לדלג לתוכן

קבצים מכתב יד קדשו – פנקס "ראשון ליפו"

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף פנקס "ראשון ליפו")

פנקס "ראשון ליפו"


(יפו, החל משנת תרס"ד)

ב"ה



איסור עשיית פסל צורת אדם, משריש להכיר כי אין צורתו של אדם והשלמתו תלויה במה שהוא נוי שלו החיצון, כי אם צורתו הפנימית דהיינו שכלו ומוסרו.

כלל הידיעה השלמה של הכרת האלהות, מרימה את האדם משפלותו, ומעודדתו להיות חפץ להיות מתדמה ליוצרו בדרכיו הטובים, בחכמה ובחסד. על כן היסוד תלוי בשמירת הציור היסודי, שלא ישפל לעולם. ואם ייוחס עניין אלהות לדבר שהוא חוץ משלימותו של השלם האמיתי יתברך, אז כבר יאבד השורש של השאיפה לההתדמות היותר שלמה, ואין קץ לכל הרפיון ושלילת החיים שיורגש על ידי זה בכל רוחב החיים.

ישנן מחשבות גדולות שכאשר הן נגמרות כראוי, נעשות מקורים לכל דבר טוב וקדוש, אבל כשהן נפסקות באמצעיתן הן גורמות רעות רבות. על כן מזדמן גם כן לאנשים חושבים, שטעו והרבו מכשלה, ויש מקום לבאים אחריהם, הטובים מהם, שיקחו גם כן ממחשבותיהם של מבלי עולם, ויכירו להשלימן, באופן שאז יובילו למטרת הקדושה והטוב האלהי. ובזה ישאו נפשם רבים ושלמים לתקן נשמות פגומות ונדחות. ואם יהיו הנשמות הללו גבוהות, יגדל ערך התיקון מאד ויהיה ניכר הרבה בחיים ובמציאות.

זמני ההתרוממות של הנפש אינם תמידים, והם דומים ללהט החרב המתהפכת כדברי הרמב"ם במורה נבוכים, על כן ראוי שבעת היותם, ישאירו אחריהם רושם לזמן הבא אחר כך. וזהו יסוד הנדרים בכללם, הטובים שבהם, להמשיך כח הקיום המעשי באורח הקבוע של החיים. אמנם עם ההתרוממות יוכל לפעמים להיות נלוה איזה יסוד זר, דמיוני, והחיים עצמם מבררים אחר כך את ערך הסיג שבו, על כן צריך מקום להתרת נדרים על פי חכם. אמנם לפעמים התכונה שממנה הנדר נובע היא טובה ולא דמיונית, אבל אין החיים יכולים להתמיד במעלה זאת, מפני שפלותם. על שני אלה הסוגים יתחלקו ההתרות, בפתח על האחרון ובחרטה על הראשון.

שורש ברית וכריתות ברית, במובן המוסרי, הוא שהענין החיובי ואידיאלי הנובע מתמצית המוסר היותר נעלה ונשגב, יהיה מוטבע עמוק וחזק בכל טבע הלב והנפש, עד שלא יצטרך לא זירוז ולא חיזוק ולא סייג לשמירתו, כי אם יהיה מוחש וקבוע בלב מאליו, למשל, כמו שטבוע עמוק בלב אדם ישר מניעת רציחה ויתר הרעות שכבר הספיק כח הציבור לקולטם יפה. בהיות האדם במצב כזה בכל עילויו, הוא שש ושמח בשם ד' ובוטח תמיד בחסדו. פגם הברית מחליש את כח הטבעיות שבמוסר, על כן הוא מוליד חרדה ורפיון בעומק הנפש, והחרדה הפנימית באה מפני העלילות לסור מדרך הטוב לגמרי, וצריך תמיד שמירה שכלית ועיונית. אמנם על ידי תשובה מאהבה חוזר גם הקלקול הזה לטובה, כי תחת שהי' עושה דברים רבים בכח הטבעי, שאינו מושכל, יעשה עכשיו על ידי הכח השכלי. וכשיקבל לטובה ובשמחה גם כן את מיעוט הרגשתו את התענוג הראוי לבא מדרך הטוב ומעבודת ד' בכלל, וגם את הפחדים והמרירות הבאים לרגלי התגברותו ללכת בדרך ישרה – שאם לא היתה מדת הברית אצלו רפויה היה כבר עושה הכל בבטחון ושמחת לב – בזה הוא מקנה לעצמו הרגל פנימי לעשות את הטוב בשביל הטוב האמיתי, דהיינו חפץ השם יתברך, ונמצא שכל פשעיו אשר עשה לא תזכרנה לו, ונהפכות לזכיות, ועליהם חיה יחיה. ביחוד ראוי להיות הקורת רוח מצטייר בכל מצוה ועבודה וכל מדה טובה, שמצד הרגש הפנימי שבו איננו מכיר אותה לגמרי בהדרה המלא, באופן שתמשכהו נפשו לה, שאף על פי שמצד פרטיותו איננו מרגיש התעלותו המוסרית על ידי מעשה טוב ולימוד זה וכיוצא בזה, אבל בצירוף הכלל, בכללות כנסת ישראל, ודאי שכל הכשר רוחני וקרבת ד' מכרעת לטובה. ובכלל, משקל הרוחניות ודאי חסר הוא בעולם על ידי ההמון השקועים הרבה בחומריות, על כן אף על פי שלפעמים מתוך שמצד פרטיותו פנה כבר במדה הגונה לרוחניות ואולי נחלשה חומריותו על ידי זה, על כן איננו מרגיש כראוי את הרגש הנעים שצריכה הקדושה לעשות על הלב ההולך בדרכיה, הנה זה אינו כי אם מצד פרטיותו, אבל כשמצטרף משקל הרוחניות שבו לאוצר הכלל, הלא ימצא מקום ששם יבש הלֵח של הקדושה והאצילות לגמרי, וירטיבהו על ידי השפעתו, אם כן אז ישא פריו האמיתי, על כן ראוי לשמח בזה. עושין מאהבה ושמחים ביסורין, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

כל דבר שיש לו תעודה הוא מתחזק במציאות. לפי רוב צורך התעודה בזמן ההוא, כן היא מדת עילויו. מפני מיעוט הדרישה בדעת אלהים וההתרשלות מזה, עלו קמשונים בציוריו הפנימיים של האדם וכל המושגים הנדרשים להשלמתו ביחש לתורה ולשם ד'. כמובן אותם השיבושים אינם נמצאים למכביר כי אם דוקא באותם שתוכם הוא טוב ונוטים הם לסבול עולה של תורה ואמונה, מפני נטייתם הטובה בעצם נפשם, ומפני חינוכם הטוב בדרכי יושר, על כן ימצא התבן במקום הבר. כדי לצרף את הסיגים ולהעמיד הדיעות, ועמהם הרגשות והמעשים, על טהרתם, נמצאו מציאות עזי הפנים, המשוללים מכל הכרה טהורה וקדושה ומכל עול קדוש וראוי. הם בהיותם ריקים מכל דבר חיובי טוב, אינם נלקים גם כן בשיבושים הבאים לרגלי הקנינים הרוחניים החיוביים הטובים. וכפי רוב צורך הבירור כן ידם תקיפה והשפעתם גוברת. וכפי רוב העמל שיעמלו דורשי ד' להעמיד המושגים האמוניים והדברים המסתעפים מהם על טהרתם ואמתתם, כן תוסיף תעודת הרשעה לרדת, עד שבאפיסת הצורך לזה ואבדן תועלתה, כעשן תכלה, ועולתה תקפץ פיה, ויהיה אז פתחון פה למיחלים לד'. על כן העמקת הדעת בדרכי ד', והרחבתו והסברתו בכל דרכי חכמה ותפארת שבעולם, היא רטיה למחלת החוצפא דבעיקבא דמשיחא, לא רק על ערכה המוחש לבד, כי אם גם על ערכה ושרשה שהיא מוצאת מקום מצד ההשגחה האלהית להתגבר בעולם, ככתוב אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קינך משם אורידך נאום ד'. ועל דורשי ד' נאמר, הוא מרומים ישכן, מצדות סלעים משגבו, לחמו ניתן, מימיו נאמנים. כהימס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים. וצדיקים ישמחו, יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה.

כל רעיון, כל עובדא, כל נטיה שמתעוררת באדם, כשהוא בונה אותה לטובה, הוא מתקן חלק מאוצר החיים הפרטיים והכלליים. הסכום של הפרטים הוא גדול מאד. כזרם מים הם שוטפים. ומכל מקום כל מה שנתקן והוברר, עומד וקיים הוא, יתגלה בעתו במילואו, ופועל גם כן לפני זמנו באורח סגולי והארה, לפי הערך ורוב המעשה וההכשר. לפני כל תפילה יש לצייר שסכום רגשות שהם ראויים להזדכך על ידי התפילה, מחיבור הרעיון והדבור, ויתר הענינים הפועלים בעומק הנפש, הם חלק משדי העבודה שלפניו, שבגורלו לשפרה ולשכללה. על כן בשמחת לבב יקבלה. ואם הכונה בו ברפיון, והציורים מטושטשים, כל אלה לא יפיגו טעם חשקו הטוב, כי דבר ידוע הוא שאחרי עבור המים העכורים המפכים ממקור מים חיים נובע, יבאו המים הצלולים והזכים, שהם משיבים את הנפש.

הרבה רעות מוסריות ומעשיות נמצאים בעולם, שמקורם השאיפה הגדולה הצפונה בעומק הנפש האנושית להיות שבעה מזיו אור החכמה והשגת האמת, שהוא אור ד'. ומפני שאין הנפשות משיגות את הדרך המוביל לשקיטת צמאונם הפנימי הלזה, הם מלאות חלי וקצף, והם משתבשים לפעמים לשבר צמאונם בדברים שאינם עלולים כלל לשבר הצמאון, כי אם מהממים את רגשותיהם לבל ירגישו מכאב לבבם הפנימי. ואשרי מי שנוטה שכמו לסבול דוקא את העול של דרישת ד' ועוזו, ואינו משקיט צמאו כי אם במקור מים חיים, ד' אלהים אמת.

הרבה פעמים אין אדם מוצא קורת רוח מעצמו, והוא מלא תביעות על נפשו, וסיבת הדבר אינה כי אם מפני שהוא צריך להוליד רעיון כללי חדש, שירומם את ערך הכרתו הכללית, ומוסרו בכלל, למעלה יותר רוממה ממה שהוא עומד עליו. ולא יוכל אז להשביר צמאונו על ידי מה שיוסיף איזה פרטים מהטוב והשלימות, כי אם צריך להתגבר בעז ד', לסול לו נתיבה חדשה יותר מעולה ויותר קדושה בלבבו.

כבר נודע שכשם שיש נחש דטומאה, שורש הרע והרשעה, כן יש נחש דקדושה, בת נחש, שהוא ישי אבי דוד, שעליו נאמר כי משורש נחש יצא צפע. ונמשל דן על שם שמשון הגבור שנקרא על שמו של הקב"ה, כנחש עלי דרך. והנה הנחש הולך הוא על גחון, מפני ששורש הרשע איננו מתכונן כי אם על ידי השיקוע היותר גמור בחומריות, עד שאיננו יכול לזוז מהעפר כלל והוא מוכרח ללכת על גחונו. הטיבוע בחומריות וגסות גורם שכל מעדני עולם הם נטעמים לו בטעם עפר, מפני שהכח החומרי כל כך מושל עליו עד שאין מקום כלל ליתר רגשות עֹנג שהם רמים בערכם מעפר גס. אמנם טעם העפר הוא שורש לכל הטעמים, שכולם נצמחים ממנו, אלא שאינם מפותחים בו כלל, אלא הם כלולים בכח, בכח הקדושה, הכח הכללי, שהוא שורש הקדושה בנפש האדם, הוא הקישור הפנימי כל אחד לפי ערכו בדביקות האלהות. והמושג הכללי הזה הוא האב לכל החכמות, וכל המעשים הטובים, וכל התורה כולה, וכל לימודי השכל והיושר כולם. אמנם נמצא מי ששקוע בטבע נפשו הטובה, בטבע התכונה האלהית של המושג הכללי, עד שאינו יכול לזוז ממנו כלל להתרומם בפרטים. אלא שבטומאה יש לפעמים מעשים המעוררים את הנחש לדלג דילוגים, ולפעמים הם מתקנים לו בחינת רגלין, דהיינו על ידי התעוררות רבה לרדוף החומריות גם על ידי תחבולות השכל ודרכי הרשע. כן בקדושה, על ידי התעוררות קדושה של גודל הערך של הוספת היוקר שבעצם השורש של הקדושה, הבא על ידי הרחבת הפרטים, אפשר לתקן שידלג הנחש דקדושה דילוגין, ויתוקנו לו בחינת הרגלין, ויטעם גם כן טעם מעדנים פרטיים. ומכל מקום כל אחד הוא חוזר לטבעו הקבוע, ואתתא הדרא לניחותא, על כן אין דרכי הלימודים וההדרכות שוים לכל אדם, כי אם כל אחד לפי ערך נטיית נפשו ושורש קדושתה.

יא.

[עריכה]

מה שאמרו חז"ל האי מאן דבעי למיעל למתא ודחיל מעינא בישא, לינקוט זקפא דידי' בימינא בידי' דשמאלא, וזקפא דידי' דשמאלא בידי' דימינא, ולימא הכי, אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא כו'. אין הכונה שיועיל דברי שקר אם אינו מזרעא דיוסף, כי אם מפני שכל ישראל נקראו על שם יוסף הצדיק כדברי חז"ל במדרש רבה על פסוק נוהג כצאן יוסף, ועל כן צריך לומר שאיזה כח תכונה של יוסף ישנה בכל ישראל. על כן אף על פי שבזרעי' ממש הכח של אין עין הרע שולטת בהם הוא בפועל, ואינו צריך לשום התעוררות הכח על ידי דיבורים והכנות מצד האישיות הפרטית, בכל ישראל הוא בהעלם, בתור כח שלא יצא אל הפועל, שמועיל להוציא לפעל כשמעירים אותו על ידי דיבורים ראויים לכך. על כן אנן מזרעי' דיוסף הוא מובן אמיתי, לעומת אותו היחש שפעולת עין הרע מתיחסת להרע ח"ו. גם באופן פשוט, אי אפשר כלל בריבוי הזמן, שהמשפחות מתערבות על ידי החיתון, שלא יהי' קצת תערובות מזרעיה דיוסף בכל אדם מישראל, ואותו החלק המועט מתעורר על ידי התעוררות כח הדיבור, והיינו ממש מזרעי' דיוסף קאתינא. וענין שימת זקפא דידא דימינא בידי' דשמאלא וכו' הוא כי הכח הדמיוני להרע פועל על ידי שני ענינים הפכיים, או כשמצייר לו מושגי רעדה ופחוד על ידי גודל הצעת חסרונו והענינים הרעים שבמצבו ובמעשיו ובכל המתיחס לו עד שיפול רוחו בקרבו, ועל ידי נפילת הרוח יבא לעצבות ועצלות, ומזה נמשכת גם כן נפילה מוסרית. וכל זה נמשך ממה שימשך ביותר אחרי ההשפעה החיצונה להתהדר בעיני זולתו, ולא לחוש על הענין הפנימי שבעומק נפשו, וממילא בעומק נפשו חותרת העצבות על ידי התביעות הפנימיות ומוסר הכליות יותר ויותר. על כן ההגנה של עין הרע נמשכת ליוסף ממה שקידש שם שמים בסתר, דהיינו החוזק הפנימי מבלי הבטה אל ההשפעה של ההתהדרות מחוץ, שאין לה ערך אמיתי כי אם דמיוני. וכל מה שיותר יתמכר האדם להיות בכל דרכיו משועבד רק להתהדרות בעיני זולתו, ידחקהו ביותר כח הטבעי התובע שיקוע בחלק הפנימי שבנפש, להעלות ברעיון את כל החסרונות הפנימיות, וממילא לפי הנהוג יתאמץ להשכיחם ממנו בחפזון, לא בסדר שכלי ושימת לב להטבתם, כי אם למעכם ולבטלם. ועל ידי זה מתרועע יסוד המוסרי, והעין הרע השולטת ביחוסה להקנינים החיצוניים שולטת ח"ו. ולהיפוך, יש אשר יגביה דמיונו יתרונו לאין שיעור, מפני שטחיות הבנתו בערך השלימות, וזחיחות הלב תביא גם כן רפיון ברוח הפנימי, שהוא אב לכמה רפיונות כלליים ופרטיים. אמנם דרך הטובה היא הכרת עצמו לפי האמת, הבנת יחוסו להצדדים הטובים והרעים, בין במעשה בין בשכל, בין בכל דבר טוב, ולא יפול רוחו לגמרי, כי אם ישמח על מעט הטוב שעלה בידו, ויאמץ להתרחק מכל הרע, ואז יהי' שמח ושפל ברך, ולא יחוש להתעצם בהשפעה החיצונה כי אם בהפנימית, ועל ידי זה לא תפול עליו עין הרע. כח הימין מורה על יתרונות, השמאל על חסרונות. כח הכפים מוציאים לפועל את הפעולות. הזקפא, הגודל, בו מתרכז כח תפיסת הפעולות הידימיות. על כן ינקוט הזקפא זה בזה, להרכיב היתרונות עם החסרונות ולבסמם זה בזה, ולהעמיד עצמו בתוכן ממוצע בין נפילת הרוח לבין זחיחות הלב. אז יושם עיקר תכונתו בערכו הפנימי המושג בהערכה שכלית, לא על פי ציורים דמיוניים המפסידים בכל ענינם.

ואי דחיל מעינא בישא דידי', ליחזי בטרפא דנחירי' דשמאלא. כשמתעצם הכח הדמיוני באדם, להיות בעצמו, מצד השפעת הדמיון הפנימי שלו, מתפעל בעצמו על יתרונותיו, הוא אות שאיננו מכיר כלל ערכו האמיתי, וחסרונותיו נעלמים ממנו לגמרי ואיננו יודע כלל ערך חולשתו, על כן יראה להיות מסתכל בעצמו. והנה עיקר ההכרה היא בפנים, ובפנים העיקר הוא החוטם, בחוטמא אשתמודע פרצופא, ואין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם. על כן רק חלק החוטם יוכל אדם לראות מצורתו על ידי הסתכלות, להורות שיש יכולת לעיקר האופי שלו להיות מוכר לו. על כן ליחזי אטרפא דנחירי' דשמאלא, שיעוררו בסגולה לצמצם השקפתו על מגרעותיו, ואז לא יפול בעינא בישא דעצמו.

יב.

[עריכה]

יש שהאדם עומד במעלה עליונה במוסר ובהשכלה, ומתוך מעלתו איננו יכול להסתכל בדברים הקטנים, אף על פי שהם גם כן יתרונות, אלא מפני שהאדם הוא מוגבל בכחו ועל ידי מה שימשך לדברים הקטנים יוכל להפסיד כח יותר גדול בשלימות על כן איננו נמשך לדברים שפלים אף על פי שיש בהם יתרון, מפני שהנו מפסיד יותר מתיקונו. אבל במדת השלימות של אין סוף, נכללת השלימות של כל הפרטים היותר נמוכים וקטנים. המגביהי לשבת המשפילי לראות. ולא עוד אלא שהדברים הקטנים מצטרפים להשלמה היותר עליונה, ונמצא שאינם באמת דברים קטנים כלל. אמנם מי שבתחילה היה לפי מצבו מוכשר לעיונים הקטנים, אז בהתעלותו מצטרפים ומתעלים הדברים הקטנים, בין מצד כמותם, שעל כל פנים ריבוי רשמים בנפש מעשירים אותה, בין מצד האיכות, שהם מרחיבים את היסוד הכללי לדברים הגדולים. על כן אף על גב דבבל היא ארעא דחשוכא, מכל מקום חד מנן כי אתי להתם הוי כתרי מינייהו, שמצטרפים יתרונות הבאים מצד ההסתכלות הקטנה.

יג.

[עריכה]

עבודה זרה משפלת את מושג האלהות לשפלותו של האדם, על כן היא ההשחתה היותר גמורה. ותולדתה, שהיא עשיית פסל מוחשי אפילו לשם שמיא, כיוצא בה משפלת את הציור של רוממות האור האלהי שבנפש האדם, שממנו נמשכים כל חמודות. אמנם המצות המעשיות, וכל פרטי עבודת ד' שבפועל ומעשה, וכל הציורים האמוניים הבאים בכח השיר של קודש, הם מרוממים את האדם למושג האלהות, ומשאירים את המושג עצמו לפי ערכו הגדול, על כן הוא יעלה תמיד ויוסיף חיי עולם לדבקים בו. ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום.

יד.

[עריכה]

פגם הברית גורם שכל דבר קל מגרש אותו מציור שלימותו. והסיבה, מפני שעל ידי ההשחתה המעשית ביסוד המוסר והשכל היותר נעלה, יסוד חיי העולם, חיי העתיד, פועל החשכה פנימית שאי אפשר לו עוד להכיר לאמתתו כל ערך של כל ענין נחמד וקשר אמיתי לכל ענין תכליתי מוסרי, שהם כולם ענפים מהמוסר המחוקק למטרת חיי העולם של העתיד היותר גדול. על כן כל ציורי המוסר הם בו ברפיון וצריכים סעד גדול, ועלולים להפגע מכל דבר קל. אבל אחרי ההתחזקות בתשובה מאהבת ד', והעיון באגדה, שמתוך כך האדם מכיר את מי שאמר והי' העולם, מאיר עליו כח יסוד הטוב, ומתחילתו נעשה על ידי האמונה, אף על פי שאיננו מרגיש בציור פנימי, ואחר כך משתלם בו גם כן האור הפנימי. והריחוק עצמו נעשה קירוב, שמתוך שאור הצדק המורגל אינו פועל עליו כבר להחיותו, הוא מוצא בעצמו צמאון להעלות את הציורים למעלה יותר עליונה, ונמצא שהזדונות מתהפכות לזכיות.

טו.

[עריכה]

לא כל הרשמים הבאים בנפש פועלים עליה לטובה, כי הרבה מהם פועלים לרעה גם כן, ועליהם נאמר העבר עיני מראות שוא. אבל אין דבר שלא יפעול על הנפש, מכל רושם הבא עליה, בין מצד מצבה בין מצד מקריה. על כן כל מיני המצבים שעוברים על האדם לכל פרטי פרטיהם וכל מקריהם היותר שונים ויותר דקים, הכל הם מילואים למלא בהם את צביון הנפש, ועל ידם תטביע את חותם פעולותיה, מחשבותיה ורגשותיה. והכוחות השופעים ממנה על העולם הכללי, תלויים הם באיכותם לפי ערך התיחשם לאותם הרשמים. על כן אין לך כל רושם עובר על האדם שאינו נועד לתעודה. וחייב האדם להיות שמח בכל העובר עליו, ולדעת שהכל הם תוצאות מהמחשבות הטובות שד' חושב על יצוריו. ובודאי יוצא הדבר אל הפועל ביותר על ידי הידיעה הכללית והפרטית בערכם של הרשמים, ויחושם זה לזה ולהכלל. ואינה דומה הפעולה למי שמשיג את הענין בדרך כלל, למי שמשיגו בפרטיות, והכל תלוי באיכות ההשגה ובהירת ציורה, שמתחלף לפי מעלת האדם והכנותיו הקודמות. והן הן העלאת הניצוצות, שראוי לכוין עליהם בכל ענין בתור בכל דרכיך דעהו לרבים מבעלי עיון ומארי דחוכמתא.

טז.

[עריכה]

אריכת המחשבה היא דבר מוכרח, למי שמגיע למדה זו שיש לו מה לחשב ומה לברר. וכשהוא מקצר בזה, לא מבעי על ידי מה שמפנה לבו לבטלה, אלא אפילו על ידי עסק תורה ומצות, מכל מקום כיון שאינו גומר מה שמוטל בחוקו להגדיל כח הכרתו הפנימית, הרי הוא מפסיד לעצמו, ועת ומשפט ידע לב חכם.

יז.

[עריכה]

הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה. רבותא קמ"ל, דאפילו כח הדמיון שבארץ ישראל הוא גם כן מיוסד על יסודי האמת והטהרה, שתמציתו הכרת אלהות. דומה כמי שיש לו אלוה. ודמיונות שבחוץ לארץ הם חשוכים ומחשיכים ומרחיקים את האדם מקונו, על כן הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. על כן גם הרעיון הדמיוני יש לו בארץ ישראל מעלה חשובה. על כן היתה ארץ הנבואה, שצריכה גם כן לעילויו של כח המדמה והשלמתו כדברי הרמב"ם במורה נבוכים. על כן היא מכפרת עון, כי עיקר פגם העון הוא מפני שפועל להחשיך את מאורו של כח הדמיון, שאין השכל יכול לו, אבל בארץ ישראל גם הדמיון עצמו איננו מחשיך, כי חיי נשמות אויר ארצך.

יח.

[עריכה]

התשוקה הפנימית שבנפש להיות משכיל בפועל, היא מיגעת לפעמים יותר מהראוי. על כן צריך לפנות רק למטרת קנין נשגב זה, אבל לא לבקש שיבא כולו בבת אחת ובכל עת, כי אם לשמח בחלקו בלכתו בדרך טובה, בידעו שהוא הולך ומתקרב לתעודה זו של ההשכלה הפעלית, שיציאתה אל הפעל תלוי בבירור הידיעות לפי עצמיותם וחוזק התעצמם בנפש. בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, בין שונה פרקו ק' פעמים לשונה ק"א פעמים, שהכל תלוי כפי החוזק ועומק הרושם שעושה המדע, שהולך ומתעמק על ידי החזרה.

יט.

[עריכה]

הערך של טובת דבר טוב, וכן של רעת דבר רע, איננו יכול להתברר ולהתבחן רק מצד פעולה מיוחדת, כי אם בהיותינו מבחינים מה תהי' התולדה היוצאת מהקיבוץ של טובות מתמידות ומתפשטות בהמון רב וזמן רב, וכמה יפסידו הרעות בהתפשטם. וכח המוסרי מתפשט מהכח הכללי על הענין הפרטי, לתן לו צורה נהדרת בטובה, ונעכרת בהפכה. ובכלל, התולדות הנן גם כן סימן להרע וההפסד הנמצא בענין מצד עצמו, וכן לצד הטובה, ועוד במדה טובה מרובה.

האמונה המצורפת עם ההכרה הפנימית, היא הרצויה והמביאה אל הטוב. היא באה לחזק את היצור, ונובעת מחוזק כח החיים המלאים באמת. והפכה היא האיולת המתאמרת בחכמה, שתולדתה הריסה ורעה, ומתדמה גם כן לדבר שכלי, ותכליתה היא חיזוק כחות הרעות באמת, והנם מובילים לתכלית שהוא באמת מוטעה ומדמה. אבל האמונה מבלי דעת, מה שהוא כנגדה אינה מכלל הקבלתה כלל, שהרשעה המשולחת בלא השפעה שכלית איננה מביאה תכלית דמיונית. אבל האמונה הטובה בכל אופן מביאה טוב, שבאה על כל פנים מהכשר טבעי בנפש להיות נוטה למוסר ודרך טובה. על כן מצה שהיא נהמא דאסוותא ומיכלא דמהימנותא, צריכה להיות מה' המינים דגן, שאין התינוק יודע לקרא אבא ואימא עד שיטעום מהם. אמנם גם יוסיף על ידי זה מכאוב, מפני החסרון שבכח הדמיון לקלקל הדברים על ידי העקמת השכל, על כן הם באים לידי חימוץ, שהם גם כן בכלל לחם, אלא שהוא לחם חמץ, בלתי מוביל לאותו התכלית שטבע הטהור של האנושות בנוי עליו, כי אם מבולבל עם שינויים שעכרוהו אחר כך. אבל מה שהוא חוץ לה' מיני דגן, אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון, שההפוך מהאמונה הבלתי שכלית איננה דבר מסודר כלל, ולא אמונה כזאת היא יסוד המבוקש, כי אם דוקא אותה שבהעדר שמירתה תוכל לבא לידי חימוץ. רק אז יתקלס עילאה, בהיות ההכרה משתלמת על ידי המדע המבורר המופיע על הבנת היסודות האמוניים לאמתתם.

כא.

[עריכה]

מה שהרשמים הטובים מתורה ויראה נעלמים מהאדם אחרי שכבר זכה בהם, הוא כדי שיוסיף לחדש ציורים על ציורים לטובה. והנעלמים אינם כי אם עולים מחוג האדם למקום שעושה פירות ושאין היד שולטת, אבל הם קיימים, ונמצא שמחיקתם היא טובת האדם, להוסיף רכוש אמיתי. וזהו מענין האיסור של הטלת קנקנתום בתוך הדיו, כדי שיהיה כתב שיוכל להמחות, וזהו שבחו ויתרונו.

כב.

[עריכה]

יש מי שכח ציורו גדול, על כן כל דבר הדומה לכיעור פוגם בו, והוא צריך להיות מדקדק מאד במעשיו. אמנם גם לו להיות שוקל הדבר בפלס ישר שלא להפליג יותר מדאי. ויש מי שהוא אדם גדול ובעל שכל, ואין כח המצייר שלו גדול כל כך, אין הדיוק המתיחש לחסידות במעשה פועל עליו כל כך. ויש מי שציורו גדול ובהיר כל כך עד שמקבל את ההטבעה של המשפט הישר יפה, ואינו צריך לשום הפרזה של חסידות מעשית. ובכל אופן, הגבלת הדרך תלויה בבירור הלכות ומשקלן בעומק עיון וידיעה הגונה, שאז הדעת מתישבת יפה בגדרי הזהירות. ובמיעוט הידיעה החובות מתכפלות מפני ההסתפקות, והעול מתרבה למשא על הנפש, על כן לא עם הארץ חסיד. ואולי יש יחש לאלה בין עבד לפני המלך לשר לפני המלך.

כג.

[עריכה]

בשחיטת יצר הרע, הרשעים והצדיקים, הללו בוכין והללו בוכין. הללו בוכין איך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה, והללו בוכין איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. דבר שיסודו בדמיון כוזב, כשיסור הכח הדמיוני, אז יתגלה כח האפיסה והריקניות שבו. אמנם דבר שיש לו יסוד חזק במציאות וצורך ותעודה שכלית, אף על פי שהדמיון לפעמים מסביר לו פנים, מכל מקום בהסתלק יסוד הדמיון יש שיראה גם כן לדבר גדול. ויש שעל ידי הסרת הדמיון, עוד תראה ביותר תעודתו המושכלת ויגדל עוד ערכו, סימן לדבר, ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ד' מעל לגבול ישראל. והנה היצר הרע בכלל ודאי יש לו תעודה נכבדה. כי הכוחות הרעות, אף על פי שהם מסבבים רע לעושיהם ולנמשכים אחריהם, מכל מקום הם נדרשים לכלל המציאות כמו הכוחות הטובות ממש, אלא שאיכות הצטרכותם למציאות איננה באופן אחר כי אם כשתעשה דוקא על ידי מי שמתפתה מיצרו ואיננו נזהר מליפול במוקשים על ידי שרירות לבו. ואם רק יבא למדה זו להיות רואה בעין פקוחה את דרך האמת, שוב כל מה שיעשה לזו התכלית, לא יביא את אותה התועלת הצריכה לצירוף החלק הרע אל הטוב, שתעשה דוקא על ידי עושי רע, ומשתכלל במציאות אמנם דוקא על ידי ביעורם וכליונם וסבילת יסוריהם של אותם הכוחות הרעות עצמם. על כן בדרך כלל עולה קילוסו של הקב"ה מגיהנם כדרך שעולה מגן עדן. והנה מה שמתיחש אל ההדרכה המעשית לאדם, קבועים הם יסודות הטוב והרע המוסרי, ואין רשע נמשך לרע כי אם על ידי המשכו אחרי דמיון יצרו הרע על ידי הכחות הדמיוניים, אבל בשום אופן אין המניע את הרע מוצא יחש בעצמו עם התכלית הכללית של צורך הרע. כי אם הי' בא למדה זו, כבר לא הי' רע מוחלט בפועל, ולא הי' ראוי כלל אפילו לתעודת הוצאת רע הכללי עצמו, כי אם כבר הי' נכנס לצד הטוב, כענין גדולה עבירה לשמה. על כן המשכת הרשעים היא כולה מצד פרטיות המסרם ברשות לבם ואי אפשריות הגברתם על שקרותו של הדמיון, המראה להם את הרע לטוב ואת החושך לאור. על כן בראותם את אור האמת, יתגלה להם ערך האפס הנמצא במה שנמשכו אחריו. אמנם הצדיקים הם כבר למודים להיות נמשכים אחר הטוב הכללי ומכניעים את הטוב הפרטי לגביה. הם, בראותם שהרע עם כל אפיסתו מצד הדמיון יש לו כמו כן תעודה כללית, שישמשו בעולם הכחות הרעות שיצאו אל הפועל דוקא על ידי עומק הרע, הם מתפלאים לומר, איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, לולא היתה התעודה הטובה שיש להמציאות שסיבב הכח המעיר לעשות הרע בכלל נגלית לפנינו ומצטרפת עם הכח הדמיוני, היתה בודאי קשה להכבש. אמנם הקב"ה איבד דרכן של רשעים מנגד עיניו, שלא תתראה בחוג הבחירה שיסוד הצדק והרשע עליו בנויים. אבל בהתגלותו בכל ערכו, יראה באמת להר גבוה, כלומר שיתגלה ערך תעודתו החזקה במציאות הוייתו, שאם כן כל תביעותיו הם ממשיות לפי האמת, אלא שעומק היותר נעלה של האמת לאמתתו, נגלה דוקא על ידי כיבושו ושלילותו. אבל איננו בשום אופן חוט השערה, דבר המתבטל באפס יד, כי אם הר גבוה שכח ענקי דרוש לכובשו. וזהו כח הבחירה הנפלא מאד בעוזו, שנגמר בעצם על ידי עזרתו של הקב"ה, ולולא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ולא ניתן רשות לעין לראות, ואלמלא ניתן רשות לא היה אפשר לעולם לעמוד מפני המזיקין. ושרו של עשו המתאבק עם יעקב, טרם שעלה השחר אין לו רשות כלל לגלות את שמו, כי אם משיב למה זה תשאל לשמי. שכיון שתעשה למטרת השם, היינו התעודה שהיא חפץ טוב, כבר לא יצא זה התכלית המכוון מהרע לעמקו. על כן הקב"ה באמת מעצים כחם של צדיקים לעשות רצונו.

והנה פרטי הכוחות והפרטיות הדקות שבמציאות הנם נחלקים למדריגותיהם על ידי החילוק של הבחירה הגלויה באדם, ביחש לשכר ועונש, ועל ידי הבחירה הכמוסה, ביחש לחילוק המדריגות בכלל, על פי היסוד דהכל צפוי. והנה כדי להרים את הערך של כל כח היותר שפל שבמציאות, צריך שיתגברו עליו בכמותם ואיכותם הכחות הטובים שמתגברים על ידי כח הבחירה לטוב. על כן כל מי שהבחירה הגלויה עתידה להיות בו יותר חזקה לטובה, ניתן לחלקו כחות יותר עמוקות ברע, כדי להשתמש בהם לצד הטוב. ויועיל חוזק שלהם לעצמו, לכללותו, ויועילו גם כן לעצם הכחות בהפיכתם לטובה, העלאת הניצוצות ותיקוני הנשמות המפוזרות. על כן רבי עקיבא, לפי גדולתו נתנו לו כחות היותר עמוקים בעמקי הרע להשלימם, כי לפי גודל ערך נפשו הי' בו כח לתקנם, ולפי רכותו ורוחניותו הי' צריך לבסיס חומרי כזה, כדי שיוכל להתחזק בדרך מיצוע שלא להתפשט לגמרי מחומריותו. על כן בכל מעשים הטובים לא הי' אפשר לו להעלות את הניצוצות האחדים שבאו לו דוקא לגורלו מאבותיו שהיו נכרים, כי אם במה שהיה מצטער כל ימיו על פסוק ובכל נפשך, ודוקא על ידי מסרקות של ברזל, שמתוך שכל מה שאפשר להעלות על ידי הבחירה המעשית שבידו של אדם כבר העלה, ונשארו רק אותם החלקים שאינם יכולים לעלות כי אם על ידי רושם עמוק כזה של מסירות נפש נשגבה כזאת. ובהיות האדם מגיע למדה זו, אין הניצוצות מתדבקים בו, אותן שהם צריכים להתעלות מצד ערכם הרע, כי אם מצד שימושם הטוב. על כן אינם מרגישים כלל צער הקדושים הללו, גם בשריפת אש ומסרקות ברזל, כי הצמאון הגדול החודר עד עומק הנפש והבשר, להשלים חפץ עליון, מהפך את הצער היותר עמוק לרגש עונג היותר נעים, שנועמו מתגדל דוקא על ידי התרבות הצער, כנועם חום האש למי שנתקרר על ידי קרח נורא. והנה מדה זו היא למעלה מכל דיבור והגיון מוגבל ומכל מוסר חוקי הנוסד על אדני הבחירה הגלויה המתיחסת לשכר ועונש. על כן מלאכי השרת תמהו זו תורה וזו שכרה, ואפילו משה רבנו ע"ה תמה, מפני שיסוד התורה צריכה להיות דוקא מצד הבחירה הגלויה, רק הארה דבחירה הכמוסה מאירה בה בעולם הזה. והתשובה על זו תורה וזו שכרה היתה האמיתית, היותר שלמה, שתוק, מפני שהדבר למעלה מערך דיבור. שמי שבא למדה זו של מחקר באלה הענינים, אינו צריך כלל שילמדוהו ויורוהו בדיבורים פרטיים, כי אם הוא מבין מדעתו. ותוכן הדבר מה שאינו מתאים ליסוד הבחירה הגלויה דשכר ועונש, הוא מפני שכך עלה במחשבה לפני, והמחשבה היא לפני מי שאמר והי' העולם, מלך מלכים הקב"ה, דהיינו עומק האמת הנעלם מאד לפי עינינו ועיני הנבראים הטרוטות בכלל, שאנו מתארים את שמות ד' ית' וכינוייו על פי השגותינו בבריאה ובהשגחה הגלויה. אבל מה שנשגב ממה שישפע בנוהג על שכלינו מצד ההנהגה ההוית וההשגחה המושגת, היא לפני הערכים המורגלים לנו, ומצדה לא יצאה כל הבחירה לפעל כי אם חלק ממנה, ומה שמתיחש לזה החלק, שם הצדק הוא עצמי, לא מקרי כשכר ועונש הגלוי, ואין יד שום כח פרטי מגעת שם, כי אם מי שלפניו גלויים כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית. כך עלה במחשבה לפני. וזהו חלקם, החלק שנפל בגורלם מעלמין דתוהו, ממלכין דמיתו, הוא בחיים, שאינם מתיחסים להם מצד הרע והמות כי אם מצד החיים. וזהו מה שמטיבים להחלקים עצמם, מטיבים על ידי זה לעצמותם ופנימיותם. כי על ידי העובר עליהם משיגים בפנימיות הדבר הצפון, שהוא עונג היותר נשגב שבהשגה, מה שאי אפשר כלל שתהיה כל כך ידועה על ידי שום לימוד, כי אם על ידי מה שאפשר לאדם לחזות מבשרו ומנפשו. אין חכם כבעל הניסיון. חלקם בחיים, וצפונך תמלא בטנם. ואותם הכוחות הנפלאות הם ראויים לקבע מקור יסודי לדורות הבאים להיות מעיין נובע אור ודעת אלהים. ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם.

כד.

[עריכה]

ציצית, למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, הוקרת הפרטים. כמו שהבגד מכובד מצד צרכו החומרי והמוסרי, כן צריך החוט להיות מכובד, מפני שאם אין חוט אין בגד, וכל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול כמו שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת. וכן כל מעשה וכל ענין פרטי מצטרף להשלמת הכלל כולו, וכמו שהכלל חביב בטבע מפני שאורו מורגש, כן צריך להיות הפרט נחמד וחביב, החוטים הפרטיים שמהם נארג הצדק. צדק לבשתי.

כה.

[עריכה]

טעם איסור טומאת מתים בכהנים, מפני שהם מורי העם, ומרוחם נאצלת ההשפעה על הסגנון המוסרי, והמוסר שבתורה הוא מיוסד על אהבת החיים, שהרי מצינו אפילו במשה רבינו ע"ה שבקש והתפלל על החיים, והיינו שהתשוקות הטבעיות הטהורות הן הן השלמות מצד עצמן, וכן אהבת החיים היא השלמה עצמית באמת. והמוסר שממנו יוצא שנאת החיים יתכן להיות רק בתור רפואה מרה הניתנת לפעמים למחלה רעה שלא תתגבר, אבל אין זה היסוד הקבוע שבאורח החיים. על כן הרחיקה תורה את כהני ד' ממעמד המות, שלא ישפיע על רוחם, הנח יותר לקלוט השפעה רוחנית, סגנון הדרכה לשנאת החיים. ובאמת הדרך לאהבת החיים המלאה, היא רק היא תעורר את האדם לאהבת חסד וטוב, כדי להיות החיים ממולאים כראוי, והם מעירים את האדם גם כן להשביע נפשו באור ד' כדי שישפע עליו חיי עולם באמת.

כו.

[עריכה]

מנהיגי הציבור ויחידיהם, שהם דוגמת שבת, הם הגדולים שאינם צריכים להסכמת הציבור, כי אם הם מצד עצמם הם גדולים, דוגמת שבת דקביעא וקיימא. אמנם מי שצריכים דוקא שיסכימו עליהם הציבור, ואז בצירוף מה שיש להם מהיתרון יכולים לפעול, הם דוגמת יום טוב, דישראל הוא דקדשינהו לזמנים. ויש בהם דמיון לחול בענין מלאכת אוכל נפש, והיינו שהחומריות והפרטיות תופס אצלם איזה מקום, מפני שלא עלו עד מעלה כזאת שימצאו את חייהם כולם במושג הכללי והאידיאלי, הטבת הכלל ותיקון ענינם. אמנם הרושם שפועלים המנהיגים שהם הרבה יותר מן העם, הוא עצום לשעתו מפני כחם הנשגב, אבל פעולתם היא מצד עצמם, לא מצד הציבור שהם למטה מהם הרבה. על כן אין ניכר כל כך רושם של הנהגתם בפועל אחר כך, דוגמת דרך נשר בשמים, דרך אניה בלב ים, דרך נחש עלי צור, והיינו צור דהכה משה, ובמי מריבה היה סלע, ומצד גדולתו של משה רבינו ע"ה היתה הנהגתו למעלה מערכם ולא הי' ראוי שישאר הרושם של נבואת תורה בגלוי, כי אם לא קם בישראל כמשה עוד נביא, וצור תעודה חתום תורה בלימודי, וכיון שניתנה תורה למשה שוב אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. אבל אחר כך הרושם הוא בהעלם תמידי, אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, וכן קדושת השבת משפעת בכל ששת ימי המעשה, אבל רק בהעלם, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נובע מהלכה למשה מסיני, ואפילו דברים הנעלמים שלא נתגלו למשה ונתגלו לר' עקיבא, מכל מקום כשחזר לאחוריו שמע דמטו בה משמיה דהלכה למשה מסיני ונתישבה דעתו, והיינו הפעולה שבהעלם. אבל יום טוב יש לו אסרו חג, מה שאין כן שבת, וכן מיום שחרב בית המקדש עלמא קאי אקדושא דסדרא, שממשכת כח התפילה גם עם הציורים שבעולם המעשה, ואאמן יהא שמיה רבה דאגדתא, שהוא על הלימוד המיצוע, מה שאפשר להיות מוסבר גם כן לפי נמוכי הדעת של הציורים הפשוטים הבלתי כל כך מדוייקים בענינים הרוחניים, אבל הם מאדירים את היסוד המוסרי לפי ההסברה האפשרית עד עלותם למעלה יותר רוממה, דהיינו הדרגה שאינה מתרוממת כל כך עד שיגיע למעלת אי אפשרות ההכרה למונהגים בערכי'. באופן כזה יש קצת יתרון, שאפשר להשאיר רושם גם כן אחרי הפעולה כערך אסרו חג. על כן לא הוזכרה בתורה המשכת ערכו של משה ביהושע כי אם על ידי נתינה מהודו, שהוא ענין הסגולה הפנימית, אבל המן פסק ולא נסתפקו כי אם ממן שבכליהם ואחר כך אכלו רק מעבור הארץ. על כן מצויין הוא ערך ימי עולם משה עבדו, דהיינו ימי משה, ואחר כך אין להם רישומם הגלוי, אבל ימי יהושע נמשכו גם כן בהזקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע. ויש חותם ויש מחוקק. החותם בשעת פעולת חותמו אין האותיות הנחתמות נראות, מפני שהחומר הנדרש להחזקת האותיות מעכב עליהם, וכן בשעת החתימה אין הנחתם ראוי כל כך להיות הרושם אמיץ, מפני שצריך להיות רך כדי שיטבע בו החותם. אמנם אחר כך כשיגמור החותם פעולתו מתגלים האותיות הנחתמות, ומתקשה הנחתם, כדי לקבע על האותיות טבע של קיום קבוע במשך הזמן. משה רבינו ע"ה נקרא מחוקק, שתיכף מתגלה כח הפעולה וכח קיומה. לכל האותות והמופתים והיד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל. ומנהיגים האחרים, ההנהגה מתחזקת באופן שמתרחקים מהמנהיג, והדורות האחרים הבאים מכירים לטוב ערך הפעולה, אז נצמח גודל הערך שהוא הערך האמיתי שמתברר במשך הזמן, ככמה תקנות שמצינו דגזור בית דין ולא קבלו עלייהו עד דאתו בית דין אחר וקבלו. ובודאי שהועיל השפעת בית דין הראשון, והדבר תלוי בעיקר אי איכא הגוי כולו, דוגמת יום טוב דישראל קדשינהו לזמנים. אם כן, הדבר הנחתם הוא רק לשעתו תלוי ברצון הציבור, רק אחר כך מתחזק הדבר כחומר החותם, עד שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה, וחיויא דרבנן לית ליה אסוותא. אבל זהו כשכבר איכא הגוי כולו. אבל תורה אינה תלויה כלל בהסכמה, ובאה על ידי כפיית הר כגיגית, ותיכף הוקבעה בעוזה המלא, על כן נקרא מחוקק, החוצב בצור, מבלי הרכת הנחתם, רק בכח החקיקה האדירה. קול ד' חוצב להבות אש. ואצבע אלהים כותב מכתב אלהים בלוחות של סנפירינון, שמבקע אפילו פטיש וסדן. חרות על הלוחות.

כז.

[עריכה]

הרגשות הפנימיים אינם בידו של אדם להעלותם, כי אם המעשים. על כן ישתדל האדם להיטיב המעשים לתכלית עצמם, גם לתכלית הטבת מצבו הפנימי, ועיקר מגמתו יהי' קביעות הרצון לטוב. ולא יחרד הרבה על רגשות פרטיים שאינם מחשבות של רצון קבועות, שהם אינם באים כי אם משירי הרצון שאינו הגון, ובקביעות הרצון להיטיב על ידי התחזקותו במעשים, הוא מתחזק, ועל ידי זה הרגשות שאינם לטובה פוחתים והולכים, והנפש מתמלאת בכבוד ורוח נדיבה. ויש לשמח בבירורו הפנימי שהוא חפץ בחפץ גמור להשכיל ולהיטיב, להתקרב לחפץ ד' ודרכי יושר, אף על פי שהפרטים אינם מצוחצחים לפניו, מכל מקום על זה נאמר ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום.

כח.

[עריכה]

כל דבר מושכל צריך לצאת אל הפועל, והכל הוא מעלה שלימות, והם פרטי גילוי רצון העליון לפי הכרת בני אדם, ובודאי הם כלולים במחשבה העליונה. על כן צריך אדם לפשוטיה דעתי' כמה דאפשר, ואין לך רמז היותר רחוק שלא ניתן להאמר. ואין ראוי להעיק כלל לכח היצירה שלא יוציא אל הפועל מה שיוכל, כי אם כשהוא דבר של תוהו או של הפסד. אבל כל שיש בו ערך, בין ערך של חידוש בין ערך של הוספת רושם בדבר ידוע, כבר ראוי להחזיק בו, לרשמו, לחזקו ולקיימו. ולפעמים יוצא רישומו אל הפועל בהמשך הזמן על ידי הזדמנות התאמה לשברי רעיון, שבצירוף יעשה דבר גמור ונכון.

כט.

[עריכה]

סוסי אש המה אתוון דאורייתא. מה שאין האדם משיג מעומק הרעיון בכחו העצמי, על ידי חיבורו עם אות שבתורה מתגדל כח היצירה ועולה הרבה יותר מכחו, כמהירות הנסיעה ובטחונה על ידי הרכב. יש רגלי, שהולך בכח עיונו בענינים העיוניים שבתורה בדרך כלל, ואינו נעזר במובן הענינים על ידי אותיות התורה. ויש מי שאין בו כח ללכת רגלי, והולך על אתוון דאורייתא גם באותם הענינים שהם פשוטים וראוי לאדם בריא ללכת בהם רגלי בכחו העצמי. ויש שכל מקום שיש בכח ללכת רגלי הולך, ומשתמש באתוון דאורייתא לא מפני חולשתו, כי אם כרוכב על סוס לכבוד, כדי לעטר יותר את הענינים, או לרכוב במקום שאי אפשר שמה לבא על ידי כח עצמו כי אם על ידי צירוף הדרישה לאותיות התורה.

ישנם אנשים שאינם יכולים לפרוש מן התורה והיראה, ואם יפרשו אפילו לשעה קלה לעניני העולם הם נפגמים. והנם דוגמת דוד המלך ע"ה שלא היה ישן כי אם כשינת הסוס, והיה עומד תמיד על המשמר, והוא הדין מי שאינו יכול להיות יושב בטל שכישן דמי.

לא.

[עריכה]

ישנם בעלי כשרון שמשכללים ידיעותיהם מהשקפות שמחוץ להם, הסובבות אותם, ומתוך כך הם באים ומתקרבים גם כן להמושגים שבפנימיות. וישנם כאלה שמקור שכלולם הוא רק ערך המתברר בפנימיותם, והם הולכים ומרחיבים את גבולם לעולם החיצוני, כענין ב' ציורי הבריאה, אם עולם מצדדים נברא ובא עד האמצע על ידי ההתפשטות הצדדים החיצונים לצד פנים, או עולם מאמצעיתו נברא, מציון מכלל יופי, שמשם משתיתו של עולם. וכעין ההבדל של מטרא במערבא סהדא רבה פרת, לנהרא מכיפיה מיבריך. וכל אחד יבחין ידיעתו בערכו.

לב.

[עריכה]

כל הידיעות הרוחניות שבתורה הם כדמות גבולים מסומנים לבא אליהם על ידי השתדלות באמצעים המביאים להם, על פי ההכנות הראויות. ומי שירצה לבא אליהם ישר, בלא שימת לב ליסוד ההכנות, תחת דברים של אמת יביא לו דמיונות, והוא כענין טמן עצל ידו בצלחת, גם אל פיהו לא ישיבנה.

לג.

[עריכה]

ההתערבות עם הבריות לפי ריבוי סגנוניהם, וקבלתם בסבר פנים יפות, מחזקות את הטפוס המוסרי של האדם, כשמתחזק תחילה בדעת וברצון אמיתי של יושר וצדק. ואינם יכולים לטשטש כי אם למי שאין מטרתו מבוררת לו, שהוא נמשך לכל רוח הבא לו מן החוץ, ובריבוי ההשפעה מהחוץ תלקה פנימיות עצמיותו, וכיון שאין לו חוזק עצמי, אין לו יסוד ובסיס לאמת וצדק. אבל הדעה המבוררת, והרצון השלם הנקנה על ידי בחירה במדות טובות ובדרכי ד', אז לפי ההתנגדות החיצונית יתגדל יותר כשרון תכנו הפנימי ויתחזק, כי כן טבע כל התאבקות, להוסיף עצמה במתאמץ להחזיק מעמד ולהוסיף כח ועז.

לד.

[עריכה]

יסוד הבטחון והשמחה נובע מהבירור הפנימי, שאין לחפוץ, גם לעניני עצמו, כי אם את מה שהוא חפץ אדון כל ב"ה. ואז ימלא אדם שמחה ואומץ לב כפי מדת בירור דבר זה בלבבו, ולפי ערך התאמת כל ארחות חייו לזאת המדה העליונה.

לה.

[עריכה]

כל אדם צריך להרחיב שכלו כפי כשרונו, בפרט בכל דבר המתיחש לעיקר השלמתו ושורש נטייתו, שהיסוד הראשי הוא דעת ד'. ומי שהוא מוכן בכחות של הרחבה, אי אפשר לו בשום אופן להסתפק בקיצור וצמצום.

לה1.

[עריכה]

כל מי שכחו יותר גדול בעיון ובמוסר, יוכל להגביה דברים שפלים יותר ולהשתמש לטובה בכחות רחוקים ביותר, עד שרבי מאיר שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו הי' יכול ללמוד תורה מפומי' דאחר, כי הי' יכול להוציא תועלת גם מהדבר היותר מזיק. על כן הי' כתוב בתורתו כתנות אור, תחת עור המחשיך, וטוב מות, שהי' יכול גם כן מעומק הרע להוציא מקור חיים. והחיים הללו שהכוחות הרעות הם נהפכים בו לטוב, הם גבוהים בערכם מאד, מפני שיש בהם חוזק גדול ועמוק. אמנם לא הכל יכולים לבא למדה זו, על כן נסתמן מכל מקום רבי מאיר בשם אחרים לגבי שאר בני אדם שלא יוכלו לקנות מדתו הגבוהה שאינה הולמת להם. ואולי כשם שהי' רבי מאיר יכול להפך מושכלות העיוניות לצד הטוב, כן הי' רבי נתן יודע להשתמש במושכלות המעשיות, והי' יודע לקחת יסוד גם כן ממקומות אחרים ונימוסי עמים בעניני המשפטים, להתאימם לדין תורה על פי הערכה נכונה, מה שלא הי' יכול אחר לעשות כן, על כן הוא דיינא דנחית לעומקא דדינא. ואף על פי שכיון שיסוד הדברים הם מעלתם, לא נדחה שיטתו בכלל מהלכה כשם שנדחו דברי רבי מאיר, מכל מקום זהו דוקא אחר שכבר לקח וטיהר אותם בכלי קודש, אבל לעשות כמעשהו לא יוכל כי אם יחיד מיחידי סגולה, היודע להפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתיקא. על כן נקרא גם כן בשם יש אומרים. הנשיאות אמנם היא כערך הרבים, על כן היתה נטייתם גורמת להביא איזה התחלקות בינם לבין הנשיאות. ומכל מקום הוכר שהדבר נמשך מפאת יתרונם, אלא שאין דרכם כבושה לרבים, ותעודת נשיאות ומלוכה הוא כלל העם, ברב עם הדרת מלך, והכנעת היחידים בא לשם תיקון הכלל.

לו.

[עריכה]

כלים שאינם מקבלים טומאה הם, א' גיסטרא שנשברה בכדי טהרתה, ב' כלי אבנים, ג' כלי גללים, ד' כלי אדמה. יש לומר דטהרת הנפש שאינו עלול לחטא הוא או על ידי מה שכל כך החליש כח יצרא בתשובה של יגיעה עד שכחו חלש מאד ואינו יכול לעשות כל עניני חושיו כראוי מפני התחלשותו, והיינו שניקב בכדי טהרה. כלי אבנים היינו שהוא מתנהג רק על פי טבע האנושי טרם התפתחות המלאכות, והיינו תקופת האבן. ג' מי שכח הרע שבו פונה לא לדבר שמחוץ הוא נאה, כי אם שהוא מכוער לגמרי. אינם נמשכים אחריו היינו כלי גללים. ד' שאף על פי שהוא משתמש יפה בחושיו ולא חסר לו שום חוש לכל מיני עונג, מכל מקום הוא חלש הרבה בהרכבתו, דהיינו כלי אדמה שלא הוסקו בכבשן. כל אלה הם עלולים לטהרה ואינם מוכשרים לקבל טומאה. ומכל מקום מוכשרים הם לכל רגש ואינם חסרים שום הרגשה בידיעת החיים, וזהו שמבדילם מטהרה של ניקב בכדי טהרתו.

לז.

[עריכה]

כל מעלה שיש בה יתרון, אף על פי שיש שהאדם צריך ליחד את עצמו כבר לקנין מעלה שהיא מעולה ממנה, מכל מקום אינו רשאי לשלול ממנו גם את הקטנה בערך, כי אם לשום עיקר השתדלות שלו על המעלה היותר עליונה שאפשר לו להגיע, ואז גם המעלה הקטנה תהי' בידו, כענין בכלל מאתים מנה. אבל כשידמה שעל ידי החזיקו בגדולה צריך הוא לשלול ממנו את הקטנה ולמעטה בפועל, אז קרוב הדבר שתפגם אצלו על ידי זה גם המעלה הגדולה, והוא עלול להשאר חלילה קרח מכאן ומכאן. והדבר נוהג ביותר במעלות המוסר בקנין יראת העונש הקטנה, ביחושה ליראת הרוממות והאהבה שהן הגדולות.

לח.

[עריכה]

אל תהי צדיק הרבה, ולא אל תצדק הרבה, אמר קהלת, אבל ברשעה אמר אל תרשע הרבה. דהנה יש לכל דבר שאיפה ופועל. והנה מי שאינו שואף להיות צדיק גם כן יותר הרבה מערכו, הוא פוגם, שהרי חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. אמנם בפועל צריך כל אחד להכיר יכולתו וערכו, על כן אמר אל תהי בפועל צדיק הרבה, יותר מערכך, אבל בכח תצדק הרבה ותחשוק לבא למעלה היותר עליונה. וברשעה אמר אל תרשע הרבה, אפילו במחשבה לא תחפוץ לרשע. ויש לומר שאמר הרבה, משום שהנטיות הטבעיות של האדם, אפילו אותם שיסודם הוא היצר והתאוה, מכל מקום הם טובים כשמנהיגים אותם בדרך ישרה, ואין ראוי לאבדם מן העולם ולא לכובשם יותר מדאי, בין בעולם הפרטי של האדם בין בעולם הכלל, דלא לסרוסי כלבא משום כל שבארצכם לא תעשו, כי אם להשמר שלא לעבור הגבול, שהגבול הוא הראוי, ויתר ממנו הוא הרבה.

לח1.

[עריכה]

מעשר הבנים האמור ביעקב הוא לוי, כדברי חז"ל. אמנם קושיית הכותי במדרש רבה שאין המעשר שלם לגמרי שהרי הם י"ב שבטים, ואיך לא עישר כי אם אחד ויותר טוב הי' להרבות במעשר ולעשר שנים, יש לומר דהי' בכונה, להורות שאף על פי שיסוד קיום התורה והעבודה בישראל בא על ידי שבט לוי המיוחדים לכך, מכל מקום גם כל ישראל אינם לגמרי בני חורין וחייבים לקבע עתים לתורה ועבודה, אם כן פתוך בכל אחד מישראל קצת מעשר, על כן נשאר חלק אחד אחוז מחומש בלתי מעושר בכל אחד מישראל, ונגדם המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, דהיינו חלק השייך לגבוה. ויש לומר דהתירוץ שבמדרש שם, משום דהבכורים שהם ד' אינם חייבים במעשר שהם קודש, ומצטרפים אפרים ומנשה, ונשארו עשרה חולין, מישך שייך בתירוץ שלנו. דבאמת קדושת הבכורות לא נהגא כי אם עד חטא העגל. ויש לומר דעד שלא חטאו ישראל בעגל היו לומדים תורה ולא שוכחים, רק מפני שנשתברו הלוחות הראשונות התחילו לומדים ושוכחים. וטעם השכחה הוא כדי שיהיה האדם עסוק תמיד בתורה, והיינו כענין דהירושלמי שבת שהי' ראוי לאסור אפילו דיבור של תורה אלא מפני שהפה הזה מסריח התירו לעסוק בתורה, והיינו שעל ידי היצר הרע השכיח באדם איננו יכול להיות דבוק בקונה הכל כי אם על ידי דיבור התורה בפועל. אבל במעלה הגדולה אפשר להיות קרוב לד' גם כן במעשים החומריים, והלימוד מה שנוגע לקיום תורה והמצות הוא קל מאד בזמן שאין שכחה, על כן כל בניך לימודי ד'. ונמצא שהחילוק שבין כהנים לישראל הרי הוא שכהנים מסורים לעבודת השכל והעיון שאין לו קץ לעולם, וישראל לעבודת המעשה, וחולין שלהם על טהרת הקודש הוא, ואינם חייבים לקבע זמנים לתורה לעצמם כלל, כי יסוד קביעות הזמנים אצל בני עולם המעשה הוא כדי להביאם למעשה, ומתוך שהם לומדים ולא שוכחים, וקרובים אל רצון ד', הם יכולים לעבוד על ידי הרחבת המעשה שהוא כולו קודש בארץ ישראל, שישובה מצוה. ולעתיד לבא ודאי יתוקן הענין, דבכורות שעלו לא ירדו, וכהנים גם כן ודאי לא ירדו, ויהיה אז המעשר בדיוק, משום דישראל יכולין לעסוק בישוב הארץ מאהבה, והיא נקראת חפצי בה, ארץ חפץ, שעבודתה היא חפץ ד'. על כן הקדים ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם, העיקר תהי' נטיעת הכרמים, לא כמו בחוץ לארץ שהעיקר הוא הדבר המביא להנאה. וניגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה, זהו ברכת ישראל בחוץ לארץ קרוב לביאת הגואל, כענין בחמישית דשבוע שבן דוד בא שובע גדול ואוכלים ושותים ושמחים ותורה חוזרת ללומדיה, כדי שיבאו על אדמת הקודש בטוב לב ובעילוי נפש מאהבת ארץ ישראל, לא מהכרח, לא הכרח גשמי גם לא הכרח רוחני, רק מאהבה. על כן אחר כך ושבתי את שבות עמי ישראל, ואז יהי' העיקר ישוב הארץ וההנאה טפילה, על כן ישוב הארץ תהיה עבודה ממש, מכל מקום היא עבודת חולין לגבי עבודת התורה. וחיוב העתים לא יהי' כל כך מוכרח, כמו שאין הכרח כל כך לחיוב התפילות בזמן הקרבנות בפועל, מפני שכח המרכז גדול מאד להחיות הענפים וההתפשטות. על כן אז יהי' המעשר בדיוק, והמרכז יהיה בין בחיי האומה על ידי הכהנים, חלק מהאומה בשבטיה, בין על ידי המשפחה, חלק מבית האב בבכורות. ובהגיע ישראל למדה זו שתהי' אהבת ארץ ישראל בלתי תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם, והעיקר יהי' ישובה. על כן מסיים, ונטעתים על אדמתם, ולא ינתשו עוד מעל אדמתם.

לח2.

[עריכה]

בכלל, התרכזות כח חיים אדיר במקום אחד שממנו משתלח כח להחיות ענפים רבים, הוא סימן למצב טוב וחיים מלאים. על כן במערכת בעלי חיים אנו רואים שכל מקום שהיצור הוא יותר מרומם, הוא יותר מרכזי וחייו הרבה תלויים במרכזו, וכל מקום שימעט ערכו, יתפשט כח החיים שלו בכל חלק מחלקיו, וזנב הלטאה מפרכסת. אמנם יש מקום לקיבוץ ב' המעלות, שלימות המרכז, והתרבות החיים בכל חלק פרטי. זהו מעלת רשב"י וחביריו, המביטים על חיי שעה ועסקיהם בעין בהירה ששופטתם לדברים נמוכים יותר מדאי לתעודת איש המעלה, שהוא כל אחד מישראל כשישתלם כראוי. אבל דרך המיצוע, שגם עלי' יעבור ודאי זמן הגון, הוא לרכוש את כח ההתרכזות והכרת כח החיים הרוחניים באופן אדיר במקום אחד. וזהו ענין איסור הבמות, לסמן יסוד עבודת ד' במרכזיות האומה, כדמות הלב והמוח בבעלי חיים השלמים, ואז העבודה המעשית באה לתעודתה. אמנם בעצם המטרה כל פרטי הוא כבר תכלית, ופנימיות הלב של כל אחד מישראל הוא מקדש ד', אבל התכלית שהעבודה המעשית תוכל להביא הוא ההתרכזות, שהוא הדרך לחיי עולם שכל אחד ואחד יש לו מדור לפי כבודו. איסור קריבת זר לעבודה הוא יסוד שמירת המרכז להכין החיים השלמים. והנחש המקולל אין חייו תלויים הרבה במרכזו, וכל חתיכה מפרכסת לכל הפחות עד בא השמש. ויש נחשא דאורייתא, בכח עליון ונשגב שמגיע לכלליות הפרטים, שממנו תוצאות לכח חיויא דרבנן, ודוקא זה התכלית הוא מאגד את כל היקום בכל פרטיהם היותר נמוכים, לתכלית היותר נשגב שהוא החיים הפנימיים, שהם נראים מחולקים בלבו של כל אחד ואחד, ובאמת אינה כי אם אחדות גמור להאחד האמיתי יתעלה שמו לעד. והוא הנחש דתלי ברקיע, החובק את כל הפרטים ומאגדם, ודוקא זה הכח הכללי גורם שלא יפול צרור ארץ, ושלא ידח ממנו נדח.

לח3.

[עריכה]

ההסתכלות בהמרכז צריכה להיות כל כך אמיצה וטהורה, עד שתחיה כל הענפים היותר רחוקים בהדר גאונה. לא מבעי כל עסק של תורה אפי' הרחוק ביותר מהכרה חיצונה איך ילוה אל התכלית ואיך ינק ממנו, די לו סקירת האמונה כי כללותה של תורה והרחבתה הביאה ותביא כל טוב לעולם, לחבב כל דבר קל מדבריה, ופטטיא דאורייתא טבין. ולא יחרד ולא יירא מאיזה רגש של הרהור שאינו מתאים להתכלית הנשגב, כי העיקר הוא הרצון הקבוע, וההרהור הפרטי אינו כי אם כחירגא דיומא ואבק העולה בדרך, דאפשר לנפוצי גלימא כדקמו ממתיבתא – אלא גם צרכי הרשות והרחבתם גם כן צריכים להיות בבטחון עצום, אחר דידע בעצמו קביעות חפצו. ואין להתיירא ממכשולות, אף על פי שאי אפשר לכוין הכל בצמצום, על זה נאמר כי שבע יפול צדיק וקם, ומגדל עז שם ד'. ויוסף שקדש שם שמים בסתר, והסתכל יפה בפנימיות עבודת ד' וכבוד שמים כראוי לאדם ירא אלהים, נתוסף לו אות אחת משמו של הקב"ה, אות ה"א, שבה ברא הקב"ה העולם הזה, והוכן לקלוט כל הדברים הרחוקים ולהחיותם בכח המרכז התכליתי באופן בטוח. הוא הסתגל אז ללמוד שבעים לשון, וממילא כל התלוי בהם עם ריחוקיהם, ודוקא על ידם תשתלם זיו האיקונין של יעקב שהיה בו, ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב.

לט.

[עריכה]

יראת העונש מחולקת מיראת הרוממות וממדת האהבה בכמות ובאיכות. והנה מה שיש הבדל מצד הכמות צריך רק להשלים אותה ולמלא את החסר בה, אבל מה שיש הבדל איכות צריך לא לבד להשלים, כי אם להגדיל ולשכלל ולבנות בנינים חדשים בציורים הפנימיים. בערך זה דומים הם ניצני יראת העונש לזרעוני גינה שאינם נאכלים, שנוטעים אותם בערוגה קטנה וצרה, ששם לא יבאו לתעודתם, כי אם כאשר יגמרו בגמר ראשון שכבר הם ראויים לתן פרים עוקרים אותם ושותלים אותם בגן גדול ורחב ידים, שמה יבאו למטרתם להיות למאכל טוב ליהנות מהם בני אדם.

כל מה שהשלימות הפנימית יותר חסירה, כן הטבע מחפש להשתלם מצד חוץ. על כן רק במעמד שפלות הנפש יתעורר חשק להתהדר לפני אחרים, בין במה שיש בו בין במה שאין בו. על כן חייב אדם להגדיל רושם השלימות הפנימית, ויהיו דבריו תמיד ביחושו להכרת עצמו, לאחרים, במשקל הראוי.

מא.

[עריכה]

כח הרגש והמדמה הוא בערך חיי שעה, וכח השכל המבורר הוא חיי עולם. על כן כל מה שיוסיף כח שכלי עודף כח הציור והמדמה, וישימו ליסוד למוסרו ודרכו בקודש בתורה ומצוה ודרך ישרה, כן יוסיף להתחזק, ותתקיים בידו דרך ד' וכל מדה טובה. ולפי ערך החלקים שהמדמה מעורב בהם, כן הם עלולים לרפיון והתמוטטות על ידי רוחות שונות. כח המעשה בפועל מקנה יותר שכליות מבוררת לכל דבר טוב, על כן הקנין של מחשבות טובות במעשים מוסיף להן קיום, וכל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת.

מב.

[עריכה]

מצוה הוא מ"צ דמצפ"ץ בחילוף אתוון דשם בן ד', והו"ה הוא ב' אותיות אחרונות דשם, ומ"צ חילוף דב' ראשונות. והטעם, כי הי"ה מורה על העולם המושכל והמחשבה, והו"ה על עולם המעשה. ובמחשבה, לא מחשבותי מחשבותיכם, רק הארה קצת, בחילוף, הנמשך על כל פנים בסדר מהמחשבה האמיתית, נמשכת לנו, שבאמת היא רחוקה בתכלית כגבוה שמים מעל הארץ, כרחוק א' מת'. אבל המעשה, הלא זהו רצונו של מקום ממש שכן נתנהג במעשינו, על כן הו"ה הוא בפירוש, והי"ה הוא בחילוף א"ת ב"ש. ויש לומר דהמחשבה לגבי דידן יונקת מהמעשה, שאם לא המעשה לא היינו משיגים מאומה, אם כן הוא מיץ דו"ה, כמו מיץ חלב יוציא חמאה. ומפני שאין אנו יורדים לסוף דעת הנקודה הפנימית, מ"ץ חסר יו"ד. ועל ידי עצם הפעולה והכונה בכללות, הדבר משתלם, אף על פי שאינו בגלוי בפועל, מכל מקום הוא בכח, זהו החיריק שהוא יו"ד בכח.

מג.

[עריכה]

מחתרת הוא מ"ח דמ"ח נביאים, שהם מ"ח טפין דאזדריקו מגן עדן, ותר"ת הוא תורת משה. והנה התורה היא קודמת ושורש לנביאים, ויסוד התורה שאין נביא רשאי לחדש דבר במעשה. אמנם באו פריצים וחללו, והתנשאו להעמיד חזון, היינו להקדים כח המ"ח לתורת, שהיא תורה הנסמכת הדבקה בפועלה, ועל ידי זה חיסר ממנה הוי"ו, שהוא מורה על ההמשך המעשי שהוא למעלה מכל חשבון ומספר, כמו שהווי"ן לעמודים נעשו למעלה מחשבון הגלוי המתוקן, והאיר הקב"ה את עיני משה למצא אותם, וקונטרוקוס ההגמון שאל על זה משה רבכם אינו בקי חשבונות הי', עד שבאה התשובה דווי העמודים. והוי"ו הוא הנמשך עד למטה מרום מעלה, נחלת יעקב בלא מצרים, כדאיתא בשערי אורה ושערי צדק להרב יוסף גיקטיליא ז"ל. והנה על ידי ההתנשאות להעמיד חזון בדרך פריצות, הוקדם מ"ח לתורת, והושמט הוי"ו הנוגע למעשה בקיום המשכן לחבר כח העמודים, ונעשה מחתר"ת. וזהו אותו האיש, דנקיב שמה דאימא עילאה, בן אשה הישראלית, ונוקב שם י' למפרע כדברי הרב שמשון מאוסטרופולי זצ"ל, מות יומת רגום למפרע אמו, שהפך הסדרים ובקש להחזיר את העולם לתוהו תחת תורת. כי תורה בהשמט הוי"ו נשאר תרה, ובא הוי"ו ונכנס לרי"ש נעשה תהה, ועל ידי חסרון הוי"ו אין התפשטות למטה בערך יגדיל תורה ויאדיר, והעולם מתמוטט, וחוזר הה' ליו"ד כמעיקרו, כענין המבול. והיו"ד עומד אחורי הרי"ש שהוי"ו כבר נכנס בו לעשותו ה"א, ועל ידי תנועת הוי"ו ממקומו מתגלה פירודו במילואו, והטפל נשאר והעיקר נעלם, ועומד הטפל דוי"ו, מעשים טפלים באחרונה, ונשאר תהו. והמר דמרי"ם דקליפה זו הוא מה ששכינה טועמת מר ואומרת הנה לשלום מר לי מר, וציון במר תבכה, כדאיתא בספר פרדס רימונים לרמ"ק. וזהו מחובר בתיבה אחת שהיא הפועל דרשעה מרה, ושקר מקרבין מיליה. אמנם הי"ם הוא הים דקדושה, ששם רוצה הוא לעכרו, משברי ים, כים שברך, על כן הוא מפוזר, דאמת מבדרן מיליה. ועל ידי דנקיב והוציא אורות לא דרך כנסת ישראל, שערי צדק, כי אם דרך פרצה, החריב העולם ועיקר הגאולה והוריד האורות בזלזול כקונה מן הגנב שמזלזל, עבודה זרה ותרנית היא, הביאו לבקר זבחיכם לג' ימים מעשרותיכם וקטר מחמץ תודה, על כן אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים. ובן איש מצרי, המ"ם צורתו לפעמים היא כ"ו ולפעמים נו"ן וי"ו. וכיון שהתוך של האמת שהוא המ"ם, והוא נגד וי"ו דיעקב, תתן אמת ליעקב, נתקצר על ידי הקלקול, ממילא המ"ם הוא נו"ן וי"ו, והוא הדין איש נו"צרי במקום מצרי, אלא שהיה צריך תחילה להכין הקלקול במקום התחלתו, ערות הארץ, להכין זוהמא, לתן כוס שמרים להראויים לזה, ומתוך שבא לקבוע אהלו במחנה ישראל ונדחה יצא וקלקל. וכן הוא בתולדה דידיה, תולדה דקרן נגיפה נשיכה רביצה בעיטה, גימטריה קבר, דהקבר שהוא יסודם גרם כל ההזיקות שבאו אחר כך להצר לישראל, עד שתקויים בנו וכל קרני רשעים אגדע, תרוממנה קרנות צדיק.

מד.

[עריכה]

כיון שהאדם מרגיש בעצמו שכבר אינו קשור הרבה לרצונות רעים, צריך הוא להעיז פניו לפעמים בעזות דקדושה, כשהוא עולה למקום גבוה לפי ערכו בעיון, לקחת עמו גם כן את כל קניניו הפנימיים, ושלא לפחוד ולא להכלם ביותר, ולא הביישן למד. ובכלל החשק של מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, יקבל גם כן הערה דקה לפי ערכו מויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה, הרוצה שיחכים ידרים. רק במדת הבטחון האמיתי להתחזק, כענין דוד שנאמר בו ויתחזק דוד בד' אלהיו. בו בטח לבי ונעזרתי, ויעלוז לבי ומשירי אהודנו. ד' עוז למו ומעוז ישועות משיחו הוא. הושיעה את עמך וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם.

מה.

[עריכה]

על ידי קלקול בחוש הראות יתראה האור שבנר לא כאור פשוט, כי אם כעיגול בעל גוונים שהוא מרהיב עין. כן ישנם המון דברי שעשועים שנראה בהידורם מסבת קלקול בהכרה. ומכל מקום מי שאור עיניו המה מקולקלים טוב יותר שיראה אור המתעה, שעל כל פנים הוא מאיר לו קצת, ויוכל ליהנות על כל פנים מזה הנאה מועטת מאילו היה משולל לגמרי מכל רושם אור. וכן ישנם גם כן בהשגות שכליות.

מו.

[עריכה]

מי שבריתו שלם יכול להתפשט בארחות חיים גם כן בחומריות מרובה, ולא תבלבל אותו מחשבה מטרדת. אמנם לפי ערך פגם הברית כן יהיה קשה לו, גם בעת התחלת תשובתו, להיות עסוק בעניני חומריות אפילו לתכלית טוב, כי כל דבר קטן יבלבל רעיונו. על כן התיקון האמיתי לזה הוא להיות עסוק בעמקי חכמה ודעת אלקים, דהיינו עמקי דברי הגדה, שמתוך כך הוא מכיר את מי שאמר והיה העולם. ומתוך גודל השפעת הדעת שיחול עליו תמיד, יוכל גם כן לצאת לפעמים מעיוניו ולעסוק בענינים מעשיים וצרכים חומריים, הכל לפי ערך תיקון תשובתו.

מז.

[עריכה]

הדברים הפרטיים, איך לתקן כל אחד עניניו הפרטיים, לא נמסרו מפורש בתורה, כי יסוד התורה הוא הדרך הכללי. ולפי הערך שהאדם היחיד יהי' לפעמים כמו יוצא מן הכלל בתכונותיו יכבד עליו קיום התורה, ועליו לעבוד עבודת עבד לשם תיקון הכלל, כי מניעת ההתחלקות מן הכלל בונה את הכלל. ואם הוא מצטער בזה ואינו מוצא כל כך קורת רוח בעבודתו כמו מי שהוא בתכונתו שוה אל הכלל, על זה נאמר לפום צערא אגרא. מכל מקום גם אותו הכובד יגרום לו כמה הסתכליות טובות, ועל זה נאמר אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי, מפני שלעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בערך הפרטיות שלי. ולפי ערך החסרון של העצה איך לכוין הדרכתו הפנימית בשוה עם יחושו אל הכלל ועבודתם, כן ישבע לפעמים יגון ואנחה, ורק על ידי שופטים אמיתיים בעלי רוח הקודש, ויועצים שרי קודש היודעים לכוין יפה להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, הם יוכלו להסיר יגון ואנחה מלב. וכן אנו מתפללים, השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והסר ממנו יגון ואנחה, ומלוך עלינו אתה ד' לבדך, כי לפי ערך המניעה של ההכרה הפנימית של יחס עבודתו לחפץ ד' המוכר בתוך לבבו, לפי אותו הערך מתרבים לפי ציורו ההבדלים המבדילים בינו לבין קונו, ויבא השימוש על ידי מלאכים. אבל לפי הבהירות של התאמת צרכי כל יחיד, הרוחניים והחומריים, אל עבודת הכלל, כן ייגלה היחש הישר בין כל אחד לקונו, באין צורך לשימושים פרטיים, וחביבין ישראל שלא מסרן הקב"ה לשליח, ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלהינו בכל קראנו אליו.

מח.

[עריכה]

לפעמים יחפוץ האדם להיות בערך פשוט ביחש לעבודת שמים, אבל מפני שיש לו כשרון להשכיל ביותר עומק, על כן אין מניחים את דעתו בזה, כדי שיתיגע ויוציא פנינים למען יביא בזה תועלת לעולם. והם מכלל יסורים של אהבה בערך הרוחניות.

מט.

[עריכה]

אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו – זהו כלל גדול להחזיק לאדם במדריגתו ובעומק מוסרו הפנימי, בין ברעיון בין במעשה. ולא יביט למה שחבירו שהוא איש מעשי ביותר ממנו או שתכונתו אחרת ושונה, מתנהג באופן אחר, לא לענין הנוגע לחבירו שיבזה אותו עבור זה, ולא יחשוב עליו רעה. ואל יתאר הפסד הרוחני של חבירו במעשה ובתכונה ההיא, שהוא רואה שלפי תכונתו היה הדבר מפסיד אותו הרבה והיה משפיל אותו מערך מוסרו למטה מאד, או על כל פנים היה זה אצלו אות על שפלות מוסר. אל יחליט שהוא כן בחבירו, שיתכן הדבר שמה שהוא אצלו אות על חסרון רגש פנימי או גורם הריסה מוסרית, אצל חבירו לפי תכונתו הוא אינו מפסיד, ולפעמים גם כן מתקן. זהו מה שנוגע לחבירו. ומה שנוגע לעצמו, שלא יחשוב כיון שחבירו מתנהג כן והוא חושב עליו טוב, גם הוא ישלים דרכו המורגש לפי פנימיות לבבו שכה נחוץ הוא לו לשמירת דרך ד' הטובה, כי אין הדבר כן, כי קרוב הדבר שמה שחבירו מתנהג על פי תומת לבו ואינו מזיקו מאומה, אם הוא ינסה כחו בזה לא על פי תכונתו הפנימית כי אם על פי חיקוי חיצוני, לו יפסיד הדבר הרבה מאד. על כן צריך מאד להתחזק בתומתו, ולחשוב עם זה טוב על הבריות ולקבלם בסבר פנים יפות. אז ימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, והחן הוא מקושר לשכל טוב. וההבדל שיש בין שכל טוב לשכל שאינו טוב, הוא שהשכל הטוב הוא השכל המקורי הנובע מעצמיותו, אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, והשכל שאינו טוב הוא מה שנובע מהשכלה זרה המעוררת לחיקוי, ואינה באה מעצם נקודת הלב. וזה אינו יכול להיות נלוה אל החן הפנימי, שאינו נמשך כי אם לדבר העומד בצביונו ושלא יצא מגדרו. ואפילו קדשים כיון שיצאו חוץ למחיצתן נפסלו, וביותר קדשים, שהחולין אין להם מחיצה קבועה, אבל הקדשים המתעלים לפעול דברים נעלים, המה צריכים לשמור מחיצתם. איש על מחנהו ואיש על דגלו.

אם שמע בישן תשמע בחדש. כאשר ירגיל האדם עצמו שישכיל את המושגים הידועים לכל על פי הכרה עצמית פנימית, לא רק כפי המובן מהם בשטחיות תיבותיהם על פי ההבנה הילדותית, אז יתחדשו לו מושגים חדשים רבים. וזהו אם שמע בישן, בשמיעה עצמית, תשמע בחדש. אבל כל זמן שהוא מתעצל להריק את ההבנה של הדברים הישנים לתוך כליו העצמיים והבנתו הפנימית, אז אי אפשר כלל שיבא לידי מושג חדש ברור.

נא.

[עריכה]

מנוחה וקדושה הם סמוכים זה לזה, ויום השבת שבו כתוב מנוחה, קדושה גם כן אמורה בו, מפני שכל ענין הקדוש הוא כשהאדם מתעלה כל כך עד שאינו צריך לשום עמל להתגבר על יצרו, כי אם ממילא על ידי ריבוי ההרגל במעשים טובים ובלימוד הוא הולך בדרך טובה ורצויה, ודרך ד' הטובה היא עמוקה בלבבו הרבה יותר מכל חמדה חושית. ואז ממילא איננו משועבד לרכוש לו ציורים חדשים מחוץ על ידי שקידה, שהיא כעול נחשבת למי שאינו רגיל בה כראוי, כי אם מאיליו הוא הולך וחושב דרכי האמת, וכל אשר יעלה על לבבו יהיה הכל לדרך הטוב והישר. אבל אי אפשר לבא למדה זו כי אם כשכבר השלים חק העמל כראוי, וטרח הרבה בערב שבת, שרק אז יש לו מה יאכל בשבת. והנה אפשר שהאדם יהי' בבת אחת מחובר אל המנוחה וגם רחוק ממנה, שלעניין קניית מעלות יותר רמות יהי' עדיין צריך עמל ועבודה, ולענין מה שהוא עומד בו כבר בא למדת מנוחה וקדושה.

נב.

[עריכה]

כשם שישנם תיירים שוקקים לראות רשמים חדשים בעולם המוחשי כדי להעשיר את העולם בראיות חדשות, שיתענגו עליהם אחר כך במנוחה מתוך הכתב ויהיה להם לעונג ולתועלת, כן צריכים להמצא, ונמצאים גם כן, תיירים רוחניים המשתוקקים למצא רשמים חדשים בעולם המושכל ולמוסרם לפני בני אדם ליהנות מהם בלא עמל ולקבל תועלתם הרוחני מהם. על כן ראוי שלא יקוצו אלה התיירים בעמל דרכם ובעצבונות חומריות ורוחניות המזדמנים להם, וישאו קל וחומר בנפשם מתיירים חומריים.

נג.

[עריכה]

האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף. מצד המוסר, ההתפעלות טובה היא כשהיא באה מזמן לזמן, אבל בהיותה תכופה תאבד פעולתה ותמשיך פעולה נגדית המחלשת את הכוחות המוסריות. ומצד השכל, ההתפעליות הבאה מצד המקבל שלפי מדת כח ציורו הוא מתפעל, הוא טוב, אבל זה אין בא כי אם מזמן לזמן. אמנם ההתפעליות התמידית מורה שלא רק מצד התחדשות הדבר מצד המקבל, כי אם בעצם הענין הוא צריך להתפעליות, וזה אין ראוי באמת מצד ההשקפה האמיתית. כי מה נחשב כל פלא לעומת כחו הבלתי בעל תכלית של אדון כל המעשים ב"ה. על כן הקורא הלל בכל יום מורה כי ההתפעליות היא עצמית, והרי זה מחרף ומגדף, כי אם לפרקים, מצד עצמיות כח המתפעל שבנפש.

נד.

[עריכה]

הדק היטב שבקטרת רומז על דברים הרוחניים שהם כענין קטרת, ריח דבר שהנשמה נהנית ממנו, שצריכין לדקדק בהם בדיוק עיוני, לא לקחתם לפי הסברא הגסה השטחית. וכשהאדם מתעלה במדריגות הקדושה, צריך לדקדק יותר בעיניו, שהקודמים אף על פי שהיו דקים מכל מקום לא אפשר שיהיו כל כך מצוחצחים כמו שהם במעלות יותר עליונות. על כן מחזירין את הקטרת למכתשת בערב יום הכפורים ומקיימים בהם מצות דקה מן הדקה. ובכלל, עצמיות העיונים אינם בצחצוחם כשהם עוברים במדעו של אדם בהיותו עסוק גם כן בענינים החומריים של אכילה ושתי' ויתר צרכי הגוף כמו שהם בעילויים בהיותו מתקדש מהם. על כן ביום הכפורים שאין בו אכילה ושתי', לקדוש ד' מכובד, צריכין להיות דקה מן הדקה, ואין הדיוק הקודם מספיק להם.

נה.

[עריכה]

ההשפעות הטובות הבאות על ההמון כולו מיחידים המוכשרים, מתחלקות לשני ענינים, השפעות סגוליות, שעצם יתרון הערך של האיש היחיד פועל שכל הדרכתו היא מתקבלת ורבים יהנו ממנו עצה ותושיה, והשנית היא ההשפעה העצמית בפועל, שנהנים ונפעלים על פי לימודיו. והנה בערך הראשון כל מה שיגדל הפרסום וההגדלה, יגדל התועלת וההשפעה. אמנם בענין השני צריך לעולם שיהי' הערך לפי הפעולה, שאם יגדל הערך יתעקם כח השופט ולא תצא הפעולה המדוייקת כראוי. הענין הראשון דומה לבשמים, על כן הקול יפה לבשמים, והכח השני הפעלי דומה ליין, על כן כשם שהוא יפה לבשמים כך הוא קשה ליין, אלא עצם הטעם הטוב הוא ידבר בעדו.

נו.

[עריכה]

ענין שיחת חולין של תלמידי חכמים. שיחה נקראת מה שצומח מאליו, בלא השתדלות מפרי הרוח, וכן שיח השדה הבא מכח הצמיחה הטבעית הכוללת. והיינו שיחת חולין של תלמידי חכמים, שנובע מאליו בלא שום השתדלות, מפני שהם רגילים הרבה בתורה, משום הכי כל שיחתן דברי תורה, והולכי על דרך שיחו אלו בעלי תלמוד שכל שיחתן דברי תורה. ומיעוט שיחה יפה הוא, כדי לכבד את התורה על הבריות. וזהו צריכין לימוד, מצד שורש השיחה, שהיא כמוסה בדברי תורה. אמנם מצד החיצוניות היא נחשבת לחולין, להכשיר את כבוד התורה, וזהו ריחייהו דטרפי דרבה בר אבוה דפלגינהו לחתנוותא, דכל מאן דמוקיר רבנן הוו לי' חתני רבנן.

נז.

[עריכה]

שרגא בטיהרא מאי דלא מהני, אינו כי אם מצד החומריות של הנאת השימוש, אבל מצד הסגולה הרוחנית, דהיינו ערך הכבוד, מהני. והיינו נר של בית הכנסת ונר של אבטלה, דעשוי לכבוד, דדוקא ביום מוכר כבודו. וזהו ענין הלבנה, שאין ניכר כבודה בערך שמושי ביום, אבל מצד רוחניותה פועלת הרבה ביום גם כן, והיינו מצד חישוב תקופות ומזלות והודעת כבוד שמו ית'. וכן כנסת ישראל פועלת גם בעת שליטת אומות העולם המונים לחמה, מצד ערכם הרוחני בעולם הרבה, אף על פי שאין ניכר כל כך פעולתם בעולם המעשי החומרי.

נח.

[עריכה]

גם הקנינים הקטנים אסור לבטלם ולהרסם, כי אם להוסיף עליהם. מי בז ליום קטנות.

נט.

[עריכה]

אמר הכתוב, ואת עמי יורו בין קודש לחול, ובין טמא לטהור יודיעום. להבין למה אצל בין קודש לחול אמר יורו, ובין טמא לטהור אמר יודיעום. ולפי שיש הבדל במצב המוסרי של בני אדם בענין שמירת המצות, יש לנו מצות שהן מוחזקות בידם והחומר שבהן מורגש בלבבם, ואין הכשלון מצוי בהן אלא מפני חסרון הידיעה בלבד, אבל עצם מהות חומר האיסור הכללי מוטבע בלבבם, ואינם עלולים להכשל בהם אלא בפרטיהם, מפני שאינם נכנסים לפי דעתם בערך הכלל הכללי. על כן אינם צריכים הסברת האיסור, כי אם הודעה שהכלל הוא כולל גם כן את הפרט ההוא. זה הסוג נקרא בשם הכללי בין קודש לחול, שאין החול מציין ענין תיעוב באופן שיוחש כל כך איסורו אצל ההמון, על כן צריך הוראה חידושית והשפעה של הסברת האיסור. אבל בין טמא לטהור כולל דברים שהם מורגשים באיסורם הכללי, וההעלמה מצוי' לא מחסרון ציור האיסור, כי אם מחסרון ידיעה שהוא נכלל בכלל הטומאה, אינם צריכים כי אם ידיעה, ועל זה אמר יודיעום.

בשלימותן של ישראל צריכין מעשי המצות ללכת בגרם ישר, מתוך דבקות הלב לשמו יתברך של אביהן שבשמים. ומפני ההשחתה של עבודה זרה שחטאו אבותינו, נעתק הכח הזה מכללות העם, ואינו חוזר כי אם ביחידי סגולה. על כן המעשים הם כלים לאתבא כנסת ישראל לאתרה, והקובלנא היא שהיה להם דבר ד' צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם, כי אם צריך דבר ד' להיות מושקף בהשקפה כללית גדולה, מלב חפץ להיות דבק באהבה ביוצרו ומחוללו ית'.

סא.

[עריכה]

ארץ ישראל היא מיוחדת לסגולת אהבת השי"ת. על כן ההדרכה של עם ד' בארצו צריכה להיות על פי דרכי האהבה, לא על פי דרך של יראת העונש, שאין ראוי להשתמש בה בקביעות. ומתוך שכח האהבה לד' ית"ש שנקרא ביחוד אלהי הארץ, ומשפט התורה נקרא גם כן משפט אלהי הארץ, הוא מוכן ביותר בארץ ישראל, על כן ההדרכה שעל פי יראת העונש איננה עלולה לשא פרי כלל, ואדרבא מוצאת היא התנגדות והתגברות מצדי צדדים. על כן הדרך האחד המיוחד לרומם קרן ישראל בארץ ישראל, הוא להרחיב המוסר שמאהבת השם ית' ואהבת עמו וארצו.

סא1.

[עריכה]

לולא הקלקולים שנעשו בעולם, בתחילה בחטא אדם, ואחר כך המבול, הפלגה, ואחר כך בבחירתו של ישראל כשנתבסם העולם, לולא הירידה של חטא העגל והתולדות שיצאו ממנו, היה יצרא דעבודה זרה עומד בתקפו והי' מועיל לישוב העולם ותיקונו, כחמרא דיתיב על דורדיא, שהדורדיא פועל לטובה על היין. ותוכן הדבר, כי משמיא פלגא לא יהבי. כי המציאות הכללי שם השם יתברך שילך על ידי הכחות הכלליות, והבחירה האנושית תבא לעזרת הטוב והמוסר, לצדד את הכוחות הכלליות לצד הטוב. אם כן כמו שיש בנפש האדם נטיות לכמה דברים נעלים, שמהם התרחבה כל חכמת היופי והנשגב, קל וחומר שעצומה בקרבו הנטיה לקרבת אלהים. אמנם כמו שכל הנטיות האנושיות הם נמצאים באדם בכלל, ועל ידי הנטיה הבחירית צריך הוא לפרטם במקום הראוי על פי השכל והתורה, כן הוא גם כן בנטיה של התשוקה לקרבת אלהים, היא רק תשוקה כללית, אבל אם ישביר האדם צמאונו בקרבתו לד' אלהים אמת או חלילה לאלהים אחרים, זה לא ניתן בטבע כי אם בבחירה. וכפי הנוהג, הדמיון קודם לשכל, והמושג השטחי באלהות הוא כל כך מלא טעיות ודמיונות, עד שהתשוקה הטבעית מבלעדי עזרת השכל והמוסר הטוב נופלת על תשוקת עבודה זרה יותר מהר מעל קרבת אלהים אמת, שתתבאר לאדם רק אחרי דרישה גדולה ועצומה מאד. והנה כשם שבהיות הנטיה הזאת נוטה מדרכה היא רעה ומזקת עד מאד, ההשחתה של עבודה זרה היא המכלה את כל התעודה של המין האנושי, הכללי והפרטי, ואין צריך לומר שהיא כרקב לבית ישראל. אבל כאשר תצא בזר הנצחון, כאשר יזדכך המושג, וקרבת אלהים אמת תהיה החיה בלב ובנפש, אז מעלת האדם היא גדולה עד מאד, כי יבקש את ד' לא כמצות אנשים מלומדה, כי אם כעצם חייו, וממילא יכיר וירגיש יפה כל מה שירוממהו אל קרבת אלהים זאת, ובמנוחה ובשלוה יעסוק בכל הדרכים המוליכים אותו אל מטרתו. ואם יארך הדרך ויתרבו האמצעיים, לא ישגה בדרך להיות מסתבך באמצעיים ושוכח את התכלית, כי הדבר שהוא עצמי וטבעי לא ישכח לעולם, כי אם ירבה חילו בריבוי אמצעיו. וכיון שבאמת השי"ת הוא אדון כל המעשים ומחייה החיים, אם כן כל המעשים כשיתרחבו בדרך נעם וטוב, כל הידיעות וכל הכשרונות וכל חמדות החיים לכשיתמלאו בכל פרטיהם, הם ראויים באמת להיות מרחיבים את חוג דעת אלהים וחשק קרבתו, והתחקקות הידיעה הפנימית של ד' אמת בעומק החיים של הנפש השואפת לאור ד' ואמתו. על פי מצב כזה אין מקום לחילוקי כתות ומפלגות ושנויי צדדים בדרכי מוסר ויראת ד'. אמנם נפילות רבות נפלנו. כל כך נפלנו, עד שהמתנה הטובה אשר אלהים חשבה לטוב, היא מתנת יצרא דעבודה זרה דיהיב לן לקבולי אגרא, היה ההכרח נותן למצווח לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן, ובמקום ההשגה הטבעית שהיתה מבוססת בעומק הנפש בטבע, היה צריך דעת אלהים להתפשט על פי הכרה שהיא חוץ מטבע הנפש הפשוטה, כי אם על פי הקשי דרישת אמת, פתקא מן שמיא המתאים לחותמו של הקב"ה שהוא אמת. אבל האמת הבא בפתקא מן שמיא אינו כל כך קבוע בלב וחזק עד שיש בטחון שריבוי האמצעיים לא יטשטשוהו, על כן ההתרחבות של כל צדדי החיים היתה מוכרחת להצטמצם. הדברים שעל פי היקף השפיטה הם חוץ ממטרת דרישת קרבת אלהים, יצאו אז ממחיצת החיים התכליתיים. וכיון שהתחילו החיים להתחלק למערכות, אז כבר אין קצב להמון המשערים השונים הקובעים תחומים מתחומים שונים, עד היכן גבול החיים הקדושים מגיע, והיכן מתחיל כבר חיי חול שאין טוב כי אם לצמצמם, בין בעינוגיהם בין בידיעותיהם. וזאת המדה גרמה לשנאת חנם שתשתרש בבית שני, מה שלא היה מקום לה כל כך בהמון בבית ראשון. והשפעת ישראל על העמים לא היתה כבר מוכשרת להיות בלתי אמצעי, כי בהתרחב החיים על פי טבעם לשם ד' אלהי ישראל, אז העמים הטבעיים, שתשוקת החיים שלהם איננה מועקת בכל מאסר מוסרי, היו יכולים בהמשך הזמן לקבל איך הרחבת חיים אמיתי יקח מקומו הראוי רק אז בהיותו נטוע על בסיס הנצחי החי לעד, דעת אלהים קרבתו ועבודתו. אבל בביטול יצרא דעבודה זרה ניטל כח החיים הטבעיים מחפץ קרבת אלהים, ואיך ישיגו עמים אשר לא ידעו את ד' דעת אלקים של פתקא דנפל מרקיעא. על כן יצאו זמורות שנעשו סורי גפן נכריה וכצנינים לישראל, מה שלא היה כן אם היה הגוריא דנורא קיים, כי שם, בקודש הקדשים, לא היה חלילה בתור יצרא דעבודה זרה, שם היה רק גוריא דנורא גבור ונאור, חי ומתלהב, רק בצאתו לחול אז נעשה יצרא דעבודה זרה. אבל בהעדרו, נעדר גם כן כח חיים מלא, שהיה אפשר לו למלא חלל העולם בחיי נשמות לכשיתנהג כשורה. ועכשיו, נתפזרו נטיות החיים לצדדים שונים, ונחלקו בני אדם, וביחוד בני ישראל, ויותר מזה דורשי האמת ושואפי הטוב שבהם, לכתות שונות, שבקץ הימים, כי עת לחננה, צריכים להכיר שכל נטיה היא ענף מחפץ של תיקון, שאם היה אפשר לעולם לעמוד עם קבלת אגרא דיצרא דעבודה זרה, היה מתראה באורח ישר איך הוא מתחבר עם תעודתו. ועכשיו הדבר עמום ומסתתר, מכל מקום אחרי הבירור בעקבתא דמשיחא, דוקא עם החוצפא דיסגא, ראוי להיות ממשיך כח חורז בכל הנפוצות הפרטיות, ולאחדם יחד בחוברת, ולהגבילם על פי שכל שופט. אז תהפך הקללה לברכה, ותחת נטיה טבעית שעל כל פנים לא היתה יכולה כל כך להתרומם מפני שייכותה אל הנטיה בטבע ויחשה אל הרצון, עכשיו שכבר נתחפשה ממאסר הטבע, תשוב תשוקת קרבת אלהים שכלית כולה. ואחרי הבירור של כל הכחות היותר טובים שעזרו להעמיד את כנסת ישראל ואת כל המדות הטובות בכללות האדם על נכון, ילוו כולם באהבה ורוח משפט אל התכלית הכללי של קרבת אלהים. אז תצא יותר בהירה, וההתיחדות של כתות למקצעות מיוחדים תוסיף בהם עז ושלימות, וכשיתחברו אחר כך בכח בחירה ושכל, יבנה מהם בנין נהדר, שעולה עוד בחזקו ויפיו על הבנין הטבעי. בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס. הלך ילך ובכה נושא משך הזרע, בא יבא ברינה נושא אלומותיו.

סב.

[עריכה]

עיקר הידיעה היא שתהי' כללות התורה דבקה בלב בחוזק והכרה ברורה כל כך, עד שמכח השפעת הכלל יושפע כח הזהירות הפרטי לכל מצות ודקדוקי תורה, ואז דומה הדבר לכח חיים הנובע מן הלב ומתפשט על האברים כולם. מה שאין כן מבלעדי הידיעה האמיתית הרי כל דבר מן התורה הוא ענין בפני עצמו, וזה מטיל שיבוש ביסוד הכרת התורה, ומונע מעבודת אהבה ונדבה. והיה להם דבר ד' צו לצו צו לצו, קו לקו קו לקו. כי צריך שיהיו דברי תורה ניכרים לחקה אחת ומצוה אחת.

סג.

[עריכה]

עיקר דעת ד' היא עשות חסד משפט וצדקה, ורשע באמת הוא מי שאינו נוטה לחסד ולמשפט ולצדקה. אבל מי שנוטה לטוב המדות, כיון שהיושר האמיתי פועל על נפשו, אינו צריך כי אם שיסבירו ויבארו לו שהיושר האמיתי איננו יוצא אל הפועל כי אם בקיומה של תורה בישראל.

סד.

[עריכה]

כללות מצות ערלה, בארץ ישראל ביחוד, הוא להשריש שהנטיעות והבנין שהוא לפיתוח המותרות, כפירות, אמנם ראויים הם לאדם, אבל רק בהיותו מעלה את החיים למעלה הגונה עד שתהיה הקדושה ראויה אליו בעצם. וזה יהי' בהיותו שלש שנים מתעסק בהמשך הזמן בהטבת מחשבותיו על תעודת החיים, ויקבע אצלו שההשתקעות בחיי החושים, כשאינם נובעים מעומק נטיה לאצילות ויושר אלהי, שאינם כלל ראויים לשמם. ובפרט יש כאן ג' מעלות, יציאה מגדר בהמי, אחר כך התרוממות מגדר סתם נטיות מדות האנושיות על פי טבעם הזר לרעה, אחר כך המדות הישראליות בטהרתם. ואז יוכל לאכול פריו קודש הלולים לד', ואחר כך הרי הוכשר להיות גם כן נהנה בהרחבה בעניני רשות, שלא יטעוהו הרחבת הדרכים של החיים מתעודתם הישרה.

סה.

[עריכה]

אין החידוש הנמצא בהשגת התכלית כדי שיהיה לפלא עיקר כלל, כי אם ההגעה אל השלימות דוקא באופן הדרכים הנאותים שהשלימות הראוי מושג על ידם. על כן ראוי שיברר האדם לעצמו מה הנה הדרכים שעל ידם דוקא יהיו ציוריו הפנימיים עומדים במעלה טובה, שהם גורמים שיהיו כל מעשיו ודרכיו חפציו ורגשותיו מתעלים, ובהם ידבק. על כן לימוד התורה בכלל הוא הנחוץ כלחם לגוף, וביותר לימוד הצד העיוני שבה, שהוא העיקר המרומם את הנפש. אמנם אי אפשר כלל הי' להיות מבואר בתורה שבכתב ושבעל פה בדברים רחבים שהצד העיוני הוא עיקר בלימוד והצד המעשי טפל, כי בטבע הנפש מונח המשכה אל התכלית יותר מלהאמצעיים, והדמיון סובר שיוכל להשיג כל תכלית גם בלא השתדלות באמצעיים. רק השכל צריך להורות הדרך איך להכריח את אחיזה באמצעיים ולחבבם. ונמצא שההערה על האמצעיים, שהם לכאורה נמוכים מהתכלית, צריך דוקא השפעה יותר גבוהה מהתכלית עצמו, כי על התכלית לא יחלוק גם הדמיון, אבל על האמצעיים הוא חולק מחסרון השגתו, וצריך השכל להעמידו על האמת. על כן בעניני תוכחת מוסר והדרכה כוללת, שהם דברים יסודיים ותכליתיים, הי' מקום גם כן לכל הנביאים להתגדר בהם. אבל דברים מעשיים, שהם האמצעיים מכשירי התכלית, צריך דוקא נבואת משה רבינו ע"ה אדון הנביאים, ולא אחר ראוי לזה. נמצא שצריך לפעול בפועל המשכה אל המעשים. על כן צריך להתגלות העיקריות שבלימודם ועשייתם באופן שההערה הפנימית המספקת על הדבר שכל נפשו של אדם מעידה עליו, שהוא היסוד העיוני שבא גם כן בטבע, די שיבא על ידי הערות יותר מועטות בכמות, כי ההמשכה האיכותית גדולה בהם, והיא דוגמת מציאות חיי עולם הבא שלא הוזכרה כי אם ברמזים, מפני שדי בזה לפי תגבורת התכלית. ואם הי' יותר מפורש, הי' כל כך ההמשך מתגבר עד שלא הי' מניח מקום לציורים אחרים, שבאמת הם כולם צריכים, ועוד מעלים אותה, כמו הצלחת הכלל אפילו בהוה, ואהבת ד' שהיא עולה על כל, אף על פי שמקורותיה מתחלפים לפי המעיין שממנו שואב יסוד האהבה. אמנם כשנתמוטט הדבר כל כך עד כדי קלקול המינים שאין עולם אלא אחד, הוצרכו לתקן מן העולם עד העולם, להחזיר הדבר למעמדו הראוי. וכמו כן בתביעה הממשית ללימוד העיוני ויתרונו, עם הזהירות לצרפו ולחברו עם הלימוד המעשי, שדוקא על ידי זה תתקיים התורה בישראל כראוי ותאיר באור גדול.

סה1.

[עריכה]

ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגדון. חז"ל אמרו שיונתן בן עוזיאל תרגם נביאים ונזדעזעה ארץ ישראל ד' מאות פרסה על ת' פרסה, משום דאית מילי דלא מפרשן, והיינו האי קרא, דאמר רב יוסף דאלמלא תרגומי' לא ידע מאי הוא, ואמרו שעמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא שלא תרבה מחלוקת בישראל. וצריך להבין מהו גודל ההסתר שיש בפסוק זה שגילה תרגומו, כמספד אחאב דקטל יתיה הדדרימון, וכמספד יאשיהו דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו, ולמה היה זה סייג שלא ירבה מחלוקת בישראל, ומה יחש הוא לענין הסתרים המיוחדים לשם יתברך.

והנה חז"ל אמרו שהספד זה יהיה על משיח בן יוסף שנהרג. וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחין, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם, ודוד עבדי נשיא להם לעולם. אמנם כשם שיצר השי"ת באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו, לשכללו ולפתחו, וכן הכחות המחזקים כח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה, ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכחה האדיר את כל כחות הגוף האמיצים והחזקים לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ב"ה בעולמו, כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכחות, הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהם, להיות עם קדוש לד' אלהי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור גויים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה. וההבדל שביניהם, שלהצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שוים להם בגופניות, כאשר האדם שוה בכח החיים שבו לאחד הבעלי חיים, והצד השני הוא הענין המתיחד לישראל עצמן, שעל זה נאמר ד' בדד ינחנו, ובגויים לא יתחשב, מצד תורת ד' והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קדוש. והנה מתחילה הוכנו ב' הכחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה, שהוא כלל יוסף ויהודה. וכמו בתחילה, מעשי אבות סימן לבנים. יוסף היה המשביר, ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר לחם לפי הטף בעת שגם כן כל הארץ באו למצרים לשבור. והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם, ומכל מקום ידע כח קדושתו. ודוקא על ידי זה היתרון אין עשו נופל כי אם ביד בניה של רחל, כענין מיניה ובי' אבא ניזיל ביה נרגא. ויהודה מיוחד לכח ישראל המיוחד, היתה יהודה לקדשו, ועל אהל יוסף נאמר אוהל שיכן באדם. והנה תכלית בחירת מלכות בית דוד היה שיהיו ב' הכחות נכללים כאחד, ולא די שלא יהיו סותרים זה את זה כי אם עוד עוזרים זה לזה. ואמרו ז"ל במדרש שנאמר בדוד אדמוני, כמו שנאמר בעשו, אלא שנוסף בו יפה עינים, ומדעת סנהדרין הורג, קיבוץ הגבורה החומרית וכל התלוי בה לתוקף עם וממלכה גדולה ואדירה, רבתי בגוים, עם העילוי הרוחני היותר מרום וקדוש. ולולא שגרמו עוונות וישראל מאסו במלכות בית דוד עד שנחלקה האומה, עשרת השבטים שאפרים שהוא כח יוסף בפני עצמו ויהודה בפני עצמו, היה הכל מאוחד בכח אחד על ידי עץ יהודה שהיה כולל גם כן כחו של יוסף. ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו. יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה. ועל ידי קיבוץ ב' הכחות יחדיו היו שניהם מתעלים, הכח החמרי היה מתעדן ומתקדש מצד קרבתו אל הקדושה המיוחדת לישראל, והכח הרוחני היה מתחזק ומתאמץ בכח חיים מלא ואדיר כדי לגלות הודו ותפארתו על ישראל, עד שקרני הודו היו מאירים גם כן על העולם כולו, וכמו שיהיה לעתיד לבא. והיה שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרשו, והיתה מנוחתו כבוד. לא מלחמה בין שני כחות מתנגדים, כי אם מנוחה שלמה, שהוא הכבוד היותר עליון ונשא. אמנם עונותינו הטו אלה, שנתחלקה מלכות בית דוד, וכל אחד מן הכחות השנים שהיו ראויים להתאחד דוקא, התחיל להתפתח בפני עצמו כאילו דבר אין לו עם משנהו, ומזה יצא מה שיצא להפסד כללי לשני הענינים בעונותינו הרבים. אפרים, שנוסד על ידי ירבעם שהופקד מתחילה על סבל בית יוסף מפני כשרונו המעשי, וירא שלמה את הנער כי עושה מלאכה הוא ויפקד אותו לכל סבל בית יוסף, פנה לגמרי מהקדושה העליונה המיוחדת לישראל. ואותי השלכת אחרי גיויך. ומזה יצא הסילון הממאיר, חטא עבודה זרה, שגרם להתפתחות הנטיה של השווי שיש בישראל לעמים לצד הרע והגרעון, עד מדת אפרים בעמים הוא יתבולל אפרים היה עוגה בלי הפוכה. ויהודה בחסר לו הצד המעודדו בחומריותו, היה צריך להשלמה רוחנית גדולה ואדירה, שתספיק להמציא גם כן את הצד החסר החומרי, וכיון שלא עלה למעלה זו, נתבזבז הכח הרוחני גם כן עד שלא החזיק מעמד, וכשל גם יהודה עמם, ורצונם ומעלליהם אל ד' היו למרות עיני כבודו. והנה גם אחרי הפירוד, אם היו על כל פנים מתאחדים לדעת שכל אחד יסגל לו את נטייתו הפרטית, אבל באופן שיקבלו זה מזה את הצדדים הטובים, ויהודה יקבל מאפרים את הדרכים והנטיות המוכשרות בו לשכלול האומה בתוקף חומריותה ואנושיותה הכללית, ואפרים יקבל מיהודה את הכח העליון המיוחד לישראל בדרכי קדושה, מתורה ומדות קדושות, והכשרה לנבואה ורוח הקודש למיוחדים לזה, היה המחץ הולך ומתרפא. אלא שכיון שנחלקו חילוק ממלכה, ועל ידי ההשפעה המאחדת הלא הדבר מחוייב שהצד הגובר יהיה לעולם הצד העליון הרוחני המיוחד לישראל, שהיא הנשמה המאחדת ומחיה את הגוף, וזה לא רצה ירבעם, על כן היתה התכנית הפנימית של ציור אפשרות ההתאחדות עם המניעה מצד חפץ ההתנשאות שלא במשפט, מה שאמרו חז"ל שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, יחדיו תשכללו את האומה הישראלית להביאה לתכליתה להיות לעם לד' אלהי ישראל, להיות גם כן ראויה להיות לאור גויים, שהצדדים השוים לכל האדם אשר על פני האדמה גם כן ראויים להכנס בבנין, אמנם על שאלת מי בראש מוכרחת התשובה לבא בן ישי בראש, כי מבלעדי הכרת השליטה העליונה של הצד הרוחני, כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו, אז אפסה כל תעודה לישראל חלילה, והנם המעט מכל העמים וראויים יותר מכולם להרס וכליון חלילה. אבל שרירות הלב גרמה שאמר אי הכי לא בעינא, ומזה נמשכה השלשלת של צרותיהן של ישראל ופיזורם, ותכלית מירוק הגלות עד עת קץ. על כן עומד בכל משך זמן הגלות המצב הכללי של האומה בדרך ניגודי של אלה שני הכוחות, שלפעמים מתגלה נטיה לחוזק הלאומי החומרי ויתר הצרכים האנושיים הכוללים, שנובע בעיקרו מיסוד הנטיה המיוחדת ליוסף ואפרים, ולפעמים מתנערת הנטיה הרוחנית לקיומה של תורה והפרחת הצד הרוחני המיוחד לישראל, להרים קרן ביראת ד', באהבתו, ובאהבתה של תורה ודרכיה. ובאשר שכמו פולח ובוקע בארץ נפזרו עצמינו לפי שאול, והכח המאחד המקיף את פועלי הנטיות ליסוד אחד, להיות משפיעים ומושפעים ביחד כל אחד לפי ערכו, ולאחד ההנהגה בהגברת הצד הרוחני באופן שהוא יהיה המחזק והנותן חיים לכל יתר החלקים, ככח חיי הנשמה המחיה את הגוף לכל חלקיו, ובאשר אי אפשר לאומתנו שתבא לתעודתה הרוממה לשא בגאון עז שם ד' הנקרא עליה כי אם בהשתלמה בתכלית ההכשר בשני חלקיה, הכללי, חלק יוסף, והפרטי, חלק יהודה, מלכות בית דוד, שמחוזק כחו הפרטי כולל הוא גם כן את הצד הכללי, אדמוני עם יפה עינים, הנה מתנערים באומה כחות לכל צד. וכמו שהכוחות המגבירות את הרוחניות הם מכשירים למדת משיח בן דוד, שהתעודה התכליתית היא עיקרו ויסודו, כי באמת מרכז החיים הוא ההתעלות הרוחנית, אלא שאי אפשר שתהיה הרוחניות מפותחת כראוי אם לא יהיו שלמים עמה כל הקנינים החומריים הנדרשים לאומה שלמה ומשוכללת, כן ההתנערות לבקש חוזק לאומי, חומרי, ויתר מכשירי החיים הכלליים, הם הכשרת משיח בן יוסף. וכשהם משתמשים בערבוביא מצרת הגלות ומקוצר הדעות ופיזור הכוחות, הם הם חבלי משיח, הכוללים חבלי שני משיחים, אשר חרפו אויביך ד' אשר חרפו עקבות משיחיך, שתי העקבות של תרין משיחין. והנה פעולת משיח בן יוסף, שתהיה ההכשרה הכוללת, אף על פי שודאי תהיה עם זה ממולאת בדעת ויראת השם, שנמצאת הרבה גם כן לתכלית הכשרת כלל האנושיות, מכל מקום כיון שהיסוד העיקרי המרובה באיכותו, שהוא התיחדות הצורה הפרטית הישראלית בהתגברה אינו בולט בו כל כך, אי אפשר לו להתקיים, על כן עתיד משיח בן יוסף להיות נהרג. אמנם כשיהרג יכירו הכל העיוות, שאמנם לא היה הדור ראוי להכיר הערך של הנטיה לתגבורת כוללת איך לקבל ממנה רק הטוב, ואת הטוב באמת לקבל, ולשעבדה לתוקף הצד העליון שבתעודת ישראל, למשיחות משיח בן דוד. והנה יספדו עליו כמספד על היחיד, והמר עליו כהמר על הבכור. המספד הוא ההתרגשות לשעתה ממחזה מדאיב, המכניס קודר ויאוש בלב, דומה כמספד על היחיד שאין תקוה נשקפת להבנות עוד, כמו הורים זקנים שאבדו את יחידם ל"ע. אמנם המרירות היא באה כבר בסיוע השכל המתבונן את ערך המצב, השכל ישכיל, כי אמנם כוח האומה בכללה מוציא מכללה נשמת המשיחין, על כן אמנם במרירות אבידת הבכור, המזדמן לרוב אצל הורים צעירים שלא חונכו בדעת גידול בנים, ומחסרון הכרה לא שמרום כראוי ממחלה ועל כן מתו, כן האומה מתבוננת כי לא הכירה את ערך הנטיה של ההשתלמות הכללית איך להשתמש בה בתור דבר גדול, המצטרף ומסתעף ליסוד התכלית העליון, שעמו היתה התעודה הלאומית מתמלאת, וממילא היתה זוכה לקיום והצלחה של הפרחה. והנה כל זמן שמתדמה, מפני הפירוד השורר בגלות, שב' הכוחות המה נפרדים באמת זו מזו, עד שמי שנחלץ להגביר את הצד הכללי באומה נעשה בעונותינו הרבים צר ואויב לתורה ולקיום המצות וכל דרכי הקדושה המיוחדים לסגולת ישראל הפרטית, וכן מי ששם מגמתו ליסוד ההתיחדות הישראלית נעשה על ידי זה עצמו מנגד ומפריע לכל תיקון חומרי כללי, שעל ידי זה מעבר מזה נעשה פרצים, ומעבר מזה מתגלה חולשה ועצבות ודכאות לב. אמנם אחרי הניסיון האחרון של סיבת מניעת הקיום של משיח בן יוסף, יתבוננו הכל שבאמת אין כאן כחות מתנגדות, ושראוי להכניס הכל בחוברת אחת ולסדר דרכי האומה באופן שכל שכלול כללי יהיה בסיס לשכלול הישראלי המיוחד, ותהיה ההכרה בחסרון ההצטרפות משני הצדדים בין מהנוטים אחרי החומריות והכללות, בין מהנוטים אחרי הרוחניות והפרטות. על כן יהיה המספד גדול מב' הצדדים, שיכירו שיש טעות ביסוד הנטיות שהם בנויות להיות מתאחדים, וכל כך גרמו קלקולים בנטותם לפירוד, לחבל איש מעשה רעהו. והנה התכונה של החבה הלאומית בתור כללות וחומריות נתגלתה באחאב שחבב מאד את ישראל. ואחז מעשה אבותיו, עמרי, שהוסיף עיר אחת בארץ ישראל, ודורשי רשומות אמרו כולם באים לחיי העולם הבא, לי גלעד, זה אחאב שנפל בגלעד, וכדברי תנא דבי אליהו שהי' מעמיד פנים במלחמה גם אחר שנחתו בו החיצים, שלא להבעית את ישראל. אומץ רוח כזה בא מאהבה יתירה ונפלאה. גם כבד את התורה מפני שעל כל פנים כבוד האומה תלוי בה, על כל פנים כלפי חוץ, לפני בן הדד, ועם כל זה לא הכיר ערכה של תורה וקדושת השי"ת המיוחדת שבה כל יתרונם של ישראל, על כן הלך בדרכי איזבל ובחוקות התועבות של גויי הארץ לפי המדה שהיתה שולטת אז ברוח הזמן. לעומת זה יאשיהו הגביר את הצד הרוחני עד אין דומה בכל המלכים, כעדות הכתוב וכמוהו לא הי' לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, עד שלא רצה כלל להיות יחס ישראל עם אומות העולם, ובזה ויתר על דברי ירמיה הנביא שצוה מפי ד' להניח לעבור בארץ ישראל את חיל מצרים. על כן באחאב ויאשיהו התכנסו ב' הנקודות של יוסף ושל יהודה, כח משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. על כן בהסרת העיוות הבא מחסרון הכנת האומה שלא תשתמש בכחותיה המתגלים ביחידי הסגולה לטובה כראוי לעת קץ, תכיר כי היה אפשר לאחד ב' הכחות יחד בהיות ההכרה שלמה, אם כן יגדל ההספד בצירוף ב' הנטיות. כפי תכלית ריחוקם בפועל, כן תהיה קרבתם והכרת זיקוקם זה לזה, ויכפל כמספד אחאב ויאשיהו גם יחד, לתן לקח להבא לאחד את הכחות, להשכיל להעמידם במערכה הגונה המביאה לטובה כללית. והנה באמת כל זמן הפירוד, שהאומה אינה מוכשרת לאחד הכחות וכל אחד מחליש את חבירו, ההנהגה הולכת שאין כל נפש מסוגלת לקבל כי אם נטיה אחת, על כן לפעמים יבא הפסד מוסרי או מדעי אם נעמול להכניס ב' הנטיות בבת אחת. אבל ההתפרדות העמוקה הלא היא שורש המחלוקת בישראל, על כן אף על פי שהנביא דבר ברמז, מכל מקום תרגם יונתן בן עוזיאל וגילה הדבר יותר, ועל ידי זה נזדעזעה ארץ ישראל ת' פרסה על ת' פרסה. כי כל זמן שלא הוכשר הדור להשוות הנטיות ולכוללם, כל אחד נכוה מחבירו. ומכל מקום התחזק יונתן בן עוזיאל ואמר גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי כי אם שלא ירבה מחלוקת בישראל, והפתח השכלי יכשיר הדעות לבקש עצות איך ללכת בעקבות שתי ההכנות, ששתיהן נחוצות.

והנה בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר. ומצד חסרון הכשרתנו אין הכחות מתאחדים להשכיל מעבר מזה איך שההכשר הכללי לישראל אינו כי אם בסיס ליסודו המיוחד, ועל כן צריך שתהיה ההנהגה מכוונת לתכלית ההתעלות המיוחדת, ולהיות מושפעת הרבה מהסגולה של יחידי הדור, צדיקים וחכמי תורה הרבה, ולעומת זה ההכרה שהחפץ לחזקם של ישראל והתנערותם בתור אומה חיה, עם כל צרכיה החומריים, שהוא דבר נכון כשמצטרף לכל התכונה הראויה, גרמה עד כה שלא הצליחה במעשיה, עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים שהלכו בדרך מסוכנה כזאת עד שהמנהיג הראשי נפל חלל מעוצר רעה ויגון. על כן ראוי לנו לשום אל לב, להשתדל לנטית ההתאחדות של עץ יוסף ועץ יהודה, לשמח בהתנערות חפץ החיים הבריאים האנושיים המפעם בכלל באומה, ולדעת שהתכונה הזאת אינה תכליתם של ישראל, כי אם הכשר הגון כשיגודל על פי דרכו, וכשאינו מתנהל למטרת ההכנעה לצד הרוחני והשאיפה אליו, הלא ערכו נחשב כערך מלכות אפרים שנעשו עוגה בלי הפוכה, מפני שעזבו מקור מים חיים, ומצרים קראו אשור הלכו. על כן זאת תהיה תועלת המרירות שראוי גם כן למי שנוכל לחשבו בתור עקבא למשיח בן יוסף, מצד השפעתו על החפץ הגדול הכללי של תחיית האומה במובן החומרי והכללי, מכל מקום אם לא היה כח זה נעזב, לא מצד התגברות ההפקרות ושנאת התורה בעונותינו הרבים, עד שמתגרשים יראי ד' וחושבי שמו מנחלת התנועה, ולעומת זה מחסרון אומץ הלב לבקש שכל כח שהוא מצד עצמו טוב יתחזק, ואם חסר לו השלמתו הרוחנית, עלינו להשתדל על התרבות אור הדעת ויראת ד' במעלה רמה, עד שיוכל לכבוש ביותר כח חיים אדיר ולהבנות ממנו, אז יתקים בנו מקרא שכתוב ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי. כי הכנת התשובה הלא צריכה להיות מצדנו, ואין התשובה מתקימת באמת כי אם כשהכוחות המצויות באומה, ושאפשר להם להיות נמצאים, יהיו בכל תקפם, ועם עז החיים יהיו מוסבים אל הטוב. אז נהיה מוכשרים לחפץ העליון, להיות עטרת תפארת ביד ד' וצניף מלוכה בכף אלקינו.

ורב יוסף עצמו, שאמר שעמד על מקרא זה על ידי תרגומו, קבל על עצמו לראות בחבלי משיח, תחת אשר אחרים מחכמי ישראל אמרו ייתי ולא אחמיניה, בתגבורת החבלים הרוחניים, שבהכרח יבואו בתגבורת התביעות לבצר את החומריות שנעזבה הרבה במשך הגלות, שעיקרו בא לחזק ולהציל את הרוחניות, לכלות פשע ולהתם חטאת, על כן אמר ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה. חמריה, הנטיה לעניני החומר הלאומי, הוא גם כן מחשיך ומונע לפי המצב הנהוג את ההתעלות הרוחנית. אמנם אם לא היתה הנטיה יוצאת בזעף גדול, עד כדי להתפשט בנטיה חומרית יתירה ובלתי הגונה כלל לישראל, היה נח לקבלה. אבל כופתא דחמריה קשה יותר לקבל, ואם לא הנטיה הקיצונה, לא היה רוח התורה מעיק לה, ולא היתה יוצאת התנגדות חצפנית על יסודה של תורה, לבקש לסמות עינו של עולם. אבל הכופתא, הנטיות הגסות שהם חרפת האדם גם באומות העולם, הם גורמות לעשות טולא להחשיך את המאורות הצחות השכליות הנובעים ממקורה של תורה. אמנם התחזק רב יוסף שסוף כל אלה הוא להכנע מאורה של תורה ודעת אלקים, על כן ייתיב בטולא דכופתא דחמריה, ובעצם חושך הצל, השית כליל צילו בתוך צהרים, ידליק הוא נר מצוה ואור תורה, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ויהפך גם כן הרע לטוב והקללה לברכה. על כן אמרו בזוהר בראשית דרב מתיבתא אשר בהיכלא דמשיחא אמר, מאן דלא הפיך מרירו למתיקא וחשוכא לנהורא לא ייתי הכא, כי יסוד הכשר דורו של משיח הוא להשתמש בכל הכחות היותר גסות, לצד הטוב והקדושה היחידית שנתעטרו בה ישראל.

סו.

[עריכה]

כל מחשבה שאינה נגמרת, היא מצטיירת בכח דמיונות, ועל פי רוב היא מעוררת פחד ועצב. על כן תמצא שמי שאינו חושב כלל יהי' לפעמים נוטה לשמחה, אבל מי שיש בו כשרון המחשבה יהי' אז שמח, כשיבא למדה זו שמחשבותיו יהיו נגמרות. יהי' אז שמח ומלא בטחון וטוב לב. אבל כל זמן שאין מחשבותיו נגמרות, יהי' נרעד ועצב. על כן חובה לתלמידי חכמים להשתדל לברר מחשבותיהם למען יהיו מלאים שמחה ועז בד', וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה.

סז.

[עריכה]

על פי רוב אין מתקבצים באיש אחד כשרונות רבים, כי לפי המורגל אותם הכוחות שעליהם הכשרונות בנויים הם כסותרים ודוחקים זה את זה, והאדם הוא מוגבל בכחות נפשו. על כן כמו שברוב, מי שהוא בעל זכרון גדול אין כחו יפה כל כך בעומק והבנה, ומי שהוא מעמיק יפה על פי רוב אין זכרונו והשגתו מהירים כל כך, וכן מי שהוא פיוטי ונוטה לכשרון השיר אין כחו יפה כל כך בחכמות המעשיות כהנדסה ומוכניות, ולהיפוך, מי שהוא אדיר בחשבון ובעל מספרים על פי רוב לא יתנשא לרום השירים אלא בתור גאוניות יוצאת מהכלל הרגיל, כן מזדמן בנהוג שבעולם שמי שהוא נוטה בטבעו לעבודת ד' במצות שבין אדם למקום איננו כל כך נוטה להיות בטבעו מזורז בענינים שבין אדם לחבירו, ולהיפך נמצא מזורזים בעניני הטבה בדברים שבין אדם לחבירו והם אינם בטבעם נוטים כל כך למצות שבין אדם למקום וכשרון קדושת האמונה אינו חזק כל כך אצלם. והיינו שלפי הטבע הכח הנפשי שמזרז את האדם לעבודת שמים הנובע מכבודו של מקום ב"ה, הוא כח שירי, שהרי עצם הכרת כבוד שמים כהכרה מעשית היא מנועה מרוב בני אדם, אלא שמכל מקום על ידי אותו הניצוץ הקטן של האמת הנזרח בלבו של אדם מספיק שתתנוצץ קדושה נמשכת כעין המשכה טבעית, והיא מיוחסת לכח פיוטי יותר מלכח מעשי. על כן מי שיש בו נטיות לרגשי קודש על פי רוב יהי' נוטה למדת יראת שמים הרגילה, אמנם כשרונו המעשי אינו כל כך חד על פי רוב, על כן בענינים מעשיים שאין כח השירה פועל עליהם לא יהי' נמשך כי אם בכבידות. ולהיפוך, מי שהוא נח להסתכל בטוב כשרון מעשה והטבת הבריות אינו כל כך מוכשר לשיריות, על כן ירחק בטבעו מעבודת ד' בתחילת הציור. וזהו הצרה הנמצאת בעולם, שהכוחות מפוזרים ומתנגדים. אבל דרך האמת, שהוא דרך ד', צריך להיות שכל אחד יחזיק בכשרונו ויכבד כשרון חבירו, באופן שירצה בכל לב להיות משפיע על חבירו וגם מושפע ממנו בכל דרכי הטוב. על כן באמת ראוי לדעת שכמו שיש חשבון דיוקי במעשה וכל התלוי בו, כן יש חשבון דיוקי גם כן בכח היופי, אלא שלפי הדמיון נדמה שהוא רק שעשוע דמיוני, אבל בעומק היחש שבין הענין הדמיוני להמושגים שלו והתלותם באמתת המציאות, כל זה אפשר, ואי אפשר כלל באופן אחר כי אם שיבוסס על חכמת אמת מעשית ומדוייקת. על כן השירי צריך השפעה מהמעשי על צד החכמה המדוייקת שבכח הפיוט, ומתוך הכרה זו יבא המעשי להיות גם כן קרוב לכל מרום ונשגב. ולהיפוך, יש כח יופי גדול בכל דבר היוצא בחכמה מעשית המציירת את התכלית בקישור האמצעיים, בין בדיבור בין בציור, וקל וחומר במעשה. על כן ראוי שימצא השירי בעצמו קישורו גם כן לדברים המעשיים. ובהתאחדות הכחות שכל אחד פועל בכשרונו, ימצא שהכל צריך להיות באגודה אחת, ותורה נקראת שירה, גם מצוה. הכללים הכוללים ביותר, כמו עשרת הדברות, הם נעלים בגילוים כל כך עד שהם כוללים את שני הכחות, כח השירה והמצוה, על כן הם עומדים בראש לכל. וצריך להכיר שמצד פרטיות קיומם בדבר ד' הם שוים לכל תרי"ג מצות, שעל פי הנהוג לחשבון עם ז' מצות דרבנן, כת"ר, מצטרך למספר תר"ל, שהם נובעים מצד דבר ד', על כן שירה ומצוה נמצא בהם שם בן ד' ומספר תר"ל, לדורשי רשומות.

סח.

[עריכה]

תכלית השלימות הוא שיהיו דרכי ד' הטובים כל כך חזקים בטבעם בלב האדם עד שיהיו חזקים כחוזק כל הכחות הטבעיות שהם ברית עולם קיים, ויהיו בהם שתי המעלות, מעלת החופש שבא מצד הבחירה, ומעלת החוזק ככל הדבר החקוק וקבוע בטבע, ועל זה נאמר נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה.

סט.

[עריכה]

ציור "אחד" מצטייר לפי הדמיון בצורת מיעוט, כלומר בניגוד לריבוי, ובדמיון הריבוי חשוב מציאות יותר נחשב וראוי לתפוס מקום בנפש. אמנם לפי השכל, אחד הוא ציור הכל, הכולל כל הכחות הפרטיות באחדות אחד. על כן בירידת המעלות צריך לפרש אחר אחד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אבל בעליית השכל אין עם אחד מה לספר יותר, כי הוא כולל הכל. על כן נמשל הדבר לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, שעבדיה התחילו להביא לה בחשאי. וזהו בעיון, אבל במעשה לעולם הפירוש מוכרח. אמנם אינו גלוי כל זמן שיש לגוף שימוש עצמי מנטייתו הפרטית, כי אם ביום הכפורים שצרכי הגוף בטלים אז כח האחדות מתפשט יפה במעשה בגילוי ואפשר לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם.

יראת העונש נוסדת על הדברים שהשכל מחייבם רק במצב החלי של הנפש, כי במצב הבריאות אין צורך ליראת העונש בהם, וכיון שאין הגנה זו נצרכת, על כן היא לפעמים מזקת בציורי'. אמנם לענין השמעיות היא דרושה לפעמים, על כן עלינו תמיד להשכיל בטעמי תורה, לדרשן ולפרסמן, עד שישובו השמעיות גם כן מכוונים אל השכל, בין מצד כללותם ובין מצד פרטיותם, כמו השכליות. ואז תהי' דרך האהבה השכלית בוקע והולך על כלל כל התורה כולה, ולא נהי' נצרכים כל כך להמשכת יראת העונש, שהיא חיצונית, כי אם אהבה ויראת הרוממות.

עא.

[עריכה]

השגה אמיתית בדברים הרוחניים והעיון בהם אינו מרחיק את האדם מהעולם המוחשי והמעשי כלל, כי אם עירוב הדמיונות שמתערבים בהכרח בתוך הדברים העיוניים, ובגרמתם הם מעכבים שלא יתאחדו עם העולם המעשי. על כן היו האבות עוסקים בעסקי העולם עם דבקותם ועיונם הגדול, מפני שהיו הסיגים אצלם בטלים במציאות לעומת טהרת ההשגה. ולמשה רבינו ע"ה לא היתה אפילו הנבואה הגדולה, הגורמת לכל נביא שברון המוחשיות, שום עיכוב, כי אם כאשר ידבר איש אל רעהו, מפני שבהשגתו הבהירה לא היו כל סיגים. על כן לא די שאין השגת האמת המופשטת מעכבת, כי אם היא מחזקת את היסוד המעשי, כמו שהחכמה האלהית היא פועלת כל המציאות אף על פי שהיא רוממה באין סוף. המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ. וכמו כן כל הניגודים הנמצאים בין העולם הרוחני והחומרי ובין מחזיקיהם, הכל תלוי לפי ריבוי הסיגים שבהשגה. וכפי ברירות ההשגה תתמעט המחלוקת ויבושר השלום. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך לימודי ד', השגה מופשטת, ורב שלום בניך, בשכל המעשי, אל תקרי בניך אלא בוניך, בפועל, בכל דבר של שכלול ושל תיקון, יהיה רוחני או גשמי, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

עב.

[עריכה]

בעניני עבודה זרה ומנהגיה ישנם דברים כאלה שהם נובעים מצד הרע והכיעור, שנלוה כח הרשע והדמיון לקלקל יושר הנפש האנושית, ואותם רחקה התורה לגמרי. וישנם כאלה שמפני שהיתה עבודה זרה נהוגה בתחילת ילדות האדם, נקבעו עמה מנהגים בנויים על פי רגשות טבעיות חזקות, שהם קבועים על פי הטבע הבריא של הנפש האנושית, והטוב שבהם החזיקה תורה, אחרי הבירור והנקיון הגמור מכל סיג וטומאה.

עג.

[עריכה]

המוסר האלהי, כשהוא נקבע בשכל יפה וברור מטעם התורה, הוא גורם להפרות ולחזק את המוסר האנושי הטבעי ולהרימו למעלה רוממה כזאת שהיא אינה בכח עצמו להגיע אליה. אבל כשהיא מתערבת בדמיונות, גורם הדבר שכח המוסר האנושי הוא מתחלש מהשפעת המוסר האלהי, ועל ידי זה מתפרצים רבים המתנשאים להעמיד חזון, להפריד אלופו של עולם. ותחת שעין בעין אנו רואים שתקומת המציאות והפרחתו תלויה בכח ההתאחדות, וגבורת האמת כל מה שהיא מוספת לעלות היא באה להשכיל איך כח ההתאחדות פועל בעולם בכל כחות היצירה והיקום, וקל וחומר בכחות הרוחניות, הנה מבלי עולם מתוך שהם מציצים על אותה הפעולה שהמוסר האלהי פועל בנפשם לחלישות ורפיון, הם שוכחים בגבה אפם שההשפעה הרפויה באה מחסרונם, שאין שכלם צלול ואין עבודתם שלמה לקבל רושם של המוסר האלהי בטהרתו, על כן הם צריכים לעבוד ולהשיג הדברים בבירור, אמרת אלוה צרופה. והרבה גורם אצלם ראותם בהרבה אנשים המושפעים יפה מהמוסר האלקי, והמוסר האנושי נעשה אצלם לקוי באיזה מקצע, אם בצד השמאל או בצד הימין. על כן חובה גדולה על כל חכם מישראל לצרף דיעותיו, שתהי' ההשפעה המוסרית שלו השופעת מיראת השי"ת וקדושתה של תורה צרופה ובחונה ככסף וכזהב מזוקק באופן שהכל יראו, שרק אז יתבסס יפה המוסר האנושי, כשיהי' דבר ד' למעוז לו. וכן הדבר מזדמן גם בהשכלה האנושית, שהשפע האלהי צריך שיובן שהוא מחזקה, מעלה אותה ומעדנה. אבל הסיגים הדמיוניים גורמים שיהיה המושג כאילו הדבר העליון והנעלה מחריב והורס את מה שהוא נמוך וירוד ממנו, וגורם שיבושים בהשקפות שכליות ומעשיות שאי אפשר להנצל מהם כי אם בעוזה של תורה, אז יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי.

עד.

[עריכה]

יסוד טעות הדמיונות נובע על פי רוב מההכנה של הכשר לעלי' גדולה, אלא שאין האדם מכיר את מקומו ומדרגת שכלו לתן גבולים לחפציו הרוחניים כי אם על ידי חיפוש של חקירה וחכמה. באמת, כל המושגים הנם מושגים רק על פי פעולותיהם, ואפילו מושגי החושים אינם מושגים כי אם כפי אותו הרושם שקרני האור שלהם עושים על כלי ההבטה שלנו, שהם עצבי הראות, אמנם החוש טועה כל כך עד שחושב שהוא משיג את המושג בעצמו. אם כן אין פלא על המושגים הרוחניים כשהם מוטעים בזה. ביחוד החפץ הפנימי, לבקש השגת השי"ת לא מצד פעולותיו כי אם בציור עצמי מהותי, מסבב שיבושים עד אין חקר, והם גרמו ליצרא דעבודה זרה שיתהוה. וענפים ודילדולי מחשבות מזה הם עוד מעורבים בכל מחשבה נאצלת, שאין מקום לזככם כי אם על ידי הכשר של מעשים טובים והגברת חוש הדעת אלקים המעשית, דהיינו עשות חסד משפט וצדקה בארץ במובן היותר רחב. והמובן הרחב הוא ללמוד על מנת לעשות איך שתהי' הצדקה עשויה באופן מתמיד, פורח, מתקיים ומתעלה, וזוהי התורה כולה, עם כל הידיעות הדרושות לאדם וכל מכשירי החיים הנלוים להם.

עה.

[עריכה]

כשם שרשעי אומות העולם מונים את ישראל בגלותם באומרם איך אפשר להיות נאמן לארץ מולדתו אם יהי' חובב עמו וארצו, מה שהורה הניסיון שאין הדבר כן, כי אם מצד הצדק נותן האיש הישר לכל דבר חוקו וחיובו וכל אחד אינו מעיק לחבירו ולפעמים גם כן עוזרו, כן יצאו בני פריצים להחליט כי כל זמן שענין עולם הבא מונח בתוך המחשבה האנושית, מזיק הדבר לחבתו לעולם הזה ולשכלול חייו, מה שבאמת אין הדבר כן, ואדרבא אי אפשר לאדם שיאהב באמת חיי עולם הזה הטובים בהיותם ערוכים בצדק ומשרים ודעת אלהים, כי אם בידיעה תקוה ואמונה בעולם הבא. והניסיון מוכיח כן, שרוב מיישבי המדינות בישראל ובעמים שעשו טובות זמניות בעניני העולם הזה היו יראי ד', בעלי דיעות מיושבות, שיסוד מגמת חייהם הי' עולם הבא. כי המחשבה האמיתית והקיימת לעד של עולם הבא היא מרימה את ערך כל החיים כולם בכל גווניהם, כיון שנמצא בכללותם גם כן אותה החמדה של עין לא ראתה, חיי נשמות ונחל עדנים. אבל מי שמטשטש את מבטו, וכל ציורו אינו כי אם בעניני עולם הזה, שהם מבלעדי התכלית הרוחני הם תהו והבל, החיים כולם הם מושפלים אצלו בכלל, וכל התנשאותו לעשות ולפעול אינו בא כי אם מהתרגשות של כבוד מדומה או תאוה או הכרח פרנסה, וכמה תוכל מגמה כזאת לעלות יבין כל איש. על כן יסוד נרקב לקחו להם אותם החפצים לחזק ביותר את שאיפת הבנין בעולם הזה על ידי שילוח לשונם לדבר עתק בגאוה ובוז ביסודי האמונה בעניני עולם הבא, וראוי לנוד לסכלותם איך שהם חפצים לבנות בנין עולם על יסוד שקר ומתעה ועל מיעוט הדמות של המציאות האמיתי.

עו.

[עריכה]

כשההשגה האלהית היא בטהרה בנפש, היא מרוממת את כל מושג שבה בתכלית הטהר והעדן, מה שהכח הצדק הטבעי כשאין שם ד' נקרא עליו לא יכול להביא למדרגה זו. אבל כשידיעת שם השי"ת היא מעורבת בדמיונות כוזבות ומושגים מטעים, אז המושג של הצדק הטבעי הוא עולה יותר בחוזק ובטהר מאותו המושג היוצא על ידי קריאת שם ד', ואז שם שמים מתחלל חס וחלילה, וכנסת ישראל אומרת השליך משמים ארץ תפארת ישראל. על כן צריכה להיות עבודת ד' מכוונת להישיר את המעשים כדי שיהיו על ידם ישרים הרגשות, ועל ידי יושר הרגשות יתישרו הדיעות בכלל האומה, ואחר כך בכלל האנושיות, עד שיוכלו בני אדם לשאוב ממקור החיים, ולא יהיה להם זאת לפוקה ומיעוט כח כי אם לעז ועצמה ועז משפט. ונחה עליו רוח ד', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד'. והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו. רק דעת אלקים טהורה ונשגבה תוכל להרגיע ארץ. וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ.

עז.

[עריכה]

כל ההכבדה המורגשת מקיומה של תורה בדיוק בפרטי ההלכות, אינו בא כי אם מחסרון בירור של ידיעה ברורה ודבקה בנפש, שעל ידי זה הספק מעורר חרדה וגורם למאסה של תורה חלילה. אבל כשההלכות הם מבוררות, הם משמחות לב עושיהם ומזהיריהם. על כן זאת היא חובת כל הוגה דעות לעשות בתורה לשמה, בליבון הלכה שתהיה מחוורת כשמלה. לבעל דעה רחבה אין הדיוק הרחב מעיק כלל, אדרבה הדייקנות היא תולדת השלמה כמו שדיוק דקדוק השפה הוא נערך לשלמותם של המדברים בה. ולפי ערך רום המושג וטהרתו של היסוד הפנימי שבתורת אמת, כך מרובה ורחב הוא הדקדוק העצום בפרטי המעשים המסתעפים משרשו, ולמבין ומרגיש כולם נסקרים בסקירה אחת רחבה. ואם יחסר הדיוק המעשי, הרי הצורה הבהירה של רום ערך התורה האלהית ורוממות חוקיה ומשפטיה ויקר ערך תכליתם היא מתטשטשת, ואין שיעור לההפסד הנצמח מזה לכל משאת הנפש של כלל היהדות, לאדם בכלל ולישראל בפרט. אמנם צריך שיהיו נלמדים הדקדוקים והרחבתם מתוך עונג המושכל העליון ושמחתו, ולא בציור הכרח של נטל, סבל, המדאיב ומדכא. וזהו ודאי תנאי נכבד בעסק התורה לשמה, וממ"ח דברים שהיא נקנית בהם, בענוה בשמחה. אמנם השמחה צריכה להתבסס מתוך מדע פנימי של הכרה ברורה.

עח.

[עריכה]

לפעמים מגודל התשוקה לעשות טוב, כשמבריק הרעיון עד כמה היכולת איננה מסכמת עם החפץ, הלב מתמלא פחד ויאוש, ומתילד מזה הפרעה למנוחת הנפש ולשמחה, שהמה יסודות לכל מדות הטובות ולכל חכמה. על כן צריך תמיד להתחזק לשמח על החשק לטוב, ולהשתמש באותה הנטיה של העצבון על חסרון היכולת, להגדיל את היכולת לפי ערכה ולהתאימה עם ההוצאה אל הפועל.

עט.

[עריכה]

בדורות הראשונים היו כלל האנשים קטנים בשכלם, והמצויינים היו ענקים, כדי לנשא את הכלל הגס. ובכל שהזמן מוסיף והולך מתפשטת הדעה על הכלל, ומתוך כך המצויינים מתקטנים. כי עיקר השלמות היא המיצוע בכלל הכחות, ויש מדה ערוכה מההשגחה העליונה לשלמות האנושית, והיא מתנהלת על פי דרכיה, על כן במקום קטנות הכלל צריך הפרט המצויין להתנשא הרבה, וכפי רבות ערך הכלל ורוממותו כן ערך המצויינים יתמצע, עד שיתרומם הכלל כולו ויהי' במדרגה כזאת שלא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ד' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם.

שפלות של עבודה זרה היא סבבה המושגים הגשמיים בעניני אלהות, והיא הצריכה גם כן שיהיו הציורים כל כך קרובים אל החושים, מפני שהשפילה את השכל והחשיכתו. אבל בהיות הפחיתות המוסרי וההשפלה דרושה לילדות האדם, להטביע בו חייו החומריים על בסיס איתן, על כן היה הכרח להיות עבודה זרה שוררת בעולם זמן הראוי עד כדי לסבב אותם הציורים והביטויים, שיפעלו לטובה אחר שיזדככו ויעלו לרום מעלת החכמה, ויכו גם כן יתד עמוק בציור הנפש של כל בשר, עד שדעת ד' הטהורה תהי' לאור החיים ונר לנתיבתם.

פא.

[עריכה]

מפני שהשי"ת הוא מרומם על כל ברכה ותהילה, ובאמת אין יחש לשלמותו ית' עם שבחים שאנחנו יכולים לצייר, על כן נמצא שורש ליצר הרע של מניעת התפילה, ועמו מניעת כל העבודה שבלב, והוא מסתעף בפועל עד שלא יכיר הנפעל ממנו יסוד כחו. על כן צריך לכוון אל חקר מוצאו, ולהבין בדברים שאנו לוקחים מאמתת המציאות כמה שעולה בידינו מהרשימה, וכל מה שידובר ויחשב הכל הוא חלק מאור החיים שמושפע ממקור החיים, השי"ת שמו. אם כן לפי אמתת המציאות שמזככת למעלה מחוג הפרטי של ציורינו, דוקא מגודל אמתתו הננו יודעים שכל מה שאנו משבחים, מפארים ועובדים, הכל הוא אמת. ומה שהוא בטל במציאות ואינו נראה, כמין אותם השלמיות שהם באמת מיוחסים לשם ית', הוא רק מפני שהריבוי של אין סוף גדול כל כך על כל השיעורים עד שהם נראים כמין אחר. אבל באמת הם כולם ניצוצות וחלקים מאורו העליון, כי הלא אין מקור אחר למציאות, ואין עוד מלבדו.

פב.

[עריכה]

ריבוי השלילות בידיעת השי"ת, אף על פי שהם יותר קרובים לציור האמת, מפני שהציורים שלנו הם חסרים באמת, מכל מקום הם מרחיקים מהאדם את הציור החי של מרום וקדוש, אלקים חיים ב"ה. על כן צריכים שיהיו מלובשים בציורים חיוביים, שהם יונקים ממקור אמתת מציאותו ית"ש, מצד הידיעה שרק הוא לבדו ית' עשה לנו את הנפש הזאת וכל מחשבותיה לו המה.

פג.

[עריכה]

הציורים השליליים מחוללים את האהבה, המתגברת על ידי מניעת ההשגה ויקרותה, והחיוביים מחוללים היראה הרוממה, ולא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו.

פד.

[עריכה]

מה שלקחו עמים אחרים חלקים מידיעת התורה ולא הוכשרו אליה, כיון שלא בא הדבר על פי סדר הראוי להיות ממקורן של ישראל, גרם שצריכין ישראל להבדל מהם, שהרי על כל פנים בהם נמצאים מגרעות רבות שהם צריכים תיקון גדול מאד. וההבדל מחייב להיות מתרחק לפעמים גם כן מדברים טובים שלהם, וכל זה גרם החפץ להשפיע בלא עת.

פה.

[עריכה]

כשם שצריך לתקן את הנפשות אותם השקועים בחומריות ובהשלמה עולמית ומדמים שאין שום דבר נעלה מזה לעצמם ולהכלל כולו, להישירם שיכירו וידעו שאמנם ההשלמה החומרית עם כל הדברים המתיחסים אליה בתכלית ההרחבה, הוא דבר נכבד שלא יכון האדם במעלתו זולתו, מכל מקום אימתי הטוב ההוא מגיע לתכליתו, בזמן שהוא נעשה מעבר אל ההשלמה העליונה הכוללת את האושר הנעלה, קדושת החיים במוסר, מדות טובות, ודעת אלקים על כולם, המתממת את הצורה האנושית בחיים ההוים ובחיי עולם הבא. וכן אותם השקועים בהשלמה רוחנית והעוסקים בתלמוד תורה וחפצים בקיומה בעולם, שצריך להשכילם שרק על ידי ההמצאה למעמד הרוחני את כל מכשיריו יכון, ורק אז יצא התכלית העליון לפעלו, כשיהיו בעלי הרוחניות משיגים את טיב החיים, ומשפיעים על האנשים השקועים בצרכי החיים את השפעתם הנעלה, שרק אז יגדל כבוד שם השי"ת בעולם. זהו דבר פשוט ומושג מאד. אבל מה שצריך להעיר ולהוסיף לקח הוא, שלא לבד האנשים צריכים תיקון, כי אם גם עצם המחשבות, שהמחשבות המשוטטות בעולם הן הנן הגורמות את מעמד האנשים והליכתם בחיים. על כן כל זמן שהמחשבות שהן נכנסות בציור שכלול העולם בחומריותו, הן מצויירות באופן המתנגד לכל אמת וקודש, מוכרח הדבר שהאנשים המתיחסים להן הם עומדים על זה המצב בפעולותיהם. על כן צריך לכונן מחשבות עולמיות, המלאות חן ועז של אהבת החיים המעשיים, ויהיו ערוכות במילוי קדושת עזה של תורה ודעת אלקים, כדי שכשיכנסו המחשבות בעולם המעשה יכניסו גם כן עם השלמתם ציוריהם שהם באמת האמיתיים והטבעיים להן. וכן צריך לכונן מחשבות ביראת השי"ת ובמשאות נפש לאמונה ועבודה ממולאות באהבת הבריות ואהבת החיים, עד שהמחשבות העיוניות והמופשטות כשם שיקדשו את חושבן ומחזיקן, כן יזרזו אותו במעשה ויעשוהו לחבר נאה ומועיל בחברה המדינית. זאת הדרך הישרה שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, וכן אמר הכתוב ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.

פו.

[עריכה]

הרבה צריך אדם לעמול עד שיצוייר לו כראוי שיש במציאות עולם זולת מציאותו הפרטית של עצמו. וכשידע זה כראוי, רק אז יוכל להשיג את בוראו. אם כן מה שואהבת לרעך כמוך היא כוללת כל התורה כולה, היינו גם כן יסוד האמת ודעת השי"ת.

פז.

[עריכה]

דעות החיצונות נבעו מחסרון ידיעה במעלתן של ישראל, שעל ידי זה נכנס יאוש בלב הרפויים בדעת למראה הגלות. ובאמת רוב המצות, שבין אדם למקום ביחוד, תכליתם מכוון בהעמדת ישראל לעם עושה פעולתו בעולם בין עמים רבים, ועליון על כל גויי הארץ, לשם ולתפארת. על כן מי שנאבד מלבו כח גאולתן של ישראל, נהפכו לו כל מצות תורתנו הקדושה לרועץ. ומי שהיה רפוי בציור ישועת ד' לעמו, אבד על כל פנים הדרך איך שגם בגלותינו הננו עומדים הכן למצב הגאולה, ושעל כל פנים יש לכל דבר הקיים בתור תשמיש לאומה חיה גם כן כל ערכו בכל עת וזמן, וחשב שעל כל פנים אותו הכח המדיני הרודה כופה ומעניש, צריך להנטל בגלות, ושלילת המשפט וכח החיוב המוחלט גרם בהכרח לביטול גמור. והציור האמיתי הוא לדעת שדוד מלך ישראל חי וקיים, וכל הענינים הנועדים לכללות האומה, לחזקה וקיומה הרוחני והחמרי, הנהו עומד בנו הכן, ולא נתבטל כלל מפני הגלות הנחשב רק לשצף קצף ולרגע קטן מול ימי העץ ימי עמי, שיבאו לטובה בחסדי ד', כשיתן עז למלכו וירום קרן משיחו.

פז1.

[עריכה]

בעקבא דמשיחא נאמר ועמדו רגליו, ומטו רגלין ברגלין, וכן נרמז ותגל מרגלותיו. והיינו המצב היותר שפל, והוא מכוון כנגד ההגנה הצריכה לדורות מתגרת דיעות רעות, שעל ידם מחבלי כרמים מחבלים את כרם בית ישראל. וכבר מצינו הגנות שפלות ערך לפי ערך הירידה בימי החורבן, שאמר ירמי' עברו איי כיתים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד, ההימיר גוי אלהים, וכן רמוז בתורה בענין מסית, אשר לא ידעת אתה ואבותיך, ופירשו חז"ל דבר זה גנאי הוא שאפילו אומות העולם אינם מניחים מה שהנחילום אבותיהם. והנה זאת ההגנה השפלה שהיא משתמשת כשכבר ירד המצב של הרוחניות עד שמטענות שכליות אין להבנות, יספיק הדבר המוסכם, וגם מזה הענין השפל אם אך יתקבל לענין שמירת התורה ולימודה כבר המאור שבה יחזיר למוטב, והוא בכלל הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. אבל בימינו ירד המצב באופן כל כך מסוכסך, עד שכל טענות שבעולם אינם מספיקים לשפלי הערך הנטבעים בתאוות או הנמשכים אחרי מסיתים, כי הם אורחים לחברה למהרסי אמונה בכלל העולם גם כן, ולומדים מזה דרך הגויים. ולהרימם עד כדי דעת ההבדלה שבין ישראל לעמים, הרי זהו ענין העלי' שאי אפשר לבא לה כי אם על ידי גבורתה של תורה. והנה כל כלי המלחמה צריכים לגבורת השכל, אם כן יש מקום לשכל להשכיל ולהבין, לשנן וללמד, עד כדי הכרת הטעות. אבל דבר אחד יסודי של כפירה בימינו צריך לו חיפוש של מזור איך להציל ממנו גם כן באופן נמוך, באופן שעל ידי זה האופן נוכל להעלותו ממעלה למעלה. הירידה היא הכפירה בתורה מן השמים הבאה לרגלי בקורת כתבי הקודש, שמנקף לב כל כושל ורפוי הרחוק מתורה ודעת את ד'. שכל זמן שמצייר כתיבת התורה על ידי משה רבינו ע"ה ובזמנו, כבר עומדים כל הנפלאות שבה לימינו לסעדו. אבל כיון שמחליט מה שאי אפשר גם להעלות על הלב עם הלימוד האמיתי בתורה, שכל התורה נכתבה חלילה בזמן מאוחר, שוב נופל אצלו כל היסוד של חיובי השמירה, והולך מדחי אל דחי. לזאת הנגע אין עצה אחרת נמצאת כי אם לדרוך על פי דרכן של רבותינו הראשונים, הרמב"ם והחובת הלבבות, האחרון בענין כמה דעות של כפירה שעמד לנגדם על דרך המניעה וגם על דרך ההסכמה, כלומר שבירר חיוב קבלת עול תורה גם אם יוסכם חלילה לדעתם. וכיון שאין מקום לפריקת עול, שוב מסתלקת הפריקת עול, ואור האמת נראה בטהרו, והמאור מחזיר למוטב. וכן עשה הרמב"ם ז"ל בענין שאלת מציאות השי"ת וחידוש העולם, שהניח יסוד המציאות של השי"ת גם לדעת הקדמות, מפני שלדעת החידוש הענין מבואר בגלוי יותר, ואחר כך השכיל לרפף יסוד הקדמות גם כן. כן אנחנו צריכים להראות חיוב שמירת התורה וקדושתה אפילו עם קבלת כל טענות של טעות של מבקרי כתבי הקודש. מכל מקום אומה זו הישראלית שכל כך פעלה להודיע שם השי"ת בעולם על ידי מציאותה, והיא עומדת בקיומה, ראוי לקדש ברגשי קודש את כל מה שהוא מתוצאת רוחה, וכל מה שהוא יותר נמזג ברוחה ודבק בחיי נפשה ראוי לכל אחד מבאיה לקדש ולקיים. וזהו בודאי חפץ עליון והנהגה מוסרית עליונה ומצלחת, תראה שכן אנו מרגישים, שהרי אנו מקיימים גם כן דברי סופרים ואפילו מנהגי ישראל שאין בהם משום הלכה למשה מסיני כלל, כי אם מפני שיסוד אמונת השי"ת הבא לנו ולכל העולם על ידי מציאותנו ויחוסינו הדתי המוסרי, הוא פועל עלינו להשכיל שכל מה שהננו נוטים להרחבה של זהירות בעניני הדת והתורה, שזה מורה ביותר שאנו מכירים את ערך פעולתנו על ידי זה לעצמנו ולעולם, הרי אנו מקדישים ומקושרים לה בשמחה ולב מלא גאון לאומי מיוחד לנו. נפש אדם מישראל ישתלם בזה. הוא שומר תורה ומצות באהבה רבה, וכיון שהעילה של פריקת עול מתבטלת, הוא מתקרב יותר אל התורה ולימודה, ואז הוא מכיר את האמת הגדול כי דבר ד' עמנו, וכי אמת היסטורית היא כל מפלאות תמים דעים אשר הגדיל לעשות עמנו, בחסדו ואהבתו וחמלתו הוא גאלנו, וממילא יסורו מלבבו כל המון מחשבות טעות ושקר, ויכיר וידע אמתתה של תורה ודרכיה, ורוחו יתקדש להגיד לו הרשום בכתב אמת, ותבא חכמה בליבו ודעת לנפשו ינעם, ואור תורת השי"ת ואמונה שלמה תהי' מעוזו מלב מלא אהבה. והי' אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת, יראת ד' היא אוצרו.

פח.

[עריכה]

כשם שכל הבריות שבעולם המוחשי מתהוים על ידי הרכבים ויש הרכבה טבעית והרכבה מלאכותית, כן כל הנמצאים הרוחניים, מושגי השכל, שהם יותר חזקים במציאות ממושגים המוחשים, הם גם כן באים על ידי הרכבה לפרטים שלהם, וישנם הרכבות שכליות והרכבות טבעיות בהם עצמם. וכח היצירה צריך להיות מתמיד תמיד להרבות חיים ומציאות לטובה, על כן משובח מאד מחדש דברים כדרכה של תורה. וצריך שכח זה יתגבר עד אין קץ, רק שיהי' על פי דרך ד' המתאים עם יושר השכל והמוסר הטוב, שכלל כל זה הוא יראת ד' באמת, שהיא ראשית דעת. וצריך להשכיל, שהאבות עם כל התולדות הם ביחש לכח האלהי שבהם בריאה אחת בעלת אברים, שכפי התרבות פרטיה כן תוסף חיל ושלמות. על כן נאה מאד לחדש בכל אופני התורה, אמנם לשמור ההערכות לפי האפשרי, שאם יש לאדם כשרון להשתמש בשכלו בחידוש ענינים יותר נעלים ומועילים, לא ירד לדברים קטנים בהם. אבל גם כל דבר קטן המועיל, הוא מישב העולם וטוב הרבה יותר מכל פטטיא דעלמא, וכל חפצים לא ישוו בה. על חופש השכל לחדש ברחבה מתעורר כח ניגודי של יראת שוא, שצריך לנצחה. מקור הכח הוא להיות שומר את היסוד הטוב, אבל כיון שהוא עומד על היסוד צריך להתהלך ברחבה, וכל דמשכח ידרש, יגדיל תורה ויאדיר. ובאופן מעשי, כל חידושי העולם בדברים טבעיים ובמלאכות ראוי להרחיב ולחדש, וכל פעל ד' למענהו. וצריך להיות אוהב את הבריות באמת, ורוצה במציאותם ובשכלולם, שדעה זאת מביאה לאהבת השי"ת.

פח1.

[עריכה]

המטרות מתאחדות אצל כל בעלי נפש נדיבה. אין מחלוקת כי אם בדרך האמצעיים. על פי רוב נובעת תמיד המחלוקת ממה שהמעמיקים יודעים שצריך להרבות באמצעיים כדי שנבא אל התכלית בטח, לטרח בערב שבת כדי שיהי' לנו מה נאכל בשבת, והבהולים אומרים שתיכף נבא אל התכלית, ונחלה מבוהלת בראשיתה גם אחריתה לא תבורך. חופש הדיעות וחופש המעשים למשל, מי לא ידע שהוא מקור ברכה למין האנושי, שהשלמתו היא חופשו, וכל כך עמוק מונח הדבר בעמק התורה עד שהכרת ד' היא בחופש, באפס הגבלה, כי אם כל יכול, אמר ויהי, יהי אור ויהי אור. ושלימות הדיעות צריכים גם כן להיות נקשרים בשלימות המעשים, אבל צריך להכין את האדם שיהי' מוכן אל זאת המעלה לבא לעלמא דחירו, על כן צריך עבודה בתחילה. אי אפשר להעמיד חוקר מתהלך ברחבה כי אם כשיוקדם לו תחילה שיעבוד של האותיות, הדקדוק והסגנון, ואז יתפתח להיות מתהלך ברחבה בחקרי חירות, והחירות תניחהו ליסוד האמת השלו' וההצלחה. על כן כל כמה שתהי' ההכרה מתגדלת יותר איך הכל שואפים לתכלית אחד, כן יתגדל כח השלום והאחדות להיות כל אחד מתלמד מחבירו הרחוק ממנו במדותיו דיעותיו ותכונותיו, עד שיסורו המדות הרעות שיסודם הוא הכעס והגאוה, שכמו שהם רעים ביחידים, הם יותר רעים ומזיקים בעם שלם. בהידיעה הכוללת שיש בכל נטיה דרכי יושר אלא שצריך לברר ולזכך, והאמונה הבאה מתוך הכרת השי"ת אדון כל איך שכלל הענינים הם מעשי ד' שראוי לחפש בהם צד הטוב, והכל עושים שליחותו, והמאור מתגלה על הצירוף של המון האורות שכללותם היא התורה, אבל היא מתבארת בין על ידי גילוי אותיותיה ועניניה וגילוי יד ד' שבהיסתוריא ושבטבע ובמוסר, במדע במלאכה ובחיי החברה, בצדדים הטובים והרעים, וכשהם מתקבצים יחד ומקימים את הכל במערכה, מתגלה האור המאחד ומשיב הכל לתכלית השימוש של הטוב האמיתי. אז ממילא יוסר כח הכעס מכלל האומה. וכשם שביחיד הכעס מעכב את מעלות הנפש ומונע רוח הקודש, והשקט מביא לידי חכמה ודעת ד', כן באומה ביותר. ונופל כח הגאוה, שלא יאמר כל אחד שרק בו צבור כל הקדושה, כי אם אדרבא, הקדושה האלהית מתפשטת אצל כל אחד חלק, ומכלליות הכל יבנה בנין שלם. ממילא מתקרבים ישראל זה לזה ומשפיעים זה על זה רב טוב, והולכים בדרך ההצלחה, ופועלים טובות לכללות האומה בכל הצדדים, בין בחיי שעה, בין בחיי עולם של המצב הלאומי, בין ברוחניות של מצב הקדושה והמוסר. וממילא מתגדלים הפעולות, וכחם של ישראל הולך משתלם עד שמתגלה אפילו לאומות העולם האור הגדול הצפון בישראל ותורתו, ואומות העולם מתעוררים לכבד את ישראל. וממילא ההשתדלות מתרבה, והלבבות מתרחבים, ואהבת ד' אלהי ישראל מתגדלת, ושבים הכל מאהבה, והקב"ה מגלה חסדו ומשיב את עמו לארצו ומטיב להם ומרוממם, ונודעה יד ד' את עבדיו, ובאים כל העמים לשאוב מים חיים ממעין ישראל כדברי הנביאים, וישראל פוגשים את הכל באהבה ורב חסד וכבוד, ונלוים גויים רבים אל ד' ומתרוממים בעולם, ומתגדל שם שמים וכבוד ישראל והתורה בכל העולם, עד שגם רחוקים באים ומודים ונותנים נזר מלוכה לצור ישראל, ונותנים הוד למלכנו. ושפט בצדק דלים, ורעה זאב עם כבש, ככל אשר דבר ד' שדברו אחור לא ישוב ריקם. ועלינו לקיים דברו הטוב אשר בהכרח יקויים. וכל האמצעים כשרים לזה כל זמן שהם נעשים בכבוד ויושר, בנחת ואמונה ושלום, והכל עושים השליחות אפילו המזיקים. ואם לפעמים היאוש ואפילו הכפירה הדמיונית מעוררת הכחות לעבוד, גם היא מאת ד' יצאה, הפליא עצה הגדיל תושיה, ומלכותו בכל משלה. וכל הפרטים היותר רחוקים עולים הם להתאחד ולהתקשר באחדות אמיתית, והיה ד' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד. והמון הדיוקים והדקדוקים שיש בכל צד ופינה צריכים להשלמת כלל התמונה בשלימותה, כי ערך כ"ז אלף שרטוטים צריך מצייר פשוט לעשות לשלימות תמונה אחת מוחשית, וקל וחומר שאין ציור להמון השרטוטים הפנימיים הצריכים להעשות להיות הצלם האלהי השורה עם עם ד' שלם ויפה עד שכל רואיהם יכירום שהמה זרע ברך ד'. ועם זה יהיו נאזרים בעז וגבורה ובכח פועל אדיר ונשגב, עד שיהיה כח העבודה וכח האמונה יוצא מציור חלישות הנפש שנפל בו מעומק הגלות, שעם זה נפל גם כן הציור של הכרת ד' ושל אהבת ד' ושל יראתו, שאיננו לפי גודל הכח הגבורה וההוד שהוא צריך לצייר בנפש, כענין אותה הגדולה המתנשאת בלב החוקר החפשי כשבא לידיעה השלמה, שאומר ברוך אשר נצחנו בנעימתו. וישראל עם קרובו צריכים עוד ביושר לבב יותר הדור להיות נאזרים בגבורה. וזה יתגדל יותר על ידי האהבה והשמחה בדעת ד' ויחושו לישראל בפועל והנהגה, וזה יצא לאור על ידי שיתוף כל הכחות כולם דוקא, בשם כל ישראל.

פט.

[עריכה]

אם היו בעולם רק ריחות טובים, שהם נמצאים מהפרחים היפים והפירות הטובים המפיקים ריח טוב, ולא הי' שום סרחון בעולם כלל, לא הי' האדם יכול לסבול את מתיקות הריח הטוב, שהי' פועל עליו יותר מדאי, על כן נמצא הרבה סרחון בעולם. ולולא הריח הטוב המלא חללו של עולם, הי' האדם כלה מהריח הרע, אמנם הבושם הטוב הכללי ממזגו. וכן הדבר הוא בדיעות ובמדות. לולא הרשעה והסכלות לא היה העולם החומרי והפרטי מתקיים, מפני השאיפה הגדולה לרוחניות ולכללות. ולולא הקדושה והטהרה האלהית שהיא נמצאת בעומק צלם האלהים שבנפש האדם ומיוסדת בתורה, הי' ודאי העולם שמם מכח הרע והכיעור שבכפירה וגסות הרשעה. על כן אין ביכולת לבער את כל הרע מן המציאות, כי אם לתקנו כפי האפשרי, להרחיקו בימין, ולכסות הצואה, ולתן לו יד מחוץ למחנה.

פט1.

[עריכה]

הציור על דבר מהות השי"ת היא מחשבה אסורה, ומתוך כך היא פועלת גם כן להרע על המעשים. רוב הקלקולים הבאים משום אל תהי צדיק הרבה, מחמת הציור הם באים, שזה גורם לחלק ציור המוסר ומושג הצדק והמשרים מעצם ציור האלהות, ותחת אשר ראוי תמיד להבין דעת האלהים בחסד משפט וצדקה, יקחו להם דרך ציורים אחרים.

והנה לתקן זה הוכן ציור קבלת עול מצות מאהבת כנסת ישראל, שזהו מושג של יושר, והוכן לעומת זה כח הרפיון של הפקפוק ביסודות השגת המושגים העליונים, עד שכל מה שתזדקן האומה נכנס יותר טעם חבת הזקנה בטבע בכל דרכיה ומתחזק מצד ההגיון כח תורה שבעל פה. על כן יש כח לקיום המצות אפילו בלב קטני ההשגה באופן ציורי מוחשי, וזה נותן יד לצרף יותר את ההשגה האלהית להפשיטה מציורי החיוב, שכפי מה שהיא מצטיירת בערך המהות היא משתבשת מחולשת האדם, ולהעלותה יותר מצד דרכי המוסר שהם דרכי ד', ובהם ידבק האדם לקונו דביקות אמת.

פט2.

[עריכה]

הכפירה היא גובה את החוב של עליית הציורים הפנימיים של עומק האמת ביחש לכבוד שמים, כשם שראש פסגת עבודה זרה נובעת מיסוד עילוי ציור כבוד עליון עד כדי סילוק מכל יחש לכל יצירה מוגבלת, שבכללם הוא האדם ומוסרו הפרטי והכללי. והענוה האלהית הופיעה על הר סיני, ההר הנמוך, למחוץ רהב בכל מקום שהוא, אפילו במרום עז. אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני, שמה נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום. ואחר כך מתברר שלפני כבוד ענוה, כי כבוד עליון הוא היצירה המעשית בכל צדדיה שתשתלם, וכל זמן שרוח האדם החפשי איננו משתלם במעז ההשלמה היותר טובה ומושלמת שבו, שהוא כח הבחירה בתכלית הטוב על ידי כח עצמי בטוח ונצחי, חסר הוד כבוד החיים ממרחב היצירה בחלק כל כך רשום, שחסרונו לעצמו הוא גם כן רב שם, ויותר באין קץ הוא החסרון הסיבובי שהמום מאבר גדול כזה פועל בגוף המציאות בכללו, ולאידך גיסא צד הטוב, לעצמו ולהכלל. אמנם יש גבול גם כן לענוה, על כן יש גבול להיתר התארים, והם מסומנים לכל הפחות בכבוד דמיוני, דיבור, שמיעה, הליכה, רצון, ויתר כחות שהם מדומות לנכבדים, ולא ישפל הדיבור בהדרכה גלויה נמסרת לרבים עד כדי אכילה שתיה וכיוצא בזה, וכל זה בנוי על משקל נערך של ציור הענוה והכבוד. אמנם המהלך שיש בין הדיבור להציור הוא מדוד, על כן מוכרח הציור להתמודד על פי הדיבור ולכונן את הדברים על פי אמתתו. ציור המציאות הוא היותר מוכרח ויותר נדמה למופשט, אמנם גם כן יותר משגה, כי לא יכבד לכל הוגה דעות גם במקצת להבחין כי חכמה, חיים, ומדות הרוממות האלהית, מובדלות עד לאפס דמיון, ומזיכוך האמת לפי מדרגתו יבאו יתר המדות והפעולה הטובה בחיים. כן יכבד יותר ההבנה של עצם המציאות, והוא מחובר באמת הרבה יותר עם רפיונות כל ההעדרים המחוברים למציאות מוגבל שמצטיירת בקרבנו. על כן כל ההדרכה המעשית והלימודית היא מביאה לזכוך הפנימי, שמפעולותיה החיות יוצאות הטובות הבנייניות, שמצטרפות ועולות ללא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים. אבל הזיכוך הפנימי צריך גם כן [לתן כחו יותר, מבעבר] עד שהפך ציור המציאות לרועץ באין מרפא. אז יקוצו מזעזעים ותבא הכפירה. אמר נבל בלבו אין אלהים. הנבל אומר אמת ציורית. הציורים של השי"ת כל כך נשפלו, עד שבגבולם הכפירה היא יותר קרובה לקנין האמת, ומכל מקום הנבל הוא נבל, מפני שעם ההתנשאות שהרגיל צריך להמשיך יסוד האין, שהוא יסוד האמת, שאמנם אפסו דיבורים וציורים מצד עצמות כבודו. על כן צריך מאד להשלים בעת המעשה את הפרטים מכל פועל וציור בעולם המחשבה הרגש והמעשה, לכוונם כראוי למשל הקדמוני של קדמונו של עולם. אבל מציאות הנבל בא להעיר לב, להתקדש ולהתעלות בדרישת ד' עד שלא תהיה מוכרחת ההשגחה האלהית על דבר תוצאות הבחירה האנושית בשימושה את דעת ד' לתועלתה ההוית והנצחית להשתמש בכלים בזויים, שבט אף של חושך ואפילה. על כן כל זמן שישנם רשעים ובעלי חושך וכפירה בעולם, צריכים כל אוהבי ד' ודורשיו ללמוד וללמד כי יותר מצדדי המניעה הנמצאים בשלילת הכפרנות, הננו מוצאים באמונת אומן שזוהי הרבותא הגדול של דרך ד', ששלמה אמר בחכמתו מעוז לתום דרך ד' ומחיתה לפועלי און, עד שכל יראו ויבחינו איך הכפירה היא מכון הרשעה שלעד תשאר בשפלותה ונבלותה, ודעת ד' בדרשה ואמונת אומן תרומם אף תנשא כל מי שנושא ידיו קודש ומכוין לשמים, אף על פי שלעד יהיה הולך ועולה, צועד ונוסע, ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון. ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ד'. ורשב"י אמר בעוררו בני חבריא להכנס לאדרא לזקק הציורים אלהים, פתח בלא תעשה פסל ומסכה תועבת ד' ושם בסתר, בסתרו של עולם, ואמר עד מתי ניקום בקיומא דחד סמכא, כי אמת מלבן לבוני' ועומד הכן על שני רגליו להתברר מצד החיוב ומצד השלילה, מצד מלאך טוב ומלאך רע, מלכותך מלכות כל עולמים, האמת הנצח והנטיה האנושית היותר חזקה שהאדם צריך למלאותה בקדושה וכשרון. דורשי ד' יחי לבבכם לעד. ועל המניעה מזה על ידי כמה מפריעים, בין השתקעות במקצעות אחרים שהם שיפולי כרמא, בין סתם חרדה או עצלות, אמר מארי דחובה דחיק. כיצד, הרע שביצרי הלב יתבע תפקידו ויגבה חובו בסוף מהעזיבה של כבוד עליון, שהיא צריכה להיות עבודה נצחית עדי עד, ואין אנו רשאים להבטל ממנה על צד האמת אפילו שעה אחת, וקל וחומר דור אחד. אמנם יש הפרש בין דוחק לדוחק, ועכשיו בעל חוב דוחק מקרן וריבית. עת לעשות לד' הפרו תורתיך. ישמח לב מבקשי ד'.

כשם שהמבוקש של הבריאות יושג בהתקרבות אל הטבע, להתרגל באויר צח, אף על פי שלפי ההרגלים הרעים תזיק לפעמים ההתקררות היזק מועט, מכל מקום לא יתכן שיפול השב מזה מדרך החיים הנכון ומיוסד באיתנות הטבעיות, כי אם צריך לבקש על זה עצה איך להתרגל בחילופי האויר ואיך להנצל על ידי זה מכל פגע, ואם יבא, איך להתרפאות – כן הדעות הטהורות שהם נקנים בתיור שכלי הגון ומבטים רחבים בכמה ענפי הדעת והתורה, לפעמים יזיקו שינויי ההרגל למי שלא הורגל לשוט בחכמה, ותפגם מעלתו המוסרית במצבו בתורה ויראת שמים, כל זמן שהוא מיוסד על יסודי הציורים הדמיוניים. מכל מקום אין להבהל מזה, כי אם להוסיף הרגל ולבקש תרופה לאותן המחלות הבאות מחסרון ההרגל של אויר הדעת הטהור, ולבבו יבין ושב ורפא לו, כי באמת אי אפשר לתשובה שתבא כי אם אחר בינה, כדתיקון רבנן בסדר ברכות שמונה עשרה.

צא.

[עריכה]

יסוד הנפילה בעולם הוא ממה שאינם מקדשים שם שמים כראוי, וקדושת השם היא שתהיה ההכרה הפנימית בדעת ד' גדולה ונכבדה, שכשהיא בשלימותה לכל אחד ואחד כמו שאפשר לו, היא מקשרת את כל יסוד האמונה. ובישראל היא מצויינת מאד, שברית ד' וסודו ית' הוא קשור עמהם. על כן כשיש שפלות ידים ועצלתים ימך המקרה, כביכול נעשה שונאו של הקב"ה מך, כמה דכתיב ואם מך הוא מערכך, שאין מעריכים אותו כראוי לו. אף על פי שתכלית הידיעה שלא נדע, מכל מקום כל המעלות דבקים בהשתדלות הקבועה של הדרישה התמידית העיונית, למי שיוכל להגיע. ולפי ערך, כל אחד ואחד מישראל יכול להגיע לאיזה מעלה, ואנשי המעלה ביותר, ותלמידי חכמים יכולין להגיע למדרגת אפרחים ובנים, למפרח בתר שכינתא בגלותא, ועל ידי זה יעלו את הכל, ויגדלו כבוד ד' בעולם, וירחיבו כח רוחא דמשיחא בנתינת עז לאלקים על ישראל גאותו. וכל מה שעושים עניני תורה ויראת שמים ואינם סועדים ליסוד העקרי, היא סמיכה מועטת ולא תקומה. וצריך להתעסק בתקומה, ביחוד בדורות אחרונים, וזה אי אפשר בלא השתדלות בידיעה. והידיעה צריכה עיון ומחשבה עיונית רחבה, לא שיכנסו כל הכחות רק בגופי תורה ולא ישאר מקום לנשמתא דאורייתא. ומתוך כך און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד', והרהורא לא עביד מידי, דאם כל טעות בעיון הי' מקלקל, לא הי' אפשר לשום דרישה שתעשה, כי תחילת הדרישה היא קלקול והטעות, ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בה, ודילוגו עלי אהבה. ומתוך הידיעה מדת האהבה מתגברת, והאדם נעשה כבן דחפיש בגניזין דאבוהי, ומכל מקום הוא גם כן עבד דפלח. וידע באורח כלל, ומהכלל בא לפרטים, וחוזר בהם לכלל, ואחר כך מוסיף לפרט במעלה יותר גדולה. כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת.

צא1.

[עריכה]

ארבע טענות מזויפות יש לה להכפירה:

האחת, שקבלת עול תורה ומצות גורמים לפי דמיונה קדרות הנפש ועצבון.

הב', סכסוכי הדיעות שיש מסיבת חילופי הדתות, שכל אחת טוענת שהיא אמיתית, ומזה מתרפה אצלם יסוד האמונה בכלל.

הג', מפני המדעים החדשים שנראים משונה מציור הבריאה שבתורה, וכיוצא בזה.

הד', מכח בקרת כתבי הקודש שנחלש על ידי זה יסוד תורה מן השמים ח"ו.

והתשובות עליהם המה:

לטענה הא', באמת הצדיקים הגמורים והחכמים האמיתים הם מלאים עז ושמחה וגבורה, אם כן החסרון הוא רק במקבלים שמתרשלים בשלמותם. על כן צריך להוסיף יראת ה' ודעת, ויזכו לגבורה ולצהלה.

הב', באמת כל דת יש לה איזה ערך וניצוץ אלהי, ואפילו עבודה זרה יש לה ניצוץ טוב מפני המוסר המועט שיש בה, אלא שהמדרגות הולכות ועולות, כמו שמדרגת בעלי חיים מתחילים מחיי הרמשים היותר נמוכים עד האדם הגדול והחשוב ביותר, כן מתחילים ערכי הדתות משפל ההערה הקטנה של איזה נטיה מוסרית עד שלמות הנבואה של אדון הנביאים עליו השלום, ובינתים ישנם מדרגות רבות. אם כן אין כאן סתירה כלל, ובאמת רוב הדתות אפשר שהם טובות לפי מצב האומות שלהם. שהאומה שהיא נמוכה בערך שלמות נפשה במוסר והכשר להשגת אלוהות בטהרה, צריכה דתה גם כן להיות נמוכה לפי מדתה. וכח האלהי המלא התגלה בסגולת כל העמים, עם ד' אלה, אשר לא היה כדבר הזה ולא נשמע כמוהו. הניסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה, ביד חזקה ובזרע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ד' אלהיכם במצרים לעיניך.

הג', צריך לדעת צורת הנבואה לאמתתה. נדע שאין לה עסק כלל עם מדעים שאפשר לחקרם במשך הזמנים עם השכל האנושי, וכל מה שנמצא בתורה הוא לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמע, לפי מה שהוא מפורסם אז, כדי לשכלל דרכי המוסר. ותחת הדברים הפשוטים גנוזים דרכים רחבים לעיונים אלהיים שהם יסוד התורה ומגמתה, ויכולים אנחנו ללכת במרחב בכל דרכי החקירה.

הד', אף על פי שהאמת הוא ככל קבלתנו שלא נשלחה יד בתורה הנשמרת תמיד בזהירות רבה, מכל מקום אפילו לדעה הנפסדה שנכתבו איזה פרשיות בזמן מאוחר או שנפלו חלילה איזה טעיות סופרים, אין זה נוגע כלל לכלל התורה וקיומה, כי כללות קיום התורה תלוי בקבלת האומה, והאומה קבלה ומקבלת עליה באהבה, והאומה שמה את התורה ומצותיה כמו שהם נמצאים אצלינו לאות ברית אמונתה לאלהים. על כן אי אפשר כלל ליחיד להוציא עצמו מן הכלל, כי כן כל ענין קשר ברית שנערך לפי ההסכמה הכללית, והמעשים המוסכמים דומים להסכמת הלשון והמוסר המוסכם, שהיחיד אינו יכול לשנות נגד כלל החברה, וכשישנה יהיה חומס נפשו. על כן אנו מבינים יפה שהקישור האלהי שבתורה הוא לפי כל אותן הענינים ממנה שהגיעו לנו, ואין הבדל כלל איזה סיבות שיהיו בדבר עד שהגיעו לנו הדברים בצורה הזאת, מכל מקום כיון שהדברים נארגים בתורה הם נכללים בקדושה האלהית, שבזה ישראל מצוין מכל העמים שמציאות האומה היא קשורה בקריאת שם ד' אלהי עולם שעליה נקרא. על כן כל המצות כולם שהם נקשרים בקשר אלהי, כיון שהם קשורים בתורה ונכתבים בה, הם כולם אחוזים בברית ד', והשומרם הוא שומר הברית והעובר עליהם הוא מרשיע ברית. ואם ישנם דברים שימצא צורך להחמיר או להקל באופן אחר קצת, הלא הדבר מסור לבית דין כשיש טעמים נכונים אפילו לעקור דברי תורה בקום ועשה, ובלא בית דין מוסכם כללי לאומה כולה בצירוף מעוז לאומי כבר ודאי אין ראוי לשבור המרכז הרוחני של האומה במאומה. וכיון שאין מקום להריסה ממשית אפילו עם הדעות היותר רעות, שוב אין מקום להתגברותם כלל. וכשמתקיימת התורה בישראל נעשה ההרגש כל כך זך וטהור, והקישור לתורה גם כן גדול, עד שמשכילים בהשכלת אמת בידיעה פנימית שאין מקום כלל לכל אותן הערעורים, כי מכירים את יד ד' הנטויה עלינו, ואשר הפליא עמנו מאז ועד עתה להדבק בו באהבה. ומתוך ההכרה בגדולתה של תורה מכירים אלהיותה, עד שכל הגמגומים מתבטלים מעיקרם, וישראל עושה חיל, ותורת ד' מעוזו.

אלה הם ארבע שרשי הכפירה, שכל ענפי הכפירות כולם מסתעפים מהם. והנך רואה שהם דברים בטלים, שאין בהם כח להקליש שום קשר של קדושה ושום חיוב מעשי. שבאמת עיקר כריתות הברית היא קבלת האומה, שהוא יסוד תורה שבעל פה. וזה הוא השער לד', שכאשר כח של תורה שבעל פה קיים, באים ממנו לכח תורה שבכתב. ותורה שבעל פה התלויה בקבלת האומה כבודה מציאותה וחפצה האדיר בכללותה, זהו ברית עולם גלוי לישראל נגד כל באי עולם.

מובן הדבר שהיקר והקדושה של קבלת כל אומה יוכל להיות יקר אצל בניה, מכל מקום הכל נערך לפי היחושים האלהיים שיש לאומה, ואין אומה בכל העולם כולו שיחושה האלהי כל כך אדיר ונשגב כישראל. על כן הוא עם קדוש לד', ודרכיו הם דרכי קודש והם מושרשים בקדושה, ומכל שכן כשהם נכתבים בתורה ומתפשטים ממנה שמוסיפים בזה תוספת קדושה על הקדושה הקבועה בעצם האומה. והתקדשתם, והייתם קדושים, כי קדוש אני ד' אלהיכם. ועל זה אמרו חז"ל שהקב"ה נתן שתי עטרות בראש בניו, עטרת קדושת התורה וקדושת האומה מצד עצמה, והיא שמירה של חותם בתוך חותם המובטח ממגע זרים ופריצים המחללים את הקודש, כי דרך הקודש יקרא לה, ופריץ חיות בל יעלנה.

וחוץ מכל אלה, דברי הכופרים המעלילים הם דברי חלומות והבאי בעיקר הענין, ואינם עומדים בפני הבקורת הישרה והחופשית באמת. ואמתתה של תורה כפשטה, שנכתבה מרועה נאמן על פי ד', היא אמת גלויה לעינים, שהיא עומדת לנזר ותפארת ישראל, נוסף על הערכים של החיובים המעשיים שהם חזקים ועומדים באין שום אפשרות לכל רוח שבעולם להזיזם ממקומם אפילו כמלוא נימא.

הנה נכבשו לפנינו בקצרה יסודי שרשי הכפירה, וההירוס הגמור לכל סורי הגפן הנכריה הזאת האוכלת את ישראל ואת כל העולם בקלות דעתה. צריך לזה עבודת דורות קיבוצית, בצירוף חכמים ישרי לב ונבונים, דורשי אמת באהבה גמורה. אז על נקלה יותץ המגדל של זוהמיות הכפירה ממסד ועד הטפחות, לפרטי פרטיותיו, בדעה ובהשכל. בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות, לא יקומו אשרים וחמנים. עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש, ד' לאורך ימים. ומכל מקום לנבונים מספיקים הדברים המעטים שדברנו לעקור גם כן את כל פרטי הפרטים הנוגעים בנחלת ד'. עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש, ד' לאורך ימים.

צא2.

[עריכה]

הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהם מתעסקים בה המאור שבה מחזירם למוטב, בזה יכלל שמירת התורה בין בלימוד בין במעשה, מכלל שיש פנים בשמירת התורה ולימודה אפילו בעזיבה היותר נוראה שיוכל כל רשע וכל כופר להעלות על דעתו להרעיל על ידה לבבות. ומכל מקום כיון שתהיה התורה נשמרת, הננו בטוחים שיתבטלו כל החלומות הרעות של המחשבות המקולקלות, ואור ה' הבהיר המלא חיים יופיע להחיות לב נמהרים. כי כמו שבמלחמה חומרית תחילת נפילה ניסה, כך גם כן במלחמה רוחנית. ואם לא יבואר איך על המשמר יש לעמוד בכל אופן, בכל עז, ושאין שום כח כלל שיזיז את ישראל משמירת התורה, אז אין כאן ניסה, וכיון שאנו עומדים במערכה הננו יכולים להתראות פנים גם עם האויב היותר מסוכן, ובטוחים אנו בעז ד' שנכריע קמינו תחתינו, נשחקם ולא יוכלו קום, יפלו תחת רגלנו. ומניעת הצורך בניסה נובעת תמיד משני הצדדים של הגבורה, שהיא חרב פיפיות, היינו מצד המניעה, ומצד ההסכמה, שעשה כן החסיד בחובת הלבבות וכן עשה הרמב"ם במורה נבוכים, איך לאמת את הדברים העקריים אפילו לפי דעת האויבים הרוחניים, ואחר כך באים לבטל את הטענות העיקריות הרעות עצמן, שהוא כענין גידוע עבודה זרה וההשרשה אחריה, שתחילה צריך לגדע, ואחר כך לרדוף ואחר כך לשרש. הא כיצד, הרי גם הרע שברעים כשבא להסית לסור מדרך ה' בין בעל פה בין בכתב, צריך על כל פנים שיקדים לעצמו הודאה ביסוד המוסר של היושר הטבעי, ובזה ישראל כבר עושה חיל. אפילו אם יבא נבל האומר בלבו אין אלהים לומר מה צורך יש בכל העבודה המקושרת לשם שמים, להודיע שיש אלקים בארץ, שזהו עיקר מגמתם של ישראל, נאמר לו אפילו לפי דעתך הנבערה כבר השגנו שהלמוד שיש אלקים בעולם מביא לעולם טובה ותיקון, כי האדם הוא עיר פרא, ורק מיראת אלהים ימנע בתחילה מכל דבר רע של גנב רצח ונאף וכיוצא בזה. גם הרעיון האלהי יש בו המון רגשות מעדנות את רוח האדם, על כן מוסיף לו הרחבת דעת ועדינות רגש, גם מניח את רוחו בכל עת צרה בתקוה ובטחון. וכיון שישנם טובות כאלה לכלל האדם מזה, הלימוד הזה הוא דבר טוב, וכיון שבכל המופתים המדומים של המינות שיהיו עולים על הדעת להיות בעולם הלא גם הנבל בעצמו יהיה מוכרח להודות שלא יוכל לעשות מזאת הידיעה כי אם לספק עליו את האמת הברורה, אם כן אם דרוש מסופק יש בו כל כך דברים מועילים, כדאי הוא להכריעו בתור ודאי ולהרחיב בו לימודים ומעשים שישרישוהו בלבבות בשביל הטוב הכללי הגדול היוצא מזה. ועל זה לא יוכל לטעון שום מין שבעולם דבר.

וכיון שכבר אין טענה מעשית, שוב האמת עצמו הוא עד לעצמו, כי איך יתכן שדברים טובים לכלל האנושי, שהם כל כך נאים, יהיו נשפעים דוקא מציור שהוא נגד המציאות, על כן ההכרעה הזאת עצמה גם כן מטה היא כלפי הודאות של הכרת מציאות השי"ת. ואחר כך תצרף לזה כל המחשבות הטובות והמופתים המוכרחים של כל הפילוסופים הטובים, שכשהם מצטרפים עם הנטיה הטובה הקבועה הם מאירים מאד. אחר כך תצרף לזה בתור נזר ועטרה עדותן של ישראל, שהיא עולה על כולם, וחזור לאחוריך לראות את החשך ואת האפלה, את היאוש והרשעה, שתהיה מוכרחת לבא לפי דעת המכחישים, שאין להם כלל על מה להיסמך כי אם על מה שאינם מרגישים בחושם הקטן את הנשגב והקדוש מכל. אז יסור כל צל כהה מכל לב מדעת אלהים ואמונה שלימה באהבה ובבירור. וכיון שדעת אלהים יקרה כל כך, ומביאה טובה לכלל האנושי, וביחוד היא מביאה טובה לישראל שהם נקשרים בידיעה זו בעבותות אהבה עמוקה ובה כל קיומם, על כן כל מצות התורה ודרבנן הם או הרחבות ודרכים שהאמונה בשם השם ית"ש תחקק יותר עמוק בלב ושכבוד שמים יהיה מצוייר יפה יפה, או דברים המחזקים את כח האומה בחומר או ברוח, בהוה או בעתיד, ועל פי רוב בכולם יחד. על כן תשמור באהבה רבה כל דברי תורה, וכיון שהשמירה באה מתוך תלמוד, תרבה בלימוד, וכיון שטובת הכלל הוא שיהיו רבים מבניו מודרכים על פי הדרך הטובה לו, תרבה גם כן להגדיל תורה. וכן תלך ממדרגה למדרגה, עד שיזרח עליך האור הבהיר של כבוד השי"ת, אמונתו ואהבתו, באופן נעלה מכל מופת וידיעה, ויתקים בך ובו תדבק.

ושמא יאמר לך הנבל כי זאת הנטיה שהנך נוטה לחקק על לבביך אמונת אמת, יסודה הוא ברפיון או ביראת עונש מדומה, שאין בה שלמות וגבורה, אף אתה אמור לו שתוכל לצייר בנפשך סילוק כל פחד וכל עונש, ומכל מקום אינך חפץ להנתק מעם ד' אלהי ישראל, כמו שאין אתה חפץ להנתק מאומתך בכלל, ומהוריך אשר אהבוך בפרט. אם כן זאת הנטיה היא נטיה טובה, ישרה ואנושית, והיא מסייעת לאגור ולאסוף את כל ניצוצי אור האמת, שיאירו את מחשכי לבביך לדעת את ד' ודבר קדשו ומצותיו.

על כן אהבת שם ד', דהיינו אהבת הלימוד והידיעה של מציאות השי"ת ודרכיו, וכל המכשירים המביאים לזה, הם קודמים בזמן לאהבת ד'. ומשאדם קונה לעצמו בחשבון ודעת וקנין אהבת שם ד', יבא גם כן אחר כך לאהבת השי"ת בעצמו, דהיינו בהכרת האמת של המציאות האלהי מצד עצמו, שזהו המקור לשמו הגדול ב"ה.

צב.

[עריכה]

המורדות שבתולדה האנושית הם לצורך העלי'. לו היה האדם לא עתיד לצמח במעלה רמה מאד, לא היה יורד גם כן, מצב הטבעי של שבע מצות בני נח הי' מתקבל ונקלט. אמנם הכחות הם גדולים, על כן אינו מקבל מצב של כללים קצרים, וצריך להרחיב את חייו החומריים והרוחניים. על כן ירד העולם אפילו מדין בן נח, ותועבות ארץ מצרים וארץ כנען גדלו. והקב"ה העלה אותנו ממצרים אפילו רק בשביל שאינם מטמאים בשקצים ורמשים, די בענין העלי' לשוב למדרגה אנושית מתוקנת, אבל אין זה די כי אם הוצאתי אתכם מארץ מצרים, והיציאה היא עיקר בתורה יותר מהעלי', כי גם לו לא ירדו כל כך האומות, ועמדו על מעמד הטבעי, גם כן הי' צריך הוצאה כדי לרומם את ישראל לבדם. אבל באמת הכל מחובר יחד, מפני שאי אפשר כלל למעמד שפל להתקיים, על כן צריך מעמד גדול, ומעמד היותר גדול איננו בא כי אם על ידי ישראל. ובעגל אמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, להיות רק אומה טבעית, וזה טעות, שאין צריך כלל ליד ד' להתגלות לזה, ואין צריך גם כן ירידה לאנושיות אם לא הי' נועד למעמד נכבד ונשגב. וי"ו שבהעלוך אמנם גרם הצלה, כי הודו שיש יתרון לקדושתן של ישראל, אבל חשבו שאפשר לסגל האנושיות הטבעית ולהתחנך על ידה גם כן, ובתור הוספה תהי' ההדרכה של הקדושה העליונה שתמצא מקום אולי בשרידים, ודוגמאות היו גם כן אצל העמים, כהנים מיוחדים לאל עליון, אנשי מעלה. אבל לא כאלה חלק יעקב, כי אם כולו זרע אמת, ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.

צג.

[עריכה]

הרחקת הכהנים מהטומאה, ביחוד מטומאת מת, וכן הנזירים והמקדש, הוא כדי להשריש יסוד תורת חיים, שהיא צריכה להתפשט על כל החיים, מה שלא עשה כן לכל גוי, ומשפטים דוקא, שהם חוקי חיי החברה, בל ידעום מעומק הבינה האלהית שהיא אצלם מטושטשת, ועל כן ישאבו ממקום שפל. וכן מניעת ידיעת קבורתו של משה רבינו ע"ה היא גם כן כדי שלא להשקיע יסוד קיום התורה בניגוד החיים, שיבא הדבר רק לקביעת מקום אחד בחיים לתורה, ולא שתכלול את כל החיים. ומפני שיסוד התורה הוא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, על כן היה הכרח לחטא העגל שיעשה רושם נורא, מפני שמורה על מעמד האדם בלא עלי', ובלא עלי' אין מקום לכל יתרון קדושה בתוך החיים כי אם במה שחוץ לחיים, ובטל כל הפועל הגדול של כנסת ישראל בעולם שהוא להחיות גם כן את כל החיים, שיהי' הודו על ארץ ושמים.

צד.

[עריכה]

לא נאמר נו"ן באשרי, מפני נפילת כנסת ישראל. שקשר הנו"ן, החירות הגמור, שהוא תכלית השלימות, אינו מקושר לסדר, והאדם מרגיש עצמו לפועל ועובד שהוא על ד', השלך על ד' יהבך. אמנם כשבא שלא בזמנו כח זה, נהרס הסדר ונמשך נפילה, כנסת ישראל מפני עומק הטוב נפרצו מסדרן ונפלו, וזה מפני נטייתם לדרור האמיתי, ובלא זמנו מזיק הוא. על כן בא"ב, ובפותח את ידך המחזק את הבטחון של מניעת המעשה, הוא כדי ללמד לאדם דעת כי יד ד' הכל עושה. אבל ברוממות המדרגה, אין סידור קבוע, וכל מעשינו פעלת לנו הוא גלוי לכל, על כן לא נאמר נו"ן באשרי. וכנסת ישראל לא תקום מעצמה, על ידי יראה שהיא מעצמה, לגרמיה, כי אם על ידי אהבה שהיא מרד"ד דפקיד לאיילתא. ומכל מקום בזמן הזה יש גם כן סמיכה של רוח הקודש, שמתנוצצים עניני החירות והבטחון הנשגב, שמעצים כחם של צדיקים לעשות רצונו, שהוא מצד הידיעה האמיתית שנשגב ד' לבדו.

צה.

[עריכה]

יותר מדאי מורגל העולם לחבר מושג של יראה עם חלישות הנפש ואהבה יתירה לעצמיותו עד שמביאה לחרדה גדולה מכל דבר, ואי אפשר כלל שתהי' היראה של אמת נקבעת בנפשו של אדם עד שיתרוקן מאותה היראה החלושה. אמנם גם היראה החלושה יש בה צל של יראה כשהיא מחוברת בהזכרת שם שמים, ואי אפשר להזניחה כי אם לפי אותה המדה שקנה לו לקנין את היראה הרוממה, הבאה מגבורת הנפש וגדולתה, שבאמת היא יראת הכבוד והרוממות, ומסתעף ממנה יראת החטא מצד עצמו.

צו.

[עריכה]

ההלכה וההגדה צריכים שלא יהיו סותרים בכשרון עיונם זה את זה כי אם מחזקים זה את זה, וכן יראת ד' אמיתית עם ההכשר להיות מעורב בין הבריות. וכשמתחברים יחד ההלכה, ההגדה, יראת ד' וכשרון העולמי, בחיבור גמור בתכלית שלמותם, אז יוכל האדם להעיד על אחדות שם השי"ת ולספר תהילתו. מי ימלל גבורות ד', ישמיע כל תהילתו.

צז.

[עריכה]

יסוד התשובה צריך לעולם להיות מונח על התיקון של להבא, ובתחילה לא ישים כל כך עיקר מעכב על דבר העבר. והדבר מובטח, שבהיותו עסוק באמת לתקן את מעשיו להבא, אז יעזרוהו מן השמים גם כן על תקנת העבר. אבל אם יבא מיד לעסוק בתיקון העבר, ימצא מניעות רבות, ויהיו דרכי התשובה וקרבת ד' קשים לפניו.

צח.

[עריכה]

אין צריך כל כך להקפיד על עצמו אם ירגיש בעצמו לפעמים התנשאות כעין גאוה, וכן התרגשות הנפש ואי מנוחה, דיש לומר שההתנשאות באה מתוך שמתגאה בקדושת הנשמה העליונה שבו שהיא חלק אלוק ממעל, ובכלל באנושיותו ויהדותו, ובמה שהוא מוקיר את הטוב אפילו המעט שיש בו, ופיזור הנפש בא לפעמים מפני שהוא שואף לעלות למעלה יותר עליונה בידיעה ועבודה, אם כן שניהם טובים. אך צריך על זה משקל גדול שלא יצא חוץ לגבול, אבל העיקר הוא שלא תחלש דעתו על זה באופן שיבא חלילה לידי פחד רעה או לידי עצבות, כי אם תמיד יהיה שמח על בחירתו הטובה על להבא.

צט.

[עריכה]

יצייר בנפשו שיש הפרש גדול מאד בין ודאי איסור לספק איסור. על כן ישמח מאד כשיודע בנפשו שמה שהוא אסור ודאי, שאין עליו צד היתר, לא יעשה, אף על פי שאינו יודע במה יוכל לסייג את עצמו במה שיש איזה נטיות לאיסור ולהיתר, מכל מקום ידע שכבר הוא רחוק מלחטא במזיד ובשאט נפש. ומתוך שמחה זו יבוא להיות מוסיף בתורה ועבודה עד שידע גם כן להתקדש בכל דבר ספק.

ידע שגם היותר רעים שבבני אדם יש להם ערך חשוב מאד. וכל מה שאנו אומרים לשנא את הרעים ולבזותם, הוא רק לפי הערך של הטובים, כמו שנגד אור גדול מאד נראה נר קטן שהוא חושך. על כן כשהוא מסתכל במשקל כללי למעלה מכל הערכים, הוא אוהב ומכבד את הכל, וממילא הוא מכבד גם כן את עצמו בכלל כל הבריות, ובזה לא יבא לא לידי זחיחות הדעת ולא לידי יאוש.

קא.

[עריכה]

כל העצבונות שבעולם באים רק מפני שאין האדם רוצה את רצון השי"ת הבוי"ת באמת.

קב.

[עריכה]

העצמות טפחו לאותו רשע נבוכדנצר על פניו, למאן דאמר מתים שהחי' יחזקאל משל היו. הנה רמסו הכשדים בחורי ישראל, המגנים את החמה ביפים, בשביל שפלות הבהמית של הכשדים. בהשפלה כזאת נואש יאמר עם ותמס ילך. אך אור ישראל זורח לעד, לאות שאין גבורת אגרוף בזויה חשובה כלום, כי אם גבורת אמת המעוטרת בהוד עליון. על כן אותה הברבריזם של עשיית כלי משתה מגלגלתם של חשובי גבורי אויבים, סמל הפראות של עריצות האגרוף, הם טפחו על פניו, ורוח בא בקרבו להכיר ששלטניה של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא אלקי ישראל, הוא בכל דר ודר, המצוה תורת חסד וצדקה, ועד ארגיעה לשון שקר. עתה יבין כמה נעלו ממנו הם, בעלי העצמות הללו שרצצם, וכמה חייב להתבושש על שפלותו לחשוב שיש להתפאר במעשים השפלים הללו, הראוי רק למי שמן אנשא יטרד ועם חיות ברא מדורוהי, ועם הדומה לחמור, וחזיר מיער. לא כאלה חלק יעקב. יבושו ויכלמו כל הנחרים בך, יהיו כאין ויאבדו אנשי ריבך, תבקשם ולא תמצאם אנשי מצותך, יהיו כאין וכאפס אנשי מלחמתך, כי אני ד' אלקיך מחזיק ימינך האומר לך אל תירא אני עזרתיך. הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות, תדוש הרים ותדוק, וגבעות כמוץ תשים. ואתה תגיל בד', בקדוש ישראל תתהלל.

קג.

[עריכה]

הציורים הפנימיים בדעת ד' ית' צריכים זיכוך רב, וזיכוכם הוא העבודה התמידית של האדם. וכל מה שהוא עולה בעבודה זו מעלה אחת, הוא מטיב לעצמו ולעולם.

קד.

[עריכה]

ביחוד צריך האדם להרגיל עצמו לבא למדה זו להבין שהמוסר הטבעי והמוסר האלקי הנם אחוזים זה בזה, ובאמת הוא ענין אחד. על כן כל מה שמרחיב לבבו יותר במוסר הטבעי, הוא מתקרב אל אור ד'. אמנם הכל נעוץ באמת בקדושת שם ד', כדי שיוכלו הענינים המוסריים לעלות תמיד למעלתם הצפונה להם ולא ירדו ברדת רוח האדם. וכשמרחיבים את הדברים המוסריים באפס קשר אלקי, הדברים דומים למי שעוסק בענפי ידיעות בלא השגחה למקורם, כמו מי שעוסק בקיצורי פוסקים בלא עיון התלמוד וידיעתו, שהשיבושים מוכרחים לבא בגבולו. ויותר מזה משובשים הם מערכות לב האדם כשהם פונים לטבעם העצמי, כל זמן שאינם מכירים יפה לקרות בשם ד'. על כן הקריאה בשם ד' אלהי עולם, כשמצורפת אל המוסר הטבעי, היא נותנת לו את ערובתו הנכונה. אמנם צריך לתן לו את מרחב הרעיון, שיוכל להתהלך ברחבה בדרישת הצדק, החסד והאמת. ואתהלכה ברחבה כי פיקודיך דרשתי. ונהר יצא מעדן להשקות את הגן.

קד1.

[עריכה]

היכולת העליונה משתרעת על הכל, על כן כל הצדדים נמצאים מכח הגבורה הבלתי תכליתית האלהית לשכלל העולם בכל גוניו וצדדיו. על כן נמצא כח ההתפתחות וכח הדילוג, כל אחד בזמנו ומקומו. אמנם יש גם כן צורך לכח המקרה לפעמים כמו לכח הכונה, כי הבחירה המטיבה את היצירה המוסרית צריכה לכח המקרה כדי שדוקא על פי כונתה והשתדלותה תמצא את הטוב וההתעלות. על כן כשם שיש כח הכונה כן יש גם כן כח המקרה, ומזה באה הבחירה והזריזות במקום הבטחון והידיעה המוחלטת. וזהו מגבורת גבורתו של רבון כל העולמים ב"ה, שהכל מדוד וספור לפניו. על כן צריך תמיד השתדלות בכל דבר טוב, בין כללי בין פרטי, כדי לכוין את ההצלחה הטובה בנקודת המקרים המכוונים על ידי ההשגחה הכללית והפרטית. ואין כל מונע מהיות צורך לתגבורת עצומה לישועתן של ישראל, אף על פי שהיא מוחלטת, כדי לכוין את נקודת המקרים על פי שיעורם המוגבלים מידי יוצר כל ב"ה. אמנם כשם שהבחירה היא נאצלת מגזירה, כהסברו של הרמב"ם ז"ל כטבע האש לעלות כן טבע האדם לבחור, וכזה כן זה חק עליון בו, כן גם המקרה כהכונה מחוברים זה עם זה, ועל פי החלק המיוחד לו. זאת היא תורת הכונה שזה החלק יהיה תלוי במקרה, זהו מדתו ותיקונו, אם כן רק באמתת ציורו יחול שמה קדושת שם שמים, אל אלקי אמת ב"ה. וכשיתפרש זה המובן יפה, ימלא ישראל עז וגבורה, ויהיה בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן. וכל מה שיוסיף להתגבר ויוסיף להתאמץ ויוסיף לשנן שתושע ידו לו, ויותר יתברר לו שאם אין אני לי מי לי, יותר יבורר לו גבורת ימין עליון ושלטונו הנשגב ונשא בעמקי הבחירה וחגוי המקרים וכל סעיפי דרכי החיים, עד אשר תופיע נהרה על דרכו להיות חזק ואמיץ בגאון ד', האוזרו בגבורה ונותן לו כח לעשות חיל, המאיר אורו גם בעמק מצולות המקרים הבלתי שקולים. אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך. גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה.

קה.

[עריכה]

סגולת החופש היא הוראה על מעמד טבעי כזה, שמצד עצמו יחשק כבר בההנהגה היותר שלמה ומתוקנת. וזה בא אחר עמל גדול וידיעה שלמה בהשכלת החיים. וכל זמן שהציור הפנימי לא יוכל להתרומם, להתרחב, ולהתעמק בעומק היותר נעלה, עד כדי להרגיש יפה את כל הקוים היותר דקים הנמצאים בענפי החיים, וכל הסכסוכים שנמצאים בהם, ולדעת שעם כל זה מטרתו חזקה ובינתו ברורה שיבחור תמיד את הטוב, כל זמן שזה לא הוברר לו, לא בא עדיין לעלמא דחירו, ואיננו בן, רק עבד.

קו.

[עריכה]

אין האדם צריך להכביד על עצמו ענינים חיצוניים הרבה, ואפילו ביחש למדות צריך להשתוקק אל השלימות היותר נשא, אבל לא לבטל לגמרי בציורו את חפציו הטבעיים בתכונותיו, כי אם להשתדל להשלים את התכונות לצד המטרה היותר שלמה. וכי יפול לפעמים לא יניח ללבבו להיות רפוי על ידי זה, כי רפיון הלב מביא תקלות, כי אם יאחז מיד בתשובה מאהבה, וזדונות נעשו לו כזכיות, אם כן אין לפחוד כלל. ובכלל, עיקר החשק צריך להיות השלמות האמיתי, שנאת הרע ואהבת הטוב.

קז.

[עריכה]

כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה היא, ולאו דוקא תורה שבכתב כי אם גם שבעל פה. וכיון שחכמות הפרדסיות בכלל מעשה בראשית ומעשה מרכבה הם לדעת הרמב"ם, על כן יש מקום גם בהם למצא שמותיו של הקב"ה, ובכלל הכל עולה לשם אחד. רק שצריך לדעת שהציור הפנימי שאדם מצייר בנפשו בגדולת ד', צריך שיהיה מרומם ונעלה מציור כל דבר טוב קדוש ונעלה, ואז פועל כל דבר של עבודה ותפילה עליו לרוממו, להעלותו ממעלה נמוכה למעלה רוממה. אבל אם כל הציורים מתפתחים לפי טבעם באופן הגון, בין הציורים הנפשיים בין המוסריים, בין ציורי החיים וההוד, והציור שהוא בנפש האדם הנושא לדעת האלהות איננו נשא על כל הציורים, אז הלא לא יוכל להתעלות על ידי תפילה וכל עבודה. וקל וחומר אם הציור של האלהות אצלו ירוד מפני מיעוט העסק בלטישתו, שאז הענין של העבודה יורידו. על כן יסוד החיוב הוא הרוממות של אמת שנותן האדם לשם ד', שאז מתרומם כל ציור באמת.

קח.

[עריכה]

מתוך הערבוביא של עבודה זרה שהיה בעולם הישראלי בעת בית הראשון, לא השיגו הדורות, ולא רבים מהמלכים, מה הוא התכלית הגדול שיהיה על ידי גדולתם של ישראל, על כן לא היה בהם רוח גבורה. כי אותו רוח הגבורה הבא מצד עריצות וחפץ בליעה של נחלת זרים שנמצא בין החזקים שבכושלים שבאומות העולם, לא נמצא אצל ישראל, כי "מלכי בית ישראל מלכי חסד הם", ואפילו במקולקלים שבנו נתגלתה העדינות הגזעית. על כן היה צריך שתשתאב הגבורה מיסודה השרשי, מטובת התרבות הטוב שיביא רב טובה לעולם, על ידי השפעת הרמת השכל והמוסר שתבא על ידי ישראל ותורתו. וזה הרגש לא היה מפותח יפה על ידי ההשחתה של עבודה זרה, והיתה כנסת ישראל במובנה העליון הפנימי מוטלת לעפרה, ועשוני בניך כחולדה זו הדרה בעקרי בתים, על כן "לא עסקו בכיבוש ארצות" ונשתה גבורתם. עכשיו צריכה גבורתם של ישראל להתעורר מצד הכרה פנימית. ועוררתי בניך ציון על בניך יון. ימין ד' רוממה.

קט.

[עריכה]

עיקר החכמה הוא להסיר מסך הסכלות, ועיקר היופי הוא שלא להיות כלוא בצער הנפשי של הכיעור.

זה יש ביד האדם. והחיוב של החכמה בעצמותה, ונועם היופי לעצמו, זהו חלק אלוק ממעל.

קי.

[עריכה]

צריך האדם להביט על חסרונותיו בקורת רוח, כדי שיהיה מלא אמץ הלב לתקן אותם תמיד. מובן שזהו אחר שכבר שנאת הרע קבועה היא יפה בלבו ונפשו.

קי1.

[עריכה]

מניעת השקידה נמצאת בשלושה אופנים: או בשביל שהאדם שקוע בדברים פחותים שהם למטה מן הלמוד, על כן אינו מתישב דעתו בתלמודו. או שהוא נוטה לדברים יקרים יותר מתלמודו, שהוא נוטה לדברי שירה וסתרי חכמה, והרגל תלמודו הוא בדברים פשוטים, על כן אינו מוצא בהם את חפצו. והאופן השלישי הוא אם מכבידים עליו יותר מכח גופו ונפשו, שבזה סר ממנו נועם ענג הדעת, ועל זה נאמר כל המוסיף גורע, והכל צריך להיות מכולכל במשפט.

קי2.

[עריכה]
נפשי שואפת לסתרי פליאות,
לחביון עז רזי עליונים,
ולא תמצא נחת בידיעות
שלדברים קטנים הנם פונים.

קי3.

[עריכה]

ואי אפשר כלל להתעמר בנפש האדם להכריחה על ענינים שהם הפך טבעה בעסקי השכלתה, על כן גדול הוא הכלל לעולם ילמד אדם ממקום שלבו חפץ, שנאמר כי בתורת ד' חפצו.


קי4.

[עריכה]
למענך פתן, אל תקרב לנשכני,
לא סרטן אנכי,
רק צבת לוהט אדמוני.
ומה על הגבעה שם,
חרש ציד אדוני, והוא קם.


קיא.

[עריכה]

החמרים לא יוכלו להתנשא עד מרום ההבנה שיד ד' היא העושה כל, מהוה כל ומחיה כל, אינם יורדים לעומק הדעת של מהות המציאות האמיתי, אם כן אצלם כל המתגלה, המוחש והמוגבל, איננו יונק ממה שהוא למעלה מכל גילוי, מכל חוש ומכל גבול. להוציא מסברה מוטעית זאת, נאמר עשר ולא תשע, כלומר שהמלכות היא מכלל הספירות באצילות, ביחוד, לא בפירוד. והרוחניים הקיצונים, הם מוסיפים וגורעים, חושבים שכל הסכום של כל הגבול, כל הפרט, כל המתגלה בין בחוש בין בשכל, חיבורו יחד במושג אחד זהו עצמיות מהות האלהות. ולא ישכילו שבלתי מוחש ומושג, העליון מכל גבול, הוא כל כך רם, כל כך גדול, כל כך אדיר במציאות, עד שלגבי דידיה אין כאן כל גבול, כל מוחש, כל גלוי. וכל מה שהוא גלוי, מוחש ומושג, בכל חוש, בכל שכל, בכל מדע, גם עליון שבעליונים, לא יוכל להחשב גם כערך של ניצוץ קל לגבי אור של כל היקום. הם חשבו שאין סוף הוא בכלל הספירות, ועל זה נאמר עשר ולא אחד עשרה.

קיב.

[עריכה]

השפינוזות שחשבה שהמהות האלהי הוא הסכום הכללי של הכל, הוכרחה לחשוב שאין שום כח רודה, כי אם של מהלך אטי, באפס שום דליגה, מפני שכן מתראה הסך הכללי ברוב. אבל עם הידיעה שהסכום הכללי של כל איננו כי אם איזה גילוי קלוש ומצער בעוצם המיעוט מהכל האמיתי, על כן אין לדון מהסכום המתגלה, כי אם מעוצם הכל העליון, וכיון שבכל המופשט יש דליגה כמו שיש מציאות של איטיות, על כן הכל נמצא במהלך המציאות. ולא עוד אלא שהם מעורבים זה עם זה על פי הפגישות של גילוי כל העליון העצמי, עתיקא קדישא.

וכאשר כל שהדעה הולכת ומתרחבת היא מוצאת את המציאות יותר עשירה, מזה אנו למדים שכל שיתרומם יותר כח הדעת, יבא בעצמו עד אותה האיתניות להכיר את גודל העושר של המציאות, שמתעשרת בעושר של אין סוף, שממעל להסכום של הכל הגלוי והמושכל, שהוא באין ערוך וקץ יותר מרומם מכל הגלוי וכל המתיחש לו, וגם שמכריע את עושר הכחות שבעשיה, שלא רק העוני של ההתפתחות האיטית פועל, אף על פי שהוא ממולא עם כל תנאיו, כי אם גם מה שהוא יותר רחב ממנו, הדליגה שמתממת אותו. נס וטבע, עגולים ויושר. אפס כי לא יהיה בך אביון. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, דא ארעא קדישא, כנסת ישראל. [זוהר]

קיג.

[עריכה]

אחת מסיבות הנטיות הכפרניות היא ההצטיירות שאורח החיים הטבעיים הישרים לאדם, מבלעדי הציור האלהי, הוא הפוך מאורח החיים שבא עם הציור ההוא. אבל זהו כולו הפוך מתורת ישראל. דרך ארץ קדמה לתורה, ויסוד התורה הוא או הרמת האדם למצב מוסרי שכלי גבוה ועדין, מה שהוא מוטבע עליו, או לרוממו עוד יותר, לפתח בו כשרונות חדשים לאשרו. והחיים הישרים המה מצד עצמם מסכימים עם אותו הצביון של החיים שהתורה מסמנתם, אלא שעם דעת האלהים הם מוסיפים אורה, אם כן אין מקום לשום נטיה של התפרצות. צביונות קבועים צריכים לעולם להיות מסתמנים בחברה האנושית, והצד היותר רם מהם הוא הנעוץ בארג, שאחר שנעמול להביע את רוממות הדרו נאמר שהוא עבודת ד', והוא באמת כן לאמתתו.

קיד.

[עריכה]

האמונה והדת, מחוברת היא עם מושג האומה. אין דת בלא אומה. מוסרו היותר עליון של איש יחיד אינו צריך להיות כלול בשום תואר של דת. על כן כשם שאין אומה נצחית כי אם ישראל, כך אין דת נצחית חוץ מתורתנו הקדושה, אמונת ישראל.

קטו.

[עריכה]

עובדי עבודה זרה ציירו האלהות באופנים מושפלים, מה שהרוח החפשי של האדם עולה למעלה מהם, על כן הם עתידים להיות חולפים ובטלים, והאלילים כליל יחלוף. הנוצרים ציירוה בהשפלה לשלמות האדם, וכשיתרומם האדם למעלה מכל מה שיש לו איזה ציור להיות מאחז בו צורת שלמות האדם, ימחה רושם ציור האלהות הנשפל הזה. בעלי האיסלם לא מצאו כל מעבר פרטי לעצם הציורים האלהיים שיהיה נמזג במזג דתי, על כן הוצרכו להיות מסמיכים הכל על סמיכותו של נביאם, ולחזור האמנתו בכל פינה דתית שלהם. כשיתרומם העולם ממעל להשאיפות שיהיו יכולות להצטייר בנביאם, יעקר כח הדת ההיא מיסודו. אבל אין כל אומה שבעולם שהמושג האלהי יהיה שורה על עצמותה כי אם כנסת ישראל, שחפצה, שאיפתה ומגמתה, שגורם קיומה, הוא החפץ היותר כביר, יותר נאור, ויותר עליון עדי עד. על כן שם ד' קשור בה כשלשלת של מפתח פלטין. וכשם ששמו קיים לעד ולעולמי עולמים אלא שהוא מתגדל ומתקדש מדור לדור, כן ישראל עולים לעד ואינם יורדים. אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל. כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה, ואותך לא אעשה כלה, ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך.

קטז.

[עריכה]

הבריאות צריכה להיות נחמדה מאד ואהובה, שרק בגוף בריא יש מקום לבקשת תענוג, במקום שבגוף חולה אין שום חפץ כי אם הסרת מכאוב, אם כן רק עם הבריאות, כשהולך משרים בדרך הטובה, יוכל להתענג על ד'.

קיז.

[עריכה]

השיטה השפינוזית עם סיגיה יחד, היא הפוכה לגמרי מאורן של ישראל. על כן היתה יד ד' בהרגשה על הרבנים הצדיקים באמשטרדם להרחיקו מישראל. היא חוללה את העת החדשה, עד כל רעותיה, ובכלל האנטישמיות, עד ששפינוזה וביסמרק הם דוגמת בלעם והמן. אם לא הורחק, היה מתערב עם כלל ישראל והיה מחבר חיבורים עקרים, והיו מתקבלים כערך מורה נבוכים הכוזרי וכיוצא בזה. ובודאי עם זה היה מחבר איזה חידושים תורניים בהלכות או בהגדות כפי כשרונו, והיו גורמים להתקבלות דיעותיו באלהות, והיו חלילה גורמים לפוצץ את יסודם של שונאיהם של ישראל, אלא שהיו מתגלות התולדות בימים הבאים ובמסיבות רבות. אמנם מתוך שהי' עם כל זה מזרע ישראל, על כן יש בפנימיות שלו עיקר יסודי, שאחר צרוף מרובה הוא נכנס אל תוך המחנה. המתחיל לצרפו הרמבמ"ן, ולא גמר את תיקונו. אבל הבעש"ט צרפו בלא ידיעה את מי הוא מצרף, מפני שלא היה לו צורך למקורו, כי הוא שאב את הידיעה ממקורה הפנימי וצרפה. ועדיין לא נגמר העיבוד, והולך הוא ונגמר, וכשיגמר הענין לגמרי יהיה יוצא מכלל ארור ויבא לכלל ברוך.

קיח.

[עריכה]

בנפש האדם, אם הוא גדול, מונח מאור של הכרת אלקים עליונה, שהיא עליונה מכל ברכתא ושירתא. על כן לפעמים ירידה תחשב לו אם בהזכירו את השם במכתב או בדיבור יאמר איזה ברכה, כי ברכות הוא לראש צדיק, אבל רום ידיהו נשא בנשיאת כפים על גבי ראשיהם במקדש הוא למעלה ומרומם מעל כל ברכה ותהילה, ומי שעומד במצב זה, מזכיר הוא את ד' ביראה ושמחה ובאהבה ודבקות עליונה, ולא יאמר שום ברכה. זו היא מעלת הנביאים וכנסת הגדולה שלא הזכירו ברכה בהזכרת שם שמים. אמנם בשעת הירידה, בין לדור בין לאדם, עיקר העליה והמעמד הטוב הוא בא על ידי ברכה. ויברכו שם כבודך. ברוך ד' לעולם אמן ואמן.

קיט.

[עריכה]

מי שעומד במדרגה עליונה, כשמדחיק עצמו מפני ההרגל להשוות למדרגה שפלה, הוא דוגמת משורר ששיער. ולעולם צריך להיות עולה, מעלים בקודש ולא מורידין. אלא שבעת העסק בצרכים חומריים על פי רוב יורדים, על כן צריך לעולם ברכה, ואסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה.

קכ.

[עריכה]
לבבי כים, כסיר ירתיח,
ישאף לעל, לגדולות ונשגבות,
מטל אורות עליונים יפריח,
מגנזי נשמות בשמי ערבות.
לא אאוסר בכבלים, אושם בסדים,
עבד ד' אני, ולא עבד לעבדים.

קכא.

[עריכה]

כיון שהנטיה האנושית שבבעל הנפש העליה היא גבוהה ורחבה, על כן בהתחלה הדיוקים הפרטיים של יסודות החכמה, המוסר והתורה, הם מצמצמים כחה. אבל אחר כך הוא בא על ידי זה להתרחבות היותר גדולה. מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה.

קכב.

[עריכה]

שיעבוד מועיל גם לדבר שלא בא לעולם. על כן אף על פי שהדברים הגדולים שהם עומדים למעל מעל כל חק והגבלה בטובם העליון, יבאו לעולם שיחודש הרבה, שמים חדשים וארץ חדשה, מכל מקום השיעבוד ללכת באורח המביא לזה משפל ההוה, חל מיסוד שם אהיה.

קכג.

[עריכה]

באו חשבון, אמרו המושלים מעבר לירדן לפני כניסתם לארץ ישראל, מקום קדושת ציון ומזבח ד' אשר לעולם זאת על ישראל, אז יש מקום לחשבונו של עולם. אבל בארץ ישראל עצמה, הוא למעלה מכל חשבון, כי אם מאהבה גמורה.

קכד.

[עריכה]

החירות האמיתי הוא הטוב היותר גדול, אבל אין אדם יכול להגיע אליו כי אם כשכבר העמיד את שכלו במעלה כזאת עד שהוא הולך ועולה מאליו במסילה ישרה העולה למעלה, וכן מדותיו הן כל כך מזוקקות עד שכל מה שהן מתגברות הן מוסיפות טוב ויושר, ואז אינו צריך לשום הדרכה מחוץ לעצמותו. אבל כל זמן שלא הגיע לידי כך, הרי הוא עבד בטבע, וצריך למאסרים שיחוצו בעד שרירות לבו, ולדברים מאירים את שכלו החשוך. ותשוקת החירות המוקדמת היא מלאה תקלות, אשרי שומר נפשו ממנה.

קכה.

[עריכה]

בכל עבודה זרה שבעולם יש גרעין של טוב, אלא שהוא מכוסה בגל של אשפה גדול מאד, לפי ערך הדמיונות וירידת המוסר של האדם והאומה. אפשר להעלות על לב דרך לזקק את מנהגי העבודה זרה עצמם, ולגלות על פיהם עניני אמת ויושר לפי תכונתה של כל אומה. זאת היתה כונתו של שלמה שהניח לבנות במות לעבודה זרה לנשיו, שחשב לטהר את עצמות עבודה זרה מזוהמתה. מכל מקום לא עלתה בידו, ואין זה דרך נכון, כי מכל מקום יסובכו בהכרח מדות רעות ודיעות שקריות במסכת האולת המזוקנת. על כן צריכה עבודה זרה דוקא ביעור, השחת שרוף וכלה.

קכו.

[עריכה]

כל מה שהאהבה לכנסת ישראל יותר מתגברת, מוצא יותר מקום אהבה עליונה לתלמוד תורה בחלקיה המעשיים, מפני דעובדין בכנסת ישראל תליין.

קכז.

[עריכה]

הלימוד היותר בטוח בענינים הרוחניים הוא ערכם הסוביקטיבי. ובאמת כל מה שאנו למדים לדעת, אפילו במוחשים, הוא רק ביחשם לנו, אלא שאנו בטוחים שאותו היחש עצמו הוא לכללות המין האנושי. ולפעמים אנחנו למדים גם כן דברים שהם מתיחשים רק לחלק מבני אדם, כשפה ודת. וקל וחומר למושגים הרוחניים, שאנו מציירים אותם כפי הטבע שאנו יכולים לצייר, להשגת השכל הכללי בהם, שהוא מתפשט על כל המין האנושי בבירור בעקרי הדברים, ועוד קרוב הדבר שמתפשט גם כן הרבה במרחב יותר רחב מהאנושיות, כי אם בכל מקום שהשגה ושכל הנערך כהשגה ושכל שלנו נמצא, וזה יתכן להיות בחלק גדול של המציאות.

קכח.

[עריכה]

לממשלה התורקית יש להוציא אל הפועל הבנה היסתורית, שהיא יכולה לקנות לה מקום גדול במערכה האנושית על ידי ישראל. טבע עם ישראל הוא להיות מכיר טובה למטיביו. מעולם לא עשה רעה למי שעשה לו טובה מבני אדם. אם כן אם תתיחש האומה התוגרמית יפה לישראל בהכנסתם לארץ ישראל, לתן להם זכיות יפות ומכובדות, יהיה העם כרות ברית עמה, וכשירום קרן ישראל יהיה לה למגן עז ולמחסה גדול מאויביו הרבים של העם התורקי. לבד הטובות הרוחניות הגדולות, מצורף למה שמביט ישראל בעין יפה על הדת התורקית שאין בה שמץ של עבודה זרה, וקירוב של מצות מילה ואיסור חזיר יש לה גם כן ערך חשוב, שכשמתקרבים קירוב פוליטי מתרשם רושם של אהבה, עד שהם יכולים להיות באמת הראשונים לההתרוממות שעתיד העולם להיות מתרומם על ידי ישראל. הסברים כאלה בהרחבה ושפה ברורה יש בהם מעין השתדלותו של נחמיה בבית שני, ואין אנו יכולים למצא על זה שום טעם להתנגד, או גם להתרפות בעת צרה. לד' הישועה.

קכט.

[עריכה]

נפילת השכינה מובלטת בהשפלת הציור של האלהות המצויר בלבו של אדם. ואי אפשר להיות מהות האלהות המושגת מצויירת בגוונין נהירין כי אם ברוממות קרנם של ישראל, שהיא האומה האחת שידיעת האלהות הטהורה בעולם תלוי בגורלה.

ובהתרוממות של ידיעת הציור האלהי בלבבם של בני אדם, תלוי כל התרוממות החיים שלהם. כי מושגי המוסר לא יתרוממו ויתחזקו כראוי כי אם כשיהיה מקורם ברוך, והמקור הוא דעת אלהי אמת.

קל.

[עריכה]

הדור ההוה איננו דור שפל, כי אם גבוה ונעלה מאד. הוא איננו מוכשר ללכת בדרך נמוכה של הרגל, כי אם להכיר ולדעת. על כן צריך לתן לו דעת, ויקבל בסבר פנים יפות. מושגי הצדק והמוסר שלו הם נעלים ונשגבים מאד, אלא שצריך לצחצחם ולהעלותם, להאירם באור חיים מאוצר החיים.

והדור שכולו חייב, הוא דוקא כולו זכאי, כולו הפך לבן טהור, מפני שהוא פורץ את ההרגלים שלו בשביל שהוא מבקש דברים ברורים, על כן צריך לתן לו דברים ברורים וישוב מאהבה.

קלא.

[עריכה]

פני הדור כפני הכלב, והכלב יש לו גם כן כמה מדות טובות, והוא נאמן לאדוניו מאד. וכשמעלים אותו, הוא עולה להיות במעלת בן, כגימטריא שלו, וזוכה לאליה"ו, כלבים משחקים אליהו בא לעיר.

קלב.

[עריכה]

ישי אבי דוד נקרא גם כן נח"ש, אשר בא על אביגיל בת נחש, גימטריא משי"ח. הנחש הוא ארוך כוי"ו, המשלים ליו"ד, ובצד זה היה בו שורש לסיג הממשיך וי"ו במקום יו"ד. וגלגל עינו של נחש דומה לאדם, והוא פגם בעין באמרו עיניה טרוטות, שעל כן גרשו ר' יהושע בן פרחיה, ונשמט העי"ן, ועינ"י רשעים תכלינה, משמו התולדתי. מכל מקום אינו מטמא, כי אם כקוץ בעלמא, אף על פי שממית ומרבה טומאה. על כן רק בצואה רותחת הוא נידון, שסוף סוף מזרע ישראל בא, ולא כבלעם בשכבת זרע רותחת שיש בה לא רק מיאוס לבד כי אם גם טומאה, והוא נחש ממש שטומאתו מצורפת עם הטומאה הבאה מחמתו. והדברים הדמיוניים יש להם יחש בשכל, כי הדמיון הוא פועל שכלי שלא עלה למעלתו וזיקוקו, וכקוף בפני אדם נחשב, ומוצא מקום באומות העולם, שאין מעלתם להיות נהנים מאור הקדושה כי אם על ידי מסוה עב כש"ק, אלביש שמים קדרות וש"ק אשים כסותם, ד' מאות איש של עשו, נחשירכן, העי"ן במקום היו"ד.

קלג.

[עריכה]

הרמזים הנשגבים היותר רחוקים, שהם נמצאים בטעמי מצות, פועלים את פעולתם על ידי המעשה וההסכמה הכללית גם בלא הידיעה, מפני שיש קישור קבוע בין המעשה והתגלות הרמז בפועל, אלא שאצל מי שגמרו ידיעותיו ורגשותיו בנדון זה הם יוצאים בגילוי. ועל כן כל מה שיש ביותר גדול שבבני אדם בגילוי, ישנו ביותר קטן בהסתר והעלם, ככח האילן בגרעין. על כן פועל גם כן הגרעין השכלי גם בלא דעת מפותחת, אלא שאינו דומה לאותה הפעולה הגדולה שדעה מפותחת פועלת. גם מפני שבכללות האומה ושֹרש נשמתה הכל כבר גלוי, וכל אחד אינו כי אם ניצוץ אחד מהכלל, על כן מתגלה על ידי הפעולה והצירוף אל הכלל אפילו באופן מעשי מה שימצא אצל היחידים היותר גדולים בגלוי. ודרכי ההתגלות של הציורים הוא כל מה שיוכל על פי הסכמת התורה והשכל לפול ביסוד טעמי מצות וציוריהם, מצד כל ההוראות שבעולם ומצד כל הדימויים שבעולם, אפילו אחר סוף כל החילופים והצירופים והפעלת הרעיונות. אף על פי שנראים רחוקים לגבי קיצור דעת ההמון, סקירה אחת היא לגבי החכמה, והמציאות היא על פי החכמה העליונה. ד' בחכמה יסד ארץ. ומזה תדע את האופן הבטוח שיש בדרישתה של תורה, שנקראת תפארת, זה מתן תורה. כשם שאין הצייר מסופק על ציורו אם הוא מאוצר היופי, כיון שכשרונו מעיד לו שהוא יפה, הרי כבר יש לו עולם מלא ויש רבים דומים לו שמקבלים מזה, בין הנמוכים בין הגבוהים ממנו. ובאופן מדוייק אי אפשר שלא יפעל על כל המציאות כולו, מפני יסוד האחדות והחיים הסובב את כל וממלא כל. ברוך חי העולמים.

קלד.

[עריכה]

היין והחלב הם חסדים וגבורות. מגבורות של אומות העולם צריכים ישראל להשמר הרבה, על כן בשעת השמד אפילו אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור. על כן היין אסור במגע נכרי. מחסדים גם כן צריך להשמר, אבל רק אם אין הישראל מגיע לסוף עומק הדעת של אותו חסד, כמו האמנציפציון שנטל את כח החיים של כנסת ישראל במובן הלאומי. על כן חלב אסור רק אם אין ישראל רואהו, שמא עירב בו דבר טמא. וחלב טמא אינו עומד, כי עד ארגיעה לשון שקר. וחסד לאומים חטאת, אלה הם חסדים מקריים המתחדשים לפי המאורעות. אמנם מה שנקבע במהות האומה בתכונתה שיש לה עמידה מצד האנושיות, הכללות של צלם אלהים, שהיא מזה ספר תולדות אדם שהוא כלל גדול, זהו חלב טהור ודאי. אבל צריך גם כן להזהר מביני אטפי ומחלב חזיר ומניקור נחש, החסד הטמא, שיהיה כרקב לכנסת ישראל בכלל, למעמדה הלאומי, לקדושתן של ישראל והבדלם מסימני טומאה הפנימיים החסרים גם כן לחזיר שפושט טלפיו, עם רוב הטוב שלפעמים משפיע עד שישראל יאכל ושבע ודשן, ואחר כך ארס נחש יוצא ממחבואו לעולל עלילות ברשע, כפי הטבע הפראי המשותף לעובדי עבודה זרה בעצם. ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב. אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, אכלו רעים שתו ושכרו דודים.

קלה.

[עריכה]

אחת מהחסרונות העיקריות שבשיטת שפינוזה, שמגלה כל זוהמתה, הוא מה שעל פיה אין השכל האנושי צריך להיות עסוק באלהיות תמיד, שנפסק קשר ההשגה האין סופית לגמרי, וההסתכלות בסדר וההנהגה אין לה כל מעמד, וממילא האדם זונח את הרדיפה לדעת את ד', שכבר קנה לו בטשטוש באופן שדומה לו שכבר השיג הכל, וממילא הוא פונה למטה והולך מטה מטה, והשאיפה הגדולה של הצמאון הטבעי להתענג על ד' הוא מחליף בצמאון של כל תאוה גסה ועכורה, עד שהרשעה מוכרחת להולד. על כן נקראו אלו המשכיחים שם ד' עושי רשעה, אף על פי שבעצמם אינם פועלי רשע, מכל מקום הם הנם יסוד הרשע בעולם. וישראל שנחלתם נחלת יעקב בלי מצרים, תתן אמת ליעקב, הם העדים לגרש את הזוהמא של השקר הזה, היפוך אותם אשר ניסו אל וקדוש ישראל התוו, ולא זכרו את ידו, יום אשר פדם מני צר. עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם, הליכות עולם לו. בית יעקב לכו ונלכה באור ד'.

קלו.

[עריכה]

כשם שהורה הניסיון שכל העמים כיון שאבדו את ארצם אבדו גם כן אחר כך את אמונתם ואלהותם, וישראל כיון שאלהי עולם, אלהים אמת, אדון כל העולמים, הוא צורם ומשגבם, אין הדבר תלוי בארץ, ובכל הפיזור הגדול שנתפזרו לבין האומות לא זזו מהיות עם ד' ונחלתו – כן הדבר נהוג גם כן ביחש להארץ הרוחנית, הם הציורים ההולכים עם ההסברים של הידיעות האלהיות, שכל העמים כיון שהציורים הסביביים משתנים על ידי ציורים חדשים במערכות היצירה והרעיונות העיוניות של האדם, דתם המבונה על ידי הציור הנקלט ברעיון האדם מתמוטטת. אבל צור ישראל ומשגבו, שהוא אלהי עולם, אלהי אמת, הנוהג בחסדו כל דור, ובמה שהוא עתיד להגלות הוא מתראה גם כן בעבר והוה, אין אבידת הארץ הרוחנית, שהיא רפידת המחשבה, נחשבת אצלם כלום. וחפרה הלבנה ובושה החמה, כי מלך ד' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד.

קלז.

[עריכה]

כיון שהידיעה הפנימית, שהוא יסוד הכל מה שנוגע בתוארי האלהות, אין שום חשש מצד ההמלצה שהחכמה עושה על ציורי הדיבור הפשוט מעניני ההגשמה, קל וחומר ליתר הדברים הנטפלים, שאין המכוון בהם בעיקר כי אם הפנימיות היותר כוללת ויותר פנימית, נשמתא דנשמתא.

קלח.

[עריכה]

האדם צריך להיות שפל בעיניו מצד חלק הרע והרפה שבו, ולהיות רם ונשא בעיניו מצד חלק הטוב והאור שבו. על כן יתן מקום לכל הרחבת דעת, מצד חלקיו העליונים, ויסבול כל בושה ועלבון שלא בהקפדה – כי אם במקום שיש על זה תכלית מוסרי נשגב – מפני שכל עלבון ושפלות מסכים מאד עם צדדים הרפים שבו, שאין אדם בעולם שלא ימצאם בקרבו עד אותה המדה שראוי להתבייש עבורם, וכל העושה דבר עבירה ומתבייש עליה מוחלין לו על כל עונותיו.

קלט.

[עריכה]

מצד ההשגה העליונה אין שום כעס וקפידא, שהרי רואים שהכל משמש להתכלית הנרצה והטוב הגמור. אמנם אי אפשר להיות מונהג כולו על פי זאת ההשגה, על כן יש מקום לקפידא. ומכל מקום צריך להיות מושפע לעולם מהרעיון הנשא, לערוג אל הטוב העליון בכל היכולת, ושלא להתקצף משום מניעה וירידה, מפני שהמניעה בעצמה היא משלמת. ידיעה זאת תורה את עומק הסבלנות לכל המין האנושי. אמנם רוב העולם אינו יכול לקבלו, שכיון שהוא רואה שהכל מתקבל ברצון, סובר שאין להשתדל אל השגת הטוב הגמור ושאין לברח מן הרע, מה שבאמת דוקא עם רוממות ההשגה אדם סר מן הרע בכל לב ורודף אחר הטוב בכל נפש, אלא שאין מנוחת נפשו זזה ממנו אפילו רגע, מפני הבטחון הגדול שלו על התכלית הגדול היוצאת אפילו מכל המניעות וכל המפריעים. וכשיש דעת רחבה, יש גם כן סבלנות אדירה, והדעה מתרחבת והולכת עד שכובשת את הכל. משה רבינו ע"ה שהיה דעת הכללי של ישראל, לא היה ראוי לשום קפידא, והדיבור הנח היה פועל כל, כשם שהיה פועל על כחות הטבע. אמנם מפני המיעוט שנתמעט האור מצד הבריאה, כי על בריאה כבר נאמר בן כסיל, ויש בזה איזה העלם, על כן יש מקום לפקיעת הסבלנות ומתחבר כח הכעסני עם הקדושה, על כן כשיוצא בעמים רבים מתכתתים זה בזה במלחמות ושפיכת דמים, על כן יצא דם בהכאת הסלע. ולא היה אפשר שיכנסו לארץ ישראל, כי לפי הירידה היו צריכים להכניס ערך כל דהו של קפידא, שהי' אחר כך תופס מקום גדול באומה והיה יוצא מזה תגרת מלחמות בשביל כבישת הדעת, וזה אין ראוי לישראל, כי אפילו דוד המלך ע"ה שנלחם מלחמת ד' לא היה ראוי לבנין הבית, שעליו נאמר למען דעת כל עמי הארץ כי ד' הוא האלקים, אבל דוקא על ידי שלמה איש המנוחה. על כן זהו דרך נחש עלי צור, ונחש כרוך על עקיבו, על העקב דוקא, כי מצד המעלה אין שום כעס, כי הכל הוא מלא עז ושלוה.

קמ.

[עריכה]

כשהאומה צריכה לפעולות גדולות, צריכה היא לגלות ביותר גילוי סתרי תורה, ומה שהוא כבוד אלהים נעשה כבוד מלכים. וזה נעשה אחר שעברה התרדימה ונעשה יקיצה, ובעיקבא דמשיחא ויקץ כישן ד', על כן צריך לבאר דברים פנימיים באר היטב.

קמא.

[עריכה]

כל זמן שאין הטעיות הדמיוניות נוגעים עד לב האומה, צריך דוקא אנשים קדושים ביותר שיבארו סתרי תורה. אבל כשהדבר נוגע לקיום האומה ולכבודה אפילו בהוה, כל מי שיש לו לב ישר הוא מוכן לכך, כי רוב בני אדם הישרים הם אוהבים את עמם.

קמב.

[עריכה]

הדברים הרוחניים השגתם חביבה מצד עצמם, מפני שהחיים האמיתיים לאנשי המעלה אינם כי אם החכמה והצדק בפועל והשעשוע בציוריהם. על כן הם צריכים להיות ברום חביונם גנוזים, כדי שמי שהוא אינו כל כך מנושא עד אותה המדה להכיר שהחכמה והצדק הם עצמם עצמות החיים, כי אם הוא חושב שהם בסיסים לחיים שפלים, לא יקרב אליהם, שלא יהי' משתמש בתגא. אבל כשהתנועה מתגברת, וצריך להשפיע דברים אידיאליים בשביל המעשה והקיום, צריך להשפיל חלקים ידועים, להרכין את יסוד הבינה.

קמג.

[עריכה]

הדילתניזם הוא סיוע למאיסת הדעת, שהרי במקום שיש שיקוע בחיים חומריים מתפתחים צרכי העולם יותר מבמקום שיש פיסוח לכאן ולכאן. אבל כשמקשרים את הניצוץ הקטן שבדלתניות אל אור המאור הגדול, באים להכיר שהיסוד הוא החיים המלאים של הצדק והחכמה.

קמד.

[עריכה]

הנטיה הפראית בצמאון לאלהות הוא חפץ ההשגה של עצמות ד', וזוהי יסוד דדי בהמה שיורדים לבריאה, כי זהו מבוקש נמנע ומדומה בהמי. על כן הוא שורש עבודה זרה, להדבק בשם אלהות, שהדמיון עושה דבקות עצמית. והשכל צריך לסמן הדברים, שיסוד החשק האלהי הוא להדבק במדותיו, דהיינו האידיאלים האלהיים, ובזה כל זמן שידע האדם שהאידיאלים במלא מובנם הם האלהיים, כל זמן שהוא יותר דבק בשם שמים הוא יותר מתעלה. וכשסובר שתכלית המוסר הוא איזה דבקות עצמית, הרי הוא שוקע ויורד, כי הצורה של עצמית שבדמיון הוא ציור של בערות. על כן צריך לרומם את יסוד הציור האלהי הפנימי ברום חביונו, שהם סוד האצילות, ולהביא הדברים לידי מעשה על ידי התעלות בבריאה יצירה עשיה.

קמה.

[עריכה]

כל הציורים על דבר אמונה שבאו בקטנות השכל, דומים לחלב אם, שכל זמן שהילד הוא ילד הוא לו מזון נאות, ולפעמים יונק הוא כמה זמנים יותר מהראוי, אפילו ד' וה' שנים, וכיון שפירש לאחר כ"ד חודש או אחר ד' וה' שנים הרי הוא כיונק שקץ, וצריך לתן לו מזון שהוא מריוח של אביו ואמו. חייב אדם לזון את בניו ובנותיו עד עונת הפעוטות. אחר כך הדבר בא מצד ההרגש, ואם אינו רוצה אומרים עורבא בעי בני ההוא גברא לא בעי בני. כן הולך הדבר כמה שמתפרנס מהתורה ויסוד המזון בכנסת ישראל, וכמה שמתפרנס כבר מעילוי השכל העצמי בערך הנשמה והתורה טפילה לנשמה, כזוהר החדש הובא בספרא דצניעותא בפירוש הגר"א. וכיון שמתגדל הדור והיניקה היא חלב אם, מטמטם החלב את מוחו כיונק שקץ. אמנם לעולם ישנם קטנים גם בזמן הגדלות, והחלב הוא לעולם מזון מבריא, אלא שהיסודות עצמם הנמצאים בחלב אפשר לתנם בתור מזון לגדולים, והחלב גופו מבחינים את ערכו בדרך ידיעה לימודית, והיינו פירש, דאז אינו בכלל יונק שקץ, והוי טהור גמור כאחד משאר המזונות, אף על פי שאין האדם סומך על זה ואוכל מזון מוכן מתוקן כראוי שצריך עיכול חזק ואיתן. החלב אמנם נותן כח להיות עומד על רגליו, אבל מכשיר הוא למזון חזק כשמביא את הילד לכלל דיבור והילוך.

קמו.

[עריכה]

ובתור ריביתא דינוקא, גדיל פורתא תבורי מני. החשק לאבד את מה שמוצא, בעת הקטנות, אות הוא שעולם הקטנות אינו מוצא חן בעיניו, ורבה זבן מאני דפחרי לבריה. וכן ההנהגה העליונה הניחה הדרכות כאלה שאינם שוים כלום, אינן בכלל עיקר וטפל בתורה ודת, רק מצד הקטנות, ואותם שובר הינוקא הכללי בעת גדיל פורתא בהיתר. אף על פי שהגדולים משכילים שאין כל כך ערך לשבירה זו כי אם מצד הקטנות, מכל מקום לא יזיקו מאומה מעשי ילדות טבעיים כמו אלה, ולתינוק נותנים על ידי זה אומץ וגבורה והתפשטות כחות הנפשיות לפעלם.

קמז.

[עריכה]

ההתמכרות של הבקיאות, כעין זלילה ספרותית, ממעטת את ההעמקה. אמנם אחרי ההעמקה המיושבת ונתינת מקום ראוי, היא מעמדת את הכל, ורב תבואות בכח שור. הבלשנות, והידיעה המתפשטת על ידי המון ספרים, מונעת את האדם מהתגברות בגבורת הדעה השלמה של עצמו, על כן הודות למיעוט הלשונות בישראל הורמו למעלת ההכרה הפנימית, וזה נמצא על כן ביחידי סגולה. אמנם עם הביצור הטוב של עומק הדעת, יפה מאד ההתרחבות לדעת איך הם הנם סגנוני העולם הרחב כולו. על כן צריכים מסנהדרין להיות יודעים בע' לשון, וכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתחלק לע' לשון, שנאמר ד' יתן אומר המבשרות צבא רב. אמנם זהו רק שישוב הכל לרשות היחיד, ולהביא אחר כך הסברות טובות על האמיתיות שבכנסת ישראל, מלכי צבאות ידדון ידדון ונות בית תחלק שלל, כאמת המים המחלקת שלל לאגפיה.

קמח.

[עריכה]

אחד מיסודי המשפטים בישראל הוא, שגם הדברים שנמצא דוגמתם בעם אחר נהיה חפצים שנשמש בהם מהנמצא אתנו בכוחותינו העצמיות. וזה ירחיק אותנו מהשפעה של יד זר, שהמיעוט שנתמעטה הרגשה זו גרמה לקחת את פומפיוס לדיין בין האחים החשמונאים, וזה גרם כל תקלת נפילת ישראל בחורבן בית שני. וכשהפרטים מתנהלים בחיים הפרטיים על פי האידיאים הכלליים, הם מתישרים ממילא בכלל האומה.

קמט.

[עריכה]

אותו החסרון של היחש המחשבי של האדם עם עצמות האלהות, הוא יסוד עבודה זרה. ואי אפשר לגרשו ולהושיב במקומו את הדבקות בדרכיו כי אם על ידי כח של החוצפא דבעיקבא דמשיחא, שפועלת גדולות לאיבוד עצמה. הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו. והשלטון של האדם באדם לרע לו, הוא לרע לאדם בליעל. שההתדבקות בהאידיאלים האלהיים, שישראל מוכנים לה בכלל על ידי ברית אבות, ירומם קרן ישראל וגאון שם ד' ב"ה בעולם, וימלאו עז וגבורת ימין ד' רוממה, ימין ד' עושה חיל.

קנ.

[עריכה]

מפני יסוד עבודה זרה, אף על פי ששבו, מכל מקום נשארה זאת הנטיה של היחש לעצמות, בדיבור, בפועל, וקל וחומר במחשבה. ובאמת, בעצמות אפילו המחשבה אסורה, כי אם במדותיו, דהיינו האידיאלים האלהיים. וכדי לתקן תשובה מאהבה גמורה, שישראל מוכנים לזה, צריך תחילה כל המהלך של הכפירות וכל המכשולות של האמונות, כדי שיתרחק העולם מהקישור של עצמות, ונשאר מקום להמחשבה האנושית בטהרתה. אמנם כל זמן שלא יהיה לה למטרה האידיאלים האלהיים, יהיה גבול למבוקשים שלה. וישראל אינם חפצים לתן גבול, כי נחלת יעקב בלא מצרים, על כן ירוממו וינשאו בכל עז להגדיל את הצדק והחכמה האלהית לעדי עד, במלא רחב העולם כולו ובקרבה פנימה, באור גדול אדיר ונשא.

קנא.

[עריכה]

הקישור בעצמות, שדוקא מצד רוממותו הוא דמיוני, הוא מביא פחד ואי בטחון. אבל האידיאלים הם מובטחים, וראויים להיות מתפשטים בכל העולם כולו, והם מראים בעין את החסרון של הדיעות המקשרות את איסורי המציאות ומעדנותיו על פי כח זרֹע וחק הכרח, שממעטים את יקרת האידיאלים, שמכירים את תועפות ישרם כשהם מבוצרים על פי חן ונועם של רצון ואהבה. זאת היא נחלת ישראל המתענגים על ד' בקדושת שבת, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלמה שאתה רוצה בה. יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם.

קנב.

[עריכה]

סמוכין, הם מחוננים בהרגש של עומק חכמת יושר המשפט, שצריך לזה הנבואה היותר עליונה, על כן הם נמשכים ממשה רבינו ע"ה, ונקראים גם כן בשם אלהים. ברוך ד' לעולם אמן ואמן.


מילואים

[עריכה]

פסקאות בענינים שונים מתוך הפנקס


לה2.

[עריכה]

בבבלי ילפינן מקרא דלא תשא עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, דתורם מהרע על היפה הוא לא תעשה. ובירושלמי ילפינן מזה למקדים תרומה לביכורים כו' דמה שעשה עשוי. וי"ל דפליגי בהא, דבבלי ס"ל דחלבו משמע דוקא יפה ומובחר במינו, והירושלמי ס"ל דחלבו משמע כלל התרומה מפני שהוא קודש ומעולה בצורתו. וכן משמע מלשון הר"מ דחלב הקרבן יקראו האימורין בכלל אפילו מה שהוא אינו בנוי חלב, כ"א מפני הרוחניות והמצוה נקרא חלב. א"כ אינו בכלל היפה בחומרו, ע"כ ילפינן למשנה הסדר. וי"ל דתלוי בפלוגתא דר"י וחכמים במין במינו אי בטל, דר"י ס"ל דילפינן מדם הפר ודם השעיר הדומים בחומרם כד' הר"ן, וחכמים ס"ל דדומים בצורתם הוא העיקר. וה"נ לר"י חלבו מצד חומרו, ולחכמים מצד צורתו. וי"ל דבבלי ס"ל דא"צ קרא למקדים חלבי התרומה משום דבקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב, וי"ל דתרומה קודש מקרי, ודוקא מעשר דגן חולין הוי בזבחים מ"ה [ע"א], א"כ בלא הכתוב מה שעשה עשוי. אלא שמ"מ לענין מפריש מהרע על היפה צריך קרא דלא לעכב, די"ל דחשיב כמו שנה עליו הכתוב, משום דבלא קרא הרי הידור מצוה ילפינן בכלל מז"א ואנוהו, התנאה לפניו במצות, מה שא"כ בענין הקדמה ואיחור דאין זה שנה עליו הכתוב. ויש לעיין דלענין מפריש מהרע על היפה הוי הקפידא בענין נתינה לכהן, שהרי במה שמפריש לעצמו וכן גם בתרומה טמאה מותר להפריש מהרע על היפה אפילו לכתחילה, ולענין נתינה אין תרומה חשובה כקדשים וא"צ שנה עליו הכתוב, מש"ה צריך קרא דלא לעכב, מה שא"כ לענין קריאת שם דעיקר הקפידא רק במה שמקדשה דהכונה שפיר יוכל להיות איזה שירצה קודם ע"כ לגבי זה לא הוי חולין ובעינן שנה עליו הכתוב, ומשו"ה א"צ לימוד שיהי' מה שעשה עשוי דבעינן קפידא דוקא ע"י שנה עליו הכתוב. וי"ל עוד דמוכח מכאן דברכת המצות דרבנן, וקרא דלא שכחתי מלברכך אסמכתא הוי, דאי הוי דאורייתא י"ל דלעולם אינו קדוש בתורם מהרע על היפה, ונ"ח הוי משום ברכה לבטלה. וי"ל דירושלמי לטעמי' דס"ל בברכות דברכת המצות דאורייתא כמו ברכת התורה, א"כ נ"ח הוי משום ברכה לבטלה. וי"ל דל"ת דאורייתא הוי גם בברכה לבטלה, וע"כ מוקי לה במאחר משום דאי מוקי בתורם מהרע על היפה אין להוכיח מזה כלל דמה שעשה עשוי. וי"ל דקבלו מרבותיהם שיש ללמוד ממקרא זה דמה שעשה עשוי, ע"כ עדיף להו לאוקמי במשנה הסדר, דלא שייך משום ברכה, שהרי אפילו אם לא יהי' מה שעשה עשוי יוכל תמיד להפריש עוד הפעם על סמך אותה ברכה עצמה, מה שא"כ בתורם מהרע על היפה דצריך ברכה אחרת, כיון שהוא דבר אחר, דוגמת ספרא אחרינא או ענין אחר לענין קריאת התורה.


לט1.

[עריכה]

אם לשער מקום הקיבורת, דהיינו התפוח, לענין תפילה ש"י, כשהיד פשוטה, שאז השיעור הוא גדול, או כשהיא כפופה, שאז השיעור הוא קטן. ונראה דאם רוב התש"י הוא במקומה גם כשהיא פשוטה י"ל אולי מה"ת הוי רובו ככולו אפי' בשיעורים, וכדמ' במנחות פ' הקומץ, דבעי קרא לעשרון דמיעוטו מעכב את רובו, א"כ י"ל דהוי דרבנן המיעוט הנותר שיהי' דוקא במקומו, וי"ל דבמידי דרבנן משערים מצב האבר לקולא, כדמשערים במסורבל לקולא במתקשה, ובשייר מיעוט תחילה לחומרא כד' הש"ך. אמנם מ' גבי רצועה ש"י, דארכה כדי פשיטת היד עד אצבע צרדה, דכן משערים התפילין, ואולי משום דכ"ה מדרבנן לקולא במיעוט משו"ה משערים כן. וי"ל דאורך זה דרצועה אינו כ"א דרבנן, ומה"ת כ"ע שקשר ש"ד ומיקרי וקשרתם, ומשו"ה משערים בפשוטה מפני שיש בזה קולא לגבי המיעוט.


לט2.

[עריכה]

לענין המכסאות שמכסין בהם בלילה, י"ל דתלי במקומות, אם רוב השינה בלילה ברוב עתותי השנה חשיב כסות לילה, ואם ברוב עתותי השנה היום גדול ורוב השינה ביום חשיב כסות יום. ואולי לפ"ד הרשב"א פגיה"נ, דאיבעי' דבתר דידי' אזלינן או בתר מיני' אזלינן קא מיבעיא לן ג"כ בכל מצות שבתורה, י"ל דה"ה לענין הזמנים אי אזלינן בתר רובם בכלל, ואולי בתר רוב המקומות בכללות או בתר האדם בפרטו, בדבר שאין שייך כ"כ בטלה דעתו אצל כל אדם. וי"ל דאם מדינה שלמה רוב השינה ברוב הזמנים ביום חשיב כסות יום. מיהו י"ל דבגד דשינה חשוב כאילו הוא כסות לילה, דאינו בוראיתם אותו כ"א במיעוט זמן שהוא ער, וי"ל דחשיב מיוחד לזמן שאינו בראי', וי"ל דעדיף מסומא, דחשיב אינו בראי' אצל אחרים כיון שהכל ישנים אז באותו מקום, וי"ל דבתר מקום שלם אזלינן כשיש טעם לדבר כדברי תוס' לענין ערביא בקוצים לגמלים, דכיון דאיכא טעמא כזה, שאם הי' כך במק"א היו כך נוהגים, לא בטלה דעתם. נז1. צ"ע בהי' עוקץ יוצא מבי"ת בתפילין כעין מקל מאחוריו ונכנס לחללו של דל"ת כזה: דב, דהנה לפי הנראה הוא ה"א גמור, ומאי מהני מה דנדבק בב', והרי אם נגרור אותו קצת ונפסיקהו יהי' כשר לה"א, ואם הי' במקום ה"א הי' כשר מאין חשש של שלא כסדרן. אמנם י"ל שמעולם הי' כך דבק לבי"ת ולא הי' לבדו, י"ל שמעולם לא נעשה ה"א. אמנם י"ל דבהתחלת ההמשכה כבר נעשה ה"א, ואולי לא המשיך כ"א מלמעלה למטה, ונעשה ה"א קודם גמר דיבוקו לבי"ת. א"כ הוי חק תוכות אח"כ במה שנדבק אפי' אם נאמר שעי"ז נעשה כבר הה"א לדל"ת גמור. מיהו יש לדון שכ"ז שלא הניח הקולמוס א"ז כתיבה כלל, וי"ל שבהמשך אחד בקולמוס עשה כל הקו הקטן דהעוקץ, ונמצא שמעולם לא נעשה ה"א, דניכר דשייך לבי"ת. אמנם כיון שאין בו צורך לצורת הבי"ת ודאי נראה דלא מהני מאי דהוסיף. ואין להכשירו ג"כ אם התינוק יקראהו לדל"ת, די"ל דסובר שמועיל מה שנמשך ונדבק לבי"ת, וא"ז שייך לעצם הצורה כ"א לסברת ההלכה דאין שייכות לענין תינוק.


▲ לראש הפנקס ▲ | ▲▲ לשער הספר ▲▲