בְּיִרְאָה, כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת. וְעָרְבָה לַייָ מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָֽיִם, כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת.
בראש חודש, חול המועד וחנוכה קוראים הַלֵּל אחרי תפילת העמידה.
מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה
כשאי אפשר לומר את תפילת העמידה במלואה:
הֲבִינֵֽנוּ, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, לָדַֽעַת דְּרָכֶיךָ; וּמוֹל אֶת לְבָבֵֽנוּ לְיִרְאָתֶֽךָ; וְתִסְלַח לָֽנוּ לִהְיוֹת גְּאוּלִים; וְרַחֲקֵנוּ מִמַּכְאוֹב; וְדַשְּׁנֵֽנוּ בִּנְאוֹת אַרְצֶֽךָ; וּנְפוּצוֹתֵֽינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ תְּקַבֵּץ. וְהַתּוֹעִים עַל דַּעְתְּךָ יִשָׁפֵֽטוּ; וְעַל הַרְשָׁעִים תָּנִיף יָדֶֽךָ; וְיִשְׂמְחוּ צַדִיקִים בְּבִנְיַן עִירֶֽךָ, וּבְתִקּוּן הֵיכָלֶֽךָ, וּבִצְמִֽיחַת קֶֽרֶן לְדָוִד עַבְדֶּֽךָ, וּבְעֲרִֽיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶֽךָ; טֶֽרֶם נִקְרָא אַתָּה תַעֲנֶה. בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ, שׁוֹמֵֽעַ תְּפִלָּה.
[וִדּוּי]
וִדּוּי לְשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי (בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל)
בארץ ישראל אומרים "וִדּוּי" בימי שני וחמישי, בימים שאומרים בהם תחנון (חוץ מהימים שאומרים בהם סליחות).[1]
אֱלֺהֵֽינוּ וֵאלֺהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, תָּבֹא לְפָנֶֽיךָ תְּפִלָּתֵֽנוּ, וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵֽנוּ; שֶׁאֵין אֲנַֽחְנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי עֹֽרֶף לוֹמַר לְפָנֶֽיךָ, יְיָ אֱלֺהֵֽינוּ וֵאלֺהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, צַדִּיקִים אֲנַֽחְנוּ וְלֺא חָטָֽאנוּ; אֲבָל אֲנַֽחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ חָטָֽאנוּ.
אָשַֽׁמְנוּ, בָּגַֽדְנוּ, גָּזַֽלְנוּ, דִּבַּֽרְנוּ דֹֽפִי; הֶעֱוִֽינוּ, וְהִרְשַֽׁעְנוּ, זַֽדְנוּ, חָמַֽסְנוּ, טָפַֽלְנוּ שֶֽׁקֶר; יָעַֽצְנוּ רָע, כִּזַּֽבְנוּ, לַֽצְנוּ, מָרַֽדְנוּ, נִאַֽצְנוּ; סָרַֽרְנוּ, עָוִֽינוּ, פָּשַֽׁעְנוּ, צָרַֽרְנוּ, קִשִּֽׁינוּ עֹֽרֶף; רָשַֽׁעְנוּ, שִׁחַֽתְנוּ, תִּעַֽבְנוּ, תָּעִֽינוּ, תִּעְתָּֽעְנוּ.
סַֽרְנוּ מִמִּצְוֺתֶֽיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶֽיךָ הַטּוֹבִים, וְלֺא שָֽׁוָה לָֽנוּ. וְאַתָּה צַדִּיק עַל כׇּל הַבָּא עָלֵֽינוּ, כִּי אֱמֶת עָשִֽׂיתָ וַאֲנַֽחְנוּ הִרְשָֽׁעְנוּ.
אֵל אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם אַתָּה, וּבַֽעַל הָרַחֲמִים נִקְרֵֽאתָ, וְדֶֽרֶךְ תְּשׁוּבָה הוֹרֵֽיתָ. גְּדֻלַּת רַחֲמֶֽיךָ וַחֲסָדֶֽיךָ תִּזְכּוֹר הַיּוֹם וּבְכׇל יוֹם לְזֶֽרַע יְדִידֶֽיךָ. תֵּֽפֶן אֵלֵֽינוּ בְּרַחֲמִים, כִּי אַתָּה הוּא בַּֽעַל הָרַחֲמִים. בְּתַחֲנוּן וּבִתְפִלָּה פָּנֶֽיךָ נְקַדֵּם, כְּהוֹדַֽעְתָּ לֶעָנָו מִקֶּֽדֶם. מֵחֲרוֹן אַפְּךָ שׁוּב, כְּמוֹ בְּתוֹרָתְךָ כָּתוּב. וּבְצֵל כְּנָפֶֽיךָ נֶחֱסֶה וְנִתְלוֹנָן, כְּיוֹם וַיֵֽרֶד יְיָ בֶּעָנָן. תַּעֲבוֹר עַל פֶּֽשַׁע וְתִמְחֶה אָשָׁם, כְּיוֹם וַַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם. תַּאֲזִין שַׁוְעָתֵֽנוּ וְתַקְשִׁיב מֶֽנוּ מַאֲמַר, כְּיוֹם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְיָ. וְשָׁם נֶאֱמַר:
וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא:
יְיָ יְיָ, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם, וְרַב חֶֽסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶֽסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶֽשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה.
וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵֽנוּ וּלְחַטָּאתֵֽנוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ.
סְלַח לָֽנוּ אָבִֽינוּ כִּי חָטָֽאנוּ, מְחַל לָֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ כִּי פָשָֽׁעְנוּ.
כִּי אַתָּה, אֲדֺנָי, טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶֽסֶד לְכׇל קוֹרְאֶֽיךָ.
בעשרת ימי תשובה ובתעניות ציבור אומרים "אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ":
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ, חָטָֽאנוּ לְפָנֶֽיךָ.
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ, אֵין לָֽנוּ מֶֽלֶךְ אֶלָּא אָֽתָּה.
אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ, עֲשֵׂה עִמָּֽנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ.
- בעשרת ימי תשובה: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ, חַדֵּשׁ עָלֵֽינוּ שָׁנָה טוֹבָה.
- בתעניות ציבור: אָבִֽינוּ מַלְכֵּֽנוּ, בָּרֵךְ עָלֵֽינוּ שָׁנָה טוֹבָה.
הערות
- ^ בנוסח אשכנז של ארץ ישראל אומרים כאן וידוי בימי שני וחמישי בשחרית, בימים שאומרים בהם תחנון (ראו עמ' 103), אבל לא בימים שאומרים בהם סליחות (מכיוון שיש וידוי בסליחות). וידוי זה אינו קיים במנהג אשכנז המקורי ואינו נהוג במנהג אשכנז בחו"ל. מקור המנהג בארץ לומר וידוי בהשפעתם של עדות המזרח והחסידים (מעין פשרה בין מנהגם לומר וידוי בכל יום לבין מנהג אשכנז שאין אומרים אותו כלל). נוסח הווידוי מובא כאן לפי הַסִּדּוּר הַשָּׁלֵם מאת פלטיאל בירנבוים, נוסח ספרד, עמ' 109-111 (שם נדפס בטעות אחרי "אבינו מלכנו" במקום לפניו, אך השוו מהדורות אחרות).
