פו
התפלות בישראל
והדבר מובן מעצמו כי אי אפשר שיאמר הנביא השיר במפלת אשור יהי׳ לכם כהשיר בלילי פסחים כי אם כשהשיר בלילי פסחים הי׳ דבר קבוע לכל, דבר ידוע וקבוע לכל ישראל.
ובגמ׳ פסחים דף פ"ה "והאמר רב משום ר׳ חייא כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא".
ולשונו של רש"י ז"ל שם "כזיתא פסחא חבורות גדולות היו נימנין עד שלא הי׳ הפסח מגיע לכל אחד כי אם כזית מן הפסח. והלילא פקע איגרא לקול המולת ההמון מההלל דומין כאלו הגגין מתבקעין שהיו אומרים הלל על הפסח כדתנן לקמן דף צ"ה הראשון טעון הלל על אכילתו".
ודין המשנה הזה "מה בין פסה ראשון לשני וכו׳ הראשון טעון הלל באכילתו" הנם באמת דברי הנביא ישעי׳ המפורשים כמו שהוא גם בגמרא שם דף צ״ה(פג).
והדבר מבואר כי זה עצמו את אשר הי׳ בבית שני' "והלילא פקע איגרא" וכלשונו של רש"י "לקול המולת ההמון מהלל דומין כאלו הגגין מתבקעין",
זה הי׳ כן גם בימי הבית הראשון עד שהנביא ישעיהו ברצותו לתאר את גודל שמחתם אשר תהי׳ במפלת אשור וכי ירונו בחבורה בגאון לבב, ויפצחו בשיר של הלל יאמר:
״השיר יהי׳ לכם כליל התקדש חג."
ולענין דברינו במקום הזה הכל אחת אם השיר בלילי פסחים בחבורה הי' מזמורי הלל או שהי׳ קבועים לזה אז מזמורים אחרים.
עיקר הכל הוא כי כבר הי׳ קבוע אז דבר עבודת הצבור בהודיה, אשר הוא באמת חלק מדרכי תפלותיהם של ישראל עד היום הזה.
וכל הדברים האלה גדולים הם מאד ורחבים, ויבוארו לנו לכל ענינם במקומם, בדברינו על ימי הבית הראשון, וימי גלות בבל, וראשית ימי הבית השני.
ותכלית דברינו במקום הזה הוא רק זאת לבאר כי אחר החרבן בימי יבנה לא נתחדש בזה דבר.
התפלה בצבור היתה נהוגה בישראל מראשית ימי היותם לגוי, ודבר הקרבנות הוא ענין לעצמו, ודבר עבודת הציבור בתפלה הוא ענין לעצמו, והי׳ נהוג בישראל, גם בכל ימי הבית השני, וגם בכל ימי הבית הראשון, וגם בהימים לפני ימי הבית הראשון.
וגם בנוגע לנוסחי התפלה לא נתחדש בזה אחרי החרבן בימי יבנה דבר. כל מה שנתחדש אז הוא רק ברכת המינים.
פרק מ״ד.
ברכת המינים ביבנה תקנוה.
בגמרא במס׳ ברכות דף כ"ח על המשנה בא שם:
"הני תמני סרי תשסרי הוין אמר ר׳ לוי ברכת המינין ביבנה תקנוה.״
הערה (פג): ולשונו של רש"י ז"ל שם ״כליל התקדש חג כמו שאתם נוהגים לשורר בליל התקדש
חג ואין לך לילי חג להטעין שירה חוץ מלילי פסחים על אכילתו".
