עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ג/פרק יח
כבר כתבנו בפרק הקודם לזה כי ספרי החכמה האמיתית לא אבדו ולא נעתקו מן האומה אל אומה אחרת, והנה הם בידינו היום מזמן בית ראשון, וכמו שהפליאה ההשגחה האלהית לעשות עמנו חסד שלא נעתקה תורה שבעל פה אל אומה אחרת ולא אבדה ולא נשתכחה מן האומה, וכמו שיעדנו טוב כי לא תשכח מפי זרעו, וכתיב ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר יי' מעתה ועד עולם, כן הפליאה לעשות עמנו חסד שלא אבדה ולא נשתכחה החכמה האמיתית המקובלת מסיני עם תורה שבעל פה מן האומה, כי הנה תורה שבעל פה לא נכתבה, ומשה רבינו ע"ה מסרה ולמדה כולה בבית דינו, ועקר הקבלה שהיא פירוש המצות היה תלמידו יהושע בן נון ולו מסרה כולה עם סתריה וסודותיה כמו שקבל בסיני מפי הגבורה, והיא החכמה האמתית שהיא נשמת התורה:
כי כשהיה מלמדו פירוש המצוה על פה היה מוסר לו ומלמדו טעמה וסודה ורצון המצוה יתברך בה והכל על פה, וסוד מעשה בראשית שהוא סוד האצילות, וסוד מעשה מרכבה שהוא סוד הייחוד הנעלם, לפי שכל זה סלם לעלות לחדרי הנבואה אשר אי איפשר בזולת זאת החכמה האלהית, ועליה התנו באמרם אין הנבואה שורה אלא על חכם וכו' ועל זה הדרך נשתלשלה התורה הנקראת מצוה שהיא תורה שבעל פה וטעמיה וסתריה שהיא חכמת הקבלה מיהושע לזקנים וזקנים מסרו הכל לנביאים שמהם ירמיהו הנביא ע"ה המקבל מצפניה הנביא ע"ה, והוא ע"ה מסר הכל לברוך בן נריה, והוא ע"ה מסר הכל לעזרא הכהן הסופר והוא ע"ה עלה מבבל לירושלם ומסר מסורות התורה והחכמה לשמעון הצדיק שהיה משיירי כנסת הגדולה, הנה שבאה הקבלה כלה בתקפה ובגבורתה ובשלמותה אל הכנסייה הקדושה ההיא, ובכל הזמן ההוא שממשה ע"ה ועד הגיע הזמן לאנשי כנסת הגדולה לא נשתכח ולא אבד דבר קטון או גדול מתורה שבעל פה, ומן הקבלה שהיא החכמה האמיתית אלא כמו שנמסרה למשה ע"ה בסיני מפי הגבורה כן על השלמות ההוא נמסר הכל לאנשי כנסת הגדולה:
ולזה שנינו משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, הנה שהלשון עצמו שנזכר ממשה ליהושע נזכר מנביאים לאנשי כנסת הגדולה, ללמדנו שנמסרה בשלמותה לאנשי כנסת הגדולה כמו שמסרה משה ליהושע, ועם חרבן הבית וגלות ישראל לא ירדה ממעלתה ולא נתמעטה ולא אבדה ולא נעתקה מן האומה, ובפרק המגרש צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קיימת, ופרש"י ז"ל וזו היא צדקה שמיהר והחריב ביתו להגלות דורו של צדקיהו לבבל בעוד שחכמי גלות יכניה קיימים שילמדו תורה לאלו הגולין אחריהם, לפי שרוב חכמי תורה גלו עם יכניה:
ובמדרש ילמדנו צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים גלות יכניה לגלות צדקיה, כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מהם וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום הזה, ולא שלט בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו בבל בהם שמד, הן לא קצרה יד ההשגחה הנפלאה האלהית להפליא ולהשגיח כמו זאת ההשגחה לנצחיות התורה והחכמה לשלמות האומה, וזה היה דרך צדקה וחסד כמו שהיה כן בתחלה ביום הקהל, ומה המונע שלא ישגיח בכמו זאת ההשגחה בכל הדורות הבאים אחר שתלו הדבר בצדקתו יתברך, וכן היה כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא. שמעון הצדיק מסר מסורות התורה והחכמה לאנטיגנוס איש סוכו, והוא ע"ה מסר הכל ליוסי בן יועזר איש צרדה וליוסי בן יוחנן איש ירושלם, והם שאמרו עליהם בשלהי סוטה משמת יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלם בטלו האשכלות, ופירשו שם שהכל בהם, ועד ימיהם לא היה מחלוקת בין חכמי ישראל כלם היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני, והם הראשונים שנחלקו בסמיכת הקרבנות כדאיתא בחגיגה פרק אין דורשין, והוא היה מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה וכן אמרו בירושלמי:
ומהם קבלו יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, ומהם קבלו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח ומהם קבלו שמעיה ואבטליון, והלל ושמאי קבלו מהם, והם ע"ה מסרו מסורות התורה והחכמה לרבן יוחנן בן זכאי, ובימיו חרב הבית בשניה ור' אליעזר הגדול בן הורקנוס ור' יהושע בן חנניה קבלו מרבן יוחנן בן זכאי, ומכלם קבל ר' עקיבא, רבי שמעון בן יוחאי קבל מר' עקיבא וזה היה אחר חרבן הבית, וזה הקדוש ע"ה הוא בעל המדרש הנעלם הנקרא ספר הזוהר ועל ידו חובר, והוא ע"ה הבטיח בחבור המקודש ההוא כי רבים יתפרנסו ממנו באחרית הימים, ובמלת בראשית הנקרא ספר התיקונין אמר בזה הלשון, (תיקונים מז"ח ע"ב ע"ב) והמשכילים יזהירו אלין רבי שמעון וחברוי יזהירו כד אתכנשו למעבד האי חבורא דאיהו מזהרא עילאה דלעילא רשותא אתיהיב לר' שמעון וחברוי לגלאה ביה רזין סתימין ולכל נשמתין דמתיבתא דלעילא ומתיבתא תתאה ולשבע טורין עלאין, דאינון תלת אבהן ורעיא מהימנא ואהרן ודוד ושלמה ואליהו עמהון וכו', ובגין דא אסתכם קב"ה ושכינתיה למעבד האי חבורא על יד ההוא דאתגליא וכניש ביה עלאין ותתאין לאשכחא ביה נייחא לשכינתא בגלותא וחירו לה ולבנהא וכו', והאי חבורא איהו כגוונא דתיבת נח דאיתכניש בה כל מין ומין, הכי מתכנשין בהאי חבורא כל נשמתין דצדיקייא ואנשי מדות דאיתמר בהון זה השער ליי' צדיקים יבאו בו, ואחרנין דלא צדיקים אתדחיין מתמן, וכד אתגלי האי חבורא בעלמא סגיאין מתכנשין לגביה דאיתמר בהון כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה, בהאי חבורא עמנו עומד היום ועליהו איתמר ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד עד כאן. נפלאתה אהבת חכמת האמת הטהורה נשמת התורה לבעליה יתברך חכם הרזים עד שהפליא להשגיח ולהסכים לעשות החבור המקודש ההוא כמו שהפליא להסכים בחבור המשנה על יד תלמידו רבינו הקדוש ע"ה שקבל ממנו, והכוונה והתכלית בכל משום עת לעשות ליי' לעשות ליי' ודאי כידוע לחכמי לב, כי בו תמצא היונה תמה הנזכרת בשיר המקודש מנוח לכף רגלה בגלות המר והארוך הזה, כי אין נחת רוח לה כעסק בנשמת התורה שהיא החכמה האמיתית המקובלת, כי ממנה יודע רצונו יתברך בעבודתו ומצותיו, אשר גם זאת היתה השגחה נפלאה מצורפת אל הראשונה לבל תשתכח ותאבד החכמה מקרב עמה, עד שלהראות תוקף ההשגחה הזאת נגלה זה החבור המקודש בעולם אחר שהיה מכוסה ונעלם, וכשנגלה בעולם רבים נאספו אליו וסרו אל משמעתו כמו שהבטיח הוא ע"ה, וכד אתגלי האי חבורא בעלמא סגיאין מתכנשין לגביה וכו', אשר לולא זה בזמן ההוא כמעט נטיו רגלי החכמים התמימים ומעדו קרסולי העובדים עבודת הקדש הנאמנים להתפשטות הצרעת הממארת במצחות אנשי התורה צץ ופרח המינות בלבות החכמים בסבת השפחה הכושית צרת שרה פרה סוררה הפלוסופיא אשר נעתקה מלשון יוני אל לשון עברי, שרא ליה מ אריה למאן דעסיק בה אשר בהגלות נגלות החבור המקודש ההוא התחיל האור לזרוח, ואמר לאסירי הדעות הזרות פקח קוח ותחל האמת להיות גוברת אחר שהיתה נעדרת וחזרה עטרה ליושנה והנשמה אל נדנה היא נשמת התורה הנאמנה, ושבה נפש האדם אל קרבו אחר שנכרתה מקרב עמו ותחל רוח יי' לפעמו, ואז מצאה היונה מנוח בגלותה אחר שנתקיים בה ושפחה כי תירש גברתה, ועבדי האמונות הנכריות יצאו לחירות לקיים ההסכמה העליונה לאשכחא ביה נייחא לשכינתא בגלותא וחירו לה ולבנהא:
ועוד שם (ת"ז ת"ו כ"ג ע"ב כ"ד ע"א) א"ל אליהו לר' שמעון רבי רבי כמה זכאה אנת דמהאי חבורא דילך יתפרנסון כמה עילאי עד דאתגליא לתתאי בסוף יומיא, ובגיניה ושבתם איש אל אחוזתו וגו' עד כאן, הנה הודיעו כי החבור הזה יהיה נסתר ומכוסה ובאותו הזמן יתהנו ממנו למעלה ובדור האחרון יתגלה למטה אל התחתונים, והעסק בו יהיה סבה קרובה לשוב אל אחוזתנו שהיא שובת הגאולה אשר מזה אני מוליד ב' תולדות גדולות, האחת אמות היות זאת החכמה אלהית אמיתית מקובלת באומה ממה שהיתה ההסכמה העליונה לעשות החבור המקודש ההוא אשר הוא כלו מלא מפניני סתרי התורה ושרשי החכמה וסוד האלהות ותעלומות הייחוד, והאמת אין צריך חזוק כי מוחזק ועומד הוא, ולא באנו לזה כי אם לחסום פי המתפתים אחר שכלם ושרירות לבם החושבים כי אין חכמה בישראל כי אם הפלוסופיא, והשנית כי אחר שיש בזה צורך עליון ותחתון והוא אמרו לאשכחא ביה נייחא לשכינתא בגלותא וחירו לה ולבנהא, אם כן זה הצורך ובפרט צורך גבוה חוייב שימשך בכל זמן ובפרט בזמן הגלות שהוא צריך ביותר ולא תקצר יד הכח האלהי מלהשגיח בזה, כמו שלא קצרה כשמיהר והחריב את ביתו להגלות דורו של צדקיהו לבבל, בעוד שחכמי גלות יכניה קיימים שילמדו תורה לאלו הגולין כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מהם, וסתרי תורה וטעמי המצות ומעשה בראשית ומעשה מרכבה בכלל תורה שבעל פה הוא, שהכל היה ונתן על פה וכל שכן בהיות זה תלוי בצדקתו של הקב"ה וכאמרם צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קיימת, וצדקתו אין לה סוף והפסק ואינה בזמן זולת זמן, ואין מעיק ומונע לו יתברך מלעשות צדקה כזו בכל דור ודור ומלהשגיח בכמו זאת ההשגחה וכל שכן היות בזה צורך גבוה כמו שכתבנו:
וכבר משמשה ובאה ונגלתה זאת הצדקה והופיעה ההשגחה הנפלאה הזאת בדורות אשר לפנינו, וזה כי כבר כתבתי בפרק י"ג מהחלק השני מזה הספר קבלת האחרונים מחכמי האמת ז"ל, כי אליהו ז"ל נגלה לה"ר דוד אב בית דין ז"ל ומסר לו מסורות חכמת הקבלה, והוא ז"ל מסרה לבנו הראב"ד ז"ל ונגלה גם לו אליהו ז"ל, והראב"ד ז"ל מסרה לבנו החסיד ה"ר יצחק סגיא נהור ז"ל, ונגלה גם לו אליהו ז"ל, והוא ז"ל מסרה לשני תלמידיו ר' עזרא ור' עזריאל ז"ל, ומהם נמשכה להרמב"ן ז"ל אשר ממנו נמשכה אל השרידים הבאים אחריו עד היום, הנה זאת ראיה גדולה על היות הצדקה ההיא מצויה בכל דור ודור כי מהשם היתה נסבה שיגלה אליהו ז"ל אל החסידים ההם, כדי שלא תשתכח החכמה מישראל:
הנה שלא סרה הצדקה הזאת מהדורות האחרונים כמו שלא סרה מהדורות הראשונים, וגם לא תסור עד מלאת דברו אשר דבר ביד מלאכי נביאו, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו', ולמה חרד אלינו את כל החרדה הזאת, הלא ארסטו שחיק טמיא ראש המהבילים והמדברים תועה יספיק בחכמתו הבדויה המזוייפת ההורסת שרשי אמונתנו, אבל הספיק בעונותינו לכלות את עינינו ולהדאיב את נפשנו, כי שנו חכמי בני עמנו את טעמם, שמו אור לחשך וחשך לאור, לבשו לבוש נכרי יוני והגרי עזבו ארחות יושר וילכו בדרכי חשך דרך המחקר השכלי הוי רועה אוילי, קמו לשחק בשקרי היונים והערלים וילכדו במצודתם ספרי הישמעאלים ופחזותם, וחכמת האמת מגבולה הרחיקו ובילדי נכרים ישפיקו השכיחו את עם יי' שם תורת אלהיהם אבדה האמונה ונכרתה מפיהם, והם גרמא בנזקין ויבקשו תואנות ועלילות לאמר אבדו החכמות הרבות אשר היו באומתנו לארך הגלות והספרים אשר חוברו בשרשי החכמה האמיתית, ולדעתם בקשו חכמה ואין ויהי להבל בעיניהם מחמד כל עין, וכל זה התרשלות מהם אשר לא רדפו אחרי האמת ולא בקשוהו מבעליו ולא דרשוהו, זו היתה סבת אבדן החכמות מהם לא הגלות שהרי גדולי החכמים אשר מהם הועתקה אלינו התורה והחכמה כמו שכתבנו היו בזמן חרבן בית שני, ולא העיקם מעיק החרבן והגלות מלמסור מסורות הקבלה לתלמידיהם, עד אשר באה ונמשכה אל הדורות האחרונים, כי שמר לנו אלהינו צדקתו ולא עזבנו בגלותנו וכמו המתרשלים והוא אשר היתה אליו הכוונה בזה שכתבנו למעלה, ודי בזה קהוי שינים אל הפרק: