עבודת הקדש (אבן גבאי)/חלק ג/פרק טז

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

הפלוסופיא והיא הנקראת חכמה יונית לרז"ל, ונתיחסה ליונים לפי שמהם יצאה והם המציאוה בעולם ובדוה מלבם, לפי שנתנו דעתם לחקור על הנמצאות ולשקלם בשקל שכלם ונקראת בלשון פלוסופי בני עמנו חכמת הנמצאות, לפי שהתחכמו בהן לפי דעתם, ובלשון יון פלוסופיא, היא אסורה לכל אשר בשם ישראל יכנה, ואסורה מבואר ממה שאמרו בסוטה פרק עגלה ערופה, ובקמא פרק מרובה, אמרו שם בזה הלשון תנו רבנן כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ, ובכל יום ויום היו משלשלים להם בקופה דינרין, והיו מעלים להם תמידים, היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמה יונית, אמר להם כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם, למחר שלשלו דינרין בקופה והעלו להם שועל, כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה:

באותה שעה אמרו אסור לאיש מישראל שיגדל שועלים, וארור האדם שילמד את בנו חכמה יונית, ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא עומר מגנות הצריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר, וחכמה יונית מי אסירא והתניא א"ר בארץ ישראל לשון סורסי למה או לשון הקדש או לשון יונית, וא"ר יוסי בבבל לשון ארמי למה או לשון הקדש או לשון פרסי, אמרי לשון יוני לחוד חכמה יונית לחוד, וחכמה יונית מי אסירא והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רשב"ג עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי, אלף ילדים היו בבית אבא, ת"ק מהם למדו חכמה יונית, ולא נשתייר מהם אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא, אמרי שאני בית ר"ג שהיו קרובים למלכות, וכדתניא המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי, אבטולס בר ראובן התירו לו לספר קומי מפני שהוא קרוב למלכות, של בית ר"ג התירו להם לספר בחכמה יונית מפני שקרובים למלכות עד כאן:

והחכם ר' אברהם ביבאגי' ז"ל יצא לישע הפלוסופיא והליץ בעדה והתירה לבא בקהל, ולהרים מכשול מדרך עם הקדש אביא דבריו בזה בקצרה, ואם הוא האריך והשיב עליהם ואשוב להוכיח כי הפלוסופיא והיא החכמה העיונית המופתית, אסורה לבא בקהל וגזרת רז"ל היתה עליה בייחוד:

כתב בספר דרך אמונה שלו מאמר ב' שער שלישי בזה הלשון, ולהתיר הספקות נאמר כי החכמה היונית איננה חכמת החקירה המופתית הנאמרת, כי חכמת החקירה היא חכמה שכלית והיא לאדם במה שהוא אדם אם כן היא חכמה אנושית לא חכמה יונית, והחכמה הנקראת חכמה יונית היא דבר מיוחד לאומת יון לא לאומה אחרת, וכבר נודעה חכמת שלמה ע"ה שקובל ממנו היות אלו החכמות באות מספריו, כי נאבדו לאורך הזמנים, ונעתקו ללשונות האומות הזרות, אם כן אלו החכמות הן הנה חכמות אנושיות לא חכמות יוניות, וגם הן הנה חכמות שכליות ופנימיות לא חכמות חצוניות, שהחכמות החיצוניות הן חכמות אחרות, גם הפלוסופים מכחישים אותם, וכבר אמר אריסטו בד' מספרו כלל ג' כשהביא דעות החכמים הקודמים הכוזבים על מהות הזמן ואינו זר שנביא מאמרי החצוניים על זה שהיו אז בלי ספק חכמים בחכמה חצונית, שתקרא חצונית למען לא תלך מהלך השכל והמופת, והוא מאמר קדום מורגל באומות שנטו אל החקירות המופתיות. אבל החכמה היונית שנמנעה מהלומדים היהודים היא על שני פנים, האחד היא חכמת דת חגיהם וקרבנות הנעשים לאלהיהם המדומה ולעבודות הנהוגות אז שזו היתה חכמה אצלם, וגם בה טענות מיופות מולידות תת האלהות לאלהיהם המדומה וכו', זאת היתה חכמה יונית אצלם ידיעה שבה וממנה היו מיסדים אלהותם הבדוי, והיו מחייבים אלהות לנעבד הזר שהיו עובדים, והיו מסדרים תפלות ומזבחות וקרבנות ועבודות בטענותיהם, זאת מין אחד ממיני החכמות היוניות:

מין שני והוא חכמת ההלצה אצלם, שהיו מדברים ומליצים בהלצות זרות מעיני ההמון, והיא הנקראת חכמת המשלים וההלצות, וזו היא שיחת הדקלים לפי דעתי וכו', הנה אלה הם שני חלקי החכמה היונית האסורה אצל בני ישראל:

אם האחד הוא דבר מבואר מאד שהיא אסורה על היהודי ללמדה, לפי שכבר יבא לשער איזו טענה היותה אמיתית או מסופקת, או יבא להרהר שמא היא אמיתית או לא, ולא רבים שיהיה להם קיום והעמדה ולא יניעם שום מאמר, כי גם החכמים מסוכנים בזה, ומזה החלק אסר ר' יהושע במסכת פאה למידת חכמה יונית מפני המסורות, ר"ל מפני עמי הארצות, שאיפשר שיקיימו ממנה ומהטענות הנעשות בה טפשות הרבה וכו':

אמנם השני היא חכמה מפוארה אצלם בחצרות המלכים ובטירותם ידברו בה בלי ספק, כמו שנודע מטיטוס שהיה הלציי והגיוני, מדבר במשלים והלצות, שזו היא מה שהתירו לר"ג וכל ביתו שהיו קרובים למלכות, למען ידברו בה בחצר המלך ובבית המלכות עם הפרשים ואנשי המעלה המלכים, ומזאת אמרו לעז עליהם אותו הזקן בחכמה יונית, והאמת כי בזאת החכמה ההלציית יוכל הזקן הממרה ההוא, לדבר עם היונים מה שירצה מבלי שיבינוהו חכמי ישראל, ובפרט כי כבר יאמרו קודם למעמד טיטוס ק"י שנים או יותר, כשנלחמו מלכי חשמונאי זה עם זה, ארור מי שילמד את בנו חכמה יונית, כי פומפיוס שנלחם עמהם להמליך את הורקנוס, העלה השועל בעצת הזקן הנזכר, ואחר כך במחנה טיטוס גזרו על זה גזרה החלטית, למען דעת כי כל יודע באותה חכמה יהיה אהוב בעיני טיטוס, והוא מבואר כי לעיזת הזקן ההוא, היה באותו המין השני מהחכמה, ואם רצה מפני המסורות ר' יהושע באמרו שאסור חכמה יונית מפני המסורות, מפני אותם שמוסרים חביריהם למלכות ומלשינים איש את רעהו, תהיה חכמה יונית מהמין הב' שבה יוכל אדם להלשין ולמסור את חברו ביד היונים או האומות, ולזה נאסרה בימי טיטוס למה שהיה הוא יודע וחכם בה לא ד"א:

וכבר הביאו התוספות ואמרו, כי אם נגזרה גזירה שלא ללמד חכמה יונית מפני הזקן שלעז, איך היתה זו סבה שלמה ואמרו בזה הלשון ותיפוק לי משום מינות, ולא הבינו טבע החלוקה בחכמה היונית יכפר כבודם, אבל כי הזקן ההיא לבעבור דעתו חכמת המשלים ההוא הלשינם ולא הכירוהו, וכן בימי טיטוס היו מלשינים באותה החכמה, ובידיעת אותם המשלים שהיה שמח עם המלשינים ההם ומכבדם להיותם משטתו אסרוה:

וראה והפלא מה שביאר רש"י בזה אמר דבר, וזה לשונו חכמה יונית בני פלטרין הקרובים למלכות מספרים בה. ולא אמר יודעים בה, לפי שלא היתה כי אם חכמה לשונית, וזאת ראיה כי הקורבה למלכות הוא ללשון הלציי, ולפי שכבר הותר לשון יוני להרבה מהמדברים, להיותו לשון צח, או למה שכבר דרש בר קפרא על יפת אלהים ליפת שיהיו דברי תורה נאמרים בלשון יפת, והם הבינו מאמרו לעז להם בחכמה יונית, כי זה היה בשרש הלשון, הקשו ואמרו איני והא"ר לשון סורסי וכו', והשיבו חכמה יונית שאני, כלומר לא נדבר מהלשון כי אם חכמה יונית והיא חכמת ההלצה. ואחר כך הקשו על החכמה היונית ההיא מר"ג וביתו, והשיבו שהם היו קרובים למלכות, ועל זה דברו על החכמה היונית שבה ידברו בבית המלך ואינה שום אחת מהחכמות העיוניות אם כן אבל היא זולתם וכו', ותהיה אם כן הטענה הראשונה שבה אמרתי כי התורה תשלים לכל יהודי ומה שזולת זה בלתי ראוי, התשובה כי הוא בלתי ראוי לשלמות אבל למה שקודם השלמות והוא להיותו אדם שהוא שלמות אנושי קודם היותו יהודי כי זה ראוי ומחוייב:

ומאמר בן דמה ששאל כגון אני וכו', הנה הוא שאל מהחכמה היונית שמהמין השני, וכאלו ר' ישמעאל בראותו כי זאת חכמה בלתי מועילה, וכי הלמוד אותה הוא ענין דומה לבטלה גזר שילמדוהו בלא זמן. והטענה האומרת כי כל דבר שבו דבר סותר לאמונה אין ראוי ללמדו, התשובה עליה היא כי כבר התבאר שאין שום אמת מקביל אחר אמנם לאמונה והתורה אין ספק באמתתה כמו שאבאר, הנה המאמין יודע שהדברים שבחכמה סותרים לענייני הדת שאינם אמתיים בלי ספק, וכבר הורנו הרב ז"ל על ענייני חדוש העולם זה הדרך הישר, ונדע אז שאלו הדעות שקרניות ואינם משום חכמה, כי כבר יבאו בחכמה דברים יוצאים ממהות החכמה והמופת ולכן לא נפנה אלהם:

גם הג' שנאמר בה שיש בחכמות האלה אנשים רעים וחטאים, כבר השיבותי שאין זה להם מהחכמה, אבל לפי רוע מזגם וחסרון תכונותיהם, ואם אפשר שימצאו אנשים לא העמיקו בחכמת התורה ולא ידעו סודותיה ועקריה, ונתעסקו מעט בחכמות העיוניות, לא יעלה לבם לשלמות הישראלי וישארו קרחים מכאן ומכאן, והם אלה משארז"ל תלמידים שלא שמשו כל צרכם, ושדרשו עליהם במדרש על פסוק אחזו לנו שועלים, כי לבלתי השיגם מהות האמונה האמיתית, והקדימה החלק העיוני על החלק הדתיי יפלו בספקות ושבושים, וכמדומה לאלו אין להקפיד כי הם בטלים במעוטם ואפילו שיהיו רבים כבר נפסק הדין כפי בית הלל, האומרים מלמדים תורה לכל ולא ימנעוה משום תלמיד, כי מתוך הרבה אתה מוצא מעט, עם שבית שמאי יחשבו בהפך ושאין מלמדים תורה לתלמיד שאינו הגון, כמו שדרשו בפסוק כצרור אבן וגו', ואין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו. והדין נותן שלא נקפיד באבדן האיש ההוא הבליעל כי בנפשו דבר עם נקוה להגיע באבוד רשעים צמיחת צדיק ונושע, וכמ"ש פילוס והביאו הר"ם ז"ל, אני האיש שכשאי אפשר לי בהצלת איש אחד טוב, כי אם בהריגת אלף אנשים רעים, אבחר בהריגת העם הרב כדי שינצל האיש האחד הטוב:

כי לזאת אני מוליד מזה ב' תולדות, האחד כי לפי שהיה ההשכלה הפך המעשה, וזה כי מה שהוא התחלה במעשה הוא סוף אצל ההשכלה, ומשלו כי המעשה כשיפעל בית מה יעשה ראשונה הפשוטים שמהם תורכב ואחר ירכיב ויעשה את הבית המורכבת. הזאת, והשכל כשישכילהו ישכיל ראשונה את הבית, אם היתה ממה שדרכה שיושכל, ואחר כך יתיך אותה אל פשוטיה, הנה כי מה שהיה קודם אצל המעשה הוא מאוחר אצל ההשכלה וכו', כי לזאת למה שהמעשה יתחיל מהצורה היותר פשוטה, וישלים בצורה היותר מורכבת, ראוי למושכל שיעשה בהפך, והוא כי האדם חי מדבר יתחיל הטבע העושה מהצורה החיונית ויכלה במדברת האדם המשתדל בהשכלה ראוי שיתן ראשונה אם כן חוקה לנפש המדברת, ואחר כך יחשוב בחלק החיוני להיותו הפך הטבע הנעשה, לכן היהודי הוא אדם בעל אמונה, והטבע או הדומה לו ומה שהולך מנהגו יתחיל בצורה האנושית היותר פשוטה, ויכלה באמוניים כמו שתמצא אצל ספורי התורה האלהית ההולכת מהלך הטבע העושה והממציא האומה הישראלית התחלה ראשונה בבריאת אדם, ואחר כך השלימה באומה היהודית המאמינה, ראוי אם כן לכל יהודי יתחיל ראשונה בהשלימו צורותיו עם מושכליו שיתחיל ראשונה מהצורה האחרונה והיא האמוניית, ולעיין להשיג סתרי האמונה ושרשיה ועקריה:

ואחר כך ישתדל בהשלים שכלו ואנושותו במושכליו העיוניים כפי האיפשר לו, ואז כפי האיפשר ישתדל יותר בראשונה בהיותו יהודי ומאמין שהיא הצורה המשלימה, ואם יהיה לו פנאי והכנה, ישלים עצמו בחלק האחר כי זהו הדרך האמתית והישרה והעושה בהפך כבר יחטיא הכוונה, ובהתחיל כת המעיינים בצד הכולל והפשוט ומצד ההשגה העיונית, ואחר כך ישלחו עיונם אל החלק האמוניי לא יספיקו להכנס בסתרי האמונה ויבאו לידי שבושים וטעיות, ולזה הטיבו אשר עשו סייג ואמרו שלא ילמד אדם החכמות העיוניות עד שידע דרכי האמונה, וזהו שאמרו שלא יכנס בפרדס החכמות עד שימלא כרסו לחם ובשר, שהוא למוד התרה האלהית קודם כל למוד:

והתולדה הב' כי ראוי לכל אדם מעיין ומשתדל בהשגת החכמות העיוניות, שיבקש מלמד יודע ומשיג אמתיות, ויודע גם כן סתרי התורה האמתית, אל שיוכל לומר לתלמידיו כשיבא אליהם אי זה דרוש מדרושי החכמה שהוא בלתי מסכים עם עקרי התורה ושרשיה, זה הדרוש אופן טעותו בזה הצד ובזה הצד, כי אם לא יהיה המלמד בקי באלו העניינים, אסור לשמוע מפיו דרושי החקירה והעיון וכו':

והטענה הד' והיא אסור חז"ל למוד החכמה היונית שלזה יראה אסור למידת החכמות, וכבר הותרה ממה שנאמר בחלקי שם החכמה היונית, וכבארי שהחכמה היונית האסורה היא באחד משני החלקים הנזכרים ראשונה, וכי חכמת החקירה והעיון אינה חכמה יונית, אבל חכמה אינושית ושכלית והיא מיוחסת יותר ויותר לישראל שהם עם חכם ונבון:

ויראה מה שאמר שלמה ע"ה, שלזה עשה ג' ספרים משלי וקהלת ושיר השירים לחכמות ג', ולזה אמר שנקראו לו ג' שמות שלמה קהלת וידידיה. ויהיה שלמה לטבע החכמות ההרגלים והמדות הנותנים שלמות, וקהלת להיותו חכם בטבעיות, הוא שהקהיל היסודות והרכבתם, וידידיה למהות שהיודעו ומשיגו הוא אוהב לאל בס"ד:

עוד הליץ בעדה בתחלת הענין בשאמר בזה הלשון ויראת יי' היא חכמת האלהות, שהיודעה הן הוא ירא השם יתברך באמת, לא כמו מחשבת מתחכמי אומתנו הנעדרים מכל ציור ואמות, החושבים כי החכמה האלהית מסירה האדם מההצלחה האמיתית, והוא שקר מבואר כי היא משלימה השכל, ומביאה אותו אל ההצלחה בלי ספק, כי בו יתדמה לשם יתברך בשיודע אופן הנהגתו הנמצאות, ישתדל בהנהגת גופו על אופן ההנהגה ההיא, ויקיים הפסוק האומר אחרי יי' וגו' תלכו כמו שאמרתי למעלה:

וכשיראה יושר פעולות האל ישתדל להיות ישר, וכשיראה רחמנותו עם ברואיו ישתדל להיות רחום, וכן בכל התארים המביאים אל השלמות כי זהו התכלית האמיתי:

עוד הוכיח הכרחיות זאת החכמה במה שכתב בזה הלשון, ומצד אחד ובפנים אחדים יראה הכרחיות זאת החכמה, כי האדם הוא מה שהוא בשכל, והשכל ישלם בפעולות השכליות כמו שנתבאר, והפעולות השכליות הן המה ההשכלה, וההשכלה לדעת חכמות הנמצאות שתשלם אצל החקירה המופתית שהפלוסוף השתדל בה, אם כן למוד החכמה הוא דבר הכרחי לאדם במה שהוא אדם, ושנית כל מה שלמדו וידעו אותו רז"ל הוא ראוי לדעתו, אבל רז"ל למדו וידעו החכמות כלן אם כן הוא דבר ראוי ומחוייב לדעת אותם:

אמנם באור איך רז"ל למדו וידעו החכמות, הוא מבואר עם ההשתכלות והחפוש בדבריהם, אם בחכמת הנגון אין צריך להביא מאמריהם על הלויים המשוררים על הדוכן וכו', וגם מהמספר וההנדסה יש להם מאמרים גדולים מעומק החכמות ההן, אמרו כל אמתא ברבועא וכו', גם בחכמת התכונה להם במסכת ראש השנה ובמקומות אחרים רבים שרשים גדולים סוד נולד קודם חצות וכו', ובמדות המעלות מוסרים מאמרים עצמו מספר, ובחכמת הטבע וסוד ההויות, תמצא להם מאמרים וסודות לא עמדו חכמי המחקר עליהם, מזמני עבורי הבעלי חיים וכו', ובחכמת האלהות האמתית דבורים עצומים, וספרים כמו ספר היכלות, וספר שיעור קומה, וספר הבהיר, בהם חכמה אלהית לא יערכנה זהב וזכוכית, ולא יכילנה שכל שום חוקר הנה אם כן רז"ל ידעו אלה החכמות הרמות, וכל מה שהיה ידוע להם מחוייב על האדם בהמשכו אחריהם להשתדל בלמודו וכו':

וגם נאמר כל מי שהוא סלם להבין ולעלות בהשגת סודות התורה האלהית, הנה הוא דבר צריך ללמדו, אבל החכמה היא כן כי בה נמצא דרכים וחכמות מיישירות השכל שלנו, להבין סודות רבים בשרשי התורה האלהית, כמו ידיעת מהות נפש וענייני הנבואה ודברים אחרים הם לנו כדמות כלים לצייר מהתורה הרבה מאד, ובפרט עם ארך הגלות שהחשיך עיני ישראל, והאדיב אותם ואבדו החכמות הרבות הנמצאות באומתנו, והספרים שחברום החכמים בשרשי החכמה ההיא וכו':

גם אם נאמת שחכמת הרמב"ם ז"ל הרצויה אצל כל בעל שכל ובעל דת, ראוי להמשך אחריה, ומי יתן נוכל להיות תלמידיו ולהקרא בשמו, והוא צוה לנו ללמוד כל חכמה לרקחות ולטבחות ולאופות להשתמש בהם להכנת ההכרחי המצליח, שהיא התורה האמיתית וכו', ולמה שהוא מצד צורתו הכוללת שהוא בה אדם, יהיה בעל שכל וישכיל וישלם בהשכלה, הנה ראוי לו ומחוייב ללמוד החכמה, כי בה יהיה אדם ויבדל מיתר בעלי חיים היותר חסרים ממנו, ויהיה בזה דומה לעולם השכל וכו', ובהתאחדות הגשמית והחיונית אצל החי, כן יתעצמו השכל והדת התעצמות הצורה הכוללת שהוא השכל עם המיוחדת שהיא האמונה וכו', שלזה אמר החכם השכל והדת ב' מאורות עד כאן דבריו. ואחר הציעי דבריו הנני בא להשיב עליהם בפרק הבא בסייעתא דשמיא: