ס"ע (ירושלים) 16661-09-11 - אבישי צלישר נ' הרי ירושלים בע"מ (לשעבר מוסד בני ברית)

19 אוגוסט 2014

לפני

• כב' השופט דניאל גולדברג
• נציג ציבור (עובדים) גב' יעל רייכמן
• נציג ציבור (מעבידים) גב' נירה עילם

התובע אבישי צלישר ת.ז. ----

הנתבעת הרי ירושלים בע"מ (לשעבר מוסד בני ברית) חברות 510791720963949

ע"י ב"כ: עו"ד ליסה אבנרי

פסק דין

הנתבעת מפעילה את מעון "בית קמפר" לנערים הסובלים מהפרעות נפשיות. התובע הועסק כמדריך לילה במעון מ-1.9.09 עד ל-31.8.10, מועד בו התפטר. בתביעה זו מבקש התובע לפסוק לו הפרשי שכר ופיצויי הלנת שכר, פיצויים פיטורים, פדיון חופשה, דמי נסיעות ודמי הבראה.

עובדות

מנהל המעון הינו ד"ר ברוך בר-אב. התובע, שהיה סטודנט באקדמיה למוסיקה, נפגש עם ד"ר בר-אב לראיון עבודה. הצדדים חלוקים באשר לתוכן הדברים שנאמרו בפגישה זו על תנאי העבודה המוצעים לתובע, אך אין מחלוקת כי סוכם ששכרו השעתי של התובע יהיה 26.75 ₪. אין חולק כי התובע היה משובץ באופן קבוע לשתי משמרות לילה בשבוע (בהתחלה ימים א' ו-ד' וברוב תקופת עבודתו – בימים ב' ו-ד'). משמרת הייתה בין השעה 21:00 ל-6:00. בגין השעות מ-21:00 עד 24:00 שולם לתובע שכרו השעתי המלא. בגין השעות בין 12:00 ל-6:00 שולמה לתובע תמורה השווה ל-4.5 שעות לפי שכרו השעתי. לעיתים התובע עבד במשמרות מעבר למשרות הקבועות שלו. במקרים כאלה שילמה הנתבעת לתובע שכר שעתי עבור כל 9 שעות המשמרת. בתלושי השכר של התובע כונו השעות שבוצעו במשמרות הנוספות כ"שעות נוספות 100%". ביום 7.10.09 נמסרה לתובע "הודעה לעובד" בה צוין לגבי היקף משרת התובע כי מדובר ב"היקפים משתנים". נכתב בהודעה כי משכורתו של התובע תשולם לפי וותק תחילי של שתי שנים כולל שרות צבאי על בסיס דרגה מדריך מוסמך בדירוג הוראה כדוגמת תלוש המשכורת של התובע לחודש 9/09, אשר צורף להודעה. ביום 8.11.09 נמסרה לתובע "הודעה על שינוי בתנאי העבודה. בהודעה עודכן הוותק של התובע ל-4 שנים בעקבות המצאת אישור שרות צבאי והתובע צורף לקרן השתלמות רטרואקטיבית מ-9/09. לאחר שהתובע קיבל את תלושי השכר הראשונים שלו בנתבעת, התובע פנה לד"ר בר אב בטרונייה על שכרו. לטענת התובע הוא טען כי שכרו אינו בהתאם למה שסוכם עמו בתחילת עבודתו. לטענת מר בר אב, טרוניית התובע הייתה שהוא מאוכזב מרמת השכר שאינה עומדת בציפיותיו. מכל מקום, אין חולק שהנתבעת שינתה בחודש 12/09 את בסיס שכרו של התובע, כך שבמקום שיחושב כעובד חודשי בהתאם לאחוזי משרה חלקיים מתוך שכר למשרה מלאה לפי דרגה בדירוג ההוראה, חושב שכרו של התובע לפי שעות העבודה שביצע בפועל, על פי התעריף השעתי שנקבע. כן אין מחלוקת שבחודש 1/10 חזרה מתכונת חישוב השכר לקדמותה – קרי: חישוב על בסיס היקף מש רה חלקי כעובד חודשי. התובע השתתף בישיבות צוות והשתתפותו נחשבה כ"שעות עבודה" ושולמו במסגרת תלושי השכר. התובע לא חוייב להשתתף בישיבות אלה. אין חולק כי לכל המאוחר בחודש 2/10, הודיע ד"ר בר אב לתובע כי לא יחול שינוי נוסף בתנאי עבודתו של התובע כפי שהם משולמים, וכי רק בתנאים אלה נכונה הנתבעת להמשיך להעסיק את התובע. ביום 31.8.10 מסר התובע לנתבעת הודעת התפטרות בכתב.

התביעה להפרשי שכר עבודה התובע טוען כי במהלך שנת עבודתו בנתבעת הגיע לו שכר שנתי בסך 44,742.60 ₪, אך בפועל שולם לו 25,200 ₪ בלבד. לטענת התובע, ההפרשים נובעים מכך שסוכם עמו בתחילת עבודתו כי ישולמו לו התנאים הבאים: עבודה לפי שעות ומחרי שעה רגילה: 26.75 ₪. שעות נוספות בתוספת לפי החוק. תגבור קבוע של 3 ימי עבודה בחודש. ישיבות צוות, הדרכות והשכמות בוקר ייחשבו כשעות נוספות. תגבור ילד כחונך בתיכון ובסיוע בשיעורי בית שעה נוספת בכל שבוע. לטענת התובע בכתב התביעה, היה על הנתבעת לשלם לו 44,742.60 ₪ בתקופת עבודתו, לפי חישוב כמפורט להלן: בגין שעות עבודה רגילות (בלילה) – 7 שעות לפי 26.75 ושעתיים לפי 33.44 ₪ (כלומר שעתיים נוספות לפי שיעור 125%). בהתאם לכך, הגיע לתובע לפי חישוב זה 254.13 ₪ למשמרת רגילה, ומאחר שעבד 8 ימי עבודה רגילים בחודש, שכרו החודשי עבור המשמרות הקבועות שלו היה צריך להיות 2,033 ₪. בגין 3 ימי עבודה נוספים בכל חודש היה זכאי התובע ל-762.39 ₪ (254.13 * 3 = 762.39). בגין 4 ישיבות צוות והדרכות בחודש – 2.5 שעות נוספות לפי 33.44 ₪ (כולל 125%) * 2.5 ש.ע.נ = 83.60 ₪ * 4 (פעמים בחודש) = 334.40 ₪. השכמה 4 פעמים בחודש בערך של 2 שעות נוספות ליום לפי 150% (40.13 ₪ * 2 = 80.25 ₪ * 4 פעמים בחודש = 321 ₪. בגין שיעורי בית לילד בתיכון – שעה נוספת בסך 33.44 ₪ * 4 = 133.76. נסיעות ליום בתחבורה ציבורית הלוך ושוב – 12 ₪ * 12 ימים בחודש = 144 ₪. סך הסכומים הנ"ל מביא את התובע לחישוב של שכר חודשי שהגיע לו (כולל נסיעות) בסך 3,728.55 ₪, ומכפלת סכום זה ב-12 חודשי עבודתו מביאה את התובע למסקנה שהשכר השנתי שהגיע לו היה 44,742.60 ₪. התובע מבקש לפסוק לו 19,542.60 ₪ הפרשי שכר ודמי נסיעות, מאחר שלטענתו שכרו החודשי היה 19,542.60 ₪. הנתבעת כופרת בטענות התובע באשר להסכמה בין הצדדים. לטענת הנתבעת, לא הוסכם על תשלום שכרו של התובע על בסיס 12 ימי עבודה בכל חודש והתובע לא עבד 12 ימי עבודה בחודש. לטענת הנתבעת, התובע הועסק בהיקפי משרה משתנים בכל חודש, כפי שנאמר בהודעה לעובד שניתנה לתובע. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי הוסבר לתובע בעת קבלתו לעבודה כי שעות העבודה בין 12:00 ל-6:00 משולמות לפי 10% משרה (מתוך 45 שעות), דהיינו – לפי 4.5 שעות במקום 6:00 שעות, זאת מאחר שבהיעדר מקרה חריג, מדריכי הלילה ישנו בשעות אלה. שעות אלה אינן "שעות עבודה" ועל כן אין בסיס לתביעת התובע לגמול בעד עבודה בשעות נוספות בין השעה השמינית והתשיעית (על בסיס הכלל לפיו "יום עבודה רגיל" ב"עבודת לילה" הינו בן שבע שעות). לעניין זה מסתמכת הנתבעת על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין מדינת ישראל נ. רון ראובן ואח', פד"ע כב 433, ופסיקה שאימצה פסק דין זה. הנתבעת טוענת כי בעקבות פנייתו של התובע לד"ר בר אב בה הוסבר לו כי לא יבוצע חישוב שעתי של עבודתו, כי תנאי העבודה המשולמים לו הם אלה שהנתבעת נכונה לשלם, ובעצם המשך עבודתו במשך חצי שנה לפחות, הוא הסכם לתנאים אלה וויתר על כל טענה או תביעה שהייתה לו בקשר אליהם. מקובלת עלינו עמדת הנתבעת כי התובע לא הוכיח את תביעתו להפרשי שכר. התובע לא הוכיח כי סיכם עם הנתבעת כי שכרו ישולם לו לפי 12 ימי עבודה בחודש או כי עבד 12 ימי עבודה בחודש. התובע בעדותו הראשית אישר כי עבודתו הייתה בהיקף משרה משתנה, וכך גם נכתב ב"הודעה לעובד" שנמסרה לו. התובע אף לא הוכיח את טענתו כי תמיד עבד בנתבעת מעבר לשעת סיום המשמרת בשעה 6:00, או כי עבד בשעות שלא באו לידי ביטוי בתלושי השכר. כמו כן, מקובלת עלינו עמדת הנתבעת כי ההלכה שנפסקה בעניין מדינת ישראל נ. רון ראובן ישימה לענייננו, במובן זה שכפי שהיה באותו עניין, גם בענייננו לא הוטלו על התובע מטלות בשעות 12:00 עד 6:00 פרט לטיפול באירועים חריגים, ועל כן שעות אלה, בהן נהג התובע לישון בחדר מיוחד שיועד לכך, אינן "שעות עבודה" כהגדרתן בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951. מכאן נגזרת המסקנה שלא הייתה מוטלת על הנתבעת חובה חוקית לשלם לתובע גמול עבודה בשעות נוספות בגין השעה השמינית והתשיעית בכל משמרת כזו. גם משום כך אין בסיס לתחשיב של הפרשי השכר שנתבעו בכתב התביעה. ממסקנתו כי השעות 12:00 עד 6:00 לא היו "שעות עבודה", נובעת גם המסקנה כי חרף הסכמת הצדדים כי שכרו השעתי של התובע יהיה 26.75 ₪, לא הייתה מניעה חוקית מלהסכים על חישוב התמורה בעד שהיית התובע במעון בשעות אלה שלא כשעות עבודה רגילות, אלא למעשה כ-75% מכך (4.5 שעות מתוך 6 הם 75%). הצדדים חלוקים בשאלה אם תנאים אלה הובהרו לתובע בראיון העבודה. אנו מקבלים את גרסת התובע כי לא הוסבר לו באופן מפורש כי לא יקבל את מלוא השכר השעתי בעד השעות מ-12:00 עד 6:00. ד"ר בר אב בעדותו טען שהסביר זאת לתובע, אך אנו סבורים כי הייתה אי הבנה בין הצדדים. מעדותו של התובע עולה כי עבד בעבודה דומה לפני עבודתו בנתבעת ובמהלך הראיון התובע אמר לד"ר בר אב שהוא מכיר את העבודה, והדבר התפרש על ידי ד"ר בר אב כאמירה שהתובע מודע לכך שחישוב התמורה בעד השעות שבין 12:00 ל-6:00 אינו לפי 6 שעות, אלא פחות מכך בשל כך שמדובר בשעות שינה. מכל מקום, הדברים הובהרו לתובע במהלך החודשים שלאחר מכן, ומקובלת עלינו טענת הנתבעת כי התובע בהתנהגותו הסכים לתנאים אלה, משהמשיך בעבודתו לאחר שהובהרו לו התנאים. אשר על כן החלטנו לדחות את תביעת התובע להפרשי שכר.

התביעה לפיצויי פיטורים

אין חולק כי התובע התפטר. לטענתו, מדובר בהרעת תנאים, נוכח אי הסכמת הנתבעת לשנות את תנאי שכרו בהתאם לדרישותיו. משקבענו כי הנתבעת לא הפרה את ההסכמות שאליהן הגיעה עם התובע, סירובה לשלם לתובע את התנאים שהוא טען או חשב שהגיעו לו, אינו עולה כדי "הרעת תנאים מוחשית" המצדיקה התפטרות תוך זכאות לפיצויי פיטורים. נעיר לעניין זה כי מכל מקום, הנתבעת שחררה עבור התובע את קופת הפנסיה, לה גם הופרשו הפרשות בגין פיצויי פיטורים. לפיכך אנו דוחים את תביעת התובע לפיצויי פיטורים.

התביעה לפדיון חופשה

מקובלת עלינו עמדת הנתבעת כי התובע קיבל דמי חופשה בכך שקיבל את שכרו הרגיל, ללא הפחתה, בחופשות של המעון במהלך החגים סוכות, חנוכה ופסח וכן בחופשת הקיץ. אשר על כן דין התביעה לפדיון חופשה להדחות.

התביעה לדמי נסיעות

מתלושי השכר של התובע עולה כי שולמו לתובע דמי נסיעות כדין, בהתאם להיקף משרתו. אשר על כן דין התביעה לדמי נסיעות להידחות.

התביעה לדמי הבראה

התובע מבקש לפסוק לו 877.50 ₪ בגין דמי הבראה, עבור 5 ימי הבראה, לפי חצי משרה. לתובע שולמו 600 ₪ כדמי הבראה בחודש 8/10. בהתחשב בכך שהתובע עבד 8 ימים בחודש, היקף משרתו לצורך חישוב דמי הבראה היה 37%. ערך יום הבראה בתקופה הרלוונטי היה 351 ₪ ועל כן בגין שנת עבודה היה התובע זכאי ל-649.35 ₪. אשר על כן יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע 49.35 ₪.

סוף דבר

התביעה נדחית ברובה. הנתבעת תשלם לתובע סך 49.35 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.10 עד לתשלום בפועל. אין צו להוצאות.

כל צד רשאי להגיש ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.

ניתן היום, כ"ג אב תשע"ד, (19 אוגוסט 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור

נציג ציבור

דניאל גולדברג, שופט