נתיבות עולם/תורה/ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · נתיבות עולם · תורה · ג· >>

<< · נתיבות עולם · תורה · ג · >>

הנה התבאר לך, כי מפני שצריך אל האדם הכנה לקבל השכל, לכך ראוי שיהיה אל האדם המדות אשר להם יחוס אל השכל, ולכך אמרנו כי הענוה ביחוד היא הכנה אל התורה השכלית, כי מדת הענוה מתיחס אל השכל כמו שאמרנו ואם כך הוא יותר צריך אל האדם הכנה הזאת שלא יהיה בעל תאוה גופנית, כי בדבר זה נוטה לגמרי אל הגשמי ואיך יהיה בו נמצא השכל שהוא הפך הגשמי.

ובפרק כיצד מעברין (שם נ"ד ע"א) אמר רב הונא מאי דכתיב חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים אם משים האדם עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת תלמודו מתקיים ואם לאו אין תלמודו מתקיים ואיכא דאמרי כחיה שמסרחת אכילתו תלמודו מתקיים ואם לאו אין תלמודו מתקיים עד כאן. פירוש כי השכל הוא מרוחק ונבדל מן הגוף, ולפיכך אם האדם הוא כמו החיה שאין החיה מסרחת אכילתה רק שהיא דורסת וממהרת אכילתה בלי שום הכנה, וכך אינו מקפיד על אכילתו, בזה נראה שהאדם הזה אינו נוטה אל התאוה הגופנית ולכך הוא מקבל השכל לגמרי ויש אל תורתו קיום, שכאשר האדם אינו גופני השכל קיים בו ואם לאו אין תלמודו מתקיים כי נראה שהוא בעל גוף גשמי ואין לו יחוס אל השכל כלל. וכן לאיכא דאמרי כמו החיה שמסרחת ואוכלת שאינו מקפיד על אכילתו עד שתהיה האכילה אליו כראוי, ואדם זה מוכן אל השכלי. ואלו שתי לשונות, הראשון שדורסת ואוכלת היינו שאוכל במהירות ואינו שוהה באכילתו כדרך בני אדם, ולשון השני כחיה שמסרחת היינו בשביל תלמודו ממתין ושוהה מלאכול. ושניהם אמת כי ממהר אכילתו ואינו מאריך בסעודתו בשביל למודו, ואם יש לו למוד לא ימהר אל האכילה עד כי לפעמים נתקלקל לו האכילה, והכל שהוא דוחה הגוף החמרי בשביל השכלי, ואם כך עושה שמבטל הגוף בשביל השכלי יש אל השכל קיום כאשר אין לו מבטל, אבל אם אינו עושה כך הרי תאות הגוף מבטל השכל כי אין מתנגד יותר אל השכל רק הגוף. ואין דומה זה אל מה שאמרו (ברכות נ"ד ע"ב) המאריך בשלחנו מאריכין לו ימיו, דשם עושה בשביל שיבואו ענים ולא לתאותו. א"נ דכאן איירי שאינו מאריך בהכנת סעודתו רק דורס ואוכל כמו החיה שאין לה ההכנה. ויש לך להבין באלו שתי לשונות, כי לשון ראשון שאמר כחיה הדורסת סובר כי השכלי ראוי שיהיה תמידי לא יוסר כלל, וזהו ענין השכל שאינו תחת הזמן כלל וכדכתיב (יהושע א') והגית בו יומם ולילה, ולפיכך אמר שאם האדם כחיה הדורסת ואינו שוהה באכילתו לתת זמן לאכילתו מפני שהוא רוצה שלא יסור מן התורה ולכך אינו שוהה באכילתו אז תורתו מתקיימת כי בזה נראה שהוא שכלי. וללשון השני שמסרחת אכילתה דהיינו שאינו רוצה לסור מן התורה ושוהה עד שמתקלקל האכילה, ואצל זה נראה שיש לו מעלת השכל שהוא תמיד כאשר אינו רוצה לפרוש מן התורה ותורתו מתקיימת. ואמר שאם האדם עושה כך אז הוא נבדל מתאוות הגופניות ואז השם יתברך עושה לו סעודה, פירוש שהוא מוכן להיות נהנה מזיו השכינה, שזאת הסעודה תהיה לעתיד שיהיה לו סעודה הנבדלת בלתי גשמית כאשר אינו נמשך אחר סעודת הגוף, כמו שהתבאר בפרקים (אבות פ"ג) אצל והכל מתוקן לסעודה עיין שם. והתבאר כי צריך שיהיה אל האדם הכנה לקבל התורה ואם לא כן אי אפשר לקבל התורה השכלית, רק צריך שיהיה גובר על גופו הגשמי אשר הוא סיבת הרחקה מן השכל הנבדל, ואז יש לתורתו קיום שעומד בו השכל האלהי הוא התורה.

ובפרק רבי עקיבא (שבת פ"ג ע"ב) זאת התורה אדם כי ימות באהל אמר רבי יוחנן אל ימנע האדם מבית המדרש אפילו בשעת מיתה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל, רבי שמעון בן לקיש אומר אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. ופי' זה, כי רבותינו זכרונם לברכה באו לפרש כי אין לתורה קיום אצל האדם כי אם על ידי סלוק הגשמי. ולדעת ר' יוחנן אין לאדם למנוע מבית המדרש אפילו בשעת מיתה כי המיתה מצד הגוף לא מצד השכל הנבדל ואין לשכל הנבדל עסק במיתה, ולפיכך אל ימנע עצמו מבית המדרש אפילו בשעת מיתה כאשר אין המיתה מצד השכל. ולרשב"ל אין התורה השכלית מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, וזה כמו שאמרנו כי הגוף מתנגד אל השכל, ולפיכך צריך שימות על דברי תורה כלומר לסלק הגוף לגמרי כאלו אינו ואז יש לתורתו קיום כאשר האדם גובר על הגוף לגמרי ובזה הוא שכלי, ודבר זה בארנו במקום אחר גם כן כי זה עיקר הכנה שצריך אל האדם.

ובפרק חלק (סנהדרין ק' ע"א) דרש רבי יהודא ברבי סימון כל המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מבהיק זיוו לעולם הבא שנאמר מראהו כלבנון בחור כארזים אמר רבי תנחום בר חנילאי כל המרעיב עצמו על התורה הקדוש ברוך הוא משביעו לעולם הבא שנאמר ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם. וביאור דבר זה גם כן, כי העולם הזה עולם גשמי ואין עיקר בעולם הזה השכל שהוא בלתי גשמי, ואם האדם משחיר עצמו על דברי תורה או מרעיב עצמו על דברי תורה ודבר זה הוא הדביקות הגמור בתורה וסלוק הגשמי, ומפני כך הקדוש ברוך הוא מבהיק זיו שלו לעולם הבא שהוא כולו שכלי בלתי גשמי. ושני דברים זכרו כאן, האחד היא שלימות ומעלת עצמו שיהיה לו לעתיד והוא הזיו והאור, אשר כל אור מורה על המציאות כמו שהשחור שהוא הפך האור מורה על ההעדר כמו שאמרנו, כי בעולם הזה היה משחיר עצמו פירוש זה שנתן עצמו להעדר, כי בכל מקום השחור מורה על ההעדר הפך האור כי האור הוא המציאות והחושך שהוא השחור הוא העדר לגמרי כי הכל נמצא באור ובלתי נמצא בחושך לכך החושך מורה העדר, ואמר כי המשחיר עצמו על דברי תורה ומשים גופו בעולם הגשמי כאלו הוא נעדר ובלתי נמצא, ובשביל זה הקדוש ברוך הוא מבהיק זיו שלו בעולם הבא שיתן לו המציאות הגמור בעולם הנבדל הוא עולם הבא הבלתי גשמי. והשני השלימות מה שיקבל מן השם יתברך, הוא מה שאמר הקדוש ברוך הוא משביעו לעולם הבא כי יקבל שביעה מן השם יתברך, וכמו שהביא ראיה ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם. והוא מה שרמזו חכמים (ברכות י"ג ע"א) העולם הבא אין בו אכילה ושתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה, כי מה שאמרו שעטרותיהם בראשיהם דבר זה נאמר על מעלת עצמו, כי אין יותר במעלה מן המלך שיש לו עטרה בראשו ומה שאמר ונהנין מזיו השכינה הוא מה שיקבלו מן השם יתברך. ואלו שני דברים ידועים בחכמה מאוד כי הם שני מדריגות עולם הבא.

ובפרק עושין פסין (עירובין כ"א ב') שחורות כעורב במי אתה מוצא סדרי התורה במי שמשכים ומעריב עליהם בבית המדרש רבה אמר במי שמשחיר פניו עליהם כעורב רבא אמר במי שמשים עצמו על בניו אכזרי כמו עורב כי הא דרב אדא בר מתנא הוי קאזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו ינוקי מה עבדי אמר לה איכא קרמי באגמא עד כאן. ור"ל כי צריך שיהיה האדם דבק בתורה לגמרי עד שלא יפרד מאתו, ואם לא כן אין זוכה האדם אל התורה כי צריך שיתאחד עם השכלי. ועוד כי צריך שיהיה לאדם התמדה בתורה מאוד, כי אין התורה כמו שאר דברים הגשמיים שהם דברים שהם תחת הזמן, ואם האדם נוהג עם התורה כאלו הוא דבר זמניי ולמודו בתורה לפי שעה ולפי הזמן אינו קונה התורה, ולכך צריך שישכים ויעריב עליהם כי זהו ענין השכל שאינו תחת הזמן והוא תמידי בלא זמן כמו שפרשתי לפנים. ולרבה לא תמצא התורה אלא במי שמשחיר עצמו, דהיינו שיתן עצמו אל העדר על דברי תורה כמו שאמרנו לפני זה על המשחיר פניו בתורה, ואם לא יסלק את גופו בשביל התורה אינו קונה התורה השכלית כי הגוף הוא מונע אל השכלי וכמו שהתבאר כמה פעמים. רבא סובר אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו על בניו אכזרי, לפי שנפשו ודעתו קשורה בבניו וכאשר נעשה אכזרי על בניו אשר נפשו ודעתו קשורה בהם, מורה זה שהוא שכלי לגמרי כאשר הדעת הוא שכלי והוא דוחה הדעת של אדם מפני התורה שהיא שכל נבדל לגמרי. והבן אלו שלשה דברים, האחד שמשכים ומעריב על דברי תורה שדבק לגמרי בשכלי, השני שהוא משחיר פניו על דברי תורה ובזה שנותן גופו אל העדר לגמרי על דברי תורה ובזה נעשה שכלי, והשלישי שנעשה אכזרי על בניו והם תולדות שלו וכל אשר הוא לאדם הוא מבטל בשביל התורה השכלית שהיא על הכל ובאדם כמו זה תמצא התורה. ואי אפשר לפרש יותר כי הדברים עמוקים מאוד מה שרמזו כאן. ובפרק הפועלים (ב"מ פ"ה ע"ב) אמר לו רבי נחמיה לרבי זירא מאי דכתיב קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו אטו לא ידעינן דקטון וגדול שם הוא אלא כל המקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה נעשה גדול בעולם הבא וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעולם הזה נעשה חפשי לעולם הבא. ור"ל כי צריך האדם שישעבד נפשו וגופו אל התורה בעולם הזה, ובזה שמקטין עצמו בשביל התורה משעבד נפשו אל התורה, ובמה שהוא עושה עצמו עבד משעבד גופו אל התורה דהיינו לטרוח בתורה יומם ולילה. וכאשר הוא עושה כך נעשה גדול וחפשי לעולם הבא. ושני דברים אלו צריכין לו, כי לפעמים צריך האדם לילך ללמוד לפני אדם דבר אחד והוא יותר גדול מן אותו אדם שהלך אליו ללמוד ועושה עצמו קטון, ועוד שצריך לטרוח הרבה. ואלו שני דברים הם עולם הבא בעצמו, כי העולם הבא הוא כמו שאמר למעלה צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ולכך אמר שהמקטין עצמו על דברי תורה נעשה גדול לעולם הבא, ודבר זה שיהיה לו עטרה שהוא כמו מלך שהוא גדול, וזה שעשה עצמו עבד שאין לו מנוחה ועונג, כנגד זה יזכה אל מה שאמר ונהנה מזיו שכינה שהוא המנוחה והעונג.

ועוד אמרו על האדם אשר נמצא בו התורה ראוי להרחיק עצמו מן התאוה הגשמית. בפרק אלו עוברים (פסחים מ"ט ע"א) אמר ר' יצחק כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה שנאמר האוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק וכתיב בתריה לכן עתה יגלו בראש גולים עד כאן. באו לבאר גנות התלמיד חכם כאשר אין לו הנהגה הראויה לתלמיד חכם, שראוי שיהיה לו הרחקה מן הנאות הגוף שזה ראוי אל האדם שהוא שכלי כמו שהוא תלמיד חכם. וביאור זה, כי כאשר הוא נהנה מסעודות הרשות שרודף אחר הנאות הגוף, כי סעודת מצוה אין הסעודה עניין גופני שהרי מצוה יש בזה, וכאשר הסעודה להנאתו נמשך אחר הגוף לכך הוא ראוי לגלות. כי האדם דבק בעליונים ובשביל שיש לו דביקות לשם אינו זז ואינו גולה ממקומו, וחבור זה הוא על ידי השכל כי בלא השכל אין לאדם חבור לעליונים כלל, וכאשר התלמיד חכם מרבה סעודתו בסעודת הרשות שדבר זה הוא נטיה אל החמרי אז יוסר ממנו החבור והדביקות אשר לאדם בעליונים כאשר הוא שכלי, ולפיכך אמר כי אדם כזה אין לו דביקות למעלה ולכך אמר כי לבסוף גולה ודבר זה עוד רמזו חכמים במדרש (ב"ר פ' ל"ו) לא גלו עשרת השבטים רק בשביל היין שנאמר ויתגל בתוך אהלו וגו' והוא דבר זה בעצמו וכמו שפירש רש"י זכרונו לברכה בפירוש החומש ושם בארנו זה, ויתבאר בסמוך גם כן אצל מי שאין בו דיעה לבסוף גולה עיין שם.

ועוד שם תנו רבנן כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום לסוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו ומייתם את גוזליו ותלמודו משתכח ממנו ומחלוקות רבות באות עליו ודבריו אינם נשמעים ומחלל שם שמים ושם רבו וגורם שם רע לו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. מאי היא אמר אביי קרי ליה בר מיחם תנורא רבא אומר בר מרקד בי כובי רב פפא אומר בר מלחך פינכי רב שמעיה אומר בר מך רבע. פירוש כי התלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, ואין זה ראוי אל התלמיד חכם במה שהוא תלמיד חכם שצריך שלא יהיה נמשך אתר התאוה, ודבר זה שהוא רבוי הסעודה בכל מקום ענין גופני, ובדבר זה התלמיד חכם מחריב ביתו ר"ל מחריב ביתו ומקום מעלתו אשר יש לתלמיד חכם כי ביתו ומקומו הוא עם העליונים, ובודאי דבר זה שהוא מרבה סעודה בכל מקום הוא חורבן ביתו, דהיינו מקום מעלתו ומדרגתו אשר הוא דבק בעליונים כאשר הוא יוצא ממקום מדריגתו השכלית, וכך הוא מחריב את ביתו ממש ומייתם את בניו ומאלמן את אשתו עד שביתו חרב, כי אשתו הוא ביתו ובניו הם בבית שלו וכאשר מחריב ביתו כל אלו הם חריבים לגמרי שהם ביתו. ודע עוד להבין דברים אלו, כי ראוי לו דבר זה ביותר, כי כאשר הוא מרבה סעודתו בכל מקום ונמשך אחר הגוף הנה הוא מבטל השכל והוא נעדר, והשכל נקרא איש לגוף ובסלוק השכל נעשה הגוף כמו אשה אלמנה שמת בעלה, וכמו שהתלמיד חכם זה כאשר מרבה סעודתו בכל מקום נחשב כאלו השכל אינו ונשאר הגוף שנחשב אשה לשכל כמו אשה אלמנה, לכך נעשה לו גם כן דבר זה ממש שמאלמן את אשתו. וידוע כי השכל הוא אב לכל כחות הנפש והוא מנהיג אותם כמו האב שמגדל את הבנים, וכאשר מסולק מן האדם השכל נעשו כל כחות הנפש כמו יתומים שאין להם אב, ולפיכך אמר כמו שמייתם את כחות שלו עד שהם בלא אב הוא השכל עד שישאר הגוף שהוא כמו אשה בלא מושל הוא השכל שמושל על הגוף וכחות הנפש בלא מנהיג, וכנגד זה מאלמן את אשתו ומייתם גוזליו ממש גם כן. ואמר תלמודו משתכח, בעבור שהוא נוטה אל החמרי בוודאי משתכח ממנו התורה. ומחלוקת רבות באות עליו, דבר זה מפני כי כאשר יוסר ממקום מדריגתו ומעלתו אז באים עליו מחלוקות הרבה, כי כל אדם יש לו מדריגה ומקום בפני עצמו ואין אחד נוגע בדבר שהוא מוכן לחבירו רק כל אחד ואחד עומד במדריגתו ובמעלתו ואז אין מחלוקת עליו, וכאשר הוא יוצא ממקום מדריגתו ומעלתו אז מחלוקות רבות באות עליו, כי כל אחד מתנגד אליו הפך כאשר היה במקומו ובמעלתו שהיה עומד בשלו ואין אדם נוגע במה שהוא שייך לחבירו כמו שאמרו (אבות פ"ד מ"ג) אין לך דבר שאין לו מקום וכמו שבארנו במקומו, רק כאשר הוא יוצא ממקום מדריגתו ואינו במקומו אז מתחדשים עליו מחלוקות, והבן הדברים כי כולם נאמרו בחכמה העליונה. ומחלל שם שמים, כי דבר זה שפלות התורה. ומחלל שם רבו, שאומרים אילו היה רבו כמו שראוי לתלמיד חכם לא היה יוצא תלמיד כזה ממנו, כמו שאמרו במסכת ברכות (י"ז ע"א) אלופינו מסובלים שלא יצא ממנו תלמיד רע, כי התלמיד והרב יש להם חבור וצירוף יחד כמו שיתבאר. ודע כי השכל כאשר יוצא חוץ מסדר השכלי, דבר זה עצמו נחשב יציאה מן הסדר אל אשר יש לו קשור וחבור עמו כמו רבו וגם השם יתברך אשר ראוי שיהיה התלמיד חכם דבק בו, ולכך אמר ומחלל שם שמים ושם רבו והבן זה. וגורם שם רע לו ולבניו עד סוף כל הדורות, כי החטא הזה אשר הוא בשכל אינו כמו חטא במעשה שהוא לזמן רק השכל אינו תחת הזמן, לכן אין לדבר זה זמן מוגבל, ולכך החטא גורם לו שם רע עד סוף כל הדורות בלי הפסק. ואמר מאי היא אמר אביי כו', פירוש הפחיתות אשר יש בו שהוא מתבזה בשפלות שהוא מחמם התנור, כמו שעושים השכורים כאשר צריך להם מחממים התנור בעצמם לצרכם ודבר זה שפלות ופחיתות אליו. ורבא אומר בר מרקד בי כובי, שהדבר הזה בזיון יותר מה שהוא מתבזה בדברי שחוק והתול כמו שהוא דרך השכורים. רב פפא אמר בר מלחך פינכי, ר"ל רודף אחר תאוות מורה על חסרונו אשר הוא חסר תמיד ונפשו לא שבע עד שהוא מלחך פינכי, ודבר זה יותר פחיתות שהוא חסר. ורב שמעיה אמר בר מך רבע שהוא נמשל כבהמות נדמה שרובץ וישן בכל מקום ובזה נמשל כבהמה. וכל דבר ודבר מאלו ארבעה דברים פחיתות בפני עצמו, הראשון הוא שפלות וכמו שהתבאר, השני שהוא בעל מתלוצץ אשר הוא המדה הגרוע, השלישי שהוא נראה אשר נפשו חסרה לתאוה והוא עוד יותר גרוע, הרביעי שהוא נמשל כבהמה במעשיו רובץ ושוכב בכל מקום אשר ימצא. והבן הדברים האלו כי כל אלו דברים שייכים לתלמיד חכם הרודף אחר תאוות הגופניות.