נתיבות עולם/תורה/ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · נתיבות עולם · תורה · ב· >>

<< · נתיבות עולם · תורה · ב · >>

מפני כי התורה הוא השכל העליון וקשה לקנות התורה שהיא שכל העליון, לכך צריך שיהיה אל האדם הכנה לקבל התורה ואל"כ [=ואם לא כן] לא יקבל אותה. וההכנה שצריך לתורה הם דברים הרבה מאוד עד שהוא ראוי אל התורה, כי האדם הוא בעל גוף והתורה היא שכל אלהי, לכך צריך האדם שיהיה רחוק מן המדות שהם גשמיים וצריך לדבק במדה שהיא שכלית. ועיקר המדה שהיא שכלית היא הענוה כמו שיתבאר ענין זה במקומו, ולכך אי אפשר לקנות התורה כי אם בעל מדה זאת:

ובפרק קמא דתענית (דף ז.), אמר רב חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה. ואמר רבי אושעיא למה נמשלו דברי תורה בג׳ משקין האלו כמים וכיין וכחלב דכתיב הוי כל צמא לכו למים וכתיב ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב לומר לך מה שלשה מיני משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה עליו והיינו דאמרה ליה ברתיה לקיסר לרבי יהושע בן חנניא אי חכמה מפוארה בכלי מכוער אמר לה בתי אביך במאי רמא חמרא אמרה ליה במאני דפחרא אמר כולי עלמא במאני דפחרא ואביך במאני דפחרא אמרה ליה במאי נירמי אמר לה כגון אתון דחשיבתו רמו במנא דכספא ודהבא אזלא רמי לחמריה במאני דדהבא וכספא תקיף אמר לה לברתיה מאן אמר ליך הכי אמרה ליה רבי יהושע בן חנניא אמר ליה אמאי אמרת לה הכי אמר ליה כי היכי דאמרה לי איהי הכי אמרי לה והא איכא דשפירי וגמירי אי הוו סנו טפי הוו גמירי ר"א אומר מה שלשה משקין הללו נפסלים בהיסח הדעת אף דברי תורה משתכחים בהיסח הדעת עד כאן.

במאמר הזה בא לבאר איזה מדה ידבק בה עד שמצד אותה מדה אפשר שיזכה לתורה, וזולת המדה אי אפשר בשום אופן שיגיע אל התורה, והמדה הזאת היא הענוה. ומדה העצמית שגרמה למשה שהיה מקבל התורה היא הענוה אשר היתה עמו יותר מעם כל אדם אשר על פני האדמה ולכך זכה לתורה. וכמו שאמרו זכרונם לברכה באגדה בפרק ר"ע (שבת פט, א) הואיל ומעטת את עצמך תקרא התורה על שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי וכמו שמבואר. ובעירובין (דף נה.) אצל לא בשמים היא לא בגסי רוח היא, שאין להתורה שייכות כלל לגס רוח שהוא בעל מדה גשמית, וראיה לזה כי לשון גסות מורה על עבות וגסות והעבות הוא לגשם. ועוד הגשם יש לו רחקים מוגבלים, וזהו מדת גם רוח שהוא מגביל עצמו בגדלות לומר כי כך וכך גדול הוא לכך אין ראוי מדה זאת אל התורה שהיא שכלית ולא יכנס השכל בגדר הגבול אשר הגבול הוא שייך אל דבר הגשמי. וזה שאמר מה המים מניחין הגבוה והולכים למקום נמוך, פירוש כמו שתראה התפשטות המים לכל צד תמיד ואין למים גדר וגבול, לא כמו הגשם שמתפשט כפי גדלו אבל המים הם הולכים ומתפשטים תמיד מבלי גבול כלל, ולפיכך מניחין המים מקום גבוה והולכים למקום נמוך שמקום הגבוה יש לו גבול שהוא מוגבל בשטח שלו והמים מניחין מקום הגבוה שיש לו גבול והולכים למקום נמוך שלא יוגבל, וכך התורה שהיא שכלית ואין גבול לה, לכך מנחת מקום הגבוה היינו גס רוח שמגביל עצמו שכל כך הוא גדול, והולכת למקום נמוך הם שפלי רוח בעלי ענוה שאין מגבילים עצמם ואין מחשיבים עצמם לכלום כאילו הם אינם דבר מוגבל ומפני כן נמצאת התורה אצלם, ועיין אצל ולא כל המרבה בסחורה מחכים (אבות, ב) ושם פרשנו [=בספרו דרך החיים]. וכבר בארנו בנתיב הענוה, כי הענוה יש בה מדת פשיטות כי אין מחשיב עצמו לדבר כי זהו עצם הענוה. אבל המחשב עצמו לדבר והוא חשוב בעיניו אין זה מדת הפשיטות, ולפיכן אין התורה שהוא שכל פשוט ראוי לעמוד בו רק במי שהוא פשוט ואין מחשיב עצמו לדבר, וזה גדר הפשיטות אשר הוא ראוי אל השכל. וזה שאמר אחר כך מה אלו שלשה משקין אין נשמרים אלא בפחות שבכלים ור״ל [=ורוצה לומר] כי אלו משקין השנוי בהם בקלות מאוד, ולפיכך צריך להם לפחות שבכלים כמו כלי חרס אינו פועל במשקה מצד הפשיטות. אבל הכסף והזהב משנה את המשקה, וזהו מפני שאין הכסף והזהב פשוט כמו שהוא פשוט פחות שבכלים ולכך משנה את המשקה, וכך התורה גם כן אינה עומדת אלא במי שדעתו שפלה, כי כאשר דעתו שפלה יש לו מדת הפשיטות, ואם אין דעתו שפלה לא תעמוד עמו התורה השכלית. וכן מה שאמר בסמוך אי חכמה מפוארה בכלי מכוער, כל ענין זה כי כל עוד שהאדם יש לו מדת הפשיטות ביותר ראוי שיקבל השכל הפשוט. וכן מה שאמר שלשה משקין נפסלים בהיסח הדעת ר"ל [=רוצה לומר] המשקה הוא דבר דק מאוד ומפני זה קל להיות נפסל וצריכין שמירה, וכך התורה שהיא אצל האדם לדקות השכל אשר אין לו שייכות אל האדם אשר הוא בעל גוף גשמי, בהיסח הדעת הוא נפסל ומסתלק מן האדם לכך צריכים שמירה ביותר. ואלו שלשה משקין הם יין וחלב ומים, ולכך נמשלת התורה באלו שלשה משקין, שהתורה בלולה מן שלשה מדות ובשביל כך נקראת התורה תליתאי, ומדת המים והיין ידוע והחלב ממוצע ביניהם כי החלב מן הדם כי דם נעכר ונעשה חלב והבן זה:

ובפרק כיצד מעברין (עירובין נד, א) אמר ר׳ אליעזר מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם אם האדם משים עצמו בערוגה שהכל דשים בה תורתו מתקיימת ואם לאו אין תורתו מתקיימת. איכא דאמרי אם משים עצמו כבושם הזה שהכל מתבשמים ממנו תורתו מתקיימת ואם לאו אין תורתו מתקיימת. כל הדברים האלו שיהי׳ התלמיד חכם דומה ומתיחס אל השכל. וזה כי התורה השכלית הוא שכל פשוט, ולפיכך אם האדם משים עצמו כערוגה שהכל דשים בה שהוא בעל ענוה ובזה יש לו מדת הפשיטות במו שבארנו, ובאשר הוא כך יש לו התיחסות אל השכלי שהוא פשוט ותורתו מתקיימת. ולאיכא דאמרי כבושם הזה שהכל מתבשמים ממנו, שהשכל משפיע לכל והכל מקבלים ממנו ולא יוגבל אל דבר מיוחד רק הכל מתבשמין, ולפיכך השכל נמשל למים כי המים מתפשטים בלא גבול להם ובמו שהתבאר בסמוך, ולכך אם תלמיד חכם יש לו מדת השכל שלא מגבל רק תורתו מתפשט לכל והכל מתבשמים ממנו אז תורתו מתקיימת. ויראה גם כן שלא לבד בענין התורה קאמר, רק שיהיה לאדם מדה זאת בכל דבר, כלומר שהוא בעל ענוה מרוצה אל הכל והכל מקבלים הנאה ממנו, והדבר הזה מתיחס אל השכל שאינו בעל הגשם שהוא מוגבל ובזה ראוי אל התורה, כך פירוש זה ואין צריך לפרש אותו על התורה בלבד:

בפרק הנודר (נדרים נה, א) אמר וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל נתנה לו התורה במתנה שנאמר וממדבר מתנה וכיון שנתנה לו נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות ואם הגביה את עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו שנאמר ומבמות הגיא ולא עוד אלא ששוקפין אותו בקרקע שנאמר ונשקפה על פני הישימון ואם חוזר בו הקדוש ברוך הוא מגביהו שנאמר כל גיא ינשא. פירוש דבר זה במו שהתבאר לפני זה, כי אין התורה שייכת רק אל מי שאין לו גאוה והכל שוה אצלו ולזה ראוי התורה. ועוד כי התורה גם כן היא הפקר לעולם ולכך אין מתיחס אל התורה כי אם מי שהוא הפקר גם כן כמו שהיא התורה ומה שהתורה היא הפקר, לפי שהתורה אינה מעולם הזה רק מעולם העליון, ולכך התורה היא אל הכל בשוה ואין לאחד חלק יותר מאחר, והכל הוא מצד הפשיטות שבתורה. ולפיכך כאשר הוא עושה עצמו הפקר לכל ויש בו מדת הפשיטות ראוי אליו התודה שהיא הפקר. ודבר זה בארו במדרש ? התורה נתנה במדבר ובאש ובמים מה אלו הפקר לעולם כך התורה הפקר לעולם. ואמר כאשר מקבל התורה הוא חלק השם יתברך לפי שיוצא מן הגשמי להיות לו מדרגה השכלית ואז נחלו אל, והאדם מתעלה למעלה כאשר הוא חלק השם יתברך. וכאשר הוא מתגאה הקדוש ברוך הוא משפילו כי השם יתברך הגביה אותו ומפני שהוא יתברך משפיל גאים משפיל אותו ביותר. וזה שאמר ולא עוד אלא ששוקפין אותו בקרקע, ר"ל [=רוצה לומר] שנדחה מן השם יתברך בכח, כי היה מעלה אוחו השם יתברך ולא הגיע אל המעלה מצד עצמו ועתה הגיס דעתו לכך שוקפין אותו בכח, לא כמו שאר אדם שיש לו המעלה מצד עצמו אין שוקפין אותו בכח כי ראוי אל המעלה מצד עצמו׳ אבל זה שלא היה לו הגדולה מצד עצמו רק השם יתברך הגביה אותו וכך מפלתו בכח מן השם יתברך. והתבאר לך כי לקנין התורה השכלית צריך הכנה עד שיקבל התורה, ועיקר הוא הענוה כמו שבארנו למעלה, כי מדת ענוה יותר מכל המדות הכנה אל התורה.

ובפרק כיצד מעברין (עירובין נה, א), לא בשמים היא ולא מעבר לים. רבי יוחנן אמר: לא בשמים היא, לא תמצא בגסי הרוח; ולא מעבר לים היא, לא תמצא בסחרנים ולא בתגרים. ופירוש ענין זה, כי בכמה מקומות בארנו כי חלקי האדם הם שלשה: האחד הוא השכל, והשני הוא הנפש, השלישי הוא הגוף. אלו שלשה הם באדם, וכאשר חלק האחד גובר באדם אין ספק שהוא מבטל כח השני בשלימותו. והתורה היא לשכל, והתגרים שהם עוברים ושבים מבלי מנוח להם, והם בעלי תנועה כמו שהוא לשון סוחר, שהוא מסבב תמיד, וכמו שכתוב: "לא מעבר לים היא" אלו התגרים והסוחרים, מפני שהם עוברים מעבר לים. וידוע כי התנועה אשר האדם הולך ומסבב היא לנפש האדם אשר ממנה התנועה נמצא, וכאשר מדת הנפש אשר ממנה התנועה גובר באדם, דבר זה מבטל כח השני, ולכך מבטל כח השכלי עד שאין נמצא באדם בשלימות. והגאות הוא מדה גופנית, שכשם שהענוה היא מדה שכלית כמו שבארנו לפני זה, כך הגאות מדה גשמית, וכמו שהוא לשון גס רוח שהגסות והעבות הוא לגשמי כמו שבארנו, ולכך כאשר גובר באדם מדה זאת, מבטל הוא השכלי, וזה מבואר: