נאום נחל עוז (משה דיין)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


הרמטכ"ל, רא"ל משה דיין, סופד על קברו של רועי רוטברג, בקיבוץ נחל עוז[עריכה]

קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים[עריכה]

אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם.

אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם הגדולה עלינו?. שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.


לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים? שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עינים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקורענו לגזרים - השכחנו זאת?

הן אנו יודעים כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות בוקר וערב, מזויינים וערוכים.

דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו.

אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה, ומאוויי נקם המצפה ליום בו תכהה השלוה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע.

על שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשוא ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום.

אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים מסביב ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו: להיות נכונים וחמושים,חזקים ונוקשים,או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.


רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה להיות חומה לנו; רועי – האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו.


(30 אפריל 1956)