דברים בכנס הפלמ"ח (מאיר שלו)

"אפתח בווידוי: לא הייתי בפלמ"ח. הם לא קיבלו מתנדבים במשקל שלושה קילו ומאתיים גרם. אמשיך בווידוי נוסף, חמור עוד יותר: אבי היה חבר אצ"ל ואחיו, ייבדל לחיים ארוכים, היה חבר לח"י. אבל היה להם בן-דוד ושמו יוסף טבנקין, שפיקד על חטיבת 'הראל', וגם הדוד מיכה והדודה צפרירה לחמו בפלמ"ח. בכל הוויכוחים המשפחתיים – והיו ויכוחים משפחתיים – אני הייתי בצד שלהם. כשהייתי בן תשע אפילו הצעתי להם לחדש יחדיו את ה'סזון', אבל אמא שלי לא הסכימה. היא הבינה מיד שלא מדובר בפוליטיקה אלא בתופעה אדיפאלית מסוג חדש. בכנסים מהסוג הזה נהוג להלל ולשבח ולקשור כתרים של הוקרה. אבל ככל שהדברים נוגעים לדברי שבח לפלמ"ח – הפלמ"חניקים מעולם לא נזקקו לעזרה. הם עושים זאת יפה מאיתנו, כמאמר המשורר. על כן אסתפק בדברי תודה. קודם כול תודה אישית, תודתו של אדם שנולד בתוך מלחמת השחרור. ושנית – תודה של רבים מבני דורי, אנשים שהבאתם אל העולם כשם שהבאתם אליו את מדינת ישראל, בנים ובנות ואחיינים ואחייניות של היושבים כאן, שמכירים אתכם טוב מאוד, יודעים שגם אצלכם לא כולם היו מושלמים, וגם יודעים את השמות. תודה על הצבת הרף הגבוה של התנדבות ושל אומץ ושל רעות. תודה על הליכה לקראת מטרה מעשית, לא היגררות אחרי סיסמאות קיצוניות, לא אחרי רבנים מטורפים, לא אחרי פוזות של גבורה, לא אחרי פעולות טרור, לא אחרי 'ראוות-ריקים', 'קלון' ו'תועבות' – כלשונו של הסופר משה שמיר ז"ל על הארגון הצבאי הלאומי. תודה על מה שכתבתם ועל מה שכתבו עליכם. ועל העיזבון שהותירו חבריכם וחברותיכם שנפלו, ואיתם אבדו הגות וספרות ומוזיקה וציור ומחקר ומדע. ותודה על המדורה ועל השירים ועל ההומור ועל הצ'יזבט, ועל העברית, במיוחד על העברית של הפלמ"ח – הבקיאה, העשירה, המרדנית, הרוקדת על כל החתונות. ותודה על כבישת השבילים ועל שרטוט המפה ועל הכרת הארץ ועל העקבות שהותרתם לנו במשעול. על ההליכה בוואדי ועל העלייה בהר ועל הלגימה מן הגֵב בתחתית המצוק. על אהבת ארץ אמיתית וטבעית וידענית. לא מילה גסה, לא צידוק לכל עוולה, לא משימה שצריך למלא בפקודה. ותודה על הנכונות, לא רק על הנכונות להתנדב כשצריך, אלא גם על הנכונות להתפרק כשמוכרח. ותודה על הדוגמה והמופת. כאשר פראי אדם מציגים עצמם כיורשיכם, כהולכים בדרככם, טוב שהמקור והזיכרון קיימים, כדי לראות ולחוש ולהבין ולהיווכח בהבדל. ותודה על המדינה. מה יותר מזה? ועל חירוק השיניים המשותף, לנוכח מה שקורה בה היום. ואני מבקש גם להתנצל. להתנצל שלא שמרנו את האש. שלמדורה שלכם לא הוספנו את הקיסם, שלא לדבר על בול-עץ. הפקרנו אותה למוסיפי שמן ודלק, קש וגבבה. להתנצל שראשנו שח. שאין לנו האומץ להילחם בקיצונים ובטרוריסטים בני עמנו כמו שהיה לכם. ועל כך שממשלת ישראל, ממשלת המדינה שניתנה לנו על ידכם, פוגעת באזרחים המבוגרים שלה, מתעמרת בבני גילכם ואף ברבים מכם עצמכם. אבל אינני רוצה להשבית את שמחת ההתכנסות הזאת. ולכן אודה עוד תודה אחת: תודה על אולם עולה על גדותיו מרוב מעשים וסיפורים וקמטים וצלקות, ראשי-שיבה וזיכרונות וקרחות. ואיזו אנומליה נהדרת, לראות ולקנא: לפני שישים שנה הייתם הצעירים הבוגרים ביותר בארץ והיום אתם המבוגרים הצעירים ביותר." (מאיר שלו, מתוך דברים בכנס הפלמ"ח, 8 בספטמבר 2004)