משתמש:ציון הלוי/טקסטים לעריכה/רמב"ם פירוש המשנה/7

מסכת נדה פרק י משנה ב (ב) נדה שבדקה עצמה ביום השביעי כו' - לא הפרישה לא בדקה עצמה לפרוש מטומאת נדה ואמרו נדה ואמרו סוף הרי זו בחזקת טמאה ר"ל שהיא ספק זבה ומביאה קרבן ואינו נאכל:

ומאמרו ומטמאה מעת לעת. תדע כי כשתראה דם בתוך ימי זיבתה ר"ל בי"א יום שבין נדה לנדה שתטמא למפרע מעת לעת. ומאמרו עוד ואם יש לה וסת דיה שעתה תדע כי האשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה בענין שתהיה טמאה בעת הוסת לבד ותהיה דיה שעתה ולא תצטרך בזה ג' פעמים לקבעו כדין כל וסת כמו שנזכר לעיל לפי שבעת הזה ר"ל בי"א יום דמיה מסולקין וחלק רבי יהודה על רישא ואמר שאם בדקה עצמה יום שביעי לנדתה בשחרית ומצאתה טהורה ולאחר ימים בדקה ומצאתה טמאה היא בחזקת טמאה. ואמנם תהיה בחזקת טהורה כשבדקה יום שביעי אחר המנחה ומצאתה טהור ולאחר ימים בדקה ומצאתה טמא וזה טעם אמרו כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה. וחכמים אומרים שאפילו אם בדקה עצמה ביום הב' בנדתה בשחרית ומצאה טהורה ולא בדקה עצמה יותר מזה והגיע יום שביעי בין השמשות ולא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאתה טמאה הרי זו בחזקת טהרה. ר"ל באותן הימים שעברו שמאחר נדה עד היום ההוא ולא נאמר שהדם נשאר תמיד שותת מעת הנדה עד היום כיון שכבר בדקה עצמה בתוך ימי נדה ולא מצאה דבר הואיל ופסק פסק אבל כשבדקה עצמה ביום הראשון ומצאתה טהורה ולא בדקה אח"כ אינו מועיל לפי שביום הראשון הוחזקה מעין פתוח ועל כן התנה סתם משנה ואפילו בשני בנדתה אע"פ שיש בגמ' ספק בבדיקה בראשון אמנם פסקנו לחומרא לפי שאמרה המשנה ואפילו בשני ולא אמרה אפילו בראשון. והלכה כחכמים

מסכת נדה פרק י משנה ג (ג) הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון כו' - כבר ידעת החוקים שבאו בזב וזבה שהם צריכין שבעת ימים נקיים ואם יראו בהם טומאה הימים הראשונים יפלו ויתחיל למנות מכאן ואילך והימים האלה אשר בין הא' והז' מז' ימי נקיים הם לדעת רבי יהושע ורבי עקיבא בחזקת טומאה כי אפשר שראו בה טומאה כיון שלא בדקו עצמן אלא שרבי יהושע מיקל בדבר לפי שהוא ספק וסופר היום הא' והז' ואם אינם רצופים מצרכיהו אחר היום הזה ה' ימים בלבד ורבי עקיבא אינו מיקל בכך וסופר הז' בלבד ומצריך אותו לחשוב אחר כך ששת ימים עד שיהיו ז' ימי נקיים רצופין. והלכה כר' אליעזר מסכת נדה פרק י משנה ד (ד) הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע כו' - ידוע כי כל מת מטמא במשא אמנם רצונו לומר בכאן מטמאים במשא כי כשנשאו המתים עצמם על הכלים יטמאו כולם ואפילו הבגד התחתון ואף אם היה ביניהם ובין הכלים אבן מסמא מטמאין הם משכב ומושב ואף תחת אבן מסמא כמו שהיו מטמאין בעודם בחיים כמו שביארנו בתחילת זה הסדר והטעם בזה לפי שאנו אומרים על אחד מהם שאינו מת והטומאה הזאת שמטמאים לו [ר"ל] משכב ומושב והם מתים הוא מדרבנן שהמת אינו מטמא משכב ומושב. ולשון סיפרא הזב עושה משכב ואין המת עושה משכב וזה שאמרו הזב שמת מטמא במשא עד שימוק הבשר מדברי סופרים וכבר הודעתיך פעמים שהעכו"ם כולם כזבים הלכך העובד כוכבים מטמא משכב תחת אבן מסמא והוא חי ככל הזבים וכשמת טהור מלטמא ושב ככל מת שאינו עושה משכב. ואין דינו כדין זב מישראל משום שטומאתו משום זיבות מדרבנן ובית שמאי (שאין) כל אשה מתה בתורת נדה. מתה בעבור שלא תהיה מיוחדת הנדה שמתה לבדה בטבילת כליה ויתביישו הנשים הנדות החיות הרואות זה וזה שאמרו בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נשים נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות מהן התקינו שיהיו מטבילין על כל הנשים מפני כבודן של נדות וזהו דעת בית שמאי ובית הלל לא הסכימו בענין זה מסכת נדה פרק י משנה ה (ה) האשה שמתה ויצאה ממנה רביעית דם מטמא כו' - דם נדה הוא אשר תטמא משום כתם דם המתים מטמא באהל כשיש בו רביעית דם כמו שביארנו בשני של אהלות (מ"ב) ותפשו בדם הזה לחומרא ודנוהו בתורת דם המת ודם החי. ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' יוסי מסכת נדה פרק י משנה ו (ו) בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר - העיקר אצלינו היושבת על דם טהרה דינה כטבול יום. ולשון התורה בשישבה על דם טוהר בכל קודש לא תגע ואל המקדש וגו' ואמר התנא בזה שבראשונה היו סבורין שחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו ומש"ה היו אוסרין אותה ליגע בחולין שנעשו על טהרת הפסח ולא היו מתירין לה רק עירוי המים לעיסה בלבד וחזרו לומר שחולין שנעשו על טהרת הקודש אינן כקודש והתירו לה שתגע בחולין שנעשו על טהרת הקודש ושמוה כמגע טמא מת עצמו וזה אמרו לקדשים. כלומר לקדשים ולא לחולין שנעשו על טהרת הקודש וההפרש שיש בין מגע טמא מת ובין טמא מת מבואר שמגע טמא מת ראשון לטומאה וטומאת מת אב הטומאה וכבר נתבארו אלה העיקרים בתחילת זה הסדר ובמקומות שקדמו מסכת נדה פרק י משנה ז (ז) ומודים שהיא אוכלת במעשר וקוצה לה חלתה כו' - לפי שהיא כמו טבול יום לענין מעשר והעיקר אצלינו טבל ועלה אוכל במעשר וקוצה לה חלה לפי שהעיקר אצלינו חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו ומותר לטבול יום ליגע בהם על כן היא קוצה מן העיסה כשיעור חלה ולא תאמר הרי זו חלה. לפי שתטמא אותה בידיה כמו שנתבאר בטבול יום פוסל בתרומה. ודין התרומה והחלה אחת כמו שביארנו בטהרות אבל קוצה אותה והיא חולין ותשים אותה בכלי בצד העיסה חוץ ממנה ואח"כ תקיף דבר סביב העיסה והחלה עד שיהיה הכל כאילו הוא בכלי אחד ואז תאמר הרי זו חלה ולא תגע בה אח"כ ואמנם כי הוצרכנו לזה העיקר לפי מה שביארנו במסכת תרומות שמצוה לתרום מן המוקף והודיענו שלא נאמר אם נתיר לה שתקיף ותקרא לה שם תגע בה ותטמא:

אח"כ אמר אם נפל מרוקה ומדמה על ככר של תרומה שהוא טהור לפי שמשקה טבול יום כמשקה שהוא נוגע בהם אלו ואלו אין מטמאין כמו שהתבאר בשני של טבול יום (מ"ב). ואמנם טבול יום עצמו הוא אשר יגע במשקה תרומה פסלו וזה כי המשקה הפסול לא יטמא אוכלי תרומה כמו שפירשנו וביארנו בתחילת זה הסדר:
בית שמאי סוברין שהיושבת על דם טוהר במלאת ימי טהרה צריכה טבילה ואע"פ שטבלה כבר לסוף שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה והיא טבולת יום כיון שארך עניינה ימים צריכה שתחזור ותטבול וזהו אמרו טבולת יום ארוך בעי טבילה ובית הלל שמין כל אותן הימים בתורת יום אחד וכבר טבלה וכששלמו אותן הימים היא כמי שהעריב שמשו שאינו צריך טבילה

מסכת נדה פרק י משנה ח (ח) הרואה יום י"א וטבלה לערב ומשמשת כו' - כבר קדם לנו הדיבור באלו הי"א יום פעמים ואמרנו שהם הימים אשר הם ראויים לזיבה וכאשר תראה דם בתוך אלו האחד עשר יום דינה שתמתין אותו היום והלילה הסמוכה לו באיסור תשמיש והבא עליה בזמן הזה חייב קרבן ומטמאין משכב ומושב היא ובועלה וחייבין חטאת על הבעילה ההיא וזו היא זבה קטנה. וממחרת היום אשר ראתה בו תטבול כעלות החמה כמו שנתבאר במסכת מגילה וממתנת כל אותו היום חוששת שמא תראה דם ואם לא תראה דם תהיה מותרת לבעלה בערב ואם ראתה בו דם תהיה היום ההוא והלילה הסמוכה לו גם כן טמאה והיא זבה קטנה וביום השלישי תטבול אחר עלות החמה ותמתין אותו היום כולו ואם לא תראה תהיה מותרת לבעלה וזו היא שומרת יום כנגד יום וזהו דינה כשראתה בתוך אחד עשר וזו אין בו מחלוקת אמנם המחלוקת הוא במי שראתה דם ביום אחד עשר עצמו וטבלה לערב שהוא י"ב ושמשה ביתה שאין חילוק לבית שמאי בין רואה ביום אחד עשר או רואה בשמיני או בתשיעי שבתוך אחד עשר שהם מטמאין משכב ומושב וחייבין בקרבן היא ובועלה וב"ה פוטרין מן הקרבן שהם אינם חושבין יום האחד עשר בתורת שמיני או תשיעי לפי שהרואה יום אחד עשר לא תהיה לעולם זבה גדולה בראייה הזאת לפי שאם תראה למחר מימי הנדה יחשב ואינו ראוי להצטרף ליום של אחריו כמו התשיעי ומה שלפניו מן האחד עשר יום ואם טבלה ביום שלאחריו אשר הוא יום י"ב שהוא תחילת ימי הנדה ושמשה את ביתה ואח"כ ראתה אומר ב"ה הרי זה גרגרן וגרגרן. הוא הנוהם באכילה לפי שהיה ראוי לו להמתין אותו היום כולו שלא יבוא עליה ואם בא עליה פטור מכלום אלא שנמהר לבד וב"ש אומרים שהיא ובועלה מטמאין משכב ומושב כמו שבעל שומרת יום כנגד יום. ואמר הרי זו תרבות רעה. לפי שזה היה ראוי שתמתין יום שלאחריו כולו אשר היא משמרתו ולא תבעול עד ליל שלישי ואם בעלה יום השמור אחר הטבילה הרי שניהן חייבין אשם תלוי והטהרות שתגע בהן היא ובועלה ביום הזה תלויות והוא אמרו ומגען ובעילתן תלויים. רומז לתרבות הרעה הזאת ודע כי הרואה בעשירי צריכה שימור ואע"פ שאינה זבה גדולה כלל בראייה הזאת וזה מבואר ממה שביארנו במסכת הזאת: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת נדה מסכת פאה פרק א משנה א (א) ענין המסכת הזאת להתבונן במצות פאה שדהו ומה שנכלל בה כמו שיתבאר לקמן ומה שאמר אין להם שיעור אמנם הוא מה"ת אבל מדרבנן יש לה שיעור והשיעור שנתנו לו לא יהיה פחות מחלק מששים כמו שיתבאר אח"כ. והראיון הוא דברי הכתוב יראה כל זכורך (דברים טז) ואמר לא יראו את פני ה' ריקם (שם) ואיננו קוצב כמה שיעור הקרבנות אשר יקריב בעלותו ועוד יתבאר זה במסכת חגיגה (פ"ק ז). ויש עוד דברים אחרים שאין להם שיעור כגון עפר סוטה ורוק יבמה ואפר פרה ודם צפור המצורע ואולם לא ספרם כי אע"פ שערכם נכבד אין בהם תוספת שכר ואלה שספר בכאן כפי שיוסיף בהן יהיה תוספת שכרו. וגמילות חסדים הוא שם נופל על שני ענינים מן המצות האחד שיעזור האדם לישראל בממונו כגון צדקה ופדיון שבוים והשני שיעזור אותו בגופו כגון ניחום אבלים וללוות את המתים ולבוא לחופת חתנים ודומה לזה. ומה שאמר בכאן גמ"ח אין לה שיעור רוצה לומר לעזור האדם בגופו אך שיעזור אותו בממונו יש לו שיעור והוא חמישית ממונו ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו לבד אם עשה כן במדת חסידות ואמרו (כתובות דף נ.) נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצוה וביאור זאת ההלכה אצלי מה שאומר והוא כשהאדם יראה שבוים שהוא חייב לפדותם כאשר צוה הקב"ה או רעבים או ערומים שהוא חייב להשביעם ולכסות מערומיהם כמו שאמר די מחסורו אשר יחסר לו (דברים טו) ופירושו למלאות חסרונם כשיהיה מה שיחסר להם או מה שיצטרכו לפדיונם פחות מחמישית ממונו או כפי חמישיתו אבל אם יצטרך לתת להם יותר מן החומש יתן חמישית בלבד ויסתלק מלתת עוד ולא יהיה עון עליו בהמנעו להשלים כל מה שצריך להם לפי שצרכם יותר מן החומש אבל אם לא נזדמן לו דבר מאשר זכרנו יוציא החומש מן הריוח ולא מן הקרן ויתנהו בצרכי מצות. וענין מה שאמר אוכל פירותיהן והקרן קיימת לו מה שאומר לך כי המצות כולן נחלקין בתחלה על שני חלקים החלק האחד במצות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקדוש ברוך הוא כגון ציצית ותפילין ושבת ועכו"ם והחלק השני במצות התלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם כגון אזהרה על הגניבה והאונאה והאיבה והנטירה וכגון הצווי באהבת איש את חבירו ושלא יסית אדם להזיק לחבירו ואל יעמוד על דם רעהו וכבוד אבות והחכמים שהם אבות והכל כשיעשה האדם המצות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב"ה עליה לעוה"ב כמו שנבאר בפרק חלק וכשיעשה האדם המצות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה כמו כן תחשב לו לצדקה לעוה"ב לפי שעשה המצות וימצא טובה בעוה"ז בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם כי כשינהג מנהג הזה וינהגו אחרים כמנהגו יקבל כמו כן שכר מהענין ההוא וכל המצות שבין אדם לחבירו נכנסות בגמ"ח ושים לבך עליהם כי כן תמצאם שהרי הלל הזקן (שבת דף לא.) כשאמר לו הנכרי למדני תורה על רגל אחד אמר לו דעלך ביש לחברך לא תעביד וכשתחקור על הענין הזה תמצא ת"ת שקול כנגד הכל כי בת"ת יזכה האדם לכל זה כמו שביארנו בתחלת דברינו שהתלמוד מביא לידי מעשה מסכת פאה פרק א משנה ב (ב) יש מי שיקרא ענוה בוי"ו ופירושו מה שתענה הארץ אם זרע רב או מעט ויש מי שיקרא ענבה בבי"ת ופירושו גודל הגרגרים או דקותם ורוע פריהם ושני הענינים קרובים זה לזה והסברא היוצא משלש אלה הדרכים אינו אלא לתת לעניים מתנה יתירה ואם תהיה השדה גדולה והעניים מועטים יתנו לפי גודל השדה ואם הארץ מעוטה והעניים רבים יתנו לפי רוב העניים וכן אם תוציא הארץ זרע רב והעניים מועטין יתנו הרבה ומאשר זכרנו יתבאר לך שאר עניני ההיקש בג' ענינים אלו מסכת פאה פרק א משנה ג (ג) דעת ת"ק שיעזוב הפאה מאיזה צד שירצה ור"ש אומר שהיא פאה מכ"מ שיניחנה אך לא תעלה לו מצות פאה עד שיערב בקצה שדה על כל פנים כשיעור פאה הראויה לשדה ההיא מפני הרמאים שהם קוצרים פאות השדה וכשנשאל אותם אומרים במקום אחר נניחנה וכן יאמרו לכל מי שיראם והם קוצרים בכ"מ עד שיקצרו כל השדה ור"י אומר שהמניח באיזה מקום שירצה או בקצה (נ"א בתחלת) השדה או באמצעה אינו פאה בשום פנים אבל הוא הפקר ולא נקרא פאה משיניח בתחלת השדה או באמצעיתו אלא אם כן הניח בקצה השדה ואפילו שורש אחד לפאה ויעזוב כל מה שיעזוב בזולת המקום ההוא נסמך אל השורש ההוא והוא מה שיאמרו סומך לו משום פאה. ופי' שייר השאיר והותיר. ופי' הפקר הדבר המשולח לכל בני אדם לקחתו כמו שיתבאר בזו המסכתא. ודע כי הפאה היא לעניים בלבד ופי' משום מצד כך וכך ומי שאומר שהפאה שהניח בתחלת השדה או באמצע השדה הפקר ר"ל הוא מותר לכל בני אדם ור' שמעון אומר שהוא פאה ואף ע"פ שלא עלתה לו מצות פאה עד שיניחנה בסוף השדה לא יתירוהו אלא לעניים בלבד והלכה כר"ש מסכת פאה פרק א משנה ד (ד) נאמר בכאן אוכל להוציא הכופר ופירושו אלחנ"א וסלילוגא והאלצפור והם צמחים שיצבעו בהם מיני הצבעונים והדומה להם שאינם חייבים בפאה לפי שאמר הכתוב (ויקרא יט) ובקצרכם ומלת קציר נופלת על קצירת כל דבר הנאכל. ופירוש נשמר שיהיה במשמרת שכל דבר המופקר ואינו בשימור אינו חייב בפאה לפי שאמר הכתוב בענין פאה תעזוב אותם (שם) וזה מלשון משולח ונעזב ר"ל הפקר:

וגידולו מן הארץ. ר"ל שיהיו לשרשיו שריגים משתרגים תחת הארץ ובהם יפרה להוציא מכללם הכמהים והפטריות שאינם חייבים בפאה מפני שאמר הכתוב קציר ארצכם (שם):
ולקיטתו כאחת. ר"ל שיאספהו כולו בפעם אחת ואז יהיה חייב בפאה להוציא התאנים והדומה להם שלא יאספו בפעם אחת עד שנתבשל זה אחר זה שאין לנו לחייב בפאה אלא כל שיקצרוהו בפעם אחת כי הוא לשון קציר:
ופירוש מכניסו לקיום. ר"ל אפשר בו להיות אצור וכמוס באסמים להוציא מכללו הירקות כולם שאין לנו לחייב בפאה אלא כל דבר הנאצר כגון החטה ושעורה כמ"ש הכתוב פאת שדך לקצור ולא יפול על שדה ירק שם קצירה:
ושם תבואה נופל על חמשת המינים והוא חטה והוא שני מינים והשעורה והוא שלשה מינים ואלו הם חמשת מינים הנזכרים בכל מקום:
וקטניות. הם כמו פולים ואפונים והלוביא והשומשמין וזולתם מן הדומה להם:

ופירוש בכלל הזה כשנשלמו בהם אלו התנאים הראויים בחיוב פאה ולפיכך יתחייבו בפאה מסכת פאה פרק א משנה ה (ה) אוג. הוא הסומאין אשר בארץ הצבי והוא צמח שיעבדו בו העורות ויש לו אשכלות כאשכלות הגפן ויאכלו:

חרובין. ידוע:

ואגוזים ושקדים. כמו כן ידועים ואלה האילנות כולם נמצאים בהם התנאים הנזכרים בכל מה שיתחייב פאה ולפיכך הם מחוייבים בפאה מסכת פאה פרק א משנה ו (ו) דע שהפאה לא תתחייב להוציא ממנה מעשרות ושמור זה העיקר שכל מי שלא הניח פאה וקצר כל השדה כולה יוציא הפאה ממה שקצר וכן אם לא הוציא מן השבלים הקצורים יוציא מן החטה אחר שידושו אותה וימרחוה ויבררוה ואפילו טחנה יוציא הפאה מן הקמח וזה העיקר מבואר בגמרא מכות (דף טז:) וממה שיש לך לזכור תמיד שההפקר והוא הדבר הנעזב והמשולח אינו חייב במעשרות. ופירוש מריחה מריקה וזאת המלה מושאלת בדרך המליצה בענין ברירת החטה מן התבן והשלמת צרכי הזרע עד שלא ישאר לעשות בו אלא להוליכו אל האוצר והוא דומה כמו הממרק לכלים שאין עושין אותו המרוק אלא כשנשלם הכלי וכשיקצר הזרע הנזרע כולו ויודש ונברר מן התבן אז יפריש מן הזרע ההוא תרומה ומעשרות המחוייבות לו ואח"כ יוציא הפאה שנתחייב בה בזרע ויתננה לעניים אבל קודם הברירה צריך להפריש הפאה תחלה ואחר כן המעשרות ויתן הפאה לעניים והפאה עצמו אינה מחוייבת במעשרות. וכן יש לו להפקיר מן הזרע מה שירצה קודם ברירתו אבל אחר הברירה לא יפקיר ממנו כלום עד שיפריש המעשרות:

ור"ע אומר שמותר לו לקחת החטה הנידושה בטרם שיבררו אותה ויזרענה:

והעיקר בידינו שהכהן והלוי כשיקנו החטה אחר הקצירה והדישה והברירה יש להם להוציא התרומה והמעשר המחוייבות באותו הזרע מרשותם ולתת אותם לכהנים ולוים אחרים והוא קנס להם וכן אמרו קנס קנסו בהם שלא יהו קופצין לגרנות ולגיתות ועל כן אמר בכאן שהמעשרות שלהן כל זמן שלא נכנס לגורן בענין שיתחייב מעשר וזהו כשימרחו אותו. וההקדש אינו מחייב מתנה מכל המתנות לא מעשרות ולא זולתם וגזבר שם הפקיד השומר נכסי הקדש ואמר שכל מי שהקדיש גרנו ואח"כ פדאו מיד הגזבר ועודנו בקמה או קציר בטרם הברירה יתחייב להוציא המעשרות ואם ימרחהו הגזבר ופדאוהו בעליו אחר כן לא יתחייב במעשרות שבעת שנכנס בחזקת חיוב המעשרות היה ברשות ההקדש שאינו מחוייב במעשר ואין הלכה כרבי עקיבא מסכת פאה פרק ב משנה א (א) מפסיקין לפאה. לחלק השדה ולעשותה שתי שדות ויתחייב להניח פאה בכל אחת מהם כפי מה שנתחייב כמו שאמר הכתוב פאת שדך (ויקרא יט) ואמרו ובלבד שלא יוציא משדה לחברתה:

ושלולית. היא תעלה או גולת מים שנמשכים ממנה אמת המים להשקות בהם מקומות אחרים וכן אמרו (ב"ק דף סא.) בפירוש זאת המלה אמת המים המחלקת שלל לחברותיה:
ודרך היחיד. ד' אמות ודרך הרבים ט"ז אמה:
ושביל הרבים ושביל היחיד. הוא שיהיה דרך בין שתי השדות אם לאיש אחד שעובר משם לגנו או לשדהו או שיהיה השביל לרבים אפילו שיהיה אותו השביל צר מאד ובלבד שתהיה הדרך ההיא סלולה ותמידה בימי החום ובימי הקור אבל אם לא היתה תמידה רק תהיה נפסקת בימות הגשמים לא תפריש בין ב' השדות אלא אם תהיה רחבה כפי המדה אשר זכרנו ר"ל ארבע אמות ליחיד וט"ז אמה לרבים והודיענו דרך היחיד ודרך הרבים לפי שיצטרכו שניהם עכ"פ שאילו היה אומר דרך היחיד היינו אומרים כי דרך היחיד בלבד יפריש כי אין לו דרך אחרת והוא הולך ושב עליה תמיד אבל דרך הרבים לא תפריש מפני שהרבים יש להם דרכים רבים מלבד זו ואפשר שיניחוהו ולא יעברו עליו ואילו הודיענו ג"כ שדרך הרבים תפריש היינו אומרים שהענין ההוא מפני שרחבה שהיא ט"ז אמה אבל דרך היחיד לא על כן הודיענו כי שני הדרכים יפסיקו לפאה ותרגום משעול הכרמים שביל כרמיא (במדבר כב):
ובור. הארץ שלא נזרעה ולא נעבדה אבל נשארה שממה:
וניר. היא הארץ אשר שדדו אותה והפכו אותה בחרישה וזאת המלה מלה"ק היא באמת והוא נירו לכם ניר (ירמיה ד):
וזרע אחר. שיזרע זרע אחר להפריש בו בין שני הזרעים כגון שיפריש בין החטה בזרע פולים או אפונים וכיוצא בזה ואלו הג' דברים ר"ל בור וניר וזרע אחר לא יפרישו עד שיהיה ברחבם ג' מעניות כמענית המחרישה:

ופירוש שחת. מלשון השחתה וענינו בזה המקום הקוצר גז לבהמות ואין הלכה כרבי מאיר מסכת פאה פרק ב משנה ב (ב) אמת המים. היא תעלה או גולת מים. וענין אינה יכולה להקצר כאחת כי כשיהיה בצד אחד לא יוכל לשלוח ידו ולקצור בצד אחר:

ומעדר. מקום קשה כחלמיש שלא יוכלו הבקרים לבקוע אותו במחרישות אבל יחפרוהו בכלי ברזל העושים לחפור בארץ ועל כן אמר הארץ ההיא אע"פ שהבקרים לא יוכלו לחרוש אותה כשישאר בין שתי השדות מן הארץ ההיא מקום שלא חפרוהו ולא חרשו אותה אינו מפריש בין שתי השדות אחרי שאפשר לחפור אותו בידים ולחרוש יהיה נחשב כמחובר ונותן פאה אחת לכל ואע"פ שהבקרים לא יוכלו לחרוש אותו וטעם זה כי כשנזרע הארץ ההיא יחפרוהו בידים וכשיראה אדם מקום שאינו חפור לא יאמר שהוא בור ויפסיק אבל יאמר עוד יחפרו אותו לאחר זמן שאי אפשר שיחפרו הכל פעם אחד כך פירשו הקדמונים זאת ההלכה ואני אפרש בה פירוש אחר ואומר שזה המקום הנקרא מעדר אינו מקום מישור אבל הוא הרים וגבעות והראיה ע"ז מה שאמר וכל ההרים אשר במעדר יעדרון והוא אומר אע"פ שהיא עולה ויורדת וא"א לחורש לבקוע אותה בכלי המחרישה במענה אחת מפני שיש בה מקומות תלולות ומקום אחד גבוה ואחד נמוך אבל יחרוש אותה מקומות מקומות ועל כן אין לחשב אותה נחלקת כדי שנוציא פאה מכל הר או מכל גבעה אבל פאה אחת הוא נותן לכל מפני שכל הזרע מחובר והלכה כרבי יהודה

מסכת פאה פרק ב משנה ג (ג) וענין שאמר הכל כל שנזכר למעלה:

ופירוש גדר ידוע ובלבד שיהיה גבוה הגדר עשרה טפחים ואז יפריש בין האילנות ויוציא פאה מכאן ופאה מכאן:
ופירוש שער כותש. הוא הבדים והפארות ירצה לומר ענפי האילנות שהיו נוגעין בגדר ומשולחין עליו ואז יהיה כמחובר ואמרו בגמרא כעלי במכתשת ענינו שינטו הפארות על הקיר

מסכת פאה פרק ב משנה ד (ד) רואין זה את זה. שלא יהיה בין אילן לאילן שום סתר שיסתיר ביניהן ויהיה מרוחק זה מזה שאם יעמוד האדם אצל האחד יראה השני:

ופירש בכל רוח. בכל הצד כגון להוציא פאה אחת מכל הזיתים שבמזרח המדינה ופאה אחת מכל מה שיש במערבה ואין על רבן גמליאל חולק ואין הלכה כר' אליעזר ב"ר צדוק

מסכת פאה פרק ב משנה ה (ה) פירוש מין ידוע: שני מיני חטים. ידוע כי יש ממיני חטים גסים ויש דקים ויש מהם ירוק ויש מהם אדום וכל הדבר הזה מבואר מסכת פאה פרק ב משנה ו (ו) הלבלר. הוא הסופר: וזוגות. הם שני המקבלים כגון הלל ושמאי שקבלו משמעיה ואבטליון המקבלים מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח כמו שהתבאר במסכת אבות מסכת פאה פרק ב משנה ז (ז) קרסמוה. כמו כרסמוה והוא מענין כריתה ואולי הם שתי לשונות בלשון הקודש ויאמרו קרסם וכרסם בענין כריתה ואמר הכתוב בחיוב הפאה ובקצרכם שנהיה אנחנו הקוצרים: ומה שאמר קצרוה נכרים כשיקצרוה לנפשותם או לעשות היזק אבל אם ישכור אותם או קצרו לבעל השדה הוא חייב פאה מסכת פאה פרק ב משנה ח (ח) כשידע הלוקח שקצרו חציה נתחייב בלא ספק לתת כל הפאה המחוייבת לתת לאותה שדה לפי שאין לו רשות למכור מתנות הקב"ה ולפיכך יהיה כאילו לא מכר לו אלא מה שנשאר בשדה אחר הוצאת הפאה שנתחייבה אותה השדה וכן הפודה מן הגזבר יוציא הפאה כולה מן החצי שפדה מסכת פאה פרק ג משנה א (א) מלבנות. הם ערוגות ערוגות מרובעים דומים לדפוס שעושין בו הלבנים והם מרובעות. וכבר פירשנו (פ"א מ"ד) ששם התבואה נופל על חמשת המינים ומחלוקת ב"ש וב"ה אינו אלא כשיהיו אלו האילנות רחוקות זו מזו כגון שיהיו מהן י' אילנות בתוך נ' אמה על נ' אמה אבל אם היו רחוקות יותר אין שם מחלוקת שיש לו להוציא פאה מכל אחד ואחד וכן אם היו יותר קרובים מזה אין שם מחלוקת שהוא מוציא פאה מאחד על הכל מסכת פאה פרק ג משנה ב (ב) מנמר. הוא שיזרע מקומות מקומות מן השדה כדמות עור הנמר שהוא נקודות נקודות וביאר הגמרא שזה הדמיון הוא שעוקר היבש ויניח הלח וזהו מה שאמר ושייר קלחים לחים ר"ל שעקר היבש והניח הלח:

ופי' שבת בלשון לע"ז אני"ט ובלשון ערב אל שב"ת:
וחרדל. הוא בלשון ערבי אל כרד"ל ובלשון לע"ז שינאפר"י וטעם זה הענין שמנהג בני אדם לזרוע אותן פרודות בערוגות והוא מה שאמר בגמרא מפני שדרכן לזרוע ערוגות ערוגות ואין הלכה כרבי עקיבא

מסכת פאה פרק ג משנה ג (ג) המחליק. החותך כמו מחליק פטיש (ישעיה מא):

ואפונין. זרעונים:
וכרם המדל. כרם מדולדל גזור ממלת דל והוא שיבצור מקצתו וימכור ויעזוב הנשאר לדרוך או ליבש אמר שחייב לתת פאה מן השארית הנשארת כפי מה שנשאר לא כפי הכרם כולו וזה כשיבצור הענבים מכל צד מצדי הכרם אבל כשיבצור מצד אחד ומכר והניח הנשאר יתן ממה שנשאר פאה המחוייבת לכל הכרם וזהו פירושו מה שאמר המחליק מאחת יד ר"ל הבוצר או הקוצר מצד אחד

מסכת פאה פרק ג משנה ד (ד) האמהות. הם הבצלים השמורים לזרע ואין הלכה כר' יוסי בשני דברים אלו מסכת פאה פרק ג משנה ה (ה) קלחי אילן. הם שרשי צמחים שהם מחוייבים בפאה ואינם אילן וכן יבואר בגמרא:

ומה שאמר נותן פאה מכל אחד ואחד חוזר על הלוקח וזה הענין שביאר ר' יהודה רוצה לומר שבזמן שיתחיל בעל השדה לקצור אז נתחייב בפאה כשמכר והשאיר מפני שאמר הכתוב ובקצרכם את קציר ארצכם ואמר מעידנא דאתחיל לקצור איתחייב ליה בכוליה שדה ורבי יהודה המבאר זה הדבר שהקדמנו למעלה אין חולק עליו וביאורו אמת

מסכת פאה פרק ג משנה ו (ו) בית רובע. מקום שיזרע בו רובע קב ועוד נבאר אלו המדות והסאין בסוף מסכת זו (פ"ח מ"ה):

ולקצור ולשנות. הוא שיקצור מן השבולים כפי שתי אגודות שלא יוכל לקבץ אותם בידו באגודה אחת:
ובכורים. רוצה לומר הבאת בכורים ועוד יתבאר לך בסוף זה הסדר שהבכורים לא יתחייב להביאם אלא מי שיש לו שדה:
ופרוזבול. שטר שלא יכתבוהו אלא על הקרקעות ועוד נבאר ענין זה השטר במסכת שביעית מן הסדר הזה ומן העיקרים שיש בידינו שכל הנכסים חוץ מן הקרקע כגון מיני סחורות וזהב וכסף ואבני יקרות נקראים שאין להם אחריות ופירוש שאין להם אחריות שאין להם חזרת תביעה וזה שכל מי שיש עליו חוב ומכר סחורות שהיו אצלו אחר שלקח החוב ואחר כך טען שאין לו מה שיפרע אין לבעל חוב לחזור באחריות על הקונה הסחורות ושיוציאם מיד הקונה אבל אם ימכור מי שיש לו עליו החוב קרקע אחר שלקח החוב וטען שאין לו מה שיפרע יחזור בעל חוב על קונה הקרקע ויוציאנו מידו ובשביל זה נקרא הקרקע נכסים שיש להם אחריות. ומן העקרים שיש בידינו גם כן שהנכסים שאין להם אחריות והם הנקראים מטלטלין אין נקנין בכסף ולא בשטר אבל נקנין במשיכה והוא מכלל הדברים המקנים והקרקע היא נקנית בנתינת כסף ובכתיבת שטר כולל עניני המכירה ובהשתמשות בו וזו היא חזקה לפיכך כל מי שיקנה קרקע ומטלטלין בקניה אחת וקנה הקרקע באחת משלשה פנים שזכרנו זכה גם כן במטלטלין. ואלו העיקרים כולם והראיות שלהם והשלמת דיניהם עוד יתבארו במקומו במסכת קידושין (כו.) אבל זכרנו לך מהם בכאן ראשי דברים כדי שיתבאר לך בכאן על דרך קצרה והלכה כרבי עקיבא

מסכת פאה פרק ג משנה ז (ז) שכיב מרע. השוכב מחולי כששייר לעצמו קרקע כל שהוא כבר גילה דעתו שיקוה לקום מחליו ולפיכך שייר לעצמו מה ששייר ומפני זה יתקיים כל מה שנתן ואינו יכול לחזור בו כשיקום מחליו ובלבד שקנו ממנו בקנין אבל אם לא קנו ממנו יכול לחזור ואם לא שייר לעצמו שום קרקע ואח"כ נתרפא מחליו חוזר במתנתו ואע"פ שקנו ממנו כי מאחר שלא שייר לעצמו כלום גלה דעתו שמתנתו היתה מחמת מיתה:

ומה שאומר בכאן כשיכתוב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה זה הענין הוא על שני תנאים האחד מהם שכלל אותה בחלוק נכסיו עם בניו כגון שיכתוב להם לפלוני כך ולפלוני כך ולפלונית כך והיא שומעת ושותקת ולא תערער כגון שתאמר כתובתי אני גובה וראיה על זה מה שאמרו אבדה כתובתה ולא אמר איבדה ר"ל כי בשתיקותה כשחלק לה עם הבנים אבדה מה שיש לה לקבל בכתובתה והתנאי השני שיהיה שכיב מרע אבל אם יהיה בריא תקח כל מה שיש בכתובתה אלא אם כן יוציא שטר שהיא נתנה או קבלה:
ודברי ר' יוסי אם קבלה עליה אינו ר"ל שהיא לקחה בקנין שהיא רוצה בדבר זה לפי שאין בזה מחלוקת אבל הוא אומר שאם קבלה היא על עצמה שתהיה משותפת בין הבנים ואפי' אם לא לקחה בקנין ולא כתבו בדבר ההוא צואה כבר אבדה כתובתה ואין הלכה כר' יוסי

מסכת פאה פרק ג משנה ח (ח) הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין. מפני שעבדו בכלל נכסיו וכבר הקנהו אותו ואם שייר קרקע כל שהוא ואומר לו כל נכסיי נתונין לך חוץ ממקום פלוני לא יצא בן חורין לדעת ת"ק לפי שדעת ת"ק שאין חולקין הדבור לפיכך זה התנאי תלוי בגוף העבד וכאילו התנה באבר מאבריו ויצטרך לספר כריתות וליכא ועל כן לא ישתחרר העבד ולא יקנה בנכסים בשום פנים ואפילו ייחד שם המקום שהתנה בו וכל שכן כשלא ייחד אותו ור' יוסי חולק על זה וקילס ר' שמעון [בתוספתא] שהוא אומר שחולקין הדבור ואין לנו לומר כשהתנה בנכסים שהתנה בגופו של עבד אלא אמר כל נכסי קנויין לך חוץ ממקום פלוני יצא לחירות וקנה כל הנכסים לבד המקום ההוא ואפילו לא היה לבעליו אלא אותו המקום שהתנה בו ואין לו קנין אחרים זולתו יצא העבד לחירות ואף על פי שלא נשאר לו לקנין שיקנה אחר שהתנה בכל קניניו מלבד העבד וזה ענין דברי רבי שמעון לעולם הוא בן חורין רוצה לומר כי כל זמן שלא התנה בפירוש בגוף העבד כבר הוא בן חורין אחר שהתנה בקצת נכסיו שהקנה לעבד קצתם או שהתנה בכל נכסיו שלא הקנה מהם לעבד כלום אלא אם התנה בדבר סתם ואפי' אם יהיה דבר מועט ואמר חוץ מאחד מריבוא שבנכסי כבר נכנס בחלק ההוא בלא ספק חלק מגוף העבד מפני שהוא מנכסיו ואז נאמר לו כרות גיטא ואין הלכה כר"ש ומה שאתה צריך לדעת כי מה שאמר בענין שכיב מרע ובכותב נכסיו לבניו ובכותב נכסיו לעבדו שייר קרקע כל שהוא וכן אם שייר מטלטלין הדין אחד אבל אמר קרקע בכולן מפני שהקדים לומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ומיגו דתני רישא קרקע תני סיפא קרקע כי הפאה לא תהיה אלא בקרקע מסכת פאה פרק ד משנה א (א) אמר הכתוב לא תכלה פאת שדך בקצרך (ויקרא כג) בא ללמדנו שיניחנו פאה מחוברת לקרקע וזה בקציר ומה שדומה לזה מן הדברים שאפשר לקטן ולגדול לקחתה:

ודלית. שם לגפן כמו דליותיו (יחזקאל יז):
ובדקל. התמר:
וחלוקי האגוזים. אגוזי פרך והם מין אגוזים והוא מאד גבוה:

ופירוש לבוז. שיקח כל אחד מה שיוכל ואין הלכה כרבי שמעון מסכת פאה פרק ד משנה ג (ג) כשיקח מקצתו ויכסה מקצתו לוקחין מידו הכל בין מה שלקח ובא לידו ובין מה שכסה וזה קנס וכן אמרו קונסין אותו ומעבירין ממנו את הכל את התלוש ואת המחובר ועומר השכחה יתבאר אחרי זה מסכת פאה פרק ד משנה ד (ד) מגלות. הם חרמשים: וקרדומות. הם ממיני הפטישים והדבר כולו מבואר מסכת פאה פרק ד משנה ה (ה) שלש אבעיות. שלש בקשות מלשון אם תבעיון בעיו (ישעיה כא) ואמרו נותנין הפאה בשחר בשביל המניקות שהם מצטרכות לאכול בבקר ובחצות בשביל הנערים הקטנים שהם ישנים בבקר ויתהלכו לאטם עד חצות היום במנחה בשביל הזקנים שלא יגיעו לשדה אלא עד אותה השעה:

ובית נמר. שם מקום:
וענין על החבל הוא על קו מישור מתחלת השדה עד סופה:
מכל אומן ואומן. ר"ל מכל שורה ושורה שכן היו קוצרים שורה אצל שורה וכל שורה נקראת אומן ואין הלכה כרבן גמליאל ולא כר' עקיבא אלא בג' שעות אלו בלבד תנתן הפאה כדי שיהיו שעות ידועות להתקבץ בהם העניים

מסכת פאה פרק ד משנה ו (ו) שכחה. הוא מה שאמר הכתוב (דברים כד) ושכחת עומר בשדה וזה יהיה כשמוליכין העומרים ממקום למקום כמו שיתבאר ודעת החכמים שכל זרע שלא נתחייב בחיובי קמה והם לקט ופאה לא יתחייב ג"כ בחובת העומר והיא השכחה ואין הלכה כר' יהודה מסכת פאה פרק ד משנה ז (ז) כשיקדיש קמה ופדה קמה נתחייב בפאה ובלקט. וכשיקדיש עומרים ופדה עומרים חייב בשכחה: ואם הקדיש קמה וקצר הגזבר ועשאם עומרים ואחר כן פדאם לא יתחייב בהם ואפי' בשכחה וזה דעת החכמים כפי מה שהקדמנו מן העקרים שיש אצלנו מסכת פאה פרק ד משנה ט (ט) זה אשר לקט את הפאה ואמר הרי זה לפלוני אם יהיה זה הלוקט עני ותהיה ראויה לו אותה הפאה אין מחלוקת שזכה לו וזכה בה האיש האחר אע"פ שאיננו כאן שאנו אומרים אחרי שיש לו רשות לקחתם יש לו רשות להקנותם לאיש אחר אבל מחלוקת ר' אליעזר וחכמים אם היה הלוקט עשיר שר' אליעזר אומר אחר שיש לו רשות להפקיר נכסיו ויאכל הפאה ההיא יש לו רשות להקנותה לאיש אחר וחכ"א לא אמרינן תרי מיגו שנאמר אחרי שיש לו רשות להפקיר נכסיו יהיה כאילו הפקירם ונאמר אחר כן אחר שאם הפקיר נכסיו והם ראויים לו יוכל להקנותם לאחרים. והעיקר אצל רבי מאיר שאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות ולפיכך לקט והשכחה ופאה שלו חייבין במעשרות לדעתו ואינה הלכה: וכשיפקיר לא יתחייב כל הדבר ההוא מעשר כפי מה שהקדמנו שהפקר אינו חייב במעשר ואין הלכה כר' אליעזר מסכת פאה פרק ד משנה י (י) פי' הנושר נופל:

פי' תלש שלף מעל הארץ:
תוך היד ותוך המגל. ר"ל מה שיפול ממה שיהיה בתוך היד או המגל הוא לקט ומה שיפול מאחורי היד ומאחורי המגל הוא לבעל הזרע ומה שיפול מקצה היד ומקצה המגל והוא מה שיפול בין הקצוות ולא יפול עליו לא לשון תוך ולא לשון אחור הוא מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא והלכה כר' עקיבא

מסכת פאה פרק ד משנה יא (יא) חורי הנמלים. הם חורי הנמלים שהם עושין בארץ לאגור שם הזרע כשיהיו בקמה הם בחזקת בעל הבית כי אין לעניים בקמה כלום וכשימצאו מאחרי הקוצרים שהרי יש שם זכות לעניים במה שנפל אמר שהזרע העליון והוא הלבן לעניים לפי שנאמר שהם מן הזרע החדש והזרע התחתון והוא השחור לבעל הבית לפי שנאמר שהוא קדמון ומזרע השנה שעברה הוא ורבי מאיר אומר כי אפשר להיות השחור ההוא מזה החדש כי אי אפשר שלא יהיה בזרע טוב ורע ואחרי שהדבר ספק נאמר ספק לקט לקט והלכה כרבי מאיר מסכת פאה פרק ה משנה א (א) גדיש שלא לוקט תחתיו. הוא שיקבץ ערימות חטים על מקום שלא נלקט ממנו לקט של עניים אבל קבצוהו והושם על הלקט וקנסו קנס שיתן מן הערימה ההיא כל הנוגע ממנו בפני הארץ מחובר אל מה שיהיה שם מן הלקט:

ופי' אומדין הוא השיעור על דרך קירוב:

פי' נפילה. שיעור מה שזרע בה בשעת הזריעה ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מסכת פאה פרק ה משנה ב (ב) שבולת שבקציר. פי' כשיקצור השבלים אפשר שתשאר שבולת אחת בארץ נמלטה מן המגל ונקצר כל מה שסביב ואמר שאם הגיע לקמה עומדת יהיה דינה כדין הקמה והוא של בעל הבית ואם לא יגיע ראשה לקמה עומדת היא כמו לקט ויקחוה העניים:

ומה שאמר מעשר שבולת אחת. כבר ביארנוהו והוא שיקח שתי שבלים מן הגדיש ההוא ויקח אחת מהן ויאמר אם תהיה זאת שבולת לקט טוב ואם אינה שבולת הלקט יהיו המעשרות המחוייבות לה בזאת השבולת האחרת ויתן הראשונה לעני והשניה לכהן ואמר ר"א כי העני לא זכה בשבולת ההיא עד יקח תמורתה אחרת אא"כ נתן לו הזרע כולו על מנת שיחזירהו לו וזה הדין נוהג אצלנו מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ותהיה אז אותה השבולת שהוא לקט באה ליד העני ואז יוכל שיקח אחרת על הענין הנקדם ואין הלכה כר"א

מסכת פאה פרק ה משנה ג (ג) מגלגלין. ידוע:

וטופח. שם מין ממיני הגרגרין קרובים בדמותם וטבעם מן השעורים והרופאים קורין אותן בלשון ערב קורטומ"ן ואמר ר"מ שיש להשמר מזה המין שלא יקצרוהו בכלל הזרע מפני שיזיק לעניים שמא יהיה הלקט הנופל מן המין ההוא וחכמים מתירין כי הם אומרים שאפשר שיהיה הלקט מן הזרע הטוב ולא מזה המין ואין הלכה כר"מ

מסכת פאה פרק ה משנה ה (ה) כשיחליף עם העניים מה שלקט פטור מן המעשרות מפני שהיה של עניים ואין עליו חובת מעשרות ומה שבא ליד העניים יהיה אחר התרומה מפני שהיה ממון בעה"ב שהוא חייב במעשרות. ופי' אריסות השותפות בתבואת הארץ ושם השותף בענין ההוא אריס והוא שיקח הארץ לעבוד אותה ולהתעסק בעניניה וכבר הקדמנו שהכהן והלוי כשיקנו הזרע יש להם להוציא מידיהם המעשרות אע"פ שהם שלהם ויתנו אותם לאחרים וכמו כן העניים כשיקנה עני או יהיה אריס יש לנו להוציא מתנות העניים מידו ויתנו לאחרים לפיכך הודיענו שאם יקחו שני עניים שדה באריסות אין לנו להוציא מתנות העניים מתחת ידם אבל יתן כ"א מהם לחברו מעשר עני מחלקו שנתחייב בו ונתבארו דברי חכמים בדברי ר"י ופירושו שבזמן שקבל השדה באריסות שיקח מתבואתה חציה או שלישיתה או רביעיתה או זולתו מן החלקים כל שנעשה השדה כולה ברשותו ובחזרתו ולפיכך אסור בלקט ובשכחה ובפאה אבל אם יאמר לו חלק ממה שאתה קוצר יהיה לך אין לו חלק אלא במה שהוא קוצר ולא נעשית השדה ברשותו ומותר לו לקט ושכחה ופאה ומחייבין אותו מעשר עני המחוייב לדבר הקצור מפני שיש לו בו חלק והלכה כר"י שהוא מבאר דברי חכמים מסכת פאה פרק ה משנה ו (ו) ענין זה שמכר השדה כולה ותבואתה והמוכר ההוא שנשאר עני מותר בלקט שכחה ופאה והלוקח אסור בלקט שכחה ופאה ואפי' לא נתן הכסף או אפי' לוה דמיה:

וכשישכיר הפועל עצמו על מנת שילקוט בנו עמו הוא גוזל העניים:
ומה שאמר עולים והפסוק אמר עולם לא יקשה בעיניך שזה על דרך דרש ומעיקרי לשון הקודש כי אותיות המשך והנוח יתחלפו קצתם עם קצתם והם נופלות מן הכתיבה להקל ור"ל בעולים עולי מצרים כלומר המצות והחוקים אשר צוה האל ליוצאי מצרים

מסכת פאה פרק ה משנה ז (ז) חפוהו בקש. כסוהו והסתירוהו בתבן ודומה לו מסכת פאה פרק ה משנה ח (ח) המנהג לקצור החטה ולעשותה ערימות ערימות במקומות רבות עד שיקבצו הכל במקום א' ומן המקום ההוא למקום הדישה והוא נקרא גורן. וכל אשר יקבצו מן הערימות מעל הארץ נקראו כובעות שהם דומים לכובע וכל מה שיקבצו בחפירה שהיא נעשית בארץ נקראו כומסות גזור ממלת הלא הוא כמוס עמדי (דברים לב) ומה שיתקבצו ממנה כעגולה דמות רחיים נקראו חררה וכן ביאר הגמ'. ולעמרים הוא שיוליך האלומים הקצורים לעשות מהם ערמים גדולים וזה הוא נקרא לעמרים וכל מה שיוליכם ממקום הקצירה אל אחד המקומות האלה אם שכח כלום במקום הקצירה אינו שכחה ואם הוליך מאלה המקומות למקום הדישה ושכח דבר באחת מאלו המקומות יש לו שכחה וזה ענין מה שאמרו ממנו ולגורן יש לו שכחה:

וענין המעמר לגדיש ידוע:
ומה שאמרו גמר המלאכה. ר"ל המקום שאין מוליכין אליו כי אם לקבץ שם העמרים בלבד ולא יקבץ אותם העמרים אחר כן לעשות מהם עמרים גדולים ואמר הכתוב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה ואמר מה קציר שאין אחריו קציר אף עמור שאין אחריו עמור ואז יתחייב בשכחה

מסכת פאה פרק ו משנה א (א) כבר ביארנו כי ההפקר אינו מחוייב במעשרות ומה שהפקיר לעניים בלבד אומרים ב"ש שהוא הפקר ואינו מחוייב במעשר והביאו ראיה עליו מה שאמר הכתוב (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם ואמרו יש לך עזיבה אחרת שהוא לעניים ולא לעשירים וב"ה אומרים אמר הכתוב בשמיטה (שמות כג) תשמטנה מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת כזו. ואתה צריך לדעת כי לבית שמאי מי שהפקיר לאדם ולא לבהמה לישראל ולא לנכרים לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת שכל זה הפקר ואינו מחוייב במעשרות מסכת פאה פרק ו משנה ב (ב) גפה. הוא שער המגולה והוא ממלת ויגיפו הדלתות (נחמיה ז):

גדיש. הוא ציבור העמרים:
ולכלים כלי חרישה. וכבר ביארנו בגמרא שהם לא נחלקו כנראה מן המשנה הזאת שאינו שכחה אבל נחלקו כשיקח העומר להוליכו במדינה ונתנו באחד מן המקומות הנזכרות ושכח אותו שבית שמאי אומרים אחר שלקחו זכה בו ואינו שכחה ובית הלל אומרים שכחה

מסכת פאה פרק ו משנה ג (ג) מה שאומר העומר שכנגדו מוכיח סדר המשנה היה ראוי להיות כך העומר השכוח ראש שורה שכנגדו מוכיח אם שכוח הוא אם אינו שכוח ומה שאמר ומודים שאינו שכחה בשלא שכחה סמוך לגפה ולגדיש כאשר ביארנו במה שהקדמנו מסכת פאה פרק ו משנה ד (ד) מה שאמר ושלפניהם שכחה. כי מה שיש לפני כל אחד ואחד מהם הוא אחורי השני ואסור לו לחזור לאחוריו ולקחת מה שיש מן העומרים לשם כמו שיתבאר:

שלפניו אינו שכחה. ר"ל העומר שהניחו במקום שהתחיל ממנו לפי שהוא מחובר עמהם בעמרים הערוכים ממזרח למערב וכאילו התחילו השורה האחרת למזרח או למערב. וזו הצורה וזה הענין ממה שאמר מוכיח כמה שהקדים ואלו השורות הם שורות של עומרים ואני ציירתי לך נקודות במקום העומרים כדי שיתבאר לך וכזאת תהיה צורת העומרים אשר בהם זה הדין ומה שאמר בל תשוב רצה לומר שהוא עובר על דברי הכתוב שאמר (דברים כד) לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה

מסכת פאה פרק ו משנה ה (ה) ציבורי. הם הערימות:

הוצני פשתן. קני הפשתים קודם שיכתשוהו ושישרוהו כשיתלשו אותו:
ופרט. הוא מה שנאמר ופרט כרמך לא תלקט (ויקרא יט) וב"ה מביאין ראיה ממה שאמר (שם) לעני ולגר תעזוב אותם ויש לו לעזוב שנים. וב"ש מביאין ראיה ממה שאמר (דברים כד) לגר ליתום ולאלמנה ויש לו לעזוב שלשה

מסכת פאה פרק ו משנה ו (ו) מה שאמר רבן גמליאל וכי מרוב העמרים הוא לשון שאילה שאמר להם רוב העמרים השכוחות יש בהם תועלת לבעל הבית או יש לו בהם הפסד. והודו לו ואמרו שיש ברובם תועלת לבעל הבית ואינה שכחה כשיהיו רבים. וכאשר הודו על זה השיב עליהם מדבריהם ואמר להם היאך אמרתם שרובם הפסד לבעל הבית שהרי אתם אומרים כשיהיה עומר אחד אינו שכחה ואם יהיו שנים הם שכחה השיבוהו ואמרו לו כשיהיה עומר אחד הוא כמו הגדיש והכתוב אומר (שם) ושכחת עומר ולא גדיש וכשיהיו השני עומרים הוא כמו שאר עומרים הקטנים. ועוד אמרו (שם) לא תשוב לקחתו עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו יצא זה שאינך יכול לפשוט ידך וליטלו ואין הלכה כרבן גמליאל: ופירוש כריכות אגודות מסכת פאה פרק ו משנה ז (ז) דע שהשכחה היא מחוייבת לקמה כמו שהיא מחוייבת לעומרים לפי שאמר הכתוב (שם) ושכחת ולא תשוב:

וכבר ביארנו (לעיל פ"ה מ"ג) כי טופח ממיני הגרגרים הידוע קורטמא"ן בלשון ערב ובקעה גדולה ממנו תוציא זרע מעט ויצא רובו בתבן וקש לפיכך הוא אומר שאף על פי שאחר שיודש ומרחו אותם לא תקבץ ממנו סאתים רואין אותם השבלים כאילו הם שעורים אשר גרגיריו גסים וכאילו יש בהם סאתים ולא תהיה הקמה ההיא של טופח שכחה

מסכת פאה פרק ו משנה ח (ח) אמר הכתוב (שם) כי תקצור ושכחת עומר ואמר עומר שסביבותיו קציר שכחה ולא עומר שסביבותיו קמה וכשישכח עומר סמוך לקמה אינו שכחה וכן כשישכח קמה והיו ראשי השבלים ממנה מחוברים בקמה שנית והיתה הקמה ההיא השניה סאתים ויותר תהיה מצלת הקמה המחוברת אליה ולא תהיה שכחה ותשאר לבעל הבית. וזה ענין מה שאמר מצלת את העומר ואת הקמה אבל אם שכח העומר והיה סמוך לעומר שאינו שכוח יהיה השכוח שכחה. וכן אם שכח קמה פחות מסאתים והיתה לצד העומר שאינו שכוח תהיה הקמה שכחה וזה הוא מה שאמר והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה ועוד נבאר שיעור הסאה אחר כן וסאתים משנה הסאה מסכת פאה פרק ו משנה ט (ט) כבר הקדמנו שסאתים אינה שכחה וכששכח סאה קמה וסאה עקורה לא נאמר יצטרף זה לזה ולא יהיה שכחה וכן באילן כשיהיה קצת השיעור שלא יהיה כמוהו שכחה באילן וקצתו תלוש ועקור מן הארץ וכן השומים והבצלים כשישכח מקצתם בארץ ומקצתם תלושים והמחובר משניהם אינו שכחה ולא נאמר שיצטרפו כדי שלא יהיה שכחה ור' יוסי אומר שהם מצטרפים עד שיפריש ביניהם רשות העני ויהיה זה כשיזכה בקצת הדבר ההוא התלוש או במחובר ואחר כך נשכח קצתו האחר אז לא יצטרף עמו הקצת האחר ויהיה כמו כן שכחה ואין הלכה כרבי יוסי מסכת פאה פרק ו משנה י (י) כבר ביארנו שחת הוא הגז הקצור לאכילת הסוסים:

ולאלומה. הוא עומרים והענין ההוא שיקצצנה כולה ויחלוק אותה לאלומות ואל יקבוץ מן האלומות ההם עומרים כי האלומות כשיתקבצו נעשים עומרים:
ואגודי השום. הוא השום המחובר חבור הטבע בשרשי צמחיו ויהיה מהם שורש אחד כולל ראשים רבים:
אגודות השום. שיחבוט אותם ביד חביטה קלה קודם שיתקבץ מהם עומרים:
ופירוש טמונים בארץ. ר"ל שיהיה הנאכל מהן מתחתית לארץ כגון הבצלים והשומים והלפתות:

ופירוש הלוף. מין ממיני הבצלים בלא ספק ואין הלכה כר' יהודה מסכת פאה פרק ו משנה יא (יא) כבר ביארנו בפרק זה שיש לקוצר שכחה כשישכח קמה וכן למעמר. והתנאי שישוב ויקח מה ששכח בטל שהעיקר בידינו כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא בממון כמו שיתבאר במקומו מסכת פאה פרק ז משנה א (א) אמר הכתוב (דברים כד) ושכחת עומר בשדה ואמרו עומר שאתה שוכחו לעולם יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן וכשישכח אילן ידוע ותהיה ידיעתו מפני הגבלת מקומו או לרוב זיתיו או לרוב שמנו האילן ההוא לא יקרא שכחה כי הוא זוכרו לאחר זמן:

ונטופה. שם מקום ופעמים רבות מיחסים שם מיני האילנות לארצות:
ושפכוני. זיתים נקראים על שם המקום שהיה מוציא שמן הרבה ועל כן פירשוהו שפכוני וענינו שפיכת שמן לרוב גזור ממלת שפך:
ובישני. הוא נקרא על שם המקום והזיתים ההם לא היו עושין שמן הרבה על כן נקראו בישני לקוח מבושה:
ומה שאמר עושה הרבה הוא רוב הזיתים:
ודברי רבי יוסי קבלה מפני שאמר אותו בזמן אנדריאנוס המלך שהיו הזיתים מעטים מאד שזה המלך החריב הארץ וכרת הזיתים ומפני מיעוטם בזמן ההוא לא היה שכחה שהיה זוכרו אחר זמן ואחר כך כשחזרו הארצות לישובן ורבו הזיתים לא היה מחלוקת שיש לו שכחה

מסכת פאה פרק ז משנה ב (ב) כשיהיה ג' שורות מן האילנות שיש ביניהם ערוגות שתים ושכח אילן באמצע השורה השלישית אינה שכחה שהאילנות הסתירוה וזו היא צורתה. וכבר ביארנו בגמרא ובתוספתא כי מה שאמר בד"א חוזר על ענין ראשון מן הפרק ויהיה סדור הדברים כן כל זית שיש לו שם בשדה אפי' כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל התחיל בו ושכחו הרי זה שכחה עד שיהיה בו סאתים:

ומה שאמר כל זמן שיש לו תחתיו. ר"ל כל זמן שיש לעני רשות לקחת השכחה מתחת האילן יש לו כמו כן רשות לקחת אותו מן האילן:
והמחבא שם העץ שחובטין בו הזיתים עד שיפול מה שנחבא בין העלים ועל כן נקרא מחבא כי מגלה מה שנחבא ואמר ר"מ שיש לו לקחת השכחה כל זמן שנשאר באילנות פרי ומשיכלה פרי מן האילן ויחבטו אותו ולא יפול ממנו דבר והוא מה שאמר משתלך המחבא אין לעניים אז שכחה וחכ"א עד שיכלה הפרי מתחת האילנות הוא מה שאמר כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו ואין הלכה כר"מ

מסכת פאה פרק ז משנה ג (ג) כבר הקדמנו פי' הנושר שהוא הנופל:

ועוקץ. הוא קצה הדבר ועשו ממנו שמוש פעל ואמרו עקץ ר"ל כרת העוקץ:
ופי' הוסבך בעלים נסתבך בעלים:

וכלכלה. הוא הסל וכבר פירשנו אל תסג גבול עולם מסכת פאה פרק ז משנה ד (ד) כתף. הוא שיצאו מן האשכול שריגים דקים מלאים ענב וכן העץ כמו ההדס המזרחי אבל פי' נטף הוא נוזל ר"ל שהוא דבר נוטף ונוזל ונוגע קצתו על קצתו עד יתכנס ויתאבק זה על זה וכל מה שהוא זולת זה הוא מה שקראו הכתוב עוללות:

וארכובה. הם הכריכות שיש בזמורות:

נקרצת. היא נחתכת ונגזרה מן קרץ מצפון (ירמיה מו) ואין הלכה כר' יהודה מסכת פאה פרק ז משנה ו (ו) אמר הכתוב בכל אילן שנטע (ויקרא יט) שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים ודינו שיאכלו אותו בעליו בירושלים כמעשר שני ובה"א כשקרא הקב"ה תבואת השנה הרביעית קדש הילולים וקרא המעשר קדש משפטו כמשפט המעשר וכשיפדה נטל רבעי שלו לעצמו יוסיף חמישיתו על מה שהוא שוה כאשר אמר הכתוב (שם כז) במעשר אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו:

וביעור הוא להסירו מביתו כשישלם זמנו כמו שנבאר במסכת מעשר שני והוא מה שאמר הכתוב בערתי הקדש מן הבית וב"ש לא יחייבוהו כלום מכל זה שלא נכתב דבר בענין זה כלל כי אלו הפסוקים באו בענין המעשר ואינם מדמים כרם רבעי למעשר

מסכת פאה פרק ז משנה ז (ז) מן העיקרים שבידינו אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו לפיכך כשנראו העוללות לא יכול לעשותם הקדש מפני שהן ממון עניים:

וענין שכר גידולים. שכר מה שהוציא האילן מן הפרי בשעת הקדש עד אשר חנטו פגיו ונתבשלו:
ועריס. הוא גפן אדרת אשר נטשו קציריה בענפי האילנות וגבה קומתם ונקרא בלשון ערב עריש:

וברגליות. הם הגפנים השטוחות על הארץ שהרגל נוגעת בהם כמו הכרמים כולם והוא גזור ממלת רגל והלכה כרבי יוסי מסכת פאה פרק ח משנה א (א) אומר הכתוב בזה החלק הנעזב לעניים לעני ולגר תעזוב אותם (ויקרא יט) וכשיפסקו העניים מלבקש אותם הם מותרים לכל בני אדם כי לא צוה הקב"ה שיעזבוה לאיבוד או לעופות:

ונמושות. הם הזקנים הבאים בימים ועיקר לשונם הוא כן והשאילו בכאן זה השם ללוקטים אחר הלוקטים והם המלקטים השניים והמשיל אותם לזקנים לאיחורם מפני שבוששו לבא ולא ימצאו אלא מעט:
ורביעה שניה. המטר השני בזמן הרביעה השניה מן השנה והשאילו כמו כן שם הרביעה לזמן הסתיו לפי שהוא מגדל הצמחים ויוציאם מבטן הארץ כמעשה הבועל בנקיבה והוא גזור ממלת תרביע וכן אמרו (תענית ו:) מטרא בעלה דארעא וזמן רביעה שניה בארץ הצבי בשנה המבכרת הוא בי"ז במרחשון ובשנה הבינונית בכ"ג במרחשון ובשנה המאוחרת בראש חדש כסליו ומה שירד מן הגשם קודם י"ז מרחשון הוא ממטרות החורף לא מתחלת הסתיו כל זה בארץ ישראל ועליו נאמר הדבר:
ופירשו מוסקין מנפצין או חובטין הזיתים והחובט נקרא מוסק כמו שיקרא לחורש עודר ולכורת ענבים בוצר ואוסף מיני התבואה קוצר:

איסרות. קיבוץ איסר ושיעור איסר ארבעה גרות כסף ואין הלכה כר' יהודה מסכת פאה פרק ח משנה ב (ב) כבר הקדמנו שמתנות עניים אינן חייבות במעשרות וכן הלוי אינו חייב מן המעשרות אשר ניתן לו חוץ מתרומת מעשר כמו שביארנו בפרק שביעי מברכות ואמר שיהיה העני נאמן בשעת הלקט שיאמר זה לקט ונקח אותו ממנו ולא נתחייב להוציא ממנו מעשר ושאר ההלכה מבואר על זה העיקר:

ומה שאמר אינן נאמנין אלא על דבר שבני אדם נוהגין ר"ל שהם אינם נאמנין באמרם שאלו מתנותיהם ולא יתחייב הדבר ההוא מעשר אא"כ מנהג בני אדם לתת להם הדבר ההוא ונבאר אותו אחר זה

מסכת פאה פרק ח משנה ג (ג) דרך בני אדם לתת הלקט והשכחה והפאה בחטים ולא בקמח ולא בלחם וע"כ יהיו נאמנין על הזרע ולא יהיו נאמנין על הקמח ולא על הלחם וזה כשיאמר הבעה"ב נתן לי זה הקמח או זה הלחם אבל אם אמר אני לקחתי זרע השכחה והפאה וטחנתי אותו ועשיתי ממנו זה הלחם יהיה נאמן אבל בשעת הפאה. ופירוש שעורה של אורז. שבולת של אורז וכמו כן לא יהיה נאמן עליו כשיהיה זרע נדוש ולא אפוי שהמנהג לא היה אצלם שיותן אלא בשבולים. ופירוש גריסין. פולים טחונין ומקולפים. ופירוש חי. הוא הדבר שאינו מבושל תרגום לא תאכלו ממנו נא לא תיכלון מיניה כד חי (שמות יב):

מעשר עני מנהג בני אדם להוציא מן השמן ולפיכך יהיה נאמן כשיאמר זה השמן הוא מעשר עני:
וזיתי ניקוף. הם הזיתים הנמלטים שנשרו מן האילנות וחובטין אותן העניים והן זכותם וניקוף הוא ממלת כנוקף זית (ישעיה יז) ולא יהיה נאמן באמרו זה השמן מן הזיתים ההם וטעמו היותו נאמן על הלקט ועל הפאה כשיאמר זה הקמח מזרע לקט ופאה טחנתי אותו ולא יהיה נאמן באמרו זה השמן מזיתי הניקוף דרכתי אותו לפי שאי אפשר לדרוך או לטחון דבר מועט

מסכת פאה פרק ח משנה ד (ד) מלפסו. מין ממיני כלי הבישול נקרא לפס והיו מבשלין בו הירקות מסכת פאה פרק ח משנה ה (ה) כוסמין. חטא מדברית והוא מחמשת המינין שנופל עליה שם תבואה:

וגרוגרת. התאנים היבשים:
ודבילה. התאנים הנדבקים זה על זה עד שנעשים כגוף אחד ואלו המדות הנזכרות בכאן באנו להודיעך משקל כל מדה מהם לפי שישתנו משקל הדברים המדודים כפי השתנות עצם הדבר המדוד בין דקות לגסות כי אין משקל מדה מדבש כמשקל המדה ההיא בעצמה מן החלב אבל הודיעך בכאן בדרך המדידה שיעור כל מדה מהם ושמור אותו תמיד בכל המשנה ומתחלה נאמר כי במדה שיש בחלל ארבע אצבעות על ארבע אצבעות ורומה שני אצבעות ושבעה עשיריות מאצבע ויהיה זה האצבע ששיערו בו מאצבעות היד הגודל וזה המדה אשר יש בחללה זה השיעור שזכרנו אחר שיהיה מרובע או עגול או משולש או זולתה מן התבניות הוא נקרא לוג והרבע ממנו הוא נקרא רביעית וחצי הרבע נקרא שמינית ויש בקב ד' לוגין:
וירצה לומר בענין מנה משקל מאה דינרים והדינר ששה דרכמונים או זוזים מזוזי זמנם ומשקל הזוז מהם ט"ז גרגרי שעורים:

ופרס הוא חצי הדבר וענינו בכאן חצי מנה והוא חמשים דינר ואמנם נסדרו אלו המדות מפני שאמר הכתוב (דברים כו) ואכלו בשעריך ושבעו ובאה הקבלה (ספרי פרשה כי תבוא) תן להם כדי שבעם וזה לא ינתן לעניים אלא ממעשר עני שהוא לעניים וכשיעבור העני על הגורן ויהיה לבעל הגורן מעשר עני לא יתן לו פחות מזה השיעור מאיזה מין שיתן לו ואם ירצה לתת לו יותר יתן ואם יש לו אצלו מעשר עני בביתו אין עליו חובה לתת לעני שיעור קצוב אבל יתן לכל מי שירצה מן העניים רב או מעט ואין הלכה כרבי מאיר ולא כר' עקיבא והלכה כאבא שאול מסכת פאה פרק ח משנה ו (ו) ירצה לומר שדבר זה המחוייב לכהנים וללוים ולישראלים כל מי שיש לו מעשר עני חובה עליו לתת השיעורים ההם הנזכרים לכל עני ואם ירצה להקל מן המעשר שיש עליו אצלו בביתו לתת אותו לקרוביו ולמיודעיו יש לו לקחת חצי מה שיש אתו ממעשר עני ויתנהו לקרוביו העניים ויתן החצי לעניים העוברים עליו וזה ענין מה שאמר היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה ואם יעברו עליו עניים רבים והיה אצלו מעשר עני מה שיספיק לתת לכל אחד מהם השיעור הקצוב יש לו לקחת חצי מה שיש אצלו אע"פ שיהיה הנשאר פחות ממה שיקח כ"א מהם מהשיעור הקצוב ויש לו לקחת החצי ויעזוב החצי ביניהם ויחלקו אותו בשוה ואף על פי שיפול לכל אחד מהם פחות מן השיעור הקצוב ויצניע זה כאשר זכרנו מסכת פאה פרק ח משנה ז (ז) ככר. הוא לחם אחד:

ופונדיון. הוא חצי זוז:
וסאה. הוא מדה אשר שיעורה ו' קבים וכבר זכרנו שיעור קב:
וסלע. הוא ד' דינרים והדינר ו' זוזים ויהיה צירוף הסלע כ"ד זוזים והארבע סאין כ"ד קבין ויהיה מכירתו קב בזוז כשיהיה החטה ארבע סאין בסלע יהיה בככר שהוא בפונדיון חצי קב וכאילו אמר אין נותנין לעני העובר ממקום למקום מן הצדקה פחות מככר לחם מחצי קב:
ופרנסת לינה. הוא מה שצריך אליו בלילה ממטה וכר וכסת ואם יהיה העני ההוא ידוע נותנים לו מה שיחסר:
והביאו ראיה החכמים כי שלש סעודות חובה על אדם לאכול בשבת מדברי הכתוב (שמות טז) אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה שהוסיף לשנות מלת יום ג' פעמים:

ותמחוי. הוא שם הכלי שיאכלו בו העניים והיו בכל יום משוטטים על הבתים בכלי ויוציאו מכל בית תבשיל מאשר היו מבשלים ויושם בכלי ההוא ויחלקוהו על העניים וחובה להיות שלשה אנשים המתעסקין לקבוץ אותו ולחלוק אותו לפי שתיכף שיקבצוה יחלקוהו בזמן אחד:

ושם הקופה היא כמו כן כלי מן הגמי או מן הקש והוא כינוי לאשר יתקבץ מהצדקה שיקבצו מיום ששי לששי והעיקר בידינו שכל מי שלא נתן לקופה מה שנתחייב באין ולוקחין עבוטו וכן אמרו (ב"ב דף ח:) ממשכנין על הצדקה אפי' בערבי שבתות ועל כן אל יעסקו לקבץ אותה פחות משנים כי העיקר בידינו שאין עושין שררה על הצבור פחות משנים וכשיחלקוה יהיו ג' מפני שהוא דין מדיני ממונות לתת לזה הרבה כפי צרכו ורוב בניו ויתנו לזה מעט כפי הראוי לו כמו כן והעיקר בידינו דיני ממונות בשלשה:
ומי שיש לו מזון שתי סעודות והוא מאכל ליום אחד לא יקח מן הקופה שיקבצו בכל שבוע ואולם נעשו י"ד סעודות מזון לשבוע אחד מפני שיש ג' סעודות לשבת ואחד עשר בששה ימים הנשארים ב' סעודות בכל יום אחת ביום ואחת בלילה ולפי החשבון צריך שיהא י"ב סעודות אלא שהם לא חשבו לו סעודת מוצאי שבת מפני שלא יצטרך אליה בשביל שאכל במנחה יום השבת והיא השלמת ג' סעודות של שבת

מסכת פאה פרק ח משנה ח (ח) ממושכנים ידוע ואפי' אם יש לו כלי כסף וכלי זהב כגון כוסות וקערות אינו חייב למוכרם עד שיקח מתנות עניים ויכתב בכללם אז יאמרו לו מכור אותם הכלים וקנה אחרים ואל תמעיט מתנות העניים מסכת פאה פרק ח משנה ט (ט) חמשים זוז אשר יסחרו בהם ישוו מאתים שלא יסחרו בהם כי במה שאמר בהלכה הקודמת לזו מי שיש לו מאתים זוז לא יטול כשיהיו בטלות שאינו יודע לסחור בהם אבל כשיהיה יודע לסחור בהם אפי' לא יתעסק אלא בחמשים זוזים מהם אסור לו ליקח מתנות העניים: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת פאה מסכת כלאים פרק א משנה א (א) זונין מין ממיני החטה וישתנה בארץ בתבניתו וטבעו ועל כן נקרא זונין מענין היציאה מדרך היושר כמו לבם הזונה (יחזקאל ו):

ושבולת שועל הוא השעורים המדברים וכוסמין מין ממיני החטה והוא החטה המדברית:
ושיפון מין ממיני החטים המדבריות וצורת שניהם שוה ר"ל צורת כוסמין ושיפון ומפני זה אינן כלאים זה בזה:
הפול ידוע:
והספיר נקרא בל' ערב מא"ש:
והפורקדן נקרא בלשון ערב גלבא"ן ובלעז וש"ש:
והטופח גרגרים לבנים עגולים קשים להשתבר וטבעו קרוב לטבע השעורים וקראוהו הרופאים קרטומ"ן וכבר פירשנוה באשר הקדמנו:
ופול הלבן ידוע:

והשעועים נקרא בלשון ערבי לובי"ה:

ומה שאמר אינם כלאים זה בזה ר"ל כל אחד מהם עם הדומה לו:

---

<SCRIPT language='JavaScript' src='../page_rating1.php?9186'></SCRIPT>

---

<SCRIPT language='JavaScript' src='../../../mycounter.php?9186' ></SCRIPT> <SCRIPT language='JavaScript' src='../../../paypal.php' ></SCRIPT> <script language="javascript"> u="u1062.13.spylog.com";d=document;nv=navigator;na=nv.appName;p=1; bv=Math.round(parseFloat(nv.appVersion)*100); n=(na.substring(0 2)=="Mi")?0:1;rn=Math.random();z="p="+p+"&rn="+rn;y=""; y+=""; d.write(y);if(!n) { d.write("<"+"!--"); }//--></script><noscript> </noscript><script language="javascr מסכת כלאים פרק א משנה ב (ב) הקשות הם הקשואין הירוקין ונקראין אלפקון:

והמלפפון הם קשואים לבנים ונקראים בלשון ערב פיא"ר:
חזרת וחזרת גלים החסא הגנית והחסא ההררית:
עולשין ועולשי שדה נקרא אל הנדבא הפרדסי והמדברי:
כרישין וכרישי שדה הכרתי הגני והמדברי:
כסבר וכסבר שדה גני ומדברי:
חרדל וחרדל מצרי חרדל המדינה והמצרי:
דלעת המצרית ידוע:

והרמוצה רמוצה הוא תואר לדלעת ר"ל דלעת רמוצה והוא מין ממיני הדלועין וטעמו מר ואין ראוי לאוכלו עד שיטמנהו באפר חם ושם האפר החם שיש בו שארית מן האש רמץ ועל כן נקראת זו הדלעת רמוצה. ומה שאמר בכאן החרוב אינם החרובין אבל הוא מין מן הפול המצרי ושמו חרוב וכן פירש הגמ' ואין הלכה כר"י מסכת כלאים פרק א משנה ג (ג) הלפת ידוע:

הנפוץ הוא הצנון שבארץ הצבי והוא דומה ללפת:
כרוב ידוע:
תרובתור הוא כרוב מדברי שקלחיו דקין וכן פירשוהו בגמ':
תרדין נקראים בערבי סלק:
לעוני' נקראין בערבי קטף ובלעז ארמול"ש:
השום ידוע:
השומנית שום מדברי וראשו גוף אחד גס ואינם חלקים מחוברים כמו האחרים והרופאים מכניסין אותו בצרכי הרפואות:

בצל ידוע:

ובצלצול בצל המדבר ואולי בצלצול שם לבצל הקטן וכן פירשהו אחד מן המפרשים:
והתורמוס הוא בלשון ערב כך ובלעז פיישו"ל:

ופלסלוס תורמוס מדברי ואין הלכה כר"ע מסכת כלאים פרק א משנה ד (ד) אגסים נקראין בלשון ערב אגו"ץ וההמון קורין לה ברקו"ק ובלעז מורייג"ס או אנפרשיג"ס:

וקרוסתומלין הם בלשון ערב כמתה"י וההמון יקראו להם אגע"ז ובלעז פירא"ש:
ופרישים הם חבושין בלעז קודונ"ץ:
ועוזרדים נקראין עזרו"ד ובלעז שורב"ש וחזרד נקרא אל עזרן:
פרסקין בערבי אלפו"ך ובלעז פירשג"ש:
שקדים בערבי אללוז ובלעז אמינדל"ס:
והפרסקין כשהן קטנים בתחלת צאתם דומין לשקדים וכשיהיו נגמרין בסופן נקראין בערבי ענא"ב:

רימין נקרא אלנב"ק וכבר פירשנו אותו ואמרו בגמרא יש מהן שהלכו בהן אחר הפרי ויש מהן שהלכו אחר העלין ר"ל אם הם דומים לפרי או לעלים לא יחשבוהו כלאים מסכת כלאים פרק א משנה ה (ה) נפוץ פירשנוהו:

לפסן צמח שטעמו כטעם הלפת ירום על פני הארץ כשיעור אמה והרופאים קורין אותו לפסין:

ומה שאמר עם המצרית חסר השם המתואר וירצה לומר דלעת המצרית ועם דלעת הרמוצה מסכת כלאים פרק א משנה ו (ו) זאב ידוע:

הכלב הכופרי הוא כלב הציד מיוחס לכפר:
שועל ידוע:
צבאים עפרים:
יעלים בערבי אל מעול:
פרד בערבי אלבגאל:

הערוד החמור המדברי מסכת כלאים פרק א משנה ח (ח) פיגם נקרא בלשון ישמעאל ערב סראב ובלעז רודע:

קדה מין האילנות ויש לו ריח טוב תרגון וקדה וקציעתא ואומר מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מה):
וסדן של שקמה גוף אילן השקמה וכבר פירשנוהו במס' דמאי:
וחצוב צמח שיש לו שרשים יורדים בעומק הארץ במישור אינם נוטים לכאן ולכאן ובהם תיחם יהושע חלקי השבטים ועל כן נקרא חצוב:
שיהא מקורו כדי שיקרר אותו ושייר מזג הצמח ההוא שהוא חם:
אבטיח בלעז אלכסון:

וחלמית מין מהירקות ולא נודע לנו פירושו וי"א שהוא העשב הנקרא קטמיה בלשון ערב ובלעז מליו"ן מסכת כלאים פרק א משנה ט (ט) משום כלאים הוא מה שאמר הכתוב שדך לא תזרע כלאים:

משום שביעית הוא מה שאמר הכתוב שדך לא תזרע בשנה השביעית:
ולא משום מעשרות שלא יתחייב כשיעקור אותה מעשר שהכתוב אומר וכל מעשר הארץ מזרע הארץ וזה אינו צומח בארץ:
וניטלים בשבת מפני שאינם צמח מחובר בקרקע ואף ע"פ שינענע העפר בשעת עקירתם שהעיקר אצלנו באלו העניינים טלטול מן הצד לאו שמיה טלטול:
ור' יהודה מצריך לזרוע שני מינים עם אחד משני מינים או עם מין שלישית ואז יתחייב מלקות מן התורה על הזרע ההוא והביא ראיה עליו מן כלאי הכרם שאמר הכתוב לא תזרע כרמך כלאים והכלאים זולת הכרם וכן בזרעים צריך שיהיה כלאים לבד הדבר שנזרע בו כלאים ואין הלכה כר' יהודה אבל כלאי הכרם נפסקה הלכה עליו שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואז יהיה חייב מלקות

מסכת כלאים פרק ב משנה א (א) הסאה כבר בארנו שהיא ששה קבין ורובע היא רביעית הקב והוא אומר שכשיהיה בזרע חלק מכ"ד ממנו מזרע אחר אסור לו לזרוע אותו הזרע עד שימעט זה הזרע האחר או עד שיבור אותו מן החלק ההוא או יוסיף על הזרע עד שיהיה ערך הזרע האחר לזה הזרע פחות מערך אחד אל שלשה ועשרים:

ומה שאמר רבי יוסי יבור כגון שנתערב רובע שעורים בסאה פחות רובע מן החטה שיהיה הכל סאה לא יספיק לו שילקוט מן השעורי' מעט עד שימעט הרובע אלא עד שיבור כל שיעור שיש שם אחד שיהיה הרובע ההוא ממין אחד כמו שאמר מתערובת השעורים בחטה או משני מינין כגון שיהיה קצת הרובע שעורים וקצתו אפונים ונתערב בחטה וא"ר שמעון לא אמרו אלא ממין אחד:
ומה שאמרו חכמים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ר"ל שאלו ב' מינים או יותר אם יהיה כל אחד מהן כלאים עם הסאה ההיא וכשיתקבץ מכל רובע בסאה ימעט אבל אם יתערב מן הזונין ושעורים רובע בסאה פחות רובע מחטין אחר שהזונין אינן כלאים עם החטים לא יצטרפו לשעורים והלכה כחכמים ואין הלכה כר"י ותצטרך לדעת כשתמצא צמח ובו צמח אחר כלאים מתערב עמו אם יהיה פחות מחלק מכ"ד מהכל יניחוהו ואם יהיה חלק מכ"ד או יותר יעקרו הצמח האחר ויעקרוהו וישליכוהו לפי שדין ימעט מחוייב לצמח ג"כ וזהו עיקר הדין אבל מפני שנהגו בני אדם שלא יזהרו בכלאים ואינם חוששים למה שיעקרו להן מן הצמח לפי שזהו נכוש השדה וכאשר ראו זה התקינו שיהו מפקירין את כל השדה

מסכת כלאים פרק ב משנה ב (ב) הוא אומר שזה שאמר כי רובע לסאה הוא שיהיה כלאים ואסור לזרוע אותה עד ימעט מאותו הרובע וזה יהיה כשיתערבו מיני התבואה אלו באלו או במיני הקטנית אלו באלו או במיני התבואה ומיני התבואה הן חטין ושעורים וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון וקטניות הם כמו הפול והלוביא ואלמאש ואלגבאן ואלכרסנה והאפונים וזולתם ממה שדומה לאלו הזרעים:

ומה שאמר זרעוני גנה שאינן נאכלים ר"ל כי הזרועים בעצמם לא יאכלו כמו שיאכלו הפולים והאפונים וזולתם כמו זרע הצנון וזרע הכרפס וזרע לפתות וזרע שומים וזולתם ממה שידמה להם מן הזרעים שאינן מזון וכשיפול חלק מכ"ד ממה שיזרעו בבית סאה ממנה בשיעור סאה יתחייב למעט וכן יצטרפו אלו הזרעים כולם כדי שישלם מהם חלק מכ"ד ממה שיזרע בבית סאה ובית סאה הוא מקום מן הארץ מרובע נ' אמה על נ' ויהיה מדת המקום אלפים וחמש מאות וכ"מ מן הארץ שיש בו בחשבון התשבורת אלפים וחמש מאות א' שתהיה מרובעת או עגולה או משולשת או על זולת תבנית זה זאת נקראת בית סאה:
ונופל לבית סאה הוא שיעור הזרע שיזרעו בזה המקום ואמרו בגמ' שהוא קב וחצי א"כ יהיה אחד מכ"ד בנופל לבית סאה חלק מי"ו מן הקב והוא רביעית הרובע ויאמר כשיתערב מן זרעוני גנה שאינן נאכלין ואפי' ממינין רבים מהם רביעית רובע אחת בסאה שתהיה הסאה ההוא מתבואה או קטנית או מאחד מזרעוני גנה שהוא צריך למעט וכ"מ שנא' במשנה באמת הוא הלכה למשה מסיני:
ודברי ר"ש חוזר על מה שאמר בתחלת הפרק לא אמרו אלא ממין אחד וביארו בגמ' דעת ר"ש כפי מה שאומר שהוא אומר כשם שאמרו שני מינין אין מצטרפין להחמיר וזה על דעת שהוא אומר שהרובע לא יצטרף משני מינין כך אמרו שאין שני מינין מצטרפין להקל וביארו בגמ' זה והוא שאמר כגון שיתערב בכ"ב קב וחצי קב מחטה חצי קב שעורים ופחות מקב עדשים ויהיה הכל קרוב לבית סאה על כן יאמר ר"ש לא נאמר שני מינין מצטרפין להקל כדי שנא' שחצי קב שעורים יצטרף אל כ"ב וחצי חטה והוא מותר ונחשב בלבנו שהכל חטה ויהיה זה הפחות מרובע עדשים מעורב בסאה ואינו חייב למעט מפני שהוא פחות מרובע לסאה ויהיה הצטרפות השעורים לחטה להקל וא"ר שמעון שאין לנו לומר כן אבל נאמר שהשעורים לא יצטרפו לחטה וזה פחות מרובע עדשים שנפל בכ"ב וחצי חטה יתחייב למעט מפני שערך פחות מרובע בכל שהו לכ"ב וחצי גדול מערך רובע בית סאה וזה ענין דברי ר"ש כמו שביארו בגמרא:

ומה שאמר הפשתן בתבואה אינו דברי ר"ש אבל דברי חכמים והודיענו שזרע פשתן אינו מן הקטניות אבל הוא כזרעוני גנה. ואין הלכה כר"ש מסכת כלאים פרק ב משנה ג (ג) פי' ימתין עד שתתליע ינענע אותה עד שישחת מה שנכנס בארץ מן החטה ויתעפש ואז יכניס המחרישה בה ויהפך אותה כשישחת הזרע בארץ והופכין אותה במחרישה לא יצמח אחר כן ויופך ויהפך אחד והם הבקיאים בל' הקודש אפשר שהיה אצלם זה הלשון שהיו אומרים הופך ויופך ועניינים אחד וזה אינו חידוש בלשונו שהרי יאמר ילך והלך הם ב' עיקרים משתנים והענין אחד וכשיהיה הפעל העבר יפך יהיה הפעל העתיד ממנו יופך ואופך:

וכמה יהא חורש כתלמי הרביעה מפני שחייבנו אותו להפך הארץ אמר שלא יתחייב שיהפכנה כולה מענית אצל מענית עד שישלים הכל להפוך אותה אלא יחרוש אותה כמו שהופכין אותה קודם המטר כדי שירד המטר בה ויכנס בעמקה וזה ההפוך קל ואין מעמיקין בו ופירוש תלם הוא בקע שעושה המחרשת בעוברה בארץ:
ואמר אבא שאול שיהפוך אותה עד שלא ישאר ממנה מקום שאינו הפוך אלא פחות מחלק מכ"ד בשטח הארץ והוא שיעור רובע לבית סאה כמו שביארנו פעמים. ואין הלכה כאבא שאול

מסכת כלאים פרק ב משנה ד (ד) זריעת הזרעונים כמו התבואה וקטנית וזרעוני גנה נקראת זריעה ומטע האילנות נקרא נטיעה ומלת אשרש ומשרש גזור ממלת שרש ועניינו לכרות השרש ולעקור אותו וכבר נמצא בספרי הנבואה ושרשך מארץ חיים (תהלים נב): גומם עד פחות מטפח יכרות השרשים עד שלא ישתייר מהם בארץ אלא פחות מעומק טפח ויזרע בארץ ההיא ואח"כ יעמיק לעקור את הכל עד שלא ישתייר כלום מסכת כלאים פרק ב משנה ה (ה) קנבוס י"א שהוא הנקרא בלשון ערב כרויא:

ולוף כבר פירשנוהו שהוא מין ממיני הבצלים ואיני יודע היאך אלו עושות לשלש שנים והענין כבר ידוע שהוא צמח כשיכרתו אותו וישארו שרשיו יצמחו אחר ג' שנים לפיכך אמר שאע"פ שהדבר כן אין חורשין עליו עד שיעקרו שרשיו ויש מן הצמח מה שיזרעוהו ויקצרוהו ואח"כ יצמח פעם שנית ופעם שלישית כגון העשב הנקרא ניליגה וניליגה היא אינדי בלעז ופספסא הוא הנקרא אספסתא בגמרא וזה הצמח שיצמח בפעם שנייה נקרא ספיח ועליו נאמר את ספיח קצירך ומה שיצמח פעם שלישית נקרא שחיס ועליו אמר הכתוב (ישעיה לז) אכול השנה ספיח ובשנה השנית שחיס:
ופי' אסטיס הוא הניליגה והוא אינדי בלעז שצובעין בו תכלת:
ותלתן נקרא בערבי חלבא ובלעז פנגריג:
ונכוש הוא לנקות שרשי הצמח:

וכסוח הוא כריתת קצות הענפים היוצאים מן הצמח אשר אין צורך להם כגון זמיר הכרמים ותרגום לא תזמור לא תכסח וטעם אלה הדינים כי אותו הצמח המעורב ממינים רבים כשיודע שאין רצון בעל השדה אין מחייבין עליו לעקור ומקום הגרנות אין צורך לצמוח בהן כלום אבל צריך להיותו חלק לדוש בו וכן התלתן כשיזרענה למאכל אדם יזיקו לה העשבים ויודע שלמאכל אדם נזרעה כשיזרענה מקומות מקומות עשויין בתיקון ולא יזרענה זריעה שאינה מהודרת ואם יכרות קצת מה שצמח מאלו העשבים והניח קצת הודיע בזה שרצונו להשאיר הנשאר על כן יתחייב לעקור הכל חוץ ממין אחד מסכת כלאים פרק ב משנה ו (ו) משר משר מקומות מקומות והוא שיזרע מקום ארוך מן הארץ מכל המינין על הצורה הזאת ויצטרך להרויח מן ריוח הארץ בין כל מין ומין כדי שלשה תלמים של פתית כגון זה המצויר תחת הציור האחד והארץ כשתמטר יתבקעו בה בקיעים מתרחבים ונקרא כל בקיע מהם תלם של פתית ועניינו חפירת הבקעים שנתפתחו בארץ: ומלא העול השרוני רוחב העול שחורשין בו בשרון ר"ל שהוא רחב מסכת כלאים פרק ב משנה ז (ז) תור שם העדי שישימו הנשים באזניהם כמו תורי זהב נעשה לך (שיר השירים א') ותבניתו משולש כמו זה ועל כן יקרא הזוית המחודדת מכל תבנית ראש תור וענין מה שאמר היה ראש תור הוא על דמות זאת הצורה אחר כן אמר כשתהיה שדהו זרועה מחטה ושל חבירו מין אחר מותר לו לזרוע בשדהו הזרועה חטים מן המין ההוא אשר בשדה חבירו וזה ענין שאמר לסמוך לו ובלבד שיסמכהו לשדה חבירו מפני שהוא נראה סוף שדה חבירו אחר שהוא ממינו אבל אם היתה שדהו ושדה חבירו זרועה חטים אסור לזרוע ביניהם אלא שורה של פשתן בלבד והטעם שכל מי שראהו ידע שלא נזרע אלא להבחין בו השדה אם יצלח לזרוע בו פשתן ואם לאו שאין אדם זורע תלם אחד של פשתן מפני שהוא מעט ולא יצא ממנו שום תועלת אבל אם יזרע תלם של מין אחר יראה שהוא כלאים ונאמר שהוא לא זרעו אלא ליהנות ממנו ולא היה צריך מהמין הזה אלא לזאת השורה:

ור"ש אומר אחד הפשתן ואחד כל המינין אסור מפני שאפשר שיאמרו עליו שהוא לא היה צריך מן הפשתן יותר מזה השיעור:
וא"ר יוסי שאפילו באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן ר"ל לבדוק ולנסות ולהבחין השדה ואינו חושש רבי יוסי למראית העין ואע"פ שהוא דומה ככלאים אמר שהוא מותר וחכמים חוששין למראית העין מפני זה אסור להבחין את השדה בתלם של פשתן אלא בסוף השדה ואין הלכה כרבי יוסי ולא כרבי שמעון

מסכת כלאים פרק ב משנה ח (ח) חריע בלשון ישמעאל עצפור ואלו שני מינין מפסידין התבואה וכבר הקדמנו שאין להזהר בענין כלאים אלא בשדה שלו וכשנראה חרדל וחריע סמוך לתבואה נדע שבעל השדה זרעו שלא היה מניח לאחר לזרוע אותו אבל היה מרחיקו ואם היה שדה ירקות יהיה מותר שאפשר לומר של אחר הן שאלו שני מינין אינן מפסידין הירקות והם סוף שדה אחר: ומה שאמר סמוך לבור ר"ל שכשיהיה בין זה החרדל והתבואה אחד מאלו המפרישים יהיה מותר ואילן שהוא מיסך על הארץ הוא שידבקו ענפיו לארץ וידמה לאהל מסכת כלאים פרק ב משנה ט (ט) קרחת חלק מן הארץ מרובע וכבר התבאר שרובע הוא חלק מכ"ד בסאה ובארתי כמו כן שבית סאה הוא נ' אמה על נ' אמה א"כ יהיה בית רובע י' אמות וחומש על י' אמות וחומש בקירוב ואמר ר"מ כי כשהיו אלו המקומות מרובעות מותר לו לזרוע מין בכל מקום בפ"ע מפני שהם נראים נבדלים אלו מאלו בשביל שהם מרובעים ומותר לו לזרוע ב' מקומות מהם חרדל אבל ג' מקומות סמוכות אסור מפני שנראים כשדה חרדל ויהיה אותם המינים האחרים כלאים ומה שאמר בחרדל מפני שזה הצמח אינו כמו החטין והשעורים ושאר הקטניות שיזרעו מהן שדות רחבות אבל יזרע מהם שיעור מועט ושדה חרדל הגדול שלש קרחות ומפני זה יראה שדה החרדל ואילו זרע שלש קרחות ממין אחר לא היה נראה אותו המקום שדה זרע:

וחלקו חכמים על זה ואמרו שאסור לו לזרוע קרחת מכל מין אלא אם היו תשעה קרחות לבית סאה וכל קרחת מהם בית רובע שיהיו רחוקין זו מזו מרחק שוה ויהיה בין כל קרחת וקרחת קרוב מקרחת אחת בלא זריעה וביאור זה שבית סאה נ' על נ' ובית רובע עשרה וחומש על עשרה וחומש ונשאר בין כל קרחה וקרחה ט' אמות וג' חמשיות וחצי חומש וזה קרוב משיעור קרחת:

וזה צורתו ואם ישים בבית סאה עשר קרחות אסור לו מפני שהמרחק ביניהם אינו שוה ויהיו קרובין אלו לאלו וזהו ענין מה שאמרו בגמרא ר"מ אומר אפי' סמוכות ורבנן סברי ובלבד שלא יהיו סמוכות וא"ר אליעזר בן יעקב ואפילו היתה שדהו בית כור אסור לזרוע בו מין אחר חוץ מקרחת תחת ובית כור הוא כמו בית סאה שלשים פעם מפני שהכור שלשים סאה על כן יהיה מדת בית כור חמש ושבעים אלף ואם תשים אותה מרובעת יהיה בצלע שלה מאתים וע"ג ושש שביעיות בקירוב. והלכה כחכמים מסכת כלאים פרק ב משנה י (י) ירצה לומר שכל מה שיהיה בבית רובע הוא נכנס במדתו וכבר אמרנו שמדת בית רובע עשר אמות וחומש על ענפיו על הארץ ומלת אכילת מליצה ר"ל מה שאכלה מן הארץ כשנתפשטו ענפיה: תבואה בתבואה בית רובע ר"ל לשום בין שני מיני תבואה בית רובע ואז יזרע. ובין שני מיני ירקות שהם כלאים זה בזה ששה טפחים. ואין הלכה כר"א מסכת כלאים פרק ג משנה א (א) עושים בגנות ערוגות מרובעות כדי לזרוע בם הירקות ושמור אלו העקרים והוא שכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין לפיכך כשיראה הצמח האחר מובדל הוא מותר ואפילו שהיה סמוך לו כמו שאמרנו בראש תור חטים ומפני כן אם היתה זוית הזרע הזה סמוכה לצלע זרע אחר ונקשרה בו כך יהיה מותר מפני שהוא ראש תור וכ"ש אם היתה זוית זרע זה נדבקה בזוית האחר כך ואם יהיה צלע הזרע הזה מקביל לצלע הב' כמו זאת הצורה אסור להדביק האחת בשניה מפני שיתערב הכל ויהיה כלאים ודרך ההפרש ביניהם על אחד משלשה דרכים האחד לחפור ביניהם חפירה שיהא בעמקה טפח ובארכה ו' טפחים אם שני המינים הם ירקות כמו שיתבאר בזה הפרק או ישים ביניהם גבול שיהיה רומו טפח ורחבו טפח והדרך הב' להרחיק ביניהם טפח ומחצה והוא שיעור שלא יניק זה מזה והדרך הג' להחזיר העלים של זרע זה לזה הצד והעלים של זרע אחר לצד ב' עד שיראו מובדלות כמו שיתבאר בזה הפרק ועל כל אלו העקרים שנאמר שערוגה ו' על ו' אפשר לזרוע בה ה' מינין מן הזרעים ולא תהיה כלאים וזו צורתה ויהיה מדה כל מה שנזרע מזו הערוגה כ"ד כמו שיתבאר בגמרא וכבר יחדו זאת הערוגה בגמרא ואמרו ערוגה בחורבה שנינו ר"ל שאסור לזרוע אותה כמו שציירנו אלא אם תהיה [בחורבה] לבדה ולא תהיה סביבותיה ערוגה אחרת כדי שלא יתערבו בה הזרעים שבאחת מצידי הערוגה עם הזרעים שבערוגה הב' הסמוכה לה והקשינו שם ואמרנו מפני מה לא התרנו לו לזרוע חוץ מן הערוגה כנגד הקרנות שאין בה דבר זרוע ואמרנו שהוא אסור שמא ימלא הקרנות ויהיה זריעתו לערוגה ע"ז הצורה השנייה ויהיה מה שנזרע מן הערוג' בזו הצורה שיעור מדתו כ"ז טפח וזה תכלית מה שיוכל לזרוע בערוגה שהיא ששה על ששה כשיזרע בה חמשה זרעונים בלבד על התנאי שאמרנו:

היה לה גבול גבוה טפח זורעים בתוכה י"ג ג' על כל גבול וגבול כמו הצורה הזאת ויהיה מדת הזרוע ממנה באלו השלשה עשר מינין ל' טפח כמו שנתבאר בזו הצורה למסתכל בה:
וא"ר יהודה שאיפשר שיזרע בזו הערוגה שהיא ו' על ו' ולה גבול טפח י"ח מינין י"ב על הגבול כמו שאמר ת"ק וששה באמצע ויהיה מדת הזרוע ממנה שלשים טפחים וירבו המינים ולא יחסר לנו ממדת הזרוע כלום וזה צורתה וכשתסתכל בצורה הזאת היטב תמצא מדת כל מסומן מן הששי המסומנים שבאמצע ג"פ ותמצא המרחק בין שני צלעים שהם משתנים מצלעות אותם המסומנות גדר ג' ורביע והוא א' וד' חמישיות בקירוב ופירוש זה שכל שטח משתוה הצלעות כשנחלק כל צלע מצלעיו בב' חלקים והחברנו בין הנקודות בקוים ישרים יהיה תבנית השני הנעשה בתוך התבנית הראשון תהיה מדתו חצי התבנית הראשון אשר חלקנו צלעיו כזה וכשתסתכל כל מסומן מן הו' המסומנים שנזרעו בתוך הערוגה שהיא ו' על ו' ותמצא כל מסומן מהם על הצורה אשר זכרנו ויהיה התבנית שנעשה בו אחד מן המסומנים בארכו ג' טפחים ורחבו שני טפחים ויהיה מדתו ו' טפחים ויהיה מדת המסומן שבתוכו ג' טפחים וזה צורתו וכל אלו הענינים מבוארים למי שיש לו חלק בחכמת המדות והתשבורת אבל כל מי שלא יסתכל בחכמה ההיא ילמד או הדברים בקבלה ואם יהיה לו שכל טוב יהיה תכלית הבנתו לראות בעין לבו הענין לא שיתבאר במופת. והנני חוזר לענין וכבר הקשה בגמרא על דברי ת"ק אחד באמצע ואמרו וניתני ו' באמצע והשתדלו לפרק זו הקושיא ולא עלתה בידם אבל אמרתי לך זה ללמדך שדעת ר"י בענין זה נכון ואמת היינו יכולין לומר שרבי יהודה חולק על ת"ק ודרך המחלוקת ביניהם שר"י אינו מתיר להיות אחד באמצע מפני שהערוגה נראת כולה מן המין ההוא ויהיה המינים שעל הגבול נראין כלאים על הדרך הזה אשר הקדמנו באמרו מפני שנראין כשדה חרדל ונמצא ת"ק מתירו להתיר זה הענין נתכוין תנא קמא באמרו אחד באמצע ולא אמר ו' באמצע אבל אין זה הפירוק בגמרא ומה שנתפרק מכל הענין ונתברר בגמרא שמותר לו לזרוע אחד באמצע ומותר לו ג"כ ו' באמצע כמו שציירנו ואם תרצה להקשות ותאמר ולמה לא אמר רבי יהודה ט' באמצע והוא אפשר להיות על זה הצורה והרי הוא לא יחסר ממדת ל' הזרועים בערוגה כלום יש לך לדעת שזה א"א מפני שיהיה בין ב' צלעי ב' הזרעים מן הט' פחות מטפח ומחצה. וזה כי הט' מינין שבתוכה יהיה בין צלע כ"א לחבירו טפח ושני חמישיות ואנו צריכין לטפח ומחצה כמו שציירנו:
ודרך היותו טפח ושני חומשים מבואר היטב לפי שצלע כל אחד מן התשעה הזרעונים הוא אלכסון טפח על טפח ואלכסון טפח ע"ט הוא טפח וב' חומשין בקירוב כמו שאמרו בדבריהם על דרך קירוב כל אמתא שבריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא:
ומה שהצריכו כמו כן שלא יאמר בערוגה שהיא ששה על ששה זורעין בתוכה תשע זרעונין זה מבואר בצורה זו לפי שכל מה שנזרע ממנה הוא תשעה טפחים בלבד ועל הצורה שהקדמנו יהיה הנזרע ממנה כ"ד טפחים כמו שבארנו במה שהקדמנו ומפני כן אמר ה' ולא אמר ט' ומה שכיון לערוגה ו' על ו' מפני שהיא פחותה מכל הערוגות העשויות ר"ל אמה על אמה ובא ללמדנו שאפשר לזרוע בערוגה הקטנה מכל הערוגות זרעונים משתנים ולא יהיו כלאים כמו שביארנו וגלינו

מסכת כלאים פרק ג משנה ב (ב) הירקות יזרעו מהם מעט וע"כ הם נזרעות ערוגות ערוגות ומיני זרעים שיזרעו מהם שדה גדולה אין זורעים אותה ערוגות:

והוא אומר כי מה שהקדים בהתרת ה' זרעונים בערוגה וי"ג אם יש לה גבול טפח כמו שציירנו זה במיני הירקות בלבד אבל מיני זרעים אסור מפני שהם נראים כלאים:
אפונים השופים הם הזרעים החלקים ממלת התרגום ושפית יתיה בשופינא:
והאפונים הגמלנים הם הגסים וכן בלשון ארמית אומר לכל דבר גדול גמלאה איזה דבר שיהיה:
ואם יהיה בין כל מין ומין גבול גבוה טפח שהוא מפריש בין ב' מינין ואח"כ חסר מגבהו אותם הזרעונים עומדים בהתרתם ולא נכריחהו להוסיף בגבהו עד שיחסור לטפח אלא בעתיד שאינו מותר לו לזרוע מחדש על צדדי הגבול ההוא עד שיוסיף בו ויחזירהו לגובה טפח

מסכת כלאים פרק ג משנה ג (ג) כבר הקדמנו כי מהדברים המפרישים בין מיני הירקות הוא התלם ואמר ר"י שיצטרך להיות החפירה מפולשת מראש השורה אשר זרע בה הירק האחד עד סופו:

ור"ע פירש כי כשיהיה באורכו ו"ט בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי אורך הזריעה ואמר שצריך להיות רוחב החפירה ההיא כפי עומקה והוא מ"ש מלואי ר"ל מלא התלם ואפי' יהיה עומקו אמה:
ור"י אומר טפח בלבד צ"ל רוחב התפירה והוא שאמר רוחב הפרסה ואמר רוחב הפרסה ולא אמר רוחב טפח מפני שהוא גלגל ראייתו בתוך דבריו שהוא מביא ראיה על זה השיעור מדברי הכתוב והשקית ברגלך כגן הירק ויצטרך להיות בין ירק וירק מקום להנחת הרגל והוא רוחב פרסה ומה שלא הצרכנוהו בכאן להרחיק ו"ט כמו שהקדמנו בפרק שקודם זה באמרו ירק בירק ו"ט מפני שהמרחק ההוא הוא בין שדה ירק לשדה ירק אחר ובהלכה זו לא דבר אלא בשדה ירק כשירצה לזרוע בה שורה אחת בלבד מין ירק אחר כמו שאמר וביקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר ולפיכך יספיק לו התלם כמו שביארנו והלכה כר"ע

מסכת כלאים פרק ג משנה ד (ד) כשיטע שתי שורות מכל מין ונראית כאלו היא שדה של קישואין ושדה של דלועין ושדה של פול המצרי מותר ובלבד שיהא התלם בין כל שתי שורות ממין שני אבל אם היתה השורה שורה אחת מכל מין מאלו השלשה מינין הוא אסור מפני שהכל נראה כמעורב וכאילו זרע במפולת יד ולא יועיל התלם שבין שורה לשורה באלו השלשה מינין לבד מפני שהעלים שלהם מתפשטים מאד ונכנסין קצתם בקצתם ויתערבו שתי השורות וכן אמר בגמרא שאני הכא דאיכא שארכי:

ואם נטע שורה של קשואים ושורה של דלועים ושורה של פול המצרי ושורה רביעית של קישואין ר' אליעזר אומר אחר שיש שם ב' שורות של קישואין נחשבים כאלו הם מחוברות כא' ותהיה מותרת ותהיה של דלועין ושל פול המצרי כאלו נזרעה בשדה קישואין ודינה שיפסיק לה התלם כמו שהקדמנו בהלכה הקודמת לזאת. וחכמים גוזרין כאן מאחר שאינן מחוברות ב' השורות של קישואין. והלכה כחכמים

מסכת כלאים פרק ג משנה ה (ה) גומא היא חפירה וכבר בארנו שכלאים יש ליזהר בהן למראית עין ומפני זה כשיהיה זה נוטה לצד זה ואחר לצד אחר נראה מובדל ויחד קישות ודלעת מפני שעליהם מתפשטים ומסתבכים כמו שביארנו ולא יספיק להם תלם ואע"פ שהם כמו שזכרנו מותר לו לאסוף אותם במקום אחד ובלבד שיפריד העלין כמו שבארנו מסכת כלאים פרק ג משנה ו (ו) יש לך להבין ששורה של דלועין שיעורה ארבע אמות ומפני זה א"ר ישמעאל שיעקר שיעור שתי שורות של דלועין שהם ח' אמות ויטע מהם שורה אחת שהיא רוחב ארבע אמות ומניח מקמת בצלים שיעור ב' שורות שהם ח' אמות ויעקור כמו כן שתי שורות שהן רוחב ח' אומות ויזרע מהם שורה א' של דלועין שהוא ד"א ונמצא המרחק בין ב' שורות של דלועין לרבי ישמעאל שתים עשרה אמות מפני ששתי השורות שעקר רחבם ח' אמות כמו שאמר ויזרע שורה אחת באמצע רחבה ד' אמות ונמצא בין שורה של דלועים ובין קמת בצלים ב' אמות וקמת הבצלים בעצמה ח' אמות ומרחק השורה הב' מקמת הבצלים שתי אמות א"כ יהיה המרחק בין ב' שורות של דלועים שתים עשרה אמה ב"א ד"א ב"א ח"א ב"א ד"א ב"א וזה צורתו ועל סדר המרחק הזה יוסיף לעשות כפי מה שירצה ועל דעת רבי עקיבא שהוא אומר נוטע שתי שורות ומניח קמת הבצלים שתי שורות ויהיה המרחק בין שתי שורות של דלועין רחב קמת הבצלים בלבד שרחבה שמונה אמות והוא רוחב שתי שורות המחלוקת שבין חכמים ורבי ישמעאל שר' ישמעאל מצריך להיות בין שתי שורות של דלועין שתים עשרה אמה ולהיות בין כל שורה מהן ובין קמת הבצלים שתים אמות כמו שציירנו. וחכמים אומרים שלא נצטרך להרחיק בין שורה של דלועין ובין קמת הבצלים אבל יש לו להזהר שיהיה בין שתי שורות של דלועין שתים עשרה אמה כדי שלא תתחבר שורה בשורה אבל תהיה כל אחת מהם שורה א' בתוך שורה של בצלים וכדי שלא תראה כל השדה מעורבת מבצלים ודלועין וזה ענין מה שאמרו בגמרא הא רבי ישמעאל אומר שתים עשרה רבנן אמרי שתים עשרה מאי בינייהו סמיכה על דעתיה דרבי ישמעאל אסור ולרבנן מותר. זה שאמר לדעת חכמים מותר לסמוך ובלבד שיהא התלם עכ"פ בין שורה של דלועין ובין קמת בצלים כמו שנתבאר בזה הפרק שחכמים הנהיגו בשורה של דלועין בתוך שדה של בצלים מנהג שאר ירקות שאינם צריכות אלא לתלם כמו שנתבאר בהלכה שלישית מפרק זה. רבי ישמעאל מצריך מרחק ב' אמות לפי שעלי הדלועין מתפשטין כמו שבארנו. ויחד הבצלים מפני שאפשר שכן היה המנהג אצלם. והלכה כחכמים מסכת כלאים פרק ג משנה ז (ז) דלעת הירק כירק רוצה לומר שירחיק הירק כשיעור עבודת ירק כבר הקדמנו שעבודת ירק ו"ט. ואם ירצה לטעת שדה (שורה) של דלעת לצד שדה של תבואה ירחיק כשיעור עבודת תבואה והיא בית רובע:

ואם ירצה לנטוע בשדה תבואה שורה א' בלבד של דלועין ירחיק מן התבואה ו' טפחים בלבד לפי שהיא שורה יחידית ואין במרחק השורה אלא שורה א':
ואם הגדילה יעקר מלפניה ר"ל שאם נתפשטו הענפים של השורה ההיא ונכנסו בתוך ו' טפחים יעקר מלפניה כל מה שהאריך ונתפשט ואר"י צריך להרחיק השורה ד' אמות:
ואמרו לר' יוסי היאך תשים דין שורה א' של דלועין שהיא נחשבת כדלעת אחת לפי שכל השורות דלועות זו אצל זו שיהיה יותר חמור מדינא של גפן שאין צריך להרחיק מן התבואה אלא ו"ט ליטע גפן יחידית כמו שיתבאר בזו המסכת שעבודת הגפן ו"ט וזה יש לו לתמוה עליו היאך תשים כלאי זרעים יותר חמורים מכלאי הכרם והדבר הפך כמו שיתבאר אחר כן:

אמר להם אמת שהיא יותר חמורה לפי שגפן יחידית ירחיק ממנה ו"ט ויזרע התבואה ודלעת יחידית כשתהיה נטועה ירחיק ממנה בית רובע ואז יזרע התבואה מפני שמתפשטת ואוכלת מקום רחב וזה הדבר הסכמת הכל וחלק ר"מ ואמר אין לך לומר שבית רובע בלבד הוא צריך להרחיק מן דלעת יחידת אלא שלישית בית סאה וכשיהיו ג' דלועין בבית סאה אסור לזרוע בה התבואה. ואמר רבי יוסי בן החוטף אפרתי שאם יהיה בבית כור שלשה דלועין אסור לזרוע בו ולדעתו דלעת יחידית צריכה בית עשרה סאין וכבר בארנו פעמים שמדת בית סאה אלפים וחמש מאות ובית רובע חלק עשרים וארבעה מבית סאה ובית כור ל' בית סאה. והל' כת"ק מסכת כלאים פרק ד משנה א (א) קרחת שם מקום חלק אשר נעקרו ממנו האילנות והוא גזור ממלת קרח הוא:

אם אין שם ששה עשר אמה היא סתם משנה לדעת בית הלל:

ושאמר נותנין לו כדי עבודתו הוא שירחיק מן האילנות ד' אמות מכל צד והיא עבודת הכרם כמו שיתבאר ויזרע הח' אמות הנשארות ומה שנוסף מסכת כלאים פרק ד משנה ב (ב) מחול הכרם הוא מקום הפנוי מן הכרם שאין שם גפנים והוא מדבריהם מענין מחילה ר"ל עזיבת הדבר:

נותנין לו עבודתו להרחיק מין האילנו' ד' אמות שהוא עבודת הכרם ויזרע עד הגדירות שהוא ח' אמות:
ומה שאמר שכשישאר בין האילנות והגדירות פחות מי"ב אמה לא יביא זרע לשם מפני שנשאר אצל הגדירות הוא הפקר ובלבו לעזוב אותו וכן אמרו ד' דלהדי כותל דלא מזרע ליה אפקורי מפקר ליה אבל מה שיהיה רחוק מן הכותל הוא מקפיד עליו ואחר שהרחיק ארבע אמות כבר הפריש והבדיל והוא מה שאמר ואידך אי איכא ארבע אמות חשיב ואי לא לא חשיב

מסכת כלאים פרק ד משנה ג (ג) ר"י היה קורא שם המקום שבין הגדר והכרם גדר הכרם והיה קורא מחול הכרם המקום הפנוי שבין ב' הכרמים מפני זה אר"י כשיהיה בין ב' הכרמים י"ב אמה מותר לו להניח ד"א לכרם הא' וד"א לכרם האחר ויזרע ד"א הנותרות ות"ק סבר כי מה שיש בין שני הכרמים דינו כדין הכרם שחרב מאמצעו ואין הלכה כר"י:

ושאמר אי זה הוא גדר ר"ל הגדר המפריש בין הכרם לזולתו עד שיוכל להניח הזרע לצד גדר זה מכאן והכרם מצד אחר שהגדירות יפרישו ביניהן אבל אמרו בגמרא ר"ג ובית דינו התקינו שיהיו מרחיקין ד"א מן הגפנים לגדר. וחריץ הוא חפירה והוא ג"כ מפריש ומותר לזרוע על שפתו ולנטוע על השפה האחרת בלא מרחק

מסכת כלאים פרק ד משנה ד (ד) העיקר בידינו בכל הדינים שכל פחות מג' טפחים כלבוד דמי ר"ל שהוא כמחובר ודבר זה הל' למשה מסיני והשיעור שיכנס בו הגדי בבת אחת הוא ג' טפחים ולא פחות ומחיצה שאפשר להכנס בה הגדי בשעת מרוצתו בדוחק אינה מחיצה:

והעומד מרובה על הפרוץ שתהיה מדת העומד מן הקיר יותר ממדת כל המקומות הפרוצות בו כשהיו נכללות:
ומה שאמר כנגד הפרצה אסור ר"ל שאינו מותר לזרוע אצל הפרצה עד שירחיק מן הגפנים כדי עבודת הכרם והוא ד' אמות ואם יהיה פרוץ כעומד יהיה מותר לזרוע כנגד הפרצה

מסכת כלאים פרק ד משנה ה (ה) המחלוקת בשורה אם נקראת כרם אם לא שהרי הכרם מרחיקין ממנו ד"א והוא עבודת הכרם ואז יהיה מותר לזרוע ואם לא נחשבה כרם לא ירחיק לבד ו' טפחים כמו שיעשה בגפן יחידית ואמר הכתוב בכלאי הכרם פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם ר"ל שאסור ליהנות בב' התבואות. וכל מה שתמצא בזו המסכתא המקדש וקידש זה ענינו:

ובית שמאי שהם אומרים ששורה א' כרם אומרים שכל מי שזורע התבואה בתוך ד"א הסמוכים לכרם מבחוץ והוא עבודת הכרם הפסיד שורה א' והיא השורה הסמוכה לזרע מפני שאמר הכתוב ותבואת הכרם ובית הלל שאומרים שלא יקרא כרם אלא עד שיהיו שתי שורות אומרים קידש ב' שורות שתבואת הכרם אינו נקראת בפחות משתי שורות

מסכת כלאים פרק ד משנה ו (ו) יוצאת זנב פירוש כזנב כמו זאת הצורה:

ושתים כנגד שתים ואחת בינתים הוא שתהיה החמישית בין השתים מאותן ארבע גפנים איזה שתים מהן ויהיה על זו הצורה כמו זאת ושתים כנגד שתים ואחד באמצע כמו הצורה הזאת

מסכת כלאים פרק ד משנה ז (ז) נמוך שפל. וכבר ביארנו שדרך היחיד ארבע אמות ודרך הרבים שש עשרה אמות. וענין הרי אלו מצטרפות כדי שיהיה אסור לזרוע ביניהם ויהיה הכל כרם וירחיק ד"א מהן כמו שביארנו ואע"פ שהוא א' בתוך שלו וא' בתוך של חבירו:

אם ערסן נגזר ממלת עריס והוא הגפן הסורחת שיסככו ענפיה כמו סכה וירצה לומר אם אסף ענפי זאת עם זאת ועשה מהם עריס א' הרי אלו מצטרפות ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת כלאים פרק ד משנה ח (ח) שתי שורות אינו כרם עד שיהיה שם א' יוצא זנב כמו שהקדמנו ומפני כן לא הוצרכו לט"ז אמות כמו שאמרו בכרם שחרב באמצעו אבל כשיהיה בין השורות ח' אמות ינתן לכל שורה עבודתה והם ששה טפחים לפי שהן כמו גפן יחידית והשאר יהיה נזרע ואם יהיו ג' שורות הוא כרם בלא ספק ויהיה דין המקום שבין כל ב' השורות מהם כדין קרחת הכרם שהיא ט"ז אמה כאשר הקדמנו בתחילת הפרק:

ואמר ר"א בן יעקב אפילו חרבה השורה האמצעית מאחר שהיה כרם יהיה דין המקום הנשאר בין שתי שורות החיצונות כדין כרם שחרב מאמצעו:

ומה שאמר שאילו מתחילה נטען ר"ל שאילו נטע שתי שורות מתחילה לא הוצרך להיות ביניהן אלא ח' אמות כמו שאמרנו. ואין הלכה כראב"י מסכת כלאים פרק ד משנה ט (ט) ט"ז על ט"ז הוא שישים בין כל שתי שורות ט"ז אמה:

וצלמון שם מקום:
וניר הפוך הארץ בחרישה:
ובור הארץ הנשמה אשר לא עובדה וכבר הקדמנו פירושו:
ומה שהיה הופך ב' השורות לצד אחד כדי שיזרע ט"ז אמה כולה ולא יצטרך להניח עבודה לכל שורה כמו שהיה הופך שער שורה אחת למערב ושער שנייה הסמוכה לה למזרח ויתקבצו הענפים משתי שורות בי"ו אמות שיש ביניהן וכן יעשה לשני השורות הסמוכות לאלו שתי השורות ונמצא שנתגלה ביניהם י"ו אמה מקום חלק וסרו ענפי האילנות מעל שני הצדדין ואותו מקום יזרע כולו ולשנה אחרת היה מחזיר מה שהפך לצד מערב לצד מזרח ויחזיר מה שהפך לצד מזרח לצד מערב ונתקבצו הענפים ומסככים על המקום אשר זרע בשנה שעברה ויתגלה המקום שהיה נסתר וכן היה עושה בכל הכרם וזה מבואר היטב כשתתבונן בו ולא תצטרך לעשות בו צורה:

ור"מ ור"ש אומרים שאם יהפך הענפים על ענין זה אפי' אם אין בין שורה לשורה לבד מח' אמות מותר על זו הדרך לפי שלא נצטרך לשש עשרה אמה אלא כשיהיה חרב אבל אם יהיה נטוע מתחילה שמונה שמונה הוא מותר לדעת ר"מ. והלכה כמותו מסכת כלאים פרק ה משנה א (א) ללקט עשר גפנים לבית סאה שיהיה בשיעור בית סאה י' גפנים:

ונטועות כהלכתן הוא שיהיו ב' כנגד ב' ואחת יוצא זנב:
כרם דל הוא המדולדל ר"ל שגפניו מועטין ואעפ"כ יקרא כרם:
ופי' נטועות ערבוביא שנתערבב ואינו נטוע על סדר שורות שורות וכבר הקדמנו בפרק שקדם זה מה התועלת בהיות המקום שנטעו בו הגפנים כרם והיות זה השם נופל עליו או היותו בלתי כרם. ואין הלכה כר"מ

מסכת כלאים פרק ה משנה ב (ב) כשיהיה בין שתי השורות פחות מד' אמות יהיו דוחקות זו את זו ומפסידות אלו את אלו ואמר ר"ש אדעתא למעקר לא נטעי אינשי ואינו כרם אבל הוא כמו גפן יחידית:

וחכ"א שיש מי שנוטע כרם כך ויעקר ממנו מה שנפסד ויניח השאר וכן אמרו הי מינייהו דשפר שפר ודלא שפר ליהוי ציבי ופירוש ציבי העצים שהם שורפים:
וענין רואין את האמצעיות כאילו אינן כבר פירשו בגמרא שהוא מותר להדלותן ע"ג זרעים מפני שהן כשאר העצים וזה ענין מה שאמר כאילו אינן ופירוש להדלותן להמשיכן ולהטותן על גבי הזרעים. ואין הלכה כרבי שמעון

מסכת כלאים פרק ה משנה ג (ג) שומרה מקום גבוה יעמוד שם הצופה לשמור הכרם:

ושער כותש הוא שיהיו ענפי גפנים מחוברים בראש המקום ההוא ונוגעין בו וכותש ר"ל שיהיו זמורות הכרם מגיעין לקרקע השומרה. ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב. והלכה כחכמים

מסכת כלאים פרק ה משנה ד (ד) נקע חפירה יתקבצו שם המים וכבר זכרתי לך פעמים רבות שעבודת (הכרם) הגפן ו"ט והודיענו שאף ע"פ שתהיה כלאים עם הגפן בחפירה א' הוא מותר כשיהיה בין הזרעים ששה טפחים: ורבי יוסי אוסר עד שיהיה בגת ארבע אמות ואז ירחיק מן הגפן ששה טפחים וזורע את המותר על הדרך המחוייב במחול הכרם וקרחת הכרם. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת כלאים פרק ה משנה ה (ה) הנוטע ירק הוא הזורע אותם:

והמקיים הוא שיראהו צומח ויניחהו:
ומה שאמר הרי זה מקדש מ"ה גפנים כפי מה שאומר הוא שהוא מקדש לעולם ששה עשר אמה לכל רוח עגולות כדי שתהיה העגולה שיתקדש כל מה שבתוכה עגולה שיש באלכסונה ל"ב אמות ומה שהצריכה לקצוב שיעור מה שנתקדש בדמיון הראשון במנין הגפנים והוא מה שאמר מ"ה גפנים ולקצוב בדמיון השני כמדת העגולה והוא מה שאמר ט"ז אמה לכל רוח עגולות מפני שהכרם כשיהיה נטוע על ד' ד' והוא שיהיה בין כל שורה ושורה ד' אמות בשורות האורך ובשורות הרוחב יהיה בין כל גפן וגפן ד"א או אם יהיה נטוע על ה' ה' שיהיה בין כל גפן וגפן חמש אמות יהיו כל הגפנים שיש בתוך העגולה מ"ה גפנים כאשר אבאר אחר שיהיה על ד' ד' או על חמשה חמשה אבל אם יהיה על ו' ו' או על שבעה שבעה ונעגלה העגולה שיהיה בלאכסונה ל"ב אמות לא יהיה מנין הגפנים המצויין בתוך העגולה כשיהיה על ו' ו' כפי מנינם כשיהיה על ז' ז' אלא ישתנה ענינם ומפני זה לקח העיקר שיכלול הכל ואמר ט"ז אמה לכל רוח ויש לך לשאול ולומר שאחר שעיקר הקידוש ט"ז אמה לכל רוח היה לו לקצר ולומר הנוטע ירק בכרם או מקיים הרי זה מקדש ט"ז אמה לכל רוח עגולות ולא מרובעות וכמו כן שלא הודיענו מנין הגפנים הנמצאים בתוך העגולה כשיהיה נטוע על ששה ועל שבעה או יותר ממנו כך לא היה צריך להודיענו מנין הגפנים הנמצאים בתוך העגולה כשיהיה נטוע על ארבע ועל חמשה התשובה ע"ז אמת שכך היה לו לעשות לולא התועלת שהודיענו באומרו שהוא מקדש מ"ה גפנים אם יהיה נטוע על ה' שאילו עשינו הנה אלכסון העגולה ל"ב אמות כשיהיה נטוע על ה' ה' יהיה מניין הגפנים פחות ממ"ה ואשר יהיה נטוע על ה' ה' יצטרך להיות אלכסון העגולה מ' אמה ועתה זה לטעם שאבאר לך כשנצייר הצורות שאנו צריכין בזו ההלכה ואומר כשיהיה הכרם נטוע על ד' ד' והפרשנו מזה הכרם מרובע ארכו רוצה לומר ל"ב יהיה מרובע תשע שורות מן הגפנים רוחב ותשע באורך וכשנעגל עגולה בתוך אותו המרובע שיהיה הקפה נוגע בשורות החיצונות כדי שיהיה חצי אלכסון העגולה ט"ז אמות ימצא בתוך העגולה מ"ה גפן וזהו צורתה וכשתסתכל בצורה הזאת תמצא שמה שבתוך העגולה מ"ה גפנים וזהו צורתה וכשתסתכל השורות תמצאם ז' על ז' והם מ"ט גפן ויצאו מהם ארבע גפנים חוץ מן העיגול והם הגפנים הארבעה שבד' הזויות אבל כשיהיה נטוע על ה' וחקקנו מרובע מל"ב על ל"ב יהיה המרובע ההוא כולל בתוכו מן הגפנים ז' על ז' שורות ויקח אמה מן השורה השמינית מכאן ואמה מן השורה שמינית מכאן מפני שהז' שורות יש ביניהם ו' מרחקים בכל מרחק ה"א והכל ל' אמה ואנו צריכין ל"ב אמות לפיכך יוציא צלע המרובע מן השורות השבעה ויקח אמה מכל שורה נמצא קו העגולה שיש באלכסונה ל"ב אמה יוצא מכל שורה מן השורות החיצונות אמה אחת ונכנס במרחק שיש בין שתי השורות ויהיה מרחק קו העגולה מכל שורה מהשורות היוצאות מן העגול ארבע אמות על זו הצורה צוה להוסיף על אלכסונה עד שיהיה נוגע הקו שלה בשורות הגפנים וכשיעשו זה הגפנים כולם שם בז' שורות נכנסות בתוך העיגול לבד מד' הגפנים שבד' הזויות ויהיה אז אלכסון העיגול כשנרחיב אותו כמו שאמר עד שיהיה נוגע בשורות החיצונות מ' אמה ואז יהיה זה הירק מקדש כ' אמה לכל רוח עגולות ואז יהיה נכנס בתוך העיגול מ"ה וזו צורתה וכשתסתכל בצורה הזאת כמו כן תמצאנה כמו הצורה הראשונה ותמצא שיש בתוך העגולה מרובע מז' שורות על ז' שורות ואין מהם חוץ לעגולה לבד מד' גפנים בארבע זויותיו וזה הוא שאמר בגמרא על מה שאמר מקדש מ"ה גפנים אמר היאך עבידא ז' שורין של ז' על ז' צא מהם ד' גפנים לד' זויות הכרם נשתיירו שם מ"ה גפנים ונתבאר לך זה הדבר ממה שהקדמנו בצורות באר היטב וכך נתבאר לך שהעגולה הכוללת מ"ה גפנים כשיהיה נטוע על ה' ה' שהאלכסונה מ' אמות שהוא א"כ כ' אמה לכל רוח וזה הענין הצריכו לומר מ"ה גפנים בנטוע על ד' ד' ועל ה' ה' ולא אמר ט"ז אמה על כל רוח שאם יהיה על ה' ה' נמצא הנכנס בתוך העגולה ל"ז גפן בלבד כמו שנתבאר בצורה השנייה מן הצורות שהקדמנו אבל כשיהיה נטוע על ו' ו' יהיה מנין הגפנים שבתוך העגולה כ"ד גפן וזה צורתו ויש לך לשאול לאיזה טעם כשיהיה נטוע על ה' ה' כשימצאו העגולה באלכסונה ל"ב שיוצא אלכסונה מן המרובע שיש בו ז' שורות על ז' שורות אמה אחת לכל צד מפני מה משכנו האלכסון עד שיגע בד' האחרות הסמוכות לז' השורות החיצונות ובכאן כשהוא נטוע על ו' ו' לא עשינו כך ומפני מה לא נוסיף באלכסון העגולה עד שיגיע בשורות האחרות לאחר שיצא מן השורה הו' אמה כמו שיתבאר מצורה הד' שהקדמנו התשובה שהכרם כשיהיה ה' על ה' ועשינו עגולה וראינו אותה כאילו היא כולה מליאה ירק ואלכסונה ל"ב ויצא האלכסון מן השורות אמה לכל צד נשאר מן האלכסון העגולה ובין השורה הסמוכה לו מבחוץ ד' אמות כמו שיתבאר בצורה השנית שהקדמנו וד"א הוא שיעור עבודת הכרם כמו שנשנה פעמים רבות ובעבור שהשיעור מצומצם ראינו כאילו העגולה רחבה ונמשכה וגדלה עד שהגיעה לשורות החיצונות שהיה ביניהם ובין קצה האלכסון ד"א וזה הטעם הצריכו לומר מקדש מ"ה גפנים כשיהיה נטוע על ה' שאי אפשר להיותו אלא לאחר שנוסיף בעגולה כמו שביארנו אבל בכאן כשיהיה נטוע על ששה ויצא האלכסון אמה כמו שיתבאר בצורה הרביעית נשאר בין קצה האלכסון ובין שורה הסמוכה לו ה' אמות ואפי' שנראה כאילו העגולה מלאה ירק ישאר בינה ובין השורות החיצונות ה' אמות והוא יותר ממה שצריך לעבודת הכרם בתוספת אמה ועל כך הספיק לנו מה שנמצא בתוך העגולה והיא שנתקדש ולא הוספנו ברוחב העגולה כלום מפני שא"צ לזה הדבר ואם יהיה נטוע על ז' ז' יהיה המנין הגפנים הנמצאות בתוך העגולה שיש באלכסונה ל"ב אמה כ"א אילנות וזה צורתה וכשתסתכל בצורה זו תמצא אלכסון עגולה יוצא מצלעות המרובע שיש בו חמשה גפנים על חמשה גפנים שתי אמות לכל רוח ונשאר המרחק בין קצה האלכסון ובין השורה החיצונה הסמוכה לה ה' אמות מפני שהוא נטוע על שבעה ומפני זה לא משכנו האלכסון עד שיהיה מגיע לשורות החיצונות א"כ כבר נתבאר שמנין הגפנים הנכנסות בעגולה שיש באלכסונה ל"ב אמות כשיהיה נטוע ששה על ששה משתנה ממניינם כשיהיה נטוע על שבעה ואולם אנו אומרים ששה עשר אמה לכל רוח עגולות לבד כשיהי הנטוע על ה' שנצטרך אז לקדש חמשה וארבעים גפנים כמו אילו יהיה הנטוע על ארבע ארבע וביארנו טעם כל הענינים ההם והתבארו סודות כל ההלכה הזאת על כן שים לבך אליה להתבונן בה היטב מפני ששאלו בהם לגאון מגאוני הגמרא והיתה תשובתו אחר רוב דברים יש בדבר דקדוקים הרבה ואחר כן יסייעו מן המשים ונצוה לפרשהו לכם ויש לך לדעת שמקום הירק אין חוששין עליו אם קטן אם גדול

מסכת כלאים פרק ה משנה ו (ו) תוספת זו תהיה משוערת בזמן כפי שאומר וזה כי כשנאמר שזה הירק כשילקטהו ייבש שלא יהיה נשאר בו לחות במאתים שעות אין ספק שבשיעור שעה אחת ייבש מלחותו חלק ממאתים וכן נאמר בו כי כשיניחנו שעה יוסיף בלחותו חלק ממאתים וכשיניחהו שעה אחת יהיה אסור וזה ענין שאמר בגמרא לוקט אחד ומניח אחד מפני שזה פוחת וזה מוסיף מסכת כלאים פרק ה משנה ז (ז) אמר הכתוב פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ובא בקבלה פרט לשנפלו ממנו זרעים או שיצאו עם הזבלים או עם המים שלא זרע כלום אבל נזרע מאליו מבלי כוונתו:

וסיערתו הרוח לאחריו הוא שיתפזר הזרע לאחריו ויפול בכרם והוא אנוס ומפני כן אינו מקדש:
ואם יפזרהו הרוח לפניו והוא רואה אותו חייב להסיר אותו ואם צמח ונעשה עשב כגון שחת יהפך הארץ ודי לו ואם נעשה אביב ינפצהו ויוציא החטה לצד אחר ויהיה אסור בהנאה ויהנה בתבן ואם נתכוון לעזוב אותו עד שצמח והיה זרע ראוי לקצור ולדוש יהיה הכל נשרף ואסור בהנאה ואפי' התבן מפני שכך דין כלאי הכרם להשרף הוא שאמר הכתוב פן תקדש המלאה ותרגומו דילמא תיתוקד. והלכה כר"מ

מסכת כלאים פרק ה משנה ח (ח) אמר הכתוב אשר תזרע מה שנהגו בני אדם לזרוע ורוצין בקיומן ואין מנהג בני אדם שירצה קיום הקוצים בשדהו אבל יעקר אותם ור"א אומר כי הערביים יניחוהו בשדותיהם כדי שירעוהו גמליהם ואחר שקצת בני אדם רוצים להניחם בשדיהם אסור בכל מקום:

וחכ"א שאינו אסור אלא בארץ ערב ששם רוצים בקיומם:
וארוס עשב שקורים בלשון ערב ששנבר ונענע רחב העלין ובלעז מינטא:
וקיסוס בערבי ללבב ובלעז קוריולה:
ושושנת המלך נקרא שקאיק אל נעמן ובלעז רושילא:
והקנבוס נקרא קנב ובלעז קנבוש:

והקינרס אל קנידיאה. ואין הלכה כר' אליעזר אלא כר' טרפון מסכת כלאים פרק ו משנה א (א) כבר הקדמנו פעמים רבות שעבודת הכרם ד"א והתבאר כמו כן כמה גפנים יהיו על איזה ענין ואז יקרא כרם וגפני הכרם הם מתפשטות על הארץ ואמר כמו כן שעבודת הגפן האחת ו' טפחים ועריס הוא גפן אדרת הסמוכה על הקיר או על קורות וזולתם ואז תתפשט ותמשך יותר ממה שתתפשט על פני הארץ והוא אומר מי שנטע ה' גפנים בשורה אחת על עצים שעשה להם כמו ערס הם הנקראים עריס כמו שאמר כשיהיו שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב הוא כרם וכשהודיענו איזה עריס חזר לבאר דיני העריס וחוקתיו ואמר שבית שמאי דנין עליו כדין כרם ואמרו שירחיק ד"א מעיקר הגפנים ואז יזרע מה שירצה מפני שעבודת הכרם ד"א:

וב"ה אומרים שמדות הד"א הוא מעיקר הגדר או החריץ אחר ששריגי אותם הגפנים מתפשטים עליו וכאילו הגדרות הם עיקרי אותם הגפנים ואם יהיה בין שרשי הגפנים ובין הגדרות אמה א' ימדוד ג' אמות מעיקר הגפנים ויזרע התבואה:
וא"ר יוחנן בן נורי שכל זה טעות וכל עריס שיהיה על ענין זה כלומר שיהיה שורה אחת נחשבת כגפן יחידית שעבודתה ו' טפחים כמו שורה של חמש גפנים כשלא תהיה עריס שאינה כרם כמו שהקדמנו בפרק רביעי ואע"פ שנעשית עריס לא נוסף בגינה על מה שהיה אבל נזכר ד"א בעריס של חמש גפנים לענין אחר והוא שיהיה בין עקרי אלו הגפנים והגדרות ד"א ירחיק מעיקרי הגפנים שיעור עבודת הכרם והוא ו' טפחים ויזרע הנשאר שהוא ג' אמות אבל אם יש בין העקרים והגדרות פחות מד"א אסור לו לזרוע בין הגפנים לגדר על הדרך שאמרנו במחול הכרם בפרק רביעי ולענין זה בלבד א"ר יוחנן בן נורי שנזכר ד"א בזה העריס אבל מעיקרי הגפנים לשדה אין לו להרחיק אלא ששה טפחים מפני שהיא נחשבת כגפן יחידית זהו פירוש הלכה זו וענין דברי המדברים בה ועל כן התבונן בה שרבים מן המפרשים נכשלו בפירושה מכשול גדול ולא רציתי לזכרם ולהשיב עליהם שאין זה ענין ספורנו. ואין הלכה כר"י בן נורי ולא כר"ע

מסכת כלאים פרק ו משנה ב (ב) אמר כשיצא העריס ממקום גבוה ואע"פ שעיקרו רחוק על הצורה הזאת אם אפשר לו לעמוד בארץ ולבצור כל הענבים התלויים מן העריס יהיה אסור בד"א לכל רוח ואפילו יהיה עיקרי הגפנים במקום העריס וכנגדו ולא יהיה נקרא עריס פחות מה' גפנים וכבר הקדמנו זה ויש לך לשמרו בלבך תמיד ואם אי אפשר לו לבצור כל הענבים עד שיהיה אוחז בענפי העריס או שיהיה עולה על מדרגה לא יהיה אסור אלא ארבע אמות כנגדו בלבד וזה ר"ל באמרו כנגדו במקום שהוא כנגד עיקרי הגפנים מסוף העריס ימוד ארבע אמות ברוח ההוא ואז יזרע:

ומה שאמר אחת בארץ ואחת במדרגה ר"ל שורה אחת בארץ ושורה אחת במדרגה ואם היתה המדרגה גבוהה על הארץ י' טפחים לא יתחברו השתי שורות ונעשה כרם. והלכה כראב"י ואין הלכה כר"א

מסכת כלאים פרק ו משנה ג (ג) אפיפירות הם האריגות שעשו מן הקנים והעצים כגון עריסות להשכיב עליהם סריגי העריס וענפיו כשיאריכו ואמר שהוא כשידלה ענפי הגפן על קצת העריס שעשוי לו ונשאר קצתו אסור לו שיזרע תחת המקום הריקן מן העריס העשוי אע"פ שאין עליו ענפים וכל הזורע שם לא קדש ואם האריכו הענפים הנטוים על העריס עד יסבכו על הזרע יהיה אסור אותו הזרע וזה הדין בעצמו יתחייב בכל מי שידלה ענפי הגפן על קצת ענפי אילן סרק ואילן סרק הוא אשר לא יעשה פרי כמו שיתבאר ויהיה נחשב אותו אילן סרק כמו העריס העשוי מעצים מסכת כלאים פרק ו משנה ד (ד) העריס עשוי מן הקנים וזולתם וכן ענפי אילן סרק תהיה הכוונה להדלות עליו הענפים ומפני כך אסרנו כל זרע שנזרע תחתיו מפני שהוא מזומן להדלות הענפים על כולו ולענין זה היתה המחשבה אבל אילן מאכל אין אדם עושה ממנו עריס ויתכוין להפסידו וכן אמר אין אדם מבטל תאנתו מני גפנו ומפני זה התירו לו לזרוע תחת המותר ואם האריכו הענפים וסיבכו על מה שזרע ירים הענפים המתפשטים ויחזירם לצד אחר:

ומה שאמר וכן קורות הרבה ר"ל בסדן של שקמה וכבר פירשנו שקמה שהוא ממין התאנים ואסור לו מה שנזרע תחת הקורה ההיא ואע"פ שהענפים על מקצתם מפני שהם אפיפירות והתיר לו לזרוע תחת שאר הקורות היוצאות מגוף השקמה מפני שהוא אילן מאכל

מסכת כלאים פרק ו משנה ה (ה) כבר הקדמנו לך מה בין אילן סרק לאילן מאכל לעניין שהדלה עליו את הגפן ואם מותר לו לזרוע תחת המותר ואם לא כפי מה שהקדמנו. ואין הלכה לא כרבי מאיר ולא כרבי יוסי מסכת כלאים פרק ו משנה ו (ו) ועוד כל שהוא בארו בגמרא שיעור זה הנוסף שהוא חלק מששים חלק באמה והוא עשירית טפח ושיעור טפח הנזכר בכל המשנה והגמרא ובו יהיה השיעור תמיד הוא ד' אצבעות בגודל או שש באצבע אשר תחת הגודל ושני השיעורים שוין ובגמרא יתבאר כל זה ועבודתו הוא ו' טפחים לזו השורה וששה לזו שכנגדה וכבר הקדמנו לך פעמים רבות שדין השורה של ה' דפנים כדין גפן יחידית לפי שאינה כרם אבל עבודתה ו' טפחים וכן כשיהיו שתי שורות בלבד זו כנגד זו וביניהם ח' אמות מותר לו לזרוע ביניהם כמו שנתבאר בסוף פרק רביעי וזה הדין בעצמו כדין בשתי שורות אלו כשיהיו עריס אבל הוא צריך לשמונה ועוד ואז יהיה מותר לו לזרוע ביניהם לאחר שירחיק אמה מכל שורה מהם כמו שבארנו מסכת כלאים פרק ו משנה ז (ז) אמר כשיתחיל העריס מקרן בין שתי קירות וילך הלוך ומתמעט עד ישוב דמות החתיכה שבשפת בין הצואר שנקרא בלשון ערבי לבנה כאילו הוא משולש על הצורה הזאת אמר שירחיק עבודתו ויזרע בין הקירות עד שיהיה בין הקצה ובין הקיר ארבע אמות ואז נותנין לו עבודתו וזורע את המותר כפי מה שציירנו. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת כלאים פרק ו משנה ח (ח) חס עליהן לפסקן כלומר חמל עליהן לכרות אותן שלא יתקלקל העריס ולא הניחם מפני שמחשבתו עליהן אלא בשביל דבר אחר מלבד זה ומפני כך מותר לו לזרוע תחתיהם שאינן חשובות בכלל האפיפיריות אלא אם כן היה מחשבתו לדלות עליהן הענפים הצומחים מסכת כלאים פרק ו משנה ט (ט) הפרח היוצא רואין אותו פי' נחשב אותו בלבנו כאילו דבר נתלה מקצתו על הארץ וכל מה שכנגדו משטח הארץ אסור לזרוע בו. ואמר כן בדלית ר"ל וכן בפרח היוצא מן הדלית והוא הגפן בלא עריס:

המותח זמורה הנוטה אותה:

ספקה בחבל קשרה בחבל או בגמי. ואם נתכוין בחבל ההוא שבקצה הענף לדלות עליו ענפים אחרים הוא כמו אפיפיריות ואסור לו לזרוע כמו שהקדמנו מסכת כלאים פרק ז משנה א (א) המבריך את הגפן הוא שיטמיננה בארץ ואסור לו לזרוע עליה אא"כ יש עליה עפר גבוה ג' טפחים ואפילו טמנה בדלעת או בסילו ובארו בגמ' ואמרו בסילון של חרס הוא אומר שאם הכניס הזמורה ביסלון של חרס או בדלעת שהדלעת כשתוציא ממנה הזרע תשאר ריקה ותדמה כמו צנור אסור לו לזרוע בקרוב לה עד יטמיננה בארץ ג' טפחים:

וסלע הוא הקרקע הקשה:
והארכובה של גפן צורתה כך וימדוד עבודתה שהיא ו' טפחים מעיקר השני שנראית הגפן יוצאת משם וזה אם לא יהיה עיקר ראשון נראה אבל אם היה נראה ויראה שהוא עיקר הגפן הזאת שנתעקל יש למדוד מעיקר ראשון

מסכת כלאים פרק ז משנה ב (ב) ענין מצטרפות שיתחברו זו עם זו ויהיה נחשב כרם:

ומה שאמר גפן שיבשה שנפלה העלים שלה בתחילת החורף כאשר יקרה לגפנים ולא ירצה לומר שיבשה לגמרי ואינה עושה פרי:
וצמר גפן נקרא בלשון ערב קוטו"ן ירצה לומר כשיזרע צמר גפן בכרם אינו מקדש את הכרם שאינו ממיני זרעים:

ושאמר על גבי גפן ר"ל כשיזרע עליה שהבריכה בארץ ואין עליה עפר גבוה ג' טפחים כמו שאמר. ואין הלכה כר"מ ולא כר"א בר' צדוק בדברו האחרון מסכת כלאים פרק ז משנה ג (ג) כבר הקדמנו שכרם שחרב מאמצעו אם היו שם י"ו אמה נותנים לו עבודתו וזורע את המותר:

ומה שאמר מותר חרבן הכרם הוא שיהיה חורבן הכרם פחות מי"ו אמה ונותן עבודתו וזורע את המותר וכן אם יהיו בפסקי העריס פחות מח' אמות ועוד ונתן עבודתו וזורע את המותר וכן אם הדלה על מקצת אפיפיריות וזרע תחת השאר כל אלו אסורים לעשותן וענין שאמר אוסרין ר"ל שאלו הנזכרים אוסרים המקום ההוא מן הארץ לזרוע בו ומקדשים הוא שישרפו כל הנזרע והגפנים כפי מה שהקדמנו

מסכת כלאים פרק ז משנה ד (ד) חייב באחריותו חפרוע כפי מה שהפסיד ואין הל' כר"י ולא כר"ש. וידוע שכל הארצות בשעת השמיטה הפקר הם ואין לאדם קנין גמור בהם ומפני זה נעשה כרמו בשנת השמיטה כמי שאינו שלו. ואין הלכה כר"ע מסכת כלאים פרק ז משנה ו (ו) עוד יתבאר לך במקומו שהקצירה בחולו של מועד אסור אלא לצורך מכריח כמו שיתבאר במקומו ומותר לו לקצור הכלאים בחולו של מועד כמו שאמר:

וענין עד שליש ר"ל שיוסיף להם שלישית השכר כדי למהר בעקירתו כגון אם יהיה שכרן ג' פשיטים בכל יום יתן להם ד' פשיטים ואם לא ימצא אלא בשכר גדול מזה יקצור לאטו ואפילו אם נמשכה הקצירה עד לאחר המועד ולאחר המועד יבקש פועלים בשכר הידוע ויקצרו כדרכם:

ומה שאמר משישקע ר"ל משיתחבא בעל הכרם מפחד האנס הרוצה לאנוס אותו מסכת כלאים פרק ז משנה ז (ז) עלעלה פעל נגזר מתרגום צלע עלעא והענין הוא שהרוח שברה ענפי הגפן והפילה אותן על גבי תבואה:

ופירוש יגדור שמיד יסירם מהרה:
משתשריש מעת שיתפשטו שרשיה בארץ:
פירוש בשלו ידוע:
וענין שאמר תבואה שיבשה כל צרכה וענבים שבשלו כל צרכן אינן מתקדשות הוא כפי מה שאומר והוא כשיטע גפן בתבואה שיבשה כל צרכה או זרע תבואה בכרם שבשלו ענביו כל צרכן אין מתקדשות וכן כשיזרע בכרם והענבים דקים מאד שהם בוסר בכרם שיהיו כפול הלבן אינן מתקדשות כמו כן והטעם בכל זה הוא מה שאמר הכתוב פן תקדש המלאה הזרע וצריך שיהיה שם תבואת כרם ומלאת זרע ושתהיה כמו כן בענין גדול ותוספת ואם הגיעה לתכלית שלמותה לא יקראו אז תבואת כרם ומלאת זרע אלא ענבים וחטים

מסכת כלאים פרק ז משנה ח (ח) כבר בקדמנו לדבר בעציץ נקוב בפרק ה' ממסכת דמאי ופירשנו שם דינו והקדמנו כמו כן היאך נוכל לדעת אם הוסיף חלק ממאתים בפ' חמישי מן המסכת הזאת ושאמר אם הוסיף במאתים אסור על התנאי יזכרו אותו בגמ' והוא שאמרו ובלבד שיניחהו תחת הגפן. ואין הל' כר"ש מסכת כלאים פרק ח משנה א (א) אמר הכתוב בכלאי הכרם פן תקדש ובא בקבלה פן תקדש תוקד אש ר"ל לשרפם ולא יהנה בהם:

ופי' מלהרביע הוא להרכיב זכר על נקבה ויכניס כמכחול בשפופרת ואז ילקה:

ומה שאמר כלאי בהמה אסורין זה עם זה ר"ל שאסור הרבעת הבהמות שהם מורכבות מב' מינין אלו עם אלו כגון שירכיב פרד על סוסיא כמו שיתבאר בפרק שאחר זה מסכת כלאים פרק ח משנה ב (ב) כשאמר כלאי בהמה אינן אסורין אלא מלהרביע אמר שאינו זה אלא לבהמה עם בהמה או חיה עם חיה ושאר מה שיסדר אבל בהמה טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה יש בה תוספת על איסור ההרבעה והוא שהם אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג ולחרוש הוא שיחרוש בהם יחדיו בעול אחד ולמשוך בהם העגלה או האבן או כדומה לו ולהנהיג שיקשרם ביחד ויוליכם וזה אמר הכתוב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ואמרו שענין יחדיו ר"ל לחבר ביניהם וליחדם על איזה דרך שיהיה או לחרישה וזולתה ומן השור והחמור נקח ראיה על כל שני מינין אחד טמא ואחד טהור ואיסור זה מן התורה אבל מדרבנן אסור כמו כן החרישה וזולתה משאר מיני כלאים כמו שנתבאר בבבא קמא (פ"ה דף נד ב) שהוא אומר אחד השור ואחד כל בהמה מסכת כלאים פרק ח משנה ג (ג) קרון מין מהעגלות והם ב' עגלות האחת קשורה בשנייה ועגלה שלישית קשורה באותם הרצועות שבה והוא אומר שהאיש היושב בתוך הקרון והאיש המנהיג שתי בהמות שהם כלאים המושכות העגלה ילקה כל אחד מהם מלקות ואפי' שלא יעשה כלום היושב בקרון שישיבתו שם עוזר למלאכה ותקון:

ורבי מאיר פוטר היושב בקרון אחר שאינו עוזר בשום תנועה להוליך העגלה או הבהמות:

ושלישית שהיא קשורה לרצועות ר"ל העגלה השלישית הקשורה עם הקרון אסור לשבת בה כשימשכו העגלות ההם בהמות כלאים. ואין הלכה כרבי מאיר מסכת כלאים פרק ח משנה ד (ד) קרון כבר פירשנו שהוא מין ממיני העגלות וימשכו אותה בבקר אסור לקשור סוס לצד מצדי הקרון כדי שלא יחביר בין הסוס והבקר בקשר אחד:

ולובדקים הוא חמור הנמצא בארץ לודים ידמה לגמל ודעת רבי יהודה הוא מה שאפרש לך שהוא אומר כשתהיה הנקבה ממיני הסוסים והזכר חמור יהיה הפרד הנולד מהן מין אחד ומותר להחביר בין הפרדים ההם ולא נאמר שנחלק חלק מן הסוס עם חלק החמור לפי שכל אחד מהם יש בו חלק מן החמור וחלק מן הסוס העיקר אצל רבי יהודה אין חוששין לזרע האב ואלו הפרדים אחרי אשר אמותיהם ממיני הסוסים הם מין אחד ומותר להרכיב קצתם על קצתם וכן כשיהיו אמותיהם ממין החמור הוא כמו כן מין אחד אבל הוא אוסר להחביר בין פרד שאמו מזרע החמורים ובין פרד שאמו מזרע הסוסים שיהיו אז שני מינין בלא ספק מפני שלזרע האם חושש רבי יהודה וזהו שאמר אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורין זה עם זה והחולק עם ר' יהודה אומר שכל מיני הפרדים אחד מאחר שחוששין לזרע האב כמו כן וא' שתהיה אמו של זה הפרד ממין החמורים ושל זה ממין הסוסים מין אחד הוא ומותר לדעתו להחביר בין הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור והלכה כר' יהודה

מסכת כלאים פרק ח משנה ה (ה) שם פרוטיות נופל על איזה מין שיהיה מהרבעה מין סוס ומין חמור על איזה דרך שיתערבו:

והרמך הוא מין ממיני הסוסים וכמדומה לי שהוא חלוש התאוה שיש מן הסוסים חלושי תאוה ומה שאמר בענין זה אסורות ומותרות ר"ל שאסור לעשות הרכבה או שיהיה מותר:
ואדני השדה הם חיות הדומות לבני אדם ואומרים המספרים חדושי העולם שהוא מדבר דברים רבים שאינם מובנים ודיבורו דומה לדבור אדם ושמו אל נאנס בלשון ערב ומגידים מענייניו בספרים דברים רבים:
וקופד נקרא בערבי קנפוד:
וחולדת הסניים חיה דומה לחולדה ממיני השועלים:
ומן העקרים שיתבארו לך במקומן בע"ה שהשרץ והוא כל אחד משמונה שרצים הנזכרים בתורה כענין שאמרה החולד והעכבר לא יטמא במשא אבל הוא מטמא במגע בלבד והנבלה תטמא במגע ובמשא והשרץ יטמא בכעדשה והנבלה תטמא בכזית על כן אמר רבי יוסי שבית שמאי היו מסופקין בחולדת הסניים אם הוא שרץ משמנה שרצים והוא ממין החולד או הוא ממין חיה והיו דנין עליו לחומרא ונותנין עליו חומרי הנבלה ואמרו מטמא בכזית במשא כמו נבלה ונותנין עליו ג"כ חומרי השרץ ואמרו שהוא מטמא בכעדשה במגע כשרץ. ואין הלכה כרבי יוסי בשני דבריו

מסכת כלאים פרק ח משנה ו (ו) שור בר הוא השור המדברי והאומר שהוא מין חיה יתיר אכילת חלבו כמו חלב הצביים והאלים:

וערוד הוא פרא למוד מדבר:
והפיל ידוע. והקוף נקרא בל' ערב קדר ותועלתנו במה שנאמר שהכלב ואדני השדה חיה ואחרים אומרים שהם בהמה לענין מקח וממכר ומתנה כשימכור או שיתן כל חיה שיש ברשותו או כל בהמה:
ואדם מותר עם כולם אמר הכתוב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ואמר בספרי בשור ובחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור ואדם באדם וחמור. ואין הלכה כר' יוסי אלא כר"מ

מסכת כלאים פרק ט משנה א (א) אמר הכתוב בכלאי בגדים צמר ופשתים יחדיו ואמר בטומאת נגעים בבגד צמר או בבגד פשתים ואמר בבגדי כהונה כולם שלא יהיו אלא מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר או מכולם או מא' מהם שש הוא פשתן ותכלת הוא צמר צבוע וכעין תרשיש וארגמן הוא הנקרא בערבי ארגואן והוא הצמר הצבוע בצבע לאכ"א ותולעת שני הצמר הצבוע בשני והוא הכרמז ואתה רואה שהשנוי אינו נופל אלא בצבעים בלבד ושני המינין הם צמר ופשתים ואל יטעה אותך מה שהוא אומר במקומות מן התורה כתנת בד ומכנסי בד שהבד שם הפשתן כמו כן:

ומה שאמר אם רוב מן הגמלים מותר ר"ל מותר לארוג אותם עם הפשתן:
וקנבוס נקרא אלקנבוס בערבי וכשיגדל בארץ יצאו ממנו חוטים ידמו לפשתים והבגדים הארוגים ממנה נמצאים לרוב:

ופי' טרפן כתשן זה עם זה מסכת כלאים פרק ט משנה ב (ב) שירים וכלך מיני משי הם וידמו כאילו הם צמר ופשתים מפני שאחד מהמינים ההם חלק כמו הפשתים והשני יש בו יבשות והוא שעיר כמו הצמר:

אין עראי לכלאים ר"ל שאסור ללבשם אפי' בדרך עראי כמו שנתבאר באמרו לא ילבש כלאים אפילו על גבי שאר בגדים זה על זה ואפי' לגנוב את המכס אין לו רשות ללבשו וכן היה מנהגם

מסכת כלאים פרק ט משנה ג (ג) מטפחות הידים הם המפות שינגבו בהם הידים ומטפחות הספג מפות שינגבו בהם כל הגוף ומטפחות הספרים מפות מספר תורה שיאחוז בהם ס"ת הקורא בשעת קריאתו: מטפחות הספרים מפות המגלחים ישימו אותם על כתפי המתגלח. והלכה כר"א שהוא אוסר אלו השלש מטפחות משום כלאים מסכת כלאים פרק ט משנה ד (ד) תכריכי המת הבגדים שילבשו המת שהאדם כשימות בטלו ממנו כל המצות ואינם חייבים החיים לנהוג בהם איסור ולא שום מצוה ממצות הכתוב כגון ציצית ותפילין ומזוזה ודומה לאלו והמרדעת הוא מרדעת החמור ונקרא בלשון ערב מרדעת מסכת כלאים פרק ט משנה ה (ה) ר"ל שמותר להם מכירת כלים של כלאים ולהשליכם על גביהם ובלבד שלא יתכוין להתחמם בהם או לכסות גופו מן השמש: וצנועים הם המדקדקים במצות ומפשילין במקל הוא שישים אותם בקצה המטה וישים המקל על כתפו כדי שלא תגע לגופו מסכת כלאים פרק ט משנה ו (ו) כל זה מבואר מסכת כלאים פרק ט משנה ז (ז) אלו השמות כולם לא עמדנו על פירושם אבל הענין ידוע ומובן והוא שכולם הם בגדי צמר ילבשו בהם הרגלים והשוקים כי הוא אמר שאסור ללבשם עד יחקר עליהם אם הם תפורין בפשתן וא"ר יוסי שהבאים ממדינת הים ומאיי הים אינן צריכות בדיקה שכולן יתפרו אותן בחוטי קנבוס שהפשתן אינו נמצא אצלם ודברי ר' יוסי היה אומר בשם מי שהגיד לו בזמן שלא היה נמצא פשתן בכל הארץ וכן אמרו בגמרא הדא דתימא בראשונה שלא היה הפשתן מצויה בכל מקום אבל השתא שהפשתן מצויה בכל מקום צריכה בדיקה: ומנעל של זרד הוא דמות מנעל שנותנים תחת כף הרגל להלוך בה על היצועים והכסתות מסכת כלאים פרק ט משנה ח (ח) שוע הוא הטרוף שהוא ממחק פני הבגד ותרגומו וטח את הבית וישוע ית ביתא (ויקרא יד):

טווי הוא לערב צמר ופשתים יחדיו ויטוה מהם חוטים:
ונוז הוא שארוג משניהם האריגה והוא לשון הארמניים וענינו אצלם החבור ושיתאחה וישוב כאחד וכשיתערב הצמר בפשתים ויטוו משניהם חוטין ויעשו מן הטווי ההוא בגד ואחר כך יטרפנו וימחקנו וימרקנו כמו שיעשו בבגדי מלף הידועים אז יהיה הבגד ההוא כלאים וזה כלאים מן פתורה והוא שלא יהיו כלאים עד יהיו נחברים אלו שלשה הענינים כולם וכל מה שאינו כך הוא כלאים מד"ס וזו הלכה פסוקה באמת ואין בו ספק וכן אמרו בגמרא ואם מצאת לאחד דבר חולק על מה שאמרתי אל יכנס בלבך ספק שהוא שכח ההלכה ההיא האמורה בגמ' נדה:
ונלוז ומליז הוא נוטה מן האמת ומרחיק רחמי הקב"ה ממנו לעברו מצות שצוה הקב"ה בדבר שיאן בו תאוה שתכריחהו וזה עון גדול וגזרת נלוז ומליז ממלת אל יליזו מעיניך (משלי ג

מסכת כלאים פרק ט משנה ט (ט) לבדים הם יריעות הצמר שאינן ארוגות אלא טרופות ונקרא בלשון ערב לבד:

ופיף של צמר בשל פשתן עבותות של צמר ופשתן מפני שיתערבו חוטים אלו עם אלו כהתערב באריגה:
משיחות של ארגמן עבותות של ארגמן מנהג עושיהן לקבץ מהם רבות ולקשור אותם מחוטי פשתן והוא אומר שהם כלאים שהחוט ההוא יפתל אותו עם הארגמן ואז יקשור בו ובמעשה ההוא שהוא פותל יהיה טווי וזה ענין שאמר מולל עד שלא קושר:
וסרט של צמר בשל פשתן הוא להדביק מחגרת או אזור או אבנט מצמר ואחד מפשתן ברצועות עור בין שניהן כדי שיקשור קצה עור באזור הצמר וקצה האחר באזור הפשתן ומכאן שאסור לתפור בגד צמר בבגד פשתים ואפילו בחוטי משי או בחוטי צמר גפן וכל זה כלאים מדרבנן כמו שזכרתי לך. ואין הלכה כרבי יוסי

מסכת כלאים פרק ט משנה י (י) אותות הגרדין והכובסין הם סימני האורגין וכובסי הבגדים שהם עושים סימנין בבגדיהם כדי שלא יתערבו ואם יעשה סימן בחוטי צמר על בגד פשתים או הפך ה"ז כלאים:

ותוכף הכיפה אחת להכניס חוט בשני בגדים כא' וכשימשכהו אדם נמשך במישור והוא אומר שב' הבגדים ההם אינן מחוברים ואם נטמא האחד לא נטמא השני וזהו ענין שאמר אינו חיבור ואם הא' מהם פשתן והשני צמח אין בהם משום כלאים והמושך מהם חוט בשבת פטור ואינו קורע:
עשה שני ראשיה כאחת הוא שיתחבר שני קצות החוט מצד האחד ויתחבר בגד לבגד ויהיו שתי תפירות כמו זה אבל תכיפה אחת הנזכרת בתחילה היא כן ר"י אומר שאין לנו לחשב ב' הבגדים מחוברים כבגד א' ולדון עליהם אלו הדינין עד שיתפור ג' תפירות וישקיע המחט בבגד שלש שקיעות:
ומה שאמר השק והקופה מצטרפין לכלאים ר"ל כשיקבוץ בגד צמר ופשתים ויחברם בחתיכת שק או קופה שכבר החבירם אצל השק או אל הקופה קצתם עם קצתם ויש להם קצת חיבור ונעשה כלאים ואסור ללבוש הבגד ההוא המחובר משניהם וכן אמר בספר יחדיו מ"מ. ואין הלכה כר"י:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת כלאים מסכת שביעית פרק א משנה א (א) זו המשנה היא המשנה הראשונה והוא שהם אמרו שאסור לחרוש בשנה ששית מה שאי אפשר לקצרו אלא בשביעית ואסור גם כן לקצור בשנה שביעית שיהנה ממנו בשנה שמינית וסמך זה הענין על מה שאמר הכתוב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כג) בחריש ובקציר תשבות (שם לד) ואמרו בכאן חריש וקציר אינו ר"ל על יום שבת כי הוא נכנס בכלל מה שאמר לא תעשה כל מלאכה ואינו ר"ל כמו כן על שנת השמיטה שכבר נאסר זה בביאור והוא מה שנאמר לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה (ויקרא כה) ואמרו אם אינו ענין לשבת בראשית ולא ענין לשבתות השנים תנהו ענין לאסור שני פרקים הראשונים בחריש ובקציר ואמרו בחריש שקצירו אסור זה חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית בקציר שחרישו אסור זה חריש של שביעית שיוצא למוצאי שביעית ודע כי ערב שביעית היא השנה הששית ומוצאי שביעית היא השנה שמינית שהיא שנה ראשונה לשמיטה השניה ואמרו בגמרא רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים אלו והתירום ואמרו כמו כן בתוספתא (פ"א) ר"ג ובית דינו התקינו שיהיו מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה מפני שדעתן כדעת רבי ישמעאל שהוא מוציא מה שאמר בחריש ובקציר לענין אחר כמו שיתבאר בזה הפרק והוא אומר שעבודת הארץ ערב שביעית אינה אסורה מן התורה אבל היא הלכה בזמן שבית המקדש קיים וכשבטל ביהמ"ק בזמן ר"ג התיר עבודת הארץ עד ר"ה מסכת שביעית פרק א משנה ב (ב) כבר פירשנו פעמים בכלאים (פ"ב מ"ב ומ"ט) שבית סאה נ' אמה על נ' אמה ופי' בגמ' שמה ששיערו בכאן באילנות התאנים מפני שפירותן מרובות והם טעונות:

ומה שאמר ככר. ר"ל הגוף המחובר מן התאנים שהן נקבצים זו על זו עד יהיו כדמות ככר לחם וכבר ביארנו שמשקל מנה מאה דינרים והדינר שש מעות מן המיוחסים למטבע ארץ הנקרא איטלקי והם המעות שהקדמנו זכר משקלם בסוף פאה (מ"ה) ובאחת מהם משקל ששה עשר גרגירי שעורים:

ואורה. הוא הלוקט התאנים ברוב וכבר נאמר על הגפן וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ מסכת שביעית פרק א משנה ג (ג) כבר הקדמתי לך שאילן סרק הוא שאינו עושה פרי כגון הארז ותרזה ודומיהן: וצרכו הוא מלא האורה וסלו חוצה לו מסכת שביעית פרק א משנה ד (ד) עד שיהיו משלשה ועד תשעה. ר"ל כשיהיה כשיעור בית סאה משלשה אילנות עד תשעה אסור לחרוש כל בית סאה בשבילן אלא אם כן כולן עושות פרי ויתקבץ מפירותיהן ככר של ששים מנה ושיערנו באבני משקלנו ס"ב ליטרין וז' אונקיות וב' שלישיות אונקיא בקירוב מן הליטרא שבכל ליטרא ט"ז אונקיות והאונקיא ט"ז דרכמונים והדרכמון ל"ו גרגירי שעורה ואם היו עושין פרי פחות מזה אסור לחרוש אלא סביבות האילנות בלבד כמו שיתבאר אבל אם היו מעשרה אילנות ולמעלה בשיעור בית סאה אחד שיתנו פרי לרוב או מעט חורשין כל בית סאה בשבילן וזו הראיה אשר הביאו מן הפסוק שנאמר בו בחריש ובקציר חוזר על כל מה שאמר אין חורשין להם אלא בשבילן ועל כן אסור לחרוש זולת זה ואפילו בערב שביעית:

ורבי ישמעאל. כבר פירשנו דעתו:
ומה שאמר רשות. ר"ל שאינו מוכרח לעשותו וכשירצה יעשהו וכשירצה יניחהו וכדומה לזה ישבות בשבת אבל קציר העומר שהוא מצוה להניף ממחרת השבת הוא דוחה את השבת וזה אמת ויתבאר במקומו במסכת מנחות

מסכת שביעית פרק א משנה ה (ה) לפי שהם של ג' אנשים היינו חושבים שלא יצטרפו וכ"א מהם יחרוש סביבות אילנו כמלא אורה וסלו חוצה לו ובא ללמדנו שיצטרפו ובלבד שיהיו מרוחקות כפי השיעור שאמר ר"ג ודברי ר"ג אמת וכן הלכה מסכת שביעית פרק א משנה ו (ו) נטיעות. הם האילנות בתחילת נטיעתן ועוד יפרש שיעורם אחר כך ואמר עשר נטיעות הלכה למשה מסיני: ושורה. היא שיהיו בשורה אחת על קו אחת ומוקפות עטרה להיות כקשת מעגולה או דומה לקשת וזו היא צורתה מסכת שביעית פרק א משנה ח (ח) עד שיחולו. פעל נגזר ממלת חול ור"ל שיקראו נטיעות כל השלש שנים שהם ערלים בלבד וזה אם יפדה נטע רבעי שבהם ואם לא יפדנו עד תום השנה הרביעית שהיא קודש וכן אמרו מאי עד שיחולו עד שיפדו או עד שיעשו חולין מאליהם ר"ל בשנה החמישית:

ור' עקיבא אומר נטיעה כשמה. ר"ל שנלך בה אחרי מנהג הלשון וכל מה שיקראו בני אדם נטיעה היא נטיעה הנאמר עליו עשר נטיעות לתוך בית סאה:
אילן שנגמם והוציא חליפין. פירוש האילן כשיכרת ועוד יחלוף א"ר שמעון שאם כרתו אותו עד שלא נשתייר ממנו על פני הארץ אלא פחות טפח יהיה הצומח בו כנטיעות ואם הוא יותר מטפח יהיה הצומח בו כאילן וכבר נתבאר לך בלא ספק ההפרש בין הנטיעה והאילן שהאילנות ג' לבית סאה והנטיעות עשר לבית סאה ואז יקרא שדה אילן והלכה כרבי עקיבא וכר"ש מפני שיש בתוספתא (פ"א) דברים מסכימין עם דבריהם

מסכת שביעית פרק ב משנה א (א) עד שתכלה הליחה. ר"ל עד שתיבש הארץ ותכלה ליחות גשמי זמן מהחום:

ומקשאות. מקום זריעת הקישואים:
ומדלעות. מקום זריעת הדלועין:
ומה שאמר נתת תורת כל אחד ואחד בידו. שזה חורש ואומר עדיין לא כלתה הלחה מאדמתו וזה אומר כלתה:
ושדה הלבן. ארץ לבנה עניינו ידוע לזריעת תבואה וקטניות וזו הארץ מפני שצריכין לזרוע בה אחרי החרישה צריך להיות בה ליחה מצויה ומפני זה אין חורשין אותה אלא בעוד שיש בארץ לחות ושדה האילן יהפכו אותו כדי שירד המטר בעמקו ובשביל זה אין צריך להיות בארץ לחות שלא יהא מותר לו לחרוש אותה אפילו משתכלה הלחות וכל זה על משנה ראשונה כמו שביארנו והלכה כמו שתקן רבן גמליאל

מסכת שביעית פרק ב משנה ב (ב) מזבלין. נותנין הדומן בגנות כדי ללחלח הארץ:

מעדרין. חופרין בעיקרי האילנות:
בית השלחין. היא הארץ הצמאה תרגום עיף (בראשית כ) משלהי:
מיבלין. נגזר ממלת יבלת ר"ל לכרות יבלות האילנות הנעשים בהם:
מפרקין. מסירין העלין מן האילן:
מאבקין. יפזרו עליהם האבק מפני שיש אילנות שיועיל להם:
מעשנין. עושין עשן תחתיהם להרוג התולעים אוכלי הפרי והדבקים בו ודברי רבי שמעון חוזר על מה שאמר מפרקין עד ר"ה אמר אפי' בתוך השמיטה מותר הוא ואמרו בגמרא מיבלין מעבירין יבלה מפרקין בעלין ואין הלכה כר"ש

מסכת שביעית פרק ב משנה ג (ג) מסקלין. מסירין האבנים:

מקרסמין. לכרות השבולת ביד ולהניח התבן והוא כמו מכרסמין וכבר פירשנוהו (פאה פ"ב מ"ז):
מזרדין. לכרות הענפים המתפשטים מן האילן וזרדין שם הענפים הכרותים בעת הזמיר:
ומפסלין. לכרות מה שיבש מן הענפים שהוא נפסד גזור מן פסולת:
ור' יהושע אומר. שאינו עושה שלא יזמור אותו עד ראש השנה אבל הוא עושה עד זמן שדרך בני אדם לעשות בכל השנים שלא יזמור אחריו:

ור' שמעון אומר. שהוא אסור אלא עד עצרת בלבד שהוא מותר בעבודת האילן כמו שהיתה משנה ראשונה והלכה כתנא קמא מסכת שביעית פרק ב משנה ד (ד) זוהמא. שם לריח רע ופי' שמנהג עובדי האדמה לסוך הנטועים בשמן שיש לו ריח רע כדי שיריחו אותם התולעים אוכלי האילנות וירחקו מהם:

וכורכין. הוא שיקבץ הענפים והפארות ויקשרם כדי שיעלו למעלה במישור ולא ינטו על הארץ:
וקוטמין. הוא לכרות קצתם כשיצטרך לזה:
ועושין להם בתים. עושין להם צללים להסך מן הגשם והשמש שלא יזיקום:
ומשקין אותן. שופכין מים על ראש האילן וירד על גוף האילן כולו וישקהו:
ואמר ר' אליעזר בר' צדוק. שבשנה שביעית עצמה מותר זה:
ונוף. הוא ראש האילן ר"ל הענפים והעלין:

והעיקר. הוא השרש ואין הלכה כר' אליעזר בר' צדוק מסכת שביעית פרק ב משנה ה (ה) סכין. מושחין בשמן למהר בישולן:

ומנקבין. עושין בתאנים נקבים וכן מנהג התאנים בקצת מקומות אצלינו שאינן מתבשלין עד ימשחו בשמן עץ דק ונוקבין בו מקצת כל תאנה מהם והלכה כרבי יהודה ולא כרבי שמעון

מסכת שביעית פרק ב משנה ו (ו) נוטעין. ידוע:

מבריכין. להשכיב האילן בארץ על ארכו ולהחזיר העפר עליו ויצמחו בו אילנות רבות:
ומרכיבין. פירוש לנטוע בגוף האילן והתנאים כולן מסכימין שצריך שתעלה לו שנה קודם שנת השמיטה ואז יהיה מותר הנטיעה ההיא ערב שביעית והם חולקין בדבר זה שדעת תנא קמא יום אחד בשנה חשוב שנה ודעת ר' יהודה ורבי יוסי ור' שמעון שלשים יום בשנה חשוב שנה וכולן מסכימין שהוא צריך שתעלה לו שנה אחר זמן קליטה ופירוש קליטה לקיחה וחטיפה והיא מליצה לחיבור האילן בארץ ולהסתבכות חוטי השרש בארץ והם כמו כן חולקין בקליטה שתנא קמא אומר לשלשים יום קולטת ר' יהודה אומר לשלשה ימים ור' יוסי ור' שמעון אומרים לשתי שבתות וא"כ נתחייב ממה שיסדנו שדעת ר' יוסי ור"ש שצריך לנטוע קודם ראש השנה במ"ד יום שתי שבתות לקליטה ול' יום לאחר קליטה כדי שתעלה לו שנה ולדעת רבי יהודה צריך לנטוע קודם ראש השנה בל"ג ימים ג' לקליטה ול' יום כדי שתעלה לו שנה אחר קליטה ולדעת תנא קמא צריך לנטוע ל' יום קודם ראש השנה בלבד א"כ מסתברא שהוא צריך ל"א יום ל' לקליטה ויום אחד אחר קליטה כדי שתעלה לו שנה כמו שביארנו מדעתו שהוא אומר יום אחד בשנה חשוב שנה אבל הוא סובר יום שלשים עולה לכהן ולכן ר"ל שהוא נמנה מימי הקליטה ונמנה עם מה שאחריו ותעלה בו שנה והלכה כרבי יוסי

מסכת שביעית פרק ב משנה ז (ז) אורז. ידוע וכבר פירשנוהו:

ודוחן. בערבי דכו"ן ובלע"ז מי"ל:
ופרגון. בערבי שבאיש:
ושומשמין. סומסם ואלו ארבע מינין בלבד היה הכוונה בהם שתשריש קודם שביעית אבל התבואה עד שתביא שליש כמו שנבארהו בעתיד והירק הולכין בו אחר זמן לקיטתו וכן אמרו ירק אחר לקיטתו למעשר ושאמר ראש השנה אין הכוונה על ראש השנה של שנה (בשנה) שביעית אבל הוא רוצה שכשתשריש קודם ראש השנה יהיה דינם למעשרות דין שנה שעברה אם נתחייב בשנה שעברה במעשר עני יוציאו בזאת כמו כן מעשר עני ואם נתחייב בה מעשר שני יוציא מעשר שני והשנים שמוציאים בהן מעשר עני במקום מעשר שני היא השלישית משנות השמיטה והששית כמ"ש במה שהקדמנו (בדמאי פ"ד מ"ג) ועוד נשנה אותו ונוסיף לבארו אם נזדמן להיות שנה זו שנה שביעית יהיו אלו כמו פירות ששית ומותרין בשביעית ואם לא השרישו קודם ראש השנה דינם במעשרות כדין שנה הבאה ואם נזדמן שתהיה שנה הבאה שביעית יהיו אסורין בשביעית ומותר לכנוס אותן לקיום אבל דינן כדין פירות שביעית

מסכת שביעית פרק ב משנה ח (ח) זרעו לזרע. פירוש שזרעו לזרע לקחת ממנו זרע ולא לאכילה:

האפונין הגמלונין. הם הגסים וכבר פירשנוהו:
ומשתרמלו. פי' משיכנסו בצקלונן ותורמל בלשונם הוא כלי עור יעשוה הרועים והולכי דרך לתת בו צידם וצרכיהם ותולין אותו על צוארן והוא מדמה אליו המכסה אשר על האפונים מפני שהיה תבנית הכלי ההוא בזמנם כתבנית קליפת האפונים ואין הלכה כר' שמעון שזורי

מסכת שביעית פרק ב משנה ט (ט) ענין הבצלים. כשימצאם לחות אחר שיעקרו אותם מן הארץ יצמחו ויוציאו פרחים מבפנים ויש ממנו מין שאין דרכו כך והוא נקרא בצלים סריסים המשילו אותם לסריס שאינו מוליד ולא יזרעו המין הזה אלא במקום משקה ומפני זה אמר בהפכו ושל בעל:

ופירוש שתי עונות. שתי שעות ימנע מהם שתי השקיות מפני שישקו אותם לימים ידועים אבל מונעים מהם המים כשיהיו נגמרים וירצו לעקור אותם מן הארץ וענין שאמר לשעבר ולהבא ובשביעית מבואר היטב מן הדברים אשר הקדמנו (מ"ז) בענין האורז והדוחק והלכה כחכמים

מסכת שביעית פרק ב משנה י (י) הקשו. יבשו:

ואם לאו אסור לקיימן בשביעית. מפני שהפירות שביעית אסור לגנוז אותם ולהניחם לזריעה כמו שיתבאר:
והתמרות. הם הציצים והנצנים:
מרביצים בעפר הלבן. מזין רסיסי מים על העפר הלבן ונקרא עפר לבן המקום שיש בו אילנות מרוחקות עד יהיו עשרה מהם ביותר מבית סאה וכשיהיו קרובות זו מזה הכל מסכימין שמותר להרביצם שאינה עבודה:
וממרסין. ידוע:
ועוד יתבאר שפירות שביעית והתבואה אסור ללקטם ולקצרם כדרך שעושין בשאר השנים וכבר ביארנו בכלאים שמלת כסוח כריתת הנטישות היוצאות תרגום תזמור (ויקרא כה) תכסח אר"ש זה שהתרנו לו למרס האורז בשביעית ואע"פ שיעשה כן בשאר השנים אל יעלה בלבך שהתירו לו כל הענינים באורז בלא שינוי ושמותר לו כמו כן לנכשו אבל הוא אסור בשביעית כמו שאר הצמח והזרע שאסור לנכשו ואין הלכה כר' אליעזר בן יעקב והלכה כרבי שמעון שאוסר ניכוש האורז

מסכת שביעית פרק ג משנה א (א) בידוע שעבודת הארץ בשנה שביעית אסור ולזבל השדות נחשב מכלל עבודת הארץ ומפני זה אין מותר בשנה שביעית להוציא זבל לעשות ממנו אשפה חוץ למדינה עד זמן ידוע מהשנה ור"מ אומר שהזמן ההוא הוא כשיסתלקו עובדי הארץ מעבודתם בשנה שביעית שקודם זה יחשוב כל הרואה אותו נושא הזבל שהוא מוליכו לעבודת האדמה ושהוא מעובדי עבודה:

ואמר ר' יהודה שאסור לו להוציא זבל ולעשות אשפות ממנו בשנה שביעית עד שיבש המתוק והוא הנקרא בערבי חנט"ל ובלע"ז קולק"ו ינטיד"א שבזמן ההוא אין מזבלין הארץ לעבודה:

ואמר רבי יוסי משעה שיקשר המתוק ונקרא מתוק מפני שהוא מר כמו שיקראו לעוור סגיא נהור והלכה כרבי יוסי מסכת שביעית פרק ג משנה ב (ב) המשפלות. הוא הכלי שנושאין בו הזבל:

ולתך. חצי כור וכבר זכרנו פעמים רבות שהכור ל' סאה וביארנו שיעור הסאה בסוף פאה (מ"ז) ופירשנו כמו כן פעמים רבות שבית סאה חמשים על חמשים אמה:
פירוש מוסיפין על המשפלות הוא שישימו באשפה יותר מעשר משפלות ואין מוסיפין על האשפתות הוא שלא יתן בשיעור בית סאה יותר משלש ור' שמעון מתיר להיות בבית סאה יותר משלש אשפתות ואין הלכה כרבי שמעון

מסכת שביעית פרק ג משנה ג (ג) עד שיעמיק שלשה. ר"ל כשיהיה יותר משלש אשפתות לבית סאה אינו מותר לו עד שיעמיק מקום האשפה או יגביה כדי שיראה שאין מחשבתו וכוונתו לתיקון הארץ ועבודתה אלא לאסוף הזבל:

היה לו דבר מועט. ר"ל כשיהיה לו בתוך שדהו בשביעית זבל מועט מותר לו להוסיף עליו ומעט מעט עד שיעשה אשפה בזמן שיהא מותר להוציא הזבלין לאשפות ור' אלעזר בן עזריה אינו מתיר זה שמא יאמר הרואה אותן לעבודת הארץ נתכוין ור' אלעזר בן עזריה יחייבהו להוציא עשר משפלות כאחד עד שיודע לכל שהוא עושה אשפה ואין הלכה כר' מאיר ולא כר' אלעזר בן עזריה והלכה כחכמים

מסכת שביעית פרק ג משנה ד (ד) המדייר את שדהו. שיתן בה דיר עד שתזדבל שדהו:

וסהר. הוא גדרות צאן ששם יאספו הצאן ואמר כשירצה לזבל שדהו בשנה שביעית יעשה הגדרה שיעורה כבית סאתים ויכניס בהם הצאן כדי שיזבלו וכשירבה הזבל יסיר השלש קירות ויעזוב הרביעי ויחזיר השלש קירות מאחורי המקום ההוא אל הצד האחר ויהיה כמו כן סהר מבית סאתים מצד אחר נמצא מדייר בית ד' סאין ויהיה קיר אחד מארבע קירות של סהר משותף בין הסהר הראשון שיש בשיעורו בית סאתים ובין הסהר השני העשוי מצד השני והיא רוח אמצעית שזכר:
ורבן שמעון בן גמליאל אומר כשיעשה סהר מבית סאתים כמו שהותר לו לעשות סהר שני מן הצד האחד כן מותר לו לעשות סהר מכל צד מצדי הסהר הראשון ויהיה בית שמונה סאין חוץ מהסהר הראשון:
ותנא קמא אומר כשתהיה השדה כולה בית ד' סאין אסור לו לעשות בהם סהר של בית סאתים וסהר אחר בצדו שימלא השדה כולה דומן ונראה שנזדבלה בשביעית ויספיק לו להוציא הדומן מן הסהר ולעשות ממנו אשפה כפי מה שהתנה בעשיית האשפתות במנינם ושיעורם ואין הלכה כרשב"ג

מסכת שביעית פרק ג משנה ה (ה) מחצב. מקום בתוך שדהו יחצב ממנו האבנים מפני שהוא יפה לארץ כשמסיר ממנו הסלע:

ג' מורביות. שלשה גלים מן האבנים גבוהים על הארץ וכשיתחיל לחצוב מהם קודם שביעית ופסל מהם שבעה ועשרים אבן מותר לו לפסול מהם בשביעית וכל זה אם לא נתכוין לתקן שדהו אבל אם נתכוין אסור

מסכת שביעית פרק ג משנה ו (ו) כשיהיה בגובה הגדר פחות מעשרה טפחים אסור לו להרוס אותו מעיקרו אבל נוטל ממנו האבנים ומניח ממנו פחות מטפח על פני הארץ וזה כדי שלא יתקן השדה ונוטל האבנים מעל פני שדהו וזו ההלכה כולה מבוארת מסכת שביעית פרק ג משנה ז (ז) כבר נתבאר בגמרא בירושלמי שר"ל באמרו זעזעתן המחרישה שיהיו האבנים ראויין שתזעזע אותן המחרישה אע"פ שלא נזדעזעה: גרגר של צרורות. גל מאבנים קטנים וכל זה מבואר על העיקר שיסדנו שאסור לו תיקון שדהו מסכת שביעית פרק ג משנה ח (ה) מדרגות. ידוע וגאיות ידוע וכשיבנה מדרגה על הגאיות ההם ויישר אותם לתקנן לא יסמוך בעפר ר"ל לא יחזיר העפר לגאיות ההם כדי שישוה פניהם:

וחייץ. הוא מחיצה ר"ל להבדיל אותו הגיא מכל השדה והאבנים שיהיו קרובים ע"פ הגאיות כדי שיוכל להושיט ידו ולקחתם מותר לו לקחתם ומה שלא אפשר לקחתם עד שירד בגיא אינו מותר לו לקחתם מפני שכשנראה אותו יורד או ישלשל עצמו לקחת אותם אמר שהוא לתקן שדהו נתכוין

מסכת שביעית פרק ג משנה ט (ט) כבר נאמר באשר הקדמנו בד"א מתוך שלו אבל מתוך של חבירו מה שהוא רוצה יטול והוא אמר עתה שקבלן והוא שוכר הארץ לעבוד אותה דינה כדין מביא מתוך של חבירו שהוא מביא מכל מקום ואיזה שיעור שיזדמן לו מהאבנים והלכה כרבי יוסי מסכת שביעית פרק ג משנה י (י) מתקנו. מיישר אותו ומתקנו רבי עקיבא אוסר ליישר ולתקן רשות הרבים ולא לקלקל שכשיישר אותו ויסיר האבנים יצטרך להשליכם אל מקום אחר ונמצא מקלקל אלא אם יהיה לוקט מהם האבנים ויסיר המקולקל וישליך מה שהסיר ויטילהו בים או באשפתות וכן הוא מבואר בגמרא והלכה כרבי עקיבא מסכת שביעית פרק ד משנה א (א) הגס. הגדול. וכבר פירשנוהו פעמים ותיקון המשנה כך הוא בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו הגס הגס כדרך שהוא מלקט משל חבירו בין דקין בין גסים ע"פ מה שהקדמנו שמתוך שהם של חבירו אין עליו חובה וכאשר רבו העוברים על החוק והיו מפנין שדותיהן ואומרים הגס אנחנו מפנין מהעשבים והאבנים אסרו שלא ילקט אדם משדהו דבר לא גס ולא דק אבל מלקט משדה חבירו:

וענין שלא בטובה. בלא הסכמה בין שניהם כגון שיאמר לחבירו תלקט אתה משדי ואני אלקט משדך או אעשה לך ענין פלוני או אגמלך עליו וכל ההולך על ענין זה וזהו פירוש בטובה ויש לך לשמור בלבבך ואל אצטרך לשנות פירושו:

וא"צ לומר שיקצץ להם מזונות. כגון שיאמר לו לקוט משדי ואתן לך מזונך מסכת שביעית פרק ד משנה ב (ב) נתקוצה. פעל נגזר מקוצים עניינו להסיר הקוצים ממנה:

נטייבה. ר"ל חרשו אותה היטב והפכו אותה היטב:
נדיירה. נעבדה בזבלים והוא נגזר מן דיר ודיר של מקום יקבצו שם הצאן והבקר וילינו שם בשובם מן המרעה וכבר ביארנו פי' בטובה שהוא גמילות או שבח וכאילו עושה לו שאילתו ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת שביעית פרק ד משנה ג (ג) נירין. הארץ המהופכת בחרישה אין שוכרים אותה מישראל כדי שיזרענה במוצאי שביעית להיות קנס להם מפני שעבדוה והפכוה בשביעית:

ושאמר מחזיקין ידי עכו"ם. בדיבור לא במעשה כגון שיראה אותם עובדין בשביעית ויאמר להם ה' עמכם או כדומה לזה:

ושאמר שואלים בשלומן. פירוש אפילו בימי חגיהם מסכת שביעית פרק ד משנה ד (ד) כבר פירשנו שמדל הוא המקצץ והכורת כדי שיהא מיקל רוב הנטיעות ושאמר בכאן המדל בזיתים הוא שיכרתם להיות עצים לאש:

וב"ש אומרים אפילו כשיעקור שרש אחד או שנים אסור לו לעקור שרשיו מן הארץ שלא יתקן את הארץ וזהו ענין שאמר יגום כלומר יכרות על פני הארץ ויניח השרשים בארץ:
וב"ה מתירין לעקור השרשים ואם עקר שלשה אילנות בשורה אחת אסור לו לעקור שרשיהם מפני שהוא מקום גדול ומתוקן לזרוע בו ויהיה כאילו עוקר אילנות להחזירם לשדה לבן וכל זה עבודת הארץ

מסכת שביעית פרק ד משנה ה (ה) המבקיע בזית. המבדיל עצי הזיתים לקחת מהם עצים לא יכסם בעפר מפני שהיא עבודה:

ובתולת שקמה. הוא הצמח הראשון שיצא בה קודם שיכרתו אותה והשקמה מין מן התאנים כורתין האילן במקום ידוע ממנו כדי שיתחזק כחו ויתן פריו בעתו לרוב כמו הזמיר לכרמים א"ר יהודה אסור לכרות ממקום ידוע ומותר לכרות על פני הארץ או למעלה מעשרה מפני שדרכה להקצץ תוך עשרה והלכה כרבי יהודה

מסכת שביעית פרק ד משנה ו (ו) המזנב. לכרות קצת מן הענפים:

ירחיק טפח. ר"ל להרחיק מן הגפן טפח או משרש הקצה. והקרדום ידוע ומגל הוא חרמש ומגירה הוא משור והענין שאין צריך שינוי בכרתו וזה כשלא נתכוין לזמור:
אילן שנפשח. נבקע תרגום וישסף (שמואל א' ו) ופשח:

פירוש לא שיעלה. לא שיתחבר ויהיה נדבק ונקשר אלא כדי שלא יוסיף להבקע והלכה כר"ע מסכת שביעית פרק ד משנה ז (ז) אומר הכתוב בענין שנה שביעית מן השדה תאכלו את תבואתה (ויקרא כה) ואמרו אינה נאכלת עד שתהיה תבואה ואסור לאכלה עד שתהיה ראויה לאכילה ואמר שיאכלו תבואתה כמו שמנהג בני אדם לאכול פירותיהם ומנהגם כמו כן לאכול הפרי שלא בישל כל צרכו ועודנו קשה מעט על דרך שיזדמן להם ובשביל זה אמר יאכל הפגים משיזריחו ופי' משיזריחו יבהיקו וישוב גופם חלק וכן דרך התאנים הפגים כשיתחיל להיכנס המים בתוכם:

ופי' ביחלו. בשלו ואני חושב כי כוונתו בזה בשביל פגי תאנים ושאמר וכן כיוצא בהם ר"ל ששאר כל מה שיצמח באילנות שהזריחו פניהם וזו היא סברא שנתבשלו מעט יאכל מהם עראי וכשיגיעו לתכלית בשולם כונס אותם לתוך ביתו:

ושאר שני שבוע חייבין במעשרות. ר"ל כשיזריחו הפגים אז יהיו באין לעונת המעשרות מסכת שביעית פרק ד משנה ח (ח) בוסר. הוא ידוע והוא הענב שלא נתבשל:

הבאיש. הוא שהיו הגרעינים שבתוך הגרגרים נראין מבחוץ לרוב צחות הגרגיר כשיכנסו תוכו מים והביא על זה הענין שם באשה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחת כשיניחוהו

מסכת שביעית פרק ד משנה ט (ט) משיכניסו רביעית לסאה. משעה שיהיה כשיעור סאה מן הזיתים רביעית שמן:

פוצע. שובר אותם כמו שיעשו בזיתים המאכל וזה שאמר הכניסו שליש רוצה לומר שליש לוג בלבד שתהיה סאה מאותן הזיתים עושין ג' לוגים שמן כשיהיו נגמרין ויהיה העיקר כשיוציאו מן השמן תשיעית ממה שיוציאו כשיהיה נגמר בישולו מותר לו לכתוש אותו ולדרוך אותו חוץ למדינה ולהכניס השמן לביתו ויאכל:

וכן כיוצא בהם. הפי' שיוציא מהן שמן וכבר ביארנו שיעור לוג וסאה ורביעית בסוף פאה ועונת המעשרות יתבאר אחר זה במסכת מעשרות מסכת שביעית פרק ד משנה י (י) אסור לקצוץ אילנות בשנה שביעית כשיתחילו לשאת פרי ולהוציא פרח מפני שהוא גוזל בני אדם שהקב"ה נתן פירותיהם לכל בני אדם:

משיוציאו. פירוש משיתחילו בו העלין הירוקים:
משישלשלו. הוא משעה שהענפים נמשכים וגדלים:
משיגרעו. משיעשו להם הגרעינין:
משיניצו. משעה שיראו בהם הנצנים:
כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו. מפני שהוא כשר לאכילה כמו שביארנו ויקח פריו ויאכלנו ומותר לו לקצץ האילן ובלבד שיהיו דמיו יקרים לעצים ואז יהיה מותר לכרות אותו אבל אם לא יהיה לעציו מחיר גדול עד שיאמרו יותר יש לו תועלת בכריתתו מלהניחו אסור לכרות אותו מפני שהוא נושא פרי שהאילנות העושים פרי אסור מן התורה לכרות אותו בשום זמן מהזמנים אלא על זה הדרך שאמרנו והוא מ"ש הכתוב (דברים ב) לא תכרות את עצה ולזה הענין נתכוין באמרו כמה יהא בזית ולא יקוצצו רוצה לומר שאסור לכרתו בשנה משאר השנים מפני שהוא עושה פרי:
ורובע. הוא רובע קב ר"ל מן הנצנים אבל שאר האילנות מלבד הזיתים משעה שיצץ ציץ כשיעור קב אסור לכרתו אלא ליוקר דמיו עציו כמו שאמרנו וכבר פירשנו שיעור הקב בסוף פאה ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל

מסכת שביעית פרק ה משנה א (א) מה שאמר שביעית שלהן שניה ר"ל שאפשר להיות דינם דין פירות שביעית בשנה שניה מן השבוע וזה כשיזדמן להם שיתחילו להנץ בשנה שביעית והם עושות פרי לשלש שנים ונגמר פרים בשנה שניה מן השבוע שהיא שלישית לתחלת שנת השמיטה שהתחילו להנץ בו ומפני זה מותרים לאכול בקדושת שביעית אחר שהנצו בשמיטה וכבר פירשנו שבנות שוח ממיני התאנים הלבנים וכן הפרסיות ואין הלכה כרבי יהודה מסכת שביעית פרק ה משנה ב (ב) לוף. ממיני הבצלים וכן אמרו לוף הוא הבצלים ואומר אם רוצה לטמון אותם בארץ כמו שיטמין החטה והשעורים וזולתם אינו מותר לו להטמין שיעור מועט מפני שדומה לזרע וכאילו הוא זורעו ואינו נראה שהוא טומנו אבל מותר לו לטומנו כשיעשה חפירה בארץ שיעורה מכיל סאתים והם י"ב קבים ויהיה גבוה ג' טפחים וטפח עפר על הבצלים זה דברי ר' מאיר וחכמים מתירים להטמין ארבעה קבים והוא שיהיה בגובה המקום טפח בלבד: ומה שאמר שיטמין במקום דריסת רגלי האדם כדי שלא יצמחו ואין הלכה כרבי מאיר מסכת שביעית פרק ה משנה ג (ג) פירוש זאת ההלכה צריכה לעיקרים אחד מהן הוא שפירות שביעית נאכלין עד זמן קצוב ועוד יתבאר זה ואחר הזמן ההוא אסור לאכול מה שנשתייר מהם אלא לעניים לדעת ר"י ורבי יוסי אומר שאחר הביעור אינו מותר לאכלם לא לעניים ולא לעשירים ור"א דעתו כדעת ר' יהודה אבל ר' יהושע דעתו כדעת ר' יוסי ועוד שזה הלוף שדברו עליו בכאן הוא שיזרעו קודם שנה שביעית ויגדל ממנו תחת הארץ הפרי אשר יאכל קודם שנה שביעית וכשנכנסה עליו שנה שביעית יהיו עלי הלוף נראין על הארץ ובשביל זה א"ר אליעזר שאם לקטו העניים את עליו בשביעית ואחר כן תלשוהו לאחר שביעית אין חייב כלום ואם לא לקטו עליו יעשה חשבון וענין החשבון כמו שאמרו והוא כשיעקור אחר השמיטה לב' שנים יתן לעניים השליש ואם יעקור אחר שלשה שנים יתן לעניים הרביע ועל זה הדרך יתן לעניים חלק שנה שביעית מכלל השנים שיעמוד תחת הארץ וזה על העיקר אשר יסדנו וביארנו שדעתו להתיר לעניים ולאכול פירות שביעית אחר הביעור ורבי יהושע אומר אין לעניים עמו חשבון שדעתו כמו שאמרנו שאינו מתיר לאכול פירות שביעית אחר הביעור לאחר והלכה כר"י מסכת שביעית פרק ה משנה ד (ד) לוף של ערב שביעית. זה הדבר כשישלם הלוף קודם שביעית ולא נשאר בו אלא לחפור עליו ולעקור הבצלים:

הקיצונים. מיוחדות לזמן הקיץ וזה מפני שיבשו מאד:
פואה של עידית. הוא עץ אדום צובעים בו צבע אדום רוי"א בלע"ז ופי' של עידית הפואה הטובה:
במארופות של עץ. כלים עשויין מעץ לחפור בהם כדי שישנה ולא יחשב הרואה אותם שהוא חופר הארץ ועובד אותה:

פואה של צלעות. שיש לה צלעות והיא בעומק הארץ ואי אפשר לעקור אותם בכלי עץ אלא בברזל מסכת שביעית פרק ה משנה ה (ה) פירוש כל זה מבואר והלכה כחכמים מסכת שביעית פרק ה משנה ו (ו) אמר הכתוב ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט) ר"ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע אל תעזור אותו להוסיף בעורונו ותוסיף להרחיקו מן היושר ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה ולא יתקנו להם כלים אבל ראוי לקלקל להם:

ומחרישה. היא האת:
והמזרה. הוא שיזרו בו התבואה:
והדקר. הוא כלי ברזל לחפור הארץ:
מגל יד. חרמש קטן שיקטף כמלא היד ומפני זה נקרא מגל יד:
ומגל קציר. ידוע:
ושאמר כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה. הם הדברים שאסור להתעסק בהם במלאכות שנעשו להם אלו הכלים בשנה שביעית כגון החרישה והקצירה שכל הכלים העשוין למלאכתם אסור למכרם בשביעית וזה אינו אסור אלא למי שהוא חשוד על השביעית אבל מי שאינו חשוד מותר למכור לו כל מה שיבקש לפי שהוא רוצה להצניעו ולהכינו למוצאי שביעית

מסכת שביעית פרק ה משנה ז (ז) תיקון דברי זאת המשנה מוכר לנכרים בארץ יתר מיכן ולישראל בחוצה לארץ ולא נהיה חוששין שמא ימכור הנכרי לישראל או יקנה ישראל חוצה לארץ וילך לא"י שהעיקר בידינו אחזוקי באיסורא לא מחזקינן מסכת שביעית פרק ה משנה ח (ח) משאיל לו סאתו. המדה הנקראת סאה וכן פורט לו מעות כגון שיקח ממנו דינר ויתן לו מעות:

וכולם בפירוש אסורין. כגון שאמר לו מכור לי זו הפרה אחרוש בה או אזרע בה זרע פלוני ותן לי הסאה אמוד בה הזרע אשר דשתי ותן לי מעות בזהוב זה אתן ממנו שכירות הפועלים שנתעסקו לי בעבודת הארץ אסור לו לעזרו בדבר מכל הדברים אשר זכרנו

מסכת שביעית פרק ה משנה ט (ט) נפה. היא אשר יניפו בה הקמח להוציא ממנה הסובין והיא כמו כברה אבל כברה היא לתבואה ונפה לקמח וטעם התרת אלו הדברים מפני שאינן מיוחדין לעבירה שאפשר לומר בקש הנפה לתקן בו או להכין בו דבר והריחיים לטחון בו רפואות והתנור לבשל בו המטוה ובשביל זה כשתבאר ותאמר שבשביל פירות שביעית היא מבקשת אותם אסור ליתן לה כלום:

ומה שאמר אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ. אין בזה משום שביעית אבל משום טומאה וטהרה שעם הארץ ואשתו ובניו ובני ביתו בחזקת טומאה ומשנה ראשונה אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י והעיקר שבידינו שהאוכלין לא יטמאו אלא אחר הכשר במים או באחד משבעה משקין כמו שיתבאר במקומו וכבר הקדמנו כל זה בפרק שני מדמאי ומפני אלו העיקרים מותר לעזור חבירתה עד שתתחיל לשפוך המים ואז תבדיל ממנה שאז תקבל העיסה טומאה:
וענין מה שאמר וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. ר"ל כל מה שנאמר בהלכה זו מהתרת ההשאלה והעזר אפילו במעט וכבר ביארנו בפרק שקודם לזה ענין שאמר מחזיקין ידי נכרים בשביעית ושואלין בשלומם

מסכת שביעית פרק ו משנה א (א) יש מי שקורא אמנם והוא אמנה ויש מי שקורא אמנום:

וענין לא נאכל ולא נעבד שאסור לנו עבודת הארץ ההיא ואם תעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא ושאמר נאכל אבל לא נעבד ר"ל שאינו מותר עבודתה ואם נעבדה יהיה כל הצומח בה נאכל בקדושת שביעית ושאמר נאכל ונעבד שמותרת עבודתה בשביעית והצומח בה יאכל בלא קדושת שביעית אלא כמו שיאכלו פירות כל שנה

מסכת שביעית פרק ו משנה ב (ב) כבר פירשנו בפ"ו מדמאי שסוריא הם הארצות שכבש דוד וביארנו לשם מאי זה טעם לא נתחייבו בהם כל המצות אבל אסור לנו להתעסק בהם בדבר המחובר לארץ בשנה שביעית ואע"פ שהוא מותר לשם כדי שלא יניחו בני אדם א"י וישכנו שם והוא מה שאמר בטעם זה כדי שלא יהיו הולכים ומשתקעין שם ודברי ר"ע אמת מסכת שביעית פרק ו משנה ג (ג) הוריקו. נעשו ירוקין וכל זמן שהם ירוקין כאילו הם מן הפרי עצמו ומותר לאכלן ואם השחיר מה שצמח מהם יהיה כאילו צמח בארץ ויחשבו כפירות שביעית וזה ענין מה שאמר אסורין:

ור' חנינא בן אנטיגנוס אומר. שאם נתלשו העלין מהם ונשארו הם ולא נעקרו עם העלין יהיה דינם כדין הצומח בארץ והן כמו פירות שביעית:
וכנגד כן במוצאי שביעית מותרין. ר"ל כשיהיו בזמן שיכולין לעקור העלין וישארו הבצלים בעצמן ולא יעקרו מותר לאכול הבצל ההוא במוצאי שביעית שאינו מפירות שביעית ואין הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס

מסכת שביעית פרק ו משנה ד (ד) משיעשה כיוצא בו. משיצמח כמו המין ההוא:

ובכיר. הוא הממהר לצאת בתחילת מוצאי שביעית:

ואפיל. הוא המתאחר שנשאר מפירות שנה שביעית שעברה והלכה כרבי מסכת שביעית פרק ו משנה ו (ו) כל זה מבואר ואין הלכה כרבי שמעון מסכת שביעית פרק ז משנה א (א) ענין שאמר כלל גדול כנגד הכלל הנאמר במעשרות שדין שנה שביעית חייב למאכל אדם:

ופירוש ממין הצובעין. ממיני הצבעים:
יש לו שביעית ולדמיו שביעית. יתחייב בהן שביעית ואם נמכר יתחייבו דמיו בדינים ההם ועוד יתבאר ענין הביעור לאחר זה:
וכבר פירשנו שהלוף מין מהבצלים:
הדנדנה. נקרא נענע ובערוך נקרא מינט"א בלע"ז:
ועולשין. הנדבה:
והכרישין. כראתי:
והרגילה. פו"ר קאקל"י בלע"ז נקרא רגלה:

ונץ החלב. מקדונס עשב ידוע אצל הרופאין:

החוחין. קבוץ חוח:
והדרדרין. קבוץ דרדר ואלה מיני קוצים הם:
ספיחי אסטיס. הוא הצבע שצובעים בו תכלת ונקרא כן מפני שיקצרוהו ויצמח והוא לעולם ספיח:

וקוצה. ממיני הצבעונין ויש מי שפירש אותו אלעצפו"ר מסכת שביעית פרק ז משנה ב (ב) עקרבנין. עשב נקרא עקרביאן והחלבצין והבוכרה עשבים לא נודעו. הפואה ידוע פווה נקראת בלשון ערב ובלע"ז רוי"א. והרכבנא נקראת בק"ס ובלע"ז ברזי"ל ושאמר בזו ההלכה וממין הצובעין אינו מפרש כל מה שנכנס בכלל ההוא אבל הוא תחילת הדבר כפי מה שהוא אומר והוא שאמר בכלל מה שהקדמנו שכל מה שהוא ממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית וביעור וכן לדמיו ומנה בכללן ספיחי אסטיס וקוצה ואחר כן אמר בכלל השני שכל מה שאינו ראוי לאלו השלשה ולא לאחד מהם לא למאכל אדם ולא לבהמה ולא לצבוע יש לו ולדמיו שביעית ואין לו ולא לדמיו ביעור וזה אם אינו מתקיים בארץ כמו כן מה שאמר בכלל מה שהקדמנו אחר כן הביא בזה הענין משלים ודמיונות וחזר והחל בדבר ואמר יש דברים ממין הצובעין שיש להם ולדמיהן שביעית אין להם ולא לדמיהן ביעור והוא הפואה והרכבנא שהם מתקיימין בארץ ולא ישיגם הפסד וענין אין להם ביעור שלא ימנע מלהתעסק בהם תמיד וליהנות מהם עד שישלימו ואין לשמור בזה שעת ביעור וכן בדמיהן אם נמכרו ואין הלכה כר"מ מסכת שביעית פרק ז משנה ג (ג) קליפי רימון. ידוע והנץ שלו. ידוע ונקרא גלאנר:

והגלעינין. הם הגרעינין ואע"פ שדמי שביעית מסתפקין בהם כמו שנבאר אבל אינו מותר לאדם שיעשה ממנו סחורה אלא אם יזדמן לו אבל אם נתכוין לצבוע בשכירות מצבעוני שביעית אינו מותר ואע"פ שלוקח המעות ההם ואוכל אותם בקדושת שביעית:

ומה שאמר ובנו מוכר על ידו. הוא שאם יקח הבן ממה שאסף אביו ומכרו אין עליו חובה בזה אבל המעות ההם הם דמי שביעית ועוד נפרש דין דמי שביעית מסכת שביעית פרק ז משנה ד (ד) הבכור הוא לכהן ואם נמצא בו מום יאכלנו בכל מקום כמשה"כ (דברים טו) כי יהיה בו מום ומותר למכרו בין תמים בין בעל מום וכמו שנבאר בתחילת מסכת מעשר שני ואע"פ שמותר למכרו אסור לסחור בו ועוד נפרש דיני הבכור ומומיו במקומו במסכת בכורות: מי שנתמנה לו. הוא שיתכוין לצוד עוף טמא או חיה טמאה בכוונה או בלא כוונה שנזדמנו לו כגון שעברו עליו או יעבור הוא על קן מקניהן והלכה כר"י מסכת שביעית פרק ז משנה ה (ה) לולב הוא הפרח. כבר אמרנו פעמים (לעיל פ"ב מ"ג) שזרדים הם הענפים שיזמרו אותם מן הגפנים ויש מי שיטמין הענפים ההם כשהם לחים ויאכלו:

ואלה. נקרא בלשון ישמעאל בלוט:
והבטנה. פסתאק וקבוצו בטנים:
ואטדים. מין ממיני הקוצים שצומחין בו גרגרין שחורים קשים כמו אפונים ונאכלים:
מפני שנושרין מאביהן. ר"ל נופלין מהענפים שהם מיוחסים אליהם כיחס האב לבן ומפני זה יהיה ביעור שלהם כשיהיו נופלות מהענפים כמו שיתבאר כשנפרש ענין ביעור

מסכת שביעית פרק ז משנה ו (ו) הוורד. הם השושנים האדומים שיש להם ריח טוב ועליהם נאמר שפתותיו שושנים (שיר השירים ה):

והכפר. נקרא בלשון ערב חנה וכן נאמר (שם א) באשכול הכופר אלחנה הוא אשכלות יפות עד מאד ויש מי שיאמר שהכפר הוא גרופל"י:
והקטף. אילן אפרסמון הנקראת בלסם:

ולוטוס. נקרא בערב שאה בלוט הוא קשטניאס וי"א שהוא נקרא צנובר הוא פינולי"ש והלכה כרבי שמעון מסכת שביעית פרק ז משנה ז (ז) וורד חדש שכבשו בשמן ישן. הוא שיטמין וורד של שביעית בשמן של ששית הרי הוא מלקט אותו מפני שלא יכנס כח הוורדין וטעמם בשמן שהשמן הוא ישן והוורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב:

ישן בחדש הוא לתת וורד של שביעית בשמן של מוצאי שביעית וזה יכניס בו כח הוורד וטעמו מיד ומפני זה חייב לבער השמן אבל החרובין ביין יכנס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער היין:
ושאמר מין במינו כ"ש. כגון שיתערב יין של שביעית ביין של ששית ואפילו טפה אחת בכלי גדול הוא חייב לבער וזהו שאמר שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושאמר ושלא במינה בנותן טעם כמו הוורד בשמן והחרובין ביין. וכן הדין בשאר איסורין שבתורה ולשאר האיסורין כולם רמז באמרו זה הכלל כל שהוא בנותן טעם וכו' ועוד יתבאר זה בסוף ע"ז

מסכת שביעית פרק ח משנה א (א) אמר הכתוב (ויקרא כה) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ר"ל הדבר שהוא לכם למאכל אדם בלבד יהיה לאכלה ולא למלוגמא היא מלה מורכבת מלוא לוגמא ולוגמא שם צד אחד משני צדדי הפה מבפנים ר"ל לעיסת מאכל שאפשר שילעוס מן החטה או התאנים לעיסה אחת לשום ע"פ מכה או שחין והענין המבורר מכל זה ממה שאמר ולא למלוגמא הוא שלא יעשה מפירות שביעית לא תחבושת ולא רטיות ולא רפואות להקיא ולא שום דבר מכל זה אלא מה שהוא מיוחד למאכל אדם כמו שביארנו:

וכל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם שנאמר (שם) לכם לאכלה המיוחד לכם הוא שיהיה לכם לאכלה בלבד וזולתו לאכלה ומלוגמא:
וחומרי אדם. הוא שלא יעשה ממנו מלוגמא כמו שלא יעשו מן המיוחד למאכל אדם:
וחומרי בהמה. הוא שיהיו כמו מאכל בהמה שאין בהמה אוכלת אותו אלא כל זמן שהוא נמצא אותו המין בשדה לחיות השדה כמו שיתבאר:
וסיאה. נקרא פידרג בלשון ערב:
ואזוב. נקרא צעתר בלשון ערב:

וקורניס. נקרא בערבי האשה ובלע"ז שדריי"ה והם עשבים ידועים אצל הרופאים מסכת שביעית פרק ח משנה ב (ב) אמר הכתוב בענין שנה שביעית (שם) לבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ואמרו בספרי תהיה אף להדלקת הנר אף לצבוע בו צבע ועוד נבאר דיני תרומה ומעשר שני במקומותיהן בסדר זה מסכת שביעית פרק ח משנה ג (ג) הוא אומר שהדבר המועט שמותר לאדם למכרו מפירות שביעית כמו שיתבאר אחר זה אסור למכרו על דרך מכירת שאר המכירות בשאר השנים שלא יראה סוחר בפירות שביעית אבל צריך לעשות ענין מענייני הפקר שבפירות שביעית כגון שימכור כפי שיזדמן לו במדה ולא במספר והדמים שהוא לוקח הם דמי שביעית ונתחייב בדין דמי שביעית כמו שיתבאר אחר זה:

וכרישין. הוא הכרתי:

ונץ החלב. נקרא בלשון ערב מחלב וכבר פירשתי שמותם (פ"א מ"א מסכת שביעית פרק ח משנה ד (ד) ענין שאמר שכרו מותר ר"ל שאינו דמי שביעית ומה שאמר שכרו אסור שהוא דמי שביעית ודין השכר הוא כדין מוכר פירות שביעית והתמורה בפירות מותר כגון שיאמר לו קח זה הפרי ותן לי פרי פלוני ולפיכך כשיקח הלחם מן הנחתום ואומר לו אתן לך בו ירקות שדה כשאקבצם מותר אבל אם לקח ממנו לחם בדמים ולא פירש לו שיתן לו בהם ירקות נעשה כחוב עליו ואסור לתת בחובו פירות שביעית:

ואמר פונדיון ואיסר. על המנהג הידוע אצלם שהככר בפונדיון והירקות פחות ממה שלוקחין באיסר ואיסר רביע דרכמון ופונדיון חצי דרכמון והדרכמון ט"ז גרעיני שעורים וכבר ביארנו אלו השיעורים במה שעבר (פ"ח מ"ה דפאה

מסכת שביעית פרק ח משנה ה (ה) בייר. הוא משקה המים לבני אדם מן הבור ויקבל שכרו עליו:

ובלן. בעל המרחץ:
וספר. המגלח:
וספן. בעל הספינה:
והוא אומר שאסור לו לתת שכר אלו מדמי שביעית לפי שלא נתנה אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה כמו שביארנו ומותר לו לתת לבעל בור המים להשקותו מפני שנתנה לשתיה כמו שנתבאר:
ולכולן הוא נותן מתנת חנם. ואינו עושה חשבון שכרם ואף על פי שיש בדבר ההוא דרך מדרכי גמילות חסד וכבר נתבאר לך שהוא מותר והוא מה שאמר אוכלים פירות שביעית בטובה ושלא בטובה

מסכת שביעית פרק ח משנה ו (ו) מוקצה. שם מקום שהם שוטחין עליו שטוחי התאנים והענבים:

חרבה. ידוע:
ובד. הוא שם ליקבים שדורכין בם הזיתים ונקרא בלשון ערב בד:
וקוטב. הוא גת קטן לזיתים:
ובודידה. שם הבד והיא גת קטנה עד מאד:
עריבה. כלי שלשין בו העיסה והכוונה בכל זה כדי לשנות ושלא יתעסק בפירות שביעית כדרך שיתעסק בשאר השנים כמו שנאמר (ויקרא כה) ואת ענבי נזיריך לא תבצור וידוע באמת שאינו רוצה בפסוק זה לאסור הבצירה כלל שהרי התיר אכילתו באמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (שם) אבל ר"ל כמו שפירש בספרא לא תבצור כדרך הבוצרים ומכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצין אותם במוקצה והלכה כר"ש וכך פסקו ההלכה שהוא מותר לעשות בקוטב

מסכת שביעית פרק ח משנה ז (ז) שלא יביאנו לידי פסול. שאם נפסל בשביל התרומה ישרף הכל מפני שגורם לפירות שביעית שלא יאכלו ואמרו בספרא כי יובל היא קודש מה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין תלמוד לומר תהיה בהוייתה תהא הרי היא בקדושתה נמצאת אומר אחרון אחרון נתפש בשביעית והפרי בעצמו אסור כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית הפירות והבשר לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפש דגים וחייב ביעור לפירות ולדגים וזה הוא פירוש אחרון אחרון נתפש והפרי בעצמו אסור וזה הדין בעצמו הוא הדין דמי שביעית שאמרתי לפרש אותו במקומות מן המסכתא הזאת ואין הלכה כר"ש מסכת שביעית פרק ח משנה ח (ח) כבר נתבאר שהשביעית נתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה רוצה לומר לסיכת אדם לא לסיכת עורות וכלים:

וקיני זבים וזבות ויולדות. הם שתי תורים או שני בני יונה שחייבים בהם אלו מחוסרי כפרה:

ושאמר יאכל כנגדן. שיוציא מממונו מה שהוא שוה הדבר ההוא ויקנה בו פירות מלבד פירות שביעית ויאכלם בקדושת שביעית מסכת שביעית פרק ח משנה ט (ט) רבי עקיבא היה תלמיד לרבי אליעזר והיה אומר משמו בזו ההלכה שהוא מיקל וכששמע אותם שהיו אומרים משום רבו שהיה מחמיר בזו ההלכה שתקם ואמר להם אל תאמרו משמו זה שאיני יכול לפרש לכם דעת ר"א בהלכה זו מרוב שהיה מיקל בה וזהו ענין מה שאמר לא אומר לכם כלומר אי אפשר לי לאומרו והלכה כחכמים מסכת שביעית פרק ח משנה יא (יא) אם מתחשב. כלומר אם אדם חשוב הוא והוא נכבד בעיני עמו שמפני כבודו אפשר לשרוף בכלל העצים מה שאינו עצים כדי להיטיב ריח המרחץ כגון דברים שיש להם ריח טוב והם עריבים לאכול מסכת שביעית פרק ט משנה א (א) נבאר עתה עיקר זו המשנה ואחר כך נפרש מליה וממה שתצטרך לדעת שפירות שביעית אסור להצניע ולגנוז אותם ולסחור בהם כמו שאמרנו ואם מכר מהם כלום אותם המעות יהיו דמי שביעית ואסור להצניעם ולגנוז אותם ולסחור בהם כמו שביארנו אלא לקנות בהם מאכל ויהיה נאכל בקדושת שביעית ואסור לתת דמי שביעית לע"ה מפני שהוא חשוד עליהם שמא יגנזם ולא יקנה בהם מאכל וכשנראה עם הארץ מוכר פירות שביעית אם הפירות ההם מן הדברים שדרך ב"א לעשות מהם גרנות ולשמור אותם כגון התאנים והענבים והחטה אסור לקנות ממנו ואפילו בדמים מועטים שהקונה ממנו הוא נותן לו דמי שביעית ואם היו הפירות ההם מן הדברים המופקרים במדברות מותר לקנות ממנו בדמים מועטים ושיעורם מזון ג' סעודות והוא משום כדי חייו וכן אמרו (סוכה פ"ג דף לט.) ואין מוכרים פירות לע"ה יותר ממזון ג' סעודות בד"א בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן השמור אפילו בחצי איסר אסור מפני שהוא שומרם ומצניען שלא כדין ומה שאמר בכאן ונלקחין מכל אדם בשביעית הוא מיוחד בגמרא במזון ג' סעודות בלבד והוא מה שאמר בכדי מן שנו ועוד יתבאר לך שהמעשרות אינם חייבים אלא בנשמר:

ופיגם. הוא עשב נקרא פיגן ובלע"ז רודא:

והירבוזין השוטים. הם שיש להם עלים רחבים:

והחלגלוגות. מין ממיני הירק הנקרא בלשון ערבי רגלה ובלע"ז בורדולייג"ש עלים שלו גדולים וקנה שלו ארוך והוא הנקרא בלשון ערבי בקלה אלחמקה:
והכוסבר של הרים הוא זרע גד הררי:
והכרפס. ידוע:
והגרגיר של אפר. הוא גרגיר המדברי ואפר שם המדבר:
וספיחים. הוא מה שיצמח אחר הקציר וכבר פירשנו אותו פעמים (במכילתין פ"ז מ"א ובכלאים פ"ב מ"ה) וכבר ידעת מה שאסר הכתוב לקצור ספיח הוא מה שאמר בתורה את ספיח קצירך וכבר ביארנו שענין לא תקצור כנגד הקוצרים:
ורבי יהודה אומר שספיחי חרדל לא נחשדו עליהם עוברי עבירה להביא אותם מן השמור:

ורש"א שהספיחים כולם מותר לקחת אותם על הדרך שאמרנו מכל אדם מפני שהם ספק אם הם מן השמור או מן ההפקר וסוף מה שנוכל לומר אין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ כשיתברר לנו שהוא מן השמור על כל פנים שלא ימצאו בהם במדבר: וחכמים אומרים. שאינו מותר לקנות דבר בספיחים מיד עם הארץ בשום פנים ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי שמעון מסכת שביעית פרק ט משנה ב (ב) הביעור. כבר אמרתי פעמים שאפרש אותו בזו המסכת והנני מבאר אותו והוא מה שאמר הכתוב (ויקרא כה) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ואמרינן בספרא ומה חיה שאינה ברשותו אוכלת בהמה שברשותו אינו דין שתאכל אלא כל זמן שחיה אוכלת מן השדה תאכיל לבהמתך מן הבית למדנו מזה שאם יקבץ מין ממיני פירות או זרעונים והביאו אל ביתו יוכל לאכול מאותו המין כל זמן שימצא באילנות או בארץ וכשפסק המין ההוא מן השדה נתחייב להסיר מה שיש ממנו ברשותו בבית וזהו ביעור הנזכר בשביעית כגון שאם אסף תאנים ושטחם ויבשם ואכל מהם אין לו להחמיר באכילתן כל השנה השביעית כולה אבל יאכל כל זמן שהתאנים הלחים נמצאים באילנות וכשיפסקו ונבלו ולא נמצא מהם אלא היבשים יסיר כל מה שיש ברשותו מן התאנים היבשים או שיאכלם כולם אם יכול או ישרפום או יזרקום לים וזהו ענין ביעור וכן יש לו לעשות בדמי כל דבר שהקדמנו שיש לדמיהן ביעור ואחרי שנתבאר זה העיקר אמר שארץ ישראל נחלקת לשלשה חלקים וכל חלק מאלו השלשה נחלק לג' חלקים לענין ביעור והגבילם ואמר שהגליל נחלק לג' חלקים גליל העליון וגליל התחתון והעמק והוא תחום טבריא וארץ יהודה כמו כן נחלקת לג' חלקים ההר והשפלה והעמק ועבר הירדן נחלק לג' חלקים שפלת לוד והר שפלה של לוד ומבית חורון עד הים וכשיהיה לאדם צמוקים מפירות גליל יאכל מן הצמוקים ההם כ"ז שהענבים מצויין בכל הגליל כמו שיתבאר אחר זה:

וענין שאמר ושפלת לוד כשפלת הדרום ר"ל שדין שפלת לוד כדין שפלת הדרום ואוכל מפירות של שפלת לוד כ"ז שהמין ההוא נמצא בשפלת הדרום ויאכל מפירות הר שפלת לוד כ"ז שימצא כמותה בהר המלך והוא הר הגדול רב הפירות מכל הרי ישראל:

ובית חורון עד הים מדינה אחת. ר"ל שיאכל מפירות איזה מקום שירצה כל זמן שימצא כמותם איזה מקום שיהיה מן הגבול ההוא מסכת שביעית פרק ט משנה ג (ג) לפי שאמר כאשר הקדמנו שלש ארצות לביעור ואמר אח"כ של שלש שלש שאל השואל ואמר מה תועלת יש לזה החילוק שחלקים שלש אחר שהם ט' ארצות כמו שאמר והשיב ואמר שהתועלת שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה והדמיון לזה כגון שיהו לו פירות גליל העליון יאכל מהם כ"ז שהמין ההוא נמצא בגליל העליון או בתחתון או בעמק ואם פסקו הפירות ההם מב' גבולי ארץ הגליל ועודם בגליל הג' יש לו לאכול ממה שיש ברשותו עד שיפסוק האחרון ושאמר לענין של שלש שלש אינו לענין תוספת דין מן הדינים אבל הוא מכלל ההגבלות שנתן להם: וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. הוא שיאכל מן הזיתים או מן השמן שיש אצלו כל זמן שיש זיתים נמצאים באיזו ארץ שתהיה מא"י וכן התמרים ואין הלכה כר"ש מסכת שביעית פרק ט משנה ד (ד) אוכלין על המופקר אבל לא על השמור. ר"ל שיאכל כ"ז שימצא המין ההוא בשדה במופקר אבל אם פסק מן המופקר ונותר בבתים או בגרנים לא יאכל אבל הוא חייב לבער והטעם מה שאמרנו הוא משה"כ (ויקרא כה) ולחיה אשר בארצך החיה תאכל מן המופקר:

וטפיחים. קבוץ טפיח והם הגרגרים הקשים ממיני התבואה והקטניות שאינם נזרעים אבל צומחין מכח הארץ וישארו בארץ ימים רבים לרוב יבשותם וחוזקתם והם בשאר המינים וכגון הקרטומאן ממין השעורים ששמו טופח כמו שאמרנו פעמים (פ"ה מ"ג ופ"א מ"א דכלאים) ודופרא המין השני ופירושו שיש מין האילנות שעושה פרי ב' פעמים בשנה וכבר אמרנו בדמאי (פ"א מ"א) וביארנו שהיא מלה מורכבת דו פרי ואם פסק מן התאנים הלחים ונשאר ממנו מה שצמח בפעם השני יאכל המין שיש אצלו כל זמן שזה הפרי השני נמצא:

וסתווניות. פירות הסתיו נקראות ע"ש הסתיו ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' יוסי מסכת שביעית פרק ט משנה ה (ה) מה שאמר כל ירק א' לביעור ר"ל שהוא מותר לאכול מאיזה מין שירצה ממיני הירקות כל זמן שימצא במדברות ירק מהמין שיש אצלו או מזולתו מהמינים שכל הירקות לענין הביעור מין אחד הם:

ורגילא. היא עשב חלגלוגית ויש בו לחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים ואם פסקה ממקום אחד נמצאת באחר שהיה יותר לח ממנו ואף על פי שאין אנו רואים אותה היא במקום נסתרת מן הארץ שכן דרך גדילתה וכשהם רואין שיבש עשב בבקעת בית נטופה יודעין שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנה כלום מפני שזו הארץ לחה מאד ובשביל זה נקראת בית נטופה שהיא ארץ רבת הלחות ועשב ההיא עומד ימים רבים על הארץ והיא הסגריות והיו ידועות במקום ההוא אבל אנו אין אנחנו יודעין אותה ואין הלכה כרבי שמעון והלכה כר"ג ולא מטעם שנאמר בכאן הלכה כדבריו אלא מטעם שהוא על דעת רבי והגמרא פסק הלכה כרבי מחביריו

מסכת שביעית פרק ט משנה ו (ו) אוסף העשבים הלחים נקרא מלקט ואוסף היבשים נקרא מגבב תרגום לקושש קש לגבבא גילי (שמות ה):

ומתוק. הוא חנטלה וכבר פירשנוהו (פ"ג מ"א דמכילתין):
ורביעה שניה. כבר נתבאר בסוף פאה שזמנה בשנה המבכרת בז' במרחשון בשנה הבינונית בג' ועשרים במרחשון ובשנה המתאחרת בר"ח כסליו וזה בא"י ואין הלכה כר"ע:

וענין עד שישורו נבלעת הנו"ן בשי"ן וע"כ נדגשת השי"ן ועיקרו להיות עד שינשרו מאביהן רוצה לומר עד שיבלו כמו שביארנו בפרק שביעי (משנה ה מסכת שביעית פרק ט משנה ז (ז) מודר הנאה. הוא אשר יתחייב עצמו בנדר שלא יקבל תועלת מחבירו או מאנשי מדינה ועוד נבאר דיניהם במקומן:

וענין מה שאמר עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות ר"ל לאסוף הלקט והפרט והעוללות בשאר השנים כמו שנתבאר בסוף פאה וכן נכנסין לגנות במוצאי שביעית עד שתרד רביעה שניה מפני שנשארו בה מותרות פירות שביעית וכשתרד רביעה שניה של מוצאי שביעית אז יהיה מותר ליהנות בתבן ובקש של מוצאי שביעית

מסכת שביעית פרק ט משנה ח (ח) כל הענין הזה מבואר והלכה כרבי יוסי מסכת שביעית פרק ט משנה ט (ט) אלו הפירות הנאמרות בכאן הם פירות של היתר ר"ל שנקבצו לפי מה שראוי ור' אליעזר דעתו כדעת בית שמאי אע"פ שהוא מתלמידי בית הלל וכן נודע מכל דבריו בגמרא וכן אמרו רבי אליעזר שמותי הוא וכבר הקדמנו לך שבית שמאי אומרים אין אוכלין פירות שביעית בטובה ורבי אליעזר אומר שאם נפלו לו בירושה או נתנו אותם לו במתנה לא יתייחד לבדו באכילתן מפני שיהיה אוכל בטובה אבל חולקים אותן עליו ועל חבירו ואמרו לו חכמים אבל לדעתך שאתה סובר שהוא חוטא מפני שלקח פירות שביעית במתנה אין בו הדין כן מפני שהוא חוטא נשכר ר"ל הרויח מפני שאכל אותם על כל בני אדם והעיקר בידינו שאין החוטא נשכר אבל ימכרו אותם לו ויתן דמיהם עד סוף פרוטה ויחלק אותם הדמים על כל בני אדם וכבר הקדמנו לך שאוכל פירות שביעית בטובה ושלא בטובה ואין הלכה כרבי אליעזר ובשביל שהיו פירות שביעית פטורין מן המעשרות שמא יעלה על דעתנו שהיא פטורה מן החלה ובא ללמדנו שהיא חייבת בחלה כמו שאה"כ (במדבר טו) ראשית עריסותיכם איזו עיסה שתהיה ועוד יתבאר לך במסכת חלה שהאוכל מעיסה שלא הורמה חלתה חייב מיתה וסוף מה שאודיעך בכאן שדין עיסת שביעית כדין שאר העיסות אע"פ שהיא מן ההפקר מסכת שביעית פרק י משנה א (א) שלא בשטר. הוא שטר שלא יהיה בו אחריות נכסים ובשטר הוא שיהיה בו בביאור אחריות נכסים ויהיה משמטת ואף על פי שהוא כמו שמשכן אצלו קרקעות בממון ההוא:

והקפת החנות. היא האמנה במקח ובממכר שבין בני אדם ובעלי החנויות שיוציא עליו כל מה שצריך וכשיקבוץ סך ממון עליו יפרעהו וזה הנקבץ לא היה נשמט בשנה שביעית מפני שאינו על דרך חוב ולא מכר לו בעל החנות על מנת שיהיה חוב אבל מכר לו מעט מעט עד שנתקבץ לו הכל ויתן לו ממונו:
ודברי רבי יהודה הראשון הראשון משמט הוא כשיקנה בעל החנות פעם אחר פעם סוף דברינו שלא יהיה נשמט בשנה שביעית מה שיש אצלו מן ההקפה האחרונה וכל מה שקדמוה מן ההקפות הם חוב כשאר החובות ויהיה נשמט בשנת שביעית:
ומלאכה שפוסקת בשביעית. כגון החריש והקציר וזמיר האילנות והנטיעות וא"ר יוסי שאם יהיה לשכיר אצלו שכירות בחרישה שחרש או בקצירה שקצר ישמט כל השכירות ההוא מפני שנעשה חוב מפני שהוא פוסק מהמלאכה ההיא בשעת השמטת החוב ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי יוסי

מסכת שביעית פרק י משנה ב (ב) אם היה החדש מעובר. ר"ל חדש אלול אם היה ל' יום ונעשה היום שחשב שהוא ראש השנה היום האחרון מאלול ונמצא כשמכר מכר בחוב קודם שנת השמיטה שהוא לא חלק אותה אלא ע"מ שימתין בדמיה שהיום ההוא יום טוב חשוב ואי אפשר למכור בו מכירה גמורה בפריעת דמים ובאה השמיטה אחר זה ונשמט החוב ואם נתברר שהיום ההוא יום ראש השנה לא נשמט חובו מפני שלא נעשה חובו בשנת שביעית:

וכן הקנסות שחייב הכתוב לאונס ולמפתה ולמוציא שם רע אינם כשאר חובות אבל הם חיובים שהאיש נתחייב בהן והאיש ההוא לא יהיה פטור עד שיפרעם:
וכל מעשה ב"ד נתבאר בגמרא שזהו פסקי הדיינים והוא שיאמר הדיין איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך ואותו הממון לא יהיה נשמט שאחר שצוהו הדיין לתת כולו נכנס ברשות בעליו ואינו חוב והעיקר אצלינו בעל חוב קונה משכון לפיכך כשילוה אותו על המשכון יהיה כאילו הקנהו המשכון בממון ההוא שהלוהו לזמן ידוע ואינו נשמט ומוסר שטרותיו לבית דין לא יהיה נשמט חובו שהכתוב אמר ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך (דברים טו) וזה כבר נתן יד בית דין כידו בתביעת זה הממון ונסתלק הוא מלתבוע אותו הממון והניח הדבר עליהם ונעשה לבית דין זה החוב אצל אחיו

מסכת שביעית פרק י משנה ג (ג) פרוזבול. שם מורכב משמות הכתיבה ופירושו בלשונם תקון הענין וכבר הקשו על זה המעשה שעשה הלל ואמרו בגמרא מי איכא מידי דמדאורייתא משמט שביעית ומתקן הלל דלא תשמט וביארנו שתקנת הלל היא בשביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן והוא מה שאמר הכתוב וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו ואמרו בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים והתקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית ונעשה שביעית בזמן הזה דרבנן א"כ כבר התבאר לך שהשמטת כספים אנו חייבים בזמן הזה מדרבנן ודע שהוא כולל כל מקום וכל זמן ר"ל השמטת מלוה בשביעית מדרבנן ועל ענין זה יש לך לדון ואין להתרשל כשיבקש הנתבע זה הדבר או שיהיה יורש שהעיקר אצלינו טוענים ליורש ויש לך לדון בו שהחוב נשמט אפילו לא יבקש הוא זה הדבר מסכת שביעית פרק י משנה ד (ד) מוסר אני לכם. אני מעיד אתכם על כך וכך ואמרו והדיינים חותמין מלמטה או העדים ללמדך שהוא מותר בדבר זה להיות הדיין עד והעד דיין וכן עיקר אצלינו שבדרבנן עד נעשה דיין וכבר התבאר שהפרוזבול הוא מדרבנן מסכת שביעית פרק י משנה ה (ה) פרוזבול מוקדם. הוא שיכתוב הפרוזבול תחילה ואחר כן ילוה לו הממון:

והמאוחר. שילוה הממון תחילה ונעשה חוב ואחר כן כתב פרוזבול והוא פסול מפני שנעשה חוב ונתחייב בדיני חובות שיהיה נשמט בשביעית אבל דברי רשב"ג (בתוספתא פ"ח) שיטתו ידוע ומפורסם בגמרא עד שפירש ואמר מן התנאים של פרוזבול שתהיה ההלואה קודמת אחר כן תהיה הכתיבה והוא מה שאמר רבי שמעון בן גמליאל אומר כל מלוה שלאחר פרוזבול אינו משמטו ואיני יודע היאך נפלה הטעות הגדולה הזאת והיאך הביא ראיה מדבר שסותר דבריו ודברי רשב"ג מבואר על מה שאמר המשנה כי כשיהיה מוקדם הפרוזבול קודם לכן והמלוה מאוחרת אינו משמט ויהיה הפרוזבול מועיל:
וענין שטרי חוב המוקדמים פסולים כמו שאומר כאן כגון שלוה ראובן משמעון ממון וכתב לו שטר אחר כן החזיר ראובן לשמעון ממונו שהלוהו וכתב לו שמעון מחילה ונשאר השטר בידו או הניחו אצלו ראובן על דרך פקדון ואמונה נאמר שהשטר ההוא נמחל שעבודו ונעשה חספא בעלמא כשפרע חובו לבעל השטר ואחר כן לוה ראובן משמעון ממון שני ואמר לו ראובן אל תצריכני לכתיבת שטר אחר השטר הראשון שהיה לך עלי יהיה בידך אחרי שסך הממון אחד שהשטר ההוא הוא מוקדם מפני שהיה זמן כתיבתו קודם לקיחת ממון השני ונעשה פסול לעיקר שיש אצלינו שכל מי שהוציא שטר חוב יוכל להוציא מידי הלקוחות כל קרקע שקנה מן הלוה אחר זמן כתיבת השטר והוא בשטר זה אם נשים אותו השטר כשר יוציא מה שנמכר אחר זמן כתיבתו וקודם לקיחת ממון השני שלקח ראובן והוא אין לו רשות להוציא אלא מה שלקח מראובן אחרי שלקח (המלוה) ממנו ממונו ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ואמרנו בו שהוא פסול לא יטרוף בו לעולם ולא נאמר שיטרוף בו מזמן אחרון גזירה שמא יטרוף מזמן ראשון:
ואמרו מאוחרין כשרין. מבואר והוא שיקח המלוה ויכתוב השטר אחרי כן וזה קיים ונכון שהוא תועלת לקוחות מן המלוה מפני שאינו טורף אלא מזמן השטר זהו פירוש מוקדמין ומאוחרין ויש לו להתבונן בו מפני שרבים כשלו בו וחשבו שכל מי שיכתוב שטר חוב מזמן ואחר כך לקח הממון ההוא בשטר לאחר זמן ארוך שזהו שטרי חוב מוקדמים וזה אינו אמת והתבאר בטולו כן מן הגמרא שכל זמן שיהיה שטר בקנין טורף משעת כתיבה ואע"פ שנתן הממון אח"כ ועוד כשיהיה עומד בניסן ונכתב זמן השטר מאדר ועברו העדים והעידו בו יהיה כמו כן נקרא שטר מוקדם וצריך לדעת שראובן כשיטעון על שמעון שיש לו אצלו ממון והוציא שטר בסך הממון אשר זכר ואמר שמעון שלהד"מ ואמר אין לו אצלי כלום והשטר ההוא היה בידו בנאמנות והודה ראובן ששטר מוקדם הוא על הדרך אשר זכרנו יהיה הדין שישבע שמעון שבועת היסת שאין לראובן אצלו כלום ולא נאמר כאן מיגו דיכול למימר שטר מאוחר הוא ואמר מוקדם ויש לו אצלו החוב שאין לנו לומר מיגו אלא לפטור האדם מחוב לא שיגבה מאחרים בטענתו כשיזדמן לטעון מיגו כמו שנזדמנה בזה הדין אשר זכרנו וזה עיקר אמת ומועיל ויש לך להבין אותו:

וכבר התבאר שענין פרוזבול הוא חוזר למי שיתן הממון ללוקח ובשביל זה חמשה לווין מאחד אינו כותב אלא פרוזבול אחד מסכת שביעית פרק י משנה ו (ו) כל שהוא. אמרו בגמרא אפילו קלח של כרוב:

ממושכנת. ואע"פ שהיא משכנתא דסורא שמנהגם לתת לו לוקח המשכונא ממון יחד ויאכל פירות עד זמן ידוע שיסכימו עליו ואז תחזור המשכונא לממשכן ולא יפרע כלום וכן היה כותב לו במשלם שניא אילן תיפוק ארעא דא בלא כסף שאין לו בה רשות עד ישלם הממון:
והאפוטרופסין. הם הממונים על היתומים שמינה אותם האב או בית דין ועוד נבאר דיניהם במקומם:

רבי חוצפית איני רואה חולק עליו מסכת שביעית פרק י משנה ז (ז) כוורת. היא הכלי שיאספו בה הדבורים ויעשו בו דבש:

ומה שאמר הרי היא כקרקע. לענין קנייתה בכסף ובשטר ובחזקה כמו שהודיענו קצת הענין הזה בפאה (פ"ג מ"ו) ושיקנה מטלטלין על גבה ושאר דיני קרקעות:
והרודה ממנה בשבת. מי שירדה הדבש ממנה שהוא לדעתו כמו שיתלוש צמח מן הארץ ואסמכתא בזה ויטבול אותה ביערת הדבש (שמואל א' יד) אמר כמו שכורת עץ מן היער שחייב כן מי שירדה הדבש בשבת חייב סקילה:
והעיקר אצלינו שקרקע המחובר לא יטמא בענין מעניני הטומאה כמו שיתבאר במקומו:

ושאמרו חכמים פטור. ר"ל פטור ממיתה וחייב מלקות [פי' מכת מרדות] על כל פנים ואין הלכה כר"א מסכת שביעית פרק י משנה ט (ט) כשנתגייר הגר ובניו לא יירשם ולא יירשו אותו שהירושה היא בקורבה שתהיה בישראל כגון שנולד לו בן אחר הגירות והעיקר בידינו שהגר כשימות ואין לו יורשים כל הקודם בנכסיו זכה וענין שאמר לא יחזיר ר"ל שלא נתחייב מן הדין להחזיר לבניו מפני שזכה בו:

ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו. עניינו שהחכמים אוהבים אותו על זה וישר בעיניהם מה שעשה אם היתה לידת הבנים בקדושה והנולדים כשהיה עכו"ם אין רוח חכמים נוחה מכל מי שיחזור אליהם:
וכל המטלטלים נקנים במשיכה וכל זמן שלא ימשוך יכול כל אחד מהם לחזור באותה סחורה ואפילו אחר נתינת הממון ועוד יתבאר זה במקומו:
אבל כל המקיים דבריו ויחייב עצמו להיות משאו ומתנו באמונה ולא יחזור בו ואף על פי שאין שם משיכה רוח חכמים נוחה הימנו ואמרו ע"ה (ב"מ פ"ד דף מט) איפת צדק והין צדק הין שלך יהיה צדק ר"ל כשתדבר דבר השלימהו לטוב:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת שביעית מסכת אבות פרק א משנה א (א) משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה - כבר ביארנו בפתיחת מאמרינו בזה החיבור תואר הקבלה איך היתה ואין הכוונה הנה אלא לפרש דברי החסידים והמוסרים לבד לזרז לקנות קצת המדות מהם אותם שתועלתם גדולה וכאן נאריך להזהיר מקצת פחיתיות שנזקן גדול והשאר אפרש מלות לבד מקצת העניינים מפני שענייניהם מבואר מלבד במעט מהם:

הוו מתונים בדין. שיאחרו לחתוך הדין ולא יפסיקוהו מהרה עד שיבינום שאפשר שיתגלו להם עניינים שלא היו נגלים בתחילת המחשבה:
ועשו סייג לתורה. ר"ל הגזירות והתקנות אשר ירחיקו האדם מן העבירות כמו שאמר יתברך ושמרתם את משמרת (יבמות כא.) ונאמר בפירושו עשו משמרת למשמרתי

מסכת אבות פרק א משנה ב (ב) שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים - אמר שבחכמה והיא התורה ובמעלות המדות והם גמילות חסדים ובשמירת מצות התורה הם הקרבנות תהיה התמדת תיקון העולם וסידור מציאותו על הדרך השלם מסכת אבות פרק א משנה ג (ג) אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם - פרס. יקרא הגמול אשר יגמול האדם מי שאין לו טובה עליו אבל יעשה זה על דרך החסד והחנינה כמו שיאמר אדם לעבדו או לבנו הקטן או לאשתו עשה לי כך וכך ואתן לך דינר או שנים זהו ההפרש אשר בין פרס לשכר כי השכר הוא שינתן בדין ואמר זה החסיד שאתם לא תעבדו הש"י ע"מ שייטיב לכם ויגמלכם חסד ותקוו לגמול ותעבדוהו בעבורו ואמנם עבדוהו כעבדים שאינם מקוים להטבה ולא לגמילות חסד רצה בזה שיהו עובדין מאהבה כמו שאמרנו בפרק י' מסנהדרין ועם כל זה לא פטרן מן היראה ואמר עם היותכם עובדים מאהבה לא תניחו היראה לגמרי ויהי מורא שמים עליכם כי כבר בא בתורה המצוה ביראה והוא אמרו את ה' אלקיך תירא. ואמרו החכמים עבוד מאהבה עבוד מיראה ואמרו האוהב לא ישכח דבר ממה שצוה לעשותו והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר מעשותו כי ליראה מבוא גדול במצות לא תעשה וכ"ש במצוות השמעיות והיו לזה החכם שני תלמידים שם האחד צדוק ושם השני ביתוס וכאשר שמעו שאמר זה המאמר יצאו מלפניו ואמר האחד לחבירו הנה הרב אמר בפירוש שאין לאדם לא גמול ולא עונש ואין תקוה כלל כי לא הבינו כוונתו וסמך האחד מהן ידי חבירו ויצאו מן הכלל והניחו התורה. התחברה לאחד כת אחת ולחבירו כת אחרת וקראום החכמים צדוקים וביתוסים וכאשר לא היו יכולים לקבץ הקהלות לפי מה שהגיע להם מן האמונה שזאת האמונה הרעה תפריד הנקבצים כ"ש שלא תקבץ הנפרדים נטו להאמין הדבר שלא יכלו לכזבו אצל ההמון שאילו היו מוציאין אותו מפיהם היו הורגין אותם ר"ל דברי תורה ואמר כל אחד לסיעתו שהוא מאמין בתורה וחלק על הקבלה שאינה אמיתית וזה לפטור עצמם מן המצוות המקובלות והגזירות והתקנות אחר שלא יכלו לדחות הכל הכתוב והמקובל ועוד שהתרחק להם הדרך לפרוש כי לאחר ששב הפירוש בבחירתם היה יכול להקל במה שירצה ולהכביד במה שירצה כפי כוונתו אחר שאינו מאמין כלל בעיקר ואמנם בקשו דברים המקובלים אל קצת בני אדם לבד ומאז יצאו אלו הכתות רעות ויקראו באלו הארצות ר"ל מצרים קראים ושמותם אצל החכמים צדוקים וביתוסים והם אשר התחילו להשיב על הקבלה ולפרש על הפסוקים כפי מה שיראה להם מבלי שישמעו לחכם כלל הפך אמרו יתברך על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל מסכת אבות פרק א משנה ד (ד) יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם יוסי בן יועזר איש צרידה אומר יהיה ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם - בית ועד. בית מועד ר"ל שתשים ביתך מוכן להתקבץ החכמים תמיד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עד שכשיאמר אדם לחבירו אנה אתחבר עמך. אנה אועד עמך. יאמר לו בבית פלוני מסכת אבות פרק א משנה ה (ה) יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם - פתוח לרווחה. שיהא לך שער פתוח לדרך הולכי דרכים שכל הולך בדרך שיצטרך לדבר או ירעב או יצמא יכנס לבית מיד:

ויהיו עניים בני ביתך. יאמר שצריך שיהיו שמשיך העניים והדלים והוא יותר ראוי מקנות העבדים וכך היו החכמים מגנים קנות העבדים ומשבחים מי שהעניים שמשיו ובני ביתו:
באשתו אמרו. ידוע שהשיחה עם הנשים על הרוב הוא בעניני המשגל מפני זה אמר שהרבות השיחה עמהן אסור כי הוא גורם רעה לעצמו ר"ל שיקנה פחיתות מדות לנפשו והוא רוב התאוה:
ובוטל מדברי תורה. מבואר הוא שמאבד הזמן בעסקים אחרים:

וסופו יורד לגיהנם. בעבור שתביא אליו זאת השיחה מן המרי ויתחייב עליו העונש מסכת אבות פרק א משנה ו (ו) יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות - עשה לך רב. ר"ל אפי' לא יהיה ראוי להיות לך לרב אבל שים אותו לך לרב עד שתדמה בו שהוא מלמד ויעלה בידו בעבור זה למוד החכמה כי אין למוד האדם מעצמו כלמודו מזולתו שהלמוד מעצמו טוב הוא אבל למודו מזולתו יתקיים בידו יותר והוא יותר מבואר אפי' היה כמוהו בחכמה או למטה הימנו וכן ביארו בפירוש זאת המצוה. ואמר וקנה לך חבר. זכר אותו בלשון קנייה ולא אמר עשה לך חבר או התחבר לאחרים הכוונה בזה שצריך לאדם שיקנה אוהב לעצמו שיתקנו בו מעשיו וכל עניניו כמו שאמרו (תענית כג.) או חברותא או מיתותא. ואם לא ימצאהו צריך להשתדל בו בכל לבו ואפילו אם יצטרך שימשכו לאהבתו עד שישוב אוהב ולא יסור מהמשך תמיד אחר רצונו עד שתתחזק אהבתו כמו שיאמרו בעלי המוסר כשתאהב לא תאהב על מדותיך ואמנם תאהב על מדת אהוביך וכשיכוין כל אחד משני האהובים אל זאת הצואה יהיה כוונת כל אחד משניהם להפיק רצון חבירו ויהיה כוונת שניהם יחד דבר אחד בלא ספק. ומה טוב מאמר אריסטוטלוס האהוב אחד הוא והאוהבים ג' מינים. אוהב תועלת אוהב מנוחה ואוהב מעלה אמנם אוהב תועלת כאהבת שני השותפים ואהבת המלך ומחנהו ואמנם אוהב מנוחה הוא ב' מינים אוהב הנאה ואוהב בטחון אמנם אוהב הנאה כאהבת הזכרים לנקבות וכיוצא בהם. ואמנם אוהב בטחון הוא שיהיה לאדם אוהב תבטח נפשו בו לא ישמר ממנו לא במעשה ולא בדיבור ויודיעהו כל עניניו הטוב מהם והמגונה מבלתי שירא ממנו שישיגהו בכל זה חסרון לא אצלו ולא זולתו כי כשיגיע לאדם בטחון באיש זה השיעור ימצא מנוחה גדולה בדבריו ובאהבתו הרבה. ואוהב מעלה הוא שיהיה תאות שניהם וכוונתם לדבר אחד והוא הטוב וירצה כל אחד להעזר בחבירו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד וזה האוהב אשר צוה לקנותו והוא כאהבת הרב לתלמיד והתלמיד לרב:

והוי דן את כל האדם לכף זכות. ענינו כשיהיה אדם שלא תדע בו אם צדיק הוא אם רשע ותראהו שיעשה מעשה או יאמר דבר שאם תפרשהו על דרך אחת יהיה טוב ואם תפרשהו על דרך אחרת יהיה רע קח אותו על הטוב ולא תחשוב בו רע אבל אם יהיה האדם נודע שהוא צדיק מפורסם ובפעולות הטובות ונראה לו פועל שכל עניניו מורים שהוא פועל רע ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול ואפשר רחוק הוא ראוי שתקח אותו שהוא טוב אחר שיש שום צד אפשרות להיותו טוב ואין מותר לך לחשדו ועל זה אמרו [שבת צז] כל החושד בכשרים לוקה בגופו. וכן כשיהיה רשע ויתפרסמו מעשיו ואחר כן ראינוהו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק לרע ראוי להשמר ממנו ושלא תאמן בו שהוא טוב אחר שיש בו אפשרות לרע ועל זה נאמר כי יחנן קולו אל תאמן בו וגו' וכשיהיה בלתי ידוע והמעשה בלתי מכריע לאחד משני הקצוות צריך בדרך החסידות שתדין לכף זכות איזה קצת שיהיה משני הקצוות

מסכת אבות פרק א משנה ז (ז) נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורענות - אל תתחבר לרשע. במין אחד ממיני האהבה והחברה כדי שלא תלמד ממעשיו וכבר ביארנו בפרקים הקודמים כי ילמד אדם מהפחיתיות בחברת הרשעים. ואמר כשתחטא או תראה חוטא לא תבטח ותאמר שהשם יתברך לא יענישהו אלא בעולם הבא ולא תתיאש מהנקם ממנו מהרה על החטא ההוא מסכת אבות פרק א משנה ח (ח) יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם. יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין לכשקבלו עליהם את הדין - עורכי הדיינין. הם אנשים שלומדים הטענות והדינין עד שיהיו בקיאים בני אדם בדיניהם שהם מחברים שאלות ותשובות כשיאמר הדיין כך ענה כך וכשיטעון בעל הדין כך תהיה תשובתך כך כאילו הם עורכי הדין ובעלי הדין לפניהם ולזה קראום עורכי הדיינין כאילו ערכו הדינין לפניהם והזהירם מהדמות להם רצה לומר ללמד אחד מבעלי הדין טענה שתועילהו ויאמר לו אמור כך או תכחש על דרך כך וכך ואע"פ שידע בו שהוא העשוק ושחבירו טוען עליו שקר לפי מה שהוא חושב באמת עם כל זה אין מותר לו שילמדהו טענה שתצילהו ותועילהו כלל מסכת אבות פרק א משנה י (י) שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר. שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות - רשות. זה הוא השלטונות ואלו שלש מדות יש בהן תיקון האמונה והעולם כי בהעדר המלאכה יצר לו ויגזול ויזנה ובבקשת השררה והרבנות יארעו לו נסיונות בעולם ורעות כי מפני שיקנאו בו בני אדם ויחלקו עליו יפסיד אמונתו כמו שאמרו כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור מלמטה נעשה רשע מלמעלה. וכן ידיעת השלטון בימים הקדמונים וקרבתו רחוק היה מאד להנצל ממנה בעולם הזה והיא מפסד אמונתו כי לא ישגיח בדבר רק במה שיקרבהו אליו ואתה יודע ענין דואג ואע"פ שהשליט אשר קרב אליו דואג היה משיח השם ונביא ובחיר השם יתברך מסכת אבות פרק א משנה יא (יא) אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריהם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל - מים הרעים. כנוי לאפיקורסות ואמרו השמרו בדבריכם. בתוך ההמון ולא יהיה בדבריכם מקום שיסבול פירוש אחר מפני שאם יהיו שם אנשים כופרים יפרשו אותם כפי אמונתם והתלמידים כבר שמעו אותם מהם ויחזרו לאפיקורסות ויחשבו שזאת היתה אמונתכם ויהיה בזה חילול השם כאשר אירע לאנטיגנוס עם צדוק וביתוס מסכת אבות פרק א משנה יג (יג) הוא היה אומר נגד שמיה אבד שמיה ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף קטלא חייב ודאשתמש בתגא חלף - מתלמידיו של אהרן. אמרו שאהרן עליו השלום כשהיה מרגיש באדם שתוכו רע או שהיו מספרים לו שתוכו רע ושבידו עבירה היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו היה מרבה לספר עמו והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו ואומר אוי לי אילו היה ידוע אהרן צפון לבי ורוע מפעלי לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי כל שכן שידבר עמי ואמנם אני אצלו בחזקת אדם כשר לכן אני אאמת את דבריו ומחשבתו ואהיה חוזר למוטב ונעשה מתלמידיו הלומדים ממנו ואמר השם יתברך כשתארו בזאת המדה הנכבדת בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון ועל זה הענין המפורסם עליו כיון הלל ואמר גם כן כשימשך שם האדם לגודל התבשר בהפסקו והיה אומר גם כן מי שאינו מרבה בקריאה ימיתהו השם יתברך אבל מי שלא למד כלל ראוי ליהרג ומי שמשתמש בתגא ימות. רצה לומר מי שמתפרנס בתורה ומקבל ממנה תועלת וזאת היתה כוונתו בזה המאמר כמו שיתבאר בזאת המסכתא ונאמר בו על דרך הסימן תלמיד אין גברא אחרינא לא רצה לומר שאין מותר לו לתלמיד חכם שיקבל שמוש משום אדם אלא מתלמידיו מסכת אבות פרק א משנה יד (יד) הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי - אמר אם לא אהיה אני בעצמי המעורר נפשי למעלה מי יעירה שאין לי מעורר מחוץ כמו שביארנו בפרק השני ואחר שברשותי להטות נפשי לאיזה צד שארצה איזה מעשה עשיתי מן המעשים טובים כאילו היה מחסר עצמו ואומר מה אני כלומר מה בא ממני ואינני שלם ואע"פ שעשיתי זה הענין:

ואח"כ שב ואמר אם לא אקנה עתה המעלות בימי הבחרות מתי אקנה אותן בימי הזקנה לא כי קשה הוא לסור מהתכונות בעת ההיא מפני שהקנינים והמדות נתחזקו ונתישבו אם מעלות אם פחיתיות ואמר החכם חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה

מסכת אבות פרק א משנה טו (טו) שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות - אמר עשה תלמוד תורה השרש והעיקר וכל שאר עסקיך נמשכים אחריו אם נזדמן נזדמן ואם לא הזדמן לא הזדמן ואין נזק בהבצרו:

ואמרו צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה כאברהם אבינו שיעד בפת לחם אחת והביא חמאה וחלב ובן הבקר וג' סאין קמח סלת ורשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים כעפרון שנתן הכל בדבריו ובמעשה לא הניח אפילו פרוטה אחת מן הדמים:

סבר פנים יפות. הוא שישא ויתן עם הבריות בנחת ובדברים ערבים ורצוים מסכת אבות פרק א משנה טז (טז) רבן גמליאל אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות - זה אשר צוה הנה לעשות רב אינו לענין הלמוד אבל להוראה שים לך רב שתסמוך עליו באיסור והיתר והסתלק אתה מן הספק כאמרם בירושלמי זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליה ואשרי לך וכן צוה שיברח מהוצאת המעשרות באומד מפני שהוא מן הספקות מסכת אבות פרק א משנה יז (יז) שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא - כבר אמר החכם ברוב דברים לא יחדל פשע וסיבת זה שרוב הדברים תוספת מותר וחטא כמו שאבאר עתה כי כשירבה האדם דברים יפשע על כל פנים שא"א שלא יהיה בדבריו דיבור אחד שאין ראוי לאומרו וממופתי החכמים מיעוט הדברים וממופתי הסכלים רוב הדברים שנאמר וקול כסיל ברוב דברים. וכך אמרו החכמים שמיעוט הדברים ראיה על מעלת האבות והיות אדם מיוחס אמרו (קידושין עא.) מיחסותא דבבל שתיקותא ואמר בספר המדות שאחד מהחכמים נראה שותק הרבה על שלא היה מדבר דבור שאין ראוי לאומרו ולא היה מדבר אלא מעט מזער ונאמר לו מה סיבת רב שתיקותך ואמר בחנתי כל הדברים ומצאתים נחלקים לד' חלקים:

החלק הראשון:
הוא כולו נזק מבלתי תועלת כקללת בני אדם ודבר נבילה וכיוצא בהם שהדברים בהם שטות גמורה:

והחלק השני:

יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר בשבח אדם אחד לקבל בו תועלת ויהיה בשבח ההוא מה שיכעיס שונאו ויזיק למי ששבחו וצריך להניח הדברים בזה בגלל הסיבה הזאת שלא ידברו בזה החלק ג"כ:
והחלק השלישי:
דברים שאין תועלת בהם ולא נזק ברוב דברי ההמון איך נבנית חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדנות המדינה הפלונית וכיוצא באלו הם הדברים המותר אמר הדברים בזה גם כן מותר אין תועלת בהם:
והחלק הרביעי:
דברים שכולם תועלת כדברים בחכמות ובמעלות ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו מן הדברים שחייו תלוים בהם ובהם ימשך מציאותו ובזה צריך לדבר. אמר בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם ואם אמצא מזה החלק הרביעי אדבר בם ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם ואמרו בעל המדות בחן זה האיש וחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים וזאת החכמה שצריך ללמדה ואני אומר שהדיבור יחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים. א' מצוה בו. ב' נזהר ממנו. ג' נמאס. ד' אהוב. ה' מותר:
החלק הראשון:
הוא המצוה בו והוא קריאת התורה ולמודה וקריאת תלמודה וזו היא מצות עשה מחוייבת שנאמר ודברת בם. והיא שקולה כנגד כל המצות וכבר נאמר מן האזהרה בלמוד מה שלא יכיל זה החבור קצתו:
החלק השני:
הוא הדיבור הנאסר ונזהר ממנו כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה ודברי התורה מורים על זה החלק וכן נבלות הפה ולשון הרע:

החלק השלישי:

הוא הדיבור הנמאס אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו ולא עבירה ולא מרי כרוב ספור ההמון במה שאירע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו ואיך היתה סבת מות פלוני או איך התעשר פלוני ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדיבור ונאמר על רב תלמידו של ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו ומזה החלק ג"כ שיגנה אדם מעלה או ישבח פחיתות יהיו מדות או שכליות:
החלק הרביעי:
הוא הנאהב והוא הדיבור בשבח המעלות השכליות או מעלות המדות ובגנות הפחיתיות משני המינים יחד להעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעם מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמם וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שיטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעולתם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו הם כמנהגיהם וזה החלק רצה לומר למוד המדות המעולות והתרחק מן המדות הפחותות יקרא דרך ארץ:
החלק החמישי:
הוא המותר והוא הדיבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו ושאר מה שצריך לו והוא מותר אין אהבה בו ולא מיאוס אבל אם ירצה ידבר בו מה שירצה ואם ירצה לא ידבר ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים. אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה שראוי לשתוק ממנה לגמרי אבל המצוה בו והאהוב אילו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב אבל צריך להזהר משני דברים. האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו כמו שאמרו נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם ועל זה הענין כיון באמרו ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה באמרו חכמים יאמרו לצדיק שילמד המעלות כאומרם (ב"ב עה. סנהדרין ק) דרוש ולך נאה לדרוש ואומר הנביא רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה. והענין האחר הוא הקיצור ושישתדל להרבות הענינים במעט דברים לא שיהיה הענין בהיפך והוא אמרם (פסחים ג:
חולין סג:) לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. ודע שהשירים המחוברים מאיזה לשון שיהיו צריך שיבחנו בעניניהם אם הם הולכים על דרך הדיבור אשר חלקנוהו ואמנם ביארתי זה אע"פ שהוא מבואר מפני שראיתי זקנים והחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר ערבי אפי' ענין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס וזה סכלות גמורה שהדיבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס ויצוה באמירתו מצד הלשון שנעשה אבל מצד ענינו שאם יהיה ענין ההוא מעלה יתחייב לאומרו באיזה לשון שיהיה ואם יהיה כוונת השיר ההוא פחיתות באיזה לשון שיהיה אסור לאמרו גם יש לי בזה תוספת כי כשיהיו שני פיוטים ולשניהם ענין אחד מהעיר כח התאוה ושבח אותה וישמח הנפש בה והוא פחיתות והוא מחלק הדיבור הנמאס מפני שהוא מזרז ומעורר על מדה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפרק הרביעי ויהיה אחד משני הפיוטים עברי והאחר ערבי או לעז יהיה שמיעת העברי והדיבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות כל שכן אם יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתיות ובדברים מגונים. ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדיבור האסור ראיתי לבארו ולזכור בו קצת מה שנזכר שבני אדם בו בעורון גדול והוא החטא הגדול שבבני אדם תמיד וכ"ש במה שאמרו חכמים (ב"ב קסד.) שאבק לשון הרע לא ינצל אדם ממנו בכל יום ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו ולשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו ולגנות אדם מישראל באיזה צד שיהיה מן הגנות ואפילו היה המגונה חסר כמו שנזכר שאין לשון הרע שיכזב על אדם וייחס לו מה שלא יעשה כי זה יקרא מוציא שם רע על חבירו ואמנם לשון הרע הוא שיגנה גנות האדם אפילו בפעולותיו אשר יעשה באמת שהאומרו יחטא ואשר ישמעהו יחטא. אמרו (ערכין טו:) ג' לשון הרע הורגתן. האומרו השומעו ושאומרים עליו. ואמרו המקבלו יותר מן האומרו. ואבק לשון הרע הוא זכרון מומי האדם בלתי ביאור אמר שלמה בזה הענין כי פעמים יהיה הזוכר מומי האדם בלתי ביאור מראה שאין ידיעה לו במה שהובן מדבריו ושהוא לא כיון זה ואמנם כיון ענין אחר כמו שאמר כמתלהלה היורה זיקים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני. וכבר (ב"ב שם) שבח חכם מן המתחכמים כתיבת הסופר שהראה לו במעמד גדול וגנה הריע מעשה המשבח כתיבת הסופר ההוא ואמר לו כלך מלשון הרע כלומר שאתה מסבב גנות בשבחך אותו בתוך ההמון שמהם מי שיאהבהו ומהם מי שינשאהו ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע ולשון המשנה (ערכין טז.) לא נחתם גזר דין על אבותינו אלא על לשון הרע. רצה לומר ענין המרגלים אשר נאמר בהם ויוציאו דבת הארץ ואמרו ע"ה ומה אלו הוציאו שם רע אלא על העצים האבנים התחייבו מן העונש מה שנתחייבו מי שידבר בגנות חבירו על אחת כמה וכמה:
ולשון התוספתא על שלשה דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא. עבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם. ואמרו בגמרא (ערכין טו.) בעבודת כוכבים בא לשון הגדולה והוא אמרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ובחטא גילוי עריות בא גם כן לשון הגדולה והוא אמרו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. ובחטא שפיכות דמים בא גם כן לשון הגדולה והוא אמרו גדול עוני מנשוא. אבל בלשון הרע בא לשון גדולות ר"ל שהיא שקולה כנגד שלשתם והוא אמרו לשון מדברת גדולות. ודברו בחטא הזה המעורר הרבה מאד וסוף מה שנאמר כל המספר לשון הרע כפר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. אמנם ספרתי קצת מה שספרו בזה החטא אף על פי שהארכתי כדי שיתרחק ממנו האדם בכל יכלתו וישים כוונתו לשתוק רצה לומר מזה החלק מן הדיבור

מסכת אבות פרק א משנה יח (יח) רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם - הדין. הוא הנהגת המדינה ביושר וכבר ביארנו בפרק הד' שהאמת הוא המעלות השכליות והשלום הוא מעלות המדות וכשימצא אלו השלשה יהיה המציאות בשלימות שאפשר לו בלא ספק מסכת אבות פרק ב משנה א (א) רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה והסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים - מבואר הוא שדרך הישרה הוא הפעולות הטובות אשר ביארנו בפ' הרביעי והם מהמעלות הממוצעות מפני שבהם יקנה האדם לנפשו תכונה חשובה ויהיה מנהגו טוב עם בני אדם והוא אמרו תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם:

אח"כ אמר שצריך ליזהר במצוה שיחשב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמידת לשון הקדש כמצוה שהתבאר לך חומרתה שהיא גדולה כמילה וציצית ושחיטת הפסח ושם סיבת זה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות וביאור זה הענין כאשר אומר והוא שהתורה כולה ממנה מצות עשה וממנה מצות לא תעשה. ואמנם מצות לא תעשה ביאר הכתוב העונש על כל אחת מהן מלבד המעט מהן וחייב על קצתם המיתות ועל קצתם הכרת ומיתה בידי שמים ומלקות וידענו מענשי מצות לא תעשה כולם מה מהם איסורם גדולה ומה מהם למטה ממנו והם שמונה מדרגות:
המדריגה הראשונה והיא הגדולה שבהם הם הדברים שחייבים עליהם סקילה. והמדרגה שלמטה הימנה מחויבי שריפה. והשלישית מחיובי הרג. והרביעית מחיובי חנק. והחמישית מחיובי כרת. והששית מחיובי מיתה בידי שמים. והשביעית מחיובי מלקות. והשמינית לאוין שאין לוקין עליהם ומאלו המדרגות נדע חומר העון וקלותו אבל מצות עשה לא התבאר שכר כל אחת מהן מה היא אצל השי"ת וכל זה כדי שלא נדע איזו מצוה צריך מאד לשמרה ואיזו מצוה למטה הימנה אבל צוה לעשות ענין פלוני ופלוני ולא הודיע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל הש"י ומפני זה צריך להזהר עליהם כולם ומפני זה העיקר אמרו (סוכה כה:) העוסק במצוה פטור מן המצוה מבלתי הקשה בין המצות אשר הוא מתעסק בה ובין האחרת אשר תבצר ממנו ולזה ג"כ אמרו אין מעבירין על המצות. ר"ל כשיזדמן לך מעשה מצוה לא תעבירהו ותניחהו לעשות מצוה אחרת ואחר כך אמר ואף על פי שלא התבאר שיעור חבוב מצוה על מצוה יש בהן צד הקשה והוא שכל מצות עשה שתמצא אותה שיתחייב העובר עליה עונש גדול שבעשיותה ג"כ שכר גדול המשל בו שהמילה וקרבן פסח ושביתה בשביעית ועשיית מעקה כל אלו מצות עשה אבל חיוב העושה מלאכה בשבת סקילה ואשר מבטל מילה או קרבן פסח במועדו חייב כרת והמשים דמים בביתו לאו והוא אמרו ולא תשים דמים בביתך. ומזה תדע ששכר שביתה בשבת יותר גדול משכר מילה ושכר המילה יותר גדול אצל השם יתברך משכר עשיית המעקה והוא ענין אמרו והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וגם כן אמר שכר עבירה כשלא תעשה אותה גם זה לא התבאר אמנם תלמדהו מענשה שהחטא אשר ענש עונשהו גדול שכר הנחתו כפי הערך ההוא מן הגודל כמו שהתבאר בקידושין באמרם כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה וכבר ביארנוהו שם ולשון התורה בהיות המעשים ידועים אצלו יתברך כמו שמשה רבינו עליו השלום אמר מספרך אשר כתבת

מסכת אבות פרק ב משנה ב (ב) רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון וכל העמלים עם הציבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים שזכות אבותם מסייעתן וצדקתן עומדת לעד ואתה מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם - ר"ל בדרך ארץ הנה העוסק בפרנסה ואמרו וגוררת עון. כמו שביארנו במקום אחר אמרו סופו שהוא מלסטם את הבריות ובאמרו ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם. הוא דבר השם לעמלים עם הציבור שפעמים שימנעו מעשות מצוה בעת התעסקם בצרכי ציבור ואמר שהש"י יעלה עליהם שכר כאילו עשו המצוה ההיא ואע"פ שלא עשאוה אחר שהתעסקו עם הציבור לשם שמים מסכת אבות פרק ב משנה ד (ד) הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו ובטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. הלל אומר אל תפרוש עצמך מן הציבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה - כבר ביארנו שהרשות היא השלטונות בימי הקדם והוא מספר במדותיהם ומזהיר מהם:

כבר הודענו בפרק הד' שאין צריך להיפרד מן הציבור אלא לפי הפסדה כמו שביארנו שם ואמר שהאדם אע"פ שתהיה לו תכונה חשובה בנפש והתחזקה לא יסלק ידו מלכפול עשיית הטוב להוסיף החזוק ולא יבטח ויאמר זאת המעלה כבר עלתה בידי ואי אפשר לה שתסור שאפשר הוא שתסור והוא אמרו עד יום מותך ודבר שאי אפשר לשמוע. הוא שיהיו פשוטי הדברים מרוחק מאד ובטל וכשיסתכל האדם בו היטב יראה שדברים נכונים והוא מזהיר מן הדרך ההיא מן הדיבור שהוא אומר לא יהיו דבריך צריכים לפירוש רחוק והסתכלות יתירה ואז יבינם השומע:

כשאפנה. רוצה בו כשאפנה מזה העסק וזה דומה למה שקדם ממצות שמאי חבירו עשה תורתך קבע מסכת אבות פרק ב משנה ה (ה) הוא היה אומר אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד ולא הביישן למד ולא הקפדן מלמד ולא כל המרבה בסחורה מחכים ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש - בור. הוא שאין לו לא חכמה ולא מדות:

ועם הארץ. הוא שאין לו מעלות שכליות אבל יהיו לו קצת מעלות המדות:
וביישן ידוע. וקפדן. הוא מי שמקפיד על כל דבר וכועס:
וענין השתדל. הרגל נפשך ומשוך אותה לקנות המעלות ואחר שאין אנשים חכמים שילמדוך היה אתה מלמד את עצמך ותרגום ויאבק איש עמו ואשתדל גברא עמיה:
ואמרו (עירובין נה.) שהתורה לא תמצא בבעלי הגאוה והגסות ולא בהולכי ארצות רחוקות וסמכו זה לפסוק על צד המליצה והוא אמרו לא בשמים היא לאמר וגו' ולא מעבר לים היא וגו' אמרו לא בגסי הרוח היא ולא במהלכי מעבר לים היא

מסכת אבות פרק ב משנה ו (ו) אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון - ר"ל שאתה נהרג בעבור שהרגת זולתך ואשר הרגך עתיד ליהרג הכוונה בזה המאמר שפעולות הרעות ישובו בראש עושיהם כמו שאמר עונותיו ילכדונו את הרשע וגו' ואומר בור כרה ויחפרהו ואמרו חכמים (סנהדרין צ. ק. סוטה ט.) במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וזה דבר הנראה לעין בכל עת ובכל זמן ובכל מקום שכל מי שיעשה רע ויחדש מיני החמס ופחיתיות שהוא עצמו יוזק מן הרעות ההם בעצמם אשר חידש מפני שהוא למד מלאכה שתעשה נזק לו ולזולתו וכן כל המלמד מעלה שמחדש פעל טוב מן הטובות יגיעהו תועלת הפעל ההוא מפני שהוא מלמד דבר שיעשה טוב לו ולזולתו ודברי הכתוב בזה טובים מאד אמר כי פועל אדם ישלם לו מסכת אבות פרק ב משנה ז (ז) הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה מרבה נכסים מרבה דאגה מרבה נשים מרבה כשפים מרבה שפחות מרבה זמה מרבה עבדים מרבה גזל מרבה תורה מרבה חיים מרבה ישיבה מרבה חכמה מרבה עצה מרבה תבונה מרבה צדקה מרבה שלום קנה שם טוב קנה לעצמו קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא מסכת אבות פרק ב משנה ח (ח) רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לך נוצרת. חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן ר"א בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ור' יוסי הכהן ור"ש בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן ר"א בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה רבי יהושע אשרי יולדתו רבי יוסי חסיד ר"ש בן נתנאל ירא חטא ורבי אלעזר בן ערך כמעיין המתגבר - שבח רבי אליעזר בזכרונות טוב בהדמות לבור מוסד שלא יאבד מימיו ושבח רבי יהושע במעלות המידות כי בהם יאושר האדם ויכובד ויאהבוהו רוב העולם ולזה הוא מאשר בו יולדתו:

ורבי יוסי שבח בטוב מעלות המדות ובמעלות השכליות. רבי שמעון שבח ביראת חטא והוא זריזות והשתדלות בעניני עסקי הטוב ושמירתו מרע ושבח רבי אלעזר בן ערך בטוב ההבנה והיות כל ענין עמוק קל אצלו ותבונתו מוספת על הענין:
הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ור"א בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ור"א בן הורקנוס אף עמהם ור"א בכף שניה מכריע את כולם

מסכת אבות פרק ב משנה ט (ט) אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם ר"א אומר עין טובה רבי יהושע אומר חבר טוב ר' יוסי אומר שכן טוב ר"ש אומר הרואה את הנולד ר"א אומר לב טוב אמר להם רואה אני את דברי ר"א בן ערך שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנו האדם ר"א אומר עין רעה ר' יהושע אומר חבר רע ר' יוסי אומר שכן רע ר"ש אומר הלוה ואינו משלם אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום שנאמר לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן ר"א אומר לב רע אמר להם רואה אני את דברי ר"א בן ערך שבכלל דבריו דבריכם - עין טוב. ההסתפקות במה שיש לאדם והיא ממעלות המדות:

ועין רעה הפכה רצה לומר הקטנת הדברים והחריצות על התוספת:
ואמרו הנה הרואה את הנולד אשר ענינו שילמד מה שעתיד להיות ממה שהוא נמצא עתה אינו בחכמות עד שתהיה מעלה שכלית ויהיה פירושו שילמד הנסתר מן הנראה אבל רוצה בו הנה העיון בעניני האדם מעסקיו אשר בהם המשך מציאותו שיעיין באחרית עניניו וכנגד זה הביא משל אחד והוא אמרו הלוה ואינו משלם שלא ילוהו דבר אחר כך והוא פחיתות המדה וצדיק חונן ונותן זה צדיקו של עולם והוא ה' יתברך שנאמר צדיק וישר הוא. וכן ואתה צדיק על כל הבא עלינו. פירוש חונן לאדם המלוה לחבירו ואינו משלם משלם לו הקדוש ברוך הוא חלף עבודתו שגמל חסד לזולתו ללוותו עד שתשיג ידו די מחסורו וכאשר מצאה ידו ולא ישלם למלוהו ה' יתברך משלם לו:
וענין רואה דבריו בוחר ומבחין מענין השם לא ראה שכוונתו לא בחר והבחין שבכלל דבריו שאמר לב רע הוא הכל:
וכבר ביארנו בפרק השני אשר הקדמנו לפירוש זאת המסכת שמעלות המדות כולם ימצאו לחלק המתעורר לחלקי הנפש לבד ולא ימצאו גם כן פחיתיות המדות וביארנו בפרק הרביעי שהפעולות שהם טובות הם הפעולות הממוצעות אשר יבאו ממעלות המדות וכן הוא ידוע אצל הפילוסופים והרופאים שהנפש המתעוררת היא בלב והלב חדרה וכליה אליו תיוחס. ואע"פ שהכחות כולם מפוזרות מן הלב והוא התחלתה לפי דעת האמיתי אבל הכח המתעורר לא יתפשט ממנו לאבר אחר כדרך שמתפשט הכח הזן ר"ל החלק הצומח אשר ספרנוהו בפרק הראשון מן הלב אל הכבד והבן מכל מה שביארנוהו שלב טוב רוצה בו הפעולות הטובות והם הפעולות הממוצעות והם מעלות המדות והוא כולל ההסתפקות ואהבת הטובים וזולת זה מן המעלות והוא אמרו שבכלל דבריו דבריכם. וכן לב רע פחיתות המדות והוא כולל ג"כ כל מה שהזהירו ממנו

מסכת אבות פרק ב משנה י (י) הם אמרו שלשה דברים רבי אליעזר אומר יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש - אל תהי נח לכעוס. אל תכין עצמך לכעס ולרגזנות וכבר הפליגו לגנות הכעס והרגזנות והחזק שבדבריהם אמרם (שבת קה:) כל מי שכועס כאילו עובד עבודת כוכבים וסמכוהו לאמרו לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. ר"ל ששני הדברים אחד:

ושוב יום אחד לפני מיתתך. והוא אינו יודע מתי ימות שמא היום שמא למחר (שם קנג:) ויהיו כל ימיו בתשובה אבל אמרו והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. אינו ממאמרם אשר הוכיח בהם אבל הוא ממה ששמע מזולתו והיה מספר אותו ומפני זה לא נמנה מכלל דבריו והכוונה בזאת הצוואה הוא שאומר לך כשתתחבר לחכמים ואל אנשי המעלות אל תתגעגע עמהם ואל תתגאה עליהם אבל תהיה חברתם להודיע להם שתתקרב בעת שיקרבוך ואל תוסיף להתקרב אליהם יותר ממה שיקרבוך שלא תפסיד כוונתם בך ותהפוך אהבתם לשנאה ולא תגיעך מהן התועלת אשר תקוה והמשיל זה במי שמתחמם באש שאם ישב רחוק ממנו יהנה בחומו ויקבל תועלת באורו ואם יפשע בעצמו ויוסיף להתקרב אליו ישרף וישוב לו התועלת לנזק והוא ענין אמרו על צד המשל הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. ואח"כ הוסיף להפחיד מזה ואמר לא תחשוב שאם ינשכוך בלשונם תשוב ותפייסם בדברים ויתפייסו. כי אמנם לא ישמעו לקול מלחש כמו שלא ישמע אליו השרף כמו שאמר אשר לא ישמע לקול מלחשים ואתה תדע זה מענין גיחזי במה שהתריס כנגד רבו אלישע שנפל בחלי מטונף כהתבאר מדברי חכמים בענין (סנהדרין קז:) וארבעה אנשים היו מצורעים וכן עם רבי יהושע בן פרחיה וכולם התבאר הנזק שהשיגו וזולתם ממקדיחי תבשילם

מסכת אבות פרק ב משנה יא (יא) רבי יהושע אומר עין הרע ויצה"ר ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם - אמר שחריצות לממון ורוב התאוה ורוע הנפש והוא חולי המרה השחורה שיביא האדם למאוס ראות עיניו וישנאהו וייטב לו חברת החיות והתבודדות במדברות וביערות ויבחר לו מקום שאינו מיושב וזה אצלם לא מצד פרישות רק לרוע תאותם וקנאתם בזולתם אלו ימיתו (האדם) בלא ספק כי יחלה גופו וימות טרם עתו מסכת אבות פרק ב משנה יב (יב) רבי יוסי אומר יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך וכל מעשיך יהיו לשם שמים - כבר ביארנו בפרק השמיני ענין ההכנה והזמון שצריך לאדם להכין עצמו למעלות וביארנו בפרק החמישי ענין אמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים מסכת אבות פרק ב משנה יג (יג) רבי שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום שנאמר כי אל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואל תהי רשע בפני עצמך - כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחות לא יגדל בעיניו חסרון שיעשהו וכבר ביארנו שענין קבע הוא שתכבד עליו התפילה ויחשבה כמו שצוה לעסוק עסק אחד וינפש ממנו מסכת אבות פרק ב משנה יד (יד) ר"א אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס ודע לפני מי אתה עמל ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך - ענין שקידה הוא מלשון הכתוב כי שוקד אני על דברי. כלומר מהר ומשתדל. או יהיה ענינו הרגל ותמידות כמו לשקוד על דלתותי יום יום:

מה שתשיב לאפיקורוס. אמר צריך שתלמד דברים שתשיב בהם לאפיקורסים ותחלוק עליהם ותשיבם אם יקשו לך ואמרו (סנהדרין שם) לא שנו אלא אפיקורס עובד כוכבים אבל אפיקורס ישראל כ"ש דפקר טפי ר"ל שיוסיף לבזות ומפני זה אין צריך לדבר עמו כלל שאין לו תקנה ואין לו רפואה כלל ועיקר שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים ואמרו אף על פי שתלמד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם. השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם ודע שמי שתעמוד לפניו יודע צפון לבך והוא אמרו ודע לפני מי אתה עמל. רצה לומר שיכוין לבו באמונת השם יתברך

מסכת אבות פרק ב משנה טו (טו) רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק - זה משל לקוצר השנים ורוב החכמות ועצלות בני אדם לבקשם עם רוב השכר עליהם ועם רוב התראות התורה ואזהרותיה לבקש חכמה ולמוד מסכת אבות פרק ב משנה טז (טז) הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין לבטל ממנה אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא - לעתיד לבא. רצה לומר לעולם הבא וכבר ביארנו ענין העולם הבא בפרק העשירי מסנהדרין במה שראוי לזכרו מסכת אבות פרק ג משנה א (א) עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה - זה ההסתכלות מביא האדם לידי ענוה בזכרון מאין בא. והסתכלו באחריתו יביאהו לבזות בעניני העולם. והסתכלו לגודל המצוה יביאהו למהר לשמוע מצותיו. וכשיעלו בידו אלו השלשה דברים לא יחטא כלל מסכת אבות פרק ג משנה ב (ב) רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים שנאמר ובמושב לצים לא ישב אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו אין לי אלא שנים מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו - ראייתו שמושב לצים יקרא כל מושב שלא ידברו בו דברי תורה מסוף הפסוק אשר אמר כי אם בתורת ה' וגו' כאילו אמר שמפני שהיה חפצו בתורת ה' לא ישב במושב לצים אשר אין בו תורת ה':

מנין שאפילו אחד שיושב וכו'. בפ' קמא דברכות (דף ו) אומר בזה הלשון:
מנין לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך וכי מאחר דאפי' אחד תרי מיבעיא תרי מכתבי מילייהו בספר הזכרונות חד לא מכתבי מיליה וכי מאחר דאפילו תרי תלתא מיבעיא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה קמ"ל דדינא נמי היינו תורה וכי מאחר דאפילו תלתא עשרה מיבעיא עשרה קדמה שכינה ואתיא תלתא עד דיתבי:
ופירוש וידום מן הדיבור הנסתר מקול דממה דקה וממנו פי' התרגום וידום אהרן ושתיק אהרן. וראייתו שהוא כמי שקיים כל התורה כולה מאמרו כי נטל עליו. כאילו נתינת התורה כולו היתה בעבורו לבד

מסכת אבות פרק ג משנה ג (ג) רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום שנאמר וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה' - זבחי מתים. יקרא תקרובת עבודת כוכבים כמו שקראה הכתוב כמו שביארנו בפרק ג' מעבודת כוכבים וקראה ישעיהו ג"כ קיא צואה לבזותה כמו שתקרא עבודת כוכבים עצמה גלולים ושקוצים וקדם לפני זה הפסוק פסוק המורה על העוסק במאכל ובמשתה והנחת התורה ותלמודה ומפני זה כי השלחנות כולם כאילו אכלו עליהם הדברים המזוהמים והצואה רצה לומר מאכל עבודת כוכבים והוא אמרו לפני זה הפסוק וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו מסכת אבות פרק ג משנה ה (ה) רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ - עול תורה. התמדת הקריאה:

ועול מלכות. טורח המלך וחיילותיו:
ועול דרך ארץ. טורח הזמן:
אמר כי בשכר לקחו עול התורה יצילהו השם יתברך ויקל מעליו טורח הזמן:
ואמרו פורק עול תורה שאמר אין תורה מן השמים ואיני סובלה:
ואמרו (עירובין נד) חרות על הלוחות חירות על הלוחות רצה לומר החירות מתולדת הזמן ועניני המלכים למי שמקבל ועושה מה שנכתב על הלוחות

מסכת אבות פרק ג משנה ו (ו) רבי חלפתא איש כפר חנניא אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם שנאמר אלקים נצב בעדת אל ומנין אפילו חמשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה ומנין אפילו שלשה שנאמר בקרב אלקים ישפוט ומנין אפילו שנים שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגו' ומנין אפילו אחד שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך - בעדת אל. הנה ביארנו בתחלת סנהדרין שעדה אינה נופלת על פחות מי' ושם ביארנו ג"כ שב"ד לא יהיו פחות מג' והם נקראים אלקים לענין המשפט: ופי' אגודה מה שאוגד אדם בידו אחת והיד יש בה ה' אצבעות שבהן יאגוד וכלל החמש אצבעות יקרא גם כן אגודה מסכת אבות פרק ג משנה ז (ז) רבי אלעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ר"ש אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו מסכת אבות פרק ג משנה ח (ח) רבי דוסתאי בר' ינאי משום ר"מ אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך יכול אפילו תקפה עליו משנתו תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו מסכת אבות פרק ג משנה ט (ט) רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת - הנה דבר זה מוסכם עליו מהפילוסופים ג"כ שהרגל המעלות כשיקדם לחכמה עד שיהיה קנין חזק ואחר כך ילמד החכמה אשר תזרזהו על הטובות ההם יוסיף שמחה ואהבה בחכמה ובחריצות להוסיף ממנה אחר שתעוררהו למה שהורגל וכשיקדמו קניני הדעות ואח"כ ילמד ותהי החכמה מונעת אותו ממה שיתאוה בהרגל תכבד עליו החכמה ויניחנה: הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובין ממעשיו אין חכמתו מתקיימת מסכת אבות פרק ג משנה י (י) הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. ר' דוסא בן הרכינס אומר שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת ילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם - אמר שאלו הדברים מונעין ומבטלין מעלת האדם עד שיצא מן העולם והוא אבד מסכת אבות פרק ג משנה יא (יא) רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמלבין פני חבירו ברבים והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה"ב - מלבין פני חבירו. הוא מי שמבייש את חבירו:

מגלה פנים בתורה. הוא מי שעובר על מצות התורה בפרהסיא והוא תכלית הכפירה כמו שאמר הש"י והנפש אשר תעשה ביד רמה:
וענין מגלה פנים. יגלה פנים ויעיז וזהו לשון כפירה והוא מפורש כן בגמרת [ירושלמי] פיאה אמרו המגלה פנים בתורה העובר על ד"ת בפרהסיא כיהויקים בן יאשיהו:
מפר ברית. כמשמעו:
ושם אמר בכל הדברים אשר אמרו חכמים בהם שהעושה אותם אין להם חלק לעוה"ב במה אנן קיימין אם כשעשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה אלא כשלא עשה תשובה ומת ביסורין רוצה לומר שחומר החטאים והם אשר זכרו בהם אין לו חלק לעוה"ב גדול יותר משאר החטאים שהיסורין עם המיתה לא יכפרו אותם

מסכת אבות פרק ג משנה יב (יב) רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקבל את כל האדם בשמחה - קל לראש. קלות ידוע:

ונוח הוא הישוב וההנחה:
ואמר בזאת הצוואה כשתעמוד לפני אדם גדול המעלה שים עצמך לנגדו קל ושמש אותו ועמוד לפניו כאשר ירצה ואל תוקיר נפשך לו:
וכשתהיה עם שחור השער רוצה לומר עם צעיר השנים לא תעשה כן אבל תוקיר נפשך עמו ואל תשחק ואל תתגעגע עמו:
אחר כן אמר לא תחשוב שמה שהזהרתיך מהתגעגע עם צעיר השנים יתחייב שתקבל אותו בזעם ובפנים זועפים לא כן הכוונה אבל צריך שתקבל כל אדם קטן וגדול בן חורין ועבד כל איש ממין האדם בשמחה. וזה יותר ממה שאמר שמאי בסבר פנים יפות:
אמר המתרגם נראה לי מדברי הרב שהוא מפרש מלת מקבל מהקבלת פנים וכאילו הוא מקביל הנגזר מן מקבילות הלולאות אשר הוא מן הארמית תרגם נגד או נכח וכן אומר בזה הענין בערבי לשון פגישה והקבלה אומר פגשני פלוני בשמחה או בזעף ובלשון ההוא פירש הרב מקבל הנה ודעהו

מסכת אבות פרק ג משנה יג (יג) רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה מסורת סייג לתורה מעשרות סייג לעושר נדרים סייג לפרישות סייג לחכמה שתיקה - כשידור אדם נדרים ויקיימם יעלה בידו קנין ההמנע ממה שירצה שימנע ממנו ויתחזק לו הקנין ההוא ויקל עליו הפרישות ר"ל השמירה מהטומאות כמו שאמרו בחגיגה בגדי עם הארץ מדרס לפרושים מסכת אבות פרק ג משנה יד (יד) הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר בצלם אלקים עשה את האדם חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם. חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם שנאמר כי לקח טוב נתתי לך תורתי אל תעזובו - הוא היה אומר שההודעה מה שהטיבו לו שיעור הטובה היא הטבה אחרת כי פעמים שיגמול אדם טובה לאיש מבני אדם על דרך רחמנות ולא יודיעהו שיעור מה שעשה עמו מפני שהוא נבזה בעיניו מסכת אבות פרק ג משנה טו (טו) הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה - זה המאמר כולל דברים גדולים מאד וראוי היה זה המאמר שיהא לר' עקיבא וזהו פירושו בקצרה ועל תנאי שתדע כל מה שקדם בפרקים הקודמים אמר כל מה שבעולם ידוע אצלו יתברך והוא משיג אותו והוא אמרו הכל צפוי ואח"כ אמר לא תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב ההכרח כלומר שיהיה האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים אין הענין כן אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה והוא אמרו הרשות נתונה ר"ל כל אדם רשות נתונה לו כמו שביארנו בפרק השמיני ואמר שדין השם יתברך עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי עליהם כמו שביאר יתברך מדרכיו ואמר ארך אפים ורב חסד ואמת ואמרו חכמינו ז"ל (עירובין כב. ב"ק נ. וע"ע סנהדרין קיא) ארך אפים לצדיקים ולרשעים. ואמר הנביא המספר טוב ה' לכל:

ואחר כך אמר שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה אבל לפי רוב מספר המעשים והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות ועם זה יגיע קנין חזק לא כשיעשה אדם פעל אחד גדול מפעולות הטובות כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק והמשל בו כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד ולאיש אחד לא יתן כלום לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים והגיע לו קנין חזק וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפעל טוב ואח"כ פסקה ממנו. וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים או עשה צדקה לעני במאה דינרים שהוא די מחסורו כמו שפדה עשרה איסורים או השלים חסרון עשרה עניים כל אחד בעשרה דינרים ואל זה ההקש וזה ענין אמרו לפי רוב המעשה אבל לא לפי גודל המעשה

מסכת אבות פרק ג משנה טז (טז) הוא היה אומר הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת וכל הרוצה ללות יבא וילוה והגבאים מחזירין תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו ויש להם על מה שיסמכו והדין דין והכל מתוקן לסעודה - החנוני מקיף. מי שיאריך חובו ולא יבקשהו לאלתר וזה המשל מבואר כוונתו ידועה:

ואמרו כל הרוצה ללוות יבא וילוה. מחזק הענין הקודם שאין שם הכרח אבל בבחירת האדם יעשה מה שירצה לעשותו:
ואמרו והגבאים מחזירין תדיר. הוא משל על המות ושאר עונשים הבאים עם האדם:

והכל מתוקן לסעודה. כלומר תכלית כוונת כל זה חיי העולם הבא מסכת אבות פרק ג משנה יז (יז) ר' אליעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח - רוצה לומר בזה שכל שנים מאלו כל אחד משניהם מועיל במציאות האחר ומשלים זולתו ואמנם דבריו בדעת ובבינה הוא ענין פלוסופי דק מאד ואני אזכרהו נשען על תבונת מי שעיין בזה הענין וזה שהדעת אשר יגיע לנו ונקנה אותו אמנם השיגנו המושכלות אשר נשיגם אם נפריד הצורה ונשכיל אותה או שנשיג הצורות הנפרדות במציאותם מבלתי שנשימם אנחנו דעת אבל הם במציאותם דעת וזאת ההשגה היא אשר תקרא בינה והוא הדעת ובדעת ג"כ נבין ואפשר לנו שנשיג מה שנשיג וכאילו יאמר שאם לא נשכיל מושכל אין דעת לנו ואם לא יהיה דעת לנו לא נשכיל מושכל כי בדעת נשיגהו והבנת זה הדבר קשה מאד ואפילו מן הספרים המחוברים בו כל שכן מכאן ואמנם אנחנו מיישרים עליו הדרך הישרה לבד:

הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו שנאמר והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו שנאמר והיה כעץ שתול על (פלגי) מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי - כל שמעשיו. כבר פירשנו וביארנו אלה הדברים בזה הפרק מדברי רבי חנינא בן דוסא

מסכת אבות פרק ג משנה יח (יח) ר' אליעזר בן חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה - זה מבואר כבר ביארנו ענינו בפרקים הקודמים מסכת אבות פרק ד משנה א (א) בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר מכל מלמדי השכלתי איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא איזהו מכובד המכבד את הבריות שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו - זה מבואר וכבר זכרנו ענינו בפרקים הקודמים מסכת אבות פרק ד משנה ב (ב) בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה - כבר ביארנו פירוש זה המאמר בפרק י' מסנהדרין וכבר העידו חכמים ע"ה על חדוש נפלא בתורה יש בו זרוז על מעשה המצות והוא אמרו אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן וגו' וידוע שאינן מועילות שלא יהיה בהן דין ערי מקלטו עד שיובדלו השלש האחרות שבארץ ישראל אמרו (מכות י) יודע היה משה רבינו עליו השלום שאין שלש ערים שבעבר הידרן קולטות עד שיובדלו השלש שבא"י שנאמר שש ערי מקלט תהיינה. ואמנם הבדיל אלו מפני שאמר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה ואם כיוצא בזה במשה רבינו ע"ה משיג האמתות שלם שבשלמים נכסף להוסיף חצי מצות עשה על כל מעלתו ושלמותו אין צריך לומר שיעשו מי שנצטרעה נפשם והוחזק צרעתם וקדמה מסכת אבות פרק ד משנה ג (ג) הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום - ואמר שאי אפשר שלא יהיה לכל אדם עת שיוכל להזיק בו או להועיל ואפילו בדבר מועט מסכת אבות פרק ד משנה ד (ד) ר' לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה - כבר ביארנו וזכרנו בפרקים הקודמים שהענוה היא ממעלות המדות והיא ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח ואין לה שם אחר רק ענוה ולגאוה יש שמות רבים בלשון עברי גבה לב עינים רמות וגאה ורם ומשמות החכמים ז"ל רוח גבוה וגסות הרוח ומתגאה. וכנגדן שפלות הרוח וכבר ביארנו בפרק הרביעי שאדם צריך לו שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים על צד הסייג אבל במדה הזאת לבדה בין שאר המדות ר"ל בגאוה לגודל חסרון זאת המדה אצל החסידים ודעתם בנזקה רחקו ממנה עד הקצה האחרון ונטו אל השפלות הרוח לגמרי עד שלא ישאירו בנפשם מקום לגאוה כלל והנה ראיתי בספר מספרי המדות שנשאל לאחד מן החשובים החסידים ונאמר לו איזה יום הוא ששמחת בו יותר מכל ימיך אמר יום שהייתי הולך בספינה והיה מקומי בפחות שבמקום הספינה בין חבילות הבגדים והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון ואני הייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין ואהי נקל בעיניו ונבזה שהייתי שפל בעיניו מאד עד שגלה ערותו והשתין עלי ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר ממני כחי ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני ביזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח עד שיתרחק מן הגאוה:

ואני זוכר עתה קצת מה שזכרו חכמים בשבח הענוה וגנות הגאוה ומפני זה צוה זה להתקרב אל השפלות ואמר מאד מאד הוי שפל רוח. מפחדו שישאר האדם על הענוה לבדה כ"ש שיהיה אצלו מעט מן הגאוה אחר שהוא קרובה אליה מפני שהענוה ממוצעת כמו שזכרנו. ואמרו (מ"ר ש"ה מח ושלהי פ"ק שבת) בשבח הענוה מה שעשתה החכמה כתר לראשה עשתה הענוה עקב לסוליתה פי' למנעלתה דכתיב ראשית חכמה יראת ה'. זאת הראיה שיראת השם גדולה מן החכמה והיא סיבת מציאותה ואומר עקב ענוה יראת השם כלומר שיראת השם תמצא בשולי הענוה א"כ הענוה גדולה מן החכמה הרבה:
ואמרו (מגילה לא:) דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כתוב בתורה האל הגדול וגו' וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה. ושנוי בנביאים דכתיב כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון וסמיך ליה ואת דכא ושפל רוח. ומשולש בכתובים דכתיב סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות. ויש לך ללמוד ממשה רבינו ע"ה אשר נשלמו בו מעלות השכליות ומעלות המדות כולן מכוונות למדרגת הנבואה אב בתורה אב בחכמה אב בנבואה ושבחו השם יתברך על כל אדם במדת הענוה ואמר והאיש משה עניו מאד מכל האדם ואמרו מאד מופת לרוב ענותנותו והטותו לצד הקצה האחרון וכן תמצאהו אומר ונחנו מה. וכן בדוד משיח אלקי יעקב ונעים זמירות ישראל והוא מלך נכבד שגדלה מלכותו וחזקה חרבו ושיעדו הש"י לנו ע"י משה רבינו ע"ה והוא הכוכב אשר דרך מיעקב כמו שבארו רז"ל והוא נביא וגדול שבשבעים זקנים כמו שאמר יושב בשבת תחכמוני ועם כל זה אמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. והרבה מאילו מעלות המורות על תכלית הענוה. ומה שאמרו רז"ל בגאוה אמרו (סוטה ד:) כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים. כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך ואמרו כאילו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה'. ואמרו שחטא הגאוה כמי שבא על העריות אמר תועבת ה' כל גבה לב ואמר כי את כל התועבות האל ואמרו שהמתגאה הוא בעצמו אצל הש"י כעבודת כוכבים עצמה והביאו ראיה מאמרו חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כלומר גבה רוח כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה. ואמרו שהמתגאה ראוי להורגו ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה כתיב הכא ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשיריהם תגדעון ואמרו שהש"י לא יחיה המתגאים בתחיית המתים באמרם כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר. מי שנעשה עפר בחייו ר"ל הענוים הם אשר יחיו והפליגו בזה ואמרו כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו שנאמר וגבוה ממרחק יידע. והרבה מדבריהם באמרם שהצרעת עונש המתגאים אמרו לשאת ולספחת ולבהרת ואין שאת אלא גבוה שנאמר הגבעות הנשאות כאילו אמר למתגאה הספחת:

וסוף שאמרו בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה ר"ל שאין ראוי להיות האדם שפל רוח לגמרי מפני שאינו מן המעלות ושערוהו על דרך משל חלק מארבעה וששים ר"ל כשנשים הגאוה בקצה אחד ושפלות הרוח בקצה אחר יהיה ביניהם רחב ארבעה וששים חלקים שיהיה האדם עומד בחלק ס"ג אינו רוצה במצוע בזאת המדה לבדה לברוח מן הגאוה שאם יחסר חלק אחד ויקרב אל הגאוה יותר יכנס תחת השמתא וזה היה דעת רבא בענוה אבל רב נחמן פסק ואמר שאין ראוי שיהיה לאדם ממנה ר"ל מן הגאוה לא חלק גדול ולא חלק קטן מפני שאין חטאו מעט שישים האדם תועבת ה' אין ראוי להתקרב אליו אמר בזה הענין רב נחמן בר יצחק אמר לא מינה ולא מקצתה. ומי זוטרא מאי דכתיב כי תועבת ה' כל גבה לב ולחוזק זה החטא הארור אמר זה מאד מאד הוי שפל רוח. שתקות אנוש רימה. רוצה לומר שאתה צריך להכריח נפשך עד שתרחיק ממנה הגאוה בחשבך באחרית הגוף והוא שובו רמה:

ר' יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם - אתה יודע מן הכתוב שהשוגג יש לו חטא ומפני זה צריך כפרה בקרבן והשם יתברך אמר בו ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. אבל אינו כמזיד חלילה ליושר דרכו הי"ת להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים אבל כוונתו הנה שחלול השם אם יהיה במזיד או בשוגג נפרעין ממנו בגלוי אם היה מזיד עונש מזיד ואם היה שוגג עונש שוגג אבל שני העונשים בגלוי

מסכת אבות פרק ד משנה ה (ה) ר' ישמעאל אומר הלומד ע"מ ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד ע"מ לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ר' צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודאישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם - אחרי אשר הסכמתי שלא אדבר בזאת הצוואה מפני שהיא מבוארת ולדעתי ג"כ שדברי בה לא יאותו לרוב חכמי התורה הגדולים ואפשר לכולן חזרתי מהסכמתי ואדבר בה מבלתי שאשגיח לקודמים או לנמצאים. דע שזה שאמר שלא תעשה התורה קרדום לחפור בו כלומר לא תחשבהו כלי לחיות בו וביאר ואמר כי כל מי שיהנה בעולם הזה בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם פירוש מחיי העולם הבא והתעותו בני האדם בזה הלשון הנגלה והשליכוהו אחרי גיום ונתלו בפשטי הדברים שלא יבינום ואני אפרשם וקבעו להם חוקים על יחידים ועל קהלות והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה שזה מחוייב וראוי שיעזרו חכמים והתלמידים והאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן וזה הכל טעות ולא נמצא בתורה ולא בדברי החכמים דבר שיאמת אותו ולא רגלים שישען עליהם כלל שאנחנו כשנעיין בדברי רז"ל לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות ולא לראשי גליות לא לדייניהם ולא למרביצי התורה ולא לאחד מהגדולים ולא לשאר בני אדם מן העם אבל נמצא בכל דור ודור בכל קהלותיהם שהיה בהן עני בתכלית עניות ועשיר גדול בתכלית העושר וחלילה לי לחשוד הדורות ההם שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה כי אמנם העני ההוא אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ופנינים אלא שלא היה רוצה אבל היה מסתפק במלאכתו שהיה מתפרנס בה אם בריוח אם בדוחק והיה בז למה שבידי אדם כי התורה מנעתו מזה וכבר ידעת (יומא לה:) שהלל הזקן היה חוטב עצים והיה לומד לפני שמעיה ואבטליון והיה עני בתכלית העניות ומעלתו היתה כאשר ידעת מתלמידיו אשר נמשלו כמשה ואהרן ויהושע והקטן שבתלמידיו (ב"ב קלד. סוכה כא.) רבן יוחנן בן זכאי ואין ספק למשכיל שאילו היה מורה לאנשי דורו ליהנות מהן לא היו מניחין אותו לחטוב עצים. ור' חנינא בן דוסא (ברכות יז: תענית כד:

חולין פו.) שיצאה בת קול ואמרה כן העולם אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש ולא היה מבקש מבני אדם (כתובות קה. וע"ש דרב הונא היה אומר כך) וקרנא היה דיין בא"י והוא הוה דלי דולא וכשהיו באין בעלי הדין לפניו היה אומר תנו לי מי שידלה במקומי או תנו לי כדי בטילתי ואדון לכם ולא היו ישראל שבדורם לא אכזרים ולא בלתי גומלי חסדים ולא מצאנו חכם מן החכמים עניים שהיה מגנה אנשי דורו על שלא היו מעשירים אותם חלילה לשם אבל הם בעצמם היו חסידים מאמינים האמת לעצמם והיו מאמינים בהשי"ת ובתורת משה אשר בה יזכה האדם לחיי העוה"ב ולא היו מתירים לעצמם לבקש ממון מבני אדם והיו רואים שלקיחתן היה חילול השם בעיני ההמון מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם אדם ותתבזה בעיניהם ויהיה מי שעושה זה דבר השם בזה ואמנם התעו אלה המתגברין לחלוק על האמת ועל הפסוקים הפשוטים והנגלים בלקיחת ממון בני אדם ברצונם או על כרחם מהמעשים אשר ימצאו בגמ' מאנשי בעלי מומין בגופותיהם או זקנים באו בימים עד שא"א להם לעשות מלאכה שאין תחבולה להם אלא לקחת ממון מאחרים ואם לא מה יעשו הימותו זה לא צותה התורה ואתה תמצא המעשה אשר הביאו ראיה ממנו (ב"מ פד:) באמרם היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה אבל עם היכולת לא המציא אליו התורה דרך:
ורב יוסף היה (גיטין סז:
וע"ש) מוליך עצים ממקום למקום והיה אומר יפה מלאכה שמחממת בעליה רצה לומר עם טורח אבריו כי בהוליכו העצים הכבדים היה מתחמם גופו בלא ספק והיה משבח זה ושמח בו והיה נהנה במה שחלק לו השם יתברך מה שאצלו במעלות ההסתפקות ושמעתי המשוגעים המבוהלים הנתלים בראיות שהביאו באמרם (ברכות י:) הרוצה ליהנות יהנה כאלישע והרוצה שלא ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי וזה אינו דומה לזה אשר מביאים כלל אבל זה אצלי הטעה גדולה מהביא ראיה ממנו מפני שהוא מבואר ואינו מקום שיטעה האדם בו שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם כ"ש שלא היה מבקש מהם וקובע להם חוקים חלילה לשם אמנם היה מקבל כבוד לבד כשהיה מאכסן אותו אדם בעברו עליו להיות בבית אצלו והיה אוכל לחמו בלילה ההוא או ביום ההוא והיה שב לעסקיו ושמואל לא היה נכנס לבית אדם ולא היה אוכל משום אדם וכיוצא בזה אמרו חכמים ז"ל שתלמיד חכם כשירצה להדמות בזה עד שלא יכנס לבית אדם הרשות בידו ואם ירצה להתאכסן אצל אדם בעברו עליו לצורך הוצאת דרך הרשות בידו מפני שכבר הזהירו מלאכול אצל כל אדם שלא לצורך ואמרו (פסחים מט:) ת"ח המרבה סעודתו בכל מקום וכו' ואמרו (שם) כל סעודה שאינה של מצוה אסור להת"ח ליהנות ממנה ולמה אאריך בזה הענין ואמנם אזכיר המעשה אשר התבאר בגמ' (נדרים סב.) והוא שאדם אחד שהיה לו כרם והיו נכנסים בו הגנבים וכל פעם אשר היה רואה אותן בכל יום [היה] מוצא פירותיו מתמעטין והולכין ולא היה ספק בו שאחד מן הגנבים נתן עיניו בו והיה מצטער מזה כל ימי הבציר עד שבצר ממנו מה שבצר וצמקם עד שיבשו ואסף הצימוקים ודרך בני אדם כשיאספו הצימוקים שיפלו מהם גרגירים מן התאנים ומן הענבים ומותר לאכלן מפני שהם הפקר וכבר הניחום בעלים למיעוטם למוציאהם ובא ר' טרפון במקרה יום אחד לכרם ההוא וישב ולקט מן הצימוקים שנפלו והיה אוכל אותם ובא בעל הכרם וחשב שזה היה הגנב שגנב ממנו כל שנה ולא היה מכיר אותו אבל שמע עליו ולקחו מיד והתחזק עליו ושם אותו בשק אחד ושם אותו על גבו להשליכו בנהר וכשראה ר' טרפון כך צעק ואמר אוי לו לטרפון שזה הרגו וכששמע בעל הכרם הניחו וברח לדעתו שחטא חטא גדול והיה רבי טרפון מצטער מן היום ההוא והלאה כל ימיו ומתאבל על מה שאירע לו שהציל את עצמו בכבוד התורה והוא היה עשיר גדול והיה יכול לומר הניחני ואני אתן לך כך וכך זהובים והיה נותנם לו ולא היה צריך להודיעו שהוא ר' טרפון והיה מציל את עצמו בממונו ולא בתורה ואמרו כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואמר אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה שכל המשתמש בכתרה של תורה אין לו חלק לעוה"ב ונעקר מן העולם ואמרו זה משום דר' טרפון עשיר גדול היה והו"ל לפיוסיה בדמים. וכן (ב"ב ח.) פתח רבינו הקדוש ע"ה אוצרות בשנת רעבון ואמר כל מי שירצה לבא לקחת פרנסתו יבוא ויתפרנס ובלבד שיהיה ת"ח ובא ר' יונתן בן עמרם ועמד לפניו והוא לא היה מכיר אותו אמר לו רבי פרנסני א"ל קרית לא שנית לא אלא במה אפרנסיך אמר לו פרנסני ככלב וכעורב ר"ל אע"פ שאין בי חכמה כמו שיפרנס הש"י חיה טמאה ועוף טמא שאין ע"ה פחות מהם ונתן לו ואח"כ נתחרט באשר פתהו בדבריו ואמר אוי לי שנהנה ע"ה מנכסי ואמרו לו השומעים זה שאירע לו אולי יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד התורה כשיוכל להשמר מזה ואפי' בתחבולה וחקר ומצא הענין כן. וב' המעשים האלה ישתיקו כל חולק בזה הענין. ואמנם הדברים אשר התירה אותם התורה לת"ח הוא שיתנו ממונם לאדם לעשות בו סחורה בבחירתו ויהיה השכר כולו להם אם ירצה והעושה זה יש לו שכר גדול (ברכות לד:
כתובות קיד חלק צט:) עליו וזהו מטיל מלאי לכיס (פסחים נג:) של ת"ח ושתמכר סחורתם (ב"ב כב.) לפני כל סחורה ושיקנו להן בתחלת השוק אלה הם חוקים שקבע להם הי"ת כמו שקבע המתנות לכהן והמעשרות ללוי לפי מה שבא בקבלה כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם על קצתם על דרך כבוד ואע"פ שאין שם חכמה וכדי הוא ת"ח להיות כע"ה נכבד וכן הקילה התורה מתלמידי חכמים חוקי המלכות בארנוניות ואכסניות החיל וחוקים המיוחדים בכל איש ואיש והם הנקראים כסף גולגולת יפרעו בעבורם הקהל וכן בנין החומות וכיוצא בהן ואפילו הת"ח בעל ממון לא יתחייב דבר מכל זה וכבר הורה רבי יוסף הלוי ז"ל לאיש במקום אחד שהיה לו גנות ופרדסים שהיה חייב בעבורם אלפי זהובים ואמר שיפטר מתת בעבורם דבר מכל מה שזכרנו מפני שהיה ת"ח ואע"פ שהיה נותן במס ההוא אפילו עני שבישראל וזהו דין תורה כמו שפטרה התורה מחצית השקל מן הכהנים כמו שביארנו במקומו ומה שדומה לזה

מסכת אבות פרק ד משנה ו (ו) רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות - כבוד התורה הוא בהוראות הזריזות בעשייתה ויכבד החכמים המעמידים אותה והספרים אשר חברו בה וכן חלול התורה הפך הג מסכת אבות פרק ד משנה ז (ז) ר' ישמעאל אומר החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח - בהוראה. גס לבו להתגבר להורות מבלי יראה ופחד מסכת אבות פרק ד משנה ח (ח) הוא היה אומר אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד ואל תאמר קבלו דעתי שהן רשאין ולא אתה - התורה התירה לאיש מומחה לרבים לדון יחידי כמו שביארנו בסנהדרין אבל זהו דבר תורה והזהיר הנה ממנו קצת על הצד המוסר ולא על צד האיסור. ואמר כשיחלוקו עליך חבירך בדעת מן הדעות לא תכריחם לקבל סברתך מפני שהם מכירים אם יש להם לקבלה ואינו ברשותך להכריחם לקבל את דעתך מסכת אבות פרק ד משנה ט (ט) ר' יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני - אמר כי העוסק בתורה והוא עני ודל ועם כל זה יצער נפשו לעסוק בה לסוף יעסוק בה מעושר ומאשר לא יהיה לו מה שיטרידהו מן הקריאה ומי לא יעסוק בתורה מפני רוב הממון להתעסקו במאכל ובמשתה ובמנוחה לסוף יתרושש ויצר לו הזמן עד שיהיה סיבת בטולו בקריאה טרדתו בלחם למאכלו מסכת אבות פרק ד משנה י (י) רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך ואם עמלת בתורה יש שכר הרבה ליתן לך - אמר [הוי] ממעט בסחורה והתמד על התורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ר"ל שלא תהא שפל רוח בפני הגדולים לבד אמנם בפני כל אדם עד שכשתשב עם איזה אדם שיהיה יהא ספורך עמו כאילו הוא גדול במעלה יותר ממך וזה כולו לברוח מן הגאוה כמו שביארנו וענין בטלים הרבה כנגדך. הוא שיש דברים הרבה המבטלים ויצטרכו למי שנתעסק בהן וכשלא תתעסק בתורה יטרידך הזמן באחד מן הדברים ההם מסכת אבות פרק ד משנה יא (יא) רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים - פרקליט. הוא המליץ טוב על האדם למלך:

קטיגור. הוא הפך זה והוא המלשין האדם למלך ומשתדל להמיתו:

ואמרו שהתשובה אחר המעשים הרעים או המעשים הטובים בתחלת הענין כל אחד משני העניינים האלה מונעים מבא המכות והחלאים באדם מסכת אבות פרק ד משנה יג (יג) רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון ר"ש אומר שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן - אלו השלש מעלות טובות נתנו לאומה זו בתחילת נתינת התורה והן הכהונה והמלכות והתורה (יומא עב:) כהונה זכה בו אהרן מלכות זכה בו דוד וכתר תורה מונח לכל מי שירצה להתעטר בו ואמרו רז"ל (שם) ושמא תאמר שזה הכתר פחות הוא משנים האחרים אינו כן אבל גדול הוא משניהם ובו יהיו השנים שנאמר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק ואמר בי שרים ישורו וגו' אבל כתר שם טוב מגיע מאת התורה ר"ל ידיעתה והמעשה בה כי בהן יגיע השם הטוב האמיתי מסכת אבות פרק ד משנה יד (יד) ר' נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך שחבריך יקיימוה בידך ואל בינתך אל תשען - אמר בקש מקום הקריאה והלמוד כי עם זולתיך יתכן לך הקריאה ותתקיים ולא תשען על תבונתך ותאמר שאינך צריך לחברים ולתלמידים שיעוררוך מסכת אבות פרק ד משנה טו (טו) ר' ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים ר' מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים - אמר. שבהיות האדם תלמיד למי שהוא חכם ממנו יותר טוב לו ויותר ראוי מהיותו רב לפחות ממנו כי בענין הראשון יוסיף ובענין השני יחסר ואתה תבין ממה שביארנו בסנהדרין שהן שמו מטעם מעלין בקדש ולא מורידין ראש ישיבה של עשרים ושלשה סוף של אחד ושבעים מישיבה גדולה שראו שהם הוסיפו לו בזה מעלה מסכת אבות פרק ד משנה טז (טז) ר' יעקב אומר העוה"ז דומה לפרוזדור בפני העוה"ב התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין - טרקלין. הוא ההיכל ופרוזדור. הוא בית שער והמשל מבואר והכוונה ידועה שבעוה"ז יקנה האדם המעלות שבהן יזכה לעוה"ב כי זה העולם אמנם הוא דרך ומעבר לעוה"ב מסכת אבות פרק ד משנה יז (יז) הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב ויפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז - כבר ביארנו בפרק י' מסנהדרין שאין אחר המות שלמות ולא תוספת אמנם ישלים האדם ויוסיף מעלה בעוה"ז ואל זה רמז שלמה באמרו כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה. אבל הענין ההוא אשר ילך האדם עליו ישאר לעולם ולזה צריך שישתדל האדם בזה הזמן הקצר ולא יאבד זמנו אלא בקנות המעלות לבד מפני שהפסידו מרובה אחר שאין לו תמורה ולא תקנה וכאשר ידעו החסידים זה לא ראו לכלותו אלא בחכמה ובתוספת המעלות והרויחו זמנם כולו על דרך האמת ולא פזרו ממנו בעניני הגשמים אלא זמן קצר מאד ובדבר הצריך שאי אפשר זולתו ואחרים הוציאו זמנם כולו בגשמיות לבד ויצאו ממנו כאשר באו כלעומת שבא כן ילך והפסידוהו כולו הפסד עולמית וההמון כולם יהפכו האמת בזאת השאלה ויאמרו שהכת הראשונה הפסידו העולם והכת האחרונה הרויחו העולם והענין בהיפך כמו שספרנו והם שמים חושך לאור ואור לחושך ואוי למאבדים האמת והענין הזה עשה שלמה ע"ה עיקר בקהלת בשבחו הרווחת העולם וגנותו הפסדו וביארו שאין ריוח וקנין אחר המות מן הדבר אשר יבצר ממנו הנה וזה כולו אמת וכשתבחן הספר ההוא בזאת הבחינה יתבאר האמת מסכת אבות פרק ד משנה יח (יח) רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חברך בשעת כעסו ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו ואל תשאל לו בשעת נדרו ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו - זה מבואר והם עניני מוסרים בתקוני חברת בני אדם בהפיל הדבר במקומו המועיל מסכת אבות פרק ד משנה יט (יט) שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו - חרון אפו לא נאמר אלא אפו מלמד שמוחלין לו כל עונותיו ואע"פ שלשלמה אמר בחכמתו זאת הצוואה אבל זה החכם היה מוכיח בזאת המדה ומזהיר מזאת העבירה מסכת אבות פרק ד משנה כ (כ) אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק - אמר שהלומד בימי הילדות יתקיים ולא יקל לשכחו והענין מן הלמוד בימי הזקנה בהפך וזה מבואר ונראה לעין:

ר' יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי אומר הלומד מן הקטנים למה הוא דומה לאוכל ענבים קיהות ושותה יין מגתו והלומד מן הזקינם למה הוא דומה לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו - אמר ר' יוסי כי חכמת הבחורים יש בה שאלות וספקות בלתי מזוקקות ולא נמלטו מן הקושיות כי לא ארכו להם הימים לשנות תלמודם ולהסיר הספקות ואמר רבי לא תבחין היין בקנקניו כי יש קנקן חדש ובו יין ישן וקנקן ישן ריקם ואין דבר בו כן יש בחורים ששאלותיהם וחכמותיהם זכות לא תתערב בהם ספק כיין ישן שנבדלו שמריו ממנו ויש זקנים שאין להם חכמה כלל ואין צריך לומר שאין להם חכמה [שאינה] מעורבת ומבולבלת

מסכת אבות פרק ד משנה כא (כא) רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם - אמר הקנאה והתאוה ואהבת הכבוד מוציאין את האדם מן העולם. והוא כי באלה המדות או באחת מהן יפסיד אמונת התורה בהכרח ולא יגיעו לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המדות מסכת אבות פרק ד משנה כב (כב) הוא היה אומר הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון לידע ולהודיע ולהוודע שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא הוא המבין הוא הדיין הוא עד הוא בעל דין והוא עתיד לדון ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד שהכל שלו ודע שהכל לפי החשבון ואל יבטיחך יצרך שהשאול בין מנוס לך שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה - אמר לידע להודיע ולהוודע. רוצה בו שיודע העתידים להולד ואשר הם נולדים עתה וימותו ואשר יחיו אחר המות ונלמד משלש הכתות האלה שהוא היוצר והוא הבורא. ואמרו הוא הדיין והוא עתיד לדון רוצה בו שהוא שופט עתה את הכל בחיים ובמות ובשאר עניני העולם והוא ג"כ עתיד לדון אשר יחיו לעוה"ב בגמול ועונש:

ואמר ולא מקח שוחד. הוא כמו שאמר ג"כ בתורה אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד. ואין ענינו שלא יקח שוחד להטות הדין כי זה מן השטות שירוחק מן הש"י מה שלא יצוייר ואף לא ידומה כי איך יצוייר לו שוחד ומה יהיה השוחד אבל ענינו מה שביארנו שהוא לא יקח שוחד הטובות כמו שיעשה אדם אלף טובות ורעה אחת שלא ימחול הש"י מעבירה ההוא לרוב טובותיו ויחסר לו מאלף טובותיו טובה אחת או יותר אבל יענש על זאת הרעה האחת ויגמלהו על הטובות ההם כולם וזהו ענין לא יקח שוחד. והוא כמו לא ישא פנים שיענש הגדול במעלות על דבר מועט כמו שיענש משה רבינו ע"ה על חטא הכעס כמו שביארנו בפרקים הקודמים וגמול עשו הרשע על כבוד אב ואם ונבוכדנצר על כבוד הש"י כמו שהתבאר בסנהדרין וזהו ענין ולא משוא פנים:
ובחון מאמר שעל כרחך אתה נולד ומה שדבק בו שהוא זכר ענינים טבעיים שאין בחירה לאדם בהן שעליהם אמרו רז"ל (ברכות לג. מגילה כה. נדה טז:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ולא אמר על כרחך אתה חוטא או עובר או מהלך או עומד ומה שדומה לזה שאלו כולם ענינים שהם ברשות האדם ואין הכרח בהם כמו שביארנו בפרק החמישי

מסכת אבות פרק ה משנה א (א) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות - בעשרה מאמרות. כשתסתכל בכל מה שבא במעשה בראשית ויאמר תמצאם תשעה ובראשית עשירי ואף על פי שלא התבאר בו מלת (עיין ר"ה לב:

מסיק הש"ס אשאלת והא תשעה הוי בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו) ויאמר הענין מורה עליו וכאילו אמר ויאמר אלקים יהיו השמים והארץ כי לא נהיו מבלתי מאמר והיה יכול לספר הבריאה כולה במאמר אחד כשיאמר ויאמר אלקים יהיו שמים וארץ ויהי רקיע ויקוו המים וגו' ואמנם ייחד מאמר לכל ענין להודיע גודל זה המציאות וטוב סדרו ושמפסידו מפסיד דבר גדול. רוצה לומר שמפסידו מי שיפסיד נפשו אשר בידו לתקנה ולהפסידה וכאילו הוא התכלית האחרון מכלל המציאות אשר אמר בו עשרה מאמרות כמו שביארנו בפתיחת חיבורינו זה

מסכת אבות פרק ה משנה ב (ב) עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארץ אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסים ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כולם - אלו הדורות הם דברי התורה פלוני הוליד פלוני על הסדר וזכר זה ומה שאחריו מפני זכרו עשרה מאמרות שבהן מוסר לאדם לזרז אותו לתקן נפשו במעלות המדות ובמעלות השכליות שזהו כוונת זאת המסכתא מסכת אבות פרק ה משנה ג (ג) עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו - העשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו כולם דבר הכתוב. הראשון הגרות באמרו יתברך לך לך מארצך וגו'. השני הרעב אשר נמצא בארץ כנען בבואו שם והוא יעדו ואעשך לגוי גדול וזה נסיון גדול והוא אמרו ויהי רעב בארץ. והשלישי חמס המצריים עליו בהלקח שרה לפרעה. והרביעי הלחמו בד' מלכים. החמישי לקחו הגר לאשה אחר שנואש מהוליד משרה. הששי הוא המילה אשר צוה בה בימי הזקנה. השביעי חמס מלך גרר עליו בלקחו שרה גם כן. השמיני גרש הגר אחרי הבנותו ממנה. התשיעי הרחקת בנו ישמעאל והוא אמרו יתברך אל ירע בעיניך על הנער וגו' וכבר העיר הכתוב איך היה קשה בעיניו הדבר הזה באמרו וירע הדבר מאד בעיני אברהם אלא ששמר מצות הש"י וגרשם. העשירי עקידת יצחק מסכת אבות פרק ה משנה ד (ד) עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום במדבר שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי - אבל הי' נסים שנעשו לאבותינו במצרים הוא הנצלם מן הי' מכות והיות כל מכה ומכה מיוחדת במצרים ולא בישראל ואלו הם נסים בלא ספק ולשון התורה בכל מכה ומכה מהם שהביא הקב"ה על המצרים מלבד מכת הכנים שלא ביאר זה אלא שהוא ידוע שלא ענש ישראל אבל היו נמצאים אצלם ולא היו מצערים אותם וכן ביארו החכמים אבל בשאר המכות התבאר בהם הענין אמר בדם ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ראיה שהנזק היה משיג אותם לבדם ואמר בצפרדעים ובאו בביתך ובחדר משכבך וגו' ואמר בערוב והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן וגו'. ואמר בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד. ואמר בשחין כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. ואמר בברד רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד. ואמר בארבה ויעל הארבה על כל ארץ מצרים. ואמר בחושך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. אבל הי' ניסים שהיו על הים הם קבלה. הראשון הבקעות המים כפשוטו של פסוק ויבקעו המים. השני שאחר שבקעו נעשה כקובה עד ששב כדמות גג ולא מקורה ולא משופע והיה הדרך כאילו היה נקב במים והמים מימין ומשמאל וממעל הוא מאמר חבקוק נקבת במטיו ראש פרזיו. השלישי שארצו נתקשה ונקפא להם כאמרו הלכו ביבשה ולא נשאר בקרקעיתו שום חומר וטיט כבשאר נהרות. הרביעי שדרכי מצריים היו בחומר מדובק והוא אמרו חומר מים רבים. והחמישי שנבקעו לדרכים רבים כמספר השבטים כעין קשת עגול על זאת הצורה [עיין בערכין הצורה] והוא אמרו לגוזר ים סוף לגזרים. והששי שנקפאו המים ונתקשו כאבנים ועל זה אמר שברת ראשי תנינים על המים. ר"ל שנתקשו המים עד ששבו בענין שישבור הראשים עליהם. והשביעי שלא נקפאו כקפיאת שאר המים הנקפאים ר"ל חתיכה אחת אבל היו חתיכות רבות כאילו הם אבנים וסדרו קצתם על קצתם והוא אמרו אתה פוררת בעזך ים. והשמיני שנקפה כזכוכית או כשהם ר"ל בהיר עד שיראו קצתם אל קצתם בעברם בו והוא אמרו חשכת מים עבי שחקים. ר"ל שקבוץ המים היה כעצם השמים לטוהר שהוא בהיר. והתשיעי שהיו נוזלים ממנו מים מתוקים והיו שותים אותם. והעשירי שהיו נקפים בעת שהיו נוזלים אחר שלקחו מהם מה ששתו עד שלא היו יורדין לארץ והוא אמרו נצבו כמו נד נוזלים ר"ל הדבר הנוזל היה נקפה בלב ים ומצאנו בקבלה ג"כ שהמצריים באו עליהם מכות על הים יותר ממכות מצרים אבל כולם היו מעשרה המינים ההם אשר ירדו במצרים ונחלקו למינים רבים על הים ועל זה רמז באמרו אלה הם האלקים המכים את מצרים בכל מכה במדבר ר"ל במדבר ים סוף. אבל העשרה נסיונות שנסו אבותינו את המקום כולם דברי הכתוב הם. הראשונה על ים סוף באמרם המבלי אין קברים במצרים. והשני במרה הוא אמרו וילונו העם על משה לאמר מה נשתה. והשלישי במדבר סין כשבקשו המן והוא אמרם מי יתן מותנו ביד ה' וגו'. הרביעי מריתם בהניח המן עד הבקר והוא אמרו ויותירו אנשים ממנו עד בקר. החמישי מריתם בבקשם אותו ביום השבת כמו שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט. והששי ברפידים על המים ג"כ. והשביעי בחורב במעשה העגל. והשמיני בתבערה בהיותם מסופקים במקום ההוא באמרו המתאוננים והוא אמרו ויהי העם כמתאוננים. והתשיעי בקברות התאוה בבקשם הבשר אמרו והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. והעשירי במדבר פארן בענין המרגלים ושם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי מסכת אבות פרק ה משנה ה (ה) עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש לא הפילה אשה מריח בשר הקודש ולא הסריח בשר הקדש מעולם ולא נראה זבוב בבית המטבחים ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים עומדים צפופים ומשתחוים רוחים ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים - כבר ידעת שהמזבח היה באמצע העזרה ואנו עתידים לבאר זה במקומו והיה מגולה לשמים עם כל זה לא היו מכבין הגשמים אש המערכה ולא היה מפזר הרוח את עמוד העשן העולה מן הקרבנות אבל בעת ההקרבה היה האויר צח והיו עומדים בעזרה כל אחד בצד חבירו ובעת השתחויה לא היו לוחצים זה את זה לרוב מוראם וישובם במקום ההוא מסכת אבות פרק ה משנה ו (ו) עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות וי"א אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה - אף צבת בצבת עשויה. קמייתא מאן עבדה כבר זכרנו לך בפרק הח' שהם לא יאמינו בחידוש הרצון בכל עת אבל בתחילת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה תמידי. והוא הדבר הטבעי. או יהיה חדוש לעתים רחוקים והוא המופת הכל בשוה על כל אמרו שביום השישי שם בטבע הארץ שתשתקע קרח ועדתו ולבאר שיוציא המים ולאתון שידבר וכן השאר. וכתב הוא התורה הכתובה לפניו יתברך כמו שאמר ולא נודע איך הוא והוא אמרו ואתנה לך את לוחות האבן והמכתב הוא הכתיבה שעל הלוחות כמו שאמר והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות. ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה ייחד אלו העשרה דע שלא ייחדם לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד ושאר הנפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו בו בעת העשותם תחילה ואמרו על דרך משל שיום שני בהחלק המים הושם בטבע שיחלק ים סוף למשה והירדן ליהושע וכן לאלישע ויום רביעי כשנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני בדבר יהושע אליו וכן שאר הנפלאות מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות:

ושמיר הוא שרץ קטן חוצב האבנים הגדולות בעברו עליהם ובו בנה שלמה את בית המקדש:

וצבת. הוא כדי שיקח בו הנפח הברזל החם עד שיעשה בו מה שיעשה מסכת אבות פרק ה משנה ז (ז) שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין ואינו נכנס לתוך דברי חבירו ואינו נבהל להשיב שואל כענין ומשיב כהלכה ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי ומודה על האמת וחילופיהם בגולם - הנני מפרש תחילה אלו המדות שנכפלות הרבה בדברי חכמים והוא בור עם הארץ וגולם וחכם וחסיד אמנם בור הוא איש אשר אין לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המדות ר"ל לא חכמה ולא מוסר ואין לו ג"כ קנין הדעות כאילו הוא ערום מן הטוב ומן הרע והוא הנקרא בור לדמותו כארץ לא יזרע בה דבר מן הדברים והיא הנקראת שדה בור כמו שנתבאר בזרעים:

ועם הארץ הוא איש שיש לו מעלות המדות אבל אין לו מעלות שכליות רצונו לומר שיש לו דרך ארץ ואין בידו תורה והוא הנקרא ע"ה. ר"ל שהוא טוב לישוב הארץ ולקבוצי המדינות מפני שיש לו מעלות המדות שתיטב בהם חברתו עם זולתו כמו שביארנו בתחילת חבורינו:
וגולם. הוא איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות המדות אמנם אינם שלמות ולא הולכות על סדר כראוי אבל יש בהם ערבוביא ובלבולים והתערב בהם חסרון ומפני זה נקרא גולם. להדמותו לכלי אשר יעשהו האומן ותהיה בו הצורה המלאכיית שיחסרוהו ההשלמה והתקון כסכין והסייף כשיעשה הנפח גולמים והגיע להם צורתם קודם שישחיזם ויחדדם וימרטם ויפתח בהם מה שדרכו לפתח וישלים תקונם והם הנקראים לפני זה גולמי כלי מתכות כמו שהתבאר בכלים והיא מלה עברית גלמי ראו עיניך. ר"ל חומר שלי קודם הגיע צורת האדם בה וכאשר לא הגיע לזאת הצורה שלמותה קראוהו גולם לדמותו כחומר הנמצא מוכן לקבל צורה אחרת ישוב בה יותר שלם:
וחכם. הוא האיש שהגיעו לו שני המינים מן המעלות על השלמות כמו שצריך:
וחסיד. הוא האיש החכם כשיוסיף במעלה ר"ל במעלות המדות עד שיטה אל הקצה האחד מעט כמו שביארנו בפרק הד' ויהיו מעשיו מרובין מחכמתו ומפני זה נקרא חסיד. לתוספתו כי ההפלגה בדבר יקרא חסיד תהיה ההפלגה ההיא בטוב או ברע ואמר הנה שהחכם יהיו לו אלו הז' מעלות והם עקרים גדולים ומפני זה יכוין אליהם שבהם אפשר הגמרא והלמוד והמעשה. הארבעה מהם הם מעלות המדות והוא שאינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ואינו נכנס בתוך דברי חבירו אבל ינוח עד שישלים דבריו ולא יתפאר במה שלא ידע והוא אמרו על מה שלא שמע אומר לא שמעתי ולא יתעקש אבל כשישמע האמת יודהו ואפילו במה שאפשר לו לדחות ולחלוק ולהטעות לא ירצה לעשותו וזהו אמרו ומודה על האמת. הג' מעלות שכליות הם כשיטעהו מטעה במלאכת המטעה לא יבהל וישאר מסופק באמת אבל ירגיש מהרה למקום הטעותו ויבארהו והוא אמרו ואינו נבהל להשיב וזה אמנם יהיה בקלות ההבנה וטוב ההתבוננות למאמר המטעה להבין הפרש הדברים והמעלה הב' שישאל מה שצריך לשאול בדבר ההוא ולא יבקש מופת למודי בחכמת הטבע ולא טענה טבעית בחכמות הלמודיות וכיוצא בזה ואם יהיה הוא הנשאל ג"כ יענה מענין השאלה אם ישאל בעניינים שבטבעם מופת יענה מענין השואל במופת ואם ישאל במה שלמטה מזה יענה לפי מה שבדעתו וטבעו ועוד לא ישאל ממנו סיבה חמרית או ישאל סיבה צוריית ויתן סיבה חמרית אלא ישיב מצד התכלית וזהו אמרו שואל כענין ומשיב כהלכה וזה לא יהיה אלא אחר חכמה יתירה. והמעלה הג' שיסדר תלמודו ויקדים מה שראוי להקדימו ויאחר מה שראוי לאחרו שזה הדרך מועיל בלמוד מאד והוא אומרו אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ואלו כולם הם בגולם בהיפך מפני שהוא בלתי שלם כמו שביארנו ולא הגיע לזאת המעלה

מסכת אבות פרק ה משנה ח (ח) שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירה מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין רעב של בצורת באה מקצתן רעבים ומקצתן שבעים גמרו שלא לעשר רעב של מהומה ושל בצורת באה ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה - רעב של בצורת. הוא שתהיה השנה במעט מטר ימטר בקצת מקומות ובקצתם לא ימטר ובאשר יהיה מטר ימטרו מעט:

ורבע של מהומה הוא שיתעסק אדם במלחמות וקטטות וחידושים אשר יתחדשו להם עד שתשמט הארץ ולא תזרע בעת הזריעה לחרדת העולם:
ורעב של כליה הוא שלא ימטר כלל וייבשו הנהרות והאגמים כאמרו והיו שמיך אשר על ראשך נחשת:
דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לב"ד ועל פירות שביעית חרב בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה - ענוי הדין. הוא איחור המשפט ועיון בו ימים רבים בדבר המבואר:

ועוות הדין הוא שידון במה שאינו ראוי מסכת אבות פרק ה משנה ט (ט) חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם גלות בא לעולם על עובדי עכו"ם ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ בד' פרקים הדבר מתרבה ברביעית ובשביעית ובמוצאי שביעית ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית בשביעית מפני מעשר עני שבששית ובמוצאי שביעית מפני פירות שביעית ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה מפני גזל מתנות עניים - כבר ביארנו פעמים רבות בסדר זרעים סדר הוצאת החקים מן התבואה ושם התבאר שבשנה השלישית והששית היה מוציא מעשר ראשון ונותנו ללוי בכל שנה ואח"כ היה מוציא מעשר עני ונותנו לעניים וזה המעשר עני הוא במקום מעשר שני שהיה מוציא בשאר שני השמטה. ומתנות עניים. הם הלקט והשכחה והפיאה והפרט והעוללות כי בחג ישלם זה כולו כי כבר נשלם עסק האדמה ומי שנתן אלו החקים נתנם ומי שלא נתנם גזלם מסכת אבות פרק ה משנה י (י) ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום שלי שלך ושלך שלי עם הארץ שלי שלך ושלך שלך חסיד שלי שלי ושלך שלי רשע - הנה התבאר בזה המאמר שהחסיד הוא שירבה בפעולות הטוב ר"ל שיטה לאחד משני הקצוות מעט והתבאר לך ג"כ שיקרא רשע מי שיש לו מפחיתיות הנפש ר"ל שיטה בפעולותיו אל הקצה האחד המוסיף כמו שביארנו בפרק הד' כי זה אשר ירצה שיהיה לו ממונו וממון זולתו יש לו רוב התאוה וקראו רשע מסכת אבות פרק ה משנה יא (יא) ארבע מדות בדעות נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד נוח לכעוס וקשה לרצות רשע - הסתכל איך קרא הסבלן שסבלנותו יתירה עד שיקרב להעדר ההרגשה בדבר הכעס חסיד וקרא מי שיש לו פחיתיות מדת הכעס רשע מסכת אבות פרק ה משנה יב (יב) ארבע מדות בתלמידים מהר לשמוע ומהר לאבד יצא שכרו בהפסדו קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו מהר לשמוע וקשה לאבד חכם קשה לשמוע ומהר לאבד זו חלק רע - הסתכל איך לא קרא הנבון הזכרן חסיד מפני שהיא מעלה שכלית וקראו חכם ולא קרא הקשה להבין הענינים ורב השכחה רשע מפני שאינו בידו ואינם מן המעלות אשר אפשר לקנותם כמו שביארנו בפרק השני מסכת אבות פרק ה משנה יג (יג) ארבע מדות בנותני צדקה הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים יתנו אחרים והוא לא יתן עינו רעה בשלו יתן ויתנו אחרים חסיד לא יתן ולא יתנו אחרים רשע - הסתכל איך קרא רב הרחמנות אשר לא יספיק לו מה שירחם הוא לבדו עד שירחמו גם כן אחרים חסיד וקרא האכזר רשע מסכת אבות פרק ה משנה יד (יד) ארבע מדות בהולכי לבהמ"ד הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו עושה ואינו הולך שכר מעשה בידו הולך ועושה חסיד לא הולך ולא עושה רשע - אמרו בהולכי לבית המדרש. רוצה בו ההליכה לבית המדרש יש בה ארבע מדות:

הסתכל איך קרא המרבה לקנות המעלות חסיד והמתעצל לקנות רשע וכשתדע המעלות השכליות ומעלות המדות ותדע כל מין מהם אם תרצה למוד החכמה והמעשה ותדע המצות ודרך המעשים אשר יקראו טובות והתוספת על המצוע מעט אשר הוא מפעולות החסידים המפורסמים ותדע התוספת והחסרון אשר שניהם רע אלא שאחד מן הקצוות יותר ראוי בשם הרע ואחד יקרא חטא או פעל בלתי נכון והמשל בזה שהזהירות טוב גמור בלי ספק ורוב התאוה רע גמור בלי ספק והעדר ההרגשה בהנאה אע"פ שהוא רע אמנם אינו כרוב התאוה ויקרא חטא או פועל בלתי נכון והוציאה מן הזהירות מעט לצד העדר ההרגשה מן הראוי לשלמים וכשתבין זה הענין תדע שמי שיצא מן הזהירות מעט יקרא חסיד כמו שקדמנו ונעדר ההרגשה יקרא חוטא ולזה אמר בנזיר מאשר חטא על הנפש כמו שביארנו בפרק ד' ומכל מה שהקדמנוהו וביארנוהו תדע מי מבני אדם ראוי שיקרא בור ומי ראוי שיקרא עם הארץ ומי ראוי שיקרא גולם ומי ראוי שיקרא חכם ומי ראוי שיקרא רשע ומי ראוי שיקרא חסיד ומי ראוי שיקרא חוטא אלו ז' שמות נופלים על ז' אנשים לפי מה שיש להם מן המעלות ומן הפחיתיות ואשר למדו השכליות לפי מה שקדם לנו מן הפירוש וכבר שמו שמות לפי שעניני האיש כמו שיש לו פחיתיות של מדות והוא הנקרא רשע כמו שביארנו ואם יהיו לו מעלות שכליות ישתמש בה ברעות שזה יקרא אצל החכמים רשע ערום ואם יהיה רשע מזיק לבני אדם. ר"ל שיהיו מכלל פחיתיות מדות שיזיקו לבני אדם כעזות וכאכזריות וכיוצא בהן זה יקרא רשע רע וכן מי שיהיו אצלו מעלות שכליות ופחיתיות מדות יזיק בהן יקרא חכם להרע. כמו שאמר הפסוק במי שהוא כך חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו. ר"ל שמעלותם השכליות הם ישתמשו בהן בפעולות הרעות ולא בטובות אבל האיש אשר יתקבצו בו המעלות כולן השכליות ומעלות המדות עד שלא תהיה לא מעלה שכלית ולא מעלה ממעלות המדות שאינה בו וזה נמצא מעט והפילוסופים יאמרו שמציאת אדם כך רחוק מאד אבל אינו נמנע וכשימצא הם יקראוהו איש אלקי וכן יקרא בלשוננו איש אלקים ואומר אני שהאיש ההוא יקרא מלאך השם כמו שאמר ויעל מלאך השם מן הגלגל. ואמרו הפילוסופים שנמנע שימצא אדם שנתקבצו בו הפחיתיות כולם עד סופן מאין השכליות ואשר למדות עד שלא תהיה לו מעלה כלל וכשימצא והוא רחוק הם יכנוהו בשם חיה אחת מן החיות הרעות המזיקות וכן קראו שלמה דוב שכול. שהוא קבוץ הסכלות וההיזק ואלו החמשה ג"כ שמות מורכבות. הארבעה לגנאי והם רשע ערום ורשע רע וחכם להרע ודוב שכול ואחד לגדולה ואין גדול ממנה והוא איש אלקים או מלאך השם וכבר ביאר הכתוב שקריאת האיש אשר ימצאו בו ממעלות השכליות ומעלות המדות מלאך השם והוא אמרו כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. והדעת הוא כולל כל המעלות השכליות מפני שלא ישלם כי אם אחריהם ואומר ותורה יבקשו מפיהו. ראיה על שלמותו במעלות המדות כמו שביארנו בפרק שביעי שזהו כוונת התורה ולזה אמר וכל נתיבותיה שלום. וכבר ביארנו שם ג"כ שהשלום הוא ממעלות המדות ואמר אחר כך כי מלאך ה' צבאות הוא

מסכת אבות פרק ה משנה טו (טו) ארבע מדות ביושבים לפני חכמים ספוג ומשפך משמרת ונפה ספוג שהוא סופג את הכל משפך שמכניס בזו ומוציא בזו משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת - דימה האיש הזכרן שיזכור כל מה שישמע ולא יבדיל בין האמת והשקר לספוג והוא צמר הים שבולעת הכל ודימה ג"כ מי שיבין לאלתר ולא יזכור דבר כלל לא האמיתי ולא שאינו אמיתי למשפך ודימה מי שיזכור דברים הרעים והדעת שאינו אמיתי וישכח דברים האמיתיים אשר עליהם המעשה למשמרת שלא ישאר בה רק השמרים ויצא הזך ודימה האיש שהענין בו בהיפך לנפה שמוציאה העפר והאבק בנקביה וישאר בה הסלת וזו נפה הסלת לבד היא הטובה שבהן להיותה מוציאה הקמח הדק אשר אין בו צורך ומשאירה הגס והוא הסולת מסכת אבות פרק ה משנה טז (טז) כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר ושאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן - פירוש אלו הדברים כך הוא אתה יודע שאלו הסיבות הגשמיות יבטלו ויסורו ויתחייב סור המתחדש בסור סיבתו ומפני זה כשתהיה סיבת האהבה ענין אלקי והוא המדע האמיתי האהבה ההיא אי אפשר שתסור לעולם מפני שסיבתה מתמדת המציאות מסכת אבות פרק ה משנה יז (יז) כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו מסכת אבות פרק ה משנה יח (יח) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו שנא' צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנא' על חטאת ירבעם בן נבט אשר חטא ואשר החטיא את ישראל - זה כולו מבואר שאלו הענינים על צד הגמול והעונש כי מי שיחלוק לא לכוונת סתירת דברי חבירו אלא לרצותו לדעת האמת יתקיימו דבריו ולא יפסיקו:

וכל מי שיישר בני אדם יגמלהו ה' יתברך כשימנעהו מן החטא וכל מי שיטעה בני אדם יענשהו ה' יתברך כשימנעהו מן התשובה וזה מבואר אין קושי בו כשתבין מה שכללנוהו בפרק השמיני

מסכת אבות פרק ה משנה יט (יט) כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשים גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר ואתה אלקים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך - עין טובה. כבר ביארנו פעמים רבות שענין עין טוב היא ההסתפקות ונפש שפלה. היא הזהירות ורוח נמוכה. היא הענוה יתירה כמו שהתבאר בפרק שלפני זה והשלש שכנגדן היא החריצות לקנות הממון והוא עין רעה ורוב התאוה והוא נפש רחבה והגאוה והוא רוח גבוהה והשלש מעלות ההן נתפרסמו לאברהם אבינו ומפני זה יקרא כל מי שימצאו בו אלו המעלות מתלמידיו של אברהם אבינו מפני שהתנהג במדותיו. וכל מי שימצאו בו אלו השלשה פחיתיות הוא מתלמידיו של בלעם הרשע אחר שהתנהג במדותיו ואני אזכור המקומות שהתבארו בהן אלו המעלות לאברהם והפחיתיות ההן כולם לבלעם והן נמצאות כולן בתורה אמנם ההסתפקות באברהם הוא אומרו למלך סדום אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו' וזה תכלית ההסתפקות והוא שיניח אדם ממון גדול ולא יהנה ממנו אפילו בדבר מועט. אבל זהירתו אמרו לשרה ביום בואו מצרימה. הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. ובא (ב"ב טו.) בפי' שלא הסתכל בצורתה הסתכלות שלימה רק ביום ההוא וזה תכלית הזהירות ועוד אמרו על הגר אחר שלקחה הנה שפחתך בידך עשי לה כטוב בעיניך. מורה שלא היה לו רצון להתענג עמה וכן כשביקשה ממנו שרה לגרשה עם ישמעאל עד שתמנעהו מנטות אחריה בעבור המשגל העיד הכתוב שהרע בעיניו על ישמעאל לבד והוא אמרו וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו:

אלו כולם מופתי הזהירות. ואמנם ענותנותו הוא אמרו ואנכי עפר ואפר. והתפרסם לבלעם הרשע החריצות על הממון והוא בואו מארם נהרים בעבור הממון אשר נשכר בו לקלל את ישראל והוא אמרו יתברך אשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו'. ואמנם רוב תאותו בענין המשגל היא סיבת עצתו לבלק שיפקיר הנשים לזנות עם ישראל וישים זונות מפורסמות כי לולי רוב התאוה אשר היתה לו והיות הזנות טוב בעיניו לא היה מצוה בו שמצות בני אדם אינם רק לפי דעתם כי הטובים לא יצוו ברע אבל יזהירו ממנו ולשון הכתוב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו' וחכמים אמרו (סנהדרין קה. ברכות י. ע"ז ד) בלעם בועל אתונו היה ואין ספק בו שמי שזה דעתו בזה תהיה פעולתו. ואמנם גאותו אמרו נאם שומע אמרי אל ואמנם הביאו ראיה (סנהדרין קו.) על בלעם מאמרו ואתם אלקים תורידם לבאר שחת אנשי דמים וגו' פירוש מפני שהיה איש הדמים שהוא היה סיבת מות ישראל במגפה והוא ג"כ איש מרמה בעשותו תחבולות לפעולות הרע:

והביאו ראיה על תלמידי אברהם מאומרו להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. כמו שקראו זרע אברהם אוהבי מסכת אבות פרק ה משנה כ (כ) יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך - אע"פ שאמר עז פנים לגיהנם צוה בעזות בתוכחת המורים וכיוצא בהן וכאילו אמר השתמש בקצת הפחיתיות במקומה ברצון הש"י ובאמיתתו כמאמר הנביא ועם עקש תתפל אלא בתנאי שתהיה כוונתך האמת והוא אמרו לעשות רצון אביך שבשמים. ומן הטובות שחנן הש"י לזאת האומה שיש להם בושת פנים וכן אמרו (יבמות מט.) שמופת זרע אברהם שהם ביישנים ורחמנים וגומלי חסדים אמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. וכאשר סיפר זה מעלות הבושת בקש ואמר ה' אלהינו כאשר חננתנו זאת המעלה כן תחננו להבנות עירך במהרה בימינו מסכת אבות פרק ה משנה כא (כא) הוא היה אומר בן חמש למקרא בן עשר שנים למשנה בן שלש עשרה למצות בן חמש עשרה לגמרא בן שמונה עשרה לחופה בן עשרים לרדוף בן שלשים לכח בן ארבעים לבינה בן חמשים לעצה בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה בן שמונים לגבורה בן תשעים לשוח בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם מסכת אבות פרק ה משנה כג (כג) בן הא הא אומר לפום צערא אגרא - אמרו על התורה שיהפוך בה ויהגה בה מפני שהכל בה:

ואמר ובה תחזי. ר"ל האמת פירש ותראה האמת בעין השכל כתרגום וירא וחזא:
ואח"כ אמר וסיב ובלה בה כלומר תתעסק בה עד עת הזקנה גם אז לא תסור ממנה לזולתה:
ואמר בן הא הא לפי מה שתצטער בתורה יהיה שכרך ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמד בטורח עמל ויראה מן המלמד אבל קריאת התענוג והמנוחה אין קיום לה ולא תועלת בה ואמרו בפירוש מאמרו (קהלת ב) אף חכמתו עמדה לי חכמה שלמדתי באף עמדה לי ומפני זה צוה להטיל אימה על התלמידים ואמרו (כתובות קג.) זרוק מורא בתלמידים:
לפי שעד עכשיו כל הפרקים הם משנה לפיכך הוצרך עתה להודיע שמכאן ואילך ברייתא היא ולזה מתחיל ואומר שנו חכמים בלשון המשנה כלומר ברייתא היא ובלשון המשנה היא שנויה אבל אינה משנה ומה שנו חכמים ר"מ אומר ומתוך שמאמרי פרק זה דברי אגדה הם נהגו לאומרו בבית הכנסת עם שאר הפרקים הללו של מסכת אבות

מסכת אבות פרק ו משנה א (א) שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם:

רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדי הוא לו נקרא ריע אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות משמח את המקום משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק וחסיד ישר ונאמן ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות ונהנים ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה שנא' לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה. ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין ומגלים לו רזי תורה ונעשה כמעיין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים - זוכה לדברים הרבה. להיות צדיק וחסיד כדלקמן:
כדי הוא לו. ראוי הוא:
נקרא ריע. ולי מה יקרו ריעך:

אהוב. ישליו אוהביך וגם שלום רב לאוהבי תורתך:

אוהב את המקום. שעושה מאהבה:
אוהב את הבריות. שמקרבן ומלמדן וגומלן טוב:
ומלבשתו התורה:
ומכשרתו להיות צדיק הולך בתומו ואינו עושה עול:
חסיד עושה לפנים משורת הדין:
ישר עושה יושר ועדיף מצדיק:
ונהנים ממנו עצה ותושיה דלעיל מהאי קרא כתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז וסמיך ליה עצה ותושיה כלומר עצה וגבורה ובינה אני ללומדי להיות לבני אדם לעזר:

תושיה אלטיא"ו בלע"ז ענין גאוה מסכת אבות פרק ו משנה ב (ב) א"ר יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנא' נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם ואומר והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה שכל מי שעוסק בתורה ה"ז מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות - מעלבונה של תורה. מעלבון (שעלבון) שעולבים את התורה שהיא עלובה על שאין לה עוסקים. נזוף מנודה כמו ויגער בו אביו דתרגומו ונזף ביה אבוהי:

נזם זהב באף חזיר שאינו משמרו אלא הולך באשפה וממאסה כך ת"ח החסר מטעמים של תורה שהוא מאוס כמנודה הזה:
שאין לך בן חורין לפי שבני אדם משמשים לפניו:
וממתנה נחליאל [עירובין נד:

נדרים נה] כיון שנתנו לו תורה נחלו אל וכיון שיש לו נחלה עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות מסכת אבות פרק ו משנה ג (ג) הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק א' או אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא ב' דברים בלבד (עשאו) [קראו] רבו אלופו ומיודעו שנאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים ק"ו ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או אפילו אות אחת עאכ"ו שצריך לנהוג בו כבוד ואין כבוד אלא תורה שנא' כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב ואין טוב אלא תורה שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו - הלומד מחבירו וכו' פסוק אחד דבר אחד של טעם דסמיך להאי קרא דואתה אנוש כערכי סמיך אידך קרא אשר יחדיו נמתיק סוד לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב ועוסק יחידי בתורה אמר לו למה אתה עוסק בתורה יחידי [ועיין בברכות סג:] והלא כבר נאמר חרב על הבדים ונואלו. שוב פעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה אמר לו והלא כבר נאמר שצריך לו לאדם ליכנס שם במורא כדי שתהא אימת שמים עליו. וי"א שהיה נכנס לבית המדרש יחידי ואמר לו בבית אלקים נהלך ברגש כתיב שחייב אדם ליכנס שם בקבוץ עם לפי שנאמר ברוב עם הדרת מלך ורגש הוא לשון אסיפה כמו למה רגשו גוים וי"א רגש הוא לשון אימה ופחד. ואתה אנוש כערכי חשוב כמותי:

מיודעי כמו אנשים חכמים נבונים וידועים ומה דוד שהיה מלך עשאו לאחיתופל רב ואלוף מפני שני דברים:
ואין כבוד אלא תורה כלו' לתורה והכי קאמר אין כבוד בא לו לאדם אלא על עסקי התורה:

שנא' כבוד חכמים ינחלו כלומר הם נוחלים כבוד בשביל שהם לומדים את התורה ויורשים אותה בנחלה מסכת אבות פרק ו משנה ד (ד) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך. עשה ואל תתאוה לשולחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך - פת במלח תאכל. פירוש אפי' אין לך מה לאכול אלא פת במלח אל תמנע מלעסוק בתורה ואל תחמוד כבוד להתכבד בתורתך שמתוך כך נראה כאילו אתה עושה שלא לשמה: ששולחנך גדול משולחנם. הוא השכר שתקבל על למודה של תורה מסכת אבות פרק ו משנה ה (ה) גדולה תורה מן הכהונה שהכהונה בעשרים וארבעה מעלות והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. בתלמוד בשמיעת האזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות הלב באימה ביראה בענוה בשמחה בשמוש חכמים בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים בישוב במקרא במשנה במיעוט סחורה במיעוט שינה במיעוט תענוג במיעוט שחוק במיעוט דרך ארץ בארך אפים בלב טוב באמונת חכמים ובקבלת היסורין - באימה וביראה שאין לבו גבוה עליו כמו שנא' יום אשר עמדת לפני השם אלקיך בחורב ולהלן בעלי קריים אסורים ומתוך קלות ראש של אדם והרהור לבו הוא בא לידי קרי:

בשמחה לפי שאין השכינה שורה מתוך צער אלא מתוך שמחה. בישוב גרסינן פי' בישוב הדעת:
במיעוט סחורה דאמר רב [עירובין נה ושם איתא ר' יוחנן] לא תמצא תורה לא בסחרנים ולא בתגרין:
במיעוט ד"א שלא יהא מצוי בבני אדם בשוק:

בקבלת היסורין מקבל יסורין מאהבה מסכת אבות פרק ו משנה ו (ו) המכיר את מקומו והשמח בחלקו והעושה סייג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות אוהב את המישרים מתרחק מן הכבוד ולא מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה נושא בעול עם חבירו מכריעו לכף זכות מעמידו על האמת מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו שואל ומשיב שומע ומוסיף הלומד ע"מ ללמד והלומד ע"מ לעשות המחכים את רבו והמכוין את שמועתו והאומר דבר בשם אומרו הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנא' ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי - שומע ומוסיף שומע כל מה שאמר לו רבו ומוסיף אבל לא לסתור את דבריו והמכוין את שמועתו כשהוא מורה הוראה מכוין באותו ענין שאמר לו רבו ואינו מוסיף דבר לומר שכך אמר לי רבי אלא אם כן אמרו רבו מסכת אבות פרק ו משנה ז (ז) גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואומר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. ואומר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. ואומר תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך. ואומר אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. ואומר כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך - נותנת חיים לעושיה בעולם הזה שאוכל הפירות והקרן קיימת לעולם הבא כי חיים הם למוצאיהם בפירות בעולם הזה ואומר ושקוי לעצמותיך שתהא משקה עצמותיך בקבר ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה בעולם הבא ושמא תאמר לחיים הוא זוכה ומי יאמר שיהא זוכה לעושר שהרי יש לך כמה בני אדם הנדונים לעניות שהמות טוב להם מחיים לפיכך הוא אומר כי לוית חן הם לראשך וגו' כלומר ואיזהו דבר המביא את האדם למצוא חן בעיני האנשים הוי אומר זה ממון ושמא תאמר ממון יתנו לו אבל לא יהיה מכובד בין האנשים לכך נאמר עטרת תפארת תמגנך ושמא תאמר אפילו מי שלמד שלא לשמה זוכה לכל הדברים האלו לכך נאמר אורך ימים בימינה כלומר [שבת סג.] למיימינים בה פי' שלומדים לשמה יש להם אורך ימים ואין צריך לומר עושר וכבוד בשמאלה פי' למשמאילים עושר וכבוד יתנו להם אבל לא חיים ארוכים ושמא תאמר לחיים ועושר וכבוד זוכה אבל לא לשלום לכך נאמר ושלום יוסיפו לך מסכת אבות פרק ו משנה ח (ח) רבי שמעון בן מנסיא אומר משום רשב"י הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם. שנאמר עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא ואומר עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם ואומר תפארת בחורים כחם והדבר זקנים שיבה ואומר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך השם צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו שבע מדות שמנו חכמים לצדיקים כולם נתקיימו ברבי ובבניו:

עטרת זה העושר:

תפארת זה הנוי. והבנים והכח תפארת בחורים. והכבוד ונגד זקניו כבוד. והחכמה זקנים איכא הכא טובא וחד מנייה ליה לזה שקנה חכמה מסכת אבות פרק ו משנה ט (ט) א"ר יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום אמר לי רבי מאיזה מקום אתה אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני אמר לי רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות אמרתי לו בני אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין אותו לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד שנאמר בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז בשכבך תשמור עליך בקבר והקיצות היא תשיחך לעולם הבא. וכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף ואומר לי הכסף ולי הזהב נאם השם צבאות - לי הכסף ולי הזהב פי' לשבחו ולכבודו שנאמר מלא כל הארץ כבודו מסכת אבות פרק ו משנה י (י) חמשה קניינים קנה לו הקב"ה בעולמו ואלו הן תורה קנין אחד שמים וארץ קנין אחד אברהם קנין אחד ישראל קנין אחד בית המקדש קנין אחד תורה קנין אחד מנין דכתיב השם קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. שמים וארץ קנין אחד מנין שנאמר כה אמר השם השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי ואומר מה רבו מעשיך השם כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך. אברהם קנין אחד מנין דכתיב ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ישראל קנין אחד מנין דכתיב עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית ואומר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. בית המקדש קנין אחד מנין שנאמר מקדש השם כוננו ידיך ואומר ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו - תורה קנין א' מנין דכתיב השם קנני ראשית דרכו שבריאתה קדמה לעולם (הג"ה הדבר הזה קשה מאד לשמוע וצריך ביאור להבין מה זאת התורה אשר קדמה לעולם) מפני שכשעלה במחשבה לפניו לבראות עולמו אמר יתקיים בשביל התורה:

שמים וארץ קנין אחד שהם עמודיו של עולם שנאמר כה אמר השם השמים כסאי והארץ הדום רגלי נאמר כאן הארץ ונאמר להלן הארץ שנאמר מלאה הארץ קניניך:
אברהם קנין אחד מניין שבראו הקדוש ברוך הוא לכך להיות קניינו של עולם ויתקיים בשבילו שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ ולמה בשביל שקרב את הבריות תחת כנפי השכינה והחזירן למוטב:
ישראל מניין שנקראו קנין שנאמר עם זו קנית ומניין שהעולם יתקיים בשבילם שנאמר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בהם שהם עיקר דירה של הארץ:
מקדש ה' כוננו ידיך עדיין לא מצינו בו קנין אלא מפני שנאמר כאן מקדש ונאמר להלן ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו מה להלן מקדש בקנין אף כאן מקדש בקנין ויש גמגומים בדבר ולפי הענין נראה בעינינו שהברייתא לא נכתבה כתקנה שהרי במסכת פסחים בפרק האשה [דף פז:] אינו אומר אלא תורה ושמים וארץ וישראל ומביא ראיה לשמים וארץ מאותו פסוק שנאמר באברהם קונה שמים וארץ

מסכת אבות פרק ו משנה יא (יא) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנא' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ואומר השם ימלוך לעולם ועד:

א"ר חנניא בן עקשיא רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנא' השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר - רבי חנניא בן עקשיא אינו מן הברייתא אלא סיום נאה הוא ונהגו העם לאמרו בסיום הפרקים לפי שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על האגדה דאמר מר [סוטה מט] ויהא שמיה רבא דאגדתא:
(הגה - ז"ל המג"א סי' נ"ד ס"ג כתב ב"ש ד' ס"ה ע"ז בענין קדיש דרבנן כתב הרמב"ם סוף פרקי אבות שאין אומרים אותו כי אם על ההגדה ולכך אומרים אחר הפרקים אמר ר"ח כו' כדי לומר קדיש עליו אמנם בחבורו כתב לאמרו על כל תורה שבע"פ ע"כ לשון הב"ש. וז"ל הרמב"ם ס"ס אהבה כל יו"ד שעוסקים בת"ת שבע"פ אפי' במדרשות וכו' וע"ש כי האריך המג"א קצת בזה והמעיין בבאר שבע דפ"פ דמיין דף נא. בסוגיא דסוטה מט. ד"ה ואיש"ר דאגדתא וכו' יראה כי העתיק הב"ש כל לשון הרמב"ם וביאר יפה למאד וכתב לבסוף וקשה לי אהא דכתב הרמב"ם לפי שאין אומרים קדיש על המשנה וכו' שהרי ר"ח בן עקשיא אומר רצה וכו' משנה הוא בסוף מסכת מכות וכ"ת כיון שלא נזכר בו שום דין וכו' אינו קרוי משנה אלא אגדה א"כ קשה שהרי גם בפרקים לא נזכר בהם שום דין א"כ למה לא יאמרו קדיש דרבנן על סיום הפרקים בלי ר"ח ב"ע ולולא דמסתפינא מחבראי הייתי אומר שאין זה מדברי הרמב"ם ז"ל כלל אלא איזה תלמיד טועה כתב זה בגליון עכ"ל הב"ש

מסכת כלים פרק א משנה א (א) השיעור אשר יטמא מהשרץ הוא כעדשה. וטומאת שכבת זרע בכעדשה גם כן למי שנגע בה בין אדם בין כלים. אולם האיש אשר תצא ממנו שכבת זרע הנה הוא יטמא בכל שהוא. ואין חילוק בין הטומאה אשר תצא ממנו או אשר יגע בה כולן ראשון. וכבר קדם לנו בפתיחה זו שבטומאת מת הבדלים רבים ואני עתיד לבאר ראיה על כל מה שקדם באהלות והשלמת זה הדין שכל מה שיטמא מפני טומאת ערב יקרא ראשון וממנה ימנה שני ושלישי וזה אשר טימאהו הוא טמא מת הרמוז אליו בכאן. ודין המצורע כאשר נרפא מן הצרעת שיטהר בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושני צפרים לפי מה שבאה לשון התורה (ויקרא יד) אחר יכנס לעיר ויעמוד שבעה ימים חוץ לאהלו והוא אמרו (שם) וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ובאלו שבעה ימים יקרא מצורע בימי ספירו להיותו מונה אלו הז' ימים. וכן הזייה מן מי חטאת כמו שביאר התוס' וכמה יהי' במים ויהא בהן כדי הזייה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה חוץ מזה. והיות אלו כולן יטמאו מי שיגע בהן הוא לשון התורה אמר בשרץ (שם יא) כל הנוגע בהם יטמא עד הערב. ואמר בשכבת זרע (שם טו) ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים. ואומר כאשר יגע בטמא מת (במדבר יט) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. ואמר במצורע אצל השלמת ימי ספירו (ויקרא יד) וכבס [את] בגדיו ורחץ את בשרו וזה ראיה על היותו מטמא בגדים במגע בימי ספירו. אולם היותו מטמא אדם הנה תלמדהו בג"ש וזה שהוא אמר במצורע אצל שלמות ימי חלוטו קודם שיתחיל במספר השבעה ימים (שם) וכבס המטהר את בגדיו. ואמר בגמ' (בבא בתרא דף ט:) נאמר כבוס בגדים בימי חלוטו ונאמר כבוס בגדים בימי ספירו מה כבוס בגדים האמור בימי חלוטו מטמא אדם במגע ר"ל שהוא קודם זה הכבוס והוא ימי צרעתו היה מטמא אדם כמו שבא הלשון וטמא טמא יקרא. אף כבוס בגדים האמור בימי ספירו מטמא אדם ר"ל שהוא גם כן קודם הכבוס השני והוא ימי ספירו יטמא אדם. ואמר במי חטאת (במדבר יט) והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב והראיה על היות אין בהם כדי הזאה לפי שאם היה בהם כדי הזייה הדין בהם טומאת משא כמו שנבאר בהלכה אשר אחר זה. ודע שטומאת מגע הוא שיתחבר הדבר בדבר אשר יטמא אותו בלא אמצעי וכל מה שיאמרו בו שהוא מטמא אדם במגע הוא שכאשר נגע בשטח גשם האדם [צ"ל השרץ] טמאהו. ואין הבדל בין שנגע בזה הדבר הטמא בידו או ברגלו או באיזה חלק מעור גופו וכן אילו נגע בלשונו טמאתו. אולם אם לקח כעדשה מן השרץ והשליך בגרון האדם ובלע אותו הנה לא יטמא לפי שלא יקרא מגע אם לא שיגע באבריו הנגלים ודע זה. ואמרו וכלי חרס באויר לפי שכלי חרס לבד לא יטמאו במגע לבד אבל בהגעת הטומאה בתוך הכלי בין נגעה הטומאה או לא נגעה. המשל בזה אם לקח אדם שרץ ויכניסהו על פי הקדרה ולא נגע בקדרה אחר הוציאוהו ממנה הנה זאת הקדרה טמאה ואע"פ שלא נגע בה הטומאה. ואם לקח השרץ ושמהו ע"ג הקדרה לא תהיה טמאה. אמר יתברך (ויקרא יא) וכל כלי חרס אשר יפול מהן אל תוכו יטמא ובא הקבלה מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מאחוריו. ואמרו אין מטמאים במשא לפי שבאלו המנויין אמנם בא בהן הנוגע ולא אמר והנושא מסכת כלים פרק א משנה ב (ב) ענין למעלה יותר עליון במדרגה מהקודמת בטומאה לפי שהן יטמאו טומאת הקודמים ויוסיפו זה התוספת וכן הוא אמרו למעלה מהן בשארית הפרק. ויצטרך שאבאר טומאת משא מה היא. וזה שכל מה שיאמר בו מטמא במשא ענינו שהאדם כאשר הגביה משקל זה הדבר הטמא טמא ואע"פ שהוא לא יגע גופו בעצם הדבר הטמא אבל אפילו היה בינו לבינו אלף אמה באמצע הגוף שהגיע כבדותו עליו טמאהו. ואין הבדל בין שיעתיק זה הדבר הטמא על ראשו או יחזיק בידיו או יהיה על מקום מגופו ממעל. וכן אם תלה אותו בחוט והגביהו מהארץ בזה החוט הנה זה תקרא ג"כ משא לפי שכבר הגביה משאו וכן ההיסט הוא מין מן המשא והוא שיניע זה הדבר שנטמא ויגביה משקלו ג"כ אבל בהנטיה. דמיון זה שיהיה עץ מונח על ראש הכותל והטומאה על קצה העץ וכאשר נטה האדם על קצה השני הגביה הקצה אשר בו הטומאה ותתטמא זו בנטית העץ. וכבר התבאר בגמ' [בבא] בתרא (דף ט:) שהנבלה מטמאה בהיסט ואמנם (אין) זה להיותה מטמאה במשא. והיסט מין מן המשא. ודע שלא יטמא במשא זולת האדם לבדו ובספרא לכם הן מטמאין ואין מטמאין לא אוכלין ולא משקים ולא כלים במשא דמיון זה שאם לקח אדם ק' כלים דרך משל וישימם בידו אחת הראשון על השני עוד ישים כזית מהנבלה בכלי העליון הנה זה האדם אשר בידו הכלים כבר נטמא בהיותו נושא נבלה והוא ראשון לטומאה וכן הכלי היותר עליון נטמא להיות נוגע בנבלה ושאר הכלים טהורים לא יטמאו כלל במשא הנבלה. הנה כבר ביארנו טומאת משא על השלמות והושלם ענינו. אמר שנבלה מטמאה במשא לטמאה בגדים ר"ל שמי שמעתיק אותם נטמאו בגדיו וזה לשון התורה. ואולם הנבלה הנה אמרו יתברך (ויקרא יא) והנושא את נבלתה יכבס בגדיו. ובאה הקבלה (יומא דף יד.) שאשר יזה מי נדה לא יטמא ושהוא טהור מק"ו שהוא מטהר הטמא ואיך יטמא הוא בעצמו. והוציאו בלשון מזה להודיענו שהוא לא יטמא במשא עד שיהיה בו שיעור הזאה ובתנאי שישא שלא לצורך אולם כאשר נשא להזות והזה כמו שזכרנו הנה הוא טהור. ובתוספתא טהור שהזה על הטמא טהור המזה וטהור הטמא וזה וזה אומר טהרתי וטהרתיו לפי שאם לא יזה עליו יהיה המזה טמא ובלבד שיהיה נושא כדי הזייה. ובגמ' נדה (דף ט.) המזה ומזין עליו טהור ונוגע בהן טמא ר"ל הנוגע ללא צורך. ודע שאמרו יתעלה וכבס בגדיו במקום שבא אין הכוונה בו שהוא יטמא הבגדים אשר הוא לובש לבד. אבל הכונה שהוא יטמא איזה בגד. ילבוש אותו או לא. וכן שאר הכלים. ולשון ספרא מטמא שאר הכלים כבגדים וזולת כלי חרש שהוא לא יטמאהו זולת האב כמו שקדם וזה אשר אמרנו שהוא מטמא בגדים וכלים בתנאי שיגע בהן והוא מחובר באב אשר טמאהו ויהיו אלו הכלים אז ראשון ולא שני. לפי שהוא לא יטמא מפני נגיעתו לבד אבל מפני נגיעתו והוא לא פירש מטומאתו. אולם כאשר פירש ממטמאין כמו שישליך הנבלה ממנו ויהיה אז ראשון והוא ולד הטומאה ולא יטמא בגדים אז כאשר נגע בהן לפי מה שביארנו בפתיחת דברינו. וכאשר הועתק מן הנבלה ונגע בכלים והוא מועתק ממנה יטמאו אלו הכלים והם ראשון וכן מי חטאת שיש בהן כדי הזיה. ופי' חשוכי בגדים מנועי בגדים כאמרו חשכת נפשי משחת (ישעיה לח). ומטמאים במגע חשוכי בגדים והענין שהאדם כאשר נגע בנבלה יטמא ולא יטמא בגדים ואפילו בשעת מגעו וזה לשון התורה (ויקרא יא) והנוגע בנבלתה יטמא עד הערב ולא יודן במגע בטומאת בגדים. הנה יתבאר לך מזה שהנבלה מן העתקה נטמא גופו ויטמא הבגדים ושאר כלים חוץ מכלי חרש בשעת נשיאותו לאמרו והנושא את נבלתה יכבס בגדיו. ומי שיטמא בה בלתי משא נטמא גופו לבד ולא נטמאו אפילו הבגדים אשר הוא לבוש אותן בשעת מגע וכן מי נדה וזהו ענין אמרם נבלה חלק מגעה מן משאה מסכת כלים פרק א משנה ג (ג) אמרי' בבועל הנדה (שם טו) ואם שכב [ישכב] איש אותה ותהי נדתה עליו וטמא ז' ימים. הנה מאמרו ותהי נדתה עליו נודע שהוא יטמא משכב ומושב כמו שתטמא היא אבל אמר אחר זה וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. בא הקבלה (נדה דף לג.) שהוא יעשה תנאי לזה הדין ואמר שאשר אמרתי לך ותהי נדתה עליו הוא שיהיה גופו כמו גופה ר"ל שיהיה אב מטמא במגע ובמשא כנדה לאדם ולכלי חרס כמו שאמרו בספרא מה היא מטמא אדם וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס. אמנם משכבו הנה הוא לא יהיה אב כמו משכבה ואמנם יהיה משכבו ולד כמו כלים שנגע בהן ולזה אמר יטמא ר"ל שהוא יטמא בעצמו ולא יטמא אדם וכלים כמו משכב זב וזבה ונדה ויולדת אבל אמנם יטמא אוכלים ומשקים לבד כמו כל ולד הטומאה ולשון ספרא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטמא אדם וכלים ותלאו לטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין. והנה יתבאר לך במס' זבים (פ"ד) שהכלים אשר יגעו על הזב ואם לא יגעו בגופו אבל יהיה ביניהם הבדל הנה הן כמו כלים שנגע בהן ויהיו ראשון לטומאה ויטמאו אוכלים ומשקים. וכאשר שמעת משכב לא ילך במחשבתך שיגע זה הטמא במשכב. (וא"א) אבל אילו יהיה אלף בגדים זה למעלה מזה או אלף כסאות זו למעלה מזו וישב הטמא עליהן הנה כל אלו הבגדים יקראו משכב ואין הפרש בין הכלי הדבוק לגופו או הכלי הדבוק לארץ ומה שביניהם הכל טומאת משכב ושמור זה. ויתבאר לך ממה שכתבנו שמשכב בועל נדה יטמא אוכלין ומשקין לבד כמו שיטמא הדבר אשר יהיה על הזב וזהו ענין אמרם מטמא משכב התחתון כעליון אמרו שיהיה תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב. ודע שאין הבדל בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה לענין טומאה אמרו שכב ישכב לרבות שתי שכיבות ואם לרבות מערה כגומר ביאה. וכן מתנאי זה הבועל שיהיה בן תשע שנים ויום אחד ולמעלה. ואמר הש"י בזב זובו טמא הוא וזה ראיה על היות עצם הדבר הנגר טמא. ואמרו וזאת תהיה טומאתו בזובו ובאה הקבלה (נדה דף נה:) וזאת לרבות שכבת זרעו ומימי רגלו דא"א בלי צחצוחי זיבה. אולם רוקו הנה הוא פסוק (ויקרא טו) וכי ירוק הזב בטהור וגו'. ואמר בנדה (יקרא שם) והדוה בנדתה ובא הביאור (נדה דף נד:) מדוה כמוה ר"ל שדמה יטמא כמו טומאת גופה וזה כלו תטמא במגע ובמשא ותטמא בכל שהוא. וזהו החומרא הנוספת בו ולזה אמר בו אחר בועל נדה למעלה מהן. ואם היה בועל נדה כמו כן יטמא במגע ובמשא כנדה כמו שביארנו אבל כללו וזהו בכל שהוא. ובגמרת נדה זובו טמא הוא כי אצטריך קרא לאטמויי במת (צ"ל במשא) שהוא לנוגע ולנושא וכן שאריתו מושגת בזוב ואין בזה הפרש בין נוגע לנושא ר"ל שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאתו כמו שיתבאר בסוף מס' זבין:

עוד אמר למעלה מהן מרכב (ומושב) הוא כל מה שיכשר לרכיבה כמו הכסא והמרדעת והאוכף וזולתן כאשר יגיע כבדות הזב עליו ואפי' היה הבדל בין גשם הזב ובגוף המרכב אבן מושם שם הנה המרכב יטמא והיה מרכב הזב. ופירוש אבן מסמא כמו (דניאל ו) ושומת על פום גובא וכבר ביארנו שזב וזבה ונדה ויולדת באלו הפנים שוה ושהכל עושים מרכב ומשכב ורוקן ומימי רגליהם טמא:
ומשכב. הוא כל מה שהוא מוכן לשכיבה עליו כאשר שכב עליו הזב או אחד מהנזכרים עמו יטמאו ג"כ זה המשכב יהיה אב אפילו האבן גם כן הנה עקרו בין הזב והמשכב ולשון התורה שיהיו המשכב ומרכב מטמא אדם ובגדים. אמר במשכב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו. ואמר במרכב (ויקרא טו) וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב. ולא נדין על אשר נגע במרכב בטומאת בגדים ואחר מה שבא הפסוק בנוגע במשכב שהוא מטמא בגדים ונוגע במרכב שהוא טמא לבד ולא יטמא בגדים אח"ז והנושא אותן יכבס בגדיו ודין נושא ומרכב ומושב הוא מטמא בגדים בשעה שנושאו. הנה יתבאר לך מזה שהמרכב חלוק מגעו ממשאו לפי שהנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת נשיאותו כמו הנבלה ומי חטאת שיש בו כדי הזייה לפי מה שהתבאר אולם המשכב שוה מגעו ומשאו לפי שהוא יטמא בגדים הנוגע בו והנושאו אמר הש"י (שם) כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא ובספרא הזב עושה משכב ואין משכב עושה משכב. אבל כאשר הגיע משכב הזב על כלי יהיה זה הכלי ראשון לטומאה ואין הפרש בין הכלי אשר יגע במשכבו או אשר ישא עליו המשכב ויגע בו לפי שכבר בארתי לך שאין שום מה שיטמא במשא זולת האדם

מסכת כלים פרק א משנה ד (ד) כבר ידעת שזבה ונדה דינן שוה בטומאה. וכאשר בעל האדם זבה הוא יטמא שבעת ימים כמו שקדם מאמרו (ויקרא טו) ותהי נדתה עליו וגו'. אמנם זב כאשר בעל אשה הנה לא תהיה אב לטומאה אמנם תהיה ראשון כמו אם נגע בידו וכן מי שבעל (צ"ל זב) זבה לא יהיה אב וכן באר בספרא אבל יהיה הבעול כמו שנגע באב לבד. והנה יתבאר לך בי"ג מנגעים שהמצורע כאשר נכנס אל בית טמא כל מה שבתוכו ואף אם לא נגע בדבר. וזה לאמרו יתברך (שם יג) מחוץ למחנה מושבו ובאה הקבלה מושבו טמא. וזו היא ענין אמרו בביאה וזה הדין במצורע בימי גמרו לבד ר"ל בזמן הצרעת לא בימי ספירו. וכן אבן מנוגע ובגד מנוגע כאשר נכנס אל בית יטמא כל מה שבו כמו שיתבאר בי"ג מנגעים ומאמרו במצורע שהוא למעלה מהזבה תדע שהוא יטמא במשא כמוה ושהוא יעשה משכב כזב וזבה. ולשון ספרי בימי ספירו אין מטמא משכב ומושב ואין מטמא בביאה ובימי גמרו מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה. ושם נאמר באמרו הש"י שהמצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת וכבס המטהר את בגדיו אמרו מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים במגע והלא ק"ו הוא אם בימי ספירו שאינו מטמא בביאה מטמא בגדים במגע במי גמרו שמטמא בביאה אינו דין שיטמא בגדים במגע א"כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו מלטמא משכב ומושב. וכאשר שמעת משכב ומושב בכל מקום הנה לא תחשוב שבין המשכב והמושב חלוק לטומאה כמו מה שבין המרכב והמשכב כמו שביארנו אבל דין המשכב והמושב אחד. אמנם תתחלף בתמונה ושעור לפי ששם מי שיכשר למשכב ושם מי שיכשר למושב לבד לא למשכב. ולשון ספרא משכב שהוא מיוחד לשכיבה ומושב שהוא מיוחד לישיבה. וכן לא יטמא מרכב אלא מה שיכשר לרכיבה. ואני עתיד לבאר אלו הדברים כולן בסוף המס':

ועצם כשעורה. הרמוז אליו באמרו וכל הנוגע בעצם או בחלל. ויתבאר זה בתחלת אהלות ולא זכר אותו הנה לאבות הטומאות על דרך ההגעה למנינו. ואמנם זכר מדרגות אלו האבות קצתם על קצתם ולזה לא הזכיר פרה אדומה ושעיר המשתלח ושעירים הנשרפים לפי שאין בהם לא מגע ולא משא. ואמנם יטמאו בלקיחת דבר מיוחד לבד כמו שיתבאר במקומו ואין לו קשור על אלו האבות ולא בסדר במדרגותם

מסכת כלים פרק א משנה ה (ה) אמר שעשר מדרגות תסודר במדרגות האדם בענין יותר חזק מהראשון והתחיל במספר ביותר קלה והוא שיהיה מחוסר כפורים וכבר קדם בשני מכריתות אמרו ארבעה מחוסרי כפרה הן ואלו הן זב וזבה ויולדת ומצורע. ולשון התורה בכל אחד מאלו הטמאים שהוא חייב קרבן כאשר נשלם טהרתו כמו שביארנו שם וכאשר טבל אחד מאלו והעריב שמשו יקרא מחוסר כפורים עד שיביא קרבנו. ואין מותר לו לאכול קדש עד שיביא קרבנו:

וטבול יום. הוא האיש אשר טבל במי מקוה קודם שהעריב שמשו אמר הי"ת (ויקרא טו) ורחץ (בשרו) במים [את כל בשרו] וטמא עד הערב. ואינו מותר לאכול בתרומה כל זה היום אבל יטמא אותה ויחזירה שלישי כאשר נגע בה כמו שביארנו בפתיחה וכמו שיתבאר בסוף זבים:
ובעל קרי. הוא אשר ראה ש"ז קודם שיטהר והוא ראשון לטומאה כמו שאמרנו בעקרים והוא יטמא המעשר וישיבהו שני כמו החולין ולזה אסור בשלשתן ר"ל בקדש ובתרומה ובמעשר כמו שיתבאר. וכבר קדם לנו ענין אמרו מטמא משכב התחתון כעליון. ושתי ראיות הוא שיצא ממנו הזרע שתי פעמים. ושלש שיצא ממנו שלש פעמים. וירצה הנה באמרו הזרע זובו של זב. והעיקר אצלינו שאין בין זב שראה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן והנה יתבאר כל זה במס' זבים וכאשר טהר בעל שתי ראיות וטבל במי מעיין נשלם טהרתו ובעל שלשה ראיות ישאר אחר הטבילה מחוסר כפורים עד שיקריב קרבנו. והזב לבדו יותר משאר הטמאין שלא יטהר במי מקוה אלא במי מעיין בהכרח והנה אמרו הנה ביאת מים חיים לפי שלשון התורה בו ורחץ בשרו במים חיים. וכבר ביארנו ג"כ שהמוסגר והמוחלט לענין טומאה שוין. ואם יכנס בבית יטמא כל מה שבו והוא אמרו בביאה אבל בימי הסגר לא יחויב שיהיו בגדיו פרומים וראשו פרוע ובימי חלוטו יחויב לו זה. וכן כאשר טהר מתוך ההסגר לא יחויב לא גלוח כל שערו ולא ב' צפרים ושאר המלאכות. אולם כאשר טהר אחר החלט יחייבוהו זה וזה (צ"ל כולם) כלומר פסוקי התורה. ובאה הקבלה (נזיר דף נג:) שאמרו ית' וכל הנוגע בעצם ר"ל ג"כ אבר שאין עליו בשר כראוי ואמרו בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר ירצה בו אבר שיש עליו בשר כראוי שהוא יטמא במגע ובמשא ובאהל כמו שיטמא האדם זה הפרש בין אמרו בעצם [עיין תוי"ט] ובין אמרו או בעצם אדם שאמרו בעצם אדם ירצה בו שיהיה זה העצם כמו האדם שיהיה בו בשר וגידים ועצמות והנה יתבארו כל אלו הדינים וראיותיהן בתחלת אהלות. וכאשר אמר בשר כראוי כפל אותו ואמר שענין כראוי בשר שהוא ראוי להעלות ממנו ארוכה ר"ל שיתרבה ממנו הבשר על כלל זה האבר ויגן עליו. וכאשר היה על זה האבר אשר נחתך מהאדם שהבשר יהיה אפשר שיתלקח ממנו כלל בשר האבר אם ישאר מחובר באדם הנה זה האבר יטמא במשא ובמגע ובאהל כמו המת. וא"ר יהודה שאפילו נשאר סביב האבר מבשר כעובי החוט של ערב אפשר התלקחו אם ישאר וחוט הערב יותר עבה מחוט השתי ואין הלכה כר' יהודה. אבל נראה בכל אבר כפי מזגו ותכונת בשרו לפי מה שישפוט אותו מלאכת הרפואה. ונשאר לנו בכאן הערה על הענין מה וזה כי כאשר אמרנו שהמצורע מטמא בביאה ומת מטמא באהל הנה לא תחשוב שהמצורע ג"כ והמת דינם בזה שוה שהמת כאשר נכנס תחת האהל יטמא כל מה שבו וכן המצורע אין הענין כן לפי שטומאת אהל תקבץ שלשה ענינים וזה שכל מה שיהיה עם המת תחת אהל אחד יטמא וכן האדם או הכלים כשהאהילו על מת יטמא המאהיל וכן כאשר האהיל המת עצמו על האדם ועל הכלים יטמא אותם כאשר התבאר במס' אהלות וזה דין כל מה שיטמא באהל. והמצורע אין כן אבל אמנם יטמא מה שיגיע ממנו תחת אהל אחד ובתנאי שיעמוד המצורע תחת זה האהל עד שיהיה לו מושב כמו שנבאר בי"ג מנגעים אולם כאשר היה המצורע עובר מתחת האהל הנה לא יטמא מה ששם. הנה כבר התבאר לך ההפרש בין אמרנו מטמא בביאה ואמרנו מטמא באהל

מסכת כלים פרק א משנה ו (ו) בעבור שזכר מדרגות הטומאה והתחיל ביותר קל מהן וסיים ביותר עליון לקח גם כן מדרגות המקומות הטהורים אשר הם גם כן מסיבות הסרת הטומאות והתחיל במדרגה ביותר קלה וביותר כוללת. אמר השם בעומר (ויקרא כג) וקצרת את קצירה והבאתם את עומר. ואמר בשתי הלחם (שם) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה. ואמר בבכורים (דברים כו) ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך מסכת כלים פרק א משנה ז (ז) אמר השם במצורע (ויקרא יג) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ולזה יצא מכל המדינה ור"ל עד שירצו אנשי המדינה בכלל או שבעה טובי העיר כמו שביארנו במגילה שאם רצו לקוברו במקום מהמדינה יוכלו לקוברו וכאשר יצא המת מהמדינה אין להם להחזירו למדינה לקוברו שם ואפילו ירצו כלן בזה לפי שהטומאות שרחקו מהמדינה ויצאו ממנה לא יכנסו אליה מסכת כלים פרק א משנה ח (ח) לפנים מן החומה. ירמוז אל חומת ירושלים אמר השם בבכור והם קדשים כמו שהתבאר בחמישי מזבחים לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה' אלקיך בו ובמעשר שני כתיב ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם (דברים יד). ודע שישראל היו במדבר על שלשה סדרים. מחנה ישראל והם הארבע מחנות. מחנה לויה והוא מאמר השם וסביב למשכן יחנו (במדבר א). ומחנה שכינה והוא חצר אהל מועד ומה שבתוכו. ובכמותם המדרגות לדורות. מפתח ירושלים ועד הר הבית מחנה ישראל. ומפתח הר הבית עד פתח העזרה ר"ל שער נקנור מחנה לויה. ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה. וכבר התבאר זה בתחלת ספרי. ולשון התוספתא כשם שהיו במדבר שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל כך היו בירושלים מפתח ירושלים ועד הר הבית מחנה ישראל מפתח הר הבית עד שער נקנור מחנה לויה משער נקנור ולפנים מחנה שכינה והן הן קלעין שהיו במדבר. והנה נבאר הפסוק אמר (שם ה) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש היה עולה בדעתנו ששלשתן צרוע וזב וטמא נפש ירוחקו למקום אחד לולי שמצאנו אמרו במצורע (ויקרא יג) בדד ישב וכאשר מצאנו המצורע אשר הוא יותר חזק הטומאה מהזב לפי שהוא מטמא בביאה כמו שקדם כבר הפריד לו מקום והרחיקו יותר משאר הטמאים ידענו שכל מי שהוא חזק בטומאתו יהיה מקומו יותר רחוק והוא אמרם שומע אני שלשתן במקום אחד ת"ל במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל מה מצורע שטומאתו חמורה וחמור שילוחו משילוח חבירו אף כל שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו הנה לזה השרש רחקנו המצורע חוץ לשלש מחנות ויצא מן ירושלים וזב וזבה ונדה ויולדת חוץ לב' מחנות יצאו מהר הבית ולא נרחיק טמא מת זולת ממחנה שכינה והוא לפנים מהר הבית לפי שטומאת מת לא יטמא באבן מסמא וזב וזבה ונדה ויולדת מטמאים באבן מטמא כמו שקדם. ובתוספתא ולא טמא מת בלבד אלא אפילו מת עצמו [שנאמר] ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שמות יג) עמו במחנה לויה. וע"י ההקש יהי טמא מת מותר ליכנס לחיל ולעזרת נשים שהכל בדמיון מחנה לויה כמו שהקדמנו להיותן שוין. כבר ביארו בתוספתא ואמרו החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית העולמים והטמאים שנכנסו לשם פטורים ולא נרחיק טבול יום מן החיל כמו מה שהרחקנו טמא מת לפי שטבול יום כבר נטהר בשלישי מטבול יום אמרו וחכ"א אין טבול יום טמא והרחקנו מעזרת נשים טבול יום ולא נרחיק מחוסר כפורים לפי שטבול יום אסור בתרומה ומחוסר כפורים מותר בתרומה כמו שקדם. וזה כולו על השרש הנזכר כל שטומאתו חמורה מטומאת חבירו חמור שילוחו משילוח חבירו. וענין חייבין עליה חטאת שהטמא כאשר נכנס לעזרת ישראל ובמה שאחריו בשגגה הוא חייב חטאת לפי מה שהתבאר בשבועות (דף יד:) וזולתו. וכבר ביארנו בזבחים ששחיטה כשרה בזרים ולזה כבר יכנס ישראל לעזרת כהנים וישחט שם הקרבן. ובתוספתא (פ"א) נכנסו מצורעים לפנים מן החומה לוקין את הארבעים זבים וזבות נדות ויולדות להר הבית לוקין פ' ואמור הנה חומה ירצה בו חומת ירושלים. אמנם חומת איזה מדינה תהיה בארץ ישראל ואע"פ שנוציא ממנה המצורע הנה אם נכנס בה לא יחייבהו מלקות. ושיעור זאת הברייתא אצלי שמצורע שנכנס להר הבית או זב שנכנס לחיל לוקין שמונים וזהו אשר ביארנו על השרשים לפי שכל מקום מהן שמור עליו בגדרו מסכת כלים פרק א משנה ט (ט) אמר השם יתברך לאשר במקדש (ויקרא י) ראשיכם אל תפרעו ואמר (שם כא) כל איש אשר בו מום לא יקרב ועוד אמר (שמות ל) בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו ת"ק סבר שהאזהרה מליכנס להיכל לבד בלתי קדוש ידים ורגלים. ורבי יוסי סבר שאין בין האולם והמזבח ג"כ מותר למי שלא קדש ידיו ורגליו ליכנס לשם ואין הלכה כר' יוסי ואע"פ שהתוספתא כבר ייחס מאמרו לחכמים והמאמר הקודם לרבי מאיר. והדברים החמשה השוה בהן בין האולם ולמזבח להיכל בשעת הקטרת הקטורת בהיכל [שני עתים] בכל יום פורשין כל העם מן ההיכל. ומבין האולם ולמזבח. אולם ביום צום כפור (שני עתים) יקטיר כה"ג הקטרת בקדש הקדשים ולא תחייב הפרישה זולת מהיכל לבד ולדעת ר' יוסי אשר ישוה הקדושה בהיכל ובין האולם ולמזבח וישימה קדושה אחת היא אשר תהיה עשה קדושות כמו שזכר תחלה. ולשון התורה הוא ג"כ באיסור הכנסת השיכור למקדש והוא אמרו (ויקרא י) יין ושכר על תשת וכן אזהרת כה"ג מהיכנס לקדש קדשים זולת ביום הכפורים אמר (שם טז) ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו' בזאת יבא אהרן וגו' והוא יכנס בזה המקום ביום צום כפור ד' פעמים. הראשונה בקטרת ויקטיר שם בקדש הקדשים כמו שביארנו במסכת יומא. והפעם השנית בדם הפר. והפעם השלישי בדם השעיר. והפעם הרביעי יכנס להוציא את הכף ואת המחתה מקדש הקדשים כמו שהתבאר שם. ובתוספתא (פ"א) כה"ג נכנס לשם בכל שנה ושנה לעבודת יום הכיפורים ארבע פעמים ביום ואם נכנס חמשה חייב מיתה:

וכבר התבאר במדות (פ"ד) שעליה היתה על ההיכל ובתוספתא אמר אין נכנסים לה אלא לשנים לידע מה היא צריכה רצה לומר לבית קדש הקדשים שעל עליה לפי שבית קדש הקדשים וכו' כמו שהתבאר שם

מסכת כלים פרק ב משנה א (א) דע שפסוקי התורה בטומאת מיני הכלים כמו שקדם בפתיחת זה הסדר. אבל הפסוקים ההן באו מהן קצתן בטומאת מת וקצתן בטומאת שרץ ובטומאת זב ובטומאת נגעים ובטומאת שכבת זרע. ולמדנו קצתן מקצתן בפנים רבים מההיקש משלשה עשר מדות וכבר ידעת שכונתנו בזה החבור הקצור במה שאפשר ועזיבת מה שיאריך בו ההקש ורבוי הענינים ואני אקח ביותר זך וביותר נקי מכל אלו המאמרים. וכאשר אקח הראיה לך בפסוק על טומאת מין ממיני כלים לא תטריד מחשבתך בא זה מין ממיני הטומאה בא זה הפסוק אם בטומאת שרץ או בטומאת מת או זב או זולתו לפי שהתלמוד כבר למד קצת מקצת באופני ההקש. אמר יתברך (ויקרא יא) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. אמנם כלי עצם הנה למדנו אותו מפסוק (במדבר לא) וכל מעשה עזים אמרו לרבות העשוי מן העזים אפי' מן הקרנים ומן הטלפים שאר בהמה וחיה מנין ת"ל מעשה ר"ל כל מה שיעשה ממנו מהכלים אפילו מעצמיהן וטלפיהן וקרניהן. ואמנם אמר מעשה עזים לא מה שיעשה מעצמי העוף או הדגים מן הכלים שלא יקבלו טומאה כ"א מן החי ההולך לבד: וכלי זכוכית. והם כלי הזגג והם יקבלו טומאה מדרבנן הקישו אותו לכלי חרש לפי שיעשו מהעפר כמו כלי חרש אבל שמוהו חכמים יטמא בנגיעת אב הטומאה אפילו מגבו כמו כלי עץ וזולתו ואין בזה דין כלי חרש כמו שהתבאר שהוא לא יטמא אלא מתוכו אבל הזכוכית להיותו נראה מה שבתוכו כאילו הוא על שטחו שמו קרוב הטומאה משטחו מחוץ כהגעתו מתוכו והוא אמרם מפני שנראה תוכן כברן:

ופשוטיהן. הפשוטין מהן אשר אין לו כפיפות ולא קערורית:
ומקבליהן. מהן אשר לו כפיפות או קערורית עד כי כאשר הושם בו הדבר הניגר יקבלהו ולא יתפשט על כללו ולקחו ראיה על היות פשוטיהם טהורים מפסוק (ויקרא יא) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק ואמרו דומיא דשק מה שק שיש לו קבול אף כל שיש לו קבול. וכבר אמרנו ששק הוא נעשה מן השיער ונלקח ממנו יעשו ממנו כלים לשאת בתוכו. אולם כלי זכוכית הנה הן דומים לכלי חרש כמו שאמרנו וכלי חרש ג"כ לא יטמא עד שיהיה בו בית קבול דכתיב (שם) וכל כלי חרש אשר יפול מהן אל תוכו עד שיהיה לו תוך. ודע שפשוטי אלו הכלים כמו הכסא והלוח והעור והדומה להן שהן כולם יטמאו מן התורה במשכב הזב ומושבו ואע"פ שאין לו בית קבול לפי שהוא ראוי למשכב ומושב כמו שיתבאר בזאת המסכת. אולם בשרץ ובמת וזולתו מאבות הטומאה הנה לא יטמאו אלא מקבליהן. אולם כלי עץ ועור ועצם הנה פשוטיהן יטמאו ג"כ ואפילו בשאר טומאות וזה מדרבנן. ובגמ' בבא בתרא (דף סו.) אמרו פשוטי כלי עץ מדרבנן. ואמרו בכאן כלי עץ פשוטיהן טהורים ירצה בו מן התורה שאין הבדל בין כלי עץ או כלי עצם ועור ושמור זה השרש תמיד:
עוד אמר נשברו טהרו. ענין זה כי כאשר נטמא כלי מאלו המינים הארבעה ואחר טומאתו נשבר נטהר ותהיה החתיכה טהורה ואם תקח זאת החתיכה ותתקננה ותעשה ממנה כלי אחד הנה זה הכלי טהור ואמנם תטמא בעתיד כאשר יגע בו אחד מאבות הטומאה לפי מה שקדם באורו וזה ענין אמרם מקבלין טומאה מכאן ולהבא:
כלי נתר. בכל מקום שאמרו זה אינו מן [כופרא. ובמס' ע"ז דף לג:] (הכופר בע"ז) מאי כלי נתר כלי מחפורת של צריף. וכלי נתר הוא כלי אלטפ"ל והוא אבן רכה מאד בדקות המראה יותך במים במהירות ירחצו בו השיער והבגדים וכן מנוהו החכמים בכלל המנקים אמרו [שבת פט:
נדה סא:] נתר ובורית קימוניא ואשלג. ועשיית אלו הכלים נמצא אצלנו בקצוי המערב ומלאכתו קשה מאד וזה שיולש הטפ"ל ויעשו ממנו כלים לשתית המים לפי תמונה הנעשה מן החרש אבל הוא לא יסבול האש כמו שיסבול החרש אבל אם ישיגהו חום מעט מהאש יתבקע הכלי ויפסד אם לא הכהו החום ג"כ בכלל חלקיו הנה אצל מי שיגיע הכלי במים יותך ונפסד ואלו הכלים אמנם יצטרכו לשתית המים מפני שהיא עריבה בה מאד וריחו טוב עושין אותם לחולים ולחלושי האסטומכא. ולא יוכל לבשל זה הכלי אלא החריף מאד במלאכה עד שיצא הכלי ממורט המראה כמו הטפל הוא להיותו מגיע לו מהבשול מה שלא יתיכהו המים עמו ואי אפשר לעשות ג"כ אלא רקיק דק מאד יהיה עבה דפנו קרוב מעלה לפי שאם היה עבה מה שיתהוה האש מתוכו לדקות האש ועל זאת המלאכה בעצמה יעשו אצלינו כלי אלא שמראהו אדום חזק האדמימות וכן כליו והוא ג"כ יעשה לשתות המים והוויית אלו הכלים לא יתעכבו באש. אולי בעבור שלא ישנו מראהו אבל מראה הכלי נא ומבושל מראה אחד והיה עולה במחשבתנו שהוא כלי אדמה ולא יקבל טומאה ולמדנו שהוא מאשר שרשו טיט וכבר נקלה באש ואף על פי שהוא מעט הנה הוא כמו כלי חרש. אמר בסיפרא וכל כלי חרש לרבות כלי נתר. ואמנם הארכתי בזה הענין זאת האריכות הרבה לבאר לך הענין ולפרש האמת לפי שכל מי שבאר המלות במה שהגיע אצלי יפרשו כלי נתר כלי האלום. ואני נפלא מאומר זה איזה דבר יחשב שפירש דבר לא מושכל ולא מקובל איך תעשה כלי מאלום ואין ספק שהאומר זה לא ראה אלום מימיו ואם אמרנו שהוא חפר במקור האלום אבן אלום גדולה ועושה ממנו כלי הנה לא יצלח לקבל כל דבר לענין מהענינים. ואם יהיה זה הנה לא יקבל טומאה לפי שהוא כלי אדמה אשר לא יקבלו טומאה כמו שיתבאר. ואשר ראוי שתבינהו שכל הטינים כאל טפל ואל אנגבר ואל טין אל ארמוני ואל מנטיות וזולתן מן הטינים כאשר נעשה מהן כלים כל זמן שהם נאים ולא נקלו באור הנה הן כלי אדמה ולא יקבלו טומאה וכאשר נקלו ואע"פ שלא יסבלו האש עד שיבושל דפנותם כמו החרש הנה הן דומים לחרש והוא אשר יקרא כלי נתר. ואשוב אל כוונת ההלכה אמר שהן יטמאו ויטמאו זולתן מאוירן. אמנם היות כלי חרס מטמא מאוירו לבד כמאמרו יתברך וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו. אמרו מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מאחוריו ובמקום אחר אמר מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מגבו. הנה כבר התבאר לך שאמרנו גבו או אחוריו דבר אחד. אולם שאר הכלים אינם כן אבל כאשר הגיע הטומאה באוירו ולא תגע בגופו הנה הוא טהור וכאשר נגע בו הטומאה ואפילו מגבו הנה כבר נטמא והוא מאמר המשנה בתחלת חולין הטהור בכלי חרש טמא בכלי הכלים והטהור בכל הכלים טמא בכלי חרש. וכבר הקדמנו בפירוש מאמרינו וביארנו שכלי חרס לא יהיה אב הטומאה אמנם יהיה ולד הטומאה לעולם ושכל ולד הטומאה אמנם יטמא אוכלים ומשקין. הנה אמרו הנה מכלי חרש שהוא מטמא זולתו מאוירו ענינו כי כאשר הגיעו אוכלין טהורים באויר כלי חרס הטמא נטמאו אף אם לא תגע בכלי. והנני עתיד להביא לך משלים מזו בזאת המסכתא. ובגמרא פסחים (דף יח:) אמרו מכל האוכל יטמא אוכל מטמא מאויר כלי חרש ואין כל הכלים מטמאים מאויר כלי חרש. עוד אמרו [בת"כ] מטמאים מאחוריים. שכלי חרש (הן גבי כלים) מטמאים האוכלים והמשקים בגבן כאשר יהיו טמאין ויגעו אוכלים טהורים ומשקין טהורים באחורי הכלי הטמא נטמאו האוכלים והמשקים. וועד אמר ואינם מטמאים מגביהן רוצה לומר טומאתו בעצמה הנה הוא אם נוגע שרץ בכלי חרש מגבו הנה לא יטמא. הנה כבר התבאר שכלי חרש טומאתו בעצמו יהיה מאוירו לא מגבו וטומאתו למה שיטמא יהיה מאוירו ומגבו. ואמנם פעם יקרא גב הכלי אחוריים ופעם גב שלא יפול הספק בין טומאתו על זולתו וטומאתו לעצמו הנה שם בשמות הבדל להבין העניינים אצל טומאתו. לזולתו אמר אחוריהן להיות השורש אצלנו שאחורי הכלי תטמאו אוכלין ומשקים. ואצל טומאתה לעצמה אמר גביהן להיות השורש אצלנו כלי חרס אינו מטמא מגבו. ושמור אלו השרשים כולם הקודמים בזה הבאור שהן ג"כ יוכפלו בעתים. עוד אמר שבירתן היא טהרתן. לפי שכלי חרש כאשר נטמא לא יטהר במקוה ולא יועילהו זה והוא בטומאתו עד שישבר זה לשון התורה כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשברו. וכן כלי זכוכית ואין הבדל בין החרש או אל מד"י ואל צר"י הכל כלי חרס יקרא לענין טומאה

מסכת כלים פרק ב משנה ב (ב) אמר יתברך וכל כלי חרס ואמר בספרא מנין לרבות שברי כלי חרס ת"ל וכל כלי חרס. הנה יגיע מזה השורש שכלי החרס כאשר נשברו ונשאר מהן שארית מקבל דבר הנה זאת השארית תטמא להיות בזה כלי קטן. והנה יודיענו ההלכה כמה יהיה השיעור אשר ישאר ממנו ואמר שהכלים הקטנים מכלי חרס כאשר היו מקבלים כדי סיכת אדם קטן עד שתקבל לוג ומגדול שתקבל לוג עד שתקבל סאה שמן כאשר נשברו ונשאר מחרסים משולי קרקרותיו או מן דפנותיו שיעור כי כאשר ישב על שטח הארץ בלתי שיסמוך על צדדיו או יסמך יקבל רביעית אשר הוא רוב [צ"ל רובע] הלוג הנה זה החרס יקבל טומאה וזה ענין אמרו קרקרותיהן ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין. ואם יהיה הכלי בשרשו מן הגודל אשר תחזיק מן סאה עד סאתים הנה יצטרך שיהיה הנשאר מחרסים כאשר נשברו מה שיקבל חצי לוג ואז יטמא זה הנשאר ואם היה מן הגודל שתחזיק מסאתים עד ה' סאין הנה יצטרך שישאר ממנו ואז יטמא לוג שלם. וכבר ביארנו פעמים שסאה ו' קבין וקב ד' לוגין ולוג ד' רביעיות ושיעור הרביעית הם אצבעיים באורך ואצבעיים ברוחב והגובה אצבעיים וז' עשיריות אצבע והאצבע אשר בו יהיה המדה מהיד היא הגודל מהיד. וכן ביארנו המדה אשר זה מדתה יחזיק מהמים כ"ז דרהם מצריים בקירוב ולא נצטרך לשוב זכרון אלו המדות ג"כ כאשר יוכפלו בזה הסדר ואשוב אל שלימות ביאור ההלכה. וזה השיעור הוא דעת ר' ישמעאל אולם ר' עקיבא אומר שאני לא אשער הכלי במה שהיה מחזיק לא סאה ולא סאתים ואמנם נשערהו בתמונותיו המפורסמות. ומאמר ר"ע מבואר על הפנים אשר ביארנו ולא נשאר בזאת ההלכה בלתי ביאור רק השמות לבד. ואמר קדרות הדקות הקדרות הקטנות. חביות לודיות החביות הנעשות בלוד שם ארץ מארץ ישראל מיוחסות אליה. וכן אמרו לחמיות מיוחסות לבית לחם:

וחצבין גדולים. התוספת הגדולה והן היותר גדולים ממה שאפשר כמו אלו הכדים הבאים משבילי"א בזמנינו זה:
ופכין. קבוץ פך והוא פך השמן. ואמרו גלילים מיוחסים לגליל העליון וגליל התחתון היו נעשות במקומות ההן:
וחביונות. חביות קטנות אמר שיעור קרקרותיהן כל שהוא לפי ששוליהן מחודדים כמו שולי קצת כלי הזכוכית. וכאשר נשאר מה שיקבל שיעור הנה הוא יטמא לפי שהוא ישאר תמונת כלי קטן יעשה מתחלת ענינו כזה:
אמנם צדיהן הנה הן לא יקבלו טומאה ר"ל הנשארים אשר ישאר מצידיהם לפי שלא יהיה בצדם קערורית כמו הכדים והקדירות אבל צידיהן שוה השטח כי מה שנשאר מהן נשאר דומה ללוח פשוט וזה תמונתו והלכה כר"ע

מסכת כלים פרק ב משנה ג (ג) אמר ה' בכלי חרס (ויקרא יא) אשר יפול מהם אל תוכו יטמא ובא הקבלה את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור ר"ל שלא יקבל טומאה מהטומאות. ושרש אחד שכל שאינו עשוי לקבלה טהור ואע"פ שהוא אפשר שיקבל. הנה כל מה שימנה מכלי חרס שהוא לא יקבל טומאה הוא אם מה שאין לו בית קיבול או אם מה שיש לו בית קיבול אבל לא נעשה לקבלה. ונשאר ביאור השמות:

טבלא שאין לה לזבז. לוח פשוט שאין לה שפה גבוהה על שטחה וזו השפה תקרא לזבז בלשון המשנה:
ומחתה פרוצה. מוגמר הוסר מקיפו:
אבוב של קלאין. כלי יעשה בו קליות הפולים והאפונים וזולתן מן הגרעינים הגסים והוא מנוקב השולים כמו הכברה כמו שביארנו במנחות (פרק ר' ישמעאל) ליכנס אש באלו הנקבים ולזה לא יקבל טומאה לפי שאין לו תוך:
וסילונות. קבוץ סילון והוא כלי חרס ארוך אין לו שולים ורוכב האחד על השני עד שימשכו בו המים ממקום למקום וכן יעשו מושכי המים כלן. אמר אע"פ שהן כפופה בזאת הצורה אשר אפשר שישאר מעט בשוליו או יהיה בו גם כן בית קבול על זאת הצורה והדומה לה שהם לא יטמאו לפי שלא נעשית לקבלה לפי שהכוונה מאלו הקנים החלולות שיגר עליהן המים לא שיתקבצו וינוחו בו:
וכבכב. כמו כפכף והוא כסוי מחרס עשוי לכסות בו סלי הפת שאינו לקבלה:
וטפי. הוא שם חסר והשלם הוא טפיח והוא כלי חרס חד השולים ושמו המפורסם בערבי קאדס. ואמר כי כשנעשה זה הקאדס בעת עשייתו לשום בו הענבים כדי שישארו קרים כמו עת לקיטו מן האילנות ורוב מה שיעשה זה הנה הן טהורים לפי שלא נעשה לקבלה:
וחבית של שייטין. השייטין יעשו חבית ויקשרו עליה בגד דק או עור וישוטו עליה על פני המים וזה ג"כ לא נעשה לקבלה:
וחבית דפונה בשולי המחץ. מחץ הוא כלי גדול מחרס והוא אשר תקרא במצרים אל מחגי"ר ובמערב יקראו אותה קצרי"ה ולו קצה דומה לו לדמיון בית יד והוא שולי מחץ ושולים הן הקצוות וזאת החבית היא חקוקה בקצה הזאת להטמין היד בו בעת הגבהת המחץ ולזה לא תטמא לפי שלא נעשית לקבלה. וידוע שמטה וכסא וספסל והוא אלמנכ"ר ושולחן ומנורה כלן אין להן תוך. אמנם ספינה של חרס כבר התבאר בגמ' שבת (דף פג:) סיבת היותה טהורה והוא מאמר המשנה מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר (משלי ל) דרך אניה בלב ים ובגמרא ביארו שאפילו הספינה של חרס טהור כים מה ים טהור אף ספינה טהורה ואפילו היא של חרס:
ואמרו כל שאין לו תוך אין לו אחוריים. ר"ל שאחוריו לא תטמאו במשקים כמו שזכרנו באשר אין לו תוך וזה שמשקים טמאים כאשר נגעו באחורי הכלי תטמאו אחורי הכלי לבד. ואני עתיד לבאר זה בפרק כ"ה מזאת המסכתא. ויהיה עולה על הדעת כי אחר שאין צריך בזה הדין מן הטומאה תוך יהיה פשוטי כלי חרס יטמאו במשקים טמאים על אלו הפנים לבד ואמר שאין הענין כן אבל הוא טהור מכל הצדדין

מסכת כלים פרק ב משנה ד (ד) יעשו כלים מחרס כמו עששית יכנס בו הנר והוא מכוסה כדי שלא יכבהו הרוח ולו נקבים בצדיהם תצא מהן האורה וזה הכלי תקרא פנס:

ומגופת היוצרים. אבני היוצרים מלשון (נחמיה ז) יגיפו הדלתות והן מחרש ויעשו עליו הכלים ואצל היוצרין מהן הרבה יעשו עליו אל גפ"ן ואל צאר"י והדומה להם מהכלים הגדולים אשר נבנין ביד ואשר ישליך עליהן הטיט תחלה מהן יעשו הכלים אשר אין להן שפה ולזה הן טהורים. ואשר יתקנו עליו הכלי ויעמידהו אחר שקבל תמונתו מן הטיט הנה לזה הכלי שפה ולזה הוא טמא. וענין פותח בה אשר יפתח הטיט ביד עליו עד שיקבל התמונה:
ומשפך. הוא בלשון ערבי אלקמ"ע ותמונתו מפורסם והוא נמצא אצל העשרייר"א יצטרכו אליו במכירת מי הוורד והשמנים בעלי הריח מריח בו הקונה מזה הבשם ויעזבו בצד המשפך מעט להריח בו הנה כבר שב כלי קבול ולזה הוא טמא. והלכה כר' עקיבא

מסכת כלים פרק ב משנה ה (ה) חביות ניירות. מיוחסות אל מקום:

וכסוי הלפס. יצא מגב הכסוי ידמה לאבוב של קנה והוא בית יד הכסוי. ונקוב הוא שיהיה בזה הכסוי נקב ויצא ממנו העשן:
מסננת לתוכו. הירק להגיר מימיו. ורונקי שם יוני והוא הירק השלוק כאשר נעצר ונדבק קצתו לקצתו. ואמר שזה הכסוי כאשר לא יהיה מחודד שיכול לעמוד על עצמו ולא יהיה נקוב ישימו בו הירק לזככו מהמים יהיה נא או מבושל ולזה יהיה טמא

מסכת כלים פרק ב משנה ו (ו) גסטרא. הוא כלי אין בית יד ולא בית קבול ואמנם הוא תושבת לכלים ישימו עליהם הכלים הגדולים המלאים מים לקבל טפטופן וכן ביארנו במסכת שבת (דף צו.):

וכבשן. הוא הכבשן אשר יבשלו החרס בו:
וטיטרוס. הוא כלי חרס מושבו רחבה ולו צואר צר ארוך דק מאד ובתושב הכלי נקבים נקבים כאשר תמלא הכלי במים והושם האצבע על ראש הצואר הדק ימנע האויר מליכנס בכלי ולא יצאו המים אשר בו מאלו הנקבים וכאשר הוסר האצבע מראש הכלי יצאו המים מקרקעי הכלי ויקרא אצלנו זה הכלי מזה המים. ואמרו מפני שהוא כמוציא פרוטות ר"ל כי המים כאשר יצאו מאלו הנקבים לא יצאו במהרה אבל יצאו מעט מעט באיחור גדול הנה כבר שב כלי קבול כי לזה נעשה. והלכה כר' יוסי

מסכת כלים פרק ב משנה ז (ז) אלו הקערות מעצם הטבלא והן כולן גשם אחד והרבה עושין מאלו במצרים וכל כלי ממנה כאשר יגיע השרץ באוירה נטמאה לבדה וישארו הכלים הדבקים בה טהורים. ואם היה לזאת הטבלא אוגן גבוה מכל הכלים אשר בתוכה הנה כאשר יגיע השרץ באחת מאלו הכלים הקטנים כבר הגיע באויר זה האוגן הכולל ונטמאת הטבלא בכללה בהגעת הטומאה באוירה ואלו הקערות כולם הן מעצם הטבלא ונטמאות בכללה:

בית תבלין של חרס. הוא כלי מחרס נחלק בעת עשייתו לרבועים רבים יעשו לשום בהן מיני התבלין כדי שלא יתערבו קצתם בקצתם:
קולמרין המתואמות. הוא כלי נחלק באמצעו חלוקה אחת. ואמר שדינן ודין הטבלא אשר בה הקערות אשר זכרנו אחד וזה שאם יהיה להן אוגן כולל תכלול הכלים והחלוקות אשר בתוכן הנה הכל נחשב כלי אחד. ואם לא היה אוגן כולל הנה כל כלי וכל חלק וחלק נחשב יחידי ואע"פ שיהיו כולן דבוקים קצתן בקצתן. עוד אמר שזה הדין בעצמו בבית תבלין של עץ כאשר נטמא אחד מחלקיו במשקים טמאים לא נטמא חבירו אא"כ היה שם אוגן כולל הכל מחוץ אשר תשים אלו הרבועים כולן כלי אחד תכלול אותן וכאשר נטמא אחד מן הכלים נטמאו כולם. וא"ר יוחנן בן נורי שבית תבלין של עץ כאשר לא יהיה לו אוגן ונטמא אחד מן החלקים במשקים טמאים נחשוב עובי החילוק כאילו כבר נחלק לחצאין וכל מה שימשך לטהור טהור ומה שימשך לטמא טמא. ונשאר בכאן שנבאר לאיזה ענין תקנו בבית תבלין של עץ טומאת משקין ולא אמר שנטמא אחד מהן בשרץ כמו שאמר בשל חרס ובכאן תצטרך שתהיה זכור לעקרים הקודמים וזה שכבר נאמר בהקדמה שכלי חרס מטמא מאוירו ואינו מטמא מאחוריו ושאר הכלים מטמאים בנגיעת הטומאה איך שיהיה מאחוריו או מתוכן. וכאשר לא יהיה שם אוגן עודף כמו שהנחנו ובא שרץ בחלק מאלו החלקים נטמא זה הבית לבדו ולא נטמא אשר ימשך אליו לפי שהטומאה נוגעת בו מאחוריו וכלי חרס לא יטמא מאחוריו וכאשר היתה של עץ נטמא הכל לפי שכלי עץ כאשר נגעה בו טומאה נטמא בין מתוכו בין מגבו. אולם משקים טמאים כבר ביארנו בפתיחה שהם יטמאו מדרבנן הכלים כולם וכן הקדמנו שכלי שנטמא אחוריו במשקים לא נטמא תוכו והנה יתבאר בזאת המס' (פ' כ"ה מ"ו) שכלי שנטמא תוכו במשקים טמאים נטמא כולו ולזה אם היה לזה הבית תבלין של עץ אוגן עודף אשר נחשב כאילו כלי אחד והגיעו משקים טמאים בתוכו נטמא הכל. ואם לא יהיה שם אוגן גבוה אשר כל חלק נחשב לכלי והגיעו משקים טמאים באחד מהחלקים נטמא זה הבית ולא נטמא הבית הדבק בו לפי שמשקין טמאים נגעו בו מאחוריו ולא נטמא בזה כולו אולם אם היה שרץ תמורת המשקים נטמא הכל והבן זה הנה כבר התבאר שדין השרץ בכלי חרס כדין משקים טמאים עם כלי עץ ועם זולתן מן הכלים וזה מבואר בתכלית

מסכת כלים פרק ב משנה ח (ח) הלפיד. אור דולק הוא כלי מחרס דומה כקנה ובראשו אוזן קטנה דבקה עמו בעת עשייתו יושם בו חתיכת בגד השרוי באלקטרן או בשמן תדליק וילך בו. ויעשה ג"כ מחרס כלי בו מקום קערורית לישב בו הנר ויתקבץ בו כל מה שיגר מן השמן מפי הנר ותקיף על ראש האלמנר' כדי שלא יפסד הנחושת בשמן. וזה הכלי נקרא בית שקעו של נר. ויעשו כלי חרס באמצעיתם כסוי כגון שבכה עשוי בעת עשיית הכלי ורוב הכלים אשר ישתו בהם המים אצלנו כן וזה המין מן הקיתון הוא אשר יקרא צרצור כמו שיתבאר במקואות (פ"ג מ"ג) והן עושין סביב הקיתון אשר למעלה מהשבכה פגימות מעשה שושן דומין לשיני המסרק ולזה יקרא מסרק הצרצור וכן יקראו הפגימות אשר סביב צואר הרמון מסרק של רימון כמו שיתבאר בב' מעוקצים (מ"ג). ואמר רבי אליעזר שהשרץ כאשר הגיע באויר הקיתון למעלה מהשבכה אשר יקיפו בו הפגימות הנה לא יטמא שאין זה תוך כלי חרס מפני היות מקיפו מופגם מכל צד וחכמים מטמאין שזהו תוך של זה. והלכה כחכמים מסכת כלים פרק ג משנה א (א) שיעור מה שיהיה הנקב אשר יתנקב כלי חרס ולא יטמא כאשר לא ישאר לו תוך הנה הוא יבאר השיעור אשר יהיה נקב כל כלי:

וענין מטילין אותו לחומרו שנדין עליו בחמור ולא יסור מלקבל טומאה ואע"פ שהוא נקוב בכונס משקה עד שיתנקב נקב יצא ממנו הזית ואז לא יקבל טומאה

מסכת כלים פרק ג משנה ב (ב) טפי ופך שניהם כלי שמן אבל טפי כלי צר הפה מאד לא יגר ממנו כי אם טפה טפה ולזה יקרא טפי. ואמרו שלשתן בזרעונים ר"ל הפך והטפי והצרצור שלשתן כאשר נקבו נקב יצא ממנו הזרע הממוצע בשיעור כמו הזרעונים והאפונים ודומיהן הנה הוא אז לא יקבל טומאה:

ופי הנר הוא התוספת היוצא מן הנר אשר יחזיק הפתילה וכאשר היה הנר מטיט בלתי מבושל אשר לא יטמא כמו שיתבאר במה שאחר זה שכלי אדמה לא יקבלו טומאה אחר שבשלה פי הנר בפתילה ושבחרס הנה הוא ג"כ לא יקבל טומאה לפי שלא נתבשל הנר בכללו. ואין הלכה כרבי אליעזר והלכה כרבי יהודה

מסכת כלים פרק ג משנה ג (ג) כבר קדם לך בפרק השני שכסוי כלי חרס תטמא כאשר היה הכסוי ממנו יקבל רביעית ואמר כי כאשר ניקבה החבית ונסתם מקום הנקב בזפת עוד נשברה החבית והיה מחרסיה חרס תקבל רביעית יושב שלא מסומך כמו שקדם הנה הוא יטמא. ואע"פ שזה החרס הוא אשר בו הנקב הסתום בזפת לפי שהחבית בכללה שם כלי היה עליה ואפילו אחר הנקב וזה החרס הוא שבר כלי ושבר חבית הוא ואע"פ שהיה נקב. אולם חרס חבית כאשר נקב אחר שבירתו אע"פ שסתם פי הנקב הנה הוא לא יטמא לפי שמאז שניקב החרס בטל שם כלי מעליו מסכת כלים פרק ג משנה ד (ד) נתרועעה נקרעו ונסדקו חרסיו אבל לא נפלו חרסיו ולא התפוררו מלשון (ישעיה כד) רוע התרועעה:

וביאור וטפלה בגללים החליק עליה בגללי הבקר וטפלה מלה עברית ותטפול על עוני (איוב יד). ר"ל החזקת בו והחלקת עליו כדי שיתקיים וישאר על צד הדמיון וזה על דרך משל ולא נצטרך לכפול בכל זאת המסכתא כי כאשר אמר מכלי טמא אמנם ירצה בו שהוא יקבל טומאה וכאשר יאמר טהור ירצה בו שלא יקבל טומאה וכן כאשר ביארנו מלה לא נכפיל ביאורה כדי שלא יארך המאמר. עוד נבאר שזה החבית המקובצת אשר אמר ממנה טהור כאשר היה בה חרס מחזיק רביעית הנה הן כולן תטמאו במגע רוצה לומר שאם יגע בו שרץ מתוכו הנה תטמאו כולן להתדבקה והתאחדה אולם שיטמא באויר כמו שיטמא כלי חרס זה לא יתבאר זולת בחרס החמת שיחזיק רביעית לבד שהוא כאשר הגיע שרץ בתוספת זה החרס יטמא אפי' לא יגע השרץ בו כדין טומאת כלי חרס שהוא כלי בפני עצמו כמו שהקדמנו בפרק השני

מסכת כלים פרק ג משנה ה (ה) הבריא החזק והשלם ואמרו רבי מאיר ורבי שמעון כי כאשר נטמא זה הכלי בנפול הטומאה באוירו הנה כל מה שנגע בזה הטפלה מהאוכלים והמשקים יטמא לפי שזאת הטפלה מכלל הכלי וכאילו היה מעצמו וזהו ענין אמרו מטמאים וחכמים אומרים אמנם שזה הדין יתחייב לטופל הכלי אשר כבר נסדק אשר הוא צריך לזאת הטפלה:

וקירויה שם כלי חרס אשר ישתו בו המים מן הבארות כמו שעושין אצלנו בכלי הנחושת והברזל. וחידוק הוא כמו הידוק והוא החתום והקשור ואמר שזה המחלוקת בעצמו במי שיקשור זה הכלי בעור או בנייר והדומה לו שדעת ר' מאיר שאם נטמא הקירוי יטמא בעבורם זה הקישור גם כן ואפילו הוא שלם וחכמים אומרים אם היה קישור בעבור שנסדק אז יהיה הקישור חשוב כעצמה והלכה כחכמים

מסכת כלים פרק ג משנה ו (ו) יבלית עשב לח מאד. ופוטסין קבוץ פיטס והוא כלי על דמיון האצטומכא גדולה מאד ישימו בו המים בספינות ויקחו זה העשב ויטחו בו הפיטס מבחוץ עד שלא יטיפו ממנו המים בחוץ ואמר שאם זה הטיחה היא צריכה אליו הנה הוא יחשב מכלל הכלי. עוד אמר שכסוי החבית ואע"פ שהוא יטיחו סביבה בטיט כמו שהוא מפורסם אינה חיבור ולא נחשוב החבית וכסויה כלי אחד שהכסוי דבק בטיט ובעת שנטמא האחד לא נטמא האחר כאשר נגעו בו משקים טמאים וכמו שהקדמנו בפתיחת הסדר. עוד אמר שהבנין אשר יבנה על חרס התנור היא מכלל התנור וכאשר נטמא התנור בהגיע הטומאה באוירו הנה האוכלים והמשקים הנוגעים בטפילתו טמאים מסכת כלים פרק ג משנה ז (ז) מיחם הוא כלי עשוי לחמם בו המים:

וחומר טיט עבה כמו (בראשית יא) והחמר היה להם לחומר:
וחרסית דק כחרס. וכאשר טחו המיחם בטיט העבה הנה יתאחד בו ויהיה מכללו וכאשר נטמא המיחם יהיה הנוגע בחומר טמא. אמנם אם טחו אותו בחרסית הנה לא יתדבק בכלים ולא יחשב בכללו:
וקומקומום הוא הקמקם. וידוע שהזפת יותך במים החמין ולזה הוא אמרו שאינו יכול לקבל את החמין ואע"פ שהוא מקבל המים הקרים וישאר בו ולא יצאו ממנו וכן אמר בכלי הזפת בעצמם שהן אינם מטמאים בעבור שלא יקבלו שום דבר חם:
וכלי נחושת שזפתן טהורים. רצונו בזה הכלי כאשר נטמא הנה אשר יגע בזה הזפת טהור שאין הזפת מכלל הכלי אם לא שיהיה כוונתו שישים היין בזה הכלי שאז הוא צריך לזפת ויהיה נוגע בזפת טמא ולא קתני בכאן אוכלין ומשקין לפי שכבר יהיה כלי הנחושת אב הטומאה ויהיה נוגע בזפת טמא ואע"פ שהוא אדם כמו שהתבאר בפתיחה

מסכת כלים פרק ג משנה ח (ח) יותר מצרכה הוא שהתעבה מהזפת על מקום הנקב יותר ממה שצריך עד שאם יסירו ממנו הרבה ישאר הנקב סתום ומחזיק המים שהיו בכלי ואומרו בכאן הנוגע ירצה אוכלים ומשקין: פקקן בזפת. הוא שיסתום קצות פיות המשפך בזפת עד שלא יצא ממנו דבר וישוב כלי קבול והלכה כרבי עקיבא מסכת כלים פרק ד משנה א (א) שאינו יכול לעמוד. שלא ישב על השווי בסיבת מונע שהאוזן יכבד עליו מצד אחד בכבדותו ויטהו על צדו. וכן כאשר יהיה לו חידוד בולט בקרקעיתו וימנעהו לנוח בשוה וכאשר ישב על הארץ נוטה לצד אחד מפני חדודו טהור:

מכריעו. מטה אותו:
חבית שנפחתה. הוסר ממנה חלק וכאשר ישבה על תושבתה אי אפשר שתקבל דבר מתוך הדבר אשר סר ממנה וכאשר ישבה על צדה אפשר שתקבל בקרקעיתה וכן כאשר נסדקה ונחלקה על ארכה והיו ב' דפנות הנה כל חצי ממנה כאשר עמד על קרקעיתו לא יקבל דבר וכאשר ישב על קרקעית צדה אשר היא גבנונית החבית אפשר שתקבל. והלכה כחכמים

מסכת כלים פרק ד משנה ב (ב) גיסטרא. כמו שביארנו (לעיל פ"ב) היא התושבת אשר יעשו תחת כלי המים לקבל הטפטוף וכאשר היא מטפטפת דבר בטל עניינו וזהו אמרם בש"ס שבת (דף צו.) לפי שאין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא ואל זה הענין אמר בכאן אין שירים לשירים. וזאת הגיסטרא בעצמה כאשר היתה שלימה בדמיונה היא שארית הכלי לפי שהיא חתיכה מכלי וכאשר נסדקה חזרה שארית לשארית וכבר ידעת ששארית הדבר הוא שיריו מסכת כלים פרק ד משנה ג (ג) שנטלו אזניה. ר"ל חבית שניתז ראשה ואזנה ונשאר קרקעיתה הנה היא גסטרא לפי שהיא תושבת לכלי ואם היתה חוץ מצדי הגיסטרא קצוות בולטות להן חלל על זה הדמיון והיו לאלו הקצוות מרחב יחזיקו הזיתים כאשר ישימו זיתים בזאת הגיסטרא נגע השרץ בגיסטרא מתוכו אז יטמא החדוד או כאשר היה השרץ באויר הגיסטרא ויהא נוכח אוירה חדוד כמו שהתבאר מהצורה הנה החדוד אז יטמא עם הגיסטרא באויר:

וקתדרא. הוא כמין כסא אשר ישבו הנשים בהליכתן בדרכים ויקרא ג"כ אצלנו עמאדי"ה וכאשר יהא תמונת הגיסטרא על זאת התמונה הנה יאמר שהדין באלו החדודים שוה בין היות הגיסטרא על צדה או על קרקעיתה:
וקורפיות. הוא כלי חד התושבת אי אפשר לישב על קרקעיתו:
וקוסים הצדוניים. הם אבובי החרש חדי התושבות דומין לקוץ ולזה יקראו קוסים ואע"פ שנכתב בסמ"ך וכבר נמצאו בקצת הנוסחאות כוסין וצדוניים המיוחסין אל צדון. ושבריהן ושאריתם ר"ל קצוותיהם החדים אע"פ שא"א להן שישבו על הארץ ויחזיק מה שישימו בו אבל ישפוך מהן הנה הן מקבלין טומאה שעל דעת כן נעשו כל הכלים עצמן בעת עשייתן שלא יקבלו לעולם משקה אם לא יהיו לו סומכים. והתנאי אשר התנינו בשברי כלי חרס בפרק השני שיהיו יושבין שלא מסומכים אמנם הוא בכלים שנעשו בעת עשייתן להיות יושבין שלא מסומכין הנה יצטרך שיהיו שבריהן כן ואז יקבלו טומאה

מסכת כלים פרק ד משנה ד (ד) דע ששפיות וזר ולזביז ודופן ענין כולן בזאת המסכת שוה אמנם הן אוגנים גבוהים על שטח הכלי ר"ל שטח הקיתון ויתחלפו שמותן בהתחלת תמונת הכלי כמו שתמצאה שפת הכלי המרובע לזבז והעגול תמונת [עי' תוי"ט] אסטומכא שפה וזולתן מהתמונות דופן והשפה הקטנה בגובה זר. וכבר ידעת שכלי חרס אמנם יטמא מאוירו ר"ל מתוכו לא מגבו וכאשר היתה השפה הפנימית היא היותר גבוהה על זאת הצורה והגיע השרץ בתוכה הנה תטמא כל מה שבתוכה לבד וכל שהוא חוץ ממנה באלו ב' השפות טהור וזהו ענין אמרו הכל טהור ר"ל כל מה שהוא חוץ ממנה. ואם היתה השפה החיצונה היא היותר גבוהה על זאת הצורה הנה כאשר יגיע השרץ באוירה נטמא וכל מה שבין השפות כולו מן האוכלין והמשקין. ואם היתה האמצעית עודפת והגיע השרץ באוירה הנה כבר נטמא מה שבתוכה ולא נטמא מה שחוצה לה. ואמרו משיצרפו בכבשן ירצה בו מאז התבשל ויצא מתורת טיט אמנם קודם בישולם הנה הן כלי אדמה ואינן מקבלין טומאה כמו שיתבאר (שבת נח.) עוד אמר והוא גמר מלאכתן וזה שבשאר הכלים שאר דברים הן גמר מלאכתן ולא יטמאו עד שישלימו אלו הענינים כדרך כלי מתכות וצחצוחן ובדיקותם. אולם כלי חרס מיד שנתבשלו יקבלו טומאה ובו ישלם מלאכתו ואע"פ שלאחר זה ימרחו אותה בחרס וישוו השפה בכלי ויסירו ממנו התוספת בכלי ברזל מה שיתלקח בו מן הטיט בעת הבשול ויהיה זה דומה לגרעון הנה זה כולו לא ימנעהו מלקבל טומאה כי כבר נגמרה מלאכתו בבשול לבד וכל מה שיעשה אחר זה תוספת לא יצטרך אליו ואין הלכה כר' יהודה אשר יאמר חולקין את האמצעית אלא כל שנטמא אוירה טמאה והשאר טהורה מסכת כלים פרק ה משנה א (א) התנורים והכירות וכל מוקדי האש הנבנים בארץ או על שטחה הנעשית לבשל או לאפות בהן או עליהן הן כולן מקבלין טומאה ולשון התורה (ויקרא יא) תנור וכירים יותץ טמאים הם ודינן כטומאת דין כלי חרש כמו שיתבאר ואמר ר"מ כי מאז שנבנה מהתנור גובה ד' טפחים יקבל טומאה וכן התנור השלם כאשר נפסד ונשאר ממנו ד' טפחים הנה הוא יקבל טומאה וחכ"א שתנור קטן מעת שנבנה בו כל שהוא מקבל טומאה. והתבאר בש"ס (חולין דף קכד.) שאמרם כל שהוא טפח הנה מאז שנבנה ממנו טפח יקבל טומאה וכן התנור הקטן כאשר נפסד ונשאר ממנו רובו ר"ל רוב גובהו יקבל טומאה ואם נשאר ממנו חציו לבד וממה שלמטה מזה אינו מקבל טומאה. עוד סדרו על ב' המאמרים ואמרו משתגמר מלאכתו ר"ל שמה שאמר ר"מ שמעת שנבנה ממנו ד"ט וכן חכמים שאומרים טפח בקטן וד' בגדול בתנאי שגמר מלאכתו וביאור זה שגמר מלאכתו הוא שיחממו אותו עד שיהיה בקרקעיתו [צ"ל מחום] מחוץ שיעור מה שיאפו בו הסופגנים והוא הלחם הרך ונקרא בשם זה לפי שהוא כמו הספוג שהוא ממהר הבשול לקלות הלישה. וידוע שהתנור החדש אשר לא נאפה בו עדיין יצטרך לחימום רב ואז יגיע לזה החום אולם התנור אשר כבר נאפה בו הרבה פעמים הנה יתחמם באש מעט ויגיע לאפות בו סופגנים בדבר מועט ואמר ר' יהודה שמשעה שהוסק התנור החדש באש כשיעור שאם היה ישן יהיה אפשר לאפות בו סופגנים הנה כבר נגמרה מלאכתו ויקבל טומאה והלכה כחכמים מסכת כלים פרק ה משנה ב (ב) כירה הוא מוקד נבנה לבשל עליה התבשיל והוא מקום שפיתת ב' קדרות כמו שביארו במס' שבת (דף לח:) וכופח הוא מקום שפיתת קדרה אחת לבד והוא קרוב מתמונת התנור. וכבר נעשה לבשל התבשיל ותעמוד הקדרה עליה ממעל וישימו האש מתחת כמו הכירה והנה יסיקו אותה ויאפו בתוכה הלחם כמו התנור ואמרו שלש ירצה בו גובה ג' אצבעות. וביצה קלה שבביצים הממהרת הבשול ביארו אותה בש"ס (שם דף פ:) שהיא ביצת תרנגולת טרופה ונתונה באלפס מוכה בשמן מושלכה באלפס שהוא התבשיל היותר נמהר ובתנאי שיהיה האלפס כבר נתחמם חמום שוה לא שלא הוסק אלא בכללו. ואמר יתברך תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם ובא הקבלה (חולין דף קיח.) לכם לכל צרכיכם לרבות ידות הכלים מכאן אמרו האבן היוצאת מן התנור טפח ומן הכירה ג' אצבעות חבור וכוונת זה המאמר שכל מה שיתוקן לכם ויעזור לכם בשמוש זה כלי הנה יטמא בטומאתו ואין ספק שהטפח היוצא מן התנור אם חסר יחלש התנור ויקורר אשו ויהיה התנור צריך לו ולזה יטמא בטומאתו וכאשר נטמא התנור נטמא הטפח הדבק בו ומה שיוסיף על זה הנה הוא טהור. וכל מה שיפול בש"ס (שבת דף מח:) מזו המסכתא בשיעורים אשר יטמאו בהטמא הכלי ממה שנדבק בו או התנור או שאר המוקדים הנה אמנם העיקר מה שזכרתי לך והוא אמרם לכם לכל צרכיכם. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת כלים פרק ה משנה ג (ג) עטרת הכירה. יעשה בנין עגול על ראש הכירה להניח בו הקדרה ולא יצאו מחום האש כלל וזה הבנין יקרא עטרת הכירה לפי שהוא עליו כמו עטרה על הראש. וכאשר נטמאת הכירה לא יטמא זה הבנין הנוסף עליו ממעל. ויעשה לפני התנור מקום מוקף בכתלים שיושם בו הלחם בעת יציאתו מהתנור יקרא זה המקום טירת התנור והוא כדמיון חצר נגזר מלשון בחצריהם ובטירותם (בראשית כה). ואמר מטמא במגע ובאויר ר"ל כי כאשר נטמא התנור אם בהגעת השרץ לו מתוכו או בהגעתו באוירו בלתי שימששהו הנה זאת הטירה תטמא לפי שהיא מצרכי התנור וחלק מחלקיו. ואם היתה פחותה בגובה מד' טפחים לא תטמא לפי שהיא בלתי ראויה לקבל הלחם בו וכאשר חברה לתנור הנה כבר נראה בעשייתה שהיא נעשה לצורך ושהוא רצה לדבקה בתנור ולזה תטמא בטומאתו באיזה שיעור שיהיה החבור חלוש כמו שאם סדר ג' אבנים בצד התנור והרכיבו על אלו האבנים. וכבר יעשה בצידי הכירה מקום יניחו בו פך השמן יקרא בית הפך. ומקום יניחו בו התבלין יקרא בית תבלין. ומקום יניחו בו הנר יקרא בית הנר. וכאשר נטמא הכירה במגע שרץ שיגע לה בפנים כבר נטמאו אלו המקומות כולן להתחברם בכירה. אולם אם נטמאת הכירה באויר לבד כשיגיע השרץ באוירה הנה נטמאת הכירה ולא נטמאו אלו המקומות. וכבר התבאר בש"ס (שבת דף מח:) שר' מאיר שם אלו ההבדלין להיות מהכירה שטומאת אלו המקומות הם מדרבנן והם חשובות מחוברים ואין שורפין עליהן את התרומה לפי שאם היו מעצם הכירה מן התורה יטמאו בטומאת הכירה איך שתטמא בין במגע בין באויר והלכה כרבי מאיר מסכת כלים פרק ה משנה ד (ד) כבר קדם המאמר שהתנור לא יטמא עד שיוסק וזהו גמר מלאכתו ואמרו כי כאשר הוסק מחוץ או בזולת כוונה או שהסיקו האומן אשר עשאו ואע"פ שלא הסיק אותו לאפות בו הנה הוא יטמא הואיל והוסק מכל מקום והבאת המעשה מורה כי אם הוסק שלא לדעת טמא וזה מאמר אמיתי מסכת כלים פרק ה משנה ה (ה) יוסיפו תוספת בגובה התנור על שפתו מלמעלה ויקרא מוסף התנור והוא דמיון עגולה ע"פ התנור מלמעלה והנחתום סומך עליו את השפוד א"כ הוא מצורך התנור:

ויורה. קדרה נבנית בארץ יעשו רובן מנחושת וסביבו ג"כ בנין נוסף על גבי הקדרה יתפשטו בו המים בעת רתיחתן וכן יעשו הצבעים ואשר יעשו הבורית או אשר יבשלו או אשר ישלקו הזיתים והדומה להן ושורש זה כולו מה שזכרתי לך לכם לכל שבצרכיכם ויצא מדברי ר' יוחנן הסנדלר שמה שאין בו תועלת זולת סמיכת השפוד עליו לא תטמא בהטמאת התנור ואין הלכה כר' יוחנן

מסכת כלים פרק ה משנה ו (ו) מעפר ולמטה מטמא במגע. ר"ל כי כאשר נגע שרץ בתנור מתוכו למעלה מן העפר אז יטמא ממנו החלק הנסתר בעפר אולם אם נטמא עליונו באויר הנה לא יטמא החלק הנסתר בעפר:

ובור. הוא סהר חפור בארץ:
ודות. הוא סהר בנוי על שטח הארץ:
ואמרו ונתן שם אבן. ר"ל על פי הבור אשר בו האבן הוא קרקע התנור וא"ר יהודה כי כאשר ידלק אש בבור או בדות תחת האבן ויסיק התנור ממעל לאבן הנה אז יטמא להיות זה התנור דבוק בארץ לפי שזה מתנאי התנור ואז יקבל טומאה אצלו לאומרו תנור וכירים יותץ את שיש לו נתיצה טמא את שאין לו נתיצה טהור וחכמים יוציאו זה לענין אחר ויאמרו שאמרו טמאים הם יכלול הכל ואיך שהוסק טמא ואע"פ שלא יהיה דבוק בארץ. וכבר התבאר בגמ' שבת (דף קכה.) שזה המחלוקת אמנם הוא בהסק ראשון אשר הוסק ואז יטמא שהוא גמר מלאכתו והוא אשר יאמר רבי יהודה שיהיה בינו ובין הארץ חבור בעת זה ההיסק אולם כאשר הוסק היסק ראשון ונגמר מלאכתו והיה אחר זה בלתי מחובר לארץ הנה אין בו מחלוקת שהוא יטמא וזהו אמרם בהיסק שני אפילו תלוי בצואר גמל וחכמים אומרים שאפילו בהיסק ראשון ואפילו תלוי בצואר גמל כבר נגמרה מלאכתו ואע"פ שהוא אינו מחובר לארץ כלל והוא אמרם הואיל והוסק מ"מ ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת כלים פרק ה משנה ז (ז) אמר יתברך (ויקרא יא) תנור וכירים יותץ טמאים הם ואמרו בספרא אם שלם טמא ואם חתכו טהור ואמר בתואר חתוכו שיקרע על ארכו עד שישוב ג' חתוכים אחר שיגרר הטיט הנוסף אשר על גב התנור עד שישאר הג' חתיכות מעצם התנור מורכבין על שטח הארץ כמו שהושב שם ולא יהיה שם בנין דבוקה בארץ. ואמר ר"מ שלא יצטרך לדבר מזה אבל יעזוב ממנו ממה שימשך לארץ פחות מד' טפחים והוא ענין אמרו ממעטו. ויהיה ההיכר מתוך התנור והוא אמרו מבפנים ויחתכהו מזה הגרר ויראה לפי מה שקדם ששיריו ד' אצל ר"מ וא"ר שמעון שמאמרו יתברך יותץ אי אפשר בלתי הסרתו מהארץ ואפילו אחר החתוך וגירור הטיט ואין הלכה כר"מ ולא כר"ש מסכת כלים פרק ה משנה ח (ח) לרחבו. ששמהו חוליא חוליא יהיה גובה כל חוליא פחות מד' טפחים הנה כבר נטהרה החוליא כולה ואף על פי שהרכיב קצתה על קצתה עד שהשלים תמונת התנור כמו שהיה אחר טח אותו בטיט והוא אמרו מרחו בטיט ושב כמו מעשה התנור מתחלת הענין אשר נטמא בעתיד אבל אחר ההיסק אשר יהיה בו גמר מלאכתו לפי מה שקדם. הנה הוא אשר הרכיב זאת החוליא אחר בנה בנין עגול על זה התנור הנבדל רחוק ממנו ושם החול או האבן הדקה בין זה הבנין ובין התנור עד שנתקיים התנור ואפשר לאפות בו ואע"פ שהוא נבדל הנה זאת הצורה לא תטמא לעולם ושאין עליה הטיט ידבק חלקיו הנפרדים ולזה הנדה וטהורה אופות בו והוא טהור מסכת כלים פרק ה משנה ט (ט) למודים. הן קשורין ודברים יכבידוהו ויחברו חלקיו קצתם עם קצתם עד שאפשר לאפות בו אומר כי כאשר שמו אלו הקשורים והוא טהור עוד נטמא אחר זה הנה הקשורים אשר יחברו חלקיו שמוהו מוכן לטומאה וכאשר יסיר הקשורים ויתפרדו חלקיו יטהר בלא ספק שזה כבר נשבר מחבורו פעם שניה ואם החזיר לו קשוריו הנה ישאר על הענין טהרה ולא יהיו לו הקשורים מקום הבנין וכמו שלא נאמר שהוא חזר לטומאתו כאשר חבר חלקיו כן לא יקבל טומאה במה שאח"כ אם לא שימרחנו בטיט ואז יקרא תנור שלם ויטמא בעתיד ולא יצטרך היסק לגמר מלאכתו לפי שהוא כבר הוסק והוא בעל קשורים. הנה כבר התבאר שלא יעמדו לו הקשורים מקום הבנין זולת פעם אחת הראשונה בלבד והוא כאשר יבא מבית האומן זו היא כוונתו בזאת ההלכה מסכת כלים פרק ה משנה י (י) נתן חול בין חוליא לחוליא. שיעשה חוליא ואח"כ שם חול סביב והרכיב חוליא שניה על זה החול ולא סר לעשות זה עד שהשלים תמונת התנור וגבהו עד טח אותו בטיט מחוץ עד שהשלימו אמר רבי אליעזר שהחול מבדיל בין החוליות והוא כנשבר ונחלק לעולם ולזה הוא טהור וחכמים אומרים שהטיט הנוגע בכל החוליות מחוץ כבר חברו ושם אותו תנור שלם. ונפל בין ר' אליעזר וחכמים מחלוקת רב ועצום וראיות רבות עד ששרף בזה היום רבן גמליאל ובית דינו כל טהרות שטיהר ר' אליעזר וברכוהו ולזה נקרא תנור של עכנאי מיוחס אל עכנא והוא תנין גדול אמרוהו שהקיפוהו תשובות כעכנא:

וכן נפלו דברים רבים ביורות הערביים והוא החפירה אשר יחפרו בקרקע לאפות בו והיו אחר זה חבורות והסכימו על הדין שנזכר בכאן ולזה תקרא זאת התמונה תנורו של בית דינאי מיוחס אל דין ואין הלכה כרבי אליעזר

מסכת כלים פרק ה משנה יא (יא) אמר יתברך (ויקרא יא) תנור וכירים יותץ את שיש לו נתיצה טמא אולם אם היה מאבן או ממיני המתכות הנה לא יטמא מאשר הוא תנור לדברי הכל וזה הענין אשר יוציאו אליו חכמים אמרו יותץ אבל הוא יטמא אם היה של מתכת משום כלי מתכות ותהיה טומאתו כדין טומאת כלי מתכות רצה לומר שלא יטמא מאוירו ויטמא מגבו ויהיה אב הטומאה כאשר נגע בו כזית מן המת לפי מה שהתבאר בתוספתא והוא אומרם בתנור של מתכות נגע בו כזית מן המת מאחוריו כולו מטמא שנים ופוסל אחד מפני שנעשה אב הטומאה לפי שהראשון והשני טמאים ומטמאים בתרומה והשלישי פסול לפי מה שהתבאר בשרשים בפתיחת זה הסדר וכל מה שיבא אליך בזה הסדר מאמרם מטמא שנים ופוסל אחד הכוונה בו בתרומה ודע זה:

ואשוב בביאור זאת ההלכה ולזה אם היה זה התנור של מתכת בנוי על הארץ לא יטמא כלל לפי שהכלים הבנוים בארץ טהורים זולת תנור וכירים אשר ביארם הפסוק אולם מחוץ מזה הנה השורש אצלנו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וזהו אמרו טהור וטמאים משום כלי מתכות. אולם אם היה מאבן הנה לא יטמא כלל לפי שכלי אבנים אינם מטמאים כלל כמו שיתבאר אחר זה. ואם ניקב או נסדק או נפגם וסתם זה המקום בטיט או שמרח עליו הטיט מחוץ או הוסיף בגבהו שפה מטיט ולמעלה והוא אשר יקרא מוסיף כמו שהתבאר הנה לו דין התנור לכל הדברים. ואמרו וכן בכירה ר"ל וזה הגדר אשר גדרנו הנקב מעת יצא ממנו האורה הוא גדר נקב הכירה גם כן. ופטפוטין קצוות מטיט שעומדת עליהן הקדרה כמו היסודות והאחת פטפוט ואין הלכה כרבי יהודה שהמרוח לא יועיל לכירה בשום פנים שהיא אמנם תעשה לאפות עליה לא בה כמו שקדם והיא סובלת האש שהיא של מתכת ואין עזר לה במרוח אולם מרוח התנור של מתכת ושל אבן והיא הטפלה הנה (אין) תועלת לה בו לפי שהן יאפו בו מבפנים הלחם וזה המרוח ישאיר חומו וימנע ממנו האויר אשר יקרר גשם התנור

מסכת כלים פרק ו משנה א (א) כאשר הושם ג' מסמרים מברזל בארץ הנה לא תטמא כמו שלא תטמא כירה של מתכת משרש אשר זכרנו וכן כאשר היא מאבן בלתי טיט לא תטמא לפי שהאבנים לא יטמאו ואין הלכה כרבי יהודה מסכת כלים פרק ו משנה ב (ב) אמרו עליה ועל האבן ירצו בו על שתי האבנים בלתי שיהיה שם טיט והם לא יטמאו לפי שהאבנים טהורים כמו שקדם עוד אמר שכירת הנזירים היתה מאלו התוארים שנזכרים. שכנגד הסלע רוצה לומר אבן כנגד הסלע ובהר ההוא היו הנזירים מבשלים עליהן השלמים ושורפין שם שעריהם בלשכת הנזירים אשר היתה בעזרת נשים כמו שהתבאר במדות (פ"ב מ"ה). ואמר נטמאת אחד מהן לא נטמאו כולן בתנאי שיהיו האבנים כולן מרוחות בטיט כמו שקדם בראש הפרק אולם האבנים בלתי מרוחות הנה לא יטמאו מסכת כלים פרק ו משנה ג (ג) הוחלטה. התקיים דינה תרגום לצמיתות לחלוטין (ויקרא כה) ולזה נקרא האיש אשר נדין עליו בצרעת וקיים הכהן בו דינו מצורע מוחלט. ושפות המורגל בכל המשנה היא מלה עברית שפות הסיר שפות (יחזקאל כד). ואמרו אם יכול לשפות עליה הוא כינוי הכירה ההיא מן האבנים הנשארים. עוד אומר החזירה טהורה לפי שמעת שהסירה מהארץ כבר נהרסה וטיהרה ולא בחזירתה אל מקומה תטמא אבל אם חברה בארץ בטיט והוא אמרו מרחה בטיט הנה היא תטמא בעתיד ור"ל כירה ההיא מן האבן הראשונה והאבן המוחזרת וכל אלו הדינים מבוארים על השרשים הקודמים מסכת כלים פרק ו משנה ד (ד) שתי אבנים. זה מבואר וזה שהוא בעבור ששם בצדה אחת טהורה היא חציה אשר ימשך לטהורה טהורה והחצי אשר ימשך לטמאה טמאה כמו שקדם וכן ענין האבן האחרת מפני הטהורה אשר הורכב בצדה ואלו האבנים כולן מרוחים בטיט כמו שקדם בראש הפרק באמרו אחת בטיט ואחת שלא בטיט טהורה מסכת כלים פרק ז משנה א (א) קלתות הן תושבות בנויות עגולות ויעשו תחת הפורני ואמר שאם נהרס זה הבנין אשר תחת תושבת הכירה והיה בעומק הנהרס פחות משלשה טפחים הנה הכירה העומדת על זה הבנין תטמא לפי שאפשר בכמו זה הגובה שידליקו בו אש מלמטה ר"ל במקום הפחת ותתבשל הקדרה אשר על הכירה מלמעלה אולם אם היה הנחת הפחת בזה הבנין יותר משלשה טפחים הנה נטהרה הכירה לפי שיהיה רחוק מקום האש מהקדרה המיוחסת יותר משלשה טפחים ולא יגיע חום האש לקדרה כמו שראוי שיגיע וכן [צ"ל אם] לא הושם אבן על מקום ההריסה עד שתהיה זאת האבן כאילו היא קרקע הכירה הנה נשארה הכירה על הטהרה אם לא שיטוחו אותה בטיט ואז תשוב האבן קרקע הכירה ותקבל טומאה במה שאחר זה ולא יגיע מההריסה אשר תחת האבן שהיא בלתי סמוכה לכירה וזה צורתה ובזאת הצורה יתבאר הענין. ומה שאמרו חכמים שזאת האבן אשר הושמה על פי הפחת לא תהיה לכירה כמו קרקע עד שנמרחה בטיט הנה זה טענה עליהם במחלוקתם על רבי יהודה שהאבן אשר תהיה על פי הבור לא תהיה לתנור מקום קרקעיתו ונחשב כמחובר בארץ שהענין אחד ובזה השיב עליהם ר' יהודה וכבר קדם מאמר ר' יהודה בפ"ה וביארנו ענינו ואינה הלכה מסכת כלים פרק ז משנה ב (ב) היו עושים מחרס תמונה מרובע ארוך לו אורך ורוחב וגובה והוא חלול מתוכו ושטחו העליונים נקוב נקבים עגולים אחד לפני השני וימלא מתוכו באפר החם וירכיב בכללו בראשו ויקרא דכון. ודכון ודוכן א' לפי שתמונתו תמונת הדוכן והוא האיצטבא וההפרש בין היותו טמא משום כירה או משום כלי קבול כי כאשר יהיה טומאתו משום שהוא כלי מקבל הנה לא יטמא אם היה נבנה בארץ וכן כאשר נקב עד שיצא ממנו מה שהוא עשוי לקבלו לא יטמא כמו שהתבאר בפרק שלישי והכירה אינה כן. אמר וכן מי שכפה סל ועשה על גבו כירה וכבר ידעת שהסל מכלל כלי עץ הנה הוא יטמא משם כלי עץ לא משום כירה ואם היה הכירה צריכה אליו והרחב שלו הוא שטח יותר רחב ממנו מחובר אליו ישבו בו בעת הבשול וכן כאשר נטמא זה הדכון ונגעו האוכלים והמשקים בו מבחוץ ותדין בו מאשר הוא כלי קבול כאשר ניקב השיעור הידוע טהור ולא יטמא ולא תדין בו מאשר הוא כירה ואשר יטמא כל מה שיכשר שיבשלו עליו לפי מה שהתבאר (שבת לח:) והלכה כר' יהודה מסכת כלים פרק ז משנה ג (ג) כבר אמרנו שכירה מקום שפיתת שתי קדרות ולזה כאשר נחלקה לרחבה טמאה לפי שכל חצי ממנה ראוי לשפות עליו קדרה א'. אולם כופח הוא מקום שפיתת קדרה אחת ולזה באיזה פנים שתחלק טהור וחצר הכירה מקום בנוי כנגד פני המוקד כמו טירת התנור והוא דמיון חצר ולזה תקרא חצר הכירה ואמרו מטמא במגע ובאויר ר"ל כי כאשר נטמאת הכירה במגע או באויר נטמאת עמה חצר הכירה וכן כאשר נטמאה החצר במגע או באויר נטמאת הכירה ואם היה פחות משלש אצבעות הנה לא יטמא אחד מהן בהטמאת האחר זולת במגע. אולם אם נטמאה הכירה באויר הנה לא יטמא החצר אשר לפניה אא"כ הגיע שרץ באויר הכירה נוכח אויר החצר וכן אם נטמאה חצר הכירה ג"כ באויר הנה לא תטמא הכירה אא"כ היה השרץ נכחי לכירה. והיות חצר הכירה נגד הכירה אמר איך נדע מה מהאויר מא' מהן נכחי לאחר ואמר כי כאשר יצא קו ישר מעליוני חצר הכירה אל שפלותה ויעשה זה בשפוד או בדומה לו עוד יעמיד זה המקיש [צ"ל וימוד] ויעמוד בו משפל הכירה עד שיחתוך מעליונה הנה זה הגובה בכללו מאויר הכירה הוא הנכחי לאויר חצר הכירה ואין הלכה כר"א בן יעקב מסכת כלים פרק ז משנה ד (ד) חלקה. ר"ל שאין לה שפה אבל כמו לוח פשוט ופטפוטי כירה כבר ביארנו שהם הקצוות הבולטים אשר תעמוד עליהם הקדרה:

ואמר פחות מכאן כל שהוא הם טמאים ר"ל ביותר ראוי שהם יתטמאו במגע ובאויר כאשר היה בגופו פחות משלש אצבעות לפי שהוא נחשב מעצם הכירה איך שיהיה קצר הפיטפוט ואיך שיהיה ארוך שהכל נבדל מהכירה כמו שיתבאר בהלכה שיבוא אחר זה:

אמר אפילו הם ארבעה ואע"פ שהיו ארבעה פטפוטים כולם יתטמאו במגע ובאויר והלכה כר' מאיר מסכת כלים פרק ז משנה ה (ה) משוכים מן השפה. הוא שיהיה הפטפוט חוץ מעובי השפה (כזה) ואם היה אחריהם שלש אצבעות הנה כל מה שיוסיף הנה הוא נבדל מן הכירה ולא תעלים עיניך באלו ההבדלים כולם מה שקדם לנו זכרו הרבה פעמים וזה שאמרו במגע ובאויר רוצה בו כאשר נטמא הכירה במגע או באויר נטמאו הענינים הפלוניים:

ואומרו מטמאים במגע ואין מטמאים באויר ירצה בו שהם נטמאו אם נטמאת הכירה במגע ולא יטמאו אם נטמאת הכירה באויר ואמנם עשוי זה להיות אלו הפטפוטים חבור מדרבנן ועשו לזו היכירא שלא ישרפו עליו תרומה וקדשים לפי מה שהתבאר בפרק החמישי. ודע כי כאשר המשלנו בשרץ בביאורינו הוא ההיקש לשאר אבות הטומאות וזה מבואר ולא אצטרך להחזירו פעם אחר פעם והלכה כר"מ

מסכת כלים פרק ז משנה ו (ו) אמר איך נשער אלו הפטפוטים עד שנדע אם הוא קרוב מג' אצבעות משפת הכירה ותחבר אליה כמו שאמרנו או בינה ובין שפת הכירה מרחק רב ולא תחשב עמה ולא יטמאו בהטמאות הכירה באויר אצל ר"מ או תהיה טהורה עכ"פ לפי דעת ר"ש ואמר כי כאשר נקח בסיס הכירה שהיא באין ספק מותיב על רחב אויר הכירה שיעור ג' אצבעות ונרכיב הבסיס על הכירה למעלה מן הפטפוטים ואם הגיע הבסיס למעלה מן הפטפוטים שטח גבהו על שטח גובה הפטפוטים קו אחד או יהיו הפטפוטין בתוך הבסיס הנה הוא נחשב מכלל הכירה ויטמאו בהטמאות הכירה על אי זה פנים שיהיה ואם הגיע הבסיס במה שבין הפטפוטים ויהיו הפטפוטים חוץ ממנה הנה לא יתטמאו בהתטמאות הכירה אלא א"כ נטמאת הכירה במגע לפי דעת ר"מ במה שקדם. ונקרא הבסיס כנה והוא שם עברית את הכיור ואת כנו (שמות לה מסכת כלים פרק ח משנה א (א) פחותה. שכבר חסר ממנה חלק ונשאר בדמיון חלון עוד מילא זה הנקב בקש הנה אינו כלי שלם לפי שזה הסתום בקש לא יחשב סתום ולזה לא יהיה הדבר אשר בו כנבדל מהתנור אבל כל מה שיהיה בו כאילו הוא באויר. ואני עתיד לבאר בתשיעי מאהלות שכוורת תהיה על זה התואר חוצצת בפני הטומאה. ואמר רבי אליעזר אם הצילה במת החמור אשר יטמא כל מה שהוא באהל טומאת ז' לא תציל בכלי חרס הקל אשר תטמא כל מה שבתוכו מהאוכלין והמשקין לבד לפי שלא יטמא אלא טומאה קלה כמו שביארנו פעמים. ואמרו לו אשר יתחייב להציל באהל המת אינו מאשר הוא כלי אלא להיותו מותר זה המקום והיה מחיצה שכן חולקים אהלים ר"ל שכבר יחלקו האהלים לענין טומאת מת ויהיה הבית או האהל נחלק בהבדלו ויטמא אחד מן החלקים אם היה בו המת ולא יטמא החלק האחר ואין כלי חרש כזה אבל כשנחלק בחלוקה והגיע שרץ באחד החלקים נטמאו כל הכלים לפי שאין מדרך האדם שיחלקו הכלים כמו שאמר בתחלת ההלכה תנור שחצצו בנסרים או ביריעות ונמצא השרץ במקום אחד הכל טמא אולם בטומאת מת הנה אמר בט"ו מאהלות [מ"ד] בית שחצצו בנסרין או ביריעות מן הצדדים או מן הקורות טומאה בבית כלים שבחוץ טהורים ולזה תציל הכוורת במת לפי שהיא כמחיצה ואין הלכה כר"א מסכת כלים פרק ח משנה ב (ב) כאשר היה כלי באויר התנור והיה השרץ בתוך הכלי הנה לא יתטמא התנור בהתטמאות זה כלי ואם היה השרץ בתנור הנה לא יטמא ג"כ זה הכלי בהטמאות התנור. אמר יתברך וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו ובאה הקבלה (נדה דף מג.) ואמר כל אשר בתוכו ולא מה שבתוך תוכו ומבואר הוא שזה כולו בתנאי שיהיה פי הכלי יוצא מפי התנור אולם אם היה השרץ בכלי וזה הכלי פתוח הפה באויר התנור הנה כבר נטמא כל מה שבתנור בהגעת השרץ באוירו ואם היה הכלי אשר פיו חוץ מפי התנור כמו שקדם נקוב נקב תטהר בו הכלי והוא אשר הגבלנוהו בראש הפרק הג' הנה כבר נפסד היותו כלי ולא הבדיל הדבר אשר יהיה בו מן התנור ולזה אם היה בו שרץ נטמא התנור וכל מה שבתוכו מהאוכלים והמשקים ואם היה בתנור שרץ נטמא גם כן כל מה שבתוך זה הכלי מהאוכלים והמשקים. ואמר שם בראש הפרק הג' מטילין אותו לחומרו בזיתים ואמר הנה מטילין אותו לחומרו בכונס משקה וזה מבואר לפי שאופן החומרא בכאן שנאמר אף על פי שלא יהיה בו נקב כ"א בכונס משקה יטמא הדבר אשר בו בהטמאות התנור וכן יטמא התנור בהגעת השרץ בזה הכלי ואע"פ שנקב נקב קטן כמו בכונס משקה ואופן החומרא שם שנאמר (שהוא) יטמא עד שינקב נקב גדול יצאו ממנו זיתים ואז לא יקבל טומאה. וענין כונס משקה שנשים זה הכלי מצד הנקב על המים ויכנסו בזה הנקב וזה הנקב הנגבל ככונס משקה גדול מן מוציא משקה בלא ספק מסכת כלים פרק ח משנה ג (ג) סרידה. סבכה תרגום מעשה רשת נחושת (שמות לח) עובד סרדה דנחשא:

גפיים. זר שאין לה בית קבול תהיה כלי עגולה ותשימה כלי וכאשר לא תהיה על זאת התמונה הנה אינה כלי ולזה לא תבדיל הדבר אשר יהיה בו מאויר התנור והיא שוקעת בתוכו ואינה כלי וביאר הסיבה בזה ואמר שאין מצילין מיד כלי חרס אלא כלים על האופן הקדום בהלכה אשר לפני זאת. וביאור נחושתו של תנור קרקעיתו מלשון (יחזקאל טז) השפך נחושתך ואמר כי כאשר היתה החפירה בקרקע התנור וחבית מלאה משקין בזאת החפירה שפי החבית אינו בתוך אויר התנור אלא למטה ממנו הנה לא תטמא לא היא ולא המשקין מפני חבור אויר התנור באויר החבית שאף על פי שאויר התנור טמא בהגעת השרץ בו הנה תכלית מה שיטמא כל מה שיגיעו בתוך גרם התנור לא מה שכנגד אוירו ולא מה שיהיה נוכח אוירו לא למטה ולא למעלה גם כן והוא אמרו היתה כפויה ופיה לאויר התנור והוא שתהיה החבית כפויה על פי התנור אשר יבא פי החבית עם פי התנור והיה החבית מחובר באויר התנור מלמעלה וזה הפך ההנחה הראשונה. עוד היה השרץ בתוך התנור הנה כבר נטמא אויר התנור בלי ספק אבל אויר החבית לא יטמא ואע"פ שהוא מחובר לא נטמא באויר התנור ולזה אמר שהמשקה אשר בקרקע החבית טהור. והוא אמרו משקה טופח ר"ל המימיות אשר בו כדי לטפוח בו היד וזהו תכלית מה שאפשר שישאר בקרקע החבית מהמשקין והיא כפויה על פיה

מסכת כלים פרק ח משנה ד (ד) ידוע שהשרץ כאשר יגיע באויר כלי חרס נטמא כל מה שבתוך זה הכלי מהאוכלים והמשקים לבד ואע"פ שלא נגע בהן השרץ וכבר קדם זכרון זה. אמנם הכלי הנה לא יטמאו באויר כלי חרס וזהו לאומרו יתברך (ויקרא יא) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל הנה לא ייחד בטומאה זולת אוכלין ומשקין. ואמר בתורת כהנים יכול אף הכלים מטמאין באויר כלי חרס ת"ל מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מטמאין מאויר כלי חרס וכו' מאיזה מין שהיו ממיני הכלים. וכבר ביארנו בפתיחת זה המסכת שמשקין טמאים יטמאו הכלים כאשר יהיו נוגעים בו מתוכו כמו שקדם ביאורו וכאשר הבנת אלו השרשים כבר התבאר לך ביאור זאת ההלכה מסכת כלים פרק ח משנה ה (ה) כל עת שהתרנגול הוא חי הנה לא יטמא השרץ אשר בגופו וכאשר מת והשרץ בגופו והיה השרץ עצמו בלתי [צ"ל מסך] משך יגיע באויר התנור. ובסיפרי אשר יפול מהם אל תוכו יש מהם לטמא ויש מהם שלא לטמא פרט לתרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור טהור ואם מת תטמא. ומזה יתבאר לך שהמשנה כבר תקרא הראשון תחלה לפי שהשרץ אב הטומאה והתנור ראשון והפת הדבק בו שני וכבר ביארנו טעם זה המאמר בפתיחת דברינו לפי שכבר יעלה על הלב שהפת ראשון כמו שזכרנו שם מסכת כלים פרק ח משנה ו (ו) יצטרך שנקדים בכאן שרשים עצומים ואז תבין זאת ההלכה וזה כי כאשר יהיה כלי חרס בתוכו אוכלים טהורים והיה מוקף צמיד פתיל על הפנים אשר יתבאר בעשירי מזאת המסכתא והיה זה הכלי המוקף צמיד פתיל תוך כלי חרס אחר עוד הגיע שרץ בזה הכלי חרס הגדול שהאוכלין והמשקין אשר תחת הצמיד פתיל טהורים ואע"פ שהן באויר כלי חרס הגדול כי כל כלי חרס המקיף לו היקף צמיד פתיל כבר הציל כל מה שיש בתוכו משיטמא באויר כלי חרס הכולל לו. והוא אמרם בתורת כהנים יכול המוקף צמיד פתיל בכלי חרס ונתון לתוך התנור יהיה טמא ת"ל מכל האוכל ולא כל אוכל פרט למוקף צמיד פתיל בכלי חרס ונתון לתוך התנור. ושם התבאר כי כאשר היה כלי שטף מוקף צמיד פתיל ונתון לתוך כלי חרס והיו בתוך הכלי שטף אוכלים ומשקים והגיע השרץ באויר כלי חרס הגדול הנה האוכלים והמשקים טמאים והוא אמרם כל האוכל להביא מוקף צמיד פתיל בכלי שטף ונתון לתוך התנור שאינו מציל מיד כלי חרס בצמיד פתיל אלא מה שיציל באהל המת וידוע שכלי שטף אינו מציל באהל המת בצמיד פתיל כמו שיתבאר בעשירי מזאת המסכתא ושמור זה השרש. והשרש השני כי כאשר היה כלי חרס מוקף צמיד פתיל והיה בו כזית מן המת או כעדשה מן השרץ ונכנס זה הכלי המוקף באויר כלי חרס או בבית הנה הוא יטמא כמו שיטמא השרץ והמת לא יועיל הקפת צמיד פתיל בכמו זה אבל דין הטומאה תחת צמיד פתיל או חוץ ממנו שוה ואמנם יציל צמיד פתיל מה שיגיע בו מהדבר הטהור עד שלא יטמא לבד. ובתוספתא דכלים (פ"ו) אמרו צמיד פתיל ואהלים מצילין על הטהרות מליטמא ואין מצילין על הטומאות מלטמא ושם נאמר ג"כ שאין צמיד פתיל לטומאה ושמור זה השרש גם כן. ובית שאור כלי נחלק בתחלת עשייתו לב' חלקים מחרס וישימו השאור באחד מן החלקים והקמח או המלח בחלק האחד וזה הדופן המבדיל בין החלקים יקרא קרץ מלשון (איוב לג) מחומר קורצתי גם אני ר"ל הבדלתי ונחתכתי. ואמר כי כאשר היתה השאור באחד מן החלקים והשרץ בחלק האחר והדופן מבדיל בין השרץ והשאור והוא אמרו והקרץ בינתים עוד היה הכלי כולו מוקף צמיד פתיל והוא בתוך התנור הנה התנור כבר נטמא בהגעת השרץ לתוכו כאשר הקדמנו בשרשים והשאור טהור לפי שהוא תחת צמיד פתיל. והוא הדין בעצמו אם היה כזית מן המת במקום השרץ תחת צמיד פתיל ג"כ הנה התנור והבית אשר בו התנור טמא בהגעת כזית מן המת תוך הבית ואע"פ שהוא תחת צמיד פתיל כמו שהתבאר בס"פ ח' מאהלות והשאור ג"כ טהור להיותו תחת צמיד פתיל שצמיד פתיל ג"כ מציל במת כמו שיתבאר. ואם היה בין החלק אשר בו כזית מן המת ובין השאור פותח טפח על טפח הנה השאור ג"כ טמא לפי שהשורש בטומאת מת טפח על טפח מביא את הטומאה כמו שהתבאר שורש זה ופירושו במסכת אהלות מסכת כלים פרק ח משנה ז (ז) יעשו נקב בשפל התנור והכירה והכופח ממה שימשך לארץ יכנסו ממנו העצים ויכנס ממנו האויר ג"כ וכאשר נתחמם התנור יסתמו זה הנקב עד שלא יצא מהחום כלל ויהיה זה הנקב פעם סתום ופעם פתוח ויקרא עין כמו שהעין יפתח ויסגר תמיד ואין ספק שעצם התנור והכירה לו קצת עובי ואמר כי כאשר היה השרץ הזה בנקב תחת עובי כותל התנור או הכירה הנה התנור טהור בשלא יהיה זה השרץ באויר התנור אבל באויר זה הנקב לבד. ואם היה בעובי משקוף זה הנקב ר"ל במשקוף התנור בבניינו טפח על טפח והיה כזית מן המת תחת זה הטפח על טפח ר"ל בתוך עין של תנור הנה עין התנור כבר נטמא וכן כלל התנור לפי שטפח על טפח מביא את הטומאה לפי שהוא אהל כמו שהתבאר באהלות (פ"ג מ"ז) יהיה כזית מן המת תחת אהל המת וזה האהל פתוח לאויר התנור נטמא התנור והוא ענין אמרו הכל טמא וזה הדין עצמו בכירה ובכופח מסכת כלים פרק ח משנה ח (ח) הדבר בזו ההלכה הוא בכירה ואמר כי כאשר נמצא השרץ במקום הנחת העצים והוא מקום אשר ישליכו ממנו האש משפל המוקד מן השפה החיצונה אל תוך הכירה טמא ויהיה דין עובי הכירה אצל ר' יהודה כדין תוכה וחכ"א מן השפה הפנימית ולחוץ טהור לפי שעובי הכירה אצלם כדין החוץ. ישיבת הבלן המקום אשר ישב בו המחמם המים. ואמר אין טמא אלא מן הסתימה ולפנים ר"ל בנין הנקב העגול בקדרה הנכנסת בו אולם השטח הנראה כמו המקום אשר ישב בו האומן הצבע והמבשל באלו הקדרות כאשר ימצא שם שרץ הנה לא יטמא המוקד והלכה כחכמים מסכת כלים פרק ח משנה ט (ט) כור. הוא המקום אשר יעשה להתיך בו המתכות כמו הזהב והכסף והבדיל וזולתם והיא מלה עברית כור הברזל (מלכים א ח) בכור עוני (ישעיה מח). ופורנא פורן מחרש והוא תנור קרו ללעז: אסטיגיות. נקבים ור"ל שיהיו עליו נקבים על דמיון הפורנא הבנויים. ושפיות שפה דקה ואין הלכה כר' יהודה ולא כר"ג מסכת כלים פרק ח משנה י (י) כבר הקדמנו בפתיחת זה הסדר וביארנו שכל ולד הטומאה אינו מטמא כלי אלא משקה נטמא משקין מטמאין הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני ואני עתיד לבאר זה בע"ה בפ"ח מפרה. וכבר ידעת שטמא מת הוא אב הטומאה והאדם אשר יגע בטמא מת והוא אשר יקרא מגע טמא מת הוא ולד הטומאה ולא יטמא הכלים ולא זולתו מהכלים בהגעתו בו אבל הוא יטמא המשקין ואלו המשקין יטמאו הכלים כמו שהקדמנו בשרשים. וכבר הקדמנו בשני מזאת המסכתא שכלי חרס יטמא מאוירו לבד ויטמאו האוכלים והמשקים בהגעתם באוירו ג"כ ואם לא יגע בהן ולזה אם היו המשקין בפי זה אשר הוא ראשון לטומאה והכניס ראשו לאויר התנור טמאוהו בהגעת המשקין שבפיו אשר הן משקין טמאין באויר התנור וקפיצת פיו לא תציל לפי שאפילו הטומאה תחת צמיד פתיל והגיע באויר התנור טמאוהו כמו שקדם בזה הפרק. וכן אם היה התנור טמא והכניס ראש אדם טהור לאוירו ובפיו אוכלים ומשקים טהורים נטמאו בהגעתם לאויר כלי חרס הטמא ולא להיותם בפיו יעמוד לנו מקום צמיד פתיל ותציל שלא יטמאו. ובתוס' דכלים (כ"ו) אמרו הכל מצילים מיד כלי חרס אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה חוץ מהאדם. כיצד טהור שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור נטמא ודע שאמרו [ר"ל ברישא] בפרק הראשון אוכלין ומשקין אין עניינו אוכלין או משקין לפי שאוכלין (ומשקין) לא יטמאו הכלים כמו שביארנו בפתיחת זה הסדר. אמנם תנא רישא משום סיפא לפי שאמרו [ר"ל בסיפא] בפרק השני אוכלים ומשקין ירצה בו אוכלין או משקין לפי שכלי טמא יטמא האוכלין ויטמא המשקין כמו שקדם ביאורו וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר ג"כ שידים טמאות יטמאו המשקין ואלו המשקין יטמאו האוכלין של תרומה שלא יטמאו מהידים ויטמאו משאר משקים הנגרים לבד ז' המשקין ותולדותיהם ושהכיח והרוק מתולדות המים והנה אבאר כל זה במקומו במס' מכשירין (פ"א מ"א) ושם יתבאר שמשקים טמאין יכשירו ויטמאו יחד ושההכשר מתנאיו שיהיה ברצון בעל פירות. אמנם אם נטבלו האוכלין בבלתי כוונה הנה אינן מוכשרין לטומאה. ולפי אלו השרשין כולן אמר כי אם היה אוכל תאנים של תרומה בהכרח כמו שהשרשנו ונטה ידו להסיר אבן או הדומה לזה מפיו הנה כבר נטמא הרוק אשר בפיו הגובר אצל הלעיסה בידים מסואבות ונטמאת הדבלה של תרומה בזה הרוק זאת סברת ר' מאיר. ורבי יהודה אומר אחר שאין כוונתו שיגע ברוק אלא ביציאת האבן לבד הנה לא יטמא הדבילה לפי שהוא כמו הכשר שלא לרצונו ורבי יוסי אומר שאם היפך אצבעו בפיו כבר נטמא הרוק ונטמאת הדבילה ואם לא עשה רק להוציא האבן לבד הדבילה טהורה וכן אם היה פונדיון והוא חצי דרה"ם בפיו ומשך ידו להוציאו והיה בפיו אוכלין ומשקין של תרומה אם היה בפיו זה הפונדיון להסיר הצמא הנה כבר נטמא האוכל בזה הרוק לפי שבכוונה התרבת הרוק לפי שסיבתו היות הדרה"ם בפי האדם למעט הצמא ולרבות הרוק בפה והלכה כרבי יוסי מסכת כלים פרק ח משנה יא (יא) כבר ביארנו בפתיחת זה הסדר אמרו במסכת טבול יום (פ"ב מ"א) ושאר כל הטמאים המשקים היוצאים מהן כמשקין אשר הוא נוגע בהן וביארנו שמשקין טמאין יטמאו כלים וכן נבאר בראש מכשירין שמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון ר"ל שלא יצטרך שיגע בדבר אשר תטמאו בכונה ורצון כמו ההכשר ולזה אם היתה אשה נדה או זבה או זולת זה מהטומאות ונטף חלב מדדיה בתנור אע"פ שהיה זה בלתי כוונה בלא ספק הנה התנור יתטמא להגעת המשקין טמאין בו. עוד הפך הדבר והוא שיהיה התנור טמא והאשה טהורה הנה בעת שהוציאה אפר התנור הטמא הוכה אצבעה וכאשר הגיר דמה הנה כבר נטמא הדם והיו משקין טמאין בהיותם באויר התנור הטמא ובעת שיצא זה הדם יטמאהו טומאת משקין טמאין והוא ענין אמרו נטמאה ר"ל שהיא תטמא התרומה אשר בפיה. וכן כאשר נכוית ידה ומכתה לפי שידיה יטמאו באויר התנור כמו שהתבאר בג' ממסכת ידים והיו ידיה ידים מסואבות ובעת שהכניסה בפיה תטמא רוקה ויהיו משקין טמאין ויטמאו שלא נגע לרצון כמו שקדם וזהו כוונתו באמרו נטמאת שלא נגע האדם כולו במשקין טמאין בנגיעה כמו שביארנו ופירשנו בפתיחת זה הסדר ועוד אוסיף בזה ביאור מסכת כלים פרק ט משנה א (א) כאשר היה המחט או הטבעת טמאים במת אשר הוא מאבות הטומאות כמו שהקדמנו והוא יטמא כלי חרס כמו שביארנו בפתיחה עוד נמצא זה הטבעת או המחט בקרקע התנור ויראו שם להיותן בלתי בולטות ולא גבוהין באויר התנור לפי שאם היו בולטים ומוגבהין על שטח הקרקע יטמאהו ואם היו נראים כאשר ידביק בזה המקום בצק שזה הבצק לא רכה שיגור במקומות העמוקים ולא קשה שידבק בעצם התנור אבל ירחק ממנו ונגע זה הבצק בזה הדבר הטמא מהמחט או הטבעת הנה התנור כבר נטמא בהגעת מחט טמאה מטמא מת בתוכה. עוד לקח דין אחר והוא שתהיה הטבעת או המחט טהור ויהיה בעצם הטפילה שיטפילו על קרקע התנור והטיט עליו ותחתיו והיה התנור מוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת הנה נטמא התנור בכללו ונטמאת הטבעת או המחט אשר בתוכה ואם היה התנור טהור לא יטמא אבל יצילהו זה הצמיד פתיל אם היה לפי מה שראוי הנה הטבעת או המחט ג"כ טהורין ולא יטמא באהל המת שהיא בגוף הבנין וזה הבנין כולו טהור להיות התנור צמיד פתיל וכן גם אם חבית באהל המת ופיו סגור בטיט אשר הוא צמיד פתיל כמו שיתבאר והיה מחט טהור או טבעת בזה הטיט אשר נסתם בו פי החבית אם היה נמשך לצדדי החבית הנה הן טמאים שצידי החבית לא יצטרכו לטיט וזה בדמיון מי ששם המחט בקרקע החבית והדביק עליו טיט אשר יטמא כמו שיתבאר. ואם היה נמשך כנגד פי החבית הנה היא טהורה ובתנאי שתהיה בגוף הטיט אולם אם היתה נראית על שטח הכסוי עד שיהיה באויר החבית ממה שימשך תוך החבית הנה ראוי שתהיה בולטת (צ"ל גם) ג' על שטח הכסוי עד שיהיה באויר החבית. אולם אם היתה נוקבת אל תוך החבית מגעת באוירה הנה היא טמאה ר"ל המחט או הטבעת אם לא שיהיה עליה מסך מטיט יבדיל בינה ובין אויר החבית ואע"פ שתהיה בתכלית הדקות כמו קליפת השום וטעם היותן טמאין כאשר היו שוקעין בתוכו לפי שהיו בתוך החבית והחבית מוקפת צמיד פתיל. ואני אבאר לך בפרק שאחר זה שכלים המוקפים צמיד פתיל באהל המת לא יצילו מה שבתוכן מהכלים אבל יטמא כל מה שבתוכו מהכלים זולת כלי חרס לבד וכבר ביארנו סיבת זה בעדיות ואבאר אותו ג"כ בפרק שאחר זה מסכת כלים פרק ט משנה ב (ב) מניקת. כלי המציצה וזה שיעשו נקב בצד החבית ויכניסו בזה הנקב קצת זה הכלי וימוץ בפיו הקצה האחת וימשכו המים אשר בחבית וכבר יעשה זה הכלי מקנה או מחרש או מזכוכית והוא הנה מחרס מסכת כלים פרק ט משנה ג (ג) חי נפל ועכשיו מת. אחר הגעתו למטה מנחושתו של תנור והנה אינו באויר התנור וכבר ידעת שהתנורים והמוקדין שלהם אמנם יטמאו מאוירן לפי שהן וכלי חרס דבר אחד שהוא טיט מבושל ואם היה זו הטבעת או המחט הטמאה במת בארץ ואח"כ הורכב התנור על זה המקום הנה התנור טהור שאולי לא הגיע באוירו. אולם אם נמצאת זה הטבעת הטמא או המחט באפר אשר יצא מן המוקד והנה בלא ספק שהתנור טמא לפי שאי אפשר על אחת מהפנים שלא הגיע זה הטבעת או זה המחט באויר התנור וטמא אותו וזהו אמרם שאין לו במה יתלה מסכת כלים פרק ט משנה ה (ה) גפת. הוא פסולת הזיתים אחר יציאת השמן ממנו והמאמר כולו מבואר מסכת כלים פרק ט משנה ו (ו) זוגין. קבוץ זג והוא קליפת הענבים. וכוש הפלך ובקצותיו ברזל מעוות הקצוות והיא אשר תקרא צינורא:

וענין אמרו שבלע הוא שיכנס הברזל אשר בקצה הפלך בכללו בגוף העץ ויתקבץ העץ עליו מלמעלה עד שיהיה הברזל כולו מספיק מוכנס בעצם הפלך:
ומלמד הוא כלי עץ ובסופו ג"כ מסמר של ברזל ינקו בו המחרישה בעת החרישה מהעפר אשר יתעכב בה ולזה תקרא מלמד הבקר לפי שהיא תלך בו על הדרך הישר עד שלא ילך השור בזולת דרכו ולזה תקרא מלמד וזה הברזל אשר בקצתו יקרא דרבן וקבוצו דרבונות דברי חכמים כדרבונות (קהלת יב):
ולבינה שבלעה את הטבעת. הוא שיגיע הטבעת בטיט ויתבשל והטבעת בתוכה ואמר שאלו הכלים אע"פ שהן טמונים בתוך העץ או הטיט כמו שספרנו הנה הן מטמאו באהל המת אם היו טהורים ותטמא כלי חרס אם הגיעו באוירו והן טמאין ויטמאו ג"כ בהיסט הזב כמו שנבאר בזבים שכל הדברים אשר יטה אותן הזב אע"פ שלא יגע בהן הנה הוא יטמאם:
עוד אמר כי כאשר נגע ככר של תרומה באלו העצים או הכלים אשר בתוכם כלים טמאים הנה לא תטמא לפי שלא תטמא בתרומה אלא כשיגע בה דבר אשר יטמא אותה עצם בעצם. ואמרו של תרומה הוא רבותא בהיותו לא תטמא אפילו ככר של תרומה אשר יטמא בשני לטומאה שאנחנו לא נוריד זה העץ המקיף בברזל הטמא מדרגת ראשון לטומאה ולא שני ועם היות כל אחד מאלו הברזלים אב לטומאה והן טמונים כמו שהנחנו ואמנם יטמאו התנור להיותו מטמא מאויר ואע"פ שהיתה הטומאה נסתרת כמו שהתבאר בפרק אשר לפני זה

מסכת כלים פרק ט משנה ז (ז) נסדק מן התנור לסרידה. שנסדק מעצם התנור בגבהו עד השבכה אשר על פיו ולא תחשוב באמרנו בסרידה סבכה שהוא רשת חוטין אמנם הוא לוח פשוט מחרש מנוקב. והנני עתיד לבאר לך שמלא פי המרדע הוא טפח. המרדע הוא העץ אשר יקרא ג"כ מלמד וירכיבו אלו העצים בשני קצותיו בקצה האחד ברזל חד הקצוות וזהו אשר יקראו דרבן ובקצה השני ברזל יכנס קצה העץ בו כמו הרומח והוא נקרא חרחור. וענין שלא נכנס הוא שידבק בשווי המרדע על הסדק ויהיה כמותו בשוה ונכנס שיהיה גדול מזה ממה שיכנס המרדע בזה הסדק ואין הלכה כרבי יהודה מסכת כלים פרק ט משנה ח (ח) אלו השעורים הם לענין שלא יועיל צמיד פתיל אשר יהיה על זה התנור או החבית או החצב הגדול ואם היה הנקב פחות מזה הנה לא יצא ממנו וינצל הדבר אשר בו בצמיד פתיל וכבר ביארנו ענין אמרו נכנס ואינו נכנס:

עוד אמר ואם נעשו בידי אדם אפילו כל שהן טמאים ר"ל אם באו לאלו החצבים הגדולים המוקפים צמיד פתיל ונקבו בהן איזה שיעור שיהיה הנה הן טמאים באהל המת ולא יועיל להן זה הצמיד פתיל בעבור שנקבו בכונס משקה אחר שב אל הכלים ואמר כי כאשר ניקבו והן מוקפין צמיד פתיל העשוי לאוכלים כאשר ניקבו במוציא זית יטמא כל מה שבתוכן ואף על פי שהוא מוקף והעשוי למשקים כאשר ניקב בכונס משקה ואם היה עשוי לאוכלים ומשקין מטילין אותו לחומרו בצמיד פתיל ובכונס משקה ר"ל שכאשר ינקב בכונס משקה יטמא ואף על פי שהוא מוקף צמיד פתיל ולא יציל כל מה שבתוכו. וזה המאמר לא יסתור השרש אשר התבאר בגמ' שבת והוא שכלי חרס יציל בצמיד פתיל עד אשר יפחת רובו לפי שאין הכוונה מזה המאמר ולא המובן ממנו שכלי חרס המוקף צמיד פתיל כאשר נפחת בפחות מרובו לא יטמא מה שבתוכו ואמנם ירצה בו שהוא אם נפחת הכלי בפחות מרובו עד היקף הפחת ופי הכלי ג"כ בצמיד פתיל שהוא יציל מה שבתוכו ואע"פ שהוא אינו כלי לענין טומאה ולא יקבל טומאה נחשבהו כלי לענין שיציל מה שבתוכו. אולם כאשר נפחת רובו הנה אינו כלי כלל ולא יציל מה שבתוכו ואע"פ שמקום הפחת מוקף צמיד פתיל והבן זה שהוא עיון דק ומקום הטעאה:
וביאור מיצה שניה הקשר השני:
ושיפון הוא הנקרא וייל"ה והוא מין ממיני השעורה כמו שביארנו פעמים וירצה בו הנה קנה שיבולת השיפון וכבר יקרא שיפה והוא קנה דק לח וכן מיצה של קנה קשר הקנה:
וענין אמרו שניה הוא מה שאומר לך וזה שהקנה מאיזה מין שיהיה הן כולן קשרים קשרים ושרש הקנה עבה ממנו וכל שירחק מהארץ יהיה יותר דק ותחלת הקשר מהקנה ממה שימשך לארץ לו עובי מה והקשר השני אשר למעלה ממנו יותר דק ממנו ואמר שבקשר השני ישער. ורבי שמעון אומר בכל התנורים והחביות והחצבים מן האמצע נכנס ומן הצד אינו נכנס ואין הלכה לא כר"ש ולא כר"י. ומבואר הא שאמרו בתנור ניקב מעינו ירצה בו שתהיה עינו סתום טיט ונקב בזה הטיט

מסכת כלים פרק י משנה א (א) יאמר שכלי גללין והן כלי השיש והמרמר מאמרו אבן גלל וזה מאמר בטל לפי שהן נכנסין תחת כלי אבנים וכן השהם והספיר וכל האבנים כולן ואמנם כלי גללים הן כלים עשויין מרפת בקר והעפר ורבים מהן עשוי אצלנו בארץ מערב. וכבר התבאר בפרק השני [מ"א] שכלי חרס וכלי נתר דינם אחד. ואמר וכל כלי חרש לרבות כלי נתר וביארנו שם ג"כ שאלו הכלים העשוין מעצמות הדגים לא יטמאו מפני שאמנם למדנו כלי העצמות מאמרו מעשה עזים וכן עור הדג לא יטמא מאמרו או בגד או עור ובאה הקבלה לומר מה בגד מן הגדל בארץ אף עור מהגדל בארץ אמנם כלי גללין וכלי אבנים וכלי אדמה הנה לא ידין בתורה בו טומאה בשום פנים. ואני אבאר לך אמרם בזה אינן מקבלי טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים ואלו הכלים אשר יאמר שהן יצילו מה שיגיע בהן בצמיד פתיל אמנם הם כל הכלים אשר לא יטמאו בשום פנים וג"כ כלי חרש ומה שיתואר אליהן ר"ל כלי נתר. וסיבת זה אמרו יתברך באהל המת (במדבר יט) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא והורה זה כי כאשר היה זה הכלי מוקף צמיד פתיל הנה הוא מציל בכל מה שבתוכו והוא אמרם הא יש צמיד פתיל עליו טהור ובאה הקבלה (שבת דף פד:) לומר שזה הכלי הנאמר הוא כלי חרש לבד. והוא אמרו כלי שמקבל טומאה דרך פתחו ואי זה זה כלי חרש וכבר ביארנו (ריש פ"ב) שכלי חרש וכלי נתר טומאתן שוה ומטמאין מאוירן. והנה כבר התבאר שכלי חרש וכלי נתר מצילין ולמדנו שאר הכלים הנמנין בזאת ההלכה מק"ו והוא אמרו אין לי אלא כלי חרש כלי גללין כלי אבנים כלי אדמה מנין ודין הוא ומה כלי חרש שהן עלולין לקבל טומאה הרי הן מצילין בצמיד פתיל באהל המת כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן עלולין לקבל טומאה אינו דין שיצילו בצמיד פתיל וביאור עלולין מוכנים ומזומנים. וראוי לך שתדע שזה אשר אמרנו שהן מצילין בצמיד פתיל באהל המת כן תציל בשרץ כמו שביארנו בפרק הח' והוא אמרם טמא הוא שאין ת"ל הוא אלא הוא שיציל על עצמו בצמיד פתיל באהל המת יציל על על עצמו בצמיד פתיל באהל השרץ ירצה לומר באויר כלי חרש כמו שביארנו בפרק הח'. ואמרו כלי עץ הטהורין ירצה כי פשוטי כלי עץ אשר קדם שהן לא יקבלו טומאת השרץ דאורייתא או כלי עץ הגדולים שהן מקבלין מ' סאה בלח אשר לא יקבלו טומאה גם כן כמו כלי קבול כמו שיתבאר בט"ו מזאת המסכת ואפשר שתציל פשוטי כלי עץ לפי מה שאפשר וזה כשנקח לוח פשוט מעץ ונשימהו על פי כלי מאלו הכלים עוד יקיפו בו צמיד פתיל הנה יציל כל מה שבתוך החבית:

ואמרו בין מצידיהן בין מפיהם ירצה בו בין שיהיה ההקפה מפי הכלי לבד ובין שיהיה מצדו כמו שיהיה לו פתח מצדו בין שיהיה זה הכלי יושב על קרקעיתו או מוטה על צדדיו הכל בשוה הנה אם כפה א' מאלו הכלים על פיהן באהל המת הצילו כל מה שתחתיהן וזה שהם יחזרו כמו אהל באהל המת. ואם היה אהל באהל ונטמא האהל החיצון הנה לא יטמא מה שבאהל הפנימי וזה אצלנו אי אפשר בכלי חרש שהוא אם כפה כלי חרש על פיו לא יציל מה שתחתיו לפי שהוא יטמא דרך פתחו באמת ואפילו ידביקהו עם הארץ בטיט והדומה לזה לא יציל שאינו לא אהל ולא מוקף צמיד פתיל. ונוסחת סיפרא חבית שכפאה על פיה ומרחה בטיט מן הצדדין טמאה שנאמר (במדבר יט) צמיד פתיל עליו ולא צמיד פתיל על גבו וזה נכנס תחת אמרם בסיפרא בטומאת כלי חרש אמר וכלי חרש לרבות האהלים שאהל של חרש יטמא ולא יציל מה שתחתיו כמו שיצילו האהלים לפי מה שהתבאר שם באהלות ובתוספתא כלים [פ"ז] בעצמות הדג והדומה להן אם יש בהן טפח על טפח מצילין בכסוי לפי שהאהל יציל בכיסוי על כל מה שתחתיו הנה לא יטמא כמו שיתבאר:
עוד אמר על הכל מצילין חוץ מכלי חרש ר"ל שאלו הכלים העשוים מאלו המינים המנויים יצילו כל מה שיגיע בתוכם תחת צמיד פתיל מן הכלי מתכות ומן כלי שטף ובגדים ואוכלים ומשקים וכלי חרש והוא אמרו על הכל זולת כלי חרש לבד שהוא לא יציל בצמיד פתיל זולת מה שיהיה בתוכו מאוכלין ומשקין וכלי חרש לבד ומה שיהיה בו משאר כלים ובגדים הנה הוא יטמא ואע"פ שהן תחת צמיד פתיל. וסיבת זה לפי מה שאומר לך וזה שהשרש אצלנו כלי טמא אינו חוצץ ואם לקח אחד כלי חרש טמא ושם בו כלים והקיפן צמיד פתיל ושם באהל המת הנה אלו הכלים תטמאו ולא יציל אותם זה הכלי לפי שהוא טמא. ואצלנו שורש ג"כ שכלי עם הארץ כולן ובגדיהן ומאכליהן ומשתיהן בחזקת טומאה ואני עתיד לבאר לך זה במסכת טהרות הנה התבאר מאלו השרשים שכלי חרש של עם הארץ אינו מציל בצמיד פתיל וכל מה שבתוכו יטמא במת זולת שאנחנו אם אמרנו לעם הארץ כלי חרש שלך לא יציל לפי שכליך טמאים אמנם אנחנו הנה יציל אצלנו כל מה שבתוכו הנה לא יקבל ממנו כזה לפי שהוא יחשוב עצמו טהור ושומר והוא לא ידע הטהרה ודינה וישוה הדין אצלו ואצלנו. ואמרנו בכלי חרש שהוא לא יציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרש וזה שעם הארץ כאשר היה אצלו אוכלין ומשקים וכלי חרש כבר הציל במחשבתו בצמיד פתיל שלו והוא לא מציל שאנחנו לא נאמר יבא תלמיד חכם ויבקש מעם הארץ אוכלים ומשקין או כלי חרש לפי שהן כלים טמאים אגב עם הארץ ואין להן טהרה במקוה אולם שאר כלים הנה כבר יבקש אותן תלמיד חכם מעם הארץ וכאשר ירצה להתמש בו בעסק קדש או תרומה יטהרהו במקוה ויעריב שמשו הכלי וישתמש בו כמו שיבקש התלמיד [חכם] מע"ה כלי מתכות וכלי שטף או בגדים וישאל לעם הארץ זה טהור מכל הטומאות ויאמר לו כן ואפשר שיהיו אלו הכלים כבר הגיעו תחת צמיד פתיל באהל המת והן אצל עם הארץ ככלי חרש שלו והוא כבר נטמא טומאת מת למה שהשרשנו שכלי עם הארץ אינו חוצץ ויחשוב עם הארץ שהוא הציל בצמיד פתיל ולזה יאמר לו טהור הוא ויקח זה הדין בזה הבגד או הכלי ויטביל וישמש בו בקדשים אחר הערב השמש לבד שיחשוב שאין על זה הכלי טומאה זולת מגע עם הארץ והוא טמא טומאת מת ויצטרך הזאה ג' וז' ובעבור זה החשש אמרנו שכלי חרש לבד הן טמאין במגע עם הארץ לא תציל בצמיד פתיל בלתי אוכלין ומשקין וכלי חרש אשר לא תבקש מעם הארץ לפי שאין לו טהרה במקוה והשוינו הדין בזה בין האנשים כלם לסיבה אשר זכרנו וכאשר היה זה השרש אצל הכל לא נמנע בבקשת כלי או בגד מעם הארץ אבל כאשר יאמר שהוא לא נטמא במת נאמין לו שלא נאמר אולי בצמיד פתיל של כלי חרש היה באהל המת שאנחנו כבר אמרנו הדין שכלי חרס לא יציל על דבר זולת על אוכלים ומשקין ועל כלי חרס:
וממה שראוי שתדעהו עד שלא תטעה במה שזכרנו שעם הארץ לא נחשבהו במה ששפטנו עליו בטומאה בשקר שאנחנו נאמר יבא לדבר טומאה ויאמר ממנו טהור ואמנם שפטנו בזה למיעוט ידיעתו שהוא יטעה ויחשוב בדבר הטמא שהוא טהור ולא ישמור ג"כ מן הטומאות ולא ידע חלוקן ומנינם כמו שנבאר בטהרות. ושמור כל מה שזכרנו בזאת ההלכה שהיא רב הספקות רחוקה הידיעה וכבר הקדמתי לך אלו השרשים וביאורם בפרק הראשון ממסכת עדיות ואין הלכה כר' אליעזר

מסכת כלים פרק י משנה ב (ב) ענין מקיפין. שיסתום פי הכלי באלו הנזכרים או ידביק הכסוי על הכלי באלו הדברים:

וסיד ידוע:
וגפסים הוא סגיף:
וזפת ושעוה ידועים:
וצואה הוא מיני הלכלוכין כולם:
וחמר. הטיט המדביק:
וחרסית. כתישת החרס כאשר יולש יקרא חרסים. ובכל דבר המתמרח כל מה שימרח ביד ויתפשט על מקום הדבקה מהכלים כמו מיני החמר ומיני השרף והלעיסות כאשר יולשו במים. ובעץ הוא הבדיל ואמרו שהוא פתיל ואינו צמיד פתיל שהוא סתום וחזק הכסוי על הכלי ויחברהו אבל לא ידבק בקרקעית הכלי:
אחר כן אמר שדבילה שמינה ובצק שנילוש במי פירות אין מקיפין בו ואע"פ שהוא לא יקבל טומאה להיותו בלתי מוכשר שהוא יכינהו לטומאה ואם הוכשר באחד מן הז' משקים יטמא זה הצמיד פתיל ויטמא כל מה שבכלי לפי שדבר טמא אינו חוצץ כמו שקדם ולזה נזהיר להתדבק באוכלים ואע"פ שהן לא יטמאו אבל אולי יבא לידי הכשר ויטמא האוכל. וזה כולו משנה ראשונה אשר אמר אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל והשורש האמיתי הוא משנה אחרונה מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל כמו שביארנו בסוף [פ"ד ממסכת] ע"ז ולזה יהיה הדין מקיפין בדבילה שמינה ובצק שאינו מוכשר והדומה להן מן האוכלים

מסכת כלים פרק י משנה ג (ג) מחולחלת ואינה נשמטת. ר"ל רפה אבל היא לא תתפרד מפי החבית עוד חזר אל דין אחר ואמר כי כאשר היה המקום אשר יכנס בו האצבע מן הטיט אשר על פי החבית והוא יקרא בית אצבע והוא כמו הבית יד יגביהו בו הכסוי ואם היה זה המקום עמוק מאד מגיע בתוך אויר החבית הנה הוא כדבוק מזה באויר החבית כמו שזכר ואין הלכה כרבי יהודה מסכת כלים פרק י משנה ד (ד) כדור ידוע:

ופקעת. הוא קופה של גמי שהוא בלקא לא יציל עד שימרח הכדור או הפקע עם שפתי החבית בדבר אשר ימרחו בו ויכסה אותו בלבוש וכן אם כסה פי הכלי בבגד או בעור הנה אי אפשר בלתי שימרח המטלת כולו. אולם אם כפה פי הכלי בנייר לח או עור וקשר השפתות לא יצטרך מירוח זולת על צידי הכלים סביב וענין זה כולו מבואר

מסכת כלים פרק י משנה ה (ה) קבותים הן כלים על תמונת הקופות ולזה יקראוהו קבוצים ויתקבץ ג"כ בצדדיו כמו הזפת ויאמר כי כאשר נקלף חרש החבית וכן קצה המורייס מעליונו ונשאר הזפת על תמונה אשר סר מהחבית עד שבא התמונה מזה כאילו הן שתי חביות השפלה מחרס והעליונה מזפת וכסה הכלי בעליונו על הזפת וחיבר הכסוי עם קצוות החביות אשר הוא הזפת והוא אמרו שגפתן עם השפה וא"ר יהודה אחר שאין זה הכסוי מושם על חרס החבית והזפת עומד ביניהן לא תציל וחכמים אומרים [הואיל והזפת חבור דק עם] החבית והכסוי בזפת תציל ואין הלכה כר' יהודה מסכת כלים פרק י משנה ו (ו) פקקה בזמורה. כאשר סתם אותה בעץ הגפן הנה יצטרך שימרח בזפת והדומה לו סביב הזמורה עם עצם החבית ואם סתם הנקב בשתי זמורות הנה יצטרך שימרח בזפת הנקב ובין שתי הזמורות ומבואר הוא שהנסר הוא הלוח מפשוטי כלי עץ ולזה יציל כמו שביארנו בתחלת הפרק:

וסינין. הוא שיקוב בעובי שני העצים שני נקבים נכחיים ויקח עץ דק קטן ויכניס קצתו בזה העץ והקצה השני בעץ האחר ויכה בו בקורנס עד שיפגשו שני העצים ויהיו לעץ אחד ויקראו הנגרין זה המעשה אצלנו אלפנ"ן ומזה הענין יאמר עשאן בסינין:

ושוגמין. הוא ענין אחד ר"ל כאשר יחבר שני העצים עד שיהיו לאחדים הנה לא יצטרך לחבר ביניהן מסכת כלים פרק י משנה ז (ז) הנה יתבאר בפרק י"ב מאהלות שתנור חדש נעשה אהל בפני הטומאה ואולם תנור ישן הנה דינו כדין שאר הכלים שמביאין את הטומאה ואינן חוצצין כמו שיתבאר שם. ושם יתבאר שהאהל מציל מה שתחתיו ולא יצטרך לצמיד פתיל אבל מציל בכיסוי ועל אלו השרשין אמר בכאן כי כאשר היה תנור ישן בתוך חדש שאם היתה הסרידה והוא כסוי התנור נסמך על הישן הכל טמא לפי שהתנור הישן הוא כלי ולא יציל מה שבו בכסוי לבד אלא בצמיד פתיל אולם אם היה נסמך הכסוי על החדש הנה יהיה לחדש אהל ויציל כל מה שתחתיו ואם יתהפך הענין ויהיה חדש בתוך ישן וכסוי על הישן הנה [צ"ל לא יהי'] יהיה בין הכסוי ובין החדש אהל מגובה טפח ונחשוב הכסוי על החדש וכל שבחדש טהור בזה הכסוי וזה בלתי צמיד פתיל כמו שיתבאר מסכת כלים פרק י משנה ח (ח) כבר ביארנו במה שקדם אמרם בכלי חרש אל תוכו ולא תוך תוכו. ולזה כאשר היה כלי בכלי והיה השרץ בכלי העליון הנה לא יטמא הכלי השפל וכן אמר בטומאת הכלי חרס למה שיהיה בו כל אשר בתוכו יטמא ואמרו אשר בתוכו ולא בתוך תוכו:

וכאשר נפל השרץ בכלי השפל לא יטמא מה שיהיה בכלי העליון. וזה כאשר היו שפתי הכלים כולם שוין או היה העליון יותר גבוה השפה מאשר הוא תחתיו ואם היו אלו הלפסין כולן אשר על התחתונה נקובין בכונס משקה אשר חזרו שלא יקבלו טומאה לפי מה שקדם הנה הן לא יצילו מה שיהיה בתוכן כמו שהתבאר בפרק השמיני ואם היה השרץ בעליונה הנה כאילו הוא יגיע באויר כל אחד מהן כי הן כולן ר"ל אלו הלפסין האמצעיים נקובים בכונס משקה ויטמא מה שבתוך כל אחד מהן מהאוכלין והמשקין להקפת התחתונה עליו וזה כולו מבואר מפני הנקב וזהו ענין אמרם כולן טמאות ירמוז אל טומאת מה שבתוכן. ואם היה השרץ בתחתונה הנה לא יטמא מה שלמעלה כאשר לא יגיע השרץ באוירו ואינו ג"כ שפה התחתונה יותר עליונה ויטמא כל מה שבתוכו מהאוכלין והמשקין הנה כל מה שבאלו הכלים העליונים טהורין והוא ענין אמרם היא טמאה וכולן טהורות עוד שב אל הנחה אחרת ואמר שאם היה השרץ בעליונה והתחתונה עודפת הנה יטמא העליונה בלא ספק בהגעת השרץ בה וכן יטמא התחתונה בהיותה יותר גבוהה השפה וכבר הגיע זה השרץ באוירה אולם שאר הכלים אשר בין העליונה והתחתונה השווה שפתה בשפת העליונה הנה היא כולה טהורה ואע"פ שהיה בתוך התחתונה וכבר נטמאת התחתונה וזהו השרש אשר בארתי בפרק הח' והוא שכלי חרס לא יטמא הכלי באוירו. ואם היה באחד מאלו הכלים אשר בין התחתונה והעליונה משקה טופח יטפיח היד כאשר יגע בה הנה זה הכלי טמא לשרש אשר התבאר בפרק הח' וזה שיטמא בכונס באויר התחתונה העודפת אשר כבר נטמאת וזה שהמשקה יטמא הכלי אשר הוא בו כאשר ביארנו שם וזהו ענין אמרו בעליונה והתחתונה עודפת כל שיש בה משקה טופח טמאה

מסכת כלים פרק יא משנה א (א) בעבור שדיבר בדיני כלי חרס ובדומה להן בחלק הראשון והן עשרה פרקים הקודמים התחיל בזה החלק בדיני כלי מתכות ובעבור שאמר יתברך בכלי מתכות (במדבר לא) כל דבר אשר יבא באש למדנו מאמרו כל דבר בין פשוטין בין מקבלים ולזה יטמאו פשוטיהן כמו הסכינין והשפודין והדומה להן והיותן חוזרים לטומאתן אחר שבירתן כאשר התיכן ועשה מהן כלים שניים ולא נטהרו במקוה וזהו גזירה מדרבנן אולי יטמא כלי מכלי מתכות ויתיכו ויעשה ממנו כלי אחר בזה היום בעצמו והוא טהור מן התורה בלי ספק לפי שבהפסד הכלי הוסרה הטומאה ממנו וישמשו בזה הכלי בזה היום בתרומה וקדשים וזה מותר ויחשוב החושב ויאמר ששבר הכלי יטהרהו והטבילה ג"כ יטהרהו שאנחנו נראה הכלי כאשר נשבר ונעשה כלי אחר הנה הוא טהור בזה היום בעצמו וג"כ כאשר נטהר כלי במקוה טהור בזה היום בעצמו וישתמש בו בתרומה וקדשים והוא לא ידע שהכלי יצטרך הערב שמש כמו כל טמא כאשר נטהר במקוה וזהו ענין אמרם גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה ורשב"ג לא יגזור זאת הגזירה זולת בכלים אשר נטמאו בטומאת מת לבד להיותם מצטרכת הזאת ג' וז' ואין הלכה כרשב"ג מסכת כלים פרק יא משנה ב (ב) שיש לו שם בפ"ע יוחד בשם עד שנקרא בשם פלוני הנה הוא טמא וכל מה שיעשה מן המתכות בין שהיה לו אוגן גבוה או היה שטוח הנה הוא מקבל טומאה כמו שביארנו זולת אלו המנויין אם נעשו מאחד מהמתכות הנה הם לא יטמאו להיותם קיימים בארץ. ונגר הוא עמוד יבריח השער מן הקצה אל הקצה. ומנעול שם נופל על הנועל הקיים בשער לפי חלוף תמונתו וביאור מנעול נועל והוא שם עברי (שיר ה) על כפות המנעול:

והפותה תמונת כוס מברזל יעשה ויקבר בארץ ויורכב בו הציר. וציר הוא ציר השער אשר יסובב בעצם הפותה והוא יהיה מברזל בשערי המדינות והשערים הגדולים מאד והן ג"כ שמות בעברי (מ"א ז) והפותות לדלתות הבית ואמר (משלי כו) הדלת תסוב על צירה:
וצנור הוא הנקרא בלעז קנאלי. ושרש זה אצלנו אמרם כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וזה כאשר יגיע עשייתו להיותו דבק בארץ הנה היא לא תקבל טומאה ואפילו קבל הרכבה ואל זה הענין כוון בזאת ההלכה

מסכת כלים פרק יא משנה ג (ג) נוסחת התוספתא גולמי כלי מתכות טהורין ואלו הן גולמי כלי מתכות כל מה שעתיד לשוף לשבץ לגרד לכרכב ולהקיש בקורנס מחוסר אוגן או אוזן טהור ואני אבאר זאת הברייתא. וקודם ביאורי לזאת ההלכה צריך לשמור זה השרש ולזכור אותו וזה שכל מי שיעשה כלי מאחד מהמתכות בין שיהיה זה הכלי מקבל כמו הקדרות או יהיו פשוטים כמו הסכינים והשפודים הנה אלו הכלים לא יטמאו עד שיושלם עשייתן על שלמות אופני תקונם אמנם אם נשאר בו דבר מועט לשוף והוא אמרו כל שעתיד לשוף או יחסר הסרת הקליפה אשר יתרועע אצל השיפה והוא אמרו לשבץ או יחסר גרידה כמו שיגרדו כלי מתכות אחר השיפה והוא אמרו לגרד או יחסר הלימא"ר כמו שיעשה בברזל אחר הגרידה והוא אמרו לכרכב או יחסר ההכאה אם היה צריך להכות עוד והוא אמרו להקיש בקורנס או שישלם הכלי על אלה הפנים כולן והיה זה הכלי ממה שיצטרך אל אוגן או אוזן ולא יעשה לו עדיין הנה לא יטמא. ואוגן הוא ענק הכלי שבכלי המתכות יעשו להם ענקים מורכבים עליו כמו הקומקמין ואוזן הוא הבית יד ועל זה השרש אמר בזאת המשנה שמי שעשה כלים מאלו הדברים אשר ביארנו ומנינו שמותם הנה הן לא יקבלו טומאה שהן גולמי כלי מתכות להיותם בלתי שלמים המלאכה וגם כן בלתי מתוקנים. ועשת הוא חתיכת ברזל אצל יציאתו ממקור העפר וממנה עשיית הברזל קודם התיכותו שהנה יותך הרבה פעמים ויזכך עד שיתפרד גשמים רבים יהיו נתלים בו מהמקור כמו שהוא מפורסם אצל האומנים וכן שאר המתכות כאשר יצאו ממקור העפר הם עכורין וכאשר שב עליהן ההיתוך והזכוך תתיפה מראהו ומי שיעשה מחתיכה ממנו כלי קודם שיתיך אותה שנית ויזכך אותו הנה לא יטמא שהנה יחסר ממנה מה שסיפרנו מהגרידה והשריטה והלטישה ואי אפשר זה בזה הכלי למה שיתערב בו מהגשמים הזרים והעפר וכן יותך מברזל והנחשת ויעשו ממנו עגולין גדולים כדמיון הפת והוא אשר יקרא חררה בדמיון העוגה אשר יקרא חררה כמו שיתבאר בשבת (דף קכג.) וקמא (דף כא:). וסובב זה גלגל מקיף של מוכני וזה שאלו המוכנים יעשו מעץ ויעשו עליהם מחוץ לוח של נחושת. וטסים הלוחות הדקים תרגום פחי זהב טסי דדהבא (שמות לט). וציפויין הן החפויין שיטוחו הכלים בלוחות זהב וכסף ודומיהן. ומכני כלים תושבות הכלים. ואוגני כלים צואריהן. ואזני כלים בית יד שלהן. ושחולת תוספת הכלים והקצוות הנוספין אשר יטלו מהכלים אצל העשיה מאמרם במומי הבכור (בכורות דף מ.) השחול והוא רפה הרגל. וגרודות אלגראד"ה ואין הכוונה שיותך זה הגרידה או אלו הקצוות ויעשה מהן כלים שזה יקבל טומאה בלא ספק אמנם הכוונה שכל אלו הקצוות והלוחות עד שנעשה מהן דמיון כלי הנה לא יקבל טומאה מן הסיבה אשר זכרנו. עוד א"ר יוחנן בן נורי שמי שחתך כלי ועשה כלי אחר מכל אלו החתוכין לא יקבלו טומאה והוא אמרו אף מן הקצוצה ואינה הלכה. עוד אמרה המשנה שמי שעשה כלי משברי כלים או מן הגרוטין והוא השברים אשר נשארו מהכלים ישאר מהכלים אחר תכלית הזמן עד שתודק ותשבר ויכלה ויעלה חלודה על רובו או מי שעשה כלי מן המסמרין אשר יאומת שאלו המסמרין יעשו מכלים כאילו הן משברי כלים ולזה יהיה זה הכלי הנעשה מאלו הג' דברים מקבל טומאה. אולם מי שעשה כלים ממסמרין ולא יוודע אמתו אם אלו המסמרים נעשו מהכלים הנה יהיה דינו דין עושה כלי משברי כלים ויקבל טומאה או אלו המסמרין נעשו מן החררה או מן העשת ויהיה זה הכלי כמו גולמי כלי מתכות הנה בזה מחלוקת ב"ש וב"ה ולשון התוספתא א"ר אלעזר בר' יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על המסמרות שידוע שנעשו מן הכלים שהן טמאין ועל המסמרין שלא נעשו מהכלים שהן טהורין על מה נחלקו על הסתם שבית שמאי מטמאין וב"ה מטהרין ואמנם עשיית כלי מהמסמרין הנה זה מבואר כמו שנשימהו מרצע או שפוד או דמיון זה לפי מה שאפשר בדרך המסמר ועביו מסכת כלים פרק יא משנה ד (ד) כבר קדם לך שהברזל הטמא לא יטהר אותו ההיתוך ולזה באשר נתערב ברזל טהור וטמא בהיתוך ונעשה מן הכל כלים אם רוב מן הטמא יהיה זה הכלי טמא. וכבר זכרנו ג"כ שכלי גללים לא יטמאו. וחלמא טיט דבק לדמיון לובן ביצה ולזה יקרא חלמא כמו אם יש טעם בריר חלמות וכאשר נתערב הטיט בגלל ונעשה מקבוצן כלי מבושל והוא מעורב מכלי חרס וכלי גללים:

וקלוסטרא כלי מקשיי על דמיון הרמון בצואר ארוך וזה צורתו יורכב זה הקצה בשתי טבעות קיימות בשני השערים טבעת בזה השער האחד וטבעת בזה השער האחד ואצל קבוץ שני השערים יורכב הטבעת האחת על הטבעת השנית ויכנס זה הקלוסטרא ביניהם וינעל השער בזה ואם היה זאת הקלוסטרא מאחד מאלו המתכות הנה היא תקבל טומאה לפי שהיא יש לה שם בפני עצמה ואם היה מעץ והיא מחופה מברזל או זולתו מן המתכות הנה היא טהורה והוא אמרו ומצופה טהורה לפי שכלי עץ כאשר היה מחופה בכלי מתכות לא יקבל טומאה ואפי' היה לו בית קבול כמו שהתבאר בסוף חגיגה (דף כו:) כמאמר חכמים שמזבח הזהב והנחשת לא יקבל טומאה ושמו הסיבה בזה מפני שהם מצופין. ושרש זה אמרו כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם וגו' ואמרו בספרא יכול שאני מרבה את חפויי הכלים ת"ל בהם פרט לחפוי הכלים ר"ל שזה הכלי לא יגיע השמש בו בעצמו אבל באמצעות הכסוי אשר עליו אמנם טמא מהכלים אשר יעשה מלאכה בהן בעצמן וזהו ענין אמרם בחגיגה (שם) שהוא כאשר חפה אותן ביטל אותן ושמור זה השרש בכל זאת המסכתא:
והפין. הן השינים הקבועין בפותחת:

והפורנא. הוא המקום עצמו אשר תכנס בו הפין. ועניני הטלטול בשבת כבר נתבארו במסכת שבת בפרק כל הכלים (דף קכג מסכת כלים פרק יא משנה ה (ה) הברזל אשר ידמה לכלכל אשר תסובב על פי הבהמה היא אשר תקרא פרומביא והאומנים אצלנו קורין אותו אלומם ועקרב שלו הוא קצה הברזל אשר יכנס בפי הבהמה ויכה בחניכין שלה ולו קצה דומה לעקרב ויקראוהו האומנין הלשון: ולחיים. הן הברזילין אשר ימשכו על לחיי הבהמה וזה כלל כאשר יתקבץ הוא הרסן והלכה כחכמים מסכת כלים פרק יא משנה ו (ו) פיקה. דמיון חצי כדור יעשה בראש הכוש יכבד אצל הטוייה ויארך החוט בו ושמו במצרים הכובד. וחכמים אומרים שאין לה שם בפני עצמה ואפילו אמר האדם הפיקה לא ידע לאיזה דבר כיון שזה השם נופל על כל פלכה עגולה או קרובת העגול עד שיאמר פיקה של כוש הנה להיות לה שם לויי לא תטמא אולם אם היתה של עץ מחופה הנה היא טהורה לדברי הכל לשרש אשר זכרנו:

וכוש. הוא מטוה:
ואימה. הכלי אשר יתחבר עליו הפשתן או הקיטו"ן אצל הטוייה ושמו המפורסם אצלנו פילודא בלע"ז:
וסימפונין וחליל. שתי תמונות מתמונות כלי הזמר:
ובית קבול כנפים. מקום ירכב בו כלים בדמיון כנף להשמיע הנגון ואם היה באלו כלי הזמר של עץ מקומות עשויים לרכוב בהן אלו הקצוות הנה הוא בית קבול ולזה תטמא ואפי' היה מצופה מפני זה הבית קבול אשר הוא בלתי מצופה לפי שאלו המקומות אי אפשר שיחופו ואמנם החפוי מחוץ הכלי והלכה כחכמים

מסכת כלים פרק יא משנה ז (ז) קרן ירצה בו החצוצרות לא קרן הבהמה וזה החצוצרות אצלן ב' תמונות האחת יקראו אותה קרן עגולה והאחרת יקראוה קרן פשוטה כולן הם בעלת פרקים יורכבו מחתיכות רבות אבל הרכבת קרן עגולה לא יכשר להרכיבה כי אם אומן ולזה אמר [שבת מז.] המחזיר קרן עגולה בשבת חייב חטאת. וקצה החצוצרות אשר ימשך לפי התוקע יקרא מצופית שלה והקצה האחר הרחב יקרא הקו שלה ומבואר הוא שזה הקרן כבר יעשו קצת מחלקיו מעץ וקצתן ממתכת ולזה אמר אם היתה מצופית שלה של מתכת:

ידוע שהרבה מנורות יעשו מפרקים והוא אשר יקראוהו החכמים מנורה של חוליות ואלו הפרקים כאשר יתחברו יהיו ממנו קני המנורה והוא אשר יקראו בכאן קני מנורה לא יטמאו כל עת שהיא נפרקת לפי שלא יקראו אלא בשם חבור על השרש אשר הקדמנו:
והפרח היא העגולה אשר עליה תהיה הנר:
והבסיס התושבת אשר בו הרגלים תרגום כנו בסיסיה:

בשעת חבורן. לכולם בשם אחד יקרא ר"ל מנורה וכן קרן עגולה והלכה כחכמים מסכת כלים פרק יא משנה ח (ח) קסידא. כובע הברזל אשר ישום בראש בעת המלחמה:

ולחיים לוחות ברזל יכסו החזה:
וכידון. הרומח הקטן אשר הוא ביד המלכים ברוב העתים:
והניקון אל קנה והוא הפוך ומשקל קנו והוא הברזל הנכנס בתוך הרומח:
ומגפיים נעל מברזל יכסה הרגלים כדי שלא יורו על רגליו:
ושריון. ידוע:
תכשיטי אשה. חלי הנשים והביא מהן קצתן על צד המשל כמו שעשה בכלי החרב:
ועיר של זהב. עטרה של זהב על צורת ירושלים ישימום בראש ולזה נקרא עיר:

וקטלאות. הן חוטי זהב ישימו בצואר והוא הנקרא בלשון התורה רביד וכבר יעשו חוליות זהב נקובות כדמיון גרעינים ויכניס בחוטים וישימו אותן על הצואר וזה יקרא מחנק וכבר יקרא גרעיני אדם פטדה וברקת וירכיבו אותן בחוט זהב או כסף ויעשו ממנו כבלים סובב סביב הצואר גם כן וכל זה יקראו קטלאות:

ונזמים. שני מינים מהן שיתלו באזן כמו שעושין היום ומהן יתלו באף כמו שהיו עושין כן בזמן ההוא:

וחותם כמו שיעשו בקצה החותמות מספיר או מנפך ומה שדומה להן מן האבנים ואין הלכה כר"א מסכת כלים פרק יא משנה ט (ט) כקדירה מלמטה. שיהיה לו בנין חלול כמו הקדרה ועל ראשו גרעין אחד מקשיי דומה לעדשה על זאת הצורה וכאשר תתפרד זאת העדשה מהקדרה תהיה הקדרה כלי שבה בית קבול בלא ספק והיא טמאה משום כלי לא מפני שהיא מתכשיטי נשים ותהיה גם עדשה טמאה לפי שיש לה שם בפני עצמה. וצינורת הוא קצה קנה הנזם הנכנס בנקב האזן או האף ולפי שהוא מעוות קורא אותו צינורת תרוגם מזלגותיו צינורותיה. ואמר העשוי כמו אשכול ירצה נזם העשוי כמין אשכול והוא שיהיו גרעיני זהב מקובצים על דמיון אשכול ענבים וכאשר יתפרדו אלו הגרעינין לא יטמאו שאינו אז מתכשיטי נשים ולא לכל גרעין מהן שם בפני עצמו ואין בו ג"כ בית קבול שיטמא בעבורו ולא תטמא שום כלי מתכות אם לא בתנאים קדם זכרם מסכת כלים פרק יב משנה א (א) טבעת אדם. טבעת נעשה לתכשיט אדם כמו בעלת חותם וצורה וכבלי הרגלים ורבידי זהב אשר יעשו אותן המלכים בצואריהם וטבעת בהמה הטבעות העשויות לבהמות כמו שיעשו המלכים טבעות זהב וכסף בצוארי הסוסים וברגליהם וכן יעשו טבעות בבית ידן של כלים על דרך הקישוט והוא אשר יקרא טבעת הכלים הנה זאת הטבעת לא נטמא בהפרדה. וקורת החצים עץ יכניסו בו החץ יהיה תמונתו אצלם כשידבק בו קצה הברזל ולזה זכרו בכאן:

ושל אסירין. ברגל יושם ברגל האסורין:
והקולר העול של ברזל אשר ישימו בצוארי האסורים לכפות בו האדם וזולתו ר"ל שיקשור בו ג"כ כלל חבילי עצים והדומה לזה ממה שנהוג ליקשר כדי שיתקיימו מקובצין:
של סיטונות. מוכרי הלחם והקמח להן שלשלאות יסגירו בהן החנויות והן מכלל ההסגר אולם של בעלי בתים הנה לא יעשו אותן לשם הסגר אבל היא דמיון השלשלת העשויות בשערים לנוי ולזה אינה מקבלת טומאה וא"ר יוסי אם היה בשני קצותיה שתי תוספות יוצאין בדמיון מפתח כאילו ינעילו ג"כ בזה המין או אם קשר בזה השלשלת חלזון והוא דמיון רמש מברזל ינעלו בו הדלתות וזה הרמש הוא שרץ המים הנקרא חלזון ואין הלכה כר"י

מסכת כלים פרק יב משנה ב (ב) של סרוקות. מהסורקים צמר ופשתן והוא מעץ וברזל ובקצתו משקלים תלויים ולזה יטמא והוא אמרו מפני האונקיות והן האונקליות ואונקלי קנה וכבר ביארנו זה בתמיד וזולתו ולכתפים אונקלי גדול מברזל ולו נצב מעץ ויחזיקו בנצב בידיהם וקנה האונקלים במשא אשר על כתפיהן כדי שלא יפול המשאוי. וכתפים הן הנושאים המשאוי על כתיפן וכן הסובבין בעיר והן הרוכלים המחזירין על העיירות להן אונקלי על זאת הצורה יעזרו בו עזר מעט בהעתקת משאם:

ודרגש הוא ערש קטן לו ג"כ אונקליות יתלו בו אצל העלייה אליו וכן בעמודי המטה אונקלות ועמודים והן נקליטי המטה כמו שיתבאר בספרי:
ושידה. היא תיבה:
ואקון. היא תיבת הציידים ותמונתה מפורסמת אצלן והיא תיבה מעץ בו אונקליות יתלו בים יכנס הדג בו ולא יוכל לצאת ממנו וכבר התבאר לך שמנורת העץ טהורה לפי שאין לה בית קבול עוד הביא כלל זה והוא שכל אונקלי תהיה בכלי שתקבל טומאה הנה זה האונקלי ג"כ יטמא בטומאת זה הכלי וכל אונקלי יהיה בכלי שלא תקבל טומאה הנה הוא לא יטמא לפי שהוא חלק ממנו וכאשר היה האונקלי לבדו קודם שידבק בכלי אשר נעשה אליו הנה הוא טהור ולא יקבל טומאה מהטעם אשר הקדמנו בראש פי"א לפי שהוא סמוך אל זולתו ואין לו שם בפני עצמו הוא כאילו חלק מכלי לא כלי שלם והבן זה ואין הלכה כר' יהודה

מסכת כלים פרק יב משנה ג (ג) טני. הוא כלי מחזיק חצי סאה יהיה מברזל או נחשת ולו כסוי ממתכת ג"כ ישתמשו בזה הכלי ב"ב לגרוטאות והרופאים למרקחים וזה הכסוי ישתמשו בו הרופאים לשום הסממנין בו ולזה הוא מקבל טומאה לדברי הכל:

ומגדל. הוא האוצר והוא שנקרא בלשון ערב אלמנשא"ם:
הייתוכין ברזלות יחזיקו בהן הקדרה:
והפרכין. ברזלים קבועין במוקד לשמור אותו מן השרפה במהירות זמן ובתוספתא [ב"מ פ"ב] אלו הן הייתוכין אלו שהחנווני מנער בהן את הקדרה והפרכין הקבועים בכירים ושם נאמר מפני מה דלת מגדל של רופאין טמאה מפני שהוא נותן עליה אספלנית ותולה בה את המספרים:
ועקרב בית הבד. עץ שדורכין בו את הזיתים ויש ברזל בנקיבת העץ כצורת עקרב ואונקלי שבכותלים הקרסים אשר ישימו בכתלים לתלות בהן הכלים היפים ואין הלכה כר"ג. וראוי שנאמר הנה מאמר קצר מפתח למה שקדם ומה שיבא מזאת הכוונה וזה שכל מה שתשמע בזאת המסכתא דין בדבר מכלי המתכות ויאמר בו טמא הנה זה מבואר לפי שכלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאים. ואולם כשתשמע שיאמר טהורים הנה זה לאחד מג' סיבות אם זה הדבר מגולמי כלי מתכות אשר קדם ביאורו בפ' י"א או שהוא בלתי נפרד בשם כמו שאמר כל מי שיש לו שם בפ"ע טמא או שיהיה סמוך כמו אמרם אונקלי הכותל או כסוי הכלי הפלוני שהוא לא יטמא אלא אם היה כלי ולא נצטרך אל ידיעת זולתו ואמנם זה תוספת ידיעה. או יהיה מורכב על כלי לא יקבל טומאה כמו שאמר כל המחובר לטהור טהור ומבואר הוא ג"כ כי כאשר היה דבר מהמתכות אין עליו תורת כלי הנה הוא ג"כ טהור ולזה יצטרך אחר זה השרש בלתי ביאור השם לבד והנה יגיעו לך העניינים אשר תדון בהן בדבר שהוא טמא ובדבר שהוא טהור ומאמרו טמא וטהור תקח ראיה על תמונת זה הכלי ודע זה

מסכת כלים פרק יב משנה ד (ד) מסמר הגרע. סכין ההקזה:

אבן השעות. אבן תבנה בארץ וירשום בה קוים ישרים כתובים עליהם שמות השעות והיא עגולה ובמרכז זאת העגולה מסמר נצב על זוית נצבת כל מה [נ"א שינטה] שיתדבק בשווי צל זה המסמר לקו מאלו הקוים ידע כמה שעות עברו מהיום ושם זה הכלי המפורסם אצל בעלי הכוכבים בלשון ערב א"ל בלאט"ה:
ומסמר הגרדי. חץ הגרדי והוא דמיון מטוה ברזל ארוך מרובע יכנס בקנה דק ויחובר על זה הקנה המטוה:
וארון של גרוסות. ארון של עץ ימלאו אותו מגריסין וגריסין שם הפולים הטחונים והמוכרים אותן יקראו גרוסות וזאת התיבה בלתי שלימות המלאכה והיה ספק אצלם ויחלקו עליה אם יש עליה תורת כלי אם לאו ואם היתה תחתיו עגלה של מתכת הנה היא תטמא ואין הלכה כר"צ

מסכת כלים פרק יב משנה ה (ה) העשוי לשמירה. נשאר לסימן כגון שעשאו בשער או במקום שירצה ואם מצא אותו נעתק ממקומו אשר הוא עליו ידע שכבר נכנס אדם בבית או במקום ההוא:

עד שיצרפנו. עד שיכהו בפטיש ויחדד אותו וישיבהו בדמיון המקבת וצורף שם לאומן המתכות ושלחני ישמשו במסמרים באוצרותם יסגרו ויפתחו בהן והלכה כחכמים בכל

מסכת כלים פרק יב משנה ו (ו) מגרדות. הן מגרדות של מתכת יגרדו בהן במרחצאות ויתלו שם וכל מי שיכנס לשם יקח מגרדתו ויתגרד בה רגליו ושוקיו:

גולמי כלי מתכות. כבר ביארנו בתכלית הביאור בפרק שלפני זה:

וטבלא שנחלקה לשנים. היא טבלא של חרס שיש לה לבזבזים כמו שקדם והלכה כחכמים מסכת כלים פרק יב משנה ז (ז) בצואר קטנה. על המנהג המפורסם שתולין המעות והדינרים בצואר הנערות הקטנות וסלע הוא ד' דינרים ושקל הוא חצי סלע והוא שני דינרים ואם נשאר מהסלע פחות משני דינרים הנה אין מותר לו שיעזבהו על צורתו אבל יחתכהו שאולי יטעה בו אדם שאינו מכירו ויקחהו בשקל והוא פחות משקל ובכאן אומר אותו דין כאשר יצא לנו הדבור אל זאת הכוונה וזה שהמקום אשר ישתמשו בו בדינרים ובמעות במספר הנה אינו מותר לאדם שיקיים דינר או מעה יחסר ממנו השתות אלא שיחתוך אותו כ"ש שלא ישתמש בה או יטעה בה את עובד כוכבים וזה אשר ידמו המון האנשים וקצת מהיחידים שזאת ההטעאה מותרת עם עובד כוכבים היא טעות ודעת בלתי אמיתי אמר הי"ת בדין קניינו במוכר עצמו לעובד כוכבים או לעבודת כוכבים עצמה כמו שבא בפי' אמר וחשב עם קונהו ואז"ל (ב"ק דף קיג:) יכול לגלום עליו ת"ל וחשב ידקדק עמו בחשבון וענין יגלום יערים עליו ויטעהו ואמרו א"כ דברה תורה בעובד כוכבים שתחת ידך ק"ו בעובד כוכבים שאינו תחת ידך אם החמירה תורה על גזלו של עובד כוכבים ק"ו על גזלו של ישראל וכן אינו מותר הבדוי והתחבולה ומיני הרמאות והאונאות והעקיפים על העובד כוכבים. אמרו (חולין צד.) (ע"ה) אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים וכ"ש בדבר שיכול לבא לידי חילול השם שזהו חטא גדול והגעה לאדם תכונות רעות ואלו הרעות כולן אשר ביאר הש"י שהוא יתעב אותם ויתעב עושם אמר (דברים כה) כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה כל עושה עול וכבר יצאנו מכוונתינו הנה אבל נעיר שאינו ראוי ההשמטה ממנו ואשוב לכונת המסכת מסכת כלים פרק יב משנה ח (ח) אולר. הוא סכין קטן והוא כלי יחתכו בו קצה הקולמוס. ואמרו הנה קולמוס. ירצה בו קולמוס של מתכת והרבה מבני אדם עושים קולמוסים מברזל ונחשת:

ומטולטלת ומשקולת. שני מינים ממאזנים הבנאים והוא חתיכה מברזל או מעופרת יעשה על הרוב מעופרת תמונה ותנקב ותתלה בחוט יעמידו בו הכתלים והעמודים בעת הבנין:
והכירין. הוא כלי מברזל יתקעו בו הזיתים במעצד:
והכן. הוא המסטר אשר יקוו בו השורות:
והכנה. היא המסטרא:
וגולמי כלי עץ. מבואר בתוספתא [ב"מ פ"ב] אמרו אלו הן גולמי כלי עץ כל שעתיד לשוף לשבץ לגרד לכרכב לטוח בטונס מחוסר כן או אוגן או אוזן טמא וכבר קדם ביאור אלו השמות בפ' אשר לפני זה זולת אמרו לטוח בטונס וביאורו להחליקו במחלקת הוא הברזל אשר יחליקו בו העצים ושמו טונס. ומבואר שכן הוא תושבת ואוגן הוא צואר הכלי:
ואמרו משל אשכרוע. ר"ל בכלי הבקר וקורין אותו אלשמש"ר והאמת שהוא מין ממיני הארז תרגום תאשור אשכרועים ואמרו שזה המין לא יטמאו הכלים הנעשים ממנו עד שיגרדו וימרקו לפי שהן קודם זה לא יצליחו למלאכה לרוב קליפת העצים:

וגרופית של זית. ירצו הכלים הנעשים מעקרי הזיתים הם רוב השמנים לא יוכשרו להשתמש בהן עד שיושלקו באש ואין הלכה כר"י מסכת כלים פרק יג משנה א (א) פגיון. סכין מעוות דומה למגל קטן ישתמשו בו התגרים והסופרים:

ומגל יד. ומגל קטן יקיימו אותו לצרכי הבתים:
והשחור. מספרים קטנים. וזוג של ספרים מספרים הספרים בעלי ההקזה והוא גדול עגול הקצוות:
ומספורת. הברזל אשר יגלחו בו השער איך שיהיה תמונתו נקראת מפעולתו שם הגלוח תספורת תרגום ויגלח וספר ואין הלכה לא כר' יוסי ולא כר' יהודה

מסכת כלים פרק יג משנה ב (ב) קוליגריפון. כלי מברזל ארוך קצתו האחד דומה לעגולה שטוחה יגרפו בו האפר מהכירה והתנור והקצה האחר בו שיני ברזל דקות יתקעו בדבר העומד על האש ויוציאו ממנו בשר או לחם ויקרא הקצה השטוח העגול כף והשינים אשר בקצה האחר שינים:

ומכחול. הנאמר כאן הוא מאחד ממיני המתכות קצהו האחד עגול לחתוך בו כמו סכין והקצה האחר בו כף קטן להוציא בו הכחול או לנקות בו האוזן וזולת זה והקצה אשר הוא עגול יקרא זכר והאחר יקרא הכף:
ומכתב. חרט מן מתכת קצהו האחד יכתבו ויחקקו בו ויקרא הכותב והקצה האחר רחב חד דומה לסכין יגררו בו מה שיצטרך לגררו אצל הכתיבה ויקרא מוחק:
וזומא ליסטרון. כלי ברזל עשוי לצלות בו בשר הקצה האחד שכפה פשוטה דומה לרשת יושם עליו הבשר או העוף ויעמידהו אותו על מרחק קטן מהאש עד שיצלה מה שעליו וזה הקצה יקרא כף והקצה האחר בו ג' קני ברזל דקין יכנס הבשר בו ויצלה על האש וזה הקצה יקרא מזלג:

ושן של חרישה. לה ב' קצווים הקצה האחד יהפכו בו הארץ והאחר יחדדו בה הכלים אשר יחרשו בה קצתם אל קצתם והיו אלו כולן וכל מה שדומה להן כאילו הן השנים התחברו וכאשר נעדר האחד ונשאר האחר הנה הנשאר יקבל טומאה כאשר נאות בתשמישו ויהיה אפשר שיעשה בו מלאכה אפילו בחלוף כמו שנזכר דמיון זה שיהיה בין הכף והמזלג בארך הקנה ב' אמות וכאשר הוסר המזלג עם רוב הקנה עד שנשאר הכף מן הקנה המחובר בו שיעור אמה הנה זה הכף אז לא תטמא לפי שלא יוכל האדם אז שיחזיק בזה הקצה הקצר וידו בזה הכף ישרוף ידו עליו מחמת קצורו על זה הדרך תקח הקישור בנשארים מסכת כלים פרק יג משנה ג (ג) חרחור. שם כלי מין מן שיני הקנים והקנה החלול ממנו אשר יכנס בו הקנה יקרא קובו:

וקורדום. הוא שעושין הבקעת ולה שני קצוות האחד רחב ישמשו בו הנגרים והוא אשר יקרא עושפו תרגום מחרישתו עושפיה ובית בקועו הקצה הנוטה לעגול והוא אשר יבדילו בו העץ והוא אשר יקרא בית בקועו והעץ אשר יכנס בו הקורדום יקרא מקופו

מסכת כלים פרק יג משנה ד (ד) מגריפה. הוא אשר יניעו בו התבשיל בקדירה אצל בשולו ויקרא הרחת אשר יערכו בו הבנאים הטיט מגריפה על דרך הדמיון וידוע מצורת זאת הרחת כאשר הוסרה כפה ישאר הבית יד שלה דומה לקורנס הוא מאמר ר"מ מפני שהיא כקורנס:

ומגירה. הוא [צ"ל משור] משוך וכאשר ניטל מכל בין שני שינים שן אחד יפסד ולא אפשר לגרד בו בשום פנים ואם נשאר מן שיניו ויהיה הנשאר שלם שיעור הסיט במקום אחד מדובק הנה יטמא בכללו לפי שאפשר לנסור העץ על זה השיעור וכבר נאמר שמלא הסיט ארבע אצבעות בגודל ונראה לרוב הקדמונים שרוחב הסיט מקצה הגודל אל קצה האצבע כאשר יפתחהו האדם בתכלית מה שאפשר וכן פירש לי אבא מורי ז"ל והוא אצלי הבדל בין אמרם מלא הסיט ובין אמרם רחב הסיט כמו שנזכר בפ' י"ג של מס' שבת (דף קה:) והלכה כר"מ:
המעצד והאזמל. מעצד הוא כלי ברזל יורכב על עץ ותמונתו מפורסם אצל הנגרים והוא המכונה בלשון לעז איישוד"ה ואיזמל ברזל אצל הנגרין בארכו יותר מאמה ולו קצה פשוט חד ברחבו כמו שתי אצבעות יחזיקו אותו בשתי הידים יחד וינסרו בו מה שירצו לנסר בו ותרגום חרבות צורים אזמלין חריפים:
והמפסלים המחלקה. וצורתה מפורסמת והיא ברזל דומה לסכין שקבע בתוך עץ והיא תלך ותבא ולא יצא ממנה על שטח העץ בלתי שיעור מעט ובו יחליקו העץ:
ומקדח. שם המקבת:
ובאומרו נפגמו נתבקעו והיו בו בקיעות לפי שאלו הכלים כולן קצותם כמו הסכינים ואלו הכלים והדומה להם מכלי הברזל הגדולים כלל גוף הכלי מברזל וקצה הכלי לבד אשר בו יחתכו או יקבו או יחליקו הוא מברזל נקרא אצייר"י בלע"ז והוא הברזל הטוב במלאכה עד שיתוקן שהוא יותר חזק ויותר קשה מהברזל האחד והוא אשר יכונה אצל רז"ל פרזלא הנדוואה וזאת המלאכה יקראוהו הנפחים קבסיי"ר בלע"ז ר"ל דביקת שני מיני הברזל וזה הקצה אשר ידביקו בו האסיי"ר הוא יותר חד וישחיזו אותו במים כמו שהוא מפורסם אצל האומנים וזאת הדבקה הנקרא חיסום להיות ע"פ כלי המחזיק בו ומונע אותו מהחזרה והבקיעה מלשון (דברים כה) לא תחסום שור בדישו ושמור זה השם ועניינו ולא נצטרך לחזור ביאורו:
ואמרו ניטל חיסומו. ירצה בו שיסור זה הקצה החזק מהברזל הטוב:
ורוקני. לא נשיג שמו אבל ביאור הענין שהוא כלי מכלי הנגרים יתרכב עם זולתו ואז יהיה כלי וכאשר יהיה נפרד אין לו שם בעצמו ולזה היא טהורה כמו שהשרשנו

מסכת כלים פרק יג משנה ה (ה) חרירה. הקצה הנקוב אשר יכנס בו החוט והוא לקוח מלשון חור:

ועוקצה. הקצה הדק אשר ינקבו בו הבגדים:
ועוקץ. הוא קצה כל דבר שיהיה חד ודק:
ומחט של סקאין. הוא מחט גדול יתפרו בו הבגדים הגסים אשר הם משער העזים ומה שדומה להן מהבגדים העבים ולאשר ירקמו הבגדים בעת אריגתם במחט יחברו עליו חוטי המשי כמו שיחבר האורג חוט הפשתן על הקנה הדק ויקל להן הכנסת זה המחט בין חוטי האריג בעת הריקום וזה דבר מפורסם לא יצטרך ביאור וזה המחט יקרא אל מיתון לכפול החוטים עליו מלשון לכתא ומיתנא בגמרא שבת (דף קב.). וירצו בו היות הדבר מחובר בחוט בזה המחט ואם נטל חררה או עוקצה הנה היא טמאה לפי שלא ירצו ממנה לא חררה ולא עוקצה ואמנם הכוונה קנה דק הוא מברזל יחברו עליו החוט ולזה אמר אם התקינה למיתון טמאה ר"ל למיתנא כמו שביארנו ואמר מפני שהוא כותב בה ר"ל ירשום בה:

מחט שהעלתה חלודה. עלה עליה סיותות עד שלא יוכלו להכניס בה החוט לתפור בה:

וצינורא. ידוע שהיא מעוותה על זאת הצורה וכאשר פשט העוות עד ששב כמו מחט שניטל חררה ועוקצה הנה היא טהורה לפי שהיא לא תכשר אז לשום דבר

מסכת כלים פרק יג משנה ו (ו) חפין. הן שיני המפתח אשר יפתחו בו הדלת ותמונתה מפורסמת:

והאלמוג. הוא הקור"ל והוא צומח בקרקעית הים לא יסתפק אלא מי שלא ראהו בעת יציאתו מן הים והוא רך מאד קודם שיקפיאהו האויר וישיבהו דומה לאבן והוא נגזר מעצי אלמוגין:

והשן שבטס. השן אשר תהיה בלוח או בחתיכת העץ אשר יתירו בו אצלנו לפי שזו השן היא נפרדת וכאשר היא של מתכת הוא כלי בפני עצמו מסכת כלים פרק יג משנה ז (ז) כדומים. הן אונקליות יוציאו בו הכלי כאשר נפל בבור ותמונתו מפורסם וזה שהיא עגולה מברזל שלשלאות ואונקליות הרבה תלויות על היקף העגולה אורך כל אחד מהן כמו אמה ובקצה כל אחד מהשלשלאות אונקלין:

ואשקלונין. מיוחסות לאשקלון:
והמעבר והמזרז והמגוב. ג' מיני כלי הגורן כדמיון כף האדם יבורו בו החטים והשעורים מהתבן ויתחלפו שמותם לפי התחלפות תמונתם כי מהן רוב השינים יבוררו בו החטים בסוף הענין וממנו מעט השינים אין לה כ"א שלש שינים לבד יבוררו בו החטים בתחלת הענין מהתבן הגס והוא המעבר ורבת שינים ממנה המזרה והיותר רב השינים מהן נקרא מגוב:
ומסרק. ידוע:

ואין לי מה אשיב. ר"ל שלא אוכל להשיב על זה המאמר ולא לקבלו כפשוטו אבל הוא מסופק מסכת כלים פרק יג משנה ח (ח) מסרק של פשתן. הוא מברזל תמונתו מפורסם אצל האנשים כולם והם כלל מחטי ברזל נעוצים בעץ:

וכולן אחת אחת. ר"ל כל מחט מאלו המחטים ומסרק הצמר הוא גם כן כזה:
ואמרו היתה החיצונה אחת מהן. ענינו מה שאספר לך וזה שאלו המסרקים יש להם בראשיהם מחטים גדולים לפי מה שהן מהגסות והן מכלל שיני המסרק ואמר כי כאשר אלו ג' השינים שנשארו שנים לבד משיני המסרק וזאת החיצונה היא השלישית הנה המסרק בכללו טהור לפי שלא יאות בו עוד הסריקה:
ועשאה למלקטת. הוא שילקוט בהן השער מהגוף:
והתקינה לנר. להוציא בה את הפתילה ויטיב בה את הנר:

למיתוח. כבר ביארנו עניינו במה שקדם מסכת כלים פרק יד משנה א (א) דלי. ידוע:

ומיחם. כלי יחממו בו המים והוא יותר גדול מהקומקום:
הלפס. הוא כלי גדול תמלא במים ותיחם וישימו בתוכו הקיתונות והן כלים קטנים להדיחן ולנקותן וענין אמרו כמה שיעורו אי זה שיעור ישאר ממנו כאשר נשברו ויהיה טמא שיהיה הנשאר משמש מעין מלאכתו ואין הלכה כרבי אליעזר. עוד אמר רבי עקיבא שהכלי שהוא ממתכת כאשר לא ימנעהו מתשמישו כ"א המירוק והבהירות בלבד הנה הוא טמא וכאשר הוא חסר מעשה אומן כמו הגרידה והלטישה הוא טהור לפי שהוא מגלמי כלי מתכות ולטישה מלשון (בראשית ד) לוטש כל חורש נחשת וברזל

מסכת כלים פרק יד משנה ב (ב) יעשה בראשי המקלות חתיכת ברזל עגולה דומה לרמון והיא אשר תקרא חזיינא וזאת התמונה מפורסמת במצרים ויקראו אותה אלרמו"ם וכן ינעצו מסמרים בראשי המקלות להיות ההכאה בהן יותר חזקה ואמר ר"ש שלא יטמא ולא יהיה מדין כלי מתכות עד שיתחברו בראשו ג' שורות ממסמרים. ועשאן לנוי שיעשה ליפות בו המקל ורוב מה שיעשו זה במסמרים דקים מצויירים בשיעור על צד היופי וזה לא יטמא לפי השרש הקדום והוא אמרו המתכת המשמש את העץ טהור אולם אם כוון באלו המסמרים שיכה בו ויגוף בו הנה יהיה אז העץ משמש את המתכת. ומינקת אבוב והרבה שימסמרו שיעשו אבוב מברזל או מנחושת בחלונות ובשערים לנוי ויהיה ג"כ זה מתכת המשמש את העץ ואם היה זה האבוב כלי בפני עצמו ולא ישמשו ליפות בו את הדלת אבל יהיה כלי לשאוב בו את היין והדומה לזה אחר התחיבה בזה המקל הנה זאת המינקת תקבל טומאה כמו שהיתה קודם לפי שהיא כלי אחרת. חזר לדין אחר ואמר כי כאשר היתה זאת המינקת כלי והיה זה כלי טמא מתי תהיה טהורה ואמרו ב"ש משיחבל ירצה שיכה אותה בקורנס עד שיפסד תמונתו וב"ה אומרים לא אבל משיחבר במסמרים בשער או במקל וישקיענה בגוף העץ עד שתהיה מחוברת עמו להתנאות בו הנה כבר נטהר אז זה הכלי והוא אמרם בביאור זה בתוספתא היתה טמאה ועשאה לתחת הדלת טמאה עד שתטהר ומאימתי טהרתה ב"ש אומרים משיתחבל וב"ה אומרים משיתחבר ואין הלכה כרבי שמעון מסכת כלים פרק יד משנה ג (ג) קנטר. הוא הנקרא בלשון ערב אלעתל"ה והדקור אלמנקא"ר ויקראו אותה הנגרים אלמרבו"ע והוא קנה מברזל מרובע בארכו כמו אמה ולו בית יד מעץ יפסלו בו העץ מה שירצו לפסול ממנו ואצל הנגרים ממנו כלים רבים גדולים וקטנים:

ומשוחות המהנדסין אשר ימשחו הארץ להן שלשלאות ישערו בו לפי שהחבל תקצר בקיץ ותאריך בסתיו ולהם ג"כ יתידות ונועצין אותן בארץ כאשר תכלה המדה הזה העשויה לעצים הוא שיעשה שלשלת לקשור בו העצים והיא טהורה לפי השרש שאין לה שם בפני עצמה אבל היא סמוכה לשם אחר. ושלשלת דלי גדול ארבעה טפחים ר"ל שד' טפחים ממנו מה שימשך ליד יהיה טמא לפי שהוא מצורך הכלי ואי אפשר לדלות ממנו בפחות מזה:
וחמור של נפחים. הוא ברזל על תמונת חמור יורכב בעץ וירכב האומן על ראשו האחד ויכה על ראשו האחרת ואמנם יכה עליו כלי הנחשת אשר להן שפה גדולה גבוה למאד ויקראו האומנים זה הכלי אלקר"ב:

ומגירה הוא המסר ואמרו עשה שיניה לתוך החור שהרכיב השינים בנקבים לא שיהיו השינים מעצם הברזל. וענין מלמטה למעלה שפתחן בהפך מה שישורו בו ואי אפשר שינסרו בה בשום פנים וזה לא יהיה זולת במסר קטן אשר לו בית יד מעץ יחזיקו בו ביד וינסרו בו כמו משור אומנים בעלי המסרקים והיא אשר תקרא מגירה אולם משור הנגרים הגדול והוא אשר שמה מסר הגדול כמו שביארנו במס' שבת (דף קלג:) הנה לא יאמר בה אם פתח שיניה בהפך וזה מבואר מתמונתה וצורתה. ואמרו כל הכסויין טהורין ר"ל כסויות של מתכת לסיבה הקודמת לפי שאין להם שם בפני עצמו זולת כיסוי המיחם לפי שהוא היה אצלם כסוי בפני עצמו כמו כסוי טני של רופאים כמו שביארנו מסכת כלים פרק יד משנה ד (ד) תמונת העגלה אשר יטענו עליה האבנים והדומה להן ידוע ומפורסם והעץ הנמשך בין שתי הבהמות אשר יוליכו העגלה יקרא עול והוא מדובק בעגלה ואם היה ממתכת הנה הוא טמא שפשוטי כלי מתכות טמאים ואם היה של עץ מצופה הנה הוא טהור לפי שהכלים המחופים לא יקבלו טומאה כמו שביארנו:

והקטרב. הוא העץ הנמשך על שני צוארי הבהמות [צ"ל והעול] והעור באמצעו וזו צורתו ובקצה הקטרב ב' קצוות ברזל יקראו כנפים וכנף הוא הקצה וזה מבואר בלשון העברי (במדבר טו) על כנפי בגדיהם ואם נעשות אלו הקצוות להכניס בהן הרצועות ותסתם על ראשי הבהמות הנה הן מקבלים טומאה שהן כלים ואם נעשו לנוי טהורים כמו שביארנו לפי שהוא מתכת המשמשת את העץ. וברזל שתחת צוארי הבהמה הוא ברזל יקשר על הצואר מפני שלא יחנק בחבל אשר יקשרו בו הקטרב אולם העופרת אשר ישתמשו מצדדי הצואר הנה הוא טהור מפני שהוא לנוי:
והסומך. הוא יתד מברזל יעשה בקצה העגלה ממה שיסמך לזנבי הבהמות להסמך בו העגלה:

והמחגר הוא ג"כ יתד מברזל יהיה בקצה העול מפני שלא תתעוות העגלה מפני אורך העול:

והתמחויות. הן מקום הקערורי אשר ישימו בו האבנים וזולתן:
הענבל. הזוג והצינורא הוא האונקלי אשר יתקעו במשא אשר על העגלה כדי שלא יפול:
ומסמר המחבר את כולן. ירצה בו כל מסמר שיחבר חלקי העגלה עד שתשוב אחד הנה הוא יטמא ושאר המסמרים אשר בעגלה אשר לא יעשו לחבר החלקים כי אם לנוי הנה הן טהורים

מסכת כלים פרק יד משנה ה (ה) סובב של גלגל. הוא ברזל המקיף בגלגל:

והטסין והצפויים. הטסים הן הלוחות הדקות והצפויים הן החפויין כי יש מקומות מהן מחופות באותן הלוחות לנוי והעיקר מכל זה כבר התבאר:
ושעם הוא גמי:
משישופנו. משימרח בשמן אחר הלטישה כמו שיעשו בסייף תרגום וירחץ ויסך וימשח ושף:

משישחיזנה. משיחדדנה והאבן אשר יחדדו בו הסכין נקרא משחזת מסכת כלים פרק יד משנה ו (ו) כבר קדם שכסוי טני של בעלי בתים לא יטמא ואם מירק אותו עד ששב מראה הנה הוא יטמא לפי שהוא אז כלי בפני עצמו ואין הלכה כר' יהודה מסכת כלים פרק יד משנה ז (ז) מבואר הוא שהמאמר הוא בטומאת מת וכבר קדם לנו שכלי מתכות חוזרים לטומאתן הישנה. ומאמר ר"א הזה עליהן ונשברו בו ביום ר"ל ביום הג' מטומאתו ומאמר ר' יהושע אין הזאה פחות מג' וז' ירצה בו שאחר התיכו יזה על זה הדבר הנתך ג' וז' ואז יהיה טהור ואם עשה ממנו כלים אחר זה יהיו טהורים אולם שתתחבר ההזאה אשר הזה בעודו כלי אל ההזאה אשר יהא אחר שבירתו הנה לא תתחבר ואפילו יהיה הזאה השניה בשביעי אבל יצטרך ההזאה ג' וז' על הכלי או הזאה שלישי ושביעי על הניתך וזה ענין אמרו אין הזאה פחותה משלישי ושביעי והלכה כר' יהושע מסכת כלים פרק יד משנה ח (ח) של ארכובה. היא שתהיה לה ארכובה ותהיה צורתה כן ושל גם תהיה צורתה על צורת גימל ורוב מפתחות המנעולים יהיו תמונתן כן והוא על זאת הצורה:

ואמרו מתוך גומו ומתוך ארכובתו ירצה בו מעצם התוספת אשר בה וכבר ביארנו חפין שהן שיני המפתח וכן יהיה בקצה המפתחות נקבים הן הסיבה בפתיחת המנעול כאשר יהיו בתוך המנעול קצוות בולטות יכנסו באלו הנקבים ואז יפתחו הדלת:
ומסננת של חרדל. הוא ממתכת ואמר כי כאשר נפרצו ג' נקבים בקרקע המסננת והתחברו קצתן לקצתן הנה נפסדה המסננת שהיא לא תסנן כלל ולזה היא טהורה:
ואפרכס. הוא כלי הרחים והיא תעשה משעם ברוב בצד העליון רחב וכל מה שילך יהיה צד תמונתו כמו מחודד האצטוונה ישליכו החטה מצד הרחב והקצה הצר על עץ הריחים ויפיל ממנו החטה אצל הטחינה ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת כלים פרק טו משנה א (א) הנה זאת ההלכה כבר קדם לשונה וביאורה בתחלת הפרק הב' מזאת המסכתא:

ושידה תיבה. מעץ כארון והדומה לו:
ותיבה. תיבת השולחנים:
ומגדל האוצר וכוורת הקש הן קופות יעשו מקש או ערבה או מכפות תמרים והדומה להן הכוונה בזה שהוא ממה שיצמח מהארץ עד שיהיה כמין כלי עץ והוא גם כן נקרא בלשון ערב ככורא לנה"ר ותמונתו תמונת סלים ויעשו בספינות הגדולות אוגן מעץ ימלאו אותו מים לשתות בו אנשי הספינה והוא אשר יקרא בור ספינה ותמצא אותו בספינות אלכסנדריאה שהספינות אשר ילכו בהן מארץ ישראל לאכסנדריא הן הספינות הגדולות שהן יכנסו בתוך ים המלח ואינן כמו הספינות הקטנות אשר ילכו בהן העומדים על שפת ים ארץ ישראל מעיר לעיר:
ודרדור עגלה. חבית מעץ בתמונת קורה ותחתית העגלה תוליך החבית ותעתק ממקום אל מקום והיא מלאה מים:

וקוסטות המלכים. קיבוץ המלכים והיא כמו עריבה מעץ גדול בה חדרים יהיו בה מיני המאכל והמשתה והיא ג"כ על עגלה ילכו בה המלכים:

ועריבת העבדנים. היא מעץ ישרו בה העורות. ואמר יתברך בטומאת הכלים (ויקרא יא) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק ושק הוא אלמשח הארוג משיער יעשו ממנו המרדעות העשוים מצמר ובאה הקבלה שלא יטמא מכלי עץ אלא מה שאפשר שיטלטל והוא מלא כמו השק אמרו מה שק שהוא מטלטל במילואו אף אני מרבה דרדור העגלה וקוסטות המלכים שהן מטלטלים במלואם ומוציא את שידה ואת התיבה ואת המגדל שאינם מטלטלים ולזה השרש אמרו שהכלים העשויין מעץ אשר יחזיקו מ' סאה בלח רצה לומר הדבר הנגר אשר יחזיק ס' סאה מן הדבר היבש כמו הקטניות והזרעים לפי שהן יתעבו על פי הכלי ויוסיפו שליש ובור שהוא מחזיק ששים סאים הנה הוא לא יטמא ואע"פ שהוא רק ואין בו כלום לטעם מה שזכרנו והתנה על גודל גופו שיהיה לו תושבת בשרש עשייתו יעמוד בו על הארץ עד שאי אפשר שיתנועע והוא אמרו שיש להן שולים וביאור מלת שולים הקצוות ואמר רבי מאיר שזה אשר מנו חכמים מן הכלים ואמרו כי כאשר יחזיק מ' סאה בלח שהן טהורים והוא שיהיה בתשבורת שלהן אמה על אמה ברום ג' אמות לפי שזה התשבורת מ' סאה לבד אשר נרצה בהן כמה שיחזיקו. אולם שאר כלי עץ בין שהיו מחזיקים מ' סאה או יותר מזה הרי הן יטמאו וזהו ענין אמרם בכאן בין מקבלים בין שאינן מקבלים ר"ל כאשר יחזיקו מ' סאה או יותר הנה הן כמו הכלים אשר לא יחזיקו מ' סאה והכל טמא והוא אמרו בסיפרא כל שמנו חכמים לטהרה טהור והשאר טמא. אולם רבי יהודה הנה מנה הכלים אשר אמרו חכמים שהן טמאים ואע"פ שהן מחזיקים יותר ממ' סאה לפי שהסכימו עליהן בעת עשייתן שיטלטלו אותן מלאים אם בהיות אפשר להן שיתנועעו או שיהיה להן בית אחיזה שיוכלו למשכם או שיהיו עומדים על עגלה והדומה לזה. ואמר ששאר כלי עץ זולת אלו כל מה שיהיו מחזיקים ארבעים סאה ולמעלה הנה אינן טמאים ומה שיחזיק פחות ממ' סאה שיטמאו והוא אמרו בכאן ושאר כל הכלים המקבלים טהורים ושאינן מקבלים טמאין. ואל זה רמז בסיפרא באמרו כל שמנו חכמים לטומאה טמא והשאר טהור הנה אין מחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה בכל מה שזכרנו מהכלים בלתי עריבת של בעלי בתים כאשר תחזיק מ' סאה בלח שחכמים לא ימנוהו עם הכלים שיטמאו אע"פ שאין מקבלים מ' סאה כמו דרדור עגלה וקוסטות המלכים ולא עם הכלים אשר לא יטמאו ואפילו מחזיקים מ' סאה כמו שידה תיבה ומגדל לפי מה שקדם הנה לדעת רבי מאיר שאמר כל מה שמנו חכמים לטהרה טהור והשאר טמא הנה עריבת בעל הבית טמאה ואפילו מחזקת מ' סאה בלח אחר שלא נמנית עם הכלים הטהורים ועל דעת ר' יהודה שאמר כל מה שמנו חכמים לטומאה טמא והשאר טהור הנה לא תטמא כאשר תחזיק מ' סאה בלח שהרי לא נמנית עם הכלים הטמאים אע"פ שמחזיקים מ' סאה והלכה כר' יהודה

מסכת כלים פרק טו משנה ב (ב) ארובות של נחתומים. לוחות הנחתום אשר יסדיר עליהן הלישה והיה עליהן צורת כלים ושל בעלי בתים אין להן צורת כלים ולזה לא יטמאו אלא אם כן צבען וקשטן וייפן ומשחן בששר או כרכמן בכרכום ואז יהיה בה צורת כלי ויהיה טמא לפי שפשוטי כלי עץ טהור כמו שביארתי אמנם יטמאו בגזרה דרבנן:

ודף של נחתומים. לוח פשוט יקטפו עליו הבצק וכבר אמרו בש"ס (ב"ב דף סו:
) בדף של מתכת מחלוקת אשר פשוטי כלי מתכות מקבלים טומאה כמו שיתבאר. אולם דף של עץ אע"פ שהוא מקבל טומאה מדרבנן כאשר קבעו בכותל הנה הוא טהור לדברי הכל:
סרוד. הוא כלי מעץ ישתמשו בהן בעת הלישה לרחוץ את הידים ויטוחו ממנה פני הלחם זה ממה שיצטרך אליהן ותרגום בגדי השרד לבושי שימושא (שמות לא). גיפפו עשה לו מסגרת סביב תרגום ויחבק (בראשית כט) וגפיף והוא הקפת הזרוע בצואר:

וקורץ. יחתוך עליו הבצק:

והמערוך. הלוח אשר יעריכו עליו הלחם העשוי ב' מערכות ותמונת אלו הכלים מפורסמים אצלם והיה ראוי שיאמר בקצתן טמא ובקצתן טהור ושלימות הדין יהיה מגיע בידך שכל כלי עץ [שאין] עליו צורת כלי אם היה פשוט הנה הוא אינו מקבל טומאה מדאורייתא אולם כלי מתכות הנה פשוטיהם ומקבליהם טמאין מדאורייתא וכן כלי עץ לענין משכב ומושב לבד הנה פשוטיהן טמאין במשכב הזב ומושב מדאורייתא כמו שהתבאר במקומות מזאת המסכתא ואין הלכה לא כר' אליעזר ולא כר' שמעון

מסכת כלים פרק טו משנה ג (ג) יעשו סהר מרובע מעץ יניפו בו הקמח יקרא ים נפה ונפה שם הכברה וים יקרא כל כלי או חפירה או בנין יעשה לקבץ בו כל דבר לח ויקרא ג"כ ים זה אשר יתקבצו הקמחים לדקות חלקיו ואין ספק שתמונה זה אשר לבעלי בתים הנה ראוי לומר שיהיה טהור:

ושל גדלת. האשה המסלסלת יש לה ג"כ כלי של עץ תשב בו הנערה בעת שהיא מטיבה ראשה כדי שיתקבץ בכלי ההיא כל מה שיפול מראשה אצל הסלסול והסריקה. וענין אמרו טמא מושב שהוא יטמא כאשר ישב עליו הזב והיה מושב והוא ראוי למושב לישיבת הבנות בה וכבר יעשה זה הים משער ארוג או ערבה וזה הרבה והלכה כר' יהודה

מסכת כלים פרק טו משנה ד (ד) כברה. הוא הקרבל ובו נקבים גדולים מהנפה:

ומקל הבלשין. מקל המחפשים תרגום ויחפש ובלש יחפשו בזה המקל בתבן אם יסתירו בזה התבן החטה מפני עשור המלך. ומסייעין בשעת מלאכה יעזרו בעת המלאכה לפי שהוא יכניס ידו בזה התלוי ויחזיר הכלי ויעזור בזה בעת שמושו והלכה כחכמים

מסכת כלים פרק טו משנה ה (ה) רחת. מרה יקראו ג"כ בערבי אלארחא"ה ובלע"ז פל"א:

ושל גרוסות. יניפו בה הפולים מקליפתן כאשר יטחנו:
ושל אוצרות. ללקט בו החטה מהצדדין וינקהו עד שתשוב באוצר וכבר ספרם בשרש זה:

כלי העשוי לקבלה טמא לכינוס לקבץ בו לא לקבל בתוכו טהור מסכת כלים פרק טו משנה ו (ו) נבלי השרה. הן כלי השיר והנגון:

ונבלי בני לוי. הכלים אשר יאמרו בו הלוים השיר במקדש בכל יום כמו שהוא מבואר במסכת תמיד (דף לג:). ואמרו כל המשקין ירצה בו כל אחד מז' המשקים יקבל טומאה כמו שביארנו בפתיחה זולת המשקים אשר בבית המטבחים מהעזרה והן המים והדם אשר שם לא יקבלו טומאה וכן לא יכשירו אמרו משקה בית המטבחיא לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין ואמר משקה בית מטבחיא הילכתא גמירי לה וכבר ביארנו בסוף עדיות:
וטעם היות הספרים מטמאים את הידים הוא גזירה כדי שלא ישימו התרומה אצלם כמו שהתבאר בסוף זבים ולא יחייבו זאת הגזירה לספר העזרה לפי שבכבודו המפורסם ממנו לא ישימו אצלו תרומה:
ומרכוף. סוס מעץ ירכיבו בו המשחקים וישחקו בו והוא מפורסם אצל אנשי הלעז:

ובטנון. הוא כלי מכלי הנגון אשר יקרא אלקיתור"א ונקרא בזה השם לפי שהמכה בו יסמכנו בבטנו בעת שיכה בו:

והנקטמון. הוא רגל מעץ יעשה אותו מי שנחתך רגלו לילך בו והוא ירצה בכאן עץ הנגון המפורסם הצורה הנקרא בשם האיש הידוע חתוך הרגל:
ואירוס. עגולה דומה לגרבל ויכה עליה מצד האחד ביד ושמו המפורסם אצלנו אלתא"ר ובלע"ז טבור"י וכבר יקוננו בזה הכלי על המת וזה אצלנו הרבה והוא ענין אמרו מפני שהאלית יושבת עליו ירצה בו הספדנית מלשון (יואל א) אלי כבתולה חגורת שק והיא תשב עליה בעת ההספד:
ואמרו מצודת החולדה טמאה ושל עכברים טהורה. זה כבר נשלמה צורתה בזה הזמן וכבר ביארתי לך העניינים כולם אשר בהן ירצו על כלי עץ או כלי מתכות שהן טמאים או טהורים ואין הלכה כר' יהודה לפי שזה הכלי לא יעשה לישב עליו

מסכת כלים פרק טז משנה א (א) שלחן הכפול. שלחן של פרקים והוא שני חלקים ולו צירים יכפילו אותו ויפשטו אותו ולזה כאשר נחלק לשנים טמאים לפי שכל חלק ממנו כלי בפני עצמו ולזה יסכימו בו בעת עשייתו ותעשה שלחן גדול מעץ כמו זה אשר יקראהו במצרים מעתצמ"י ותוכו כלים קטנים מנוסרים מגוף הכלי גדול ישימו בו מין ממיני המאכל בכל כלי מאלו הכלים הקטנים ושם זה הכלי תמחוי המזנון להיותן משימים בו מיני תבשילין רבים תרגום למינהו לזנוהי וכאשר נחלק זה הכלי לשני חלקים ישאר בכל חלק ממנו כלים שלמים ולזה יקבלו טומאה:

אפיפורין. כסא של פרקים:
ומגס. קערה תרגום מגיסתא ותמונתה אשר יושב בה היא קערה קטנה וכאשר נחלקה ישאר חציו ויהיה כלי ולזה יקבל טומאה וכן קוד הבבלי היא קערה מעץ גם כן אמר במאמר שלמה וזה היה חלקי מכל עמלי רב ושמואל חד אמר מקלו ירצה בו המקל אשר ילך בו וח"א קודו ירמוז בו אל כלי עץ אשר יאכל בו בעת שנגרש ממלכותו לפי מה שהתפרסם:

ור"ל משישופם. משיכסכסם בעור הדג והוא עור דג ידוע החביב יקרא אלספן ימרקו בו הכלים וימרקם ויבהיקם:

גמר שלא לשוף. ר"ל גמר בלבו שלא לשוף שיהא מוסכם בעת עשיית הכלים שלא ימרקנו בו הנה הוא יקבל טומאה כאשר נשלם:
ומטה. הוא אלסרו"ד ועריסה אלמה"ר ועשייתן לפי מה שאספר וזה כשיעמידו ד' עמודים מעץ וירכיבו עליהן קורות מעץ ויארגו בהן החבלים ורוב מה שיעשה אצלנו כסא לטוחנים ולמוכרי הקמח כן ולזאת המטה יאמר רבי מאיר משיארגו בו ג' בתים תטמא ואף על פי שלא תשלם אריגתם ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי מאיר

מסכת כלים פרק טז משנה ב (ב) משיחסום. הוא מאשר יעשה השפה אשר תחבר האריגה כולה ותמנענה מלהפסיד ולהתפרד והוא מענין (דברים כה) לא תחסום שור אשר הוא קשירת פיו ומדרך הכלים אשר יטמאו יהיו מן גומא או תבן או גמי והדומה להן כמו הקופות והשאר ישאירו קצת זה הדבר אשר יארגו ממנו הכלי חוץ על שטחו מתוך הכלי או מחוץ וכאשר השלים האומן לעשות זה הכלי יחתכו אלו הקצוות כלן בברזל וחתוך אלו הקצוות יקרא קניבה וכאשר אמר יקנב או קינב ומה שישתמשו מאלו הדמיונות אמנם ירצה חתוך קצוות הערבה והגומא אחר שלימות הכלי ולא נצטרך להתעסק שנית בביאור ענין אלו המלות. ודע שהסל וכלכלה וכוורת תמונת כלן אחד הן אשר נקראם אנחנו הסל ואמנם יתחלפו בחלוף החומר אשר יעשה ממנו ובגודל ובקטנות:

ושל תמרה. ירצה בו אשר יעשה מכפות התמרים וענין שכן מקיימין שדרך האדם להניחן כן ואין מדרך האנשים שיחתכו אותן מאלו הקצוות:

ובית הלגינין. כעין זה אשר יקראו במצרים הקנונים ולגינין קבוץ לגין ובית הכוסות בסיס כוסות מסכת כלים פרק טז משנה ג (ג) קנונים וקלתות. כלים יעשו מערבה דקה על תמונת קערות אשר יאכל האדם בהן והם מכונות אצלינו במערב באלסי נאג:

וסוגין הגדולים. הן הקופות הגדולות מאד אשר יניחו בהן הקמח ומלאכת אריגת אלו הכלים הגדולים יקחו תחלה הגמי או הערבה או הדבר אשר יארגו ממנו ויחברו אותן בידיהם חבל ארוך עד שיהיה ארכו ק' אמות או יותר אז יחזרו זה אצל זה ויתפרו מזה החבל או החוט איזו תמונה שירצו וזה דבר מפורסם בכל מקום אין צריך בו אריכות:
ודורים. קבוץ דור והוא העגול אשר ישימו בו הבקר [נ"א הבשר] ויאמר שאלו הכלים הגדולים כאשר יתפרו רחב קרקעיתו עוד יגביהו לו שפה שני דורין שהן ב' עגולים וזהו ענין אמרו שני דורים לרחב שלהן ר"ל על עגולן לפי שיעור רחב הכלי כולו אשר יסכים שיהיה רחבו כן. וכן ים נפה וכברה אשר ביארנוהו שיעשו כן מגמי או מערבה הנה כאשר יגביה שפה העליונה עגול אחד מקבל טומאה. ושתי צפירות שני עגולים מעגולי זה הארוך והוא מענין אמרו באה הצפירה ר"ל הגעת סבוב (סביב) האדנות לאלה הפקידים:

וערק. כלי משעם ג"כ כדמיון קופה לו שפה מעט הגובה וזה הכלי מעט הרחב ארוך דומה לתיבת האושכפים ולזה יקרא ערק תרגום (בראשית יד) שרוך נעל ערק מסאנא וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שהכלים הנעשים מהשעם ומהגמי והדומה להן ממה שיצמיחו בארץ הן כולן מכלל כלי עץ ולזה זכר אלו המינים מהכלים בזכרו כלי עץ מסכת כלים פרק טז משנה ד (ד) תורמל. הוא כלי מעור יתלו אותו הרועים בצואריהם ישימו בו מזונות ובהש"ס ולא הרועה בתרמילו:

וענין יחסום בכלי העור שיכפלו קצתו ויתפרו אותו עד שיהיה שפה לכלי:
ויקנב. שיחתוך קצוות העור היוצאין לחוץ והן קצוות קטנות דומות לשיער:
וקיחותיו. שנצים אשר יקבצו בו פי הכלי כמו שהוא מפורסם:
סקורטיא. הוא כלי מעור אשר יאכלו עליו:
וציצית. היא העגולה מהעור אשר יעשו באמצעה ותופרן אותה עמה לנוי והיא מקשיי כמו שהוא מפורסם מלשון (שמות לט) ציץ נזר הקדש:
טבעותיה. טבעת נחשת או ברזל אשר יהיה בקצה הסקורטיא:
וקטבליא. הנטע אשר יטעו בהעגול לרקד עליו והיותו מגביל אלו הכלים אשר הן פשוטי כלי עור ויאמר שהן מקבלין טומאה ואנחנו כבר קדם לנו שכלי עור פשוטיהם טהורים אפשר בזה ב' פנים האחד מהם שיהיו פשוטי כלי עור יקבלו טומאה מדרבנן ג"כ כמו פשוטי כלי עץ שדין הכל אחד ויהיה אמרו בהש"ס (חולין דף כה.) מדרבנן ירצה בו כלי עץ ושאר המנוים עמו שלא יקבלו פשוטיהם טומאה מדאורייתא והפנים האחרים שתהיה זאת הטומאה המשכב ומושב לבד לא לשאר טומאות וזה האופן יותר חזק אצלי וכבר יפרשו קצת המפרשים פקח קוח ענין העדי ר"ל הסרת העיגול וישימוהו ב' מלות פקח קוח ויהיה קוח עדי וזהו מאמרו קיחותיו וקיחותיה:

וכר של עור. היא כסא של העור העגול וכסא הארון וצורתם מפורסמת ואין הלכה כר' יהודה מסכת כלים פרק טז משנה ה (ה) פטילייה. דומה לקופה מערבה גובהה קרוב לאמה ולה פה קטן ישימו בו התאנים היבשים כאשר ירצו להצניעם או להעתיקם ושמו מפורסם אצלנו:

וחסינה. היא קופה גדולה דומה לבית יעשה מערבה ברוב ימלאו אותה מחטה כאשר ירצו לאצור אותה תרגום נהרסו ממגורות איפחתו חוסנייא (יואל א). ונהגו לקבץ הפירות הלחים כתאנים וענבים שיחפו אותן בדמיון אריגה מעלי ערבה או קנים וזה הארג יקרא סגנין ביאורו גדר מלשון (שיר השירים ז) סוגה בשושנים:
וחותל. כלי משעם או מגומא ישימו בו הפירות הלחים בעת המכירה כדי שלא ימשמשו ביד כמו אלו אשר ימכרו בו הפירות הלחים במצרים אשר יקראו אותו אל דובלה והוא מלשון (יחזקאל טז) והחתל לא חתלת

מסכת כלים פרק טז משנה ו (ו) קסייה. עור תפור יכנס בו היד והוא על דמיון כף האדם ואם היה הכוונה בו שיביא לתוכו הידים כדי שלא יכנס בידו הקוץ או העצם וינגעהו טמא ואם הכוונה בו שלא יזיע ויפסיד מה שבידו מפני הזיעה או יציקהו הזיעה מהחזיק הכלי אשר יתעסק בו הנה לא תטמא לפי שהוא דמיון פשוטי כלי עור ואע"פ שהוא חלול לא נעשה לקבול מסכת כלים פרק טז משנה ז (ז) מלקוט. כלי מעור יקבצו בו רפתי הבקר כדי שלא יפסיד החטה בעת הדישה:

והחסום שלו. הזמם אשר יקשרו על פיו כדי שלא יאכל מן החטה שהזהירנו התורה (דברים כה) מלשום אותו על פיו בעת הדישה:
ומדף. הוא כלי פשוט משימין בו אש וגללי בקר יגרשו בו הדבורים כדי שיעופו ויוכל אדם ליקח הדבש והוא מלשון (ויקרא כו) עלה נדף:
והמנפה. מה שיניפו בו יקרא בלשון זה לפי שמוליך ומביא האויר:
כיסוי קופסא. כיסוי התיבה יכניסו בו הבגדים ויניחו עליו הכסוי ובהש"ס (מנחות דף מא.) כלי קופסא ירצו בו הבגדים המוצנעין בתיבות ובארגזין וכן קמטרא היא אשר נקרא אותה באנדלי אלעתיר"ה ובמצרים אלקמטר"א תרגום המלתחה קמטרא:
והמכבש של חרס. כלי הנגרים אשר יישירו בו עצים המעוותים:
והקמרון שלה. הקובה אשר עליה והוא הכסוי של תיבה שהוא עשוי כמין קופה שש עגלות צב אמרו בספרי קמורות ר"ל קערורות:

והאנגלין של ספר. דפוס מעור מקשיי על דמיון ספר תורה יעשו עליו נרתק של ס"ת כאשר יעשו לה נרתק מעור:

ובית הנגר. הוא נרתק מעור יכנס בו המנעול אשר ינעלו בו השערים וכן בית המנעול ובית המזוזה בית מעץ כמין קנה יכניסו בו המזוזה וישימו אותו בשעם:
ותיק. הוא הנרתק שיעשו אותו לכלי הנבלים והכנורות ודמיונו מפורסם כמו תיק של ס"ת. והאמום של גודלי מצנפות לפי שיש להן דפוס כמו ראש האדם וגודלין עליו המצנפת:
והמרכוף. כבר ביארנו שהוא סוס מעץ אשר ישחקו בו:
ורביעית של אליית. הם שני עצים אורך כל אחד מהן יותר מאמה יהיו שני העצים ביד המצחק יכה אחד מהן באחד לפי הנגון ושמו מפורסם במערב אלשג ותרגום ובמנענעים וברביעין וייחס אותו למקוננת לפי שיקוננו בו המתים אצלן:

וגנוגנית העני. אהל האומן והוא נגזר מאמרו גנון והציל וירצה בו הצל אשר יעשה האומן על ראשו כשיעשה מלאכה בשמש יעשה אצלנו מגומא על הראש ועני שם האומן אמר יתברך (דברים כד) כי עני הוא:

וסמוכות המטה. ידוע:
וטפוס. והוא כדפוס של עץ אשר יעשו עליו תפילין של ראש:
וסותות. הוא הבגד ובדם ענבים סותו (בראשית מט) ואמרו אמום של עושה סותות ירצה הדפוס אשר יארגו עליו וצורתו מפורסמת:
וזה הכלל אשר זכר רבי יוסי אמת וביאורו שכל כלי עץ אשר יצטרך צורך קרוב כמו השלחן והטבלא והמטה והדומה להן יקראו משמשי אדם וכל מה שהוא כלי לכלי אחר יצטרך אליו האדם ויהיה זה הכלי הראשון עובד לכלי השני הנה הוא יקרא משמש משמשי אדם ומה שהוא ממנו אשר הוא [משמש] משמשי אדם יצטרך אליו תמיד לא יפרד הכלי הראשון מהשני כמו כסוי קופסא אשר לא יתפרד ממנו:

ומשמשי אדם. הוא הקופסא לבד ואולם כסויה הוא משמש המשמש הנה הוא יטמא. ומה שהוא ממנו לא יצטרך אליו בלתי בשעת מלאכה כמו הדפוסים הנזכרים שהן לא יצטרכו אליו בלתי בשעת מלאכה הרי הן לא יטמאו הנה זה חלוק ר' יוסי בכלים אשר הן משמשי משמשים לבד וזהו שרש אמיתי ולא התבאר בסיפרא ונשאר מהחלוקה שתי חלוקות והוא שיהיה כלי משמש את האדם ואינו משמש את משמשיו או יהיה משמש את האדם ואת משמשי משמשיו. והנה כבר התבאר בסיפרא שכל מה שהוא משמש את האדם לבד שהוא לא יטמא ר"ל שהוא לא יצרפהו האדם בדברים אשר ירצה שכל מי שיאכלהו או ישתהו או ילבשהו הנה ג"כ משמש את האדם וכאשר היה כלי לא יצלח למשמשי אדם אבל לאדם עצמו (כמו שלא יסתלק עליו) לא יטמא ואם היה דבר יצלח לאדם ולמשמשי אדם הנה זהו אשר יטמא מן כלי עץ אולם אשר הוא למשמשי אדם לבד הנה חלק אותו רבי יוסי כמו שקדם. ותדע זה מן השק שהוא משמש את האדם שכבר ישב בו או ילבשהו או יתכסה בו וכן משמש את משמשי אדם לפי שישימו בו הדברים אשר הן משמשי אדם והגיע זה הענין שהוא עמידת הדין בטומאת כלי עץ. וזה לשון ספרא מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ יכול שאני מרבה הסולם והקולב והנחותה והמנורה ת"ל מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ או יכול שאני מוציא את השלחן ואת הטבלא ואת הדולבקי ת"ל כל כלי עץ ריבה ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחרי שריבה הכתוב ומיעט ר"ל שהלשון בהם כמו הרבוי והמיעוט לאיזה טעם ייחד אלו ברבוי לטומאה וזה במיעוט מן הטומאה והיה התשובה ת"ל שק מה שק מיוחד שהוא משמש את האדם ואת משמשי האדם אף אני מרבה את השלחן ואת הטבלא שהן משמשין את האדם ואת משמשי אדם ומוציא את הסולם שהוא משמש את האדם ואינו משמש את משמשי האדם ואת הקולב ואת המנורה ואת הנחותה שהן משמשים משמשי האדם ואינן משמשים את האדם. ונחותה היא חתיכת עץ תושם תחת הכלים תושבות להן ונחותה המנורה משמשי משמשים לפי שהמנורה עצמה היא משמשת את האדם. ובתוספתא דכלים אמרינן רבי יהודה נותן בהן שלש מדות משום ר"ע העשוי לשמש את האדם כגון הסולם ואת הכלים כגון הקולב והמנורה והנחותה טהורה העשוי לשמש את האדם ואת משמשי אדם כגון הטבלא והשלחן והדולבקי טמאין והוסיף ר' יוסי דין וביאר שהחלק האחד והוא העשוי לשמש את הכלים והוא אשר נקרא בסיפרא משמשי משמשים של אדם ממנו מה שהוא טהור וממנו מה שהוא טמא כמו שביארנו ושמור זה השרש והבינהו מאד מסכת כלים פרק טז משנה ח (ח) תיק. הוא נרתק:

וכבר קדם לנו שפגיון סכין מעוות:
ומספרת. ר"ל מה שיגלחו בו ותער ומספרים ידועים:
ובית הכחול. הכלים שמשימין בו הכחול:
ומכתב. קולמוס ברזל או נחשת וכבר קדם ביאורו:
ותרונתק. הוא שיעשו מעור בסיסים מקובצים לגשם אחד ובו מקומות לקולמוס ולסכין ולמספרים והוא שאנו קורים פינ"ארו ור"ל שכך נקרא תרונתק תרין תיק ושמו מפורסם אצלנו:
ובית החיצים. בני אשפה:

ובית הפגושות. תיק מעור ישימו בו החצים הרחבים תרגום ומחי קבלו ומחת פגשוהי:

סומפנין וחליל. מיני זמר כמו שכבר ביארנו ואמרו ז"ל חפוי טהור לפי שהחפויין כולן כמו שמחפין בטס של זהב או כמו מהחפויין של מתכת וכן כלים רבים יחופו בעור וכל החפויין לא יטמאו לשרש אשר קדם זכרו והוא אמרו יכול שאני מרבה חפוי הכלים תלמוד לומר אשר יעשה מלאכה בהם פרט לחפוי כלים

מסכת כלים פרק יז משנה א (א) שיעורן כרמונים. כאשר נקבו כמוציא רמון נטהרו ולא יקבלו טומאה וענין במה שהן ישערו בדבר אשר ישתמשו בו וכאשר נקבו עד שלא יצלח לזה הדבר הנה הוא טהור כמו שיהיה שמושו לתאנים שיעורו כאשר ניקב במוציא תאינה ואם היה שמושו לזיתים נקובתו במוציא זית:

עוד אמר ת"ק שקופות הגננים כאשר ינקבו נקב תצא ממנו אגודת ירק הנה הן טהורים וקופות בעלי בתים כאשר ינקבו נקב עד שיצא ממנו התבן הנה הם טהורים וקופות הבלנים כאשר ינקבו נקב תצא ממנו הגבבא טהורות והגבבא הוא תבן מעורבת בזבל ישרפו אותה במרחץ תרגום לקושש קש לגבבא גילי (שמות ה) וחלק רבי יהושע על זה ההבדל השני ג"כ ואמר שאלו הקופות כולן שיעורן כרמונים כמו שאר כלי בעלי בתים ואין הלכה לא כר' אליעזר ולא כר' יהושע

מסכת כלים פרק יז משנה ב (ב) פקעיות של שתי. הן לשנות של מטוה אשר יהיה ממנו השתי והן קטנות מלשונות הערב:

ובית הרעי. כלי יעשו בו הנערים צרכיהן ורעי שם הצואה. והנה באלו הפרקים לשון אע"פ שענינו ויהיו אלו הכלים יקבלו השעורים הגדולים ולא יקבלו הקטנים שהן יטמאו וכולן בראוי להן עד שיהיה הנקב הגדול שלא תקבל השיעור הגדול ויהיה סדר המשנה כן החמת שיעורה בפקעיות של ערב אע"פ שאינה מקבלת של שתי הואיל ומקבלת של ערב טמאה וכן שיעור הנשאר מן הפרק ואין הלכה כרבן גמליאל

מסכת כלים פרק יז משנה ג (ג) פיפיירות. הוא כלי ארוג מקנים ישימו בו קלחי הכרמים כמו שביארנו בכלאים (פ"ו מ"ג) והוא אשר יקרא במצרים אלמנע"ב ואין הלכה כר' שמעון מסכת כלים פרק יז משנה ד (ד) ואמר כי כאשר נקבה הקופה נקב כאשר השליך בזאת הקופה ג' רמונים והשליך הקופה לאחוריו ונתלה הקופה לא יפלו אלו הרמונים מזה הנקב הנה היא תטמא לפי שהיה כלי עד עתה. והרובע היא המדה המפורסמת שהיא רובע קב הקטנים. נפרצו שנפחת והוסר ממנו חלק. נגממו חסרון הדפנות וחתוכן וישאר קרקעיתו כאשר נשאר שיקבל אי זה שיעור שיהיה יטמא והלכה כר"ש מסכת כלים פרק יז משנה ה (ה) שיהיו מקדשין כל שהן. ר"ל כאשר נתערבו מרמוני זה המקום והוא בדאן רמון אחד של ערלה ואפילו במאה אלף רמונים דרך משל נאסרו כולן וזהו ענין מקדשים כל שהן וכבר ביארנו זה בתכלית הביאור בסוף ערלה ואמר ר"ע שזה הרמון נזכר לשני ענינים יחד ששיערו בו את הכלים כמו שקדם ומקדשים כל שהן כמו שזכרנו:

וחצירי גבע. כרתי של מקום פלוני תרגום חציר כרתי ובדאן וגבע שני מקומות של כותיים ואמר רבי יוסי שכל מי שיקנה מאלו הרמונים או מאלו הכרתי אמנם יוציא ממנו מעשר ודאי לפי שהן טבל באמת ויוציא ממנו מעשר ראשון ושני מאחר תרומה גדולה כי הכותיים לא יוציאו מעשר כמו שכבר ביארנו ממקומות ממסכת דמאי והלכה כרבי עקיבא ואין הלכה כרבי יוסי

מסכת כלים פרק יז משנה ו (ו) ידוע שיש מן השיעורים של הענינים התוריים מה שנשערהו בכביצה כמו שאמרו שכביצה מטמא טומאת אוכלין ואומר שכל שיאמר בו כביצה הנה היא ביצה שממנה השיעור מביצת התרנגולת. וענין מאמר ר' יהודה כפי מה שאבאר לך אמר תקח כלי ותמלא אותו בתכלית מה שאפשר עד שילך על כל גדותיו ויושם בכלי אחר ריקן עוד ישליכו שם ביצה היותר גדולה שתהיה ויצא ממנו שיעור גוף הביצה בלא ספק ויקבץ זה המים עוד ימלא כלי אחר במים פעם שנית בזה הכלי בעצמו או בכלי אחר זולתו הענין אחד עוד ישליך באותו הכלי ביצה היותר קטנה שתהיה ויקבץ ג"כ מה שישפך ויקבלו שתי המימות ויקח חצי המקובץ וישער בו. וכן אם תקח שתי הביצות הגדולה והקטנה ותשליך בכלי אחד בפעם אחת ותקח חצי מה שישפך מן המים יהיה הענין אחד. וא"ר יוסי וכי מי מודיעני כאשר תקח הביצה היותר גדולה שלא תמצא יותר גדולה ממנה וכן כאשר לקחנו היותר קטנה שלא תמצא יותר קטנה ממנה אבל הענין שב אל אומד האדם שזאת הביצה תהיה שוה לא קטנה ולא גדולה והלכה כרבי יוסי מסכת כלים פרק יז משנה ח (ח) כבר ידעת שאיסורי מאכלות כנבלות וטרפות ודם והדומה להן יהיה איסור אכילתן בכזית וכן כזית מן המת ומן הנבילה הוא אשר יטמא ורוב השיעורים הן בכזית ולשון הש"ס (סוכה ו.) ארץ שרוב שעוריה בכזית. ואני עתיד לבאר ג"כ שעצם כשעורה מן המת מטמא במגע ובמשא וכבר ביארנו שכעדשה מן השרץ מטמא במגע ובמשא וכבר ביארנו בפ' י"ו מאהלות שכל המטלטלין מביאים את הטומאה בעובי המרדע מסכת כלים פרק יז משנה ט (ט) השיעור באמה בתורה הרבה כמו שהתבאר בשבת (דף ה) ועירובין (דף ג:) וסוכה (דף ג) ומדות (פ"ג) ובינונית היא אמה בת ו' טפחים וכל טפח ד' אצבעות בגודל והיא אמה של משה ר"ל אשר בה ישער המשכן. וכבר ביארנו במדות שבשער מזרחית משערי הר הבית היתה צורת שושן הבירה ולזה יקראו שער שושן הבירה ועשו זה בעבור שעלו משושן כדי שיזכירו עמידתם בו ויהיה אימת מלכות עליהן ומזה השער יאמרו ושתי אמות היו בשושן הבירה וכאשר יסכימו עם האומן שיארגו מאה אמות דרך משל במאה דינרין או יבנה ק' אמות בק' דינר וישמרו אותם מן הגזל ויתנו להן מה שיבנו במאה אמות הקטנות וכאשר יקח מהן ההקדש מה שעשו יבקשו מהן מאה אמות מאמות הגדולות עד שלא יהנו מן ההקדש ויתחייבו מעילה לפי מה שיתבאר במסכת מעילה מסכת כלים פרק יז משנה י (י) כבר ביארנו מדות המזבח על התכלית במס' מדות והלכה כר' מאיר מסכת כלים פרק יז משנה יא (יא) כבר ביארנו בפתיחת דברינו במסכת מנחות שמדות הלח גם כן כמו ההין והלוג והרביעית הן חלקים מהסאה אשר היא מדה יבשה וכן הקב והאיפה והעשרון שהן מדות היבש ג"כ הן כולם מיוחדים לסאה כמו שביארנו בז' ממנחות (דף עז.) ושם התבאר שבסאה המדברית הוא השיעור והסאה מדברית היא ה' ששיות מסאה ירושלמית ושיעור אלו המדות אשר קדמו לנו בכל המשנה אמנם הן בסאה מדברית:

ואמרו וכמזון שתי סעודות לעירוב ר"ל עירובי תחומין אשר לא תהיה אלא כמזון שתי סעודות לכל המערבין כמו שהתבאר בח' מעירובין (דף פב.). ואמר ר"מ שבשבת יאכל האדם מהמאכל יותר מפני הלפתן והוא עוזר לו על אכילת הפת יותר ור' יהודה אומר שבשבת יאכל פחות מפני מציאות המשתה והיין וירפה האסטומכא וימעיט האכילה וזהו ענין אמרו וזה וזה מתכוונין להקל מפני שכל אחד מהן אמנם כיון למעט שיעור העירוב וכבר ביארנו הרבה פעמים שהסאה ו' קבין ושהסלע ד' דינרין ושש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונין והפונדיון חלק ממ"ח בסלע וכאשר יהיה הסך ד' סאין בסלע יהיה חצי קב בפונדיון הנה המגיע מזה השיעור אשר נתן אותו ר' יוחנן בן ברוקה שהשתי סעודות והוא חצי קב יהיה הקב ד' סעודות ור"ש אומר שהשתי סעודות הן שתי שלישי חלות יהיה ג' מהן בקב הנה לדעת ר"ש יהיה בקב ט' סעודות וביאר בהש"ס (שם) מאמר ר' יוחנן בן ברוקה ד' סעודות בקב אמנם הוא בשכירות האופה אשר ילוש ויאפה והעצים שמשים מעצמו והיה לו אצלם מהשכירות חצי מה שיאפו וכאשר נתן לו ד' סעודות ויקח הוא ארבעה ושנים מאלו הד' הוא ב' סעודות אשר רמז אליהן רבן יוחנן בן ברוקה וזהו רביעית הקב. ור"ש אשר יאמר שהשתי סעודות הן שתי תשיעיות מן הקב לא יחשוב השכירות ושני השיעורים קרובים. ודע שהקב שיעורו בכ"ד ביצים וב' סעודות אם כן על דעת רבי יוחנן בן ברוקה הוא שיעור ששה ביצים ועל דעת ר"ש יהיו השתי סעודות שיעור ה' ביצים ושליש ושם התבאר שהלכה כר"י בן ברוקה

מסכת כלים פרק יז משנה יב (יב) בפרק שני מאהלות יבאר שאפר המת והוא אשר ישאר מעצמיו אחר אורך השנים דמיון אשר יטמא באהל ממנו שיעור מלא תרוד ואמר שזה התרוד הנזכר הוא תרוד הרופאים הגדולים אשר יוציאו בו העשבים אשר יבשלו אותן וזה השיעור הוא מלא תרוד כמו שהתבאר בשני מאהלות. והנגעים כולן אמנם יטמאו בכגריס והוא חצי פול ואמרו שזה הפול מהמקום הנקרא קילקי לגודל זה ושיעורו מרובע בארכו שלשה גרעיני עדשים וכן ברחבו כמו שהתבאר בששי מנגעים. וכן מי שיאכל ביום הכפורים שיעור תמרה יתחייב כרת והתנה בזאת התמרה שתהיה גדולה מאד ואמרו כמוה וכגרעינתה הוא שיקבץ בשרה וגופה לפי שבין עצמה וגרעינתה מרחק רב ואם ישוער בכללה יהיה שיעורה יותר רב והוא אמרם בירושלמי וצריך למעך חללה וכבר התבאר בהש"ס (יומא דף עט:) שזה השיעור הוא פחות מכביצה:

וכפיקה גדולה שלהן. כמו הפלך הגדול אשר יקשרו בו לפי שבזה יקשרו פלך בקצה הנוד וכאשר ינקב נקב רחב יכניס ממנו הפלך ההוא יטהר:
ומאור. הוא נקב יהיה בכותל ליכנס בו האורה וכאשר לא יעשה זה הנקב האדם בכוונה ליכנס בו האורה אבל יקוב אותו אחד מהבעלי חיים או ישחת מעצמו הנה לא יביא את הטומאה והוא שיכנס טומאת מת מזה הנקב לבית אלא אם היה בו זה השיעור:
ואגרוף. ידוע:
ובן בטיח. איש ידוע והיה אגרופו גדול. אולם כאשר נעשה זה המאור על ידי אדם אם יהיה בו מלא מקדח של לשכה יביא את הטומאה והנה אבאר זה בי"ג מאהלות וכבר ביארנו שהפונדיון חצי דרהם ומשקלו י"ח גרעיני שעורה והוא שיעור הנקב אשר ינקב בזה המקדח אשר היה בלשכה שיעור הפונדיון:
וסלע הנרונית. מיוחסת אל נירון קיסר והוא ממלכי הרומיים ואמר כי כאשר ניקב זה הנקב שיעור הפונדיון והוא הסלע הפלונית והוא שיעור הנקב אשר בעול רצה לבאר שיעורו בענינים מפורסמים אצל ההמון וראיתי לזכור לך בכאן שרש גדול התועלת והוא אמרם בתוספתא מקואות (פ"ה) כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן ספיקו טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא ושמור זה השרש שבו תדע כאשר יפול לך ספק באיזה שיעור שיהיה אם תקח בו לקולא או לחומרא ולא יטעך אמרו שיעורו מדברי סופרים עם השרש אשר בידינו שכל השיעורים הלכה למשה מסיני לפי שכל מה שלא התבאר בלשון התורה יקרא מדברי סופרים ואע"פ שהדברים הן הלכה למשה מסיני לפי שמאמר מדברי סופרים יכלול שיהיה הדבר דעת סופרים כמו הפירושים וההלכות המקובלות מן משה מסיני או תקון סופרים כמו התקנות והגזרות ושמור כל זה

מסכת כלים פרק יז משנה יג (יג) כבר קדם לנו בעשירי מזאת המסכתא שעצמי רמשי המים ועורם כאשר יעשה מהם כלים לא יטמאו וכן כל בעל חיים מימיי שלא יטמא כאשר מת ואפילו השרץ ממנו לפי שלא חייב השם טומאה על דבר מימיי אמר ה' יתברך (ויקרא יא) או בגד או עור או שק ובאה הקבלה [בתורת כהנים פרשה ויהי ביום השמיני] לומר מה בגד מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ ואמר במקום אחר (שם יג) או בעור או בכל מלאכת עור ואמרו או בעור להביא את שחבר לו מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה ובלבד שיחברנו לו בדרך חבורו לטומאה ר"ל שיהיה חבור שלם עד שאילו יהיו שני בגדים או שני עורות מהגדל בארץ מדובק כמו זה החבור יטמא הא' בהטמאות האחר וזהו ענין חבור הטומאה. אמרו בכאן דבר שהוא מקבל טומאה טמא ירצה בו שאשר חובר בו מן הגדל בארץ הוא אשר יטמא: ומשיחה. היא השפה אשר יוציא החייט בעת הבדל הבגד והלכה כר' עקיבא מסכת כלים פרק יז משנה יד (יד) ידוע הוא שנבראו ביום הראשון דברים רבים כמו שאמרו עשרה דברים נבראו ביום הראשון ומכללן המים והן מקבלין טומאה כמו שהתבאר בטומאת משקים ביום השני נברא הרקיע. וביום השלישי נבראת הארץ והצמחים וקצת הצמחים יטמאו והן הנאותים לאכילה בלבד לפי מה שהתבאר בטהרות [פ"א] ולזה אמר בשלישי יש בו טומאה ר"ל בקצת מה שנברא בו יש בו טומאה אולם ברביעי נבראו מאורות ובחמישי בעלי חיים מימיים והעוף וכבר הקדמתי לך שבעל חיים השוחה והעוף לא יטמאו ולא הכלים הנעשים מהן יטמאו ולא יטעך ענין נבלת עוף טהור לפי שהוא חדוש ר"ל שהוא לא יטמא במגע כמו שאר הטומאות כמו שהתבאר בראש טהרות:

וכנף העוז. כנף עוף והיא העזניה הנזכרת בתורה כאשר יעשו ממנו כלי וכן ביצת הנעמה כאשר יעשה ממנה כלי ואמנם אמרנו שזה תטמא להדמותה בכלי העצם אשר אמרו שהוא יטמא מן התורה מאמרו וכל מעשה עזים כמו שביארנו בפרק השני אולם ביום הששי נברא האדם והבעלי חיים ההולך והכל יטמא כמו שקדם ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי

מסכת כלים פרק יז משנה טו (טו) מה שאמר העושה כלי קבול מ"מ טמא יתבאר זה במשלים והוא שיעשה כיס מעור החלק אשר אינו מליח ועפיץ או מן הבגד או מי שיעשה כלי קבול מקליפת הרמון או האלון או האגוז ומדרך הילדים שעושין כמו כף מאזנים מקליפת האגוז והאלון והדומה להן וכאשר יעשה התינוק כלי קבול הנה הוא יטמא לפי שיש לה מעשה:

וענין ואין להן מחשבה שלא נעשה כמו מעשיהם כגון שדעת התינוק שיעשה זה הקליפה כלי בלתי שיעשה בה דבר הנה לא תטמא כי אין להן מחשבה

מסכת כלים פרק יז משנה טז (טז) הערומים מהאנשים ישימו קנה המאזנים חלולה וישימו מתכת בתוך זה החלול כדי שיכבד זה הצד מהמאזנים ויקחו בצד הקל וימכרו בצד אשר בו המתכת. ומחק הוא כלי ימחקו בו ע"פ המדה להפיל התוספת ויערימו בו לתת בתוך זה הלוח מתכת עד שיהיה לה כבידות וירד במדה בכבידות ויפול ממנה הרבה:

ואסל. עץ יעשה על הכתף ויתלו בו הדבר אשר ימכור ויערים החנוני יעשה בתוכו בית קבול מעות עד שישים שם מה שיגנוב מכסף הסחורה ולא יודע:
וקנה של עני. יעשה אותה חלולה וישים בתוכו מים לשתות ממנו ויאמר לאנשים שהוא בתענית כדי שיחמלו עליו וכן ישימו בראש המקל בית קבול מרגלית להסתיר ממכס והדומה לאלה הנה אלו כולן אע"פ שהן פשוטי כלי עץ אשר לא יקבלו טומאה מדאורייתא כמו שהשרשנו כיון שנעשה להן בית קבול מ"מ הנה הם טמאים:

ואמר רבי יוחנן בן זכאי אוי לי אם אומר. אלו הדברים שילמדו ממני התחבולה והזיוף ואוי לי אם לא אומר שיחשבו אלו הרעים שאנחנו בלתי מכירים בתחבולותם וכבר אמר בהש"ס (ב"ב דף פט:) שהוא אמרם ואמר כי ישרים דרכי ה' ולא יחלוק אחר שהוא יטמא ואמנם ר' יוחנן חזק מהדבור בו פנים לפי מה שהזהרנו מסכת כלים פרק יז משנה יז (יז) תחתית הצורפין. החתיכה מעץ אשר ירכב בה הסומך והוא אשר יקרא אותו במערב זברה הברזל ואנחנו קורין תחתית ויאמר שזה העץ אשר בו שני סמוכין מקבלת טומאה לפי שהוא ממקבלי כלי עץ וזה שיפילו שם גרודי המתכות ויקחו ממנו מה שיתקבץ שם מגרוטות הזהב והכסף הנה החפירה אשר בעץ היא לקבלה. והעץ אשר [צ"ל יסמכו] בו שני סמוכי הנפחין טהור לפי שלא נעשית לקבלה וידוע שהיא לא תטמא אפילו מדרבנן לפי שתכלית מה שיטמא מדרבנן הוא פשוטי כלי עץ וזה עץ אשר ימשכו עליו הנפחין אין עליה תורת כלי אמנם העץ אם לא בענין היות סמוכות הברזל מורכב בו הנה הכל תטמא לשרש אשר קדם בפ' י"ג באמרם עץ המשמש את המתכת טמא:

משחזת. ידועה ואינה משחזת של אבן לפי שכלי אבנים לא יטמאו כלל ואינה ג"כ משחזת ברזל לפי שכלי מתכות פשוטיהן טמאים והנה לא יצטרך שיהיה בה בית קבול ואמנם דברו הנה בחתיכת עץ החליקו עליה את הסכין וייטב חדודו כמו שיחליקו המקיזין התער בעור ולזה אם היה בה בית קבול שמן טמאה לפי השרש הקדום. ובהש"ס (שבת דף יב:) אמרו כתוב אפינקסיה דפלוני ר"ל בלוחותיו ויהיה על הלוח קבוץ לוחות שנים יקבצו כמו פנקס ואם היה באחד מאלו הלוחות חפירה יהיה בו השעוה להמצא בעת הכתיבה יחוקו בו הכתב הנה הוא כלי קבול:
ומחצלת. הוא הנקרא בערבי אלהצי"ר:
ושפופרת הקש. קנה התבן הוא גם כן כלי קבול ואע"פ שהוא קטן הנה כבר התבאר לך שכלי קבול אין לו שיעור אבל כאשר תקבל אי זה שיעור שיהיה הנה יקרא כלי קבול:
ופקועות צמח לו קנה חלול גם כן פקועות שדה:
ושל חילף הוא אלחלפ"ר:
וכל הככיי. ר"ל כל מה שבתוכו מהמוח הלבן אשר תמצאו בתוך הקנה וכאשר יחתכו אותה לשום בה כחול או דומה לו והוציאו כל מה שבתוכו הוא מכלל כלי עץ המקבלים ויטמאו ויטהר במקוה. ודע שהקנה בכללו קודם שיעשה בו דבר מזה לא יטמא אפילו מדרבנן לפי שאינו כלי וזה אשר אמר מחצלת הקנים ושל חילף טהורה רוצה לומר טהורה מטומאת שרץ והדומה לו אולם במשכב הזב וחביריו אשר מטמאין משכב ומושב הנה הן יטמאו בלא ספק מדאורייתא כמו שקדם אם לא שעשאה להגן עליו ולא לשבת עליו לפי מה שנתבאר בסוכה (דף כ.) שהיא אז טהורה לגמרי והלכה כר"ע

מסכת כלים פרק יח משנה א (א) כבר קדם לנו בפט"ו ששידה תיבה ומגדל אשר היו מחזיקים מ' סאה מהלח הנה היא לא תטמא וביארנו שהתמונה אשר תחזיק אותה היא אמה על אמה ברום שלש אמות היא אשר יחזיק מ' סאה מהלח ואמרו ב"ש שזה הכלי נמדד אותו מבפנים ואם היה בתוכו אמה על אמה ברום שלש אמות הנה הוא לא יטמא ואם היה קבוצי שבריו פחות מזה הנה הוא יטמא וב"ה אומרים שאנחנו נמדוד אותו מבחוץ וכאשר היה בשטחו החיצון אמה על אמה ברום ג' אמות אע"פ שאין בתוכו אלא פחות מזה השיעור לפי שיחסר ממנו עובי העץ הנה טהורה:

ולבזבז. הקנה הסובב למעלה מהשפה והוא זר:
ואמרו וביניהן אינו נמדד. ר"ל האויר אשר בין הרגלים שהוא לא יכנס במדידה ואמר ר"ש שזורי שאם היה גובה הרגלים פחות מטפח הנה נמדוד כל מה שביניהן מלא וכאילו הוא מקשיי ואין הלכה כרבי יוסי ולא כר"ש שזורי

מסכת כלים פרק יח משנה ב (ב) מוכני. ירצה בו האופן אשר יהיה בו לפי שרוב מה שיעשו זה בתיבות הגדולים וברוב האוצרות כדי שיהיו מהלכים מהן ממה שיצאו ויובדלו מהתיבות ומהן מה שלא יובדלו מהן אבל יצאו לעת ידוע ויוצקו מהיציאה ואם היה זה המעבר נבדל ויוצא מהתיבה הנה לא יטמא בטומאת התיבות אם היתה מקבלת טומאה וזהו ענין אמרו אינה חבור לה וכן לא יטמאו התיבות בהטמאות האופן לפי שאינו חלק ממנה ואמנם הוא כלי אחר. אמנם אם היתה זה האופן לא יובדל ממנו הנה נמדוד אותה עם מדידת התיבה ואם היה בין שניהן יחד אמה על אמה ברום שלש אמות הנה הן לא יטמאו כי זה המוכני הוא חלק מהשידה וכן תבדיל באהל המת בין הטומאה והכלים ותהיה בדמיון כותל ולא תטמא היא בעצמה ולא יטמא מה שהוא חוצה לה והוא ענין אמרו מצלת כמו שיתבאר בשמיני מאהלות. אולם אם היה זה האופן יובדל ממנו הנה לא יחשב מכללה בדבר מאלו הדינים ומותר לגרר זה האופן בשבת אע"פ שבו מעות ואינם ראויין ליטלטל להיות זה האופן בלתי מתנועע בעצמו וכאשר טלטל האופן ובו המעות לא יכול להוציאו ויבדיל אותו מהשידה הנה הוא לא יטלטל המעות אם לא שיסור ויגביה השידה בכללה אז יעתיקה ממקום למקום שהוא אז כבר טלטל המעות:

והקמרון. הוא המכסה הקבועים אשר יהיה על קצת התיבות כמו כסוי הארגזים וכבר ביארתי לך ואמרנו שהן פירשו שש עגלות צב קמורות ואמר התרגום בו כד מחפיין ר"ל שעליהם מכסה יגן עליהם ואמר כי כאשר היה זה הכסוי הקבוב תקוע עמו ולא תהיה מורכב ונבדל הנה הוא גם כן יחשב עמו. ואם היה במדידת הקובה עם חלל התיבה אמה על אמה ברום שלש הנה היא לא תטמא ואמר איך נדע מדת זאת הקובה ואמר שאמנם נמדדנה כמו שנמדוד המשולשים:
וראש תור. יקרא הזוית המשולש כמו שביארנו בכלאים (פ"ג מ"ג) ואמר שאנחנו נמדוד המשולש שוה השוקים מתחדש בזה הקבוב לבד והוא אשר נתיחד תארהו אל מדידת השידה וזה צורתו ואשר התבאר לי שהן אמנם נסמכו על מדידת המשולש לבד להיות הקבוב יתחלפו תמונותיו פעם יהיה חתוכות מן קו העגלה ופעם יהיה מהתמונות המתחדשות מהקוים המתחדשים ומדידת אלו התמונות דקה מאד ודרכה רחוקה ועם זה כולו לא יתחבר במדידתו באמת לעולם רצה לומר שהן לא יוציאו קוטרו כמו שהוא ידוע אצל בעלי הלמודים ולזה נסמכו על מדידת חלל המחודד אשר ראשו אמצע הקבוב ותושבתו תושבת הכסוי וזה מבואר ממה שציירנו אצל בעלי התשבורת בהכרח ואמר רבי יהודה אם זאת השידה כאשר היה לה כסוי קבוב יעתקהו ויטה אותו לבד עד שלא יוכל להשען בפני עצמו אם לא שתתפשט הנה הוא טהור ואף על פי שהיא קטנה ואין הלכה כר' יהודה

מסכת כלים פרק יח משנה ג (ג) אמר כי כאשר הוסר רגל מרגליו הנה הן לא יטמאו ואע"פ שזאת השידה או התיבה לא ינקבו בנטילת זה הרגל אבל ישארו מקבלים להיותן כבר נפסד תמונתן. עוד אמר ר' יוסי שאלו הכלים כאשר לא יחזיקו מ' סאה אם לא בהשתנות מצבם כשיתפשטו או ינטו על אחד מצידיהן הנה הן יטמאו כאשר לא יקבלו מ' סאה על מצבן הראשון וחכ"א הואיל ומקבלים מ"מ טהור כמו שקדם:

ונקליטי המטה. הן שתי נצבים על שני קצוות המטה ישליכו עליהן הסדין בעת השינה ויהיה על המטה כמו קובה כדי שלא יכנסו בו הזבובים בעת שישן בתוכו:
וחמור. יקרא כל דבר יסמכו עליו והוא בכאן חתיכת עץ תכנס תחת המטה להתקיים עליו ולהתפשט עליו המטה:
וחפוי. הן המכסאות אשר יקשטו בו המטה בכסף וזהב וזולתו:
ומלבן. הוא עץ מרובע ארוך על ארך המטה יורכב על אופן המטה ממה שימשך הענין ובו נקבים ויכנסו באלו הנקבים לקיים עמידתן במטה וחשוב זה העץ מכלל המטה:
ומלבני בני לוי. עץ מרובע ארוך מורכב על שני נצבים על זאת הצורה יתלו בו הלוים מיני הכלים אשר יאמר עליהן השיר בכל יום ואין הלכה כר' יוסי

מסכת כלים פרק יח משנה ד (ד) הנה נבאר בהלכה שאחר זה אי זה חלק המטה הן אשר יקראו לשונות ובכלל הן ארבע קצוות בד' זויות המטה גבוהים על ריבוע המטה והם כמו אמה או יותר ואמר שאם נרכיב זה המלבן על שתי הלשונות נכחיות לפני המטה ונשאר גבוה על המטה הנה לא יטמא בהטמאות המטה לפי שאין חלוק בין זה המלבן ומלבני בני לוי אשר הקדמנו צורתם ואמרנו שהן טהורין והלכה כר' יוסי ור"ש מסכת כלים פרק יח משנה ה (ה) כבר התבאר לך בפתיחת דברינו שזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע מטמאין כאשר תשמע במשנה או בפירושנו משכב הזב תדע שהכונה בו כל מה שיעשה משכב ואמנם לקחנו הזב דרך משל ואחר זה אומר שהזב יטמא המשכב על כל פנים כאשר ישב עליו או יתפשט עליו או יעמוד עליו או יסמוך עליו או יתלה בו עד שיהיה זה הבגד נושא לכבדות הזב באיזה פנים שיהיה ואע"פ שיהיה בין הזב ובין זה הכלי בכל מין מאלו הה' צורך מה שנתבאר בראש זאת המסכתא שהוא מטמא תחת אבן מסמא וכאשר טמא הזב הכלי באחד מאלו החמשה דברים יקרא זה הכלי משכב ומושב שדין המשכב והמושב אחד כמו שהתבאר שאין הפרש בין שישב על הדבר או שישכב עליו. וכן אמרו אפילו ישב על המשכב או שכב על המושב יהיה אב מאבות הטומאה לפי מה שהקדמנו בו. ומלת מדרס תכלול אלו הה' פנים עד כי כאשר אמרו דרס עליו הזב יהיה עניינו שהוא ישב או שכב או עמד [או סמך] או נתלה בו וכאשר תשמע טמא מדרס או טומאת מדרס תדע שהנרצה בו לשוב זה הדבר משכב הזב וחבריו באיזה פנים שיהיה מאלו הפנים ואני עתיד לבאר זה בסוף פ"ב מזבים. וכבר ביארנו בפתיחה שהמשכב יטמא אדם ובגדים באשר הוא אב. והנה הכלי אשר יגע במדרס הזב יקרא מגע מדרס ר"ל שהוא נגע בדבר אשר דרס עליו הזב והוא ראשון בלא ספק כמו שביארנו שאשר יגע באב הוא ראשון ושמור אלו הענינים בכל מה שעתיד לבאר מהביאור ולא נצטרך להחזיר אותו. ודע שהמטה הנבדלת והוא אשר נקראהו אנחנו והוא אשר ידבר עליה בכאן מצורתה לפי מה שאספר לך וזה שארכה רב מרחבה הנה שני העצים העומדים ברחב אשר אחד מהן ממה שימשך לראש האדם השוכב במטה והאחרת ממה שימשך לצד הרגלים תקרא כל אחד מהן קצרה והב' העצים הארוכים אשר הן משני צדדים יקראו להן ארוכות המטה וכל אחד מהן תקרא ארוכה עוד יעשה ארבע נצבים מרובעים ארך כל אחד מהן כמו ג' טפחים ויעשו בכל אחד מהן שני חריצין עד שיתרכבו בהן קצה העץ הקצרה וקצה העץ הארוכה ואלו הד' נצבים הם אשר יחברו המטה עד שיעמידו לה צורת הרבוע וישימו נצב אחד קיים בכל זוית וזוית מזויות המטה הארבע וישארו מקצות זה הנצב מעט וגבה למעלה מן המטה כמו טפח או יותר ואלו הנצבים הן אשר יקראו לשונות עוד יקחו עץ מרובע מקשיי על ארך הארוכות ותתרכב בין ב' לשונות לא עליהן עד שתהיה דבוקה בארוכה האחת ויהיה זה פני המטה וזה העץ תקרא מלבן. עוד יעשו ד' רגלים מעץ ויתקעו אותן בד' זויות המטה מתחת הד' לשונות עד שתגבה המטה מן הארץ וכל רגל מהן יקרא כרע ושמור זאת הצורה ואלו השמות ולא נצטרך להחזירם כאשר נזכור המטה או חלק מחלקיה. ואלכסון הוא הקוטר וכבר ציירנו אותו פעמים. ואמר כי כאשר היתה המטה טמאה מדרס ואחר ניטל ממנה הקצרה ההולכת ברחב ושתי הרגלים אשר תחתיה הנה נשארה המטה טמאה מדרס כמו שהיתה תחלה שתמונת המטה נשארת לפי מה שהיתה ואם חסר אחת מהארוכות ושתי הרגלים אשר תחתיה הנה הנשאר מהמטה טהורה לפי שכבר נפסדה תמונתה וצורתה על השרש אשר אצלנו בכל הכלים נשברו טהרו ולמטה גם כן ד' נצבים כמו שביארנו והן הלשונות וכאשר נחתכו שתי לשונות מאלו הלשונות והן אשר הן על אחד משני הקטרים עד שתתפרק המטה וישוב ארוכה וקצרה מצד כמו זו הצורה וארוכה וקצרה מצד או שנחתכו גם כן שתי הרגלים המקבילים על הקוטר עד שיחזירם פחות מטפח או נחתכו הרגלים הארבעה עד ששב גובה כל אחד מהם פחות מטפח ושבה המטה על שטח הארץ כאשר נחתכו רגליה הנה המטה כבר טהרה מטומאתה באחד מאלו ההפסדים כי כבר נפסד תמונתה ואלו הדברים הן שבירתה ואין הלכה כרבי נחמיה מסכת כלים פרק יח משנה ו (ו) אמרו אבל טמאה מגע מדרס. ר"ל שהיא שבה בדמיון מטה שנגעה במדרס אשר הוא ראשון לטומאה והנה שבה ראשון אחר שהיתה אב לסיבת השתנות אולם אם נשברו השתי קצרות או השתי ארוכות יחד כבר נטהרו טהרה שלימה מסכת כלים פרק יח משנה ז (ז) זה הכרע אשר זכר שהוא טמא מדרס הוא שנטמאת לבדה כשדרס הזב עליה אולם אם היתה המטה טמאה מדרס ונשבר רגל מרגליה הנה היא טהורה. וכבר ביארנו בפתיחת דברינו שכלי שטף כאשר נטמא במת טומאת שבעה הנה הוא יהיה אב הטומאה ויטמא אדם וכלים טומאת ערב ולזה כאשר נטל זה הכרע אחר הרכבתם ישאר טמא טומאת ז' כמו שהיה והמטה טמאה טומאת ערב להיותה נוגעת בכרע שהוא אב ואם היה כרע טמא טומאת ערב והוא שיהיה ולד הטומאה ר"ל שהוא נטמא בטומאת מת הנה אצל חבורן במטה יהיה הכל ראשון וכאשר ניטל נשארה המטה טהורה אבל הכרע ולד הטומאה והוא לא יטמא כלים לפי השרש שעשינו בתחלת דברינו. אמר וכן השן של מעדר ר"ל כאשר היה השן טמא ונרכב במחרישה הנה דינה כדין הכרע בשוה וזה כי איזו טומאה שהיתה בשן בעת הרכבתם ונדבקה במחרישה הנה תהיה המחרישה טמאה כמוה וכאשר נבדלה השן ממנו תשאר השן בטומאה שהיתה בה בין קלה בין חמורה ונדון על המחרישה דין כלי שנגע בזה השן וזה כולו מבואר ממה שהשרשנו מסכת כלים פרק יח משנה ח (ח) תפילין של ראש בו ד' בתים יכנס בכל בית ממנו פרשה מן הד' פרשיות וכל בית ממנו כלי קבול בפני עצמה ושם כל בית ובית יקרא קציצה. ואמרו שתפילין של ראש כאשר נטמאו והיה זה העור אב הטומאה בלא ספק עוד אחר זה התיר קציצה הראשונה ותקנה הנה נשארה אב הטומאה כמו שהיתה וכן כאשר התיר שניה אחר זה ותקנה שלישית אחר זה ותקנה עד שיהיו השלשה בתים כבר נחתכו ונתפרו ונשארה בית הד' הנה היא נשארה כמו שהיתה. ואם נחתכה הרביעית גם כן ותקנה והיו הד' בתים כולן כבר נטלו וחזרו הנה לא תשאר אב אבל חשוב כמו כלי שנגע באב והוא אמרו אבל טמאה מגע טמא מת לפי שכל קציצה ממנה נטמאה אצל הרכבתה בנשארת אשר היתה אב עד אל הד' הנה היא אצל מה שנרכבה היתה כמו השלשה וחזר הכל ולד הטומאה ר"ל ראשון ואם חזר אחר זה אחר חזרתה מגע טמא מת ר"ל ולד הטומאה ונחתך הבית הראשון פעם שניה עוד נרכבת הנה היא נשארה מגע טמא מת כמו שהיתה וכן אם התיר השניה אבל אם התיר השלישית וחזרה הנה לא יטמאו מפני הד' לפי שהד' כבר חזרה ולד הטומאה ולא יטמא כלים כמו שהשרשנו. והוא ענין אמרו ואין מגע עושה מגע הנה כבר נטהרו כולן לפי שלא ישאר בו דבר יטמא זולתו וכאשר נבדלו השלשה בתים הנה כאילו הוא כלי אחד נגע בזאת הד' אשר לא טמאוהו מסכת כלים פרק יח משנה ט (ט) אומרו מקבלת טומאה מכאן ולהבא. על השרש אשר זכרנו בפרק ט"ו מזו המסכתא והוא אמרו נשברו טהרו חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא:

ואמר מטמאת חבילה שהיא לא תטמא אלא כולה מחוברת וכן לא תטהר אלא כשהיא מחוברת וכן מטבילין אותה. ומאמר חכמים מטמאת אברים ביאר הש"ס ענינו שתהיה ארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים שהיא תטמא אז ואם היה היא חלק מטה לפי שתקונה שתשים בצד מקום גבוה ונמשך העץ עליהן וישכב עליו וכן אמר שהיא כאשר היתה שלמה ונטמאה ונטהרה ונחתכה חתיכה הנה אמנם היא טהורה והלכה כחכמים

מסכת כלים פרק יט משנה א (א) כבר קדמנו צורת המטה שאמרנו שאריגת החבלים בין הד' עצים לשכב עליו ואמר כי כאשר תסתר המטה תהיה טהורה (אחר) נגע אחד באלו החבלים הארוגים אחר סתירתה הנה לא תטמא ומבואר הוא שהמאמר בכאן בטומאת המת או במשכב הזב. עוד חזר אל פרק אחר ואמר החבל מאימתי הוא חבור רצה לומר מתי נחשבהו מחובר במטה ויטמא בטומאתו ואם נגע בזה החבל כאילו נגע במטה ואמר כי כאשר נארגת ממנה משלשה בתים ולמעלה הנה כאשר נטמא המטה כל מה שנגע במה שנארג מן החבל מהקשר האחרון אל מה שימשך לאריגה הנה הוא טמא ומי שיגע בה מהקשר לחוץ הנה הוא טהור. ומדרך כל קושר קשר שיעזוב מהחבל מעט חוץ מהקשר כדי שלא יותר הקשר ויקרא זה הקצה נימי הקשרים ונימי הן חוטים הנה ענין אמרו צרכו הוא השיעור אשר אם חתך החבל על יותר קצר ממנו יותר הקשר והוא בחבל המטה אשר היה עביו ידוע אצלם ג' אצבעות לפי שמה שיהיה החבל יותר עבה יצטרך להשאיר ממנו יותר אחר הקשר ומאמר רבי יהודה אמת מסכת כלים פרק יט משנה ב (ב) עד ה' טפחים טהור. לפי שהוא לא לעזר ולא להועיל בו ואם היה יותר מה' טפחים עד עשרה יטמא לפי שהוא יעזור בו בתלות המטה והוא אומרו ומשלשלין את המטות. אמנם אמרו קושרים את הפסחים ירצה בו כאשר הוא חי כמו שמדרך הקצבים שיקשרו הכבשים בבתיהן וכל מה שהוא מעשרה טפחים ולמעלה לא יטמא לפי שהוא אינו מצרכי המטה. ובסיפרא אמרו הנוגע במשכבו ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה או יותר על עשרה במשכבו ולא בנימין היוצאין חוץ לקשר שלש אצבעות מסכת כלים פרק יט משנה ג (ג) מיזרן. הוא אזור ארוג יהיה מצמר או פשתן או שער או זולת זה בכלל שהוא אריג וכן יתבאר מתוספתא דכלים וזה האזור כבר מקיפים בו המטה על ריבוע חלקים וישאר מזה קצתו תלוי מן המטה כמו חבל היוצא מהמטה ואמר רבי מאיר כי (את) כאשר נטמאה המטה באיזו טומאה שתהיה יטמא קצת זה הבגד היוצא מן המטה ואפילו היה ארוך כל שהוא ורבי יוסי אמר שי' טפחים לבד ממנו ממה שימשך מן המטה הוא אשר יטמא בהטמאות המטה ויהיה כמוה:

וענין אמרו שירי המיזרן ר"ל אם היה בלוי ונחתך קצתו איזה שיעור ישאר ממנו ויהיה נחשב כלי ויטמא ואמר ז' טפחים ומה שהוא פחות מזה הנה לא יטמא:
וחבק. הוא אשר ישימו אותו לחמור על המרדעת כדי שיעמוד על גבו וזה החבק ברחבו כמו טפח וארכו יותר מזה השיעור ובקצהו שנצין יחברו בהן המשאוי והלכה כר' יוסי

מסכת כלים פרק יט משנה ד (ד) כבר קדם בפתיחה שמשכב הזב מאבות הטומאות וכל אב הטומאה מטמא ב' ופוסל א' וענין זה שזה האב כאשר נגע בו דבר יהיה טמא והיה זה הדבר ראשון לטומאה ואשר נגע בראשון שני ואשר נגע בשני שלישי והשרש אצלינו הראשון והשני טמאים ומטמאים והשלישי פסול וזה כולו באוכלי תרומה לפי מה שהשרשנו בפתיחה וכאשר תשמע במשנה מטמא שנים ופוסל אחד דע שזה הדבר ראשון שהוא יטמא השני ויפסול השלישי וכבר ביארנו אלו השרשים בפתיחת דברינו וחזרנו ביאורו במסכת זבים (פ"ה). ואשוב אל ביאור ההלכה אמרו בכאן ועל המיזרן ענינו שהוא נישא על המטה והמיזרן כרוך עליה ואמר שקצה זה המיזרן היוצא מן המטה הוא גם כן אב הטומאה כמו המטה לפי שהוא חלק מהמשכב ואע"פ שהיה בו מה שהוא וזהו דעת ר"מ הקדום ורבי יוסי ג"כ הלך בשטתו ואמר שי' טפחים ממה שימשך מן המטה הוא אשר יחשב כמטה ויהיה חלק מהמשכב ויטמא ב' ויפסול אחד ומי' ולמעלה הוא כמו כלים אשר נגעו במשכב אשר הוא ראשון ולזה יטמא אחד ויפסול אחד כמו שהקדמנו וזה כאשר נישא הזב על המטה שהמיזרן כרוך עליה ויהיה זה אז י' טפחים היוצא מן המטה אב להיות זה השיעור מצרכי המטה ויהיה זה מה שהוא למעלה מי' טפחים כאילו הוא כבר נגע באלו העשרה אשר הוא אב. אולם אם נישא הזב על המיזרן לבדו בלתי שיהיה מחובר במטה הנה כל מה שיש עליו ממנו הוא משכב וכן י' טפחים ממה שימשך עליו מן המקום אשר ישב עליו והוא אמרו מי' ולפנים טמא וחוץ מאלו היה טהור לפי שהעשרה עצמם לא הגיע לו מכח אב הטומאה כדי שתטמא כל מה שמחובר בו כי אין שם מטה שיהיו לו העשרה אבל מפני היותן מצרכי המטה ויטמאו זולתו מהכלים והלכה כרבי יוסי מסכת כלים פרק יט משנה ה (ה) אלו הדברים כולן מבוארים והולכין על דמיון המאמר הקודם ביאורו בהלכה השביעי מהפרק אשר לפני זה וכאשר תסדיר הביאור ההוא בזה המאמר תמצא הענין אחד זולת שבכאן הערה נעריך עליו וזה שזאת המטה היא נלקחת ממי שנטמא טומאת ז' מן המת והמיזרן מן הבגדים וכאשר היתה המטה אב במת והוא סוף אב לא תשים הבגדים והוא המיזרן הנוגע בה אב ג"כ אבל ראשון כמו שאמר פירשה היא טמאה טומאת ז' כמו שהיתה והמיזרן טמא טומאת ערב ר"ל שהוא ראשון לא אב וזה השרש כבר התבאר והארכנו בביאורו בפתיחת דברינו ותזכרהו ותעיר עליו מסכת כלים פרק יט משנה ו (ו) למדנו בזאת ההלכה שהמטה והמיזרן כאשר יחוברו הנה הן בדמיון כלי אחד ויטמא אחד מהן בהטמא חבירו וכאשר יתפרדו ישאר כל אחד מהן טמא כמו שהיו בעת חבורן ולא יהיה פירודן כמו שבירת כלים שכל אחד כלי בפני עצמו בין בטומאת מת חמורה בין בטומאת שרץ:

ואמרו מטה שניטלו שתי ארוכות שלה רצה לומר שאחר שנטמאה המטה נטלו שתי ארוכות שלה ועשה לה שתי ארוכות חדשות ולא שינה את הנקבים לטהרה לפי מה שקדם בפ' שלפני זה כי כאשר נשתברו שתי ארוכות טהורה ובעבור שלא שינה נקביהם והחזיר לה חדשות לא [צ"ל נטהר] נטמא אותה בדמיון שנשתברו שתי הארוכות אבל תשאר טמאה וכאשר נשתברו החדשות הנה היא גם כן נשארת בטומאתה מפני הישנות ואם נשתברו הישנות הנה היא טהורה לפי ששרש טומאתה היא ישנה ולזה כאשר נשתברו הארוכות הישנות טהורה על זה השרש והוא אמרו שהכל הולך אחר הישנות

מסכת כלים פרק יט משנה ז (ז) טמאה טומאת מת. היא תטמא במת ואע"פ שנשברה פתחה אשר יפתח מגגה עד שלא נשארה בעלת גג היא טמאה אולם כאשר נשבר קרקעיתה הנה היא לא תטמא ומגורות שבה הם החדרים אשר בה במקומות ממנה מסכת כלים פרק יט משנה ח (ח) תורמל. הוא מעור ובתוכו כיס מעור ג"כ והחמת הוא הנוד וכאשר יפשטו הכבש או העז ישארו מקומות הביצים ממנו כמו שני נודים קטנים וכאשר נקרעו אלו הנודים הנה היא טהורה לפי שאי אפשר שתקבל כמו שהיה דרכה לקבל ר"ל מצד פיה אשר תמשך לתוך הנוד מסכת כלים פרק יט משנה ט (ט) אמר רבי יוסי כי כאשר היתה גבוהה י' טפחים או היה לה שפה הנה היא לא תטמא במדרס הזב שהיא אינה ראויה לישב עליה וכבר ידעת שלא תטמא במשכב הזב אלא הראויה למשכב עוד אמר כי כאשר נפחתה למטה והוא שנפחת קרקעיתה הנה תשאר מקבלת טומאת מדרס לפי שהיא ראויה למושב וחכמים אומרים כי העיקר בו אמנם הוא קרקעיתו ובו הוא כלי עד שתטמא במת ובזב וכאשר בטל העיקר החזירה שלא תטמא במת ונשארו הלוחות אשר בצדה ובעליונה אשר יעשה להחזיק מה שבה ונאמר שהיא תטמא במדרס וזה לא יתאמת והלכה כחכמים מסכת כלים פרק יט משנה י (י) משפלת. הקופה אשר יוליכו בה הזבל אל השדות ודמיונה מפורסמת ואנחנו נקרא אותו זנביל וכאשר נפחתה מלקבל רמונים לפי מה שקדם הנה כבר נטהרה רצה לומר שחזרה בלתי מקבלת טומאה ורבי מאיר אומר שאע"פ שלא תטמא במת היא תטמא במדרס לפי שראויה למשכב וחכמים אומרים שטומאת מדרס דמיון ההריסה לזה הכלי אמנם היה כלי בכונה טמא מת והשיגה טומאת מדרס רצה לומר שהוא גם כן יטמא במדרס וכאשר בטל העיקר ואמרנו שהוא לא יטמא במת כי לא נשאר כלי הנה לא יטמא ג"כ במדרס וזה הולך על השרש אשר יתבאר בששי מנדה. והוא אמרם כל הטמא מדרס טמא טמא מת ויש שטמא טמא מת ואינו טמא מדרס הנה כבר התבאר שטומאת מת עיקר והלכה כחכמים מסכת כלים פרק כ משנה א (א) כבר קדם ביאורנו שהכרים מעור והשקין מהשיער יעשו ממנו מרצופין הן הכלים אשר ישימו בו הסחורות במדינות וצורתן מפורסמות ואמר שאלו הכלים אשר ישבו עליהן והן שלימים בלתי שנקבו הנה הוא כאילו נעשו מתחלת ענינם לשני דברים יחד להיותן מכלי קבול ולישב עליהן ולזה כאשר נפחתו ויצאו מדין כלי קבול ונטהרו מטומאת שרץ הנה נשארו בדין המשכב ויטמא במדרס. עוד זכר מין אחד מהכלים של עור שהן נעשין לקבול ונתן בה שיעור ואמר כי כאשר היה הכלי ממנו מחזיק כך הנה הוא ראוי למשכב ואפשר לישב עליו ולזה יהיה טמא מדרס אבל כל כמה שהוא שלם ומקבל אולם אם נפחת הנה לא יטמא במדרס הזב והטעם בזה ששורש עשייתו אמנם הוא לקבול וקרא אותו לגדלו שהוא נאות למושב ולזה היה טמא מדרס וכאשר ניקב בטל העיקר וחזר שלא יקרא כלי קבול וג"כ הוסר מה שהשיגהו מטומאת מדרס לפי מה שהתבאר בפרק קודם זה הנה כבר התבאר כוונת ההלכה ולא נשאר זולת ביאור השמות:

קלוסטור. סל יתלה בראש הבהמה בו השעורים הניזון ממנו:

ותורמיל. תרגום ילקוט והוא אשר ישים בו הרועה מזונותיו ויתלה אותו בצוארו:

כריסית. שק קטן:
והחמת. הנוד:
ומזודה. הוא כלי של עור ישימו בו הולכי דרכים מזונותיהן ותרגום צידה זוודין:

והרבצל. מזה המין ג"כ ואין הלכה כר' יהודה מסכת כלים פרק כ משנה ב (ב) חמת חלילין. הוא נוד המזמרים ואין ראוי לישב עליו ולזה לא יטמא במדרס הזב כמו שהשרשנו פעמים:

עריבת הפיסונות. היא עריבת הבנאים ילושו בו הגיפסיון בש"א שכבר נעשה לקבל ויכוננוהו לישיבה א"כ הוא ראוי למשכב ולזה יטמא במדרס הזב וב"ה אומרים שאינו ראוי לישיבה א"כ לא יטמא במדרס הזב ואמנם יטמא בטומאת מת להיותו כלי מעשה ויחזור אב הטומאה במת לפי מה שהשרשנו בפתיחה עוד חזר אל הבדל אחר ואמר שהעריבה ר"ל עריבת העץ כאשר היתה מחזקת משני לוגין עד ט' קבין והן ל"ו לוגים ואחר ניקבה הנה היא אז אינה ראויה ללוש בה וראויה לכפותה ולישב עליה ולזה טמאה במדרס הנה היא ראויה למשכב לבד ולא תטמא במת מפני שהיא כבר נפסדה מדין הכלים ואם עזבוה במים עד שנסתם הנקב כמו שיקרה לקצת מיני העצים שיתפחו במים הנה כבר שבה כלי ותטמא אז טומאת מת ולא תטמא אז במשכב הזב לפי שהיא אז עריבת הלישה ולא תעשה עריבת הלישה לישב עליה ולא תהיה משכב. והוא אמרם בהש"ס (שבת דף נט.) אומרים במדרס עמוד ונעשה מלאכתנו כלומר כי כאשר ישב הזב על כלי לא יעשה לישיבה אלא לשימוש אחר עד שנאמר לו קום מזאת העריבה ונלוש בה הנה היא לא תחזור משכב אבל אם נגע בה גופו יהיה דינה דין כלים שנגע בהן הזב אשר הן ראשון לא אב ושמור אלו הענינים ואני אבאר זה השרש בהלכה של אחר זה. עוד אמר שאם שם זאת העריבה במקום שנושב רוח מזרחית ואבד אותה ופתח הסדיקה חזרה כמו שהיתה שתטמא במדרס הזב ולא תטמא במת כמו לפנים אשר זכרנו והשמיענו זאת ההלכה כי כאשר נסתם הסדק במים כאשר נתפח העץ נחשבהו סתום וישוב כלי קבול וכאשר הסכימו בזה השרש אשר זכרנו והוא שכלי עץ המקבלין כאשר היו שלימים ויוכשרו למה שנעשו לו לא יטמאו משום משכב והנה כאשר נשברו וחזרו שלא הוכשרו למה שנעשו לו ויטהרו מטומאת מת וחזרו אז ראוין למשכב יטמאו במדרס הזב. אמר על זה השרש זה חומר בשירי כלי עץ מבתחלתן הביא במשל אלו הענינים כלי נצרים לפי שבתחלת עשייתן לא יקבלו טומאה עד שתשלם שפת הכלי ובסופן כאשר נשרו שפתותיהן אע"פ שלא נשאר מהן אלא שיעור מועט הנה הן יקבלו טומאה והוא אומרו כל שהן הנה גם זה חמור בסופו מבתחלתו:

וכלי נצרים. הן הכלים אשר יעשו מהקנים הדקים כמו הסלים וכיוצא בהן וכבר קדם לך בפ' ט"ז שסלים של עץ משיחסם ואז יקבלו טומאה וביארנו שם שענין יחסם עשיית שפת הכלים העגולה בפי הכלי מסכת כלים פרק כ משנה ג (ג) חבור לטומאה בשעת מלאכה. ר"ל כאשר יבקע בזה הקורדום יהיה זה המקל חבור ואם נגע אז שרץ במקל כבר נטמא הקורדום כולו אולם שלא בשעת המלאכה הנה אינו חבור ואם נגע שרץ במקל לא נטמא הקורדום כי איננו ידו כ"א ע"ד השמוש:

ודיוסטר. היא מלה מורכבת פירוש דיו סטר וכבר ביארנו פעמים שדיו שנים וסטר צד מאמרו ולסטר משכנא וביאור חבור המלה בעל שני צדדים והן שני כלים אשר יעשו מעץ יתחבר אחד מהן בשני בעת המלאכה לבד ואשר יחברם הוא מסמר ארוך וירכב בנקב שלהן בעת חבורן וזה הכלי היה אצלם מן כלי האורגין ועל זה המסמר הארוך היו משימים השתי או הערב. ובתוספתא [שם פ"א] אמרו מסמר שנתנו בדיוסטר להיות מיסך עליו. עוד אמר שאם קבע זה הדיוסטר בחתיכת עץ והוא אמרו קבעו בכלונס הוא נס גדול כמו שקדם במדות (פ"ג) באמרם כלונסות של ארז הנה כאשר נתחבר נטמא הדיוסטר בכללו כאשר נגעה באחד מחלקיו אחר שקבעו בעץ שב בדמיון כלי אחד אבל אין זה הדיוסטר בכללו חבור לזה העץ אשר תקע אותו בו עד אשר נאמר כי כאשר נגע שרץ בקצה זה העץ נטמא הדיוסטר אשר בחלק השני כי זה העץ לא יטמא לפי שאינו כלי כלל וזהו ענין אמרו אינו חבור לו ר"ל שהדיוסטר הקבוע חבור לזולתה אשר נקבע בו. ואם נמצא בקצה זה הכלונס דיוסטר אשר הוא כלי בקצה העץ ומעצם העץ הנה לא יטמא מן העץ זולת מה שקרב מן הכלי ממה שיצטרך אליו הכלי ויעמוד צורתו אם נחתך מן העץ. עוד חזר אל כסא אשר יטמא במשכב הזב בלא ספק לפי שהוא נעשה לישיבה ואמר כסא שקבעו בכלונס טמא ר"ל שהוא יטמא במדרס כמו שהיה קודם ואינו חבור ר"ל כי כאשר ישב הזב על העץ לא יטמא הכסא לפי שהכלונס לא יטמא כמו שזכרנו איך שתגיע אליו הטומאה ואם שם בקצה העץ כסא מעצם הכסא הנה לא יטמא ג"כ רק הכסא לבד כאשר דרס עליו הזב ואם תקע כסא בקצה המעצר אשר יעצרו בו הזיתים והוא אשר תקרא קורת בית הבד הנה הכסא טמא גם כן ואינו חבור אולם אם נעשה מקצה זה העץ כסא והיה הכסא מעצם קורת בית הבד הנה זה הכסא כאשר דרס עליו הזב לא ישוב משכב וזה שהשרש אצלנו כמו שקדם שהזב כאשר ישב על דבר שהוא ראוי למושב אבל זה הדבר הוא כלי לשמוש אחר כגון שיקח מדה מן המדות או עריבת עץ והדומה לזה ויהפכה וישב עליה הנה אין ספק שזה הכלי אשר ישב עליו הוא ראוי לישיבה אבל לא נעשה לזה כלל כי לא נעשה המדה כ"א למוד בה והעריבה כ"א ללוש בה ולזה אפשר שנאמר לזה כאשר ישב על כלי מאלו הכלים קום מזאת המדה ונמוד בה או קום מזאת העריבה ונלוש בה וכן ג"כ נאמר לו בכאן קום מזה העץ ונעצור בו הזיתים ואם היה הכסא אשר בקצהו אמנם נעשה לישיבה אבל להיותו מעצם העץ והעץ עצמו אפשר שנאמר לו בו עמוד ונעשה מלאכתנו הנה זה הכסא לא יטמא משום מושב ואל זה הענין כיון ביאור זאת ההלכה. ואשוב אל שלימות ביאור זה השורש והוא שכל מה שלא נעשה מתחלת ענינו לישיבה אם ישב עליו הזב נוכל לומר לו קום מזה הכלי ונעשה בו זה השימוש הפלוני בלתי הישיבה עליו הנה הוא לא יטמא משום משכב ומושב והשרש אצלנו אומרים בזב עמוד ונעשה מלאכתנו ואמר בזב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא ואמר בת"כ אשר ישב עליו יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה ת"ל כלי לא אבן ולא קורה אוציא את אלו ולא אוציא כלי גללים ושל אבנים ושל אדמה ת"ל הכלי כלי המיוחד ר"ל המיוחד לקבל טומאה והכלים אשר יעשו מאלו הג' מינים לא יטמאו כלל כמו שקדם ביאורו. עוד אמר שם אין לי אלא כסא וספסל וקתדרא המיוחדים מנין תיבת הבלנים תיבה שפתחה מצדה עריבה משני לוגין ועד תשעה קבין שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת תלמוד לומר וכל הכלי ריבה יכול אפילו כפה סאה וישב עליה תרקב וישב עליו תלמוד לומר אשר ישב המיוחד לישיבה לא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ושמור זה השרש ולא נצטרך לכפלו במה שעתיד שכבר הפלגנו בביאורו ובפירושו

מסכת כלים פרק כ משנה ד (ד) עד שיקצע. עד שיחתוך קצוותיה וישוה אותם לישיבה ויהיה שם מעשה. אולם מחשבה לבד הנה לא תועיל בה ואחר זה השווי תהיה ראוי למושב:

אע"פ שקבעה בכותל טמאה. ר"ל בטומאת שרץ לפי שהכלי אשר יקבל טומאה כפי צורתו כאשר נקבע בכותל או בארץ הנה הוא יקבל טומאה כמו שהוא לפי דעת חכמים כמו שהתבאר מדעתם בט"ו מזאת המסכתא גבי דף של נחתומים וכן בסוף חגיגה (דף כז.) והלכה כחכמים. ואמנם יהיה המחובר לקרקע כקרקע ולא יקבל טומאה אצל חכמים כאשר נעשה זה הדבר מתחלתו בקרקע או נעשה לשמש את הקרקע כמו שקדם

מסכת כלים פרק כ משנה ה (ה) נבאר אמתת שם הנדבך כי כבר נפלו בו רעיון רב לרבים וזה כי לבנאים שני לוחות באורך כל [צ"ל לוח] רוח כמו ו' אמות ובגבהם קרוב משני אמות ויעמידו לוח בכאן ולוח בכאן וביניהם מן המרחק שיעור אשר ירצו שישימו עובי הכותל עוד ימשכו ביניהן שני עצים ויקשרו אותן בקישורים עוד ישפכו העפר בין שתי הלוחות ויכו בכשילין עד שיגבה הכותל ויקראו זה הבנאין אלטפיא"ה וכל אחד מאלו הלוחות יקרא נדבך. ובזבים (פ"ה מ"ב) אמרו אצבעו של זב תחת הנדבך ר"ל תחת זה הלוח ואמרם (ברכות דף טז.) האומנים קורין בראש הנדבך ר"ל על הכותל שבין שני הנדבכין כאשר ידביקוהו כמו שביארנו. וכופת הוא חתיכת עץ בלתי חלקה יקבעו בכותל וידביקו עליה הטאפיא לקשור שני הכותלים קצתה בקצתה ויקראו זה העץ אשר יקבעו בכותלים הבנאים הקשר להיותו קושר הכתלים ויתקיימו קצתם בקצתם ולו שני קשתות והוא דומה לכסא ואמר כי כאשר קבעו בראש הכותל ולא בנה עליו וישב עליו הזב טימא אותם על השרש אשר ביארנו בכאן בזה הפרק באמרו אע"פ שקבעה בכותל וכן אם בנה למעלה ולא קבעה וישב הזב על הבנין נטמא הכסא לפי מה שבארתי לך בראש זאת המסכתא שהזב מטמא המשכב ואע"פ שהיה המשכב תחת אבן מסמא. ואם קבעה ובנה עליה והגיע בין שני הכותלים הנה כבר חזר מכלל הכותל וחלק מחלקיו ולא יטמא. וזה הדין בעצמו במפץ והוא מין גמי או קנה והדומה לו מן המחצלאות אשר יעשו מהן עליה או תקרה כאשר נתנו אותו על הקורות וקבעוהו ולא השליכו עליו הטיט והאבנים והוא אשר יקרא מעזיבה או נתנו עליו הטיט והאבנים והשלימו השטח ולא קבעוהו עם הקורות הנה הוא גם כן יטמא מן תחת השטח כאשר ישב על השטח כמו שהשרשנו. ודע שהאריגות אשר יארגו מהקנים והאמרינש והדומה להן ויעשה מהן מחצלת ושטיחים הן אשר יקראו מפץ ולזה המפץ דין ייחד בו ביאורו הש"ס והנני עתיד לבאר זה במקומו בפרק כ"ג מזאת המסכתא:

אם כדרך קבלתה. שקבעה בקרקעית התיבה או המגדל ושלא כדרך קבלתה שקבעה באחד מן הצדדים או קבע צד הכלי בקרקע התיבה אשר אין ראוי שיושם בו דבר ויקבלהו כאשר ימלא המגדל או התיבה

מסכת כלים פרק כ משנה ו (ו) סדין. הוא הרדיד הקטן אשר יקנחו בו האנשים ושמו המפורסם במערב אחר"ס ובמצרים ערצ"י:

וילון. המסך ומבואר שהמסך תטמא כמת לפי שהוא מכלל הבגדים ולא יטמא במדרס הזב ושיהיה משכב לפי שהוא לא נעשה לשכיבה כמו שהתבאר בזה הפרק:
עוד שאל ואמר מאימתי היא טהרתו רוצה לומר מתי תסור ממנה טומאת מדרס ולא ישאר אב הטומאה ויהיה מוכן לטומאת מת והדומה לה כדין כל מסך ואמרו בית שמאי משיתבר רוצה לומר כאשר ישברוהו בחוט באורך ורוחב כמו שיעשו במסך ובית הלל אומרים כאשר יקשרו בו לולאות אשר יתלה בהן ורבי עקיבא אומר מעת שיתלו אותו על השער או על המטה והלכה כבית הלל. וכבר יראה מן התוספתא שאמרו בכאן טהור מן המדרס אבל טמא טמא מת ענינו שזה הוילון לא ישאר אב הטומאה כמו שהיה ר"ל משכב אבל ישוב כמו כלי שנטמא בטמא מת שהוא ראשון ויהיה זה המאמר כמו המאמר אשר נבאר בכ"ז מזאת המסכת והוא אמרם וסדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ר"ל שהוא ירד מדרגה וישוב ראשון כמו כלי שנגע במדרס וכן בכאן אמר שהוא ישוב כמו כלים אשר נטמאו במת כאשר נגעו במדרס ישובו ראשון לפי מה שהשרשנו. וזהו לשון התוספתא בזה סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון הרי הוא כטמא מת המקבל טומאת מדרס ושני המאמרים יחד אמיתיים לפי שזה הוילון הוא יקבל טומאת מת בעתיד והוא ג"כ בדמיון כלים שנגעו במדרס כמו שהתבאר במקומו ואשר יתוקן על זה השרש הוא שיהיה אמרו סדין שהוא טמא מדרס שיעורו שהוא ראוי להיות מדרס עשאו וילון טהור מלעשות מדרס ועדיין הוא ראוי ליטמא במת וזה השיעור הוא האמת

מסכת כלים פרק כ משנה ז (ז) כבר ידעת שהמחצלת היא המחצלת העשויה בקנים וחבלים והדומה להן ויטמאו במשכב הזב לפי מה שביארנו בסוף י"ז מזו המסכת ואמר בכאן כי כאשר משך הקנים על אורך המחצלת שהיא אינה ראויה אז למשכב והוא אמרו טהורה וחכ"א עד שימשוך הקנים עליו משלשה צדדים על דמיון הכ"ף והוא אמרו כמין כי ואז תהיה טהורה ולא תטמא במשכב הזב ורוצה בכאן באמרו כמין כי כמין כ"ף יונית כמו שביארנו במנחות (דף כד) וכאשר משך הקנה על רחבה והיו הקנים קרובים אין בין האחד והשני ד' טפחים אשר הוא שיעור מקום ואין ראוי לישב בין כל שני קנים מהן הנה היא טהורה שאלו הקנים ימנעו הישיבה עליהן ויוציאהו מגדר המשכב וכאשר נחלקה לרחבה אמר רבי יהודה שהיא אז לא תטמא במשכב הזב כאשר נשברו הקנים שלה בחצי:

ראשי מעדנים. הן קצות הקשרים הגדולים אשר יקשרו בקצות החבל אשר יארגו בם המחצלאות ויחבר הקנים או האמרינש שלה קצתם עם קצתם וכן הוא פירוש פסוק (שמואל א טו) וילך אליו אגג מעדנות פי' מקושר הידים וזה נגזר מאמרו (איוב לח) התקשר מעדנות כימה וכאשר התירו קצות החבל הנה כבר נשרו כולן ושבו בדמיון קנים מפורדים ולזה לא תטמא במדרס הזב:
ואם נחלקה על ארכה. ושבה חלקה אם נשאר ממנה ברחבה ששה טפחים ויהיה עליה שלשה החבלים מקושרים הקצוות כזה הנה הן יטמאו במדרס הזב ואם נשאר ממנו פחות הנה הן לא יטמאו. ובתוספתא אמר ואם מתחלה עשאה לכך אפילו פחות מכאן טמאות. ואמנם זה השיעור הנזכר בכאן הוא בשירי מחצלת וכבר ביארנו שהקנוב הוא חתוך הקצוות היוצאין מהאריגה והנה היא תטמא במשכב הזב ואין הלכה כר"י והלכה כחכמים

מסכת כלים פרק כא משנה א (א) נבאר השמות מזאת ההלכה ואחר נגיד עניניה ונאמר כי האורגים יעמידו להן שתי קורות אחד ממעל להן ועליה כרוך השתי והשני קרובה לארץ וכל מה שיארגו מן הבגד כרוך עליה והשתי נמשך בין שתי הקורות שם הקורה העליונה נקרא כובד העליון ושם השפלה כובד התחתון:

ונירים. הן חוטין הארוגים על הקנה אשר בעבורה יגבהו קצת החוטין ויעשו דרך ילך בו האריג בחוט:
וקירוס. הוא כמו מסרק אשר יכו בו האריגה ויחברו בו החוטין:
וחוט שהעבירו על גבי הארגמן. הוא החוט הנדבק ביריעה כוונת הרוקם להעזר בו בהתכנס רקם היריעה בארגמן וכאשר השליך האורג החוט והכה במסרק ונשאר קצת החוט היוצא משפת היריעה וזה החוט יקרא עירה מענין תלייה לפי שהעירה הוא הנתלה הדבק ואם היה כוונת האורג שיעזוב זה החוט יוצא משפת הבגד וישליך חוט אחר זולתה הוא עירה שאינו עתיד להחזירה ואם היה כוונתו שישוב זה החוט בעצמו באריגת הבגד מהצד האחר כמו שיעשה האורג תמיד שהוא ישוב החוט מיד ליד הנה זה החוט יקרא עירה שהוא עתיד להחזירה:

ונפש המסכת. הוא חוט הערב אשר ילך בתוך האריגה בין חוט השתי קודם שיכה במסרק ויחבר אותו אל הארוג מהבגד:

ושתי העומד. הוא השתי הנמשך בין שתי הקורות:
וכפול שהעבירו על גבי ארגמן. הוא חוט המוכפל המחובר ביריעה אשר ירקם בו הרוקם עם הארגמן:
ואימה. הארג אשר בארך המסרק אשר עליה המטוה כפול ולזה תקרא אלריב"ה אימה לכפילת הפשתן עליה ועם זה המטוה אשר על המסרק יאמר צמר שעל האימה ובתנאי שיהיה ג"כ מחובר בארג:
ואשוויה. הכוש אשר עליו המטוה אשר ירקמו בו והוא מחובר בבגד:
ופיקה. כוש קטן יוכפל עליו המטוה עד שישוב כמין כדור וכל זמן שנשאר מהמטוה כפול על הפיקה הוא אמרו עד שלא פירעה וכאשר הוסר המטוה ממנה עד שנתגלה ונראה הוא אמרו משפירעה ופירעה הוא הגלוי כי פרעה אהרן וזהו ביאור אלו השמות. ואמנם ענין זאת ההלכה הוא מה שאפרש וזה שהשרש אצלנו שלא יטמא בשאר טומאות זולת הצרעת אם לא הארוג לבד למאמר יתברך (ויקרא יא) או בגד או עור עד שיהיה בגד ואמרו מה בגד טווי ואריג אף כל טווי ואריג ואם היה הבגד בעת אריגתו ונטמא ממנו במת כבר נטמא. וכבר ביארנו דין בגד שנטמא במת מהו בפתיחת דברינו ואמרנו כי כאשר יגע באחד מכלי הטומאה או בחוטין הנדבקים באריגה כדין אשר יגע בדבר המחובר חבור חזק נטמאה וכאילו כבר נגע בבגד שנטמא ודין כאשר נגע במה שהוא חוץ לבגד הארוג ואינו מחובר בו כמו העץ והנייר והמסרק או במה שהוא מחובר אבל הוא בלתי נאות עליו כמו עירה שאינה עתיד להחזירה שהוא כמי שלא נגעו בבגד שנטמא במת

מסכת כלים פרק כא משנה ב (ב) הכוונה בזאת ההלכה כמו כוונת אשר לפניה ולזה שהוא יאמר כי כאשר נטמאה העגלה או המחרישה או הדברים המחוברים בהן יחשב כמו הדבר אשר נטמא וכבר ביארנו בפרק י"ד מזאת המסכתא העול והקטרב שהן מכלי העגלות וציירנו זה. ועין הוא הטבעת אשר תעשה מהבגד הנכנס בצואר הבהמה כדי שלא תתנגע בקצות הקטרב. ועבות. הדבר אשר ימשיכו בו העגלה ותתקשר בהן:

וחרב. עץ דמיון סייף ניתן בעץ המחרישה מחובר בו והוא אשר בו יחזיק המחרשת בידו:
וכורך. הוא עץ המעוות אשר ירכיבו בו והוא דומה למרכב האדם והוא אשר יתפשט עם שטח הארץ ולזה תקרא כורך:
וביצול. הוא בית יד המרכב במחרישה אשר יטה בה המחרישה כאשר ירצה והוא נגזר מתרגום (שמות כג) לא תטה אשר הוא לא תצלי:
ועין של מתכת. טבעת ברזל:
ולחיים. שני עצים בקצה העול:

ועירים. אלתא אקאת ואין הלכה כר' יהודה מסכת כלים פרק כא משנה ג (ג) תמונת המגירה מפורסמת ממה שאבאר שני עצים הנצבים אשר יחזיקו היד בכל אחד מהן בעת שינסרו יקרא כל אחד מהן יד מגירה וחוט השיעור אשר יקשרו בו המגירה בעליונו שני העצים הנצבים הוא אשר יקרא חוט ומשיחה לפי שהוא כבר היה חוט וכבר יהיה משיחה והעץ הארוך אשר באמצע אלו שני העצים והוא על ארך ברזל המגירה הוא אשר יקרא אמה וכן בקצה הברזל שני עצים נמשכים קטנים יקראו סניפין והן יסבבו בשני העצים הנצבים בעץ שלישי וגם כן מחודד יפתולו בו החוט אשר ממעל שני העצים עד שתתקיים ותתחזק קצתו בעץ האמצעי הנקרא אמה וזה כולו מבואר מצורת המגירה:

ומכבש של חרש. הוא כלי אשר יעמידו בו הנגרים העצים העקומים. וקשתנית קשת המקבת שאוחז ידו עליו בעת שנוקב:
ומסר גדול. צורתו ג"כ ידועה וזה שיעשה מרובע ארוך מעץ דק והמגירה באמצע וזה המרובע יקרא מלבן של מסר הגדול:
ואמרו ביתר ובקשת. רצה בו אם נטמא החץ והוא על הקשת הנה אשר יגע ביתר או בקשת טהור והוא אמרו אף על פי שמתוחה טהורה ואע"פ שהיתה הקשת והחץ בו:
ואישות. מין מהחגב והיא בריה שאין לה עינים כמו שביארנו במו"ק (דף ו:) ותהיה גם כן בקשת ויתר ובו חץ ברזל ואמר כי כאשר נטמא חץ הברזל הנה המצודה טהור לפי שלא יתחבר בין החץ והקשת ור' יהודה אומר שכל מה שתהיה בקשת מיתר הנה הציידין כולן תטמאו בהטמאות החץ ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת כלים פרק כב משנה א (א) דלופקי. הוא שולחן מוכן לשתיה והוא ארוך ובו מקומות לכלי היין ולכלי הפירות ותקרא אצלנו מנקלה:

ושיש. אבן גלל והמבואר שאם חיפן כולן בשיש ולא יניחו ממנו מקום שהן טהורים לפי שהכלים המכוסים לא יקבלו טומאה כמו שביארנו ואין הלכה כר' יהודה

מסכת כלים פרק כב משנה ב (ב) אמר כי כאשר הוסר מהשלחן אחד מן השלש רגלים אשר לו הנה הוא אינו ראוי לאכול עליו ואם נטלו כולן הנה ראוי לאכול עליו כמו טבלא כשחישב עליו והוא יקבל טומאה ור"י אומר שלא תצטרך למחשבה כל זמן שתכשר לאכול עליו הנה הוא יקבל טומאה וכן הדין בדלופקי מסכת כלים פרק כב משנה ג (ג) כסא וספסל ודרגש ושרפרף. כולן מינים מהכסא התחלפו שמותם לפי התחלף תמונתן וגדולתן וקטנותן: וקתדרא. תיבה מעץ ישבו בתוכה הנשים שמותם טמאריי"ה ואמר ניטל אחד מראשיו רוצה לומר אחד מהצדדין אשר אצל ראש הכסא מסכת כלים פרק כב משנה ד (ד) כסא הכלה. הוא המחופה באבנים ודומיהן והוא אשר יקראוהו חפוי וכאשר הוסר ממנו הרי הוא כאילו נשבר ולזה לא יטמא מדרס וב"ש אומרים שהוא כסא עץ וראוי לישב עליו ולזה טמא מדרס ואע"פ שהוסר החפוי:

מלבן של כסא. הוא מרובע יורכב על הכסא וישב למעלה [צ"ל ואמר שמאי] ואמרו ב"ש שהוא יטמא מדרס כשישב עליו ואם לא ישב עליו לבדו הנה אם קבעו כסא בעריבה הוא טהור ולא יטמא במדרס לחבורו בעריבה אשר לא תטמא במדרס כמו שביארנו בפרק עשרים ואמר שמאי שאפילו היה הכסא מעריבה ר"ל שנמצא עם העריבה מעץ אחד הנה הוא טמא מדרס אם ישב עליו ואין הלכה כשמאי

מסכת כלים פרק כב משנה ה (ה) כאשר לא יהיו חפויו בולטים על שטח הכסא אבל שוין עמו הנה הוא טמא מדרס ואפילו הוסרו קצת החפוים לפי שיהפכוהו על פניו וישבו עליו הפוך כמו שהראתי לך קודם כאשר לא היו חפויו בולטין עד שימנעו מלהפוך אותו על פניו מסכת כלים פרק כב משנה ו (ו) זאת התמונה מהחפוי מפורסם אצלם והיה להן יוצא ובא הוא בתוך החפוי וחפויים רבים יוצאים מזה והן חפוייו החיצונים ומתמונתו הוא מבואר כי כאשר ישאר אחד מן החפויין הנה נשאר בתמונתו ולזה יטמא מדרס ור"ש יתנה כשישאר מן החפוי הפנימי והוא רחב טפח ואין הלכה כר"ש מסכת כלים פרק כב משנה ז (ז) ידוע שהכסא אמנם נעשה לישב עליו והוא העיקר ואמנם יטמא במדרס הזב וכאשר בטל ממנו זה הענין יטהר מן המדרס בהסרת החפויין ואע"פ שנשאר בו בית קבול שהוא לא יטמא משום כלי קבול כשלא נעשה להיות כלי קבול הנה כבר בטל ממנו עיקר הדבר אשר נעשה בעבורו והוא המושב ואיך ישאר בו דין המתחדש בו והיותו כלי קבול ואין הלכה כרבי עקיבא והלכה כר' יהודה לפי שהכל הולך על השרשים אשר קדמו לחכמים בפרק י"ט מסכת כלים פרק כב משנה ח (ח) זאת השידה היא המוכנת לה בית קבול בעליונה ובו בית קבול בשפלותה:

והדפין. הן הדפין אשר בצדדין:

וישיבת הסתת. המקום אשר ישב בו המסתת והוא יכין לו מקום ישב בו בקצה העץ ואבן על הקצה האחר והלכה כחכמים מסכת כלים פרק כב משנה ט (ט) כבר ביארנו כופת שהיא חתיכת עץ ואמר כי כאשר יוקח זה העץ וסרקו או כרכמו לעשות ממנו פני הכותל הנה הוא כאשר היה לו צורת כלי ויטמא כמו שיטמא כלי עץ וחכמים אומרים שהוא לא יהיה מכלל הכלים בעבור הכרכום לבדו עד שיחוק בו מעט שישתמש בו ואז תהיה כלי. וכבר ביארנו בפרק כ' שהסל והכלכלה והדומה אליה לא מטמא משום מושב ואמר כי כאשר מלאוהו מוכין והן חתיכות צמר ופשתן ותיקנן והאחד ממנו מוך עוד ארג סבכה ע"פ זה הסל או הכלכלה אז יהיה ראוי למושב ויטמא מדרס ותרגום סבכה סרדא והלכה כחכמים מסכת כלים פרק כב משנה י (י) אסלה. כדור מברזל ובו מקום ישבו עליו בעת הצורך לבית הכסא ועליו כסוי מעור יכוסה בו:

וטרסקל. סל קטן ולו חפוי מעור ג"כ מחובר וכאשר הוסר הכסוי ישאר בלתי אינו ראוי לדבר לא שישב עליו לקטנותו ולא לשום בו דבר להעדר הצדדין:
וכסא המרחצאות. הם משיש ואמר שהוא אם היה לוח משיש ולו שני רגלים מעץ וישב הזב על זה הכסא שהוא יטמא ר"ל שרגליו יהיו משכב עם היות השיש עצמו לא יטמא ואם היה אחד משני הרגלים של שיש ג"כ הנה הכל טהור לפי שהוא כסא של אבן:
ואמרו ששיגמן כמו מאמר ששעמן ושעם הוא הגמי והכוונה בזה כי כאשר נמשכו עד ששבו לוח אחד והבלנין ישבו עליהן והמים ילכו תחתיהן אומרים חכמים שהן לא יטמאו במדרס הזב כאשר עשייתם הוא לילך המים תחתיהן ויעשה מן הקנים והקנים יגביהן ויעשו ג"כ מן גמי ישליכו עליו הבגדים וידליקו האש בקטורים עד שיתקטרו הבגדים ושמו בלשון ערב קנקלין ושמו המפורסם במצרים אלמיש"ן ואם היו בו שני מקומות יקבלו הבגדים ישוב ככלי קבול ואם היה עשוי ככוורת והוא שתהיה עוברת משני הצדדין הנה הוא לא יטמא והלכה כחכמים

מסכת כלים פרק כג משנה א (א) כדור. הוא הכדור ישחקו בו. ואימום. הוא דפוס של מנעל:

וקמיע ותפילין ידועים. ואלו המנויין כולן חיצוניהן מעור ובתוך הכדור סובין או מוכין וכן האימום ובתוך הקמיע והתפילין בתים הכתובות בו. ואמר כי כאשר הכלי נגע במת והיה זה הכלי אב הטומאה אחר נקרע העור הנה אשר יגע בדבר אשר הוא תוך העור טהור לפי שאינו מעצם הכלי ולא מחובר אליו:

ואוכף. הוא דמיון המרדע מפורסם הצורה וירכבו עליו מסכת כלים פרק כג משנה ב (ב) לשון התורה בזב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא (ויקרא טו) הנה הוא ימנה הדברים אשר ירכב עליו הזב ואע"פ שיש בינו ובינם מסכים הרבה הנה הוא יטמאם ויתחייב להן דיני המרכב כאשר הן נעשים לרכיבה:

וזריז האשקלוני. הוא חגורה רחבה תרגום ויחבש וזריז:
ועביט. עגלה יעשו על גב הגמל וירכבו עליו תרגום בכר הגמל (בראשית לא) בעביטא דגמלא:
וטפיטן של סוס. סרג אלפרס ואמר ר' יוסי שהטפיטן לא יהיה מרכב הזב אבל אמנם יהיה מושב שלא נעשה לרכיבה אלא לעמוד עליו וכבר ביארנו בפרק שמונה עשר שהזב כאשר עומד על דבר אשר יטמא במדרס הזב הנה ישימהו מושב:
וקומפון. שדה ששוחקים בו המלכים שמו בלשון יון קומפון ובלשון לעז קמפו אולם אוכף הנאקה הנה הוא יטמא משום מושב והוא ענין אמרו טמא לפי שהוא ישב עליו ואין הלכה כר' יוסי

מסכת כלים פרק כג משנה ג (ג) בעבור שקדם מחלוקת בין ר' יוסי וחכמים בטפיטן של סוס אם הוא מרכב או מושב וכן אמרנו באוכף של נאקה שהוא מושב לא מרכב שאל ואמר מה בין מרכב למושב שזה אב הטומאה וזה אב הטומאה ואמר שהמרכב חלק מגעו ממשאו לפי שהאדם אשר יגע במרכב הזב יטמא ולא יטמא בגדים בשעת מגעו ואשר ישאהו הוא טמא ומטמא בגדים בשעת נשיאותו אולם המושב שוה בו הנגיעה והמשא שהוא מטמא בגדים וכבר הקדמתי אלו השרשים כולן וביארנו ראייתם בפתיחת דברינו בזאת המסכתא עם הפרק הראשון ממנו ואנחנו נבאר זה ג"כ בזבין:

והתפית. הן עצים ישימו אותן על גבי החמור ויעתקו עליהן המשואות וא"א לאדם לרכוב עליו אם לא בשינוי נקביו או בהסרת העצים אשר בין הנקבים ושם זאת התמונה האוכף הפרסי

מסכת כלים פרק כג משנה ד (ד) הרי אלו טמאים מדרס. ואע"פ שלא נעשו לישב עליהן ואמנם נעשו בחק המת אשר אין לו משכב ומושב כמו שביארנו בפתיחת דברינו:

ומשבר של חיה. הוא הכסא אשר יעשה לאשה ההרה לישב עליו אצל הלידה כמו (ישעיה לז) כי באו בנים עד משבר:

שהוא כורם עליו. ישים עליו הבגדים עד שיהו מקופלים ואין הלכה כר' יוסי מסכת כלים פרק כג משנה ה (ה) חרם. של השבכה אשר יצודו בו הדגים וכן רשתות ומכמרות שם סבכות הציידים והן כולן מלשון עברית. אמר (חבקוק א) יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו ואמר (איכה א) פרש רשת:

וזוטו. הוא שפת הסבכה והוא מקום דומה לכלי צר הפה מאד והוא בדמיון בגד ולזה הוא טמא:
ומדף. הוא לוח מסובך מעץ ובזה העץ מסובך דבר יחזיק בה הצייד מרחוק וכאשר ינוח העוף בזה הכלי ינתק החוט ויפול עליו זה הלוח:
פלצור. הוא מעץ ג"כ יצודו בו העופות:
ומצודות הסכרים. מצודות יפסיקו המים בימים עד שיתקבצו שם הדגים ואחר יוציאו המים וישארו שם הדגים וזאת המצודה צורות מפורסמות אצלן ויקראו סכרים להיות חותכים דרך המים וסוכרין מעבריהן כמו (בראשית ח) ויסכרו מעיינות תהום:
והאקון. הוא הסל אשר יצודו בו הדגים והוא מפורסם אצל הכל:

והרטוב. מכלי ציידי העופות והוא מכלי עץ: והכלוב. הוא גאביא"ה בלע"ז מלשון ככלוב מלא עוף (ירמיה ה מסכת כלים פרק כד משנה א (א) לא יעלם ממך בכל זה הפרק השרש אשר קדם זכרו והוא אמרם כל הטמא מדרס טמא טמא מת וכן כאשר תשמע תמיד מדבר מהדברים שהוא טמא מת אין הכוונה שהדבר לא יטמא בטומאה מן הטומאות זולת טמא מת אמנם הכוונה שזה הדבר לא יטמא במדרס הזב ויהיה מושב אבל הוא מטמא במת ובשאר טומאות ובמגע הזב ויהיה ראשון לטומאה לא אב לפי השרשים הקודמים בפתיחה ואחר שתשמור זה הענין לא ישאר בזה בלתי ביאור השמות עם ההערה על קצת ענינים. וכאשר היה התריס כפוף ר"ל הפוך השפה הנה ראוי למושב וזה טמא מדרס: וקונפון. הוא שדה. ודיצת הערביים הוא תריס קטן יקרא אלאגפ"ה אין ראוי לדבר זולת ללעג ולשחוק מסכת כלים פרק כד משנה ב (ב) זה מבואר וכבר הקדמתי שרשו וביאור אלו השמות כבר קדמו ג"כ מסכת כלים פרק כד משנה ג (ג) הבאה במדה. היא אשר תחזיק ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש שהיא לא תטמא באופן מאופני הטומאה כלל כמו שביארנו בפרק י"ב [צ"ל ט"ו] מזאת המסכתא וכבר הקדמתי ביאור שרשי שארית ההלכה בפרק כ מסכת כלים פרק כד משנה ה (ה) תרבוס. כלי מעור ואשר היא אצל המקיזים יעשו לישב עליה או לסמוך עליה ולזה טמאה מדרס ושרש זה כבר התבאר בפרק כ' והעור אשר יעשה להשיר עליו הזיתים אינו כלי ולזה אין בו טומאה כלל מסכת כלים פרק כד משנה ו (ו) בסיס. היא תושבת תרגום כנו בסיסיה ואלו הדינים ראוין להן לפי תמונתן ומה שנעשו אליו ובעבורו שכל מה שנעשה למושב טמא מדרס וכל מה שהיה מן הכלים לא נעשו למושב הנה הוא טמא טמא מת ושאר הטומאות כמו שהשרשנו בראש זה הפרק וכל מה שאין עליו צורת כלי בשום פנים הנה הוא טהור מכל טומאה ר"ל שלא יקבל טומאה כלל מסכת כלים פרק כד משנה ז (ז) פנקסיות. הן כל שתי לוחות מזדווגות יהיו לסופר או לזולתן ושם פנקס על האמת אמנם הוא לסופר. ואפיפורן הוא כסא של פרקים כאשר יתפשט יהיו שתי לוחות וישב הסופר עליו וכאשר יתקבץ ישוב לוח אחד וצורתו מפורסמת אצל האנשים כולן וכבר בארתיו לך בפ' ט"ז:

ובית קבול שעוה. מקום ישימו בו השעוה וכבר בארתיו לך בפ' י"ז:

וחלקה. הוא לוח פשוט אין לו בית קיבול ולא כלי קיבול ולא תורת כלי עליו יהיה מפשוטי כלי עץ לקטנותו ולזה טהור מכלום מסכת כלים פרק כד משנה ח (ח) זגגין. בעלי הזכוכית שהם יסדרו עליו כלי זכוכית כאשר נעשו: ושל סרגין. אשר ישימו עליו השבכין תרגום סריגין שבכין מסכת כלים פרק כד משנה ט (ט) משפלות. הוא כלי הנקרא שדריא"ש:

והפוחלץ. ידמה שבכה מחבלים יעתקו אותו על הגמלים ומפורסמת היא אצלן וידונו עליה שלא תטמא כלל לפי שהיא אינה צרת הנקבים כמו משפלת של תבן ויהיה כלי קבול ואינן ראוין לישב עליהן לעובי חבליהן ולזה לא תטמא במדרס ולזה היא טהורה מכלום

מסכת כלים פרק כד משנה י (י) כבר ייעדנו בפ"כ בביאור המפץ ומשפטו בזה המקום ואומר שהאריגות הפשוטות אשר יארגו מהאמרינ"ש והקנים והגמי והגומא וכפות התמרים והחריות והדומה לזה הוא אשר יקראו מפץ ושמור התנאי אשר התנינו באמרנו פשוטות שהן בדמיון המחצלאות וידוע שכבר יעשו מאלו האריגות כלים כמו הקופות והסלים והדומה להן והן מכלל כלי עץ כמו שביארנו פעמים לפי שיש להן בית קבול אולם זה המפץ כבר התבאר בהש"ס בגמרת שבת (דף פד.) שהוא טמא במדרס וטמא טמא מת ר"ל בשאר הטומאות אבל אין לו טהרה במקוה כלל ואמנם טהרתו כשיחתך עד שישאר ממנו פחות משיעור טומאתו שהוא ששה על ששה כמו שהתבאר בכ"ז מזאת המסכתא וזה הדין אשר יחד בו המפץ ושמע לשונם בזה וזה שהוא אמרו שם מדרס כלי חרס מנא לן דטהור ר"ל מאיזו ראיה נלמד שכלי חרס לא יהיה לו משכב הזב שכאשר ישב עליו הזב לא יהיה אב כמו שביארנו בפתיחת זאת המסכתא ולקחו ראיה על זה מאמרו הש"י (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא יש לו טהרה במקוה אף משכבו יש לו טהרה במקוה לאפוקי כלי חרס שאין לו טהרה במקוה כפי מה שהתבאר בתורה שאין לו טהרה אלא שבירה. והקשו בעלי הש"ס ואמרו (שם) מותיב רבי אלעי מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורים בזב ר"ל שטהורים במשכב הזב לפי שהן אינן ראויין למשכב טמאים במת מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת ור"ל המפץ אשר יטמא במשכב הזב שהוא ראוי למשכב והש"י אמר כל משכב הנה התבאר בזאת הברייתא שהמפץ טמא במשכב הזב ואמרו אמאי והא לית ליה טהרה במקוה הנה כמו שיטמא המפץ במשכב הזב אע"פ שאין לו טהרה במקוה כך אפשר שנאמר שכלי חרס יהיה טמא במשכב הזב אע"פ שאין לו טהרה במקוה ותירצו שם על זאת הקושיא ואמרו תרי קראי כתיבי כתיב ואיש אשר יגע במשכבו וכתיב (שם) וכל המשכב אשר ישכב עליו הא כיצד יש במינו אע"ג דלית ליה טהרה במקוה אין במינו מקיש משכבו לו ופירש רבי יוסי הלוי גאון ז"ל זה המאמר שהמפץ כאשר יש במינו מה שיטהר במקוה והן הכלים הנעשים מזאת האריגה בסלים ובקופות הנה הוא יטמא במשכב הזב ואע"פ שאין לו טהרה במקוה וזהו ענין אמרו יש במינו אע"ג דלית ליה טהרה במקוה אולם החרש אשר אין במינו מה שיעשה ממנו דבר שיש לו טהרה במקוה הנה הוא לא יטמא במשכב אבל נאמר מקיש משכבו לו וביאר גם כן טעם אשר התחייב שיהו הכלים הנעשים מהמפץ יש להן טהרה במקוה והמפץ עצמו אין לו טהרה ואמר שהטעם בזה שהקופות והסלים והדומה להן נכנסות במאמר הש"י באמרו (במדבר יט) כל כלי ומאשר כלל בו הטומאה בכלל הכלים ג"כ תטהר במקוה כי בכל מה שגזר בו הטומאה אמר בו אשר במים יובא זולת כלי חרס אולם המפץ הנה אינו בכלל כלים ואמנם חייבנוהו טומאת מדרס ברבוי מאומרו כל המשכב אשר משמעו כל מה שראוי למשכב וזאת המחצלת ראויה למשכב כמו שביארנו עוד חייבנוהו ג"כ טומאת מת מק"ו כמו שקדם מפני מה שאמרנו כי דבר אשר לא יטמא במדרס יטמא במת וזה המפץ אשר יטמא במדרס כ"ש שהוא יטמא במת וכאשר נתרבה לטמא אמרנו נהי דאיתרבי לטומאה אבל לטהרה לא דלא אשכחן בזה קרא כלל לא לטומאה ולא לטהרה וזה הטעם אצלי יותר טוב ממה שנאמר עליו. הנה כבר התבאר לך מכל מה שקדם שהמפץ אין לו טהרה במקוה כמו שבא לשון הש"ס ושמור זה השרש הגדול ויתבאר לך ג"כ מהמפץ על אמתתו ולא אצטרך בביאור אלו השמות במה שעתיד: ושל צבעין. אשר ישימו עליו הצבעים הבגדים: ושל גתות. אשר ישתמשו בו בשעת הגתות לכסות הענבים והזיתים או לאוספן עליהם מסכת כלים פרק כד משנה יא (יא) המקבלים כשיעור. אם תקבל החמת ד' קבין והתורמיל ה' קבין כמו שהתבאר בראש פרק כ' וכבר ביארנו בפרק העשירי שכל מה שיעשה מעור הדג לא יקבל טומאה וכבר הקדמתי לך בי"ז כי כל שבים טהור מסכת כלים פרק כד משנה יב (יב) לשטיח. לפרוש אותו על הארץ ולישב עליו:

לתכריך כלים. יכרכו בו כלים כגון סכינים או מחטין או מספרים:

ושל רצועות. שהוא מוכן לחתוך ממנו רצועות ומנעלים ומה שדומה לזה מסכת כלים פרק כד משנה יג (יג) סדינים. ידועים:

וילון. מסך:

ושל צורות. שיש בו צורות והונחו לעיין בהן הרוקם ויעשה כמותן מסכת כלים פרק כד משנה יד (יד) מטפחת. מנטיל. ואמרו בכאן של ידים רצה לומר העשוי לקנח בה את הידים מסכת כלים פרק כד משנה טו (טו) פרקלינין. יעשו צורת יד מעור ילבשהו האדם הצייד על ידו וישאו ביד ההוא העופות בעלי הצידה ושמותם מפורסם בערבי אלקסא"ט: וקייצים. הם המיבשים הפירות הלחים כתאנים וענבים וכבר התבאר וידעת שם הקייץ מסכת כלים פרק כד משנה טז (טז) סבכה. היא כפה ישאוהו הנשים על ראשן והיא סבכה דקת הנקבים מאד ולזה נקרא סבכה עד שיראה השער מתחתיה וכאשר היא של ילדה ראויה לישב עליה ולזה נאמר בה שהיא טמאה מדרס ושל זקנות אינה ראויה למושב לגודל נקביה או לתכונות מלאכתן ושל יוצאות החוץ שהיא מוכנת כאשר תצא מבית לבית ישאו אותה על ראשן וכבר פירשו יוצאת החוץ מענין הפרסום תרגום הכזונה (בראשית לד) הכנפקת ברא הכוונה בזה שזאת הסבכה אינה כלי מסכת כלים פרק כד משנה יז (יז) מהוהה. בלויה:

בריאה חזקה. וענין הולכים אחר הבריאה ואחר הגדולה ואחר הפנימית שאם היתה זאת אשר הולכים אחריה כבר נקבת כמוציא רמון כבר נטהרה ואע"פ שהאחרת הדביקה [בה שלמה] בהשלמה ואמר ר' שמעון בדמיון זה כי כאשר נקב קרקע המיחם באש ולקח כף מאזנים של נחשת והדביקו בקרקע המיחם לחזק אותו אם הדביקה מבפנים הנה המיחם נשאר בדין שלו ויקבל טומאה ואם הדביקו מבחוץ הנה יראה בו הדביקה והוא טהור ואם הדביקו מצד המיחם להיות צדו ג"כ כבר נקב וחלש הנה הוא טהור על כל פנים ואין הלכה כר' שמעון. ושרשי זה הפרק כולו כבר הקדמתי לך וזה שכל מה שאינו ראוי למשכב או אפילו ראוי אבל לא נעשה למשכב הנה הוא טהור מן המדרס ויטמא במת ובשאר טומאות מפני שהוא כלי כמו שהשרשנו בפרק כ' מזאת המסכת וכל מה שאמר בו בזה הפרק טהור מכלום הנה הוא אם להיותו מחומר לא יקבל טומאה כמו כלי אבנים וכל מה שבים כמו שהתבאר בעשירי או להיותו מכלי עץ מחזיק ארבעים סאה כמו שהקדמנו בחמשה עשר כזה או להיותו אין תורת כלי עליו או היות זה הדבר אינו ממשמשי אדם לפי מה שהשרשנו בפרק שביעי ובזה השרש היה תרבוס של זיתים ומפץ של גתות וסדין של צורות והדומה להם לא יקבלו טומאה כלל. והבן אלו הענינים שהן העיקר אשר בו תפשוט כל טומאה וטהרה על הכלים אשר תדע אמיתת שמו במשנה או לא תדע

מסכת כלים פרק כה משנה א (א) כבר ביארנו בפתיחת זאת המסכתא שמשקין טמאים יטמאו הכלים מדרבנן ואמר בכאן שיש להם אחוריים ותוך ר"ל דין אחוריים ותוך וזה כי כאשר נטמאו אחורי הכלים במשקין טמאים לא נטמא תוכו אבל יהיו אחוריו טמאים ותוכו טהור וכבר זכרנו זה פעמים במה שקדם בביאור המשנה ופירושה בחגיגה (דף כב:) אולם כלים שנטמאו במשקין טמאים מתוכו הנה הוא טמא כולו וא"ר מאיר שזה הדין לא יהיה אלא במה שיש מבואר על אופן מהפרסום ואז נאמר כי כאשר נטמאו אחוריו לא נטמא תוכו אולם אם לא היה לו בית יד יורה על אופן מהפרסום כאשר נטמא במשקין בין מתוכו בין מאחוריו נטמא כולו ותרגום שבר תבר ולזה נקרא תובר להיותו נשבר והקבוץ תוברות ואין הלכה כרבי מאיר. ענין אין לו אחורים רוצה לומר שאין לו אחוריהם חלוק מתוכן אבל כאשר נטמאו אחוריהן במשקין נטמאו כולן והלכה כר' יהודה מסכת כלים פרק כה משנה ב (ב) חרחור. הוא הברזל הדומה לרומח יהיה בקצה המרדע ודרבן ברזל הוא בקצה השני וכלל הכלי בעצו וברזליו יקראו מרדע ואמר ששבעה טפחים מעץ המרדע ממה שימשך לברזל אשר בקצה האחד אשר שמו חרחור וכן ד' טפחים מזה העץ שימשך לקצה הדרבן הנה הוא כמו תוך הכלי ומה שהיה חוץ מאלו השיעורים הנה הוא כמו אחורי הכלי וכאשר נפלו משקין טמאים חוץ משבעה לחרחור וארבעה לדרבן יהיה המקום אשר נטמא ומה שיתחבר בו מחוץ טמא והשבעה אשר ימשך לחרחור או ארבעה לדרבן טהור כדין כלי שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו ור"מ אומר שאפילו נפלו משקים טמאים על קצה תכלית המלמד נטמא כולו. ואמנם נזכרו אלו השיעורים לשירים ר"ל כאשר נשברו אם נשאר ממנו אלו השיעורין הרי הן יקבלו טומאה שאפשר שיעשו בהן מעין מלאכתם ואם נשאר ממנו פחות מזה השיעור הנה הוא שברי כלים ולא יטמאו והלכה כרבי יהודה מסכת כלים פרק כה משנה ג (ג) זומא ליסטרא. כלי ברזל בקצה האחד צורה והקצה השני שפוד בעל שלשה טפחים ור"ש דומה למכריע וזה שהוא יאמר שאלו הכלים כאשר נטמאו אחוריהם במשקין הנה הדבר אשר יהיה בתוכו טהור אבל הכלי כולו יצטרך טבילה כאילו נטמא כולו הנה לענין שנטמא הכלי בעצמו [צ"ל אמר] אמרו אין להם אחורים כר' יהודה ולזה יטבילו את הכלי לפי שכאשר נטמאו אחוריהן נטמאו כולן ולענין טומאה מה שבתוכם ישים להם דין אחורים וכאשר נטמאו אחוריהם לא נטמא מה שבתוכם והלכה כר' יהודה מסכת כלים פרק כה משנה ד (ד) הרובע וחצי הרובע. הוא שיעשו שני כלים חקוקים מעץ אחד או משני עצים מחוברין על דמיון זאת הצורה ואמרו לפני ר' עקיבא שזאת המדה הקטנה כאילו היא אחורים למדה הגדולה והשרש בו כלי שנטמא תוכו נטמאו אחוריו כמו שביארנו בתחלת הפרק וכאשר נטמא הרובע במשקין טמאין הנה ההקש שיטמא חצי הרובע אמר להן ר' עקיבא שיחוס אחד מהן לשני יחס אחד ושהוא כמו שאמר שחצי הרובע אחוריים לרובע כן הרובע אחורים לחצי הרובע שלא יקדם אחד מהן לשני בדבר מהדברים וזהו ענין אמרו של כת קודמים ענין זה הספור אשר אפשר בו שישים הקודם אי זה מהן שירצה והאחר נמשך אליו וכל מה שיתקיים בו קודם אפשר שיאמר בו שהוא מאוחר ודברי רבי עקיבא אמתיים מסכת כלים פרק כה משנה ה (ה) אמרו נטמא הרובע. רצה לומר כאשר נטמא תוכו וכן אמרו נטמא חצי הרובע אין חולקין את הגביין לא נעמיד הצדדין עד שנאמר קצת זה השטח טהור וקצתו טמא אבל טהור הרובע והחצי רובע טמא ואע"פ שהוא שטח אחד. עוד חזר על אלו הפרקים הקודמים כולן והוא אמרו הרובע טמא וחצי הרובע טהור או הרובע טהור וחצי הרובע טמא ואמר כשהוא מטביל מטביל את כולו ואע"פ שאינו כי אם אחד משני החלקים אותו שנטמא לפי שהוא עצם אחד ואין הלכה כר"מ מסכת כלים פרק כה משנה ו (ו) כני כלים. מושבותם:

ואוגניהם. צואריהם:
ואזניהם. האזנים אשר יצאו מעצם הכלי וירכיבו בהן הבית יד כמו שיעשו בקיתונות ובקדרות של נחשת:
וידות הכלים. הבית יד שלהן ומבואר הוא שאמרו בכאן שנפלו עליהן משקין ירצה בו משקין טמאין וכבר ידעת שטומאת משקין לכלים מדרבנן כמו שביארנו ותכלית מה שחייבו הטומאה לכלי עצמו אולם כאשר נפלו משקין טמאין על פיו או על אוגנו מבחוץ או על אזנו הנה לא יטמא שאלו הדברים כולן הן נבדלים מהכלי וכן הבית יד ואפילו היה לו בית קבול לפי שתכלית מה שגזרו שיטמאו כלים לא שיטמאו ידות הכלים והמאמר כולו מבואר

מסכת כלים פרק כה משנה ז (ז) בית הצביעה. מקום בעובי ראש הכלי כדי שלא יכניס ידו בשפלות הכלי וא"ר טרפון שבעריבה גדולה לבד אשר יהיה בו דין בית הצביעה ר"ל כי כאשר נטמא גב הכלי לא נטמא בית צביעתו ור' עקיבא אומר בכוסות לבד זה הדין כי כאשר נטמא גב הכוס לא נטמא בית צביעתו ור' מאיר אומר כי היות בית הצביעה נבדל הדין מן גב הכוס אמנם זה הענין היות היד טמאה או טהורה ר"ל כי כאשר היתה ידו טמאה והחזיקו בכלי בבית צביעתו נטמאו משקים שבבית צביעתו ונטמאת בית צביעתו בלא ספק מפני אלו המשקין הנה אחורי הכלי לא תטמא ומשקין הבאים מחמת ידים טומאה קלה מאד כמו שביארנו בפתיחה וכן אם היה גב הכלי טמא וידיו טהורות והחזיק הכלי בבית צביעתו הנה ידיו לא תטמא ור' יוסי אומר שהיות בית הצביעה נבדל מאחורי הכלי אמנם זה בידים טהורים לבד כאשר החזיק הכלים בבית צביעתו הנה ידיו כפי מה שהיו עליו מן הטהרה ואע"פ שאחורי הכלי טמאים. וכל מה שתראה בזה הפרק ממה שיראה לך שהידים יטמאו מאחורי הכלי שנטמא במשקין זה הנה דעת ר' יהושע כמו שהתבאר בשלישי ממסכת ידים אבל חכמים אומרים שכלי שנטמא באב הטומאה לבד הוא אשר יטמא את הידים כמו שהתבאר שם והלכה כתנא קמא אשר אמר כל הכלים יש להם בית הצביעה ואמר רבי יוסי שזה אמנם הוא שלא יטמאו ידיו בבית הצביעה אע"פ שאחורי הכוס טמאים והוא המשיל בזה משל ואמר מסכת כלים פרק כה משנה ח (ח) זה כולו מבואר ממה שקדם ביאורו מסכת כלים פרק כה משנה ט (ט) ביאור בזאת ההלכה שכל מה שנזכר בזה הפרק והוא אמרו כלים שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו ואם נטמא אחוריו לא נטמא בית צביעתו אמנם זה לתרומה לבד אולם לקדש כלי שנטמא אחוריו נטמא תוכו והוא אמרו כלי הקדש אין להם אחורים ותוך ואין להם בית הצביעה וכן ג"כ אינו מותר להטביל כלים בתוך כלים לקדש כמו שישימו כלים קטנים לתוך גדולים ויכניס הכל במקוה אבל אמנם יטבילו הכלים אחד אחד זהו הענין הצריך באלו הכלים בקדשים ואולם לתרומה מטבילים כלים לתוך כלים וזהו כולו למעלת הקדש ולגדלו וכבר נמנו אלו הדברים בכלל מעלות הקדש כמו שהתבאר בשלישי מחגיגה (דף כ:) ואמר יורדין לידי טומאתן במחשבה המשל בזה שהנה כבר הקדמתי לך שטבעת אדם מקבלת טומאה וטבעת בהמה אינה מקבלת טומאה ואם היה אצלו טבעת בהמה וחשב עליה לשומה טבעת אדם הנה היא מקבלת טומאה בזאת המחשבה והוא אמרו יורדים לידי טומאתן במחשבה וכאשר חזר אחר זה וחשב עליה להחזירה לבהמה כמו שהיתה הנה היא לא תנצל מהטומאה בזאת המחשבה והוא אמרו והמחשבה אינה מבטלת לא מיד המעשה ולא מיד המחשבה אולם אם היתה טבעת אדם אשר היא מקבלת טומאה וחשב עליה להחזירה לבהמה הנה זאת המחשבה בלתי מועילה עד שיעשה מעשה אם כשישוף אותה או שישנה תמונתה ואז תשוב שלא תקבל טומאה והוא אמרו אין עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה וכבר התבאר ענין הכלל בכללות והוא כלל אמיתי לא יפול בו דבר מן התנאי והספק ושמור אותו שהוא גדול התועלת מסכת כלים פרק כו משנה א (א) כבר הקדמתי לך שכלי עור וכלי עץ אמנם יטמאו מן התורה בשאר טומאות מקבלים לבד ואלו הכלים אשר נמנו בכאן הן יפשטו ויחזרו ויתקבצו ויחזירו מקבלים לפי שיש להן לולאות וקרסין יכנסו בלולאות ויחברו הכלי:

וסנדל עמקי. הוא שילך בו בארץ הלחה [העמוקה] והיתה תמונתו מפורסמת כמו שזכרנו:
והלדיקי. מיוחס על הארץ המפורסמת היום בלדיקין:
וענין אמרו מטמאים ומטהרים שלא באומן כי כאשר הורכבו קרסים בלולאות ואפילו כלי אומן [בלי אומן כצ"ל] ויחבר הכיס עד שיחזירהו כלי קבול הנה הוא יטמא וכן אם היה מעשה אומן ואחר בא הדיוט ומתח הפתילין העוברים בלולאות והסיר קשורו ופשט אותו הנה הוא כבר נטהר ואמר ר' יוסי שהכלים כולם ג"כ לא יצרכו לאומן אבל כל ששם לכלי צורה יקבל בו הטומאה הנה הוא יטמאהו ואע"פ שהוא הדיוט וכן אם הפסיד ממנו זאת הצורה ואפילו הוא הדיוט הנה כבר טהר זה הכלי מטומאתו. ואמנם אלו הכלים הנזכרים בכאן לפי שהן ואע"פ שהן חלולים ואין להם צורה תקבל בו הטומאה הנה הוא יקבל טומאה בזה הענין כי אפילו בלתי אומן יכול לתת אליו זאת הצורה בקלות וזה כשיתחבר לבד כאילו הן שלימין לא יעדרו צורה ולא נתלה במעשה אומן בלתי כפיפה מצרית לבד אשר היא טמאה [צ"ל טהורה] מיד שחותך עוביה והפסיד צורתה כי האומן לא יכול להשלימה ואיך ההדיוט והלכה כר"י

מסכת כלים פרק כו משנה ב (ב) דע כי שנצות שם הפתיל אשר יכנס בלולאות הכיס ויחברהו וענין נפשט שיתפשט וישוב עור פשוט ויסור ממנו הקשה:

וצרור המרגלית. הוא שעצמותו בעור ויהיה מקומו כמו כיס קטן אולם כאשר כיס מעות בעור הנה מקומו (ואע"פ שאין עליו תמונה לפרוד המעות) [בית קיבול אין עליו תמונת כיס מטעם פירוד המעות כצ"ל] והלכה כחכמים

מסכת כלים פרק כו משנה ג (ג) יעשו כף מעור ישאו אותו אשר ילקטו הקוצים בידיהם שלא יזיקו אותו:

הזון. אזור מעור מפורסם הצורה יקשרו אותו כמו חגורה ומזה הענין והזונות רחצו (מ"א כב):
והבורכייר. דמיון שני לוחות מעור ישימו על הארכובות כדי שלא יזוקו בארץ העושין בעבודת האדמה כאשר יכרעו על ברכיהן:
והשרולים. כמין בית יד של עור חזק יכניסהו האומן בזרועותיו כדי שיחזקו בגדי זרועותיו ולא יבטלו אותו ממלאכתו ונאמר שענין זאת המלה בלשון רומי הכנסת היד:
וכבר קדם שפרקלימין הקאנש וירמוז בכאן אשר היא של קייצים כמו שהתבאר בכ"ד:
ובית אצבעות. אזנים יכניסו בו האצבעות הקייצין אשר ישירו הפירות:

ואוג. אלסימא"ק וכבר קדם שכלי עור אמנם יטמא מהן מקבליהן מן התורה ואלו הנזכרים לא גזרו עליהן מסכת כלים פרק כו משנה ד (ד) אמר כי כאשר ניקב החמת והיה טהור מפני הנקב כמו שהתבאר בפרק כ' עוד קשר זה הנקב וסתם אותו הנה הוא טהור ולא יקבל טומאה מפני הנקב וזה הקישור אינו כלום ולא יתקיים עליו אא"כ הוא חמת הערביים שמדרכן לקשור החמת שלהן בקיום ובגמ' מנחות (דף לז:) אמרו האי מאן דצרייה לגלימיה לא עבד ולא כלום כמאן דשרי דמי דתנן כל חמתות צרורות טהורות חוץ משל ערביים ואמר ר' מאיר אם היה קישורו קישור מקרי כפי העת ואחר התיר אותו יחשב כאילו הוא מותר ויהיה טהור ואולם אם קשרהו והתקיים עליו שיהיה צרור עולם הנה הנקב כבר נסתם ומקבל טומאה ואמר ר' יוסי שכל החמתות ואפילו של ערביים צרורות טהורות בין צרור שעה בין צרור עולם והלכה כתנא קמא מסכת כלים פרק כו משנה ה (ה) לשטיח. לשטח:

סקורטיא וקטבוליא. הוא עשוי לשכב עליו:
עור החמור. העור אשר יקשרו באמצעיתו הדבר אשר יעתקו על החמור:
עור הכתן. העור אשר יחגור אותו הפשתני בעת נפיצו הפשתן תרגום פשתן כיתנא:
עור הכתף. העור שמשים הכתף על כתפו:
ועור הרופא. העור שמשים הרופא תחת המכה על ארכובותיו כאשר ירפא המכה:
עור העריסה. עור ישימו תחת הקטן קודם שמשימים אותו בעריסה כדי שלא ילכלך מה שתחתיו מהבגדים ויתלו גם כן בצוארי הילדים עור כאשר יתחיל לישב יכסה גופו כדי שלא יטנף בגדיו בקיץ מפני השרב והוא הנקרא עור הלב של קטן:

עור הסרוק. ישימו בו מוכרי הצמר הצמר הסרוק:

עור הסורק. העור אשר יקשור סורק הצמר על ארכובותיו ויסרוק עליו ואלו כולן ידוע מתחלת עשייתן שהוא כבר ישב עליהן ולזה טמאים מדרס והלכה כחכמים

מסכת כלים פרק כו משנה ו (ו) עב כסות. מכסה עור יעשה כמו תיבה שמניחין בו הבגדים ושמו מפורסם ציבה. וכן תכריך כסות הוא העור אשר יחברו בו הבגדים ואמר שהוא ג"כ טמא מדרס. וכן תכריך ארגמן. העור אשר יחברו לו הארגמן הוא טמא מדרס לפי דעת בית שמאי. עוד אמר שהעור שעשוי חפוי לכלים טהור מכל טומאה לפי שחפויי הכלים טהורים כמו שביארתי לך ואמנם חפוי המשקלות טמא לפי שהוא כלי קבול עשוי לקבלה והמשקלות עצמם אינם כלי ואין הלכה כרבי יוסי מסכת כלים פרק כו משנה ז (ז) כאשר היה הכלי שלם הצורה איננו חסר דבר הנה כאשר יחשוב עליו שישים זה העור לשטיח או לכר או לכסת או לתכריך כסות ומה שדומה לזה הנה הוא ישוב מקבל טומאה כמו שקדם אולם אם היה חסר דבר מהמלאכות ואז יהיה ראוי לזה הדבר אשר חשב עליו הנה זאת המחשבה בלתי מועילה ולא יטמא בזאת המחשבה זולת חפוי העור אשר יהיה על המרכב והוא אשר יקרא עוצבא והוא כאשר חישב עליו לשום אותו חפוי ולרכוב עליו יטמא עם היותו בלתי שלם מלאכה מסכת כלים פרק כו משנה ח (ח) המחשבה מטמאתן. הוא כאשר חשב עליה לישיבה יהיו ראויין ליטמא מדרס. אולם עורות העבדן כאשר ישאר בו בכוונה וזה שהן [בס"י אי' שאין] מוכנים למכור הנה לא ישובו לטומאה במחשבה עד שיעשה בו מעשה ויכין אותו למדרס:

ושל גנב. הוא כאשר גנב עור וחשב עליו למשכב הנה כבר קנהו שהוא יורד לטומאה במחשבתו:
ושל גזלן אין המחשבה מטמאתן. ר"ל מחשבת הגוזל לפי שבעליו ישתדלו לבקשת הגזלה ולהוציאה מתחת ידו ולזה לא יקנהו קנין להוריד אותה לטמאה במחשבתו כאשר חשב עליו לשכיבה. ורבי שמעון יהפוך הענין ואמר כי כאשר יהיה גזל הנגזל יתייאש מזאת הגזילה ולזה יקנהו הגוזל ואשר יגנוב לא יתייאש בעליו ממנו לפי שלא ידע לו ענין ויאמר אולי יחזירהו וגם לא ידע אם הוא במקום מהבית עדיין ולא יתייאשו ממנו ולזה לא יתייאש [צ"ל יקנה] הגנב ואין הלכה כר' שמעון אבל כאשר נתייאשו הבעלים הנה הגנב או הגלן יקנה ביאוש ויוריד לו טומאה זה במחשבתו

מסכת כלים פרק כו משנה ט (ט) אזמל. שם הברזל אשר יבדילו בו את העורות והנני עתיד לבאר בפרק שאחר זה ששיעור העור לטומאה חמשה טפחים ולזה אמרו חכמים שלא ירד מטומאתו עד שישאר ממנו פחות מחמשה טפחים ואמר רבי אליעזר להקשות על מי שאמר שמעת שנבדל העור נטהר עורות הטמאות שיעשה בהן מטפחת הנה הוא טהור כי כבר נבדלו את אלה הכסתות והלכה כחכמים מסכת כלים פרק כז משנה א (א) הבגד. אפשר טומאתו מחמשה פנים ויתחלף שיעורו בהתחלפות הצד אשר בעבורו יטמא וזה שהוא יטמא במת ובנגעים כמו שביאר בו הפסוק ושיעור מה שיטמא ממנו בזה הצד הוא ג' אצבעות על ג' אצבעות והשיעור הזה הוא היותר פחות ממה שיקרא בגד. והאופן השני שכל דבר ממנו טמא כמו האבנטים והחגורות ואע"פ שאין ברחבם ג' אצבעות לפי שהן אע"פ שאינם בגד ולא תפול עליו זה השם הנה הוא ארוג וזה ענין אמרו משום ארוג לפי שכל ארוג טמא כאשר היה כלי כמו שקדם לנו מאמרם מה שק טווי ואריג וכו'. והשלישית שהוא יטמא משום אהל ר"ל כי כאשר עשה ממנו אהל על המת יטמא האהל עצמו והוא אמרו (במדבר יט) והזה על האהל אמרו למדנו מכאן שהאהל מטמא וכאשר נטמא מאלו הפנים הנה הוא יטמא בטפח על טפח כמו שהתבאר במקומו. והרביעי כאשר היה ממנו מה שראוי למושב הנה הוא יטמא במדרס הזב ויהיה משכב וכאשר נטמא מאלו הפנים מזה האופן הנה הוא יטמא בג' טפחים על ג' טפחים. והחמישי אם היה ממנו כלי קבול הנה הוא מטמא מאשר הוא כלי קבול כמו שהתבאר בשבעה עשר באמרו העושה כלי קבול מכל מקום טמא וכאשר יטמא [נטמא] מזה האופן הנה הוא יטמא ביותר קטן מה שיהיה לפי שכל מקבל לא נתנו בו שיעור אבל מאשר הוא מקבל יטמא ואע"פ שהיה קבולו שיעור כחרדל כמו שהתבאר בשבעה עשר באמרו בית קבול שמן ובית קבול שעוה ולא ביאר שיעור וכן צרור מרגלית לא יהיה בו שיעור אבל בכל שהוא. אולם ארוג השיער אשר יקרא שק הנה הוא יטמא מכל הפנים אשר זכרנו זולת שלא יטמא בשלש על שלש לא במת ולא בזולתו ואמנם יטמא מן השק ארבע על ארבע או הכלים הארוגים יהיו קטנים או גדולים. והוא אמרו בספרא שק אין לי אלא שק מנין לרבות את הקילקי ואת החבק תלמוד לומר שק אי שק יכול יטמא חבלים ומשיחות תלמוד לומר שק מה שק מיוחד טווי ואריג אף כל טווי ואריג וזהו ענין אמרו משום אריג כמו שהתבאר לפי שכל מה שהוא אריג משיער ואפילו הוא דק הנה הוא יטמא מפני שהוא ארוג. הנה השק יטמא מארבעה פנים והעור משום ג' לפי שכל שהוא אינו ארוג יחסר מן המנויין בשק משום ארוג לפי שאין אריגות בו והעץ יחסר מן העור אופן אחד וזהו שלא יטמא משום אהל שמי שעשה גת מעץ או בית כולו עץ ויהיה תחתיו מת הנה זה העץ לא יטמא ויהיה אהל שנטמא במת וזה שהאהל אשר שפט בו הפסוק טומאה למדנו אותו מהמשכן אשר קראו השם אהל שנאמר (שמות מ) ויפרוש את האהל על המשכן וזה אמנם היה ארוג ועור לבד כמו שהתבאר בפסוק וכבר התבאר זה בשבת (דף כח.). אולם כלי חרס הנה יחסר מכלי עץ אחד וזהו שלא יטמא במדרס הזב ולא יהיה משכב כמו שביארנו פעמים לאומרו הי"ת (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא יש לו טהרה במקוה אף משכבו יש לו טהרה במקוה יצא כלי חרס שאין לו טהרה במקוה. הנה לא ישאר מכלי חרס אופן יטמא בעבורו זולת מאשר הוא כלי קבול לבד אמר הי"ת (ויקרא יא) וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואם אין לו תוך לא יטמא חיצונו במשקין טמאים כמו שיטמאו אחורי הכלים לפי מה שקדם ביאורו בפרק שני מזאת המסכתא מסכת כלים פרק כז משנה ב (ב) שלשה על שלשה. הם שלשה טפחים לפי מה שיהיה פחות מזה אינו ראוי למושב אולם ארוג השער כאשר היה ממנו פחות מארבעה על ארבעה הנה לא יטמא לא במדרס ולא בשאר טומאות:

והמפץ. כבר ביארנוהו על השלמות בפרק רביעי [צ"ל כ"ד] מזאת המסכתא ולא יטמא ממנו בין במת בין במדרס פחות משלשה טפחים על שלשה טפחים [צ"ל מששה על ששה] ור' מאיר אומר כי כאשר נחתך השק ונשאר ממנו מארבעה על ארבעה ומעלה הנה הוא טמא במת ובמדרס אולם אם הותחלה האריגה ולא נשלמה אפילו היה כאשר נארג ממנו אמות רבות הנה לא יטמא עד שתשלם אריגתו והוא אמרו ותחלתו משיגמר ואין הלכה כר' מאיר. ולא תעלים עיניך ממה שהעירותיך עליו בראש פרק עשרים וארבעה שהדבר אשר יאמר בו טמא טמא מת כמו כן יטמא בשאר טומאות כמו טומאת שכבת זרע ושרץ וזולתם ואולם ייחד בטמא מת ר"ל שלא יטמא במדרס ולקח היותר חזקה מהטומאות והיא טומאת מת דרך משל ודע זה וזכרהו

מסכת כלים פרק כז משנה ג (ג) העושה שנים מן הבגד ואחד מן השק. אמר כי מי שיחבר חתיכה מבגד וחתיכה משק והיה בכללו שלשה על שלשה והיה בתשבורת חתיכת הבגד ממנו ב' טפחים על ב' טפחים ובתשבורת השק טפח על טפח הנה זה המחובר לא יטמא במשכב הזב כי [אם] ג' על ג' אמנם הוא שיעור הבגד וזה השיעור לא ישלם (אלא) בשק אשר שיעורו ארבעה על ארבעה אמנם אם נהפך הענין והיה הנתפר שלשה מן השק ואחד מן הבגד אשר היה המחובר שיעור השק שהוא ארבעה ונשלם השיעור בבגד אשר שיעורו שלשה על שלשה הנה הוא נטמא במשכב הזב וכן בשאר טומאות לפי מה שהשרשנו וזהו מה שאמר כל מה שחיבר מן החמור ממנו טמא וחמור ממנו הוא אשר יהיה שיעור מה שיקבל טומאה פחות משיעורו וקל ממנו הוא יהיה שיעורו יותר גדול ממנו כמו המפץ ואשר ראוי שיהיו אלו המינים כולן מצטרפין ואע"פ שלא שוו בשיעוריהן לפי שיש להן ענין יכללם כולן והוא שכולן ראויין ליטמא משכב כמו שהתבאר בסוף רביעי ממעילה מסכת כלים פרק כז משנה ד (ד) אמר בזאת ההלכה אשר קדם זכרה מהשיעורים שהבגד שלשה על שלשה והשק ארבעה על ארבעה והעור חמשה על חמשה והמפץ ששה על ששה אמנם זהו כאשר יזדמן שתהיה חתיכה מאחת מאלו ארבעה מינים על אחת מאלו השיעורים הנזכרים ואם היה פחות מאלו השיעורים אז לא תטמא במדרס אולם אם לקח האדם בגד מהבגדים או עור או שק או מפץ וחתך ממנו טפח במקצוע ושווי על המדה והוא ענין מקצוע הנה זה הטפח יטמא ואפילו במושב לפי שנחתך ממנו באומדנא והוא חשוב אצלו ואמרו בהש"ס מעילה (דף יח.) במאמר על זאת ההלכה אמרו קצע מכולן ועשה מהן בגד למשכב ג' למושב טפח הנה כבר התבאר לך שאמרו בכאן טפח על טפח שהוא טמא זהו במושב הזב ולא במשכבו לפי שהוא ראוי למושב בחשבו אותו ואי אפשר לישכב עליו והלכה כחכמים מסכת כלים פרק כז משנה ה (ה) נפה וכברה. הן מעור וכבר עשוי גם כן משיער ודינו כדין שק וכברה יעשה מחבל דק ויהיה דינו כדין המפץ ומאמר חכמים עד שיקצע רצו בו עד שיחתוך קצותיו וישווהו ואז יהיה חשוב למשכב:

וחלוק של קטן. בגד הנער הקטן בעת שנולד הנער ואמרם כשיעור ירצו בו שיעור הבגד לטומאת מדרס אשר הוא שלשה על שלשה ובתנאי שיהיה בו שלשה על שלשה והוא כפול רצה לומר שאם יפשטו אותו שיהיה ארכו כפול רחבו והלכה כחכמים

מסכת כלים פרק כז משנה ו (ו) כבר ביארנו שענין נמדדין כפולין שיתפשט על ענינו ולא נאמר שתתיר התפירה או שיחתוך האריגה ותשוב נפרד ואז תמנהו:

ואמפליא. אלגור"ב:
ופומלניא. אלשאשי"א. והיו עושין בגד ילבשהו האדם תחת בגדיו דבק בבשרו והיא אשר תקרא אפונדא ובו כיסין קטנים ישימו מעות בתוכן והצרכים הקטנים וכל אחד ממנו יקרא כיס של פונדא:
ומטלית שטלייה. ר"ל החתיכה אשר תפרה על שפת הבגד ועשה ממנו טלאי אם תפרו כפול תמדד כפול ואם תפרו פשוט תמדד פשוט וזאת המדידה אם שלש על שלש לטומאת מת או שלשה על שלשה לטומאת מדרס

מסכת כלים פרק כז משנה ז (ז) אמר כי כאשר ארג הבגד שלשה על שלשה מצומצמות אשר הוא שיעור טומאת מדרס כמו שקדם ונטמא זה הבגד הארוג במדרס ואחר הטמאותו השלים הבגד כולו באריגה הנה הבגד בכללו טמא מדרס והוא אב הטומאה כמו שביארנו בי"ט ואם נטל חוט אחד מראש הבגד והוא סוף השלשה על שלשה אשר נטמא במדרס אשר חסר השיעור וחזרה זאת החתיכה כאילו נחתכה אחר הטומאה הנה הבגד כאילו חזר בדמיון בגד נגע במדרס אשר הוא ראשון לא אב כמו שביארנו פעמים. ואם נטל החוט מהשלשה על שלשה מצומצמות אשר ארג תחלה לאחר הטמאותה במדרס ונשארה פחות משלשה על שלשה ואחר זה נשלם הבגד כולו באריגה הנה הבגד כולו טמא מגע מדרס רוצה לומר ראשון וזה תכלית הביאור מסכת כלים פרק כז משנה ח (ח) כבר התבאר במה שקדם שהבגד שהוא פחות משלש על ג' לא יטמא בטומאה מן הטומאות ואשר הוא פחות משלשה על ג' הנה הוא תכלית מה שיציל מטומאת מדרס לבד והוא יטמא בשאר טומאות כמו המת ושכבת זרע והשרץ והצרעת ושאר מה שמנינו בראש המסכתא. והנה כמו ששלשה על שלשה שנגע במדרס נטמא מגע מדרס כן שלשה על שלשה שנטמא (במדרס) [בטומאת מת] וחסר שיעורו הנה הנשאר ממנו הוא טמא מגע (מדרס) [ט"מ] אלא אם כן נשאר ממנו פחות משלש אצבעות אשר הוא טהור לגמרי כמו שהתבאר ושמור אלו השרשים שהם גדולי ההספקה בזה האופן מסכת כלים פרק כז משנה ט (ט) כבר קדם לך בפרק כ' שהמכסה לא תטמא מדרס אבל יטמא בשאר טומאות וכאשר לקח הסדין אחרי הטמאותו במדרס ושמהו וילון נחשבהו כאילו סתרו ונגע במדרס והנה יהיה ראשון ור' יוסי אמר כי כאשר נטהר לא נשאר בו טומאה כלל. ואם שמהו מכסה כמו שבר כלי אחר הטמאותו אשר טהר בלא ספק והוא אמרו וכי באיזה מדרס נגע זה אלא אם כן נגע בו אחר ששמהו וילון וטמא אותו ישוב אותו ראשון. וכן אם נגע בו המשכב או אחד מאבות הטומאות כדין שאר הכלים ואין הלכה כר"י מסכת כלים פרק כז משנה י (י) אמרו שנחלק. רוצה בו אחר שנטמא במדרס והמאמר מבואר ממה שקדם ביאורו מסכת כלים פרק כז משנה יא (יא) אמר כי כאשר נמצאת חתיכה מבגד באשפה יהיה בה שלשה על שלשה אם היתה שלימה והיה בה מן הכח מה שאפשר לצרור בה מלח ולא תקרע בעת שיצורו בה המלח ויהדקו אותו כמו שיעשו בבגד השלם הנה היא תטמא במדרס לפי שהיא חשובה אולם אם היתה בבית הנה לא יצטרך בה אלא אחד משני הדברים אם שתהיה בריאה אע"פ שאינה חזקה או ראויה לצור בה אע"פ שאינה בריאה וזהו ענין אמרו בבית או בריא או צורר מלח לפי שאחר שלא השליכה באשפה הנה היא חשובה אצלו. עוד חזר לבאר שיעור מה שאפשר לצור בה מן המלח אם היתה באשפה ואז תטמא ואמרו שזהו רובע קב. עוד חזר לבאר תאר המלח אשר אפשר לקשור בו ואמר רבי יהודה שהיא מלח דקה וחכמים אומרים בגסה ושניהן מתכוונים להקל ר"ל שהם מקילים על זאת החתיכה שלא תטמא שר' יהודה אומר שהמלח הדקה לא יחזיקה כ"א בגד חזק לכבדותה ואמר שאחר שאינה חזקה לדקה אע"פ שהיא חזקה לגסה הנה היא טהורה וחכ"א שהגסה יחתוך הבגד יותר מהדקה לרוב חידודה וקרניה ואמרו שאם אינה ראויה לצור בזאת החתיכה המלח הגסה אע"פ שהיא ראויה לדקה הנה היא טהורה ור"ש אומר ששלשה על שלשה באשפה ואפילו היא בתכלית הכח והבריאות הנה דינה כדין שלש על שלש בבית אשר יטמא במת ולא יטמא במדרס שאחר שהושלכה באשפה ירדה ממדרגתה והלכה כחכמים לבד מסכת כלים פרק כז משנה יב (יב) אמר שלשה על שלשה שנקרע ולא הובדלו הקרעים והיה הקרע אשר נקרע מזאת החתיכה מהגודל שכאשר תושם זאת החתיכה על הכסא וישב עליה יגע בשרו בעצם הכסא הנה אז לא תטמא במדרס הזב ושני חוטין המתאימין שיגע חוט אל חוט וישאר ביניהן רוב מה שיקרא מתכונת הבגד:

זהורית טובה. המשי הצבוע בכרמיז ויהיה בגד הארגמן ובגד המשי הנכבד חשוב מאד ויטמא הימנו ג' על ג' אפילו מושלך באשפה לפי שהוא חשוב ור"א סבר שכל בגד חדש ג"כ חשוב ויטמא ממנו ג' על ג' בכל מקום ור"ש סבר כי אפילו בגד המשי והארגמן אם היה ממנו ג' על ג' באשפה לא יטמא. ואמנם הושם חילוק בין בגד ארגמן ובין שאר הבגדים לענין השבת אבידה לבעלים כי מי שימצא ג' על ג' משאר הבגדים באשפה והדומה לה לא יתחייב שיכריז עליו לפי שאין חשיבות לו ואם היה מבגד משי או ארגמן צריך שיכריז עליו ויחזירהו לבעליו לפי שהוא חשוב ואין הלכה כרבי אליעזר

מסכת כלים פרק כח משנה א (א) כבר קדם לך ששלש על שלש לא יטמא במדרס. ואמנם יטמא במת ובשאר טומאות לפי שהוא חשוב אבל אם שם אותו בתוך הכדור או הקיפו על הכדור הנה כבר בטלו ועל זה טהור. אולם שלשה על שלשה שנתנו בתוך כדור וישב הזב על הכדור הנה הוא טמא מדרס אבל לא אם נתנו על הכדור לפי שכבר נתמעט בחבור החוט בעת התפירה. וכבר ביארו בהש"ס ששלש על שלש לא חזי אלא לעניים ושלשה על שלשה חזי בין לעניים בין לעשירים מסכת כלים פרק כח משנה ב (ב) לפוק בו את המרחץ. לסתום בו נקב המרחץ כדי שלא יצא העשן ויקרר המרחץ:

לנער בו את הקדירה. לטלטלה בעודה חמה:
לקנח בו את הרחים. לנקותה מהאבק אשר יטחן בהן ואין מחלוקת בין ר"א ור' יהושע שזאת החתיכה שבה פחות משלשה על שלשה אשר הכינה למה שזכר שאם השליכה באשפה שהיא טהורה ולא תטמא בטומאה מן הטומאות ואם הניחה באוצר או בתיבה שהיא טמאה לדברי הכל ואמנם המחלוקת הוא כשתלאה ביתד או ששם אותה אחורי הדלת כי סברת ר"א אחר שלא הושלכה לאשפה הנה היא תטמא כי כבר חשבה למלאכה מן המלאכות והוא ענין אמרו בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן ר"ל בין הניחה בקופסא או שתלאה ביתד הנה היא תטמא ר' יהושע סבר אחר שלא הניחה בקופסא כבר עזב תשמישה והניחה אותה ולזה לא תטמא וענין אמרו בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן ר"ל בין שנמצאת באשפה בין שהיא אחורי הדלת או התלויה במגוד הנה היא לא תטמא ור' עקיבא סבר כי אם היתה תלויה ביתד הנה היא מוכנת כמו שאם הניחה בקופסא ואם הניחה אחורי הדלת הנה אינה מן המוכן ולא תטמא כמו אם השליכה באשפה וכבר התבאר בגמרא שבת (כט:) שר' עקיבא חזר לדעת ר' יהושע ואין הלכה כרבי אליעזר

מסכת כלים פרק כח משנה ג (ג) אספלנית. התחבושות הנעשות משמן או שעוה או חמאה ושומן והדומה להן נקראין אספלנית וכאשר ישטחהו על העור או על הבגד כבר הם נמאסים ואינן ראויין עוד לישב עליהן ולא לדבר אחר:

ומלוגמא. תחבושות הנעשות מקמח וזולתו ממה שהאדם ילעסהו כמו הלחם והתאנים והדומה לזה ומה שזה דרכו כאשר נגב יסיר ממנו וישאר הבגד או העור אשר שטחו עליו זה התחבושת יבש כמו שהיה והוא אמרו מפני שהיא ננערת ואין הלכה כרשב"ג

מסכת כלים פרק כח משנה ד (ד) אמנם היות המטפחות המרוקמות המצויירות הנעשים לספר לא יטמאו לפי שהן מיוחדים לספרים וציורן יעיד עליהן שאינן ממשמשי אדם כמו שביארנו בכ"ז אולם אם היו בלתי מצוירין הנה לא יוחדו לספרים לבד לפי שהן ראויין לשאר דברים וב"ש אומרים שלרוב לקיחתן בספר הנה הוא ממשמשי אדם ואין הלכה כרשב"ג [צ"ל כר"ג מסכת כלים פרק כח משנה ה (ה) כפה. שמניחים הנשים על ראשן ואמרו שהוא טמא מדרס אינו רוצה בזה שהוא יטמא במדרס ואמנם ביאורו שהכפה אשר דינה שיטמא במדרס כמו שהתבאר ברביעי מזבים אם שם אותה מטפחת ספרים הנה כבר הציל משיטמא במדרס ויטמא כשאר טומאות:

וחמת. הוא הנוד:
ושטיח. עור שטוח כשאר העורות וענין אמרו לשמו אם היו השני כלים אשר ישתנו ואשר היה לו השנוי אשר יחברם ענין אחד כמו החמת והתורמל אשר הן כלי קבול והכר והסדין אשר הן יחד טמאים במדרס לפי שהן יחד ראויין למשכב וכן הכסת והמטפחת. ולא יטעך אמרו סדין ומטפחת ונחשבת מעור לפי שהכר והכסת כבר יהיו של עור וכבר יהיו של בגד ורוב מה שישולח שם כר וכסת הוא על הבגד ולשם אחר הוא כמו עור של שטיח אשר הוא פשוט ואמנם יטמא במדרס לבד כמו שקדם והחמת אשר תטמא בשאר טומאות ונוסחת התוספתא (ב"ב דכלים פ"ו) המשנה בכלי העור מן הפשוט לפשוט טמא מן הפשוט למקבל ומן המקבל לפשוט [עי' תוי"ט] ומן הקבול לקבול טהור ובבגד הכל טמא וכאשר נטמא עור השטיח ושמהו חמת כבר נטהר והוא חמת טהור וכן כאשר נטמא החמת ועשה ממנו שטיח כבר נטהר והיה עור טהור אולם כאשר נטמא הסדין במדרס ושמהו כר או נטמא הכר במדרס והתיר תפירתו ושמהו סדין הנה ישאר טמא מדרס כמו שהיה ולא בכמו זה השינוי הוסר טומאתו

מסכת כלים פרק כח משנה ו (ו) היה זכור למה שביארנו בפתיחה כי האב מטמא שנים ופוסל אחד בתרומה ויהיה מטמא אחד ופוסל אחד [בחולין] ושהמדרס מאבות הטומאות לפי זאת ההלכה כי אם היתה מטלית כבר נטמא במדרס והיא אב בלא ספק עוד לקח אותו ותפרו על הקופה להשליכה בזאת הקופה הנה הקופה עם המטלית תהיה במדרגת ראשון לטומאה לבד לפי שהיא ירדה בששם לו חפוי ואם הפריש המטלית מן הקופה אחר הכסוי ואז הקופה נשארת ראשון לטומאה לפי שהיא נגעה במדרס והמטלית טהורה לפי שהיא בטלה אצל הקופה ובא הסרתה מן הקופה כמו החתוך וההפסד לה להיות הקופה מן זולת מינה ואם תפר זה המטלית על הבגד הנה הבגד כולו ישוב במדרגת המשכב בשוה הוא והמטלית כמו שהתבאר בפרק אשר לפני זה וכאשר הוסר המטלית מן הבגד אחר תפירתו הנה הבגד ישוב ראשון על חבורו במדרס והמטלית תשאר אב כמו שהיה לפי שהיא לא תבטל אצל הבגד שהוא ממינה. ואמר ר"מ כן הדין בזה המטלית כי כאשר טלאו על השק או על העור כמו שטלאו על הבגד ור"ש סבר שדינו על השק ועל העור כמו היותו על הקופה כי כאשר הפריש המטלית תהיה טהורה לפי שהיא בטלה ור' יוסי סבר שאם טלאה על העור הנה יהיה דינה כדין על הקופה וכאשר טלאה על השק הנה יהיה דינה אב כמו הבגד לפי שהשק אריג כמו הבגד הנה הוא מן מינה ולא בטלה אצלו כאשר תפרש עליו והלכה כר' יוסי מסכת כלים פרק כח משנה ז (ז) טלייה על הבגד מרוח אחת. שבה זאת החתיכה המרובעת אשר כבר נטמאת ויתפור ממנו שפה אחד כמו בגד והשאר תלאה תלויה והנה היא בלתי מחוברת בבגד חבור יהיה כמותו בטומאה שוה כמו שקדם באמרו טלאה על הבגד מטמא שנים ופוסל אחד וזהו ענין אמרו בכאן חבור ודע זה. ואם היתה החתיכה על הבגד משתי השפות המקבילות אשר הן מחוברות בבגד בלתי תלויה ממנה ועל שהיד יכנס ממנה ביניהן ובין הבגד משני הצדדים הנשארים שהן כבר נתחברו בבגד וישובו הוא והוא דבר אחד. ואם תפר מזאת החתיכה על הבגד שתי השפות המקיפות בזוית מזויות החתיכה על זאת הצורה ועזב שתי הזויות המומרות על תמונת ג' הנה בזה מחלוקת [צ"ל ר"ע] ר' יהודה וחכמים רבי יהודה אומר שזה אשר אמרנו שלא תהיה חבור עד שיתפור שתי השפות המקבילות אמנם זה כאשר טלאה על טלית אשר יכרוך אותו אבל תפרה על הבגד אשר ילבשהו הנה היא תהיה חבור [עי' תוי"ט] אם לא כאשר יתפור השפה העליונית אשר ימשך לצד הראש לפי שהוא אז יתלה הפוכה והלכה כחכמים בכל ואין הלכה כר"י מסכת כלים פרק כח משנה ח (ח) בגדי עניים. הוא מחובר מחתיכות רבות ואם לא יהיה בכל חתיכה ממנו שלש על שלש כאשר היה בבגד המחובר מהם משלשה על שלשה ולמעלה הנה יטמאה במדרס הזב וכן הטלית כאשר נטמא במדרס ונבדל ממנו שהתחיל לחותכו הנה כאשר יחתוך רוב אורך הבגד הנה לא תשאר היא והבגד דבר אחד אבל טהור זה הקצה:

העבים. הבגדים הקשים מאד כגון הנעשה מן נטמין והלבדין והשמיכה והדומה להן:
והרכין. הבגד הדק מאד כגון בגדי פשתן והמצנפות הנה מה שהוא דק מאד או גס מאד לא יטמא ממנו שלש על שלש בטומאה מן הטומאות לפי שאינו ראוי לדבר ואמנם יטמא מג' טפחים ומעלה

מסכת כלים פרק כח משנה ט (ט) כסת הסבלין. הוא כמו כסת קטנה ישימוה הסבלין על ראשם בנושאם משא וסבל שם נושא המשא מלשון כח הסבל (נחמיה ד):

סבכה של זקנה. הוא ארוג יארגו בדמיון סבכה יסתירו בה השער וכבר קדם (בד' ובב') [בפרק כ"ד כצ"ל] שסבכה של זקנה טמאה טומאת מת לא מדרס והוא יאמר בכאן שהיא טמאה מושב מזה נראה שהן ב' מינים מהסבכות לזקנה אחד מהן ראוי למושב והיה מדרכן לישב עליו כמו שהשרשנו בפרק כ' אולי זאת הסבכה משום מושב לבד לא בכל צדדי המדרס אשר הן ה' כמו שביארנו בי"ח ותהיה זאת הסבכה כמו המקצוע טפח על טפח אשר יטמא משום מושב לא משום משכב כמו שביארנו בפרק שלפני זה:
ושל יוצאת החוץ. אשר יצאו לצחוק הנה הן ילבשו זה המלבוש:
מן החרם ומן הרשת ומן הזוטי. מן הרשת דומה לבגד וכבר ביארנו זה בפרק כ"ג וכאשר יכפלו את הרשת לכפלים ויעשו ממנו בגד אמר ר' אליעזר בן יעקב שהוא חשוב כמו ארוג הבגד ברשת קצתו בקצתו ואין הלכה כר' אליעזר בן יעקב

מסכת כלים פרק כח משנה י (י) פי' הסבכה הוא אשר יחזיק הכלי בעליונו וראשו:

וקורקורתה. הן השולים אשר יהיו בעליוני הראש ובאמצעיתו:
ושביס. הוא כלי מחובר בו למעלה לנוי והוא נגזר מהשביסים והשהרונים (ישעיה ג) והוא דומה למראה הזהב והשרש אצלנו תכשיט כל שהוא טמא כמו שהתבאר בי"א:
והחוטין שלה. החוטים אשר יקשרו בו השבכה על השער כאשר נטמא הרשת נטמאו אלו החוטים וזהו ענין אמרו משום חבור אמנם אם נטמאו החוטים בפני עצמן לא. ורוב השער עם שער הראש

מסכת כלים פרק כט משנה א (א) נומי. יקרא החוט והקבוץ נימין וזהו שם משותף לפי שהן יקראו השער האחד נימא ויקראו הרבות נימי ומדרך האריג שישאר בקצות הבגד חוטים יוצאין והוא השפה אשר תקרא מלל כמו שקדם וכבר ישארו ג"כ חוטים יוצאים מצדדי האריג זולת המלל וחוטים יוצאין על שטח האריג ומלת אמרו בכאן נימין נופל על אלו החוטים כולן אשר יצאו מן הצדדים ואשר יוצאין על השטח ואשר ישארו בקצוות הנה הוא ירצה בו שיעור בכל מין מן מיני הבגד והכוונה בזה שהבגד כאשר נטמא יטמאו אלו החוטים היוצאין ממנו אשר זכר שהוא (לא) יטמא בהטמאות הבגד וכן ג"כ כאשר נטמאו אלו החוטים היוצאין בשיעורים הנזכרים הנה הבגד יטמא הנה כלל שהשיעורין אשר זכר הן חבור לזה הארוג לטמא בטומאתו ומה שיוסיף על זה אינו חבור הנה כבר נתבאר ענין זאת ההלכה ולא נשאר לבאר זולת השמות וזה ביאורן:

סדין. ידוע:
וסודר. הוא הצעיף:

וטרטין. היא פליון של ראש הוא המטפחת אשר ישימו הנשים על ראשן:

אפקרסין. חחלוק צר מקום הראש ממנו והכתפים פתוחות ואחר לבישתו יתחברו הכתפים בלולאות ויתחבר עם טבעת כמו זה אשר ילבשו במצרים:
וסגוס והרדיד וחלוק וטלית וכיפה. ידועים וכיפה שמו בשם כיפה של זקנה ושל ילדות אין בו שם:
וגומדין. הוא מסוה שמשימים על הפנים ונקרא בזה השם להיותו ארוך אמה על הרוב מלשון (שופטים ג) גומד ארכה ותרגום גרמידא אורכיה והוא שם האמה בלשון הש"ס (ב"מ דף סד.):
וקולמין. ארוג משער והיא החגורה יחזקו בו הבגדים:
ופונדא. הוא לבוש דבק בגוף למנוע הבגדים שלא יפסדו בזיעה:

המעפורת. תרגום ויתחפש באפר ואשתני במעפרא (מ"א כ):

פרגוד. הוא מסך יתלה על שערי הבתים ולו שני כנפים והן נחלקים באמצע יגביה הקצה האחד על זה השער והקצה השני על השער השני וכאשר ירצו להסך על הבית יטו אותן ויתחברו שני כנפים לאחד ויהיה מסך אחד לכלל הבית ועל צד המשל אמרו (ב"מ דף נט.) אין הפרגוד ננעל בפניהם

מסכת כלים פרק כט משנה ב (ב) הכוונה מזאת ההלכה כי כאשר נחבר בגדים קצתן אל קצתן בתפירה הנה אם יהיו יותר מן המספר אשר זכר הנה הוא חבור לטומאה וכאשר יגע מאבות הטומאות באחד מהן נטמאו כולן ואפילו אלף:

ואינו חבור להזייה. שאם הזה מי חטאת על בגד א' מהן הנה יטהרו כלן אם היה זה המספר המנוי או פחות ואז יהיו כמו בגד אחד להזאה ומה שהוא יותר על המספר הנה יצטרך הזאה בפני עצמו ולא נשאר בכאן לבאר זולת השמות:
כסתות ומטפחות וסדינים וטלית ידועים. אולם סוברקין הוא מין ממיני החלוק ואמנם התחלפות שמותיו לפי התחלפות תמונותיו בהבדל ובתפירה:

וקלובקרים. הוא הבגד אשר ילבשו אותו בזמן הסתיו ואין הלכה כר' יוסי מסכת כלים פרק כט משנה ג (ג) ענין זאת ההלכה מבואר וזה שהוא יספר בארך החוט אשר יטמאו בהתטמאות המשקולות במה שצריך למשקל ומה שיוסיף על זה האורך הנה הוא טהור ואפילו היה רוצה בקיומו וירצה בהשארותו זמן ארוך:

משקלות. הוא המשקל אשר בו ישוו הכתלים אצל הבנאין והעצים אצל הנגרים והוא מעופרת ברוב וצורתה מפורסמת ואמר שחוט המאזנים י"ב טפחים ומאזני הנגרים י"ח וסיידין הן אשר יסיידו שטחי הכתלים בסיד ועפר והן ישוו אותו ג"כ במשקלות:

וציירים. המציירים והן אשר יחוקקו הצורות בגוף הכותל ואלו ג"כ יצטרכו למאזנים מסכת כלים פרק כט משנה ד (ד) יד קורדום מאחריו. הוא אשר יצא מלהב הקורדום חוץ מן הנקב וא"ר יוסי שמה שיותיר על טפח הוא טהור וטפח הסמוך לברזל טמא ות"ק אומר ג' אצבעות לבד הוא אשר יטמא ממנו ואין הלכה כר' יוסי מסכת כלים פרק כט משנה ה (ה) פרגול. הוא המחוגה אשר יעשו בו העיגולים ויד הפרגול הוא שוק המחוגה: ויד מקבת של מפתחי האבנים. הוא עץ עם ברזל אשר יעשו בו פתוחי אבנים מסכת כלים פרק כט משנה ו (ו) צמרים. מוכרי צמר:

והמקור. הוא הכלי אשר ינקרו בו הרחים. ומעצד של לגיונות. הוא כלי מכלי הרוצחים על תמונת קופיץ ולו נצב מעץ וראשו עגול ושמו המפורסם אצלנו טבריזי"ן וכל מה שקדם מן הגדרים בחוטי המאזנים הן החוטים אשר יתלו בהן המאזנים אשר יחזיק בהן האדם בידו בעת שישקול אולם החוטים אשר יתלו בהן הכוסות כל אחד מהן באיזהו ארך שיהיה הם חבור

מסכת כלים פרק כט משנה ז (ז) כל היד אשר בזאת ההלכה הוא הנצב אשר יחזיקו ביד בשעה שיכו או שיפסלו:

וידוע שקורנס של זהבים אטום משני צדדיו ושל נגרין פתוח מצדו האחד:
ודרבן. שם הברזל אשר בקצה העץ ששמו מלמד הבקר. ואמרו שירי דרבן שארית העץ אשר יקרא מלמד וכבר ביארנוהו במקום אחר:
ובדיד. הוא אשר יחפרו בו סביבות האילן לקבץ המים בעת ההשקאה ושם היחיד הוא הבדיד:
ונכוש. הוא הפטיש אשר ישברו בו האבנים ובן פטיש הוא פטיש הקטן:
וקורדום. של ביקוע הוא אשר יבקעו בו העצים:
ושל עדיר. אשר יחפרו בו הארץ לזריעה:

ומסתת. אשר ישוו בו האבנים ויבדילו אותן מסכת כלים פרק כט משנה ח (ח) כבר ביארנו שחרחור שם הברזל אשר בקצה המרדע:

ומגריפה של בעלי בתים. הוא המגרף אשר יניעו בו המאכל:
ושל סיידים. יש להן מגריפה יניעו בה הסיד ואמרו אם רצה לקיים טמא רצה בו אם ירצה להיות זה הבית יד יותר ארוך מזה הגדר הנה הוא מכלל מה ששיערו בה ויטמא בהטמאת הכלי וכן יטמא הכלי בהטמאותו:
ומשמשי האור. כגון יד שפוד ואסכלאות הנה הם ואפילו היה הבית יד שלהן בתכלית האריכות הנה הן יטמאו כי האדם צריך להם להתרחק בו מן האש. והשרש בזה כולו שכל מה שיעזרו בו בשימוש הכלי הנה הוא יטמא בהטמאת הכלי מאומרו ית' בתנור אשר הוא בכלל הכלים וטמאים יהיו לכם ובאה הקבלה לכם לכל שבצרכיכם לפי מה שהתבאר בפרק ה' מזאת המסכתא

מסכת כלים פרק ל משנה א (א) כבר ביארנו בתחילת מאמרנו ובפרק השני מזאת המסכתא שרש טומאת כלי זכוכית ושהוא מדרבנן:

ואסקטולא. הוא כמין קערה ובלע"ז שקודיל"א והוא מין הלוח אשר יעשו בו מיני המתיקות וכבר אמרו אין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באסקוטלא ומדרך כלי הזכוכית והחרס יעשו בשולי הכלי שפה עגולה היה גבהה כמו אצבע לישב הכלי ישיבה מתוקנת והוא דומה למזרק קטן והן שולי הקערה. וכאשר נשבר כלי זכוכית ונשארה זאת השפה עם השולים אם הכינו להשתמש בהן וגרר במגירה מה שהוא סביב השפה עד שהסיר ממנו תורת שבר כלי אז תטמא ושם המגירה שופין תרגום ואכות אותו טחון ושפית יתיה בשופינא (דברים ט

מסכת כלים פרק ל משנה ב (ב) אספקלריא. הוא המכסה אשר יעשה לראות מאחוריו והוא אצלי מלה מורכבת ספק ראיה וזה שיראה אחורי המכסה שהוא מזכוכית או מן בלא"ר או מן דבר ספירי לא יראה במקומו האמיתי כמו שהתבאר בחכמת המבטים וכן לא יראה על שיעורו האמיתי ויקראו החכמים המכסה הבהיר מאד אשר לא יסתיר דבר מאחוריו אספקלריא המאירה ואמר על צד המשל בהשגת מרע"ה לאלהות שהוא השיג הבורא ית' על תכלית מה שאפשר האדם מאשר הוא בחומר ההשגה שישיגהו כמו שאמר ית' וזה כי לא יראני האדם וחי לפי מה שהתבאר בפרקי אבות אמרו כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה ומשה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה וכבר יצאנו מכוונת ההלכה אבל ביארנו ענין זה:

ותמחוי. הוא שם הכלי אשר יאכלו בו:

ותרווד. הוא כף ותמונת הכף שגבה גבנוני וכאשר יניחו אותו על דבר פשוט כמו השלחן יתגלגל לצדדין והלכה כר"ע מסכת כלים פרק ל משנה ג (ג) שליש ברובו. שהוסר מן המקיף עצמו ויהיה שליש הגובה [ברוב היקף]: ובעץ. הוא הבדיל ואין הלכה לא כרבי שמעון ולא כרבי יוסי מסכת כלים פרק ל משנה ד (ד) צלוחית. כלי גבוה השפה ולו צואר צר וזה הצואר הוא אשר אמר בכאן פיה ואחר שהוסר הצואר ישאר הכלי בשפה גבוהה ואם היתה צלוחית זאת של פלייטון הוא המוסק"ו או משאר מיני הבושם הנה היא טהורה לפי שאינה ראויה לדבר כי כאשר ישים האדם ידו להריח בו ישרטו ידיו ואמרו מפני שהיא סורחת את היד החי"ת היא תמורת הכ"ף כאילו אומר סורכת:

לגינין. קבוץ לגין:
לכבשים. לשום בו הדברים הכובשים כמו החומץ והיין שלא יצטרכו לו בכל עת:
וכבר ביארנו אפרכס בסוף י"ד מזאת המסכתא שהוא כלי ישימו בו החטים ויצא מתחתיו מעט מעט ירצה באמרו אפרכס של זכוכית שהוא כלי על זו התמונה וצר מלמטה ורחב מלמעלה וכאשר ישימו בו דבר לח יצא ממנו ולזה הוא טהור לפי שכלי זכוכית לא יטמא מהן רק המקבלים כמו שנזכר וממה שהתבאר בתוספתא דכלים ששידה תיבה ומגדל של זכוכית כאשר היו מחזיקים מ' סאה בלח הנה הן טהורין ולא יקבלו טומאה כמו שאם היו של עץ ומה שזולת אלו שלשה המינים מן מקבלי כלי זכוכית הנה הן טמאים ואפילו היו בתכלית הגודל ודע זה:
אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה. אמרו נכנסת בטומאה ויצאת בטהרה שתחלת אבות הטומאות וסוף דברו ממנו טהורה דאמרו ואפרכס של זכוכית טהורה:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת כלים מסכת עקצים פרק א משנה א (א) יד. ר"ל העץ המחובר בצמחים הנאכלין אשר יאחזו בו האוכל בעת האכילה או יתלה ממנו כשרוצים להצניעו כגון האגסים והתפוחים והענבים וזולתם מן הדומה להן כולן נקראים יד:

ושומר. הוא הדבר אשר ישמור האוכל ויעמוד זמן בסיבתו כגון קליפת אגוזים וקליפת השקדים וזולתם מבעלי הקליפות וכן אם היה הדבר הנאכל צומח על עץ וסובב אותו כמו עוקץ התמרים אשר עליו גרעיני התמרים ועוקץ הענבים אשר עליו גרעיני הענבים הוא ג"כ שומר ומה שהיה מן העוקצים חוץ מן האוכל שאין גרעין עליו הוא מכלל הידות. ואמר הקב"ה בטומאות זרעים (ויקרא יא) וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טמא הוא לכם ובא הפירוש (חולין דף קיח.) לכם לכל שבצרכיכם ר"ל כל מה שיש לכם בו צורך והוא לכם עזר כמו הקצוות אשר יאחזו בהם בעת האכילה הרי הם מטמאים כטומאת הצמחים ההם ומסקנא בגמרא אחר משא ומתן גדול וראיות מן הפסוקים שהם מיטמאות ומטמאות ר"ל כי כשנטמא האוכל עצמו נטמא קצהו אשר הוא היד וכשנטמא הקצה ההוא אשר בו סיוע לנו ונגעה בו טומאה נטמא הצמח עצמו וגופו של אוכל והוא ענין אמרו מיטמא ומטמא ר"ל דהיד מיטמא כשנטמא האוכל והאוכל מיטמא כשנטמא היד ולפי שעמד הדין הזה בידות אוכלים מפני שנאמר טמא הוא לכם כמו שביארנו ומצאנו הפסוק שאמר גם כן בטומאת זרעים וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע ואין צורך לאמרו אשר יזרע בתחילת העיון לפי שכל זרע אין ספק כי הוא יזרע. ובא הקבלה (שם דף קיז:
) לומר כי ר"ל כי הוא מטמא והוא כענין שדרך בני אדם שיוציאו הדבר ההוא כך לזריעה ואמרו כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטין בקליפתן ושעורים בקליפתן ועדשין בקליפתן וזהו השומר כמו שביארנו. ואח"כ אמרנו למה הוצרך הכתוב לרמוז לנו כי שומרין מיטמאין כיון שידות האוכלין אשר אינן שומרים הזרעים ואינן סיבת עמידתן אמרנו שהם מיטמאין כשנטמא האוכל והאוכל מיטמא כשהן מיטמאין קל וחומר הקליפות אשר הם דבוקים באוכל והסיבה בעמידתו ושמירתו שהם מיטמאין ובאה הקבלה (שם דף קיח.) ואמרה כי הכוונה ברמיזתו להם הוא להודיענו שהם מצטרפין וכשיהיה כביצת אוכלין באוכל וקליפתו הוא מטמא זולתו טומאת אוכלין כמו שנתבאר פעמים ונתברר לנו מזה כי הידות תיטמא מן האוכל ויתטמא האוכל מהם ואינם מצטרפין עם האוכל להשלים בהם יחדיו כביצה ותטמא זולתה אבל השומרים הרי הם עם היותן מטמאין ומתטמאין כידות הם הוסיפו על ידות בהיותם מצטרפין לאוכל להשלים השיעור ר"ל כביצה. ולא הוצרך לומר לא מיטמא ולא מטמא ולא מצטרף לפי שזה מבואר מאד מאד כיון שהידות אשר הן טמאין ומטמאין אין מצטרפין כ"ש דבר הנאמר בו לא מיטמא ולא מטמא שהוא אינו מצטרף

מסכת עקצים פרק א משנה ב (ב) כבר ביארנו פעמים כי הקפלוטות הם כרתים המפורסמים ופיטמא שלהן הן גרעינין אשר בה קבוץ הגידים אשר בראש בצל והשום והכרתי והם דמות חוטין מלופפין מסובבין והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל הוא הלב אשר בבצל אשר יצמח בקנה הזרע:

וחזרים. חסא:
וצנון. בלשון ערב פולו ונפוס הצנון הידוע בלשון ערב באלשאמ"י אלה כולם סבר ר"מ שהם מצטרפין לאוכל ר"ל אלה הגידים והשרש הטמון בקרקע מן הצנון יש בקצהו גיד דק והוא אשר נקרא צנון גדול ובצידי ראש הצנון כל זה נקראין גידין דקין כמו גידים חותכין אותן המוכרין בעת המכירה ביד וישאר מהם שארית והם נקראים סיב לפי שהם דקים דמות חוטי הלוף:
והמינתא. ממין הנקרא בערב נענ"ע ופיגם בלשון ערב אל פיגא"ן והוא אל סד"ב וכשימשכו גרעיני החטה מן השבולת ישאר מקומה כדמות שלשלת ובו חליות חליות ולכן נקראו שדרה של שבולת והיא ג"כ שומר מכלל שומרין כמו שביארנו והלבוש שלה הוא הקרום אשר על הגרעין מהחטה והסיג של רצפות האבק אשר יארג על קצת הצמחים והיא רצפות דמות אריגת העכביש וכבר ביארנו ענין אמרו מטמאין ומיטמאין באיזהו מקום שאמרו במסכת הזאת ואין צריך שאחזירהו כל פעם והלכה כרבי יהודה ואין הלכה כר"א

מסכת עקצים פרק א משנה ג (ג) מבואר הוא כי אלו אשר מנה הם ידות בלבד ועל כן אינן מצטרפין כמו שנשתרש לך:

ופרכיל. נקרא שבט משבטי הגפן שנכרת ובו אשכולות ענבים תלויים ממנו וקבוצין פרכילין ובש"ס (ביצה דף ל:) אמרו פרכילי ענבים. זנב האשכול שריקנה כשהוסרו הגרעינין מתחת האשכולות ונשאר העץ אשר היו בו הענבים והורק ועל כן צריך ממנו שיעור גדול להתלות בו מה שנשאר מן הענבים בעליונות של אשכול וידוע כי עוקצי התמרים יש להם קצה עבה יחבר אותן דמות קצת הלולבין והוא נקרא מכבד של תמרה לפי שהוא דמות יד המטאטאים ויצא מן הקצה הזה העבה אשר הוא דמות קצה הלולבין שבטים דקים ארוכין יהיה באורך כל אחד מהם שני זרתות או שלשה והאחד מן השבטים הדקים נקרא שרביט של תמרה ובו יהיו התמרים צומחין. ומלעין והוא השער השחור בלתי חלק אשר בראש השבולת

מסכת עקצים פרק א משנה ד (ד) קליפות קולסי הכרוב. ראשי הכרוב הגדלים ויצא מהן גידים מסתבכין חותכין אותן ומשליכין אותן בעת המכירה והם שרשי קולסי כרוב ותרדים בלשון ערב סל"ק וחלפות תרדין. הם שרשיהם אשר ישארו בקרקע ויצמחו שניהם וע"כ נקראו חלפות מן חליפות. ואמר את שדרכן ליגזז וליעקר ונעקרו ר"ל כל מה שדרכו שיכרת ויחליף מהגידים האלה והסבכים ונעקרו בשרשיהם עם הצמחים האלה הנה אינו מטמא ולא מיטמא ולא מצטרף ורואה רבי יוסי שכולן הם מטמאין ומיטמאין חוץ מן הסבכים אשר יוציאו בראשי הכרוב והלפת שהן אינן ראויים לדבר ואין הלכה כר' יוסי מסכת עקצים פרק א משנה ה (ה) בססן. כתתן ורצצן מלשון (ישעיה סג) בוססו מקדשך. ובריית אשכולות והענבים היא שיוצאין מן האשכול אשכולות אחרים קטנים ופירוש פסיגא של אשכולות. חתיכה של אשכולות ר"ל שהוא חתך אותם מאותן אשכולות קטנים אשר לא יצא מהם אלא אשכול אחד והיא מלאה גרעיני ענבים בלבד וכמו שרביט של תמרה כשיסיר הענבים או התמרים ממנו וישאר אותו הגיד הדק אינו אוכל ולא יטמא ואם הניח בקנה ואפילו גרעין אחד כבר חזר העץ בכללו שומר לגרעין ההוא ור"א אומר כי הפולין בלבד אין הקנה שלו שומר ושאותה קנה אינו צורך בו אבל שאר קטניות העץ הוא שומר להם ואפילו לא ישאר אלא גרעין אחד לפי שאוהב האדם לחפוש אותו גרעין בין העצים ויתענג בזה והוא ענין אמרו רוצה במשמושן ואין הלכה כר' יוסי ולא כראב"ע מסכת עקצים פרק א משנה ו (ו) עוקץ. הוא קצה הדבר:

וגרוגרות. הם התאנים היבשים:
כלוסין. מין מן התאנים דקים:
וחרובים. בלשון ערב כרוב:
ודלעת. בלשון ערב כלאני:
ואגסין. בלשון ערב אגסן:
קרוסטמלין ופרישין. בלשון ערב אספרגל:

ועוזרדין וקינרס ואין הלכה כר"א מסכת עקצים פרק ב משנה א (א) שלא כבשן אלא למראה. רוצה לומר ליופי לא לאכילה ע"כ אינן מטמאין לפי שאינן מאכל וכשות של קישות כשות בלשון ערב זנב. והוא כעין שערות שנמצא על הקישות בעת חתיכתו והנץ שלו הפרח אשר בקצהו ואמר רבי יהודה כי כשות הזה והנץ ואע"פ שאינן נאכלין כל זמן שהתגר מוכר הקישות רוצה בקיומם כדי שיראו הקשואים חתוכין בזמן קרוב ולפי שהוא רוצה בקיומן מטמאין כמו שמטמאין האוכלין. ומצטרפין לכלל הקשואים לפי שהם כמין שומר להן כיון שהיא תשמור עליו ענין שיקבצו בני אדם על קנייתו בהן ואין הלכה כר' יהודה מסכת עקצים פרק ב משנה ב (ב) גלעינין. הם נויי הפירות מכל פרי שיש לו גרעינין בתוכו כתמרים והזיתים ואגסים וזולתם הושמו כולם במדריגות ידות אוכלים. וחותל לפוף. מלשון (יחזקאל טז) והחתל לא חותלת. וזה כי על נוי התמרים קרום מפריד בין הגרעין ובין האוכל של תמרים ולפי שאמר כי הגרעין הלח מצטרף לאוכל לפי שהוא שומר לו לפי שאם יסור הגרעינים תתחלחל הליחה ותפסד וגרעין מן הפרי היבש אינו מצטרף לפי שאינו שומר אותו ואם יוצא אותו גרעין לא יפסיד הפרי אמר ע"כ הקרום אשר על גרעין הלח אינו מצטרף לפי שאין אותו הקרום השומר אלא הגרעין עצמו והקרום הזה ג"כ נפרד מעצם הלח אמנם הקרום אשר על גרעין התמרים היבשים הוא דבק בעצם התמרים והוא השומר לא הגרעין ואילו סר הגרעין ונשאר הקרום לא תפסד התמרה לפי שאמר כי אילו יצא קצת הגרעין מן הליחה שהוא מצטרף ביאר כי תכלית מה שיצטרף ממנו הוא מה שכנגד האוכל. ובתוספתא (פ"ב) הרוטב שנאכל חציו וחציו קיים כנגד האוכל מצטרף שלא כנגד האוכל אין מצטרף וכן העצם כשהוא בתוך הבשר וקצהו יוצא מן הבשר אנו רואים אותו כאילו נחתך מה שיצא מן הבשר וכל מה שהיה ממנו תוך הבשר מצטרף לתשלום כביצה וכבר ביארנו בטהרות (פ"א) כי העצם מצטרף לפי שהוא גם כן שומר בבשר וכשהיה הבשר מדובק בעצם לבד והעצם מגולה ולא היה הבשר סובב אותו מכל צד א"ר ישמעאל שאנו רואים העצם כאילו הוא מקיפו כלומר אם יש בבשר שיעור שנוכל להקיף ממנו העצם כטבעת מצטרף ואם לאו אינו מצטרף וחכ"א שכנגד האוכל מצטרף אנו רואין כאילו כבר נחתך מה שאינו תחת הבשר ויצטרף כל מה שתחת הבשר לבשר אע"פ שהבשר אינו סובב בעצם אנו רואים אותו שכבר סר עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שיעור דק מדובק בבשר כדקות שבט האזוב אשר עם דקותו כבר מצאנוהו שומר למה שעליו מן העלין:

וסיאה. בלשון ערב אל פודנג:

וקורנית. אל חנטה ואלה השלשה מינים הם ממיני האזוב והלכה כחכמים מסכת עקצים פרק ב משנה ג (ג) נימוק מקצתו. נתחלחל קצתו ורפה ונכנס וחזר שאינו ראוי לאכילה ועל כן אינו מצטרף עם היותו מחובר ומגיע לגרעיני הרמונים או לזרע האבטיח וכן אילו היה המקום אשר נרקב ונפסד בתוך הרמונים או האבטיחים אינו מצטרף ומקליפות רמונים דמות כוס סובב בראש הרמון ושפתו עשויה תלפיות דמות שיני המסרק ועל כן נקרא מסרק כי מסרק הוא הנקרא בלשון ערב אלמש"ט. והוא כשקולף והושלך אין נראה דבר מגרעיני הרמונים ועל כן אמר ר' אליעזר כי הוא אינו שומר וכשנקלף הכוס הזה ג"כ ימצא בהן כדמות ראש השדים משופע ויוצא על שטח הרמון ירוק והוא הנקרא פיטמא של רמון. וכשתכרת אותו פיטמא ולא תשרש בכריתה לא יגלה ג"כ גרעיני הרמונים וזה הכוס כולו מלא מפרח ירוק דק נשאר בתוכו אחר שיתבשלו הרמונים בתכלית הבישול והוא הנץ שלו הנזכר כאן ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת עקצים פרק ב משנה ד (ד) כבר ידעת כי הקליפים כולם הם שומרים לאוכל ועל כן הם מצטרפין:

וקדורה. ר"ל חתוכה לפי שאינה שומרת לזולתה כשנחתכה וקליפה החיצונה בבצל הדקה מאד אשר אין שם דקה כמותה והוא דמות הרבד והוא הנופל בעת משמוש בבצל והיא אשר שמים אותה הרופאים על המורסות כשנפתחו ותמשוך מהן הליחה בכח ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת עקצים פרק ב משנה ה (ה) המחתך לבשל אע"פ שלא מירק וכו'. מירק שיפליג בחתך עד שיתבאר הדבר הכרות וכיון שכוונתו לבשלן אינו מתכוין שישאר אותו דבר חתוך מחובר לפי שהבישול ירככהו ויפרידהו אמנם אם היתה כוונתו לשליקה או לכבישה או להניח הירק ההוא על השלחן הרי זה חיבור לפי שכוונתו שישאר מחובר קצתו בקצתו כדי שתקל הוצאתו או מערכתו:

התחיל לפרק. כשהתחיל לפרק אותו חיבור [אין] אנו אומרים כיון שהתחיל לפרק גילה דעתו שאין רוצה שישאר דבר ממנו מחובר ונאמר בכל אינו חיבור אבל הדבר ההוא אשר פירק בלבד הוא אשר אינו חיבור וכל מה שנשאר מדובק הוא חיבור:
אמנן. גדלן וחבר קצתן לקצתן מלשון (אסתר ב) ויהי אומן את הדסה והענין שהוא לוקח האגוזים והם לחים ומחתכם בעציהם ומקבצם בעבות בחוטים או בקליפה עד ששמם בחבל אחד בגוף מחובר כדי שיקל משאן:
וחמרן נתנן קצתם לקצתם מלשון (שמות ח) ויצברו אותם חמרים חמרים. והכוונה שהוא קבץ עליהם בעבות עד ששבו חבל אחד כדי לתלות ולעמוד זמן כמו שעושין אצלינו במערב בבצלים אשר רוצין לאצרן. אח"כ אמר כי האגוזים והשקדים ר"ל האגוז האחד והשקד האחד האוכל שלה וקליפתה חיבור זה לזה כמו שקדם כי הקליפות שומרים להם כל זמן שהקליפה מחוברת באוכל חיבור טבעי אכן כשסרה הקליפה אין ספק כי אינו מיטמא ואף על פי שהחזירה למקומו וכשנשברה הקליפה ונשאר עמו האוכל והיה שבירתו מעוטה כגון בקיעת כלי החרס הרי זה חיבור עד שתתרצץ הקליפה ואז אינו חיבור והוא אמרו עד שירצץ מלשון (שופטים י) וירעצו וירוצצו. ואע"פ שהוא כתוב במשנה בסמ"ך זה בלשונם עובר

מסכת עקצים פרק ב משנה ו (ו) ביצה מגולגלת. בלשון ערב נמרש"ת ופירוש יגוס. יכרות אומר כיון שיקלוף ממנה מקום אחד לשתותה משם אותו קליפה כולה הנשארת אינה חיבור לפי שאין לה שמירה בו כיון שנפתח ממנה מקום אחד לפי שהיא שותתת מן המקום ההוא אבל אם היתה שלוקה קשה הקליפה כולה הוא שומר לכל חלק ממנה ועל כן מצטרף עד שירצצו כולה ואז לא תצטרף והענין הזה בעצמו הוא בעצם אשר (אין) [יש] בו מוח לפי שהמוח אוכל והעצם הסובב אותו שומר והוא מצטרף עמו עד שירצצו:

ורמון שפרדו. פירד גרעיניו בתוך קליפתו והרבה עושים זה כשנגבה קליפת הרמון עד שישארו הגרעינין בתוך הקליפות מתנועעים חיבור:
עד שיקיש עליו בקנה. עד שיכה ברמון בקנה או בשבט עד שינועו מה שנאחז בקליפה מגרעיני הרמון ואז לא תשאר הקליפה חיבור לגרעינין ולא תצטרף:
ושלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור כמו שזכרנו במסכת פרה בפרק אחרון אמנם לפי שאין לו לחיבור הזה להשאיר ולעמוד אבל יפרד אמרו כי כיון שיתחיל להתיר אנו חושבין אותו כנפרד ואינו חיבור

מסכת עקצים פרק ב משנה ז (ז) כבר ביארנו כי חזרים חסא ואין הלכה כראב"צ מסכת עקצים פרק ב משנה ח (ח) צורת עלי הבצלים ידועה כי היא חלולה כדמות קנים ובתוכה ריר ידבק ביד וכן הבצל כשנגע בו המים וצמח והוא אינו מחובר לקרקע כמו שהוא מפורסם יצא ממנו לב ירוק דמות עלי בצלים ובתוכו גם כן ריר ואותו דבר הצומח נקרא בני בצלים ואומר כי אם היה הריר בתוך החללים ההם אז אנו משערין אותו כמו שהן מן החלל להשלים שיעור כביצה ואם היו ריקנית בלא ריר ממעכים אותן ביד עד שיתקבצו ותסור נפיחתן ואז משערין אותו בכביצה וכן הלחם המתחלחל החלקים כמו (פסחים דף לז.) סופגנין והוא פת סופגנית משערין אותה בכמות שהיא אלא אם היה חלל בתוכה אז יתקבץ ביד ודרך בשר העגל היונק כשנתבשל שירבה ויגדל ובשר מרובין בשנים מן הבהמות כשיתבשל מתכווץ ומתמעט ואמר שאנו משערינן כביצה ממנו והוא מבושל כמות שהוא ולא נאמר זה היה קודם שנתבשל כביצה ואע"פ שהוא עכשיו פחות מכביצה או בהיפך אבל ישוער לפי עניינו אם היה חי חי ואם מבושל מבושל מסכת עקצים פרק ב משנה ט (ט) כשזרע קישות בכלי אינה מטמאה בהצמחתה כי האוכלים אמנם מיטמאים אחר תלישתם מן הקרקע כמו שביארנו בראשון של מכשירין ואמר ר' שמעון כאשר יצאו מן הקישואים חוץ לכלי הרי הוא כתלוש ויטמא והוא אמרו והטמא בטומאתו והטהור יאכל ואין הלכה כר' שמעון מסכת עקצים פרק ב משנה י (י) כבר קדם לך במסכת מכשירין (פ"ח) כי הזרעים אינן מוכשרים בעוד שהן מחוברין לקרקע וכבר ביארנו בד' של מכשירין כי המים אינן מכשירין לטומאה אלא כשהן תלושים מן הקרקע אבל כשהן בקרקע אינן מכשירין וזכרנו עיקר זה השרש ובעבור השרש הזה אמר כי כלי גללים וכלי אדמה כשהם נקובים נקב שיצא ממנו שורש הצמחים והיו מונחים על שטח הקרקע והם מלאים מים כי המים ההם אינן מכשירין לפי שהוא כקרקע ואינו כתלוש. וכבר ביארנו פעמים כי עציץ נקוב הרי הוא כארץ ושאינו נקוב אינו כארץ וכשנזרעו זרעים בכלי נקוב הרי הוא כאילו נתחבר בקרקע ועל כן אם נבלל במשקה לא הוכשר ואם היו הצמחים בכלי שאינו מנוקב הרי הוא כתלוש ועל כן כשנבלל במשקה הוכשר אח"כ אמר כי העציץ הזה שאינו נקוב אשר הוא כלי ומכשיר את הזרעים כמו שביארנו וכן המשקים שבו מכשירין בשמלאוהו עפר עד שפתו דינו דין טבלא שאין לה לזביז אשר עם היותה כלי היא טהורה כמו שנתבאר בכ' של כלים וכן ג"כ בכאן אינו מכשיר את הזרעים לפי שהוא לא נשאר כלי לענין הכשר ומים שבו גם כן אין מכשירין. ובתוספתא (פ"ב) אמרו טבלא שיש לה לזביז והטה על צדה אינה מכשרת את הזרעים לפי שבהטייתו אותה חזרה כטבלא שאין לה לזביז אשר אינה כלי. וכבר ביארנו פעמים כי לזביז היא השפה הגבוהה. וענין אמרו אינה כלי כי אינה מקבלת טומאה מסכת עקצים פרק ג משנה א (א) ההכשר כבר נתבארו כלליו ופרטיו במסכת מכשירין (פ"ג). ואמנם המחשבה עניינה שיתכוין לאכילת אותו דבר ואז יטמא טומאת אוכלין וכבר נתבאר ממנה קצת במסכת טהרות (פ"א) ויבאר תשלומו בפרק הזה מסכת עקצים פרק ג משנה ב (ב) כבר ביארנו כי ענין מחשבה הוא שיתכוין על אותו דבר שיהיה מאכל אדם אף אם היה ראוי לעובד כוכבים בלבד הרי הוא אוכל וכבר בארתי לך בא' של טהרות שכל מה שיטמא טומאה חמורה ר"ל אדם ובגדים אין צריך הכשר וכל מה שלא יטמא טומאה חמורה צריך הכשר והוא אמר בהלכה הזאת כי הדברים אשר אין סופן לטמא טומאה חמורה אלא טומאת אוכלין בלבד והם עם זה אינם ידועים לאכילה על כן צריכין מחשבה ומזה הבשר שחותכין מן האדם או מן הבהמות או מן העופות והם חיים. וכבר נתבאר לך פעמים בסדר הזה כי בשר הפורש מן החי אינו מטמא אמנם מטמא אבר מן החי וכן נבלת העוף הטמא לא תטמא טומאה חמורה כמו שזכרנו בראשון של מסכת טהרות וכן החלבים בכפרים צריכין מחשבה לפי שאינו מאכל אנשי הכפרים וכן הירקות המדבריות כולם אשר אינן נזרעים בגנות ואין צומחין בפרדסות (אינן) [הן] צריכין מחשבה לפי שאינן ג"כ מיוחדים למאכל אדם:

ושמרקעין. בצל חריף משתמשין בו ברפואות:

ופטריות. הוא צמח אין לו שרש ולא זרע ואוכלין אותו רוב העם מבושל ושלוק והוציא ר' יהודה מירקות המדבר הכרתי המדברי:

והרגילה ונץ החלב. הנקרא בערב אלח"ב. ואמר כי באלו אין צריכין מחשבה לפי שהם מפורסמים ידועות למאכל אדם כמו הירקות הפרדסיות והוציא ר"ש העכביות. והוא הצמח שעליו קוצין הרבה ומקלפין הקוצין ומשליכין אותן אח"כ יקלוף אותו שרש ויאכל נא או מבושל בבשר וקלוי באלפס בשמן ג"כ והוא רב מאד בארץ המערב ושמו מפורסם במערב אל בקלו"ב והוא מכלל מיני הקוצים ותרגום כערער בערבה כעכביתא. ובבראשית רבה אמרו וקוץ זה קונדס ודרדר. אלו עכביות והוציא ר' יוסי מצמח המדבר בלוסין ונאמר כי הוא הנקרא בערב ענב אל דיב ואין הלכה כשלשתן אבל אלו כולם והדומה להן הן צריכין מחשבה

מסכת עקצים פרק ג משנה ג (ג) כבר הודעתיך כי כל מה שיטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר ונבילת העוף הטהור כבר ביארנו בראשון של מסכת טהרות שהיא מטמא אדם בבית הבליעה ועל כן אינה צריכה הכשר אבל הן אוכלין טמאין בלא הכשר בלתי שיגע בה מה שיטמא אותה וכן נתבאר בגמרא נדה (דף נא.) דלא בעיא הכשר מים ולא הכשר שרץ ר"ל שהיא טמאה כאוכלים טמאין בלתי שיגע בה שרץ ולא שאר טומאות:

וענין אמרו בכל מקום במדינות ובכפרים. והעיקר מה שזכרתי לך כי כל מה שדרכו להאכל במקום אחד ולא יאכל במקום אחר הוא צריך מחשבה במקום אשר לא נתפרסם שם אכילתו:
ואמרו בכאן והחלב ר"ל חלב בהמה טמאה לפי שהוא מטמא כמו בשרה ועל כן אין צריך הכשר כמו שיבאר עוד בסוף הפרק ור"ש אומר כי בשר הגמל והארנבת והשפן והחזיר אין צריכין מחשבה בשווקים המדינה לפי שידוע הוא אכילתם במדינה ואין הלכה כר"ש

מסכת עקצים פרק ג משנה ד (ד) שבת. הוא בלשון ערב שבת והעיקר אצלינו סתם שבת לכמך עשוי ולא לקדירה ופי' הדברים האלה כי בידוע כי השבת נאכל כמות שהוא חי אחר המזון עם שאר המינין לא שיבושל בקדרה ועל כן כל זמן שלא נתבשל חייב בתרומה ומטמא טומאת אוכלין אבל כשנתבשל כיון שהשליך כחו בבישול וימצא בבישול טעם השבת כבר תמה תועלתו והנשאר הימנו אח"כ הוא במדריגת השמרים אשר אינן ראויים לאכילה ועל כן אינו חייב בתרומה ולא יטמא טומאת אוכלים:

ולולבי זרדים. הם לבות האילנות והם הקצוות הרכים היוצאים בקצוות השבטים בעת שמלבלבין האילנות והרבה בני אדם כובשין אותן במים ומלח ואוכלין אותן חיים אמנם זה בלתי מפורסם אצל הכל:
ועדל. צמח מפורס:
ולוף. מין בצל פירוש הש"ס הירושלמי (שביעית פ"ס) וממנו מין ידוע בלוף שוטה:

עד שיתמתקו. עד שימתק טעמם בכבישה ותסור עפיצתן: ופקועות. טעמן מר כמו שנאמר (מ"ב ד) פקועות שדה וכשנכבש במלח זמן רב נמתק ונעשה ראוי לאכילה ואין הלכה כר"ש מסכת עקצים פרק ג משנה ה (ה) קושט. בלשון ערב אל קסט"ו:

וחמס וראשי בשמים. צמחי הבשם כולם נקראים ראשי בשמים ר"ל קצות הבושם וזה כגון הקנה והקנמון ואגוז הבשם ונרד ומה שקורין בערב הבא"ג ובסבאס"ה וכיוצא באלו הצמחים אשר מטיבי הטעמים ונותנים בו ריח ערב והחלתית עם תיעוב הריח והרי לך הרופאים זוכרים אותם בספרי המזונות וחלות חריע וזה שמוציאין לבו ושוחקין אותו ועושין ממנו עוגות ומשתמשים בו בטעמם. והירושלמי ביאר לנו כי חריע הוא הנקרא בערב אל קרטו"ם ומאמר רבי יוחנן בן נורי הולך על העיקרים הידועים והם שכסף מעשר שני אין קונים בו אלא מזונות בלבד. ואמרו בש"ס (נדה דף נא:) נמנו וגמרו שאין נלקחים בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין. וזה הוא פסק ההלכה

מסכת עקצים פרק ג משנה ו (ו) הפגין. הם הפירות אשר הן עפוצין מאד:

והבוסר. הוא ענין הפירות אחר הפיגום האחרון וקודם תשלום הבישול ועונת המעשרות חלוקה בחילוק האילנות כמו שנתבאר במסכת מעשרות (פ"ח):
ופריצי זיתים וענבים. זיתים יבשים וענבים יבשים אירע לו מקרה ויבש קודם הבישול ונתקשה עד שנמנע אכילתו ועל כן נקראו פריצים:
וקצח. בלשון ערב אל שוני"ז ואמרם וכן למעשרות ב"ש פוטרין לפי שאינו אצלם אוכל וב"ה מחייבין במעשר לפי שהוא אצלם מכלל האוכלין והלכה כר"ע

מסכת עקצים פרק ג משנה ז (ז) הקור. הוא ראש הדקל והוא עץ לבן רך כורתין אותו מעלי הדקל בדמות גבינה יבשה ואוכלין אותו בני אדם והוא אינו מיטמא אמנם מותר לקנותו בכסף מעשר: וכפניות. הם עוקצי התמרים בתחילת צמיחתן והם מכוסין בקרומה והוא מפורסם והוא כאוכלין ויטמא טומאת אוכלין מסכת עקצים פרק ג משנה ח (ח) ר"ע אומר אם יכול לחיות. ר"ל כי אם הוא בענין שאם יחזרהו למים שיחיה אז אינו מטמא כשנגע בו הטומאה לפי שהוא חי ואין החיות מיטמאים כל שהן חיים כמו שביארנו בפתיחה:

ויחור של תאנה. שבט מאילן התאנה כשנשתבר ובו גרעיני תאנים ונשאר מחובר באילן בקליפה אשר על האילן בלבד רבי יהודה אומר כי אותן תאנים אינן מטמאין אלא אחר כריתתם ופירוקן מן האילן וחכמים אומרים כי לא נחשוב אותו מחובר אלא אם נשאר בינה ובין האילן חיבור כל כך שאם יקשר עם האילן יתחבר עמה וישוב ענף מענפיו ויפרח ויוציא פרח ותרגום (שמואל א טו) וישסף שמואל ופשח. ואין הלכה כר"ע ולא כר' יהודה

מסכת עקצים פרק ג משנה ט (ט) לשון התורה באיסור החלבים הם ג' מיני בהמות בלבד והוא שור וכבש ועז. וזהו חלב בהמה טהורה אמנם חיה טהורה והיא איל וצבי ויחמור ואקו ודשון ותאו וזמר חלבים אלו כולם מותרים לנו באכילה אבל בהמה טמאה וחיה טמאה אין חילוק בין חלבה ובשרה לא לענין אכילה ולא לענין טומאה הוא אמרו יתעלה ב"ה (ויקרא יא) טמאים הם. ולא חלק בם חילוק וכבר ביארנו כי הבהמה טמאה שוה הוא זביחתה או מיתתה והשחיטה אינה מועלת ומצלת מן הטומאה אלא בחיות המותרין לאכילה בלבד ולשון התורה היות חלב בהמה טהורה טהור ר"ל שלא יטמא כמו שתטמא הנבילה ואע"פ שהוא חלב נבילה הוא אמרו יתעלה (שם ז) וחלב נבילה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ולפי שאמר לכל מלאכה יכנס בו מלאכת הקדש כמו שזכרנו בספרי ואין ספק כי החלב אשר אמר בו בטהורה עם היותו חלב נבילה אינו חלב בהמה טמאה מפני אמרו חלב נבילה וחלב טרפה אמרו יצאת בהמה טמאה שאין לה טרפה לפי שטריפתה ושחיטתה שוה כמו שביארנו ואינו גם כן חלבי חיה טהורה כיון שאמר ואכול לא תאכלוהו אמר חלב שאסור באכילה טהרתי לך יצא חלב חיה טהורה שמותר באכילה ונתבאר לך מן העיקרים האלו כי חלב כל נבילה כמו בשרו חוץ מחלב נבילת בהמה טהורה שחלבה טהור לא יטמא אדם וכלים כמו שתטמא הנבילה וע"כ צריך הכשר על העיקר אשר הודעתיך כי כל מה שאינו מטמא טומאה חמורה צריך הכשר כמו שביארנו בראשון של טהרות ודע כי החלב הזה ג"כ לא יטמא כמו שיטמאו אוכלין טמאים ואפי' אחר ההכשר עד שתגע בו טומאה כשאר אוכלין ואז יטמאו כפי הטומאה אחר אשר תגע בהם כמו שנשתרש בפתיחה אלא אם יהיה חלב נבילה כי הוא צריך הכשר מים מלבד לא הכשר הגוף כמו נבלת עוף טמא כמו שביארנו בראשון של מסכת טהרות מסכת עקצים פרק ג משנה י (י) זאת ההלכה כבר קדמה היא ופירושה בסוף שביעית מסכת עקצים פרק ג משנה יא (יא) חלות דבש. הן חתיכות הנופת. וכבר ידעת כי הדבש הוא מכלל ז' משקים זה כששותת. אבל כל זמן שהוא בבית השעיה אינו אז משקה וכבר ידעת כי לטומאת משקים סגולות מיוחדות בם מן היותם תחילה לעולם וזולת זה ממה שנתבאר בסדר הזה ואמרו ב"ש כי כיון שיחמם אותם להוציא דבשם יחשבו משקה ואפילו קודם צאתם:

וכבר קדם לנו כי חרחור הוא חזק החום ואמנם מה שביאר משיחרחר מכיון שיתעורר הריב עם הדבורים ויתחיל לגרשם מן לחרחר ריב (משלי כו) הוא מאמר לא יסכים עם העיקרים לפי שהכל מודים כי דבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה:

ופי' משירסק כיון שיוצק הנופת בידו וישתות הדבש מסכת עקצים פרק ג משנה יב (יב) לפי שהשלים כל דיני ההלכה הקודמת כמו שפרט חתם הדברים בגמול:

וענין אמרו שלש מאות ועשרה עולמות כאילו קובצו מעדני העולם הזה בכללם לפי חילוק מיני מעדניהם ואח"כ נכפל אותו המקובץ שלש מאות ועשר פעמים יהיה מה שיגיע לכל אחד מן הצדיקים ממעדני העולם הבא כמו זה אמנם התעדן הזמן הזה אינו נחקר אבל כל נפש תזכה לחיי העולם הבא ולא תאבד לעולם והוא ענין יש ר"ל המציאות התמידי אשר לא יחקר לפי שיש הוא המציאות ואין הוא האפיסה וכאילו אומר כי אוהבי אנחיל את המציאות בפשיטות ואין שם מציאות האמיתי אלא ההתמדה והוציא בפסוק הזה גדול התענוג על דרך משל ומספרם יש ג' מאות ועשרה וזה על דרך התעוררות בלבד כי אותו התענוג גדול אמנם האמת כי כמו שאין שווי בין הנחקר לאשר אינו נחקר כן אין שווי בין אלה המעדנים אשר אצלינו ואותם התענוגים וכבר ביארנו מזה קצת במסכת סנהדרין (פ"י):

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת עוקצין וסליק סדר טהרות מסכת זבים פרק א משנה א (א) כבר נתקדם לנו עיקר רוב ממה שצריך אצלינו במסכת הזאת בסדר הזה אמנם אזכיר קצתן בקצרה ומזה כי הזב כשראה שתי ראייות הוא טמא טומאת זב אכן כשטהר מזובו פטור מן הקרבן וכאשר ראה ג' ראייות נתחייב בקרבן כשיטהר. אמר יתברך (ויקרא טו) אדם כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. זכר לשון זיבות ב' פעמים ואמר טמא. אח"כ זכר (שם) וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו זכר לשון זיבות שלש פעמים ואמר טומאתו היא. אמרו מנה הכתוב שתים וקרא טמא ג' וקרא טמא הא כיצד שתים לטומאה וג' לקרבן ואילו ראה השלש כולן בשעה אחת הוא טמא וחייב קרבן אבל הזבה עד שתראה דם ג' ימי רצופים ואז תהיה זבה גמורה כמו שנאמר (שם) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים. אמרו מיעוט ימים ב' רבים ג' ואמרו תלה הכתוב את הזב בראייות ואת הזבה בימים וכאשר ראתה דם יום אחד או ב' בלא עת נדתה היא אשר נקראת שומרת יום כנגד יום והיא מטמאה את בועלה ותטמא משכב ומושב כמו שביארנו בנדה ואמרו בסיפרא אין לי אלא ראתה ג' ימים שהיא זבה מנין לרואה שני ימים שתהא זבה ת"ל [בת"כ איתא ימי זובה] זובה כימי נדתה מנין לרואה אחת שתהא זבה ת"ל (שם) כל ימי זובה כימי נדתה מניין שתהא משמרת להן יום אחד ת"ל (שם) טמא יהיה. וכוונת ראיתו מאמרו כימי נדתה לפי שהנדה אפילו לא ראתה אלא ראיה אחת היא נדה. ושמור העיקרים האלה תמיד. וב"ש אומרים כי כאשר ראה ראיה אחת של זוב מטמא משכב ומושב כמו שומרת יום כנגד יום ור' אליעזר בן יהודה אומר כי תכלית מה שחולקין במי שהוא טמא כשראה ב' ראייות שאינם מצריכין בראייה השלישית אשר תביא אותו לידי קרבן שתהיה רצופה לב' ראייות אבל אפילו היה ביניהם הפסקה היא מצטרפת. ועל כל שני העניינים הלכה כב"ה מסכת זבים פרק א משנה ב (ב) עוד אבאר לך החילוק שיש בין הזיבות ושכבת זרע בעין ובעצם. וכבר ידעת לשון התורה בזב שכל זמן שהוא רר ממנו הזוב שהוא טמא וכאשר יפסוק הזיבות ימנה ז' ימים נקיים ואחר יטהר. זה דבר השם וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים ומתי שיראה ראייה של זוב בתוך הז' ימים ואפילו ברגע אחרון של יום שביעי צריך שיתחיל לספור אחר אותה ראייה לפי שאמר הקדוש ברוך הוא שבעת ימים לטהרתו. עד שיהיו השבעה ימים כולן טהורין מן הזיבות. ואמר יתברך (שם) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע. ואמרו בסיפרא מה הזוב סותר בזב אף שכבת זרע סותרת וכבר ביארנו לך בנזירות שענין הסתירה אצלם נפילת הימים הקודמים ושלא יספרו אותן ואמרו שם אי מה הזב סותר את הכל אף שכבת זרע תסתור את הכל תלמוד לומר לטמאה בה. אין לה אלא יום אחד וב"ש אומרים שכיון שלא נפסקה הזיבות בשלשה ימים טהורים שהם מספר הימים אשר בכמותם יהיה זב גמור לא יחשבו לו אותן הימים אלא אפילו שכבת זרע תפיל אותן. ואין הלכה כרבי ישמעאל מסכת זבים פרק א משנה ג (ג) כבר ידעת שענין זב גמור שיהיה חייב בקרבן. ואמר יתברך טומאתו בזובו ובא הפתרון טומאתו תלויה בזובו ואינה תלויה ביומו על כן אפילו ראה שלשה ראייות בשעה אחת הרי זה זב גמור וכן אם ראה ראייה בכל יום שלשה ימים רצופים אמנם כשהיתה הפסקה בין ראייה וראייה יום שלם אין מצטרפין אחת לשנייה לא לענין טומאה ולא לחייב קרבן כמו שביארנו מדעת בית הלל מסכת זבים פרק א משנה ד (ד) אם היה בין ראייה וראייה פחות מכדי טבילה וסיפוג אינה שתי ראייות אבל תחשב ראייה אחת וממה שראוי לידע כי ראייה אין לה שיעור אלא כל שהוא וזהו אמרו החתים בשרו ואפילו כל שהוא. אמנם הגבול הזה אשר גבלוהו שהוא כדי טבילה וסיפוג הוא פחות מדה שתהיה בין שתי ראייות ונחשוב אותו ב' פעולות ויחשבו כשתי ראייות מסכת זבים פרק א משנה ה (ה) כבר ביארתי לך שענין מרובה הוא המשכת הזוב זמן רב. וגדיון שם מקום. ושילוח. הנהר המפורסם וכאשר יעמוד הזב שיעור שיהלוך אדם בינוני ההליכה שיעור הדרך ההוא כבר ראה שלשה ראייות בזמניהן ר"ל בין כל אחד ואחד כדי טבילה וסיפוג והודיענו כי מרציפת הזוב אין משום הראייות לג' זמנים ראייה אחת. ולשון סיפרא וזאת תהיה וגו' מלמד שהוא מטמא בג' ראייות אין לי אלא גדולות קטנות מניין ת"ל תהיה. אפי' כל שהוא החתים אפילו כל שהוא בשרו אפילו כל שהוא אם נאמרו בגדולות למה נאמר בקטנות אלא ליתן שיעור לגדולות. אם ראה אחד מרובה כג' הרי זה זב גמור ואמנם נקראו ראשונות גדולות מפני אמרו (ויקרא טו) רר בשרו. אשר עניינו ההמשכה בשתיתת הזיבות ור' יוסי אומר כי כשראה אחת בלבד מרובה כב' ולא הקדימתם ראייה ולא נתאחרה אחריה ראייה אחת הרי זו נחשבת אחת אע"פ שהיא כב' ולא נחשוב לעולם אחת גדולה בראייות אלא אם כן היתה גדולה כג' ראייות אז נחשוב אותה כג' לפי שהפסוק אשר למדנו ממנו ענין הזה בזב בעל ג' ראייות מדבר והוא אמרו וזאת תהיה טומאתו בזובו כמו שביאר ולא משך ר' יוסי הדין מבעל ג' לבעל ב' ואין הלכה כר' יוסי מסכת זבים פרק א משנה ו (ו) ההלכה הזאת מבוארת מאד אחר ידיעת ב' העיקרים. האחת שהזב כשראה קצת ראייה בסוף היום וקצתה בלילה בתחילה יחשבו לו ב' ראייות לפי שנתחלקה הראייה בב' ימים ואפילו אם היו זמניהן שני רגעים מן הזמן רגע בסוף היום ורגע מתחילת הלילה והעיקר השני כי בין השמשות הוא ספק אם הוא מסוף היום או מתחילת הלילה ועל כן ידונו בו לחומרא. ולשון התוספתא (פ"א) מודה רבי יוסי בראייה אחת בין השמשות שאע"פ שאין בה כדי טבילה וסיפוג שיש בה ב' ראייות מפני שב' ימים חולקים ואמרו עוד בתוספתא. בין השמשות מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומרא לשני ימים. ואמרו עוד בש"ס (מגילה ח.) למאי הלכתא לראייות רצה לומר שנחשוב ראיית בין השמשות בספק שתי ראייות ומה שחייב שיהיה הרואה ב' ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן הוא מה שאספר לך כי אם ראה בין השמשות של ע"ש ובין השמשות של שבת והדבר בין השמשות ספק כמו שביארנו והרי יתכן שהיתה הראייה הראשונה ביום ו' והשנייה בליל ראשון והוא טהור לפי שיש הפסקה בין ב' ראייות יום שלם והוא יום שבת ויתכן עוד כי הראשונה היתה קצתה ביום הו' וקצתה ליל שבת וכן השנייה היתה קצתה ביום השבת וקצתה ליל ראשון ויהיה לו ד' ראייות רצופות ויהיה חייב בקרבן. וכבר נתבאר איך הוא ספק לטומאה וספק לקרבן ועל כן מביא קרבן ואינו נאכל כמו שביארנו במקומו בקדשים מסכת זבים פרק ב משנה א (א) אמר הקב"ה בפרשת זבים (ויקרא טו) דבר אל בני ישראל. ואמרו בספרא אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות גרים ועבדים תלמוד לומר (שם) ואמרת אליהם איש. מניין לרבות את הקטנים ת"ל איש איש ואמרו בכאן הכל להודיענו כי אפילו זכר בן יומו מטמא בזיבה כי אמרו קטן בכלל בן שמונה הוא קטן שנים שלא הגיע לעונת קרי מסכת זבים פרק ב משנה ב (ב) הזיבות. הוא חלי מחוליי כלי הזרע וזה כי כלי הזרע יחלשו כחם המחזיק והמעכל וכל כחות הגוף נשארים בעניינם הטבעי ואז ישתות הזרע בלתי מבושל ויצא בלא הנאה מאין תשמיש ויהיה עינו נוטה לאדמימות מעט ועצמו רקיק. ולשון התוספתא (פ"ב) מה בין זוב לשכבת זרע זוב בא מבשר מת ושכבת זרע באה מבשר חי זוב דומה ללובן ביצה המוזרת ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת וכשתקרה לו השתיתה הזאת מסיבה מתחדשת בו מחלישות כוללת כוחות הגוף כולן או מחמת כובד שהכבידן הרי זה אינו זב עד שתהיה סיבת השתיתה חולשת כלי הזרע לבד והוא אמרו יתעלה (ויקרא טו) כי יהיה זב מבשרו. ואמרו בפירושו מבשרו טמא לא מדבר אחר מכאן אמרו בשבעה דברים בודקים את הזב. וענין אמרו במאכל ובמשתה שיאכל הרבה או ישתה הרבה כי זה ממה שיחליש הכוחות בהכבידו עליהן וכן אם אכל או שתה מאכלים ומשקין שמשתיתין הזרע ואפילו אם היה בכמות מועט. ופירוש במראה שיראה בריה יפת הצורה ותערב לו לתשמיש ואע"פ שלא קדמה לו לעולם מחשבה בתשמיש הבריה ההיא וכן אם קדמה מחשבתו בענייני התשמיש ואע"פ שאין בדמיונו צורת בריה ידועה והוא אמרו בכאן בביאור הענין הזה הרהר עד שלא ראה או ראה עד שלא הרהר ור"ע אומר אפילו אכל איזה שיעור שיהיה ומאיזה מאכל שיהיה נאמר כי מסיבת התעסקו במה שנתעסק שתתה שכבת זרעו ולא יהיה זוב אלא אם ראה על ריקות האסטומכא והמנוחה לא שנתקדם לו יגיעה ולא ענין מן העניינים אשר קדם סיפורם. וכבר ביארנו כי הזב כשראה ראייה של זוב בשבעה ימים נקיים סתר את הכל ואם ראה שכבת זרע סתר יומו וכל הראייות אין צריכין בדיקה אבל אם היו באונס כגון שיוכה על גביו או יפחד והשתות שכבת זרעו ואפילו אם היה בספק סותר והוא פירוש אמרו משנזקק לזיבה אין בודקין אותו. ואין הלכה לא כר' יהודה ולא כרבי עקיבא ולא כרבי אליעזר מסכת זבים פרק ב משנה ג (ג) הרבה פעמים יצא מן הגיד זרע נימוק שאינו מבושל אחר יציאת השכבת זרע ורבים מתרעמים מזה אשר הם מרבים התשמיש ואומרים לרופאים כשעומדים מתשמיש יצא הזרע מהם רקיק העצם מאד אדום העין ועוקץ על כן מי שראה קרי ואח"כ ראה זוב לא יטמא בזיבה כל הכ"ד שעות אבל נאמר כי הזוב הזה הוא מחמת ש"ז הקודמת ואמרו בתוספתא (פ"ב) כשם שתולין לש"ז מעת לעת כך למראה ולהרהור מעת לעת למאכל ולמשתה ולמשא ולקפיצה תולין לו כל זמן שהוא מצטער ונאמר כי הזוב הזה הוא מחמת הצער ולא מחמת בשרו ורבי יוסי אומר תשלום היום בלבד ואף אם ראה קרי ביום באיזה עת שיהיה אינו מטמא בזיבה שארית היום בלבד. וכבר ביארנו פעמים כי העובדי כוכבים אינם מטמאים בזיבה מן התורה והעיקר אצלינו גר שנתגייר כקטן שנולד ואין משגיחים לדבר מענייניו הקודמות וע"כ אין אנו חוששין לקרי שראה והוא עובד כוכבים עד שנאמר ישאר כ"ד שעות מעת הקרי ואז יטמא בזיבה. וכבר קדם במסכת נדה (דף ב.) כי רואה דם תטמא למפרע מעת לעת וכן המקשה יש לה זמן מוגבל שכל דם שתראה בו הוא דם קשוי יהיה מחמת ולד והוא טהור ונחלקו בכמות זמן הקושי כמה הוא בפרק ד' של נדה (דף לז:). אמנם לדברי הכל כל זמן שלה הוא מעת לעת בכיון. וכן אמרו יתעלה במי שיהרוג עבד כנעני שלו בהכאה (שמות כא) אך אם יום או יומיים שאמרו בקבלה שר"ל יום שהוא כיומים פי' מעת לעת שהם ג"כ ידקדקו בו דקות זמן. וכן כלב שאכל בשר המת אשר קדם בפרק י"א מאהלות כי כל ג' ימים נחשוב אותו בשר מת כברייתו ויטמא טומאת מת בעבור כי אינו מתעכל הרי כי באותם ג' ימים ידוקדק בהן הזמן מעת לעת מעת האכילה עד מות הכלב כמו שנתבאר שם. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת זבים פרק ב משנה ד (ד) אמר הקב"ה (ויקרא טו) כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. ואמר (שם) והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא. ואמרו אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב וישב על המושב שכב על המושב וישב על המשכב עמד נתלה ונשען מניין ת"ל יטמא יטמא ריבה. הלכך כשישב הזב וחביריו ר"ל זבה ונדה יולדת ומצורע על דבר שמטמא משום משכב כמו שנתבאר בכלים (פ"א מ"ג) או יש עליו או עמד עליו או נסמך בעצם ברוב גופו עליו או נתלה עליו אז יהיה אותו דבר משכב ודינו כדין משכב זב אשר דיבר בו הכתוב רוצה לומר במשכב שהוא מטמא אדם וכלים והשם הכולל לאלו חמשה פנים הוא מדרס. כמו שביארנו בפרק תשעה עשר דכלים אחר כך אמר כי המשכב כשנטמא והיה משכב זב שהוא מטמא אדם בשבעה פנים טומאה שיהיה האדם ההוא מטמא בה בגדים כשנגע בהן והוא מחובר במשכב באחת מהז' פנים וזהו פי' אמרו מטמא אדם בשבעה דרכים לטמא בגדים ר"ל כי הוא בעת חיבורו במשכב הטמא באחת מן הז' דרכים יטמא בגדים והז' דרכים זהו פירושן. כי האדם הטהור כשעמד או שכב או ישב או נתלה או נשען ברובו על משכב הזב הרי נטמא והוא ראשון לטומאה ואפילו היה בינו ובין המשכב אלף אמצעים ואפילו תחת אבן מסמא כמו שביארנו בתחילת מסכת כלים והוא יטמא בגדים כשנגע בהן בעוד שהוא נסמך למשכב באחד מן הה' פנים ואפילו אם היה ביניהן אמצעי כמו שביארנו וכן אם נגע האדם הטהור במשכב הטמא שנגע באיזה אבר מאברי גופו הרי הוא טמא ומטמא בגדים כשנגע בהן בעוד שהוא נוגע במשכב ומתנאי המגע ההוא שלא יהיה בין שטח גופו ובין המשכב אמצעי וכן כשנשא האדם הזה הטהור משכב הזב מטמא בגדים בעוד שהוא נושאו ואפילו היה בינו ובין המשכב אמצעי ואין חילוק בין אם נשא משכב על גופו עד שיהיה כובד המשכב עליו או אם יתלה אותו בידו כיון שנשאו מן הקרקע ואפילו לא נגע בו יטמא וכן הוא הדין כל מה שמטמא במשא כמו שביארנו בתחילת כלים ושמור אלו העיקרים כולם והבינם ולא תצריכני לחזור אותן כי כבר החזרתים פעמים בסדר הזה במקומות מפורזים לפי שהן עיקרי טומאה וטהרה מסכת זבים פרק ג משנה א (א) כיון שהגיעה תנועה לכלים האלה מגוף הזב הרי כבר טימאם והויא מדרסו כיון שבכחו הניעם כאילו נתלה באלו הכלים או נשען עליהן וכן האדם עצמו שהניעו הזב נטמא. אמר יתברך (ויקרא טו) וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר. ואמרו (שם ו) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר. מה בו האמור להלן מאוירו אף כאן מאוירו ומשום שנתבאר לנו בקבלה המורה עליו בג"ש שהזב לא יטמא כלי חרס אלא מאוירו אבל כשנגע בו מאחוריו אינו מטמא אמרו מאחר שלמדנו שאינו מטמא אותו אלא מאוירו מה ת"ל אשר יגע בו מגע שהוא ככולו הוי אומר הסיטו ועל כן הוא העיקר אצלינו שהזב מטמא בהיסט והוא ההיסט אשר יסיט הזב לטהור כמו שיהיה האיש הטהור על קצה קורה יניע הזב הקצה האחר עד שיתחדש לטהור תנועה מחמת הזב הרי כבר נטמא ואם היו בגדים ראויים למדרס הוויין מדרס בתנאי שיהיו יושבים בספינה וכיוצא בה או רוכבים על גבי בהמה אשר אפשר שידרס עליהן אבל כשהן כלים שבאה להן תנועת ההיסט לבד הרי אלו טמאים כאילו נגע בהן אמנם כשהן יושבים או רוכבים אנו חוששים שמא דרס: ואסדא. בלשון ערבי מערי"ה והיא ספינה קטנה מאד עוברים בה הנהר:

וספסל. כסא:
וגשיש. עצים ששמים בארץ תחת לוחות המטה שלא יפסדו:
וכלונס. קורה:
מחגירין. לשון חגר ר"ל כשיושבים עליהם בני אדם (נוטע) [נענע] בהם לכאן ולכאן. ואילן שכחו רע ר"ל חלוש בענין שיטה באנשים אשר עליו:

וכבש גשר של עץ. ושמור העיקר והוא היסט הזב כי עליו נבנו חוקי המסכתא ודיניהן. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת זבים פרק ג משנה ב (ב) מגיפין. סוגרים השער יחדיו או פותחים אותו יחדיו:

מפשילין בחבלים. מותחין החבלים יחדיו:
פורקין. מורידין המשא מעל הבהמה:
וטוענין. מגביהין המשא על הבהמה. ואלה כולם מינים מן ההיסט ואמרו כולן רוצה לומר כל מה שזכר מראש הפרק שהן כולן טמאים והן ראשון לטומאה לענין תרומה ומה שעליה בקדושה אמנם לענין שימנע מבית הכנסת עד שייחדו לו מקום בזבים ובמצורעים לא. ואין הלכה כר' יהודה ולא כר"ש

מסכת זבים פרק ג משנה ג (ג) להמיט בה אדם. שתטה בו כשעולה בה וכבר נתבאר לך כי אמרו בתחילת הפרק ספינה ולא ביארה היא ספינה קטנה שהיא מטה באדם והמאמר כולו מבואר ממה שקדם ביאורו בפרק זה מסכת זבים פרק ד משנה א (א) רבי יהושע חולק על הסתם הקודם אשר אין מטמא מדרס אלא כשהם יושבים בספינה או באסדא אבל לא בצדה וכן לא ישים ת"ק כלים שבראש הנס והוא ראש התורן מדרס. אחר כן אמר ר' יהושע כי הנדה הזאת כשנשאה עריבה מלאה בגדים וכבד עליה משאה ואע"פ שלא נגעה בבגדים הרי אותן הבגדים מדרס וכאילו נסמכה על אותן בגדים:

הקיש על כצוצרא. כשהכה על כצוצרא הנקרא בל' ערבי כיבי"ם והניע אותו והפיל ככר של תרומה בהנעת הכצוצרא הרי הוא טהור ולא נאמר מכח הזב נתנענע. ואין הלכה כרבי יהושע

מסכת זבים פרק ד משנה ב (ב) אני אבאר הענין ואחר אפרש השמות וזה שהוא אומר כשיהיה הדבר שיכה עליו הזב חזק וקיים מעט התנועה כפי כחו וקיומו בקרקע והפילה דבר שהניעו בתנועתו בהכאה הרי הדבר ההוא הנופל או מתנדנד טהור לפי שהתנועה המגעת לו מן הזב חלושה מאד ושיהיה הדבר אשר יכה עליו הזב מניע דבר אחר רעוע ממהר התנועה ממניע כל דהו הרי הדבר המתנועע על ידי הדבר הממהר התנועה טמא וכאילו הזב הניעו בידו ר"ל בהיסטו. וזה שאמרו בכאן טהור ר"ל כי הדבר המתנועע כשיכה הזב על אחד מאלה טהור מפני קיומו ומיעוט תנועתה מחמת הזב ובתחילה זוכרם לפי שהוא תבניתם וקיומם בבנין בזמן ההוא והעיקר כבר הודעתיך אשר בו תדע היות איזה דבר יניע הזב ונפל בתנועתו דבר אחר אם יהיה הדבר הנופל טמא או טהור:

ומריש. היא קורה גדולה אשר משימים על העמודים וקצוות קורות הגג סומכות עליה אשר אנו קורין אותו בלשון ערבי אל נש"ף:
ומלבן. רבוע של קורות יהיו על הקרקע נטועות כדמות מעקה וצינור בלשון ערבי מסא"ב וכן לוח אמר אפילו היה קשור בחבלים אשר תקל תנועתו יותר מאשר היה בנוי:
וים. סיבוב של עץ יתקבץ בה קמח כדמות חוק בלשון ערבי והוא ג"כ קבוע קצתו בקרקע:
ואצטרובל. סיבוב של עץ שהוא תחת הרחים כדי שינשאו מן הקרקע בעת טחינה והוא ג"כ בנויה בקרקע:
וחמור של רחים. קורה שסומכים בה הרחים היו קורין לה חמור:
וסאה של רחים. מדה גדולה קבועה קצתה בקרקע ג"כ:
וקורת הבלנים. קורה של בלנים שהיתה צורתה מפורסמת אצלם ולפי דמותה והנחתה בבנין נפל החילוק ביניהם אם תנועתה קלה אז יהיה הדבר הנופל בתנועתה טמא ואם תנועתה כבדה תהיה טהור

מסכת זבים פרק ד משנה ג (ג) נגר. הוא יתד ונקרא בלשון ערבי אל מתרא"ה:

ומנעול. במה שסוגרין הפתח:
ומשוט. בלשון ערבי מגרא"ף:
וקלת. סיבוב של עץ שעושין סביב הרחים כדי שלא יפרח האבק מן הדבר הנטחן כמו שביארנו ברביעי בתרא (ב"ב סה. בפיה"מ). ואין הלכה כרבי נחמיה ור"ש

מסכת זבים פרק ד משנה ד (ד) ספסלים. כסאות ארוכות:

פונדיות. כיסים ארוכים. וכסיות כלי (חגורות של) עור נאותין למשכב ופי' לארכן טמאין הוא שיהיה אורך הזב על רוחב הפונדיות או הכסאות אשר יכלול אותו כולו כמו זה. ועיקר ההלכה אמרו יתברך (ויקרא טו) וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא. ואמרו בסיפרא עד שינשא רובו עליו והעיקר אצלינו שאינו מטמא משכב עד שינשא רוב הזב עליו. ואין הלכה כר"ש

מסכת זבים פרק ד משנה ה (ה) טליות. קיבוץ טלית ואמרו עשרה. לשון ריבוי וכן אם היו אלף והאבן מלמעלה וישב הזב או הנדה על אותה האבן נטמא הבגד התחתון וחזרו כולן משכב כמו שביארנו בתחילת כלים כי המשכב מטמא מתחת אבן מסמא וכשכרע הכף אשר בה הזב אין המשכב ההוא והמושב מדרס והוא ענין אמרו טהורין. לפי שהזב כשהסיט כלי או נשאו אינו משים אותו משכב כמו שביארנו וכשכרע הכף אשר בו המשכב ה"ז חוזר טמא מדרס לפי שכבר נתלה הזב במשכב ההוא. וכבר קדם לנו כי הזב מטמא את המשכב בה' דרכים ומן כללם נתלה ואמר ר' שמעון כי כשהוא המשכב אשר הכביד הזב אחד וכרע בו אז יהיה טמא מדרס אבל כשהן שתי משכבות או יותר והכריעו את הזב אינה חוזרת משכב הזב כיון שכל אחד מכל המשכבות לבדו אינו מכריע הזב אלא כולן ואנו צריכין במשכב שישא רוב הזב כמו שזכרנו ועוד יבאר זה. והנה כל משכב מהן נשא מיעוט הזב והוא אמרו שאין אחד נושא את רובו ר"ל שאין המשכב האחד נושא את רוב הזב. ואין הלכה כר"ש מסכת זבים פרק ד משנה ו (ו) אין חילוק בכאן בין כרע הזב או כרעו אוכלין טהורין שהרי הן אוכלין טמאין בהיסט הזב כמו שקדם מגע שהוא ככולו אמנם הצרכנו שם במשכב שיכרע כדי שישוב אב מאבות הטומאות כאילו ישב הזב עליו כמו שביארנו ואמרו ובמת הכל טהור ר"ל כי המת שיהיה בכף מאזנים ואוכלין ומשקין או כלים או משכבות בכף שניה בין אם כרעו הן או כרע המת הכל טהור לפי שהמת אינו מטמא משכב ומושב כמו שיתבאר והוא ג"כ אינו מטמא כשהסיט. ואחר כן אמר חוץ מן האדם כי כשיהיה המת בכף מאזנים והאדם בכף שניה וכרע החי נטמא בהיות נושא המת ופשוט הוא כי כ"מ שנאמר מת הכוונה בו הדבר המטמא מן המת והוא כזית מבשרו ואבר ממנו ושאר מה שנתבאר בשני של אהלות וכבר ביארנו טומאת משכב ואמרנו שעניינה שכישב הזב אפי' על בגדים מרובין והאחד על השני חוזר התחתון משכב הזב ואע"פ שלא נגע בו וזה בלבד בזב אמנם במת. דין הכלים שתחתיו או הנוגע בהן שוין וכבר נתבארו דינים אלו בראשון של אהלות. אמר הקב"ה (ויקרא טו) כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. ולא אמר כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא והיה הענין חוזר על הזב קדם זכרו דקדקו מזה ואמרו הזב לא המת וטומאת מדף הוא מה שאגיד לך וזה כי הזב וחביריו רוצה לומר זבה ונדה ויולדת כשהיה עליו למעלה ממנו אוכלין ומשקין נטמאו ואפילו אם היו בינו ובינה חציצות רבות וכן כשיש למעלה מן הזב כלים מונחים זה על זה הרי הכלי העליון טמא טומאת מדף ואע"פ שבינו ובין הזב חציצות רבות אמנם הכלי ההוא טמא טומאה קלה ר"ל שאינו אב הטומאה אבל דינו כדין כלים שנגעו בזב אשר מטמאין אוכלין ומשקין בלבד לא אדם וכלים וכבר נתבאר לך כי כל הכלים הראויים למשכב שתחת הזב כולן אב הטומאה ואין חילוק בין המשכב התחתון הדבק בקרקע או המשכב הדבק לגופו וכל הכלים אשר על הזב כולן ראשון לטומאה ואין חילוק בין הבגד הדבק בגופו מלמעלה ובין הבגד העליון אשר כנגד הרקיע הכל טמא טומאת מדף ואין הדין הזה במת. אבל דין כלים שעל גבם או כלים שתחתיו או כלים שנגעו בו דין אחד לכולן. והוא מה שנתבאר בב' של אהלות ותלמוד הענין הזה בזב מאמרו בו וכל כלי עץ ישטף במים. אמרו בספרא מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע הרי כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע אם כן למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים. אלא אלו אוכלין ומשקין וכלים שעל גבי הזב ואמרו עוד וכל כלי עץ ישטף במים. מלמד שהוא עושה על גבו מדף והלשון הזה של מדף משתמשין בו בענין אחר של טומאה כמו שביארנו בי' של פרה ועל אותן העניינים אמרו בש"ס (נדה ד:) מאי מדף כדכתיב קול עלה נדף ר"ל כי הוא מענין התנועה ופירוש הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פירוש סבוראי וכתבן המעתיק בתוך הדברים ולא נזכרו עליהן אמנם הענין אשר אנחנו בו בכאן עיקרו מנדף והוא יוצא ממאמרם ריחו נודף. ר"ל יריח למרחוק הרבה והפליג הענין הזה על הזב אשר יטמא כלים שעל גביו ואפי' אם היה ביניהן חציצה רבה כאילו יעבור ריחו ויגיע אליהם ויטמאם על דרך הדמיון מסכת זבים פרק ד משנה ז (ז) רבי שמעון אומר שהזב לא נישא רובו על כל אחד לפי מה שביארנו אותו בכף מאזנים ואמנם דברי הכל בבהמה כולן טהורות סיבת זה מה שביאר הש"ס (שבת דף צג.) וזה כי העיקר אצלינו מסייע אין בו ממש וכאשר חשבו שאחד מאלה הד' רגלים של בהמה שכבר נשא הרי הטלית אשר תחתיו טהורה לפי שסמיכות הבהמה ההיא על ג' הנשארים וזה הרביעי אע"פ שלא נשאתהו והוא עוזר אותן מסייע אין בו ממש וכן נאמר בכל רגל מד' שהוא מסייע וע"כ כולן טהורות:

ועקל. הוא הקשר הסובב את הדבר הנסחט. וקורת בית הבד הקצה האחד הוא למעלה מן העקל והיא סוחטתו ועל הקצה האחר היה יושב הזב:
ומכבש של כובס. מכבש שכובשין בו הכובסין הבגדים אחר שכבסן יכביד אותן תחת המכבש וכשישב הזב על קצה המכבש אשר הבגדים תחתיו הן טהורין. וחיוב זה יודע מצורת מכבש של כובסין אצלם באותו זמן לפי שאין ספק כי כשישב הזב על אותו קצה לא יביא הכובד על גבי הכלים שיהו משכב ור' נחמיה אומר כי הן שבין משכב כבר הוא מכביד עליהן. ואין הלכה כר' נחמיה ולא כרבי שמעון ולא כרבי יוסי

מסכת זבים פרק ה משנה א (א) היה זוכר לעיקרים אשר ביארנו בתחילת זה הסדר שאב הטומאה הוא אשר יטמא אדם וכלים ולד הטומאה לא יטמא אדם ולא כלים ושכל מה שנטמא באב הטומאה הוא ראשון ונקרא ג"כ ולד:

ואמר בהלכה הזאת כאשר יטמא בזב בעוד שהוא מחובר בו הרי הוא מטמא כלים כשנגע בהן ואע"פ שהוא ראשון לטומאה אמנם כל זמן שהוא מחובר באב יטמא כלים וזה מצינו בפסוק שאמר שהוא יטמא בגדים בשעת מגע והוא אמרו (ויקרא טו) והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. ר"ל כי כל זמן שהוא נוגע בבשרו והוא מחובר במטמאין כשנוגע בבגדים טמאים וחזרו ראשון לטומאה לא שני. ובספרא אמרו ומטמא שאר כלים כבגדים אלא כלי חרס בלבד אין מטמא אותו אלא אב הטומאה או המשקין כמו שביארנו בתחילת הסדר וענין אמרו אבל לא במשא. הוא שאם נשא אוכלים ומשקין בשעת מגעו בזב אין מטמא אותן עד שיגע בהן וזה הכלל שאמר ר' יהושע הוא קיים הולך על העיקרים הקודמין ואין חולק עליה וסמוך עליה

מסכת זבים פרק ה משנה ב (ב) תחילה מה שראוי שתדעהו כי באיזה מקום שיאמר מטמא ב' ופוסל אחד שהוא רומז אל התרומה אשר כבר נתבאר בה כי הראשון והשני טמאים ומטמאים והשלישי פסול. וכל אב הטומאה מן אבות הטומאות הוא מטמא ב' ופוסל אחד לפי שהאוכלין אשר יגע בו הוא ראשון ואשר נגע בראשון הוא שני והרי הם טמאין ואשר יגע בשני הוא שלישי והוא פסול כמו שביארנו וכל ראשון לטומאה הוא מטמא אחד והוא השני אשר יגע ופוסל אחד והוא השלישי אשר יגע בשני ושמור הענין הזה. וג"כ כי כל אב הטומאה אמרו בו שהוא מטמא אדם לטמא בגדים והאדם ההוא בעת שמיטמא בו או במגע או במשא אם הוא מטמא בגדים במשא דוקא בעת שהוא מחובר במטמאיו כי אז יחשב כמו האב עצמו לענין שהוא מטמא שנים ופוסל אחד אלא שאינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס כמו שנתבאר בכלל רבי יהושע וכשפירש ממטמאיו נשאר ולד הטומאה וכמו שאינו מטמא כלים אחר פרישתו כך אינו מטמא שנים אבל מטמא אחד ופוסל אחד כדין כל ראשון לטומאה וכל ראשון לטומאה אמרנו בו כי הנוגע בו אינו מטמא בגדים ושהנוגע בו בין בשעת מגעו בין לאחר פרישתו מטמא אחד ופוסל אחד ושמור העיקר הזה ג"כ שהוא מפתח הפרק הזה. ואחר ההקדמות האלו שים דעתך להבין ההלכה הזאת אמר שכל מה שינשא על גבי הזב ואפילו היה בינו ובין הזב אמצעיים הרי הוא טמא בין אם היה הדבר אשר על גבי הזב אדם או כלי שטף והם המדף כמו שביארנו או אוכלין ומשקין או משכב ומושב הכל טמא והוא מטמא שנים ופוסל אחד כל זמן שהוא על גביו כשפירש נשאר ראשון לטומאה ומטמא אחד ופוסל אחד ובא המשל בזה אמרו אצבעו של זב תחת נדבך והוא הלוח אשר יבנה עליו את הכותל כמו שביארנו בברכות (דף טז.) ואמרו גם כן האוכלין והמשקין והמשכב והמושב והמדף מלמעלן וחייב בכולן טומאה ואחר כך אמר כי כל מה שינשא הזב על גביו ויהיה הטמא מלמעלה והדבר הוא מלמטה וביניהם אמצעי היה הדבר אשר מלמטה טהור כיון שבינו ובין הזב אמצעיים אלא אם יהיה אדם או משכב ומושב שהוא יטמא ואפילו תחת אבן מסמא כמו (כגון) שנתבאר פעמים אמנם אם היה תחת הזב אוכלין ומשקין או כלי שטף אשר נקרא מדף הרי הן טהורין. ובא המשל בזה באמרו הטמא מלמעלה והטהור מלמטן ואמרו משכב ומושב מלמטן ואמרו האוכלין והמשקין והמדף מלמטן טהורין כיון שלא נגע בהן הזב ולמה שביניהן אינו מטמא מחיצות הרבה ולזה רמז באמרו וכל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ולמושב ואדם לפי שהעיקר אצלינו כי טומאת אוכלין ומשקין ושאר כלי שטף וזו היא טומאת מדף אמנם יטמאו ואפי' בלא אמצעיים מעל גבי הזב אבל לא מתחתיו. ולשון סיפרא ק"ו שיעשה על גביו משכב מה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף עשה תחתיו משכב מקום שעשה על גביו מדף אינו דין שיעשה על גביו משכב ת"ל (ויקרא טו) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא תחתיו הוא עושה משכב ואין עושה על גביו משכב ואמר עוד מלמד שהוא עושה על גביו מדף ואמנם אמרו במשכב ובמושב כשנכנסו תחת כובד הזב שהן מטמאין ב' ופוסלין אחד ולא פירשו מתחת הזב וזה מבואר היטב לפי שהמשכב הוא מאבות הטומאות בין אם היה הזב יושב עליו או עמד ממנו אמר יתעלה והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב. אמרו אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו הזב מנין לעשות ריקם כמלא ת"ל כלי. לעשות ריקם כמלא וכבר ביארנו בראשון מכלים שהנוגע במשכב מטמא בגדים בשעת מגעו ומטמא ב' ופוסל אחד ואין צריך לומר שיהיה המשכב עצמו מטמא ב' ופוסל אחד מסכת זבים פרק ה משנה ג (ג) לפי שאמר בהלכה הקודמת כי הכלים והמשקים וכלי שטף מלמטן טהורים ואפילו היו תחת משכב הזב אמר סיבת זה אמרו כל הנושא ונישא וכו' ופשוט הוא וכבר החזרתי הענין הזה פעמים מיראתי הטעות בו שכל מה שתשמעהו אומר מלמעלן או מלמטן או נושא או נישא אין שם ענין נגיעה כלל אפי' היה החוצץ ביניהן אבנים ואחר זה שמע פירוש ההלכה אות באות אמרו כי כל מה שיהיה למעלה ממשכב הזב מאוכלין ומשקין וכלים הרי הוא טהור וכן אם היו אלו מלמטה והמשכב למעלה מהן הרי הן טהורין חוץ מן האדם לבדו כי הוא כשהוא המשכב עליו טמאו לפי שהמשכב מטמא במשא וכן אם הושמה אבן למעלה ממשכב הזב וישב אדם טהור על האבן נטמא כיון שנישא על גבי משכב כמו שאם ישב הזב על האבן נטמא המשכב אשר מלמטה כך כשישב הטהור על האבן מטמא מן המשכב אשר מלמטה. ולשון ספרי והיושב על הכלי אין לי אלא בזמן שהוא יושב ונוגע בו מנין לעשרה מושבות זה על גב זה אפילו על גבי אבן מסמא ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא. אח"כ אמר כי כל מה שיהיה ג"כ על הנבילה או תהיה הנבילה עליו הרי הוא טהור אלא המסיט אמנם כשתהיה הנבילה מלמעלה הוא יטמא על כל פנים רוצה לומר האדם לפי שהנבילה מטמא במשא כמו שביארנו בראשון של כלים ואמנם דברו כשהיה האדם מלמעלה והנבילה מלמטה שהוא לא יטמא אלא בהיסט רוצה לומר אם הניע הנבילה בעת היותו נישא עליה לפי שהנבילה מטמאה בהיסט כמו שביארנו שם רוצה לומר כי הטהור כשהסיט את הנבילה ואע"פ שלא נגע נטמא ואמר ר"א אף הנושא. כבר ביאר לנו הש"ס (חולין קכד:

) ותיקנו ואמרו כי ר"ל והוא שנושא ר"ל כי המסיט לא יטמא אלא אם היה נושא לא שתהיה מתחתיו. והוא אמרם אימא והוא דנשא. ואין הלכה כר' אליעזר:
ואח"כ אמר כי כל הנושא ונישא על גבי המת טהור חוץ מן המאהיל שכל מה שמאהיל על המת או יאהיל המת עליו יטמא ע"פ התנאים הנזכרים באהלות (פ"ב) וכן האדם. כי הוא כשנשא המת עליו הרי הוא טמא לפי שהמת מטמא במשא אמנם כשיהיה האדם נישא על גבי המת ולא יהיה מאהיל וזה כשיהיה ביניהם חציצת הדבר המאהיל אז לא יטמא אלא אם הסיט לפי שכל מה שיטמא במשא כשהסיטו הטהור נטמא כמו שביארנו בראשון של כלים

מסכת זבים פרק ה משנה ד (ד) כבר נקדם בפרק הזה כי האדם כשיהיה נישא על גבי הזב או הזב נישא על גביו טמא ואמר בכאן כשיהיה הטהור נושא מקצת הזב או היה הזב נושא מקצת הטהור שהוא טמא לפי שלא נצטרך שינשא או ישא הרוב אלא במשכב לבד לא באדם כמו שנתבאר ור"ש אומר כי אפי' באדם כשהטמא נושא את הטהור צריך שישא רובו ואז יטמא אותו וכן נתבאר בתוספתא:

וחיבורי טמא וחיבורי טהור. כגון השיער והצפרנים ולשון התוספתא (פ"ה) ואלו הן [חיבורין]:
השינים והצפרנים והשיער שלהן ואלו הן מקצתן ראשי אצבעות ידים ורגלים ר"ל ואפילו ראשי אצבעות הן מקצת וכבר נקדם לך אמרו אצבעו של זב תחת הנדבך והטהור מלמעלן מטמא שנים ופוסל אחד. ואין הלכה כר"ש

מסכת זבים פרק ה משנה ה (ה) כבר קדם לנו כי אשר יטמא משכב ומרכב לא יטמא אותו עד שינשא רובו עליו וכן האיש הטהור כשנישא על גבי משכב טמא צריך שינשא רובו ואז יטמא. אמרו יתעלה (ויקרא טו) באדם אשר ישב על משכב הזב ואם על המשכב הוא. ובא הפירוש הוא עד שינשא רובו עליו ודע כי אנחנו לא נחוש על רוב המשכב ומיעוטו אמנם על רוב הנישא ואפילו היה על מיעוט המשכב הוא מטמא אותו ומטמא ממנו. ולשון סיפרא או על הכלי אשר הוא יושב עליו או על מקצתו והנה יהיה ביאור המשנה כך רוב הטמא על קצת המשכב ורוב הטהור על מקצתו נטמא הטהור נמצא טומאה נכנסת למשכב ויוצא ממנו במיעוטו לפי שמקצתו נטמא וטימא זולתו:

ונייר בלשון ערבי באג"ד והודיענו כי אפילו אוכלים של תרומה לא יטמאו בהיותם על גבי משכב ואפילו היה החוצץ ביניהם דק ביותר על העיקר הנקדם והוא אמרו כל הנושא ונישא על גבי המשכב טהור חוץ מן האדם. ואין הלכה כר' שמעון אשר אמר כי אבן המנוגעת לפי שהיא מקומה טמא כמו שביארנו בנגעים שהיא מטמאה את התרומה בהיותה עליה ואע"פ שלא תגע

מסכת זבים פרק ה משנה ו (ו) וכבר ביארנו בראשון של כלים כי אלו האבות הנמנים הנוגע בהן או נושאן מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת נשיאתו וכן ביארנו כי כל שיטמא במשא יטמא בהיסט וכן נתבאר כי אדם טהור הנישא על גבי הזב או על גבי משכבו מטמא שנים ופוסל אחד והדבר כולו מבואר. וכבר ביארנו פעמים כי דין הזב והזבה והנדה והיולדת בטומאת משכב ומושב ושאר דברים אשר יטמאו אותן שוה וכן המצורע והנדה. ולשון סיפרא בפירוש אמרו יתברך זאת תורת הזב וגו' והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה. אמרו לזכר לרבות את המצורע ולנקבה לרבות את היולדת מסכת זבים פרק ה משנה ז (ז) אלה הנמנין כולן הן מאבות הטומאה והנוגע בהן או נושאן מטמא בגדים כמו שביארנו בראשון של כלים ודברי רבי אליעזר אף הנושא. ר"ל כי המסיט צריך שיהיה נושא ואז יטמא ב' ויפסול א' כמו שביאר הש"ס (חולין דף קכד:) ואין הלכה כר' אליעזר מסכת זבים פרק ה משנה ח (ח) זה כולו מבואר כשאתה זוכר מה שקדם בפרק הראשון של כלים והבנת הכלל אשר אמר ר' יהושע בתחילת הפרק הזה וזה כי הנבילה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה והמרכב כל אחד מהן מטמא במשא לטומאת בגדים כמו שביארנו שם מסכת זבים פרק ה משנה ט (ט) כבר ביארנו בתחילת הסדר הזה ובתחילת מסכת טהרות כי בולע נבלת עוף טהור מטמא בגדים בשעת בליעתו והוא אז כמי שנגע באב מאבות טומאות דאורייתא וכאשר הקיאה אחר שבלעה או בלע אותה אחר שנכנסת באסטומכא יהיה כמו שפירש ממטמאיו וישאר ראשון לטומאה ולא יטמא בגדים אז וכל זמן שלא תכנס בבית בליעתו אלא שהה בפיו הוא טהור וכבר זכרנו ראיות זה כולו. ואח"כ אמר כי כשלקח נבלת העוף הטהור בפיו והכניס ראשו לאויר התנור כי האדם ההוא טהור כל זמן שלא יבלענו כי לא נאמר בהיותה נסתרת ונכנסת ומתחבאת בתוך אויר התנור תהיה כמו בליעה ואמרו וטהור התנור. ר"ל כי התנור טהור ואפילו אם בלעה וראשו בתוך אויר התנור ולא נאמר כיון שהתנור מטמא מאוירו וזאת מטמא אדם בתוך בית הבליעה שהיא גם כן תטמא התנור לפי שנכנסה באוירו בשעת הבליעה. וכבר ביארנו בפתיחה כי בולע נבלת עוף הטהור אינו מטמא אדם וכלי חרס בשעת הבליעה כמו שביאר ר' יהושע בכלל הקודם: והתנור. מכלל כלי חרס כמו שביארנו במקומות מכלים מסכת זבים פרק ה משנה י (י) כבר ביארנו בראשון של כלים ראיית כל אב מאבות אלו הנימנין בכאן שהוא מטמא במגע ושהנוגע אינו מטמא בגדים בשעת מגעו וע"כ הוא מטמא אחד ופוסל אחד ואפילו בשעת מגעו לפי מה שקבענו בהלכה השנייה מן הפרק הזה אמנם אמרו כי כל נוגע באב מאבות הטומאות שבתורה כשפירש מטמא אחד ופוסל אחד והוא כלל שלם וכולל לכל אב הטומאה כי הדבר אשר נגע בו בין אדם בין כלים בין אוכלין כשפירש יהיה ראשון והוא יטמא השני והשני יפסול השלישי כמו שביארנו בטהרות וזכרנו בכאן. ואמנם אמרו כי בשעת מגעו ג"כ שהוא מטמא [אחד] ופוסל אחד חוץ מאדם ביאור זה הכלל מה שאספר לך. וזה כי הוא אומר כי כל נוגע באחד משאר אבות הטומאות שבתורה הוא מטמא אחד ופוסל אחד ואפילו בשעת מגעו כי אשר תטמא ב' ויפסול אחד בשעת מגעו כבר קדם מניינם ומספרם ואין שם זולתן ואמנם אמרו חוץ מן האחד לפי שהמת [אינו] הוא כשאר אבות טומאות ונוגע מטמא ב' ופוסל אחד בין בשעת מגעו בין לאחר פרישתו לפי שהוא אב הטומאה והוא לא זכרו בכלל אשר מנה שהן מטמאין ב' ופוסלים אחד ועל כן שנאו בכאן. ודע כי שורף פרה ופרים ומשלח שעיר מטמאין בגדים כמו שביארנו בפתיחה אמנם עם כל זה אינן מטמאין ב' ופוסלין אחד אבל מטמאין אחד ופוסלין אחד כמו כל ראשון לטומאה ואל תחשוב כי זה שזכר [סותר] הכלל אשר אמר ר' יהושע לפי שהוא מבואר ואמר כל המטמא בגדים בשעת מגעו ולא אמר כל המטמא בגדים גרידא ואלה לא במגע יטמאו בגדים אבל בהתעסקם עסק מיוחד והבן זה מסכת זבים פרק ה משנה יא (יא) שכבת זרע. מאבות הטומאות:

ושרץ. מאבות הטומאות ואני מודיעך שהרואה קרי או נוגע בשכבת זרע כי אמנם הוא ראשון לטומאה כמו נוגע בשרץ כמו שביארנו בתחילת כלים הראיה היות משכב בועל נדה מטמא אוכלין ומשקין בלבד ולא יטמא לא אדם ולא כלים. וכבר ביארנו שהמת עצמו לא יטמא משכב ומושב לא טומאה קלה ולא טומאה חמורה ולשון סיפרא אשר ישב עליו הזב לא טמא מת

מסכת זבים פרק ה משנה יב (יב) אלה הנמנים כאן הם פוסלים את התרומה מדרבנן והם מכלל י"ח דבר שגזרו כמו שזכרנו בתחילת שבת (דף יג:) אלא טבול יום לבדו כי הוא אינו מי"ח דבר שגזרו לפי שטבול יום הוא טמא מן התורה כמו שאמר יתעלה (ויקרא יא) במים יובא וטמא עד הערב. והוא במדריגת שני לטומאה וכאשר יגע בתרומה פסלה. וכן ביאר הש"ס שהוא מן התורה אמנם השאר כולן הן מדרבנן כי אוכל אוכל ראשון ואוכל שני גזרו עליו שיפסול את התרומה כשיגע בו מיראת שמא יאכל אוכל ראשון או שני וישתה עליו משקה תרומה ויטמא אותו משקה באוכל טמא שבפיו ותהיה תרומה טמאה אשר ראוי לשורפה וגזרו על כל שותה משקין טמאין מן הסיבה הזאת גופא גזירה שמא יחבר בפיו בינו ובין אוכלין של תרומה ויטמא את התרומה כמו שביארנו בעיקרים הגדולים אשר הקדמנו לסדר הזה. והבא ראשו ורובו במים שאובים גזרו עליו גם כן שהוא טמא ופוסל את התרומה לפי שהיו טבולי יום בזמן ההוא טובלין במי מערות וכיוצא בהן והן מים מזוהמין סרוחים כבר נבאשו וזה אינו פוסל המקוה והיו רוחצים אחר כך במים שאובים משום נקיון ונתמד הדבר הרבה עד ששבו ההמון לחשוב כי המים שאובין אשר היו רוחצין בהן באחרונה הן העיקר והן אשר מטהרין והיו מקילין במי מקוה משום זוהמתו ולא היו מתכוונים בו טבילה לשמה ועל כן גזרו שכל הבא ראשו ורובו במים שאובין אחר הטבילה שיהיה נשאר בטומאתו ופוסל את התרומה עד שיתכוין למי מקוה וידע כי הן המטהרין ולקיום זה הענין וחיזוקו הפליגו בזה ואמרו כי אפילו האיש הטהור אשר אין טומאה עליו ואינו צריך טבילה כשנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובים הוא פוסל את התרומה כמו טבול יום בעבור הסיבה אשר זכרנו והוא כדי שלא ירחוץ במים שאובין אחר הטבילה. והיו ג"כ בזמן ההוא נותנין התרומה בצד ספרי תורות ואומרים זה קודש וזה קודש והיו באין עכברים לאכול את התרומה ומפסידים הספרים ועל כן גזרו על כתבי הקודש כולן שפוסלין את התרומה כשיגעו בה. וגזרו על הידים שהן פוסלין את התרומה וכל מי שנגע בתרומה בידיו פסלה ואע"פ שלא ידע שיש בידו טומאה עד שיטול ידיו לשם תרומה וישמור אותם והטעם בזה מפני שהידים עסקניות ואפשר שנטמאו ידיו והוא לא ידע. וכבר ביארנו בפתיחת הסדר כי משקין טמאין הן תחלה לעולם ואפילו נטמאו בשני ושהאוכלין כשנטמאו במשקין טמאין חוזרין שני וכל שני פוסל את התרומה כמו שביארנו ואין בזה גזירה ואמנם ר"ל בכאן באמרו האוכלין שנטמאו במשקין משקין שנטמאו מחמת הידים ובזה היתה הגזירה כי אף על פי שאלו המשקין הן טומאתן קלה כיון שלא נטמאו מחמת השרץ רוצה לומר שלא נסמכו בטומאתן לאב כמו שביארנו שם אפילו הכי מטמאין אוכלין ומחזירין אותן שני לתרומה בלבד לא לחולין וכן אמרו (שבת דף יד:) גזירה משקין הבאין מחמת ידים משום משקין הבאין מחמת השרץ. ואמרו גם כן והכלים שנטמאו במשקין הן המשקין שנטמאו מחמת השרץ או שאר אבות הטומאה ומן התורה אין המשקין מטמאין כלים כמו שביארנו בפתיחה אבל מדרבנן גזרו שיטמאו כלים ושיהו אותן כלים שניים וכשנגעו בתרומה נפסלת וזה הגזירה משום משקה הזב אשר מטמא כלים מן התורה שנאמר וכי ירוק הזב בטהור. ואמרו בקבלה (שם) מה שביד הטהור טמאתי לך בין אוכלין בין כלים בין משקין וע"כ גזרו על כל משקין טמאין שיטמאו כלים משום משקה הזב אשר הוא אב כמו שביארנו בפתיחה: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת זבים מסכת טבול יום פרק א משנה א (א) כבר ביארנו פעמים כי טבול יום פסול את התרומה בין אם היו אוכלין של תרומה או משקין של תרומה פוסל ואינו מטמא וכבר ביארנו בטהרות (פ"ב) כי דין חלה ותרומה אחד לענין הטומאה ודע זה אמר כי המקבץ חלות קצתן על קצתן ותהיה כוונתו להפרידן אחר כך אמנם קבצן לכוונה בחלה ההוא ודבקו העוגות קצתן בקצתן ונגע טבול יום באחד מהן אומרים ב"ש שהוא פוסל את הכל וכן הדין במקרצות ובככרין וחמיטה על גבי חמיטה וכבר ביארנו בטהרות (פ"א) מקרצות. מחותכות עיסה דומה ללחם שאופים פעמים לספינה:

וחמיטה. עוגה רקיקה. עד שלא קרמו קודם שיתהוה לה קליפה אבל נדבקה אחת אל אחת בתוך העיסה וזה בלי ספק אינו בכוונתו לפי שהוא מפסיד צורתו ותבנית הלחם משתנה:
וקולית (המת). היא גלגלת הראש:
וכנה. הקצף אשר יתהוה במים כשיכנס בהן האויר בגלגלת ואמרו קולית המים המחולחלת ר"ל שיהיה תוכה ריקם וקצוותיה מחוברות בלחם של תרומה וכן רתיחת תבשיל פולין הרתיחה הראשונה ורתיחת היין אשר זמנו קרוב לדריכתו ב"ש סוברין כי אלה כולן חיבור בטבול יום ושאם נגע טבול יום בקצה קצף ההוא פסל היין או הלחם וכן אם נגע באחד המקרצות או החמיטות או הככרות פסל הכל וב"ה אומרים כי לא פסל אלא במה שנגע לבד ואלו (הכלים) [כולם] אינן חיבור והכל מודים כי אלו כולן חיבור בשאר טומאות בין קלות בין חמורות אמנם חלקו בטבול יום לפי שכבר טהור ואינו חסר אלא הערב שמש

מסכת טבול יום פרק א משנה ב (ב) על מנת שלא להפריד. על מנת שלא יפרידם וכן כשקיבץ הרקיקין אחר שנקרם בם קליפתם לפי שהוא מבואר כי כוונתו לחברם ואמרו ושל שמן לעולם ר"ל שוה הוא אם יהיה ישן או חדש לפי שהוא מעט הרתיחה ואינו צף הרבה וכבר ביארנו טופח והוא הנקרא בלשון ערבי קרטמ"ן והוא ממין שעורין ופעולתו אצל הרופאים קרוב מפעולתן ואמר כי אלו כולן חיבור בטבול יום זהו ענין אמרו טמאים בטבול יום לפי שטבול יום אינו מטמא לשום דבר מהדברים כמו שהשרשנו בפתיחת זה הסדר אמנם יפסול בלבד. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת טבול יום פרק א משנה ג (ג) עושים בגבי קצת העוגות מעט עיסה מבחוץ על שטח הפת:

וחרחור. פירוש בחוזק החום והיובש ואמר כי כשהן אלו פחות משיעור אצבע הוא כדבוק בו וחיבור בטבול יום וכשנגע טבול יום באותו גרגר מלח או קצה השרוף פסול הככר ואמר רבי יוסי כי [אין] אנו חוששים לאורך הקצוות האלו ולא לקיצורם אלא כל מה שאיפשר לאכול עם אותו הפת הוא חיבור בטבול יום. ואין הלכה כרבי יוסי

מסכת טבול יום פרק א משנה ד (ד) בעלי בתים רושמין פתם בסימנים כדי שלא יתערב בתנור עם זולתו ורושמין אותו בגרעין פול או בגרעין תורמוס ובחרחרת חרש וכיוצא בו אמר כי אלו כולן טהורין ואפילו באב הטומאה כשנגע אב הטומאה זה בחרש או בגרעין התורמוס וכיוצא בהן לא יטמא הככר ור' יוסי עזב כוונתו והפך הוראתו הנקדמת ואמר כי כל מה שאינו נאכל עם הפת אבל הפרידם אותן ממנה ואז יאכל אינו חיבור ואפילו באב הטומאה. ואין הלכה כר' יוסי מסכת טבול יום פרק א משנה ה (ה) כבר קדם לך בטהרות (פ"ח) שאין מיטמא מכל הצמחים אלא מה שראוי למאכל אדם וכשהם השעורים והכוסמים בלתי קלופין אינם מאכל אדם ואינם ראויים לאכילה וע"כ אינן מטמאין אפילו באב הטומאה:

וחלתית. בלשון ערב אל חתית:
התיאה. נאמר שהוא שרש החלתית:
והאלום. בלשון ערב אנגרב"י והוא שרש מן החלתית ואינו מאכל ואמנם מצרפין אותו מעט במזון כמו שמצרפים המלח הנקרא אלבור"ק ואמר ר' יהודה כי האפונין השחורין גם כן אינן מאכל אדם אמנם הוא במדריגת הרפואה לא במדריגת המזונות כל אלה דברי ר"מ אבל חכמים אומרים כי כל אלה הנזכרים אינן נפסלים בטבול יום אבל כשנגעו בהן שאר טומאות הן מטמאין כשהן נכשרין על התנאים הידועים:
וקצח. בלשון ערב שונ"ז והוא הידוע במצרים בדמיון השחור:

והשומשום. בלשון ערב אל סמס"ס והוא המפורסם במערב באל גלגלי"ן בלשון ערב. ואין הלכה כרבי מאיר ולא כרבי יהודה מסכת טבול יום פרק ב משנה ב (ב) כבר נתבאר פעמים שטבול יום פוסל את התרומה בלבד בין אוכלין של תרומה בין משקין של תרומה וכיון שאלו המשקין פסולין בלבד הן אינם מטמאין ואפילו אוכלין כ"ש כלים לפי מה שהשרשנו בפתיחה וע"כ הקדירה טהורה. ועוד יתבאר לך כי כל הידים מסואבות הן שניות וכבר נתבאר לך בשני של טהרות כי אפילו שני לטומאה כשנגע במשקה חולין טמאם וחזרו משקין טמאין וע"כ מטמאין הידים אלו למשקה חולין לפי מה שהשרשנו בפתיחה והוא ענין אמרו הכל טמא. ר"ל המשקין בין אם היה משקה תרומה בין אם היה משקה חולין וכבר שב דין טבול יום בענין הזה קל יותר מדין ידים מזוהמות וכבר נתבאר ברביעי של טהרות כי מכלל ספיקות שטהרו חכמים הוא ספק הידים מסכת טבול יום פרק ב משנה ג (ג) מקפה. שם התבשיל בכללו המרק והדבר המבושל במרק ודרך העם לדוך השום בשמן וייטיב בו התבשיל ואמר כי כשיהיה זה התבשיל תרומה והשום הכתוש בשמן חולין יהיה הכל חיבור וכאשר נגע ואפילו בחלק מן השמן אז השמן פסל כל המקפה ואם היה כל התבשיל חולין והשום הכתוש בשמן אשר מטיבין בו התבשיל תרומה ונגע בקצת השום לא פסל אלא מקום מגעו ואם היה השום יותר מן המקפה יהיה דין הכל כדין תרומה וכאשר נגע במקצת פסל את הכל:

ומאמר ר' יהודה מבאר לדבר הקודם כי זה שאמרנו כי כשהיה השום מרובה ונגע במקצתו פסל הכל דוקא אם יהיה מכונס בקערה אחר שנכתש והוא גוף אחד אבל בעת שכותש השום בכלי אם נגע אז טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו כיון שכוונתו בשעת הכתישה לפרד החלקים ולא היה שם חיבור ואמר כי כן כל מה שדרכו להכתש בדבר הלח שיקבצנו כמו שהשרשנו מכתישת השום או השמן וכיוצא בו בעת כתישתו אינו חיבור ואחר כתישתו כשיתקבצו במשקין ושמו גוש בקערה הוא חיבור בטבול יום אבל אם היה הדבר ההוא דרכו לכתש במשקין וכתשו הוא ושוחקו ולא קיבצו במשקין אלא שקיבצו כמות שהוא ושמו בקערה אינו חיבור אף על פי שהוא גוש בקערה לפי שהוא אז כמו עיגול של דבילה אשר אם נטמא מקצתו לא נטמא כולו כמו שנתבאר בשני של תרומה וביאור רבי יהודה קיים וכמוהו ראוי לעשות

מסכת טבול יום פרק ב משנה ד (ד) כבר ביארנו כי חמיטה היא רקיקה והן קורין לישת הקמח בשמן חביץ קדירה. וענין אמרו ואם חבץ ר"ל שישימהו חבוץ וזה שילוש אותן רקיקות בשמן או יערב השמן ההוא במקפה עד שישוב הכל אחד מעורב כי הוא אז פסל כל מה שנתערב בו שמן של תרומה מסכת טבול יום פרק ב משנה ה (ה) קרם עליו הקיפה. קפאו עליו התבלין והמרק וחזר כמין קרום א"ר יוחנן בן נורי כי הקרום הזה עם חתיכות הבשר חיבור זה לזה וכשנגע בקיפה פסל הבשר. וכבר ביארנו בפתיחה כי טבול יום יפסול הקדש גם כן כמו התרומה:

וקטניות שקרמו על גבי פרוסות. תבשיל של קטניות כשקפאו על פתיתי הפת ומעשה קדרה מה שמבשלין בקדרה מן החטין והקמח וכן שאר ה' המינין כגון הריפות וותיקה וקמח מבושל בקדרה וכיוצא בזה:
וענין אמרו אם היו גושים הרבה הרי אלו ימנו אם היו גושין הרבה אחד בצד השני וכל גוש מהן מחובר נאסף ונגע טמא באחד מהן מונין ראשון ושני ושלישי לפי העיקרים אשר ביארנו בפתיחה ואם היה הגוש אשר נגע בו הטמא ראשון היה השני הדבק בו שני והדבק בשני שלישי והדבק בשלישי רביעי. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי בשני המאמרים

מסכת טבול יום פרק ב משנה ו (ו) אומר תנא קמא כי כשהכניס טבול יום ידו ביין אשר בתוך החבית ונכנסה ידו משפת החבית ולפנים נטמא כל היין אשר בתוך החבית ואם נגע ביין אשר למעלה מפי החבית בלבד לא פסל אלא יין שבבור וכל מה שבתוך החבית טהור וכאילו היה נפרד מן היין שבבור. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי מסכת טבול יום פרק ב משנה ז (ז) כשהיתה החבית הזאת מלאה ממשקין של תרומה וניקבה באיזה מקום שיהיה הנקב ונגע טבול יום במשקה בנקב ההוא לסותמו בידו הרי פסל כל החבית. ור' יהודה אומר כי אם היה נקב בצד החבית ונגע בו אותו החלק בלבד הוא פסול ויעלה באחד ומאה וכן נתבאר בתוספתא:

וקילוח. הוא הדבר השותת בעת השפיכה ואמר תנא קמא כי כשיהיה החלק אשר נגע בו טבול יום ופסלו בעת השפיכה חלק ממאה ואחת מכל המשקה טהור אשר נתערבו שהכל מותר כמו שנתבאר בה' של תרומות באמרם סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה אשר אמר שם וחכמים אומרים אבדה במיעוטה ואין הלכה כר' יהודה

מסכת טבול יום פרק ב משנה ח (ח) כשמבשלין כלי חרס עושים אבעבועות גדולות וכבר נתבאר בתוספתא כי ענין אמרו בכאן בין מבפנים בין מבחוץ שינקב לתוך החבית ולחוצה לה ב' נקבים מכוונים והיתה החבית מלאה משקין ואין ספק אותו אבעבוע אשר בצד החבית אשר היא מפולשת לתוך הכלי תתמלא גם כן מאותן משקים ואם נגע אב הטומאה במשקה שבאבעבוע מבחוץ ר"ל שישים אצבעו בנקב שבחוץ הרי כבר נטמא המשקה אשר בחבית וכן אם היתה החבית מוקפת אל פיה צמיד פתיל ונתונה באוהל המת מטמא מחמת הנקב אשר בצד האבעבוע אשר בצד החבית וזהו ענין אמרו טמא באב הטומאה וטמא באהל המת. וכן הדין גם כן כשהם השני נקבים זה שלא כנגד זה אמנם כשיהיה הפנימי מלמטה אבל אם יהיה הפנימי מלמעלה כמו הצורה הזאת ונגע אב הטומאה במשקה שבתוך אבעבוע לא נטמא משקה שבחבית לפי שהדבר אשר נגע בו הוא נפרד בכלי בפני עצמו כמו שיתבאר מן הצורה אשר ציירנו והוא ענין אמרו טהור באב הטומאה ויוצא בעבוע (מן) מלשון שחין פורח אבעבועות (שמות ט מסכת טבול יום פרק ג משנה א (א) ידות האוכלין. הן הקצוות אשר יחזיק בהן הדבר בעת האכילה כמו העצים אשר בקצוות התאנים והזיתים והאתרוגים וכיוצא בהן וכבר ידעת כי ענין החיבור הוא כשנגע באותו קצה כאילו נגע בגופן של אוכלין ועוד יתבאר זה בפרטיו בעוקצין (פ"א) ואוכל שנפרס נסדק ומעורה מקצת ונשאר מחובר במקצתו. ואמר ר"מ כי אם היה כח אותו חיבור אשר בין שני החלקים בענין שאם יגביה החלק הגדול יתלה בו הקטן המחובר בו ולא יפול הרי הן חיבור זה לזה ור' יהודה אומר שיצטרך שיהיה כח החיבור בענין שאם יגביה החלק הקטן יתלה בו הגדול לא יפול והלך רבי נחמיה על דרך אחרת ואמר כי כשיגע הטמא באחד החלקים מהקטן או הגדול הרי הוא טימא אותו החלק בלא ספק ואם היה כח החיבור בינם בענין שאם יגביה אדם החלק הטהור הטמא עולה עמו יהיה הכל חיבור וחכמים אומרים היפך זה אם אחז בטמא והטהור עולה עמו אז יהיה הכל טמא. אח"כ אמר כי שאר האוכלין אשר דרך בני אדם לתלותן בעליהן או בקלחיהן יבחנו בדרך הזאת שנתלה האוכל מעליו או מקלחו ואם ישאר תלוי ולא יפסוק ויפול הרי אותו עלה או הקלח חיבור ומה שנגע בהן כאילו נגע באוכל עצמו. והלכה כחכמים מסכת טבול יום פרק ג משנה ג (ג) קרם על דפנה של לפס. קפה על דופן האילפס והוא מחובר במה שבתוך האילפס מן האוכלין ואמר רבי יוסי כי כשנגע טבול יום באותו חוט ואפילו חוץ לאילפס כל מה שינשא עמו הוא חיבור ואפילו מן (הבגד) האוכל אשר בתוך האילפס שאינו פוסל אלא מה שיעקור בעקירתו. ואין הלכה כר' יוסי מסכת טבול יום פרק ג משנה ד (ד) כבר ידעת כי המדומע הוא הדבר המעורב מתרומה וחולין ואלו דינים כבר נתבארו במקומם במסכת תרומות (פ"א) וכבר נתבאר במסכת ערלה (פ"ב) כי עיסת חולין שנילושה בשאור של תרומה והחמיצה נעשה הכל אסור לזרים וחוזרת העיסה מדומעת ואפילו היה חלק מאלף מכל העיסה ואמנם עם כל זה אינה נפסלת בטבול יום כמו התרומה האמיתית. וכבר ביארנו כי מי פירות לא יטמאו בעצמן ולא מכשירין וע"כ עיסה שנילושה במי פירות לא תטמא כלל לפי שלא הוכשרה ואם היו החטים או הקמח מוכשרין ונילושה העיסה במי פירות בזה נפל המחלוקת והלכה כרבי עקיבא מסכת טבול יום פרק ג משנה ה (ה) זה כולו מבואר והלכה כר' עקיבא מסכת טבול יום פרק ג משנה ו (ו) כבר נתבאר לך בסוף מכשירין כי ריר האדם יכשיר לטומאה. וכבר ידעת כי הן משתמשין הרבה בלשון טמא וטהור בענין מוכשר ואינו מוכשר ואמר כי האדם הטהור כשנשך באוכל וירד רירו על בגדיו ועל ככר של תרומה כי הככר ההוא לא הוכשר בריר הזה כיון שהיתה שתיתתו שלא לרצונו וראיה על זה שתיתתו על בגדיו ואפילו אם עברו מעל בגדיו לככר של תרומה כפי מה שביארנו במכשירין וה"ה עצמו בנפילת קצת המאכל והוא כבר נבלל ברירו וע"כ כשאכל פרי או זיתים ונפלה גרעינתו על ככר של תרומה והיא בלולה ברירו הוא כחילוק הזה שזכר והוא שאם נתכוין למצוץ הגרעין אותו ריר מכשיר ואם לא נתכוין אינו מכשיר וכן אם היה האוכל הזה טבול יום רירו גם כן לא יכשיר אלא לרצונו ואף אם נתכוין למצוץ את גרעינתו ואמר ר"מ כי בטבול יום בלבד בין אכל תמרים רטובות או יבשות ונפל גרעינין על ככר של תרומה הוכשר שמשקין של טמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו כמו שנתבאר במכשירין ואין חולק בזה אמנם חכמים אומרים כי טבול יום אינו טמא בענין זה והלכה כחכמים מסכת טבול יום פרק ד משנה א (א) כבר ביארנו כי מעשר ראשון מותר לזרים וכן מותר לטבול יום לאוכלו כמו החולין. וכבר ביארנו פעמים כי טבול יום במדריגת שני לטומאה וכן כל ידים טמאות שני לעולם. וכבר נתבאר במסכת בכורים (פ"ב) כי תרומת מעשר שהיא מעשר מן המעשר בינו ובין התרומה שוה והוא קדוש ואם היה אוכל מעשר מוכשר ונגע בו טבול יום או ידים מסואבות חזר שלישי והשלישי בחולין טהור כמו שנתבאר בטהרות (פ"א) ואע"פ שהוא טבל מחמת תרומת מעשר (בטהרה) וכבר ביארנו בטהרות כי הטבל כחולין לענין השני והשלישי ועל כן מוציאים ממנו תרומת מעשר בטהרה ותהיה תרומה טהורה מסכת טבול יום פרק ד משנה ב (ב) כבר ביארנו בטהרות כי חלה כתרומה לענין הטומאה ואילו חתכה מן העיסה ואמרה זו חלה היתה פסולה לפי שהיא טבולת יום וע"כ תשים אותה בכפישה והיא כלי אבן או בנחותה והוא כלי מכלי תשמיש העיסה ותשים הכלי עם העיסה בכלי אחד והוא ענין אמרו ומקפת ואז תאמר זו חלה כדי שתהיה תורמת אותו מן המוקף כמו שביארנו פעמים כי כך הראוי ולא תגע בו בידה אחר שתקרא לה שם