משתמש:ציון הלוי/טקסטים לעריכה/רמב"ם פירוש המשנה/6

מסכת הוריות פרק ב משנה ב (ב) הורה בפני עצמו וכו' - היה עולה על הדעת שכהן גדול אפילו עשה בהוראת בית דין לא יתכפר לו עם הציבור הואיל ואינו מתכפר עמהם בצום כפור אלא בקרבן מיוחד לו בפני עצמו כמו שביאר במקרא פר החטאת אשר לו והודיענו בכאן שמתכפר לו עם הציבור כשנשתתף עמהם בשגגה כמ"ש יתעלה על חטאתו אשר חטא ר"ל שיהיה חטאו מיוחד לו לבדו אותה שעה יביא קרבן בפני עצמו אבל כשנשתתף עם הציבור לא ולמדנו עכו"ם משאר מצות לפי שנאמר בשאר מצות ונעלם דבר מעיני הקהל ונאמר בעכו"ם והיה אם מעיני העדה. כמו שלשם באמרו דבר ולא כל הגוף כן באמרו בעכו"ם ואיני צריך לבאר כי בכל מקום שאמרנו שאר מצות או כל המצות בענין זה באיזה מקום שבא כי אמנם נרצה לומר האחת ושלשים מצות לא תעשה שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת מסכת הוריות פרק ב משנה ג (ג) אין חייבין אלא על העלם דבר כו' - אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה וכן המשיח ולא בעכו"ם אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה. כבר קדם שכהן משיח לעצמו כבית דין הגדול לציבור ושעכו"ם כשאר מצות: ושגגת המעשה הוא שיסמוך על אותה הוראה ויעשה כמוה ויהיה שוגג על פי הוראתו כמו שביארנו מסכת הוריות פרק ב משנה ד (ד) אין בית דין חייבין עד שיורו כו' - כבר ביארנו שזה שאמר בפרשת שלח לך וכי תשגו ולא תעשו. שהוא מדבר בשגגת עכו"ם ואמר אחר כן תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה. הוקשה כל העושה בשגגה לשגגת עכו"ם מה עכו"ם דבר שחייבין על זדונו כרת ומצאנו שהכתוב חייב בשגגתו חטאת ואז חייב בית דין כשהורו בה קרבן חטאת אף כל העושה בשגגה עד שישגה בדבר שחייבין על זדונו כרת ואז יתחייב על שגגתו חטאת ואם היה אותו הדבר שחייב היחיד על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אז חייב בית דין כשהורו או המשיח קרבן חטאת. והיוצא מדברינו שכל שחייבין על זדונו כרת יתחייב היחיד על שגגתו חטאת וחייבין ב"ד והמשיח על הורה בו על התנאים שהקדמנו קרבן מלבד חמשה דברים והם פסח ומילה ומגדף ומטמא מקדש וקדשיו לפי שהפסח והמילה אע"פ שהם בכרת כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא אבל אינו חייב על שגגתו חטאת לפי שהם מצות עשה ומצאנו הכתוב שחייב קרבן חטאת על מצות לא תעשה והוא שנאמר אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה בשגגה וגו' וכן המגדף אין חייב בשגגתו חטאת כמו שנאמר לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה וכמו כן מטמא מקדש וקדשיו אינו בכלל באמרו אחת מכל מצות ה' לפי שהוא ביאר הקרבן לו בכתוב שהוא בעולה ויורד וידוע ששלשים ושש כריתות בתורה כמו שנתבאר מניניהם בראשון במסכת כריתות והן כולן כתובין בתורה ונשאר לנו מן הכריתות אחת ושלשים ואותן האחת ושלשים הן שחייבין בשגגתן חטאת קבועה כפי אלו החילוקים שנתבארו במסכת זו. הנה התברר שהיחיד לא יביא חטאת קבוע אלא על אחת מאלה בין שהיה אותו היחיד הדיוט או כהן גדול או נשיא אמנם שגגת ציבור שהיא אינה כשאר מצות גם כן אלא באחת מאלה למדנו משגגתה דעבודת כוכבים כמו שביארנו באמרם אתיא מעיני מעיני מסכת הוריות פרק ב משנה ה (ה) אין חייבין על עשה ועל לא תעשה כו' - העיקר בידינו כי כל שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי והראיה על זה ממה שנאמר ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצות ה' וכבר ביארנו בהלכה שלפני זאת שהמצוה שרמז עליהם בכאן הם שחייבין על זדונו כרת וחייבין על שגגתו חטאת קבועה ואמר באשם תלוי ואם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם. וזהו אשם תלוי והדברים שדבר בהם בקרבן עולה ויורד ולא חייב בהם חטאת קבועה היא שמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו והוא שנאמר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה עד סוף הפרשה ובשביל אלה העיקרים אין חייב אשם תלוי בלא הודע של מקדש וקדשיו ואין חייבין ב"ד פר העלם כשהורו וטעו בטומאת מקדש וקדשיו לפי שהורו בדבר שחייבין על זדונו כרת אבל אין חייבין על שגגתו חטאת רוצה לומר חטאת קבועה כמו שאר מצות כמו שנתבאר למעלה ואמנם חייב על שגגתו קרבן עולה ויורד ועשה שבמקדש הוא שנתטמא בתוך המקדש שנצוה אליו שיצא ומצותינו לו לצאת היא מצות עשה שיצא אבל ראוי לו לצאת בדרך קצרה כמו שנתבאר בשני משבועות ואם יצא בארוכה שיאריך בעכובו במקדש הוא חייב כרת:

ולא תעשה שבנדה הוא שלא יבא על הנדה:
ועשה שבנדה הוא כשנתטמא בעוד שהוא בא עליה שנצוה אותו שיפרוש ממנה כמו שצוונו לאחר שיצא מן המקדש וזו היא מצות עשה כשנאמר לו פרוש ממנה אבל יתחייב בזה מה שאומר לך וזה כי אם נבדל ממנה כשפרסה נדה מיד והוא בקשיו הוא חייב כרת אם היה מזיד או חטאת אם היה שוגג לפי שהנאה לו ביציאתו כביאתו וכאילו בא על הנדה אבל ראוי לו שיעמוד על ענינו ויבטל מתנועת התשמיש ונועץ צפרניו בקרקע עד שתנוח תאוותו ואם הוציא שכבת זרע אין בכך כלום שהוצאת שכבת זרע בעריות לענין העונשין אין מוסיף איסורא ולא גורע כמו שביארנו בשביעי מסנהדרין וכשיסור הקושי אז ראוי לפרוש ממנה ואז נאמר לו פרוש ומבואר הוא שעשה זה שבמקדש ועשה שבנדה אינו מצות עשה גרידא אבל הוא מצוה מדרך הקבלה כמו שנצוה עליו למי שיש עליו בגד שעטנז פשוט זה הבגד שזה הצווי סיבתו מצוה לא תעשה ואין ספק שהנדה בכרת ושגגתה בחטאת קבועה ולפיכך חייבין כשהורו על עשה ועל לא תעשה שבה בשגגה אמנם הוראתם בלא תעשה שבה הוא מבואר כמו שזכרנו בפרק ראשון כי הנדה והזבה גמורה ושומרת יום כנגד יום שנקראת זבה קטנה והיולדת ביאת כולן שוה באיסור ומשום הכי יתחייב הכרת על ביאת כל אחת אבל נשתנו דיניהם בטומאה ובטהרה בלבד ואמנם הוראתם בעשה שבה כגון שיאמרו ראוי לו לפרוש קודם שתנוח תאוותו ויתירו זה הם חייבים פר העלם כשישלמו התנאים לפי שהורו בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אבל כשאמר שהטמא מותר לו להכנס במקום פלוני מן העזרה וזו היא הוראה בלא תעשה שבמקדש או שאמרו כי מי שנטמא בעזרה מותר לו שיצא בדרך ארוכה ואינו חייב שיכוין דרך קצרה וזו היא הוראה בעשה שבמקדש ואינם חייבים בזה פר העלם ואע"פ שהתירו בדבר שחייבין על זדונו כרת הואיל ואין חייבין על שגגתו חטאת קבועה. והתבונן באלה העיקרים כולם ודע אותם כי הם גדולי התועלת במסכת זו ובכל הבא אחריה בסדר קדשים

מסכת הוריות פרק ב משנה ו (ו) אין חייבין על שמיעת קול וכו' - אומר שבית דין וכהן משיח אינן חייבין כשהורו בשום דבר מאלה וכבר קדם הטעם הזה ור' יוסי הגלילי אומר שהנשיא ג"כ פטור בדברים אלו ואינו חייב על דבר מהם קרבן לעולם ואפי' שגג בהן מעין הוראה וכן כהן גדול לדעת ר' יוסי פטור על אלה העונות מן הקרבן בלבד כשמתעסק בהן לפי שנאמר באלה החטאים ואם לא תגיע ידו ואם לא תשיג ידו מי שבאין לידי עניות יצאו כהן גדול ונשיא שאינם באים לידי עניות לפי שמתנאיהם העושר ורבי עקיבא אומר נשיא חייב לפי שנאמר וכפר עליו הכהן מחטאתו ואמר עוד בסוף פרשה זו שחייב עליו קרבן על שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו וכפר עליו הכהן מחטאתו אמנם כהן גדול אינו חייב בקרבנות אלו לדעת ר' עקיבא לפי שנאמר זה קרבן אהרן ובניו וגו' וקבלנו בפירוש זה זו באה חובה כלומר חביתי כהן גדול ואין אחרת באה חובה ומצאנו שחייב באלו החטאות אם לא תשיג ידו עשירית האיפה סולת וכהן גדול מן הנמנע אצלו להקריב מנחת חובה זולתי החביתין ומצד שנמנע ממנו עשירית האיפה נמנעו ג"כ שתי תורים וכשבה או שעירה לפי שנאמר בסוף הפרשה באחת מאלה. כל שאין מתכפר באחת אין מתכפר באלה רצוני לומר שאין חייב בזה הקרבן אלא מה שיתכן בו שיקדים איזה נזדמן מן השלשה מינים בהמה או עוף או מנחה לפי הענין ואין הלכה כר"ע אלא כהן גדול ונשיא חייבין קרבן עולה ויורד על שמיעת קול ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו כמו שיתבאר אחרי כן מסכת הוריות פרק ב משנה ז (ז) כל המצות שבתורה וכו' - כל זה מבואר והם מקראות התורה וכבר קדם ביאוריה:

אשם תלוי והיחיד והנשיא כו' - אמר שהעונות שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה משנסתפקו הנשיא או היחיד באחת מהן אם עשאה חייב אשם תלוי כמו שנתבאר בכריתות אמנם כהן משיח וב"ד אין חייבין אשם תלוי לעולם על הספק בהוראה אבל חייבין קרבן חטאת כשיתברר החטאת כמו שנאמר ונודעה החטאת וכבר קדמו עיקרי זה:
ואשם ודאי יתחייב על ה' דברים אפשר שיעשה היחיד בין שהוא הדיוט או נשיא או משיח ואין להוראת ב"ד בהן שום ענין ואי אפשר אשם על הוראה כמו שקדם ואותן האשמות הן אשם מעילות אשם גזילות אשם נזיר אשם מצורע אשם שפחה חרופה:
ואמרו בכאן שהמשיח חייב על שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו ואין חולק על דבריו במה שקדם בענין המשיח וב"ד שהן אינן חייבין על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים לפי שלשם אמרנו אינו חייב פר הבא על כל המצות כשהורה לעצמו על התנאים שקדמו לפי שאין אלו מן המצות שיש בהן אותן הדינין אבל הוא חייב בקרבן הנזכר בהן כשעבר על אחת מהם:
וטעם מאמר רבי שמעון זה שנאמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל מי שחטאו שוה לקהל יצא זה שאין חטאו שוה לקהל לפי שאינו חייב פר על שגגת מעשה בלבד כמו כל הקהל אלא עד שתהא שם הוראה בהעלם דבר כמו שקדם ורבי אליעזר סבר שנשיא ששגג בטומאת מקדש וקדשיו מביא שעיר כמו שהוא מביא כשחטא בדבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת כמו שנתבאר כיון שטומאת מקדש וקדשיו בכרת. ואין הלכה כר' אליעזר ולא כר"ש

מסכת הוריות פרק ג משנה א (א) כהן משיח שחטא ואחר כך עבר וכו' - שעיר אמרה תורה בנשיא אשר נשיא יחטא או הודע אליו חטאתו והביא את קרבנו שעיר עזים ואמרו על חטאתו אשר חטא. מורה שמביא חטאתו הראויה לו והוא נשיא אף על פי שירד מגדולתו בעת הקרבן הואיל שהיה בשעת חטאו נשיא מסכת הוריות פרק ג משנה ב (ב) כהן משיח שעבר ממשיחתו וכו' - כהן גדול אם עבר במום או זקן וכיוצא בהם הוא עומד בקדושתו לפי ששמן המשחה שנמשח בו אינו מבטל מעשיהו ואין הפרש בינו ובין כהן גדול המשמש בכל הדברים זולתי בעבודה בלבד. ומה שהוא תלוי בה ר"ל פר יוה"כ ועשירית האיפה שמקריב בכל יום כמו שנתבאר אבל הנשיא אין לו גדולה אלא כשמצותו נעשית ושבטל ענין זה הרי הוא כהדיוט מסכת הוריות פרק ג משנה ג (ג) חטאו עד שלא נתמנו ואחר כך נתמנו כו' - אמר הכתוב אשר נשיא יחטא [שחטא] והוא נשיא ואמר אם הכהן המשיח יחטא שחטא והוא משיח ונשאר עלינו לבאר קרבן נשיא ואע"פ שהוא מתבאר ממה שקדם אבל אוסיף ביאור עד שלא ישאר בו ספק וזה כי הנשיא כשעשה בהוראת ב"ד עם הציבור הוא מתכפר לו עם הציבור אבל אם שגג בעצמו באחת המצות שההדיוט חייב על שגגתו חטאת כשבה או שעירה הוא חייב שעיר חטאת ובזה בלבד הוא מופרש משאר העם והוא אינו צריך הוראה לעצמו כגון כהן משיח אלא על שגגת מעשה בלבד יתחייב שעיר כשהוא עושה בשגגה מסכת הוריות פרק ג משנה ד (ד) ואיזה הוא המשיח המשוח בשמן וכו' - מרובה בגדים הוא שלא נמשח בשמן המשחה אבל לבש שמונה בגדים ובלבשו אותם נתרבה על שאר הכהנים לפי שהוא ג"כ (מצוה) [מינוי] כמו שביאר ואמר ומלא את ידו ללבוש את הבגדים וכן היו כהני בית שני שנעדר בו שמן המשחה וכבר זכרנו זה פעמים:

ועשירית האיפה הוא שאמר הכתוב זה קרבן אהרן ובניו והוא נקרא חביתי כהן גדול לפי שנעשה על מחבת ומה שמבואר שיעבור כהן גדול ממשיחותו הוא שאירע בו מום או שימנוהו לעבודת יוה"כ שמא יארע פסול בכהן גדול ביוה"כ ויעבוד אחר יום הכפורים כמו שקדם ביאורו במקומו

מסכת הוריות פרק ג משנה ה (ה) כהן גדול פורם מלמטה וכו' - פורם מלמטה הוא שיקרע כנף בגדו סמוך לרגליו כשמת לו מת שהוא חייב עליו לקרוע וההדיוט מלמעלה בעליון הבגד כשאר העם כמו שנתבאר בדיני הקריעות במסכת מועד קטן וכבר ביארנו פעמים שאנינות דאורייתא הוא ביום המיתה בלבד כלומר כשמת מת לאדם מי שהוא חייב עליו אבילות הוא נקרא אונן באותו היום והוא אנינות דאורייתא ואם שהה המת שלא נקבר הוא נשאר אונן מדרבנן וזהו שאמרו יום מיתה דאורייתא יום קבורה דרבנן. ואם היה יום מיתה ויום קבורה יום אחד בעצמו הוא באותו היום אונן מדאורייתא ובלילה אונן מדרבנן לפי שיום קבורה תופס לילו מדרבנן וזהו ענין אמרם אנינות לילה מדרבנן ואפילו יום מיתה וזה הוא המתבאר מדבריהם מצאנו שאמר יום מות נדב ואביהוא והוא אונן ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' הנה כי הוא לא ראה עבירה לעצמו זולתי אכילתה כשהוא אונן לא הקרבתה והוא בלבד שהוא כהן גדול יש בו זה הדין אבל בניו לא מקריבין ולא אוכלין מסכת הוריות פרק ג משנה ו (ו) כל התדיר מחבירו קודם וכו' - אמר הכתוב מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד. רצונו לומר שעולת התמיד קודמת ולמדנו מזה כל התדיר מחבירו קודם את חבירו ונאמר גם כן וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב וגו' ולמדנו מפי הקבלה לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וידענו שהגדול בקדושה קודם ולפי שכהן גדול הוא שיכפר על עצמו ואחר כך יכפר על זולתו והוא אמרם דין הוא שיקדים המכפר למתכפר כמו שצוה יתברך בצום כפור וכן פר העלם קודם לפר עכו"ם כמו שקדם ומעיקרנו כל החטאות קודמות לכל עולות הבאות עמה אפילו חטאת העוף קודמת לעולת הבהמה כמו שנאמר אשר לחטאת ראשונה ופר עכו"ם קודם לשעיר עכו"ם ואע"פ שזה השעיר חטאת לפי שבאה הקבלה לאחרו בפירוש ושעיר עכו"ם לשעיר נשיא לפי שהנשיא יחיד ושעיר נשיא לשעירת יחיד ושעירת יחיד לכבשת יחיד כמו שקדם והכבשה בשאר מצות בלבד מסכת הוריות פרק ג משנה ז (ז) האיש קודם לאשה וכו' - כבר ידעת שהמצות כולם חייבין בהן הזכרים והנקבות בקצתם כמו שנתבאר בקידושין והוא מקודש ממנה ולפיכך קודם להחיות. ואמרו שניהם לקלקלה ר"ל שאם היו שניהם בשביה ושניהם מבקשים אותן לביאה פודין האיש קודם האשה לפי שהאיש אין דרכו בכך יבקשו ממנו דבר שאינו טבע לו מסכת הוריות פרק ג משנה ח (ח) כהן קודם ללוי וכו' - דע שאמרו רז"ל החכם קודם למלך ומלך לכהן גדול וכהן גדול לנביא וזה יש בו תנאים הרבה וזה שטעם קדימת חכם למלך ישראל אינו אלא באמונה בלבד לפי שהחכם תועלתו לאומה מתועלת המלך אבל במעשה אין להקדים על כבוד המלך שום דבר ואף על פי שהוא ע"ה שנאמר שום תשים עליך מלך. וכמו כן כהן גדול קודם לנביא כשהוא שוה לו בחכמה אבל כשיש יתרון בחכמה החכם קודם וסדר קדימת האנשים במעלות כשהן שוין בחכמה ובמעשים כמו שאומר לך משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים ומרובה בגדים קודם למשוח שעבר מחמת קריו ומשוח שעבר מחמת קריו קודם למשוח שעבר מחמת מומו ומשוח שעבר מחמת מומו קודם למשוח מלחמה ומשוח מלחמה לסגן וסגן לאמרכל ואמרכל לגזבר וגזבר לראש משמר וראש משמר לראש בית אב וראש בית אב לכהן הדיוט וכהן הדיוט ללוי ולוי לישראל וישראל לחלל לפי שבת חלל פסולה לכהונה ובת ישראל כשרה לכהונה כמו שנתבאר בקידושין וחלל קודם לשתוקי ושתוקי לאסופי ואסופי לממזר לפי שהממזר ודאי והאחרים ספק וממזר קודם לנתין לפי שהממזר מזרע ישראל מטפה כשרה ונתין קודם לגר לפי שהנתין גדל עם ישראל בקדושה מה שלא עשה כן הגר וגר שמותר לבא בקהל לאלתר קודם למצרי ואדומי ומצרי ואדומי קודמים לעמוני ומואבי ועמוני ומואבי קודמים לעבד משוחרר לפי שעבד משוחרר ארור ר"ל ממה שכתוב בתורה ארור כנען ואמרו בכהן גדול עם הארץ כמו שביארנו בראשון ממסכת כפורים כשכהן גדול מעט בחכמה והממזר יותר גדול בחכמה שהממזר באשר הוא גדול ממנו בחכמה קודם לכהן גדול עם הארץ לפי שנאמר [משלי ג] יקרה היא מפנינים. יקרה היא מכהן גדול שמשמש לפני ולפנים: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת הוריות מסכת הוריות הקדמה יש להקדים למסכת זו עיקרים הם צריכים למי שרוצה להבין אותה. וזה כי אחת ושלשים מצות לא תעשה חייב על זדון כל אחת מהן כרת והוא כתוב בתורה ויתחייב על שגגת כל אחת מהן קרבן חטאת וכולן מנויות בראש מסכת כריתות ולשם נבארם ומכלל אלה השלשים ואחת עבודת כוכבים ומזלות. וכששגג באחת מאלה השלשים ואחת מצות החטאת שהוא חייב להביא כשבה או שעירה כמו שנתבאר בפרשת ויקרא באמרו ואם נפש אחת תחטא בשגגה וגו' והביא את קרבנו שעירת עזים ואם כבש יביא קרבנו לחטאת נקבה תמימה יביאנה. ואם שגג זה היחיד בעכו"ם החטאת שהוא חייב להביא שעירה על כל פנים והוא מה שנאמר בפרשת שלח לך אם נפש אחת תחטא בשגגה והקריב עז בת שנתה לחטאת. לפי שמה שהוא מדבר בכאן הוא בשגגת עכו"ם בפירוש כמו שנאמר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אמרו רבותינו ז"ל מצוה שהיא שקולה כנגד כל המצות וכבר ביארו בספרי שאותה פרשה בשגגת עכו"ם הוא וזה דין היחיד משאר העם כמו שאמר מעם הארץ. ואם ב"ד הגדול של שבעים ואחד הוא ששגג באחת מאותן אחת ושלשים מצות ודנו בהיתר שום אחת מהן ועשו ישראל על פיהם ואח"כ נודע להם שטעו בה חייבין ב"ד פר לחטאת כמו שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל רוצה לומר הסנהדרין. והקריבו הקהל פר וההמון שעשו על פיהם פטורין. ואם שגו ב"ד בהתיר כלום בעכו"ם וטעו העם גם כן ועשו ע"פ סברתם חייבין ב"ד פר ושעיר פר לעולה ושעיר לחטאת כמו שביאר בפרשת שלח לך בשגגת עכו"ם באמרו והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה וגו' ופר שיקרבו ב"ד על שאר מצות רצוני לומר שגגת אחת מאלה השלשים ואחד נקרא פר העלם דבר והשעיר שמקריבין חטאת בשגגת עכו"ם נקרא שעיר עכו"ם ויהיו ג"כ העושים על פיהם פטורין מן הקרבן. ולזה יש תנאים הרבה כשישלמו כולם יהיו ב"ד חייבין בקרבן וכל העם פטורין ואם יחסר מהם אפילו תנאי אחד נסתלק חיוב פר העלם או פר ושעיר של עכו"ם ויהיה דינם כדין היחידים וכל מי שעבר ועשה בשגגה יביא קרבן יחיד הראוי לאותו חטא בין שהיה העושה מב"ד עצמו או משאר העם וכל מי שלא יעשה אינו חייב כלום אבל כשישלמו התנאים שיתבארו בזה הפרק יהיו כל העם פטורין ממה שעשו והקרבן מחויב לב"ד לפי שטעו בדינם ואע"פ שלא עשו שום דבר לפי שזה שהם מחויבים בקרבן הוא לפי שעשו העם ע"פ הוראתם והעיקר אצלנו מעשה תלוי בקהל והוראה בב"ד. ואע"פ שתנאים אלו מבוארים בזה הפרק הנני זוכרם כדי שיהיו מזומנים תמיד. התנאי הראשון שיהא ראש ישיבה מצוי בהוראה וב"ד כולם השבעים מצוין עמו. והתנאי השני שלא יהיה בהם פסול אלא שיהיו כולם ראוין להוראה כסנהדרין גדולה. והתנאי השלישי שיטעו כולם ולא יהיה ביניהם מחלוקת בהתירם מה שהתירו. והתנאי הרביעי שיטעו בדבר המקרא או במה שיורה עליו המקרא כמו שיתבאר. והתנאי החמישי שעשו בהוראתם כל יושבי הארץ או רובן ר"ל רוב מנין השבטים כלומר שאפרים ומנשה אינם נחשבים ב' שבטים לענין זה שלא נמנו לשני שבטים אלא לענין נחלה בלבד. והתנאי הששי שיהיו אלו שיעשו בהוראתם שוגגין שיחשבו בלבם שדין אמת הורו שלא ידעו הטעות והם עושים כהוראתם. והתנאי השביעי שיהיו ב"ד עצמם יודעים אותו הדבר שטעו בו לא שיעלם מהם ואף על פי שאותם שעשו על פי הוראתם יודעים כגון שיתירו קצת החלבים האסורים ויאמרו שהוא מותר ושאינו נקרא חלב ואכלוהו רוב הקהל על פיהם ואחר כך זכרו שהורו בשגגה ולא ידעו אם אחד מן החלבים האסורים הוא שהתירו או אחד מדמים האסורים בכיוצא בזה אינם חייבים פר העלם ואע"פ שכל העם אומרים להם החלב הפלוני כמו שנאמר ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ולא שידעו החוטאים. וכשיחסר אפי' תנאי אחד מאלו התנאים בלבד יהיה דין קרבן ב"ד ודין כל מי שעבר ועשה דין יחיד ששגג בלא הוראת ב"ד שהוא חייב חטאת שעירה או כשבה כמו שביארנו. ואתה התבונן אלה העיקרים שהם מפתח מסכתא זו והנני עתה מתחיל לפרש מסכת זבחים פרק א משנה א (א) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כו' - מה שאמר כשרים ר"ל שנגמרה העבודה לשם הזבח אע"פ ששחט שלא לשמן כגון ששחט עולה לשם חטאת ואח"כ נודע שהוא קרבן עולה אז הוא מקבל הדם לשם עולה וישלים העבודה לשם עולה אע"פ שהעולה הזאת לא עלתה לבעלים:

וממה שאמר לבעלים תבין שאינו מדבר אלא על הקרבנות שיש להן בעלים ידועים אמנם קרבנות הציבור אין פוסלת אותן שחיטה שלא לשמן שכך אמרו רז"ל קרבנות הציבור סכין מושכתן לכמות שהן וסמך הדין הזה לקרבנות יחיד ממה שנאמר מוצא שפתיך תשמור וגו' כאשר נדרת נדבה וכבר ביארתי לך שהנדר אינו נדבה ולכן אמר אם כמה שנדרת עשית יהיה נדר ואם לאו נדבה ר"ל אם שחט לשם זבח ולשם בעלים אז הוא עולה לבעלים משום חובה ויצא ידי נדרו ואם אירע בשחיטה שינוי כוונה ושחט שלא לשמן או שלא לשם בעלים הרי הוא כשר אלא שהוא נדבה ונשאר עליו הנדר שנדר. וממה שאמר שלא לשמן ראיה שאם שחט סתם שהוא כשר ועלה לבעלים ובא הכתוב בפסח ואמר ועשית פסח ואמר בפירוש שיהיו כל עשיותיו לשם פסח ועוד בא כתוב אחר ואמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' שיהא זביחה לשם פסח ושני הכתובים האלה אחד לשלא לשמן שהוא פסול והכתוב האחר לשלא לשם בעלים. ונאמר בחטאת ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטה לשם חטאת וכן אמר ולקח הכהן מדם החטאת וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא ראיה שהוא צריך קבלה לשמה וזריקה לשמה ולכן אם נשחטה שלא לשמה או שלא לשם בעלים פסולה שנאמר וכפר עליו הכהן עליו ולא על חבירו. וצריך שתדע מה שאמר ושחט אותה לחטאת לשם אותו החטאת. ודע שאם שחט החטאת לשום חולין כשירה ולא עלתה לבעלים אבל תפסל אם נשחטה לשם קדשים אחרים. וזהו מה שאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל קדשים מחללים קדשים ואין חולין מחללין קדשים. וזמנו של פסח הוא יום י"ד בניסן אבל אם ישחט ביום אחר שאינו יום י"ד ושחטו לשמו פסול ושלא לשמו כשר. וזה מבואר וכבר שם נזכר בפסחים. ורבי אליעזר מביא ראיה ממה שנאמר כחטאת כאשם ואינו כן בענין זה לפי שלא מצינו באשם מיעוט כמו שמצינו בחטאת ושחט אותה לחטאת ואע"פ שנאמר באשם אשם הוא לא נאמר בשעת שחיטה כמו שנאמר בחטאת אבל נאמר בו אחר גמר הקטרת אימורים. ואין הלכה כר"א

מסכת זבחים פרק א משנה ב (ב) יוסי בן חוני אומר הנשחטים לשם פסח ולשם חטאת פסולין כו' - יוסי בן חוני חולק על ת"ק ואומר שזה שאמר בשאר זבחים שלא לשמן כשרים על מנת שלא ישחוט אותם לשם חטאת או לשם פסח אבל אם שחט עולה או שלמים לשם חטאת או לשם פסח אותו הקרבן פסול. וחולק ר"ש אחי עזריה על יוסי בן חוני ועל ת"ק ואמר ששאר זבחים אם שחטן לשם זבח שהוא גדול מהם בקדושה ה"ז כשר ואם שחטן לשם זבח שהוא פחות מהם בקדושה הרי זה פסול ומביא ראיה ממה שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל אין מורידין אותן מקדושתן וביאר איך יהיה זה:

ועוד יתבאר לך בפרק ה' מהמסכתא הזאת מה הם קדשים קלים ומה הם קדשי קדשים ושם ג"כ יתבאר שהבכורות והמעשר והשלמים כולן קדשים קלים ויש יתרון מעלה לשלמים לפי שהן טעונין מתן ארבע וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ואין בבכור ובמעשר שום דבר מזה כמו שיתבאר בזה הסדר כל ענין מהם במקומו והלכה כתנא קמא

מסכת זבחים פרק א משנה ג (ג) הפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר שלא לשמו כו' - כבר ידעת מה שאמרה תורה בפסח בין הערבים והודעתיך שפסח ששחטו בלא זמנו שלא לשמו כשר ואומר רבי יהושע שזמנו לענין שלא לשמו הוא זמן שחיטה בין הערבים אבל קודם לכן אם שחטו בתחילת היום לא. ובן בתירא אומר יום י"ד מקצתו ראוי ולפיכך כל זמן ששחטו שלא לשמו יום י"ד פסול אפילו בתחילת היום. וכבר ידעת שהעולה כליל לאישים כמו שביארנו בתחילת דברינו ואין הלכה כבן עזאי והלכה כבן בתירא מסכת זבחים פרק א משנה ד (ד) הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן קבל והלך וזרק שלא לשמן כו' - זה מבואר לפי שאנו הולכים אחר המחשבה באלו הארבעה עבודות וכשחשב באחת מהן שלא לשמו פסול הזבח אם היה חטאת ופסח ואם היה שאר זבחים לא עלו לבעלים כמו שזכרנו. וכבר ביאר ר"ש טעם מה שאמר וחכ"א עבודה שאפשר לבטלה שמה עבודה. וראוי שתדע מה שאמרו הולכה בזר פסולה ונאמר בסיפרא מקבלה ואילך מצות כהונה. ומה שאמר ר"א מקום שהוא צריך להילוך הוא שיוליך הדם ממקום הזבח למבית לעזרה ר"ל אצל המזבח ומקום שאינו צריך הוא שיוליך אותו חוץ לעזרה. ואין הלכה כר' אלעזר ולא כר"ש מסכת זבחים פרק ב משנה א (א) כל הזבחים שקיבל דמן זר אונן טבול יום מחוסר בגדים כו'. נשפך הדם על הרצפה ואספו פסול כו'. נתנו ע"ג הכבש שלא כנגד היסוד וכו' - כל מי שאינו כהן נקרא זר שנאמר וזר לא יקרב אליכם והזר הקרב יומת:

אונן נקרא האדם שימות לו מת שחייב עליו אבילות. ויום המיתה בלבד הוא אונן מדאורייתא ואסור לו לאכול בקדשים כל זמן שהוא באנינות שכן כתוב בתורה ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום. וכן אינו עובד אלא אם היה כהן גדול שהוא מקריב אונן כמו שנתבאר בסוף הוריות. וטבול יום לא נגמרה טהרתו עד הערב שנאמר ובא השמש וטהר ולפיכך אינו עובד. ומחוסר בגדים הוא כהן הדיוט שלא יהא בפחות מד' בגדים והם כתונת ומכנסים מצנפת ואבנט. וכהן גדול בפחות מח' בגדים והם ארבעה הנזכרים מוסף עליהן ציץ וחשן ואפוד ומעיל. ואלו הן הנקראים בגדי זהב כמו שנתבאר בכיפורים ונאמר וחגרו אותם אבנט אהרן ובניו ואומר והיתה להם כהונה לחקת עולם ואמרם בזמן שבגדיהן עליהן כהונתן עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. ודע כי כמו שמחוסר בגדים פסול כן מיותר בגדים פסול ואפילו מוסף כל שהוא בבגדיו. וראוי עלי לזכור בכאן שכהן אסור לעבוד בתפילין של יד לפי שהן חוצצין בין הבגד לגופו ורחמנא אמר יהיו על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינם לבין בשרו אבל של ראש הן על השער בין הציץ והמצנפת אינן מתכסין במצנפת. ומחוסר כיפורים הוא הזב והזבה והמצורע והיולדת כשנגמרה טהרת כל אחד מהן קודם הבאת קרבנו המיוחד לו כמו שאמרנו הוא הנקרא מחוסר כיפורים ואסור לו לאכול קדשים עד שיביא כפרתו כמו שבארנו בסדרים שלפנינו. ומצאנו הכתוב אומר במחוסר כפרה שהוא מחוסר טהרה ולפיכך הוא פסול לעבודה שכך אמר רחמנא ביולדת שהיא מחוסרת כפרה וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה קודם לכן:
ושלא רחוץ ידים ורגלים ג"כ פסול שנאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אהל מועד חקת עולם לו ולזרעו. ואמר עוד בבגדים חקת עולם כמו שזכרנו. ולפיכך כמו שמחוסר בגדים פסול כמו שזכרנו כן מי שלא רחץ ידים ורגלים. והואיל וזכרתי קדוש ידים ורגלים אזכור סדר עשייתן. וענין הכרחי מדיניו. סדר עשייתו שישים ידו הימנית על רגלו הימנית וידו השמאלית על רגלו השמאלית ומשלח המים מן הכיור עליהם וחוכך רגלו בידו בשעת רחיצה והוא כפוף לא ישב על הקרקע שאין ישיבה במקדש שנאמר לעמוד לשרת בשם ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ואסור לרחוץ בכיור עצמו שנאמר ממנו ולא בתוכו ולא יהיה בכיור מים פחות ממה שיספיק לד' כהנים שנאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו והיו בני אהרן אלעזר ואיתמר ופינחס ואין צריך שיהיו מימי הכיור מן המעיין רק כל המים כשרים ואם קידש ידיו ורגליו וחשך עליו היום חייב ממחרת לקדש שנית לפי שידיו נפסלו בלינה ואם הוציא ידיו חוץ לחומת העזרה אינו חייב לקדש שנית ואם יצא כל גופו מקדש שנית ואם נטמאו ידיו מטבילם והם טהורים כמו שנבאר במקומות מסדר טהרות ואינו חייב לקדש שנית. וכבר זכרנו לך ביומא שכל המשתין אפילו נטמא גופו יטבול ואינו מקדש שנית. וכבר נתבאר מי שמקדש שנית. ואחזור להשלים הפירוש אמר ערל ונאמר ביחזקאל כל בן נכר ערל לב וערל בשר נתן הערל כמו בן נכר שהוא פסול בלי ספק ומה שאמר טמא כגון שנטמא באיזה דבר מן הטומאות כמו שיבוארו חלקיהן בסדר טהרות. יושב שנאמר לעמוד לשרת שלא תהיה עבודה אלא מעומד וכשם שאין בין ידיו ובין הכלי חציצה כך לא תהא בין רגליו ובין הארץ חציצה. אמרו רצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין ר"ל העזרה תקדש הנכנס בתוכה כמו שמקדשין כלי שרת הדבר הנכנס בהן מה כלי שרת אין דבר חוצץ בינו לבין הכלי אף קרקע לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה בין שיהא החוצץ כלי או אדם או בהמה והעבודה לא תהא אלא בימין ר"ל קבלת הדם וזריקתו והוא מה שאמר כ"מ שנאמר בו יד אינה אלא ימין. וזהו בענייני העבודה בלבד. הוא מה שאומרים כ"מ שהוא אומר יד סתם הוא ימין ור"ש אומר הואיל ואינו אומר בקבלה יד אלא ולקח מדם הפר ולקחת מדם אם קבל בשמאל כשר וחכמים אינן למדין אלא מן האצבע לפי שנאמר בקבלה אצבע. וזה ענין מה שאמר ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן שלא תהא קבלה אלא בימין. נשפך על הרצפה ואספו פסול ר"ל אם שתת מצואר הזבח על הארץ מפני שצוה השם שתהא קבלת הדם מצואר הזבח שנאמר ולקח מדם הפר וכפר ואין ר"ל מקצת הדם לפי שכבר צוה לקבל כל הדם שנאמר ואת כל דם הפר אלא ר"ל מה שזכרנו דם מהפר יקבלנו מדם הפר ולא מדם העור ולא מדם התמצית. וסדר שחיטת קדשים הואיל וזכרנו אותו זהו שיאחוז הצואר ומושך הסימנים והוורידין לחוץ עד שיהיו כנגד אויר המזרק ושוחט כדי שיכניס הדם כולו בכלי והוא מה שאמר צריך שיתן הוורידין לתוך הכלי. וכשנצייר המזבח בסדר הזה במסכת מידות יתבאר לך צורת הכבש והיסוד וזולתן מכלי המקדש ומקומותם ועוד נזכיר מזה קצת במסכתא זו:
ומה שאמר בכאן פסול ר"ל הבשר אבל הבעלים מתכפרים וזה הבשר אינו נאכל לפי שמאחר שהגיע הדם למזבח נתכפרו הבעלים ואם אירע פסול ושינוי בבשר אחר כן אינו מחוסר כפרה. וסמך זה למה שנאמר ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כיון שהגיע הדם למזבח נתכפרו הבעלים אמרה לכפרה נתתיו ולא לאכילה ר"ל אסור לאכול הבשר כשאירע בו שינוי. וכבר נתבאר בתוספתא דזבחים שערל ויושב ואונן ובעל מום שעבדו באזהרה ולא במיתה. ודע שהמזבח י' אמות גבהו כפי מה שיתבאר אחר זה והוא רשום באמצעיתו בחוט הסיקרא וכל מה שזורקין מדמי הקרבנות בה' אמות העליונות שהם למעלה מהרשום הזה נקראים הנתנין למעלן וכל מה שזורקין למטה מן החוט הם הניתנין למטן. ובפרק שלישי ממידות אמר במזבח וחוט של סיקרא חוגרת באמצע להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. ועוד יתבאר במסכתא זו איזה מן הקרבנות דמן ניתן למעלה ואיזה דמן ניתן למטה. והניתנין בחוץ הם הקרבנות שזורקים דמן על מזבח החיצון והניתנין בפנים הוא שזורקין דמן על מזבח הפנימי או אל מבית קודש הקודשים כמו שיתבאר בחמישי מן המסכתא הזאת ומה שאמר אין בו כרת ר"ל מי שאכל מן הבשר הזה שאירע בזריקת דמו השינוי הזה אינו חייב כרת ואין הלכה כרבי שמעון

מסכת זבחים פרק ב משנה ב (ב) השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ או מקצת דמו כו' - כבר ידעת שהאליה מכלל האמורים והיא נשרפת ומתנאי אלו הדינים שתהא המחשבה לאכול כמו דבר שדרכו לאכול כמו שיתבאר אחר כך. ולפיכך אמר מעור האליה לפי שדעתו על עור האליה שאינו כאליה לזה הענין וכשחשב לאכלן כאילו חשב לאכול דבר שדרכו לאכול. ובכל מקום שהוא אומר פסול ואין בו כרת ר"ל שהבשר ההוא פסול ואסור לאכלו ומי שאכלו אינו חייב כרת ולא נתכפרו הבעלים שלא עלה להן הזבח. והמקום שהוא אומר פיגול וחייבים עליו כרת רוצה לומר שהאוכל מזה הקרבן חייב כרת ולא נתכפרו הבעלים באותו קרבן גם כן לפי שהוא פיגול הוא שנאמר עליו פיגול הוא לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו ואוכליו עונו ישא והוא אמת עיקר זה וזהו שאמר מסכת זבחים פרק ב משנה ג (ג) זה הכלל כל השוחט והמקבל והמהלך והזורק כו' - אמר הכתוב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה. ואמרו כוף אזנך לשמוע במחשב לאכול מזבחו ביום הג' הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא באוכל מזבחו ביום השלישי. אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל. והביא ראיה גם כן ממה שאמר הכתוב המקריב אותו בהקרבה נפסל. ואמר עוד לא יחשב במחשבה נפסל. וכבר נתבאר אצלך שאם המחשבה הפסיד באחד מאלו הענינים שבהן הזבח נפסל ר"ל בשעת שחיטה או בשעת קבלת הדם במזרק או בשעת הולכה למזבח או בשעת זריקת הדם על המזבח וחשב על זה הקרבן שיאכל ממנו חוץ לזמנו או יקריב ממנו חוץ לזמנו כמו שנזכר אותו הקרבן יקרא פיגול וחייב על אכילתו כרת ואינו נרצה אותו הקרבן ולא עלה לבעלים כמו שנאמר לא ירצה. ופסקנו דינו בשוה בין שחשב עליו לאכול ממנו חוץ לזמנו. בין שחשב עליו להקטיר אמוריו חוץ לזמנו. ואמר שהוא פיגול על שני פנים אע"פ שהכתוב זכר אכילת חוץ לזמן שנאמר ואם האכל יאכל אבל אמרו בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח לפיכך כמו שהבשר הראוי לאכול אם חשב לאכלו חוץ לזמן אכילה פיגול כן האימורין הראויין להשרף או הדם שראוי ליזרק שאלו הן אכילת מזבח מן הקרבן ר"ל דמו ואימוריו אם חשב עליהן להאכילן למזבח חוץ לזמנו פיגול אבל אם לא אירע פסול בשעת הקרבה והשאיר מן הבשר שום דבר אחר זמן הראוין לאכילה ועוד יתבארו זמני האכילה בפרק החמישי הרי זה נקרא נותר לא פיגול והאוכל ג"כ הנותר חייב כרת כמו שיתבאר מפשט הכתוב שנאמר ואוכליו עונו ישא אמנם הקרבן כבר נתקבל ונרצה ועלה לבעלים. ושמור אלה העיקרים בכל המשנה כי פעמים רבות יכפל זכרו פיגול והנותר במשנה ולא נצטרך לשנות הפי' בכל מקום:

ואמרו בגמרא דין הפיגול לא ירצה כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו אף הרצאת פיגול עד שיקרבו כל מתיריו וזהו ענין מה שאמר ובלבד שיקרב המתיר כמצותו רוצה לומר כי מה שאמרנו חוץ לזמנו פיגול וחייב עליו כרת ע"מ שלא קדמה למחשבה הזאת מחשבה אחרת פוסלת בשום צד מעניני הפסול ולא תבא אחריה עוד מחשבה מן המחשבות הפוסלות שזהו הפגול שחייבים עליו כרת הואיל ולא נולד בו פסול כל עיקר זולתי מצד מחשבת הזמן לבדו ולולא אותה המחשבה היה הקרבן כשר אבל במקום שקדמה או איחרה למחשבת הזמן שום דבר שפוסל הקרבן מצד אחר מלבד מחשבת הזמן אותו הזבח פסול ואין חייבים עליו כרת לפי שלא קרב המתיר כמצותו וסדר מה שאמר ובלבד שיקרב המתיר פירושו כך הוא ובלבד שיקרבו הדברים המתירים זבח כשר וזבח זה הפסול כמצותו רוצה לומר שיגמר עבודותיו כולן במחשבת שינוי זמן או בשתיקה. ועלה מזה מה שאמרנו כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול והתחיל לבאר זה בשני דוגמות ואמר

מסכת זבחים פרק ב משנה ד (ד) כיצד קרב המתיר כמצותו שחט בשתיקה קבל והלך וזרק כו' - כבר ידעת שהמחשבה אינה אלא באחת מאלה ארבעה ענינים או בכולן ר"ל שחיטה וקבלה והלוך וזריקה שאם חשב בכולן חוץ לזמנו או במקצתם חוץ לזמנו ובמקצתם היה פנוי מן המחשבה ועבד סתם כמו שאמר בשתיקה כ"ש אם היתה מחשבתו במקצת ההוא במצוה ר"ל מחשבת כשרה זה הזבח מובדל בפסול חוץ לזמנו בלבד. ולפיכך הוא פיגול כמו שביארנו למעלה. כבר נאמר בפרק ראשון שפסח וחטאת בלבד נפסלין אם חשב בהן שלא לשמו. והענין כולו מבואר מתוך מה שהקדמנו מסכת זבחים פרק ב משנה ה (ה) לאכול כזית בחוץ וכזית למחר כזית למחר וכזית כו' - זה הענין כולו מבואר אם תבין מה שזכרנו לעיל מהפי' והלכה כחכמים:

וראוי לידע בכאן שאם חשב על חצי זית חוץ למקומו ועל חצי זית חוץ לזמנו בין שקדמה מחשבת הזמן או לא קדמה הזבח פגול הוא וחייבים עליו כרת. לפי שעיקר בידינו שחצי זית אינו מועיל במקום כזית וכן אם חשב על חצי זית בין לאכילה בין להקטרה ואחר כך חשב על חצי זית אחר כמו המחשבה הראשונה עד שיהיו שתי המחשבות לכוונה אחת בין חוץ למקומו בין חוץ לזמנו שהוא מצטרף וכאילו חשב על כזית ונדון בדיני אותה המחשבה. ואם חשב לאכול כחצי זית ושתאכל הבהמה או חיה חצי זית הוא מצטרף כי שם אכילה אחד הוא

מסכת זבחים פרק ג משנה א (א) כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה כו' - אמר רחמנא ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן לא התנה בשחיטה בני אהרן אלא שוחט כל מי שירצה ומקבלת הדם ואילך צריך כהן כמו שזכרנו באמרם מקבלה ואילך מצות כהונה. ולפי שאלו הפסולים כשרים לשחיטה פוסלים במחשבה ר"ל אם שחטו שלא לשמן או חוץ למקומו או חוץ לזמנו כמו שזכרנו:

ודע שמותר לכתחילה לזר ולאשה ולעבד שישחטו קדשים ומה שאמר בכאן ששחטו שמורה שלכתחילה לא ישחוט זהו מפני הטמא שלכתחילה לא ישחוט גזירה שמא יגע בבשר. ואל יקשה בעיניך היות הטמא שוחט קדשים מפני ששחיטת קדשים בעזרה הכרח כמו שהקדמנו והטמא אסור לו ליכנס לעזרה כמו שזכרנו בשבועות לפי שזה אפשר בהיות הסכין ארוך ושוחט והוא חוץ לעזרה או אם שגג ונכנס לעזרה (או כצ"ל וכ"כ התי"ט) שעבר ג"כ. וכבר אמרנו בפ"ב מהמסכת הזאת שכל הזבחים שקבל דמן אונן וזר יפסלו כל זה אם קבל דם הזבח כולו. וכן מה שאמר למעלה שאם קבל המקבל והוא מכוין חוץ למקומו פסול וחוץ לזמנו פגול על מנת שיהא המקבל שפסל המחשבה ראוי לקבלה אבל אלו הפסולים שאינן ראויין לקבלה אם פסלו המחשבה בשעת הקבלה לא נפסל הקרבן לפי שאם נותר כל שהוא מדם הנפש יחזור הכשר ויקבל במחשבה כשרה שאין פוסל הקרבן במחשבה בעבודה מן העבודות אלא הראוי לאותה עבודה שמחשבתו מועלת עד שלא יהא פסול בקבלה אלא מצד מחשבתו כמו שהתנינו על הפיגול שיקרב המתיר כמצותו. וזכור העיקר הזה גם כן

מסכת זבחים פרק ג משנה ב (ב) קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר קבל בימינו כו' - הודיענו שמאחר שהקבלה כשרה אינו בא לידי פסול מן הפסולים. ואחר כך עוד שב לענין אחר ואמר שזה הדם שקבל אותו הכשר ונתנו לפסול אם זרק אותו הפסול ושינה מקומו שהקרבן אינו נפסל הואיל וזה ששינה השינוי הזה אינו ראוי לזריקה. וכמו שאין מחשבתו פוסל כמו שאמרנו הואיל ואינו ראוי לאותו עבודה ג"כ אין פוסלין מעשיו אלא שאם נשאר מדם הנפש שיחזור הכשר ויקבל ויזרוק הדם במקומו. וזכור זה העיקר והוא מה שאמר אין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי ובמקום הראוי לעבוד מסכת זבחים פרק ג משנה ד (ד) השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור ומן הרוטב כו' - רוטב הוא המרק וקיפה הוא התבלין שמבשלים בתבשיל הראוי להן:

ואלל שיורי הבשר המתדבקים בעור בשעת הפשט. וגידים שם נופל על הגידים ממש ועל העורקים הדופקים ושאינן דופקין ועל המיתרים ועל הגידים הקושרים הפרקים:
וכשהוא אומר בזה הענין קרנים וטלפים ר"ל קצוות הדקות מהקרנים וטלפים הסמוכות לגוף שכשחותכין אותם מבצבץ מהם דם אמר אם חשב על כזית על שום דבר מכל זה לאכלו חוץ למקומו לא פסל הזבח אבל הוא זבח כשר לפי שאלה הדברים אע"פ שנאכלין אין חוששין להן ואין סומכין עליהם לאוכלן. וכן אם היה הקרבן עצמו פגול או נותר ואכל כזית מאותו הפיגול או הנותר או אכל מזבח כשר והיה האוכל טמא ולא אכל משום אחד מהן הבשר עצמו רק מן הקרנים ומן העור וכל מה שסיפר אינו חייב כרת כמו שחייב האוכל בשר נותר או פיגול או האוכל בשר קדשים והוא טמא. וכבר ביארנו בפרק הב' מהו הפיגול ומה הוא הנותר

מסכת זבחים פרק ג משנה ה (ה) השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליא בחוץ כו' - כבר ידעת שהזבח לא יהיה פגול אלא אם חשב עליו חוץ לזמנו כמו שנזכר ולפיכך יהיה סדר המשנה כך השוחט את המוקדשים לאכול שליל או שליא בחוץ לא פסל וכן אם חשב לאכול מהם חוץ לזמנן לא פיגל לפי שהן מאוסים על האדם כמו העור והאלל. ושליל הוא העובר הנמצא בגוף הבהמה קודם גמר ברייתו ושליא הוא המכסה אשר על השליל בגוף ושאר ההלכה מבוארת ממה שרמזנו בכאן וזכרנו בפירוש ההלכה שלפני זאת מסכת זבחים פרק ג משנה ו (ו) שחטו ע"מ להניח את דמו או אימוריו למחר או להוציאן כו' - אם חשב שיזרוק הדם למחר או שיקטיר האימורים למחר בלי ספק שזהו חוץ לזמנו ושהזבח פיגול אבל אם היתה המחשבה שיניח הדם או האימורים ואין דעתו לא לזריקה ולא להקטרה רק שישאר הכל עד מחרת וכן אם חשב שיוציא חוץ לעזרה בלבד ואין דעתו לא לזריקה בחוץ ולא להקטרה בחוץ אומרים חכמים הואיל ולא חשב לא לאכלו ולא להקטיר ולא לזרוק לא פסל ורבי יהודה אומר הואיל ואם הוציא כמו שחשב או אם הניח פסל בלי ספק ג"כ אם חשב על אותו דבר פסול ואין רבי יהודה חולק על המחשבה בשינוי מקומות נתינת הדם אבל מודה שלא פסל אע"פ שאם נתן במחשבתו פסל לפי שדעת ר' יהודה בדם שחוץ למקומו כמקומו הוא ר"ל שאם חשב על הזריקה במזבח עצמו לא חוץ לעזרה כאילו חשב לזורקו במקומו ואינו חולק ג"כ אם חשב שיאכלוהו טמאים וכו' שלא פסל לפי שהן דברים חוץ מן הזבח. וכבר הודעתיך שענין בחוץ ובפנים מזבח הפנימי ומזבח החיצון ושהדמים הנזרקים על הפרוכת ובקדש הקדשים הן ג"כ נקראים הניתנים בפנים והלכה כחכמים מסכת זבחים פרק ד משנה א (א) בית שמאי אומרים כל הנתנים על מזבח החיצון כו' - עוד יתבאר לך בפרק שאחר זה שהקרבנות שזורקים דמן על מזבח החיצון שמהן טעון מתנה אחת ויש מהן טעון שתי מתנות ויש מהן טעון ארבע מתנות כמו שיתבאר וכל זה למצוה אבל אם נתן מתנה אחת בכל קרבן וקרבן מהן כפר לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח באיזה צד שיהיה. וחלקו ב"ש וב"ה בחטאות שנכפל בהן ג"פ על קרנות מזבח העולה ומיעוט רבים שנים ויהיו כולם שש מתנות אמרו ב"ש ד' למצוה וב' לעכב לפי שכל זמן שמזה מדם החטאת פחות משתי מתנות לא כפר וב"ה אומרים שבפסוק האחד בלבד מן השלשה שנאמר בחטאת הוא שכתוב בהן קרנות מזבח העולה אני אומר מיעוט קרנות שנים [כל זה גליון מתלמיד אחד שהוסיף בחוץ כלומר בצד הספר ואח"כ נדפס בפנים בשגגת המדפיס] (יראה היות סוגיית שנית פנים מכוונת אל הביאור האמיתי בלעדי נטיה אל המזבח תוספת נתוסף בחוץ) ושני פסוקי האחרים כתוב בהן קרנות מזבח העולה ולפיכך יהיה המובן משלשה פסוקים ד' מתנות ג' למצוה ואחת לעכב. ויעלה בידינו מהמחלוקת זו שב"ה שאומרים מתנה אחת הוא העיקר ועליו ראוי לסמוך והשאר למצוה. ולפיכך אם זרק ראשונה כתקנה לא הפסיד הקרבן ואפי' הפסיד המחשבה בהזאה שנייה ומה שאחריה ואם נתן הראשונה חוץ לזמנה יהיה הקרבן פיגול ואפי' נתן השניה ומה שאחריה חוץ למקומה לפי שהשניה ומה שאחריה אינן אלא תשלום המצוה ואינן מתנאי הכפרה הכרח עד שנלך אחר המחשבה בהן ולדעת בית שמאי שאומרים שתי מתנות הן עיקר בחטאת אם נתן את הראשונה חוץ לזמנה והשנייה חוץ למקומה אינו פגול לפי שכבר ערב מחשבת הזמן עם מחשבת המקום בשתי הזאות ושניהן יחד עיקר. ולפיכך יהיה כשוחט חוץ לזמנו וקבל חוץ למקומו שאינו פיגול כפי העיקרים שביארנו בפרק השני ואין אנו צריכים לשנות ששוחט חוץ לזמנו או חוץ למקומו שעניינו מחשבת הזמן ומחשבת המקום כמו שנתבאר בפרק השני וזכור זה תמיד בכל המקומות שלא זכרנו אלא על המחשבה מסכת זבחים פרק ד משנה ב (ב) כל הניתנין על מזבח הפנימי שאם חסר כו' - אמר רחמנא בפר החטאת הקרב ביום הכיפורים ולפני הכפרת יזה ז' פעמים ואמר בשעיר החטאת שחבירו שעיר המשתלח ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר ר"ל שיזה שבע פעמים ומודה שהזיות שבפנים מעכבות זו את זו לפי שהכתוב מבאר מספרם ולפי שכולן צריכות להן אין הקרבן פגול עד שיפסיד את המחשבה ר"ל מחשבת הזמן בכולן כפי העיקר שביארנו בפרק השני (הלכה ג) כהרצאת כשר כך הרצאת פסול ולכך צריכין שתהא המחשבה פוסלת ההזיות ההכרחיות כולן אם היה ההפסד בהזאה ומזה יהיה פגול וכבר אמרנו שמתנות שבפנים כולן הכרחיות בכפרה ולפיכך אם הפסיד המחשבה בקצת המתנות והוא מה שאמר אחת שלא כתקנן בין שאיחר אותה או הקדימה הקרבן ההוא פסול והאוכל ממנו אינו חייב כרת מסכת זבחים פרק ד משנה ג (ג) אלו דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול כו' - כבר ידעת שפגול למדנו אותו מן השלמים שנאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' ואמר מה שלמים מיוחדים שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול. וענין זה המאמר כי כל דבר שאינו ראוי ליאכל כפי הדת ולא ליקרב אלא אם קודם לו מעשה אחר ואחר גמר אותו מעשה כתיקונו יהיה ראוי אותו דבר ליאכל או ליקרב כגון האימורים שאסור להקריבן עד שיזרק הדם וכגון הדבר הנאכל מן השלמים שאסור לאוכלן אלא אחר הקטרת האימורים למזבח וזריקת הדם מתיר האימורים למזבח והאימורים מתירין בשר לאדם וכשהוא מפסיד המחשבה בחוץ לזמנו כמו שזכרנו יהיה אותו דבר שיהיה דבר ראוי ליאכל או לישרף פיגול וחייב האוכל ממנו כרת אך הדבר שאין לו מתיר אלא הוא עצמו מתיר לזולתו אין חייב האוכל ממנו כרת אע"פ שהפסיד המחשבה ופיגל וזהו ענין שאין חייבין עליו משום פיגול:

ומכלל זה הקומץ והוא הדבר שלוקח הכהן מן המנחה ונותנו על גבי המזבח כמו שנאמר וקמץ משם מלא קומצו לפיכך האוכל אותו הקומץ או הלבונה אע"פ שהמנחה נתפגלה אינו חייב כרת לפי שאין שם קדימת מעשה להתיר הקומץ והלבונה לקרב רק הן בעצמן הן המתירים וכן קטרת ומנחת כהנים שורפין אותן כולן ואין לוקחין מהן קומץ לומר הקומץ מכשיר השירים:
וכן מנחת כהן משיח והוא קרבן כהן גדול בכל יום ונאמר בתורה וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. ומנחת נסכים הוא הסלת שמביאים עם הקרבנות כמו שנבאר בתחילת מנחות. והדם רוצה בו דם הקרבנות כולן לפי שהוא מכשיר וזולתו אין לו מכשיר כמו שנזכר. והנסכים הבאים בפני עצמן הם היינות שמביאין בנדר ונדבה כמו שיתבאר במנחות והבאים עם הבהמה והם שמביאים עם הקרבנות שחייבים בנסכים כמו שיתבאר במנחות. וכבר זכרנו ביאור זה בשקלים. ואומר ר"מ שדם הקרבן מכשיר הנסכים הבאים עמו למזבח ולפיכך חייבין עליהן משום פיגול וחכ"א שהנסכים מכלל הזבחים אין להן מתיר אלא דינם כדין הדם ומכלל זה לוג שמן של מצורע נמצא העיקר הזה העולה בידינו שהקרבן או המנחה כשהוא מתפגל כפי תנאי הפיגול שזכרנו בפרק השני וכמו שיתבאר בתחילת מנחות כיצד יהיה פיגול המנחה שהאוכל מן המתירים עצמן שלא קדם להן מתיר אינו חייב כרת והאוכל מדבר שיש לו מתירין בין שיהיה אותו דבר מותר לאדם כמו שירי מנחות ושירי החטאות והאשמים או השלמים בין שיהיה ראוי לישרף כמו האימורים ובשר העולה חייב כרת משום פגול וכבר הארכנו בביאור זו ההלכה כדי שלא נצטרך לשנות אלו העיקרים בכל מקום והלכה כרבי שמעון

מסכת זבחים פרק ד משנה ד (ד) העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה כו' - פרים הנשרפים הן פר יום הכיפורים ופר הבא על כל המצות ופר העלם ושעירין הנשרפין הן שעיר יום הכיפורים ושעירי עובדי כוכבים ודין התורה לשרוף אותן ר"ל שעירי עבודת כוכבים כמו שביארנו בתחילת דברינו במסכת הזאת ששריפתן למדו חכמים ממה שנאמר בפר העלם חטאת הקהל הוא והוא בנין אב לכל חטאות הקהל שישרפו ודינן כדין פר כהן משיח ופר העלם בשוה בשריפתן וזריקת דמן לפנים ובהקטר אימורים והוא מה שאמר בסיפרא נאמר בפרשת העלם דבר של ציבור חטאת הקהל הוא לרבות שעירי עבודת כוכבים לכל האמור בענין ר"ל הזאות וזריקה לפנים והקטר אימורים על מזבח החיצון ולשרוף הנותר מן הגוף בחוץ ר"ל חוץ למחנה ולפי שכל אלו זורקין את הדם לפנים ומקריבין מהם אימורים על גבי מזבח החיצון שורפין הנותר מגופן חוץ למחנה נמצא על דעת האומר דמן מתיר את אימוריהן ליקרב שהאימורים דבר שיש לו מתירין ואם פיגל במחשבה כמו שנזכר יהיו האימורים פיגול והאוכל ממנו כזית חייב כרת ורבי שמעון אומר הואיל ולמדנו הפיגול מן השלמים והשלמים כל מעשיהן במזבח החיצון כמו כן לא יהיה דין הפיגול אלא במה שיהיו כל מעשיו במזבח החיצון ואין הלכה כרבי שמעון מסכת זבחים פרק ד משנה ה (ה) קודשי עובדי כוכבים אין חייבין עליהן משום פגול נותר כו'. דברים שאין חייבים עליהם משום פגול כו' - דבר תורה שעובדי כוכבים מקריבין קרבנות ומקבלין אותן מהם וכבר ביארנו בתחילת שקלים שמקבלין מהם דבר הנדר והנדבה ר"ל העולות והשלמים וכבר נתבאר בפרק זה הדברים שאין חייבין עליהן משום פגול ומכללן הדם ואמר רחמנא בדם ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר ואמר שלכם יהא ואמר עוד לכפרה נתתיו ולא למעילה וכן אם אכל מדם הקדשים והיה זה האוכל טמא הגוף אינו חייב כרת משום אוכל קדשים בטומאה נמצא שאין חייבין עליו לא משום טומאה ולא משום נותר ולא משום פגול אבל חייב האוכל ממנו משום אוכל דם בלבד כשאר הדמים והלכה כר' יוסי:

ורש"א שהעצים והלבונה והקטרת אין בהם משום טומאה לא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף ר"ל שהטמא אם אכל קטרת ולבונה או הקריב עצים טהורין שהוא פטור וכן אם היה טהור והן טמאין ואין הלכה כר"ש ואין לך עצים שמתטמאין אלא עצים של קרבן בלבד שהם נפסלים ואסור לשרפן על גבי המזבח

מסכת זבחים פרק ד משנה ו (ו) לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם הזבח כו' - מכלל דברינו נתבאר לך שלא הוצרך שיהיו השלמים נשחטים לשם שלמים ולא עולה לשם עולה וכבר הודעתיך בתחילת המסכתא שאם שחט סתם כשר והתנא הזה הצריך שתהא כוונת בעל הקרבן לאלה הו' דברים מוסף על השוחט:

וא"ר יוסי שהוא תנאי בית דין שאין הולכים אלא אחר מחשבת העובד בלבד ר"ל השוחט או המקבל או הזורק אבל בעל הזבח לא והלכה כרבי יוסי. ולפיכך דברי האומר בעלים מפגלים נדחין ואין ענין המחשבה תלוי אלא בעושה אחד מד' העבודות בלבד כמו שנזכר

מסכת זבחים פרק ה משנה א (א) איזהו מקומן של זבחים קדשי קדשים שחיטתן וכו' - קדשי קדשים נקראין העולה והחטאת והאשם ודבר תורה בחטאת ואשם קדשי קדשים הוא ולמדנו העולה לפי ששוה עם החטאת והאשם בשחיטתה ובקיבול דמה כמו שיתבאר ומקום שחיטת העולה נאמר בה ושחט אותו על ירך המזבח צפונה ונאמר בחטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת ונאמר באשם במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם ואמרו בנין אב לכל החטאות שלא ישחטו אלא בצפון וכן המקבל דם לא יהיה אלא בצפון שנאמר סמוך לשחיטה ולקח מדם הפר שיהיה הקבול בצפון ג"כ ורבוע המקום היה מכותל המזבח הצפוני עד כותל העזרה והוא ששים אמה וכל שכנגד הרוחב הזה מכותל האולם עד כותל המזרחי והוא ע"ו אמה וזה הרבוע נקרא צפון לשחיטת קדשי קדשים וזה יתבאר לך מצורת המקדש שאצייר במדות וכן יתבאר בתוספתא זבחים (רפ"ו) שהמקום הזה מקום השחיטה ופר ושעיר של יוה"כ אינו אלא חטאת כמו שביארנו בתחילת חלוק הקרבנות ולפיכך נכנס לפנים כמו שנאמר בתורה הקדים אותן על כל החטאת ולא הקדים העולה אע"פ שהיא עיקר ועליה סמך הכתוב כמו שנאמר במקום אשר ישחטו את העולה ולמה לא אמר ג"כ בק"ק וקבול דמן בכלי שרת בצפון לפי שאשמות מכלל קדשי קדשים ומכלל האשמות אשם מצורע שכל דמו אינו נכנס לכלי שרת אלא מקצתו ביד הכהן ומקצתו בכלי שרת כמו שיתבאר בפרק האחרון מנגעים וכבר נתבאר לך בפרק שלפני זה שמתנות שבפנים מעכבות זו את זו:

ושירי הדם ר"ל הנותר מדם פר ושעיר של יום הכיפורים לפי שלמד מדינו משירי דם הפר של כהן משיח שדמו ג"כ נכנס לפנים שנאמר בו ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד והצד הסמוך לפתח אוהל מועד מן המזבח הוא צד מערבי לפי שההיכל במערב כמו שיתבאר מצורת המקדש במדות והמזבח לפניו ולפי שהוא שיורי מצוה נאמר בה אם לא נתן לא עכב שהעיקר בידינו שיורי מצוה אין מעכבים והמצוה שהיא עיקר הם ההזאות

מסכת זבחים פרק ה משנה ב (ב) פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שחיטתן כו' - כבר ביארנו בפרק שלפני זה שפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין הם כולם חטאות וקרבן ציבור ולמדנו דינם במתן דמים וזולתו מפר כהן משיח ר"ל פר שגגתו שנאמר בו והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' את פני פרכת הקדש ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח העולה קטרת הסמים לפני ה' אשר באוהל מועד ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה וכמו כן אמר בפר העולה. ולמדנו שעיר עבודת כוכבים מפר כהן משיח כמו שנזכר ולפיכך מה שאמר בכאן ודמן טעון הזייה על הפרכת תהיה הזייה מקור ולא תהא הכוונה הזאה אחת רק ההזאה ממנין ידוע שהוא ז' הזאות כמו שנתבאר מסכת זבחים פרק ה משנה ג (ג) חטאות הציבור והיחיד אלו הן חטאות הציבור כו' - כבר זכרנו בתחילת דברינו במסכת זו כל החטאות של יחיד וציבור ונתבאר ג"כ בפרק הזה שהחטאות שחיטתן בצפון וכן קבול דמן ודבר תורה בחטאת ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה וכבר ביארנו בפרק שלפני זה שהוא על ארבע קרנות וסוף הפסוק ואת דמו ישפך אל יסוד מזבח העולה ואמר בסיפרי זה יסוד דרומי שהוא הקרוב אליו ברדתו מן המזבח לפי שהכבש שעולין בו למזבח הוא בדרומו של מזבח כמו שנבאר כשנצייר אותו במידות. וכמו שדם החטאת הנעשית בפנים שופכין שירי הדם על יסוד מערבית שהוא סמוך לו בצאתו מן ההיכל כמו שביארנו ג"כ דם הנעשה בחוץ שופכין שירי הדם על היסוד הקרוב אליו ברדתו מראש המזבח ולפי שקרן דרומית מזרחית הוא על ימינו בעלותו מן הכבש למזבח ראוי להתחיל בזה. והעיקר בידינו כל פינות שאתה פונה יהיו דרך ימין למזבח. ואני מצייר עתה צורת ריבוע המזבח כדי שיתבארו לך אלו הפנות והקרנות בלבד עד שנצייר צורת המזבח כולו במקומו ממדות וזו היא צורת ריבועו ומקום הנחתו תוך הד' פינות ונאמר בתורה על החטאת במקום הקדש תאכל בחצר אהל מועד והוא ענין לפנים מן הקלעים והעזרה במקדש כנגד לפנים מן הקלעים במשכן ונאמר עוד כל זכר בכהנים יאכל אותה ולמה תאכל ליום ולילה לפי שמצאו התודה שהיא קדשים קלים נאמר בה שלא תאכל אלא ליום ולילה כמו שנזכר בפרק הזה לפיכך אינו ראוי לפסול זאת שהיא קדשי קדשים ג"כ מיום ולילה. ולמה היא עד חצות הלילה כדי להרחיק את האדם מן העבירה כמו שנתבאר בתחילת ברכות מסכת זבחים פרק ה משנה ד (ד) העולה קדשי קדשים שחיטתן בצפון וקבול כו' - לא נאמר בעולה קדשי קדשים (אלא מפני שלא נאמר עליה כן) בתורה אבל השוה בין החטאת והאשם והעולה במקום שחיטתן וקבלת דמן כמו שביארנו בתחילת פרק הזה. ולפיכך היתה גם היא קדשי קדשים כמו החטאת והאשם ודבר תורה בעולה והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה והקטיר את הכל ולא נאמר בעולה על קרנות המזבח כדי שנאמר עליה שהיא צריכה ארבע מתנות אבל נאמר בזריקת דמה וזרקו את הדם על המזבח סביב ולפי שנאמר סביב הוצרכנו שיהא המתנות כוללים ארבע כותלי המזבח וזה יהא כשיזה שתי מתנות בשני קרנות שהן באלכסון וזהו שהן ארבע רוצה לומר ששניהם כוללים הארבע כותלים. והנני מצייר עכשיו ריבוע המזבח ויהיה הדם הנזרק כמו החוטים שכתוב עליהם דם. וזו היא צורת המזבח והדם על סדר הנזכר מסכת זבחים פרק ה משנה ה (ה) זבחי שלמי ציבור ואשמות אלו הן אשמות כו' - כבר ידעת שאין לציבור שלמים אלא שני כבשי עצרת והן שמניפין אותן על שתי הלחם כמו שיתבאר אחר כך וסמך אותן הכתוב אל החטאת שנאמר ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח השלמים לכן היה משפטן כחטאת זולתי מתן ד' שאין חייבין במתן ד' בקרבן בשום פנים אלא בחטאת בלבד וכבר ביארנו אלו האשמות כולן בתחילת דברינו מסכת זבחים פרק ה משנה ו (ו) התודה ואיל נזיר קדשים קלים שחיטתן בכל כו' - התודה היא קרבן שלמים עם מנחה ועוד נבאר אותה במנחות שנאמר וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה יקריבנו. ונאמר בזריקת דם השלמים סביב כמו שנאמר בעולה לפיכך כל שלמים דמן טעון שתי מתנות שהן ד' כמו העולה ואמר רחמנא בחטאת ואכלתם אותה במקום קדוש ואמרו אותה במקום קדוש ולא אחרת במקום קדוש ר"ל שהחטאת וכל הראוי לה והאשם שמשפטו כמשפטם שנאמר בתורה כחטאת כאשם היא שאינה נאכלת אלא בעזרה אבל זולתם מן הקרבנות נאכלין בכל ירושלים:

והמורם הוא הדבר שהכהן נוטל מתודה ואיל נזיר והוא שנוטל מקרבן תודה חזה ושוק ונוטל מן הלחם שמקריבין עמו אחד מכל קרבן שהן ד' חלות כמו שנבאר בשביעי ממנחות ונוטל מאיל נזיר הזרוע בשלה וחזה ושוק ג"כ וחלת מצה ורקיק מצה מן הלחם שמקריבין עם איל השלמים וכל אלו אוכלין אותן הכהנים זכרים ונקבות לפי שכן בא הכתוב עליהן כי חקך וחק בניך וגו'. ונאמר בתודה בפי' ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר ואיל נזיר הוקש לתודה שהוא ג"כ קרבן שלמים עם מנחה:

וכבר ידעת שכ"מ שנאמר בו עד בוקר מצותו עד שיעלה עמוד השחר אבל מדרבנן אמרו עד חצות להרחיק האדם מן העבירה כמו שנזכר למעלה מסכת זבחים פרק ה משנה ז (ז) שלמים קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה כו' - אמר רחמנא על השלמים ושחטו אותו פתח אהל מועד ואמרו להכשיר כל הרוחות לפי שלא ייחד בו צפונה ואמר כל מיני שלמים מלבד תודה ואיל נזיר שדומה לו אמר בו והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ואינן נאכלין אלא ביום השחיטה והלילה וממחרת עד ליל ג'. ומה שנוטל הכהן מן השלמים והוא הנקרא מורם מהם הוא חזה ושוק שנאמר בו כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו מסכת זבחים פרק ה משנה ח (ח) הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים שחיטתן כו' - אמר רחמנא בבכור את דמם תזרוק על המזבח ולא אמר את דמו שזה נאמר על הבכור שאינו צריך אלא זריקה אחת ומעשר בהמה שמקריבין ממנה האימורים ואוכלין הבעלים הנותר כמו שביארנו פעמים ואין לכהנים בו שום דבר אפי' חזה ושוק והוא מה שאמר לכל אדם והבכור אוכלים אותו הכהנים וכן כתוב בו ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וגו' וכבר ידעת שחזה ושוק דומה לשלמים כמו שאמרנו המורם מהם כיוצא בהם והשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד וג"כ הבכור אוכלין אותו הכהנים לשני ימים ולילה אחד בכל העיר בכל מאכל כמו שאוכלין חזה ושוק וכל מה שנאמר בפסח הוא דבר תורה וכבר ביארנו אותו בפסחים. ואשר הצריכנו שתהא מתנה כנגד היסוד לפי שנאמר בעולה וזרקו את הדם ואמר באלו את דמם תזרוק על המזבח לפיכך כמו שהעולה אי אפשר בלא יסוד שנאמר אל יסוד מזבח העולה כך אלו. ובמדות יתבאר לך שפנות המזבח יש מהן שיש להן יסוד ויש מהם שאין להם יסוד ושמה נצייר זה:

ודע כי מה שאמרנו בתחילת דברינו במסכת הזאת שלמים או הדומים להם לא היתה כוונתינו אלא על אלה השלשה קרבנות ר"ל הבכור והמעשר והפסח לפי שהן דומין לשלמים במקומות השחיטה ובהקטרת אימורים ובמקומות האכילה והיות האוכלים זכרים ונקבות ועבדים ובהיותן קדשים קלים ובזמן אכילתן זולתי הפסח שנאמר בו פסוק. ואם יקשה מקשה ויאמר איך לא אמרת במיני הקרבנות ותמנה אלו השלשה מוסף על העולה החטאת והאשם והשלמים זה אינו ראוי מצד החלוק לפי שאותן ד' מינים פעמים רבות יתחייב היחיד בכל אחד מהם כפי שינוי העניינים והציבור חייבין בהם בזמנים משונים ואלו אינם כן ועוד שהכתוב לא בא אלא על אלו המינים בלבד והם שנתן להם תורות שנאמר זאת תורת העולה למנחה ולחטאת לאשם ולמילואים ואמר אח"כ אשר צוה ה' וגו' הרי אין שם קרבן זולתי אלו. אמנם המילואים לא זכרנו אותו לפי שאינו זוכר אלא קרבן הנוהג לדורות והמנחה עוד יתפרשו דיניה במסכתא שאחרי זאת

מסכת זבחים פרק ו משנה א (א) קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח כו'. המנחות היו נקמצות בכל מקום בעזרה כו' - כשנצייר המקדש במידות יתבארו לך מקום המזבח מן העזרה ונחלקו שניהן במה שנאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכבר ידעת כפי מה שנאמר בפרק שלפני זה שהעולה קדשי קדשים ושחיטתן בצפון והשלמים קדשים קלים ושחיטתן בכל מקום רבי יוסי אומר המזבח כולו כשר לשחיטת עולה ולשחיטת שלמים ורבי יוסי בר' יהודה אומר חציו לעולה וחציו לשלמים והמנחה לא שוים לה מקום לקמיצה ונאמר במנחה והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו וגו' ונאמר בה עוד קדש קדשים כחטאת וכאשם ולפיכך היה דינה ודין החטאת והאשם אחד ר"ל שאינה נאכלת אלא מבית לעזרה ואין אוכלין אותה אלא הזכרים בלבד וביום הקרבתה ועד חצות הלילה הסמוך לו כמו שביארנו בפרק אשר לפני זה ועליה אמר הכתוב כל זכר בבני אהרן יאכלנה. וראוי להזכיר בכאן שהמזבח אם נפגם ממנו שום דבר כל הקדשים הנשחטים בעזרה כל זמן שהוא פגום פסולין לפי שנאמר וזבחת עליו ואין השחיטה על גוף המזבח אבל היא בעזרה לפיכך ר"ל עליו כל זמן היותו מצוי שלם וזהו מה שאמרו מזבח שנפגם כל קדשים שנשחטו שם פסולין וכן הקדשים שיהיו באותה שעה בעזרה אע"פ שלא נשחטו פסולים שכך עיקר בידינו קדשים בעלי חיים נדחין. וכן שיורי מנחות אינם נאכלין בעוד המזבח פגום שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח ר"ל כשהמזבח מצוי שלם כמו שזכרנו. וכן קדשים קלים אינן נאכלין בירושלים אלא כשהמזבח מצוי שלם. ודע ששחיטת קדשים קלים בהיכל בשעת הדחק מותר לפי שאמרנו בכל מקום וכן אכילת קדשי קדשים בהיכל והלכה כרבי יוסי מסכת זבחים פרק ו משנה ב (ב) חטאת העוף היתה עשויה על קרן דרומית מזרחית כו' - ההגשות ר"ל המנחה לפי שנאמר בה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח ואין נכון להיות פני המזבח ופני ה' אלא בקרן מערבית דרומית כמו שיתבאר לך כשתעיין ריבועו שציירנו בפרק שלפני זה. ונקרא המנחה חטאת לפי שנאמר במנחת חוטא לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא ולפיכך סיימנו מצות חטאת העוף באותו קרן. וכבר ביארנו לך בפרק ה' ששירי הדם היה שופך אל יסוד דרומית:

וענין מלמעלן ומלמטן למעלה מן החוט המפסיק גובה המזבח ושפולו כמו שזכרנו בפרק שני:
וניסוך המים הוא בחג הסוכות כמו שביארנו בסוף סוכה אבל ניסוך היין הוא תמיד כמו שנבאר בתחילת מנחות וסיימנו מקום עולת העוף שהוא במזרח המזבח לפי שהוא קרוב אל מקום שפך הדשן ושם השליך מוראתו בנוצתה

מסכת זבחים פרק ו משנה ג (ג) כל העולין למזבח עולין דרך ימין ומקיפין כו' - כבר ביארתי לך בפרק חמישי כי בשעה שעולה הכהן למזבח ופונה על ימין הוא מוצא קרן דרומית מזרחית וסובב על המזבח כולו ואז יגיע לקרן דרומית מערבית כמו שיתבאר לך מאותה הצורה אבל העולה לניסוך המים או היין או עולת העוף כשנצטרך לכך אף על פי שאמרנו שאלו הג' צריך שיהיו בקרן דרומית מערבית או מטריחין אותו לפנות על ימין ולסבב המזבח כולו אלא מוליך אותו לאותו הקרן ומקריב שם ונרתע לאחוריו וטעם זה כי בשעה שהוא סובב המזבח והמים והיין בידו אפשר שיתעשנו בעשן המזבח בשעת סובבו ויפסיד ריחו ואנו צריכין תמימים יהיו לכם ונסכיהם כמו שיתבאר במנחות וג"כ עולת העוף נחוש שתמות מן העשן מסכת זבחים פרק ו משנה ד (ד) חטאת העוף כיצד היתה נעשית היה מולק כו' - אמר רחמנא בחטאת העוף והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח ואמר קיר שהשירים שלו מתמצין ליסוד ואיזה זה קיר התחתון ר"ל החצי התחתון מגבהו של מזבח מתחת החוט עד שימצה הנותר בדם אל יסוד המזבח ומפני זה היתה חטאת העוף למטה:

וסדר מליקת חטאת העוף הוא שיאחוז שתי רגליו בשתי אצבעותיו מידו השמאלית והכנפים בין שתי האצבעות האחרות והעוף על גב ידו לא שיהיה בפנים על הכף ומושך צוארו על הבהן כשיעור רוחב שתי אצבעות ומולק ממול העורף וזו היא מן העבודות הקשות שבמקדש

מסכת זבחים פרק ו משנה ה (ה) עולת העוף כיצד היתה נעשית היה עולה לכבש כו' - עולת העוף לא ביאר בה הכתוב ממול עורף אבל למדנו מליקת העולה ממליקת החטאת ולא נאמר בעולת העוף ימצא אל יסוד אבל נאמר ונמצה דמו על קיר המזבח ולא זכר יסוד על כן יהיה הדם עולת העוף למעלה. ודע שעולת בהמה דקה למטה וחטאת בהמה למעלה לפי שנאמר בה על קרנות המזבח כמו שביארנו וזה על ארבע קרנות כמו שזכרנו. וכל זמן שתהיה חטאת בהמה למעלה תהיה עולת בהמה למטה בהיפך מקום ולמדנו זה מעולת העוף וחטאת העוף לפי שהעולה מיוחסת ליסוד ר"ל מה שנאמר יסוד מזבח העולה כמו שזכרנו והיסוד בתחתית המזבח כמו שיתבאר וממה שאמר הכתוב בחטאת העוף לא יבדיל ידענו שעולת העוף יבדיל רוצה לומר שחותך הראש ומבדילו בשעת מליקה:

ופירוש ספגו במלח שיפרוש עליו המלח בידו כמו שמיבש שום דבר בידו כספוג הים שמנגבין בו:
ומוראה הוא הזפק שבו המאכל והוא בעוף כנגד האצטומכא באדם ונוצתה היא הנוצה שעליה והוא חותך אותה עם העור והנוצה שעליה והוא דבר תורה

מסכת זבחים פרק ו משנה ו (ו) לא הסיר לא את המוראה ולא את הנוצה כו' - כבר נודע שרוב הדם הוא בכל הגוף לא בראש שעיקר הדם הכבד והלב והגידים היוצאין משניהן והוא מה שאמר הדמים בגוף שכיחי לפיכך סמך על דם הגוף. וראוי שתדע כי חטאת העוף צריך לחתוך רוב סימן אחד לא פחות מזה ובעולה רוב שנים לא פחות ודבר תורה שהחיתוך ממול העורף כמו שנבאר בתחילת מסכת חולין מסכת זבחים פרק ו משנה ז (ז) חטאת העוף שמלקה שלא לשמה מיצה דמה כו' - המליקה בעוף היא כמו השחיטה בבהמה והמיצוי כמו הזריקה ואין בעוף לא קבלה ולא הילוך. ובאלו שני העבודות בלבד תפסול בו המחשבה ר"ל מליקה ומיצוי כמו שיפסל הזבח בד' דברים וזה הענין כולו מבואר כפי העיקרים שביארנו בפרק ראשון ושני וכשתבין מה שפירשנו בסוף הפרק השני יתבאר לך הכל לפי שהן אותן המשניות בעצמן וכפל אותן בכאן פעם שנית בקרבן העוף להשוות אותו לקרבן בהמה בדיני המחשבה ואין הלכה כרבי יהודה מסכת זבחים פרק ז משנה א (א) חטאת העוף שעשאה למטן כמעשה חטאת כו' - כבר נתבאר לך בפרק שלפני זה שחטאת העוף למטה ועולת העוף למעלה. ונתבאר לך ג"כ הפרש שיש בין מליקת חטאת ומליקת עולה ומעשה חטאת היאך היא ומעשה עולה היאך היא: ומה שאמר בתחילה כמעשה חטאת לשם חטאת כשרה ר"ל אפילו שינה בסדר מליקתה ושאר ההלכה מבואר מסכת זבחים פרק ז משנה ב (ב) עולת העוף שעשאה למעלן כמעשה עולה כו' - מה שאמר ג"כ כמעשה עולה לשם עולה כשרה ואפי' שינה בסדר מליקתה וכבר זכרנו לך שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת ולפיכך (מפני) שעשה העולה לשם חטאת כשרה אבל אם עשה אותה כמעשה חטאת או במקום חטאת ר"ל למטן אינה עולה אבל תהיה אז חטאת פסולה ר"ל שהיא כמו חטאת שאירע בה פסול במעשה או במחשבה שהיא פסולה בלי ספק כמו שזכרנו לפי שאינה פסולה העולה הזאת במחשבה עד שנאמר כשרה ולא עלתה לבעלים אבל פסלה במעשה מסכת זבחים פרק ז משנה ג (ג) וכולן אינן מטמאות בבית הבליעה ומועלין בהן כו' - מן העיקרים שבידינו שנבלת העוף טהור אינה מטמאה לא במגע ולא במשא לא אדם ולא בגדים אבל היא מטמאה בבית הבליעה בלבד ר"ל מי שאכל ממנה כזית כשהגיע לבית הבליעה יטמא ויהיה טמא ואם נגע בבגדים מטמאין וזהו ענין מטמא בגדים כמו נושא הנבלה ואלו בכלל אבות הטומאות המקובלות כמו שנבאר בתחילת כלים ועוד יתבאר עיקר כל זה והרמז שנאמר על זה בתורה בתחילת מסכת טהרות ושמור העיקר הזה:

וידוע שאם יפסד זבח החולין בשום ענין מהעניינין המפסידין הזבח יהיה הזבח נבילה וכן אם הפסיד המליקה כגון שמלק בסכין והדומה לו כפי מה שיתבאר בתחילת חולין שזה נבילה. אבל אם מלק מליקה כשרה אז תהיה כמו הזבח הכשר בחולין שהתיר רחמנא אכילתו לכהן ר"ל חטאת העוף. לפיכך אמר בכאן שאלו השינויין כולן שזכרנו לך בחטאת העוף אם מלקה שלא לשמה או שינה מקומה אע"פ שהוא פוסל אותה לא הוציאה מכלל הטהרה שתהא כמו נבלת העוף ותטמא כזית בבית הבליעה ויהיה האוכל ממנה מטמא בגדים רק היא טהורה ואין מותר לאכלה מפני ההפסד שאירע בה והאוכל ממנה שוה פרוטה חייב מעילה כמו שחייב כל הנהנה מן ההקדש לפי שהיא קדש ואין ראוי לאכילה זולתי חטאת העוף שעשאה למטן כמעשה החטאת לשם חטאת שהיא כשרה ומותר באכילה אע"פ ששינה במליקתה ולא מלקה כמו שאמרנו בסדר מליקת חטאת של עוף בפרק שלפני זה לפי שאותו הסדר למצוה ואם שינה לא הפסיד כלום

מסכת זבחים פרק ז משנה ד (ד) עולת העוף שעשאה למטן כמעשה חטאת כו' - דבריהן ומחלוקת שלהן אינו אלא בשינוי מקום ושינוי שם. אין צריך בהבנת ענין זה זולתי שתזכור הדברים שהזהרתיך לשמרם והם שחטאת העוף כשהיא כשרה היא נאכלת כולה כמו שנתבאר בתורה וכמו שנזכר אין למזבח אלא דמה וכולה לכהנים לפיכך אין בה מעילה. וכבר נתבאר בפרק הזה שאם עשאה לשם עולה אסור לאוכלה ומועלין בה וידוע שהעולה כליל לאישים ואפי' היא כשרה האוכל ממנה שום דבר חייב מעילה. וכבר זכרנו בפרק ה' שקדשי קדשים שחיטתן בצפון וקדשים קלים שחיטתן בכל מקום וידוע שקדשים קלים יאכלו לבעלים או לכהנים כמו שנתבאר בפרק חמישי לפיכך אין בהם מעילה אבל יש בה איסור והיתר לפי שהאימורין מהן אסורים ואין ראוי לאכלן לשום אדם והנותר הוא שמותר לכהנים או לישראל או לשתיהן. ועוד יתבאר בפרק הראשון ממעילה בסדר הזה מתי מועלין באימורי קדשים קלים ומתי אין מועלין בהם. ושם יתבאר שקדשי קדשים ששחטן בדרום אפילו הפסיד בהן המחשבה מועלין בהן ואין בזה מחלוקת והלכה כרבי יהושע מסכת זבחים פרק ז משנה ה (ה) מלק בשמאל או מלק בלילה שחט חולין בפנים כו' - כל הפסולין הן המנוין בתחילת פרק שני זר אונן טבול יום מחוסר כיפורים וכו' ודבר התורה בעולת בהמה זכר תמים ואמרו בסיפרא בעולת העוף תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף יכול שיבש גפה ושנסמית עינה ושנקטעה רגלה ת"ל מן העוף ולא כל העוף. וכבר ביארנו בפרק שני מקידושין חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה אבל אינם מטמאין לפי שעיקר תורתינו שאין כל דבר אסור באכילה או בהנאה מטמא ואין כל טמא אסור באכילה ובמליקה אינה כשרה אלא בקדשים בפנים אבל כ"ז שמלק בחוץ או מלק חולין אפילו בפנים היא נבילה בלי ספק לפי שאין הפרש בין המליקה ובין הנוחר והמעקר שאין נופל עליהם שם זבח כלל אלא שהוא מעשה יחדו השם על השחיטה בקדשים בפנים בלבד. ודבר תורה גדול בני היונה וקטן התורים אינן ראויין לקרבן לפי שנאמר תדיר שני תורים או שני בני יונה ולא סיים כל זה אלא בחולין. וענין מה שאמר לא היה פסולה בקודש שאינה ראויה לקרבן לא מצד הפסד המחשבה ולא מצד המתעסק ולא מצד אכילת שינוי מקום שבאלו הדברים נפסדים הזבחים מצד מעלת הקדש וגדולתו אלא מחמת שהן בעצמן נפסדים קודם שיגיע לפסלות ההקדש ואז נמלקה היא נבלה או אם מלק בסכין שהיא נבלה או אם מלק בחוץ כמו שזכרנו טעם כל זה מסכת זבחים פרק ז משנה ו (ו) מלק ונמצא טרפה ר"מ אומר אינה מטמאה בבית הבליעה כו' - טריפת העוף עוד יתבאר עניינה בשלישי מחולין וידוע שהקדשים אם נמצא מהן שום דבר טריפה אסור בהקרבה שאנו אומרים עליו הקריבהו נא לפחתך וידוע שהטריפה אינה מטמאה ודבר תורה בנבלת בהמה שהיא מטמאה במגע ומשא ונבלת עוף הטהור כבר זכרנו שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא ועוד יתבארו עיקרי כל זה בטהרות במקומותיו. ור"מ משוה בין השחיטה והמליקה ואומר כמו שמותר לישראל לאכול שחוטה כן מותר לכהן לאכול מליקה ולמד העוף מן הבהמה בקל וחומר כמו שאתה רואה מן הדבר שלמדנו ר"ל נבלת העוף שהבהמה אין מוציאה מידי טומאה אלא שחיטה והעוף מוציאו שחיטה ומליקה ואמר ר' יוסי דיו לבא מן הדין להיות כנדון הואיל ולמדנו אותו מן הבהמה יהיה כמותה כמו שנתבאר:

והכל מסכימים שכל דבר שאנו למדין דינו בק"ו נאמר בו דיו לבא מן הדין להיות כנדון וזה אחד מעיקרי הקשיות הגמרא ויש לו רמז בתורה כמו שביארנו בפרק שני מן קמא כשחלק רבי יוסי על ר' מאיר בדיו לבא מן הדין להיות כנדון שאין עליו חולק בא ר' מאיר ולמד זה בהיקש ממה שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף ואמר מה בהמה דבר המתירה באכילה מטהר טריפתו מטומאתו אף העוף דבר המתירה באכילה מטהר טריפתו מטומאתו ואז אין חולקין עליו בדיו לבא מן הדין לפי שלמד אותו בהיקש לא בק"ו ורבי יוסי מוציא ההיקש הזה לדין אחר ולא יאות כפי כוונתינו לזכור כל הטענות כפי מה שביארנו בתחילת החיבור והלכה כרבי יוסי

מסכת זבחים פרק ח משנה א (א) כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות כו' - עוד יתבאר לך בפרק שני מתמורה מדיני החטאות המתות ר"ל שמניחין אותן עד שימותו:

וידוע ששור הנסקל ג"כ לסקילה עומד ואם נפל עירוב ביניהן ובין שאר הזבחים ואפילו נתערב בעלי חיים אחד מאלו העומדים למות באלף קרבן מניחין אותן עד שימותו כמו שיתבאר בתמורה ואין אנו אומרים יבטל ברוב לפי שהעיקר בעלי חיים חשיבי ולא בטילי:
ומוקצה הוא מה שהופרש לקרב לעבודת כוכבים ועוד יתבאר בששי מתמורה שכל אלו אסורים לגבי המזבח ושם נביא ראית איסור כל אחד מהן לקרבן:
ועד שיסתאבו שיארע בהן מום ולא יהיו ראויין לקרבן:
ומן הראוי לדעת כי מה שנאמר בכאן רובע ונרבע לא יהיה אלא בעד אחד או על פי הבעלים או קודם גמר דינו או אם יהיה הרובע והנרבע עובד כוכבים אבל אם יהיה מישראל בעדים ונגמר דינו אותו השור הוא נסקל וצריך אותו המין כגון שיהיו מעורבים בחולין שלמים שאז מוכרים הכל למי שיקריב אותו שלמים זולתי דמי הקרבן שנתערב שאינו נמכר ולפיכך ימכרו החולין

מסכת זבחים פרק ח משנה ב (ב) קדשים בקדשים מין במינו זה יקרב לשם מה שהוא כו' - מין במינו מקריבין את כולן ובשביל הבעלים אע"פ שאין אנו מייחדין אותן לומר זה קרבנו של זה ואין דין זה נוהג אלא בקרבנות נשים שאינם צריכין סמיכה אבל קרבן האנשים שצריך סמיכה בבעלים שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו מן הנמנע להקריב אותו לשם בעלים הואיל ולא נדע מי הן והואיל ונתערב מין בשאינו מינו כגון שנתערב לו עולה בשלמים מניח אותן עד שיפול בהן מום ואז מוכרים שניהם כל אחד בפני עצמו כאילו מכר אחד בדינר והשני בשני דינרים ואז יתחייב להביא מדמן עולה בשני דינרים ושלמים בשני דינרים לפי שאין אנו יודעים איזה מהן היה עולה ואיזה שלמים ומפסיד דינר וזהו מה שאמר ויפסיד המותר מביתו:

ומה שאמר ויאכלו כבכור וכמעשר ר"ל שלא ימכרו בשווקים ואין שוקלים אותן בליטרים כמו שאין עושין כן בבכור ובמעשר כשאירע בהן מום כמו שיתבאר בחמישי מבכורות:
וענין החטאת שאי אפשר להתערב עם האשם בשום פנים מבואר היטב והוא שהאשם לא יהיה אלא מזכרי הצאן כמו שביארנו בתחילת דברינו במסכת הזאת ולא תהיה חטאת ממין הצאן אלא ממין הנקבות בלבד וכשתעיין כל הקרבנות כפי חילוקיהן תמצא זה

מסכת זבחים פרק ח משנה ג (ג) אשם שנתערב בשלמים ירעו עד שיסתאבו כו' - כבר נתבאר בחמישי מזו המסכתא כי האשם קודשי קדשים ונשחט בצפון ונאכל לזכרי כהונה ליום ולילה עד חצות והשלמים קדשים קלים ונשחטים בכל מקום בעזרה ונאכלים בכל העיר לכל אדם לשני ימים ולילה אחד ואמר ר"ש נדון בשניהן דין האשם להחמיר וחכמים אומרים אם נדון בשניהם דין האשם להחמיר אנו מביאים השלמים לידי פסול שלא כדין שאם יותר משניהם שום דבר ממחרת היום ישרף כמו האשם ואפשר שהנותר הוא שלמים ודינם שיאכלו לשני ימים ולילה אחד. והעיקר בידינו אין מביאים קדשים לבית הפסול ר"ל שאין עושים בהן שום דבר שמביאים לפסול ולפיכך אמרו חכמים שלא ישחטם אלא מניחין אותן עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו אבל אם היה העירוב בחתיכות הבשר שאין להן תקנה אז נדון הכל כחמור שבהן:

ומה שאמר הנאכלין ליום אחד בנאכלים לשני ימים לפי שהקדשים קלים עצמן יש מהן שנאכלין ליום אחד ר"ל תודה כמו שנתבאר בה' ממסכתא זו ואין הלכה כר"ש

מסכת זבחים פרק ח משנה ד (ד) איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה כו' - כבר ידעת שהחטאת תאכל והעולה תשרף:

ועניין מה שאמר יתן למעלה שיתן הבשר שנתערב למעלה מן העצים במזבח ונחשוב בשר החטאת שכל מה שניתן ממנו למעלה מן המזבח שהוא עצים והנשאר בשר עולה:
וענין תעובר צורתו שיניח אותו עד שיפסל וישרף במקום שישרפו פסולי המוקדשים ר"ל מבית לעזרה כמו שיתבאר בי"ב ממסכתא זו ואין הלכה כרבי אליעזר

מסכת זבחים פרק ח משנה ה (ה) איברין באיברי בעלי מומין רבי אליעזר אומר אם קרב ראש אחד מהן כו' - דעת ר"א במה שאמר ראש זוג ר"ל אם הקריב שני ראשים מן הראשים המעורבים אומר שחל הספק בשניהן יחד לפי שנאמר ראש בעל מום באחד משניהם ולא נודע איזה משניהן וכבר נקרבו שניהן והנשארים כשרים: וחכמים אומרים אפילו נקרבו כולן ולא נשאר אלא אחד אפשר שזה הנשאר הוא של בעל מום לפיכך יצא לבית השריפה והלכה כחכמים מסכת זבחים פרק ח משנה ו (ו) דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר כו' - רואין אותו כאילו הוא מים פירושו כמו שאבאר. והוא שאם נפל מן היין או מדם החולין על דם הקדשים והוא דבר מועט עד שאילו היה מים עומד הדם בעינו אדום אז הוא כשר ואם היה הרבה עד שאילו היה מים בטל מראית הדם בטל במיעוטו ואסור לעשות ממנו הזייה:

ור' יהודה אומר אין דם מבטל דם אלא אפי' נפל כמו י' ליטרין דם חולין על משקל דרכמון אחד מדם קדשים מותר להזות ממנו ולא נאמר בטל במיעוטו שפשוט אצלו בכל דבר מין במינו לא בטיל. וכבר נתבאר מדבריו שזה העירוב הוא שיפלו המים או הדומה להן על דם הקרבן ולא שיפול דם הקרבן במים או ביין או בדם אחר. וכן נאמר בגמרא לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם למים ראשון ראשון בטל. וזה כבר מבואר וראוי ואין הלכה כר' יהודה

מסכת זבחים פרק ח משנה ז (ז) נתערב בדם פסולין ישפך לאמה בדם תמצית כו' - האמה המעבר ששותתים ונגרין עליו הדמים אחר זריקתן על המזבח ויוצאין לנחל קדרון נקראת אמה כמו שיתבאר אחר כן וא"ר אליעזר שהתמצית יש בו מדם הנפש ולפיכך כשר לכתחילה:

וענין אם לא נמלך שלא ישאל אותנו אם יזרוק ממנו או לא אבל אם שאל פי בית דין מורין שישפך אל מקום שפך הדמים כמו שזכרנו ואין הלכה כרבי אליעזר

מסכת זבחים פרק ח משנה ח (ח) דם תמימים בדם בעלי מומין ישפך לאמה כוס בכוסות כו' - מה שאמר ר' אליעזר גם כן קרב כוס אחד רוצה בו זוג אחד כמו שאמר באיברים והלכה כחכמים מסכת זבחים פרק ח משנה ט (ט) הניתנין למטה שנתערבו בניתנין למעלה כו' - כבר זכרנו בפרק ה' ממסכת זו שחטאת בהמה דמה למעלה:

ודמים הניתנים למטה הן דם עולת בהמה ואשמות ושלמים ובכור ופסח ומעשר. וכבר ביארנו שלמעלה הוא למעלה מן החוט ולמטה למטה מן החוט ר"ל הקו שמחלק המזבח ואין הלכה כרבי אליעזר

מסכת זבחים פרק ח משנה י (י) הניתנין מתנה אחת שנתערבו בניתנין מתנה אחת כו' - כבר נתבאר שהחטאת לבדה היא צריכה מתן ארבע והבכור ומעשר ופסח מתנה אחת וכזה הוא המחלוקת בין שניהן ג"כ בעירוב מתן ארבע במתן שתים או שתים במתן אחת: ומה שאמר לא עשית בידך ר"ל שלא השלים מתן ארבע שהמניעה מלעשות שום דבר אינו מעשה מסכת זבחים פרק ח משנה יא (יא) הניתנין בפנים שנתערבו עם הניתנין בחוץ כו' - אומר שאם נמלך אומרים לו ישפך לאמה ואם לא שאל ונתן מן הדם המתערב בפנים מה שהיה ראוי לתת מדם של חוץ כשר:

ואמר ר"ע שהדמים כל זמן שנכנסו להיכל לכפר נפסלו ולא ינתן מהן אחר כן בחוץ כל עיקר:
וחכ"א החטאת בלבד לפי שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש וגו' איזה מין שתהיה ואפילו חטאת יחיד הניתנת על מזבח הנחשת אם נכנס דמה לפנים נפסל להזות ממנה על מזבח החיצון והלכה כחכמים בכלן

מסכת זבחים פרק ח משנה יב (יב) חטאת שקבל דמה בשני כוסות יצא אחד מהן כו' - דע שאם יצא מבשר קדשי קדשים חוץ לעזרה נפסל ואסור באכילה וסמך זה למה שנאמר ובשר בשדה טריפה ר"ל שהבשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא שדהו הרי הוא כבשר טריפה ואסור באכילה וכן קדשים קלים שיצאו חוץ לחומה דינן אחד ואם הובא בשר קדשי קדשים אל ההיכל לא יפסל והוא מותר באכילה כמו שזכרנו בפרק ו' כמו שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה ואמרו מדמה ולא מבשרה. הנה נתבאר שאם יצא בשר לחוץ נפסל ואם נכנס לפנים לא נפסל וג"כ המחשבה אם חשב עליו לאוכלו בחוץ פסול ואם חשב לאכול בפנים לא פסול כמו שביארנו בשני מזו המסכת וחכמים מביאים ראיה אשר הובא מדמה אפילו מקצת דמה ולפיכך אם נכנס מקצת דמה נפסלה ורבי יוסי סמך על ק"ו כמו שאתה רואה אותו ודמים היוצאים הם מה שחשב עליהם לזרקו בחוץ והם נקראים דמים פסולים. דבר תורה על ציץ שהוא מכפר טומאת קדשים שנאמר והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וגו' ואח"כ פירש בפרשת אמור אל הכהנים שעון הקדשים שהוא מכפר הוא הטומאה לפי שנאמר אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו'. וכבר ביארנו בסוף עדיות כי סוף הדבר שעל פיו עושים שאין דם הקדשים מטמא כל עיקר והלכה כחכמים ורבי יהודה מסכת זבחים פרק ט משנה א (א) המזבח מקדש את הראוי לו רי"א כל הראוי לאשים כו' - הראוי לו הראוי ליקרב אבל קומץ המנחה אם לא נתקדש בכלי שרת שאינו ראוי ליקרב אינו מתקדש ואפי' עלה על גבי המזבח. ומחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע מבואר ויש לכל אחד משניהן דחייה בטענות חבירו ולא יאות כפי כוונתינו לספר טענותיהם ור"ש הולך אחרי דעת רבי יהושע וכולן סומכים על מה שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש על מנת שיהא ראוי כמו שהתנה בתחילת המשנה ויש מחלוקת ביניהן על זה כמו ששמעת והלכה כרבי יהושע מסכת זבחים פרק ט משנה ב (ב) ואלו אם עלו לא ירדו הלן והטמא והיוצא כו' - רבי יהודה מביא ראיה ממה שנאמר היא העולה פרט לנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים שאם עלתה תרד. רבי שמעון מביא ראיה ממה שנאמר זאת תורת העולה תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו. ומה שאמר הלן ר"ל דם הלן ובשר הלן והלכה כר' יהודה מסכת זבחים פרק ט משנה ג (ג) אלו לא היה פסולן בקדש הרובע והנרבע והמוקצה כו' - אין רבי עקיבא מכשיר מבעלי מומים אלא המומים שיהיו בעין כגון הלובן והשחור ונקודה אדומה על לובן העין והקרום הקשה העולה בעין לצד האף והדומה לה לפי שכגון אלו המומין כשר בעופות כמו שביארנו בפרק ה' שאמרו אין תמות וזכרות בעופות והלכה כרבי חנינא סגן הכהנים מסכת זבחים פרק ט משנה ד (ד) כשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו כו' - וכולם שעלו חיים ר"ל בעלי מומין והוא דברי ר"ע שהוא מכשיר מבעלי מומין אותן שזכרנו אמר שזהו אחר שחיטה ואם הבהמה חיה תרד: ומה שאמר עולה שעלתה חיה היא עולה כשרה לדברי הכל ולא בא ללמדנו אלא שהמזבח ראוי להפשט ולניתוח אם עבר ושחט בראש המזבח מסכת זבחים פרק ט משנה ה (ה) ואלו אם עלו ירדו בשר קדשי קדשים ובשר קדשים כו' - כל אלו שנאמר מורידין אותן מן המזבח ואפילו העלו אותן אינן ראוין למזבח אבל כולן ראוין לאכילה זולתי הקטרה אבל היא ג"כ אינה ראויה למזבח וכן כל מה שמנה אחר הקטרה אינו ראוי למזבח אלא אם היה מחובר ר"ל שיהא כקרבן עולה ששורפין אותה כולם ויהיו דבוקים בבשר הדיבוק הטבעי מסכת זבחים פרק ט משנה ו (ו) וכולם שפקעו מע"ג המזבח לא יחזיר וכן גחלת כו' - וכולן שפקעו פי' כל איברים שזכרנו שאם עלו לא ירדו אם פקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר וכן גחלת שפקעה ג"כ לא יחזיר ופי' פקעו עפו כמו שאנו רואים במוקדי האש שכל דבר שיש בתוכו לחות הוא עף מן האש כשמתחיל אותו לחות להתנועע ולצאת. ומה שאמר קודם חצות ולא אמר כל הלילה לפי שאמר הכתוב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואילו אמר כל הלילה לבד היה משמעו עד הבקר ולפי שאמר אח"כ עד הבקר אמרו שהוא רמז להרחקה מן הבקר הוא מה שאמרו תן בוקר לבקרו של לילה. ועל כן אמרו עד חצות להרחיק אדם מן העבירה כמו שביארנו בתחילת ברכות מסכת זבחים פרק ט משנה ז (ז) כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו כך הכבש כו'. כלי הלח מקדשין את הלח ומידות היבש מקדשות וכו' - כשם שאמר הכתוב במזבח כל הנוגע במזבח יקדש כך אמר בכל הכלים וקדשת אותם והיו קדש קדשים כל הנוגע בהם יקדש ועל מנת שיהא אותו דבר ראוי לאותו כלי או לאותו מקום וכלי הלח מן הכלים שמקבלים בהם הדם והיין או המים והשמן ומדות היבש הן המדות שמודדין בהן הסלת למנחות. וראוי לך לדעת שכלי השרת אם נקבו או נשברו אין מרפאין שבריהן אלא עושין אותן פעם שנייה וכן הסכין אם נשמט או נפגם אין מתקנין אותו ואין משחיזין אותו עד שיסיר הפגם וכן בגדי כהנים אם נתלכלכו אין מכבסין אותן אלא עושין בגדים חדשים ומניחים אלו לצורך פתילות כמו שנתבאר בסוכה וטעם כל זה אין עניות במקום עשירות מסכת זבחים פרק י משנה ב (ב) וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו דם חטאת כו' - מרצה מכפר ואימורי חטאת אע"פ שנשרפים כולן כמו איברי עולה אבל העולה נשרפת כולה והחטאת אין שורפין ממנה זולתי האימורין וזהו ענין מה שאמר מפני שהן כליל לאישים ר"ל שכל העולה כליל לאישים. ומה שאמר בשלמים מתן ארבע ר"ל שתים שהן ארבע וכבר נתבארו הדינים כולן הנזכרים בהלכה זו בחמישי ממסכת זו ועוד נבאר במנחות שהבכור והמעשר אינם טעונים נסכים ותנופה מסכת זבחים פרק י משנה ג (ג) הבכור קודם למעשר מפני שקדושתו מרחם כו' - אע"פ שקרבן העוף כולן קדשי קדשים לפי שהוא חטאת או עולה כמו שנתבאר אבל מין הבהמה שיש בה קצת מקדשי קדשים מעלתה גדולה אצלו ממין העוף שכולו קדשי קדשים ולפי שקרא הדם והאימורים קדשי קדשים ידענו שמי שהוציא אימורי קדשים קלים חוץ לעזרה נפסלו אבל בשר קדשים קלים אם עבר והוציא חוץ לעזרה קודם זריקת הדם לא נפסל הואיל וסופו לצאת מסכת זבחים פרק י משנה ד (ד) העופות קודמין למנחות מפני שהן מיני דמים מנחת חוטא כו' - מנחת חוטא הוא עשירית האיפה שמקריבה העני על טומאת מקדש וקדשיו או שבועת העדות כמו שזכרנו בתחילת דברינו בזו המסכתא ואמר רחמנא והקריב את אשר לחטאת ראשונה ואמרו בנין אב לכל החטאות שיהיו קודמות לעולות הבאות עמהן בין בעוף בין בבהמה ומה שאמר וכן בהקדש ר"ל כי בשעה שיפריש קרבנותיו אומר הרי זו חטאת ואחר כך אומר הרי זו עולה מסכת זבחים פרק י משנה ה (ה) כל החטאות שבתורה קודמות לאשמות חוץ כו' - כל אלו פסוקי התורה: וענין להכשיר שהוא מתקן האדם ומשלים טהרתו והוא מה שנאמר ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך וגו מסכת זבחים פרק י משנה ז (ז) ובכולם הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאכלן כו' - אמר רחמנא בדברים שהכהן אוכל למשחה אמר למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ר"ל מטעמים ומאכלים בתבלין וכיוצא בהן והלכה כרבי מאיר מסכת זבחים פרק י משנה ח (ח) א"ר שמעון אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה כו' - דבר תורה שמנחת ישראל מקריבין ממנה הקומץ ואוכלים הכהנים הנותר והוא השירים ומנחת כהן שורפים אותה כולה שנאמר וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל על כן שורפים הנותר מן השמן שצף על מנחת כהן ואוכלין שאר השמן ממנחת ישראל ועל דעת האומר שאין מתנדב שום אדם שמן לבדו אין שם מה שישרף ולא יתחלק אלא מה שנזכר למעלה והלכה כר"ט שאומר מתנדבים שמן ולא פחות מלוג ומקריבין ממנה קומץ לאישים והנותר יאכל כשאר המנחות אם היתה מנחת ישראל כמו שזכרנו. וכן יכול אדם להתנדב יין בלבד ולא פחות מג' [לוגין] כמו שיתבאר בסוף מנחות וזורקין אותו כולו על גבי האישים ואע"פ שהוא מכבה האש במזבח שהוא מצות לא תעשה לפי שנאמר לא תכבה ואמרו הנוטל גחלת מע"ג המזבח וכבה חייב אבל הוא דבר שאין מתכוין ומותר. ושמא תאמר בהכרח יתפעל כי בשעה שזורק היין על המזבח יכבה אותו בהכרח והעיקר בידינו מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות דע שאינו מתכבה בהכרח לפי שמעט מן היין או המים והדומה להם מן הדברים הנגרים כשזורקין אותן על האש הגדולה אין מכבין אותם רק כח האש מלהט אותן ונוצחן ועוד שאפשר שיזרק על קרקע המזבח או על קצות העצים שלא נשרפו עדיין ומן הראוי להוסיף על הענין הזה מה שאמרו נסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפני עצמה ושורפן. ודע שהתודה קודמת לאיל הנזיר לפי שיש בה מיני מנחה יותר כמו שביארנו במנחות וכן חטאת העוף קודמת לעולת בהמה מסכת זבחים פרק יא משנה א (א) דם חטאת שנתז על הבגד הרי זה טעון כבוס כו' - אמר רחמנא בחטאת הנאכלת ואשר יזה מדמה על הבגד וגו' ואמר עוד בה תשחט החטאת ואמרו בנשחטת הכתוב מדבר להוציא חטאת העוף שאין בה דין הכבוס מסכת זבחים פרק יא משנה ג (ג) נתז מן הצואר על הבגד אין טעון כבוס מן הקרן כו'. נתז על העור עד שלא הופשט אין טעון כבוס כו' - הכל מסכימים שהעור עם צמרו בשעה שמפשיטין אותו קודם שיעבד ויתקן אותו אינו מטמא כשאר הטומאות אבל הוא ראוי לטומאה רוצה לומר אם עבדו ותקנו ואמר בחטאת ואשר יזה מדמה על הבגד רבי יהודה אומר מה בגד הראוי לקבל טומאה אף כל הראוי לקבל טומאה והעור שהופשט ראוי ואף על פי שעכשיו אינו מתטמא וכן הדומה לו מן הדברים שאינם מתטמאים כמו שהם אלא אם שינה בהם מחשבה מכמות שהוא עכשיו:

ומה שאמר מקום הדם לא כל הבגד שנאמר אשר יזה עליה תכבס:
ומה שאמר וראוי לכבוס להוציא כלי העץ והדומה להן ואף על פי שהן מקבלין טומאה אין חייבין כיבוס מדם החטאת אם נפל עליהן לפי שאין ראויין לכבוס רק לגרר והלכה כרבי יהודה לפי שסתם לן תנא כותיה במה שאמר ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה

מסכת זבחים פרק יא משנה ד (ד) אחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונין כבוס כו' - שבירת כלי חרס שבישל בו חטאת דבר תורה ולא נאמר פסוק על השבירה שתהא במקדש אבל עשאוה ככבוס שנאמר בו פסוק ר"ל שיהא במקדש והדין הזה בדין המקדש בקרבן חטאת לכבס דמה מן הבגדים במקום קדוש ושבירת כלי חרס שמבשלין אותן בהן אין דין זה בשום דבר בקדשי קדשים אלא בחטאת לבדה ולכך נאמר זה חומר בחטאת מקדשי קדשים מסכת זבחים פרק יא משנה ה (ה) בגד שיצא חוץ לקלעים נכנס ומכבסו במקום כו' - אם נטמא אחר שיצא מפני שאי אפשר להכניס בגד טמא למקדש קורע המקום שעליו הדם ומכניסו למקדש ומכבסו וזה מדרבנן אבל מדאורייתא אינו חייב לכבס אחר קריעה לפי שנאמר על הבגד:

ונוקבו שיקוב אותו נקבים קטנים כשיעור שורש קטן כדי שיטהר מטומאתו כמו שנבאר במסכת כלים אבל אם ניקבו נקבים גדולים אינו כלי ואינו חייב לשבר אותו במקדש שנאמר וכלי חרס והוא כבר שברו חוץ למקדש מפני שהנקב הגדול הוא שבירה

מסכת זבחים פרק יא משנה ו (ו) כלי נחשת שיצא חוץ לקלעים נכנס ומורקו כו' - דבר תורה ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים ומה שאמר פוחתו הוא שישבר אותו אבל אינו חייב במריקה מן התורה שנאמר כלי נחשת ואין הפרש בין כלי נחשת ושאר מתכות מסכת זבחים פרק יא משנה ז (ז) אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח כו'. ר"ט אומר אם בישל בו מתחילת הרגל יבשל בו וכו' - הכלים שמשתמשים בהם לבשול ובמאכל הם טעונים מריקה ושטיפה בין שהיו המבושלים בהם קדשי קדשים או קדשים קלים ואין הפרש בזה בין כלי חרס לזולתם ואין כלי חרס טעונים שבירה אלא בחטאת בלבד כמו שביארנו. ומה שאמר רבי טרפון יבשל בו כל הרגל רוצה לומר יבשל בו כל היום כל ימות הרגל וענין כל זה שאם יבשל בו אלו הקדשים יצטרך למרוק הכלי ואז יבשל בו קדשים פעם שניה ורבי טרפון אומר שבמועד אין מחייבין למרוק הכלי כשתכלה האכילה אבל ראוי לו למרוק אותו בסוף היום מפני שהוא עסוק בשמחת הרגל ועכ"פ צריכה מריקה לדברי הכל ואז מבשלים בו ממחרת שאילו לא נמרקו אותו משמנונית המדובק בכלים יהיה נותר ואסור ממחרת לבשל בו. וחכמים אומרים שלא יאחר למרקו אלא כפי זמן האכילה בלבד וכשתכלה האכילה ממרק אותו וסומכין זה למה שנאמר כל זכר בכהנים יאכל אותה ותיכף נאמר ומורק ושוטף במים עד זמן אכילה מריקה ושטיפה והכבוס המופלג עד שמסיר מה שנדבק בכלים יקרא מריקה ותוספת הנקיות יקרא שטיפה והוא שיתן מים לתוך הכלי ואינו ממרק בידו הכלי אלא משפשף ואמרו מריקה בחמין ושטיפה בצונן ומה שאמר כמריקת הכוס ושטיפת הכוס רוצה לומר שאינו חייב להפליג עד שיסיר כל הרושם:

ושפוד ידוע. ואיסכלא שבכה של ברזל שצולין עליה בשר. ופירוש מגעילין שיסיר השמנונית שנבלעה בשפוד שהנפש מואסת אותה מגזרת געלה נפשי מענין הזה נשתמשו בכל דבריהם גיעול גיעולי עובד כוכבים ומגעילן וזולתן ר"ל להסיר ההגעלה וסדר המעשה הזה לתת אותן הכלים לתוך מים רותחים כשהן על גבי האש ושופכין עליהם מאותן המים ושוטפן במים קרים והלכה כחכמים

מסכת זבחים פרק יא משנה ח (ח) בישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים כו' - כבר ביאר הגמרא ענין המשנה הזאת ואמר שאם יש בהם בנותן טעם הרי הקלים נאכלים כחמורים וטעונין מריקה ושטיפה ופוסלין במגע אין בהם בנותן טעם אין הקלים נאכלין כחמורין ואינם טעונין מריקה ושטיפה ואין פוסלין במגע. וענין פוסלין במגע שיהיו כמו קדשי קדשים שכל הנוגע בהם מן המאכלים יפסל אם יהיו אותן הקדשים פסולים או יהיה כמותן ויאכל בקדושה אם היתה כשרה לפי שנאמר בחטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש ואמרו יקדש להיות כמוה כיצד אם פסולה תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה ועל מנת שתהא שם בליעה והוא מה שאמרו כל אשר יגע בבשרה יכול אע"פ שלא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע ואמרו אשכחן חטאת שאר קדשים מניין ת"ל זאת התורה לעולה וכו'. והלכה הזאת היא לר"ש שאמר קדשים קלים אינן טעונים מריקה ושטיפה וכבר אמרנו שאין הלכה כר"ש מסכת זבחים פרק יב משנה א (א) טבול יום ומחוסר כפורים אינן חולקים בקדשים כו' - כבר ביארנו פעמים רבות שטבול יום ומחוסר כיפורים אינן ראוין לאכול קדשים ולעבוד עבודה לפי שלא נגמרה טהרתן. וכבר ביארנו בפרק שני מזו המסכתא ועיקר בידינו שכל הראוי לאכילה חולק לאכול והואיל ואלו אינן ראויין עכשיו לאכילה אין נותנין להם חלק שיצניעהו עד לערב ויאכלהו בשעת גמר טהרתן לפי שהכוונה אינה אלא בשעת הקרבה שכן נאמר במנחה זאת תורת המנחה וגו' והנותרת ממנה יאכלו וגו' ונאמר בחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה ונאמר בשלמים לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה ר"ל בכל זה הראוי לאותו מעשה. ואין הכוונה לומר שלא יאכל אותן אלא המתעסקים בעבודה:

והאונן כבר נתבארו דיניו בתחילת פרק ב' ואסור לו ליגע בקדש אלא אחר טבילה על מנת שלא יסיח דעתו רק שישמור עצמו מן הטומאה ויתן מחשבת לבו בענין הזה ואם לא עשה כן פוסל את הקדשים וכן מחוסר כפורים צריך טבילה לקודש כמו שביארנו בחגיגה. ומה שאמר כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק אל תקשה עליך מבעל מום לפי שבעל מום אין משגיחים בו בכלל זה לפי שנאמר בתורה עליו לחם אלקיו מקדשי הקדשים וגו' ואמר עוד כל זכר בבני אהרן וגו' לרבות בעלי מומים לחלוקה לפי שהוא קרא כמו שזכרנו. והעיקר בידינו אין חולק עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים ואם נטמא [בינתים] (בין החולין) אין חולק

מסכת זבחים פרק יב משנה ב (ב) כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה כו' - דבר תורה והכהן המקריב את עולת איש וגו' ואמרו רז"ל אין הפרש בין האיש והאשה בזה הענין ומה שאמר איש פרט לעולת הקדש רוצה לומר שאם התפיס עולתו לבדק הבית שהעור קדש ואתה יודע ממה שזכרנו שעולה שנשחטה שלא לשמה כשרה אע"פ שלא עלתה לבעלים לשום חובה הואיל וזכה המזבח בבשרה זכו הכהנים בעורה: ומה שאמר עולה שעלתה לאיש אינו רוצה לומר עלתה משום חובה אבל רוצה לומר עלתה לגבי המזבח מסכת זבחים פרק יב משנה ג (ג) עורות קדשים קלים לבעלים ועורות קדשי כו' - מקשה כי הקשה עליו בזה ההיקש שהקיש בק"ו ואמר מזבח יוכיח שזכה בבשרה ולא זכה בעורה אף אתה אל תתמה על קדשי קדשים שאע"פ שזכו בבשרן לא יזכו בעורן השיב על הקושיא הזאת שהמזבח לא יוכיח שאין לו עור בכל מקום. נתבארה התשובה הזאת שאינו קרב במזבח עור כל עיקר לא בעולה ולא בזולתו ואילו היו שום קרבן נקרב בעורו היינו אומר בקדשי קדשים (על) המזבח יוכיח שזכה בבשר רוצה לומר האימורים ולא זכה בעור כמו שזכה בעור בקרבן פלוני אבל הואיל והמזבח אינו זוכה בעור בשום פנים ואפילו מן העולה אינו ראוי ללמד ממנו מה שלא זכה בעור קדשי קדשים ונתקיים ההיקש בכהנים שזכו בעור העולה וגם כן יזכו בעור חטאת ואשם מסכת זבחים פרק יב משנה ד (ד) כל הקדשים שאירע בהם פסול קודם להפשיטן כו' - מה שאמר ר"ע אינו אלא בבכור בעל מום כשהתירו מומחה ונשחט על פיו ואפילו בכל ארץ ישראל כמו שיתבאר בבכורות ואח"כ נמצא טריפה שדין אותו העור ליהנות בו והלכה כר' עקיבא:

ומה שאמרו חכמים הוא בבכור תמים אם נשחט בעזרה ליקרב כמו שביארנו ונמצא טריפה. דינו אצל החכמים שיקבר הבשר וישרף העור והלכה כחכמים

מסכת זבחים פרק יב משנה ה (ה) פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים בזמן שהם כו' - כבר ביארנו פעמים רבות שפרים הנשרפין הן פר של יום הכיפורים ופר הבא על כל המצות ופר העלם. ושעירים הנשרפין שעירי יום הכפורים ושעירי עבודת כוכבים. מקומות השריפה ג' אחד מהן בעזרה ושם שורפין פסולי המוקדשין ואימורי קדשים קלים כשנפסלו גם כן ופרים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול בין קודם זריקה בין לאחר זריקה והמקום הב' הר הבית ושם שורפין פרים ושעירים הנשרפים כשאירע בהן פסול אחר יציאתו מן העזרה ושם אותו מקום בירה. והמקום השלישי הוא שקורין בית הדשן והוא מחוץ לכל העיר (ודוגמתו אל הקדש כדוגמת המקום) הוא חוץ למחנה ישראל (אל אהל מועד) ששם שורפין פרים ושעירים הנשרפים לפי שנאמר בהן אל מחוץ למחנה ואמר חוץ לשלשה מחנות רוצה לומר מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל. ונאמר בתורה על פר ושעיר של יום הכיפורים שהן מטמאין בגדים מהמטמא בהן בשריפתן או במשאן והוא שנאמר והשורף אותה יכבס בגדיו כי בכל מקום שנאמר בתורה יכבס בגדיו טמא ומטמא כמו שנזכר לפי שהכוונה במאמר הזה שהטמא הזה אם נגע בגדים בשעת טומאתן והוא מחובר במטמא טימא אותן ואין הכוונה שאינו מטמא זולתי הבגדים שעליו באותה שעה בלבד:

ודע העיקר הזה ושמור אותו ועוד נבארהו בתחילת טהרות ואמרו בנין אב לכל הנשרפין שיהיו מטמאין בגדים. ועוד יתבארו דיני הטומאה הזאת במקומות ממסכת פרה

מסכת זבחים פרק יב משנה ו (ו) היו סובלין אותן במוטות יצאו הראשונים חוץ כו' - דם שפרים ושעירים הנשרפין עצמן אינן מטמאין במגע ואין הבגדים הנוגעין בעצמן מטמאין אבל הן מטמאין אוכלין ומשקין בלבד לא אדם וכלי אבל השורף אותם הוא המטמא בגדים כמו שזכרנו והוא מדאורייתא. והטעם שמחמתו יהיה הנושא אותן ג"כ למקום השריפה מטמא בגדים הוא קבלה וסמכוה למה שנאמר בפר העלם והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אמר כיון שיצאו חוץ למחנה אחת המתעסק בהם מטמא בגדים. ור"ל במחנה אחת מחנה שכינה שהיא העזרה והר הבית כנגד מחנה לויה וירושלים כנגד מחנה ישראל. ופירוש ניתך נימס וניגר כאשר יהיה בתחילת השריפה כשנתך הלחות. והחכמים החולקים על רבי שמעון אומרים והשורף אותה בשעת שריפה יכול אף משנעשה אפר (אונן) מטמאין בגדים תלמוד לומר אותם אותם מטמא בגדים נעשה אפר אין מטמא בגדים רוצה לומר המנענע אותו האפר או המוסיף בשריפתן או הנושא אותן אינן מטמאים בגדים מפני הסבה שזכר והלכה כחכמים מסכת זבחים פרק יג משנה א (א) השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה כו' - דבר תורה שהמקריב קרבנות חוץ למקדש שהוא חייב כרת אמר הכתוב אשר יעלה עולה או זבח אל פתח אוהל מועד וגו'. וטענת רבי יוסי הגלילי על החכמים שהוא אומר שוחט בפנים והעלה בחוץ אע"פ שהעלה דבר פסול שעת הכושר היה לו אבל שוחט בחוץ לא היתה לו שעת הכושר:

ומה שאמר רבי יוסי פטור ר"ל פטור על העליה אבל על השחיטה הכל מודים שהוא חייב לפי שאמרה תורה ואל פתח אהל מועד לא יביאנו. ולפיכך דעת תנא קמא אם שחט בחוץ והעלה בחוץ שחייב שתים. ור' יוסי אומר אחת ואין הלכה כר' יוסי

מסכת זבחים פרק יג משנה ב (ב) טמא שאכל בין קדש טמא ובין קדש טהור כו' - הכל מודים שאם נטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר חייב כרת אם אכל מאותו הבשר ולפיכך אין ראוי להקשות על ר' יוסי במה שאמרו לו כיון שנגע בו טמא הוא ואין מחלוקת אלא אם נטמא הבשר ואח"כ נטמא האיש שעבר ואכלו חכמים אומרים חייב כרת לפי שדעתם שהוא איסור כולל ואומרים מגו דנאסר בבשר טהור וחייב עליו יתחייב על זה בכלל כל הקדשים ור' יוסי אין דעתו איסור כולל ואינו אומר מגו דנאסר ועוד יתבאר איסור כולל והדומה לו בכריתות במקומו ושם נבאר איסור כולל מן העיקרים שאנו סומכין עליהן בכל הדברים אבל מצד הגוף אינו חייב כרת אלא אם היה הוא בעצמו טמא ואין משגיחין על טומאת הבשר. וזהו מה שנאמר נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם:

ומה שאמר פטור ר"ל פטור מן הכרת אבל הוא חייב מלקות. וכתוב בתוספתא דזבחים טהור שאכל טמא והאוכל מן הקדשים לפני זריקת דמים ומן האימורים לפני זריקת דמים הרי זה לוקה את הארבעים ואין הלכה כרבי יוסי

מסכת זבחים פרק יג משנה ג (ג) חומר בשחיטה מבעליה ובעליה מבשחיטה כו' - כל אלו הדינים קבלה וסמכוה לפסוקים אמרו שוחט להדיוט חייב דכתיב דם יחשב לאיש ההוא אפי' השוחט לאיש ועל העליה נאמר לעשות אותו לה' עד שיכוין בו לה' ואז יהיה בחוץ חייב כרת ובפנים כשר. ונאמר בשוחט בחוץ אשר ישחט שור או כבש או עז אחד ולא שנים ואמר במעלה בחוץ איש איש מבית ישראל ואפי' היו שנים ונאמר עוד במעלה בחוץ לעשות אותו לה' על כן אמר ר"ש שזה הענין נופל על כל אבר ואבר ולפיכך אם העלה בחוץ חייב על כל אבר ואבר. ר' יוסי אומר שהוא נופל על הקרבן כולו ועל כן אומר על השלם חייב ולא על החסר. ורבי יוסי אומר ג"כ שלא יקרא לו שם המעלה אפילו בחוץ אלא במזבח ומביא ראיה ממנוח שנאמר בו ויעל על הצור לה' והלכה כרבי יוסי בכולן מסכת זבחים פרק יג משנה ד (ד) אחד קדשים כשרין ואחד קדשים פסולין שהיה כו'. הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת וכו' - היו פסולן בקדש כגון הלן ויוצא ונשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו וחטאת ופסח ששחטן שלא לשמן. והביא ראיה על כל זה ממה שנאמר לעשות אותו לה' כל הנעשה לה' חייבין עליו בחוץ וכל אלו שמנאן בכאן דינן שישרפו כליל כמו שביארנו בפרק רביעי ואין הלכה כר' יהושע מסכת זבחים פרק יג משנה ה (ה) המקריב קדשים ואימוריהם בחוץ חייב מנחה כו' - ענין מה שאמר קדשים ואימוריהם שיקריב אותן כולן ולא יבדיל בין האימורים שאין לנו לומר גוף הזבח חוצץ בין האימורים ובין האש לפי שעיקר בידינו מין במינו אינו חוצץ אבל המנחה אם לא נתקמצה הרי הוא פטור לפי שהקומץ ידוע הוא כמו האימורים הלא תראה כי לפי שנקמץ וחוזר לתוכה הרי הוא דומה לאימורים וחייב מסכת זבחים פרק יג משנה ו (ו) הקומץ והלבונה שהקריב את אחד מהן בחוץ כו'. הזורק מקצת דמים בחוץ חייב רא"א אף המנסך כו' - כבר ידעת מדברי תורה שהקומץ עם כל הלבונה ישרף. ושני בזיכי לבונה הם שהיו על מערכת הלחם ר"ל לחם הפנים ושורפין ג"כ אותן השני בזיכין כל יום שבת ושבת שנאמר ונתת על המערכת לבונה זכה. וכבר נתבאר לך במסכת סוכה שבסוכות מנסכים מים על גבי המזבח ור"א סבר שזה חייב מן התורה ולפיכך אמר שהמנסך בחג בחוץ חייב ואין הדבר כן לפי שאינו אלא הל"מ [עי' תמיהת תי"ט]:

ודברי ר' נחמיה אינו אלא בשירי דמים הפנימיים אבל שירי דמים החיצוניים הכל מודים שהם שיירי מצוה ולא מעכבין ולפיכך זורק בחוץ פטור ואין הלכה כרבי אליעזר בדבריו ולא כרבי נחמיה

מסכת זבחים פרק יג משנה ז (ז) המולק את העוף בפנים והעלה בחוץ חייב מלקות כו' - כבר ידעת ממה שהקדמנו שמליקה בפנים ושחיטה בחוץ ואם נתחלף הענין הרי זה פסול והוא נבלה ולפי העיקר הזה יתבאר המאמר הזה כולו ומחלוקת ר"ש וחכמים אינו אלא בשוחט בלילה שחכמים אומרים אם שחט קדשים בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור שאין במקדש שחיטה בלילה ויהיה הזבח פסול כמו שביארנו בתחילת דברינו ולפיכך אינו חייב על העליה ההיא שום דבר אבל אם שחט בלילה בחוץ והעלה בחוץ חייב מפני ששחיטה בחוץ בלילה כשירה היא ולפיכך חייב על השחיטה בחוץ ועל ההעלאה בחוץ וחולק ר"ש על זה ואומר כשם ששוחט בחוץ בלילה והעלה חייב כך אם שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ חייב על העליה והוא ענין מה שאמר כל שחייבין עליו בחוץ חייבין על כיוצא בו בפנים שהעלהו בחוץ חוץ מהשוחט עוף בפנים והעלהו בחוץ שהוא פטור אף על פי שאם שחט והעלה בחוץ חייב כמו שזכרנו ואין הלכה כר' שמעון מסכת זבחים פרק יג משנה ח (ח) החטאת שקבל דמה בכוס אחד נתן בחוץ כו' - אם נתן בחוץ בראשונה וחזר ונתן בפנים חייב על שזרק בחוץ לפי שכולו ראוי לבא בפנים אבל אם נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ הרי הוא כשר ופטור לפי שהוא שירים. ומה שאמר בכאן חייב הוא דעת ר' נחמיה שאמר שירי הדם שהקריבו בחוץ חייב ודבריו נראה. ומה שאמר כשם שדמה פוטר את בשרה רוצה לומר אם שחט שתיהם בפנים וזרק דם אחד מהן הותר בשר שתיהן לאכילה מפני שכשם שמתיר הדם הזה לאחת מתיר גם חבירתה ויהיו שתיהן כדבר אחד והענין כולו מבואר מסכת זבחים פרק יד משנה א (א) פרת חטאת ששרפה חוץ מגיתה וכן כו' - פרת חטאת נקראת פרה אדומה לפי שנאמר בה חטאת היא. ועוד יתבארו משפטיה במסכת מיוחדת לה. ודינה שתשרף על עצים מסודרים כמין גת במקום ששוחטים אותה בהר המשחה ואם שרפה חוץ למקום ההוא פסולה ודוגמת המקום הזה לשריפתה כדוגמת העזרה לקרבנות. ולפי שאם יעלה על הדעת שאם שרפה במקום אחר שהוא חייב כמו שהקריב בחוץ הודיע אותנו שאין הדבר כן שנאמר ואל פתח אהל מועד מסכת זבחים פרק יד משנה ב (ב) הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן כו' - אותו ואת בנו הוא שישחט אחד משניהן וישאר השני ויהיה זה הנשאר קרבן שאין מותר להקריבו עד למחרת היום לפי שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ומחוסר זמן הוא שלא שלמו לו אחר שנולד ז' ימים שנאמר שבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני תתנו לו. והוצרך בה להשמיענו אלו השלש שאילו אמר בעלי מומין היינו אומרים לפי שהן כעורים למראה וחכ"א עליהם שהוא פטור הואיל ואינן ראויין אבל תורים שלא הגיע זמנם שאין בהם מום אין חולקין בהם חכמים ואילו אמר ג"כ תורים שלא הגיע זמנם היינו אומרים לפי שאינן נפסלין אחר הכשרות ולפיכך יחייב ר"ש אבל בעלי מומין שהוקדשו להקרבה ונדחו לפיכך אמרו פטור כשהקריבן בחוץ. ואילו השמיענו שתי המצות הללו היינו אומרים לפי שהפסלות בגוף הזבחים אבל מחוסר זמן ואותו ואת בנו שהן נפסלין בטעם חוץ לגופם אין חולק עליהם ר"ש לכן הודיענו שהוא חולק בכל. והלאו הזה הוא מה שנאמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום ומה שאמרו חז"ל כל שאין בו כרת אין בו לא תעשה אין הענין שחייב כרת ומלקות שזה לא יבא לעולם כמו שביארתי בכתובות ובבבא קמא ובמכות אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו ואין הלכה כר"ש בכולם מסכת זבחים פרק יד משנה ג (ג) מחוסר זמן בין בגופו בין בבעליו איזה הוא מחוסר כו' - לפי שהקדים בהלכה שלפני זאת שאם הקריב בחוץ מחוסר זמן אינו חייב כרת ביאר ואמר שאין הפרש בין שהוא מחוסר זמן בגופו כמו שביארנו והוא שלא שלמו לו ז' ימים או שיהיה מחוסר זמן בבעלים והוא שאינו ראוי לבעליו. ואח"כ ביאר איך הוא מחוסר זמן בבעלים ואמר הזב והזבה והיולדת ואמרו בגמרא אתני נזיר בהדייהו וזה הכרח כמו שיתבאר עכשיו ומאשר ביארנו בתחילת מסכת זו תדע שכל אלו האנשים יש בקרבנותיהם חטאת ועולה והמצורע לבדו יש בקרבנותיו אשם והנזיר לבדו יש בקרבנותיו שלמים:

ומה שאמר אשמו ר"ל מחוייב אשם ומי הוא הוא המצורע ולא היו פטורים אלא לפי שהן עומדים בטומאה או בהרחקה ואינן ראויין לקרבן עד שמקריבין החטאת והאשם שהם חייבין בפנים ואח"כ יהיו ראויין לקרבן עולה או שלמים אם היה נזיר ולפיכך אם קדם הקרבן שמכשיר אותן והוא החטאת או האשם ויצאו מכלל מחוסר זמן ואח"כ הקריב כל מה שמקריב אח"כ עולותיהן או שלמיהן בחוץ חייב לפי שבעלי הקרבן הזה אינן מחוסרי זמן ולפיכך היה הקרבן ראוי ואינו מחוסר זמן בעליו וידוע שבשר חטאת ואשם ובשר קדשי קדשים ר"ל זבחי שלמי צבור ובשר קדשים קלים ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושיירי מנחות כולן נאכלים ואינן נקרבים על גבי המזבח. ורחמנא אמר על מעלה בחוץ אשר יעלה עולה או זבח ואמר ומה עולה שראויה להעלאה אף כל שראוי להעלאה:
ויוצק הוא שיוציק השמן על המנחות והוא מה שנאמר ויצקת עליה שמן. ובולל ר"ל שבולל הסולת בשמן שנאמר בלולה בשמן למנחה. ופותת הוא הפותת לחם המנחות כמו שנאמר פתות אותה פתים. ומולח הוא נותן המלח למנחה שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח. ומניף הוא שנאמר והניף אותם תנופה. ומגיש הוא שנאמר והגישה. ועוד יתבארו הדברים שצריכים תנופה והגשה בה' מהמנחות. ומסדר את השולחן הוא המסדר לחם הפנים על השולחן והביאו ראיה על שהעושה שום מעשה מכל המעשיות האלו בחוץ שאינו חייב כרת ממה שנאמר במעלה בחוץ אשר יעלה עולה או זבח אמרו מה העלאה שהוא גמר עבודה וכשאתה מעיין בהן יתבאר לך כל זה. ומטעם זה אמר אין חייבין עליהן לא משום זרות וכו' ר"ל שאם עשה שום עבודה מעבודות אלו זר או טמא או מחוסר בגדים או שאינו רחוץ ידים ורגלים אינו חייב מיתה אע"פ שהוא פוסל אותו דבר וכבר ביארנו בפ"ט מסנהדרין שזר וטמא ומחוסר בגדים ואינו רחוץ ידים ורגלים אם שמשו במקדש שחייבין מיתה בידי שמים וזכרנו ראיית כל אחד מהן ונתבאר בכאן שאינו כן באיזה שמוש שיהיה אלא שיעבוד עבודה גמורה ואז יתחייב מיתה בידי שמים אבל אלו הנזכרים אין בהם מיתה וכבר נתבאר בגמרא יומא הדברים שחייב עליהם מיתה ואמרו ארבע עבודות חייב עליהם הזר מיתה ואלו הם זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין ובכלל מה שאמר זריקה נכלל כל ההזאות בין בפנים בין בחוץ וכן זה שסידר שני גזרי עצים חייב והוא שמקריבים עם תמידים של כל יום כמו שביארנו בשני מיומא לפי שהן חשובים להם כהקטר

מסכת זבחים פרק יד משנה ד (ד) עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות וכו' - אמרו כי מה שנאמר וישלח את נערי בני ישראל שהם הבכורות שהעבודה לעולם אינה אלא בבכורות מאדם ועד מרע"ה ומותר לעובד כוכבים עכשיו להקריב עולות לשם בכל מקום שירצו על מנת שיהא במה שיבנו אותה אבל הם אמרו אסור לסייען ולעשות שליחותן לפי שאנו מצווין שלא להקריב בכל מקום ומותר לנו להורותם וללמדם איך יעשו והוא מה שאמר ולאורינהו שרי ואיסור ההקרבה בבמה משהוקם המשכן הוא ממה שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכן עבודה בכהנים היא (מאז) [מבואר] מפסוקי תורה מסכת זבחים פרק יד משנה ה (ה) באו לגלגל והותרו הבמות קדשי קדשים נאכלים כו' - הגלגל לא היה בו בית בנוי אלא המשכן בעצמו שהיה במדבר אלא לפי שתלה הכתוב איסור הבמות במחנה והוא שנאמר אשר ישחט שור או כבש או עז במחנה ונתן טעם בזה למען אשר יביאו בנ"י את זבחיהם וגו' וזהו איסור הבמות לפי שמיום שפסקו המחנות ונכנסו לארץ ר"ל ארץ כנען והוא הזמן שבאו לגלגל נסתלקה מצות לא תעשה זו ונשאר מותר שכל מי שרוצה להקריב בבמה מקריב כמו שהיה קודם המשכן שלא נאסר זה אלא במדבר במקום שהיו המחנות וראה גם ראה מה שאמר וקדשים קלים בכ"מ לפי שלא היה שם מחנה ידוע ופשטו בני אדם בארץ מסכת זבחים פרק יד משנה ו (ו) באו לשילה נאסרו הבמות לא היה שם תקרה כו' - נקרא שילה בית וכן כתוב ותביאהו בית ה' שילה ונקרא משכן והוא מה שנאמר ויטוש משכן שילה לפי שהיה כמו שאמרנו. ואחר שהיה שם בנין אז הוא מנוחה לפי שנתיישבו ולא היתה שם נסיעה וה' צוה שלא להקריב בבמות לכשתהיה שם מנוחה והוא מה שנאמר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ומכאן ראיה שבשעה שיגיעו אליה שיהא אסור עליהן להקריב בבמות:

וכבר ידעת שמעשר שני טעון הבאת מקום אבל לא הזכירו כשזכר הגלגל לפי שלא נתחייבו אז במעשר עד שכבשו את הארץ וחלקוה אחר י"ד שנה משנכנסו לארץ ז' שכבשו ושבע שחלקו והזמן הזה הוא שעמד אהל מועד בגלגל אח"כ בנו הבית בשילה ועמד על מכונו והשכינה שרויה בתוכו ג' מאות וס' ותשע שנים. וענין בכל הרואה שהוא שכל זמן שעומד אפי' ברחוק ורואה שום דבר מן הבית מותר לו שיאכל באותו מקום קדשים קלים ומעשר שני וזו קבלה ואין ספק שהנביאים שראו אותו הבית עשו זו ולמדוהו וסמכו זה למה שנאמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה בכל מקום אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה

מסכת זבחים פרק יד משנה ז (ז) באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים כו' - אחר שחרב מקדש שילה בעוונות אבותינו הקימו אהל מועד שנעשה במדבר בנוב אח"כ חרב נוב הקימו אותו בגבעון ועמד בגבעון ובנוב נ"ז שנה ובתוך זמן זה היתה ההקרבה מותרת בבמות לפי ששילה היא המנוחה שרמז עליה הכתוב וירושלים היא הנחלה כמו שנבאר ונאמר באיסור הבמות כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ואילו היתה כוונת הכתוב לומר שמאחר שיגיעו אל המנוחה יאסרו הבמות לעולם לא היה אומר אל הנחלה אבל הכוונה כי מאחר שהגיעו למנוחה נאסרו כל הבמות וכיון שהגיעו אל הנחלה נאסרו ג"כ והא ראיה שהן מותרות בין המנוחה והנחלה והוא מה שאמר למה חלקן הכתוב ליתן היתר בין זה לזה ובתוך הזמן שהיה המקדש בשילה ושהיה בירושלים היתה השכינה בנוב ובגבעון. ולא זכר מעשר שני לפי שהוא נאכל במקום נאכלין קדשים קלים לעולם ולפי שהיה מותר להן להקריב בכל מקום באותו זמן הותר להן ג"כ לאכול בכל מקום והוא מה שאמר קדשים קלים בכל ערי ישראל ואי אפשר זה בקדשי קדשים לפי שנאמר בהן במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד ובזמן שאין מותר לאכול קדשים קלים בכל מקום יהיה המעשר טעון הבאת מקום והוא מה שאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ולא נאמר בזמן הגלגל בכל ערי ישראל לפי שלא היו לישראל עדיין ערים ברשותן אבל היו עסוקים בכיבושן מסכת זבחים פרק יד משנה ח (ח) באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר כו' - נקרא ירושלים נחלה להיות קדושתה ועמידתה לעולם ועליה אמר הנביא ונחלתו לא יעזוב לפי שאמר בתחילת דבריו שהשם בחר בירושלים לשכינתו ובחר בישראל לסגולתו אח"כ אמר שהקב"ה ישמור העם הזה אשר בחר בו במקום ההוא אשר בחר בו ג"כ שנאמר כי בחר ה' בציון וגו' כי יעקב בחר לו יה וגו' כי לא יטוש ה' את עמו וגו' וביאר גודל מעלתה ואמר זאת מנוחתי עדי עד וגו'. וענין לפנים מן הקלעים לפנים מכותלי העזרה כמו שביארתי פעמים רבות מסכת זבחים פרק יד משנה ט (ט) כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור במות והקריבן כו' - בעשה ולא תעשה שעבר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך וכבר ביארנו בסוף מכות שהעיקר בידינו כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא מצות לא תעשה והעברה על עשה הוא מה שנאמר שמה תביאו עולותיכם וגו' ראיה שלא יקריב אלא במקום שיבחר ומעיקרי למודינו לאו הבא מכלל עשה עשה וכבר ביארנו זה ביבמות ומכות. וחייבין עליהן כרת לפי שהקדישו בשעת היתר במות ואפי' הקריב אותו אז בחוץ אינו חייב כלום ואינו חייב כרת אם הקריבן בחוץ אלא על קרבן שאם הקריבו בשעת הקדישו בחוץ חייב כרת כמו שהיה במדבר בזמן שהיה אסור להקריב בחוץ והפרק השלישי שאמר בו הרי אלו בעשה לפי שהקדיש בשעת איסור הבמות ולא הקריב אז במקדש והואיל והקריב חוץ למקדש כבר עבר על מה שנאמר שמה תביאו כמו שביארנו מסכת זבחים פרק יד משנה י (י) אלו קדשים קרבין במשכן קדשים שהוקדשו כו' - כבר זכרנו שהיה זמן שיש בו משכן ומקריבין בבמות והודיענו שאין מקריבין אפילו באותו זמן בבמה אלא קרבנות יחיד וע"מ שלא התנה עליהן להקריבן במשכן ואלו הדברים שאמרנו לא היה אלא בבמת צבור ונאמר בכל אחד מהן זכרון מזבח או זכרון ה' או זכרון קודש או זכרון אהל מועד נאמר בסמיכה לרצונו לפני ה' ונאמר וסמך ידו ונאמר בשחיטת צפון צפונה לפני ה' ונאמר במתנות סביב וזרקו את הדם על המזבח סביב ונאמר בתנופה תנופה לפני ה' ונאמר במנחה והגישה אל המזבח ונאמר בכהן [וזרק הכהן] (בכלי) [בגדי] שרת לשרת בקדש ונאמר בכלי שרת אשר ישרתו בם בקודש ונאמר ריח ניחוח אשה לה' ונאמר מחיצה לדמים הוא שרושם בחצי גבהו של מזבח עד שיתן למעלה ולמטה כמו שנתבאר שנאמר והיתה הרשת עד חצי המזבח. ונאמר בקדוש ידים ורגלים בבאם אל אהל מועד ירחצו מים. וענין מה שאמר הזמן הוא שיפסיד המחשבה בזמן ויהיה פיגול כמו שזכרנו פירושו בפרק עשירי מזו המסכתא. ומה שאמר הטמא ענינו שאין מקריב טמא אע"פ שהוא זר לפי שזר הוא כשר בבמה קטנה כמו שזכר באמרו כיהון ובגדי שרת וכו' וכן פירש הגמרא: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת זבחים מסכת מנחות פרק א משנה א (א) כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות אלא שלא כו' - נתן קמיצת המנחה תחת שחיטת הקרבנות וכבר הקדמנו בתחילת זבחים שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים חוץ מן החטאת ונאמר במנחת קנאות הוא מנחת זכרון מזכרת עון ולפי שזכר בה עון עשו אותה כמנחת חוטא. וכבר ידעת מה שנאמר במנחת חוטא שקראה חטאת:

וענין מה שנאמר כשרים שיגמור אותם בכשרות כמו שנתבאר בזבחים:
ומה שאמר כל המנחות ר"ל מנחות שאין קבוע להם זמן אבל עומר התנופה אם קמצו שלא לשמו פסול הואיל ובאת להתיר ולא הותרה ר"ל שאינו מותר לאכול החדש עד שיקריב אותו הקומץ שנאמר ולחם וקלי וכרמל וגו' אבל מנחות שאין קבוע להן זמן אם קמצן שלא לשמן כשרים כגון שיקמוץ מחבת לשם מרחשת או מרחשת לשם מחבת והדומה לזה:
ומה שאמר נתן בכלי רוצה לומר נתן הקומץ בכלי לפי שהוא צריך לתת אותו בכלי שרת. וראיתי לזכור בכאן גוף הברייתא הנזכרת בגמרא בסדר הקרבת המנחה ומפני שהיא מבוארת ואינה צריכה פירוש וזה גוף מה שאמר בה סדר מנחות האשם הברייתא ושמור העניינים האלו שכוללת אותם הברייתא הזאת

מסכת מנחות פרק א משנה ב (ב) אחת מנחת חוטא ואחת כל המנחות שקמצן זר כו'. כיצד הוא עושה פושט את אצבעותיו על פס ידו וכו' - הפסולים האלו כולן כבר זכרנו אותן אחד באחד בפרק השני מזבחים תדרוש אותם באותו הפרק וכמו שאומר בן בתירא על מי שקמץ בשמאל כן הוא אומר בשאר פסולים שאם קמץ יחזיר הקומץ לתוך המנחה ויחזור הכשר ויקמוץ. ומה שאמר עלה בידו גרגיר מלח כאילו אמר צרור ר"ל שאם נזדמן ונתערב עם הסולת שום דבר מזה ויעלה בידו וכבר זכרנו לך בסדר הקמיצה שהוא בורר כל הלבונה לצד אחד וקומץ ואח"כ מלקט אותה ונותנה עם הקומץ ושורף הכל ואם נזדמן בכל הקומץ צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה יהא הקומץ חסר:

והאמת בסדר הקמיצה והוא מה שלמדנו מן הגמרא מה שאמר מלא קומצו כדקמצי אינשי מלא חפניו כדחפני אינשי ונדחה דבר האומר שהוא מן העבודות הקשות ושיש בה קושי ושמירה מעלייתא:
ומבורץ גדוש ובירוץ גדישת המדה ושם אותו התוספת שמוסיפין בגדישה בירוצין וראוי שתדע שאינו צריך להרים הכלי מעל הארץ ואח"כ יקמוץ אבל העיקר בידינו קומצין מכלי שעל גבי קרקע וכן מקדשין מנחה בכלי שעל גבי קרקע וכן העיקר בידינו קומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש וכן המנחה שקמצה בהיכל כשירה אבל אין זה מותר לכתחילה וכלי שרת מקדשין שלא מדעת ר"ל אע"פ שלא חשב בדעתו שהן הקדש כשהכניס שום דבר בהם יתקדש

מסכת מנחות פרק א משנה ג (ג) ריבה שמנה וחסר שמנה חסר לבונתה פסולה כו'. הקומץ את המנחה לאכול את שייריה בחוץ או כזית כו' - שיעור השמן שיהא לוג לעשרון ולבונה קומץ לעשרון לפיכך מה שנאמר ריבה שמנה שיתן משני לוגין ומעלה לכל עשרון וחיסר שמנה שיתן פחות מלוג וחיסר לבונתה שלא יהא בה אלא קורט לבונה בלבד אבל אם היו בה שני קרטין כשירה וכן אם ריבה לבונתה והוא שיתן משני קורטין של לבונה ומעלה בעשרון היא פסולה:

ודע שקמיצת המנחה היא לענין מנחה כמו השחיטה לקדשים לענין קדשים ונתינת הקומץ בכלי שרת כמו קבלת הדם וההולכה כמו ההולכה והקטרת קומץ ולבונה כמו זריקת הדם והקומץ והלבונה עצמה הן כמו הדם והאימורים מן הזבח והשיריים מן המנחה כמו הנותר בבשר הזבח שהוא נאכל וכשם שאתה אומר בזבחים שוחט ומקבל ומוליך וזורק כך אתה אומר במנחות קומץ ונותן בכלי ומוליך ומקטיר כל מעשה כנגד חבירו ולפיכך הפסול שיארע בזבח במחשבה שהיא בשעת עשיית אחד מאלו הד' עבודות הוא כמו הפיגול שיארע במנחה במחשבה הדומה לאותה שתהיה ג"כ בשעת עשיית אחד מאלו הד' מעשיות שכנגדן והואיל והדבר כן אין אנו צריכין בכל שאר הפרק הזה לפרש שום דבר כל עיקר לפי שכל אלו העניינים כבר נזכר כל הדומה לזה בפרק ב' מזבחים בארנו שם כל ענין מהם תכלית הביאור תעיין אותו במקום ההוא לפי שכל דברינו בו טורח בלי תועלת וכן עשה הגמרא ג"כ שלא דבר על שארית הפרק לפי שהיה מבואר ממה שנזכר למעלה

מסכת מנחות פרק א משנה ד (ד) כיצד לא קרב המתיר כמצותו קמץ חוץ למקומו כו'. לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר וכו' - כל זה מבואר לך בפרק שני של זבחים. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת מנחות פרק ב משנה א (א) הקומץ את המנחה לאכול שיריים או כו' - כבר זכרנו שהקומץ והלבונה כמו האימורים מן הזבח וכבר נתבאר בשני מזבחים שאם חשב להקטיר לבונה למחר שהיא כמו מקצת האימורים שאותה מנחה אין חייבין על אכילתה כרת והקשו עליו מאי שנא מן הזבח והשיב לבונה אינה מן המנחה ר"ל שאינו ממין המנחה כמו הקומץ אבל הוא מכלל מותרי המנחה ודעת ר' יוסי שאין המתיר מפגל את המתיר ולפיכך לא תפסל מחשבתו על הלבונה בשעת קמיצה. וחכ"א אין המתיר מפגל את המתיר היכא דלא איקבע בחד מנא ולפיכך נתן הכל בכלי אחד הוה כגוף אחד ומפגל קצתו לקצתו כמו אימורי הזבח וכבר בארנו בשני מזבחים ענין הפיגול וסימניו ואין אנו צריכין לחזור ולפרשו כל זמן שנזכיר אותו. והלכה כחכמים מסכת מנחות פרק ב משנה ב (ב) שחט ב' כבשים לאכול אחת מן החלות למחר כו'. נטמאת אחת מן החלות או אחת מן הסדרים וכו' - כבר בארנו בהקדמת המסכתא הזאת שיום עצרת מביאים שתי חלות האלו עם י"ג בעלי חיים כמו שנאמר בהקדמת זבחים והוא שנאמר והקרבתם על הלחם ר"ל עמו ומחמתו ומכלל אותן הקרבנות שני כבשים והם שלמים כמו שבארנו בתחילת זבחים ושני הכבשים הם שמביאים אותן עם שתי הלחם בשעת התנופה שנאמר עליהן והניף הכהן אותם וגו' על שני כבשים וגו' לפיכך כשתשמע כבשי עצרת ר"ל שהם אלו השני הכבשים שהם שלמים ושארית כל הנקרב ביום הזה הן עולות וחטאות וכן כשתשמע שתי הלחם או לחם בלבד שיזכור עם כבשים באיזה מקום שיהיה הרמז בו אל אלה השתי חלות וכל אחד מהן יקרא חלה אבל לחם הפנים אמר עליו הכתוב שיהא שתי מערכות שנאמר ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת ושיהא בכל המערכת כלי שיש בו לבונה שנאמר ונתת על המערכת לבונה זכה:

ובזך שם אותו הכלי תרגום כפותיו בזיכוהי ואת הלבונה נשרפת לפי שנאמר בה והיתה ללחם לאזכרה ויאכל הלחם כמו שנאמר והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש ולחם הפנים הזה אינו נאכל אלא ביום השבת בלבד ר"ל כל יום השבת בלבד כמו שביאר ביום השבת ביום השבת יערכנו ושתי הלחם נאכלות יום עצרת ואין מניחין ממנו למחר לפי שהן מנחה והמנחה נאמר בה קדש קדשים הוא כחטאת וכאשם וכבר ביארנו בחמישי מזבחים שהחטאת והאשם אין מאחרין אותו למחר רק נאכלים ליום ולילה עד חצות ורבי יוסי אומר ששתי הלחם וכן שני סדרים ומה שפסלה המחשבה משניהן בחוץ לזמנו הוא הפיגול בלבד. וחכ"א לפי ששניהן קרבן אחד ר"ל שתי הלחם והשני סדרים הן כמו גוף אחד והכל פיגול:
ומחלוקת ר' יהודה עם חכמים בטומאה אינה אלא אם נטמא אחד מהן קודם זריקת הדם או קודם הקטרת הבזיכים אבל אם נטמא אחר הקטרת הבזיכים או אחר זריקת דם הכבשים הכל מודים שהטמא בטומאתו והטהור יאכל:
ואמרו למוד ערוך בפי רבי יהודה שאין קרבן צבור חלוק ר"ל הענין קבלה אצלו ואינו סומך אותו לכתוב ולא מצא אותו בהיקש. והלכה כחכמים בשתיהן

מסכת מנחות פרק ב משנה ג (ג) התודה מפגלת את הלחם והלחם אינו מפגל כו' - כבר ידעת שקרבן שלמים שמקריבים עמו לחם נקרא תודה כמו שנאמר אם על תודה יקריבנו ועוד יתבאר ענין הלחם ההוא ושיעורו במסכת הזאת והלחם הזה נגרר אחר השלמים וכן שתי הלחם הולכות אחר שני כבשים וכשיפסל השרש יפסל הענף בפסולתן אבל אם יארע הפסול בהולכים אחריהם שהוא הלחם הוא לבדו פסול ויהיה העיקר שאחריו הולך שהוא קרבן עומד בשלימותו והשמיענו שהדין בשניהן יחד שוין בענין הזה מסכת מנחות פרק ב משנה ד (ד) הזבח מפגל את הנסכים משקדשו בכלי דברי כו' - כבר בארנו בהלכה הג' מהפרק הרביעי מזבחים שנסכי קרבן אין מתפגלין ר"ל אין חייבים עליהן משום פיגול ובארנו מאיזה טעם ושר"מ הוא האומר שמתפגלים מפני שדם הזבח מותר ליקרב כמו שביארנו שם וכבר אמרנו שאין הלכה כרבי מאיר מסכת מנחות פרק ב משנה ה (ה) פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ כו' - ענין פיגול בהקומץ ולא בלבונה הוא שיפסיד המחשבה ויעשה אותו מחשבה מפגלת כמו שזכרנו אבל תהא המחשבה הזאת בשעת הקמיצה ולא בשעת ליקוט הלבונה או תהא מחשבת פיגול בשעת ליקוט הלבונה ולא בשעת הקמיצה וכבר נתבאר לך שקומץ ולבונה הן המתירין שיריים לאכילה רוצה לומר שהן נשרפים כליל ואז יהיו השיריים מותרים באכילה ואמר קומץ מאימתי מתיר שיריים באכילה משיצת האור ברובו וזהו דבר אמתי וכבר ביארנו בפרק השני וברביעי מזבחים שמתנאי הפיגול [שלא] להפסיד המחשבה במתירים הזבח והוא מה שאמר בלבד שיקרב המתיר כמצותו כמו שבארנו שם פירוש הענין הזה ודבר תורה במנחת חוטא ומנחת קנאות שהן באים בלא שמן (שמן) ולבונה ואין להן מתיר זולת הקומץ ודבר מבואר הוא גם כן ששני כבשי עצרת ששחיטת שניהן תתיר שתי הלחם לאכילה וכן הקטרת שני בזיכי לבונה תתיר לחם הפנים לאכילה ולפיכך יהיה הכבש האחד והבזך האחת מקצת מתיר ושאר ההלכה מבואר למי שמבין מה שזכרנו ואין הלכה כרבי מאיר מסכת מנחות פרק ג משנה א (א) הקומץ את המנחה לאכול דבר שאין דרכו כו' - דבר שאין דרכו לאכול כקומץ והלבונה:

ודבר שאין דרכו להקטיר השיריים וכבר זכרנו מה שכנגד ההלכה הזאת בפ"ג מזבחים וכבר הודעתיך בשני מזבחים שלא יהא הדבר מתפגל פיגול עד שתהא המחשבה לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר אבל חוץ לזמנו והוא מה שנאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו שהוא ראוי לאכילה ורבי אליעזר מביא ראיה ממה שאמר האכל וכבר בארנו שבשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח ולפיכך א"ר אליעזר לא חברם הכתוב זה לזה אלא לומר לך שמחשבים מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם וחכ"א שלא חבר אותן אלא לומר לך מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית. והלכה כחכמים

מסכת מנחות פרק ג משנה ב (ב) לא יצק לא בלל לא פתת לא מלח לא הניף כו'. נתערב קומצה בקומץ חבירתה במנחת כהנים וכו' - אמר רחמנא מן המנחה מגרשה ומשמנה ואמר גרש ושמן מעכבים וכן המלח אי אפשר בלעדיו ר"ל שיהא עם הקומץ כמו שזכרנו אמרו קרבן טעון מלח ואין כל המנחה טעונה מלח וכן כל שנקרב על גבי המזבח לשריפה אי אפשר בלא מלח אלא העצים בלבד וזה קבלה וכן הדם אמר מעל מנחתך ולא מעל דמך:

והבלילה הוא בלילת הסלת באותו השמן הנצוק עליו הוא בא להשלים מצוה ואינו מעכב:
ומה שאמר בכאן לא יצק ולא בלל ר"ל לא יצק כהן ולא מלח כהן אלא זר היא כשירה לפי שעיקר בידינו מקמיצה ואילך מצות כהונה וכבר זכרתי לך בסוף מסכת זבחים שאלו הדברים אין חייבים עליהם משום זרות וכבר זכרנו שההגשה הוא שיתן המנחה כנגד חודה של קרן דרומית מערבית:
ומה שאמר פתין מרובות ר"ל שיהיו חתיכות הלחם גדולות כשעורין לא שיהיו כצורת הלחם השלם שאינו מבוצע ולא כצורת המפורר עוד יתבאר לך איך מושחים לחם המנחה בשמן ולפיכך אמר לא משחן:
וכבר בארנו בתחלת המסכת הזאת שהקמצים כולן נשרפים וכן מנחת כהנים נשרפת כולה וכן מנחת כהן משוח ומנחת נסכים נשרפת כולה ולפיכך את נתערבו קצתן עם קצתן כשירה לפי שדינם כולם לישרף. זו בלילתה עבה ר"ל מנחת כהן משוח או מנחת נסכים וזו בלילתה רכה ר"ל כל המנחות שנתערבו קומציהן במנחת כהן גדול או מנחת נסכים וביאור זה שמנחת כהן משיח שמנה רב עד ששוקעת בו שנאמר בתודה עליה על מחבת בשמן תעשה מורבכת תביאנה וענין הרביכה שתהא שקועה בשמן ואמר שהוא מוסיף לה שלשת לוגים שמן יותר על השמן שנתבשלה בו כדי שיציף עליה כשיתן שלש לוגין שהן רביעית ההין למדנו ממה שנאמר בה סלת מנחה תמיד אמרו הרי היא לך כמנחת תמידים שהיא רביעית ההין לעשרון:
ומנחת נסכים הנני אומר מה היא שני לוגין בעשרון בנסכי האיל וגו' נסכי שור כמו שביאר בתחלת מסכת הזאת ושאר המנחות הוא לוג לעשרון ואם רבה שמנה פסולה כמו שזכרנו בפרק הראשון וכבר נתבאר שבלילת הקומץ הזה פחות מבלילת נסכים ובלילת מנחת נסכים פחות הרבה מבלילת כהן משוח:
ומה שאמר רבי יהודה במנחת כהנים במנחת כהן משיח במנחת נסכים פסולה ר"ל מנחת כהנים שיקריבו לעבודה שהיא מנחת כהן משיח ובלילתה עבה כמו שבארנו בתחילת המסכת הזאת. ואפשר שר"ל איזו היא מנחת כהן שתהיה אם נתערבה במנחת כהן משיח או במנחת נסכים מן הטעם שזכר על כן אומר רבי יהודה ששמן הקומץ הזה אם נתחבר בשמן כהן משיח או מנחת נסכים אינו בטל במיעוטו מפני שהוא מינו והעיקר אצל ר' יהודה מין במינו לא בטיל כמו שבארנו בזבחים אבל מצד הסולת אומר שהסלת עם סלת מין במינו ולפיכך לא יבטל המעט בהרבה וכן דינו אם נתערבה מנחת כהן גדול עם נסכים הדין אחד וחכמים אומרים הואיל והדין נותן בכולם שישרפו אין אנו חוששים. והלכה כחכמים

מסכת מנחות פרק ג משנה ג (ג) שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול כו'. נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה יצא כו' - כל זה מבואר למי שמבין כל מה שיעדנו והראיה על היות הציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא כבר בארנו אותה בשמיני מזבחים מסכת מנחות פרק ג משנה ד (ד) נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כו'. שלא בכלי שרת פסולה ר' שמעון מכשיר כו' - דעתו של ר"ל שאפי' אין שם שיריים יקטיר הקומץ ורבי יהושע אומר אם יותר מהשיריים שום דבר אז יקטיר הקומץ אבל אם אין שם כלום היא פסולה ואם אין שם מקצת מהשיריים או נטמא מקצתו אפי' ר' יהושע אומר יקטיר הקומץ ולפיכך היא כשירה ור"ש אומר שהיא כשירה ואפילו לא היתה המנחה כולה בכלי שרת ואפילו לא נתן הקומץ בכלי שרת ולמידין זה ממה שנאמר במנחה כחטאת כאשם ר"ל כמו שמתעסק במעשה החטאת בידו בלתי כלים ר"ל הקטרת אימורים כך ג"כ הקטרת הקומץ. ואין הלכה כר"ש והלכה כר' יהושע מסכת מנחות פרק ג משנה ה (ה) הקומץ מיעוטו מעכב את רובו העשרון מיעוטו כו' - אמר רחמנא מלא קומצו וכשהוא חסר ממנו שום דבר פסול וכן העשרון שאין מביאין מנחה אלא עמו כמו שזכרנו שאם היתה שום מנחה בפחות מעשרון היא פסולה וכן יין של נכסים ושמן של מנחות שכל זמן שיחסר שום דבר מן המנחה אפילו כל שהוא שזה מעכב וכבר זכרנו שיעור הנסכים בתחילת המסכתא הזאת וכן בארנו בפרק הראשון שאינו פחות מלוג שמן לעשרון מנחה וכן סולת ושמן של מנחה מעכבים זה את זה שנאמר מגרשה ומשמנה אבל הקומץ והלבונה הוא ענין מבואר מפשוטו של מקרא והרים ממנו בקומצו מסכת מנחות פרק ג משנה ו (ו) שני שעירי יום הכיפורים מעכבין זה את זה כו' - שני שעירי יום הכיפורים הן שעיר המשתלח וחבירו וכבר נתבאר זה ביומא:

שני כבשי עצרת הן שני כבשי שלמים וכבר נתבאר זה. שני סדרים מעכבות הלחם ר"ל לחם הפנים ושנים בזיכים שני כלים שבהן הלבונה שהן על שני המערכות כמו שזכרנו:
שני מינים שבנזיר שני מיני לחם שמביא עם איל של שלמים כשישלם זמן הנזירות אמר הכתוב עליהן סולת חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן:
ושלשה שבפרה רומז לפרה אדומה שצוה לשרוף עמה עץ ארז אזוב ושני תולעת:
וד' שבתודה הד' מיני מנחות הראויות לקרבן תודה ודבר תורה עליהן חלות מצות ורקיקי מצות סלת מורבכת על חלות לחם חמץ:
וד' שבמצורע עץ ארז ואזוב ושני תולעת והצפור החיה:

וד' שבלולב פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל:

ודע שאם יש ברשותו ד' מינים שבלולב יכול ליטול אותן אחד אחד ויוצא בהן ידי חובתו. לפי שהעיקר בידינו לולב אין צריך אגד כמו שבארנו בסוכה. וז' הזיות שבפרה הן הז' הזיות שזורק מדם פרה אדומה נכח ההיכל שנאמר ולקח הכהן מדמה באצבעו וגו'. ושבע הזאות של בין הבדים הנני זוכר בכאן כל ההזיות שהיו לפנים בין שהן מן הקבלה ובין שהן מפשטי התורה ומשנה ואע"פ שכבר זכרנו אותן כפל הדיבור בענין הזה אינו אריכות. הזאות של יום הכיפורים בפנים הן מ"ג הזאות יש מהן על הבדים י"ו ח' מדם הפר וח' מדם השעיר וכן על הפרוכת ח' מדם הפר וח' מדם השעיר ולפי שנאמר בהן על הכפורת ולפני הכפורת יזה ז' פעמים ר"ל ז' בפנים לפני הבדים וכן הוא אומר על הכפורת וז' על הפרוכת וכן הוא אומר לפני הכפורת ועם כל ז' מהן אחד למעלה כמו שבארנו ביומא ראייה לדבר מה שנאמר והזה באצבעו הרי זו הזאה אחת אח"כ ז' פעמים הרי ל"ב הזיות אח"כ זורק מדם הפר ומדם השעיר אחר שיערב שניהן ד' הזאות על ד' קרנות המזבח הזהב וז' הזאות על אמצעי כמו שביארנו ביומא ועליה נאמר בתורה ג"כ ונתן על קרנות המזבח סביב ונאמר והזה עליו מן הדם באצבעו ז' פעמים:
וענין פר הבא על כל המצות אמרה תורה עליו שיזרק ממנו ז' פעמים על הפרוכת והיא המחיצה המבדלת בין קדש ובין קדש הקדשים וד' על מזבח הזהב ר"ל על ארבע קרנותיו נאמר בו והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' את פני פרוכת הקודש ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים וכן ממש נאמר בפר העלם דבר של ציבור וכמו אלו ההזיות בעצמן ובאלו המקומות זורקים מדם שעירי עבודת כוכבים וזו קבלה וסמכוה למה שנאמר בפר הבא על כל המצות פר חטאת אמרו לרבות שעירי עבודת כוכבים לכל האמור בענין כמו שביארנו בד' מזבחים ועל כל כלל וכלל מאלו ההזאות הוא אומר מעכבות זו את זו וכולן סמכו אותו לרמזים שיש בפסוקים שהן ראיה על שיהיו מעכבות אבל הענין קבלה בידינו

מסכת מנחות פרק ג משנה ז (ז) שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה שבעה כו' - ראיתי לצייר בכאן צורת המנורה שלימה וקודם הציור אני אומר שמסורת בידינו שגבהה י"ח טפחים ועמוד המנורה עצמה היו בו ד' גביעים וב' כפתורים וג' פרחים ונאמר בתורה ובמנורה ד' גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה ומיעוט רבים שנים לפיכך התבאר שיש בה ב' כפתורים וב' פרחים והפרח השלישי היא סמוך לשולי המנורה והוא מה שנאמר עד יריכה עד פרחה ר"ל היסוד שקרא אותו ירך והפרח הסמוך לו והיו לה ג' רגלים והגביע הוא צורת כוס עשוי מקשה שהיא מלמטה צר ואם תרצה לומר שהוא מחודד כאסטונא הוא כראש אסטונא שנוטל ממנו דבר מועט מלמעלה. והכפתור היא דמות כדור שאינו עגולה מכל וכל רק שיש בה אורך מעט קרוב לצורת ביצת העוף. ופרח צורת שושן. ואני מצייר עכשיו הצורה הזאת שהגביעים צורת דבר משולש והכפתור עגולה והפרח חצי עגולה כדי שיהיה קל להצטייר שאין הכוונה בצורה הזאת להודיע בה צורת הגביע על אמתתו לפי שכבר בארתי אותו לך אבל הכוונה להודיע בה מספר הגביעים וכפתורים והפרחים ומקומותם והשיעור הנשאר מעמוד המנורה שאין בו שום דבר והמקומות שהיו בהן הפרחים והכפתורים וכולה איך היתה וזו היא צורת כל זה:

ודע שכל הכפתורים שיעור אחד לכולן וכן הגביעים כולן שוין והפרחים ג"כ ונתבאר לך מהצורה הזאת שמספר הגביעים כ"ב ומספר הפרחים ט' ומספר הכפתורים י"א אמרו גביעים כ"ב כפתורים י"א פרחים ט' מעכבין זה את זה ואמרו בשיעור גובהה גובהה של מנורה י"ח טפחים הרגלים והפרח ג' וטפחים חלק וטפח שבו גביע כפתור ופרח וטפחים חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו אחד לכאן ואחד לכאן ונמשכים ועולים כנגד גובהה של מנורה וטפח חלק וטפח כפתור ושני קנים נמשכים ממנו ויוצאים ועולים כנגד גובהה של מנורה וטפח חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו נמשכים ועולים כנגד גבהה של מנורה וטפחים חלק נשתייר שם ג' טפחים שבהן גביעים כפתורים ופרחים. ומאשר ציירנו יתבאר לך כל הענין הזה:
ומה שנאמר בתורה משוקדים פירושו מעשה שקדים והוא מלאכה ידועה אצל אומני הנחשת שהן מכין בפטיש העשת עד שיהיה כולו שקדים שקדים והוא מעשה מפורסם אין צריך לבאר:
וב' פרשיות שבמזוזה הם שמע והיה אם שמוע:
וד' פרשיות של תפילין הן קדש לי והיה כי יביאך ושמע והיה אם שמוע בתפילין של ראש כותבים אותן כל אחד בפני עצמה בד' גליונים ובתפילין של יד כותבים בגליון אחד:
ומה שאמר אפי' כתב אחד מעכבם ר"ל אפילו אות אחת אם אינה כתובה כהלכה פוסלת אותן לפי שהתפילין וס"ת ומזוזות מתנאיהם שלא ידביק אות באות כדי שיהא שטח הגויל סובב האות מכל רוחותיו וכל זמן שלא יהא כן ואפילו אות אחת היא פסולה ואין הלכה כר' ישמעאל

מסכת מנחות פרק ד משנה א (א) התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן כו' הסולת והשמן אינם מעכבים את היין כו' - מצות ציצית כוללת שתי מצות האחת שיהיו ציציותיו בקצות הכסות והוא שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וזהו יקרא לבן לפי שהוא צמר לבן או פשתן לבן כפי התנאים והעקרים שנתבארו בגמרא בדיני הציצית והמצוה השנית לתת חוט של צמר תכלת כרוך על אותן הציצית והחוט הזה נקרא תכלת שנאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ואינו נמצא בידינו היום לפי שאין אנו יודעים לצובעו שאין כל מין תכלת בצמר נקרא תכלת אלא תכלת ידועה שאי אפשר לעשותה היום ועל כן אנו עושים בלבן לבדו. ומה שאמרו תפלה של יד אינה מעכבת של ראש על מנת שיהיו אצלו שתיהן ואז יניח איזה משתיהן שירצה לבדה כל זמן שירצה אבל אם אין אצלו אלא של ראש או של יד אז אין מותר לו להניחה עד שיעשה האחרת שמא יטעה ויסמוך על האחת תמיד. ויש לך להקשות בכאן קושיא ולומר הואיל ודבר המשנה הוא בתפילין של ראש ושל יד שאין מעכבין זה את זה על מנת שיהיו מצוי שתיהן אבל אם לא היה מצוי אלא אחת הרי הן מעכבות זה את זה וזה שאמר בד' מינים שבלולב מעכבות זה את זה על מנת שלא יהיו מצויין כולן אבל אם היו מצויין כולן הם ג"כ אין מעכבות כמו שביארנו בפרק שלפני זה והרי השווה דין זה בד' מינים שבלולב ובתפלה של ראש ושל יד ולמה אמר בד' מינים מעכבים ואמר בתפילין אין מעכבים. ותירוץ הקושיא הזאת מבואר היטב וזה שבד' מינים שבלולב כשהם מצויין אע"פ שאין מעכבות זו את זו נוטל אותן אחת אחת לפי שאינו יוצא ידי חובתו ולא שלמה המצוה עד שיגמור נטילת ארבעתן בידו ואפי' נטל אותן זה אחר זה ואינו כן בתפילין של ראש ושל יד אלא כל זמן שיניח אחד משניהן ר"ל שלובשן כבר קיים מצות עשה ויצא ידי חובת תפילין:

ודיני הציצית והתפילין והמזוזה וענין מלאכתן והברכות שחייבין לברך עליהן וכל העניינים התלויין בכל זה מן הדינין ומה שנאמר עליהן בשאלות ותשובות אין ראוי כפי קבלת חבורינו לדבר בהן לפי שאיני אלא מפרש והמשנה לא דברה על אלה המצות דבר מיוחד לכלול דיניהן עד שיהא חייב לפרש אותו וסבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלו מפורסמים בזמן חבור המשנה והיו ענינים ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל ואין ענין מהן נפלא משום אדם וע"כ לא ראה לדבר בהן כמו שלא הסדיר התפלה ר"ל נוסחה ואיך יתנהג שליח ציבור לפי שהיה מפורסם ולא חברו בזה סדור אבל חברו ספר גמרא וביאורו:
ומה שאמר הסולת והשמן אין מעכבים את היין ר"ל שמן וסולת של מנחת נסכים ויין של נסכים:

ומתנות של מזבח החיצון כבר זכרנו אותן והראייה על שאינן תלויין קצתן על קצתן הרי היא בתחילת הפרק הד' מזבחים מסכת מנחות פרק ד משנה ב (ב) הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זה את כו' - כבר בארתי לך בתחלת דברינו על הסדר הזה שהקרבן שמקריבין יום עצרת שני חלקים האחד הוא מוסף היום שני פרים ואיל וז' כבשים כולן עולות ושעיר לחטאת ושני כבשים שלמים והן כבשי עצרת וכל זה מדברי תורה וכן זכרנו לך פעמים כי מה שנאמר בכאן הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבים זה את זה ר"ל שאיל של מוסף היום אינו מעכב לשני האילים של קרבן הלחם ואין שני האילים מעכבין את האיל וכן הפר אינו מעכב לשני האילים וז' הכבשים הקריבין עם הלחם ולא שני הפרים מעכבים את האיל וז' כבשים של מוסף היום והכבשים ג"כ אינן מעכבים לזולתן לא ז' כבשים של מוסף מעכבים ז' של לחם ולא של לחם מעכבים של מוסף. ואין הלכה כר"ש מסכת מנחות פרק ד משנה ג (ג) הפר והאילים והכבשים והשעיר אינן מעכבין כו' - הפר הזה והשני האילים והז' כבשים הם החלק השני שמקריבין בגלל הלחם ביום עצרת וכולן הן עולות ושעיר חטאת:

ומה שאמר אח"כ הלחם והכבשים ר"ל שני כבשים שלמים שמביאין עמהן שתי הלחם בשעת התנופה כמו שיתבאר במסכת הזאת:
ומה שאמר והכבשים אינן מעכבים את הלחם ר"ל שאם לא יהיו שם שני כבשים מביאין שתי הלחם ודינם שיאכלו אותן כאילו הביאום עם הכבשים:
ומה שאמר בן ננס יקריבו כבשים בלא לחם לפי שלא היה במדבר לחם זולתי המן. וחולק ר"ש על זה ואומר שלא הקריבו במדבר לא לחם ולא כבשים ולא שאר קרבנות הבאים בגלל הלחם ועל זה נאמר בת"כ ר"ל ספר ויקרא וכל מה שזכר בויקרא לא הקריבו אותו במדבר וזה קבלה בידינו שלא הקריבו במדבר אלא הקרבנות הנזכרים בחומש הפקודים וכל המוספים. והלכה כר' עקיבא

מסכת מנחות פרק ד משנה ד (ד) התמידין אינן מעכבין את המוספים ולא המוספים כו' - כבר ביאר בגמרא בהלכה הזאת תנאי מיוחד ואמר שכן היה ראוי לומר לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערבים אמר ר"ש אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין ולא הקריבו בבקר לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו בבקר יקטירו בין הערבים ואמר ר"ש לא יקריבו ר"ל אותן הכהנים המזידים ומקריבים אותו אחרים ולא אמר כן בקטורת שאין שום אדם מניח אותה במזיד לפי שהיו מתחילין בה מפני הטעם שבארנו בשלישי מכיפורים. וענין חינוך הרגל אומר שכל דבר שיקרב על המזבח החיצון בראשונה היא עולה של שחר וכן הלחם הראשון שנותנים על השלחן אינו אלא ביום השבת ותחילת הדלקת הנרות במנורה בין הערבים שנאמר מחוץ לפרוכת וגו' ולשון החינוך שם מושאל בדברים האלה לתחלת המעשים לפי שזה הכלי מרגילים אותו בעבודה דרך דומיא לאדם בתחלה שמלמדים אותו שום חכמה או שום מדה להרגיל עצמו בה עד שתהא קבועה בו ואין הלכה כר"ש בשני הענינים מסכת מנחות פרק ד משנה ה (ה) חביתי כהן גדול לא היו באות חצים אלא מביא עשרון כו' לא מינו כהן אחר משל מי היתה קרבה כו' - זה הדין בעצמו היא דינם אם נטמא המחצית הנשאר שהוא מביא עשרון וחוציהו עשירית האיפה וגו' ואמרו מחצה משל מי הוא מביא וראיית רבי יהודה שהיורשים חייבין להביא עשרון ממה שנאמר מבניו יעשה אותה והיא ראיה על שהן מביאין משלהן ולפי שנאמר אותה אמרו אותה ולא חצייה ור"ש מביא ראייה ממה שנאמר חק עולם כליל תקטר שתהא כולה בהקטרה. והלכה כרבי יהודה מסכת מנחות פרק ה משנה א (א) כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה כו' - דבר תורה במנחות שקרבים על גבי המזבח שיהיו מצה שנאמר כל המנחה אשר תקריבו לה' ונאמר קרבן ראשית תקריבו אותם לה' רומז אל שתי הלחם שנאמר עליהן סולת תהיינה חמץ תאפינה ואלו הביכורים ג"כ שמביאים מן התמרים והוא הדבש האמור בתורה באמרו ארץ חטה ושעורה וגו' ר"ל דבש תמרים כמו שביאר במסכת ביכורים וכן נאמר בלחם תודה על חלות לחם חמץ יקריב והוא אחד מהארבע מינים כמו שזכרנו ועוד יתבאר זה:

ומה שאמר חסירה או יתירה מפני שלפעמים יהא השאור קשה ומחזיק מן המדה מקום קטן ופעמים יהא נפוח ורך ומחזיק מקום גדול אע"פ שהשיעור שיש בו מקמח הוא אחד בשוה ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת מנחות פרק ה משנה ב (ב) כל המנחות נלושות בפושרין ומשמרן עד שלא יחמיצו כו' - לישה הוא שמערבין הקמח במים ועריכה הוא שעורכין אותה ועוסקין בו בידים ואמר רחמנא במנחה לא תאפה חמץ וכבר נאמר לא תעשה חמץ ואמרה על שייחד המצות שלא לאפות אותו מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידית וחייבין עליה בפני עצמה אף אני מביא לישתה ועריכתה כל מעשה יחידי שבה לאתויי קיטוף והוא ציור החלות שהוא חיוב על כל פועל ופועל בפני עצמו ואמר עוד לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם לא יאפה חמץ רוצה לומר השיריים שהן לכהנים כמו שבארנו הן גם כן אסור להחמיצו אבל מותר ללוש השיריים בדבש ולבשלן בו ואינו אסור אלא החימוץ בלבד מסכת מנחות פרק ה משנה ג (ג) יש טעונות שמן ולבונה שמן ולא לבונה לבונה ולא כו' - כאילו הוא אומר שמנחת הסולת או המחבת או המרחשת או החלות או הרקיקים טעונה כל מנחה מהן שמן ולבונה ואין הפרש בזה בין שהיא מנחת ישראל בין שהיא מנחת כהן או מנחת עובדי כוכבים ובין שהיא מנחת איש או מנחת אשה אבל מנחת נסכים נאמר בה שמן ואינה טעונה לבונה וכן נאמר בלחם הפנים ונתת על המערכת לבונה זכה ולא היה בה שמן מנחת חוטא ומנחת קנאות נאמר בכל אחת משתיהן לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה מסכת מנחות פרק ה משנה ד (ד) וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה כו' - ע"ג כלי ר"ל שיתן כלי שיש בו שמן על הכלי שיש בו המנחה לא פסלה ואין אנו אומרים כבר עבר על מה שאמר לא יתן עליה שמן לפי שהכוונה לשם שלא יבלול הסולת או הקמח בשמן מסכת מנחות פרק ה משנה ה (ה) יש טעונות הגשה ואינן טעונות תנופה תנופה ולא כו' - הגשה הוא שמגישין הדבר לקרן המזבח ר"ל חודה של קרן דרומית מערבית והוא מה שנאמר והגישה אל המזבח או והגישו. ותנופה שמנענעים לד' הרוחות כמו שיתבאר ואלו שחייבים קצת תנופה והגשה וקצתן חייבים באחד מהן יש מהן מדאורייתא ויש מהן מדרבנן וסמכוה לפסוקים מן התורה ומצאנו כוונתינו קצרה מלזכור אותן בארוכה וביאר אותן המסכתות והדברים התלויים בהן יאות לפירושים אחרים יותר מאשר לפירושינו זה:

וידוע שמנחת כהנים ומנחת משוח כליל לאישים ורבי שמעון אומר כל שאין מהן לכהן אינן טעונות הגשה והוא ענין מה שאמר כל שאין בהן קמיצה. ואין הלכה כרבי שמעון

מסכת מנחות פרק ה משנה ו (ו) אלו טעונין תנופה ואין טעונין הגשה לוג שמן של כו' - אמר רחמנא באשם מצורע ולוג שמן שלו והניף אותם תנופה לפני ה' ואמרו לפני ה' במזרח ונאמר על הביכורים ולקח הכהן הטנא מידך ואמרו למד על הביכורים שטעונים תנופה וזה דעת רבי אליעזר בן יעקב והוא אמת כמו שנתבאר בשני מביכורים:

ומה שאמר אבל לא בידי נשים ר"ל שהתנופה עצמה פסולה בנשים ובעובדי כוכבים וסדרו המשנה הזאת בגמרא כן אחד אנשים ואחד נשים קרבנן טעון תנופות תנופה עצמה בישראל אבל לא בידי נשים ואמרו בני ישראל מניפים ולא עובדי כוכבים מניפים בני ישראל מניפים ולא הנשים מניפות ואמר ידיו תביאנה את אשי ה' אמרו הרי ידי בעלים אמור לפיכך סדר התנופה מכלל ענין הפסוקים כמו שזכרנו כך הוא מניח האימורים על פס ידו וחזה ושוק למעלה שנאמר על אשי החלבים וכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף וכבר זכרנו פעמים שאלו שני כבשים הם השלמים הנקרבים בגלל הלחם ביום עצרת וכבר נתבאר בברייתא שר' אומר בשתי הלחם עם שני כבשים מניח זה בצד זה ומניף. וכן היא ההלכה לפי שעיקר בידינו כר' שהוא אומר על בסמוך ואינו צריך על גביו עכ"פ לפי מה שאמר על הלחם ר"ל עמו אע"פ שהוא לבדו ושאר הענין מבואר

מסכת מנחות פרק ה משנה ז (ז) ר"ש אומר שלשה מינים טעונין שלש מצות כו' - שלש מצות יש סמיכה ותנופת חיים ותנופת שחוטים והג' דברים שיש בכל אחד מהן שתי מצות מאלו הג' מצות הן זבחי שלמי ציבור וזבחי שלמי יחיד ואשם מצורע נאמר בתורה על אשם מצורע שיניף חי קודם השחיטה שנאמר ולקח הכהן את הכבש ושחט את הכבש מפני שהוא אשם אי אפשר לו בלא סמיכה על ראש קרבנו:

וזבחי שלמי יחיד יש בהן פסוק בתורה על הסמיכה כשהן חיים ותנופת חזה ושוק והוא שנאמר וגו' שוק התרומה וחזה התנופה וזהו ענין מה שאמר ותנופה שחוטין וזבחי שלמי ציבור כבר הודעתיך שהן שני כבשי עצרת ואין לנו זבחי שלמי ציבור זולתן וכבר הודעתיך בהן והניף אותן וזה כולל קודם שחיטה ואחריה וכן באה הקבלה ואין בהן סמיכה לפי שהן קרבן ציבור והעיקר בידינו שתי סמיכות בציבור לא יותר והיא סמיכה של שעיר המשתלח ושל פר העלם דבר ואלו העיקרים כולן אמיתיים ואינן דעת ר' שמעון לבדו אלא שאומר אותן בשם אמרם ואין חולקין עליו בשום דבר מכל זה

מסכת מנחות פרק ה משנה ח (ח) האומר הרי עלי במחבת לא יביא במרחשת במרחשת לא כו' - מרחשת כלי עמוק שיש לו שפה סביב והעיסה שמבשלים בה רך ונגר מאד הוא ענין מה שאמר ומעשיה רכין ומחבת כלי שאין לו שפה ולפיכך תהיה העיסה קשה כדי שלא תגר וזהו ענין שאמר מעשיה קשים וזהו הדעת אמתי ע"פ הגמרא שהן כלי כמו שספרנו צורתם מסכת מנחות פרק ה משנה ט (ט) האומר הרי עלי בתנור לא יביא מאפה כופח כו' - כופח מקום שפיתת קדרה אחר שמסירין האש מאותו המוקד ונותנין שם העיסה והיא נאפת ומעשה תנור הוא שמחממין אבן קשה ושברי חרס עד שיתלבנו ומשליכים עליהן העיסה וכופין עליה כלי ונאפת בו:

רעפים טיבול"ש בלע"ז ויורות הערביים גומא בארץ טוחה בטיט כמו קדרה ומסיקין האש בתוכה עד שתתלבן ומשליכין בה העיסה ואלו העניינים ידועים אצלנו בכפרים ובשדות ואמר רחמנא בקרבן מאפה תנור וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור סולת חלות מצות וגו' ור' יהודה אומר אלו השני מינין שתי קרבנות מביא זה או זה ור' שמעון נותן אותן קרבן אחד ואמר שמביא שיעור קרבנו משני המינים אם ירצה. והלכה כרבי יהודה

מסכת מנחות פרק ו משנה א (א) אלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים מנחת סלת כו' - אמר רחמנא בכלל המנחות תורת המנחה וגו' ואמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וכבר ידעת מה שנאמר בתורה וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ואמר ר' שמעון שמנחת כהן חוטא אע"פ שהיא נשרפת כולה הואיל והיא מנחת כהן שהיא ג"כ נקמצת מפני שהיא מנחת חוטא וחכמים אומרים כל מנחה ששיריה נאכלין נקמצת ושאין שיריה נאכלין אינה נקמצת. והלכה כחכמים מסכת מנחות פרק ו משנה ב (ב) מנחת כהנים מנחת כהן משיח ומנחת נסכים כו' - מה שאמר בזה יפה כח המזבח מכח הכהנים שהוא מורה על שיש שם דבר אחר יפה בו כח המזבח מפני שזה התוספת רומז אל [התי"ט תמה ע"ז ע"ש] הנסכים שהם למזבח ר"ל לשיתין הם השני נקבים שיש במזבח כמו שנתבאר במידות ואין יוצקות על האש כדי שלא יאבדו ולא יגיע למזבח מהן שום חלק וכן אמר ובזה יפה כח הכהנים רומז אל שתי הלחם הבאים בפני עצמן שהן נאכלים ואינן נשרפים כמו שביארנו ברביעי מהמסכת הזאת מסכת מנחות פרק ו משנה ג (ג) כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלש מתנות כו' - הנעשות בכלי ר"ל במחבת ובמרחשת אבל מאפה תנור שהן חלות או רקיקים כמו שביארנו אין צריך ליתן עליה שמן ג' פעמים ונאמר במקצת המנחות סלת בשמן תעשה וזה ראיה על שנותנין השמן בכלי ואין מבשלין בו המנחה ומה שנאמר במקצתם בלולה בשמן ראיה שהן צריכות לבלול בשמן ויצק עליה שמן ראיה על רבוי השמן עליה ביציקה לפיכך נתחייבנו בכל הנעשות בכלי באלו הג' דברים. ויהיה סדר עשייתה שנותנים השמן בכלי מכלי שרת ואין חייב שיהיה הכלי שנותנין בו שמן הוא הכלי שמבשלין בו הכרח ואח"כ נותנים הסלת על אותו השמן ואח"כ יוצקין שמן פעם שנית ובוללים הסולת בו וזו היא הבלילה ואחר כן לשין אותה ואופים אותה ופותתים אותה בכלי מכלי המקדש ויוצקים עליה שמן פעם שלישית וזו היא היציקה וקומץ ומקטיר כמו שזכרנו ואוכלים הנותר כמו שאמרנו:

ואם היתה מנחת מאפה תנור והיתה חלות בוללן החלות עצמן בשמן אחר אפייתן וזו היא דעת רבי וחכמים אומרים שהוא בולל הסלת שלשין אותו ועושים ממנו החלות שנאמר חלות מצות בלולות בשמן וגו' ואם היו רקיקין מושח כל רקיק מהן במשיחת שמן כמין כף יונית שהיא כן והנותר מן הלוג לפי שלוג שמן חייב לכל עשרון מן המנחות כמו שביארנו למעלה אוכלין הכהנים כמו שירי המנחה מנחת הסלת היא ג"כ טעונה שלשה מתנות ולא אמר כל המנחות הנעשות בכלי אלא למעוטי מנחת מאפה תנור כמו שבארנו. והלכה כחכמים

מסכת מנחות פרק ו משנה ד (ד) כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה כו'. מנחת ישראל כפל אחד לשנים וב' לד' ומבדיל כו' - אמר רחמנא פתות אותה פתים ואמרו אותה פתים ולא פיתיה פתיתים ר"ל שאינו מפליג בפתיתה רק לא יהו פחות מכזית ואותה הפתיתה שהיא כזית כופל אותה עם ארבע ואינו מבדיל כדי שלא יהו פיתיה פתיתין:

ומה שאמר מנחת כהן משיח לא היה מכפלה ר"ל לא יסדר פתיתה מהן עם ארבע אלא כופל אותה עם שנים ומה שאמר הנעשות להוציא שתי הלחם ולחם הפנים שאין פותתין אותן אבל שאר המנחות פותתין אותן. ואין הלכה כרבי שמעון

מסכת מנחות פרק ו משנה ה (ה) כל המנחות טעונות ג' מאות שיפה וה' מאות בעיטה כו' - שיפה הוא גזור מן ישופך ראש ועניינו שיכו החטה בידים בכח עד שמעביר מעליה העפר ובעיטה שדורסים אותה ברגל עד שהיא נשברת ור' יוסי אומר שהעיסה לבדה היא צריכה בעיטה ר"ל שמקטפים אותה ביד דרך בעיטה והשיפה תהיה בחטה ובעיסה ג"כ [בתי"ט העתק במספר וע"ע שם] בסדר הזה. וסבת היות מנין חלות המנחות כלן עשרה למדנו זה מן התורה כמו שיתבאר בפרק שאחרי זה אבל לחם הפנים עליו כתיב שתים עשרה חלות ונאמר בו כי קדש קדשים הוא מאשי ה' חק עולם ונאמר בחביתי כהן גדול חק עולם לה' כליל תקטר ואמרו אתיא חוקה חוקה לפיכך יהיו חביתי כהן גדול י"ב חלות מקריבין מהן שש בבקר ושש בין הערבים ור"מ למד כל המנחות מלחם הפנים ונשארה התודה עשרה כמו שנתבאר בה כבר וכמו שנבאר עוד וכן הנזירות לפי שהם לחם כמו השלמים וכמו התודה כפי מה שזכרנו בד' מזבחים. ואין הלכה כרבי יוסי והלכה כרבי יהודה מסכת מנחות פרק ו משנה ו (ו) העומר היה בא עשרון משלש סאין שתי הלחם כו' - כבר בארנו בתחלת המסכתא הזאת שהעשרון העומר הוא עשירית האיפה וביארנו שיעורו ושיעור הלוג ושיעור האיפה ג' סאין וסאה כ"ד לוגין והוא אומר שיקח שלשה סאים שעורין ויטחון אותן לא יפסוק מלנפות אותו הקמח פעמים רבות עד שישאר ממנו עשרון וסבת זה לפי שהם שעורים חדשים ומקרוב נקצרו שבלילה שקצרו אותן טוחנים אותן כמו שביארנו במסכת הזאת לפיכך יש בו מעט סלת וקמח ולא יהיה עישרון מובחר בפחות מהשיעור הזה. והראיה על שהוא כן שנאמר קצירכם ודע שהשעורים מתבשלים קודם החטה אבל שתי הלחם לפי שהוא מן החטה יש בו סלת יותר אלא שהיא ג"כ חטה חדשה מן החטה המתבשלת בראשונה כמו שביאר הכתוב ואמר וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים לפיכך מוציא שתי עשרונות משלש סאין אבל לחם הפנים שהוא מחטה שנקצרה זה ימים והיא יבשה כל צרכה ויש בה סלת הרבה בלי ספק ומוציאין ממנה עשרון מסאה. ודבר תורה בלחם הפנים י"ב חלות וגו מסכת מנחות פרק ו משנה ז (ז) העומר היה מנופה בי"ג נפה ושתי הלחם בי"ב כו' - שם נפה ידוע ואלו הי"ג נפות היתה כל אחת דקה מחבירתה על הסדר ודע שאם לא הפליג בנפוי או שלא הוציא עומר מג' סאין או עשרון מסאה כמו שאמרנו בהלכה שלפני זו לא פסול ואין כל אלו אלא למצוה. ואין הלכה כר"ש שאומר שאפי' לכתחילה אין בזה קצבה ידוע ואפי' למצוה אין להם קצבה מסכת מנחות פרק ז משנה א (א) התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות כו' - מה שמביאין עם קרבן תודה הוא ד' מינין מן המנחות אחד מהם החמץ והוא כמו המצה שעושין ממנה הג' מינים הנשארים שנאמר על חלות לחם חמץ אחת שנאמר חלות מצות ורקיקי מצות וסולת מרבכת ר"ל ששיעור אלה הג' מינין כמו שיעור החמץ קבלה בידינו שצריך להיות לחם תודה כשיעור זה וכבר בארנו פעמים שהסאה ו' קבין וסבת היות כל מין מאלו הד' מינים עשר חלות הוא מה שנאמר בהם והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ונאמר בתרומת מעשר והוא חלק מעשרה והרמותם ממנו תרומת ה' ולמדנו התרומה הזאת ממנה כמו שבתרומת מעשר אחד מעשרה כן האחד מכל קרבן אחד מעשרה ולפיכך מנין החלות עשרה מכל מין והיו כולן מ' והעשרה שהן חמץ יש בשיעורם שיעור הל' ואמר על חלות לחם חמץ כנגד חמץ הביא מצה נוטל הכהן ד' חלות עם חזה ושוק ואוכלים הבעלים הנותר מן הלחם והקרבן וזהו קרבן תודה ואלו השיעורים שחלק למנין החלות הוא דבר מבואר ואין צריך פירוש מסכת מנחות פרק ז משנה ב (ב) ומכולן היה נוטל אחד מעשרה תרומה שנאמר והקריב כו'. המלואים היו באים כמצה שבתודה חלות ורקיקים כו' - המלואים היו בתחילה שנתמנה אהרן כמו שביאר הכתוב ואמר רחמנא במלואים ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן וגו' וחלת לחם שמן היא נקראת רבוכה ר"ל שקועה בשמן והביא ראיה על זה ג"כ ממה שנאמר בחביתי כהן שנאמר בהן מורבכת תביאנה זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו ובארנו שכלל במאמר הזה שתי קרבנות הקרבן שמחוייב כל כהן בתחילה שיכנס לעבודה והוא הנקרא קרבן חנוכו והקרבן שמקריב כהן משיח בכל יום ואמרו מקיש חנוכו להמשחו ר"ל שכבר ביאר שמקריב בתחילתו והוא החנוך כמו הקרבן שמקריב ביום המשח אותו צ"ל בשעת המלואים וכבר נתבאר כי מה שיקריב בחנוך היא רבוכה והוא ראיה שביום המלואים מקריב ג"כ רבוכה וראוי שתדע שאם היה הדיוט ונתמנה כהן גדול מקריב ראשונה עשירית האיפה לחנוכו ואחר כן מקריב חביתי כהן גדול אם כבר נתחנך והוא הדיוט כמו שאמרנו בתחילת המסכתא הזאת אבל אם נתמנה כהן גדול והוא לא עבד עבודה מימיו מקריב עשירית האיפה שהוא חנוך כל כהן כמו שזכרנו אח"כ עשירית שניה שהוא חנוך כל כהן הדיוט כשנתמנה כהן גדול ועשירית שלישית שהיא חביתי כהן גדול שמקריב כל יום תמיד ומלאכתם כלן אחד אבל השלמים שמקריב נזיר טהור בכל קרבנותיו מקריב עמו חלות מצות ורקיקי מצות דבר תורה ומה שאמר שתי רוצה לומר שני השלישים וכבר זכר שהמצות של תודה שיעורם חמשה עשר קב ירושלמיות והן עשר עשרונות מדבריות ושני שלישיתם עשר קבין ירושלמיות והן ששה [עשר] עשרונות ושני שלישי עשרון ועל אלו הב' שלישי אמר ועודין ר"ל הנוסף עליהן עוד בלשון רבים כוונתו שיהא עם כל עשרון תוספת עד שיהיו בששה עשרונות שני שלישים ממה שיש בתודה מן המצה: וענין מה שאמר שיהיו כל הקרבנות שוין שיהיו במנין עשרה מכל מין שבתודה והנזיר כמו שביארנו בפרק שלפני זה מסכת מנחות פרק ז משנה ג (ג) השוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומה כו'. שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם שחטה כו' - השוחט את התודה חוץ לחומה ביארו אותו ואמרו חוץ מבית בגים והוא מקום חוץ להר הבית אבל אם היה לחם קרוב מן העזרה אע"פ שהוא חוץ לחומת העזרה הוא מתקדש ואע"פ שאמר הכתוב על הלחם אין אנו צריכין בכל על שיהא בסמוך על כל פנים. והנכון אצלי שבית בגים היה המקום שאופין בו מנחות ולכך קורין אותו בית בגים מגזירת מפת בג המלך והיה קרוב להר הבית והוא חוץ ממנו בלי ספק כמו שנתבאר בגמרא סנהדרין:

ומה שאמר איל המלואים ולא אמר איל נזיר שהוא נוהג לדורות לפי שהוא אחרון לתחילת החיוב והוא מה שאמר עיקר מילתא נקט ואין הלכה כרבי אליעזר

מסכת מנחות פרק ז משנה ד (ד) נסכין שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול אם יש כו' ולד תודה ותמורתה והמפריש תודתו ואבדה וכו' - זה שאמר אם יש זבח אחר יקריב עמו אין זה אלא בקרבן צבור לפי שעיקר בידינו ב"ד מתנה עליהם אבל קרבן יחיד העיקר שהן פסולים לזבח אחר ותנאי אחר ג"כ שיהא הזבח זבוח באותה שעה שנפסל הזבח הראשון אבל אם לא היה שם זבח זבוח הן פסולים כאילו לנו בלילה וסדר המשנה כך הוא ואם אין שם זבח אחר באותה שעה נעשו כמו שנפסלו בלינה ופסולים וכל זה אם קדשו בכלי שרת ויהיה הזבח זבוח לפי שהעיקר בידינו אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח שנאמר זבח ונסכים:

ומה שאמר נמצא הזבח פסול אם נפסל בזריקה אבל אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ודע שאם לא נתקדשו נסכים הוא מקריב כל זמן שירצה לפי שהעיקר בידינו מביא אדם קרבנו היום ונסכו אחר י' ימים ואין הפרש בין יחיד או ציבור וכן אשם מצורע מביא אשמו היום ולוג שמן שלו אחר עשרה ימים אבל אם קדשו בכלי שרת כמו שהתנינו אז תפסל בלינה:

ומה שאמר אינן טעונים לחם אינו אלא אחר כפרה ר"ל אחר הקרבת התודה הראשונה שהיא העיקר אבל אם לא נקרב אחד מהן אלא הרי הן מצויות שתיהן היא ובנה או חליפתה או תמורתה שממירין אותה שתיהן טעונים לחם וכל זה בתודת חובה אבל תודת נדבה חליפתה ותמורתה טעונים לחם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה לפי שהוא מותר תודה. וכבר ידעת החובה היא במה שאומר הרי עלי ונדבה שיאמר הרי זו וכבר נתבאר זה פעמים:

וממה שראוי לזכור אותו בכאן שיעור השמן שנותנים בתודה ובנזירות לפי שזה לא נתבאר בתורה אבל הלכה למשה מסיני שיהא חצי לוג שמן לתודה ורביעית שמן לנזיר וכבר זכרנו שהתודה שלשה מינים מהן מצה צריך שמן רביעית חמץ אין צריך שמן ואותו חצי לוג חציו שהוא רביעית לרבוכה והרביעית הנשארת לחלות רקיקין כן רביעית של לחם הנזיר לחלות ולרקיקים שאין בקרבן אלא חלות ורקיקים כמו שבארנו

מסכת מנחות פרק ז משנה ה (ה) האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין כו' - המצוה השניה לפי שנאמר בה תודה מן החולין היא חובה ונתחייב בלחם והלחם ג"כ חובה ואינו יכול להקריב חובה ממע"ש כמו שיתבאר אח"ז:

ומה שאמר במצות השלישית והרביעית יביא ר"ל שמותר לו להביא כמו שאמר ואם הביא הכל מן החולין הרי זה משובח ולא חייבוהו במצוה ד' שיביא לחמה ממעות מע"ש ולא מעשר שני עצמו אלא כדי שיהיה הלחם הבא עמה ר"ל עם השלמים כמותן כשם שאין השלמים מן המעשר עצמו אלא ממעות המעשר ג"כ הלחם יהיה ממעות המעשר

מסכת מנחות פרק ז משנה ו (ו) מנין להאומר הרי עלי תודה לא יביא אלא מן החולין כו' - ענין הפסח שאינו בא אלא מן החולין למדו אותו מפסח מצרים שהיה חולין בלי ספק שלא היה באותו הזמן הקדש לפי שלא קדמה לו התורה ואמרו ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהו כל עבודות של חדש זה כזה מה פסח האמור במצרים אינו בא אלא מן החולין אף פסח האמור לדורות אינו בא אלא מן החולין וכבר ידעת שהאומר הרי עלי חייב באותו דבר מצד נדר וחייב באחריותו:

ומה שאמר והנסכים בכל מקום ואפילו באותן המצות שזכרנו שהתרנו לו במקצתן שיביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכים של אותה תודה מן המעשר לפי שהנסכים משמעות הפסוקים נוטה בהן שיהיו מאשר תשיג יד בעל הקרבן ובכך נבדל שנאמר והקריב המקריב קרבנו לה

מסכת מנחות פרק ח משנה א (א) כל קרבנות הציבור והיחיד באים מן הארץ כו' - דבר תורה בעומר ושתי לחם שלא יהיו אלא מן הארץ ומן החדש אמר רחמנא בעומר כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם וגו' ונאמר בשתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ונאמר בה והקרבתם מנחה חדשה לה' ונאמר עוד חג הקציר בכורי מעשיך אבל שאר קרבנות בעלי חיים וכן מותרות המנחות והנסכים יהיו מן הארץ ומחוצה לארץ ומן החדש ומן הישן:

וענין שניה להן שהוא פחות מהן ואין מצטרפים ליטול ממנה אלא על ידי הדחק:
ומה שאמר כל הארצות היו כשרות ר"ל כשרות להביא מהן סלת של מנחות יחיד ושל נסכים בין של יחיד בין של ציבור כמו שאמר בתחלת ההלכה

מסכת מנחות פרק ח משנה ב (ב) אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים כו' - אין מביאין לכתחילה סלת מהחטה הצומחת באשפות ולא בארצות הצמאים ולא בארצות שיש בהן אילנות מפני שאינן מוטעמים וניר הוא ההפוך שמהפכין הארץ ומניחין אותה שנה אחת ובשניה מהפכין אותה פעם שניה וזורעים אותה ומה שאמר מכניס ידו לתוכה ר"ל בתוך הסולת ואם יעלה בידו אבק בידוע שנשאר באותו הסולת קמח לפיכך מנפין אותו פעם שניה ומעבירים מעליה האבק והוא שאמר עד שינפה ונפה של הכלי שמנפים בו ועל הסולת הוא אומר אם התליעה פסולה וכן החטה שטוחנים ממנה הסולת על מנת שיתליע רובה וראייה לזה מה שנאמר תמימים יהיו לכם ונסכיהם שיהיו ג"כ הנסכים ר"ל הסלת והשמן והיין בתכלית השלימות במיניהם מסכת מנחות פרק ח משנה ג (ג) תקועה אלפא לשמן אבא שאול אומר שניה לה כו' - תרגום ולמדתם ותלפון כאילו אומר תקועה מלומדת להביא שמן שהיא רגילה לעשות שמן טוב והוא לשון עברי לפי שכבר נאמר מהשרש הזה מלפינו מבהמות ארץ וביארתי אותו מהתרגום כמו שיתבאר שענין אלף ולמד אחד הוא וכן מה שאמר למעלה אלפא לסלת זה ענינו שאלו הארצות היו בקיאין בהן לעשות סלת טוב. ואנפיקנון הוא השמן שקורין אותו הרופאים שמן ההוצאה והוא שסוחטים אותו מן הזיתים הפגים והוא מר בטעמו מסכת מנחות פרק ח משנה ד (ד) ג' זיתים ובהן ג' ג' שמנים הזית הראשון מגרגרו בראש הזית כו' - גרגר הוא גרגיר האחד וכבר זכרנו ביאור זה בזרעים וענין מגרגרו בראש הזית שמלקט אותו מן האילן גרגר גרגר עד שיהיה כולו מבושל והגרגרים תמימים ואח"כ כותש ונותנו בסל והשמן שמתמצה ממנו הוא השמן הראשון אח"כ טוען עליו קורת בית הבד והוא הנקרא קורה בשם מוחלט לפי שהענין מורה עליה ויהיה השמן שמתמצה ממנה הוא הב' אח"כ מוציאו מתחת הקורה וטוחנו ואח"כ טוען עליו הקורה פעם שניה וזהו השמן השלישי וכן עושין בשמן השני והוא שמוסקים כל הזיתים כאחת הטובים ושאינן טובים ושוטחין אותן בקרקע ובוררים מהן הטובים וכן עושים שמן שלישי והוא שנותנים אותן במעטן עד שיתעפש ומטען הוא הגומא שמתעפשים בה הזיתים והיא מלה עברית עטיניו מלאו חלב והם עצמות שיש בהם מוח דימה אותן למעטן לפי שהן רחבים וגדולות בחלולם ומהשם הזה נגזר הפועל ואמר עטיניו ואין הלכה כרבי יהודה מסכת מנחות פרק ח משנה ה (ה) ראשון שבראשון אין למעלה ממנו השני שבראשון כו' - כל מקום שהוא אומר שוין אין רצונו לומר בכל הדברים לפי שכבר אמרנו שאין ראוי למנורה אלא ראשון שבשלשתן ור"ל ושוין למנחות ואין יתרון לזה על זה אלא למי שרוצה מצוה מן המובחר לפי שכולן שלישי שבשלישי כשר למנחות אבל הרוצה היפה והטוב כבר ידוע מעלתן בשבחן מסכת מנחות פרק ח משנה ו (ו) ומנין היו מביאין את היין קרותים והטולים כו' - אליווסטן משומשים ר"ל שנותנים אותו בבדים תחת השמש עד שישבר כמו שעושים במצרים ושם השמש בלשון יוני כפי דברי קצת מפרשים יוסטן. ואין מביאין יין ישן והוא שכלו לו י"ב חדש לפי שהוא חם ומתחדש בו מרירות וסומך זה למה שנאמר אל תרא יין כי יתאדם:

מעושן ר"ל שאם היה לכלי ריח רע אותו היין היה בו הבל ריח רע ג"כ והוא הנקרא מעושן ואירע הרבה ממום הזה אצלנו ביינות המערב. ומבושל המבושל על ידי אש. ודליות הדליות הגבוהות מן הארץ על ערש של קנים:
ורוגליות הסמוכות לארץ כשאר הכרמים:
ומה שאמר העבודים ביארו שענינו שנעבדו שתי פעמים בכל שנה ועבודת הכרמים היא החפירה סביבות השרשים כמין גומות ולהשקותן ולהפך אותה העפר כולה כדי שיכנס בהן המים והאויר

מסכת מנחות פרק ח משנה ז (ז) לא היו כונסין אותו בחצבים גדולים אלא בחביות כו' - ריח נודף יעמיד ריחו מפני שיעלה הבלו במקום שהניח בראש הכלי ויעמיד ריחו ולא יתערב בו שום דבר ויעלה על פני היין כמין גרגרים וכן יארע זה ביינות הולכי דרכים והוא הנקרא קמחין דומים בלי ספק לגרגרי חטה וערביים קורין אותו קמחין ולא יארע זה אצלינו אלא במבחר היין ואולי לא יארע זה ביין של ארץ ישראל אלא בפחות שבהן:

וענין מה שאמר זרק את הגיד הקיש בקנה כן הוא זרק היין גיד של שמרים גזבר מקיש בקנה ר"ל שדוחה ומרחיק אותו ואינו מניחו להתמצות ואין הלכה כר' יוסי בר' יהודה. ומן הראוי שתדעהו שכל מי שהקדיש למזבח שום דבר מאלו שאמרנו שהן פסולים מסולת או שמן או יין או עצים שהקריבו שהם פסולין ג"כ למזבח לוקה מדרבנן כמו שלוקה מדאורייתא המקדיש בעל מום בבהמה לפי שדומה להן וכתוב בסיפרא בעל מום לא תקריבו אם משום בל תשחט הרי בל תשחט אמור למטן הא אינו אומר כאן לא תקריבו אלא משום בל תקדיש מכאן אמרו המקדיש בעל מום למזבח עובר משום ה' דברים משום בל תקדיש בל תשחט בל תקטיר מקצתו בל תזרוק את הדם בל תקטיר את החלב ונתחייבו באלו הלאוים לפי שכפל לשון המניעה בפרשיות של בעלי מומין ר"ל מומי בהמה ואמרו שלא באו לחזוק המצוה אלא כל אלו מהן לענין בפני עצמו ונאמר בתחילת אותה הפרשה כל אשר בו מום לא תקריבו וזה הוא המניעה מלהקדישו אח"כ נאמר תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו וזו היא המניעה מלשחוט אותו אח"כ נאמר לא תקריבו אלה לה' וזו היא המניעה מלזרוק דמו ואשה לא תתנו מהן המניעה מהקטיר אימוריו ונאמר אח"כ ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ואפי' קצת האימורין לפיכך המקדיש בעל מום עובר על כל אלו והוא חייב ודע זה:
ודע שהן היו גם כן בוחרין מקומות שמביאין משם קרבנות בהמה ועוף אע"פ שהן כשרין מכל מקום כמו שזכרנו וכן אמרו אילים ממואב כבשים מחברון עגלים משרון גוזלות מהר המלך

מסכת מנחות פרק ט משנה א (א) שתי מדות של יבש היו במקדש עשרון וחצי וכו' - כבר בארנו בתחילת דברינו שמנחת נסכים של פר ג' עשרונים ושל איל ב' עשרונים ושל כבש עשרון ומה שאמר בחביתי כהן גדול מודד ר"ל מחלק לפי שכבר בארנו בסוף הפרק הרביעי מהמסכת הזאת שהוא מביא עשרון שלם וחוצהו. ודע שחביתי כהן גדול נחלקין אחר בישולן וכבר זכרנו שהם י"ב חלות. ונתבאר בגמרא שהוא מחלק כל חלה בידו באומד. וכבר נתבאר בכאן שהוא מחלק אותו כחצי עשרון אז יהיה העולה בידינו מסדר עשייתו שהוא מביא עשרון ומחלקו כשהוא סלת כחצי עשרון כמו שנתבאר ולש כל חצי עשרון ועושה ממנו שש חלות ואופה כל הי"ב חלות בבת אחת ואח"כ מחלק כל חלה לשנים ומקריב הי"ב חצאין בבקר פיתין כזית כמו שזכרנו בפרק הששי והנותר בין הערבים ותהיה כל פתיתה מאותן פיתין כפולה עם שנים כמו שזכרנו שם אבל פיתי כל המנחות אע"פ שהם כזית כל אחת מהן כפולה על ד' כמו שבארנו בפרק הו' וזכור הענין הזה. ורבי מאיר אומר ג' מדות של יבש במקדש אחד חצי עשרון ואחד מכיל עשרון כשהוא מחוק ושלישי מכיל פחות מעשרון אבל אם סדרו הסולת בו כפי מה שאפשר להכיל יכיל עשרון וסמך זה למה שנאמר עשרון עשרון מלמד ששני עשרונות היו במקדש אחת גדוש לכל המנחות ואחת מחוק לחביתי כהן גדול וחכמים אומרים עשרון אחד בלבד ומחוק מודד בו והלכה כחכמים מסכת מנחות פרק ט משנה ב (ב) שבע מידות של לח היו במקדש הין וחצי ההין כו' - המדה הזאת שהוא ההין אין בידינו שום דבר למוד אותו בו וזהו מה שתפס ר"ש באמרו וכי מה ההין משמש ומשה רבינו עשה אותו במדבר ומדד בו השמן לשמן המשחה שנאמר ושמן זית הין לפיכך אמרו חכמים הואיל והיה במשכן הין לא יצא מן המקדש מעולם אותה המידה ור' שמעון אומר הואיל ואין בידינו דבר למוד אותו בו אין עושין אותו לפי שהכל מסכימין שאין עושין שמן המשחה עד שיכלה מה שעשה משה רבינו כמו שבארנו פעמים ודבר תורה בנסכים חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש. ועוד יתבאר אח"כ אי זה דבר מודדין בלוג וחצי לוג ורביעית לוג וכבר בארנו בתחילת המסכתא הזאת שיעור הלוג ושההין י"ב לוגין ודע שהרביעית הוא על נכון רביעית לוג וכבר זכרנו זה פעמים:

ופירוש שנתות דל"א פי' רשומין וכבר ביארנו זה ג"כ בפרק ג' מהמסכתא הזאת שהשמן המיוחד בחביתי כהן גדול הוא ג' לוגין ואין הלכה כרבי אלעזר ולא כר"ש

מסכת מנחות פרק ט משנה ג (ג) רביעית מה היתה משמשת רביעית מים למצורע כו' - ואמר במצורע ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים ואמר שלא יהא פחות מרביעית וכבר בארנו בפרק הז' מלאכת לחם תודה ולחם נזיר ושחצי לוג של תודה ורביעית של נזיר שבשמן הזה מושחין הלחם היא הלכה למשה מסיני ונאמר בסוטה ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ואמרו שהן חצי לוג:

ומן הראוי שתדע שאלו השני מידות ר"ל רביעית וחצי לוג לא היו כלי שרת ונמשחו בשמן המשחה מפני מי מצורע ומי סוטה מפני שאלו הדברים אינן מן העבודה ולחם תודה ג"כ ולחם נזיר בשחיטת זבח מתקדשין ולא (בזבח) [בשמן] שנמשחין בו החלות אבל היה חצי לוג מכלי שרת לפי שמודדין בו חצי לוג לכל נר ונר והרביעית ג"כ מכלי שרת הוא לפי שמודדין בו רביעית שמן לכל חלה מחביתי כהן גדול שהן י"ב חלות כמו שזכרנו שנסכיהן ג' לוגין כמו שבארנו בפרק הג' ולפיכך יהיה השמן רביעית לכל חלה וזה הענין מחזק ענין שעלה בלבי ולא מצאתי כתוב לסומכו עליו והוא כי מה שאמר בחביתי כהן גדול מורבכת תביאנה וכן נאמר בתודה סלת מורבכת והיא נקרא אצלם רבוכה והמלה הזאת אין לה גזרה כל עיקר ממה שיש בידינו מן הלשון אמנם נתחזקה דעתי בענין רבוכה שהוא רבוי השמן מאשר מצאתי מרבית השמן בחביתי כהן גדול ובמין רבוכה משאר מיני התודה כמו שזכרנו פירושו ודעתי נוטה שענין רבוכה היא ענין קלויה בשמן כמו שקולין דבר שנקרא בלשון ערב זו לאבי"ה ר"ל שצפה על פני השמן שקולין אותה בה ולכן הוצרך ריבוי שמן והוא שנאמר בשמן תעשה. ואשר הביאני לזה מה שאמרו בסיפרא בפי' ענין מלת מורבכת מלמד שכל מעשיה ברותחין והענין הזה הוא שיהא כל שמן שעושין עמה רותח והואיל והענין כן מה שאמר רביעית לכל אחד ר"ל שקולין אותה בה:
וכבר בארנו שההין י"ב לוגין וכשזכר לוגין שמן למנחה אמר ג"כ ששה לפר וגו' ואינו ר"ל שנמוד הנסכין בלוג אלא בחצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין כמו שזכרנו. ומה שאמרנו חצי לוג לכל נר מערב עד בקר והוא שצריך לתת בכל מה שיספיק לכל הלילה בפתילה בינונית והוא חצי לוג. דע שאם נתכבה אחד מהנרות שהפתילה והשמן שיש באותו הנר יחשב כולו כאילו הוא ישן ומסיר הפתילה והשמן ונותן שמן אחר חצי לוג ופתילה שלמה חדשה והוא מה שאמרו נר שכבתה נתישן השמן ונתישנה פתילה כיצד הוא עושה מטיבה ונותן שמן כמדה ראשונה ומדליקה. ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב

מסכת מנחות פרק ט משנה ד (ד) מערבין נסכי אילים בנסכי פרים נסכי כבשים כו' - העיקר שאם הקטיר מנחת נסכים מותר לו שיערב יינות הנסכים לכתחילה על מנת שיהיו הנסכי פרים כנסכי אילים כמו שנזכר ואם נתערבו מנחת נסכים קצתם עם קצתם יערב ג"כ היינות קצתן עם קצתן ואינו מותר לערב מנחות נסכים קצתם עם קצתם לכתחילה וכשנתערבה הסלת בסלת קודם בלילתה בשמן היא פסולה כמו שאמר אם עד שלא בלל פסל. וכבר אמרנו שהנסכין מותר להקריבן אחר הזבח לזמן ידוע ולפיכך אפשר בהן לערב של היום בשל אמש ואמרה תורה בכבש הבא עם העומר ומנחתו שני עשרונים וכבר זכרנו זה בתחילת המסכת הזאת מסכת מנחות פרק ט משנה ה (ה) כל המדות שהיו במקדש היו נגדשות חוץ משל כו' - המשנה הזאת לר' מאיר היא שנתבאר דעתו בתחילת פרק זה שהוא אומר עשרון ועשרון היה במקדש אחד גדושה ואחד מחוק כמו שבארנו. וענין גודשה לתוכו שנותנין לתוך אותו עשרון בחזקה כשהוא מחוק כשיעור שמחזיק העשרון האחד כשהוא גדוש וכבר זכרו ביאור זה ושאין הלכה כר"מ. וענין נעכר שבשעה שמודדין הדבר הניגר יפוץ ויוצא מן המדה מה שכבר היה בתוכה ונתקדש בלי ספק ומחלוקת באלו התנאים אינה אלא בסדר קדושתם איך היתה כשנמשחת בשמן המשחה והתולדה היוצא מדבריהם אין בה מחלוקת כמו שאתה רואה מסכת מנחות פרק ט משנה ו (ו) כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן כו' - כבר זכרנו פירוש ההלכה הזאת בהקדמה שעשינו למסכת הזאת. וכן אמרו בגמרא סוטה שהסבה בהיות החטאת והאשם אינן חייבין נסכים כדי שלא יהא קרבנו מהודר והוא הסבה בהיות מנחת חוטא בא בלא שמן ולא לבונה ואמרו אבל חטאת מצורע ואשמו טעונים נסכים לפי שאין באין על חטא אבל חטאת נזיר אינה חייבת נסכין לפי שהם אמרו נזיר חוטא הוא כמו שבארנו בפ' אבות וזו היא ראיית הטעם שאמר ר"ש והעיקר שאמרנו עליו הוא מה שזכרנו ביאור שכל הבא נדר ונדבה טעון נסכים מסכת מנחות פרק ט משנה ז (ז) כל קרבנות הציבור אין בהם סמיכה חוץ מן הפר כו' - כתוב בסיפרי סמיכה אינה נוהגת אלא בקרבן יחיד וזהו שנאמר וסמך ידו על קרבנו ומה שאמר בכאן פר הבא על כל המצות ר"ל פר העלם דבר לפי שהוא ג"כ יבא על המצות כמו שבארנו במסכת הוריות אע"פ שרוב מה שקורין השם הזה הוא לפר העלם [דבר] של כהן משיח אבל על דרך הרחבת לשון בשמות יקרא ג"כ פר העלם דבר של ציבור פר הבא על כל המצות והתורה אמרה עליו וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר ונאמר בסיפרי יכול כל הזקנים ת"ל העדה המיוחדים שבעדה וכמה הן נתבאר שם שהם ג' וזה המין נכלל במה שאמרנו בתחילת סנהדרין סמיכת זקנים בג' כולל הסמיכה הזאת ומינוי השופטים שביארנו שם והתורה אמרה ג"כ בשעיר המשתלח וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי. וכבר אמרנו בפרק הה' מהמסכתא הזאת שאין לציבור אלא השתי סמיכות אמרו גמירי שתי סמיכות בציבור ואתה רואה אותן דבר תורה וענין המאמר הזה שהקבלה בידינו שאין סמיכה בשום פנים בקרבנות ציבור אלא באלו הנזכרים בפסוקין ואין אנו לומדין מהן לזולתם בקרבנות ציבור באחד מי"ג מידות כמו שלמדנו משפטי שעירי עבודת כוכבים מפר כהן משיח כמו שזכרנו ביאורו ונאמר בספרא ג"כ קרבנו לרבות כל בעלי קרבנות לסמיכה ואמרו שהבכור ומעשר בהמה ופסח אינן חייבין בסמיכות שנאמר קרבנו ר"ל הדבר שחייב לעשותו כמותו קרבן לא הבכור והמעשר והפסח ואין הלכה כר"ש מסכת מנחות פרק ט משנה ח (ח) הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן סומא כו' - אמרה רחמנא בתחילת הצווי על הקרבנות דבר אל בני ישראל ואמרו ז"ל בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין ונאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ואמרו ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו ולא יד אשתו ואמרו בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכין אבל חרש שוטה וקטן אינן בעלי שכל ונאמר בפר העלם דבר וסמכו זקני העדה וכבר נתבאר בהוריות שהם הסנהדרין ר"ל סנהדרי גדולה ואין ראוי להיות בסנהדרין סומא כמו שנתבאר בסנהדרין ולמדנו סמיכת יחיד מסמיכת ציבור כמו שאינה בסומא כך כל סמיכה לא תהא בסומא:

ומה שאמר שירי מצוה לפי שאם לא סמך כבר כפר אבל מעלה עליו כאילו לא כפר ונאמר בשעיר המשתלח וסמך אהרן את שתי ידיו ואמר בנין אב לכל (שתי) סמיכות שיהיו בשתי ידים ותיכף לסמיכה שחיטה שתהא סמוכה ולא יהיה ביניהם איחור והוא טעם מה שאמר ובמקום שסומכים שוחטים וכל זמן שסומך חוץ לעזרה חוזר וסומך במקום שחיטה עד שיסמך שחיטה לסמיכה ולא יפסיק ביניהן מעשה אחר שנאמר וסמך ושחט

מסכת מנחות פרק ט משנה ט (ט) חומר בסמיכה מבתנופה ובתנופה מבסמיכה כו' - כל אלו מבוארות וכבר זכרנו אלה העיקרים במסכת הזאת וידעת שהמנחות יש מהן שהן טעונות תנופה אע"פ שהמנחות אינן מבעלי חיים מסכת מנחות פרק י משנה א (א) רבי ישמעאל אומר העומר היה בא כו' - קצירת העומר אינה אלא ליל י"ו בניסן כמו שיתבאר ולפעמים יהיה יום שבת וכבר זכרתי לך שכל חובות שקבוע להן זמן דוחין את השבת ואת הטומאה ומה שחייב הכתוב שיקצרו אותו בשלשה כדי שיגמר מעשהו במהרה כמו שיתבאר אחר כך והלכה כחכמים מסכת מנחות פרק י משנה ב (ב) מצות העומר לבוא מן הקרוב לא ביכר הקרוב כו' - העיקר בידינו אין מעבירים על המצות והענין נזדמנה לאדם מצוה לא יניח אותה כדי שיתעסק לעשות מצוה אחרת ולפי העיקר הזה נתכוונו להביא העומר מן המקום הקרוב יותר לירושלים כדי שלא יניח זה הראוי למצוה וילך לבקש זולתו ואז יעבור ממצוה למצוה ואין דבר זה מותר מסכת מנחות פרק י משנה ג (ג) כיצד היו עושים שלוחי בית דין יוצאים מערב יו"ט כו' - אמר רחמנא בעומר ממחרת השבת יניפנו הכהן וענין צדוק וביתוס כבר ביארתי אותו בתחילת אבות והם מאמינים ששבת הנזכר בכאן הוא שבת בראשית ותהיה קצירת העומר מוצאי שבת והקרבתו יום ראשון הכרח כמו שמאמינים הכותים והמינים עד היום הזה וארז"ל כי מה שנאמר בכאן ממחרת השבת שהוא אחר יו"ט שבמוצאי יו"ט ראשון של פסח תהא הנפת העומר ונאמר וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' תמימות תהיינה ולא תהיינה תמימות אלא א"כ מתחיל למנות מתחילת הלילה לפי שתחילת היום מתחילת לילה ונאמר מהחל חרמש בקמה וגו'. וזו ראיה שקצירת העומר בלילה כמו שהיה מסורת בידינו: (ג) קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה היו כו'. בא לו לעשרין ונתן שמנו ולבונתו יצק ובלל כו' - הפירוש המקובל שאין עליו מחלוקת כי מה שנאמר ואם תקריב מנחת ביכורים לה' ירמוז למנחת העומר ומלת אם בכאן אינה רשות אלא היא סמוכה ויהיה פירושו וכשתקרב מנחת ביכורים תהא אותה מנחה אביב קלוי באש ורבי מאיר אומר שלא יהא קלוי אלא שיגע באש וע"כ חייב לחרך אותן בשבלים. וחכמים אומרים שלא יגישו אותן באש קודם שידוש אותן לפי שהוא מתלחלח ובשעת הדישה יתפרד ויפסד אבל קולין אותן אחר דישתו בכלי שקולין בו ויהא הכלי נקוב והוא הנקרא אבוב כמו שתראה בכלי אבוב של קלאים:

ורבי עקיבא [אומר] אף על פי שקוצר הכל אין כוונתו אלא בעומר וע"כ חייב הנותר לפי דעתו במעשר וחכמים אומרים כי מאחר שנגמרה מלאכתן והוא נדון כהקדש אינו חייב במעשרות כמו שביארנו במקומות מסדר זרעים וזה שאמר ונתן עליו שמנו ולבונתו לא יהא אלא ביום רוצה לומר יום י"ו בניסן. ודע שזה העומר הוא העומר של שעורין וכבר זכרנו זה הענין ויש לו רמזים בתורה מכלל שקרא אותו מנחת ביכורים ונקרא שתי הלחם ביכורים. וביאר זה ואמר ביכורי קציר חטים וזו היא ראיה על שהביכורים שקדמו להם לניסן אינם אלא ביכורי שעורין והעיקר שעליו אנו סומכין בזה היא קבלה בידינו ואין הלכה כרבי מאיר ולא כרבי עקיבא

מסכת מנחות פרק י משנה ה (ה) משקרב העומר יוצאין ומוצאין בשוקי ירושלים כו'. משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקים כו' - ר"מ אומר אינו מותר להן לצאת לשוק בקלי וקמח קודם הקרבת העומר שמא ישכחו ויאכלו ממנו קודם הקרבה ולפיכך אמר שלא ברצון חכמים:

ור' יהודה אינו חושש לזה ולפיכך אמר ברצון חכמים והלכה כר' יהודה:
ונאמר באיסור אכילת החדש שני כתובין נאמר עד עצם היום הזה ונאמר עד הביאכם את קרבן אלקיכם כשהיה בית המקדש קיים לא נאסר אלא קודם הקרבן ומשקרב העומר מותר לאכול חדש והרחוקים אוכלין אחר חצות יום י"ו לפי שודאי אצלם שבאותה שעה כבר נקרב העומר כמו שאמר מפני שיודעים שאין ב"ד מתעצלים בו ולכן צריכין אנשים שישמרום חצות יום ירושלים לא חצות אותן המקומות לפי שאיפשר שיהיה מוקדם או מאוחר וזה ידוע מחכמת אורך הארצות כמו שהוא מפורסם אצל בעלי התכונה אבל אם אין שם מקדש איסור חדש יום הנף כולו ר"ל יום י"ו שנאמר עד עצם היום הזה והעיקר בידינו עד ועד בכלל ואין חולק רבן יוחנן על זה:

ומה שאמר התקין ר"ל שלמד בני אדם הדין הזה המקובל וחזק אמונתו בו וזהו ענין מה שאמרו מה התקין דרש והתקין:

ודעת ר' יהודה על הענין שהוא מותר מן התורה אלא שאיסורו מדרבנן דרך תקנה ולפיכך אמר והלא מן התורה הוא אסור ואינו כמו שעלה בדעתו רק הכל מסכימין שאם אין שם מקדש עצמו של יום אסור מן התורה

מסכת מנחות פרק י משנה ו (ו) העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש כו' - ענין מתיר במדינה שהוא מתיר לאכול הדבר שמותר לאכלן בכל המקומות והוא החדש והוא דבר תורה כמו שהקדמנו:

וענין מה שאמרו שתי הלחם במקדש שהוא מתיר להביא מן החדש הדברים שמביאין למקדש שאחר הקרבת שתי הלחם מותר לו להביא איזהו מין שירצה מהמנחות אבל קודם שתי הלחם אינו מותר להביא מנחה מן החדש לכתחילה לפי שאמר בשתי הלחם והקרבתם מנחה חדשה. ומה שאמר שאם עבר והביא קודם לעומר לא יצא וקודם לשתי הלחם הביא יצא לפי שאין מותר לשום אדם לקצור קודם קצירת העומר כמו שיתבאר עכשיו ואחר קצירת העומר מותר לקצור לכל אדם כל מה שירצה

מסכת מנחות פרק י משנה ז (ז) החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל כו' - כבר ביארנו פעמים שהכוסמין חטה מדברית ושבולת שועל ושיפון שני מיני שעורים. וכבר ביארנו בתחילת חלה שאלו המינים בלבד הם נקראים לחם ומצטרפין זה עם זה עד שיהא מכולן שיעור חלה ונאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו' כמו שנאמר בחלה והיה באכלכם מלחם הארץ וכתוב בסיפרי ראשית קצירכם שתהא תחילה לכל הנקצרים ר"ל מנחת העומר לפיכך אינו מותר לקצור שום דבר מחמשת המינים קודם קצירת העומר. והוא ענין מה שאמר השרישו מותר לקצור אותו אחר קצירת העומר. ומה שהוא גרגרים מפוזרים בארץ בשעת קצירת העומר ונקצר ואותן הגרגרים לא השרישו ואחר כך השרישו אינן מותרים לקצור אותן עד שקוצרים העומר מהשנה הבאה וכבר זכרנו זו ההלכה בעצמה בתחילת מסכת חלה מסכת מנחות פרק י משנה ח (ח) קוצרין בית השלחים שבעמקים אבל לא גודשים כו' - ואמר וקצרתם את קצירה וגו' וממה שנאמר וקצרתם אין מביאין ראיה שמותר לנו לקצור קודם העומר וממה שנאמר ראשית קצירכם ראיה על שאין קוצרים לפניו שום דבר ואמרו בהכרעת הענין הזה ממקום שאתה מביא אין אתה קוצר ממקום שאין אתה מביא אתה קוצר ולפי שאין מביאין העומר מבית השלחים כמו שנתבאר בפרק ה' מותר לקצור מאותן המקומות קודם קצירת העומר אבל אין דשין אלא אחר הקרבת העומר והוא מה שאמר אבל לא גודשין ושחת קצי"ל בלע"ז ובערבי:

והביא שליש ר"ל שלא נגמר השליש האחרון ליגמר בישולו:

ור' יהודה מבאר הדברים הראשונים ולפיכך אין הלכה כר"ש מסכת מנחות פרק י משנה ט (ט) קוצרין מפני הנטיעות מפני בית האבל מפני כו' - מפני הנטיעות הוא שיכוין בשעת קצירה להתרחק מהאילנות כדי שלא יפסיד וכן מותר לו לקצור לעשות מקום בית האבל או בית מדרש לפי שהוא מצוה שנאמר קצירכם ולא קציר מצוה ר"ל שקציר מצוה מותר מלפני העומר: וצבתים מן האגודות הקטנות ומקבצין הצבתים קצתם לקצתן ועושים מהן אלומות גדולות והן נקראין כריכות וכבר נתבאר זה בי' מעירובין מסכת מנחות פרק יא משנה א (א) שתי הלחם נלשות אחת אחת ונאפות אחת כו' - אלו המלאכות כולן קבלה וכן הגידו שהיו עושין אותן מימות משה עליו השלום ועד ימיהם:

ודפוס הוא ידוע ונקרא טפוס והיו ללחם הפנים ג' טפוסין אחד שנותנין אותן בו כשהוא עשוי והב' שאופין בתנור עד שהיה עומד בין שני אוירין וג' שנותנים אותן לכשיצא מן התנור

מסכת מנחות פרק יא משנה ב (ב) אחד שתי הלחם ואחד לחם הפנים לישתן כו' - הסבה שמחמתה מותר ללוש אותם חוץ לעזרה ולא יהא מותר לאפות אלא בעזרה לא נתבארה בגמרא רק נתקשה למה הוצרכו לאפות בעזרה ולא הוצרכו ללוש וכבר בארנו שבית פגי בית מחוץ לעזרה היה מוכן לבשול המנחות כפי הנראה לעין ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' שמעון מסכת מנחות פרק יא משנה ג (ג) חביתי כהן גדול לישתן ואפייתן בפנים ודוחות כו' - כבר ביארנו פעמים שזה הכלל שאמר רבי עקיבא אמת לא ישתבש בשום פנים בשום דבר מכל המצות מסכת מנחות פרק יא משנה ד (ד) כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים ואין כו' - יש בהם מעשה כלי בפנים ואינם צריכין כלי שרת אלא בפנים כמו שזכרנו וזה המאמר מחובר במה שאמר שלחם הפנים מותר ללוש אותן בחוץ ונאפה בפנים ומה שאמר כיצד הוא שאל על סבת היות לחם הפנים נאפת בדפוסים ואמר שסיבת זה שיהא בעל שטחיהם מששה רוחות וכן שתי הלחם:

ומה שאמר זד"ד הוא סימן לצורות שתי הלחם שבאורך כל אחד משתיהן שבע טפחים וברוחב ארבע טפחים ובגובה ד' אצבעות והסימן בצורת כל חלה מלחם הפנים יהיה זה:

ומה שאמר שיהא לו פנים הרבה רוצה לומר שמקיפים אותה ו' טפחים כמו שבארנו מסכת מנחות פרק יא משנה ה (ה) השולחן ארכו עשרה ורחבו חמשה לחם הפנים כו' - השולחן אמרה תורה עליו אמתים ארכו ואמה רחבו רבי יהודה אומר אמת כלים בת חמשה טפחים ור"מ אומר כל אמה שנזכרת בתורה או בדברי חכמים הוא בת ששה טפחים זולתי מזבח הזהב וקרן מזבח החיצון והסובב והיסוד לפי שהן בת חמשה כפי מה שנבאר בג' ממידות והלכה כר"מ וכשנותנין הלחם על השולחן כמו שאמר רחב החלה לאורך השולחן יהיו במלא השולחן שתי חלות אחר שכופלין קצותם כמו שזכר אח"כ נותן שתיהם למעלה מן השתים עד שיהיו מן הי"ב חלות ב' מערכות ו' בכל מערכה כל אחד ואחד על חבירתה והוא מה שאמר שכל שתים המערכות שש המערכת והביא ראייה ועליו מטה מנשה שהוא בסמוך לו וקרוב ממנו וכן מה שנאמר בלבונה על בסמוך והלכה כאבא שאול מסכת מנחות פרק יא משנה ו (ו) ארבע סניפין של זהב היו שם מופצלין מראשיהן כו' - ב' סניפין כאלו שבצד זה מהשלחן והשני שהמצד השני היו של זהב וכן כל הכ"ח קנים שמהם י"ד לכל סדר וסדר היו זהב:

אורך השלחן שנים עשר טפח ורחבו ששה טפחים אמר רחמנא בשלחן ועשית קערותיו אלו דפוסים וכפותיו אלו בזיכין וקשותיו אלו סניפין ומנקיותיו אלו קנים והיו י"ד לכל סדר כמו שאני אבאר. נותנין החלה אחת על השולחן על הסדר שזכרנו אח"כ יהיה עליו ג' קנים מאותן הקנים ועל הקנים חלה אחרת ואח"כ ג' קנים ועליהן חלה שלישית אח"כ ג' קנים ועליהן חלה רביעית אח"כ ג' קנים על החלה הרביעית ועליהן חלה חמישית אח"כ ב' קנים על החלה החמישית ועל שני הקנים החלה הששית שאין עליה אלא אחת בלבד ואלו הקנים יכולין להסירן ערב שבת וכן מחזירין אותן מוצאי שבת ולפיכך אין דוחין את השבת הואיל ואפשר לעשות שלא בשבת כל הכלים לאורך הבית זולתי הארון שארכו לרחב הבית והיה מונח בקדש הקדשים כזו הצורה ומן הצורה הזאת יתבאר לך מקום השולחן ומקום המנורה ומזבח הזהב באיזה מקום היה מן ההיכל ואיך היה מונח כל אחד מהן ושמזבח הזהב חוץ למקום השלחן והמנורה ושיעור הרחקתו מן המנורה כשיעור הרחקתו מן המזבח (נ"א הצפון

מסכת מנחות פרק יא משנה ז (ז) שני שולחנות היו באולם מבפנים על פתח כו' - כבר ידעת שסדור הלחם יהיה ביום השבת שנאמר ביום השבת ביום השבת יערכנו הכהן וגו' ויום השבת יאכל אם לא ימנע הצום ומחלקים לחם הפנים בין משמרה הנכנסת ומשמרה היוצאת כמו שביארנו בסוף סוכה וכשתעיין כל קרבנות יום הכיפורים לא תמצא בהן מה שיאכל זולתי שעיר חטאת הנעשה בחוץ כבר נתבאר בחמישי מזבחים שהחטאת תאכל ליום ולילה עד חצות ואם חל יום הכיפורים בששי בשבת אי אפשר לאכול שעיר חטאת ליל שבת מבושל לפי שאין מותר לבשלו לא ביום הכיפורים ולא ביום השבת:

ואמר שהבבלים היו אוכלין אותו חי בלי בשול מפני שאיסטומכתם חזקה זהו מה שאמר מפני שדעתן יפה וזה דוחה טענת מי שכופר ומאמין שיום הכיפור לא היה מעולם לא ביום ו' ולא ביום ראשון אע"פ שכל מה שאמר מזה במשנה על דרך התנאי שאם חל כבר אמרה המשנה הלכה למעשה שבבליים היו אוכלים חי ולפיכך אין ראוי להיות בכאן מחלוקת וא"א ג"כ לומר שזה הענין שלא נהיה כמוה והרבה דברים יש בגמרא שמחזיקים זה וסוף הענין מסור בראיה בזמן שיש שם ב"ד כמו שבארנו בראש השנה ודע זה

מסכת מנחות פרק יא משנה ח (ח) סדר את הלחם בשבת ואת הבזיכים לאחר שבת כו' - דין לחם הפנים לערכו ביום השבת על השולחן ונותנין עמו שני בזיכי לבונה באותה שעה ג"כ ומניח הכל עד שבת הבאה ומוציאין הלחם והבזיכין ונותן אחרים ומקטיר הבזיכים שהוא יום השבת ג"כ ואוכלין הלחם וכל זה דבר תורה ולפיכך אמר סידר הלחם בשבת כמצותם וסידר הבזיכים אחר השבת ומניח הכל עד שבת הבאה והקטיר הבזיכים שנתן עם הלחם ראשון אותו הלחם פסול ואפי' נתקדש וע"כ אין בו דיני נותר ופיגול וטמא לפי שאינו קדוש וכן אם סידר לחם ובזיכים לאחר שבת והקטיר הבזיכים לאחר שבת הבאה שהלחם ג"כ אינו נפסל ולפיכך לא יקטיר הבזיכים בשבת הבאה ומניח אותו לשבת הבאה כדי שתעבור השבת על הבזיכים והלחם ואז מקטיר הבזיכים בשבת שלישית שהוא יום י"ד לסדור הלחם והבזיכים לפי שיום ראשון יהיה זה ומותר היה לאוכלו מיד ולא יפסל אם נשאר על השולחן והוא מה שאמר שאפי' היה ימים על השולחן אין בכך כלום מסכת מנחות פרק יא משנה ט (ט) שתי הלחם נאכלות אין פחות משנים ולא יותר כו' - כבר נתבאר במסכת ביצה ששני ימים טובים של ר"ה קדושה אחת וכבר זכרנו אותו לך בעירובין ונתבאר בביצה ג"כ שאין אופין ומבשלין בי"ט אלא מה שיאכל באותו היום בלבד ואין הלכה כרשב"ג מסכת מנחות פרק יב משנה א (א) המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא כו' - אמר רחמנא ואם כל בהמה [טמאה] אשר [לא] יקריבו ממנו קרבן וגו' וצוה לפדותה ואמר שהפסוק הזה אינו אלא בבעלי מומין שיפדו ראיה על זה מה שנאמר לא יקריבו ממנה קרבן שאלמלא נתכוון לבהמה טמאה בידוע שאינה נקרבת וכבר בא הכתוב באותה פרשה ר"ל פרשת ערכין על פדיון בהמה טמאה שנאמר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ולפי שקרא השם בעל מום בפסוק הזה טמא והתיר פדיונו אפשר שיעלה בדעתינו שפודין ג"כ מה שנטמא מן המנחות והנסכים לפיכך הודיענו שאין מותר שלא נאמר פסוק זה אלא על הבהמה בלבד כשתהא בעלת מום כמו שאמרנו וממה שאמר שהיא נפדית אם נטמאה קודם שנתנה בכלי שרת תבין שאין מותר לפדותן כשאינן טמאין ואפי' קודם שיתקדשו בכלי שרת מסכת מנחות פרק יב משנה ב (ב) האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת כו' - כבר נתבאר בסוף פרק ה' ממסכתא זו ההפרש שבין מחבת ומרחשת כן זכרנו בשלישי ענין שתי מנחות שנתערבו ושאר ההלכה הזאת מבוארת ואינה צריכה פירוש מסכת מנחות פרק יב משנה ג (ג) הרי עלי מנחה מן השעורין יביא מן החטים כו' - ר"ש אומר בגמר דבריו אדם נתפס והואיל וגמר דבריו שלא כראוי לא נתחייב שום דבר וכאילו לא נדר ודע שזה האיש שנדר כ"ז שאמר דעתי היה שהדברים שאמרתי מספיקין שאם לא היה כן לא נתחייבתי בשום דבר אינו חייב כלום ואין דברי חכמים במשנה הזאת אלא באיש שאומר אילו ידעתי שאין שם מנחה אלא על סדר זה לא נתחייבתי כך אלא כפי הראוי נתחייבתי זהו מחויב להשלים הקרבן. והעניין מבואר כמי שאומר הרי עלי מנחה ואח"כ מתנה תנאי מפסיד כמו שזכר הרי הוא מבטל התנאי כמו שבארנו אבל כל זמן שמוסיף ואמר הרי עלי מנחת שעורים בלא שמן ולבונה הרי עלי מנחה חצי עשרון אינו חייב כלום (כלומר) לדברי הכל שלא חייב עצמו במצוה ואין הלכה כר"ש מסכת מנחות פרק יב משנה ד (ד) מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא כו' אין מתנדבין לוג שנים וחמשה אבל מתנדבין כו' - אם תעיין בהקדמה שהקדמנו במסכת זבחים תמצא מוסף י"ט הראשון של חג י"ג פרים וב' אילים וי"ד כבשים ואם היה יום שבת מוסיפין על זה שתי כבשים מוסף שבת ועל כל פנים צריך שני תמידין שחייבין לכל יום וכל אלו עולות וכשתחשוב במנחת נסכים הראויה לכולן ג' עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל עשרון לכבש יעלה מספר כולן ס"א עשרון. ושיעור מקוה ארבעים סאה כמו שיתבאר במקואות והסאה ששה קבין והקב ד' לוגין והלוג ד' רביעית והקורטוב שתי שמינית הרביעית וטעם ר"ש ודאי אמת אע"פ שכבר זכרנו בפרק השמיני של מסכת זו שבלילה אינה מעכבת על מנת שתהא המנחה מועטת עד כדי שאם רצה לבלול אותה שיוכל לבלול אבל היתה מרובה עד שאי אפשר לבלול אותה בבת אחת על כל פנים צריכה בלילה והוא מה שאמר במקומות מן הגמרא כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת אותו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת אותו. וכבר ביארנו פעמים שנסכי כבש שלשת לוגין ונסכי איל ארבע ונסכי שור שש ולפיכך אי אפשר לאדם שיביא נדבה לוג ולא שנים שאין בידינו שיעור זה במצות לגבי המזבח ואל יתנדב ג"כ ה' לוגין לפי שהן פחות מנסכי שור ואינן ראויין לנסכי שתי בהמות אבל ששה לוגין הן כדי נסכי שור ומששה ולמעלה ראוי ליותר מבהמה אחת לפי ששבעה לוגין הן כדי נסכי כבש ונסכי איל וח' לוגין כדי נסכי ב' אילים ותשע כדי נסכי שור וכבש או כדי נסכי ג' כבשין וי' לוגין כדי נסכי שור ואיל או שני כבשים ואיל וי"א לוג כדי נסכי שני אילים וכבש והין שהוא י"ב לוג כדי נסכי שני שורים או ג' אילים או ד' כבשים וכן תמצא תמיד איזה חשבון שיעלה בדעתך אפי' עולה למה שאפשר מכוון לנסכי מספר בהמות על דרך שהמשלנו מסכת מנחות פרק יב משנה ה (ה) מתנדבין יין ואין מתנדבין שמן דברי ר"ע כו' - תאמר בשמן שאינו קרב בפני עצמו לפי שאינו נקרב לבדו אלא עם הסולת כמו שזכרנו ואמר רחמנא אשר יקריבו ממנו קרבן לה' ואמרו הכל באין בשותפין חוץ מן המנחה שנאמר בה נפש הוא מה שנאמר ונפש כי תקריב מנחה ועל כן אינה משתתפת בעשרון אחד ופרידה אחת תור או בן יונה שמקריבין אותו שנים או יותר משנים. וכבר בארנו בחמישי מזבחים שהלכה שמנתדבין יין ושמן וכן מתנדבין מנחת נסכים איזה שירצה מן השלשה שיעורין הראוי. וכבר בארנו בעשירי מזבחים איך נקריב יין ושמן כל אחד בפני עצמו מסכת מנחות פרק יג משנה א (א) הרי עלי עשרון יביא אחד עשרונים יביא כו' - הרי זה על כל החלות אע"פ שהוא מבואר מחמת עניין השלישי והוא שאם יביא ששים לפי שהוא גדול שבמנחות יחיד בכלי אחד כמו שנתבאר בפרק שלפני זה וענין מיוחדת שאינה סמוכה לדבר אחר רק קרא אותו הכתוב מנחה (שם מנחה) שם מוחלט אבל זולתם מן המנחות סמוכה מנחת מרחשת מנחה על המחבת מאפה תנור ואין הלכה כרבי יהודה מסכת מנחות פרק יג משנה ב (ב) מנחה מן המנחה יביא אחת מנחות מין כו' - חמשתן חמשת מינין והן מנחת הסולת והמחבת והמרחשת ומאפה תנור והן שני מינין חלות ורקיקין. ומה שאמר מאחד ועד ששים הוא שיביא עשרון בכלי אחד ושני עשרונות בכלי אחר וכן על הסדר מוסיף אחד עד שיביא ששים מנחה בששים כלים בכלי הראשון עשרון ובאחרון ששים לפיכך יהיה מניין כל העשרונות אלף תת"ל עשרון ואין הלכה כרבי מסכת מנחות פרק יג משנה ג (ג) הרי עלי עצים לא יפחות משני גזירין לבונה כו' - אמר רחמנא אדם כי יקריב מכם קרבן ואמר עזרא ולקרבן העצים קרא אותו קרבן ע"כ אם יחייב עצמו בעצים למזבח נתחייב בהן כשאר הקרבנות ואין פחות משני גזירין מפני שאי אפשר כל יום משני גזירין להוסיפן על המזבח וא"א שיהא פחות מזה שנאמר וערכו ובער עליה הכהן עצים וערכו עצים על האש ומיעוט רבים בלשונינו שנים מסכת מנחות פרק יג משנה ד (ד) הרי עלי זהב לא יפחות מדינר זהב כסף לא כו' - זה לבדק הבית ע"ש שיאמר לשון מטבע אבל אם לא זכר מטבע יכולין אנו לומר אפשר שבחתיכה של זהב או של כסף נתחייב מסכת מנחות פרק יג משנה ה (ה) הרי עלי יין לא יפחות משלשה לוגין שמן לא כו' - כבר ידעת שהפחות שיש בנסכים הוא נסכי כבש שהוא ג' לוגין והפחות שבמנחה עשרון והוא צריך לוג שמן כמו שבארנו פעמים ורבי נוטה אל הפחות שיהיה מן השמן במנחת נסכים והן ג' לוגין שבוללין בהן עשרון לכבש:

ויום מרובה הוא יום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת וכשתחשוב הנסכים שחייבין לאותן הקרבנות שמקריבין ביום ההוא תמצא י"ב הין פחות שליש הין והן ק"מ לוג וכשיעור הזה מקריבין מן היין וכמוהו ג"כ יהיה השמן שבוללין בו ס"א עשרון שמקריבין ביום הזה כמו שנתבאר בפרק שלפני זה ואין הלכה כרבי

מסכת מנחות פרק יג משנה ו (ו) הרי עלי עולה יביא כבש ר"א ב"ע אומר תור כו' - במקומו של ת"ק לא היו קורין שם עולה מוחלט אלא עולת בהמה ופחות שתהא כבש ובמקומו של ר"א בן עזריה קורין שם עולה מוחלט ואפי' לעולת העוף ועל כן אמר תור או בן יונה ושם עולה נופל על כבש ועל עזים. וזה שאמרו שאם יולד ספק יביאו מזה המין הגדול והקטן שבו אין זה אלא דעת רבי שאומר שהמתנדב קטן והביא גדול לא יצא ועל כן צריך אל קטן וגדול אבל חכמים אומרים שהוא מביא הגדול מאותו המין אם נולד הספק והלכה כחכמים ואין אנו צריכין לשנות לך שעולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים מאיזה מין שתהא לפי שכבר שזכרנו לך זה מסכת מנחות פרק יג משנה ז (ז) הרי עלי תודה ושלמים יביא כבש פירשתי כו' - זה לפי שהשלמים נקרבים מן הזכרים והנקיבות והוא ג"כ דעת רבי אבל דעת חכמים שאם אמר מן הבהמה ואיני יודע מה שפירשתי מקריב פר ואיל ופרה ורחל שעיר ושעירה והלכה כחכמים מסכת מנחות פרק יג משנה ח (ח) הרי עלי שור יביא הוא ונסכיו במנה עגל כו' - אלו הדמים הם הדמים הבינונים לאלו הדברים באותו זמן באותן ארצות וכבר אמרנו שאין הלכה כרבי מסכת מנחות פרק יג משנה ט (ט) שור זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו כו' האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משוורי הקדש כו' - רבי חולק על כל העניינים שאמרנו בהלכה הזאת לפי שדעתו שהנדר מקריבין אותו עצמו ואם נסתאב יביא בדמיו כמוהו ואין הלכה כרבי מסכת מנחות פרק יג משנה י (י) הרי עלי עולה יקריבנה במקדש ואם הקריבה כו'. הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו כו' - שמעון הצדיק ע"ה שממנו קבלנו הכל כמו שבארנו בתחילת הספר הזה כשחננו ה' ארך ימים והשקט הניח שני בנים שם האחד חוניו ושם השני שמעי והוא הגדול אבל חוניו היה יודע יותר בענייני העבודה וצוה ע"ה למנות חוניו הקטן כהן גדול תחתיו ופשט חוניו בגדי המעלה הזאת והלבישם לשמעי אחיו ומינהו כהן גדול תחת אביו ואח"כ נתחרט על מה שעשה וחשב בלבו להרוג שמעי אחיו כדי שיחזור אל המעלה לפי שאי אפשר לו לחזור כמו שידעת מיסודי תורתינו שכל העולה במעלה ממעלות התורה אין מורידין אותו לעולם אלא בסיבה שיתחייב מחמתה להורידו שמעלין בקודש ולא מורידין ולא יהיה כהן גדול אלא אחד בכל העולם לפיכך ביקש תחבולות על שמעי אחיו ואמר לו בא ואלמדך סדר העבודה וארגילך בה הלביש אותו בגד שאין הכהנים רגילים ללבוש וחגר אותו המיין שאינו מן המלאכה הידועה וג"כ היתה צורת הבגד המיין מאותן שלובשות הנשים באותו זמן והגיש אותו למזבח ללמדו איך יעבוד לא שיגע בשום עבודה מן העבודות מפני שאסור בעבודה מחוסר בגדים כמו שהודעתיך אח"כ הניח אותו וירד מאתו אל הכהנים שבמקדש ואמר אחי זה יש לו חשוקה שהוא מזנה עמה וזה הבגד שעליו הוא בגדה והמיין שלה מפני שנשבע לה שיום שיתמנה כהן גדול שילבש בגדיה ויקרב בהן למזבח כדי שתכיר גודל אהבתו אותה והנה קיים לה מה שיעדה קצפו המון הכהנים להורגו מפני גודל העבירה הזאת שנעשית במקדש שבגדו וחשב אפודתו מעידים על מה שאמר אחיו הפציר בהן שימתינו לו עד שידבר ולתת לו רשות לדבר עד שיקבלו דבריו ממנו והוא הגיד להן איך בא עליו אחיו בתחבולותיו וחקרו הענין תכלית החקירה ונתאמת שהוא נקי ושחוניו הוא העובר כדי שיתמנה כהן גדול והלעיג על המזבח ועל העבודה עד שעשה מה שעשה ויבקש ההמון להרגו ונמלט אל בית המלך ולא [היה] יכול להצילו מכל העם שהיו מבקשים אותו כל ישראל ויצא וברח מירושלים אל אלכסנדריא של מצרים ובנה בית באלכסנדריא בצורת בית המקדש ובנה מזבח והקריב עליו קרבנות לשם יתברך וכן אמרו בית חוניו לא בית עבודת כוכבים הוא אלא שעבר על מה שנאמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ונאספו עליו כת שקורין אותו קבטצר עם כל הנלוים אליהם וקרב אותן לעבודת השם ובאו אליו וגדל עניינו ביניהן ומנוהו כהן וכבדו אותו הבית והיו המצרים עובדים בו לשם ומקריבין קרבנות כפי מה שלמד אותן ונתקיים דבר השם ע"י ישעיה ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים וגו' ועמד הבית ההוא מאתים שנה והכל מודים שכל הקרבנות שקריבין בבית הזה והדומה לו אינו קרבן ובעלי חיים ששוחטים שם כאילו חונקים או נוחרים וזה שאמרו יצא לפי שהוא כמו שאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אהיה חייב באחריותה ולפיכך יצא ואע"ג שהרג אותה ולא הקריבה ורבי שמעון אומר אינו עולה ואין שם קדושה חלה עליה בשום פנים הואיל והתנה על בית חוניו ומותר למכור אותה לאכלה. וכבר ביארנו בנזירות מענין תגלחת נזירות והבאת קרבנותיו ומה שאמר גם כן יצא לפי שהוא כמי שאמר הריני נזיר על מנת אלו קרבנות ולא אתחייב באחריותן לפיכך אין כוונתו אלא לצער עצמו והרי הוא כמי שנשבע שלא ישתה יין זמן ידוע ולפיכך חייב בנזירות. ור' שמעון אומר אין זה נזיר ומותר לשתות יין וכל מה שאסור לנזיר. ואין הלכה כר' שמעון בשני העניינים מסכת מנחות פרק יג משנה יא (יא) נאמר בעולת הבהמה אשה ריח ניחוח ובעולת כו' - אמרו גם כן זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה ומנחה וחטאת ואמרו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהן הכתוב כאילו נבנה בית המקדש בימיהם ועל כן ראוי לאדם להתעסק בדברי הקרבנות ולשאת ולתת בהן ולא יאמר הרי הן דברים שאין צורך להן בזמן הזה כמו שאומרים רוב בני האדם: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת מנחות מסכת חולין פרק א משנה א (א) הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן כו'. שחיטת עכו"ם נבילה ומטמאה במשא כו'. השוחט בלילה וכן הסומא ששחט כשירה כו'. השוחט בשבת וביום הכיפורים אע"פ שמתחייב כו' - ההלכה הזאת נתקשה פירושה על חכמי הגמרא לפי שיש בה ספיקות הרבה. והוא כי מה שאמר הכל שוחטין מורה על שמותר לכל לשחוט לכתחילה ומה שאמר שחיטתו כשרה מורה ששחיטתן מותרת אם עברו ושחטו אבל לכתחילה לא. ומה שאמר גם כן וכולן ששחטו אינו שב על חרש שוטה וקטן בלבד לפי שאילו היתה זאת כוונתו היה לו לומר ואם שחטו ואחרים רואין אותן ואינו שב על מי שנאמר בהם בתחילת הדיבור הכל שוחטין ועל חרש שוטה וקטן. וזה ג"כ מאשר יקשה לפי שאלו שנאמר בהם שהן שוחטין לכתחילה אינם צריכין אחרים רואין אותן. ותירוץ הקושיות האלו כפי מה שנתאמת בגמרא הוא כמו שאבאר עכשיו בקצרה וזה שהשוחט צריך שיהא יודע הדינים שמפסידים השחיטה והן חמשה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. ועוד יתבארו כולן במקומות מהמסכתא הזאת. וצריך עם כל זה להיות מומחה במלאכת השחיטה ומהיר בה כגון ששחט פעמים רבות לפני חכמים ולכשידע [סיבות] המפסידים השחיטה אם שמא יארעו בה ואם יהיה מומחה הרי שוחט לכתחילה. ומה שנאמר במשנה הזאת הכל שוחטין אם היו יודעין ומומחין אבל אם לא היו מומחין ועברו ושחטו בודקין אותן ושואלים אותן הדינים מפסידים השחיטה אם נמצאו יודעין שחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאם עברו ושחטו שחיטתן פסולה ואפילו שאלו אותן ונמצאו יודעין מפסידים השחיטה לפי שאנו אומרים שמא קלקלו בשחיטתן ר"ל יפסידו השחיטה ואפילו הן יודעין מפני שאינן שלמים בדעתם:

וכולן ששחטו ר"ל שאינן מומחין וכן חרש שוטה וקטן שחיטתן כשרה אם היו אחרים רואין אותן וכל זה אם לא נמצא השוחט שאינו מומחה בשחיטה לשאול אותו אם יודע מפסידי השחיטה אם לאו אבל אם מצינו אותו על שאילתו אנו סומכין לא על אחרים שראו אותן:
ודע שסיבת היות שחיטת עובד כוכבים נבילה ואפילו היה חכם ואפי' ישראל עומד על גביו מפני שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים ואשר הביאנו שלא נאמר עליה אסורה בהנאה כמו תקרובת עבודת כוכבים כפי מה שביארנו במסכת ע"ז לפי שהעובדי עבודת כוכבים נחלקים לב' חלקים האחד מהן היודעין לעשות אותה ר"ל להביט אל המזלות הצומחין לצורך מלאכתם להוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא וזאת עבודת כוכבים ממש והחלק השני הן העובדין לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד וכן הם רוב עובדי כוכבים והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים הענין בלשון הזה עובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי כוכבים הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם ועל אלו אמר שחיטתן מטמא במשא בלבד ואינו אסור בהנאה:
ומה שאמר ומטמא במשא ואע"פ שהוא ידוע שכל נבילה מטמא במשא לפי שאפילו לרבי יהודה בן בתירא שאומר תקרובת עבודת כוכבים מטמא באהל אומר בשחיטת עובדי כוכבים שהיא במשא בלבד מטמא:
ומה שאמר והשוחט בלילה רצה לומר באפילה של לילה אבל לאור הנר מותר לשחוט לכתחילה:
ודע ששחיטת נשים ועבדים מותר לכתחילה אם הם יודעין ומומחין כמו שזכרנו. וכבר נתבאר זה בשלישי מזבחים באמרם השחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים. ואמר השוחט בשבת אם היה שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה ואם שחט אח"כ שחיטה שנייה הוא שיהיה אסור. דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הושט והגרגרת:
ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול. ודע שזה ששחט בשבת בשוגג שאמרו עליו שמותר באכילה אינו נאכל עד מוצאי שבת אבל השוחט לחולה בשבת מותר לאכול ממנו חי בשבת אבל מן המבושל לחולה בשבת אינו מותר לבריא לאכול ממנו אלא למוצאי שבת כמו שנתבאר בשביעית

מסכת חולין פרק א משנה ב (ב) השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה כו'. השוחט במגל קציר בדרך הליכתה בית שמאי וכו' - מגל יד צדו אחת מגל וצדו אחת סכין והצד שהוא סכין הוא שאסור לשחוט בו לכתחילה גזירה שמא ישחוט בצד השני ואם שחט בו שחיטתו כשירה לפי שכשאמר השוחט מורה על מה שעבר אבל לכתחילה לא:

ובענין צור וקנה יש בהם דינים חלוקים. וזה אם היה צור וקנה שחיברם בקרקע או מחוברין בתחילתם ואפילו דיעבד שחיטתו נבילה אבל תלושין מן הקרקע מותר לכתחילה. ומה שאמר הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר יש בו תנאים ואח"כ תהא שחיטתו כשרה האחד שלא יהא עובד עבודת כוכבים שאמרו מומר לעבודת כוכבים מומר לכל התורה כולה והשני שלא יהא מחלל שבת בפרהסיא לפי שעיקר בידינו ג"כ שהמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו אפיקורוס והאפיקורסים אצל חכמים הם פריצי ישראל ובאומות העולם קורין לפריצים בגמרא ואומרים גוזאים והם העם שכהה הסכלות עין שכלם והשחירו התאוות מאור נפשותם וחלקו על הדת ועל הנביאים עליהם השלום בסכלותן ומכזיבין הנביאים במה שאינן יודעים בו מאומה ועוזבין הדתות ונוהגים קלות ראש והכת הזאת היא כת דואג ואחיתופל וגחזי ואלישע אחר והדומה להן. ודע שהאיש שהוא מן הכת הזאת שראו אותן עובר על מצוה מן המצות דרך קלות לא שיגיענו באותה מעשה תועלת תאוה הוא והדומים לו אסור לאכול משחיטתו. וכן אמרו תנו רבנן שחיטת אפיקורוס לעבודת כוכבים פיתו פת עכו"ם יינו יין נסך ספריו ספרי קוסמין פירותיו טבלים בניו ממזרין ומתנאי הג' מומר הזה גם כן שמותר לאכול משחיטתו הוא שלא יהא צדוקי או בייתוסי והן שני הכתות שהתחילו להכחיש בדברי הקבלה כמו שביארתי באבות עד ששב האמת אצלם שקר ונתיבי האור חשך ואפלה בארץ נכוחות (יפלו) (צ"ל יעוולו) והן שקורין אותן אנשי דורינו היום אפיקורסין בשום מוחלט ואינן אפיקורסין על האמת אבל דינם להיות כדין האפיקורסין לפי שהם מבוא להאפיקורסות האמיתי:
(ודע שמסורת בידינו מרבותינו בקבלת דברים רבים מרבים שבזמנינו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אין זה אלא בישראל שעבר עבירת מיתה אבל המינים והצדוקים והבייתוסים כפי רוב רעותיהן עונשין אותם שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה וכבר יצא מזה הלכה למעשה אנשים הרבה בארצות המערב כולן וגם כן מן המקובל בידינו והמפורסם לעשות על פיו שהאיש עושה עבירה שחייב עליה מיתת ב"ד הואיל ואין אנו יכולין לדון היום דיני נפשות היו מחרימים אותן חרם עולם בספרי תורות אחר שמלקין אותו ואין מתירים אותו לעולם:) ואחזור אל כוונתי כשיהיה אדם מישראל נקי מכל אלו ויהיה עבריין לעבירה אחת או לעבירות הרבה זולתי אלו כפי הנאותיו ותאוותיו והוא מודה שהוא עובר מותר לאכול משחיטתו. ומה שאמר לעולם שוחט ביום ובלילה ומה שאמר בכל שוחטין ואפילו בזכוכית והדומה לו. ומה שאמר השינים אם היו שינים מחוברין אבל בשן אחד מותר לשחוט בו וכן בצפורן חתוכה מופרש מן היד מותר לשחוט בו. ומה שאמר בית הלל מכשירין רוצה לומר אינה מטמאה כנבילה אבל באיסור אכילה אין חולק עליו

מסכת חולין פרק א משנה ג (ג) השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט כו' - טבעת זו היא הגדולה והוא גוף מחובר מחלקים רבים והושט וקנה הריאה סמוכה לה ובתוך אותה טבעת יש כמו שני גרגרים מגוף סחוסי וקורין אותה החכמים חטי ועליהן נצמדות פיקות של גרגרת וצורת החיטין בטבעת כגון זה וכששוחט בטבעת עצמה למעלה מן החיטין זו היא הגרמה אבל אם שחט ואפילו בגוף החיטין ונשאר כל שהוא מן החיטים שחיטתן כשירה וזהו פסק ההלכה מסכת חולין פרק א משנה ד (ד) השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה המולק כו'. כשר בתורין פסול בבני יונה וכו' - לפי שזכר סדר המליקה והשחיטה וזכר המחלוקת שבהם כשיש שם שחיטה אין שם מליקה וכשיש שם מליקה לא תהא שחיטה דבר על כל הדברים שנחלקו והנני מגיד לך עיקר כולן ואז תדע שהן חלוקין כמו שאמר עיקר המליקה והשחיטה שלא תהא מליקה אלא בעורף ולא תהא שחיטה אלא בצואר וכן בני יונה חייב שיהיו קטנים לפי שנאמר בני היונה אבל התורים חייב שיהיו גדולים שנאמר תורים. ותחילת הציהוב הוא תחילת צבע הנוצה אם היה זה במין היונים כבר יצא מכלל הקטנות ולפיכך אינו מותר ואם היה במין התורים הרי הן לא הגיעו לכלל גדולים כדי שיקראו יונים ולפיכך אינן מותרות מסכת חולין פרק א משנה ו (ו) כשר בפרה פסול בעגלה כשר בעגלה פסול כו'. כשר בכהנים פסול בלוים כשר בלוים פסול כו'. טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים טהור בכל וכו'. טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות טהור כו'. החייב בשקדים המרים פטור במתוקים החייב כו' - פרה אדומה לא יהא דינה אלא בשחיטה שנאמר ושחט אותה לפניו. עגלה ערופה דינה בעריפה שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל:

והכהנים יפסלו במומין לא ברוב שנים שנאמר כל איש אשר בו וגו' לוים יפסלו בשנים לא במומים שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב וגו' והתורה הזאת אינה מכל המצות הנוהגות לדורות כמו שיתבאר לך בספרי במנין המצות ולא נתחייבו בדין זה הלוים אלא בזמן המשכן ומשאיו אבל בשילה ובית עולמים לא יפסל לוי במומין ואינו נפסל אלא בקול בלבד ר"ל כשיפסיד קולו ולא יפסל במום אחר כל עיקר והכהן נפסל במום לא בקול ולפיכך בכל זמן ימצא הפרש בין הלוים והכהנים והכשר באלו פסול באלו. ומעיקר קבלתינו שכלי חרש אינו מטמא מגבו מחוץ לכלי אפילו נסמך בו ונגע בו השרץ או זולתו מן המטמאין הוא אינו מטמא מגבו ואם נכנס לאוירו השרץ מבפנים אז נטמא ואפילו לא נגע הדבר הטמא כלל בגופו הואיל ונכנס לאוירו טמא שנאמר וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו זהו דין כלי חרש בטומאה אבל שאר הכלים הדבר בם בהיפך והוא שאם יפול הדבר הטמא אל אוירם ולא נגע בגופם כל עיקר אינן מטמאין לפי שנאמר בכלי חרש תוכו תוכו של זה ולא תוכו של אחר ואם נגעה בהם הטומאה נטמאו ואפילו נגעה מבחוץ והרמז אל הקבלה שבאה שכל הכלים מטמאין ואפילו מגבן ממה שנאמר וכל כלי פתוח וגו' ובאה הקבלה גם כן שהכלי הנזכר שם אינו אלא כלי חרש לפי שנאמר פתוח אמר איזהו כלי שטומאה קודמת לפתחו זהו כלי חרש כמו שביארנו ממה שנאמר אל תוכו ומה שנאמר בו אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור וזה בלבד ר"ל כלי חרס שמדבר בו הוא שנאמר בו הא יש צמיד פתיל עליו טהור אבל שאר כלים בין שיש צמיד פתיל בין שאין צמיד פתיל טמאין. הנה עולה בידינו שהוא מטמא מגבו ונתבאר ענין ההפרש שבין כלי חרס לשאר כלים אבל כלי עץ אם היו הכלים שנגרו אותן ויש להן צורת כלים אלא שחסר יפויין כגון הגרידה והחליקה והחדוד וחתוך קצוות החתיכות ולשום בהן בית יד אם לאותן כלים בית יד הם גולמי כלי עץ ומקבלין טומאה. וכבר ביארנו בפירושנו לאבות שגולם הוא חומר הדבר והן קורין להיולי כשאין לו צורה שלימה גולם ואלו גולמי כלי עץ (אין) מקבלין טומאה כמו שזכרנו אבל פשוטי כלי עץ כגון הכסאות ולוחי הכתיבה והדומה להן מן הכלי שאין להן בית קיבול לקבל בו שום דבר נגר אינן מקבלין טומאה מדאורייתא:
והדבר בכלי מתכות להיפך והוא שגולמי כלי מתכות כמו כלי הזהב והכסף והנחשת והדומה להן שלא שלמה מלאכתן טהורין רוצה לומר שאינן מטמאין ופשוטי כלי מתכות כמו סייפין והשפוד והדומה להן מקבלין טומאה. ודע שאין כוונה בכאן לדבר על משפטי הטומאה והטהרה ולא זכרתי לך מעיקרי אלו הדברים אלא שיעור שיתבאר ההפרש שנתכוין לזכור בכאן אבל תשלום הדיבור בכל מין מאלו הכלים איך יטמא ובאיזה דבר יטמא ואיך לא יטמא ואיזו מן הטומאות אין מטמאין ואיזו מהן דאורייתא ואיזו מהם מדרבנן עוד יתבאר כל זה בסדר טהרות כראוי לגמרי כל מין במקומו:

וכבר ביארנו במסכת מעשרות שהדברים שחייבים במעשרות אינן חייבים בכך עד שיהא ראוין לאכילה אבל אם עדיין הם פגין לא והשקדים המרים כשהן קטנים קודם בישולן הן ראויין לאכילה לפי שאינן מרין עד שיתבשלו ולפיכך חייבין במעשר כשהן פגין וכשנגמרים אינן חייבין במעשר והשקדים המתוקים בהיפך לפי שכשהן פגין אינן ראויין לאכילה ואינן חייבין במעשר ואם נתבשלו והגיעו לעונות המעשרות חייבין במעשר מסכת חולין פרק א משנה ז (ז) התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר כו'. כל מקום שיש מכר אין קנס וכל מקום שיש קנס כו'. כל מקום שיש מיאון אין חליצה וכל מקום כו'. כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה וכל מקום שיש כו' - לפעמים נותנים מים על שמרי היין ועל זגי ענבים ומרככין ומצבעים אותן המים והם צבועים אבל אין בהם טעם יין ואותו הוא הנקרא תמד וכשיתקיים שם זמן ארוך לפעמים הוא מחמיץ ולפיכך קודם שיהיה חומץ הרי הוא חשוב כמים ועל כן אין לוקחים אותו ממעות מעשר שני לפי שהכל נלקח ממעות מעשר שני חוץ מן המים ומן המלח. וכבר נתבאר זה במקומו. ולפיכך גם כן יפסול את המקוה בשלושת לוגין לפי שהם מים שאובים כמו שזכרנו בתחילת עדיות וכמו שיתבאר במסכת מקואות וכשהחמיץ היה מאכל כשאר המאכלים והמשקין ואז לוקחים אותו בכסף מעשר ולא יפסול את המקוה בשלשת לוגין אלא בשינוי מראה כמו שיתבאר במקומו:

וקלבון הוא חצי מעה כסף שנותנים על השקל ואז מקבלים אותו על שני בני אדם לפי שכל אחד חייב במחצית השקל ואלו החצאין הן נמכרים במהרה יותר מהשקלים עצמן מפני הענין הזה ולפיכך שני אחים קודם שיחלקו נכסי אביהם והשותפים בשעת השותפות אם נתנו שקל בשביל שניהן יחד מקבלים מהן ואינן חייבים בקלבון וחייבים במעשר בהמה וכשחולקים הנכסים יהיו לקוחות זה מזה והלוקח אינו חייב במעשר בהמה כמו שיתבאר בסוף בכורות. והן חייבין בקלבון הואיל ואין שותפות ביניהן וכבר זכרנו פירוש ההלכה הזאת בתחילת שקלים וביארנו שפעמים שהנקבה נקראת קטנה עד שתביא שתי שערות (על מנת שתהא) [אע"פ שהיא] בת י"ב שנה ויום אחד וכשמביאה שתי שערות והגיעה לשנים האלה נקראת נערה עד ששה חדשים ואח"כ בוגרת ורבי יהודה אומר שהבא על הקטנה אינו חייב קנס אבל הבא על הנערה חייב קנס וחכמים אומרים אחת קטנה ואחת נערה יש להן קנס והכל מודים שהקטנה יש לה מכר והנערה אין לה מכר ואין אביה יכול למוכרה ולפיכך מה שאמרו כל מקום שיש מכר אין קנס וכו' הוא דעת ר"מ ואינה הלכה כמו שביארנו בשילהי [פ"ג] מכתובות. וכבר שמעת ממני פעמים רבות שפסק ההלכה הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ואינה חולצת עד שתביא שתי שערות והנה נתבאר ההפרש שיש בין שני העניינים:

ונתבאר בסוף סוטה שכל ערב שבת היו תוקעים במקדש שלש תקיעות להבדיל בין קדש לחול ואין עושין כן במוצאי שבת שאין שם צד לעשות זה. והבדלה על הכוס אינה חיוב מי"ט לשבת לפי שלא יצאו מקודש לחול. וביאור הענין שהתקיעות הם הערה על הכנסת הקודש וההבדלה היא הערה על יציאת הקודש ואין הלכה כרבי דוסא מסכת חולין פרק ב משנה א (א) השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כו' - מה שאמר השוחט שהוא מורה על דיעבד אינו מורה אלא מה שאמר אחד בעוף לפי שלכתחילה חייב שיתכוין לשחוט השני סימנים לגמרי ואפילו בעוף. וורידין הם שני גידים דופקים בצואר על שני צידי קנה הריאה ומה ששנה לומר רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אע"פ שכבר אמר ורובו של אחד כמוהו לפי שדבריו היה בשחיטת חולין ומה שאמר שנית הוא בשחיטת קדשים ואין הלכה כרבי יהודה מסכת חולין פרק ב משנה ב (ב) השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה כו' - אחד מלמעלן ואחד מלמטן שיהא זה אוחז בקצה הסכין והשני אוחז בקצה השני ומה שאמר מלא צואר אמרו מלא צואר חוץ לצואר וכל זמן שלא הוליך ולא הביא אלא ששחט כחותך קשואים זו היא הנקרא דרסה מסכת חולין פרק ב משנה ג (ג) התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט כו'. נפלה סכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה כו'. נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן וכו' - זה ענין השהייה הנזכרת למעלה השחיז את הסכין ועף פירושו שאם העביר הסכין מעל הצואר הנשחט ונסתלק קודם שיגמור השחיטה:

וכדי שחיטה אחרת הוא כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט ואפילו היה הנשחט עוף ואמר כדי שחיטת בהמה דקה ואפילו לעוף. ממה שאמר כדי ביקור טבח לחכם ר"ל כדי שיעור בדיקת השחיטה לדעת אם נשחט השיעור שחייב או לא ואין הלכה כר"ש

מסכת חולין פרק ב משנה ד (ד) שחט את הוושט ופשט את הגרגרת או פסק את כו' - אלו והדומה להם ענין חלדה שזכרנו והוא שאם יהיה הסכין חלוד בשעת שחיטת השיעור שחייב לשחוט בין שהיה חלוד תחת בגד או תחת צמר הבהמה או תחת העור וכל כיוצא בזה אסור אלא א"כ היה הסכין כולו מגולה בשעת השחיטה ואין אנו צריכין לבאר שכלל רבי ישבב אמת לפי שר"ע שחלק עליו כבר הודה לו מסכת חולין פרק ב משנה ה (ה) השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כו' - ההלכה הזאת בנויה על יסודות רבים והם שהאוכלין כולן שהבשר הוא מכללן אינן מטמאין [אלא] אחר הכשר וההכשר הוא שיפול מהשבעה משקין שהדם מכללם על אותו הדבר המוכשר. ועוד יתבאר זה במכשירין. ויש בדברים הטמאים המטמאים הידים בלבד ואינם מטמאים כל הגוף כגון מי שהכניס ידו לבית המנוגע או לאויר תנור טמא וזולתן כמה שיתבאר במקומות מזבחים וידים וכשהידים מטמאות באיזה צד שיהיה מתשע טומאות ידים אז יהיו שניות לעולם ר"ל במקום שני לטומאה וכשיגיעו אותן הידים הטמאות באוכל מוכשר ישוב שלישי כמו שזכרנו כבר קצת מזה בתחילת פסחים ואין משגיחין על שלישי בחולין בשום צד וענין כמו שיתבאר במסכת טהרות ואין זה ענין בבהמות קדשים לפי שכבר ביארנו בסוף עדיות שדם קדשים לא יכשיר (צ"ל מוסב) מוסף על היות הדם הכרחי בקרבנות ולפיכך אין דבריו בכאן אלא בחולין שנעשו על טהרת הקודש ועוד יתבארו כל אלו שרשי הדברים וענפיהם לגמרי וכל עיקר מהן במקומו מסדר טהרות ואין הלכה כר"ש מסכת חולין פרק ב משנה ו (ו) השוחט את המסוכנת רבן שמעון בן גמליאל כו' - המסוכנת היא הנוטה למות ושיעור ענין זה כמו שאמרנו כל שמעמידים אותה ואינה עומדת. ופירוש פרכוס שהיא מפרכסת. וזינקה גזור מן יזנק מן הבשן הוא הקול הנשמע בנשימת בני אדם בשעת הנשימה קורין אותו הדבר בערב וגיש"ט וכן שמו. ומה שאמר כתלים מלאים דם ר"ל צואר הנשמט והוא מה שאמר כתלי בית השחיטה שנינו ומ"ש שפשטה ידה ולא החזירה פסולה דוקא ידה אבל אם פשטה רגלה אע"פ שלא החזירה או שכפפה רגלה בלבד כשירה ובבהמה גסה אין הפרש בין יד בין רגל פשטה ולא החזירה או החזירה ולא פשטה וזהו פסק ההלכה מסכת חולין פרק ב משנה ז (ז) השוחט לכותי שחיטתו כשרה ורבי אליעזר כו' - דעת רבי אליעזר שהבעלים מפגלין בקדשים וגמרינן חוץ מבפנים ורבי יוסי דעתו כמו שאמרה המשנה שהעובד הוא המפגל והלכה כרבי יוסי מסכת חולין פרק ב משנה ח (ח) השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם כו' - מה שאמר שחיטתו פסולה מורה שהנשחט מותר בהנאה ע"מ שיכוין לאותו הנהר או לאותו ההר וזולתן אבל אם שחט לרוחות או לכוכב על דעת שאותו ההר הוא תחת ממשלתו או לדבר מן הדברים העליונים שכחותם מגיעים לאלו הדברים לפי דעתן ועושין בהן רושם כמו שמאמינים בעלי הצלמים הנקראים בערבי טלאס"ס הרי אותו הנשחט תקרובת עבודת כוכבים והוא זבחי מתים ואסור בהנאה. אמרו בגמרא כשמקשין על הלכה הזאת ורמינהי השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם נהרות לשם מדברות לשם חמה ולבנה כוכבים ומזלות לשם מיכאל השר הגדול לשם שלשול קטן [שבים] הרי אלו זבחי מתים. והשוו אלו שני המאמרות הא דאמר להר והא דאמר לגדא דהר ופירוש גדא דהר המזל והגד וכן אמרו בפירוש בגד אתא גדא דביתא רוצה לומר מזל הבית והצלחתו ומן הענין הזה העורכים לגד שלחן רוצה לומר שהן מקריבים לכוכבים ומזלם כדי שיצלח המזל והנה נתבאר מה שאמרנו מסכת חולין פרק ב משנה ט (ט) אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא כו' - מה שחייב שלא לשחוט על המים כדי שלא ידמה שהוא עובד ליסוד המים ושהוא מקריב זה לכח הגלגל המנהיג ליסוד המים כפי דעת המאמינים בכך והוא מה שאמרו דאמרי לשרא דימא רוצה לומר לכוחות העליונות המנהיגות אותן הדברים כפי דעתן ולפיכך הוצרכו למה שזכרנו בהלכה שלפני זו שהתרנו לשחוט בתוך המים המכונסין במקום קטן או ע"מ שיהיו עכורים או צבועין שאין נראין בהן הצורות כדי שלא יאמרו לאותה צורה עובד רוצה לומר לכח השולט בצורות כמו שאומר קצת כת המשנים והם שמאמינים שיש שם שתי רשויות והנותן החומר אינו נותן הצורה מסכת חולין פרק ב משנה י (י) השוחט לשם עולה לשם זבחים לשם אשם תלוי כו' - זה שנראה מן המשנה הזאת שאשם תלוי נקרא נדבה הוא דעת רבי אליעזר כמו שיתבאר באחרון מכריתות וסמכו ג"כ הפסח כדבר הנידר והנידב הואיל והפרשתו כל השנה ומה שאמר זה הכלל כל דבר לאתויי עולת נזיר שאם שחט לשמה שחיטתה פסולה לפי שהנזירות נדר הוא:

ומה שאמר שאינו נדר ונדבה לאתויי עולת יולדת כגון שישחוט אותה ויאמר הרי זו עולת יולדת של אשה פלונית ואותה אשה אינה חייבת קרבן לידה בשום צד וענין ויעלה על הדעת כי מה שאמר זה אינו אלא נדבה הואיל ואין האשה הזאת מחוייבת עולה ויהיה הנשחט פסול לפיכך הודיענו שהוא כשר לפי שאנו יכולים לומר שמא הפילה שהיא חייבת קרבן ואי אפשר לאדם להתנדב חובה ולפיכך שחיטתו כשרה שהמפלת אין לה קול ולפיכך אין אנו יכולים לומר אם איתא דאפילת קלא אית לה

מסכת חולין פרק ג משנה א (א) אלו טרפות בבהמה נקובת הוושט ופסוקת כו' - ושט יש לו שני קרומים אם נקב אחד מהן בלבד כשרה אם נקבו שניהן ואפילו במשהו ואפילו היה נקב הקרום הזה שלא כנגד נקב הקרום האחר הרי זו טרפה:

וגרגרת היא קנה הריאה אם נפסק רוב גבהה ברוחב היא טרפה:
ויש למוח שני קרומים אחד מהן דבוק לעצם הגולגולת אם נקב אותו קרום והשני הסמוך למוח קיים כשרה ואם נקב התחתון הסמוך למוח ואפילו העליון קיים טרפה ואע"פ שלא נקב העצם:
ויש ללב שני חללים האחד גדול מחבירו והגדול לצד שמאל בעל החיים כשינקב גוף הלב והגיע לאותו חלל הימין או השמאל טרפה ואפילו היה הנקב קטן כל שהוא וגם אם נקב בגוף הסחוס שיש מראש הלב שהוא כמין ביב ונקרא קנה הלב הרי זו טרפה:
ושדרה הוא חוליות השדרה וחוט שלה הוא החבל היורד מן המוח ויש לו קרום מקיף אותו וכשיפסק רוב גבהו של קרום זה לרחבה טרפה:

וכשישתייר מן הכבד כזית במקום כיס מרה וכזית במקום העורק הגדול הצומח מן הכבד שממנו יפרדו הוורידים בכל הגוף הרי היא מותרת ואם נשתייר פחות או נשתייר שלא באלו השני מקומות טריפה:

ויש על הריאה שני קרומים בתכלית הדקות אם נקב אחד מהן כשרה ואם נקבו שניהם והגיע הנקב לגוף הריאה טריפה אע"פ שהנקב קטן כל שהוא וכן קנה הריאה וכל מה שהוא ממנו בין שני חלקי הריאה בשעת נפיחתה דינם כדין הריאה ואם נקב במשהו טרפה. ואם חסר מגוף הריאה כל שהוא טרפה (ואם נפחה ולא יצא ממנה הרוח) וענין החסרון הוא שאוני הריאה שלשה מן הימין ושנים משמאל ואם חסר מהם הרי היא טרפה:
וסמפונות הרי הן קני הריאה והם הגופים הנבוכים הסחוסיים העוברים בגוף הריאה ודע שאם נקב סמפון מהן ומגיע לחבירו הרי הוא טרפה. ומרה כיס המרה ודקין המעים. וכרס הפנימי הידוע:

רוב החיצונה רוצה לומר רוב הכרס החיצונה והוא מה שתחת העור כשנקרע יצא הכרס ושיעור קריעה זו כמו שאמרו כל שנקרע בה טפח ולא היה רובה זו היא ששנינו ובקטנה רובה הרי ידעת שלעולם הוא טפח או פחות מטפח ואם נפסק ממנה עגולה כשיעור סלע או יותר הרי היא טרפה ועגול הסלע הוא כמו הדק שיהיה בסלעים והגדול שבדינרים המצריים בקרוב. והמסס הוא האבר שהוא כדמות רמון ובתוכו קרומים והן מלאים מן הזבלים:

ובית הכוסות הוא הקנה שבכרס כדמות כיס ויש בו גומות גדולות וצורתו מפורסמת אצל הטבחים. ודע שאלו הנקובות כולן הן במשהו:
נפלה מן הגג זו מכלל הטרפות רוצה לומר נפולה ויש לה תנאים ודינים. והן שאם נפלה ואחר נפילתה הלכה מותר לשחוט אותה מיד ואין צריך שום דבר אחר אבל אם אינה יכולה ללכת רק היא עומדת מותר לשחוט אותה וצריך בדיקה ואם לא עמדה משהין אותה מעת לעת עשרים וארבע שעות ואז שוחטים אותה וצריך ג"כ בדיקה והבדיקה הזאת בכל הבטן ובחזה מבפנים ואם נמצא בה שום דבר מאלו הטרפות או נמצא אבר מאברים הללו רצוץ ומרוסק הרי היא טרפה אע"פ שלא אירע בה נקב ולא פסיק ולא שבר אלא רצוץ שריסוק איברים מכלל הטרפות ע"מ שאירע מחמת הנפילה. ובית הרחם אין משגיחין על ריסוקו וריצוצו וכן הסימנים אינם צריכים בדיקה:
וכבר ידעת שהצלעות בבהמה אחד עשר מכל צד ולפיכך יהיו רוב צלעותיה ששה מכאן וששה מכאן או הצד האחד כולו וצלע אחד מהצד השני ע"מ שתהא שבירתן במחצית הסמוך לחליות ובצלעות שיש בהן מוח והוא שאמר ובצלעות גדולות שיש בהן מוח אבל אם נשברו רוב צלעותיה והיו צלעות גדולות שיש בהן מוח מן המיעוט שלא נשברו אינה טרפה:
ודרוסה היא שדרסה אותה אחד מן החיות הטורפות בידיה בלבד לא ברגליה ע"מ שתכניס צפרניה בבשרה לפיכך צריכה בדיקה מבפנים אם נמצא בשרה שנשתנה כבר סמוך לבני מעיים הרי זו אסורה. ודע שהזאב ומי שלמעלה ממנו עושה בהמה דקה וגדולה במינה דרוסה וגדיים וטלאים אפילו משלמטה מן הזאב כגון החתול והנמיה כשדורסין אותם עושין אותם דרוסות וצריכות בדיקה:

ומה שאמר זה הכלל כדי שיכלול עם כל אלו הטרפות שמוטת הירך ושנתעפשה הכוליא שלה עד שנפסק הלובן שבכוליא מבפנים ושניקב הטחול שלה על מנת שינקב במקום העבה ממנו ויכנס הנקב בגופו עד שלא ישתייר ממנו אלא פחות משיעור עובי הדינר אבל אם נשתייר ממנו שיעור עובי הדינר ולא הגיע בו הנקב הרי היא כשרה. וכן אם נדלדלו רוב הסימנים וזהו אינו העיקור. וכן אם נעקרה צלע מעיקרה רוצה לומר שתסור חולייתה מתוך חוליות השדרה הרי זו טרפה. וכן אם נתרצצה גלגולת הראש אע"פ שאין שם נקב בקרום על מנת שיתרצץ רובה. וכן בשר החופה את רוב הכרס אם נקרע כמו שזכרנו ואחרים מלבד אלו הטרפות שיתבארו כמו חתוכת הרגלים והגלודה וזולתן ממה שמנו אותן הכל בכלל מה שאמרו זה הכלל ואין הלכה כר"ש והלכה כרבי יהודה מסכת חולין פרק ג משנה ב (ב) ואלו כשרות בבהמה ניקבה הגרגרת או כו' - אם נקבה הגרגרת נקבים מפולשים אבל לא חסר מגופה שום דבר כמי שנוקב במחט בעור כל אותן נקבים מצטרפים אם יש בכולן שיעור רוב הגרגרת טרפה. ואם יש באותן הנקבים חסרון או אם חסר ממנה רצועות ארוכות רואים אם עולה כל התשבורת מה שחסר מגופה יותר מכאיסר טריפה ואם היא כאיסר מצומצם או פחות כשרה ואם נסדקה לארכה ולא חסר מגופה כלום אפילו לא נשתייר אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה. והבן במאמרי משהו למטה שכוונתי לומר שיהא אותו משהו מוסיף על המקום מן הגרגרת שדינו כדין הריאה כמו שזכרנו:

ומה שאמרו נפחתה הגלגולת הוא שנסדקה ולא נתרצצה וכבר זכרנו פעמים ששיעור האיסר משקל ארבעה גרגרי שעורים ועביו כראוי וצורתו עגולה:
ומה שאמר בכבד נשתייר ממנה כבר אמרנו איזה שיעור ישתייר ממנה ובאיזה מקום ואז תהיה כשרה. ומה שאמר נטלו הכליות שנעדרו בבת אחת וכן אם לא נמצאת אלא כוליא אחת או נמצאו ג' כוליות הרי היא כשרה ואם נמצאת אותה האחת או כל אחת מהשנים פחותה מאד קטנה מגרגיר הפול בצאן ובעזים או פחותה מגרגיר הענב בבקר טרפה אע"פ שלא נמצאו כל עיקר היתה כשירה ונקב הכוליא אין שואלין עליו ואם נמצאת בה מוגלא טרפה ואם נמצאו בה מים צלולים ואינם סרוחים הרי היא כשרה:
והאם הוא הרחם:
וחרותה בידי שמים המפחדת מהדברים הטבעיים כגון שתראה ברק או ששמעה רעם או אירע לה חולי שיוליד לה פחד עד שתייבש ריאתה כשירה אבל אם הפחיד אותה אדם או ראתה בהמה ששוחטין אותה ופחדה עד שהגיע לפרק הזה טרפה וידוע סיבת הפחד כמו שאני אומר וזה שימלאו כלי חרס שוע באבר לבן מים קרים ונותנין שם הריאה אם היה בימות החמה ואם היה בימות הגשמים יהא הכלי אדום העין וממלאין אותו מים חמים ונותנים שם הריאה ומשהין אותה שם עשרים וארבעה שעות אם חזרה לענינה הטבעי הרי היא בידי שמים וכשירה ואם לאו הרי היא בידי אדם וטרפה. וסיבת מה שהתנו שיהא הכלי לבן או אדום ומה שאומר והוא של כלי חרס שלהן באותו הזמן כפי אותן המלאכות המפורסמות באותו הזמן היה הלבן מזיע והאדום אינו מזיע וידוע שהכלי שהוא מזיע מתקררים בו המים ולפי שהוא צריך אל מים קרים בימות החמה התנה שיהא הכלי לבן מזיע וזו היא נקודה פליאה ודע אותה לך:
והואיל וזכרנו ענין יובש הריאה נדבר בגוונים דע שהריאה השחורה היא כעין הדיו. והאדומה כעין הבשר וצורתו:
והירוקה כעין כרכום חריע הנקרא עצפור או כעין חלמון ביצה:
והכרתי כעין כשותא והוא עשב הצומח בין החטים וכל אלו החמשה גוונים טרפותם במשהו:
והתכלת כעין הכחול האדום והכרתן כעין של כרתי או הירוק בתכלית כמו פני האדם החולה הרי הוא כשירה ואפילו היה על פני כולה ואינה טריפה באלו הגוונים אלא אחר נפיחה והמירוח בידים אם עמד גוונו כעין האיסר אסור. וגלודה היא שנפשטה עורה כולו מעליה וכל זמן שישתייר מן העור רחב סלע לאורך שלשלת השדרה כולו עד שיהיו כל החוליות מכוסין הרי זו כשירה ואם יהיה כל העור במקומו ונפשט ממנו רחב סלע על פני כל השדרה היא זו אסורה. הנה נתבאר לך מה שפרשנו שהלכה כרבן גמליאל ואין הלכה כר"מ

מסכת חולין פרק ג משנה ג (ג) ואלו טרפות בעוף נקובת הוושט ופסוקת כו' - נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת כפי מה שהקדמנו בבהמה וכפי אותן התנאים עצמן:

וחולדה היא חיה כמין עכבר כ"ש מי שהוא גדול ממנה ומה שהוא אומר שהוא עושה אותה טרפה רוצה לומר שניקב קרום המוח שלה ויודע זה שיכניס אצבעו לתוך פי העוף וידחוק אותו למעלה אם הדם מבצבץ או יוצא מן המוח טריפה:
וקרקבן ענינו ידוע ויש בתוכו כיס מקיף על המאכל הבא אליו וזה הנקב צריך שיהא עובר בבשרו ובכיס שבתוכו זה כנגד זה עד שיגיע הנקב למאכל שבתוכו:
ופירוש נחמרו נשרפו וכן אמרו במחוייב שרפה וחומרת את בני מעיה. ודע שאין אנו משגיחין בשינוי מראות האברים הפנימיים מן העוף המשתנה מן האדמימות על הירקות זולתי בלב ובכבד ובקורקבן בלבד. לפי שאלו השלשה איברים מראיהם הטבעי באלו העופות הנמצאים אצלינו בתרנגולים ותורים ובני יונה והקורא אדומים ואם נמצא מהן ירוק או כרתן שום דבר ראוי לשלוק אותו מעט אם עמד בעינו ירוק או כרתן הרי זו טרפה ואסורה באכילה על מנת שאותו העוף הוא שנפל לאש כי מה שאמר נפלה לאור ר"ל כי מתנאי הטרפה שתפול לאור וישתנו מראיה כמו שאמרו נפלה מן הגג שמתנאיה שהפילה בכח. ואחזור להשלים המאמר על העוף שאם היה העוף מעופות המים המותרים שיש להן אחד מאלו האיברים בטבע כעין כרתי או כעין ירוק ועל הרוב יהיה זה בקרקבן ואם נמצא אותו האבר שטבעו להיות ירוק או כרתן אדום טריפה. ולפי שדינו כדין בני מעיים משאר העופות שמראיהן הטבעי להיותן ירוקים ונמצאו אדומים טריפה לפי שכל זמן שישוב האדום ירוק או הירוק אדום מחמת האור טרפה ואחר שליקה כמו שזכרנו אלא שהאדום הטבעי כל זמן שישוב ירוק טרפה ואפי' ששב ירוק אחר השליקה. וכבר ידעת שמראות אלו הם במשהו כמו שהנקב במשהו:
ומה שאמר במפרכסת הזאת שהיא כשרה על מנת שתבדק אחר השחיטה כמו שאנו עושים בבהמה ואם נמצא בהן דבר אוסר טרפה לפי שהעיקר האמיתי כל מה שהוא טרפה בבהמה כמותו בעוף טרפה ומוסיף על העוף תוספת כמו שאתה רואה

מסכת חולין פרק ג משנה ד (ד) ואלו כשרות בעוף ניקבה הגרגרת או שנסדקה כו' - דין הנקב שאין בו חסרון או סדיקת הקנה לאורך בעוף הוא כמו בבהמה אבל נקב שיש בו חסרון אם יש בתשבורת כל מה שחסר בגופו כנגד תשבורת רוב חלל הקנה מאותו העוף טריפה ואם היה כנגד חצי תשבורת הקנה או פחות הרי היא כשרה:

וזפק ידוע והוא לעוף במקום האסטומכא לאדם והוושט סמוך לו וכל הנמשך מעל הזפק בשעה שמושך העוף צוארו דינו כדין הוושט רוצה לומר שאם נקב במשהו טרפה וזולתם מחלקי הזפק אין שואלין על נקב שבו:
ומה שאמרו יצאו בני מעיה כשרה על מנת שלא ישתנה סדרן רוצה לומר שלא יהפכו בידים ולא נתקנו שכל זמן שעושה כן הרי היא טריפה לפי שאי אפשר חזרתן. והעיקר בשבורת רגל העוף מה שאומר לך והוא שכל אחד מרגלי העוף מחוברים משלשה פרקים מלבד הכף שהוא עומד עליו שהוא מחובר מפרקים רבים אם ישבר הפרק המחובר שסמוך לגוף מן הירך ונראה השבר ונפשט ממנו הבשר טרפה ואם נשתבר והבשר חופה את השבר עד שמתנענע העצם והוא שבור ואינו נראה כשירה. וכן אם נראה קצת העצם השבור והיה הבשר חופה רובו. אבל שני הפרקים הסמוכים לפרק הזה אין משגיחין בהם לשבר בשום פנים ואפילו נראה העצם כשרה שעליהן הוא אומר נשברו רגליה נשתברו אגפיה בכלל הכשרות. וכן אם נשמט הירך מן הגוף רוצה לומר בעוף הוא כשר אבל אם נשמט פרק הכנף הסמוך בגוף חייב לבדוק ריאתו אם נמצאת נקובה טריפה ואם נמצאת שלימה מותרת:
ודע שרגל העוף שיש בו קשקשים רוצה לומר בקנה של רגל שאותן קשקשין דומין לקשקשי הדג יש על אותו קנה גופים סחוסיים רבים והן קנקנים מקיפין אצל הרגל כאילו הן חזקים וכל קצותן מדובקים אל דמות גרגיר הענב בכף העוף וקורין ג"כ לאותן הגופין גידים ולאותו הגרגיר שבו הן מתקבצים צומת הגידים וכשנחתכו ב' רגלי העוף במקומות שבהן אלו הגידים ויחתכו אלו הגידין או רוב אחד ואחד או נחתך אפילו אחד מהן כולו הרי היא טריפה ואם נחתך למטה מצומת הגידים ולא נגע בצומת הגידים כשרה. וכן אפילו נחתך למעלה הרגל כו' רצה לומר ממקום הבשר הרי היא כשרה ואל תתמה שהרי חותכה מכאן וחיה וחותכה מכאן ומתה:
נמרטו כנפיה. ידוע:

ונוצה הוא העור הדק שעל הזפק עם הנוצה שלו רבי יהודה אומר אם נטל פסולה ואין הלכה כרבי יהודה ולא כר"מ מסכת חולין פרק ג משנה ה (ה) אחוזת הדם והמעושנת והמצוננת ושאכלה כו' - אחוזת הדם הוא שגבר עליה הדם עד שחונקה:

והמעושנת שגבר עליה המרה השחורה אמרו בברייתא. והמצוננת שגברה עליה הליחה הלבנה עד שנתבטלו חושיה ולא זכרו תגבורת המרה האדומה לפי שהיא בבהמות מועטת ביותר כמו שיתבאר בספרי רפואות הבהמות:
והרדפני הוא עשב כשאוכלים אותו הבהמות הורג אותן ואינו מזיק לבני אדם כמו צואת התרנגולים:
ומה שאמר סם המות רוצה לומר הדבר שהורג את האדם אם אכל ממנו לפי שיש דברים הם מזון יפה למין ידוע מבעלי חיים וסם המות לבעלי חיים אחרים וזה מפורסם אצל הרופאים

מסכת חולין פרק ג משנה ו (ו) סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה וסימני העוף כו' - דורס הוא שיתן ידו על הדבר שהוא אוכל ואח"כ אוכל ממנו וכן עושין כל בעלי חיים שהם טורפים ובתוך הקורקבן קרום נקלף בעוף טהור ואינו נקלף בעוף טמא ואין אנו צריכים לכולם אלא אפילו אחד מהן אם נמצאת בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי הוא עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא דין כולל. ומה שאמר רבי אליעזר בר צדוק אמת וענינו שעוף טמא כשעומד על חבל או שרביט דק ונותן קצת צפרניו על אותו השרביט מצד אחד ומקצתם מצד אחר עד שיהא השרביט תחת אצבעותיו כמו שאוחז שום דבר ביניהן. וכשנדע שהבהמה הזו מותרת באכילה בשני הסימנים הנאמרים בתורה חייבים אנו לדעת אם היא חיה ומותר לאכול חלבה וטעונה כיסוי דם או היא בהמה ואסור לאכול חלבה ואינה טעונה כיסוי דמה. והדברים המבדילים בין חיה לבהמה הם מה שאני אומר אם יוצאין מראש אותה הבהמה קרנים ואח"כ צומחים בהם קרנים אחרים כגון האיל הרי היא חיה בלי ספק ואינה צריכה סימן אחר אבל אם אין שם שום דבר צומח בהן רואים הקרנים הצומחים בראש אם היו דומות למי שלקח גוף פשוט שיש לו גובה ידוע ומתוקן הקצוות רוצה לומר שיהיו קרנותיו זויות נצבות ושזר אותו ופתלו כמו שעושין צמיד של זרוע אחר שפתלו עיותו עד שנוטה ואפילו כל שהוא הרי זו חיה כגון הצבאים והדומה להן לפי שקרני השור מעוותין ואין בהם נפתולים וקרני העזים מעוותים ונפתולים אבל נפתוליהם כמו שפתל דבר עגול שאין לו שפה חדה והבן זה מסכת חולין פרק ג משנה ז (ז) ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים כו' - מה שאמר חופות את רובו שיהא רחבן חופה רוב עובי גופו וארכה חופה רוב אורך גופו וע"מ שיהיה שמו חגב כמו שאמר רבי יוסי אבל אם נמצאו בו אלו הסימנים ולא היה שמו חגב או השם שקורין באותו לשון למה שאנו קורין חגב אינו מותר לאוכלו. והלכה כרבי יוסי ג"כ במה שאמר שני קשקשים. ודע שאם נמצאו לאותו המין קשקשים אבל אינן באים בו אלא לאחר שיגדל או נושרים ממנו כשצדין אותן בצאתן מן המים ויש הרבה כזה אותו המין מותר ואפילו באותו הזמן שאין לו קשקשים מסכת חולין פרק ד משנה א (א) בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו כו' - מה שאמר מותר רצה לומר אותו העובר אם נשחטה אמו והוציאוהו מגופו יהא מותר באכילה ואותו האבר שיצא קודם השחיטה אינו מותר לאכלו ואפילו חזר לגוף הבהמה לפי שנאמר ובשר בשדה טרפה רוצה לומר שבשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה הרי הוא טרפה. וכבר ביררנו זה בזבחים. וכמו שהטרפה כיון שנטרפה שוב אין לו היתר אף בשר כיון שיצא ממחיצתו אין לו היתר ואפי' שב למחיצתו ולפיכך אוסרים אותו האבר אפילו החזיר. וההפרש מבואר שאם החזירה אותו אבר ואח"כ נשחט הבהמה או לא החזירה רק אם נשחטה הבהמה ואותו האבר יצא ממנה שאם החזיר האבר קודם שחיטה חותכין אותו היוצא בלבד ואוכל שאר העובר ואם לא החזירה ונשחטה הבהמה חותכין אותו האבר שיצא ואינו מותר באכילה ואסור מקום החתוך ג"כ מפני שיצא לאויר ואח"כ חותכין מלמעלה מעט מן הסמוך לגוף ומשליכין אותו. וזהו ענין מה שאמר לא נצרכה אלא למקום חתך:

ומה באמר הרי זה כילוד רוצה לומר שאם נמצא חי בבטן אמו אחר שחיטתה אינו מותר באכילה עד שישחוט אותו ואין אנו אומרים שחיטת אמו מטהרתו:
ומה שאמר חתך מן העובר שבמעיה ומותר באכילה רוצה לומר שאותו דבר שחותכין ממנו מותר באכילה ולא נאמר עליו אבר מן החי על מנת שהוא בתוך הגוף עד שתשחט הבהמה

מסכת חולין פרק ד משנה ב (ב) המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך כו' - דין בכור שמת שיקבר ואינו מותר להאכילו לכלבים הואיל והיה קודש. ועוד יתבאר במסכת בכורות שאם נחתך אבר אבר עד שנחתך רובו אינו מותר להאכילו לכלבים אלא קוברים אותו גם כן ולפיכך אמר חותך אבר אבר ומשליך לכלבים ופירוש מקשה בעת הלידה ונקרא קשוי לפי שהוא קשה ומכאוביו חזקים מסכת חולין פרק ד משנה ג (ג) בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה כו' האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את כו' - אמרו אם הועילה לו אמו להתירו לאכילה לא הועילה לו אמו להתירו מידי נבלה ואע"פ שהיקש זה אינו אלא בבהמה טהורה בלבד שהתיר עוברה בשחיטה הילכך אנו למדים בהמה טמאה מבהמה טהורה בדרך היקש והוא מה שאמרו וכי ימות מן הבהמה וגו' ואמר מן הבהמה זו בהמה טמאה אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה רבי יוסי למד ממה שאמר רחמנא או בנבלת בהמה טמאה לפי שהכל מודים שנבלת בהמה בין שהיא טמאה או טהורה הרי תטמא טומאת נבלה ולא רצה לומר נבלת בהמה טמאה אלא על עובר בהמה טמאה שמתה בתוך מעיה שהיא מטמא על דעת רבי יוסי ואין הלכה כרבי יוסי מסכת חולין פרק ד משנה ד (ד) בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו כו' - מגע הטריפה שחוטה מטמא בשר קדשים ואע"פ שאינו מטמא חולין וכן אמרו טרפה שנשחטה מטמא במוקדשין ומה שאמר ר"מ בכאן מנין לטריפה ששחיטה מטהרתה אינה על דרך שיחלוק עליהן בזה אבל מקשה עליהן כדי שישמע תשובתם לפי שאמרו שהיתה לו בעת הכושר ועובר זה לא היתה לו שעת הכושר רק הוא כמו טריפה מן הבטן ולפיכך הוא אצלו נבילה ואינו מועיל שחיטת אמו ואין הלכה כרבי מאיר ודע שבן שמונה חי שנטרף ונשחט אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה מסכת חולין פרק ד משנה ה (ה) השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי כו' - זה בן תשעה חי שמותר לאוכלו בלא שחיטה אין חלבו ודמו מותר אצל חכמים. ודע שאינו צריך בדיקה רוצה לומר שאין טריפות מפסידו לפי שהוא אצלינו כשחוט אע"פ שהוא חי והלכה כחכמים על מנת שלא יהלך על הארץ ודברי רבי שמעון שזורי שמתיר ואפי' הפריס על גבי קרקע אינה הלכה מסכת חולין פרק ד משנה ו (ו) בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כו' - רגל הבהמה מחוברת מפרקין נראין לחוש והפרק העליון שהוא סמוך אל הגוף הוא קצר כנגד שלמטה הימנו מן הפרקים ובאפשר שיהיה זה בגמל והקצה השני מהפרק הזה הסמוך לשוק הבהמה היא נקראת ארכובה ובפרק הזה שקצהו האחת סמוך אל כל הגוף והקצה השני סמוך לשוק אנו קפדים לשבר ולחתוך ואם נחתך או נשבר ונראה העצם הרי היא טריפה ואם נשבר ועור חופה רוב העצם רוצה לומר רוב עובי העצם השבור כולו ורוב אורך השבור ג"כ הרי היא כשירה ואם היה השבר למטה מן ארכובות הבהמה מותר באיזה צד שיהיה ואותו האבר שנשבר העצם שלו אם נראה רוב העצם אסור אותו האבר ואם היה בשר חופה את רובו הרי הוא מותר ושחיטתו מטהרתו ודין זה ממש הוא בעוף ג"כ שאם נשבר במקומות שלא יאסר כל העוף אם יצא רוב העצם אותו אבר אסור וכבר ביארנו ששם גידין נופל על העורקין והעצבים והיתרין והקשרין לפיכך כשאמר בכאן גידין רוצה לומר היתרין לפי שכבר נודע מצד חכמת הניתוח שהעצבים מתערבין עם הבשר ואז יתהוה מהן הגיד הנקרא בלשון ערב עצל"ה אח"כ מתפרשין ממנו רוצה לומר מן הבשר ומתחברין אחר שמתרחקין מעיקרן ואז יתהוה מהן יתר מן היתרות:

וצומת הגידין הוא קבוץ היתרין והוא בבעלי הארבעה המותרות לנו לאכול ג' יתרים אחד עבה וב' דקין ומתחברין הג' מיתרין למעלה מן הקרסול לפיכך אם נחתך האחד מהן העבה ונשארו הב' דקים או אם נחתכו הב' הדקים ונשאר היתר העבה בבהמה מותר ואם נחתך העבה ואחד מן הדקין או רוב כל אחד ואחד הוא הנקרא חתוכת צומת הגידים והיא טרפה. וכל זה אם נחתכו המיתרים והם ניכרים בעצל לפי שהם לבנים ובענפיהן שהן ג' אבל נחתך הרגל דרך משל למעלה לענפי המיתרים ר"ל בגוף העצל הרי היא כשירה ואל תתמה היאך תחתוך צומת הגידין והיא טרפה ואם נחתך הפרק שבו צומת הגידין הוא מותרת לפי שחתיכת היתרים אינה חתיכת העצל שזו ממיתה וזו אינה ממיתה והוא מה שאמרו אין אומר בטריפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן וחיה וחותכה מכאן ומתה ואותן הגידים המקיפין רגל העוף שהן דומים לאלו היתרים. וכבר זכרנו אותן בפרק שלפני זה והן י"ו ואם נחתך רוב אחד מהן טרפה כמו שזכרנו. ונזכר הדין הזה בפרק הזה מחמת מה שאמר שחיטתו מטהרתו לאותו האבר כמו שנאמר בעובר שחיטת אמו מטהרתו

מסכת חולין פרק ד משנה ז (ז) השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה כו' - השליא הזאת והוא הכיס שבתוכו יהיה העובר והוא חשוב כזבלין וכמותרות ולפיכך אינו מטמא כמו שמטמאת הנבלה אם היתה השליא הזאת שליית נבלה ואין השליא הזאת נטמאת כמו שמתטמאין האוכלין אלא אם כן חישב עליה לאוכלה לפי שכל מה שאינו ראוי לאכילה אצל ההמון אין מטמא כמו שמטמאין האוכלין עד שיחשב עליה לאכילה כמו שיתבאר במסכת טהרות ובמסכת עוקצים. וידוע שאינו מתקדש בבכורה אלא הזכר ולא כל זכר ג"כ לפי שאם היה אותו זכר משונה ממינו בצורתו אינו קדוש כמו שיתבאר במסכת בכורות והשליא הזאת אפשר שהיא שליית זכר או נקבה ואפילו אמרנו שהוא זכר שמא אינו קדוש בבכורה ולפיכך מותר לו שישליכנה לכלבים אבל אם היתה בהמת קדשים והפילה שליא הרי זו תקבר לפי שכל מה שתלד זכר או נקבה הרי הוא קדוש כמו שיתבאר בתמורה מסכת חולין פרק ה משנה א (א) אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחוצה כו' - כבר ביאר לך בתחילת המאמר שאיסור אותו ואת בנו נוהג במוקדשין הוא מה שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' וסמוך לו ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד וידוע שאותו ואת בנו אם שחטו אותם שני בני אדם ביום אחד שהאחרון חייב מלקות וידוע הוא שמה שאמר בכל הענינים האלו חולין וקדשים רוצה לומר חולין וקדשים שהוא הנשחטים אחד חולין והשני קדשים:

ומה שאמר בפנים ובחוץ רוצה לומר ששחט אחד מהן תוך העזרה והשני חוץ לעזרה:
ואחריו רוצה לומר ההקדמה והאחור כמה שאמר בכל ההלכה הזאת כגון זה שאמרו קדשים וחולין בחוץ ובפנים ר"ל שאחד משניהן קדשים והוא הנשחט בתחילה בחוץ והאחד חולין אחריו בעזרה וכן תבין זה בכולם. ודע שאינו מסכים בכל הדברים הנאותים הנולדין בענין זה ולא זכר אותו ואת בנו אלא מפני שהן שוים ומקום השחיטה משונה או יהיו משונים ומקום שחיטתן שוה בפנים או בחוץ ונשאר מן הדברים הנאותים האלו חולין וקדשים בחוץ ובפנים חולין וקדשים בפנים ובחוץ וקדשים וחולין בחוץ ובפנים וקדשים וחולין בפנים ובחוץ ודין כולם יתבאר לך אם תהיה זכור לד' עיקרים. האחד שאותו ואת בנו אם נשחט אחד מהן ונשאר השני והיה הנשאר ההוא קדשים הרי הוא מחוסר זמן ואינו מותר לשחיטה עד מחרת אותו היום והעובר ושחטו חייב מלקות משום אותו ואת בנו בין ששחטו בפנים או בחוץ לפי שאינו חייב כרת על שחיטתו מפני שאינו ראוי ליקרב בפנים כמו שביארנו בפרק האחרון מזבחים. והענין שחייבו מלקות אחד משום אותו ואת בנו ולא נתחייב שתי מלקיות לפי ששחט מחוסר זמן שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה הא קודם זמנו לא ירצה בפנים ר"ל שהקריב מחוסר זמן והמקריב מחוסר זמן אינו חייב עליו מלקות שהעיקר בידינו לאו הבא מכלל עשה עשה כמו שביארנו בתחילת מכות והוא מה שאמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה והעיקר השני שהשוחט קדשים בחוץ חייב כרת על מנת שיהא ראוי לקרב בפנים כמו שזכרנו בסוף זבחים והעיקר השלישי שהשוחט חולין בפנים אסור לאוכלן לפי שחולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה כמו שביארנו בשני מקדשים אבל אינו חייב מלקות והעיקר הרביעי שכל מחוייב כרת לוקה כמו שביארנו בתחילת מכות וכשיעלו בידך ד' העיקרים האלה יתבארו לך כל המצות האלו שנאמר בהן דין הנשחטים והשוחטין וכן יתבאר לך דין המצות שגמרנו ענין חלוקם

מסכת חולין פרק ה משנה ב (ב) חולין וקדשים בחוץ הראשון כשר ופטור והשני כו'. השוחט ונמצאת טרפה השוחט לעכו"ם כו' - רבי שמעון אינו חולק על מי ששחט פרה אדומה או עגלה ערופה שהוא חייב משום אותו ואת בנו הואיל ושחטן לפי שאין באמרנו על זו שהיא עגלה ערופה או פרה אדומה דין השחיטה משתנה והוא מה שאמר פרת חטאת ועגלה ערופה אינו משנה אבל בשור הנסקל חולק רבי שמעון ואמר הואיל ונגמר דינו לסקילה אין שחיטתו שחיטה:

ומה שאמר השוחט לעבודת כוכבים אינו רוצה לומר שאם שחט הראשון לעבודת כוכבים והשני לעצמו שהוא חייב משום אותו ואת בנו לפי שזה ברור מאד אבל דברו על מי ששחט הראשון לאכילה והשני לעכו"ם שהוא חייב על השני משום אותו ואת בנו ולא יהיה זה אלא כשהתרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום עבודת כוכבים שאם התרו בו משום עבודת כוכבים חייב סקילה וקם ליה בדרבה מיניה כמו שביארנו בשלישי מכתובות. והמעקר הוא שמעקר הסימנים ולא ישחטם שהוא כמו שהרג בחנק או בעריפה וכל זמן שיעקר ואפילו אחד מן הסימנים קודם שחיטה הרי הוא נבילה בין בעוף בין בבהמה וזה העיקר הנזכר בה' דברים המפסידים את השחיטה והעיקור אינו אלא מצד הראש רצה לומר שיעקרו מן הטבעת שבה מחוברים הסימנים ואין הלכה כרבי שמעון

מסכת חולין פרק ה משנה ג (ג) שנים שלקחו פרה ובנה איזה שלקח ראשון כו'. שחט פרה ואח"כ שני בניה סופג שמונים כו'. בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו כו' - סבת זו מבוארת לפי שידוע שבני אדם אין לוקחים בהמות באלו הימים אלא לשחוט באותו היום:

וענין ריוח שיהיה שהות ביום לפי שפעמים לוקח אותו לשוחטו במחרת ואין צריך להודיעו אבל אם ראה אותו נחפז והוא קונה בידוע שישחוט עכשיו ולפיכך הוא נחפז לקנותו עכשיו וכבר ידעת שרבי יהודה מפרש הוא לדברי חכמים ודבריו אמת

מסכת חולין פרק ה משנה ד (ד) בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כו' - ענין דין זה הוא כמו שאני אומר והוא שאם נתן לקצב דמי הבשר וקבלו ממנו כופין הטבח שישחוט אותה הבהמה ויתן לקונה בשר בדמי הדמים שנתן לו ואין הטבח יכול לומר הא לך מעותיך ואני אקבל מי שפרע שאין אתה קונה בקנין עד שתמשך הבשר כמו שזכרנו בקידושין לפי שעיקר הדין דבר תורה מעות קונות וחכמים אע"פ שתקנו משיכה קונה כדי שלא יאמרו לו נשרפו חטיך בעליה כמו שביארנו במקומות ממציעא ובתרא ובארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דין תורה מסכת חולין פרק ה משנה ה (ה) יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך כו' - כל זה מבואר וראוי שתדע שאין חוששין באותו ואת בנו אלא באם בלבד אמרו אותו ואת בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו ואין דין זה חל אלא על שלשת המינים הללו בלבד רוצה לומר הבקר והצאן והעזים מסכת חולין פרק ו משנה א (א) כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני כו' - אין הפרש בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית אם עבר אדם ושחטן אינו חייב בכיסוי. וכבר ביארנו שהכוי בריה בפני עצמה ולא הכריעו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה לפיכך אם יכסו דמו בי"ט ידמו שהוא חיה ויבואו לאכול חלבו ולפיכך אין מכסין את דמו עד למוצאי י"ט מסכת חולין פרק ו משנה ב (ב) השוחט ונמצא טרפה והשוחט לעבודת כוכבים כו' - ר"מ אומר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וחכמים אומרים לא שמה שחיטה והלכה כחכמים מסכת חולין פרק ו משנה ג (ג) חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן כו' - מה שאמר פטורים מלכסות הוא ג"כ דעת ר"מ אבל חכמים אומרים חייבין לכסות דם העוף או החיה ששחטו וכן אין שוחטים אחריהן (אם קדם שום אדם ושחט אותו ואת בנו) לפי ששחיטתן ספק ואפשר ששחיטתן גמורה וחייבין לכסות בעוף ואסור לשחוט אחריהן בהמה ואפשר שהיא נבילה ואין חייבין לכסות בעוף ומותר לשחוט אחריו כמו שזכרנו ולפי שהוא ספק החמירו חכמים אבל אצל ר"מ שחיטתן בינן לבין עצמן נבילה לכל דבריו בין לקולא בין לחומרא ולפיכך אומר אין מכסין אחריהם לקולא והלכה כר"מ מסכת חולין פרק ו משנה ד (ד) שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן כו'. שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות כו' - הכל מודים שאינו מברך אלא ברכה אחת על דם החיה והעוף:

ומה שאמר כסהו הרוח חייב לכסות ר"ל אם נתגלה אחרי כן כדי שלא תדמה שהוא כאילו כסהו ונתגלה שהוא פטור מלכסות אבל אם כסהו הרוח ונשאר מכוסה פטור מלכסות ואין הלכה כר' יהודה

מסכת חולין פרק ו משנה ה (ה) דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב כו' - מה שאמר בדם החיה רוצה לומר בחיה טמאה לפי שאם היתה טהורה הכל מסכימים שחייב לכסות וענין מה שא"ר יהודה אין דם מבטל דם שאם היה דרך משל אותו [דם] העוף משקל גרגיר ונתערב עמו כמה לטרים מדם הבהמה לא בטיל דם העוף אלא מכסה הכל וכבר ביארנו בשמיני מזבחים שאין הלכה כר' יהודה מסכת חולין פרק ו משנה ז (ז) במה מכסין ובמה אין מכסין מכסין בזבל הדק כו' - אל יקשה בעיניך מה שאמר רשב"ג בעיקר הזה שמסר שהסיד והחרסית ומגופת האבנים ולבינה אין מגדלין צמחים לפי שענין מה שאמר וכוונתו הוא שהדבר שהיה בתחילתו מגדל צמחים מכסין בו אע"פ שנשתנה שמו מצד מלאכה שנעשית בו. וכבר ביארנו לך שהעיקר שבידינו אין למדין מן הכללות הלא תראה שנסורת העץ הדקה וכן נעורת של פשתן מותר לכסות בהם אע"פ שאינן מגדלים צמחים לעולם. ודע שכל מה שקראוהו תורה עפר מכסין בו ולפיכך מותר לכסות באפר כל דבר שנשרף ואפילו בגדים או בשר הואיל וקרא הכתוב עפר אפר הפרה אדומה כמו שנאמר מעפר שריפת החטאת וכן שפיית הזהב בלבד מכל המתכות הניתכות באש שנאמר ועפרות זהב לו. ודע שהמתכות שאינן נתכות כגון הכחל ואבן התכלת שקורין אותו בלשון ערב לאזור"י ובלע"ז לפי"ס לאוזל"יי וזארניך שהוא בלע"ז אורפיימ"נט מכסין בהן אבל הנגר שנקרא בלע"ז וירדי"ט והאלבאין שנקראין בלי"ך בלע"ז והדומה להן אין מכסין בהן מפני שהן כשפיית הנחשת והעופרת חשובין וכבר זכרנו ששפיית כל המתכות אין מותר לשחוט לתוכן אלא הזהב לבדו וכל אלו העניינים מקובלים יש מהן שיש להן רמז בכתוב ויש מהן שאין לו רמז אלא קבלה מסכת חולין פרק ז משנה א (א) גיד הנשה נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא כו' - מה שאמר ובמוקדשין ואפילו עולה ששורפין אותה על גבי המזבח מוציאו ומשליכו על האפר המתוקן באמצע המזבח והוא הנקרא תפוח. ומה שאמר מפני שאין לו כף רוצה לומר אין לו כף ירך דומה לשל אדם שהוא עגול. ואם יזדמן מין עוף או אחד מאיזה מין שיהיה שכף ירכו עגול הרי זה גיד הנשה שלו אסור. ומה שאמר חלבו מותר רוצה לומר חלב גיד הנשה והוא שמנונית שלו וזהו לדברי הכל אבל אמרו ישראל קדושים הן ונהגו בו איסור רוצה לומר בשמנונית של גיד. ושליל הוא העובר הנמצא בגוף קודם שלמותו ואין הלכה כר"מ ולא כרבי יהודה מסכת חולין פרק ז משנה ב (ב) שולח אדם ירך לעובד כוכבים שגיד הנשה בתוכה כו'. הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו ר' יהודה כו' - זה שנתן הירך לעובד כוכבים היה בפני ישראל ולא נחוש שמא יטול מאותו הירך ישראל זה שניתן בפניו ויעבור על גיד הנשה ויאכלנו לפי שהירך שלימה ומקומו ניכר ומכירו הישראל ואין הלכה כרבי יהודה מסכת חולין פרק ז משנה ג (ג) האוכל מגיד הנשה כזית סופג ארבעים אכלו ואין כו' - אין אסור מן התורה אלא מה שעל הכף בלבד ושאריתו ויריכתו אסור מדרבנן לפיכך מי שאכל כזית מן הגיד שעל הכף לוקה (מדרבנן) ואין הלכה כרבי יהודה מסכת חולין פרק ז משנה ד (ד) ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן כו' - מה שאמר כבשר בלפת רוצה לומר שיתן בו טעם בכדי שימצא טעמו בחיך כמו שימצא אדם טעם הלפת המבושל בבשר לפי שהבשר נותן טעם בלפת יותר מבשאר צמחים מסכת חולין פרק ז משנה ה (ה) גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו כו' - דע שעיקר בידינו אין בגידים בנותן טעם ואפי' נתבשלו גידים הרבה עם מעט מן הבשר לא נאסר אותו בשר אלא שמנונית שלו אסורה בנותן טעם אם נתבשלה עם שאינו מינה (רוצה לומר עם גיד הנשה) אבל אם נתבשל הבשר עם שמנונית גיד הנשה משערין באחד מששים וכן הוא הדין בשמנונית נבלה ודג טמא או החלב בעצמו הכל באחד וששים לפי שהעיקר מין במינו באחד וששים ובשאינו מינו בנותן טעם ואם אין שם עובד כוכבים שיטעום אותו דבר יחזור הדין באחד וששים. וכבר בארנו העיקר הזה באר היטב בסוף עכו"ם תעיין אותו שמה וכבר נתבאר לך כי מה שאמר למעלה ירך שנתבשלה בה גיד הנשה נבדקת בנותן טעם נדחה ואינו נבדקת אלא באחד וששים בשמנונית הגיד וכן ירך שצלאה וגיד הנשה בתוכה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. ודע שכל מה שאנו משערין אותו בששים או במאה ומאתים כמו שנתבאר בערלה ואנו מתירין אותו מעט מפני מיעוט הדבר האסור אין עושין כן אלא כשאין הדבר האסור עומד בעינו אבל אם היה כגון חתיכה בין החתיכות שנמצאת בין הגידים והדומה לו הכל אסור עד שיסיר אותו הדבר האסור לו: קיפה שם כולל תבלין וכל מה שמרקחין בו התבשיל ודע שבשיעורים שאנו משערים בששים נשער כל מה שבקדרה הבשר והירקות והמרק והתבלין ושמור וזכור זה תמיד מסכת חולין פרק ז משנה ו (ו) נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה רבי יהודה כו' - על דעת ר' יהודה מי שאכל כזית מגיד הנשה של בהמה טמאה חייב שתי מלקיות משום בהמה טמאה ומשום גיד הנשה ואין הלכה כרבי יהודה:

ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת והוא מה שאמר מסיני נאסר לפי שאתה הראת לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אבמ"ה במה שצוה בסיני שיתקיים אסור אבר מן החי וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות משה רבינו ע"ה הלא תראה מה שאמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצות

מסכת חולין פרק ח משנה א (א) כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר כו'. העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל כו' - כבר בארנו במקומות מנדרים שהעיקר שעליו סומכים בנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בזמן שחברו המשנה היו עושין שהנודר מן הבשר אסור ואפילו בבשר דגים ואין מותר לו זולתי בשר חגבים ומה שאמר בכאן מותר בבשר דגים על מנת שיהא שם ענין מורה על שהוא לא נשבע אלא על בשר בעלי ארבע רגלים וכבר נתבארו דוגמות רבות בענין זה בשביעי מנדרים ור' יוסי אינו חולק על ת"ק אלא שרצה המחבר להודיענו כי מה שנזכר למעלה מחלוקת ב"ש וב"ה הוא דברי ר' יוסי והלכה כב"ה והטעם מפני הרגל עבירה מסכת חולין פרק ח משנה ב (ב) צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד כו' - מה שאמר רשב"ג אינו אלא באכסנאין שאין מכירין זה לזה ואין להם שייכות קירוב אלו עם אלו כדי שיושיט ידו למה שאכל חבירו והלכה כרשב"ג מסכת חולין פרק ח משנה ג (ג) טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן כו'. הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו כו' המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו כו' - כחל ידוע ודינו כפי מה שאמר והוא שכל זמן שקרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר לבשלו לכתחילה עם הבשר ואם בשלו בלא קרע לבדו ג"כ הוא מותר והוא מה שאומר לא קרעו אינו עובר עליו ומותר ואם בשלו בלא קרע עם בשר אחר משערין אותו בששים ע"ז אמרו כחל בששים. וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור וידוע שבשר בחלב מין בשאינו מינו ולפיכך משערין אותו בנותן טעם ואם אין עובד כוכבים מצוי הרי אי איפשר לבדוק הטעם כגון הכחל עם הבשר ולפיכך משערין אותו כפי העקרים שבארנו בסוף עכו"ם. ומה שאמר בלב לא קרעו אינו עובר עליו אבל אסור באכילה ואין מותר לאוכלו עד שיקרענו ויוציא מה שבתוכו מן הדם: ומה שאמר אינו עובר עליו בלא תעשה רוצה לומר אינו בא לידי לא תעשה לפי שבשר עוף בחלב עצמו מדרבנן הוא כמו שיתבאר מסכת חולין פרק ח משנה ד (ד) בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה כו' - דעת ר' עקיבא שחיה ועוף אסור לאוכלן בחלב מדרבנן ומותר לבשל לפי שלא אסר הכתוב אלא בישול בהמה טהורה ודעת ר' יוסי הגלילי שבשר חיה אסור לבשלן בחלב מן התורה כמו שיתבאר מתוך דבריו ובשר עוף מותר לבשלו בחלב ואפילו מדרבנן לפי שאינו מודה בגזירה זו והלכה כר"ע מסכת חולין פרק ח משנה ה (ה) קיבת עובד כוכבים ושל נבלה הרי זו אסורה המעמיד כו' - הקיבה ידוע וכבר ביארנו בעכו"ם שפסקו ההלכה שקיבה היא כמו הזבל ומותרת ומותר להעמיד החלב לכתחילה בקיבת עובד כוכבים ובקיבת נבילה מפני שהיא פירשא בעלמא. ודע שאין מותר לכתחילה להעמיד החלב בעור קיבת שחוטה ואם עבר והעמידו רואים אותו בנותן טעם כשאר כל בשר בחלב ואם לא היה עובד כוכבים מצוי משערים אותו בששים כמו שזכרנו ולא נאמר הכל הולך אחר המעמיד שהמעמיד עצמו מותר בעינו לפי שהוא בשר שחוטה והאיסור שנתחדש בו הוא מצד התערובת בלבד אבל חלב שהעמיד בעור נבלה אותה גבינה אסורה ואין טועמים אותה לפי שהדבר המעמיד אסור בעצמו והכל הולך אחר המעמיד וזו היא סבת איסור גבינות העובדי כוכבים כמו שבארנו שם מסכת חולין פרק ח משנה ו (ו) חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב חומר כו' - כל חלב לה' אמרו לרבות אימורי קדשים קלים למעילה רוצה לומר למי שנהנה בהן בשוה פרוטה מעל כמו שנתבאר במעילה וכן אם היה אותו החלב נותר חייבים עליו משום נותר וכן אם אכל אותו אדם טמא חייבים עליו משום טמא וכן אם נתפגל הזבח כמו שנתבאר בשני מזבחים מי שאכל מחלבו חייב ודם קדשים נאמר בו ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה ואי אפשר שיהיה דם קדשים פיגול לפי שהוא בעצמו מתיר ואין מי שיתירנו כמו שנתבאר ברביעי מזבחים ונאמר עוד בדם מיעוט אחר והוא מ"ש ואני נתתיו לכם ונאמר מיעוט שלישי והוא שנאמר כי הדם הוא הנפש וגו' ר"ל שהוא עומד כמות שהוא ואין איסור אחר נוסף עליו אמרו חד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה וחד למעוטי מנותר וכבר נתבאר שהאוכל דם קדשים באיזה ענין שיהיה אינו חייב לעולם כרת אחר יותר על כרת של דם ודע זה מסכת חולין פרק ט משנה א (א) העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות כו' - כבר זכרנו התנאי בשלישי מזבחים שרוטב הוא מרק וקיפה והתבלין ואלל הוא הבשר הנשאר בעור כשמפשיטין הבהמה וגידים שם נופל על הגידים הדופקים ועל שאין דופקים ועל הקשרים ועל הקרומים והמיתרים והעצבים ובארנו שם כי מה שאמר קרנים וטלפים רוצה לומר המקומות הלחים כשחותכים אותו מן החי מבצבץ הדם ממקום החתך וכן בכאן ע"פ התנאי הזה בעצמו:

וענין מצטרפת שמצטרפין קצתם אל קצתם וכשיצטרף מכל אלו ומן הבשר כביצה ויהיה טמא שיהיה מטמא זולתו לפי שכבר זכרנו פעמים שהאוכלים טמאים אינן טמאים ואינן מטמאים זולתו מן האוכלים אלא אם היו אותן האוכלים טמאים שמטמאים זולתן כביצה ועוד נבאר עיקר הזה במקומו בתחילת מסכת טהרות:
ומה שאמר אבל לא טומאת נבילות לפי שכזית מן הנבילות כמו שידעת יטמא במגע ובמשא ואם היה כזית מאחד מאלו הדברים או הוא פחות מכזית מן הנבילה ואחד מאלו השלימו לכזית הרי זה אינו מטמא כמו שמטמאה הנבילה:

ומה שאמר רבי יהודה המכונס רוצה לומר אם כנסו ואין הלכה כר' יהודה. ומפני מה אין מטמאין משום נבילה ומטמאים משום טומאת אוכלים צריך לראיות רבות והוכחות ועוד תמצא אותן מסודרות בסדר טהרות אבל שמע העיקר הגדול שהוא יסוד לאלו הדינין נאמר בטומאת נבילה הנוגע בנבלתה ואמר בסיפרא בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות לא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים עד שיגע בבשר עצמה ונאמר בטומאת אוכלים מכל האוכל אשר יאכל כל מה שראוי לאכילה כמו שיתבאר במקומו ומה שהתנה שיהא השוחט ישראל ואפילו שוחט לעובד כוכבים ושתהא הבהמה טמאה לפי שבהתחבר כל התנאים תטמא טומאת אוכלין בלא מחשבה ובלא הכשר כפי העיקרים שאני עתיד לבאר בשלישי מעוקצין מסכת חולין פרק ט משנה ב (ב) אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם ועור חזיר כו' - חטטרת הגמל ידועה ומה שאמר הרכה רוצה לומר כל זמן שהן רכות ולא נתקשו עדיין. ושיעור זה כל זמן שלא נתן עליו משאוי ור' יהודה אומר כמו שהחולדה עורה חלוק מבשרה ולא נאמר שעורותיהן כולן בשיעור אחד בקושי וכרוך:

וכדי עבודה שילך עליהן ברגלים בשיעור זמן מהלך שבעה מילין מהלך בינונית ומה שאמר שעור האדם לא יטהר לעולם ואפילו עובדו הוא דרך כבודו של אדם כדי שלא יהנו בעורו ולא ישתמשו בו בשום דבר ורבי יוחנן דעתו ששמנה שרצים כולן עורותיהן חלוק מבשרם וחולק על חכמים שאומרים שארבעה מהן עורותיהן כבשרם ואין הלכה כר' יוסי ולא כרבי יהודה ולא כר' יוחנן בן נורי

מסכת חולין פרק ט משנה ג (ג) המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה ובטמאה כו' - אמרו בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות וכו' יכול אפילו בשעת חיבורין ת"ל טמא וכפי העיקר הזה נאמר בכאן שמפשיט בהמה אם קרע העור מזנבה ועד צוארה והתחיל להפשיט העור מזנב לצואר שכן היו מפשיטים אצליהן כשהיו רוצים לעשות מן העור מצע לשבת עליו וזהו הנקרא שטיח וקודם שיפשיט ממנו כדי אחיזה הוא חיבור ואם הפשיט ממנו כדי אחיזה ושיעורו שני טפחים אינו חיבור ואם נגע אדם בשני טפחים הללו או יותר ממה שנפשט אינו מטמא אם היתה הנפשטת נבילה ואם היתה שחוטה ונגע אדם דרך משל בעור הזה שיש בו כדי אחיזה אין הבשר מטמא וזהו ענין מה שאמר ליטמא ולטמא בכל מה שנאמר בו חבור או אינו חבור:

והמלאכה השניה בהפשטת הבהמה מה שקורע העור בין ב' הרגלים מרגל לרגל ואח"כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהקיפו וכך מפשיט מי שרוצה לעשות העור חמת לפיכך אומר שהוא חבור עד שיוציא את כל החזה:
והמלאכה השלישית בהפשטה והוא זר מאוד שיוציא הכבש כולו על מקום רגלו בלבד וזהו הנקרא מרגיל מן רגל ומוציא העור כולו שלם אין בו חתך ולא קרע עד שאם תקשר מקומות הרגלים מן העור ומקום הצואר ותפח בו ינפח כולו וכן מפשיטין אצלינו הרוצים לעשות ממנו נאד להכניס בו מים ואמר שזה חבור עד שלא ישאר בו כלום מהבשר ואע"פ שהופשט העור מהבשר

מסכת חולין פרק ט משנה ד (ד) עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא כו' - ציב הוא חוט דק שנתפשט מן העור הסמוך לבשר. ושערה שכנגדו שערו שבשטח העור כנגד הבשר:

וקיסם הוא עץ דק כמין פלך כוש או כרכר:

ופירוש תחובין מנוקבים רוצה לומר שמנקבין באותו העץ סדוק ומכניסו בהן והלכה כר"ע וחכמים מסכת חולין פרק ט משנה ה (ה) קולית המת וקולית המוקדשים הנוגע בהן כו' - קולית הוא כל עצם שיש בו מוח והוא סתום בשתי קצותיו ומה שאמר מוקדשין רוצה לומר נותר מן המוקדשין שהוא מטמא כמו שיתבאר ומה שאמר מניין אף במשא הוא מדבר על קולית הנבילה אבל השרץ אין בו טומאת משא כמו שיתבאר בתחילת כלים מסכת חולין פרק ט משנה ו (ו) ביצת השרץ המרוקמת טהורה ניקבה כל כו' - ענין מרוקמת שיש בו כבר שרטוט תואר בעלי חיים ואיבריו בתוך הביצה כדכתיב אשר עושיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ והויות העכבר בלבד מן האדמה עד שימצא קצתו בשר וקצתו עפר וטיט והוא ענין מפורסם מאד אין מספר לרוב המגידין לי שראו זה אע"פ שמציאות בעלי חיים כזה דבר מתמיה ולא נודעת בו טענה בשום פנים מסכת חולין פרק ט משנה ז (ז) האבר והבשר המדולדלים בבהמה מטמאין כו' - מדולדלים תלוים כאילו אינו מן הבהמה וזה על מנת שיהיו בענין שאי אפשר שידבקו ולא שירפאו בשום פנים. וכבר זכרנו פעמים שהאוכלים אינן מטמאין אלא אחר הכשר. וכבר זכרנו בפרק השני מהמסכתא הזאת שאם נשחטה בהמה ויצא ממנה דם הוכשר בשרה באותו הדם. וכבר נתבאר בששי מעדיות שאבר מן החי טמא ובשר הפורש מן החי אינו מטמא ובשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא בכזית וזהו ההפרש שבין אבר מן החי ואבר מן הנבילה ולפיכך הפורש מאבר מן הנבילה מטמא. ואמר כשתמות הבהמה והיה בה הבשר מדולדל בכדי שאי אפשר שידבק צריך הכשר ואז יטמא טומאת אוכלין הואיל והוא בשר מן החי שאינו מטמא משום נבילה. ומה שאמר ר"ש מטהר ר"ל הבשר הזה המדולדל אם כשתמות הבהמה שעליה אמר ר"מ אם הוכשר יטמא אומר ר"ש שאינו נטמא כל עיקר שנאמר מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לפי שהוא דבוק בבהמה והלכה כרבי מאיר בכולן מסכת חולין פרק ט משנה ח (ח) האבר והבשר המדולדלין באדם טהורין מת כו' - כבר נתבאר בששי מעדיות שאבר מן החי כזית בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טהור ואמנם מטמא כולו ושאבר מן הנבילה כזית בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טמא ור"ש אומר שבשר הפורש מאבר מן המת ג"כ טהור וכן עצם כשעורה הפורש ממנו ואין הלכה כרבי שמעון מסכת חולין פרק י משנה א (א) הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ כו' - הראייה מן אותם שהוא מיעוט לאלו והוא שמקיש לעניינים אחרים רוצה לומר חזה ושוק מסכת חולין פרק י משנה ג (ג) בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כו' - הבכור הזה הוא שהגיע ליד הכהן מפני שהבכור הוא של כהן כמו שנתבאר בהקדמת הסדר הזה ונפל בו מום ברשות הכהן ומכרו לישראל שאין הבכור זה חייב מתנות כל עיקר אח"כ נתערב אצל ישראל עם אחרים והרי דינו כפי מה שזכר. ומה שאמר פטור מן המתנות רצה לומר הטבח לפי שהעיקר בידינו הדין עם הטבח והוא הנתבע במתנות ואפילו היה כהן מוציאים אותו מידו ונותנין אותו לזולתו:

ומה שאמר צריך שירשום הוא שירשום חלקו ומתנתו ויניח המתנות במקומותן ואם התנה בעיקר השותפות שאינו משתתף עמהם במתנות אלא שהן עומדים במקומן אינו צריך שירשום

מסכת חולין פרק י משנה ד (ד) גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה עד שלא כו' - זרוע היא היד הימין וכבר נתבאר לך מגבול היד וממה שביארנו על הארכובה למעלה מב' פרקים נוטל הכהן האחד הוא המפורסם אצל בני אדם שהוא רגל הנמכר עם הראש בבהמה דקה והפרק שלמעלה ממנו והוא הנקרא אצל העם זרוע ונמכר עם הבשר. ודע שהלשון עם שני הלחיים תחשב הוא מכלל מתנות כהונה. וכתב הגמרא א"ל רבא לשמעיה זכי לי מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא. ודע שהמתנות האלו נותן למי שירצה ואע"פ שלא יגיעו לידו לפי שאין בהן קדושה ונותנים אותו ג"כ לכהנת והבעל אוכל בשביל אשתו כשהיא כהנת ואין הלוי חייב לתת מתנות ואם לא נזדמן כהן במדינה נוטל אותו הטבח לעצמו בדמים ונותן הדמים לכהן. והכלאים חייבים במתנות ג"כ ואם עבר השוחט ולא נתן מתנות כהונה לא נאסר הבשר באכילה אבל חייב נדוי כפי מה שכתוב בגמרא ואין מותר לקנות ממנו המתנות כדי שלא תחזיק ידיו על הגזל ואם עבר העובר וקנה אותו אינו נאסר באכילה לפי שעיקר בידינו שמתנות כהונה נגזלות אין הכהן רשאי לתבוע אלא לטבח לא למי שאכל ולפי דעתי זהו לענין הדין ממי מוציא הדמים אבל אכילת המתנות האמתיות בעצמן מ"מ הוא גזל ואיני רואה שום צד להתיר זה לכתחילה. וראוי שתדע מה שאמרו מתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל כדי שיהיו חביבים אצלם כדרך שהמלכים אוכלים. ואמרו ונתן הכהן ונתן ולא שיטול מעצמו לפי שאין מותר לו לזלזל בעצמו וליטול מתנותיו ואין ראוי לנו להצריכו לכך:

ואמרו הזרוע לאחד הקיבה לאחד לחיים לשניים ואם היו מתנות שור מחלקים אותן. לפי שאין מותר בכל מתנות כהונה לתתם לאיש אחד וכבר מנע מזה מאד:

וסובך של רגל שכבת הרגל רצה לומר ענפי המיתרים. ואין הלכה כר' יהודה מסכת חולין פרק יא משנה א (א) ראשית הגז נוהג בארץ ובחו"ל בפני כו' - פסק ההלכה שאינו נוהג אלא בארץ ומה שאמר אבל לא במוקדשים אין דעתו לומר קדשי מזבח לפי שזה מבואר שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך אבל רוצה לומר קדשי בדק הבית שנאמר גז צאנך ולא של הקדש ואינו נוהג אלא ברחלים שנאמר גז צאנך ונאמר באיוב ומגז כבשי יתחמם וצמר אחר זולתי צמר כבשים אינו ראוי למלבוש אצלם מפני שהוא קשה וצמר הכבשים הזכרים והנקיבות רך והוא שהיו לובשים אצלם ואמרו שהוא נותן לו לצורך מלבוש והראייה הזאת על דרך רמז כמו שידעת כבר כוונתם כפי מה שבארנו בתחילת חבור זה ומה שאמר כל שהן יש לו שיעור והוא משקל ששים סלעים וכבר בארנו בתחילת קדשים שמשקל הסלע עשרים וארבעה דרכמונים מהדרכמונים שמשקל אחד מהן שש עשרה גרגרי שעורה והלכה כחכמים כמו שבארנו מסכת חולין פרק יא משנה ב (ב) וכמה הוא מרובה בש"א שתי רחלות כו' - מה שאמר מלובן ולא צואי רוצה לומר שיתן לכהן שיעור שיהא בו אחר שיכבסנו וילבננו ה' סלעים לא פחות מזה והמשנה הזאת אינה מדברת אלא במי שיש אצלו שיעור הרבה מראשית הגז שהוא לא יתן לכל כהן ממנו פחות משיעור זה והרי זה כמו בסוף פיאה אין פוחתין לעניים בגורן כמו שביארנו שמה ושיעור ראשית הגז כמה הוא הרי הוא אחד מששים ממה שגזז וכבר אמרנו שהשיעור הקטן שחייב בראשית הגז משקל ס' סלעים על מנת שיהיו מה' רחלות ועל מנת שלא יגוז אחת מהה' רחלות פחות משתים עשרה סלע. הנה נתבאר שראשית הגז לא יהא פחות ממשקל סלע מסכת חולין פרק יב משנה א (א) שילוח הקן נוהג בארץ ובחו"ל כו' - אפשר שיהא זה במוקדשים כמו שאני אומר והוא שאם הקדיש עוף לבדק הבית והוא ברשותו ואח"כ עף ויצא מרשותו והיה מכירו ואח"כ מצאו רובץ על הביצים חייב להביא הכל ע"י גזבר שאינו נוהג במוקדשים זו היא הלכה שנאמרה בגמרא והוא שאפשר להיות ואי אפשר זולתו כפי העיקר שבידינו שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו מוסיף על מה שנתבאר בפרק הזה. ודורסיות מיוחסים אל הורדוס המלך שהוא התחיל לגדל יונים בבתים מסכת חולין פרק יב משנה ב (ב) עוף טמא פטור מלשלח עוף טמא רובץ על ביצי כו' - אמר רחמנא כי יקרא קן צפור לפניך וצפור שם נופל על העוף טהור בלבד שנאמר כל צפור טהורה:

וקורא הוא עוף ידוע פרדי"ץ בלע"ז והמין הזה רובץ הזכר מהן כמו שרובצת הנקיבה ולפיכך נחלקו בזכר הקורא בלבד כמו שנמצא רובץ אבל הזכר מכל שאר מין הכל מודים שהוא פטור והלכה כחכמים

מסכת חולין פרק יב משנה ג (ג) היתה מעופפת בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב כו'. שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה כו' - שלח מקור והמקור נופל על המעט וההרבה ולפיכך חייב מצד שהוא מקור לשלח אותה ואפילו אלף פעמים וכל ההלכה הזאת מבוארת מסכת חולין פרק יב משנה ד (ד) הנוטל אם על הבנים רבי יהודה אומר לוקה ואינו כו' - והמצות האלו שהם לא תעשה שניתק לעשה כבר ביארנו בתחילת מכות שכל זמן שלא קיים מצות עשה שבה לוקה לפי שהלכה כרבנן אבל מי שלקח האם וקצץ כנפיה עד שאינה יכולה לעוף ואפי' שלחה מכין אותו מכת מרדות ואח"כ מניחה אצלו עד שיגדל כנפים ומשלחה כדי לקיים עשה שבה כמו שביארנו מסכת חולין פרק יב משנה ה (ה) לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את כו' - כל ענין זה מבואר ואין צריך פירוש כל עיקר: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת חולין מסכת בכורות פרק א משנה א (א) הלוקח עובר חמורו של עובד כוכבים והמוכר לו אע"פ כו'. בישראל אבל לא כו'. כהנים ולוים פטורין מקל וחומר כו' - דבר תורה ופטר חמור תפדה בשה. ונאמר פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה ונאמר לאהרן ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה רמז לפטר חמור לפי שאין אוחז בכורה בבהמה טמאה אלא בחמור ומקבל ממנו הוא שיהיו החמורים של עובד כוכבים ולוקח אותם ממנו ישראל לפרנס ולהתעסק בהן וכל מה שילדו יהיו לאמצע ובהיפך זה הוא שנותן לו בקבלה. והשמיענו שאין הפרש בין שקנה הבכור שיכניס אותו לקדושה או מכירת בכור לעובד כוכבים שמפקיע קדושה ממנו אין קונסין אותו וכן אם היה עיקר הבהמות שלו וילדו בשותפות עובד כוכבים פטור מן הבכורה ושיעור השותפות שיהיה לעובד כוכבים בבכור או באמו ואפי' חלק מסויים כגון ידו או רגלו ועל מנת שתהא הבהמה בעלת מום אם נחתוך ממנו אותו אבר אז יהיה לו בה שותפות ויפטר מן הבכורה:

ומה שאמר אם פטרו את של ישראל במדבר מן הבכורה כמו שנאמר בכתוב קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל אמרו אם הפקיע קדושתן של לוים את קדושתן של ישראל במדבר דין הוא שמפקיע את של עצמן ולפי שנתאמת במאמר הזה שהלוים פטורין מבכור אדם ואינן חייבין לפדותו נפטרו ג"כ מפטר חמור שנאמר אך פדה תפדה וגו'. כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה אבל בכור בהמה טהורה חייבים בו הלוים מה שחייבין בו ישראל ושמור זה

מסכת בכורות פרק א משנה ב (ב) פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס כו' דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה וטהור כו' - יש בין הפרה והחמור שינוי הרבה שהיא מפרסת פרסה והקרנים ולפיכך פטור מן הבכורה אבל חמור שילדה כמין סוס הואיל ושני המינים קרובין מאד לפי שהולד יוצא משני אישים מאלו שני המינים ולפיכך שמא יעלה על הדעת שמפני כן הוא חייב בבכורה בא להשמיענו שהוא פטור ואלו זכר ג"כ זה הענין האחרון בלבד אמרנו חמור שילדה כמין סוס הוא שהוא פטור לפי שילדה מין שאין בו קדושה אבל ילדה פרה כמין חמור הואיל ויש בו קדושה ר"ל במין החמור לפי שהוא מתקדש בפטר רחם הרי הודיענו שאין מתקדש עד שתלד החמור כמין חמור. ומה שאמר ומה הן באכילה עניינו לפי סדר המאמר הוא כך ואין דין המין אם נולד משונה ממינו בצורתו השיב ואמר בהמה טהורה וכו' - ומה שאמר שהיוצא מן הטמא וכו' ר"ל שהחלבים מצטרפין אל הנולדים כמו שזכר והביצים ג"כ מלבד חלב האדם בלבד שהוא מותר על מנת שיחלבנו ואח"כ ישתה אותו אבל לינוק אותו מן הדד אחר שיגמל הרי זה אסור כמו שנתבאר בגמרת כתובות מסכת בכורות פרק א משנה ג (ג) חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה כו' - מה שאמר מפריש טלה אחד לעצמו ר"ל שהזכר הזה שהוא ספק אם הוא שקדם בשעת הלידה וצריך לפדותו בשה או נתאחר ואינו חייב לפדותו בשה ואוכל הוא עצמו אותו השה וכבר הקשו ואמרו וכיון דלעצמו הוא למה ליה לאפרושיה. והיה התירוץ לאפקועיה לאיסוריה מיניה ר"ל עד שיסיר ממנו איסורי הנאה לפי שהמשנה הזאת היא לר' יהודה שאומר שפטר חמור קודם שיפדה אסור בהנאה ולפיכך פודה אותו מספק וזה שאמר ר' יהודה שהוא אסור בהנאה מחיים הוא הנאת דמיו אבל הנאת גופו אינה אסורה אלא אחר עריפה וכן הלכה:

ומה שאמר בשתי נקיבות וזכר (ר"ל) [או] שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום ר"ל לפי שאני אומר על ההלכה הראשונה שאחת משתיהן ילדה נקיבה והשנית נקבה ואח"כ זכר ונאמר בהלכה שניה כל אחת משתיהן ילדה נקבה ואח"כ זכר ואם תאמר למה אינו מפריש בספק הזה טלה לעצמו לפי שבכל ההלכה משתי ההלכות האלה שני ספיקות ואלו הן שבהלכה הראשונה אנו אומרים שמא אחת משתיהן ילדה שתי נקבות והשנית זכר או אחת משתיהן נקיבה ואח"כ זכר והשנית נקבה וכן בשניה ומפני רוב הספיקות שבכאן לא יפריש טלה

מסכת בכורות פרק א משנה ד (ד) אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים כו' - ידוע שהזכר הזה יש בו ספק אחד אם הוא בן של ביכרה או בן שלא ביכרה ע"כ פודה אותו בשה ואותו השה שלו כמו שזכרנו אח"כ אמר שפטר חמור פעמים פודין בשה אחד משני מיני הצאן והעזים הזכרים או מן הנקיבות ואין משגיחין בו על מום אח"כ אמר ופעמים הרבה ונכנס לדיר להתעשר ר"ל פדיון ספק פטר חמור שאפשר שיתעשר בו כמו שנתבאר בגמרא וזה שאם יש אצלו י' זכרים כל אחד מהן ספק פטר חמור שצריך להפריש עליו טלה אחד הרי מפריש עליהן עשרה טלאים וחייבין במעשר. ודיר. שם מקום שמכניסין שם הבהמות לעשר כמו שיתבאר אח"כ ומוציא אחד להיות מעשר ואוכל אותו בתורת מעשר והט' אוכלן חולין:

ומה שאמר פעמים הרבה ר"ל שזה יקרה פעמים רבות מפני שהוא אפשר קרוב:
ומה שאמר ואם מת נהנין בו הוא שב על פדיון פטר חמור האמתי לפי שאם מת ואפי' ברשות ישראל יהנה בו הכהן לפי שמאחר שהפריש אותן הרי הוא ברשות כהן ואע"פ שלא הגיע לידו

מסכת בכורות פרק א משנה ה (ה) אין פודים לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא כו' - נתנו לכהן רוצה לומר נתן לכהן פטר חמור עצמו יתחייב הכהן לפדות אותו בשה לעצמו ויאכל אותו השה ואז ישתמש בחמור כשאר החמורים והכהנים חשודים על ענין זה לפי שלפעמים אינו מפריש עליו שה לפיכך אינו מותר לישראל לתת פטר חמור לכהן אלא אם פדה אותו הכהן בפניו ואין הלכה כר' אליעזר מסכת בכורות פרק א משנה ו (ו) המפריש פדיון פטר חמור ומת ר' אליעזר אומר כו' - חייב באחריותו הוא שיהא חייב להביא טלה ביד כהן ואם מת הטלה קודם שיגיע ליד כהן חייב לשלם טלה אחר לכהן על דעת ר' אליעזר לפי שהוא מקיש בכור חמור לבכור אדם כמו שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה וחכמים אומרים אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר ועדות זה אמת והלכה בכולן כחכמים מסכת בכורות פרק א משנה ז (ז) לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחריו וקוברו כו' - קופיץ. סכין גדול כעין גרזן שהקצבים חותכים בו הבשר:

ומה שאמר קוברו להודיעך שהוא אסור בהנאה אחר העריפה והפועל הזה נגזר מעורף שאין מותר לשוחטו ולא לחנקו אלא לחתוך ראשו ממול ערפו:
ומה שאמר בכאן על החליצה והיבום על דעת האומר שהיבמה אינה מותרת אלא עד שיכוין היבם בבעילתו לשם מצוה אבל אם נשא אותה לשם ממון או לשם נוי הרי הוא כאילו פגע בערוה ואין זה אמת לפי שמאחר שנסתלק ממנה איסור הערוה כשמת אחיו בלא בנים הרי הוא מותר ואפי' נתכוין שלא למצוה ולפיכך יהיה הדין על דעת זו שמצות יבום קודמת למצות חליצה בכל זמן וכן ההלכה

מסכת בכורות פרק ב משנה א (א) הלוקח עובר פרתו של עובד כוכבים והמוכר לו אף כו' - ההלכה הזאת כולה מבוארת מהעיקרים שהקדמנו בפרק הראשון ואע"פ שהכהן הוא שיאכל הבכור חייב הוא להקריבו ולאכול אותו בקדושה כפי התנאים שזכרנו ביאורם בה' מזבחים ולפי שהמשא והמתן בביאור עניין פטר חמור הוא מעט הקדים אותו לפטר בהמה טהורה ואח"כ חזר לענין המסכת הראשון כדי לגמור אותה מסכת בכורות פרק ב משנה ב (ב) כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו כו' - מום קבוע כגון חתיכת אבר והפרשתו מן הגוף ומום עובר כגון החזזית והגרב והשמטת הפרק והשבורה שאיפשר להרפא ועוד יתבארו המומין כולן במסכת הזאת:

ומה שאמר לאחר פדיונן אבל לפני פדיונן הרי הן אסורין בגיזה ועבודה וולדן וחלבן אסור ואותו הוולד שנולד קודם הפדיון יפדה ויצא לחולין והשוחטן בחוץ פטור ואפי' קודם שיפדו לפי שאין ראוין לבא בפנים כמו שהקדמנו ביאורו בסוף זבחים. וכן מה שאמר אינן ראוין ואינן עושין תמורה ואפי' קודם שיפדו לפי שקדושתן אינה אלא קדושת דמים לא קדושת הגוף מחמת המום הניכר להקדש לפיכך עצמן אינן ראוין לגבי המזבח אבל דמיהם לוקחין בהם תמימים ומקריבין אותן ולפיכך אם מתו יפדו אחר מיתה לפי שהן קדושת דמים ודומה לקדושת בדק הבית אבל קדשי מזבח שהיו ראוין לקרבן אחר ההקדש אם מתו יקברו כמו שיתבאר:
ומ"ש חוץ מן הבכור והמעשר לפי ששנים אלו אע"פ שקדם מום קבוע להקדשן כגון שנולד הבכור בעל מום קדושה חלה עליהן ואין יוצאין לחולין כיון שנולד להגזז ולהעבד

מסכת בכורות פרק ב משנה ג (ג) כל שקדם הקדשן או מומם או מום עובר להקדשן כו' - נאמר בפסולי המוקדשין ואם יהיה בו מום וגו' בשעריך תאכלנו וגו' כצבי וכאיל מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה ומן המתנות אף פסולי המוקדשין פטורים מן הבכורה ומן המתנות וכן פסולי המוקדשין ר"ל קדשי המזבח אסורין בגיזה ועבודה אפי' לאחר פדיונו ואין מותר ליהנות מהן אלא אחר שחיטה. ומה שאמר וולדן אסור ע"מ שתתעבר קודם פדייה ותלד אחר פדיונן אבל אם נתעברה אחר פדיונה הולד חולין והשוחט בחוץ פטור לפני פדיונן לפי שאינן ראוין לפנים:

ומה שאמר ועושין תמורה ואפי' לאחר שיפדו ואותה תמורה אין מקריבין אותה אבל דינה שתמות ר"ל שמניחין אותה בלא אכילה עד שתמות כמו החטאות שימות כמו שיתבאר אבל תמורה שקודם פדיונה הרי היא נקרבת כמו שיתבאר במסכת תמורה

מסכת בכורות פרק ב משנה ד (ד) המקבל צאן ברזל מן העובד כוכבים ולדות פטורין וולדי כו' - כבר ידעת שענין צאן ברזל הקיום ר"ל שלא יפסיד העובד כוכבים כלום ויש לו הריוח ותובע הקרן שלו שלם ושלא יפחת ממנו לעולם וזה מותר עם העובד כוכבים כמו שנתבאר במציעא וכשיתבע ממנו העובד כוכבים ולא ימצא בידו ממון נוטל הבהמה שנתן לו מכלל ממונו לפי שמעיקרא היא שלו והרי יד עובד כוכבים באמצע וכל יד עובד כוכבים באמצע פטור מן הבכורה ולפיכך בוולדות הבהמה הזאת יש לעובדי כוכבים שייכות ופטורה מן הבכורה. ולדי ולדות חייבין בבכורה וכן אפי' העמיד וולדות תחת אמותיהן והיו הולדות כאלו הן צאן ברזל כבתחילה הרי וולדי ולדותיהן חייבין בבכורה ור"ש אומר שהוא פטור מן הולדות וולדי הולדות מפני שאחריותן עליהן ועל כל היוצא מהן ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מסכת בכורות פרק ב משנה ה (ה) רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל פטור כו' - אע"פ שכל אחד משני אלו המינין חייב בבכורה כשתלד מין דומה למין אחר פטור שנאמר אך בכור שור עד שיהא הוא ובכורו שור. ומקצת סימנין ר"ל קצת הדמיון עד שיראה להן שהוא ממין פלוני מסכת בכורות פרק ב משנה ו (ו) רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני כו' - אי אפשר ר"ל שאי אפשר לצאת שני ראשים כאחת אלא האחד קודם ומה שאמר ר' עקיבא משמנין ביניהן אינו מענין השיעור עד שיהא נגזר משומא ושמין אבל הוא מן שמן ר"ל מענין השומן והוא שהכהן נוטל כחוש וישראל נוטל השמן ואין ההפרש ביניהן אלא הטוב שישראל נוטל הטוב לפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה והוא מה שאמר כהן נוטל כחוש והם משמנים ביניהן. תנן מאי משמנין ביניהן שמן יהיה ביניהן. ויתחייב השני מתנות ממה נפשך אם בכור הוא כולו לכהן ואם אינו בכור המתנות לכהן ולר' יוסי הואיל ונסתאב כאילו הגיע ליד כהן ונתן אותו לישראל שאינו חייב מתנות כמו שנתבאר בעשירי מחולין והלכה כר"ע בכל וכר' יוסי מסכת בכורות פרק ב משנה ז (ז) שתי רחלות שלא בכרו וילדו ב' זכרים נותן שניהן כו' - הפירוש על זה כמו שהפירוש במה שלפניו והוא ידוע שמאחר שאמר עד שתביא ב' נקיבות אנו אומרים כל אחת ילדה נקיבה בתחילה ולפיכך אין לכהן כלום והלכה כר"ע מסכת בכורות פרק ב משנה ח (ח) אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו ב' זכרים כו' - השמיענו מחלוקת ר' עקיבא ור' טרפון בהלכה הראשונה והוא שני זכרים מרחל אחת אבל בהלכה השניה שנתן להוולדות ג' אישים משתי רחלות היה עולה בדעתינו שהטוב והגדול הוא שנולד לבדו ויטלנו הכהן ואין ר"ע חולק על זה הודיענו שאפי' על זה ג"כ הוא אומר המוציא מחבירו עליו הראיה ואין לכהן אלא הכחוש שבהם. אח"כ השמיענו ההלכה השלישית שאמר אחת בכרה ואחת שלא בכרה שמא יעלה על הדעת שאותה שלא בכרה היא שילדה הקטן הכחוש שכן הוא ידוע ושר' טרפון אינו חולק על זה הודיענו שאפי' בזה אומר ר' טרפון כהן בורר לו את היפה ומה שאמר ר"מ מחייב ר"ל שאפי' ר"מ אינו מחייב המתנות אלא לספק בכור על הסדר הזה אבל ספק מעשר פטור מן המתנות ואפי' לר"מ וכן הלכה וכבר אמרנו שהלכה כר"ע בכל וכר' יוסי מסכת בכורות פרק ב משנה ט (ט) יוצא דופן והבא אחריו ר' טרפון אומר שניהם ירעו כו' - יוצא דופן הוא שיקרע כסל הבהמה ויצא הוולד משם ועושים זה כמו כן באשה שתקשה ללדת והגיעה לשערי מות והלכה כר"ע מסכת בכורות פרק ג משנה א (א) הלוקח בהמה מן העובד כוכבים ואין ידוע אם בכרה כו'. ר' אליעזר ב"י אומר בהמה גסה ששפעה כו' - טינוף ידוע והכוונה במקום הזה שתפיל שום דבר שיאמרו עליו רועי הבהמות שהוא הריון אלא שנפסד אע"פ שאין בו דמות כל עיקר ואמר אין טינוף פחות מל' יום והדבר הזה שמפלת ר"ל הטינוף צריך להראותו לרועה חכם ואז תפטר מן הבכורה. ויתכונן ממותרות דם הנדות ושכבת הזרע כמין כסוי על העובר (בתוך הקרום שעליו) ששמו שליא והעובר בתוך השליא ומעליו לשליא קרום שיש בו דמות דם נקרש הוא הנקרא שפיר. ופירוש ששפעה חררת דם שהפילה חתיכת דם והחתיכה הזאת אינה מטמאה בשום צד לפי שאינה שום דבר אבל היא נקברת להודיע שהיא נפטרה מן הבכורה והלכה כר' אליעזר בן יעקב וכר"ע מסכת בכורות פרק ג משנה ב (ב) רשב"ג אומר הלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבים אינו כו' - המאמר הראשון הוא שהואיל ולקח אותה מניקה אומרים עליה שבנה הוא זה שמניקה אותו ומה שתלד אחריו אינו בכור והמאמר השני שהוא הנכנס לעדר הצאן והיו שם מבכירות ושאינן מבכירות ומצא המבכירות מניקות נקיבות ושאינן מבכירות מניקות זכרים אינו חושש שמא הדבר בהפך היה בשעת הלידה ושהמבכירות שלא ילדו לעולם הן הן שילדו הזכרים אלא מניח הענין כפי מה שמצא אותו והלכה כרשב"ג מסכת בכורות פרק ג משנה ג (ג) ר' יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה כו' - אמר רחמנא לא תגוז בכור צאנך ותולש לאו היינו גוזז ואינו מותר לתלשו בכלי אלא בידו:

מה שאמר בכאן בקופיץ ר"ל מקום ראוי לקופיץ וכן ביאר הגמרא:
ומה שאמר וכן התולש אפילו לכתחילה מותר לו שיתלוש להראות לו המום אבל מניח אותו דבוק בצמר כמו שזכרנו זה מותר ביו"ט בכל הזבחים. וכתוב בגמרא כל כנגדו ביו"ט מותר לפי שהוא עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ר"ל שאין דרך הצמר לתלוש אותו כך אבל העוף שדרכו לתלוש כמו שאמרנו בכך היינו אורחיה אינו מותר לתלוש צוארו במועד בשעת שחיטה וזכרתי זה ואע"פ שאינו מכוונת המסכתא לפי שרוב בני אדם עוברים עליו והלכה כר' יוסי ברבי משולם

מסכת בכורות פרק ג משנה ד (ד) שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ כו' - עיקר המחלוקת האלה כמו שאני מגיד והוא שהכתוב אסר לגזוז צמר הבכור וחייב לאוכלו תוך שנתו שנולד בו כמו שיתבאר אם היה תמים ואם היה בעל מום לפי שנאמר שנה בשנה וכשיפול בו מום אסור ליהנות בגיזתו כדי שלא יאחר אותו ולא ישחטהו וכשישחטהו מותר לו ליהנות בצמר שעליו אבל מה שנשאר ממנו בעודו חי קודם השחיטה ר' יהודה אומר שעקביא מתיר אותו אחר שחיטתו וחכמים מעמידים אותו באיסורו ואפילו אחר שחיטה שהוא אסור בהנאה ור' יוסי אומר אפילו חכמים מתירים ליהנות ממנו אחר שחיטה ולא נחלקו אלא אם מת איך יהא דין אותו הצמר שנשר ממנו בעודו חי אחר מותו חכמים אוסרים גזירה שמא ישהה אותו שנים כדי ליהנות בכל מה שנשר ממנו לאחר מותו ועקביא מתיר ופסק ההלכה שמחלוקתם לאחר שחיטה אבל לאחר מיתה אפילו עקביא אוסר ומה שאמר את שהוא נראה עם הגיזה הרי הוא כאילו נשר ודינו שהוא אסור בהנאה ואפילו לאחר שחיטה על דעת חכמים. אמר היכי דמי שאינו נראה עמו כל שעיקרו הפוך ראשו והלכה כחכמים מסכת בכורות פרק ד משנה א (א) עד כמה ישראל חייבים להיטפל בבכור כו' - לטפל ר"ל להתעסק בגידולן והוא שכל מתנות כהונה אינו מותר לתת אותן לכהנים אלא דרך גדולה וקרבה למקום כמו שנותנים המתנות למלכים הגדולים וכבר פירשנו מה שאמר רחמנא למשחה בהם לגדולה ולפיכך אין נותנים להן שום דבר שיש בו עמל וטורח אלא בדברים שאין בהן עמל ואפילו רצה הכהן ליטפל באותו הטורח כדי להקל על בני אדם לתת המתנות אין שומעים לו דאמר בברייתא והכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנים להן תרומות ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהן הכתוב אומר שחתם ברית הלוי ולפי העיקר הזה אם אמר לו כהן בתוך זמן זה תנהו לי הרי זה לא יתנו לו אלא אם תבע אותו ממנו והוא בעל מום הואיל וראוי לשחיטה הרי זה לא יאחר אותו ודע שבעל מום הרי הוא ג"כ לכהן והכהן הוא שמוכר או מאכילו למי שירצה וכן בסיפרי ובשרם יהיה לך להביא בכור בעל מום שמתנה לכהן לא שמענו לו בכל התורה. והרמז לשלשים יום בדקה וחמשים לגסה מה שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר ואח"כ סמיך ליה כן תעשה לשורך לצאנך וכתוב בתורה בבכור אדם מבן חדש ומעלה תפדה וכבר ידעת שהאדם אינו עובר על לא תאחר אלא כשיחול החוב עליו ופחות שהוא בין החג לחג חמשים יום שבין פסח לעצרת לפיכך נתן לו ליטפל בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום: ור' יוסי אומר דקה טיפולה מרובה מפני ששיניה דקות ולפיכך צריך להאכילה עד שיתחזקו שיניה ותוכל לטחון ואין הלכה כר' יוסי מסכת בכורות פרק ד משנה ב (ב) נולד לו מום בתוך שנתו מותר לקיימו כל שנים כו' - מה שאמר לאחר שנתו אי אפשר זה בהיתר אלא בזמן שאין בהמ"ק קיים שדין הבכור לעמוד עד שיאכל במומו לבעלים מסכת בכורות פרק ד משנה ג (ג) השוחט הבכור ומראה את מומו ר' יהודה מתיר כו' - הכל מודים שאם שחט על מום שנפל בעין שאינו צריך להראותו למומחה אחר שחיטה לפי שאותו המום משתנה אחר שחיטה ואין מחלוקתן אלא במומין שבגוף ר"ל בשאר הגוף שאינן משתנים ר' יהודה אומר הואיל ואינן משתנין רואה אותו מומחה אחר שחיטה ור"מ אומר גזרינן מומין שבשאר הגוף אטו מומין שבעין והלכה כר"מ. ודע שענין מומחה הוא זכאי ר"ל שיהא האיש ההוא כבר עמד בנסיונות וקושיות ונמצא בחכמה גדול ומובהק ואם היה מקשה עליו והמנסה אותו ב"ד הוא נקרא מומחה ב"ד:

ואם נתפרסמה חכמתו אצל המון בני אדם מעצמו לא שזכו אותו ב"ד הוא הנקרא מומחה לרבים ואע"פ שזכו אותו ב"ד אין מותר לו להתיר בכורות עד שיטול רשות מב"ד על כך ויאמרו לו שיתיר בכורות במומין בפירוש. וכבר ביארנו בתחילת סנהדרין שאינו נקרא ב"ד בשם מוחלט אלא סמוך בא"י בין שיהיה סמוך מפי סמוך או הסכימו בני ארץ ישראל למנות אותו ראש ישיבה לפי שבני א"י הם הנקראים קהל והקב"ה קרא אותן כל הקהל ואפי' היו עשרה אנשים ואין משגיחין לזולתן שבחוצה לארץ כמו שבארנו בהוריות ואינו מועיל רשות ראש גליות בהיתר בכורות בלבד רק צריך בזה רשות ראש ישיבה מארץ ישראל כמו שנתבאר בגמ' לפיכך כשתשמע מומחה בהיתר בכורות בלבד או ראיית מומו תדע שהוא מומחה שנטל רשות מב"ד לראות בכורות

מסכת בכורות פרק ד משנה ד (ד) מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו כו'. דן את הדין זיכה את החייב וחייב את כו'. מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה ר"ט כו' - תחילה מה שאני מבאר שהטעות יהא בדיין בשני דברים האחד במקובל הכתוב כגון שישכח אותה הלכה או שלא ידע אותה ועל זה נאמר טעה בדבר משנה והשני שיטעה בענין הקישי כגון שיהא הדבר אפשר כמו שאמר אלא שהמעשה בהפך וזהו הנקרא טעה בשיקול הדעת. וכל זה היה קודם חיבור הגמרא אבל עכשיו בזמנינו זה אי אפשר להיות כן אלא מעט מזער מפני שהדן שום דבר אם נמצא במה שכתוב בגמרא הפכו הרי זה טועה בדבר משנה ואם לא נמצא הפכו והיה הקישו כראוי כפי הקשות הדת אע"פ שהדין יוצא בהיפך אין אומרים עליו שטעה מפני שהקישו אפשרי והעיקר האמתי שכל הטועה בדבר משנה חוזר הדין ואינו חייב לשלם כל עיקר בין שיהיה הדיין מומחה או דיין אחר אפילו היה הדבר שא"א לחזור כגון דין ר' טרפון בפרה הזאת שהיא טרפה והאכילה לכלבים על דינו שהוא פטור מלשלם לפי שטעה בדבר משנה שלא היה יודע שזו אינה מכלל הטריפות ר"ל שנחתך מן הרחם שלה שום דבר ואפילו לא היה מומחה והוא מה שאמר חדא ועוד קאמר ר"ל חדא דטעה בדבר משנה ועוד אי נמי בשיקול הדעת טעית מומחה לב"ד אתה:

ודע שאם הדיין טעה בשיקול הדעת ולא נשא ולא נתן ביד ולא אבד אותו דבר עד שאפשר לשלם אינו חייב לשלם רק חוזר הדין אבל אם נשא ונתן ביד או דן בשום דבר שאיפשר שיאבד ואבדה כגון שטמא שום דבר או אסר אותו ונתקלקל דינו ואבד בעל הממון ממונו הרי בזה יש חילוק בין הדיינים אם היה הדיין מומחה ונטל רשות אפי' לא נתרצו בו בעלי הדין או לא נתקבלה הוראתו ברצון או שהיה מומחה ולא נטל רשות אלא שנתרצו בו בעלי הדין או מקבל הוראתו ברצון הרי זה אינו חייב לשלם רק נאמר מה שעשה עשוי אם אבד הדבר אז יחזור הדין במה שאפשר לחזור ואם היה מומחה ולא נטל רשות ולא נתרצו בו בעלי הדין או אינו מומחה אבל נתרצו בו בעלי הדין כגון שאמרו לו דון לנו דין תורה וטעה כמו שאמרנו אלו שני הדינים הן שנאמר עליהם מה שעשה עשוי וישלם מביתו אבל מי שאינו מומחה ולא נתרצו בו בעלי הדין זהו אנס ואין ראוי לדבר עליו ודינו אינו דין כל עיקר ודינו בדבר שנשא ונתן ביד דין האנס וכשמאבד שום דבר ואוסר אותו שלא כדין ג"כ הוא אנס ומשלם הכל ולא נשאר מן החילוקים אלא מי שאינו מומחה ונוטל רשות זה אין צד וענין למנותו שלא יתן ב"ד רשות למי שאינו מומחה לפי שאינו מועיל כל עיקר ולא עוד אלא אותו ב"ד כאילו נטע אשרה ומקים מצבה בישראל כמו שנתבאר בגמרא סנהדרין ועוד נתבאר בחגיגה דבני מערבא שאפי' למנותו לדבר אחר אינו מותר עד שיהא חכם בכל דיני התורה אמרו אע"ג דאת אמר ממנין זקנים לדברים יחידים והוא שיהיה ראוי לכל הדברים. ונשאר עלינו לברר מי הוא הנותן רשות ולמי ראוי לתת רשות שיועילנו ואומר שהנותן רשות הוא ראש גלות הממונה בבבל ואין צריך להיות חכם וראש ישיבה ממונה בא"י אבל ראוי שיהא גדול בחכמת התורה מאד עד שלא ימצא גדול ממנו בשום פנים בא"י בזמן שממנין אותו ואם הדיין הזה נקט רשות מראש ישיבה בארץ ישראל אותו הרשות מועיל לא"י בלבד ואינו מועיל בחוצה לארץ ואם נקט רשות מראש הגולה הרי הוא המועיל בכל מקום בא"י ובח"ל לפי שדינו של ראש גלות על כל ישראל כדינה של מלכות שאונסת ומכרחת הרי קראו רחמנא שבט ואמרו ז"ל לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ר"ל אונס ותגבורת הלא תראה שאין אנו חוששים לחכמתו אלא ליחוסו וממנים אותו בהסכמת אנשי מקומו בלבד אבל ראשי ישיבות א"י הם חכמים שנאמר ומחוקק מבין רגליו אבל האיש שמנסין אותו ואח"כ נותנין לו רשות מבבל או מא"י ומועיל לו הרשות הוא האיש מתלמידי חכמים המפורסמים בחכמת התורה כמו שיתבאר בגמרת הוריות ואם היה משותף בכל הגמרא ויש לו כח במסכתא מן המסכתות וששואלין אותו שאילה באותה מסכתא הוא משיב עליה כראוי הרי זה ראוי למנותו בעירו ונותנים לו רשות בזה וכשנותנים לו רשות הרי הוא נוטל רשות. ואם היה גדול בחכמה עד שמשיב כראוי כששואלין אותו בכל הגמרא הרי זה ראוי למנותו ראש ישיבה. וענין ראש ישיבה שיעשה ישיבה בכל מקום שיהיה ודן ומלמד ושופט ואם היה מי שנתן לו רשות שיהיה ראש ישיבה הוא ראש גלות הרי הוא שופט ומלמד בכל הארץ ואם היה מי שנתן לו רשות בישיבת ב"ד של א"י הרי זה דן ומלמד בכל מקום מא"י וידין דיני קנסות ואפילו בח"ל כמו שבארנו בתחילת סנהדרין וכתוב בגמרא איזהו תלמיד חכם כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר למאי הלכתא למנויה אי במסכתא באתריה אי בכוליה גמרא בריש מתיבתא ואל תטעה בכל ענינים האלו שכללתי במאמרי זה אלו השמות הידועים בא"י ובארץ המערב שקורין קצת בני אדם ראש ישיבה ואחרים אב ב"ד ועושין חילוק בין ראש ישיבה גאון יעקב ובין ראש ישיבה של גולה וכותבין לבני אדם שלא ראו אותו בראש ישיבה או זולתן מן השמות לפי שאלו הדברים פטומי שמא בעלמא והולכין אחר הכינוין והייחוסין וכבר ראיתי בא"י אנשים נקראין חברים ובמקומות אחרים יש מי שנקרא ראש ישיבה ואפי' בר בי רב דחד יומא ליתיה ואין אנו מדברים בשמות אלא בענינים. וכבר בארתי שהממונה בענין זה שהוא מנוסה נותנים לו רשות כפי חכמתו:
ואחזור אל כוונת ההלכה מה שאמר הרי זה יקבר וישלם מביתו לפי שהוא אינו מומחה והמקבל דינו כבר נתרצה דינו והדבר שדן עליו כבר עבר זמנו ואי אפשר להחזירו הרי דינו שישלם כמו שאמרנו לפי שאמרו משלם רביע לדקה ומחצה לגסה ונתנו טעם בזה לפי שהפסיד עליו בדקה שיעור מועט ישלם רביע דמיה ולפי שהפסיד עליו בגסה שיעור הרבה ישלם חצי דמיה ואין אנו מחייבין לשלם כשיעור מה שהפסיד מפני התקנה כדי שלא יגדלו בהמה דקה בא"י מפני שהוא אסור כמו שידעת משום גזל ולפיכך הקל בחיוב זה שדן בשחיטתו להחמיר על בעל הבהמה לפי שגדל בהמה דקה בא"י

מסכת בכורות פרק ד משנה ה (ה) הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על כו' - התקינו לו ליטול שכרו בתמים ובעל מום כדי שלא יחשדו אותו ויאמרו הבכור הזה תמים הוא אבל מה שאמר עליו שהוא בעל מום כדי שיטול שכרו היה וכן אין נותנים לו רשות ליטול שכר אלא פעם אחת על בהמה זו כדי שלא יאמרו ג"כ שזה הוא בעל מום ולא אמר עליו שהוא תמים אלא כדי שיעמוד אצלו עד שיפול בו מום אחר ויתן לו עליו שכר שני ולפיכך אינו נוטל עליו שכר שני כל עיקר. ומן ההלכה הזאת יתבאר לך שיש מן הטבחים ששוחטים בשכירות ידוע כשהשחיטה כשרה ואם היתה טריפה אינו נוטל שכר וזה אינו מן הראוי ואין דן דין זה אלא מי שאין לו חכמה לפי שהראוי מצד הדת שישחוט בלא שכר או יטול שכר על כל מה שישחוט בין נבילה בין טריפה בין כשירה כדי שלא יבא לידי חשד כמו שהתקינו חכמים ז"ל בבכור מסכת בכורות פרק ד משנה ו (ו) הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להעיד עדותיו כו' - מי מערה אינם מותרים לקדוש אלא מן המים חיים לפיכך אמר מים האלו כאילו הם מי מערה ואותו האפר כאילו הוא אפר מקלה רצה לומר אפר הכבשן לא אפר פרה:

וענין הקדוש להשליך אפר מפרה לתוך המים וזהו שאין מותר לעשותו בשכר ואם עשה פסול להזות עליו ממי חטאת ואם נטל הדיין שכר משני בעלי הדין כאחד בפרסום נוטל כנגד מה שבטל ממלאכתו לא יותר ויהיה זה גלוי ומפורסם כגון שיהיה בעל אומנות ידים עושה כל היום ונוטל שני דרכמונים כסף בטל עמהם רביע היום נוטל משניהן חצי דרכמון רביע מזה ורביע מזה והרי זה מותר וכבר עשו כזה גדולי החכמים:
ומה שאמר אם היה כהן ר"ל אם היה זה שרוצה לדון לו כהן ונמשך בדין זה עד שנטמא ונמנע מלאכול בתרומה כגון שילך עמו למקומות שנטמא בדרך באחת ממיני הטומאות כדי שיראה לו שם שום דבר מן הדברים כדי שיעשה לו הוראה באיסור או בהיתר הרי זה מותר להאכילו ולהשקותו משלו בכל הדרך ומרכיבו אם יצטרך לכך לפי שזה תשלומי התרומה שמנעו מלאכול אותה:

ומה שאמר כפועל אמרו כפועל בטל באותה מלאכה. ואני הנני מבאר המאמר הזה וענינו לפי ששמעתי בו דברים שאין מתקבלין ולא עוד אלא שאין להן תכלית כוונה כל עיקר וזהו שלפעמים יהא אדם גבור ומהיר במלאכתו ומרויח בכל יום ממון הרבה אין אומרים יתן לו כנגד מה שבטל האיש הזה אלא אומדים אותה מלאכה על הרוב ורואין במה שאפשר שירויח האדם באותה מלאכה בכל יום וזהו ענין האמרן כאותה מלאכה אבל אמרן הבטל של אותה מלאכה אומדים אותו כפי היגיעה שבמלאכה ההיא או המנוחה ההוא לפי שיש מן המלאכות שהן בעמל גדול כאומנות חרשי ברזל וחציבת צורי המתכות ולפיכך אם נמסר לאדם רשות לבחור לו לעשות המלאכה הזו המיגעת או שינוח כל היום בלי ספק יבחר לו המנוחה אע"פ שלא ירויח אלא מעט מזער יותר מהעבודה הקשה אע"פ שירויח בו השיעור הידוע אבל המלאכות הקלות שפועלים כבני הבטלנים כגון השולחני שמקבל מעות ומטבעות ונוטל שכר על כך והדומה לו זו אין הפרש גדול בין העוסק באותה המלאכה או הבטל ואם חרש הברזל דרך משל היה מרויח שני דרכמונים והשולחני שני דרכמונים והיה הדיין הזה אומן ברזל ובטלו ממלאכתו יום אחד בדינו והוראתו נותן לו חצי דרכמון לפי שאע"פ שבטל הרי זה נח מעמל גדול ואם היה שולחני נותן לו דרכמון וחצי דרך משל לפי שבטלו מדבר שלא היה בו עליו טורח והבן הענין הזה שהוא נפלא ואמתי מסכת בכורות פרק ד משנה ז (ז) החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו בשר כו' - בשר צבאים דומה לבשר העגלים ומה שהתיר לקחת עורות מעובדים לפי שאין מעבדין עור בכור תם לפי שיאמר שמעיינים ביה רבנן ומפסיד לו:

ועור נקיבה אחז"ל שמא יחתוך מקום זכרותו ויאמר עור נקיבה היא שאכלוהו עכברים וחתכוהו. ומה שאמר מלובן וצואי כך פירושו בגמרא מלובן מצואי ר"ל שחורץ מצואותיו כ"ש שאינו רחוץ כל עיקר:
ומה שאמר בארוג אינו ר"ל בגד ארוג לפי שכבר התיר לקנות הטווי ממנו ואיך ידבר על הארוג אלא ר"ל בארוג דבר מחובר דומה לארוג ר"ל הלבדים העושין מצמר ואין הלכה כר' אליעזר

מסכת בכורות פרק ד משנה ח (ח) החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן כו' - בגדים אלו שבכאן ר"ל כעין בגדים כגון הגדילים שהם מעשה עבות מן הפשתן עצמו לא מן הטווי פי' שהואיל והתיר לקנות הטווי כ"ש הדבר העשוי עבות מסכת בכורות פרק ד משנה ט (ט) החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין אין כו' - זיקת שייכות וכבר בארנו אותו ביבמות: ור' יהודה אינו אומר אלא על דרך הגזירה והלכה כר"ש מסכת בכורות פרק ד משנה י (י) החשוד על השביעית אינו חשוד על כו' - איסור שביעית דאורייתא ואיסור מעשרות דאורייתא ויש בכל אחד חומרא שאינה באחר לפי שמעשרות טעונין הבאת מקום ר"ל מעשר שני שעליו אנו מדברים משא"כ בשביעית ושביעית אין לה פדיון משא"כ במעשר וכבר נתבארו עיקרים אלו במקומותם. ולפיכך מי שחשוד באחד מהן אינו חשוד באחר אבל חשוד בשניהם שהן מדאורייתא הרי הוא חשוד ג"כ על הטהרות ולפעמים יהא חשוד על הטהרות שהן מדרבנן כגון טומאת אוכלים וטומאת ידים וכיוצא בהן ואין ראוי שיהא חשוד על פירות שביעית ומעשרות שהן מן התורה לפי שהחשוד במילי דרבנן אין ראוי לחשוד אותו במילי דאורייתא אבל אם נחשד על טומאה דאורייתא הרי הוא ג"כ חשוד על שביעית ומעשרות ולפי העניין הזה אמר יש שהוא חשוד על הטהרות:

ומה שאמר זה הכלל עניינו מה שזכרתי לך שהחשוד על שום דבר בין מדרבנן בין מדאורייתא הרי הוא חשוד ג"כ על איסור אחר שהוא כמותו באיסור או פחות ממנו אבל לא על איסור שהוא חמור ממנו בשום צד מן הצדדין כמו שנתבאר במעשר ובשביעית

מסכת בכורות פרק ה משנה א (א) כל פסולי המוקדשין נמכרים באיטליז כו' - איטליז שם מקום ומיועד למכור בו הבשר וכשאנו מתירים מכירת פסולי המוקדשים בשווקים כבשר חולין מוסיפין בדמיהן כשלוקחים אותן מן ההקדש ולפיכך יש בדבר שמוסיפים הדמים הנאה להקדש הואיל ודמיהם קדש אבל הבכור הנאכל במומיו כמו שנתבאר אינו נמכר אלא בבתים לא בשווקים. ושוקלים מנה כנגד מנה חלק בחלק כגון שיחלקו אותן ו' או ז' ונותנים חלק בכף זה וחלק בכף זה ר"ל כפות המאזנים וזה מותר בבכור בלבד אבל מעשר לא לפי שנראה כאילו הוא מוכר וכאילו הוא מחליף חלק זה בחלק זה ואתה ידעת שאין מותר למכור המעשר כל עיקר ואע"פ שנפל בו מום ונשחט במומו לא באיטליז ולא בבית כמו שנאמר עליו לא יגאל ולא נאמר בו לא יפדה כמו שנאמר בבכור. וכתוב בסיפרי בבכור שנאמר בו לא יפדה הוא נמכר ובמעשר שנאמר לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תמים ולא בעל מום וכבר זכרנו פי' זה בתחילת מסכת מעשר שני מסכת בכורות פרק ה משנה ב (ב) ב"ש אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן כו'. בכור שאחזו דם אפי' הוא מת אין מקיזין כו' - ב"ש אומרים שאפי' בכור בעל מום לא יאכל אלא בחבורות הכהנים מצד הכתוב שנאמר בו ובשרם יהיה לך וגו' והואיל והוא ממתנות כהן לא יאכל אותו אלא כהן וב"ה אומרים לא נאמר זה אלא בתמים בלבד אבל בעל מום יכול הכהן למוכרו ולהאכילו למי שירצה ואפי' לעובד כוכבים לפי שנאמר בבעל מום כצבי וכאיל:

וכבר ידעת דעת ר' שמעון שדבר שאין מתכוין מותר וביארו בגמרא שהלכה כמותו ואין כוונתו במה שנאמר כאן אע"פ שהוא עושה בו מום שאירע המום בשעת הקזה בהכרח לפי שמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות וכבר פירשנו זה ובארנו אותו פעמים אבל ענין מחלוקתו בכאן שר' יהודה אומר לא יקיז כל עיקר שמא יארע בו מום אע"פ שלא נתכוין לכך דדבר שאין מתכוין אסור וחכמים אומרים שיקיז על מנת שידע שההקזה אינו עושה מום בשום פנים ור"ש אומר יקיז ואין חוששים לפי שהוא דבר שאין מתכוין ולא נפל המום מחמת ההקזה בהכרח כדי שנדמה אותו לפסיק רישיה ולא ימות ור"ש אומר ששוחטים אותו במומו שיארע בו מחמת אותה הקזה אם אירע והלכה כר"ש שיהא נשחט עמו ג"כ

מסכת בכורות פרק ה משנה ג (ג) הצורם באוזן הבכור הרי זה לא ישחט עולמית כו'. מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל ראהו כו' - צרם נקב קסדור ממונה על ממוני המלך וכבר בארנו אותו בנשים מה טיבו מה סבתו וענינו ושם הסבה אצלם טוב:

ופיגיון שם הכלי שבו מנקבים מקום הנזם:
והשמיענו דין העובד כוכבים ודין קטני ישראל לפי שמשניהן יחד יתאמת הענין שאילו השמיענו דין העובד כוכבים לבדו אמרנו זה הוא [מפני שאינו] שלא ירגיל לעשותו פעם שנייה אבל הקטן אפשר שירגיל לעשות כן ולא יהא מותר לאכול מה שעשה בו מום אפי' שלא במתכוין ואילו השמיענו דין קטנים אמרנו כדי שלא יתערב לנו קטן בגדול ולפיכך הוא מותר המום שעשאוהו שלא במתכוין אבל העובד כוכבים שהוא גדול שמא יתערב בישראל גדול ויהיה הבכור ההוא אסור ואע"פ שלא נתכוין בעליו עליו לכך הודיענו שאין הפרש ביניהן ודבר ברור הוא שזה הקסדור לא נתכוין בנוקבו אוזן הבכור הזה אלא כדי שיעשה בו מום אבל הואיל ועשה זה ממילא שלא צוינו אותו לפיכך מותר לנו לשחוט אותו וכשמתכוין לזה תמיד היינו כאילו אנו צוינו אותו להטיל המום ומה שאמר כל שהוא לדעתו אסור ואפי' ע"י סבה כגון שהוליכו במקום שיש בו ברזל עומד כדי שיכשל בו ויעשה בו מום וכיוצא בו ושלא לדעתו מותר ואפי' אמר בתוך סיפור דבריו אילו נפל בבכור זה מום הייתי אוכלו ולא נתכוין לעשות בו מום ושמע העובד כוכבים ועשה בו מום והוא לא ידע הרי זה מותר:
וראוי שתדע שמטיל מום בקדשים לוקה ובתוספתא דבכורות אמרו העושה מום בבעל מום והמסרס את המסורס והמחמץ את המחומץ לוקה את הארבעים ודע זה. ודע שאם עבר ישראל והטיל מום בבכור ומת הרי בנו שוחט את הבכור ההוא באותו המום וזהו מה שאמרו לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן ואין הלכה כר' אליעזר

מסכת בכורות פרק ה משנה ד (ד) היה בכור רודפו ובעטו ועשה בו מום הרי כו'. כל המומין הראוין לבא בידי אדם רועים כו' - כבר זכרנו שהכהנים חייבין בבכור בהמה טהורה כמו שאמר לא נפטרו בבכורות בהמה טהורה ואם יפול בו מום יאכלנו בעליו הכהן בטומאה כמו שיאכל בכור ישראל שנפל בו מום ואמר שאם היה זה הרועה ישראל ורועה בהמות כהן ואמר שהמום הזה אירע בלי כוונה הרי הוא נאמן לפי שלא יגיע לו תועלת שיעשה הוא המום וא"ת שאנו חוששין שמא יעשה זה כדי שיאכיל אותו ממנו הכהן כשישחט אותו מפני שמותר לישראל לאכול מבכור בעל מום כמו שזכרנו אין חוששין לזה לפי שהוא שיעור מועט ועל שיעור מועט כזה לא יעשה עון והוא ענין מה שאמר ללגימה לא חיישינן אבל אם היה הענין בהפך כמו שהיה הרועה כהן והבהמה של ישראל אינו נאמן הרועה לפי שבכור בעל מום מתנה לכהן כמו שזכרנו ביאורו והרועה חושב בדעתו שלא יניח אותו ויתנהו לזולתו מן הכהנים ולפיכך אנו חוששין שמא הוא עשה בו המום בכוונה ר"ל הרועה כדי שיאכלנה במומו וכן אינו מותר להעיד כהן אחר אם נפל מום בבכור דחיישינן לגומלין זה את זה ואמר רשב"ג נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו וחלק עליו ר"מ ואמר הואיל והוא חשוד אינו נאמן לא על של חבירו ולא על של עצמו וענין מחלוקת ר"מ ות"ק שר"מ אומר בכור כהן צריך ב' מן השוק להעיד עליו ות"ק אומר אינו מעיד כהן על בכור כהן הא שלא כהן מעיד ואפי' אחד ורשב"ג אומר אפי' בני ביתו של כהן ובניו נאמנים אבל אשתו לא לפי שהיא כגופו והלכה כרשב"ג מסכת בכורות פרק ה משנה ה (ה) נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל כו'. הכל נאמנים על מומי המעשר בכור שנסמת כו' - אין הכהן חשוד אלא שמא יעשה מום בכוונה בבכור כדי שיהא מותר לו לאוכלו ולמוכרו כמו החולין אבל לאכול קדשים בחוץ אינו חשוד לפיכך אם אמר אני דנתי שזה מום ששחטו עליו הבכור הרי הוא נאמן ונאמן ג"כ לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו לפי שהוא מילתא דעבידא לאגלויי מפני ששואלין למי שנתנו לו אם נתנו במום או בלא מום והמום הזה אירע ברשות הכהן שאינו נאמן עליו כפי שזכרנו:

ודע שעד מפי עד כשר לעדות בכור וכן אשה מעידה שהמום הזה אירע בפניה ולא נעשית בכוונה ודע שהכהנים ג"כ מפרישין מעשר בהמה והטעם שמחמתו הכל נאמנים על מומי מעשר לומר שלא באו בכוונה ואפי' הבעלים לפי שאילו רצה אדם היה מטיל מום בכל צאנו ואח"כ מעשרם ומפריש המעשר בעל מום ואח"כ אמר שהמומין האלו הידועים שאין בהן ספק שהן מומין מעמיד עליהן ג' הדיוטות וישחט על פיהן כל זה כשאין באותה מדינה מומחה אבל אם היה שם מומחה לא ישחט אלא על פיו וכן הפרת נדרים אינו מועיל ג' הדיוטות אלא במקום שאין שם מומחה ור' יוסי אומר ואפי' היו מצויין סנהדרין ולא היה במדינה מומחה למומי בהמה לא ישחוט עד שיהא מצוי מומחה ואין הלכה כר' יוסי

מסכת בכורות פרק ה משנה ו (ו) השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו כו' - ענין מה שאמר ישלמו לו את הדמים שמחשבים עמו בדמי טריפה ומנכין אותו מן הדמים שנתנו ומחזיר להן המותר מסכת בכורות פרק ו משנה א (א) על אלו מומין שוחטין את הבכור נפגמה כו' - נפגמה ר"ל חסרה כגון שנחתך ממנה מגוף הסחוס לא מן הקצה העליון שהוא דומה לעור ונקרא בשם הסחוס:

מלא כרשינה שיעור גרגר כרשינה ואפי' היה הנקב לאורך או על איזה צורה שיהיה שמצטרף ממנו כשיעור כרשינה הרי זה מום:

נפרכת בין האצבעות ונעשית פתיתין ואין הלכה כר' יוסי מסכת בכורות פרק ו משנה ב (ב) ריס של עין שנקב שנפגם שנסדק הרי בעיניו כו' - ריס העין שם העפעף האחד משני עפעפי העין ושם הלבן לובן העין:

ודק פירושו רושם וכבר נתבאר שכל מה שאירע בלבן לבדו אינו מום ולפיכך אם היה הרושם הזה תבלול לבן בשחור העין והיתה גומא בעין שהיא נראית שפלה הרי הוא כשר ואינו מום ואם היתה בולטת על שטח העין הרי הוא מום ואם היתה כמו גרגר שחור בולט בשחור העין הרי זה ג"כ נקרא דק אבל אינו מום ואם נעשית גומא כל שהוא בשחור העין הרי זה מום:
וחלזון נחש שני שמות נגררים על ענין אחד הוא שיצא כעין בשר מותר וימשך עד שחופה קצת משחור העין ושמו המפורסם אצל הרופאים בלשון ערב טפרא (אמר המעתיק וכן קורין לצפורן האצבע טפרא בלשון ערבי):
ותבלול הוא הערבוב ונגזר מן בלול והוא שיתערב הלבן עם השחור ויש לו שני דינים והוא שאם נראה כאילו מן הלבן נכנס שום דבר בשחור העין הרי הוא מום והוא מה שאמר לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור ואם צמח בשחור שום דבר במה שנראה לעין ונמשך בלבן אינו מום והוא ענין מה שאמר נמשך בשחור ונכנס בלבן אינו מום:
וסירא הוא שפת הלבן לפי שקרומי העין כוללין כל העין ומקיפין אותה זולתי הלבן שהוא מקיף לקרום הקרניים מכל צדדין סביב לשחור העין ר"ל סביבות המקום הנראה מן העין שמתהפך למראה השחרות או התכלת ואינו מקיף כל העין ואיני בא להגיד סבות מאורעות התחלואין האלו ולא מקום החולי בצמצום באיזה קרום יהיה ואיזה מהן ראוי ליקרא חולי על האמת ומה הוא הנגרר אחרי החולי לפי שאין כוונתי להודיע אלא הדבר שכשרואים אותו אומרים עליו זה הוא מום וזו היא הכוונה בכאן לא לרפאות אלו התחלואים עד שנצטרך לדעת סבותם ומקומותם ואיזה מהן חולי

מסכת בכורות פרק ו משנה ג (ג) חורור והמים הקבועים איזה חורור הקבוע כל כו' - חורור הוא שיעור שיטרד הראות מהעצבים האלו וידוע זה כשאירע פתאום:

והמים הם המים היורדים בעין המפורסם אצל בני אדם ומה שאמר הקבועים הוא שב אל המים והחורור שלפעמים יתמסמס הסתום ויסורו המים ויתפזרו ולא יעמדו ולפעמים תהיה הראיה נעדרת מחמת סבות אחרות ויבריא אחרי כן ולפיכך אמר שצריך לדעת שהחורור קבוע כשיתקיים שמונים יום שלא יראה וא"ר חנינא שצריך לבדוק אותה בכל ששה ועשרים יום וב' שלישי יום משעה שאנו מרגישים בו נמצא שהוא רואה וחזר שאינו רואה ממחרת יום הבדיקה דרך משל מונין לו פ' יום אחריו משעת העדר הראיה ובודקין אותו בכל שלישית מהזמן הזה ג"כ וידוע שהמים קבועים ג"כ אם עמדו זמן אחר כן הודיע הזמן ההוא והודיע שהוא הזמן ידוע מפרקי השנה ואינו כמו השמונים יום שזכרנו שהוא מנין זמן באיזו פרק מפרקי השנה שיהיה ולפיכך אמר אם אכל העשב הלח והיבש בזמן הקור ולא הבריא או אכל העשב הלח והיבש שצומח בארצות הציה ולא הבריא או אכל העשב היבש שבזמן הקיץ ואח"כ אכל העשב הלח שצומח אח"כ בתחילת החום ולא הבריא הרי הוא לא יהא בעל מום עם כל זה לפי שלא נקבע המום עדיין ואפשר שיבריא ואם אכל עשב לח החם עד אדר וניסן ועמד בענין זה שלא ראה ואכל אחר כן יתר העשב שיבש בארץ בזמן החורף אלול וחצי תשרי ולא הבריא הרי אלו מים קבועים וישחט על המום הזה ולפחות שמאכילים אותו מהן כגרוגרת וכל שמוסיפין הרי זה משובח מפני שיש להן תועלת ר"ל לעשבים האלו הלחים והיבשים בחולי זה וצריך להאכילו מן העשבים האלו בזמן הזה כגרוגרת או יותר בכל סעודה וסעודה וקודם סעודה ואחר שתיה ויהיה מותר ר"ל שלא יהא כפות בשעה שיאכל הגרוגרת הזאת ויהיה עם חבירו ויהיה בשדה ולא בעיר וכשעושין כן כל הזמן הנזכר ולא הבריא הרי הן מים קבועים והלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס

מסכת בכורות פרק ו משנה ד (ד) חוטמו שנקב שנפגם שנסדק שפתו שנקבה כו'. חוטיו החיצונות שנפגמו או שנגממו והפנימיות כו' - וכן אם ניקב הבשר המפסיק האף לשני נקבים עד שיהא עובר בין שני הנקבים אם היה לו בחלק הנראה על פני האדמה הרי הוא מום ואם היה תחת העור ר"ל לצד העליון מן האף אינו מום:

וחוטיו החיצונות הן שני החוטים הבולטים בגופו של חיך קרוב לשיפוע כובע והן נראין לעין בשעה שפותח בעל חיים את פיו וחוטיו הפנימיות הן הפיקות והן הנה שקורא ר' חנינא מתאימות מפני שהן מזדווגות ויש אומרים חוטיו שיניו וחוטיו הפנימיות הטוחנות:
וכבר ידעת שהפגימה היא חסרון וסדיקת בקע:
ונגממו הוא שרזו ונימקו עד שלא נשאר בהן אלא רושם מעט ואינן בולטות כמו שהיו והכל מודים שמן הפיקה ולפנים אל הגוף אין חוששין לחסרון ולא יהיה שם מום אמרו מום כלל פסח או עור פרט כל מום רע חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינם חוזרים אף כל מומין שבגלוי ואינם חוזרים ולפיכך אין אנו קורין למה שאירע בפנים מבית הבליעה ובני המעים מום והמחלוקת הוא בפיקות עצמן שהחכמים אומרים אם נעקרו מעיקרן הרי הוא מום ור' חנינא אומר שהן עצמן כלפנים ואין הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס

מסכת בכורות פרק ו משנה ה (ה) נפגם הזובן או עריה של נקיבה במוקדשין כו' - זובן הוא העור התלוי בזכרות הבהמה שהגיד מתקשה משם ואם נחתך הכיס מעיקרו אינו מום ואם נפגם הגיד עצמו אינו מום לפי שאינו בולט בבהמה כמו שאמרנו ועל כן אין חוששין לחסרונו:

ועריה כלי הנקבות הבולט ממנו על שטח הגוף נפגם:
ומה שאמר במוקדשים לפי שהבכור לא יהיה אלא זכר והתועלת שיש כשנודע המום המיוחד בנקיבה הוא לשאר קדשים. מפציל עצם שיהא קצהו של זנב כשתי זנבות ובכל אחד משתיהן עצם או שיהיו החולית רחוקות זו מזו כמו שאמר

מסכת בכורות פרק ו משנה ו (ו) אין לו ביצים אין לו אלא ביצה אחת ר' ישמעאל כו' - סדר המשנה הזאת כך היא אין לו ביצים בשני כיסים אלא שתי ביצים בכיס אחד או שתי כיסים וביצה אחת הרי הוא בעל מום:

והרגיזו הוא סוף חליות השדרה ויש מי שקורא עכוזו והביא המעשה הזה ללמדך שכל זמן שמעך ולא יצאת אע"פ שמצאנו אותו בפנים הרי הוא בעל מום ומותר לאוכלו וכן הלכה

מסכת בכורות פרק ו משנה ז (ז) בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש כו' - התוספת הזו או המגרעת שאמר עליו שהוא בעל מום ויאכל עליו הוא כשהיה התוספת או המגרעת לצד הראש אבל אם יש לו רגל אחד או ג' רגלים הרי היא טריפה גם כן:

והכסול נגזר מן כסלים אמרו כסול זה שרגלו אחד בתוך [ה"ג מכסל כצ"ל תי"ט עי"ש] הכסל ומה שאמר קלוטות ר"ל עגולות כדמות רגל החמור ואפי' היתה סדוקה

מסכת בכורות פרק ו משנה ח (ח) נשבר עצם ידו ועצם רגלו אע"פ שאינו כו' - אע"פ שאינו ניכר ר"ל אינו ניכר כשהוא עומד אלא כשהוא מהלך אבל כל זמן שלא יהיה ניכר אפי' בשעת הילוכו אינו מום והלכה כב"ד של אחריהם מסכת בכורות פרק ו משנה ט (ט) מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון כו'. אוזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים בזמן כו' - ענין עצם הוא גוף אחד וגולם אחד כמו שנטל גולם רך וכפלו גזור ממה שנאמר וכעצם השמים לטוהר. ומה שאמר ושאין לו שלשה חוליות חוזר על זנב של טלה אבל אם היתה של גדי חוליא אחת מום שתים אינו מום והוא דברי הכל והלכה כר' חנינא בן גמליאל מסכת בכורות פרק ו משנה י (י) רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת כו' - יבלת ידוע וכל זמן שתהא יבלת אפי' בלובן העין ויהיה בו שיער הרי זה מום לדברי הכל ולדעת חכמים אפי' אזנו אחת כפולה כשר וכל זמן שתהא עינו אחת גדולה כשל עגל והשנייה קטנה כשל אווז אז יהיה מום והלכה כחכמים בלבד מסכת בכורות פרק ו משנה יא (יא) זנב העגל שאינה מגעת לערקוב אמרו חכמים כו'. על אלו מומין שוחטין את הבכור כו' - מה שכפל הלשון ואמר על אלו מומין שוחטין את הבכור אע"פ שאמר בתחילת הפרק על אלו מומין היה כדי לכלול עם המומין שלשה שהוסיפו. ומה שאמרו חכמים ז"ל כל מרבית עגלים כן אמת ואינו מום לפי שגדלים לאחר מכאן מסכת בכורות פרק ו משנה יב (יב) אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא כו' - אין שוחטין במקדש דבר שיש בו שום ענין מכל אלו לפי שהוא חסר ואין מקריבין אלא שלם בתכלית השלימות וכן לא ישחט עליהן במדינה לפי שאינן מומין קבועים:

ומה שאמר בעל גרב ר"ל הגרב הלח אבל היבש הרי הוא מום ועל היבש אמרה התורה או גרב:
ויבלת ידועה ועל מנת שיהא בהם עצם ואם אין בהם עצם הרי הן נקראים דלדולים. ומה שאמרו חכמים אינו ברור הוא על האנדרוגינוס אבל טומטום לדברי הכל הוא קדוש מספיקא ויאכל במומו לבעליו לפי שהמוציא מחבירו עליו הראייה ואין הכהן יכול להוציא מיד בעליו:
ומה שאמר שנעבדה בו עבירה ושהמית את האדם זהו בעד אחד או ע"פ הבעלים אבל בשני עדים בני מות הן:

ומזוהם הוא שריחו רע ואין הלכה כר' ישמעאל מסכת בכורות פרק ז משנה א (א) מומין אלו בין קבועים בין עוברין פסולין כו' - כילון נגזר מן אכלה והוא מה שאמרו בגמרא דרישיה דמי לאכלה ואכלה הוא כלי שיש לו צואר ארוך ששואבין בו היין מן החבית וענין הדמיון הזה שיהא אמצע ראשו בולט גבוה למעלה והלפתן נגזר מן לפת והוא שיהא ראשו על צוארו כראש הלפת על העלין שלה והוא מה שאמרו בגמרא צוארו עומד באמצע ראשו:

מקבן גזור מן המקבות והוא שיהא ראשו כמו מקבת ויהא קדקדו גבוה למעלה:
ושראשו שקוע הוא שיהא דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו ומי שראשו כדמות זה קורין אותו בני אדם קובי:
ושקיפה הוא שיהא אחורי ראשו בולט לצד ערפו כמו שבולטין הצדדין מהקובי:
וחטוטרת שם ידוע באיזה ענין שיהיה השמטת החליות בין לאחריו בין לצדדיו איזה מהן שיהיה וכן אע"פ שלא נשמטו החוליות אלא שנולדה מורסא קשה על גבו כדמות חטוטרה הרי הוא פסול לדעת חכמים וכן הלכה

מסכת בכורות פרק ז משנה ב (ב) הקרח פסול איזה הוא קרח כל שאין לו שטה כו'. אין לו גבינים אין לו אלא גבין אחד הוא גבן כו' - הקרח ידוע ומה שאמרן ואם יש לו כשר על מנת שתהא שטה של שער מאחורי הראש מצד העורף ושתהא מאזן לאזן:

וגבינין גבות העין. גביניו שוכבין הוא שיהא שער גביניו רב עד שהוא מגיע על עפעפי עניו:
וענין שני גבין שיהא גבו חלוק כאילו היו שתי גבין בכל גב מהן שלשלת קשה ואין ר' דוסא ותנא קמא ור' חנינא בן אנטיגנוס חולקין אם אלו מומין או אינן מומין רק הכל מודים שהן מומין אבל מחלוקתם שאלו הג' מומין הוא גבן האמור בתורה

מסכת בכורות פרק ז משנה ג (ג) החרום פסול איזהו חרום הכוחל שתי עיניו כו' - חרום הוא שגובה חוטמו שפל מאד:

ומה שאמר שתי עיניו למעלן ולמטה הוא שיהא שתי עיניו בפניו למעלה מן הראוי או למטה מן הראוי או שיהיו שניהם במקום הראוי אלא שרואה את החדר ואת העלייה כולן כאחד והוא המעוות והוא מ"ש שמדבר עם חבירו ואחר אומר לי שרואה וזהו ענין המעוות:
וסכי שמש כבר אמרו שהן שונאי השמש רוצה לומר שונאי השמש והירח והכוונה בזה שבשעה שרוצה להביט אל השמש או לירח או לדברים המאירים מאמץ ומקבץ עפעפי עיניו ומקטין אותן ולא יארע זה אלא למי שנתרחבה בבת עינו וידוע שיש בגוף איברים שדומים זה לזה כגון העינים והאזנים וגבות העינים וזולתן וכשיהיה בין אחד לחבירו שינוי באיזה דבר שיהא אותו שינוי כגון שיהא בגב עינו אחת שער הרבה מאד ובשני מעט מזער או שיהא האחד מהם שחור והשני לבן או עינו האחת שחורה והשני כעין התכלת או עינו אחת גדולה והשני קטנה או אחת משני עפעפיו לבן והשני שחור וכן בשאר האברים שהן זוגות ושאר השינויין הרי האיש ההוא בעל מום:

זוגדס ויקרא זגדס עניינו בעל שינוי בשני הדברים שאין ראויין שיהא בהן שינוי. וצירן מי שעיניו דומעות או שנוזלים קצות עיניו תמיד והוא מה שאמר בפירוש השם הזה דמעות זולפות. ושנשרו ריסי עיניו הוא מי שנפלו שער עפעפיו ועל זה אמר שהוא פסול מפני מראית העין כשישאר מן השער דבר לצד עיקרו אבל אם לא נשאר רושם לשער כל עיקר או שער העפעפים הרבה מאד ודוחק זה לזה הרי אלו שני מומים גדולים וכן אמרו בברייתא הלופן והתימר. ואמרו בגמרא דלופן דנפישי זיפיה תימר שתמו זיפיה וזיפים הם ריסי העין וההפרש שיש בין המומים שכוללים האדם והבהמה ובין המומין המיוחדים לאדם והמומין שנאסר להם משום מראית העין הוא זה שכל מי שיש בו מום מהמומין הכוללין אדם ובהמה אם עבד חלל עבודתו ומי שיש בו מום מן המיוחדים לאדם לא חלל עבודתו אבל הוא לוקה ומי שהוא פסול מפני מראית העין לא חלל ואינו לוקה ואפילו עבר ועבד מסכת בכורות פרק ז משנה ד (ד) עיניו גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז כו' - העולה בידינו מזה שצריך להיות איברי גופו משוערים כשיעור הראוי לשיעור גופו וקצתם אל קצתם. ושיעור חוטמו אמרו שהוא כשיעור אצבע קטן שבידו לפי שחוטמו השוה באיבריו הוא כאורך אצבע קטנה של יד ואם היה ארוך מכן או קצר מכן הרי זה מום. וכבר נתבאר בספרא שאם נעשה בחוטם חטוטרות או שום עוות או השמטת קצהו שהוא מום: וספוג צמר הים והוא הידוע בספוג וכבר פירשנו זה פעמים מסכת בכורות פרק ז משנה ה (ה) שפתו העליונה עודפת על התחתונה כו'. דדיו שוכבין כשל אשה כרסו צבה טבורו יוצא כו'. אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת זהו כו' - כריסו צבה שבטנו גדולה עד שהיא בולטת ורוב בני אדם מקום טבורם דומה לגומא בשטח הגוף ויש מהן שטבורן בולט על שטח הגוף דומה ליבלת וזה שנקרא טבורם יוצא והוא מום:

נכפה ידוע ונקרא כך לפי שמתהפך שלא ברצונו בשעה שהוא כורע:
ורוח קצרית מקרה מחמת מרה השחורה כגון הנקראים בלשון ערב ממלבנין ואמדמין שגברה עליהן המרה השחורה כל כך עד שנפסדו פעולות הגוף וכחותיו:
ומאושכן הוא מי שכיס הביצים שלו ארוך עד שמגיע לארכובותיו ואין הפרש בין שיהיה מלא רוח או ליחה להיות מרוח אשך או שיהיה הכיס ארוך מדולדל ואין בו רוח ולא מורסא הכל מום:

ובעל גבר על משקל ארץ ולפעמים קורא גובר על משקל גובל (גבר על משקל גבל כדכתיב זקני גבל (יחזקאל כ"ז ט)) והוא מי שהאבר שלו ארוך עד שמגיע לארכובותיו וזה חולי מתחלואי האבר וכבר הזהירו עליו הרופאים וזכרו אותו:

ומה שאמר בכאן אין לו ביצים או אין לו אלא אחת אין אומרים כן על דעת שאלו המומין הן הנקראים בתורה מרוח אשך אלא שנחלקו אלו התנאים על איזה מאלו המומים הוא שאמר עליו התורה מרוח אשך:

ומראיו חשוכים ר"ל השחור ואע"פ שאינו שחור בתכלית מסכת בכורות פרק ז משנה ו (ו) המקיש בקרסוליו ובארכובותיו ובעל פיקה כו'. הכושי והגיחור והלבקן והקפח והננס והחרש כו' - מקיש קרסוליו אחת בחבירתה בשעת הליכתו וכן מקיש בארכובותיו:

ובעל פיקה הוא שתהא עקבו מאחר רגליו בולטת ויוצאת יותר מן הראוי:
ועיקל הוא מי ששוקיו כפופין כקשת ושיעור כפיפה זו זכרנו כבר שהוא עד שהנותן רגליו זו בצד זו לא יתחברו ארכובותיו:
ופיקה יוצא מגודלו שיהא בולט מבוהן היד והרגל שום דבר או שיתעקם ג"כ והבוהן בשעת הנחתו קלוטות עד הפרק מדובקות עד שיהיו ב' האצבעות כאצבע אחת ואמר ואפי' יהיו שש ושש בידיו ושש ושש ברגליו שלא ישתנה אבר מן הדומה לו הרי הוא מום אצל החכמים ואפי' היה גם באחת באלו הד' איברים שש בלבד והנשאר חמש חמש אינו מום אצל ר"י. כושי שחור:
גיחור אדום. הלבקן לבן בתכלית הלובן לפי שכמו שבשחור מום כן האדום כארגמן או הלבן כחלב מום וכן ביאר הגמרא והשמר שמא תעלה בדעתך שאלו השמות נאמרו על הגוונים לפי שאינן אלא שמות לבני אדם שיש בהן אלו הגוונים:
וקפח הוא הארוך הרבה עד שמואסים בני אדם ארכו:
וננס הקצר:
ובעלי הדלדולין הן שמתדלדלין מגופן עורות עד שעורותיהם דומין לדוסקיא והלכה כר"א בן יעקב:
ומה שאמר שהשכור מכלל המומים המיוחדים המותרים באדם כבר זכרנו שבעלי המומים המיוחדים באדם אינם מותרים לעבודה ולפיכך השכור אינו מותר לעבודה וזהו אמת אבל מי שנשתכר מדברים שמבלבלין המוח זולתי מיין והשכר כגון ששתה חלב הרבה או אכל דבש הנקרא בלשון ערב סיכרא"ן ובלע"ז גושקי"אמי אינו נדון כדין זה רק כשהוא שתוי יין או שכר הוא מחלל עבודה

מסכת בכורות פרק ז משנה ז (ז) אלו כשרין באדם ופסולין בבהמה אותו ואת כו' - אותו ואת בנו ר"ל שמותר לכהן ובנו לעבוד בזמן אחד ואינו מותר להקריב אותו ואת בנו:

וטריפה הוא שאירע בו חולי ממית כנקובת המרה והמעים וכיוצא בו מאשר מצינו באלו טריפות:
ומפני מה הצריכו בנשיאת נשים נדר והספיקו בטומאה כשיקבל בלבד לפי ששם יצרו מתגבר עליו ולפיכך אינו נמנע אלא בנדר וע"מ שידור על דעת רבים שאין לו הפרה אלא לדבר מצוה כמו שהתבאר בגמרא ואין אנו חוששין שמא ילך אצל חכם ויאמר לו נדר נדרתי על דעת רבים אבל דבר מצוה בא לידי ואני רוצה להתיר הנדר מחמתו לפי שהחכם יאמר לו על איזה דבר נדרת לפי שהעיקר בידינו שצריך לפרוט את הנדר

מסכת בכורות פרק ח משנה א (א) יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן כו'. איזהו בכור לנחלה ולכהן המפלת שפיר מלא כו' - בכור לנחלה הולד הראשון הנולד לאדם מיהודית ואין אנו קפידין אם ילדה אמו לפניו או לא ילדה שנאמר ראשית אונו:

ובכור כהן הוא הולד הראשון שתלד האשה ואין קפידים אם נולד לאביו ולד לפניו או לאו שנאמר פטר רחם:
ואין מאמרו באלו הארבעה חלקים היוצאים מב' העיקרים האלו על מי שלא קדמו שום דבר בשום פנים שהוא בכור לפי שזה דבר מבואר אבל דבריו על מי שהוא בכור ואע"פ שקדמה לו לידה שאין חוששין לאותה קדימה. ומה שאמר שיצא ראשו חי ר"ל שלא יצא לגמרי עד שמת ואפי' לא כלו לו ט' חדשים. סנדל היא צורה מבשר. ומה שאמר הבא אחריהם ר"ל אחר שיצא ראשו חי בן תשעה ואחר שהיה בו צורת האדם ושאר המנויין אחר כן הודיענו שאם ילדה האשה קודם שנתגיירה ואחר כך ילדה בישראל שהולד השני אינו נקרא פטר רחם אלא אצל ר' יוסי מטעם שזכר. ומה שאמר אח"כ נתגיירה מעוברת נשתחררה מעוברת ר"ל כך או שנתגיירה מעוברת וילדה או שנשתחררה מעוברת וילדה או אשה שלא ילדה וילדה והיא כהנת או היא לויה או היא אשה שכבר ילדה:
ומה שאמר כהנת ולויה להודיעך שכהנת ולויה אפילו היתה מעוברת מישראל שבנה פטור מחמש סלעים שנאמר רחם בבני ישראל בפטר רחם תלה רחמנא. ודע שהלויה המעוברת מעובד כוכבים בנה פטור מה' סלעים שהיא בקדושתה עומדת וכתוב בברייתא לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מן המעשר ואוכלת אבל כהנת המעוברת מעובד כוכבים בנה חייב לפי שהיא נתחללה כמו שביארנו במקומות מסדר נשים. ומה שאמר בולד מי שלא המתינה אחר בעלה ג' חדשים שאינו בכור לנחלה אמת ועוד שאין לו ירושה כל עיקר לפי שאין אנו יודעים לו אב בודאי כמו שביארנו בי"א מיבמות ולא נתכוין בכאן אלא להבא אחריו ר"ל שהבא אחריו אינו בכור לנחלה לפי שאפשר שאותו המסופק בן האחרון הוא ואין הלכה כרבי יוסי

מסכת בכורות פרק ח משנה ב (ב) יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינן בכור לא כו' - מה שאפשר להיות בזה שתהא האשה מעוברת משני וולדות ונקרע דופנה ויצא אחד מהן ואח"כ יצא השני כדרך העולם ומתה אחר שיצא השני אבל מה שאומרים המגידים שהאשה חיה אחר שקורעים דופנה ומתעברת ויולדת איני יודע לו טעם והוא ענין זר מאד ואין הלכה כרבי שמעון מסכת בכורות פרק ח משנה ג (ג) מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן כו' - שמור שני השרשים האלו שעליהן נבנות כל ההלכות שנאמרו בענין הזה האחד מהן שבכור אדם אין חייבין לפדותו אלא לאחר ל' יום שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה וכשימות הוולד קודם ל' יום אינו חייב פדיון. והעיקר השני דכל זמן שיהא בספק אם זה בכור אם לאו לא נתחייב על אותו המסופק ה' סלעים מפני העיקר שבידינו המוציא מחבירו עליו הראייה. ומה שאמר מת האב ר"ל שמת האב אחר ל' יום וזה ענין מבואר. וסבת מחלוקת ר"מ ור' יהודה שדעת ר"מ שהאחין שחלקו לקוחות הן ר"ל שהן כמי שלקח נכסי האב ואלו החמשה סלעים דומים למלוה על פה ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות ודעת ר' יהודה האחין שחלקו יורשין הן ומלוה על פה גובה מן היורשין והלכה כר' יהודה מסכת בכורות פרק ח משנה ד (ד) שתי נשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים נותן כו' - כל ההלכה הזאת מבוארת ע"פ שני העיקרים שהקדמנו. וסבת מחלוקת ר"מ ורבי יהודה כבר נזכר והלכה כר' יהודה מסכת בכורות פרק ח משנה ה (ה) שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו כו' - מה שאמר אם לכהן אחד נתנו יחזיר להן ה' סלעים ע"ל מנת שיכתוב האחד משניהן לחבירו הרשאה אבל אם לא עשה כן יכול לומר לכל אחד משניהן בפני עצמו לחבירך אני חייב לתת הה' סלעים לא לך עד שתברר שבנך הוא זה שמת מסכת בכורות פרק ח משנה ו (ו) אחת בכרה ואחת שלא בכרה של שני אנשים כו'. מת הבן בתוך שלשים יום אע"פ שנתן כו'. מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה כו' - אין ספק אצל החכמים להיות יום ל' כיום כ"ט לפי שלמדנו זה משנות ערכין ששנת כ' כשנת י"ט ושנת ס' כשנת נ"ט שנאמר מבן ששים ומעלה ולר' עקיבא יום ל' אצלו ספק ולפיכך דן דינו כמו שאתה רואה והלכה כחכמים:

כל זמן שאין לו אלא ה' סלעים דברי הכל הוא קודם לבנו ואין מחלוקתן אלא במי שיש בידו ה' סלעים בני חורין וה' סלעים משועבדים ר' יהודה אומר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר הוא והכהן יטרוף ממשעבדי ונותן הוא לו אלו הה' סלעים שבידו בשביל בנו וחכמים אומרים אינו כמלוה בשטר ואין הכהן יכול לטרוף מהן ולפיכך נותן אלו שבידו בשביל עצמו והלכה כחכמים

מסכת בכורות פרק ח משנה ז (ז) חמש סלעים של בן במנה צורי שלשים של כו' - כבר ביארנו פעמים רבות שהסלע הנאמר בתורה קראו הי"ת שקל ונקרא ג"כ כסף כמו שנאמר חמשים כסף ומאה כסף ונאמר כסף שלשים שקלים הוא משקלו כ"ד דרכמונים ומשקל דרכמון י"ו גרגיר ואלו הן גופי הגמרא ואין ספק בהן וקבלה בידי מאבא מרי זכרונו לברכה שקבל הוא מאביו ומזקנו איש מפי איש ז"ל שהגרגיר הזה שמשערין בו המשקל הזה הוא גרגיר שעורין ואיני יודע לו שום טעם ולפיכך יהיה משקל הסלע ג' מאות ופ"ד גרגרין ומצאתי משקל הדרכמון המצרי בגרגרי השעורים ס"א גרגיר לפי זה יהא משקל הסלע מדרכמוני מצרים ששה דרכמונים וחלק מט' בקירוב ואמר לי אבא מורי ז"ל שעמד על תשובת גאון מראשי ישיבת בבל וכתוב בה שחמשה סלעים שלהן הן נ"ג דרכמונים וחצי דרכמון זאת היתה כוונת התשובה ולא ביאר באיזה דרכמון ולא כמה הוא משקל הדרכמון ואין ספק שאמר על משקל דרכמון בבל אבל משקל חמשה סלעים שלנו מדרכמוני מצרים כמו שאמרנו הם ל"א דרכמונים וחצי דרכמון ושלשים של עבד יהיו מהדרכמונים האלו ק"צ ושלשה דרכמונים וחצי דרכמון פחות שמינית דרכמון בצמצום. וכן נ' של מפתה שט"ו דרכמון פחות רביע דרכמון שלא בצמצום וכל המשקלים האלו כסף מזוקק שאין בו תערובת כלל. ודע לך זה שהעיקר בידינו בשל תורה שהוא במנה צורי וכל אלו הנזכרים בכאן הן כסף של תורה ושל דבריהן כגון כתובת אשה ולקנסות כסף מדינה ר"ל שהוא השיעור מהדרכמון ממטבע ירושלים שהיו שמיניות ר"ל השמינית כסף והז' חלקים נחשת וזה ג"כ קבלה בידי מאבי שקבל מרבו ז"ל:

ומה שאמר שכולן נפדין כך סדורו וכל הנפדין בכסף או בשוה כסף זולתי מחצית השקל שהוא כסף מזוקק מצוייר מטבע כמו שנתבאר בשקלים ודע כי מה שאמר בשקל הקודש ר"ל שיהא משקל אלו הדברים שקל הקודש כמו שביארנו:
ומה שאמר ובמנה צורי ר"ל שיהא הדבר נשקל בשקל במטבע צורי ואנחנו לא נדע איך היה מטבע צורי באותו זמן ולפיכך אנו אומרים שכולן ר"ל אלו המשקלים מן המובחר שאיפשר להיות מן הכסף

מסכת בכורות פרק ח משנה ח (ח) אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא כו' - אין דעתו במה שאמר הקדשות שבכור אדם לא יפדה בהקדשות לפי שזה מבואר אבל ר"ל שדין זה ג"כ בהקדשות שאין נפדין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות אלא בשוה כסף מן המטלטלין חוץ מן העבדים וכבר זכרנו פעמים עיקרי כל זה ועוד נחזור לשנות עיקריהן מסכת בכורות פרק ח משנה ט (ט) הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל כו' - כבר ביארנו ביבמות שהיבם נקרא בכור ועל היבם נאמר והיה הבכור אשר תלד וביארנו בתשיעי מבתרא שבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אלא בדבר הנמצא בעין ביום המיתה שנאמר בכל אשר ימצא לו ולפיכך אין היבם נוטל בשבח שהשביחו נכסים אחר מיתת אחיו אלא (אם היה) דינם דין הראוי שהוא משותף לכל האחים. וכן האשה לא תגבה כתובתה משבח שהשביחו נכסים אחר מיתת בעלה ואין הבנות נוטלות מזונות אחר מיתת אביהן משבח שהשביחו הנכסים אחר מיתת אביהן ואלו הן מקולי כתובה ומה שחזר ושנה אין נוטלין משבח אפילו היה השבח דאתי ממילא כגון שהיו פירות פגים והבשילו והדומה לזה. ומה שחזר ושנה ג"כ ולא בראוי כבמוחזק כגון שימות האב ואחר כך ימות אבי האב סמוך למיתתו הרי הבנים יורשים אביהם ואבי אביהם שיעלה על הדעת שהבכור נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו לפי שהיו ראוי לאביו ומחמת אביו הוא יורש והרי הנכסים כולם מצויין בא להשמיענו שאינו נוטל פי שנים אלא בנכסי אביו בלבד הואיל ולא נפטר זקנו אלא אחר פטירת אביו וכן יבם ואשה ובנות וכל זה כפי התקנה הראשונה ר"ל כתובת אשה ומזון הבנות לא יהא אלא מן הקרקע וכן ביארנו בכתובות שהמעשה בידינו היום לגבות הכתובה ולהוציא על הבנות מן המטלטלים. ולפיכך נוטלות מן השבח ומן הראוי מסכת בכורות פרק ח משנה י (י) אלו שאינן חוזרים ביובל הבכור והיורש את כו' - חכמים אומרים שחלק הבכורה ירושה היא לפי שהוקש לפשוט:

ויבם בכור קרייה רחמנא והבעל יורש את אשתו מדאורייתא ולפיכך אין הדברים האלו חוזרים ביובל:
ור' אלעזר אומר חלק בכורה מתנה הוא שנאמר לתת לו פי שנים ולא נאמר להוריש לו והיבם כמו בכור וירושת הבעל לאשתו דרבנן ולפיכך חוזרים הדברים ביובל ור' יוחנן בן ברוקה דעתו כדעת חכמים. ומה שהוא אומר בכאן אינו אלא במי שיורש מאשתו אחוזת קבר שהוא פגם משפחה להוציא אותה מידם ולפיכך חוזרת להן אחוזת קבריהן ונותנים לו דמי שוויה ומנכין לו מכלל דמיה דמי הקבר שקבר בו את אשתו לפי שהוא חייב בקבורתה. וזהו ענין ינכה להן מן הדמים והלכה כחכמים ור' יוחנן בן ברוקה

מסכת בכורות פרק ט משנה א (א) מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ כו' - כבר זכרנו פעמים רבות שמעשר בהמה מקריבין ממנו חלבו ודמו ואוכלין אותו הבעלים בירושלים ואם אירע בו מום יאכל בטומאה בכל מקום. ומה שאמר בכאן שהוא נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית הוא דין תורה אבל משום תקלה אמרו אינו נוהג אלא בפני הבית גזירה שמא לא יהא שם מקדש ויאכל חוצה לארץ בלא מום. ומ"ש אבל לא במוקדשין ואפי' היו קדשים קלים ואפי' על דעת האומרים קדשים קלים ממון בעלים הוא:

וחדש הוא הנולד באותה שנה וישן הוא הנולד בשנה שלפניה. אמר רחמנא עשר תעשר וגו' אמרו בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן וכמו שמעשר דגן אין מעשרין מן הישן על החדש ולא מן החדש על הישן לפי שנאמר היוצא השדה שנה שנה כך מעשר בהמה לא יהא אלא שנה שנה ר"ל אין מעשרין משנה לחבירתה

מסכת בכורות פרק ט משנה ב (ב) מעשר בהמה מצטרף כמלוא רגל בהמה רועה כו' - מה שאמר אם היו בין שני העדרים שלשים ושנים מיל אין מצטרפין לפי שכבר ביאר שלא יהא צירוף ביותר מששה עשר מיל ואחר זה הודיענו שאם היה בינם עדר שלישי רחוק משתים הקצוות רחוק שוה שהוא מצרף שלשתן ואין הלכה כר"מ מסכת בכורות פרק ט משנה ג (ג) הלקוח או שניתן לו במתנה פטור ממעשר כו'. השותפין שחייבין בקולבון פטורין ממעשר כו' - דע לך שהדינים האלו הנזכרים בכאן במעשר סמכו אותו לפסוקים שנאמר בבכור ואמרו אם אינו ענין לבכור תנהו ענין למעשר וכולן מפי הקבלה כגון שהבהמות הנקחות אין מוציאין מהן עצמן מעשר וכן אם נשתתפו שני שותפין בבהמות כגון שיהיו לזה עשרה ולזה עשרה ומשתתפין יחד לפטמם ולהתעסק בהם לרעותם והכל ביניהן בשוה הרי אלו העשרים עצמן אינם חייבין במעשר אבל לכשילדו ברשותן אע"פ שהולדות משותפין ביניהן ג"כ הרי אותן הולדות מוציאין מהן מעשר וכן אם לקחו שני השותפים מממון השותפות בהמה מה שתלד אותה בהמה חייב במעשר והוא ענין מה שאמר קנו מתפוסת הבית חייבים ר"ל חייבים במעשר בהמה. ותפוסת הבית נקרא הממון המשותף בין האחים קודם שיחלקו ירושת אביהן:

ומה שאמר ואם לאו פטורים ר"ל שלא נולדו הבהמות האלו אחר השתוף רק נשתתפו בבהמות כמו שאמרנו או ירשו מאביהם בהמה והיא משותפת ביניהם פטורים והפך זה הדין הוא בקולבון לפי שהממון שנשתתפו בו שני השותפים כשיטול זה דינרים וזה דינרים וחזרו שניהם וערבו אותן לכשיתנו מהכל חצי שקל על כל אחד ואחד חייבין בקולבון הואיל והממון עומד בעין אבל אם נשאו ונתנו בהן ומכרו ולקחו עד שיהא הממון בידם כאילו הוא דבר נולד אחר השותפות ונתנו ממנו חצי שקל אז יהיו פטורים מן הקולבון וכן מה שירשו בעצמו לפי שאין שום אחד מהן מכיר חלקו הרי הן פטורים בו מן הקולבון הפך מה שחייב במעשר בהמה. וע"פ העיקרים האלו אמר אילו חזרו ונשתתפו חייבין בקולבון ופטורים ממעשר בהמה. ענין המאמר הזה שהאחים או השותפים שאמרנו שהן חייבין במעשר בהמה על מה שנולד ברשותן כשמחלקים הממון והבהמות וחזרו ונשתתפו בו כמו שהיו הרי הן בשעת חזרתן קודם שישתנה הממון חייבים בקולבון ופטורים ממעשר בהמה על אותן הבהמות עד שילדו בשיתופן ואז יהיו חייבים על הנולד ברשותם והוא פירוש ההלכה הזאת בדיוק. וגמר הענין כבר פירשנו אותה בתחילת שקלים ותחילת חולין כפי הצריך למקום ההוא וכאן השלמנו עניינם כראוי למקום הזה ג"כ

מסכת בכורות פרק ט משנה ד (ד) הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים כו' - מה שאמר הכל ואפי' רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ומחיר ואתנן וטומטום ואנדרוגינוס לפי שכל אלו אינם אסורים אלא לדבר שאין ראוי לו לבעל מום ומעשר בהמה הואיל ואין חוששין בו למום שנאמר לא יבקר בין טוב לרע לפיכך אין חוששין בו לכל אלו והוציא מכללן כלאים ויתום ומחוסר זמן וכו' כפי מה שעלה בידינו מספרא והוא מה שנאמר שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה ר"ל שתלד דומה למין אחר כי יולד פרט ליוצא דופן והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום והפסוק הזה נאמר בקדשים ולמדנו ממנו מעשר בהמה בגזירה שוה לפי שנאמר בכאן תחת אמו ונאמר במעשר תחת השבט ואמרנו ג"כ טריפה אינו נכנס לדיר להתעשר לפי שנאמר במעשר כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה שאינה עוברת לפי שהיא חולה ואין הלכה כר' יהושע מסכת בכורות פרק ט משנה ה (ה) שלש גרנות למעשר בהמה בפרס הפסח כו' - מה שהוא קורא לפרקים האלו גרנות הוא דרך דומיא לפי שהבהמה הנולדה בשנה זו שהיא דומה לדבר הצומח בשנה זו הואיל והגיע לפרק הזה הרי היא כתבואה שהגיע לגורן שנטבלה למעשר ואין אוכלים ממנה עד שיוציאו המעשרות ג"כ אם הגיע זמן זה אינו מותר לאכול הבהמה ולא למוכרה עד שתתעשר:

ופרס הוא הפרק וזמנו ט"ו יום בכל פרק מהג' פרקים וייחדו הזמנים האלה במעשר בהמה כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים שאין נכון לבני אדם למכור קודם שיוציא המעשר אע"פ שהוא מותר ואינו אסור אלא בהגיע הפרק מדרבנן כמו שזכרנו ג"כ:
ולפי ששמע בן עזאי דברי התנאים ומחלוקתם אחד בחודש אלול אם הוא מסוף הגורן. והשני כמו שאמר ר' אלעזר ור"ש ט"ו מן אלול. השלישי כמו שמגיד ר"מ. אמר דרך ההלצה שיוציא מעשר מכל הנולדים באלול בפני עצמן. והלכה כר"ע

מסכת בכורות פרק ט משנה ו (ו) כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה כו' - כל זה מבואר ומה שאמר פטור כדי שלא תחשוב שחלה עליו קדושה ואינו מותר לשוחטו ואם שחטו תהא שחיטתו פסולה לפיכך דיבר בשחיטה ולא דיבר במכירה הואיל והוא דבר מבואר שהוא פטור מסכת בכורות פרק ט משנה ז (ז) כיצד מעשרן כונסן לדיר ועושה להן פתח כו' - דיר הוא מקום המוקף שמכניסין בו הצאן והבקר בשעת מעשר ולפעמים יהא מוקף בנין או קנים וכיוצא בו:

וסיקרא סם ידוע לצבע אדום שקורין בלע"ז פידד"ה שנגוינ"ה. וכבר נתבאר בתוספתא שאם יותר ממניין הבהמות פחות מעשרה בתוך הדיר מניחן והן מתעשרין לשנה הבאה כשמניחין אותן עם האחרות וחייב להכניס הכל לדיר בהכרח ומה שיותר ישאר לשנה הבאה:
אח"כ אמר אם קפץ אחד מן המנויין והן שנמנו בשעת יציאתן מן הדיר לתוך הטלאים שבדיר שלא נמנו עדיין הרי הן פטורין ר"ל שאינן חייבין כל מה שבדיר מעשר לפי שכל אחד מהן ספק אם הוא מנוי שאינו חייב במעשר לפי שאינו נמנה שתי פעמים או מן הצאן שבדיר שחייב במעשר והעיקר בידינו כמו שנתבאר במציעא כל ספיקא לאו בני עשורי נינהו:
ומה שאמר מן המעושרין ר"ל מן הטלאים שהיו מעושרים אם קפץ מהן אפי' אחד לתוך הדיר שכולן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים והוא מה שאמר בתיקון מה שאמר מעושרין מאי מעושרים עשורים ואין הלכה כר' יוסי בר' יהודה

מסכת בכורות פרק ט משנה ח (ח) יצאו שנים כאחת מונה אותן שנים שנים מנאן כו' - אמר שאם יצאו שנים ראשונים מן הדיר מונה אותן כולן ב' ב' נהיה הזוג העשירי מעשר וכן אפילו מנאן ג' ג' או ד' ד' יהא הכלל העשירי מעשר ואם לא מנאן ב' ב' אלא השנים שיצאו ראשונה מנאן לאחד ויוצא השלישי ואמר עליו שנים לפי שהוא יוצא בפעם השניה הרי הוא הולך ומונה כן ויהיה תשיעי ועשירי במניינו מקולקלים לפי שמי שאמר עליו תשיעי הוא עשירי על האמת לפי ששנים יצאו ראשונה ומה שאמר עליו עשירי הוא י"א וכבר ביאר שאם אמר על הי"א י' שקדושה חלה עליו וכן אם יצא תשיעי ועשירי כאחד ואמר עליהן עשירי הרי שניהם מקולקלין:

וענין מקולקלין אינן קרבין ואינן נאכלין אלא עומדים עד שיפול בהן מום ויאכלו במומן לבעלים. ודע שאם יצא תשיעי ועשירי יחד ואמר עליהם תשיעי או אמר עליהן עשירי או אם יצא העשירי והאחד עשר ואמר על שניהם ביחד עשירי או אמר עליהן י"א הרי הן בכל הדרכים האלו שניהן מקודשים ויאכלו במומן לבעלים. לפי זה מה שאמר בהלכה הזאת לעשירי ולי"א עשירי אין י"א מקודש אינו אלא בזה אחר זה לפי שמאחר שקרא העשירי על האמת עשירי בפני עצמו אח"כ יצא הי"א וקראו עשירי אינו מקודש י"א מפני שלא נעקר שם עשירי ממנו אבל אם יצאו שניהן בבת אחת שניהם מקודשים:
ומה שאמר זה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי ממנו לאתויי יצא עשירי לבדו לפי שמאחר שיצא לבדו אע"פ שלא קראו עשירי וחזר וקרא האחד עשר עשירי לא נתקדש הי"א לפי שהעשירי מאליו נתקדש אע"פ שלא קראו מפשט המשנה יתבאר לך שאינו מתקדש בטעות במעשר אלא הסמוך לעשירי לפניו ולאחריו כמו שנתן דמיון לפי שכן בא בקבלה אבל אם קרא השמיני ומה שלפניו או הי"ב ומה שלאחריו קודש אינו קדוש ר' יהודה אומר שטעות מעשר דינו ודין התמורה אחד ומחמת התמורה מתקדש ולפיכך חלק ואמר וכי יש תמורה עושה תמורה לפי שהכל מודים שאין תמורה עושה תמורה כמו שיתבאר בתמורה ודעת ר"מ שתמורת מעשר מתה ולפיכך אמר לפי דעתו אילו היה תמורה לא היה קרב וכל זה אם היה הטועה הזה בעל הנכסין אבל אם עשה אדם שליח להפריש לו מעשר בהמה וטעה בשום דבר מהדברים האלו אינו מקדש אותו שטעה בו לפי שהוא אומר לשלוחו לא איבעי לך למיטעי והלכה כר' יהודה במה שאמר אינו עושה תמורה:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת בכורות מסכת ערכין פרק א משנה א (א) הכל מעריכין ונערכין נודרין ונידרין כהנים ולוים כו'. פחות מבן חודש נידר אבל לא נערך כו' - הערך הוא שיאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי כשיש לאותו פלוני ערך וכבר ידעת שהתורה פסקה מבן חודש ועד בן ה' שנים ערך הזכר ה' שקלים וערך הנקבה ג' שקלים ומה' ועד כ' שנים ערך הזכר כ' שקלים וערך הנקבה י' שקלים ומכ' ועד ס' שנה ערך הזכר נ' שקלים וערך הנקבה ל' שקלים ומס' ומעלה עד סוף ימי האדם הזכר חמשה עשר שקלים והנקבה י' שקלים אלו השיעורים אין מוסיפין עליהן ואין משגיחין בענין הנערך אלא לשניו בלבד:

והנדר הוא שיאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי הרי זה נוטל מה ששוה אותו הנידר כאילו הוא עבד נמכר בשוק:
ומה שאמר הכל מעריכין ואפילו לא הגיע לפרק אלא סמוך לפרקו ואע"פ שאמרה רחמנא איש כי יפליא נדר כשיהא סמוך לפרקו איש קרינן ליה לענין ערכין:
ומה שאמר ג"כ נערכים ואפילו היה מצורע או נתעכלו איבריו. ומה שאמר ג"כ הכל נידרים ואפי' פחות מבן חודש כמו שיתבאר אחרי כן והואיל ולמדנו ממה שאמר הכל תועלת לנערך ומעריך ונידר כמו שביארנו אמר ג"כ הכל נודרים ואע"פ שלא בא להודיענו בו שום תועלת:
ואמרו כהנים ולוים כדי שלא תחשוב שאינן חייבין בערכין הואיל ואינן חייבין בפדיון הבן שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה בערכך שמא נאמר כל שישנו בפדיון הבן ישנו בערכים הודיענו שאין הדבר כן לפי שאיש כתוב בפרשה איזה איש שיהיה

מסכת ערכין פרק א משנה ב (ב) העובד כוכבים ר"מ אומר נערך אבל לא מעריך כו' - אמרה רחמנא בתחילת פרשת ערכין דבר אל בני ישראל איש כי יפליא ומה שאמר בני ישראל למעט עובד כוכבים ומה שאמר איש הוא ריבוי איזה איש שיהיה ואפילו עובד כוכבים שהכל מודים שהעובד כוכבים לענין ערכים נתרבו מצד אחד ונתמעטו מצד אחר רבי מאיר אומר נערך ריבה שהרי ריבה בנערכים יתר מן המעריכין שהרי חרש שוטה וקטן נערכין ולא מעריכין ורבי יהודה אומר מעריך ריבה שהרי ריבה במעריכין יתר מן הנערכין שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכין ולא נערכין והלכה כרבי יהודה מסכת ערכין פרק א משנה ג (ג) הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך כו' - גוסס ידוע והוא שקול גרונו נשמע בשעת המיתה:

והיוצא ליהרג רוצה לומר מיתת ב"ד שהוא ענין שאינו תלוי ברצוננו אלא התורה ממיתה אותו אבל אם היה יוצא ליהרג במצות המלך מעריך ונערך לדברי הכל שלפעמים חוזר המלך מדיבורו. ומחלוקת ר' יוסי ותנא קמא בו אם הזיק שרבי יוסי אומר נוטלין ממונו כנגד מה שהזיק לפי שמאחר שדין תורה שמי שהזיק ישלם הרי זה מלוה הכתובה בשטר וגובה מן היורשין ות"ק סבר מלוה הכתובה בתורה לא ככתובה בשטר דמיא ואינו גובה מן היורשין והלכה כת"ק. וכל זה לדעת האומר מלוה על פה אינו גובה מן היורשין וכבר ידעת שפסק ההלכה הוא שע"פ המעשה בידינו היום שמלוה על פה גובה מן היורשין ולפי זה אם הזיק נוטלין כנגד הנזק מעזבונו

מסכת ערכין פרק א משנה ד (ד) האשה שהיתה יוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד כו' - משבר שם המקום שמכינין לאשה שתלד עליו:

וזה מה שאמרו נהנים בשערה על מנת שתאמר בעודה בחיים תנו שער לפלונית לפי שהוא מובדל ממנה כאילו אמרה לתת שום דבר ממה שיש לה אבל אם נהרגה ולא אמרה כלום שערה אסור בהנייה וכן כל בהמה שתהרג במיתת בית דין הרי היא אסורה בהנאה כשור הנסקל

מסכת ערכין פרק ב משנה א (א) אין בערכין פחות מסלע ולא יתר על נ' סלע כו'. אין פתח בטועה פחות משבעה כו'. אין בנגעים פחות משבוע אחד כו' - כבר ידעת מד"ת שגדול שבערכים נ' סלעים ופחות שבהן ג' סלעים זהו למי שידו משגת לתת אותו ערך שנתחייב אבל אם היה עני זה שהעריך פוסקין לו כאשר תשיג ידו שנאמר ואם מך הוא מערכך וגו' אבל אין פוסקין על שום אדם בערך פחות משקל ואפילו היה בתכלית העניות שנאמר וכל ערכך יהיה בשקל הקודש ולפיכך מי שפסקו לו סלע ונתן סלע ואפי' היה הערך שחייב גדול שבערכין והוא חמשים והשיגה ידו אחר כך שוב אינו חייב לשלם כל עיקר אבל אם נתן פחות מסלע הרי הוא כאילו לא נתן כלום והערך נשאר עליו ולפיכך אם השיגה ידו נותן הערך שיהיה עליו משלם ולפי שפחות מסלע בערכים אינו פטור מיד ערך אח"כ רצה התנא להעמיד לנו סתם על דעת חכמים שהם אומרים נותן את כולם ואפי' הוא עני ואין לו זולתם הואיל והוא חייב בהן גובין אותו ממנו לפיכך אמר שאין בערכין פחות מסלע ולא יותר על חמשים כדי שלא תחשוב שמי שאין ידו משגת לכל הערך העיקר שעליו אלא שהוא משיג מקצת גובין ממנו סלע בלבד הודיעך שגובים ממנו כל מה שידו משגת כגון שיש עליו דרך משל ערך חמשים והיו כל נכסיו מ"ט שגובין ממנו מ"ט:

אח"כ התחיל בעניינים הדומין לענין זה ואמר אין פתח בטועה וכו' והלכה זו צריך להקדים בה עיקרים שכבר זכרנו קצתם במסכת ביצה ופסחים ועוד יתבארו כל העיקרים במסכת נדה ועתה שמע מה שצריך מהם במקום הזה והוא שהאשה כשתראה דם הרי היא טמאה ז' ימים ואין הפרש בין שראתה הדם יום אחד או ז' ימים תקרא נדה ואם ראתה הדם בלא עת נדתה ר"ל אחר ז' ימים היא נקראת זבה ואם ראתה יום אחד או ב' תקרא זבה קטנה או שומרת יום כנגד יום ואינה חייבת בקרבן זיבות ואם ראתה ג' ימים זה אחר זה תוך הזמן שבין נדות לנדות תקרא זבה גדולה וחייבת בקרבן זיבות והזמן שיש בין נדות לנדות למיעוט הוא י"א יום והוא קבלה והוא מה שאמר י"א יום שבין נדות לנדות הלכה למשה מסיני לפיכך כל דם שהאשה רואה כל הז' ימים שקבעה לה ווסת והוא עת נדתה הוא דם נדה וכל מה שהיא רואה תוך הי"א יום שאחרי הז' הוא דם זיבה ומה שהיא רואה ביום י"ב ומה שאחריו הוא דם נדה לפי שהוא זמן נדה ר"ל ווסת שניה הנה התבאר שמתחילת יום ראשון מן הנדות עד הנדות השני י"ח יום לא פחות מיכן. והרי זה עיקר אחד וזכור אותו. והעיקר האחר שכל אשה שנולד בה ספק אם היא זבה גדולה אם לא שהיא מביאה קרבן זיבות ואינו נאכל. ועיקר אחר שהאשה שאנו מסופקין בעת נדתה כל זמן שעמדה אחר שפסק הדם ז' ימים טהורה הרי היא מותרת לבעלה ולהתעסק בתרומה שאפי' היתה זבה הנה עמדה ז' ימים נקיים:
ופתח נקרא הזמן שהאשה עומדת אחר שפסק הדם ואז תבא ווסת שנייה ר"ל זמן נדה הידוע. אמר שהאשה הטועה ר"ל שטעתה בעת נדתה ולא ידעה באיזה זמן היא וראתה דם והיא אינה יודעת אם העת הזה שראתה בו הדם עת נדתה הוא כדי שיהא דם נדה או בלא עת נדתה ראתה הדם והוא דם זיבות הרי זו משנה זמן הפתח כפי שינוי מספר הימים שראתה בהן דם וזהו חלוקו כפי מה שחלקוהו בברייתא כשהיא אומרת יום א' ראיתי דם בלבד אנו אומרים שמא הוא תחילת דם נדה ונשאר עליה מן התקופה שיש בין נדה לנדה י"ז יום ו' ימים משארית הנדה והי"א יום שבין נדה לנדה כמו שביארנו הרי האשה הזאת פחתה י"ז יום אם ראתה דם לאחר הי"ז יום הרי הוא דם נדה לפי שהוא בעת נדתה ואם אמרה ב' ימים ראיתי דם נאמר פתחה גם כן י"ז לפי שאנו אומרים אפשר שאלו ב' הימים יום אחד מהן קודם עת נדתה ויום אחד מתחילת עת נדתה ונשארו מן התקופה עד כאן י"ז ימים וכן אם אמרה ג' ימים ראיתי נאמר אפשר ששני ימים מהן קודם עת נדתה ויום אחד מתחילת שבעה ימי נדה נשארו מן התקופה שבעה עשר יום הרי היא גם כן פתחה שבעה עשר אלא שהיא ספק זבה לפי שראתה שלשה ימים על הסדר ואינה יודעת עת נדתה ואפשר שאלו השלשה ימים בלא עת נדתה הם ואם אמרה ארבע ימים ראיתי נאמר בה גם כן שהיא ספק זבה וקרבנה אינה נאכל לפי שאפשר שיהיו אלו הארבע ימים שנים קודם עת נדתה וב' מימי נדתה ולא תהא זבה וכשאנו משערין הספק הזה יהא פתחה ט"ז יום לפי שאם נאמר ששני ימים מאלו הד' מתחילת עת נדתה ישארו מן הי"א ימים שהיא תקופה קטנה ט"ז יום ואם אמרה ה' ימים ראיתי על הדרך הזה בעצמו נאמר ג' מאלו הה' מתחילת עת נדתה וישארו מן התקופה חמשה עשר וכן אמר בברייתא ה' ימים ראיתי פתחה חמשה עשר והיא ג"כ ספק זבה ולא יסור הדבר מהיות כן כל זמן שמוסיף זמן ראיית הדם יום יחסר מזמן הפתח יום והיא בכל זה ספק זבה עד שתאמר י"א יום ראיתי פתחה ט' והיא גם כן ספק זבה לפי שנאמר ב' ימים מאלו הי"א יום קודם עת נדתה וז' של נדה וב' ימים שארית הי"א שראתה פתחה ט' ואם אמרה י"ב ימים ראיתי דם פתחה ח' והיא זבה ודאית לפי שאם תאמר ששני ימים מזמן ראיית הדם קודם עת נדתה וז' של נדה וג' אחר זמן הנדה הרי היא זבה לפי שכבר ראתה ג' ימים רצופין אחר זמן הנדות ואפשר שאלו הי"ב יום שראתה בכולן הדם אפשר שיהא מכללם ג' ימים קודם עת נדתה וז' של נדה וב' אחר הנדה הרי היא ג"כ זבה לפי שכבר קדמה זיבות לנדות וכן אם ראתה הדם י"ג יום פתחה ז' לפי ההיקש הזה בעצמו על מנת שיהו מן הי"ג יום שני ימים קודם הנדה והי"א נשארים מכל התקופה ז' ימים וזהו ג"כ זבה ודאית כמו שביארנו במה שלפנים ולפי ענין זה נכתב בברייתא כפי מה שתיקן הגמרא כל הזבות הטועות מביאות קרבן ואינו נאכל חוץ מפתח הז' ומפתח ח' שמביאין קרבן ונאכל לפי ששתיהן זבות ודאות כמו שפירשנו ולפיכך תאכל חטאתה וזה שאמרנו פתחה י"ז או פחות מי"ז אין הכוונה שתהא כל הזמן הזה אסורה על בעלה אלא כענין שזכרנו שאחר אותו הזמן תקבע לה ווסת לנדתה והוא הפחות שאפשר כמו שביארנו והוא מה שאמר בגמרא למה לי כולי האי תמני ז' ותשתרי והיתה התשובה לבעלה ולטהרות לא קאמרינן כי קאמרינן לתקוני נדה וכתב זה [ופתחה] ר"ל לסיים לה זמן הנדות ויעלה בידה התקופה שיש בין נדות לנדות ואין הפרש בין מי שראתה דם שלשה עשר ימים והיא טועה כמו שאמרנו תחילה ובין מי שראתה דם זמן אחר שאין לה פחות מפתח שבעה לפי שהיא זבה ודאית כמו שביארנו וצריכה לספור שבעה ימים נקיים ולפיכך נמצא שאי אפשר לה למעוט לשום התחלת זמן הנדות אלא אחר ז' ימי הספירה. ומן הכתוב יתבאר לך שנגעי האדם לפחות שיהא בהן הסגר שבעה ימים ונגעי בתים לכל היותר שיהא בהן ההסגר ג' שבועות כפי שמפורש בשלישי מנגעים

מסכת ערכין פרק ב משנה ב (ב) אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברין בשנה כו' - ידוע שחדשינו חדשי הלבנה וכן ידוע ששנת הלבנה שנ"ד יום ותשע שעות פחות חומש שעה שלא בצמצום וכשאנו עושים חדשי השנה אחד מל' יום והוא הנקרא מעובר ונקרא ג"כ מלא וחודש כ"ט יום והוא הנקרא חסר עד שתהא השנה ששה חודשים חסרים וששה חודשים מעוברין יהיה מספר ימי אותו שנה שנ"ד יום וישאר בידינו משנת הלבנה אותן השעות ומפני קבוץ אלו המותרות אנו צריכין להוסיף בקצת השנים יום או יומים עד שיהיו באותה שנה ח' חודשים מעוברין ולפעמים יהיו המותרות שיעלו בידינו פחות מהימים שהוספנו ותהיה סיבה לחסר השנה הבאה משנ"ד עד שיהיו בה חסרים יותר מששה וזו היא אחד מהסיבות הראשונות להיות חסרים ושלמין וכסדרן ואין כוונתינו בכאן לדבר על כל אותן הסיבות ולא על טעם מניינם לפי שהענין הזה (שמא) יצטרך חבור בפני עצמו וכבר חבר זולתנו בספרד בזה הענין וזולתו מהמין הזה חיבור נאה מאד שאין בינו ובין החיבורין שחיברו במזרח בענייני העובר דומיא בשום צד וכבר נתבאר בטעיות אותן החיבורין מה שהוא מספיק אבל זכרנו בכאן בזה דבר מועט כפי כוונת החיבור: ומה שאמר לא נראה ביארו בגמרא שעניינו שלא נראה להן כפי העיקרים שבידיהן שראוי להיות מעוברים מהן יותר מח' חודשים. ושתי הלחם ולחם הפנים כבר ביארנו זה בי"א ממנחות וקטן נמול נתבאר ג"כ בי"ט משבת מסכת ערכין פרק ב משנה ג (ג) אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש כו' - נבל כלי בדמות נאד ויש לו יתרין ומנגנין בו:

וחליל הוא כלי מפורסם אצל הכל נקרא בערבי עזמאר"י:
ואבוב הוא קנה של חליל ר"ל הקנה הדקה שבראשו. ואבוב של קנה הוא הקנה הקטן שבראש החליל:
ואבוב יחידי ר"ל שיש לו נקב אחד:
ומחליק הוא הזמר שמזמר המזמר מעין הענין האמור קודם שיתחיל המשורר לשורר שכנגדו בנגון הנבל נקרא בערבי אלתושי"ה כן פירשוהו לנו תמיד אבל מה שיעלה בידינו מן הגמרא שאבוב וחליל דבר אחד וזה החליל הנזכר בכאן הוא חליל של קרבן שדוחה את השבת אבל חליל של בית השואבה אינו דוחה לא שבת ולא יו"ט כמו שביארנו בסוף מסכת סוכה

מסכת ערכין פרק ב משנה ד (ד) ועבדי הכהנים היו דברי ר"מ כו' - ר' מאיר מתיר להיות עבדים לפי שהוא אומר אין מעלין מן הדוכן לא ליוחסין ולא למעשרות ור' יוסי אומר לא יהיו עבדים לפי שמעלין מן הדוכן ליוחסין ור' חנניא אומר מעלין מדוכן למעשרות ולפיכך לא יהיו אלא לוים. והכל מודים שהשיר אין אומרים אותו אלא לוים ואין מחלוקת במנגנים על השיר לפי שעיקר שירה בפה ואמר רחמנא בלוי ושרת בשם ה' אלקיו איזהו שירות שהוא בשם ה' הוי אומר זו שירה והלכה כרבי יוסי מסכת ערכין פרק ב משנה ה (ה) אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת כו' - המשנה הזאת היא לבן בג בג ודעתו שהתמיד צריך שיהיה מוכן קודם שחיטתו ארבע ימים ולמדנו זה מפסח מצרים שהיתה משיכתו מבעשור ושחיטתו בי"ד לפי שנאמר בפסח במועדו ונאמר בתמיד תשמרו להקריב לי במועדו:

ופי' מבוקרים ר"ל שבקרו אותן ופשפשו במומין להכין אותן לשחיטה:
ומה שאמר כדי לשבת ולימים טובים אין דעתו לומר ששה טלאים צריך לשבת ולשני ימים טובים לפי שיותר מכן צריך באלו הג' ימים אבל ר"ל שהששה טלאים יהיו מוכנין קודם עת הצורך כל ימי השבת אחר שפוחתין מהן שבת וב' ימים טובים שהן ג' ימים הרי הנשאר מימי השבוע ד' ימים והוא ענין מה שאמרנו סימנא בעלמא נקט

מסכת ערכין פרק ב משנה ו (ו) אין פוחתין משנים עשר לוים עומדין על הדוכן כו' - אלו הי"ב לוים כנגד ט' כנורות ושני נבלים וצלצל ואי אפשר להיות פחות מהן ודע שחצוצרות מוסיפין על מניינם עד ק"ב ולא יותר וזולתן מן החצוצרות שאמרו עד לעולם אין להם קצב:

ונבל וכנור מכלי היתרים ומשתנים בשינוי המיתרים אם מעט ואם הרבה וכבר אמרנו שעיקר השירה בפה:
ותבל בנעימה ר"ל להנעים הקול ולמשוך אותו:
אח"כ אמר רבי אליעזר בן יעקב שהאומרים השיר על הכלים ואין אומרים בפה אינן עולין ממנין י"ב לוים ואין עומדים עם לוים על הדוכן אלא בארץ היו עומדין וראשיהם מבין רגלי הלוים וצעירי הלוים היו נקראין נגזר מן צער רצונו לומר שהיו [מצערין להן] מצערים אותן לפי שניגון כליהם היה מסתיר יופי נעימות שיר הלוים שהיו אומרים שירה בפה:

ומה שאמר אין קטן רצונו לומר שבתחילת הכנסו לעבודה לא יתחיל אלא בשעה שהלוים אומרים שירה מסכת ערכין פרק ג משנה א (א) יש בערכין להקל ולהחמיר בשדה אחוזה כו' - ענין להקל ולהחמיר בכאן הוא שלפעמים נותן אדם יותר ממה שהוא חייב או פחות אילו היה מסתכל לערך הדבר שנדר בו על עצמו או לערך המעשה שעשה אבל עניינים הם שפסקה בהן התורה אינו מסור לערך. וכעור ידוע והוא הכעור בצורתו ונאה הנאה בצורתו ונתכוון אל הגדול שבערכין ולפיכך אמרה רחמנא חמשים סלע מסכת ערכין פרק ג משנה ב (ב) בשדה אחוזה להקל ולהחמיר כיצד אחד כו' - אמרה רחמנא על שדה האחוזה והיא הארץ שהיא ירושה בידו ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' וגו' בין שהיתה הארץ הזאת משובחת שבא"י או רעה שבא"י ויש לך לדעת שמי שמקדיש שדה מלאה אילנות משדה אחוזה מחשבין האילנות בשוויין ומודדים האדמה ומעריכים זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ובשדה מקנה אמר ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש לה' וחשב לו הכהן את מכסת הערכך ומכסת הוא דמים והוא מה שאמר אין מכסת אלא דמים וכן הוא אומר והרמות מכס לה' ורבי אליעזר אומר הואיל ונאמר בשדה אחוזה וחשב ובשדה מקנה וחשב נדון אותו בג"ש שדה מקנה כשדה אחוזה זולתי בתוספת חומש בשדה אחוזה לבדה ואינו חייב בו בשדה מקנה. וכבר ידעת שחומר הוא כור והכור ל' סאה וכבר ביארנו שיעור הסאה במנחות וזולתו ומה שאמר זרע חומר שעורים ר"ל מקום לזריעה שהוא ל' סאה משעורים והוא גדול יותר מזריעת ל' סאה של חיטים. ואין הלכה כר"א מסכת ערכין פרק ג משנה ג (ג) ובשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר - כבר נתבאר בקמא ששור המועד שהרג את האדם שהוא משלם את הכופר והוא משלם נזק שלם לפי שהוא מועד מסכת ערכין פרק ג משנה ה (ה) במוציא שם רע להקל ולהחמיר כיצד כו' - רומז על מי ששם אותה בלא בתולים במעשהו רוצה לומר אונס ומפתה נותן חמשים כסף והאומר עליה שאינה בתולה נותן ק' ולוקה והביא ראיה ממה שאמר יתברך וינסו אותי להודיעך שהיה להן עונות שקדמו לענין המרגלים ואעפ"כ לא נחתם גזר דינם למות במדבר אלא בעון לשון הרע והוא מה שנאמר ויוציאו דיבת הארץ מסכת ערכין פרק ד משנה א (א) הישג יד בנודר והשנים בנידר והערכין כו' - הישג יד בנודר הוא מה שאמר רחמנא על פי אשר תשיג יד הנודר ומה שאמר כיצד הוא ביאור הענין הראשון וקרא למעריך נודר בכאן לפי שכן קראו הכתוב לפי שהוא נודר ודאי והוא מבאר כל ענין וענין מן ההלכה הזו אח"כ מסכת ערכין פרק ד משנה ב (ב) אבל בקרבנות אינו כן הרי שאמר כו'. היה עני והעשיר או עשיר והעני נותן כו' - אין בין רבי וחכמים מחלוקת אלא מבאר לנו איך יהיה הערך ג"כ דומה לקרבן כמו שאמר ור' יהודה שאומר שמי שהעריך והיה עני ואח"כ העשיר ואח"כ העני שהוא נותן ערך עשיר הואיל ונתחייב בערך בשום זמן ובזמן ההוא היה עשיר ומביא ראיה ממה שנאמר ואם מך הוא מערכך עד שיהא מך מתחילתו ועד סופו וחכ"א הואיל והיה עני בשעת הערך והעשיר בזמן שנותן הערך הרי הוא נותן ערך עני. והלכה כחכמים מסכת ערכין פרק ד משנה ג (ג) אבל בקרבנות אינו כן אפי' אביו מת והניח לו כו' - מה שאמר אפי' אביו מת ר"ל שאם היה אביו נוטה למות ואי אפשר לחיות ויורש ממנו נכסים אבל היה עני באותו הפרק שנתחייב בקרבן הרי זה יביא קרבן עני ואפי' אחר שהגיעו לרשותו הנכסים:

ומה שאמר ספינה אין דעתו שיהיה בתוכה מיני סחורות שא"כ הרי עשיר נקרא אלא שהיא מושכרת טעונה ברבואות הרי הוא נחשב עני עד שהגיעה הספינה לפי ששכירות אינה משתלמת אלא בסוף ואין אנו אומרים עליו עשיר מחמת היותו בעל ספינה לפי שאין בידו מחיה אלא בשכירתה והמשנה הזאת היא לר' אליעזר שאומר אין אנו מחמירים בערכים אלא כחמור ששוכר אותו להסתפק מחייתו משכירותו וכדי שלא נתבטל מחייתו כמו שיתבאר דעתו בששי מהמסכתא הזאת ואינה הלכה

מסכת ערכין פרק ד משנה ד (ד) השנים בנידר כיצד ילד שהעריך את הזקן נותן כו'. יום שלשים כלמטה ממנו שנת חמשים כו' - מן הכתוב בתורה יתבאר לך כל זה וכבר זכרנו אותו בתחילת המסכת שערך בן חמשה פחות מן עשרים וערך בן עשרים פחות מערך בן ששים וערך מי שעבר ששים פחות ערך ממי שלא הגיע לששים ולפיכך כשאנו אומרים ששנת ששים כלמטה הימנה הרי זה מוסיף בערך לפי שהוא נ' שקלים והענין הזה יתבאר לך כשתעיין מה שזכרנו בתחילת המסכתא ור' אליעזר אומר נאמר בשנת הששים ומעלה ונאמר בפדיון בכור מבן חודש ומעלה כמו שהוא שם חודש ויום א' שבחודש ויום אחד חייב בפדיון בלי ספק לדברי הכל כמו שנתבאר בשמיני מבכורות כן מעלה הנאמר בשנת ששים עד שיוסיף על ששים חודש ויום אחד ולמד שנת חמש ושנת עשרים משנת ששים בג"ש כמו שעשה ת"ק. ואין הלכה כר' אליעזר מסכת ערכין פרק ה משנה א (א) האומר משקלי עלי נותן משקלו אם כסף כו' - כל מה שיש במאמר הזה הוא משא ומתן בדיני מי שאמר משקלי עלי וביאר מאיזה מין יהיה וביאר כי מה שאמר משקלי עלי סתם ולא פירש משקלו מאיזה דבר. ואמר שהמפרש יתן כפי מה שפירש אם כסף כסף ואם זהב זהב וכשאינו מפרש אלא משקלי עלי סתם הרי אנו רואין ענין האדם ההוא אם הוא עשיר גדול מפורסם הרי זה לא נתכוון אלא לערך גדול ולפיכך נוטלין ממנו משקלו מן המעולה שבמתנות ר"ל הזהב והביא ראיה ע"ז מאמו של ירמטיה ואם לא היה מפורסם בעושר נוטלין משקלו ממה שנהגו אנשי אותו המקום לשקול אותו ואפי' מהפחות שדרך אנשי אותו המקום שנדר לקחת ולמכור אותו במשקל כשהן בזול לפי שמאחר שאין אנו יודעין לו עושר נותן פחות שבמשקלים במקום ההוא. ומרפק ידוע אע"פ שהיד ודאי היא עד פרק הזרוע אבל העיקר מה שזכרתי לך בנדרים והוא מה שאמר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם והיו קורין ליד ולזרוע יד ולפיכך מכניס ידו עד מרפקו במים והמים בלי ספק ישפכו לפי שמוציא מהן שיעור מקום היד והזרוע אח"כ מוציא ידו מן החבית ותשאר חסירה ואז יטול בשר ועצמות כמו שזכר ויתן לתוך החבית שצפין המים וממלאין הכלי כמות שהיה קודם שהכניס ידו במים ואח"כ שוקל הבשר ההוא והעצמות שבחבית והוא משקל ידו ודאי אילו היה הבשר דומה לבשר במין ובשיעור וכן העצמות. והלכה כרבי יוסי:

ומן הראוי לך לדעת כי מה שאמר האומר קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף מלא קומתי נותן שרביט הנכפף ויהא שרביט ההוא מן המין שפירש ואם אמר סתם אומדים ממונו כמו שנתבאר בהלכה הזאת

מסכת ערכין פרק ה משנה ב (ב) דמי ידי עלי שמין אותו כמה הוא שוה ביד וכמה כו'. וחומר בערכין מבנדרים כיצד כו' - אומדים זהו שאומדים כמה הוא שוה זה כמו שהוא עכשיו וכמה ישוה אילו היתה ידו זו של רבו כגון שמכרו ושייר בו לעצמו החלק הזה ורואים כמה יש בין שני הערכין ונותן אבל מי שאמר ערך ידי עלי אינו חייב כלום שלא נתן הקב"ה ערך לאברים אלא לכל גוף החי וזהו החומר שבנדרים יותר מבערכין:

ומה שאמר יתנו היורשים ערכו ע"מ שעמד כבר בדין לפי שאינו חייב בערך אלא אחר שיעמוד לפני הכהן כמו שאמר רחמנא והעמידו לפני הכהן אבל בנדרים אפי' עמד בדין ומת קודם שמשערין דמיו לא יתנו היורשים לפי שהערך דמיו קצובין והנודר אין דמיו קצובין:

ומה שאמר זה הכלל לכלול כל אבר שאי אפשר לאדם להתקיים אם ינטל ממנו כשאומר ערכו עלי נותן ערך כולו מסכת ערכין פרק ה משנה ג (ג) חצי ערכו עלי נותן חצי ערכו כו' - ידוע הוא שאי אפשר לאדם להתקיים אם ניטל חציו לפיכך אמר ערך חציו או דמי חציו נותן ערך כולו או דמי כולו:

ומה שאמר זה הכלל לכלול כל אבר שא"א לאדם להתקיים אם ינטל מקצתו כשאומר על האבר ההוא ערך חציו עלי או דמי חציו עלי חייב בכולו כגון מי שאמר ערך חצי לבי עלי או ערך חצי כבדי עלי הרי זה חייב דמי כולו

מסכת ערכין פרק ה משנה ה (ה) שור זה עולה ובית זה קרבן מת השור (או) ונפל כו' - הענין הזה מבואר מאליו ולא אמר אותו אלא כדי שלא תדמה שאם מת השור שאינו חייב כלום לפי שאין דמים למתים לפיכך הודיעך שמשערין כמה הוא שוה כשהוא מת שאין אנו אומרים אין דמים למתים אלא במין אדם בלבד מסכת ערכין פרק ה משנה ו (ו) חייבי ערכין ממשכנין אותן חייבי חטאות כו' - זה שאין אנו ממשכנין חייבי חטאות ואשמות הוא מפני שהן מעצמן זהירים להביאם לפי שאין להן כפרה עד שמקריבים אותם אבל העולות ושלמים הואיל ואין בהן כפרה לפעמים מתעצלין בהן ולפיכך ממשכנין אותן ואין זה נוהג בכולן אלא ברובן לפי שיש שם חטאת שצריך להכריחו עליו והוא חטאת נזיר לפי שאינה מעכבת אותו מלשתות יין ומלטמא למתים כמו שביארנו בששי מנזירות ואין עליו חטאת כאוכל חלב וכדומה לו לכפרה ולפיכך ממשכנין עליהן ויש עולות שאין ממשכנין עליהן כגון עולת מצורע לפי שלא עלתה לו טהרה עד שמקריב כל קרבנותיו והרי הוא נחפז מעצמו להבאתה מסכת ערכין פרק ו משנה א (א) שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ס' יום כו'. המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה כו' - כבר ידעת ששום הוא השומא ואמר שאם היה קרקע של יתומים ונצטרכו ב"ד למכרו כמו שביאר או הקדיש אחד שדה מקנה שהיא נפדית בדמים שהיא שוה כמו שזכרנו אין מוכרין אלו הקרקעות עד שמכריזין עליהן במספר הימים הנזכרים בבקר ובערב שהן זמן קבוץ בעלי אומנות במעמדות והיו אותן הימים רצופים יום אחר יום וכשמכריזים על נכסי יתומים שלשים וששים יום שני וחמישי ושני ה"ז משובח והיא הנאה והוא מה שאמרו אע"פ דכי חשיב ליומי דהכרזה לא הוה אלא תמניסר יומא כיון דמשכא מילתא טובא אפשר דשמעי וצריך לפרושי בהכרזה המקום במצריו וכמה שוה ומחמת איזה דבר מוכרים אותו רוצה לומר שהוא יאמר כך הלוקח אותו על דעת כן יקחהו שיפרע דמיו בחוב פלוני או בכתובה פלונית לפי שמחמת כך מוכרין נכסי היתומים ודע שהעיקר הידוע שעל פיו אנו עושין הוא שאין נזקקים לנכסי יתומים ואע"פ שאמרו יתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שבקייהו אבל פסק ההלכה אין נזקקין לנכסי יתומים ואין מוכרין אותן אלא על אחד משלשה דברים בלבד לכתובת אשה לפי שיש להם בזה תועלת גדולה מפני שכ"ז שלא תגבה משלם ניזונית מנכסי יתומים כמו שנתבאר בי"א מכתובות או לחוב עובד כוכבים שיש עליהן ברבית ותהיה רבית אוכלת בנכסיהן לפיכך מוכרים קרקעותיהן כדי לפרוע החוב שהוא תועלת להן או כשנדע באמת שהחוב זה שתובעין מהן נשאר אצל אביהם בין שהודה אביהן בשעת מיתתו שיש לפלוני אצלו או שהיה ב"ד כבר שמתוהו עד שיפרע חובו ומת בנידויו או שהיה החוב לזמן ידוע ולא הגיע זמנן לפי שהעיקר בידינו חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זמנו ולכשירצו ב"ד למכור על אחת מאלו הג' דברים יעמידו להן אפוטרופוס עכ"פ ויכריזו כמו שזכרנו ומדקדקין ופשוט הוא שבזה הענין השלישי שהוא ודאי אצלינו שנשאר החוב שהוא אחד מג' העניינים שזכרנו יתפרע בעל החוב בלא שבועה ואם אמר המת מנה זה לפלוני הרי ב"ד עושין על פיו ואין צריך שיעמיד אפוטרופוס וכן אם באו עדים על נכסי יתומים שהן גזל ביד אביהם עושים בזה כפי עדות העדים ואין צריך להעמיד להן אפוטרופוס לטעון בעדם ועכ"פ צריך בכל מכירה הכרזה וכבר נתבאר בכתובות ב"ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין וכל מה שאמר במשנה הבא ליפרע מנכסי היתומים וכו' ואין נפרעין מנכסי היתומים אלא מן הזיבורית וכו' שזה מורה על פרעון החוב מנכסי היתומים לא העמידו דבריהן בגמרא אלא בכתובת אשה או בע"ח עובד כוכבים שקבל עליו לדון בדיני ישראל ויש לו רבית כמו שאמרנו וכשחייב מודה. והחזיק אצלי והתבאר לי בגוף הגמרא ואני אומר שהוא האמת שכל המאמר הזה נאמר על עיקר זה והוא שבעל חוב לא יגבה אלא מן הקרקע וקרקע יתומים היא שאין נזקקין לו כל עיקר אלא ע"פ העניינים שזכרנו אבל המטלטלין הואיל ונתבאר שמטלטלין משתעבדי לבעל חוב הרי זה נשבע ונוטל חובו מן המטלטלין ואין צריך בזה הכרזה לפי שכבר נתבאר בגמרא כתובות מה שאמרו אלו הדברים שאין מכריזין עליהן העבדים והשטרות והמטלטלין עבדים ישמעו ויברחו שטרות ומטלטלין שמא יגנבו ואמרו עוד מטלטלין של יתומים שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר אבל אפשר שלא יעמידו עליהן אפוטרופוס לדון על זה שתובע החוב ודע כל העיקרין האלו ועשה על פיהם שאין בהם ספק ולא פקפוק ולא תשובה:

ואחזור להשלים פירוש ההלכה הזאת קנוניא היא תחבולה והסכמה שתהא בין התובע והנתבע לאבד ממון שאינו שלהם והכל מודים ששכיב מרע אינו עושה קנוניא על ההקדש מפני שהוא נוטה למות ואין אדם חוטא ולא לו ואין חולק שהבריא יעשה קנוניא על ההקדש ומחלוקת ר"א ור' יהושע הוא שר' אליעזר אומר אין שאלה בהקדש והואיל והקדיש אינו חוזר לעולם ואפי' היה הקדש בטעות על דעת ב"ש כמו שנתבאר בה' מנזירות ור' יהושע אומר לפעמים ישאל לחכם על ההקדש כמו שישאל על הנדר לפי שאפשר שיקדיש בטעות ואינו הקדש כב"ה ולפיכך א"ר אליעזר לפי עיקר דעתו שזה שגירש ידיר הנאה כדי שלא ישוב לקחתה שמא ישוב לקחתה ותהא תחבולה ליטול נכסי ההקדש שאין לו דרך ליטול הנכסים האלו אלא בענין זה ור' יהושע אומר לפי עיקר דעתו ג"כ שאינו צריך לתחבולה זו לפי שהוא יכול שישאל לחכם ויחזירו לו נכסיו והואיל ויכול לעשות ואינו עושה רק גירש אין מטריחין אותו שיהא מדיר הנאה והלכה כר' יהושע ודברי רבן שמעון בן גמליאל כבר פירשנו אותן בסוף בתרא

מסכת ערכין פרק ו משנה ב (ב) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל כו' - אמר אף על פי שהדבר שהקדיש שוה צ' והחוב ק' צריך הפודה להוסיף כל שהוא על שיעור שוויו ואפי' דינר עד שיהא אומר דרך משל הקרקע הזה הריני נותן בו להקדש ע"מ שאפרע לבע"ח צ' וסיבת זה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואין אומרים הואיל וקדם החוב אין זה יכול להקדיש ולא יחול הקדש על הקרקע הזה לפי שהעיקר שאין בו פקפוק שחרור חמץ והקדש מפקיעין מידי שיעבוד ואם היה החוב כפל ממה ששוה הדבר שהקדיש אין פודים אותו בתנאי בשום פנים אלא מפקיעין החוב מעיקרו מעל קרקע וזהו מה שאמרו בגמרא עד מחצה אינה פודה מסכת ערכין פרק ו משנה ג (ג) אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן כו' - סיבת זה הוא מה שאמר רחמנא ואם מך הוא מערכך אומדין אותו כך ואם מך הוא ואין לו אלא כנגד הסך על עצמו תן לו מערכך:

ומעצד ידוע:

ומגרה משור ואין הלכה כרבי אליעזר לפי שאלו נכסים הן. לא כלים ר"ל הבקר והחמור מסכת ערכין פרק ו משנה ד (ד) היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט כו' - יש לנו לומר שהוא יכול לשאול מאחרים כלים ולפיכך יש לו מהמין הזה כלים מועטין עכשיו ולפי שנתפרסם שאין לו אין משאילין לו שום דבר ולפיכך מוכרין מן הכלים שהן מרובין ומשלימים לו כפי צרכיו מהמין הזה מן הכלים שאין לו כדי סיפוקו הודיענו שאין עושין כן מסכת ערכין פרק ו משנה ה (ה) אחד המקדיש את נכסיו ואחד המעריך את עצמו כו' - אמר רחמנא ונתן את הערכך ביום ההוא בלא איחור ונאמר קודש לה' ר"ל כל דבר שהוא קודש לה' והוא סתם הקדשות שהן לבדק הבית דינו שאין ממתינין להם שום זמן ואין מעתקין אותן לשם הנאה לפי שהשבח הזה שאמר בהן אינו ודאי אבל הוא על הספק ולפעמים אנו משתדלין להוסיף במה שאנו עושין ויהיה מעשינו סיבה לחסר מדמיהם ולפיכך עלה בידינו עיקר אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים מסכת ערכין פרק ז משנה א (א) אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין כו'. המקדיש את שדהו בשעת היובל נותן בזרע כו' - דין החשבון והעיקר שבו יתפרש כל מה שיש בפרק הזה הוא מה שאומר לך הוא שהמקדיש שדה אחוזה כבר ביאר השם שדמי זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף לסוף מ"ט שנה שהן שני היובל לפי ששנת היובל אינה מן המנין העולה בידינו שהראוי לזרע חומר שעורים בכל שנה סלע ופונדיון בקירוב לפי שכבר ביארנו פעמים רבות שהפונדיון חלק אחד ממ"ח מן הסלע וכתוב בסיפרא והלא סלע של הקדש אינו אלא מ"ח פונדיונות ומה טיבו של פונדיון זה קולבון לפרוטרוט ר"ל שהנותן פונדיון לשלחני לקחת בהן סלע יתן מ"ט פונדיונין וכבר ביארנו פעמים רבות שהקולבון תוספת בחליפין ופרוטרוט גזור מפרוטה ר"ל הפרוטה הקטנה וכשמקדיש שום דבר משדה אחוזתו צריך למוד אותו ולדעת כמה זרע שעורים יש בו ע"מ שתהא הזריעה במפולת יד ותהיה ג"כ זריעה בינונית לא שיהא הזרע מפוזר ביותר ולא מקובץ ביותר ופוסק על כל חומר סלע ופונדיון לשנה ואם ירצה אדם לפדותה מן ההקדש רואין כמה שנים נשארו ליובל מאותו זמן שרוצה לפדותה ואם נשארו עד היובל כ' שנה נותן כ' סלעים וכ' פונדיונות לכל חומר וזהו מה שאמר רחמנא ע"פ השנים הנותרות ולפיכך מי שהקדיש פחות משתי שנים לפני היובל אי אפשר לו לפדות כן לפי שאם הקדישה דרך משל ולא נשארה עד היובל אלא שנה אחת אי אפשר לתת סלע ופונדיון לכל זרע חומר ולפדות אותה שנאמר השנים הנותרות עד שישארו שנים מזמן פדיונם ואין פחות משתים זו היא כוונתו במה שאמר אין מקדישין לפני היובל ר"ל אין ראוי לאדם לעשות כן לפי שאי אפשר לפדותה ע"פ השנים וזו היא עצה טובה לפי שאם הקדישה מקודשת בלי ספק ואפי' יום אחד לפני היובל ואפי' בשנת היובל עצמה אבל אם רצה לפדות אותה נותן חמשים סלע לכל זרע חומר הואיל ונשאר עד היובל פחות משתי שנים שאין מחשבין עמו על מה שנשאר והטעם במה שאמר ולא גואלין אחר היובל כבר ביארנו אותו לפי שאין מחשבין חודשים להקדש מפני ששנים אמר רחמנא אבל ההקדש מחשב חדשים וביארו זה בלשון הזה מנין שאם רצה הקדש לעשות חדשים שנה עושה כגון דאקדשה בפלגא דארבעים ותמניא ת"ל וחשב לו הכהן מכל מקום ופי' המאמר הזה ועניינו שאם הקדיש שדהו בתוך שנת מ"ח יהא הנשאר עד היובל שנה וחדשים בלי ספק ואין המקדיש יכול לומר לו תחשוב עמי כפי מה שראוי לשנה זו ולחדשים וטול פדיונה כמו שביארנו לפי שאין מחשבין חדשים להקדש אבל אם רצה הגזבר לחשב השנה וחדשים שני שנים ונוטלו מן הרוצה לפדותה שני סלעים ושני פונדיונות על כל זרע חומר הרי זה מותר לו לפי שמחשבו על שתי שנים ואע"פ שהן פחות משתי שנים ומה שאמר נקעים והם המקומות העמוקים אין נמדדין עמה ע"מ שיהיו מלאים מים לפי שאינן ראוים לשום דבר אבל אם היתה ארץ בלא מים הרי היא מתקדשת בפני עצמה ואף ע"פ שאינה נמדדת על כלל הקרקע הרי היא נמדדת בפני עצמה ופוסק לה דמים בפני עצמה והטעם שמחמתו נתחייב שיהא חשבון כל השנים כאחד מה שאמר רחמנא וחשב לו הכהן שהיא כולו כאחד מסכת ערכין פרק ז משנה ב (ב) אחד הבעלים ואחד כל האדם מה בין כו' - אמרה תורה ואם גאל יגאל את השדה לפיכך אם נשארו דרך משל עד היובל ח' שנים ורצה לפדות אותה לעצמו נותן י' סלעים וי' פונדיונות לכל חומר שעורים ועל הדרך הזה מקישים מסכת ערכין פרק ז משנה ג (ג) הקדישה וגאלה אינה יוצאה מידו ביובל כו' - ביאור הדין הזה דרך קצרה שהמקדיש שדה אחוזה אם רצה גואל אותה הוא או בנו ואם גאל אותה אחר או שאר קרובים מיד ההקדש וחזר הוא וגאל אותה מיד הקרוב ההוא או הזר הרי זו תתקיים בידו קרקע שלו בכל אלו הד' פנים ואם לא פדה אותה לא הוא ולא בנו אלא עמדה בלא פדיון עד שהגיע היובל או גאל אותה זר או שאר קרובים ולא גאל אותה הוא מידם אלא עמדה תחת יד הזר ההוא או הקרוב עד שהגיע היובל הרי זו אינה חוזרת לבעליה ואינה מתחלטת ביד הזר ההוא או הקרוב ההוא אלא תצא להקדש ודבר תורה ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד והיה השדה בצאתו ביובל קדש וגו' וכתב בסיפרא ואם לא יגאל את השדה בעליו ואם מכר את השדה גזבר לאיש אחר וזהו עיקר כל מה שהקדמנו למעלה מסכת ערכין פרק ז משנה ד (ד) הגיע היובל ולא נגאלה הכהנים נכנסים לתוכה כו' - המאמר הזה הוא במי שהקדיש שדה אחוזה ולא גאלה לא הוא ולא אחר אלא עמדה ביד ההקדש עד שהגיע היובל רבי יהודה אומר נותנים הכהנים דמיה להקדש ואז תהיה אחוזה לכהנים ולמד זה בגזירה שוה ממקדיש ביתו ששמין כמה שוה ואם נתן דמיו ותוספת החומש להקדש ישוב אליו ביתו ואם לא נתן להקדש דמים יקום הבית להקדש ואמר נאמר בשדה אחוזה קודש ונאמר במקדיש ביתו קודש מה להלן בדמים אף כאן בדמים לפי שלא תצא זו מיד ההקדש בלא פדיון כל עיקר ור"ש למד מכבשי עצרת שהם ממתנות כהונה כמו ששדה אחוזה ממתנות כהונה ונאמר בכבשי עצרת קדש יהיו לה' לכהן מה להן בחנם אף כאן בחנם ר"ל שאין נותנין הכהנים להקדש דמים:

ור' אליעזר אומר בצאתו ביובל קודש לה' אינו קודש עד שיצא מיד אחר רוצה לומר שיפדה אותו אחר מיד ההקדש ויצא מיד האחר ביובל כמו שביארנו כבר ואז יקום לכהנים אחוזה. והלכה כר' יהודה

מסכת ערכין פרק ז משנה ה (ה) הלוקח שדה מאביו מת אביו ואח"כ הקדישה כו' - כבר ביארנו בזאת המסכתא ההפרש שיש בין שדה אחוזה ובין שדה מקנה:

ומה שאמר לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו לפי ששדה מקנה אין בו אלא פירות ובשנת היובל תשוב למוכר הראשון כמו שבאר הכתוב ולפי שנתבאר שישראל אינו פודה אלא עד היובל אבל אם עבר עליו היובל כמו שהקדמנו ביאורו לא תגאל עוד:
ואמר כהנים ולוים גואלים או מקדישין ואע"פ שאין זה מיוחד להן שישראל ג"כ מקדישים לעולם ואפי' בשנת היובל עצמה כמו שביארנו בתחילת הפרק. ואין הלכה כרבי מאיר

מסכת ערכין פרק ח משנה א (א) המקדיש את שדהו בשעה שאינה יובל כו' - יש במקצת הנוסחאות המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג והענין אחד אבל הנוסח האמיתי הוא מה שכתבנו תחילה:

וכתוב בסיפרא וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שיושביה עליה לא בזמן שגלו מתוכה והם מעורבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה יכול יהא יובל נוהג ת"ל יושביה לכל יושביה נמצאת אומר כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות לפיכך בזמן שאין שם יובל למה פודין שדה זו הואיל ואין שם יובל שתצא בו לכהנים לפיכך מכריחים את בעליה ומטריחים אותו לתת בה דמים ושיהא הוא פותח ראשון מפני טעמים הרבה האחד שהוא נותן חומש והשני שמצות גאולה באדון והג' שהוא חפץ ורוצה בה יותר מזולתו:
וכבר ביארנו פעמים שהחומש הוא רביע דמי שוויה וכן כל חומש הנזכר בתורה הכוונה בו שיהא הוא וחומשו חמשה:
ואיסר יש בו ח' פרוטות:

ומחלוקת רבי יוסי וחכמים שחכמים אומרים אין פודין הקדש בפחות ממה שיהא תוספת חומש שלו פרוטה ולפיכך אין פודים הקדש לדעת חכמים בפחות מארבע פרוטות ורבי יוסי אומר אין חוששין לענין זה ולפיכך דעתו שיפדה אפילו כביצה ואף על פי שאינו שוה ארבע פרוטות. ואין הלכה כרבי יוסי מסכת ערכין פרק ח משנה ב (ב) אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים ואחד אומר כו' - כל זה אם חזרו בדיבורם ראשון ראשון אבל אם נתן דרך משל הראשון ארבעים ונתן השני מ"ה ונתן השלישי נ"ה אחר כך חזרו השני והשלישי כאחד ר"ל בבת אחת נוטלים מן הראשון עשרה ומן השני ט' ומן השלישי ח' ועל דרך זה תקיש וזהו ענין מה שאמרו לא שנו אלא שכל אחד עומד במקומו אבל אין כל אחד עומד במקומו משלשין ביניהן וכתוב בברייתא חזרו כולן בבת אחת משלשין ביניהן מסכת ערכין פרק ח משנה ג (ג) אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחת הבעלים כו' - כל שעולים בדמים מוסיפים הבעלים עליהם חומש שהוא חומש העשרים שנתנו ראשונה כמו שיפדנו עד שיהא הוא וחומשו חמשה ואין אנו חייבים להטריחם להוסיף חומש על מה שנתן זולתן וזה בזמן שאין שמין אותו ג' בקיאין ויאמרו כך וכך דמים אבל אם אמרו הבקיאים שהוא שוה ששה ועשרים שהוא תכלית הדמים הרי הם חייבים לתת שלשים ושנים וחצי וכל זה בשדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג שמטריחים הבעלים לתת בהם דמים על כל פנים כמו שהקדמנו ולפיכך אמר נותנים שהוא מורה על שמטריחים אותן לכך אבל מה שאינו שדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג אין בו שום דבר מהמין הזה רק הבעלים רצו לוקחים רצו אינם לוקחים ומה שאמר אם רצו הבעלים כו' כבר ביאר אותו הגמרא וכן סידורן אם רצו מעיקרא לתת החשבון המגיע לשלשים ואחד ודינר הבעלים קודמים אם לאו אומרים לו הגעתיך ופירוש זה שהתוספת שמוסיפין על אלו הכ"ו סלע שהוא תכלית הדמים עד שיהיו ל"א ודינר הוא ה' סלעים ודינר והסך שהבעלים נותנים שנתחייבו מחמתו תוספת ה' סלעים ודינר הוא כ"א סלעים נמצאת כוונתו במה שאמר כל זמן שנותנים הבעלים כ' סלע כמו שהקדמנו אחר כך באה התוספת עד שהגיעו הדמים לתכליתם שהוא כ"ו אם רצו לתת כ"א הן קודמים למי שנותן כ"ו לפי שהואיל ונתנו כ"א הוסיפו סלע על מה שהיו נותנים תחילה ונתחייבו לתת כ"ו ודינר לפי שהסלע ארבע דינרים ומחמת הדינר הזה שהוסיפו קדמו לו והן כ"ו ואילו לא הוסיפו סלע ולא נתנו כ"א רק עמדו על מה שהיו נותנים תחילה והוא כ"ו היו חייבין לתת ל"א מפני זה שהיה נותן כ"ו כמו שזכרנו והרי הוא כמי שאומר שהרשות בידם אם רצו נותנין כ"ו ורביע ולא תהא שם לתוספת על תכלית הדמים אלא רביע מפני שהוסיפו על הקרן סלע כמו שביארנו ואם רצו נותנים ל"א הואיל ולא הוסיפו על הכ"א כולן כמו שהקדמנו ביאורו וכבר נתבאר הענין הזה ונתפרש תכלית הפי': ומה שאמר הגעתיך ר"ל שאין הבעלים חייבין להוסיף חומש על הכ"ד שנתחייב זה בהן מסכת ערכין פרק ח משנה ד (ד) מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו כו' - אמר רחמנא מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו ומן מורה על מקצת לפיכך אין ראוי להחרים אלא מקצת ואם עבר והחרים הכל מוחרם כת"ק מסכת ערכין פרק ח משנה ה (ה) המחרים בנו ובתו ועבדיו ושפחותיו העברים ושדה כו' - רבי יהודה מקיש מטלטלים לשדה אחוזה לפי שנאמר מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו ולפיכך אומר אין מחרימים ואפי' מטלטלים ורבי שמעון לא יקיש אלא אומר מחרימים מטלטלים וכבר נתבאר בגמרא שר' שמעון אינו חולק בקרקעות וסדר דברי רבי כך הוא נראין דברי ר' יהודה לר' שמעון בקרקעות ורבי לא ביאר דעתו במאמר הזה ולפיכך אין הלכה כר' יהודה מסכת ערכין פרק ח משנה ו (ו) חרמי כהנים אין להם פדיון אלא ניתנין לכהנים כו' - ר' יהודה בן בתירא מפרש מה שאמר לכהן תהיה אחוזתו שבא להודיענו העיקר שהקדמנו בפרק שלפני זה והוא מה שאמר לא יאמר הואיל והיא יוצאה לכהנים הרי היא תחת ידי וכו' לפי שנאמר תהיה אחוזתו ר"ל שהוא כמו שדה אחוזה שיוצא מתחת יד לוקח ביובל כן תצא מתחת יד כהן זה שלקחה לכל אחיו הכהנים וחכמים למדין דין זה ממה שנאמר כשדה החרם ולא נאמר כשדה חרם ור' יהודה בן בתירא לא דריש ה"א הידיעה ודעת ר' יהודה שהוא חל על הקדשים מתוך מה שאמר רבי ישמעאל אח"כ והלכה כחכמים:

וכן מי שהחרים בזמן הזה מטלטלים סתם הרי הן לכהנים ומקרקעי בחוצה לארץ דינם כדין המטלטלים ר"ל שהם לכהנים אבל מי שהקדיש לבדק הבית מותר לו לפדותה בדבר מועט לכתחילה ומשליך אותן דמים לים אבל נתנו שיעור שלא יהא הדבר המועט פרוטה אלא כמו שאמרו ד' זוזי והקרוב להן לפרסומי מילתא ולא התרנו זה אלא לכתחילה בזמן הזה שאין בית המקדש קיים

מסכת ערכין פרק ח משנה ז (ז) מחרים אדם את קודשיו בין קדשי קדשים כו'. רבי ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש כו' - כבר ידעת שהאומר שור זה עולה הרי הוא נדבה ואם החרימו אח"כ שמין אותו כמו שזכר וכן אם החרים הבכור פודין אותו בטובת הנאה לפי שהוא מתנה לכהן בין תמים בין בעל מום כמו שזכרנו ביאורו בבכורות ואין אדם נהנה ממנו עד שיתן בו דמים זולת שהוא נותנו לקרוב כהן וזכר הקורבה היתירה שהיא בין ישראל וכהן והוא שיהא הכהן בן בתו או בן אחותו:

וא"ר ישמעאל שהבכור נאמר עליו לא יקדיש איש אותו ונאמר ג"כ כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש וענין הקדש עילוי הקדש שהוסיף בדמים לפי שאם החרים הבכור נוטלין עליו תוספת דמים כמו שהקדמנו ביאורו ואותן דמים הן הקדש וישאר הבכור לכהנים כמות שהיה וחכמים שלמדין ענין זה ממה שנאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה' כמו שזכרנו אומרים בבכור לא תקדיש כדי שיתחייב המקדיש לאו ויהיה עובר על לא תעשה ובתוספתא תמורה אומר המקדיש תמימים לבדק הבית חייב בל"ת ומה שאמר בו תקדיש הוא שאם נולד לו בכור בעדרו מצוה להקדישו ולומר זה קדוש ויהיה בכור כמות שהוא והסכימו שאפי' לא אמר זה קדוש הרי הוא מתקדש מרחם

מסכת ערכין פרק ט משנה א (א) המוכר את שדהו בשעת היובל אינו מותר כו' - דין מוכר שדה אחוזה כפי מה שנתבאר בתורה הוא כמו שאני מגיד והוא שאם מכר אדם משדה אחוזתו בימים ידועים מחלק אותן הדמים לפי מנין השנים שנשארו עד היובל וידע כמה יגיע לכל שנה ושנה ולפי החשבון שישאר ביד הלוקח פוחתין לו מעיקר הממון כגון שאם מכר דרך משל שמעון לראובן קרקע במאה דינרין ונשארו עד היובל מזמן המכירה י' שנים ועמד בתוכה ראובן ואכל פירותיהם ד' שנים אח"כ רצה שמעון לפדות קרקע שלו הרי זה מחיר לראובן ס' דינרין וזהו גרעון כסף ועל דרך זה תקיש והוא מחשב כשרוצה לפדות הקרקע שלו כל הזמן שאכל פירותיו חדשים וימים כפי מה שאפשר ליחשב:

ומה שאמר בשעת היובל ר"ל בשעה שהיובל נוהג אבל בשנת היובל עצמה אינו מותר למכור ואם מכר הרי הוא חוזר בממכרו ונותן הדמים לבעלים ומי שמכר שנה אחת קודם היובל הרי הלוקח אוכל פירות השנה שנשארה עד היובל ושנה אחרת אחר היובל לפי שאי אפשר פחות מב' תבואות כמו שאמר הכתוב:

ומה שאמר אינו מותר בו להודיענו שיש בו איסור ואפי' נתרצה הלוקח בכך אין שומעין לו לפי שנאמר במספר שנים אחר היובל תקנה הרי הצריך ללוקח שנים כמו שהצריך למוכר:

ומה שאמר עולה לו כינוי ללוקח ורבי אליעזר אינו חולק על שום אדם אלא בא להודיעך שאינו חייב ר"ל הלוקח להניחה לפני בעליה מליאה פירות כמו שלקח אותה אלא אוכל ג' תבואות בב' שנים ואין חולק ע"ז

מסכת ערכין פרק ט משנה ב (ב) מכרה לראשון במנה ומכר הראשון לשני במאתים כו' - נתן למוכר מנה יפה לפי שהוא רחוק אח"כ אומר שאם רצה למכור קרקע רחוק מן העיר או שמכר הפחות להציל המעולה אין שומעין לו שנאמר והשיגה ידו ומצא פרט למצוי עד שימצא דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר ומה שאמר כדי גאולתו ר"ל יותר מהדמים שנמכרה בהן או הוסיפו ופחתו דמיה שג"כ נותנין ללוקח הפחות ולמוכר היפה כמו שהקדמנו במה שאמר מכרה ראשון לשני מסכת ערכין פרק ט משנה ג (ג) המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד כו' - רבי אומר כי מה שנאמר בתורה שנה תמימה היא שנת חמה שהיא שס"ה יום ואין חוששין לשעות בדינין האלו ואם היתה מעוברת נותנין לו חודש העבור אף על פי שימי השנה המעוברת ש"פ ואחד וחכ"א כי מה שאמר רחמנא שנה הוא י"ב חודש מיום ליום ומה שנאמר תמימה להביא חודש העבור והלכה כחכמים מסכת ערכין פרק ט משנה ד (ד) הגיע יום שנים עשר חודש ולא נגאלה היתה כו'. בראשונה היה נטמן יום י"ב חודש כו' - תרגום לצמיתות לחלוטין והוא דומה לעברי לפי שהוא לשון עברי ג"כ ויחלטוה ממנו עניינו חלטו הענין ושמו אותו דין פסוק וחתום: וחולש את מעותיו אפשר שיהא מענין ויחלוש יהושע ויהא פירושו שמראה מעותיו בלשכה ואפשר שהוא ל' מיוחד לנתינת המעות מסכת ערכין פרק ט משנה ה (ה) כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי כו' - ר' יהודה מביא ראיה ממה שנאמר ובחומה הוא יושבת בחומה ולא בעיר החומה והלכה כר' יהודה ולא כר"מ מסכת ערכין פרק ט משנה ו (ו) עיר שגגותיה חומתה ושאינה מוקפת חומה כו' - ראוי שתדע שמי שהיה מוקף חומה כשנכנס יהושע אע"פ שאינו מוקף עכשיו הרי דינו כדין המוקף ומי שלא היה מוקף מימות יהושע אע"פ שהוא עכשיו מוקף על שדה הארץ יחשב מסכת ערכין פרק ט משנה ז (ז) בתי החצרים נותנים להם כח היפה שבבתי ערי כו'. ואלו הן בתי החצרים שתי חצרים של שני כו' - כבר ביארנו אותו בתחילת הפרק ודין זה בבתי החצרים למדנו ממה שנאמר גאולה תהיה לו וביובל יצא ר"ל שהוא יגאל מיד ואם לא יגאל יצא ביובל והואיל ויוצא ביובל הרי הוא יוצא בגרעון כסף וזה דבר מבואר מאד והכרחי כפי מה שהקדמנו מן הדינים מסכת ערכין פרק ט משנה ח (ח) ישראל שירש את אבי אמו לוי אינו גואל כסדר כו'. אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה - אינו גואל כסדר הזה הוא מאמר שיש לו סדר וכן סדורו אינו גואל כסדר הלוים אבל יגאל כסדר הזה רוצה לומר כפי כל מה שהקדמנו שכן הוא גואל וישראל הוא וענין מה שאמרו חכמים ז"ל אימא אינו גואל אלא כסדר הזה עד שיהא לוי ובערי הלוים וחכ"א לערי הלוים בלבד אנו נזקקין לא שיהא לוי ולפיכך דעתם שישראל שירש את אבי אמו לוי גואל כלוים. אחר כך ביאר גאולת הלוים היאך הוא ואמר מוכרים לעולם ואפילו סמוך ליובל ואין אנו צריכין שתי תבואות כמו בישראל וכן יגאל ואפילו אחר מכירת חדש מה שאינו יכול לעשות כן בישראל כמו שהקדמנו וממה שאמר מכירת חדש הוא דרך משל וכן פודה מיד ההקדש ואפילו אחר היובל כמו שהקדמנו וכן בתי ערי חומה גואל ואפילו אחר שנה ומגרש הוא היישוב הקרוב לעיר והוא שקוראין אצלינו שבילים החיצונים יושבים בהם הרועים והאיכרים והשדה הוא חוץ למגרש והכל מודים שהלוים אינן משנין העיר והמגרש והשדה שיש להם לפי שנאמר ושדה מגרש עריהם לא ימכר ואמרו חכמים ז"ל שעניינו לא ישונה ר"ל שאינם משנין שום דבר ממה שהיה אז. והלכה כחכמים ואין הלכה כר' אליעזר: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת ערכין מסכת תמורה פרק א משנה א (א) הכל ממירין אחד אנשים ואחד נשים לא שאדם כו'. הכהנים ממירי בשלהן וישראל ממירין בשלהן כו' - מה שאמר הכל ממירין כך סדורו הכל עושין תמורה אם המירו ואפילו יורש אם המיר בקרבן שהניח מורישו עושה תמורה וכבר ביארנו בתחילת מכות שלאו שניתק לעשה אין לוקין עליו ותמורה לאו שניתק לעשה ומה שחייבו ללקות עליו היות הלאו כולל לכל בני אדם והוא שנאמר ולא ימירנו ועשה שבה שהוא והיה הוא ותמורתו יהיה קודש אינו כולל הכל כמו הלאו לפי ששותפין וצבור אינם עושין תמורה ולפי שלא השוה לאו שבה לעשה שבה לא היה דינו כדין לאו שניתק לעשה לפי שכל המימר לוקה ואין כל מימר עושה תמורה וכבר ביארנו בתחילת מכות מה שאמרו כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם וא"ר עקיבא כמו שהקדושה לא תחול אלא לדבר שיש בביתו כך התמורה צריך שתהא בביתו ובכור אינו בביתו מעיקרא אלא בביתו של ישראל. והלכה כר"ע מסכת תמורה פרק א משנה ב (ב) ממירים מן הבקר על הצאן ומן הצאן על הבקר כו'. ממירין אחד בשנים ושנים באחד אחד במאה ומאה באחד כו' - ראיה על זה מה שאמר בהמה בבהמה ושם בהמה נופל על מינים רבים זכרים ונקבות וראייתו על בעלי מומין ממה שאמר טוב ברע שהקדיש טוב ברע רוצה לומר שהיה טוב בתחילה ונעשה רע רוצה לומר שאירע בו המומין ולפיכך יעשה תמורה אבל אם קדם מום להקדישו ולא חלה עליו קדושה לא יעשה תמורה כמו שביארנו בשני מבכורות. והלכה כחכמים מסכת תמורה פרק א משנה ג (ג) אין ממירין אברים בעוברים ולא עוברים באברים כו' - דע שהמקדיש עובר הרי הוא מוקדש ואפילו קדשי מזבח. ואין הלכה כר' יוסי בענין התמורה מסכת תמורה פרק א משנה ד (ד) אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ כו' - כבר ביארנו ההלכה הזאת בדיוק בחמישי מתרומות וביאר הגמרא בה כאן דבר פשוט והוא שאם נפל שאור של חולין ושל תרומה בתוך העיסה והחמיצה משתיהן כאחת לא תהיה העיסה ההיא מדומעת כמו שנתבאר העיקר בשני מערלה עד שיהא משאור של תרומה לבדו להחמיץ וכן ג' לוגין מים שאובים שנפלו למקוה שפוסלים אותו כמו שזכרנו פעמים אם נפלו מארבעה וחמשה כלים אינם פוסלים עד שיהיו כולם מג' כלים או פחות זה דעת ר' יוסי בן חוני ואינו אמת וזה שאמר לפי חשבון כלים ויוסי בן חוני הוא ואין באותו המאמר דבר שיפסיד שום דבר ממה שזכרנו בחמישי מתרומות מסכת תמורה פרק א משנה ה (ה) אין מי חטאת נעשין מי חטאת אלא עם מתן אפר כו' - אמר שמי חטאת אינם מי חטאת וחייבין בדיני מי חטאת בטומאה וטהרה אלא כשנותנין אפר הפרה על המים לפי שנאמר ונתן עליו מים חיים ולא בא אלא לערב האפר במים וכן אמרו לערבן הוא דאתה אבל דינו שיהיו המים בכלי ויתן עליהם האפר והוא מה שאמרו חכמינו ז"ל מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה ובית הפרס והוא המקום שיש בו טומאת מת אבל לא דקדקו עליו על מקומו המיוחד לפיכך יהא כל המקום ההוא מסופק ועוד יתבארו דינם לגמרי בשני הפרקים מאהלות ושם יתבאר שכל זמן שיתערב עפר בית הפרס בקרקע אחר לא יהיה אותו הקרקע השני בית הפרס ומה שאמר ולא תרומה הוא דעת האומר שעכ"פ השותפים שתרמו זה אחר זה אין תרומת שניהם תרומה וכבר ביארנו בשלישי מתרומות שדבר זה נדחה וחכמים מביאין ראיה ממה שנאמר והיה הוא ותמורתו ולא תמורת תמורתו ור' יהודה אומר יהיה לרבות הולד וחכ"א יהיה לעשות שוגג במזיד. והלכה כחכמים. ודע שפסק ההלכה מימר וחוזרין וממירין באותה הבהמה הראשונה בעצמה שאם המיר בה אלף בזה אחר זה או בבת אחת הכל תמורה מסכת תמורה פרק א משנה ו (ו) העופות והמנחות אינם עושים תמורה כו' - אמר רחמנא בתמורה ואם בהמה אשר יקריבו ממנה לא יחליפנה ולא ימיר אותה אח"כ חזר וייחד המעשר שהוא מעשר בהמה ואמר לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו וכבר ביארנו בסוף בכורות שאין השותפים חייבים במעשר כמו שביארנו שם מסכת תמורה פרק ב משנה א (א) יש בקרבנות היחיד מה שאין בקרבנות הצבור כו' - אם אתה זוכר כל מה שהקדמנו בתחילת הסדר הזה יתבאר לך כל המאמר הזה וכבר ידעת העיקר המפורסם שהוא עבר זמנו בטל קרבנו ולפיכך אין הציבור חייבין באחריות הקרבנות ר"ל התמידין והמוספין וכן כל מה שיש לו זמן קבוע אין חייב עליו באחריות והוא דוחה את השבת ואת הטומאה והוא שיהיו רוב הכהנים טמאים הרי הם מקריבין את הקרבנות בטומאה כמו שביארנו בשביעי מפסחים. והטעם שנתן ר' מאיר הוא טעם אמיתי ושגור ואין חולק על זה מסכת תמורה פרק ב משנה ב (ב) חטאת היחיד שכפרו בעליו מתות ושל צבור אינן מתות כו' - שכפרו הבעלים הוא שיפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת והקריבה ואחר כך נמצאת הראשונה:

וממה שזכרנו כבר במסכת הזאת יתבאר לך שחטאת הצבור לא יהיה לה ולד לפי שכל קרבנות ציבור זכרים ואפילו חטאת כמו שביארנו בקצרה בתחילת הסדר הזה ואי אפשר ג"כ שתהא לחטאת הצבור תמורה לפי שאין הציבור עושין תמורה כמו שהקדמנו ואי אפשר לומר גם כן בחטאת ציבור שמתו בעליה לפי שאי אפשר שימות ציבור ועיקר בידינו שבט לא בטיל כל שכן ישראל כולו אבל שכפרו הבעלים ושעברה שנתו הרי זה אפשר בציבור אבל לא נאמרו בפירוש אם חייבת חטאת צבור בכך או אינו נוהג אלא ביחיד וקבלה ביד כולנו ממשה רבינו שחמש חטאות מתות. ר"ש יליף סתום ממפורש ואומר כמו שאותן שלש מינים אינן נוהגים בצבור כך אלו השנים ורבי יהודה לא יליף אלא אמר מה שאפשר להיות מחמשת המינין בציבור יהיה ומה שאי אפשר אי אפשר. והלכה כר"ש

מסכת תמורה פרק ב משנה ג (ג) חומר בקדשים מבתמורה ובתמורה מבקדשים כו' - כבר ביארנו מה שאמרנו קודש יהיה לעשות שוגג כמזיד ואינו כן בענין ההקדש כמו שביארנו בשלישי מתרומה ענין מה שאמר רבי אליעזר לא מקדישין שהממיר באחד מאלו לא נתקדשה אותה תמורה וכן אם היתה הבהמה הראשונה אחת מאלו אחר כך המיר בה בהמה תמימה לא נתקדשה התמורה לפי שאין בבהמה הראשונה קדושה שמחמתה תתקדש תמורתה וזהו ענין מה שאמר לא מקדישין ואפשר שתהא בהמה ראשונה על הסדר הזה כגון שהקדיש בהמה ואח"כ נטרפה או הקדיש ולד ויצא דרך דופן או שהיה ולד קדשים ואפשר בו שיהא כלאים וטומטום ואנדרוגינוס ויהיה ענין מאמרו ולא מקדישין ואפילו לדעת ר' יהודה שאומר ולד עושה תמורה כשיהיה הולד הזה כלאים או טומטום או אנדרוגינוס אינו עושה תמורה לפי שאלו החמשה על דעת ר' אלעזר הם כמו בהמה טמאה שאין ראוי לקרבן ממנה לפיכך אין קדושה חלה עליהם ולא השבת בעל מום לפי שבעלת מום יש מהם שהיה ראוי לקרבן ויש במינו קרבן והלכה כר' יוסי וכר' אלעזר ואין חולק עליהם במאמר הזה מסכת תמורה פרק ג משנה א (א) אלו קדשים שולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן כו'. ר' אליעזר אומר ולד שלמים לא יקרב שלמים כו' - מה שאמר ולדן ר"ל ולדי שלמים ולדי תמורת שלמים וסיבת מחלוקת ר' אליעזר וחכמים שרבי אליעזר אומר שאם אנו מתירים לקרב ולד שלמים הרי זה מניח בהמת שלמים כשהיא אצלו ואינו שוחטה ותלד להרבות לו שלמים ועובר על מה שאמר רחמנא לא תאחר לשלמו ורבנן אין חוששין לגזירה זו ואמר ר"ש שחכמים מודים שלא יקרב ולד ולד לפי שגילה דעתו שמא יעשה מהם עדרים ועל הולד עצמו נחלקו ועדות רבי פפייס סותר דברי ר' אליעזר ומ"ש בחג ר"ל בחג השבועות לפי שכל החכמים מסכימים על שאין ראוי לאחר הקדשים שהם אצלו לאחר הרגל לפי שהוא עובר על עשה והוא מה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה ר"ל בבאך לחג הבא כל מה שעליך ואם איחר עובר על עשה אבל לא תעשה אינו מתחייב עד לאחר שלש רגלים ואז עובר על לא תאחר לשלמו כמו שביארנו בתחילת ראש השנה ואין הלכה לא כר"ש ולא כר"א ועדות רבי פפייס אמת ועושין על פיו וכתוב בספרי רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו התולדות ונדריך זה נדר תשא ובאת יכול שומע אני יכנסו לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו ת"ל ועשית עולותיך הבשר והדם כדרך שאתה נוהג בעולה אתה נוהג בתמורתה וכדרך שאתה נוהג בשלמים כך אתה נוהג בולד שלמים יכול אף ולד הקדשים כן ת"ל רק וכבר ידעת שאחד מעיקרי הקשות המשא ומתן דאכין ורקין למעוטין נתנו מסכת תמורה פרק ג משנה ב (ב) ולד תודה ותמורתה ולדן ולד ולדן עד סוף העולם כו'. תמורת עולה ולד תמורה ולדן ולד ולדן כו' - אמר רחמנא לחם התודה תודה עצמה טעונה לחם ולדה ותמורתה אינם טעונים לחם שנאמר התודה בה"א הידיעה וכבר זכרנו מה שאמרו כדרך שאתה נוהג בעולה כך אתה נוהג בתמורתה מסכת תמורה פרק ג משנה ג (ג) המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר כו'. המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר כו'. תמורת אשם ולד תמורה ולדן ולד ולדן עד סוף העולם כו'. אשם שמתו בעליו ושכפרו בעליו יראה עד כו' - כבר ביארנו בתחילת הסדר הזה שהעולה והאשם אינם באים אלא מן הזכרים בלבד וכן נתבאר בתחילת מסכתא זו שהנקבות ובעלי מומין מתקדשים בתמורה ואיני צריך לבאר שענין יסתאב הוא שיארע בו מום ור' שמעון אומר כל מילי דלא חזי להקרבה לאלתר אינו קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים בלבד ולפיכך אומר תמכר שלא במום אחר כך השמיענו שרבי אליעזר אומר ימותו ואפילו בתמורת אשם שהיא במעלת הקדושה פחותה מן האשם וחכ"א לא ימות אלא יפלו דמיו לנדבה ואפילו האשם עצמו לפי שהמקובל בידם רוצה לומר כל שבחטאת מתה באשם ירעה עד שיסתאב וכבר זכרנו שחטאת שכפרו בעליה ושמתו בעליה תמות ולפיכך אשם שמתו בעליו ושכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובכל מקום שהוא אומר יפלו לנדבה רוצה לומר שיקריבו באותן דמים עולת נדבה. ומה שאמר ר' אלעזר יביא בדמיהן עולה ענינו שיביא באותן דמים עולת חובה. ואין הלכה כרבי שמעון ולא כרבי אליעזר מסכת תמורה פרק ג משנה ה (ה) תמורת הבכור והמעשר ולדן ולד ולדן עד סוף העולם כו' - כבר ביארנו בשני מבכורות מאיזה טעם ייחד הבכור והמעשר בדינין הללו ואמרה רחמנא ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור וכבר ביארנו שמעשר בהמה אתקש למעשר דגן ועלה בידינו מזה שמעשר ובכור באין מן הארץ ואם הביא אותן מחוצה לארץ אם היו תמימין הרי הן קרבין ואם היו בעלי מומין הרי הם יאכלו במומן כאילו היו מארץ ישראל הואיל והביא אותם זהו דעת ר' ישמעאל והוא נדחה לפי שאין בכור בא מחו"ל וביאורו הוא כי מה שאמר מה בין בכור ומעשר לכל הקדשים ר"ל מה בין בכור ומעשר שנפלו בהן מום לבין פסולי המוקדשים אח"כ בא רבי שמעון לבאר מאיזה טעם לכשיפול בהם מום בבכור ומעשר אין להם פדיון ובשאר כל הקדשים יפדו ואמרו שהטעם בזה שהבכור ומעשר שנפסל אפשר ליהנות בהן כמות שהן לפי שנאכלין במומן לבעלים ר"ל הבכור לכהן והמעשר לישראל ולפיכך אין צריכין פדיון ושאר כל הקדשים אם לא נפדו יהו בטלים שלא יהיו ראוין לקרבן ולא יהא מותר לאוכלן שאין הקדש יוצא אלא בפדיון וטעם רבי שמעון בזה אמת מסכת תמורה פרק ד משנה א (א) ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ימותו כו' - מה שאמר עד שתסתאב הוא שב על שעברה שנתה או שאבדה:

ומה שאמר שאבדה משותף והגמרא סדרו כן שעברה שנתה ושאבדה ושנמצאת בעלת מום וכבר ביארנו פעמים שענין לא נהנין ולא מועלין שאין מותר ליהנות באותו דבר ואם נהנה אינו חייב קרבן מעילה וראוי שתדע שהאבידה הזאת שאמרו חכמים עליה תמות מן התנאים שלה שתאבד בשעת כפרה לא בשעה הפרשה ושתאבד ביום ולא בלילה ושתתעלם ממנו ומן הרועה ומכל שאר בני אדם עד שלא יהא שום אדם מכירה ואפילו בסוף העולם ושתהא במקום נסתר כגון תוך מערה או אחר הגדר והדומה לו וכל זמן שיחסר שום תנאי מאלו התנאים אינה מתה אלא דינה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אחרת ועושה תמורה ומועלין בו וכן אם נגנבה או נגזלה תרעה עד שתסתאב אמרו נקטינן אבודה ולא גנובה אבודה ולא גזולה

מסכת תמורה פרק ד משנה ב (ב) המפריש חטאתו ואבדה (והפריש) והקריב אחרת כו' - זה הולך אחר העיקר והוא חטאת שנתכפרו בעליה תמות וכן אותם מעות אין נהנין בהם ולפיכך צוה להוליכן עד ים המלח כדי שלא יוכל ליגע בהם לעולם מסכת תמורה פרק ד משנה ג (ג) המפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש מעות כו' - כל הדינים האלה לפי שלא נתכפרו הבעלים אפשר בנותרים שיפלו לנדבה רוצה לומר שמקריבין בהם עולת נדבה ומפני מה היה ראוי תנאי בכולם שיביא חטאתו מאלו ומאלו לפי שאם הביא חטאת מדמי אחד מהן היה חייב להוליך המעות השניות לים המלח לפי שהבעלים כבר נתכפרו ונשארו אלו אחרי הכפרה ויש בזה חילוק ויתבאר בהלכה שאחרי זו ולפיכך יביא מאלו ומאלו ואז יפול השאר לנדבה:

אין מחלוקת בין חכמים ורבי שאם הקריב שנייה שלא אבדה שאבודה מתה אבל חולקין חכמים אם הקריב האבודה רבי אומר שהשניה תמות לפי שהמפריש על האבודה כאבוד דמי כאילו אבדה ונמצאת אחר שנתכפרו הבעלים וחכמים אינם אומרים כן לפי שהמפריש על האבוד לאו כאבוד דמי. והלכה כחכמים

מסכת תמורה פרק ד משנה ד (ד) המפריש חטאתו והרי היא בעלת מום מוכרה כו' - רבי אלעזר ב"ר שמעון אומר אין הפרש בין שתהא הבהמה הזאת תחת ידו או תחת יד אחר כל זמן שתמצא אחר שנתכפרו הבעלים תמות וחכמים אומרים אינו כן אבל כל זמן שהיא מצויה תחת יד בעלה דנין בה דין זה אבל אם מכרה הרי היא כאילו אינה מצויה. והלכה כחכמים. וכבר זכרנו בסדרים שלפני זה שזו שדינה תמות מביאין אותה בבית ונועלים דלת בפניה עד שתמות ברעב וראוי שתדע בכאן שהמפריש שני ציבורי מעות לאחריות מתכפר באחד מהם והשני יביאו בו עולת נדבה וכן המפריש שתי חטאות באחריות מתכפר באיזו שירצה והשניה תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה עולת נדבה והמקדיש חטאת מעוברת הרי היא וולדה כמפריש שתי חטאות לאחריות מסכת תמורה פרק ה משנה א (א) כיצד מערימים על הבכור מבכרת שהיתה כו' - כבר נתבאר בתורה שאין מותר הקדש בכור למזבח כמו שביארנו בשמיני מערכין ואמרו חכמים ז"ל שמותר הקדש בכור בבטן וכן אמרו בספרא אשר יבכר לה' בבהמה מי שיבוכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן:

ומה שאמר אם נקבה זבחים וכו' אינו מדבר על המבוכרת שהנקבה לא תתקדש בבכורה אבל כוונתו בהמה שהקדישה לאחד מן הקרבנות לפי שהוא מערים על ולדה בין זכר בין נקבה כמו שמערים על הזכר במבכרת ותחבולת ההיתר תקרא הערמה ושאינו להיתר תקרא מרמה ודע שמותר להטיל מום בבכור קודם שתצא לאויר העולם אבל בזמן הזה שאין בהמ"ק ואין שם הקרבה סופו שיאכל במומו אפילו עמד כמה זמן כמו שביארנו

מסכת תמורה פרק ה משנה ב (ב) ילדה שני זכרים אחד מהם יקרב עולה והשני כו' - מה שאמר על בהמת חולין כשאמר עליהן מה שבמעיה של זו אם זכר עולה וכו' ולפיכך דמיו חולין לפי שדבר תחילה על המבכרת אחר כן על בהמת קדשים אח"כ על בהמת חולין:

ומה שאמר טומטום ואנדרוגינוס על בהמת קדשים חוזרת המחלוקת שרבן שמעון בן גמליאל אומר ולד קדשים משעה שיולד תקדש לפיכך אם היה טומטום ואנדרוגינוס שאין ראוי להקרבה אין קדושה חלה עליו וחכמים אומרים ולד קדשים בקדושתה דאמיה קאי ולפיכך יהיה ולדה קדוש. ולענין זה הלכה כחכמים

מסכת תמורה פרק ה משנה ג (ג) האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו כו' - פירוש נמלך שנתייעץ. ואמר רבי יוסי שהואיל ואמר הרי זו שלמים ולא היה כוונתו יותר מזה שאמר אח"כ חזר אמר ולדה עולה ואע"פ שהוא תוך כדי דיבור אין סומכין אלא על דיבור ראשון לפי שהעיקר בידינו תוך כדי דיבור כדיבור דמי זולתי במקדיש ומימר ומגדף ועובד עבודת כוכבים ומקדש ומגרש. ואלו הששה דברים הוציא אותן בגוף הגמרא אבל מקדיש ומימר הרי הוא כמו שנתבאר במקום הזה ובסוף נדרים הוציאו מגדף ועובד עבודת כוכבים ומקדש ומגרש וזה הענין הוא שהדברים האלה לא תועיל בה חזרה ותוספת תנאי ואפילו תוך כדי דבור אבל מקדיש ומימר הרי הוא כמו שביאר בכאן וכן אם אמר לאשה הרי את מקודשת או הרי זה גיטך ונתן לה גיטה או קידושיה וחזר ואמר בתוך כדי דיבור לגמר הענין לא יהיו הקידושין או הגט אלא על מנת כן אין מועיל ואין שומעין לו וכן אם אמר בעבודת כוכבים אלי אתה נתחייב במיתה כמו שביארנו בשביעי מסנהדרין כשאמרו ז"ל והמקבלו עליו באלוה ואח"כ חזר תוך כדי דיבור ואמר אינו אלוה אין זה מועיל לו וכן המגדף ומי שעלה בדעתו שהמתפיס לעבודת כוכבים חייב בדיבור בלבד ושהוא ענין מה שאמר ועבודת כוכבים הרי זה טעות גדול לפי שעיקר בידינו אין הקדש לעבודת כוכבים כמו שיתבאר בפרק שאחרי זה. והלכה כרבי יוסי מסכת תמורה פרק ה משנה ד (ד) הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים הרי זה כו' - אילו אמר תמורת עולה (או תמורת) ושלמים (הרי זו תמורת עולה) לדברי רבי מאיר דבריו קיימים אבל לפי שכפל לשון תמורה אמר רבי מאיר תפוס לשון ראשון ור' יוסי אומר צריך לשנות לשון תמורה לפי שבשעה שאמר תמורת עולה ושלמים יהיה המובן ממאמר זה שמקצתה עולה ומקצתה שלמים ויהיה דין אותה בהמה כדין מי שאמר בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים שהיא קדושה ואינה קריבה וכדי לצאת מידי ספק צריך שיאמר הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים ויהיה המובן מן המאמר הזה שחציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים ולפיכך דבריו קיימין ודינה כמו שאמרו שתמכר ויביא בחצי דמיה (תמורת) עולה וחצי דמיה (תמורת) שלמים וצריך אתה לדעת שכל זמן שאמר בהמה זו חציה חטאת וחציה קרבן שלא כדרך החטאות רוצה לומר עולה או שלמים או הפך ואמר חציה שלמים וחציה חטאת [והיה האומר חייב חטאת] שאותה בהמה תמות ואמר רבי יוסי גם כן נמלך ואפילו היה בתוך כדי דיבור. והלכה כרבי יוסי מסכת תמורה פרק ה משנה ה (ה) הרי זו תחת זו תמורת זו חליפת זו הרי זו כו' - אמר שאם היה אצלו הקדש בעל מום שוה דרך משל עשרה דינרים וייחד בהמה שוה חמשה ואמר זו מחוללת על זו נפדה אותו בעל המום ויצא לחולין אבל חייב לתת תשלום העשרה דינרים שהיה שוה ההקדש והטעם שמחמתו יצאת לחולין בפחות מדמיה לפי שהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה הרי זה מחולל אם עבר ועשה אבל נתחלל מן התורה וחייב להשלים הדמים מדרבנן וכתוב בגמרא יצא לחולין דבר תורה וצריך לעשות דמים מדרבנן מסכת תמורה פרק ה משנה ו (ו) הרי זו תחת חטאת ותחת עולה לא אמר כו' - מה שאמר תחת חטאת ותחת עולה רוצה לומר או תחת עולה והטעם בזה מה שאמר רחמנא לא יחליפנו ולא ימיר אותו עד שיהא הקדש ידוע ומיוחד ואז עושה תמורה מסכת תמורה פרק ו משנה א (א) כל האסורין על גבי המזבח אוסרין כל שהן כו' - ענין אוסרין בכל שהוא שאם נתערבו אחד מאלה ואפילו באלף מן הקדשים שכולם פסולים לגבי המזבח ואין מקריבים מהם ואפי' אחד ואלו המנויים שהם פסולים לגבי המזבח יש מהם מצד פסוק מלא ויש מהם מצד אסמכתא אל המקרא אך אתנן ומחיר דברה תורה מהם בפירוש ונאמר בקדשים ג"כ שור או כשב או עז כי יולד פרט ליוצא דופן ונאמר במעשר כל מעשר בהמה והוא קדש כמו שנתבאר כל אשר יעבור תחת השבט פרט לשאינה עוברת כמו שביארנו כבר בבכורות ונאמר על אותן שאינן קרבין לגבי המזבח משחתם בהם מום בם ואמרו חכמינו ז"ל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים ערוה דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ עבודת כוכבים דכתיב פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וכבר נתבאר בשלישי מעכו"ם שהדברים הנעבדים אינם אסורים בהנאה אלא [א"כ] יש בהם תפיסת יד אדם ולפיכך מי שעבד הר או ים או בעלי חיים אין אותו דבר אסור בהנאה ולפיכך אמרו זה וזה מותרין באכילה רוצה לומר המוקצה והנעבד אבל הדבר שהוא על הנעבד כגון חלי זהב וכסף הרי זה אסור בהנאה לפי שאותו דבר כבר נעבד ויש בו תפיסת ידי אדם כמו שנתבאר בשלישי מעכו"ם אבל המוקצה הרי הוא אסור לגבי המזבח כמו שזכרנו ומה שעליו מותר בהנאה לפי שלא נעבד וכשאמר זה לעבודת כוכבים לא נאסר לפי שעיקר בידינו אין הקדש לעבודת כוכבים והמוקצה הוא מה שזכרו ואמרו אין מוקצה לעבודת כוכבים אסור עד שיעשה בה מעשה עד שיגזז בו או שיעבדו בו וכשמשתמשין בו עובדיהם אם היה שור או גזוז אם היה כבש אז יפסל לגבי מזבח משום מוקצה מסכת תמורה פרק ו משנה ב (ב) איזהו אתנן האומר לזונה הא לך טלה זה כו' - אין הפרש בין שתהא זונה או שפחה או כותית או ישראלית ובלבד שתהא מחייבי לאוין או ערוה אבל פנויה כבר ביארנו פעמים שאם נבעלה לא נאסרה לכהן משום זונה לפי שאינה בעילת זנות לפיכך אתננה מותר ודע שאתנן זכור לגבי מזבח אסור ואם האשה היא שנתנה האתנן לאיש הרי אינו אסור האתנן ההוא:

ומה שאמר אפי' הן מאה עניינו שאם הסכים עמה על שכירותה בכבש אחד על דרך משל ונתן לה מאה הרי כולן אסורים משום אתנן ולא נאמר שאותו התוספת שהוסיף לה אינו אתנן אלא מתנה הואיל ונתרצה עצמה בפחות הימנו לפיכך הודיענו שכל מה שיתן לה מחמת אותה ביאה הרי הוא אתנן בין שהסכימו עליו שניהם או לאו:
ומה שאמר תלין שפחתך עם עבדי אינו מדבר בעבד כנעני לפי שזה מותר לעשות אבל הוא עבד עברי שאין לו אשה ובנים ומן העקרים שבידינו שכשאין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ולפי שהוא באיסור היה שכרה אתנן ור"מ אומר הותרו מכללו בשפחה כנענית והלכה כחכמים

מסכת תמורה פרק ו משנה ג (ג) איזהו מחיר כלב האומר לחבירו הא לך כו' - מה שאמר שכנגד הכלב אסורים ע"מ שיהא מחיר הכלב בפני עצמו יתר מכל אחד ואחד מהעשרה טלאים שכנגדו לפי שהחלק שהוא תמורת אותו התוספת מצוי בכל אחד מהעשרה טלאים ולפיכך אסורים כולם אבל אם היה מחיר הכלב כנגד מחיר אחד מהעשרה או פחות ממנו מפריש אותו הכבש כנגד הכלב ויהיה מחירו ויהיו מותרין התשעה שיש עמו:

ומה שאמר שנים רוצה לומר ענין המשנה שהוא פי' שנים וכאילו חלק הדיבור כשחלק הנסתר ודרש אותו לפיכך אסר שניהם וסמיך ענין שנים וענין הם

מסכת תמורה פרק ו משנה ד (ד) נתן לה כספים הרי אלו מותרים יינות שמנים כו' - כבר בארנו בשביעי מזבחים שרוב המומין הפוסלין בבהמה אינן פוסלין בעוף אמרו תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף והביא ראיה לכל נדר להביא את העוף לפי שהעוף יבוא בנדר ונדבה כמו שנתבאר פעמים הרבה ודע שאם נתן לה חטים ועשאן סלת זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין הרי כולם מותרים לגבי מזבח לפי שהם אמרו שניהם ולא שינוייהן ולא ולדותיהן מסכת תמורה פרק ו משנה ה (ה) כל האסורין על גבי המזבח ולדותיהן מותרין כו' - כשנרבעה בהמה והוא חולין ואח"כ ילדה והיא חולין או הקדישה אחר שנרבעה וילדה ולדה מותר לגבי מזבח אבל אם נרבעה והיא מעוברת ולדה אסור לגבי המזבח אע"פ שהוא חולין והוא שאמר ולד נרבעת אסור וזהו שאמרו אם הבהמה הזאת טריפה ואחר שנטרפה נתעברה ר' אליעזר אומר סבת תולדת הולד הזה היא האם שהיא טרפה ואב שהוא כשר לגבי המזבח וזה וזה גורם (מותר) [אסור]:

ואם היתה הבהמה הזאת מעוברת והיא טריפה ר' (יהודה) [אליעזר] אומר עובר ירך אמו וחכמים אינם אומרים כן עליו אחר שיצא ונפרד ממנו ולפיכך הוא אצלם מותר לגבי המזבח וזה שאוסר ר' חנינא בן אנטיגנוס כשירה שינקה מן הטריפה הוא באותו היום בלבד שינקה לפי שהיא יכולה לעמוד עליו מעת לעת והוא מתעכל ועד כאן לא נגמר עכולו אבל אם נתעכל ואפי' היה זן אותה דרך משל בכרשינים של עבודת כוכבים עד שהשמינה בתכלית השומן הרי היא מותרת לגבי המזבח לדברי הכל ואין הלכה כר"א וכרבי חנינא בן אנטיגנוס וכתוב בספרי תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב מכאן שאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים וידוע שהטריפה אינה ראויה אלא לכלבים

מסכת תמורה פרק ז משנה א (א) יש בקדשי מזבח מה שאין בקודשי בדק הבית כו' - קודשי מזבח ר"ל קודשי בהמה בלבד לפי שידעת כבר שהעופות ומנחות אין בהם תמורה אבל דין ההבדלות מהנותר והטמא כבר בארנו אותם במקומות ממסכת זבחים ואם תעיין ברביעי מזבחים שם תמצא אותו ושם בארנו בסוף המסכת דין שוחט בחוץ ודין ולד קדשי מזבח וחלביהן בשני מבכורות ואיני צריך לשנות ולהאריך ומה שאמר ואין נותנים מהם לאומנים בשכרן ר"ל האומנים שבונים במקדש לפי שהם נוטלין שכרן מקדשי בדק הבית לא מקדשי מזבח אמר רחמנא ועשו לי מקדש ואמרו חכמים ועשו לי ר"ל משלי מקדשי בדק הבית מסכת תמורה פרק ז משנה ב (ב) יש בקדשי בדק הבית מה שאין בקדשי מזבח שסתם כו' - מה שאמר חל על הכל לפי שהוא חל על המומין ובהמה טמאה מה שאין כן בקדשי מזבח ומועלין בגדוליהן לפי שהמקדיש בהמה לבדק הבית מועלין בחלבה והמקדיש תרנגולת מועלין בביצתה ואין כן קדשי המזבח לפי שהחלב מוקדשין וביצת תורים לא נהנין ולא מועלים כמו שיתבאר בשלישי ממעילה ואין בהם הנייה לכהנים ואינו כן בקדשי מזבח לפי שקדשי מזבח יש מהם נאכלים לכהנים בשרם ויש מהם שנהנים בעורם כמו שהקדמנו ביאורו מסכת תמורה פרק ז משנה ג (ג) אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין כו' - אין משנים אותו מקדושה לקדושה ר"ל אין עושין השלמים עולה ולא העולה שלמים וכן הדומה לזה ואם הקדיש שום דבר לבדק ההיכל אין משנין אותו לבדק המזבח:

ומה שאמר ומקדישין אותו הקדש עילוי שב על קדשי מזבח וכבר בארנו בשמיני מערכין שהקדש בדק הבית נקרא הקדש עילוי:
ומחרימין אותם ר"ל חרמי כהנים וכל שכן חרמי בדק הבית וכתוב בברייתא הקדש עילוי קודשי בדק הבית מחרימים אותן חרמי כהנים והם נפדין מאת הכהנים כמו שפודין מחרמי בדק הבית כמו שזכרנו בשמיני מערכין ומקריבין אותם כמו שהיו בתחילה ואז יהיו ראויין אותן הדמים שנפדו בהם לכהנים או לבדק הבית באיזה ענין שיהיה החרם וכל זה הוא בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית כבר אמרו עליהם קדשי בדק הבית שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה כלום והטעם בזה נראה לעין לפי שהוא דבר שאינו שלו:
ואל תעלה על דעתך שיש הפרש בין שאמרנו קדשי בדק הבית ובין שאנו אומרים חרמי בדק הבית לפי שהשמות משונין והענין אחד ואמרו ל"ש דאפיק להו בשמה וכו' ואמר רחמנא בפדיון ההקדשות והעמיד והעריך לפיכך אין פודין אלא כל שהוא עומד כמו שהיה בחייו לא מי שמת וחכמים אומרים הכל בכלל העמדה והערכה ולפיכך כל שמת אינו נפדה לאחר מיתה ורבי שמעון אומר קדשי בדק הבית אינם בכלל העמדה והערכה ולפיכך תפדה ואפילו לאחר מיתה ואין הלכה כרבי שמעון

מסכת תמורה פרק ז משנה ד (ד) ואלו הן הנקברים קדשים שהפילו יקברו כו' - כל אלו אסורים בהנאה וכבר ביארנו הראיה על איסור כל אחד מהם בשני מקידושין והקבלה בידינו לקבור אותם:

ושער נזיר הנזכר כאן הוא שער נזיר טמא אבל שער נזיר טהור רוצה לומר כשיתגלח תגלחת טהורה דינו שישרף כמו שביארנו בששי מנזירות ואין הלכה כר"ש

מסכת תמורה פרק ז משנה ה (ה) ואלו הן הנשרפים חמץ בפסח ישרף ותרומה כו' - סתם זה לרבי יהודה שאומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכבר ביארנו בשני מפסחים שדברו נדחה:

ומה שאמר את שדרכו לישרף שב על ערלה וכלאי הכרם ומה שיש מהם אוכלין שאפשר לשורפן שורפין אותם ומה שיש מהם שאי אפשר לשורפן קוברן ולפי שזכר תרומה טמאה בכלל מה ששורפין ואלו שזכר שהן אסורים בהנאה ר"ל חמץ וערלה וכלאי הכרם כמו שבארנו בקידושין מספק שלא יעלה על הדעת שהתרומה טמאה אסורה בהנאה הרי חזר וביאר שמותר ליהנות בהם הכהנים ואינו אסור אלא אכילתה בלבד כמו שבארנו פעמים ואמר ומדליקין בפת ובשמן של תרומה רוצה לומר אם נטמאת השמן של תרומה הרי הכהן מדליק בו וכן אם נטמא הפת הרי זו שורפו להסקת תנור דרך משל ומבשל בו תבשיל אבל בתנאי והוא שצריך לתת אותו הפת בין העצים והשמן לשום אתו בכלי מטונף כדי שלא יאכל פן יכשל האוכל והוא אינו יודע וכבר בארנו ענין זה סוף תרומות

מסכת תמורה פרק ז משנה ו (ו) כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן כו' - כבר בארנו בהוריות שכל מה שחייבים בזדונו כרת ובשגגתו חטאת קבוע חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי ואע"פ שהוא ספק ואינו ודאי שעשה העוון הזה אינו מותר לאכול מבשרו לכהנים כשהודע לו שלא חטא אחר שחיטת האשם כמו שיתבאר בסוף כריתות וכן כתוב באשם תלוי אשם הוא אשם אשם לה' וכתוב בספרי אשם יכול לכהנים תלמוד לומר לה' רוצה לומר שאין לכהנים בו שום דבר לאכול אותו:

ואמה הוא המעבר היוצא מן המזבח לנחל קדרון רבי יהודה אומר מנתחה אבר אבר וזורקה לאמה ומתגלגלת לנחל קדרון וזו היא חטאת העוף הבאה על ספק כגון שתהא ספק זבה כמו שביארנו בשני מערכין כל הזבות הטועות מביאות קרבן ואין נאכל לפי שאין מותר לאכול חטאת ואשם אלא אחר שיהא חיובו ודאי רוצה לומר חיוב אותו הקרבן ומפני מה אמרו חכמים אינו רשאי לשנות לפי שעיקר כל (הנשרפין) [הנקברין] אפרן אסור ונשרפים דהקדש אפרן מותר זולתי תרומת הדשן בלבד והוא האפר שמסירין מעל המזבח שהוא אסור ואף על פי כן אין מותר לאבדו ואמרו ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יתפזר רוצה לומר שלא יתן אותו בפני הרוח או בפני השטף או כל כיוצא בהם רק מצניעין אותו במקומו המוכן לו. ואין הלכה כרבי יהודה בכולם:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת תמורה מסכת כרתות פרק א משנה א (א) שלשים ושש כריתות שבתורה הבא על האם ועל כו' - דע שאין מונין בהלכה הזאת אלא כללי העניינים ומניחין הפרטים וזה שאמר הבא על האשה ובתה ר"ל לחבר האם עם הבנים ונכלל בו אשה ובת בנה אשה ובת בתה ואמה ואם אמה ואם אביה ובתו ובת בנו ובת בתו. וכן העובד כוכבים באיזה צד שיהיה מן העבודות ובכלל הזה מנסך ומקטר משתחוה ומזבח ורבים אחרים כמו שבארנו בשביעי מסנהדרין. וכן מה שאמר והמחלל את השבת נכלל בו תשעה ושלשים כריתות לפי שעל כל אב מלאכה חייב כרת (ומן התולדות מה שקצר מצא מנינם) כמו שביארנו בשביעי משבת ומפני הטעם הזה הספיק לו מה שאמר בעל אוב ולא אמר ידעוני והוא ענין מה שאמר הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו אל האובות ואל הידעונים ורישיה דקרא נקט רוצה לומר האוב הנזכר בתחילת הפסוק והוא מורה על מה שאחריו וכבר נתבאר דין שוחט ומעלה בחוץ ודין טמא שאכל את הקדש בשלישי מזבחים ודין הנותר והפיגול בשני מזבחים ודין הבא אל המקדש טמא בשני משבועות ואתה דרוש כל אחד מאלו המקומות ותמצא איך יתחייב זה כרת במעשה זה ואיך לא יתחייב. והתועלת שיש במה שאמר שלשים ושש אע"פ שמניינם ידוע להודיענו שהעושה מאלו עבירות הרבה בהעלם אחד חייב על כל אחת חטאת על כל שגגה כמו שבארנו במה שאמר באבות מלאכות ארבעים חסר אחת שאם עשאם כולם בהעלם אחד חייב חטאת על כל אחת ואחת:

והמפטם את השמן הוא שיעשה שמן המשחה כמו שעשאו משה רבינו במדבר באותן המשקלים ממש שנאמר כמוהו ואם עשה אותו כדי שילמוד מעשהו או לתת אותו לזולתו אינו חייב כרת עד שתהא כוונתו במעשהו למשחה בו וכן המפטם את הקטרת אינו חייב אלא אם נתכוין במעשהו להריח בה לא שילמד סדר מלאכתו והוא מה שנאמר להריח בה ודע שאם עשה הקטרת כפי אותם המשקלים שהם קבלה בידינו שהוא חייב עליה כרת בין שעשה ממנו שיעור הרבה או שיעור מועט ואין אנו צריכים שתהא כפי אותם המשקלים בעצמם (כמו שמן המשחה) אלא מאחר שעשה כמוהו להריח בה חייב כרת שנאמר במתכונתה לא תעשה רוצה לומר כסדר משקלה ומה שאמר והסך בשמן המשחה רוצה לומר שעשה משה בלבד והוא שאמרו אין חייבים אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד לפי שנאמר ואשר יתן ממנו על זר רומז אל מה שעשה משה ודע שלא נעשה ממנו לעולם ולא יעשה אלא מה שעשה משה שנאמר יהיה זה לי לדורותיכם כך קבלנו ואין מושחין בו אלא כהנים גדולים בלבד ואפילו היה כהן בן כהן מושחין אותו שיוצקין ממנו על ראשו יציקה ומושחין גבות עיניו כמו כ"ף יונית שהיא כן והוא שנאמר ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו ומלכי בית דוד בלבד מותר למשחם בשמן המשחה ויש בזה חילוק והוא שדוד עליו השלום לפי שנמשח בשמן המשחה היה ראוי למלוכה כמו שהעידו לו הפסוקים וכל בניו אחריו אע"פ שלא נמשחו בשמן המשחה ואמרו מנלן שאין מושחין מלך בן מלך דאמר קרא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו מלמד שהמלוכה ירושה היא לבנים אבל אם נזדמן שתהא קטטה ומריבה בין בני דוד על איזה מהם ימלוך הזה או זה ואחר כך הסכימו על אחד מהם או שנגררו אחריו הרוב או מינוהו סנהדרין או נביא או כהן גדול באיזה צד שיזדמן לעלות המלוכה ביד אחד מהם הרי זה נמשח בשמן המשחה כדי לסלק מריבה ולהסיר המחלוקת מן ההמון כדי שידעו שזה הוא משיח ה' וייראו מפניו והראיה על זה מה שנאמר בקרב ישראל אמרו בזמן שהשלום בישראל ר"ל אז אין צריך מלך בן מלך משיחה אבל בזמן מלחמה מושחין אותו ואמר מפני מה משחו את שלמה מפני מחלוקתה של אדוניהו ואת יואש מפני מחלוקתו של עתליה ואת יהואחז מפני יהויקים אחיו וכשנצטרך למשוח למלך מבני דוד כמו שאמרנו מושחים אותו כמין נזר על ב' גבות עיניו ויהיה עומד על מעין מים אמרו אין מושחים את מלכים אלא ע"ג מעין ומושחין המלכים כמין נזר לפיכך אם הוסיפו במשיחה על השיעורים האלו ושלא בזמנים האלו הרי זה קרוב לעבור על מה שנאמר ואשר יתן ממנו על זר אבל הקטרת אילו לקח אותה אדם והריח בה אינו חייב כרת אבל מעילה חייב שנהנה מן הקדש בלבד ולא נשאר לפנינו מכל מה שצריך מדיני המשנה הזאת אלא ידיעות מלאכות שמן המשחה וקטורת לפיכך אני אומר שאם לוקח אדם מר דרור משקלה חמשה מאות שקלים וקנמן בשם משקל חמשה מאות שקלים וקנה בשם ר"ן שקלים ודקדק במשקלם כולם תכלית מה שאפשר לו ושקל כל סם מהם בפני עצמם (בבת אחת) זולתי קנמון בשם ששוקל אותו בושם פעמים ר"ן ור"ן והוא ענין מ"ש וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים (אח"כ ר"ן) וקבלנו שר"ל בזה ששוקלין ר"ן ואח"כ ר"ן ואח"כ חבר אלו הד' סמנים אחר שחיקתן והשרה אותם במים מתוקים עד שיצאו כמותן מים ואח"כ נתן עליו שמן זית טוב שיעור ההין אח"כ נתנו על האש ונתבשל עד שנשאר השמן לבדו וקבל כח הסמנים המלאכה הזאת היא שחייב עליה כרת. אבל מלאכת הקטרת סמנים שאמרה תורה הם ד' בשם מבוארות והם נטף ושחלת וחלבנה ולבונה והשאר הם קבלה בידינו והם נכללים במה שנאמר קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה אח"כ אמר סמים ולבונה זכה ואמרו רבותינו ז"ל י"א סמנים נאמרו למשה מסיני ר"ל שאלו הי"א סמנים יש להם משקל נאמרו מסיני וכן מוסיפין על אלו הי"א סמנים הנשקלים מלח סדומית וכיפת הירדן ומעלה עשן מכל אחד כל שהוא ואין חוששין למשקל. וכן היו עושים אותו לוקחין נטף ושחלת וחלבנה ולבונה מכל אחד משקל שבעים מנה וכבר בארנו פעמים שהמנה מאה דינרים ומשקל הדינר ו' דרכמונים ומשקל הדרכמון ט"ז גרגרי שעורה מור וקציעה שבולת נרד וכרכום מכל אחד ט"ז מנה [הקשט שנים עשר מנה] קנמן בשם תשע מנים קלופה שלשה מנים הרי כל המשקל שלש מאות וששים ושמנה מנה ושיעור הזה היו עושים ממנו בכל שנה אמרו שלש מאות וששים וחמשה כנגד ימות שנת החמה ושלשה שמהם היה מקטיר הכהן הגדול מלא חפניו ביום הכיפורים כמו שנבאר בכפורים והשאר זו היא ששנינו מותר הקטרת מה היו עושים בו ר"ל הנותר מן השלש מנים אחר שנטל מלא חפניו עושה מה שאמרנו ברביעי משקלים וכל אלו מערבין אותם דרך שחיקה ונותנין גם כן בהם כיפת הירדן ומלח סדומית ומעלה עשן מכל אחד ואחד חלק בלא צמצום ומשקל ופירוש השמות האלו יש מהם שהוא מפורסם ויש מהם שנחלקו בו וכבר נתבאר בגמרא שהעשב הזה שקרוי מעלה עשן לא היו יודעין אותו אלא בית אבטינס בלבד נטף הוא עץ נקרא בלשון ערבי עו"ד בלאס"ן ובלע"ז פוש"ט דבלסאמ"ו נקרא כן לפי שהשמן מזיע ממנו. ושחלת קורין אותו בלשון ערבי אלטופא"ר אלבדו"ר וחלבנה אומרים עליו שהוא הנקרא בלשון ערבי מחלה"ב ויש אומרים לדא"ן ובלע"ז לאדנ"ו והוא שקר ויש אומרים מיע"ה ובלע"ז איסטורא"ק והוא הקרוב לפי שהגמרא ביאר שחלבנה ריחה רע רוצה לומר שריחה מאוס. ומור ידוע. וקציעה אין יודעין אותו. שיבולת נרד קרוי בלשון ערבי סנבא"ל אלנדדי"ן ובלעז אושפיק"א נארד"י וכרכום ידוע וקושט קרוי בלשון ערבי קושט. וקנמון בלשון ערבי עו"ד הירד"י ובלע"ז לינג"א אלואי"ש וקלופה גם כן קשר שילכ"ה ובלע"ז קאסי"א ליגנ"א. כפת הירדן אמבר"א ובלע"ז לאמר"י הרי זה מה שרצינו לומר כאן

מסכת כרתות פרק א משנה ב (ב) על אלו חייבין על זדונם כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהן אשם תלוי חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו מפני שהוא בעולה ויורד דברי ר"מ וחכ"א אף המגדף שנאמר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה יצא מגדף שאינו עושה מעשה:

השגגה היא שיהא ודאי שעשה אותו מעשה אלא שעשה אותו בשוגג. ולא הודע הוא שיהא מסופק אם עשה או לא עשה והשגגה דרך משל היא שיאכל חלב שעל הכליות והדומה שהוא חלב שעל הלב ואחר שאכל אותו ידע בו ודאי שהוא חלב שעל הכליות אכל הרי זה חייב חטאת על השגגה זו והיא כשבה או שעירה כמו שנתבאר ופירשנו אותו בתחילת סדר זה לפיכך אם היו לפניו שתי חתיכות של חלב אחת משתיהן חלב מותר והשנייה אסור ואכל אחת משתיהן ונסתפק לו אם אכל המותר או האסור הרי זה חייב אשם תלוי והוא איל מן הצאן וכבר בארנו בשני מהוריות שפסח ומילה אין חייבין על שגגתן חטאת ואע"פ שהן בכרת לפי שהן מצות עשה ורחמנא אמר על השוגג שחייבין עליה חטאת שנאמר ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולפיכך ביאר שאינו חייב בקרבן אלא על מצות לא תעשה וכן מגדף אין חייב על שגגתו חטאת שנאמר לעושה בשגגה כמו שזכרנו וכבר בארנו שם גם כן שאינו חייב אשם תלוי אלא על חטא שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה ר"ל בקבועה שאינו משתנה בשינוי עניני האדם אלא מקריב כשבה או שעירה בין שיהיה עשיר או עני וזו היא הנקראת חטאת קבוע אבל מטמא מקדש וקדשיו רוצה לומר אשר יבא במקדש או יאכל קדשים בטומאה אע"פ שהוא בכרת חייב על שגגתו חטאת ואינה חטאת קבוע לפי שביאר הכתוב ואמר אם דל הוא ואין ידו משגת לפיכך אין חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי וכבר ביארנו ראיה על זה במסכת הוריות והרי נתבאר לך שכל מה שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי וכן נתבאר לך מה שזכרנו כבר שכל שחייבין על זדונו כרת [חייבין] על שגגתו חטאת (קבועה) זולתי לשלש כריתות בלבד רוצה לומר פסח ומילה ומגדף מן הטעם שזכרנו ופשוט הוא שענין מה שאמר פסח רוצה לומר שלא הקריב קרבן פסח במועדו שנאמר כי קרבן ה' וגו'. ואין הלכה כרבי מאיר

מסכת כרתות פרק א משנה ג (ג) יש מביאות קרבן ונאכל ויש מביאות קרבן ואינו נאכל כו' - הודיענו שקרבן יולדת ג"כ חייבים בו עבדים וכבר פירשנו בבכורות מה הוא שליא. ושפיר הקרום שעל השליא וענין מרוקם שיהיו בו גידים וחתיכות דם כמו שדרכה להיות וסנדל הוא דמות סנדל ר"ל שהעובר תוך הקרומים שלו קודם שיתפרדו הקרומים ממנו רק שיהא הכל מחובר בחתיכה אחת של עור. ואין הלכה כרבי מאיר מסכת כרתות פרק א משנה ד (ד) אלו מביאות ואינו נאכל המפלת ואינו ידוע מה כו' - כבר ידעת שקרבן יולדת עולה וחטאת ושחטאת יולדת לעולם היא חטאת העוף כמו שנתבאר בתחילת סדר זה וכבר נתבאר בסוף תמורה (שחטאת תמורה) וחטאת העוף שבא מן הספק תשרף וזו היא מכלל הספקות. וענין מין פטור ומין חובה שהאחת הפילה דבר שחייבין עליו קרבן לידה והשניה דבר שאין חייבין עליו קרבן לידה כגון השפיר מלא מים והדומה לו ורבי יוסי אומר יביאו חטאת אחת ויתנו ביניהן אם אני החייבת הוא שלי ואם את החייבת היא שלך ונאכל אותו חטאת וזה לפי דעתו מותר במחוסר כפרה בלבד רוצה לומר שיהיו שתים יביאו חטאת אחת ואינה הלכה מסכת כרתות פרק א משנה ה (ה) אלו שאינן מביאות המפלת שפיר מלא מים כו' - כל ולד שהאשה מפלת תוך הארבעים יום משנבעלה אינו ולד לפי שלא נגמרה בו צורת האדם ובשלישי מנדה (דף ל:) אמרו המפלת יום מ' (אינה) פטורה ואע"פ שהוא אחרון מן הארבעים דינו כדין שלפניו. וחכמים אומרים וילדה עד שתלד ממקום הולד. ורבי שמעון מביא ראיה ממה שנאמר ואם נקיבה תלד אמר ואם לרבות לידה אחרת ומאי היא יוצא דופן והלכה כחכמים. וגנונים הם עלוקות והתולעים וכיוצא בהם מסכת כרתות פרק א משנה ו (ו) המפלת אור לשמנים ואחד בית שמאי פוטרין כו' - הכל מודים שאם הפילה ביום שמונים שהיא פטורה מן הקרבן על הנפל הזה לפי שהוא נחשב כאילו בא עם הולד הראשון לפי שהיא בתוך ימי מלאת וימי מלאת נקראין ארבעים של זכר ושמונים של נקבה לפי שנאמר ובמלאת ימי טהרה ואם הפילה באחד ושמונים משילדה נקבה הרי היא חייבת קרבן על הנפל הזה לדברי הכל לפי שהיא לידה שניה הואיל והפילה אחר מלאת שכבר נסתלקה לידה ראשונה ואין מחלוקתם אלא במפלת ליל אחד ושמונים אם היא חייבת על הנפל הזה קרבן בפני עצמו או הוא נחשב עם הלידה הראשונה בית הלל מחייבין אותה קרבן על הנפל הואיל והפילה אחר מלאת ומביאין ראיה על זה ואומרים כדרך שאם ראתה דם ליל שמונים ואחד שהוא דם טומאה לדברי הכל כאילו ראתה יום פ' ואחד לפי שלא קרא אותו דם טהור אלא עד סוף הארבעים לזכר ושמונים לנקיבה כמו שביאר הכתוב וכל מה שהיא רואה אחר זמן זה הרי הוא דם טומאה בין ראתה בלילה בין ראתה ביום ואין הפרש בין שתלד ליל אחד ושמנים או יום אחד ושמנים הואיל ופסק דם טהור נסתלק לידה ראשונה וזהו ענין מה שאמרו אם השוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן ואמרו להם ב"ש [אין] דם טומאה מחייב אותה קרבן על הנפל הזה לפי שהמפלת בתוך ימי טוהר היא פטורה מן הקרבן לדברי הכל כמו שביארנו אע"פ שדמיה טמאים בשעה שהיא מפלת הנפל ההוא לפי שהוא דם לידה לא דם טהור ואין חולק על זה אבל בית שמאי אומרים שאינה פוסקת מלידה ראשונה ולפיכך אינה חייבת על הנפל הזה בפני עצמו עד שתצא לשעה שהיא ראויה להביא קרבן לידתה הראשונה ואי אפשר זה אלא ביום אחד ושמונים לפי שליל אחד ושמונים אי אפשר להביא קרבנה כמו שביארנו בתחילת חיבור זה שהלילה אינה ראויה לקרבן כל עיקר לא ליחיד ולא לרבים. והטעם שמחמתו נחלקו במפלת ליל שמונים ואחד לנקבה ולא נחלקו בליל ארבעים וא' לזכר ואע"פ שדין שניהם אחד כמו שאמרנו הוא לפי שאי אפשר זה בשום פנים מפני שיולדת זכר אסורה לבעלה שבעה ימים ואם בא עליה אחר כן והפילה יום אחד וארבעים דרך משל יהיה הנפל בן שלשים ושלשה יום ובתוך זמן זה לא יתכונן בו מצורת האדם ומה שתהא חייבת עליו קרבן מחמתו כמו שהקדמנו אבל יולדת נקבה ישאר לה מימי מלאת אחר שהיא מותרת לבעלה ששים וששה ימים ואפשר בכגון זמן זה שתתעבר ותפיל נפל שיהיה לו יותר על ארבעים ולפי שהדבר באפשר ביולדת נקבה דיבר עליה בהלכה זו ובאחרות מסכת כרתות פרק א משנה ז (ז) האשה שיש עליה ספק ה' זיבות וספק ה' לידות כו' - כבר ביארנו פעמים שמחוסר כיפורים אסור לו לאכול בקדשים אמר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקודשים ובפרק שאחר זה יתבאר שזבה ויולדת מכלל מחוסרי כיפורים ולפיכך אמר מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ר"ל שמותר לה לאכול בקדשים הואיל ותביא קרבן אחד ובפסוקי התורה יתבאר לך שקרבן הזבה אינו אלא שתי תורים או שני בני יונה וכן היולדת לא תהיה חטאתה אלא עוף:

וקנים שם כולל תורים ובני יונה וכבר ביארנו בעשירי מכתובות שדינר של זהב עשרים וחמשה דינרים של כסף ומה שאמר ברבעתים נתבאר שהוא רביע דינר כסף שהוא ששה דרכמונים כמו שביארנו פעמים ולפיכך היו שני בני יונה בדרכמון וחצי שהעוף האחד יהיה שלשה רביעי הדרכמון וכבר ידעת שהדרכמון ששה עשר גרגירי שעורה (אחר שהיה בעשרים וחמשה דינר אחד) והלכה כרשב"ג

מסכת כרתות פרק ב משנה א (א) ארבעה מחוסרי כפורים וארבעה מביאין כו' - זב וזבה שנים ולא מנה מצורע ומצורעת מפני שעיקר טומאה בזב אינו טומאת זבה לפי שזבה אינה חייבת קרבן עד שתראה דם שלשה ימים זה אחר זה ואילו ראתה דם ביום אחד אלף ראיות דרך משל אינה חייבת בקרבן והזב יתחייב בקרבן משעה שיראה שלשה ראיות ואפי' ראה אותם בשעה אחת והוא מה שאמרו תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים. וכבר זכרנו אלו הענינים בתחילת מגילה ובשמיני מפסחים ועוד יתבארו במקומותם במסכת זבים אבל מצורע ומצורעת עיקר טומאתן שוה לפי שנגע צרעת בשניהם כאחד כגריס ואין אנו אומרים הגוון זה מן הצרעת מטמא באנשים ואינו מטמא בנשים או להיפך אלא זה דבר תורה שהקב"ה נתן הפרש בין זב לזבה ולא עשה כן בצרעת ואין מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בעניינים האלו אלא בגר שתנא קמא סבר הואיל שמל וטבל מותר לאכול בקדשים והקרבן מצוה בעלמא ורבי אליעזר אומר שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיזרק עליו הדם אם הביא בהמה לכפרתו או עד שיביא קרבן העוף ולפי שביארנו בתחילת סדר זה שקרבן הגר גם כן שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה הרי הוא כאילו אמר עד שיתמצה דמם ות"ק קורא מחוסר כיפורים כל מי שהבאת קרבנותיו מעכבתו מלאכול בקדשים ולפיכך לא מנה הנזיר שהבאת קרבנותיו מעכבתו מלשתות יין ומלטמא ומלגלח ור' אליעזר קורא שם זה לכל מי שהבאת קרבנו מעכבתו מאיזה ענין שיהיה ואין הלכה כראב"י. ואמרו ארבעה אע"פ שזכר המנין אחר כן לאפוקי מדר' אליעזר בן יעקב שאומר גר מחוסר כיפורים מסכת כרתות פרק ב משנה ב (ב) אלו מביאין על הזדון כשוגג הבא על השפחה כו' - כל אלו הן קבלה בידינו ויש להם סמך מן הכתוב כפי מה שאמרו נאמר בנזיר פתע זו שוגג ופתאום זה מזיד לפי שנאמר ופתאים עברו ונענשו ור"ל שפתאום היא בכוונה:

והבועל שפחה חרופה נאמר בו ונסלח לו אמרו לעשות שוגג כמזיד ר"ל שנסלח לו בקרבן זה באיזה ענין שיהיה. ושבועת העדות לא אמר רחמנא עליה ונעלם אמרו בכולם נאמר ונעלם וכאן לא נאמר לחייב על המזיד כשוגג. ולמדנו שבועת הפקדון משבועת העדות בגזירה שוה לפי שנאמר בזו תחטא ובזו תחטא וכתיב בתוספתא ארבעה מביאין על הזדון כשגגה וכולם באונס פטורים. ודע שרבי שמעון אינו למד שבועת הפקדון משבועת העדות אבל הוא אומר מזיד בשבועת הפקדון אינו חייב קרבן ולפיכך אמר כאן ארבעה מביאין על הזדון כשגגה לאפוקי מדרבי שמעון

מסכת כרתות פרק ב משנה ג (ג) חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה כו' המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה ומצורע כו' - נאמר בבועל שפחה חרופה וכפר עליו הכהן באיל האשם אמרו שענינו מכל חטא שחטא בבעילה זו איל האשם מכפר עליו ואין זה אלא כשבא ביאות הרבה על שפחה אחת אבל כל זמן שבא על שפחות הרבה ואפי' היה בהעלם אחת חייב קרבן על כל אחת ואחת באמרו והיא שפחה לחייב על כל שפחה ושפחה ואמרו בנזיר שנטמא טומאות הרבה אינו רוצה לומר שנטמא טומאות הרבה ביום אחד דרך משל לפי שזהו ענין מבואר ואין אומרים על זה טומאות הרבה אבל עניינו מה שאני אומר לך וזה שהנזיר אם יטמא במת יעמוד שבעה ימים כדין כל טמא וביום השביעי יגלח ראשו וביום השמיני יביא קרבנותיו והימים הראשונים יפלו ויתחיל למנות ימי הנזירות כמו שאמרו בששי מנזיר ואין בזה מחלוקת ואמר רחמנא וקדש את ראשו ביום ההוא ועל זה היה מחלוקת רבי אומר הוא יום שמיני וביום הזה תחול עליו נזירות טהרה ורבי יוסי בר' יהודה אומר הוא יום השביעי שהוא יום תגלחתו ואחר התגלחת תחול עליו נזירות טהרה ורבי יוסי אומר שהנזיר אם נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי ואע"פ שכבר חלה עליו נזירות טהרה טומאה אחת היא חשובה וחייב בקרבן אחד הואיל ולא יצא מטומאה ראשונה לשעה שהיא ראוייה לקרבן ולפיכך אמר חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה כדי שיכניס הנזיר לדברי רבי יוסי אבל על דעת רבי הרי הם ארבעה לפי שאין מונין הנזיר שנטמא בשביעי לפי שזה אצלו אין צריך למשא ומתן הואיל ולא חלה עליו נזירות טהרה עד היום השמיני ומה שאמר במצורע לא עלו לו שהוא מורה על שמביא צפרים אחרים אינו רוצה לומר שיביא שתי קרבנות לפי שכבר אמר יביא קרבן אחד על נגעים הרבה ואפילו נתרפא וחזר ונתנגע אלף פעמים אבל ר"ל שמי שמביא צפרים והוא עני ואח"כ העשיר או עשיר ואח"כ העני אין אנו אומרים יביא קרבן כפי עניינו בשעת הבאת צפרים לפי שלא יקבע בעניות ולא בעשירות עד שיביא חטאתו וכשהוא מביא חטאתו אם היה עני בשעת הבאה יביא שאר קרבנותיו קרבן עני ואפי' העשיר ואם היה עשיר בשעת הבאת חטאתו יביא שאר קרבנותיו קרבן עשיר ואפילו העני ורבי יהודה אומר בשעת הבאת אשמו (אין) חוששין (עיין תוי"ט שכתב דמצא כתוב והנראה לי דהלכה כרבי יהודה) ואינה הלכה מסכת כרתות פרק ב משנה ד (ד) האשה שילדה ולדות הרבה והפילה בתוך שמונים נקבה כו' - אמר האשה שילדה ולדות הרבה ר"ל בתוך ימי מלאת כמו שביארנו אמרו בסיפרא זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה יכול על הלידה שלפני מלאת ושלאחר מלאת תלמוד לומר זאת ואח"כ חלק ר' יהודה עם חכמים בזאת שהפילה דרך משל נקיבה בתוך שמונים של נקיבה ואמרו חכמים כל מה שהפילה בתוך אלו הפ' השניים אינה חייבת עליו קרבן לפי שהוא בתוך ימי מלאת של נפל ר"ל של לידה שניה [ור"י סבר] כל מה שהפילה בתוך שמונים של לידה הראשונה היא שאינה חייבת עליו קרבן אבל מה שהפילה אחר שמונים של לידה ראשונה ואע"פ שהוא בתוך לידה שניה הרי היא חייבת עליו קרבן לפי שאנו אומרים לולד ראשון מונים וולד שני כמאן דליתיה דמי אחר כן אמר שר' יהודה גם כן חולק על חכמים אפי' ביולדת תאומים ואינו אומר שהיא לידה אריכתא ותימני משני רק העיקר אצלו ולד ראשון וממנו מונין המנין אם היה זכר זכר ואם היתה נקיבה נקיבה וכשישלימו ימי מלאת של ולד הראשון תביא קרבן ואין משגיחין לולד שני ואם חזרה והפילה תאומים אחר מלאת ולד הראשון ובתוך ימי ולד השני הרי תביא על האחד שהוא שלישי לתאומים שילדה ולא תביא על הרביעי וכבר נתבאר לך שענין תביא הוא שמונים לה ימי מלאת ותביא קרבן ויהיה כל מה שתלד תוך אותו זמן כאילו לא היה וכל המחלוקת הזה הוא לענין קרבן אבל לענין טומאה הכל מודים שכל זמן שתפיל זכר תשב ז' בדמי טומאה ול"ג בדם טהור וכל זמן שתפיל נקבה תשב לה י"ד ותשלים השמונים דם טהור וכן נתבאר כי קאמר ולד שני כמאן דליתיה לענין קרבן אבל ימי טומאה אית ליה ואין הלכה כרבי יהודה:

אלו מביאים קרבן עולה ויורד על שמיעת כו'. מה בין השפחה לבין כל העריות שלא שוותה כו' - עולה ויורד עניינו עולה אם העשיר ויורד אם העני לפי שאם היה עשיר יביא בהמה ואם היה עני יביא עוף וכל זה מבואר בפסוקים ובתחילת זה הסדר. ומה שאמר חמשה מביאים קרבן עולה ויורד ואע"פ שמנה אותם כבר לאפוקי מדר' אליעזר שנתבארה דעתו בסוף פרק שני מהוריות שהנשיא לפי דעתו אם שגג בטומאת מקדש וקדשיו יביא שעיר לא קרבן טומאת מקדש וקדשיו הידוע וכבר בארנו שם שאינה הלכה וקבלה בידינו ששפחה חרופה היא לוקה והוא אינו לוקה שנאמר בקורת תהיה היא במלקות והוא בקרבן והוציא המלקות בלשון בקורת שאין אדם לוקה עד שבודקין בכחו וגופו ורואם כמה הוא יכול לסבול כמו שביארנו בסוף מכות. המערה הכנסת העטרה. וגומר גמר המעשה. וכבר ביארנו זה בששי מיבמות ושם נתבאר שכל העריות לא חלק בהם בין ביאה כדרכה ובין ביאה שלא כדרכה ובשפחה חרופה הוא פטור על ביאה שלא כדרכה לפי שנאמר עליה שכבת זרע ודע זה

מסכת כרתות פרק ב משנה ה (ה) איזו היא שפחה כל שחציה שפחה וחציה וכו' - מבואר ענין שפחה הנזכרת בתורה שזכרנו דיניה ואומר שענייניה כך והוא כי מה שאמר והפדה לא נפדתה עניינה שלא נגמר פדיונה ומה שאמר נחרפת לאיש ראיה שיש בה צד קידושין ואי אפשר זה אלא כשתהא מקודשת לעבד עברי שיש לו קידושין והיא לו מותרת כמו שזכרנו בשישי מתמורה ולפיכך יש לו בה קנין והראיה על שהיא מקודשת ותפסו בה קידושין במקצת מה שנאמר לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו ואין מן הראוי לומר שבועל שפחה משוחררת שימות לפי שהיא פנויה כשאר הנשים אלא לפי שהיא מקודשת ויש בה צד עבדות שאילו נגמר פדיונה היתה אשת איש ונהרגין שניהם וכן אמרו פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי דברי ר' עקיבא. וכן הלכה מסכת כרתות פרק ב משנה ו (ו) כל העריות אחד גדול ואחד קטן הקטן פטור כו' - כבר נתבאר בשביעי מסנהדרין שהקטנה הבא עליה חייב כשהוא גדול והוא שתהא בת שלש שנים ויום אחד או יותר וכן הקטן שחייבת הנבעלת לו אם היא גדולה והוא בן ט' שנים ויום אחד לפי שפחות מתשע שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה וזה בשאר העריות אבל בשפחה חרופה אינו חייב על הקטנה אע"פ שהיא יתירה על בת ג' שנים ויום אחד עד שתהיה גדולה וכן בשאר עריות אחד ער ואחד ישן חייב זולתי בשפחה חרופה שאם היתה ישנה שהוא גם כן פטור ודע זה וכבר נתבאר שאין בה הפרש בין שוגג למזיד מסכת כרתות פרק ג משנה א (א) אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת עד כו' - אמרו לו אינו ר"ל שיהיו שנים אלא אפילו אחד כשיאמר לו אכלת חלב ולא הכחיש אלא שתק על מה שאמר לו הרי מביא חטאת אבל אם הוא ודאי אצלו ואומר לא אכלתי אפי' העידו עליו אלף והוא מכחישם אז אינו חייב חטאת שנאמר או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים. ואין הלכה כר' מאיר מסכת כרתות פרק ג משנה ב (ב) אכל חלב וחלב בהעלם אחת אינו חייב אלא כו' - זה לפי שהוא בהעלם אחת אבל אם אכל חלב וחלב בשתי העלמות חייב שתי חטאות לפי שהעיקר בידינו העלמות מחלקות. ומה שאמר ממין אחד חייב אפי' נשתנית מלאכת בשולו שאם אכל חצי זית מהתבשיל הזה מין ממאכל וחצי זית מן התבשיל הזה מין ממאכל לפי שתמחויין אינם מחלקין מסכת כרתות פרק ג משנה ג (ג) כמה ישהה באוכלין כאלו אוכל קליות כו' - לפי שאמר בהלכה שלפני זו אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית ממין אחד חייב אמר כאן כמה ישהה באוכלין ר"ל כמה שיעור הזמן שהאוכל בו כזית חלב בפעמים רבות יצטרף קצתו לקצתו ויהיה חייב אמר רבי מאיר כשאינו שוהה בין אכילת חלב וחלב אלא שאוכל אותו חלק קטן אחר חלק קטן כמי שאוכל קליות דרך משל גרגיר אחר גרגיר ומאריך בלעיסתו ובליעתו דאפי' שהה באכילת כזית דרך משל כל היום הרי הוא חייב הואיל ולא פסק מלאכול וחכמים אומרים שאפי' לא פסק מלאכול לא יתחייב אלא אם אכל כזית בכדי זמן אכילת חצי ככר מאכל בינוני וזהו שמצטרף קצתו לקצתו ויהא חייב אבל כל זמן שיהא בין תחילת אכילת השיעור וסופו יותר מכדי אכילת פרס אינו חייב וכבר בארנו בשמיני מעירובין שהפרס הזה שיעורו שלש ביצים ושם זכרנו ועוד נבאר אותו בתחילת מסכת טהרות שהאוכל מאוכלין הטמאין כחצי פרס והוא ביצה ומחצה נפסלה גוייתו ופוסל את התרומה עד שיטהר וכן השותה רביעית יין ומשקין טמאין נפסלה גוייתו וכן השותה רביעית יין אינו מותר לבוא אל המקדש ולא אל הוראה אמרו שתה רביעית אל יורה ולפיכך אמר כאן אם שהה באכילת השיעור שמטמא ממאכלין טמאין או בשתיית השיעור שמטמא ממשקין טמאין כדי אכילת פרס או פחות אז יצטרף הכל ותיפסל גוייתו וכן אם שהה בשתיית רביעית יין כדי אכילת פרס או פחות אז נאסר ליכנס למקדש ואם נכנס חייב ור' אליעזר אומר יין ושכר אל תשת יין דרך שכרות ולפיכך אם לא שתה הרביעית בבת אחת רק הפסיק בשתייתו או ששתה אותו בבת אחת אלא שנתן לתוכו מים מעט אינו שכור ומותר להורות ואינו חייב על הכנסו למקדש אבל אם הוסיף על הרביעית חייב לדברי הכל ואפי' שתה אותו למקוטעין והלכה כר' אליעזר ואין הלכה כר' מאיר מסכת כרתות פרק ג משנה ד (ד) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע כו' - ארבע חטאות מבוארות חטאת על אכילת חלב וחטאת על אכילת נותר וחטאת על אכילת קודשים והוא טמא וחטאת על אכילה ביוה"כ ולפי שהוא נהנה מן ההקדש בשוגג חייב אשם מעילה כמו שיתבאר במעילה ולולי שהאכילה הזאת בשגגה לא נתחייב עליה חטאת. ויש בכאן עניינים ראוים שאבאר אותם לך דרך קצרה כדי שיתבאר לך בהם כל ההלכות האלו שבפרק הזה ובהם יתבאר לך מה שנאמר בהם משלישי ביבמות בהלכה שהבטחנו שם לדבר במקום הזה. וזה שבאיסורים הרבים שחלים על דבר אחד אי אפשר אלא באחד משלשה צדדים או בכולם והוא איסור מוסיף ואיסור כולל ואיסור בת אחת ואי אפשר שיחול איסור על איסור אלא באלו השלשה פנים לפי כלל העיקרים שבידינו אין איסור חל על איסור המשל למה הדבר דומה כגון שיהיה בשר נבילה או בשר בהמה טמאה או חלב שנתבשל בחלב אינו חל איסור בשר בחלב על איסור הנבילה כדי שיהא האוכל ממנו חייב שתי מלקיות אלא מלקות אחד בלבד כמו שנתבאר במסכת חולין והנני מבאר לך אלו שלשה עיקרים בדוגמות מההלכה זו שאנו מפרשין אותה וכמו שביארו בגמרא ועל פיהן תקיש האיסורין אמרו שאמתת הדין הזה הוא שיהא האוכל נטמא קודם שיביא שתי שערות בשנים המסויימים לכשיגיע לפרקו נאסר עליו אכילת חלב ואכילת קדשים בטומאה בשעה אחת הרי אלו שני איסורין באין כאחת וחייב גם כן במעילה על האכילה הזאת לפי שקודם שהיתה הבהמה קודש היה אסור לאכול חלבה ומותר ליהנות בו ולפי שהקדש נאסר בהנאה ומיגו דאיתוסף ביה איסור הנאה איתוסף נמי איסור לענין אכילה דחייב על אכילתו אשם מעילה וזהו איסור מוסיף וג"כ החלב הזה שאכל קודם שיהא נותר היה מותר לגבוה ואסור להדיוט וכשיהיה נותר נאסר לגבוה איתוסף נמי ביה איסור לענין אכילה ולפיכך חייב על אכילתו משום נותר ואם אכלו ביום הכיפורים איתוסף עליו איסור אכילת היום שהוא איסור כולל כל האוכלים וכל המשקים והואיל ואסור ביום הזה לאכול בו דבר המותר הרי הוא ג"כ מוסיף איסור בדבר האסור באכילתו לפי שהוא כולל החלב הזה בכלל מה שאסור לאכול זהו איסור כולל ושמור אלו העקרים ושים אותם נגד עיניך לפי שאין חלין בדבר אחד איסורים הרבה אלא באחד משלשה עקרים והוא איסור מוסיף ואיסור כולל ואיסור בת אחת: ואמר רבי מאיר דוגמא אחרת באיסור בת אחת והוא כשיוציא בפיו בשעת אכילתו שהוא חייב שתים משום מוציא מרשות לרשות בשבת וכן ביוה"כ לפי שאיסור שבת ואיסור יוה"כ באין כאחת ואין בזה חולק אלא שההוצאה אינה אכילה כמו שאמרו:

ויש במה שנשאנו ונתננו עכשיו נקודה נפלאה אנו מייעדין עליה לפי שהיא מפתח לעניינים אחרים ומוסף על מה שיש בה מדקדוק העיון וזה שידוע הוא שבשר בחלב אסור בהנאה והחלב דרך (משל) [בישול] מותר בהנאה לכשיבושל החלב עם החלב למה אינו חל איסור בשר בחלב על איסור חלב והוא ההיקש בנבילה שהוא איסור מוסיף כמו שאמרנו כאן בחלב הקדשים ונתחייב על אכילתו מעילה לפי שניתוסף בו איסור הנאה והתשובה על זה שבשר בחלב נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב לאכילה כמו שהקדמנו שכל איסור האכילה אסור בהנאה עד שיפרט לך הכתוב ואין שם כתוב שאוסר אכילתו וכתב איסור הנאתו רק שני העניינים יחד הם איסור בשר בחלב ולפיכך כשאנו אומרים אין איסור חל על איסור לא יחול איסור בשר בחלב על איסור נבילה ולא יהיה אסור בהנאה אבל הוא מותר בהנאה והאוכל ממנו לוקה משום נבילה ואין שם איסור בשר בחלב כל עיקר לפי שלא חל ולא תהיה הקושיא במקומה עומדת ויהיה כמו חלב קדשים בשוה אלא אם אמרנו עליו שהוא אסור בהנאה כמו שאנו אומרים בקדשים והאוכל ממנו אינו חייב משום בשר בחלב אז היה ראוי להקשות ואין הדבר כן אלא אנו אומרים שבשר זה בחלב לא נאסר בהנאה אלא תראה המשנה אמרה בפירוש שבשר בהמה טמאה מותר לבשל בחלב ומותר בהנאה וכבר נתבאר זה במקומו וזכור הענין מפני שהוא מטעה הכל ותקיש עליו בכל הדומה לו

מסכת כרתות פרק ג משנה ה (ה) יש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות כו'. הבא על בת בתו חייב עליה משום בת בתו כו' - ההלכה הראשונה הולכת אחר שני עקרים מאותן השלשה עקרים והם איסור בת אחת ואיסור מוסיף ואיסור כולל וזה שבשעה שבא ראובן על אמו על דרך משל שהמשיל הגמרא בהלכה זו וילדה לו בת הרי הבת הזו בתו ואחותו והם שני איסורים באים כאחת והבת הזו אפשר לה להנשא לכל אחד מאחי ראובן שאע"פ שהיא ממזרת כבר ידעת שקידושין תופסין בחייבי לאוין ואפשר שיהיו אחי ראובן ממזרים ותהיה הבת מותרת להם לכתחילה הרי בשעה שנשאה שמעון דרך משל נאסרה על כל האחים שהיתה מותרת להם מיגו דניתוסף בה איסור לגבי אחי שמעון איתוסף לראובן ואם מת שמעון או גרשה הרי היא מותרת לכל אחי אביו של ראובן אביה ובשעה שנשאה אחד מדודי ראובן מיגו דאיתוסף בה איסורא לגבי אחיו רוצה לומר כל שארי דודיו שהיא היתה להם אשת אח איתוסף איסורא לגבי ראובן ונתחייב עליה גם כן משום אשת אחי אביו וכשמת דודו היא מותרת לכל אדם וכשנישאת והיתה אשת איש איתוסף בה איסורא לכולי עלמא איתוסף בה לראובן ונתחייב עליה גם כן משום אשת איש והיא מותרת לבעלה ולשאר בני אדם אסורה וכשתהיה נדה ואיתוסף בה איסור לבעלה איתוסף בה איסור לגבי ראובן ואם בא ראובן על בתו זו והיא אשת איש ונדה אחר שנשאת לדודה ולדוד אביה חייב עליה שש חטאות ודוגמת ההלכה השנייה שתהא דינה בת יעקב מאשה אחרת זולת לאה אחר כן נשא לבן לדינה והיא לו מותרת וילדה דינה בת ושמה שרה דרך העברה הרי שרה זו היא בת בת יעקב ואחות אשתו מאביה והם שני איסורין באים כאחת ושרה זו מותרת להנשא לכל בני יעקב והיא בת אחותם נשא אותה ראובן נאסרה על יתר אחיו איתוסף בה נמי ליעקב איסור כלתו מת ראובן בעל שרה או גרשה הרי היא מותרת לכל אחי יעקב נשא אותה אחד מהן ואסרה על הנשארים איתוסף בה נמי לגבי יעקב איסור אשת אח מת בעלה זה או גרשה הרי היא מותרת לכל אחי אביו של יעקב ואם נשא אותה אחד מהן נאסרה על הראשונים איתוסף בה נמי ליעקב איסור אשת אחי אביו מת זה הרי היא מותרת לכל אדם נישאת ונעשית אשת איש ונאסרה על הכל איתוסף בה נמי איסור ליעקב משום אשת איש אם שגג יעקב בשרה זו והיא נדה ואשת איש והיתה אשתו (רחל או) לאה קיימת יהא חייב שבע חטאות ואם נשא יצחק שרה זו איתוסף לגבי יעקב בה איסור אשת אב וזה אפשר על הדרך שאני מגיד וזה שהעיקר הידוע אין קידושין תופסין בעריות ואם אחד מאחי יעקב נשא שרה כמו שאמרנו הרי היא ערוה על יצחק ואין לו עליה קידושין לפי שהיא אשת בנו ולפי שהיה אחי יעקב שנשא שרה אחי יעקב מאמו והרי שרה אינה ערוה על יצחק וכבר אמרו שאם נשא אותה אחר כן דוד יעקב והוא אחי יצחק בלי ספק והואיל ונשא אותה אחי יצחק נאסרת על יצחק משום אשת אחיו לפיכך תהא ההלכה שמת אחיו של יצחק ונפלה לפני יצחק ליבום ויבם אותה והוא מה שאמרו בגמרא ומי שריא ליה אשת אחיו היא והיתה התשובה שנפלה לו ביבמה וענין המאמר הזה מה שבארנו ששרה זו היא בת בת יעקב והיא ג"כ כלת יעקב כפי מה שהיה עיקר ההלכה הרי היא שניה ליצחק מב' צדדין מצד שהיא בת בת בנו ומצד שהיא כלת בנו כמו שביארנו בשני מיבמות ומחמת האיסור הזה אמר אם עבר הזקן ונשאה ר"ל אם עבר יצחק על איסור שבה ונשאה והוא מה שאמר בגמרא שעבר משום כלת בנו ושניה רוצה לומר ואע"פ שהיא שניה שהיא בת בת בנו ונשאר לבאר איזה איסור ניתוסף בה כשנשאת ליצחק עד שניתוסף מחמתו איסור ליעקב ואמרו שזה יהיה בתנאי והוא שאם נזדמן להיות ליצחק בן קטן בשנים מלבד יעקב וזהו תורף דבריהם כגון דאתייליד בן קטן לזקן חייל איסור על קטן וחייל נמי עליה דידיה ומאמר זה קשה להבין ולפיכך שים לבך להתבונן בו וזה ששרה זו שמת בעלה שהיה אחי יצחק והיה ליצחק בן קטן כמו שאמרנו מלבד יעקב אילו לא נשאה יצחק היתה אסורה לקטן הזה לכשיגיע לכלל מצות משום אשת אחי אביו בלבד וכשייבם אותה יצחק לכשיגדיל ויבא לכלל מצות יהיו איסור אשת אחי אביו ואשת אביו באים כאחת כפי מה שביאר הגמרא בפרק הזה באיסור חלב ובאיסור טומאה כמו שבארנו ולפיכך התנה ואמר בבן קטן והואיל וניתוסף בשרה איסור שביארנו אשת אב אצל הבן הקטן לכשיגדיל איתוסף נמי ליעקב והנני חוזר לזכור ההלכה הזאת כסדר ואומר ששרה זאת שהיתה בת בת יעקב ואחות אשתו כמו שבארנו הם ב' איסורין הבאין כאחד וכשנשא אותה ראובן איתוסף על איסור זה איסור כלתו והוא האיסור השלישי וכשנשא אותה אח"כ אחיו של יעקב מאמו איתוסף על זה איסור אשת אח והוא האיסור הרביעי וכשנשאה ישמעאל אחר כך איתוסף על זה איסור אשת אחי אביו והוא האיסור החמישי וכשמת ישמעאל וייבם אותה יצחק איתוסף בה אשת אב ואיסור אשת איש והם שני איסורין הבאים כאחד בין שהיה יצחק חי או מת כמו שנבאר בז' מסנהדרין כשאומר הבא על אשת אב חייב משום אשת אב ומשום אשת איש בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו וכשתהיה שרה זו נדה ושגג בה יעקב ואשתו קיימת חייב בה שמונה חטאות הנה נתבאר בהלכה זו שלשה דינים שש חטאות ושבעה ושמונה בביאה אחת. אחר כך אמר וכן הבא על בת אשתו ועל בת בת אשתו והוא שבהלכה שאמרנו בבתו היא בעצמה תהא בבת אשתו ומה שאמרנו בבת בתו היא בעצמה נאמרה בבת בת אשתו ולא נתבאר לנו בש"ס הפירוש אלא שנבאר היאך אפשר שתהא בת אשתו אחותו עד שיהא דינה ודין בתו אחד וזה מבואר כפי מה שאגיד כשבא אביו על אשה וילדה ממנו בת ואח"כ נשא הוא האשה הנבעלת והיא מותרת לו כמו שנתבאר בי"א מיבמות אותה הבת היא אחותו מאביו והיא בת אשתו וכן אם בא אבי אשתו על בתו אותה הממזרת הנולדת היא בת בת אשתו ואחות אשתו והוא מה שרצינו למצוא מסכת כרתות פרק ג משנה ו (ו) הבא על חמותו חייב עליה משום חמותו כו' - הדין הראשון מאלו מארבעה דינים הנזכרים בהלכה זו אפשר שיהיה כך ישמעאל דרך משל בא על בשמת בתו וילדה לו יהודית וכשנשא ראובן יהודית תהא בשמת אסורה עליו משום חמותו ומשום אחות אשתו לפי שהן ב' איסורין באין כאחת ומותר לחנוך שישא בשמת ותהא בשמת אסורה על ראובן ג"כ משום כלתו לפי שהוא איסור מוסיף כמו שזכרנו בהלכה שלפני זו וכן משום אשת אחיו ואשת אחי אביו ואשת איש ונדה כל זה איסור מוסיף לפי שאם ימות חנוך וישאנה שמעון ויגרשנה שמעון וישאנה עשו ואחר כך ישאנה מי שירצה ותהא נדה כמו שביארנו כבר וכן הדין השני מה שאמר וכן הבא על אם חמותו דוגמתו שיבא ישמעאל על יהודית שהיא בת בתו וילדה לו תמנע הנושא תמנע תאסר עליו בשמת משום אם חמותו משום שיהודית היא חמותו ומשום אחות אשתו לפי שבשמת ותמנע מאב אחד ואלו גם כן שני איסורין הבאין כאחד ואינו מן הנמלט ג"כ שתהא בשמת זו כלתו של זה שנשא תמנע אח"כ אשת אחיו אח"כ אשת אחי אביו אח"כ אשת איש ונדה כמו שהקדמנו הדוגמא בה. והדין השלישי מה שאמר ואם חמיו ודוגמת זה שיהיה ישמעאל בא על זקנתו אם הגר המצרית וילדה לו בשמת לפי שהנושא בשמת נאסרה עליו הגר משום אם חמיו לפי שהיא אם ישמעאל אביה של בשמת ומשום אחות אשתו לפי שבשמת והגר בנות אם אחת לפי שישמעאל הוליד אותה מזקנתו ואלו הן שני איסורין הבאים כאחת אח"כ היתה כלתו ואשת אחיו ואשת אחי אביו אח"כ אשת איש אח"כ נדה כל זה באיסור מוסיף כמו שביארנו. והדין הרביעי הוא מה שזכר רבי יוחנן בן נורי כגון שיש ללאה ב' בנות דינה ויוכבד מאשר ונשא כלב ג' נשים אחת מהן דינה השניה מרים בת יוכבד בת לאה והשלישית סרח בת אשר בן לאה וזה וזה מותר לפי שמותר לישא אשה ואחות אמה ואשה ואחות אביה כפי תורתנו ואם שגג כלב בלאה יהיה חייב עליה על דעת רבי יוחנן בן נורי משום חמותו לפי שהיא אם דינה ומשום אם חמותו לפי שהיא אם יוכבד חמותו ומשום אם חמיו לפי שהיא אם אשר ואין הלכה רק אינו חייב בדין זה אלא חטאת אחת לפי שאלו האיסורין אינן אלא משם אחד ר"ל חיבור בין האחים והבנים של אדם זה ר"ל לאה ודע זה מסכת כרתות פרק ג משנה ז (ז) אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע כו' - לא שאל ר"ע על מי שבעל ג' נשים (אחת מהם) אחותו ואחות אביו ואחות אמו שאין צריך לשאול על זה לפי שהוא מבואר שהוא חייב שלשה חטאות לפי שנאמר בל"ו כריתות מניינא למה לי לפי שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת אבל שאל אם היתה אשה אחת והיא אחותו ואחות אביו ואחות אמו ושגג בה ואפשר זה והוא שיהא אדם בא על אמו וילדה לו ב' בנות ובא לו על אחת מהן וילדה לו בן וכשבא אותו הבן על הבת האחרת היא אחותו מאביו ואחות אמו מן האב ומן האם ואחות אביו מאמו והוא מה שאמר בגמרא משכחת ליה ברשיעא בר רשיעא וכן היה ראיה שלהם ומה שבא על ה' נשים נדות בהעלם אחד שהם משם אחד חייב על כל אחת ואחת מה לה' נשים נדות שהם גופים מוחלקים תאמר באחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו שהיא גוף אחד ת"ל ערות אחותו גילה לחייב על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו הביאו ראיה לדין זה ממה שאמר ערות אחותו לפי שכבר אמר כסדר אחרי מות ערות אחותך אח"כ שינה בקדושים תהיו ואמר ואיש אשר יקח את אחותו וגו מסכת כרתות פרק ג משנה ח (ח) ועוד שאלן רבי עקיבא אבר המדולדלת בבהמה מהו כו' - סירה רצועה וצריך לזעזעו בכח גדול כדי שיפרוש ממנו במהרה ולא יראה כנוגע בו בשעת פרישה ועוד יתבאר בשני מאהלות שאבר מן החי מטמא טומאת מגע ובמשא ובאהל ובענין הק"ו כך הוא ומה אדם שמטמא מחיים אם היה זב ומצורע אבר המדולדל בו טהור בהמה שאינה מטמאה מחיים אבר המדולדל בה אינו דין שיהא טהור וזה ודאי שאינו מטמא טומאת אבר מן החי עד שיפרוש מן הבהמה וכבר נתבאר בתשיעי מחולין ההפרש שיש בין אבר מן החי ואבר מן הנבילה וענין טומאת נבילה מסכת כרתות פרק ג משנה ט (ט) ועוד שאלן רבי עקיבא השוחט ה' זבחים בחוץ בהעלם כו' - נתקשה ר"ש ששאל על זובח והביא ראיה לו מאוכל וזה נהנה וזה אינו נהנה וא"א להביא ראיה מאחד מהם על האחר אבל שאלו על אוכל והביא לו ראיה מאוכל וכן הוא הק"ו שוה ומה אוכל מזבח אחד שאינם גופים מחולקים חייב על כל אחת ואחת משום דתמחויין מחולקין ה' זבחים דגופים מחולקים לא כל שכן ואמר ר"ע שא"א ללמוד חיוב חטאת ממעילה לפי שהמעילה חומר בענייניה. וענין צרף המעילה לזמן מרובה לפי שאם נהנה היום בפחות משוה פרוטה שאינו חייב עליו במעילה ונהנה אחר כן ואפילו לאחר ימים לתשלום שוה פרוטה חייב מעילה ועוד יתבארו דינים אלו במעילה בסוף פרק חמישי:

ומה שאמר תאמר בנותר ר"ל באכילת נותר הדין באכילת נותר באלו דברים כמו הדין בחלב ודם והדומה להם וזכר הנותר לפי שכבר נשא ונתן ועליו שאל ולא נתבאר אם קבל ממנו רבי יהושע או לאו וכבר בארתי לך בתחילת הפרק שתמחויין אינן מחלקין לא לקולא כמו שאמרנו בתחילת הפרק ולא לחומרא כמו שהוא אומר כאן שהוא חייב על כל תמחוי ותמחוי וכן הלכה שכל האוכל נותר מה' זבחים בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת

מסכת כרתות פרק ג משנה י (י) אמר רבי עקיבא שאלתי את רבי אליעזר העושה מלאכות הרבה כו' - צריך אתה לזכור כל מה שבארנו בז' משבת ואח"כ תדע שר"ע שאל ממנו ב' שאלות האחד במי שעשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בשבת אחד כגון שיהיו ד' וה' מלאכות כולן תולדות אב אחד ושגג באותן תולדות בשבת אחד אם הוא כמו שעשה אבות הרבה בהעלם אחד שחייב על כל אב ואב או אינו חייב אלא אחת הואיל והן מעין מלאכה אחת השיבו שהוא חייב על כל אחת ואחת לפי שהתולדות לדעת רבי אליעזר כאבות דמיין ולא קבל ממנו ר"ע וכבר בארנו בשביעי משבת כי העושה אב ותולדה דידיה בשגגה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת והשאלה השנית היא בעושה מלאכה אחת בשבתות הרבה כגון שיבעיר אש בשבת זו ובשבת שאחריו כל זמן שהוא מזיד בשבת ושגג במלאכה כגון שידע בכל יום שבת מהם שהוא שבת אבל אינו יודע שהבערה מן המלאכות הרי הוא חייב על כל אחת ואחת לדברי הכל ואין ר"ע שאל על זה לפי שימי שבת כאישים הרבה וגופים חלוקים וזה כמי שבא על עריות הרבה בשגגה אחת שהוא חייב על כל אחת ואחת לפי שהם גופים חלוקים כמו שביארנו פעמים רבות אע"פ שהבעילה מעשה אחת שאין בו שינוי והרי זה דומה לעושה מלאכה אחת בשבתות הרבה והוא שאמרנו שבתות כגופין דמיין אבל שאל ר"ע בשוגג בשבת ומזיד במלאכה כגון שידע שההבערה אסורה בשבת אלא ששגג בכל יום מאלו השבתות ולא ידע שהוא שבת הואיל ואין שם ידיעה בינתים ואע"פ שיש בין מלאכה למלאכה ז' ימים בשבת אחד מונין כל אותן שבתות כאחד הואיל והיה שוגג בשבת ויהיה דומה למי שהבעיר אש כל היום יום שבת שאינו חייב אלא אחת [או] (והוא) חייב על כל מלאכה ומלאכה ר"ל על ההבערה שהבעיר שבת זו ועל ההבערה שהבעיר שבת שניה ושלישית ורביעית והשיבו ר' אליעזר ואמר שהוא חייב על כל אחת ואחת ואע"פ שלא נתחדשה לו שום ידיעה ויהיו כל השבתות כשבת אחד ודומה לבא על הנדה שאע"פ שהיא גוף אחד חייב על כל בעילה ובעילה ואפי' אין בין בעילה לבעילה ידיעה לחלק לפיכך הואיל ומצינו שימים שבינתיים אע"פ שאין בהם ידיעה לחלק חייב על כל אחת ואחת בנדה כן יהא בשבת מק"ו וכבר ביארו בגמרא דומיא דימים שבינתים בנדה שיבעל ואח"כ תטהר ותטמא ותבעל שנייה ותהיה דומיא למה שזכרנו משגגת שבת וזדון מלאכות דומיא חזקה מאד ואינה הלכה אלא הואיל ואין שם ידיעה בינתים אינו חייב אלא אחת רוצה לומר על ההבערה מסכת כרתות פרק ד משנה א (א) ספק אכל חלב ספק לא אכל ואפילו אכל ספק כו' - הביא דומיות מן המאכלים והמעשים והבעילות ויבאר לך איך הוא לא הודע שחייב עליו אשם תלוי כשם שאם אכל חלב וחלב בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת כך על [לא] הודע שלהם אינו חייב אלא אשם אחד ואם היתה ידיעה בינתים כשם שהוא מביא חטאת על כל אחד ואחד כך מביא אשם תלוי על כל אחד:

ומה שאמר מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד ר"ל אם נתחדש לו ספק בינתים לפי שעל הספק (אין) מביאין אשם כשם שעל הידיעה (אין) מביאים חטאת דוגמת זה אכל חלב ונסתפק אחר אכילתו אם היה חלב טהור אם לאו ואח"כ אכל חלב ונסתפק גם כן אם הוא טהור או אסור הרי זה מביא אשם תלוי על כל חלב וחלב

מסכת כרתות פרק ד משנה ב (ב) כשם שאם אכל חלב וחלב בהעלם אחד אינו חייב כו'. חלב ונותר לפניו אכל אחד מהם ואין ידוע איזה מהם כו' - רבי אליעזר אומר חייב ממה נפשך לפי שעל איזה משני המעשים שעשה הוא חייב ור' יהושע אומר אשר חטא בה עד שיודע לו על מה חטא ואז יתחייב בקרבן חטאת ור' אליעזר אומר בה פרט למתעסק רוצה לומר שאין מגמתו וכוונתו לאותו מעשה על כל פנים אבל היתה כוונתו להתעסק ולשחוק ואין אצלו הפרש בין שיהא המעשה ההוא אותו שמתעסק בו או זולתו והוא פטור בשבת בלבד לפי שהעיקר האמיתי המתעסק בחלבים ובעריות חייב בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה ופירוש זה הוא כן שהאדם אם אכל דבר מהאיסורין או בא על אחד מן האיסורין דרך שחוק ומתעסק הרי הוא חייב ואם עשה מלאכה בשבת דרך שחוק פטור כמו שבארנו בשבת ואמר רבי יהודה שהוא פטור אצל ר' יהושע ואפי' מאשם לפי שנאמר על מי שחייב אשם תלוי ולא ידע פרט לזה שידע שחטא לפי שהמסופק אם חטא אם לא חטא הוא שמביא אשם תלוי אבל מי שודאי אצלו שחטא אלא שאינו מסיים חטאו אינו חייב אשם תלוי ולא ג"כ חטאת לפי שאינו יודע במה חטא ופסק ההלכה שהוא חייב באשם תלוי ואפילו על עשיית מלאכה בין השמשות כמו שזכר ת"ק והשמיענו מחלוקתם בחלב ונותר שאפשר לדעת באיזה מהם חטא וכן בעשה בין השמשות שא"א לו שיודע לעולם באיזה מהן חטאת כמו שבארתי פעמים שבין השמשות ספק מן היום ספק מן הלילה ואי אפשר לעמוד על אמיתת הדבר וכן באשתו נדה ואחותו שאפשר לדעת אחת משתיהן בודאי אע"פ שאינו אצלו ודאי אמר שבכל אלו ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע מחייב אשם תלוי מסכת כרתות פרק ד משנה ג (ג) ר' שמעון ור"ש שזורי אומרים לא נחלקו על דבר כו' - משם אחד כגון ב' נשים נדות עמו בבית או שתי אחיות ושגג באחת מהן ואין ידוע באיזו מהן שגג וכבר בארנו פעמים שמלאכת מחשבת אסרה תורה וכל זמן שנתכוין ללקט תאנים וליקט ענבים פטור בין לרבי יהושע בין לר"א ומה שאמר ר' יהודה ששניהם חולקים בזה הוא כפי מה שאני אומר לך והוא שר' יהודה אומר שאם נתכוין ללקט תאנים ואח"כ ענבים ונהפך לו וליקט ענבים ראשונה ואח"כ תאנים ר' אליעזר מחייב חטאת הואיל ולקט כל מה שחשב עליו ללקוט ור' יהושע פוטר הואיל ולא לקט כמו שחשב ותפס עליו ר' שמעון ואמר לו תמה אני אם יפטור בזה רבי יהושע ותפס רבי יהודה תימה שנית על זה ואמר למה אתם תמהים על רבי יהושע שהוא פוטר ורחמנא אומר אשר חטא בה א"כ למה נאמר אשר חטא בה השיבו ר' שמעון ואמר שאשר חטא בה לא בא אלא פרט למתעסק כגון שלא נתכוין ללקוט כל עיקר אבל נתעסק או נתכוין ללקוט תאנים בלבד ולקט ענבים חייב והלכה כרבי יהושע כמו שפירש אותו רבי יהודה ולפיכך פסק ההלכה שאפי' שגג בב' נשיו נדות שהם משם אחד חייב אשם תלוי לדעת רבי יהושע וחטאת לדעת ר"א והלכה בזה גם כן כר' יהושע מסכת כרתות פרק ה משנה א (א) אכל דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות בין טמאין בין כו' - ענין מה שאמר חייבין עליו ואין חייבין עליו הוא במי שאוכל ממנו כזית אם חייב כרת או אינו חייב אמרו בספרא כל דם לא תאכלו שומע אני אף דם מהלכי שתים דם ביצים דם דגים דם חגבים הכל בכלל ת"ל לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם איסור והיתר והם מין בשר אף כל שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם איסור והיתר והם מין בשר אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה מוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה אוציא דם ביצים שאין מין בשר אוציא דם דגים וחגבים שכולו היתר:

וענין מה שאמר על האדם והוא מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה לפי שבשעה שימות כל מה שיטמא בו טומאה חמורה מטמא ר"ל שהוא מטמא (אדם) במגע ובמשא אבל בהמה ועוף לפעמים מטמא טומאה חמורה והיא טומאת נבילה שמטמא במגע ובמשא וכן נבלת העוף הטהור מטמא בגדים בבית הבליעה כמו שנבאר בתחילת מסכת טהרות ומטמא ג"כ טומאה קלה והיא טומאת אוכלין שזכרנו אותן פעמים ועוד נבאר אותן ג"כ במסכת טהרות. ומה שאמר שכולו היתר לפי שאינן צריכין שחיטה ר"ל דגים וחגבים והואיל ונתאמת שדם האדם אין חייבין עליו כרת הרי מה שאמר במשנה זו דם הקזה ר"ל דם הקזת בעלי חיים שאסור דמו והגבילו שאין הנפש יוצאת בו והוא שיפסק מלצאת בקילוח כמו שיוצא בתחילת הקזה אלא מקלח קילוח ופוסק ולא יארע זה אלא כשיתמעט הדם בתכלית ולא ישאר ממנו בעורקים אלא שיעור מועט הטבע משתדל להחזיק בו ואינו יכול מפני שתשש הכח ונחלש וכל זמן שהטבע גובר ומשתדל מחזיק בו וכשיחלש וירפה מקלח ופוסק ולא יארע זה אלא קרוב למיתה והוא דומה לדם התמצית אבל כל הדם הניגר בקילוח הרי הוא דם שהנפש יוצאת בו זהו שאמרו עליו המאמר הזה איזהו דם שהנפש יוצאת בו כל שהוא מקלח ודע שדם האדם אע"פ שאין חייבין עליו כרת הרי הוא אסור ולא מותר לאכול לכתחילה והאוכלו [אינו] חייב מלקות וכן דם שקצים ורמשים אבל דם הלב ודם הטחול ודם הכליות ודם האיברים חייבים מלקות לפי שהוא בלא תעשה ואין בו כרת ומה שאמרו דם הלב ר"ל הדם הנמשך אל הלב בשעת שחיטת בעלי חיים אבל הדם שיש בלב עצמו חייבים עליו כרת לפי שהוא הדם האמתי ודע שעיקר בידינו דם השרץ כבשרו לענין טומאה וכבר זכרנו זה ועוד נבאר אותו במקומו מסדר טהרות וכן האוכל כזית מדם השרץ לוקה משום אוכל שרץ ולא משום אוכל דם אבל דם דגים וחגבים הרי הוא מותר לכתחילה ודם דג טמא אסור ואין לוקין עליו משום דם ולא משום שרץ המים ודע זה ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת כרתות פרק ה משנה ב (ב) רבי עקיבא מחייב על ספק מעילה אשם תלוי כו' - חכמים אומרים כל מה שחייב על שגגתו חטאת הוא שחייב על לא הודע שלו אשם תלוי והנהנה מן ההקדש בשגגה שחייב במעילה הואיל ואינו חייב אלא אשם ודאי על שגגתו לא יביא אשם תלוי על לא הודע אם נסתפק לו אם נהנה ואם לא נהנה ר' עקיבא אומר כל שחייב על שגגתו קרבן אפילו היה האשם אשם ודאי חייב על לא הודע שלו אשם תלוי ומה שאמר ואם ספק אין ר"ל שהוא אמר כדברים האלה אלא הרי הם דברי רבי טרפון שאומר אם היה לא הודע זה מכל וכל ועמד בספיקא אותו אשם יהיה אשם תלוי ואותם המעות נדבה:

ומה שאמר שממין שהוא מביא ביאר שאם בודאי אצלו שמעל חייב אשם ודאי והוא איל וכן אשם תלוי איל. ושניהם יחד ר"ל אשם ודאי ואשם תלוי קריבין בזכרי הכבשים כמו שביארנו בתחילת סדר זה והלכה כחכמים

מסכת כרתות פרק ה משנה ג (ג) אמר לו ר"ע נראים דבריך במעילה מעוטה הרי כו'. האשה שהביאה חטאת העוף ספק כו' - הרי זה מבואר לפי שהיא מן התורים או מן בני היונה תביא פרידה אחת לחטאת בין שהיא ספק נדה או זיבה או היתה יולדת ודאית מסכת כרתות פרק ה משנה ד (ד) חתיכה של חולין וחתיכה של קדש אכל אחת מהן כו' - כבר ידעת שר"ע מחייב בספק מעילות אשם תלוי וזה שאכל חתיכה של קודש כבר מעל שכבר נהנה מן ההקדש בשגגה ולפיכך חייב כל אחד משניהם אשם תלוי ורבי יוסי הוא ת"ק בעצמו ואין חולק עליו ר"ל שדעתו שאין חייב על ספק מעילה אשם תלוי וכן הלכה מסכת כרתות פרק ה משנה ו (ו) חתיכה של קדש וחתיכה של חלב אכל את אחת כו' - לא אמר ר"ע כאן כלום לפי שדין זה השוו בו דעתו ודעת חכמים לפי שחכמים חייבו אשם תלוי מחמת החלב לבדו והוא מחייב בזה מחמת החלב ומחמת הקדש לפי שהאשם תלוי אחד והוא צריך על שתי הספיקות יחד ורבי יוסי הוא מאמר ת"ק שאין מביאין שנים חטאת בשותפות ואשם בשותפות וכן הלכה מסכת כרתות פרק ה משנה ז (ז) חתיכה של חלב וחתיכה של חלב קודש אכל כו' - פשוט הוא כי מה שאמר ב' חטאות על מנת שיאכל שתים בשתי העלמות שכל זמן שלא תהא שם ידיעה בינתים חטאת אחת חייב כמו שנתבאר בשלישי ממסכתא זו ומה שאמר ר"ע זה אשם תלוי וזה אשם תלוי ר"ל מוסיף על החטאת שמביא משום אוכל חלב יביא אשם תלוי על ספק מעילה לפי שספק קודש אכל ספק חולין אכל וכבר ביארנו שדברי ר' עקיבא נדחין מסכת כרתות פרק ה משנה ח (ח) חתיכה של חלב וחתיכה של חלב נותר אכל כו' - זה אשם תלוי הוא מחמת לא הודע של נותר לפי שהנותר בכרת כמו שנתבאר פעמים וידוע שאיסור נותר חל על איסור חלב לפי שהוא איסור מוסיף כמו שביארנו בג' ממסכתא זו:

ומה שאמר ג"כ חייב ג' חטאות על מנת שתהא ידיעה בינתים אבל אם אכל שניהם יחד בהעלם אחד חייב ב' חטאות והטעם שמחמתו לא אמר עם הג' חטאות ואשם ודאי מצד המעילה הואיל ונהנה מן ההקדש מפני שהנותר על הרוב אין חתיכה ממנו שוה פרוטה מפני שהוא נפסד ואין מחייבין מעילה אלא למי שנהנה שוה פרוטה וכבר פסקו אותו בגמרא דלא אית ביה שוה פרוטה:
ומה שאמר ר' יוסי כל חטאת שהיא באה על חטא כגון שאר חטאות אבל חטאת יולדת שנים מביאים אותה וכבר ביארנו בתחילת מסכת זו שדבריו נדחים ואפילו במחוסר כפרה אין שנים מביאים חטאת בשותפות

מסכת כרתות פרק ו משנה א (א) המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא אם עד כו' - ור' מאיר אומר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה ולא מקדיש אלא על ספק וכשידע נסתלקה קדושה וחכ"א לב אדם חולה מן העונות ואע"פ שנסתפק בחטא הואיל והקדיש חלה קדושה עליו לפי שגמר בלבו להקדישו ולפיכך ירעה עד שיסתאב וימכר ומקריב בדמיו עולת נדבה והלכה כחכמים ואין הלכה כרבי אליעזר ולא כר' יוסי לפי שר"י אומר כלי שרת מקדשין את הפסול לקרב וכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכ"ז נדחה מסכת כרתות פרק ו משנה ב (ב) אשם ודאי אינו כן אם עד שלא נשחט יצא וירעה כו' - אמר שזה אשם ודאי כשנודע שלא חטא אינו בדין אשם תלוי וביאר המחלוקת שבין שניהן אח"כ אמר שדין שור הנסקל ג"כ כשנודע שאינו חייב מיתה אינו בדין אשם ודאי כשנודע שלא חטא וביאר מחלוקת שניהם אח"כ אמר שדין עגלה ערופה אם נודע ההורג אינו כמו דין שור הנסקל אם נודע שהוא פטור ופירוש דבריהם הכל מבואר ואין צריך פירוש מסכת כרתות פרק ו משנה ג (ג) רבי אליעזר אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום כו' - רבי אליעזר אומר הואיל ואנו רואין זה שמביא אשם תלוי וכשהוא ודאי אצלו שעשה מביא חטאת הרי היא ראיה שאשם זה לא כיפר שום עון לפיכך הוא ג"כ נדבה ומטעם זה רשאי אדם להתנדב אשם תלוי וחכ"א לא הטריח אותו הכתוב להביא אשם תלוי אלא לכפר על חטא שנסתפק בו ואפילו יהיה בקל וזו היא שמירה לו שתנוח דעתו ולא יעמוד במקום ספק ואינו נדבה. והלכה כחכמים מסכת כרתות פרק ו משנה ד (ד) חייבי חטאות ואשמות ודאי שעבר עליהן כו' - אמר קרא [מכל חטאתיכם] לפני ה' תטהרו אמרו חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר אבל איסורא דידע ביה אין יום הכיפורים מכפר ואמרו עוד בגמרא חייבי מלקות שעבר עליהם יום הכיפורים חייבין וזהו אמת כפי עיקר שהקדמנו מסכת כרתות פרק ו משנה ה (ה) האשה שיש עליה חטאת העוף ספק ועבר עליה יוה"כ כו' - כבר ידעת שיולדת מכלל מחוסרי כפרה והוא ענין מה שאמר מכשרתה לאכול בזבחים כמו שנתבאר בשני ממסכתא זו וכל זמן שנודע לה אחר מליקה שהיא ילדה בודאי הרי הוא גומר משום מצוי דמה והיא ג"כ אסרוה באכילה גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבא על הספק נאכלת וכל זמן שנודע לה שלא ילדה הרי זו אסורה בהנאה ולפיכך אמרו תקבר והוא מה שאמר עליה שעל ספק באתה מתחילתה כפרה ספיקה והלכה לה מסכת כרתות פרק ו משנה ו (ו) המפריש שתי סלעים לאשה ולקח בהן שתי אילים כו' - אשם מעילה אמר עליו הכתוב שהוא בערכך כסף שקלים ומיעוט הרבה שנים וכבר ביארנו בבכורות שהסלע הוא השקל הנזכר בתורה ולפיכך לא יהיה אשם מעילות פחות משתי סלעים וכן אשם גזילות לפי שנאמר בערכך כמו שנאמר באשם מעילות למדנו בג"ש וכן אשם שפחה חרופה צריך שיהא בכסף שקלים לפי שאמרה תורה עליו שהוא איל כמו שאשם גזילות ואשם מעילות איל וכתוב בסיפרא מרבה אני אשם שפחה חרופה שהוא איל ומוציא אני אשם נזיר ואשם מצורע שאינו איל לפי שכל אחד משניהם כבשה כמו שביארנו בתחילת ספר זה וכן אשם תלוי נאמר בו שהוא איל ונאמר גם כן עליו בערכך ולמדנו אותו בגזירה שוה מאשם מעילות שצריך להיות בשתי סלעים או יותר וצריך שתדע מה שאמרו בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול ואפילו הוקרו הכבשים אחר כן והיה שוה יותר על שני סלעים הרי הוא פסול לעולם הואיל ונדחה לפי שעיקר בידינו בעלי חיים נדחים ועיקר אחר דחוי מעיקרו לא הוי דחוי ולפיכך כשהוא בשעת הפרשה יפה סלע וחזר אח"כ יפה שתים כשר וזכור כל העקרים האלו ודע עניניהם לפי שהם מפתח לדברים רבים מן הענין הזה. ואשוב להשלים פי' ההלכה זו אחר כשהוא קונה בשתי סלעים שהפריש וכבר הם קדש שני אילים לאשם האחד מהם ראוי לאשם הרי השני אם נפל בו מום מביא בדמיו עולת נדבה כמו שביארנו בששי משקלים שמותר אשם לנדבה ומי שלקח בשתי סלעים שהפריש שני אילים לחולין כבר מעל בשתי סלעים של קודש וחייב להשיב בכדי מה שמעל וחומשו ומקריב אשם מעילות וכבר בארנו פעמים שהסלע ארבע דינרים והוא כבר מעל בשני סלעים וחייב לשלם עשרה דינרין להקדש ומקריב אשם מעילות ועשרה דינרין הן עשר זוזין לפי שזוז רביעית הסלע ג"כ ולפיכך אמר שכל זמן ששוה אחד משניהם שתי סלעים והאחד עשרה דינרין מביא אותו ששוה עשרה על מעילתו וחומשו והשוה שתי סלעים והוא אשם מעילות שנתחייב בו מפני שנשתמש באלו השני סלעים אחר כן אמר דין אחר והוא שאם לקח בשתי סלעים שהפריש שהיו קודש שני אילים אחד לאשם ואחד לחולין הרי כבר מעל בסלע מן הקדש אם היה של אשם יפה שתי סלעים מקריבו באשם שחייב שמחמתו הפריש ב' סלעים בתחילה והשני אם היה גם כן שוה שני סלעים שהוא הראוי לקרבן מקריבו על המעילה שנתחייב מחמת שנשתמש בסלע של הקדש ויביא סלע וחומש. וענין מה שאמר החומש שנתחייב לסלע והוא דינר כמו שבארתי לך פעמים כי מה שאמר רחמנא וחמישיתו שיהא הוא וחומשו חמשה והטעם שהכריחו בהלכה ראשונה שלא זכר (אלא) השה שמחמתו הפריש שתי סלעים אלא אמר שהשני אילים לוקחים אחד מהם במעילתו וחומשה והשני לשם מעילה לפי שמעל בכל הדמים מפני שבשתי סלעים לקח שני אילים לחולין וכבר ביאר הגמרא בכל זה והבן אותו מסכת כרתות פרק ו משנה ז (ז) המפריש חטאתו ומת לא יביאנה בנו אחריו כו' - מה שאמר לא יביאנה בנו אחריו אינו ר"ל שלא יקריבנה על אביו לפי שזה פשוט שחטאת שמתו בעליה תמות וכבר בארנו זה אבל רוצה לומר שלא יקריבנו בנו על חטאת עצמו מסכת כרתות פרק ו משנה ח (ח) מביאין מהקדש כשבה שעירה מהקדש שעירה כו'. הפריש לכשבה או לשעירה [כו'] [הפריש עוף] ונסתאב כו' - כבר נתבאר בשני ממסכתא זו שמכלל המביאין עולה ויורד מטומאת מקדש ושוגג בשבועת ביטוי והמשקר שבועת העדות והוא שמכונה בשמיעת הקול שנאמר ושמעה קול אלה והוא עד ואלו השלשה יביאו קרבן בדלי דלות ר"ל שחייב אם עשיר הוא כשבה או שעירה אחת ואם לא מצאה ידו יביא שתי תורים או שני בני יונה ואם לא מצאה ידו יביא עשירית האיפה קרבנותם של אלו כשבה או שעירה או עוף או סלת וכל זמן שהפריש מעות לקחת בהם אחת מאלו הארבעה קרבנות והעני יש לו להביא מאותן המעות קרבן שיהיה פחות ממנו מאלו הארבעה מינים ויהנה בנותר וכן אם הפריש מעות לקרבן עני והעשיר מוסיף עליו וכבר בארנו באיזה צד וראיות כל זה הוא מה שנאמר מחטאתו אשר חטא ללמדנו שמביא ממקצת הדבר שהפריש לחטאתו מה שמתכפר בו על חטאתו ואמר רחמנא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' אמרו אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו וזה מבואר מן התורה לפי שבהמה טמאה כבר ביאר אותה ואמר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך אחר כך אמר בפסולי המוקדשין והעמיד הבהמה לפני הכהן ולא אמר והעמיד אותה ולפיכך אמרו בסיפרא הבהמה נפדית ואין העופות והלבונה והעצים וכלי שרת נפדים מסכת כרתות פרק ו משנה ט (ט) רבי שמעון אומר כבשים קודמין לעזים בכל מקום כו' - כבר נתבאר בסוף פרק שני ממציעא שאם היה אביו תלמיד חכם אביו קודם לרבו ואפילו היה רבו מובהק רוצה לומר שרוב חכמתו ממנו והוא כוונתו במה שאמר כאן אם זכה הבן לפני הרב רוצה לומר שקבל ממנו רוב חכמתו:

ומה שאמר בכל מקומות רוצה לומר להשיב אבידה ולפדות ולהחיות ולפרוק מעליו כמו שנזכר במציעא והדומים לו מכל הדברים שיש בהם לבסוף נזק או תועלת רבו קודם והענין כולו מבואר:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת כריתות מסכת מעילה פרק א משנה א (א) קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן שחטן כו' - כבר נתבאר בחמישי מזבחים שקדשי קדשים שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון ושם נתבאר שהחטאת והאשם קדשי קדשים ואוכלים אותם הכהנים ומן העיקרים שבידינו גם כן בקדשים שמתו יצאו ידי מעילה דבר תורה ולפיכך שמא יעלה על דעתנו שהואיל ששינה מקום שחיטתן וכבר נפסלו תחשב כנבלה ולא יתחייב עליו מעילה בא ללמד שחייב עליו מעילה דבר תורה ואע"פ שאירעו בשחיטתן הפסולין האלו ואני צריך לבאר לך שכל מקום שאומר מועלין כוונתן שהנהנה מאותו דבר חייב קרבן מעילה ובכל מקום שאומרים אין מועלין כוונתו שהנהנה ממנו ואפילו יותר משוה פרוטה אינו חייב קרבן מעילה ובכל מקום שנאמר לא נהנין ולא מועלין עניינו שאינו מותר ליהנות מאותו דבר להדיוט והנהנה אין חייב קרבן מעילה אחר כך א"ר יהושע הכלל הזה והביא דוגמא עליו החטאת הוא דבר אמתי ומה שאמר ושקבלו פסולין וזרקו את דמה רוצה לומר השני דברים ביחד ואין דומה למה שאמר ושנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה שר"ל או חוץ למקומה לפי שכל זמן שקבלו פסולין וזרקו פסולין וחזרו הכשרין וקבלו השאר וזרקוהו כשרין הרי זו זריקה שהיא מתרת אותו לאכילת הכהנים ואין חייבין עליהן מעילה כמו שהקדמנו מסכת מעילה פרק א משנה ב (ב) בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים כו' - ר"ע אומר זריקה מועלת ליוצא ואע"פ שהוא פסול שהזריקה התירה אותה לכהנים ולפיכך אין מועלין בו ור"א אומר אין זריקה מועלת ביוצא והרי הוא לא הותר לכהנים ולפיכך מועלין בו ודברי ר"ע הם אם יצא מקצת בשר אבל אם יצא הבשר כולו או יצא הדם מודה לר"א שאין זריקה מועלת ואין מועלין באותו בשר לפי שלא הותר לכהנים כלל והביא ראיה רבי עקיבא על מקצת בשר שיצא מן מפריש שתי חטאות ודין זה הוא בשתי חטאות על מנת שישחט שתיהן בבת אחת לפיכך אם רצה מזו זורק רצה מזו זורק אבל זה אחר זה אין דמה מועיל לבשר חבירתה לפיכך אמר ר"ע כמו שדמה פוטר בשר חבירתה מן המעילה אע"פ שאין חבירתה ראויה לאכילה כמו שנתבאר בתמורה כן הוא פוטר מקצת בשרה היוצא ואע"פ שאין ראוי לאכילה ונותר ופיגול וטמא כבר נתבאר כל אחד מהם בשלישי ובאחרון ממסכת זבחים והלכה כר' עקיבא מסכת מעילה פרק א משנה ג (ג) אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים כו' - דע שקודשי קודשים מועלין בהם עד שיזרק הדם וכשנזרק הדם אין מועלין בבשר לפי שהותר לכהנים כמו שביארנו וקדשים (קדשים) קלים הם בהיפך והוא שהאימורים שלהם אין מועלין בהם עד שיזרק הדם ואז מועלין באימורים ועוד יתבאר זה בסוף פרק זה וכבר ידעת שרבי אליעזר אומר אין זריקה מועלת ביוצא ור' עקיבא אומר זריקה מועלת ביוצא ולפי זה אמר רבי אליעזר אין מועלין בהם לפי שהזריקה שמחמתו מועלין באימורי קדשים קלים לא תועיל לה משהיא יוצאת ורבי עקיבא אומר מועלין בהם הואיל ונזרק הדם אע"פ שהיא יוצאת לפי שזריקה מועלת ביוצא והשמיענו מחלוקת שניהם בבשר קדשי קדשים ובאימורי קדשים קלים לפי שאילו השמיענו מחלוקת שניהם בתחילה בלבד אמרנו שמא בכאן אומר רבי אליעזר אין זריקה מועלת ביוצא לפי שיש בזה חומרא שחייב מעילה אבל באימורי קדשים קלים [עי' הצריכותא בגמ' וכאן משובש וחסר] אמרנו כאן אמר ר' עקיבא זריקה מועלת ביוצא הרי יש שם קולא לפי שהוא פוטר אותם מן המעילה ומודה ר' אליעזר שאין מועל לפיכך הודיענו התנא שרבי עקיבא אומר זריקה מועלת בין להקל בין להחמיר והלכה כרבי עקיבא מסכת מעילה פרק א משנה ד (ד) מעשה דמים בקדשי קדשים להקל ולהחמיר כו' - הקולא שהוא פוטר הבשר מן המעילה אחר הזריקה והחומרא שהוא מעמיד האימורים למעילה כמו שהיו ומפני שהבשר נאכל לכהנים נפטר מן המעילה ואין חיוב מעילה בדבר שמותר לאוכלו לפי שקודשי קודשים הנאמרין כאן הן החטאת והאשם שאוכלין אותן הכהנים אבל העולה מועלין בבשרה ואפי' לאחר זריקה כמו שנתבאר בפרק שאחר זה ומה שאמר על זה ועל זה ר"ל בין לפני זריקה בין לאחר זריקה חייבין עליהן משום פיגול אם נפגלו בשחיטה או אחריה כמו שנתבאר בשני מזבחים וכן משום נותר אם היו נותר ומשום טמא אם אכל אותה טמא וכשתבין מה שביארנו בשני מזבחים תדע שאי אפשר להיות הדבר האחד בעצמו פיגול ונותר רק יהיה אחד משניהם לפי שהנותר הוא בשר זבח כשר כשנותר לאחר זמן אכילתו כמו שביארנו שם והבן זה מאד מסכת מעילה פרק ב משנה א (א) חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה כו' - כבר בארנו שענין הכשר הוא ההכנה ולפיכך מה שאמר כאן הוכשרה עניינו שהיא מוכנת ומזומנת להפסל מטבול יום לפי שבשר קדשים שנוגע בהם טבול יום פסולין וזהו טבול יום שטבל ולא העריב שמשו או מחוסר כיפורים וכבר ביארנו בשני מכריתות מחוסרי כפרה הרי הן מופסלין ואין מותר לאוכלן ועוד יתפרש הפסול מן הטמא במקומו במסכת טהרות אחר כך אמר ובלינה רוצה לומר שלנה אחר שנשחטה נפסלת ומה שאמר הוזה דמה חייבין עליה משום פיגול אין עניינו שיהא אפשר שתהא פיגול אחר ההזיה שזה אי אפשר כשתעיין ענין הפיגול כמו שביארנו אותו בשני מזבחים אבל אנו אומרים אי אפשר שיגמר בהם דין הפיגול ויהיה האוכל ממנו חייב משום פיגול אלא אחר הזית הדם לפי שמתנאי הפיגול שיקרב המתיר כמצותו כמו שנתבאר בששי מזבחים וכן אחר ההזייה אפשר שיהיה נותר אם היא חטאת כשרה וראויה לאחר זמנה תהיה נותר אבל קודם ההזייה תהא פסולה בלינה בלבד לא בנותר וכן אחר ההזייה הוא שאם אכל ממנה טמא חייב כרת אבל קודם הזייה לא אחר כך אמר ואין בה מעילה לפי שאין בחטאת העוף אימורים רק כולה לכהנים כבשר חטאת כפי מה שהקדמנו שאחר זריקה אין מועלין בו ודע זה שביארנו כאן והבן אותו בכל הפרק הזה כדי שלא נצטרך לשנות הפירוש הזה בכל הלכה והלכה וכן הבן כי כל מה שכתבנו בפרק הזה הכשר רוצה לומר הכנה לדברים שעתידים לזכור אותם לא ענין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום ודע זה ואל יטעך שיתוף הענין מסכת מעילה פרק ב משנה ב (ב) עולת העוף מועלין בה משהוקדשה נמלקה כו' - עולת העוף אין לכהנים בה כלום רק כולה כליל לאישים ולפיכך מועלין בה וכבר ידעת כי היא צריכה מיצוי שנאמר ונמצא דמו מסכת מעילה פרק ב משנה ג (ג) פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מועלין כו' - שיותך גזור מן נתוך רוצה לומר עד שיעשה הבשר חלול ויתהפכו חלקיו באש עד שידמה לספוג הים והענין הזה יהיה בבשר אחר שישרף לגמרי מסכת מעילה פרק ב משנה ד (ד) העולה מועלין בה משהוקדשה נשחטה כו' - כבר ידעת שדבר תורה בעור העולה שהוא לכהן ולפיכך אין מועלין בעורות. אחר כך אמר מועלין בבשרה כל זמן שהוא נשרף על גבי המזבח וכשמרימין כל אפר מעל גבי המזבח ומשליכין אותו בבית הדשן אין מועלין בו שכבר נעשית מצותו כמו שיתבאר מסכת מעילה פרק ב משנה ה (ה) חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מועלין בהן כו' - אלו שזכר בכאן בקדשי קדשים הן כמו שביארנו בחמישי מזבחים וכבר הקדמנו בפרק שלפני זה שקדשי קדשים אחר זריקת דמים אין מועלין בבשרם ושם נתבאר גם כן שזבחי שלמי צבור אוכלין אותם הכהנים ולפיכך אין מועלין בבשרם כמו החטאת והאשם מסכת מעילה פרק ב משנה ו (ו) שתי הלחם מועלין בהן משהוקדשו כו' - כבר בארנו במנחות ששתי הלחם אוכלים אותם הכהנים ולפיכך אין בהם מעילה וכבר נתבאר בב' ממנחות היאך מתפגל שתי הלחם ולחם הפנים ונתבאר בי"א ממנו ששתי הלחם ולחם הפנים יעמוד ימים ואח"כ יאכל ולפיכך לא זכר כאן לינה מסכת מעילה פרק ב משנה ח (ח) המנחות מועלין בהם משהוקדשו קדשי כו' - כבר בארנו במנחות והוא ענין מפורסם שקומץ המנחה דומה לאימורי הקדשים [עי' תוספות חדשים] ושיירי מנחה הנאכלת (דומה לאימורי הקודשים ושיירי המנחה שאינה נאכלת) דומה לבשר קדשי קדשים והם של כהנים ולפיכך אין מועלין בו מסכת מעילה פרק ב משנה ט (ט) הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים וכו' - כל אלו שמנה הם לאישים והם בעצמן הם המתירין לזולתן ויש מהם שאין לו מתירין ולפיכך מועלין בהם משקדשו בכלי שרת עד שיצאו לבית הדשן כמו שביאר בהקומץ ולא יתחייב עליהן בדין פיגול לפי העקרים שבארנו ופירשנו ברביעי מזבחים כשתעיין אותו שמה אבל דין טמא ונותר חייב שנאמר כל איש אשר יקריב מכם ואמרו בכל הקדשים הכתוב מדבר וכבר נתבאר בי"ג מזבחים שאין חייב כרת אלא טמא שאכל את הקדש. ומה שאמר כאן אשר יקרב ר"ל שכל זמן שאכל בטומאה הדבר שהוא ראוי ליקרב והוא משיקדיש בכלי אז יתחייב וכבר נתבאר בסוף חגיגה שמחוסר כיפורים צריך טבילה לקדש כל קדש מסכת מעילה פרק ג משנה ב (ב) המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין כו' - מה שאמר מפני שהם ראויים להביא בכולן שלמים הוא הטעם במה שאמר לא מועלין לפי שהשלמים קדשים קלים הם וכבר נתבאר שקדשים קלים אין בהם מעילה אלא אחר זריקת דמים וכבר זכרנו לך פעמים ענין קרבנות נזיר ומה הן וכל דיניהן מסכת מעילה פרק ג משנה ג (ג) רבי שמעון אומר הדם קל בתחילתו וחמור כו' - כבר הקדמנו בשמיני מחולין שהדם אין מועלין בו שנאמר ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר ואמרו חכמים לכפרה נתתיו ולא למעילה ואמרו כי הדם הוא בנפש יכפר לפני כפרה כלאחר כפרה מה לאחר כפרה אין בו מעילה לפי העיקר שהקדמנו שדבר שנעשית מצותו אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה הנה התבאר לך שאין הלכה כר"ש שאמר יש בו מעילה לאחר כפרה וכבר בארנו בסוכה ששיתין הם שני נקבים במזבח שמתמצין מהם ייני הנסכים מסכת מעילה פרק ג משנה ד (ד) דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא כו'. ר"ש אומר תורים שלא הגיע זמנן מועלין כו' - כבר ידעת שדישון הוא האפר ודישון המנורה קצות הפתילות השרוף שנשרף מהם ואר"ש תורים שלא הגיע זמנן הואיל והם ראויים ליקרב לאחר זמן מועלין בהם וחכמים אומרים הואיל ואינם ראויים עכשיו ליקרב לא מועלין ולא נהנין ואין הלכה כר' שמעון מסכת מעילה פרק ג משנה ה (ה) חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא כו' - זה יהיה כשמקדיש העוף הזה או הבהמה הזו למזבח קדושת הגוף כגון שתהא עולת עוף או בהמת שלמים אבל אם הקדישן למזבח קדושת דמים כגון שיאמר דמי העוף הזה או דמי הבהמה זו הקדש שנקריב ממנה קרבן פלוני הרי זה מועלין בהן ובגידוליהן מסכת מעילה פרק ג משנה ו (ו) כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית לבדק הבית כו' - כבר ידעת שמעשר בהמה הקדש ולפיכך אם היתה נקבה מועלים בחלבה. ומה שאמר ואחרים מתנדבים כן הוא שינדב המתנדב חלב להניק ולד המעושרות או ולד המוקדשים לפי שאינו מותר לינק חלבה לפי שנתנו אותו כאילו הוא עבודה וגיזה שאינו מותר בקדשים כמו שנתבאר בבכורות אפילו התנו הפועלים על ההקדש במזונותיהם הרי הם לא יאכלו גרוגרות של הקדש אבל נותן להם ההקדש דמי מזונות וכן אם דש כרשיני הקדש חייב לחסום הפרה בשעת הדישה וימנע מלאכול מהם שנאמר לא תחסום שור בדישו רוצה לומר בדייש שראוי לו לשור הוא שלא תחסום אבל בדייש של הקדש שהוא אסור עליו חסום מסכת מעילה פרק ג משנה ז (ז) שרשי אילן של הדיוט באין בשל הקדש ושל כו' - כשיהיה בין אילן של הדיוט ובין שדה ההקדש שש עשרה אמה או פחות מזה לא נהנין ולא מועלין באותן שרשים הבאין בשדה הקדש אבל אם היה בין שניהם יותר משש עשרה אמה מועלין בהם שאינן נחשבים מן האילן אותם השרשים אלא מכלל הדברים שהם בשדה הקדש ואם היה אילן של הקדש ויש בינו ובין שדה של הדיוט שש עשרה אמה או פחות מזה מועלין באותן שרשים הבאין בשדה ההדיוט לפי שהם מכלל האילן ואם יש ביניהם יותר לא נהנין ולא מועלין:

ומה שאמר המים שבכד של זהב רומז אל המים שמנסכים על גבי המזבח בחג הסוכות כמו שביארנו ברביעי מסוכה ואומר שאינו נמנה בכלל הנסכים ומועלין בו עד שיתנו לצלוחית של זהב וכשצומחת ערבה בשדה הקדש הואיל ואינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר לא נהנין ולא מועלין לדברי הכל ומה שאמר ר' אליעזר ברבי צדוק (איני מודה) שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו הוא שמצות לאו ליהנות ניתנו וזה הדבר אמיתי ואע"פ שדעת רבי אליעזר שמותר ליהנות ממנה אינה הלכה

מסכת מעילה פרק ג משנה ח (ח) קן שבראש האילן של הקדש לא נהנין כו'. הגזברים שלקחו את העצים מועלין בעצים כו' - ידוע הוא שהאשירה אסורה בהנאה כמו שהתבאר בשלישי מעכו"ם והמאמר בהלכה זו אינו אלא בקן עצמו שבנאו העוף בעצים ועשבים שמביא ממקום אחר ולפיכך לא נהנין ולא מועלין כשהוא בשל הקדש אבל באשרה מותר ליקח אותו הקן מראש האשירה:

ומה שאמר יתיז בקנה ר"ל שיניס האפרוחים ואז יקח אותם ודע שהביצים שבקן וכן האפרוחים שצריכים לאמן אסורין בין באילן של הקדש בין באשירה. ותרגום יעד חורשא ולפיכך המקדיש את החורש מועלין בכולן ר"ל בכל האילנות וזולתם וקנים שבראש האילנות ותרגום ואכות אותו טחון ושפית יתיה בשפינא ואותן הקליפות הדקות והנסורות שנוסרים מן העץ כשמחליקין ומיישרים אותו נקרא שפוי. ונמיה הם החלקים הקשים שיש בעצים הניתזין בשעת הניגור והחלק שמנגרין ומחליקין אותו ישאר מקומן כמין גומא בעץ ומקצת הנוסחאות נוייה והענין אחד לפי שאותן החלקין דומה לנווה עומדת בפני עצמה בתוך העץ ומה שאמר מועלין בעצים ר"ל קצות העצים קטנים שחותכין אותן במגירה בשעה שמתקנין אותם

מסכת מעילה פרק ד משנה א (א) קודשי המזבח מצטרפין זה עם זה למעילה כו' - כשתבין כל מה שהקדמנו במסכת זו יהיה כל המאמר הזה מבואר ומפורסם ואינו צריך פירוש כל כך הוא מבואר מסכת מעילה פרק ד משנה ב (ב) חמשה דברים בעולה מצטרפין זה עם זה כו'. התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר כו' - כבר בארנו בתחילת מנחות שעולה ושלמים טעונים נסכים והנסכים מן היין והסולת והשמן ושלמי תודה טעונין לחם וכבר נתבאר בזה המסכתא שבשר העולה מועלים בו כל זמן שנהנה בשוה פרוטה משום דבר מכל אלו החמשה דברים מקרבן עולה חייב במעילה ואם אכל מכולם כזית אם היה פיגול או נותר או שהיה טמא חייב וכן ששה שבתודה מצטרפין לענין פיגול והנותר והטמא ר"ל הראוים להתפגל מהן לא לענין מעילה לפי שהתודה קדשים קלים כמו שנתבאר בזבחים וכבר הקדמנו בתחילת מסכתא זו שקדשים קלים אין מועלין בבשרן כלל וגם כן בלחם תודה אין מועלין בו לפי שהוא דומה לבשר ואוכלין כיוצא בו כמו שנתבאר בזבחים ובמנחות ובתחילת פרק שני ממסכת ערלה שביאר כי אלו הדברים שמנינו כאן עולים באחד ומאה אם נפלו בפחות מזה יהיה הכל מדומע והוא ענין מה שאמר לאסור ושם ביאר שהבכורים נקראו תרומה ועליהם נאמר ותרומת ידך ודבר תורה בחלה שנאמר חלה תרימו תרומה ולפי שנקראו כלם תרומה חייבין על המחובר מהן חומש כמו על התרומה כמו שביארנו בששי מתרומות ובשני מבכורים מסכת מעילה פרק ד משנה ג (ג) כל הפיגולין מצטרפין זה עם זה כל הנותרין כו'. כל הנבלות מצטרפות זו עם זו כו'. דם השרץ ובשרו מצטרפין כלל אמר רבי כו' - כשיגמור שיעור כזית מפיגולין הרבה ר"ל מעולה ומחטאת ומאשם ומשאר קדשים קלים יצטרף הכל וחייבין עליו כרת וכן הנותר וכן אם נגמר כזית בשר נבילה ואפילו ממינים הרבה הרי הוא מטמא טומאת נבלה אבל לענין אכילת נבלה אינה מצטרפת נבלת בהמה טהורה לנבלת בהמה טמאה עד שיאכל מאחד משתיהם כזית ואז ילקה משום נבילה וכן שמונה שרצים כשיתחבר מכולם כעדשה מטמא טומאת שרץ ועיקר בידינו דם השרץ כבשרו וכבר זכרנו פעמים וסמכו אותו בסיפרא למה שנאמר וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ אמרו לרבות דם השרץ שיהא מטמא כבשרו ומן הראוי שתדע שבשר השרצים האוכל ממנו אחר מותם בכעדשה לוקה והוא מה שאמרו מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה אבל אם חתך השרץ חי ואכלו ואפילו חתך אבר שלם ואכלו אינו לוקה עד שיהא בו כזית וכן אם אכל מן השרץ אחר מותו אבר שלם פחות מכעדשה אינו לוקה ואע"פ שהוא מטמא כמו שיתבאר בתחילת אהלות לפי שהעיקר אצלינו איברים יש להם שיעור לטומאה אבל לא לאכילה: כלל א"ר יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין זה עם זה טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו לא טומאתו ולא שיעורו אינן מצטרפין זה עם זה הכלל הזה אמת וטומאתו ולא שיעורו כמו בשר המת ורקב שלו לפי שכל אחד משתיהן מטמא במגע ובמשא ובאהל אבל שיעור בשרו כזית ושיעור רקב שלו מלא חפניו כמו שנבאר בשני מאהלות ושיעורו ולא טומאתו כמו בשר נבילה ובשר המת כל אחד משניהם שיעורו בכזית אבל נבילה מטמא במגע ובמשא טומאת ערב ובשר המת מטמא באהל טומאת שבעה לא טומאתו ולא שיעורו כמו בשר נבילה ובשר שרץ [צ"ל לפי שנבילה בכזית כו'] (לפי שפיגולן נבילה) בכזית ומטמא במשא ושיעור שרץ כעדשה ואינו מטמא במשא וכבר זכרנו כל אלו העיקרים פעמים ועוד יתבאר לגמרי במקומותם מטהרות ויהיה סדר דברי ר' יהושע כן שכל זמן שישתנה דין הטומאה ושיעורה אינם מצטרפין וכן אם השוו בדין ונשתנו בשיעור וכן אם השוו בשיעור ונשתנו בדין מסכת מעילה פרק ד משנה ד (ד) הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה כו'. האוכל שנטמא באב הטומאה כו' - כבר בארנו פעמים שאוכלים טמאים אינם מטמאין אחרים עד שיהיו כביצה ובתחילת פסחים ביארנו שאוכל שנטמא באב הטומאה נקרא ראשון ונטמא בולד הטומאה נקרא שני ושם ביארנו ששני אם נגע באוכל מטמאו ונקרא שלישי וראשון ג"כ מטמא אותו אוכל אע"פ שיעשה אותו שני לפי שטומאת אוכלין מדרבנן כמו שביארנו שם אמרנו שמצטרף הראשון והשני וכשישלים משניהם יחד כביצה ויגע בו אוכל אחר הרי זה מטמאו וישוב שלישי לטומאה והבן זה מסכת מעילה פרק ד משנה ה (ה) כל האוכלים מצטרפין לפסול את הגויה כו' - פעמים שאוכל אוכלים טמאים אם יש מהם כחצי פרס והוא כביצה ומחצה נפסלה גויתו וצריך טבילה ואז יגע בתרומה וכל זמן שיגע בתרומה קודם הטבילה פוסלה וכן נתבאר בשבת שהמוציא אוכלין שיעורן כגרוגרת וכן נתבאר בעירובין ששיעור עירובי תחומין מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד והוא שיעור ששה ביצים ונתבאר בכיפורים שאוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה והשותה מלא לוגמא חייב כרת וכבר זכרנו בשלישי מכתובות ועוד יתבאר במקומות מטהרות שהשותה רביעית ממשקים טמאים נפסלת גויתו והוא ג"כ פוסל את התרומה עד שיטהר ולפיכך אמר כאן שכל המאכלות מצטרפין קצתם לקצתם להשלים מהם איזה שיעור שנזדמן מאלו השיעורים כדי שיתחייב באותו הדין וכל המשקין מצטרפין גם כן על דרך זה מסכת מעילה פרק ד משנה ו (ו) הערלה וכלאי הכרם מצטרפין כו'. הבגד והשק השק והעור כו' - ערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים וכשיצטרף מהם חלק כל שהוא ויפול באחד ומאתים יעלה ובפחות מזה יאסר הכל כמו שביארנו בשני מערלה ושם ביארנו גם כן מחלוקת רבי שמעון שדבריו נדחים ועוד במסכת כלים שהבגד אם היה בו שלשה טפחים על שלשה טפחים או יותר אז יטמא במדרס הזב. והשק והוא אריגת שער עד שיהא בו ארבעה על ארבעה או יותר. והעור חמשה על חמשה והמפץ הוא העבה מאריגת הצמר שעושין ממנו משואות הסחורה עד שיהא בו ששה על ששה. אח"כ אמר מצטרפין קצתם לקצתם אבל בדרך שנתבאר שם והוא שיהיה ה' מן המפץ ואחד מן העור או ד' מן העור ואחד מן השק או שלשה מן השק ואחד מן הבגד ולפי שמצינו אלו שמצטרפין להטמא במדרס הזב ואע"פ ששיעורם אינו שוה והוא שלא כפי הכלל הנזכר ביאר ר"ש טעם זה ואמר שהטעם שמחמתו מצטרפים לפי שיש בכולם ענין אחד שכוללם והוא שכל אחד מאלו יטמא במושב הזב ולפי שכל אחד בפני עצמו יטמא מושב מצטרפים טומאת מושב. וענין זה בקצרה הוא שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאים לא בדברים שמתטמאים ולענין זה נתכוין כאן כשזכר הבגד והשק והעור על הכוונה הזאת וכדי שלא תטעה אותך ההלכה ותדמה שהכלל שאמר רבי יהושע אינו כולל אלא הרי הוא כולל כמו שביארנו מסכת מעילה פרק ה משנה א (א) הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש אף על פי שלא כו' - ר' עקיבא חולק על הדבר שראוי לפגום מעצמו אלא שנהנה בו הנאה שאין בה פגם וזה במתכוין שילבש בגד הקדש אמצעי שהרי נתקשט בו ונהנה בשוה פרוטה ולפי שלבש אותו בסוף בגדיו לא הגיעו לכלוך לא מגופו ולא פגם ור' עקיבא מחייב הואיל ולכך נתכוין להנאה זו שלא יפגם. וחכמים אומרים הואיל ודרך הבגדים שיבלו ויאבדו לא מעל עד שיפגום. וידוע שהזהב המזוקק לא יחסר ממנו דבר מורגש ואפילו במאות השנים כל שכן בזמן מועט. ופי' קטלא ענק והוא לולאות של זהב שנותנים אותם בחוט ותולין אותו בצואר וכל זמן שילבש בגד על בשרו או ממעל לבגדיו או יחתוך בקרדום כמו שזכר לא מעל עד שיפגום ואפי' ר"ע מודה ובחטאת הזאת היא בעלת מום שאינה קריבה בעצמה אלא היא עומדת לימכר כמו שנקדם ביאורו בתמורה ולפיכך לא מעל עד שיפגום אבל אם היתה תמימה כיון שנהנה מעל לפי שדומה לכוס של זהב שאינו נפגם לפי שכל מה שנפחת ממנה מן הצמר אינו מרחיק אותה מן הקרבן וכמות שהיתה מתחילה היא עכשיו וזהו ענין מה שאמרו אי בבהמה [צ"ל תמימה] (טמאה) היינו כוס של זהב ואין הלכה כרבי עקיבא מסכת מעילה פרק ה משנה ב (ב) נהנה בכחצי פרוטה ופגם מבחצי פרוטה כו' - דוגמא זה כגון שקרע קצת מבגד הקדש ונותן אותה חתיכה שקרע בבגדו ולבש אותו ונתקשט בו ונהנה בשוה פרוטה בתכשיטו ולא פגם בחתיכה שום דבר אבל פגם בבגד הקדש שקרע ממנו בשוה פרוטה הרי זה נהנה ופגם אבל הדבר שפגם לא נהנה באותו הפגם עצמו ואנו צריכים שתהא הנאה ופגם בדבר אחד אם הוא דבר שיש בו פגם כמו שהקדמנו כגון האוכל שום דבר מן ההקדש ויהיה מה שאכל שוה פרוטה שהרי זה נהנה ופגם בדבר אחד והביא ראיה לדין זה ממה שנאמר במועל חטא ובאוכל תרומה בשגגה חטא אמרו מה חטא האמור (במעילה) [צ"ל בתרומה] פוגם ונהנה ובמה שפגם נהנה אף חטא האמור (באוכל תרומה) [צ"ל במעילה] פגם ונהנה ובמה שפגם נהנה מסכת מעילה פרק ה משנה ג (ג) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי כו' - הואיל ומעל הראשון כבר חלל אותו הקדש כמו שנתבאר בשני מקידושין ולפיכך הנהנה באותו דבר אחריו לא מעל ומה שיש בין תנא קמא ורבי הוא קדשי מזבח שנפל בהן מום רבי אומר אם עבר ושחטן יקברו ואין להם פדיון ולפיכך יש להם מועל אחר מועל ר"ל בבעלי מומים אלא כיון שנהנה ופגם מעל כמו שהקדמנו בפרק הזה והנהנה באותה בהמה אחריו גם כן מעל ואין הלכה כרבי מסכת מעילה פרק ה משנה ד (ד) נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל כו' - כשנטל אבן או קורה של הקדש אע"פ שפגם לפי שכבר חסר מן ההקדש הדבר ההוא לא מעל עד שיהנה כפי העיקר הנזכר וכשיתן אותן לחבירו כבר נהנה ומעל וזה שאמרנו חבירו לא מעל ע"מ שיהיה אותו החבר ההוא הגזבר שהיתה תחת ממשלתו וידו האבן הזאת או הקורה ולפיכך לא מעל לפי שתחת ידו היתה תחילה קודם שיתננה לו ותחת ידו נשארה אחר שנתנה לו ולא הגיעתו הנאה אבל הנוטל שום דבר מן ההקדש ונתנו לחבירו שניהם מעלו לפי שכל אחד משניהם נהנה ופגם זה נהנה בנתינת המתנה בטובת הנאה שבאה לו וזה נהנה בקבלתה. ומה שאמר בנאה לתוך ביתו אין הענין שיבנה אותה באמת לפי שהוא מעל בלי ספק שכבר נהנה במה שהוסיף בבנין אותו אבן ר"ל שנתן אותה דרך ארעי על לול שיש בגג הבית או שסתם בה חלון באחד הכותלים שהרי לא הגיעתו הנאה עד שיתיישב ויהנה בו כשתמנע ממנו החמה והאויר ובלן הוא בעל המרחץ וההנאה שהגיעתו והוא שיכנס למרחץ כל זמן שירצה ולא ימנענו והיקש כפי אלו העניינים והדומים להם מסכת מעילה פרק ה משנה ה (ה) אכילתו ואכילת חבירו הנייתו והניית חבירו כו' - אמרו בסיפרא אכל היום ואכל למחר ואפילו לזמן מרובה בהעלם אחד תלמוד לומר תמעול מעל מכל מקום ונאמר ג"כ מנין לאכילתו ואכילת חבירו הנאתו והנאת חבירו ואפילו מכאן לשלש שנים תלמוד לומר תמעול מעל מ"מ. וענין מה שאמר אכילתו ואכילת חבירו שיאכל הוא ויאכל חבירו או נהנה הוא עצמו בשום דבר ויהנה חבירו בדבר כגון שיכבד אותו ויעשה עמו חסד שהכל מצטרף וכשישלם ממנה שוה פרוטה כפי התנאים הנזכרים מעל וכל זה מבואר מאשר הקדמנו מסכת מעילה פרק ו משנה א (א) השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל כו'. אמר לו הבא לי מן החלון או מגלוסקמא והביא לו כו' - אף על פי שעיקר בידינו אין שליח לדבר עבירה אבל במעילה אם שגג בעל הבית וצוה השליח להטפל בנכסי ההקדש ונטפל השליח כמו שצווה והוא לא ידע גם כן ולא שינה שום דבר מכל מה שנצטוה הרי בעל הבית מעל הואיל והוא ציוהו סמך זה למה שנאמר ואשמה הנפש ההיא רומז אל מי ששגג תחילה ודמה שזה חולין וצוה להטפל בו:

ומה שאמר והוא אומר טלו שתים על מנת שיאמר השליח טלו מדעתי שתים שיעלה על הדעת שאמרו מדעתי עיקר השליחות מכל וכל ולא ימעול בעל הבית למדנו שהוא מועל הואיל ועשה מצותו ויותר ואם לא אמר מדעתי לא מעל השליח לפי שהוא מוסיף על שליחותו ולא גורע ממנה:
ומה שאמר אף על פי שאמר בעל הבית רצה ללמדינו שהעיקר הידוע בידינו והוא דברים שבלב אינם דברים פשוטים גם כן לענין מעילה. וגלוסקמא שק קטן או הדומה לו

מסכת מעילה פרק ו משנה ב (ב) שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותו כו' - אלו אע"פ שאין להם שליחות בכל הדברים לענין מעילה הואיל ונעשה שליחותו מועל יהיה השליח מי שיהיה וכבר ביארנו שהמעילה אין מזיד חייב בה לפי שעונו גדול מלכפר בתשלומים וקרבן אבל חייב בה שוגג כמו שנתבאר בתורה. ומ"ש ונזכר ר"ל נזכר בעל הבית והשליח כאחד אבל כל זמן שנזכר בעל הבית ולא נזכר שליח השליח מעל ולפי שידעו שניהם יחד קודם שתגיע הפרוטה ליד החנוני דרך משל נפטרו מן המעילה והחנוני שוגג לפי שלא ידע שהיא קודש וכשמשתמש באותה פרוטה אז ימעול כמו שביארנו בפרק שלפני זה ולפיכך אמר החנוני מעל לכשיוציא ולפיכך אם ידע החנוני ג"כ קודם שיוציא הפרוטה שהגיע לידו שהיתה הקדש והרי נתערבה בכלל מעותיו ורצה שיהא מותר לו להשתמש בה לכתחילה בלא עוון אין לו תקנה אלא שיחלל אותה כמו שזכר מסכת מעילה פרק ו משנה ג (ג) נתן לו פרוטה אמר לו הבא לי בחציה נרות כו' - מה שאמר שניהם לא מעלו מבואר מתוך מה שהקדמנו לפי שבעל הבית לא נעשה כל שליחותו וג"כ השליח לא שינה כל מה שאמר לו אלא עשה קצת ושינה קצת ואין באותו מקצת שעשה שליחותו שוה פרוטה כדי שימעול בעל הבית ואין גם כן במקצת ששינה שוה פרוטה כדי שימעול השליח לפי שפרוטה בלבד נתן לו ושאר הענין מבואר מסכת מעילה פרק ו משנה ד (ד) נתן לו שתי פרוטות אמר לו הבא לי אתרוג כו'. נתן לו דינר זהב אמר לו הבא לי חלוק והלך כו' - מה שאמר שניהן מעלו על מנת שיהא אותו האתרוג שוה שני פרוטות ואותו הבגד שוה דינר תנא קמא אומר הואיל וקנה לו מה שאמר והוא שוה כדי מה שנתן לו נעשית שליחותו ומעל בעל הבית וכן מעל השליח לפי שהוא גם כן הוסיף מדעתו שוה פרוטה ור' יהודה אומר לא נעשית שליחותו לפי שאילו קנה לו אתרוג בשתי פרוטות כפי מה שנתן לו היה שוה ארבע פרוטות ויהא כמו זה שהביא לו בלי ספק והוא ענין מה שאמר הביא לו קטן ורע וכן הוא אומר בבגד וכבר ביארנו כי דינר זהב כ"ה דינר של כסף והם ששה סלעים בקירוב ור' יהודה חולק על מה שאפשר בו לומר גדול וקטן אבל אם אמר לו דרך משל קנה לי בפרוטה פירות פלוני וקנה לו בחצי פרוטה מאותם פירות ובחצי פרוטה ד"א שניהם מעלו אבל על מנת שיביא מהפירות הידועים בחצי פרוטה ששוה פרוטה כמה שהקדמנו ואין הלכה כר' יהודה מסכת מעילה פרק ו משנה ה (ה) המפקיד מעות אצל השולחני אם צרורין כו' - כבר ביארנו פעמים שהשולחני ידוע והחנוני כל בעל חנות כבשמים והתגרים והדומה להם ולפי שיש בעיקר דיני ממונות שכל זמן שמפקידין אצל השלחני מעות שאינן צרורין בקשר משונה ויהא עליו חותם (לפי שכל האחרים) קרוין מותרים ויכול להשתמש בהן כמו שבארנו בשלישי ממציעא היוצא מזה כשנותנין מעות הקדש לשלחני ולא הודיעו שהן הקדש ונתשמש בהן לפי שאינם צרורים שהוא פטור מן המעילה וכאילו אמר לו המפקיד אצלו השתמש בהן ושליחותו עשה ולפיכך לא מעל וכן המפקיד לא מעל לפי שלא צוה אותו בשום דבר והענין כולו מבואר על הדרך שפירשנו והלכה כרבי יהודה מסכת מעילה פרק ו משנה ו (ו) פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס כו' - דבר פשוט שענין מה שאמר יוציא ושהוציא הוא כשיוציא וישתמש להנאותיו לא שיוציא מן הכיס. והענין שמודה ר"ע הוא באומר לא יפטר כיס זה מפרוטה הקדש או דבר שעניינו ענין זה ואז מודה שהוא לא ימעול עד שישתמש בכל מה שבכיס אבל אם נשארה ממנו פרוטה תהא אותה פרוטה הקדש ולא ימעול ואין הלכה כרבי עקיבא: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת מעילה מסכת תמיד פרק א משנה א (א) בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש כו' - כשנצייר המקדש במדות יתבאר לך שאלו המקומות מחוץ לעזרה ושם נצייר תכונתם בעזרה איך היתה ודע שאלו השומרים ששומרים המקדש על פי המשמרות אינו מחמת פחד אבל זה דרך גדולה לבית לכבוד ויקר וכן היו שומרים המשכן במדבר ובימי שלמה ועד לעולמי עד שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה ומקרא זה הוא רמז לכהנים שהיו שומרים שלשה משמרות בג' מקומות ממה שנאמר שומרי משמרת למשמרת. ופי' רובדין של אבן איצטבאות של אבן. והרובין שם ונתבאר בגמרא שרובין הם הרובים ומורים בקשת הנקראים פרחי כהונה וכיפה היא ידועה שגגה דומה למקצת עגולה. ומה שאמר איש כסותו בארץ להודיעך שאינו מותר לישון במיטות במקום ההוא ומה שאמר בבגדי כהונה מניחין אותן תחת ראשיהן ר"ל כנגד ראשיהן וכן ביאר הגמרא שאינם יכולין להניחם תחתיהן לפי שבגדי כהונה יש בהם שעטנז ואינו מותר ליהנות בהם אלא בשעת עבודה בלבד ובגדי כהן הדיוט יש בהם שעטנז ר"ל האבנט. ומה שאמר שבעל קרי הולך במסבה זהו הדרך שתחת המקדש ראיה על העיקר שבידינו והוא מה שאמרו מחילות לא נתקדשו. המחילות הם השבילים שתחת קרקע העזרה. ומה שאמר יוצא והולך לו לפי שהוא טבול יום ואין מותר לו לבא בעזרה עד שיעריב שמשו כמו שיתבאר בתחילת כלים מסכת תמיד פרק א משנה ב (ב) מי שהוא רוצה לתרום את המזבח משכים וטובל כו' - ענין מאמר זה שכל המתכוין להרים הדשן מן המזבח יטהר ויזהר להיות מזומן עד שיפילו גורל כל הכהנים המזומנים לתרומת הדשן ומי שיפול עליו הגורל זכה בו וכבר ביארנו בשני מיומא איך היו הגורלות במקדש וקריאת הגבר א"ד קריאת שכוי (והוא בגמרא) וא"ד שהוא הכרזת קריאת איש שהיה מכריז במקדש בעלות השחר ר"ל קרוב לעלות השחר ולשון דופק מורה על המקיש בפתח בנחת כמו קול דודי דופק מסכת תמיד פרק א משנה ג (ג) נטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס מבית כו' - כבר ביארנו פעמים שאכסדרא הוא החצר הנקרא בלעז פרוג"א שלפני הבתים והם זיזים של עץ שיוצאין מן הבתים ואין מותר לעשות כן במקדש והוא שנאמר מנין שאין עושין אכסדראות במקדש ת"ל לא תטע לך אשרה כל עץ ולפיכך אמרו בגמרא שהאכסדרא הנזכרת כאן הוא גוף בולט מגוף כתלי העזרה שסביב על כולה והוא שאמרו אכסדראות של בנין היו ולא היה שם גג של קורות כשאר הזיזים. ופירוש פשפש פתח קטן בתוך גוף פתח גדול כגון אלו הנקראים פורטי"ק ומה שאמר אלו הולכין ואלו הולכין ר"ל הולכין אחר נושא האבוקות וההולכין ג"כ אחר נושאי האבוקות השנית ועושה חביתין הם העושין חביתי כהן גדול וכשנצייר המקדש יתבאר לך מקום הבית הזה באיזה מקום היתה מן העזרה מסכת תמיד פרק א משנה ד (ד) מי שזכה לתרום את המזבח הוא יתרום את כו' - דבר תורה הוא שאין קרבים למזבח ולא לשום דבר מן העבודות אלא לאחר קידוש ידים ורגלים אמר רחמנא בבואם אל אהל מועד. מקצוע היא קרן זוית וכבר נתבאר בג' מיומא שבן קטין עשה כלי על הכיור להיות מלא מים והיה סביב לכיור כדי שלא יפסלו מימיו בלינה ר"ל שלא ילינו אחר שנתקדשו המים בכיור לפי שכל דבר שנתקדש בכלי שרת אם לן נפסל. המאוכלות הפנימיות הם הגחלים המאוכלות היטב שבמזבח שהרי הם באמצע האש ושאר הענין מבואר מסכת תמיד פרק ב משנה א (א) ראוהו אחיו שירד והם רצו ובאו מהרו כו' - מגריפות שם ידוע:

וצינורות שפודין (מעלין):
סולקין שעושין כמין כרי. ומה שאמר בסובב על הכבש עניינו ועל הכבש כנגד הסובב וכשנצייר הכבש והמזבח יתבאר לך איך הוא הסובב וזולתו

מסכת תמיד פרק ב משנה ב (ב) החלו מעלין באפר על גבי התפוח ותפוח היה כו' - אחר שעולין הכהנים לראש המזבח מסירין החלבין והאברים שלא נשרפו כל הלילה באותן השפודין ונותנין אותן בצדדי המזבח או מורידין אותן על הכבש כמו שזכר (שבין) ומושכין האפר במגריפות שבידיהם ומעלים אותו על האפר הצבור באמצע המזבח והוא הנקרא תפוח ועושין מן הכל כמין כרי באמצע מקום המערכה כדמות תפוח ולפיכך נקרא תפוח ואחר כן גורפין הכרי ההוא ומוציאין אל שפך הדשן עד שמבערין האפר מן המזבח והוא הנקרא דישון המזבח על האמת זולתי במועדים שאין מוציאין האפר מן המזבח אלא מקבצין אותו באמצע המזבח עד שיתקבץ ממנו שיעור הרבה ולענין הריבוי נתכוין כשאמר שלש מאות כור לא שיהא שלש מאות כור בצמצום אלא ר"ל גוזמא וכן ביאר הגמרא אמרו בשלשה מקומות דיברו חכמים בלשון הבאי גפן תפוח פרוכת והבאי הוא לשון גוזמא כמו שביארנו בשלישי בנדרים. ומה שאמר פרוכת רומז מה שזכר ממלאכת הפרוכת וגדולתה במסכת שקלים וכבר זכרנו זה שם. והגפן להבא נגיד עניינה במסכת מדות מסכת תמיד פרק ב משנה ג (ג) החלו מעלין בגזירין לסדר אש המערכה כו' - גזירין הם גזירי עצים המפוצלים וכבר נתבאר בשני מכיפורים שעל כל פנים מעריכין העצים בכל יום על המזבח בתמיד של שחר ושל בין הערבים וכתוב בסיפרא וערכו עצים על האש אף על פי שהאש היה יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. וסדור המערכה הוא סדור העצים שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. ולא היו בוערים עצי זיתים ולולבי גפנים משום ישוב ארץ ישראל ועוד שהם ממהרים לעשות אפר. ומה שאמר שהיו בוערים בו עצי תאנים ע"מ שיהיו תאנים מדבריות שאינן ראויות לאכילה מפני ישוב ארץ ישראל ג"כ. וכבר ביאר הגמרא ואמר מי שזכה בתרומה הדשן יזכה בסדור מערכה ובשני גזירי עצים ושני גזירי עצים הן שקרבים עם תמיד של בין הערבים כמו שביארנו בשני מכיפורים וכן עם תמיד של שחר כמו שנתבאר במסכת זו מסכת תמיד פרק ב משנה ד (ד) סדר המערכה גדולה מזרחה וחזיתה מזרחה כו' - וכבר ביארנו ברביעי מכיפורים שהכל מודים שאי אפשר למזבח בכל יום פחות משתי מערכות של אש האחת היתה מערכה גדולה ששורפין עליה התמיד ושניה פחותה ממנה והיא הנקראת מערכה של קטרת לפי שממנה נוטלין אש במחתה לקטרת שמקטירין בכל בקר ובין הערבים אמרו על מוקדה על המזבח כל הלילה זו מערכה גדולה ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שנייה של קטרת:

וכבר הקדמנו בתחילת בתרא עושה לו חזית וביארנו שעניינו שיעשה בראש הכותל אות שיורה על הכותל בשעה שמביטין אל האות ההיא וגם כן בכאן בשניה שמסדרין עצי המערכה במזרחו של מזבח נותנין על מערכת העצים אותו לצד מזרח שיורה שמצד המזרח מתחילין לסדר המערכה. ואליתא היא הגחלת שמסיקין בה מערכה שניה של קטורת

מסכת תמיד פרק ב משנה ה (ה) בררו משם עצי תאנה יפין לסדר המערכה כו' - עומד ואומד אחד הוא והוא שמשערין בקרוב ולפי שזכר מערכה שניה שהיא גדולה בשבת משאר הימים מגיד מפני מה צריכין לזה ואמר שמערכה שנייה שורפין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים ששורפין בכל יום שבת כמו שהקדמנו ביאור זה הענין באחד עשר ממנחות וכבר ביארנו ברביעי מכיפורים שאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב נשרפין בצידי המערכה הגדולה ואין הלכה כרבי מאיר שאמר שעושין לה מערכה שלישית ושם נתבאר שעושין מערכה שלישית בכל יום שאין שורפין בה מאומה אלא לקיום האש אמרו והאש על המזבח תוקד בו זו מערכה שלישית של קיום האש וזו דעת רבי יוסי והוא הודאי מסכת תמיד פרק ג משנה א (א) אמר להם הממונה בואו והפיסו מי שוחט מי כו' - כבר נתבאר בשני מכיפורים שארבע פייסות היו במקדש ראשונה מהם היא מה שהקדמנו מי תורם המזבח החיצון וזה הוא הפייס השני והיו יוצאים בפייס הזה י"ג כהנים כל אחד בעבודתו וזה הוא שהיו עומדין כמין עגולה או במערכה אחת כדי שיהיה להם סדר ומסכימין שכל מי שיעלה תחילה בגורל שוחט כמו שזכרנו שם והאיש הסמוך לו זורק והוא הכהן השני וכבר נתבאר בשלישי מיומא שזורק מקבל את הדם והשלישי מרים דשן המזבח הפנימי לפי שבו מקטירין הקטורת בכל יום והרביעי מדשן נרות המנורה ומוציא האפר מן הפתילות והחמישי מעלה הראש והרגל לכבש והששי שתי הידים והשביעי מעלה העוקץ והשמיני מעלה חזה וגרה והתשיעי מעלה שתי דפנות והעשירי מעלה הקרבים ואחד עשר מעלה סלת של נסכים שקרבים עם התמיד כמו שנתבאר בתחילת מנחות והי"ב בחביתי כהן גדול והי"ג מעלה יין של נסך שמנסכין עם התמיד ועוד יתבאר בפרק שאחר זה איך מסדרים אלו האברים בידיהם בשעה שמעלין אותם ושם בכיפורים הקדים זורק לשוחט וביארנו (בתמיד) שהטעם בזה מפני ששחיטה כשרה בזרים כמו שנתבאר בשלישי מזבחים מסכת תמיד פרק ג משנה ב (ב) אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן כו' - שומר עולה אל מקום גבוה וכשרואה צד המזרח התחיל בו האור אמר ברקאי ר"ל התחילו בירקי האור ואמר מתיא בן שמואל שהעונה הוא שיאיר כל המזרח לא שיתחיל האור בנקודה ממנו ולפיכך אומרים לו העומדים בקרקע העזרה הגיע האור לפי ראות עיניך עד חברון אמר להם הין ואז שוחטין התמיד ואומרים עד חברון להתברך בזכר חברון מפני כבוד הקבורים שם ע"ה וכן אמרו כדי להזכיר זכות ישני חברון וכבר הקדמנו הלכה זו בשלישי מכיפורים ושם ביארנו שהלכה כרבי מתיא בן שמואל מסכת תמיד פרק ג משנה ג (ג) אמר להם צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים כו' - כבר זכרנו לך בתחילת מסכתא זו מה שאמר בית המוקד בית הגדול היה ושם היו אלו הארבע לשכות שבאחת מהן היתה אש בוערת והיא הנקראת מדורה בתחילת המסכתא ולפיכך נקרא הבית כולו בית המוקד וכשנצייר כל המקדש יתבאר לך סדר לשכות אלו איך היו מן העזרה מסכת תמיד פרק ג משנה ד (ד) נכנסו ללשכת הכלים והוציאו משם תשעים כו' - מנין זה אפשר שהוא כנגד מה שצריכין (לכלים) לעבודת היום מן הכלים ובגמרא חגיגה ירושלמי אמרו כנגד תשעים ושלש אזכרות שכתוב בפרשת חגי זכריה ומלאכי. והשקו את התמיד שהיו משקין את התמיד מים קודם שחיטתו לפי שזה ממהר להפשיטו כמו שנתבאר בביצה והיו משקין אותו בכוס של זהב להראות עשירות ויכולת אין עניות במקום עשירות. מבקרין מפשפשין כדי שלא יהא בו מום מסכת תמיד פרק ג משנה ה (ה) מי שזכה בתמיד מושכו והולך לבית המטבחים כו' - עמודים ננסים עמודים קצרים. ורביעית של ארז אדנים של ארז רוצה לומר עצים עגולית ותחתיהם עבות ואונקליות של ברזל מזלג של ברזל וכבר נתבאר בששי משקלים שהיו בבית המטבחים ג' שולחנות של שיש שעליהם מדיחים הקרביים מפני מה עשו אותן של שיש ולא עשו אותן של זהב הואיל והעיקר בידינו בכל מלאכת המקדש כמו שזכרתי פעמים להראות יכולת אין עניות במקום עשירות לפי שהזהב מפסיד הבשר ומעפשו והשיש מקררו ומרחיקו מן העיפוש וכן אמרו בטעם זה מפני שמרתיח ומסריח את הקרבן מסכת תמיד פרק ג משנה ו (ו) מן שזכה בדישון מזבח הפנימי והמנורה היו כו' - סדר המאמר הזה כך הוא הטני דומה לתרקב ושל זהב היה וכן הכוז דומה לקיתון גדול ושל זהב היה. אמת שחי שם מקום שתחת אצילי של יד נקרא שחי והיו במפתח זה שהיה רוצה לפתוח שני מנעולים אחד בתחתית הפתח כדי שלא יהיה נוח לפתוח עד שיושיט אדם ידו מן המקום שהוא עומד שם ומושך אמת זרועו עד סוף האציל והוא מה שנאמר אחד יורד לאמת השחי והאחד פותח אותו כנגד ידו והוא עומד ואין צריך להרים ידיו למעלה ולא להושיטם למטה והוא מה שנאמר ואחד פותח כיון שר"ל כנגדו אחר כך התחיל לזכור איזה פתח היו בו שני המנעולים האלו מסכת תמיד פרק ג משנה ז (ז) בא לו לפשפש הצפוני ושני פשפשין היו לו לשער כו' - דע שפתח ההיכל הוא הנקרא שער הגדול והוא על שני צדדיו שני פתחים קטנים אחד בצפון והוא הפתח שיש בו שני מנעולים כמו שזכרנו כשיפתחנו נכנס בו בחלל שיש בין שני כותלים והוא הנקרא תא כמו שיתבאר במדות אח"כ נכנס באותו חלל עד הפתח שהוא נכנס ממנו להיכל כמו שנצייר במדות וכשהוא נכנס להיכל פותח השער הגדול לשחיטת התמיד מסכת תמיד פרק ג משנה ח (ח) מיריחו היו שומעים קול שער הגדול שנפתח כו' - כבר נתבאר בגמרת ערכין שהמגריפה הזאת הנזכרת היא מכלי הנגון אמרו מגרפה היתה במקדש ועשרה נקבים היו בה וכל אחד ואחד מוציא מיני זמר אפשר שנקרא מגרפה לפי שצורתה היתה כן וגביני כרוז היה מכריז קודם עלות השחר ואומר עמדו הכהנים על עבודתכם ולוים בדוכנכם ולזה רמז בפרק ראשון שאמר קריאת הגבר כמו שנתבאר בגמרת יומא ושם נתבאר שהמוכני שעשה בן קטין היה מכסה גבוה יורד בגלגל והוא מה שאמר מאי מוכני גלגלא דהוו משקעי ליה והיו שומעין לגלגול הגלגל ההוא. ידוע שהשופר תוקעין בכל יום וכמו שנתבאר בסוף סוכה מסכת תמיד פרק ג משנה ט (ט) מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נכנס נוטל הטני כו' - כבר נתבאר בגמרת יומא שהטבת נרות הוא נקור הנרות והדלקה מה שכבה מהם וחלוף הפתילות ולא היה זה לשבעת הנרות בזמן אחד אבל כך הסדר שיטיב חמש נרות ואח"כ מתעסק לעבודה אחרת ואח"כ חוזר ומטיב השתי נרות הנשארים ונחלקו בסבת זה יש מי שאמר למה מטיבין וחוזרין ומטבין כדי להרגיש כל העזרה ר"ל לתת זמן ידוע לאותה עבודה עד שיהא לה קול ויש מי שנתן טעם לזה ממה שנאמר בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה חלקו לשנים והנני מצייר לך כאן צורת סדר השבעה נרות איך היו בין המערב ובין המזרח ואכתוב אות על כל נר כדי שיהא ניכר במהרה בשעת הפירוש וזו היא צורתם ופיות כל הנרות לצד מערב זה לאחר זה כמו שהוא מצוייר והוא נר שכתוב עליו א' והוא נר מערבי של כבה זמן הרבה כמו שהוא מפורסם ואל הסדר הזה נתכוין הכתוב כשאמר אל מול פני המנורה יאירו ר"ל שיהיו פיות כל הנרות לנוכח קדשי הקדשים ולפיכך אמר כשהוא נכנס להטיב הנרות אם מוצא שתי נרות שכתוב עליהם ו' ז' דולקות מניחם ויטיב חמש הנרות כמו שאמרנו אח"כ עושה איזה עבודה שיעשה ויחזיר ומטיב השתי נרות שהניח אם מצא אותם מכובים יש לו להיטיב החמש נרות שכתוב עליהם ז' ו' ה' ד' ג' ומניח השני המערביים הכתוב עליהם א' ב' עד שעושה העבודה שהוא עושה וחוזר ומטיבם והוא מה שאמר ואח"כ מדשן את השאר וכבר ביארנו בשלישי ממנחות שגובה המנורה שמונה עשר טפחים לפיכך תהא כגובה האדם בשוה וצריך להגביה עצמו מן הארץ כדי שיוכל להטיב הנרות ולהדליקם כמו שזכר מסכת תמיד פרק ד משנה א (א) לא היו כופתים את הטלה אלא מעקדין כו' - אמר שלא היו כופתין אותו כדי שלא יחקו לעכו"ם שמכפתין זבחיהם אבל היו אוחזין ידו ורגלו בלבד והוא מה שאמרו עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם:

והיו שוחטים תמיד של שחר לצד מערבי ממקום השחיטה כדי שיהא לנוכח השמש ותמיד של בין הערבים שוחטין אותו לצד מזרח לפי שהשמש אז במערב כדי שיהא נוכח השמש ג"כ כמו שנאמר שנים ליום ואמרו ז"ל כנגד יום ויום שם השמש כמו שנאמר ובתחפנחס חשך היום. וכבר נתבאר בחמישי מזבחים שהעולה דמה טעון שתי מתנות שהם ארבע וביארנו שם שעניינו שיזרוק דמו על שתי הקרנות באלכסון וביאר כאן שאותן שתי קרנות הם מזרחית צפונית ומערבית דרומית כמו שציירנו בחמישי מזבחים. וכבר זכרנו בסוף מסכת מעשר שני שיוחנן כהן גדול התקין טבעות במקום השחיטה מן העזרה והיו קבועים בקרקע שאוסרין בהם רגלי הבהמה וידיה בשעת שחיטה לפי שאי אפשר לכפותו כמו שאמרנו ועוד יתבאר בשלישי ממדות שהיו שש מערכות של טבעות

מסכת תמיד פרק ד משנה ב (ב) לא היה שובר בו את הרגל אלא נוקבו מתוך כו' - כבר ביארנו בכיפורים שהמירוק הוא גמר הפעולה איזה פעולה שתהיה ושם נאמר מירק אחר שחיטה על ידו עניינו גמר השחיטה וכן אמר כאן מירק את ההפשט ר"ל גמר ההפשט והסיר כל העור: ומה שאמר שלש פעמים במעוטה עניינו שאין מדיחין אותם במים בפחות משלש פעמים ומוסיפים על זה כל מה שאפשר להדיחם מסכת תמיד פרק ד משנה ג (ג) נטל את הסכין והפריש את הריאה מן הכבד כו' - מבואר שסלת ויין הם נכסי כבש של תמיד. ובית עורו המקום שמפשיטין ממנו העור יהיה סמוך לראשי האצבעות וכבר זכרנו זה בשני מכיפורים. ומה שאמר תמיד קרב בתשעה וכו' תרגום קערה בזיכא והקבוץ בזיכים והאחד בזך ותרגום קערותיו בזיכוהי מסכת תמיד פרק ה משנה א (א) אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן כו' - כבר נתבאר בגמרא ברכות (דף יא:) שהברכה הזאת שהיו מברכין תחילה היא אהבת עולם ואחר שהשמש זורח והאור מתפשט מברכין יוצר אור לפי שסדר ברכות אין מעכב כמו שנתבאר שם. ומה שאמרו קראו עשרת הדברות בכל יום לפי שהם עיקר הדת וראשיתו וכבר אמרו בגבולים בקשו לומר כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינים ולא ביאר הבבלי מה היא תרעומת המינים אלא שנתבאר בתחילת ברכות בירושלמי ואמרו בדין היה שקורין עשרת הדברות בכל יום ויום אלא מפני מה אין קורין אותם מפני המינים שלא יהיו אומרים אלו לבדם ניתנו למשה מסיני וכבר אמרנו זה בהלכות ירושלמי שחיברנו אח"כ אמר שהעם מברכין שלש ברכות שהם אמת ויציב ורצה ומודים ושים שלום לפי שכולן תפלה על ישראל ועליהם אמרו וברכו את העם וכל זה היה בלשכת הגזית אבל ברכת כהנים הידועה והיא יברכך ה' הרי היא נאמרה על מעלות האולם אחר גמר עבודת התמיד כמו שיתבאר בפרק שאחר זה. וכבר ביארנו בסוף סוכה (דף נו:) שבכל יום שבת היה נכנס המשמר לעבודה ויוצא משמר שעבר וכבר ביארנו בגמרא ברכות (דף יב.) ההלכה הזאת בעצמה ואמור משמר היוצא אומר למשמר הנכנס מי ששכן שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות מסכת תמיד פרק ה משנה ב (ב) אמר להם חדשים לקטורת בואו והפיסו הפיסו כו' - כבר ביארנו בשני מיומא (דף כו.) שהקטורת לא היו מפילין עליה גורל אלא אותם שלא הקטירו אותה עדיין קודם לכן לפי שכל המקטיר אותה היה מצליח בעניינו ומוצא פרנסתו בריוח ולפיכך אמר חדשים לקטורת יפיסו ושם נתבאר שפייס הקטורת הוא הפייס השלישי אחר כך אמר חדשים גם ישנים בואו והפיסו מי מעלה אברים והוא הפייס הרביעי ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב מסכת תמיד פרק ה משנה ג (ג) מסרום לחזנים היו מפשיטין אותם את בגדיהם כו' - כבר ביארתי הלכה זו בגמרא כיפורים ושם נתבאר שכל הכהנים האלו לובשים בגדי קודש במקדש ועומדים בלשכת הגזית כאילו הם קצת עגולה. והממונה רומז אל האיש שמתחיל ממנו המנין והיה מסיר ממנו המצנפת מעל ראשו ואחר כך משיבה עליו ומפילין גורל ויעלה בגורל לעבודה והנשארים שלא זכו הם שמפשיטין אותם המשמשין למקדש ואין מניחין עליהם אלא המכנסים ואח"כ לובשים בגדי חול שלהם ואח"כ מפשיטין המכנסים ומניחין כל בגדי כהונה בחלונות כמו שביארנו בסוכה (דף נו:). ומה שאמר וכתוב עליהם תשמישי הכלים לפי שהחלונות שהיו בהם מכנסים כתוב עליהם מכנסים ואשר בהם המצנפת כתוב עליהם מצנפת וכן כתונת ואבנט:

וסדר לבישת הבגדים הוא שילבש תחילה המכנסים אמרו (יומא דף כג:
כה.) מנין שלא יהא דבר קודם המכנסים תלמוד לומר ומכנסי בד ילבש על בשרו ואח"כ ילבש הכתונת ואח"כ חוגר באבנט ומקיף המצנפת על ראשו:
וראוי לך שתדע שהרמת הדשן תהיה באלו ארבעה הכלים עכ"פ אף על פי שלא אמר הכתוב אלא שני כלים שנאמר ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד אבל אמרו ז"ל (שם יב:
כג:) ולבש לרבות מצנפת ואבנט להרמה ומה שנאמר (ויקרא ו) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים אינו רוצה לומר שיהיו בגדי חול אלא פחותים מהם בחשיבותם ושניהם בגדי קודש אמרו מקיש בגדים שפשט לבגדים שלבש מה להלן בגדי קודש אף כאן בגדי קודש אם כן מה תלמוד לומר אחרים אחרים פחותים מהם ולמה היו הבגדים שלובש בשעת הרמת הדשן פחותים מהבגדים שלבש בשעה שהיה מתעסק בקרבן לא מחמת שמירת הבגדים שלא יבלו לפי שכבר הודעתיך שהעיקר במקדש אין עניות במקום עשירות אלא הטעם בזה הוא מה שזכרנו ואמרו (יומא שם) בגד שבישל בו קדרה לרבו אל ימזוג בו כוס לרבו וכבר יצאנו מכוונת ההלכה אבל היא כוונת המסכתא

מסכת תמיד פרק ה משנה ד (ד) מי שזכה בקטורת היה נוטל את הכף והכף דומה כו' - מלא וגדוש שיהא הבזך מלא ומתוקן ר"ל הבזך שהוא בתוך הכף והבזך בתוך הכף כדי שלא תתפזר הקטורת וכבר ביארנו במסכת כריתות (פ"א) שמקריבין הימנו בכל יום משקל מאה דינרין משקל נ' בבקר ומשקל נ' בערב:

ומטוטלת חתיכה קטנה של בגד ולפיכך אמר שהיו ממלאין הבזך מקטורת ומכסין אותו במכסה ונותנין על המכסה מלמעלה מפה קטנה מאד כמין חתיכת בגד ונותן הבזך כולו אל תוך הכף ונוטל הכף בידו ועושה בו מה שיתבאר בפרק שלאחר זה

מסכת תמיד פרק ה משנה ה (ה) מי שזכה במחתה נטל מחתת הכסף ועלה לראש כו' - כבר נתבאר בסוף עירובין (דף קד:) מאיזה מקום מן העזרה מוציאין שרץ שנמצא במקדש בשבת ובאיזה מקום מניחין אותו עד מוצאי שבת אבל כופין עליו קדירה תרגום סירותיו פסכתרותיה והוא קרוי פסכתר וכבר נתבאר ברביעי מכיפורים (דף מג:) שהמחתה שגורפין בה האש היתה מחזקת (כארבע סאים) [ארבע קבין] ומחתה של זהב שמרימין בה היתה של שלשה קבים והרי הוא מפזרת כקב גחלים בלי ספק וכשאינו יום שבת משליכים הגחלים הנופלים בקרקע אל המוצא היוצא מן המזבח אל נחל קדרון: ולתך מדה מחזקת ט"ו סאה וכבר ביארנו שיעור סאה במנחות (דף עז מסכת תמיד פרק ה משנה ו (ו) הגיעו בין האולם ולמזבח נטל אחד את המגריפה כו' - כבר נתבאר בתענית (דף כז.) המעמדות מה הם ואמר שראש מעמד המעמדות באותה שבת כששומע קול המגריפה מעמיד המצורעים שכבר טהרו מצרעתם בשערי המזרח כדי שיהיו מזומנים לזרוק עליהם דם האשם כמו שיתבאר בסוף נגעים מסכת תמיד פרק ו משנה א (א) החלו עולים במעלות האולם מי שזה בדישון כו' - כבר ביארנו בפרק השלישי שהוא מטיב החמש נרות ויוצא ואחר כך ישוב ויטיב שתי נרות הנשארים ונתבאר שם שהנרות שכתוב עליהם ו' ז' הם הנה שמניח לאחרונה ואם מצאם כבויים הרי זה מדליקם ומטיב שלש נרות מהסמוכים אליהם ומניח שתי הנרות המערביים (עד שישוב והחמש)) שכתוב עליהם א' ב' לפיכך אמר כאן אם מצא עכשיו כשחזר אלו השתי נרות דולקין הרי הוא מתקן האחת שכתוב עליה ב' והיא המזרחית לעומת האחרת שכתוב עליה א' ומניח שכתוב עליה א' כמו שהוא ר"ל שלא יכבה אותו וידליק אותו שנית אלא מתקנו ומוציא הפתילה ומוסיף שמן והדומה לזה לפי שמן המערבי והוא שכתוב עליו א' כמו שביארנו ידליק שאר הנרות בין הערבים ולפיכך אם מצא נר מערבי שכבר כבר אז מדשנו ונותן בו פתילה ומדליק אותו ממזבח העולה ולא מן הנרות לפי שזה נר מערבי והוא שכתוב עליו א' מדליק ממנו שאר הנרות לכשיכבו והוא כשיכבה אין מדליקין אותו אלא ממזבח העולה וכבר נתבאר בשלישי שכוז שיש בו דישון המנורה נותן אותו על מעלה שניה של אבן שהוא לפני המנורה ונוטלו משם ומוציאו מסכת תמיד פרק ו משנה ב (ב) מי שזכה במחתה צבר את הגחלים כו' - כבר ידעת שמזבח הקטרת הוא מזבח הזהב שבהיכל שהוא באמצע בין השלחן ובין המנורה כמו שציירנו במנחות וכמו שנצייר במדות: ופירוש מרדדן שיציע ויפרוש אותם במזבח מסכת תמיד פרק ו משנה ג (ג) מי שזכה בקטורת היה נוטל את הבזך מתוך הכף כו' - כבר הקדמנו בפרק שלפני זה שהבזך מלא מן הקטורת יש בכף דבר מועט והוא נותן אותו דבר מועט מן הקטורת בחפניו של מקטיר וכן הקדמנו שהמקטיר הקטורת לא הקטיר אותה קודם לכן אמרו לא שנה אדם בה ולפיכך אמר כאן מלמדים אותו הזהר שלא תתחיל מלפניך כדי שלא יתיז הקטורת וישרפנה:

מרדד פירוש הקטורת על האש:
ומה שאמר פרשו העם והקטיר הוא שיצאו כל הכהנים מבין האולם ולמזבח כמו שיתבאר בתחילת כלים והוא מה שאמרנו ופורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטורת ואין חייבין בזה אלא בקטורת שבכל יום אבל בקטורת של יום הכיפורים ר"ל שמקטירין אותו בקדש הקדשים אין חייבין בני אדם לצאת מבין האולם אלא מן ההיכל בלבד וראוי שתדע שבשעה שיבא בדם חטאת הנעשית בפנים לזרוק מדמה בפנים וזה יהיה בדם כהן משיח ופר העלם דבר ושעירי עבודה זרה שהם ג"כ פורשים מבין האולם ולמזבח כמו בשעת הקטורת ולמדנו כל זה ממה שנאמר (ויקרא טז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד אמרו אתיא כפרה כפרה מיום כיפורים איזו כפרה שתהיה בקדשים פורשין מבין האולם ולמזבח אלא בשעת הקטורת בצום כפור בלבד שהם מהיכל פרשי מאולם ולמזבח לא פרשי לפי שהוא נסתר מהם בבית קדשי הקדשים ואי אפשר לבא שם לפיכך אין מזהירין בני אדם שלא יבא שום אדם שם וכבר ביארנו בגמרא יומא סדר הקרבת התמיד של כל יום והסמוך לו ואמרו שהיא קבלה משומרת ואע"פ שהיא קבלה הביאו לראיה עניינים כדי לסייע אותו הסדר וזו היא תורף דבריהם בזה מערכה גדולה קודמת למערכה שנייה של קטורת ומערכה שנייה של קטרת קודמת לסידור שני גזרי עצים וסידור שני גזרי עצים קודמת לדישון מזבח הפנימי ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת ה' נרות והטבת ה' נרות קודמת לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות והטבת שתי נרות קודם לקטורת והקטורת קודם לאיברים ואיברים למנחה ומנחה לחביתים וחביתים לנסכים ונסכים למוספים ומוספים לבזיכים ובזיכים לתמיד של בין הערבים שנאמר והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולם והסדר הזה כולו הוא על דעת אבא שאול והוא שאמר שבזריקת הדם התמיד על המזבח יפסיק בין הטבת נרות החמש ובין הטבת שתי נרות כמו שזכר כאן אבל חכמים אומרים שבהקטרת הקטורת היה מפסיק והיה זורק דם התמיד ומטיב ה' נרות ומקטיר קטורת ואח"כ מטיב שתי נרות והלכה כחכמים וכבר נתבאר בשלישי ממסכתא זו שאחר שחיטת התמיד מדשנין מזבח הפנימי ועם דישון מזבח הפנימי מדשנין המנורה וכן נתבאר בפרק הרביעי שאחר זריקת הדם מנתחין נתחיו ומביאין אותם לכבש ומה שאמר זה בגמרא המעלה איברים רצה לומר העלות איברים מן הכבש למזבח ומבואר הוא כי מה שאמר מנחת רוצה לומר מנחת נסכים והיא נקראת במסכת זו מנחת סלת ומה שאמר נסכים רצה לומר נסכי יין:
אחר כך הכניס בסדר התמיד סדר עבודות שבת ולפיכך זכר מוספין ושתי בזיכי לבונה של לחם הפנים וכבר ביארנו בחמישי מפסחים (דף נט.) שאינו מותר להקריב קרבן אחר תמיד של בין הערבים אלא פסח שנאמר בו שאינו נשחט אלא בין הערבים ואלו שני גזרי עצים אי אפשר שלא יביאו אותם עם התמיד נוסף על עצי המערכה שנאמר (ויקרא ו) ובער עליה הכהן ומיעוט הרבה שנים אבל בתמיד של בין הערבים בלבד יהיו שני גזרי העצים האלו בידי שני כהנים ולא יעלה אותם כהן אחד שנאמר (שם א) וערכו עצים ואמרו ז"ל כל מקום שאמרו וערכו על תמיד של בין הערבים הוא כמו שזכרנו כבר בשני מיומא (דף כו:) וכן אמרו (יומא כו.) אין מפייסין לתמיד של בין הערבים אלא כהן שזכה בו שחרית יזכה ערבית אלא קטורת בלבד שמפייסים לה חדשים עם ישנים בין הערבים כמו שהקדמנו וכבר אמרו בגמרא סוכה (דף נו:) משמר היוצא מקריב תמיד של שחר ומוספים ומשמר הנכנס מקריב תמיד של בין הערבים ובזיכין אלו ואלו חולקין בלחם הפנים כמו שביאר שם ודע שבין הערבים אי אפשר גם כן בלי דישון מזבח הפנימי ובלי דישון מנורה כמו שזכרנו בבקר ולפיכך יהיה סדור האמתי היוצא מכל מה שאמרנו על דעת חכמים כן והוא שאחר הרמת הדשן ממזבח החיצון והוא מזבח העולה מסדרין מערכה גדולה ואחר כן מערכה שניה ואחר כן מעלין שני גזרי עצים ונותנין אותם על מערכה גדולה ואחר כן מזמנים כבש התמיד ואחר כן פותחין שער הגדול כמו שזכר ובשעת פתיחתו שוחט התמיד ובאין שני כהנים להיכל שאחד מהם מדשן מזבח הפנימי והשני מדשן המנורה תוך זמן ששוחטין התמיד ונוטל דם תמיד במזרק ואינו זורק דמו על גבי מזבח עד שגמר דישון מזבח הפנימי ואז זורק דמו ואחר זריקת דמו מתעסק בהטבת נרות חמש המתעסק בו ומתעסקין האחרים בניתוח התמיד והבאת אבריו לכבש ומליחתן שם כמו שהקדמנו הכל בבת אחת אחר כך מתקבצין בלשכת הגזית וקורין כמו שהקדמנו ואחר כן מביא הקטורת להיכל ומקטיר ואחר כן מטיב שתי נרות הנשארים כמו שהקדמנו ואחר כן מעלין האיברים לגבי מזבח ואחר כן הסלת ואחר כן החביתין ואחר כן יין לנסך ובשעת ניסוך היין מתחילין הלוים בשיר ומנגנין בכלים הנזכרים בערכין (דף י.) ותוקעין תשע תקיעות בהפסקות כפי הפסקות השיר כמו שיתבאר עכשיו וכשיוצא המקטיר מן ההיכל עומד על מעלות האולם עם הכהנים אחרים כמו שיתבאר עד שיגמר העלות האיברים למזבח אחר כך מברכין העם ברכת כהנים כמו שיתבאר ושמור הסדר הזה שהוא יוצא מתוך כל מה שנאמר בענין זה במשנה ובתלמוד

מסכת תמיד פרק ז משנה ב (ב) באו ועמדו על מעלות האולם עמדו הראשונים כו' - על באו ועמדו רומז אל כל הכהנים שקדשם בלשכת הגזית ואח"כ עשו מן העבודות מה שעשו אחר כך החלו עולים במעלות האולם והראשונים הם חמשה כהנים שזכר אותם ואמרו שגמרו עבודתם תחילה ועמדו על מעלות האולם קודם שיגיעו שאר אחיהם העוסקים בהעלאת איברי התמיד כמו שנתבאר בסדר שזכרנו ושאר הענין שנשאר מן ההלכה הזאת בשביעי מסוטה ושם פירשנו אותו פירוש גמור תדרשנו משם מסכת תמיד פרק ז משנה ג (ג) בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר היה עולה בכבש והסגן כו' - הקפה זו אינה מיוחדת לכהן גדול אלא כל המקיף המזבח כך הוא מקיף כמו שביארנו כחמישי מזבחים וכבר נתבאר בששי משקלים שהיו במערבו של כבש שתי שלחנות אחד של כסף נותנין עליו כלי שרת ואחד של שיש נותנין עליו האיברים והוא שלחן החלבים הנזכר כאן ובחמישי משקלים אמרנו בן ארזא מקיש הצלצל וכבר ביארנו בתשיעי ממנחות שהסמיכה לא תהא אלא על החיים וסמיכה זו היא על האברים ולפיכך הוא כמו שאמרנו שם משום כבודו של כהן גדול כדי שתהא לו היכרא: וסודרין הם דגלים מסכת תמיד פרק ז משנה ד (ד) השיר שהיו הלוים אומרים במקדש ביום הראשון כו' - כבר נתבאר בגמרא ר"ה (דף לא.) שהטעם למה ייחדו אלו המזמורים לאלו הימים ואמר ביום ראשון לה' הארץ ומלואה לפי שהוא תחילת מעשה בראשית ובשני שבו נחלקו המים והיו השמים תחתיהם אומרים גדול ה' ובשלישי שבו נראית הארץ שעליה יהיה הדין והדיינין אומרים אלקים נצב בעדת אל ברביעי שבו נבראו השמש והירח אומרים אל נקמות ה' שהוא נוקם מן התועים אחר עבודתם בחמישי שבו נבראו מיני בעלי חיים ויש בזה פלאים מפני החילוק שבמיניהם ותנועתם מעצמם ופלאים אחרים שיש בבעלי חיים אומרים הרנינו לאלקים עוזנו לפי שבשעה שרואין אותם משבחים הבורא ומגדלין אותו בששי שבו נשלם מעשה בראשית ונברא האדם גם כן שמבין גדולות הבורא יתברך אומרים ה' מלך גאות לבש: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת תמיד מסכת נדה פרק א משנה א (א) שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן כו' - בא מלת כל לחלוק על סברת רבי אליעזר אשר אמר ארבע נשים לבד דיין שעתן ואמר שמאי כל הנשים דיין שעתן ר"ל שאם היתה מתעסקת בטהרות ואחר ראתה דם לא נאמר יש לה זמן רב שנטמאה ותהיינה הטהרות אשר היתה מתעסקת טמאות שזהו דין תורה אך הלל עשה סייג לדבריו ואמר מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה שאם בדקה עצמה יום ראשון על דרך משל ומצאה עצמה טהורה ונשארת עד יום ה' ובדקה עצמה ונמצאת טמאה כל מה שהתעסקה מן הטהרות מיום הראשון מעת הפקידה עד זמן הפקידה השנייה הנה הם טמאות כולם כפי סברת הלל וזו החומרא אשר החמיר. ובית שמאי אינם רוצים בזאת החומרא מפני ביטול פריה ורביה שאם תאמר שהיא טמאה מפקידה לפקידה תהיה אצל בעלה לעולם ספק טמאה וירחיקה מבעלה ברוב העתים וחכמים אומרים מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה וכוונת זה שאם בדקה עצמה ומצאה טהורה ועמדה ימים רבים שלא בדקה עצמה ואח"כ בדקה ומצאה עצמה טמאה כל הטהרות שעשתה מעת שבדקה עצמה ונמצאת טמאה עד כ"ד שעות קודם זה הנה היא בחזקת טמאה. וכוונת ממעטת שתשוב אחור. ואחר אמר מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת המשל בזה שאם בדקה עצמה בתחילת היום ומצאה עצמה טהורה ואח"כ בדקה אחר זה בעשר שעות ומצאה עצמה טמאה הנה כל הטהרות אשר נתעסקה בין פקידה ראשונה לשנייה יטמאו ובתנאי שתהיינה שתי פקידות באמצע הכ"ד שעות. ותהיה כוונת הדיבור בין אם היה בין פקידה לפקידה ימים הרבה אינה ממעטת על יד אלא מעת לעת ואם היה בין פקידה לפקידה פחות מכ"ד שעות ממעטת על יד מפקידה לפקידה. והלכה כחכמים. וביאור וסת עת ידוע לנדות כמו שתהיה מנהגה שתראה משלשים יום לשלושים יום או משני חדשים לשני חדשים והוא אם ראתה דם ביום הידוע אינה ממעטת על יד כלל:

ואמרו המשמשת בעדים לא תבין ממנו שהאשה תשמש בלא עדים אמנם ירצה בו שאם שמשה אשה ביתה אין מותר [לבא] עליה אלא בעדים והרי היא כפקידה:
ועדים. כינוי לבגדים אשר תקנח את עצמה בהם אחר המשגל והיא אם מצאה אלה הבגדים טהורים הרי זו כפקידה ולא נאמר לך דם מועט ראתה ונתערב בזרע ולא נראה והודיענו שאנחנו לא נאמין זאת האמונה אמנם הבגד אשר תקנח בו קודם המשגל כמו שיתבאר שזה מחוייבת הנה לא יעמוד מקודם פקידה לפי שנאמר לך דם מועט נזל ממנה ובהשתוקקה למשגל לא תפליג בשימת המוך אשר תקנח בו והעיקר אצלינו שהאשה אם יצא ממנה דם מן המקור אע"פ שלא יצא לחוץ הגוף אבל נשאר תוך גופה הנה היא טמאה לאמרו דם יהיה זובה בבשרה. ואע"פ שהוא בבשרה ועוד יבוא ביאור בזה ופירושו במה שאחר זה:

ואמר על יד גם כן בעדי תשמיש הוא סברת חכמים כמו שביארנו מסכת נדה פרק א משנה ב (ב) כיצד דיה שעתה היתה יושבת כו' - שם משלו יושבת במטה ולא אמר היתה עסוקה בטהרות להודיעך שאפי' למי שאמר דיה שעתה אמנם יאמר זה לטהרות לבד אבל לענין משכב ומושב הנה היא מטמאה מעת לעת האות על זה אמרו היא טמאה וכולן טהורות ולא אמרו והמטה טהורה וכן העיקר אצלינו כמו שביארנו בפתיחה. ולשון התוספתא הרואה דם מטמאה מעת לעת אוכלין ומשקין ומשכבות וכלי חרס המוקף צמיד פתיל ואינה מקולקלת ואינה מטמאה את בועלה ואינה מונה אלא משעה שראתה. וירצה באמרו אינה מקולקלת שלא נתקלקלה בוסתה. וכן הוא המשפט גם כן מפקידה לפקידה אם תהיינה שתי פקידות בעשרים וארבע שעות כמו שביארנו מסכת נדה פרק א משנה ד (ד) איזו היא בתולה כל שלא כו' - מעוברת משיוודע עוברה מאחר שלשה חודשים מהריונה עד שתגמול את בנה עד שישלם לולד כ"ד חודשים ואם נשלמו כ"ד חודשים הנה משפטה כמשפט כל הנשים מעת לעת ומפקידה לפקידה ואם נמשכו בהנקה שנים רבות לא נשמור זה והלכה כדברי חכמים מסכת נדה פרק א משנה ה (ה) איזו היא קטנה שעברו עליה שלשה עונות סמוך לזקנתה כו' - עונה הנזכרת כאן היא עונה בינונית והיא שלשים יום וגדר הזקנה הנזכרת פה מעת שיקראו אליה הנשים אמא פלונית ולא תכעוס על זה ולא תקפיד ר' אליעזר אומר כל אשה שעברו עליה שלשה עונות דיין שעתן ואפילו היתה קטנה בשנים רבי יוסי אומר מעוברת ומניקה הן אותן שאם עברו עליהן שלשה עונות דיין שעתן ואע"פ שלא תהיה זקנה ואין הלכה כרבי אליעזר ולא כרבי יוסי מסכת נדה פרק א משנה ו (ו) ובמה אמרו דיה שעתה כו' - אמר אבל בשניה מטמאה מעת לעת שב אל כל אחת מהד' נשים המסופרות בתולה ומעוברת ומניקה וזקנה: ואמר ראתה מאונס אם תחרד או תפחד או תקפוץ ממקום גבוה או שתאכל דבר ממגיר הנדות בחוזק זה כולו אונס מסכת נדה פרק א משנה ז (ז) אף על פי שאמרו דיה שעתה כו' - הנדה היושבת על דם טוהר לא תצטרך בדיקה תמיד לפי שהדם יורד ממנה ולא תועיל בבדיקה. ואחר אמר שהאשה אם שמשה מטתה אשר תצטרך עדים כמו שקדם אם היתה יושבת על דם טוהר או היתה בתולה שדמיה טהורים כי היא לא תצטרך עדים לפי שדם טוהר יגר ממנה ובתולה שדמיה טהורים היא בתולה קטנה שנישאת ועוד יבוא הבדל זה במה שאחר זה. ויהיה לשון המשנה כן וכל משמשת משמשת בעדים חוץ מן היושבת על דם טוהר ובתולה שדמיה טהורים:

ואחר התחיל בהבדל אחר ואמר שכל אשה שתהא עסוקה בטהרות תצטרך שתבדוק עצמה באלה השלשה עתים והם בשחרית ובין השמשות וקודם התשמיש אמנם אם לא תהיה עסוקה בטהרות לא יחוייב אליה שתבדק עצמה קודם שתשמש ביתה לפי שהעיקר אצלינו כל לבעלה לא בעיא בדיקה ואפילו תהיה אשה שלא קבעה לה וסת לא תצטרך בדיקה לפני תשמיש ואין הלכה כרבי יהודה

מסכת נדה פרק ב משנה א (א) כל היד המרבה לבדוק כו' - למה שאמר במה שקדם אע"פ שאמרו דיין שעתן צריכה להיות בודקת והודיעך שזה בנשים משובח שיבדקו עצמן תמיד ובאנשים מגונה שישלח ידו אל אמתו אלא בעת הצורך להתקשות וזה מגונה בתורתנו הקדושה בתכלית הגנאי כמו שביארנו בתשיעי מסנהדרין ולזה הניח לפעל הזה בקציצת היד ירמוז אל תיעוב הנאת התאוה אלא בעת ההכרח הנהוג הטבעי ואומר שהסומא לא תבדוק עצמה הוא דיבור דחוי אבל תבדוק ותראה לזולתה והוא אמרו סומא אינו משנה:

ומי שנטרפה דעתה. רוצה לומר החולה אשר נתערבב שכלה מחוזק החולי כמו שיקרה בחלאים החדים:

ואחד להתקין את הבית הוא העד שלפני תשמיש. וכבר ביארנו במה שקדם שלא יחוייב זה אליה אלא מדרך הצניעות מסכת נדה פרק ב משנה ב (ב) נמצא על שלה אותיום טמאין כו' - בקצת הנוסחאות אותיום ועניינו תיכף וגדר זה כמו שאמרנו הוא שתבדוק עצמה תיכף הפרד בעלה ממנה מבלי זמן מוחש ואז אם ימצא על אלה הבגדים דם יהיו טמאין וחייבין חטאת:

ואמרו ופטורין מן הקרבן ר"ל מקרבן חטאת אשר ממנו אמרו בפרק הקודם חייבין בקרבן אמנם אשם תלוי הנה יחוייב לכל אחד מהם כפי העיקרים הקודמים במסכת כריתות

מסכת נדה פרק ב משנה ג (ג) איזהו לאחר זמן כדי שתרד מן המטה כו' - מטמאה את בועלה זאת המשנה נכפלת בש"ס בלשונות רבים. ואמרו תוך זמן וגדר זמן אין מחלוקת בו וזמן נחלקו בו ר' עקיבא וחכמים וחסרו הגדרת הזמן הראשון ולשון המאמר מבלי חסרון איזהו אחר זמן כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו וכדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה מחלוקת רבי עקיבא וחכמים חכמים אומרים מטמאה מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה ורבי עקיבא אומר מטמאה את בועלה:

ואמרו מודים חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם ר"ל אם בא עליה אחר ראיית הכתם. וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שהיות נדה מטמאה מעת לעת למפרע מדרבנן וטומאת כתמים מדרבנן ואולי היה עולה במחשבתינו שכמו שיאמרו חכמים שמעת לעת בנדה אינה מטמאה את בועלה כן ג"כ ראתה [כתם] דם ונבעלה אחר זה אינה מטמאה ובא להודיענו שאין הענין כן אבל תטמא:

וכוונת פניה לשון נקיה וזאת ההשאלה מפורסמת ברוב דבריהם והלכה כחכמים מסכת נדה פרק ב משנה ד (ד) כל הנשים בחזקת טהרה כו' - בחזקת טהרה לבעליהן ולכן לא יחוייב אליהם שישאלו את פיה אם היא טהורה אם לא אם עזבה טהורה אמנם אם עזבה נדה לא יותר לבעלה עד שישאלוה אם היא טהורה אם לא:

ואמנם כוונת הבאים מן הדרך כי אולי יעלה במחשבתנו שאם יהיה בעלה עמה בעיר היא אותה אשר תהיה בחזקת טהרה לפי שהיא תבדוק עצמה להיותה מוכנת למשגל אמנם אם היה בעלה בדרך מרחוק לא תבדוק עצמה וגם לפעמים אילו בדקה עצמה נמצאת טמאה ולכן לא תהיה בחזקת טהרה הנה הודיענו שלא נאמין בה זאת ההאמנה

מסכת נדה פרק ב משנה ה (ה) משל משלו חכמים באשה כו' - חדר. הוא חלל הרחם איזה שיהיה מן החללים כי לרחם שני חללים ופרוזדור צואר הרחם ועליו שתי תוספות דומות לשני קרנים אשר על צואר הרחם ואמנם מה הם זה [אשכול] הביצים וזאת הצורה התבאר בספר הניתוח ויחובר בקערורית הרחם והוא הנקרא חדר עורק בו ילך דם הנדות ויזול ברחם ויצא על צואר הרחם הנקרא פרוזדור ותתחבר באלה התוס' והביצים והיא הנקרא עליה עורק. אחר יזונה כשאר עורקי הגוף ואינו מעבר למותרים ואם ישוסע מזה העורק מעט יזול ג"כ ממנו על צואר הרחם והוא דם טהור לפי שהוא כדם רעיפת הנחירים או דם הטחורין ונתאמת מזה שדם החדר טמא ודם העליה טהור ואם נמצא דם בצואר הרחם והוא הפרוזדור אם יהיה בין המקום אשר בו אלה התוספות ובין חלל הרחם הנה הוא טמא ולא נאמר לך אולי מן העליה ירד לשם זהו אמרו פה ספיקו טמא שחזקתו מן המקור לפי שברוב העניינים לא ימצא שם זולת דם הנדות ולהיות זה ברוב שמוהו חזקה וכן אמרו בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי אחד מהם שזכרנוהו ואם נמצא דם בפרוזדור והוא צואר הרחם בין המקום אשר בו אלה התוספות ובין פה הרחם אשר יטה לחיצוני הגוף הנה יש בזה הבדל גדול וזה שאם נמצא בעליונות ר"ל ממה שיטה אל הראש אם תהיה עומדת והוא הנקרא אצלם גג פרוזדור הנה הוא דם טהור לפי שהוא מעורק ששסע וחזקתו מן העליה ואם נמצא הדם בתחתיתו ר"ל ממה שיטה אל הרגלים והוא קרקע פרוזדור הנה הוא טמא מספק לפי שלפעמים יהיה מן החדר ולפעמים מן העליה. והתוס' אשר זכרתי לך המבדילות לצואר הרחם אשר הושם מהם נוטה לתוך הגוף בחזקת טמא ומה שיטה לחוץ עליונו בחזקת טהרה ותחתיתו טמא מספק ואין התוספות בכללם כי יש להם רוחב ואמנם נרצה מהם קצותיהן הם החדרים לפי שראש כל תוספת מהם דומה לפטמת השד ויבא מחובר אלה הקצות יחברם הביצים דומה לנקב בעליון הפרוזדור והוא אשר יקראוהו לול שבעליה וממנו אמר מן הלול ולפנים ודאי טמא מן הלול ולחוץ ספיקו טמא כמו שביארתי לך אמיתתו ומי שהורגל בחכמה הנתוח מעט יתבאר לו כל מה שזכרנו וגם כי יהיה ציור מה שזכרנו קרוב מאד לפי שאנחנו הפלגנו בביאור זה מסכת נדה פרק ב משנה ו (ו) חמשה דמים טמאים באשה כו' - עיקר מראה הדם אשר יטמאו האדום וכקרן כרכום וכמימי האדמה וכמזוג והרמז על זה באמרו בטומאת אשה בדם דמיה דמיה שתי פעמים אמר והיא גלתה את מקור דמיה. ואמר וטהרה ממקור דמיה:

והשחור. הוא השחור האמיתי כאודם לפי שהאודם אם נראה כדת ישוב מראיהן שחור והוא אמרם האי שחור אדום הוא אלא שלקה. ובית שמאי סוברין שמימי תלתן ומימי בשר צלי הוא המראה האדום אלא שהוא חסר הלקות כמו שהאמיתי במראה האדום השחור להיותו אדום הלקוי מפורסם המראה כך יאמר בזה חלוש באודם והוא כמימי תלתן והוא משרת התלתן ומימי בשר צלי ומחלוקת אשר בין בית הלל ות"ק שת"ק אומר מי תלתן ומימי בשר צלי אע"פ שהן לא יטמאו בדם נדה תולין עליו את הקודש ר"ל שהאשה אשר תראה כמראה התלתן וכמימי בשר צלי אם נגעה בטהרות לא אוכלין ולא שורפין אלא תולין ובית הלל מטהרין ויתירו לאכול אותם הטהרות ועקביא בן מהללאל אמר שהמראה אשר הוא כקרן כרכום אם ילקה ישוב ירוק ולכן יטמא הירוק ות"ק אמר תולין עליו וחכמים החולקין על עקביא האומר טהור אמרו שאין תולין אלא מטהרין ורבי מאיר אומר שדם הירוק אע"פ שלא נחשבהו דם לענין טומאת דמים הנה נחשבהו דם להיות מכלל ז' משקים ויכשיר את הזרעים ורבי יוסי אמר שהוא לא יטמא ולא יכשיר ורבי יוסי הוא תנא קמא המדבר בזאת המשנה ופירוש קרן כרכום. הזך שבכרכום נגזר מן קרן עור פניו והכרכום. הוא גידים כרכומיות יכירו אותו הרופאים ויעשו ממנו מרקחות ומי משרת ומראה הדם הנוזל והלכה כת"ק לבדו בכל אלה המאמרים

מסכת נדה פרק ב משנה ז (ז) איזהו האדום כדם המכה כו' - לקח מאמר בש"ס כדם המכה הנזכרת פה שהוא דם ההקזה:

וחרת הדיו היבש וכן ביאר בש"ס:
ודיהה יותר חלוש השחרות ופחות מבריק והוא שיהיה כמראה הזיתים השחורים או כמראה הזפת או כמראה העורבין הנה הוא טהור וכן שאר חמשת המראות אם תהיה מראה מהם יותר חזק מן המראה הנגדר פה הנה הוא טמא ואם היה יותר חלוש ממנו הנה הוא טהור זולת המראה אשר גדרנוהו במזג כי הוא אם היה יותר חזק ממנו או יותר חלוש טהור ואמנם זכר דיהה מהן במראה השחור לבדו בסיבת מה שזכרנוהו מן השחור אמנם יהיה טמא לפי שהוא אדום לקוי והיה עולה במחשבתינו שחור אע"פ שהיא יותר חלשה השחרות מן הדין יהיה טמא לפי שהוא קרוב אל האדום והודיענו שאין הענין כך:
ויאמר כברור שיש בו שיקח מן העורקין האמצעיים והוא רטוב ויוקש עליו:

ובקעת בית כרם. מקום בארץ כנען עפרו אדום ישפך עליו מים ויוקש כמראהו. ובתוספתא אמרו מביא אדמה מבקעת בית כרם ומציף עליה מים משערין אותן עכורין ואין משערין אותן צלולין ושם נאמר שאין שיעור למים ולעפר:

ויין השרוני. יין גפנות הנטועות בשרון ארץ כנען. ודע שאין ראיית דם בזמנינו זה אבל כל דם שתראה האשה טמא וכן לא נבחין לו מקום אבל בין שימצא הדם מן הלול ולפנים בין מן הלול ולחוץ הכל טמא זה כולו להחמיר

מסכת נדה פרק ג משנה א (א) חתיכה אם איש עמה כו' - סיבת מחלוקת רב יהודה ותנא קמא שרבי יהודה אומר שאי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם מעת שיצא מהרחם דבר אי אפשר מבלי שיצא דם בהכרח ולמיעוט שיעורו לא יתראה ותנא קמא אמר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ולכן הפילה חתיכה איזה מראה שתהיה ולא יהיה עמה דם הנה היא טהורה ואפילו שסענו אותה חתיכה ומצאנו בה דם אינה טמאה לפי שהוא דם חתיכה לא דם נדה אמנם אם הפילה חתיכה ושסעוה ונמצא בה עצם הנה היא טמאה לידה ואין הלכה כר' יהודה מסכת נדה פרק ג משנה ב (ב) המפלת כמין קליפה כמין שערה כו' - אם תצא ממנה זאת הקליפה אפשר שהם מדם הנדות שנתקרש בחום נתחדש שם ויהי אפשר שהן קליפות שחין ולכך צוה שישרו במים. וביאר הש"ס שיהיו המים פושרין ויעמדו בה עשרים וארבע שעות:

ואמרו אם יש עמהם דם טמאה ואם לאו טהורה היא סברת חכמים החולקים על רבי יהודה כמו שקדם:
וכבר נתבאר בש"ס שאם ילדה מה שגופו גוף בהמה או חיה וצורת פניו צורת אדם הנה לא יחלוק אחד שהוא ולד ואמו טמאה לידה כמו כל יולדת ואם היתה צורת פניו צורת פני בהמה או חיה ושאר גופו גוף אדם הנה אין חולק גם כן שהוא אינו ולד ואמנם מחלוקת רבי מאיר וחכמים במי שתהיה צורת פניו מסופקת קצתה נוטה לצורת פני אדם וקצתה דמות פני בהמה או חיה רבי מאיר אומר אינו ולד עד שתהיה כל פניו פני אדם וחכמים אומרים מאחר שתהיה מפניו קצת תואר בני אדם הרי זה ולד והוא כוונת אמרם כל שאין בו מצורת האדם אינו ולד. אף על פי שהיה נראה מזאת המשנה שרבי מאיר הוא מחמיר וחכמים המקילים אך אמנם נתבאר מסברתם בתוספתא (פ"ד) מה שזכרתי לך. ולא יסופק בשכלך שהוא נמנע מצד הטבע שילד אדם כל מה שזכרתי פה אבל זה אפשר וכבר העידו יותר מזה וכתבו הפילוסופים מה שהוא זר יותר מכל אלה העניינים הטבעיים כולם הולכין על הרוב ויפול בהם הזרות והפליאה והלכה כחכמים

מסכת נדה פרק ג משנה ג (ג) המפלת שפיר מלא מי כו' - כבר ביארנו פעמים רבות ששפיר כולו מבשר. וגנונים הוא מין התולעת כאילו הוא בשר מתוח חתוך בתבנית התולעת:

ומרוקם. הוא שיתבאר בו צורת האדם אם יבדוק כפי מה שאפשר:
ואמרו אינה חוששת לולד וכן לא תטמא משום נדה ואע"פ שהוא מלא דם כמו שהתבאר בתחילת הפרק:
וכוונת תשב לזכר ולנקבה כפי מה שאספר לך וזה שהיא תשאר טמאה י"ד יום כמו יולדת נקבה ואחר זה תטהר ומותרת לבעלה ואם ראתה דם אחר מ' יום לא נחשבהו דם טהור כמו יולדת נקבה אשר כל דם שתראה אחר המ' טמא כמו יולדת זכר אמנם לחומרא מכל צד שמוה כיולדת נקבה לאסרה על בעלה י"ד יום ושמוה כיולדת זכר לבלתי יהיה דם טהור (זולת) אחר השלמת מ' יום. ושמור הענין ולא נצטרך שנשיבהו בכל מקום וזה הולך על העיקר שספיקא דאורייתא לחומרא

מסכת נדה פרק ג משנה ד (ד) המפלת סנדל או שליא כו' - סנדל. צורת לשון שור מבשר וידמה כסנדל ולכן נקרא סנדל. והוא מתהוה עם העובר בקרום אחד ממותרי הנדות הנוספים על בנין העובר: ושליא. הוא הקרום אשר יהיה מזרע האיש ובתוכו הוא העובר ורבי שמעון אומר שכבר נמוק העובר קודם צאת השליא ואין הלכה כרבי שמעון מסכת נדה פרק ג משנה ה (ה) המפלת טומטום ואנדרוגינוס כו' - ידוע הוא שהטומטום והאנדרוגינוס ספק לא ידענו אם הם זכר או נקבה. ולכן תשב לזכר ולנקבה וכן אם ילדה תאומים אחד מהם זכר ודאי והאחד טומטום או אנדרוגינוס הנה הוא גם כן ספק ולא נקבל הוראה באחד אשר הוא זכר ודאי ונאמר מאחר שזה זכר (כן) גם זה כן הטומטום או האנדרוגינוס זכר לפי שהיולדת תאומים הנה לפעמים תלד שני זכרים ולפעמים זכר ונקבה ואם ילדה נקבה ודאית וטומטום תשב לנקבה בלבד על איזה פנים שיהא אם הטומטום או האנדרוגינוס נקבה היא כאילו ילדה שתי נקבות ואם הוא זכר הנה ילדה עמו נקבה ודאית הנה יש לה דם טוהר מפני הנקבה עד מלאת פ' יום:

ואמרו מחותך או מסורס לשונו או שלם מסורס. וכוונה זה שאם נחתכו אבריו בתוך הגוף ויצאו אבריו בלי סדר שיצא היד ואחר הרגל ואחר הזרוע וזה מסורס או יצא כפי הסדר וזה מחותך הנה לא יהיה בו תורת יולדת עד שיצא רובו וראשו כרובו ולכן אם יצא הראש מזה המחותך הרי זה כילוד. ופדחתו מצחו

מסכת נדה פרק ג משנה ו (ו) המפלת ואי ידוע מה הוא כו' - לשון זה המאמר על צד הביאור הוא כן המפלת ואין ידוע אם וולד היה מה שהפילה או לא היה ולד תשב לזכר ולנקבה ולנדה. ותאר זה שהיא תשאר שבעת ימים בנדתה כדין כל נדה או יולדת זכר ולא תותר לבעלה עד מלאת לה י"ד יום כדין יולדת נקבה ואם ראתה אחר י"ד יום לא יהיה דם טהור אבל דם טמא כמו אילו לא היתה יולדת אלא נדה לבד ויהיה כל דם שתראה באותם הפ' ימים דם טמא אם דם נדה ואם דם זיבה כפי זמן ראייתה כפי מה שהתבאר וזהו כוונת תשב לנדה. שלא יהיה לה דם טוהר כלל ובמלאת המ' יום תטבול כאילו יולדת זכר ולא תגע בקדשים כל זה הזמן כמו היולדת ואע"פ שלא ראתה דם שבמלאת פ' תטבול ותביא קרבן יולדת ואז תטהר לאכול בקדשים ואמנם טבלה ביום מ' להיות טבילה בזמנה אם היתה יולדת זכר וזהו כוונת תשב לזכר ולנקבה ולנדה בעת מה שזכר ושמור זה הענין מסכת נדה פרק ג משנה ז (ז) המפלת יום ארבעים כו' - אמר שאם הפילה יום מ' מעת בעילה אינה חוששת לולד לפי שלא נגמר צורת העובר בזה הזמן אמנם אם הפילה יום מ"א אשר הוא זמן אפשר שיגמור בו צורת העובר והפילה ולא ידעה אם ולד הפילה אם לאו תשב לזכר ולנקבה ולנדה ורבי ישמעאל אומר שזאת המפלת למ"א יום אי אפשר שיהיה מה שהפילה נקבה לפי שתבנית הנקבה לא תשלם ותגמר עד שיהיו לה פ' יום ולכן תשב לזכר ולנדה לבד אמנם אם הפילה ליום פ"א מעת בעילתה אז תשב לזכר ולנקבה ולנדה אם לא ידעה מה הפילה אם הוא דם או עובר ואין הלכה כרבי ישמעאל מסכת נדה פרק ד משנה א (א) בנות כותים נדות מעריסתן כו' - כבר ביארנו פעמים רבות שכל מה שבא במשנה מהדינים המיוחדים בבנות כותים היא משנה ראשונה ואמנם היום הזה הם כעובדי כוכבים לכל דבריהם וידוע הוא שהם מקבלים התורה כפי פשוטה ולזה אמרו שהנקבה לא תהיה נדה עד שתבגר לאמרו אשה. והקבלה אצלינו שהאשה תטמא בנדה בת יום אחד כמו שיתבאר ולזה הן נדות מעריסתן:

ועריסתן. הוא הכלי אשר יגדלו בו הקטנים הנקראים בערב מה"ר. וכבר ביארנו בראשון מכלים (מ"ג) שכוונת ביאורו כבועל נדה שמטמא משכב תחתון כעליון ויהיה תחתונו של בועל כעליונו של זב אשר לא יטמא אדם וכלים כמו שביארנו שם וזה אשר פסק על כל כותי שהוא בועל נדה בתנאי שיהיו נשואים כי הנשים יושבות על כל דם. וביאר הש"ס שכוונת זה המאמר שבל יחשבו בין הדם הטהור והטמא ויטהרו הכל וכבר התבאר ברביעי מטהרות (מ"ה) שהתרומה נשרפת על ספק ואמרו מפני מה אין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתה ספק ביאר זה בהש"ס והעמידוהו בכותי ערום שטבל בפנינו ודרס על בגדי חבר שאם נגעה התרומה באלה בגדים לא תשרף לפי שהם תרתי ספיקות. הספק הראשון אם בעל אשתו בקרוב אם לא ואם תמצא לומר בקרוב ספק שהיא יושבת על דם טמא או על דם טהור והעיקר אצלינו על ספק ספיקא לא שרפינן את התרומה ואמנם התנינו בו שיהיה טובל בפנינו ודורס על הכלים והוא ערום לפי ששורפין את התרומה על טומאת עם הארץ לפי שהם מדרס כמו שביארנו בחגיגה ובטהרות ואילו לא יטבול בפנינו יחוייב שתשרף תרומה על מגעו דלא יהא אלא עם הארץ

מסכת נדה פרק ד משנה ג (ג) דם נכרית ודם טהרה של מצורעת כו' - כבר ביארנו בפתיחת זה הספר שהנכריות לא יטמאו בשום פנים מאופני הטומאה מן התורה ומדרבנן גזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהן שהן זבין מדרבנן:

בית שמאי מטהרין דם הנכריות בדין תורה וישימו הגזירה ברוקה ובמימי רגליה אשר הם נמצאים תמיד ועשו זה להודיע שטומאתן מדרבנן ולזה דמן טהור ובית הלל אומרים שאם שמנו דמה ר"ל דם נדותה כרוקה ומימי רגליה נודע שהכל מדרבנן:
וכוונת כרוקה. שיטמאו לח ולא יטמאו יבש ואין כך דם נדה האמיתי אבל יטמא לח ויבש כמו שיתבאר בששי מזאת המסכתא:
דם טהרה של מצורעת. הוא הדם אשר תראהו האשה היולדת אחר שבעה לזכר וי"ד לנקבה אם תהיה מצורעת וסיבת מחלוקת ב"ש וב"ה בדם טהרה של מצורעת יאריך ביאורו וזה יותר דומה בעיון הש"ס מלזכור זה בחבורינו:
ודם יולדת שלא טבלה. הוא הדם שתראה אחר ז' לזכר ואחר י"ד לנקבה אם לא טבלה ליל שמיני או ליל ט"ו לפי שהיא אילו טבלה היה דם טהור כמו שבא בפסוק שקראם דמי טהרה ואם לא טבלה. אמר ב"ה שלא תפרד מטומאת נדה בשום פנים לכן מטמא לח ויבש כדם נדה ובית שמאי אומרים אמנם תועלת הטבילה להתירה לבעלה ומעת שנשלם זמן הנדה נתפרקה מן הנדות ואפילו לא תטבול ולא תהיה דם נדה אבל יהיה דינו כדין רוק נדה ומימי רגליה אשר מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. ודע שאם ילדה והיא זבה ר"ל ששבה זבה ואז תלד וזאת היא הנקראת יולדת בזוב והשלימה ז' לזכר וי"ד לנקבה וספרה ז' נקיים אחר זה כדין כל זבה ואחר ראתה דם אחר זה והיא לא תטהר ליל ח' מהימים הנקיים הנה ב"ש וב"ה נשארים בהם על מחלוקתם. ב"ש אומרים שנשלמו ז' נקיים ואע"ג שלא טבלה נבדלת מן הזיבה וב"ה אומרים שלא תפרד אם לא טבלה ואמנם הסכימו ביולדת בזוב שלא ספרה ז' נקיים ולא טבלה וכן התבאר בהש"ס

מסכת נדה פרק ד משנה ד (ד) המקשה נדה קשתה שלשה ימים כו' - תצטרך זאת ההלכה אל העיקרים כבר נתבאר קצתם פעמים רבות אך אבארם כולם פה וזה שאשה אם ראתה דם ג' ימים רצופים בלא עת נדתה הנה היא תהיה זבה. והוא אמרו יתברך ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה. ואמרו מיעוט ימים שנים. רבים שלשה אמנם אם ראתה האשה דם בעת נדתה בין שתראה יום אחד או ז' כולם היא נדה לבד ולא תהיה טמאה זולת (אורך) [אותן] השבעה והוא אמרו יתברך ז' ימים תהיה בנדתה. ובליל השמיני תטבול ותותר לבעלה ותטהר ואמר יתברך או כי תזוב על נדתה. הוא שתחבר הזיבה בנדות ולא תהיה ביניהם טהרה כגון שהתחיל הזיבה ביום השמיני מתחילת הנדות וימשוך ג' ימים וזהו אשר יקראוהו סמוך לנדתה. ובאה הקבלה שפחות זמן שתהיה בין וסת לוסת י"א יום והוא אמרו בכל מקום י"א יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני. ואם השלימה האשה ששת ימי נדה וראתה בי"א יום (אשר אחרי) ג' ימים רצופים והיתה זבה. ומן העיקר אצלינו ג"כ שאם ראתה דם ג' ימים או יותר רצופים מחמת ולד הנה היא טהורה ואע"פ שראתה באלה הי"א יום וכן באה הקבלה בזה מחמת עצמה ולא מחמת ולד: ומקשה. היא היולדת אם אחזוה החבלים והזלת הדם ויש מן הנשים שיתחילו הקושי קודם הלידה ימים רבים ומהם מי שיאחזם שעות לבד קודם הלידה:

וביאור שפתה מנוחה ושלום מאלה המקרים:
ואמר בזאת המשנה שההרה אם אחזוה צירים ויגר דמה תהיה נדה מפני זה הדם ובתנאי שיהיה הגרת זה הדם בעת נדתה ר"ל בעת המורגל אצלה שתהיה בנדה בו אמנם אם היה הגרת זה הדם אשר הוא מחמת קושי בלא עת נדתה הנה היא טהורה וכן התבאר בהש"ס. ואם התמיד הגרת דמה שלשה ימים רצופין ויהיה זה בלא עת נדתה כמו שזכרנו ר"ל באמצע הי"א יום ואחר נסתלק ממנה הקושי כ"ד שעות תהיה זבה לפי שבהסתלקות הקושי ידענו שזה הדם אשר ירד ממנה הוא דם נדה שאינו מחמת ולד לפי שאילו היה מחמת ולד לא נסתלקו ממנה החבלים עד שתלד ואם שבו אליה הצירים והחבלים אחר כ"ד שעות ותלד הרי זו כיולדת בזוב ור' יהושע אומר עד שיסתלקו ממנה החבלים לילה ויום כליל שבת ויומו ר"ל שיקדם הלילה ליום שאם נסתלקו ממנה החבלים בתחילת השעה מן היום האחד על דרך משל אצל רבי אליעזר אם תעמוד בריאה עד תחילת שעה ראשונה מן היום השני תשוב זבה ואצל רבי יהושע עד שתתמיד בריאותה עד תחילת ליל ג' ואז תשוב זבה:
ואמרו ששפתה מן הצער ולא מן הדם. כוונתו היא אע"פ ששפתה מן הצער לבד ונשאר הדם ילקה שהיא זבה (אחר) ולא נאמר מעת שנשאר הדם היורד עד עת הלידה זה הדם כולו מחמת ולד הוא וזה אשר לא תרגיש בציריה ושפתה מן הצער אמנם הוא לחולשת הכח ולא תהיה זבה הודיענו שאין הענין כך אבל מעת שנסתלקו החבלים הזמן הנזכר ידענו שזה הדם הקודם מחמת עצמה ולא מחמת ולד אמנם אם ראתה ג' ימים בתוך י"א יום כמו שזכרנו ואחר שנסתלקו החבלים ונפסק הדם הזמן הנזכר והוא מעת לעת לרבי אליעזר (אומר) ולילה ויום לרבי יהושע אל זה רמז מפני שהיא זבה והוא מבואר לא יצטרך דיבור וכך אם קשתה ב' ימים וביום הג' שפתה מן הצער מעת לעת ונסתלקו הצירים ונשאר הדם שזבה בזה היום מהמנוחה מהצירים הנה היא ג"כ זבה ואע"פ שהדם נתחבר שתיתתן עד הלידה והלכה כרבי אליעזר

מסכת נדה פרק ד משנה ה (ה) כמה הוא קישויה ר' מאיר אומר כו' - אמרו כמה הוא קישויה. ירצה בו ואם יתמיד הגרת הדם והחבלים זמן ארוך והגיע זה עד הלידה כמה זה הזמן אשר אם יתמיד בו הגרת הדם עם החבלים יחשב זה מחמת ולד ולא תהיה נדה אחר שהשיגו הכאבים הלידה ולא שפתה א"ר יוסי שרוב מה שיהיה שניחסהו אל הלידה י"ד יום קודם הלידה אמנם אם אחזה הגרת דם והחבלים קודם הלידה בב' יום על דרך משל ונשארו הכאבים כל השני ימים ולא שפתה כלל הנה היא זבה והיא יולדת בזוב לפי שכל מה שראתה מן הדם כל השלשה ימים אשר לפני שתי שבתות הסמוכין ללידה אינו מחמת ולד והלכה כר' שמעון מסכת נדה פרק ד משנה ו (ו) המקשה בתוך שמונים לנקבה כו' - כבר ידעת שיולדת נקבה מותרת לבעלה אחר י"ד יום ואפשר שתהר ותפיל באמצע פ' יום. מקום שהחמיר בדם השופי הוא י"א יום שבין נדה לנדה אשר קדם ביאורו לפי שהיא אם ראתה בהם דם נדה שלא מחמת ולד ג' ימים תהיה זבה ואם ראתה בהם דם הקושי תהיה טהורה כפי מה שקדם ביאורו. מקום שהקל בדם השופי הוא ששים יום וששה ימים של נקבה אשר כל דם שתראה בהם טהור אע"פ שהוא מחמת עצמה אינו דין שנקל בדם הקושי ויהיה ג"כ טהור וכבר ביארנו שדם השופי הוא אשר ירד מבלי ציר וחבל. ודם הקושי הוא אותו אשר ירד עם צירים וחבלים א"ר אליעזר דיו לבא מן הדין להיות כנדון כמו שהמקשה בזולת ימי טוהר נדה. ודם נדה יחשב זה דם הקושי ג"כ מקשה בתוך ימי טוהר וכבר ביארנו בשני מבבא קמא שאין אחד חולק בזה העיקר אשר הוא דיו לבא מן הדין להיות כנדון אך מאמר רבי אליעזר שהמקשה נדה אינה בכלל עליו לפי שכבר ביארנו במה שקדם שהמקשה בעת נדתה לבד הוא אשר תהיה נדה אמנם אם קשתה בתוך י"א יום הנה היא טהורה ואפי' טומאת נדה אין עליה ולכן תהיה ג"כ טהורה ודמיה טהורין אם קשתה בימי טהרה של נקבה ויהיה הבא מן הדין כנדון לפי סברת רבי אליעזר שאמר שהיא נדה אם קשתה בתוך י"א יום יחוייב שתהא טמאה טומאת נדה אם קשתה בתוך פ' יום של נקבה כמו שזכר פה ואין הלכה כר' אליעזר מסכת נדה פרק ד משנה ז (ז) כל אחד עשר יום בחזקת טהרה כו' - אלו הי"א יום הם אותם אשר בין נדה לנדה אשר הם הלכה למשה מסיני כמו שזכרנו ואמרנו שהיא בהן בחזקת טהרה. כוונתם שהיא אינה קובעת וסת באלה הי"א יום בשום פנים לפי שהוא הזמן היותר קצר שיהיה בין נדה לנדה אמנם אחר י"א הנה אפשר שתקבע לה וסת ולכן יחוייב אליה שתבדוק את עצמה תמיד אחר הי"א יום אע"פ שזה בזולת עתה הידוע כמו שאמרנו במה שקדם אע"פ שאמרו דיין שעתן צריכה להיות בודקת ואם ישבה ולא בדקה אחר הי"א יום בין שהיא בטלה הבדיקה באונס או בשגגה או בזדון הנה היא טהורה ואם הגיע שעת וסתה ולא בדקה ואחר זה בדקה ואפי' מצאה עצמה טהורה הנה היא טמאה ובחזקת נדה מאשר לא בדקה עצמה בשעת וסתה. וכבר ידעת שהזב והזבה סופרים שבעת ימי נקיים ואחר יטהרו ואלו שבעת ימים הם אותם אשר יקראו ימי הזב והזבה וכבר ביארנו שהאשה לא תהיה זבה ותצטרך ספירת ז' ימים נקיים עד שתראה דם ג' ימים רצופין בלא עת נדתה והיא אשר תקראה זבה גדולה. ואם ראתה דם בלא עת נדתה בתחילת היום היא בזה היום טמאה והשאר שומרת ליום השני ואם לא תראה דם ביום ב' תטבול ותותר לבעלה ותטהר ואם ראתה דם ביום הב' ג"כ תשמור ביום הג' ואם נשלמה פירוש מגזרת שלום ולא תראה דם תטהר ומותרת לבעלה ואם ראתה דם בזה ביום הג' תהיה זבה גדולה ותצטרך ספירת שבעה ימים והיא באלה הימים תקרא שומרת יום כנגד יום ותקרא ג"כ זבה קטנה. וכבר ביארנו פעמים רבות שזאת השומרת יום כנגד יום אסורה לבעלה ומטמאה משכב ומושב כזבה אלא שהיא לא תצטרך ספירת ז' כזבה גדולה ולא קרבן. ואמרו שהזב והזבה אם לא בדקו עצמם בכל יום מאלו ז' ימים אע"פ שבדקו אחריהם ונמצאו טהורין וכן שומרת יום כנגד יום אם לא בדקה עצמה ביום השני אם היתה רואה בראשון לבד או לא בדקה בג' אם היתה רואה גם כן בב' אע"פ שבדקה עצמה אחר זה ונמצאת טהורה הנה הם בחזקת טומאתן לפי שכבר הוחזקו לטומאה ולא יצתה ממנה אלא בהתאמתות ואין הלכה כרבי מאיר מסכת נדה פרק ה משנה א (א) יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה כו' - חכמים אומרים אשה כי תזריע וילדה זכר עד שילדה ממקום שמזרעת רבי שמעון אומר שאמרו תלד לרבות יוצא דופן והוא שישוסע חלצי האשה אם תקשה עליה הלידה ויצא העובר משם:

ובית החיצון. כינוי מן המקום אשר הוא יוצא מצואר הרחם והוא המקום שיכנס בו האמה בעת המשגל אם יצא דם מן המקום אשר יגע ראש האמה הנה היא טמאה ואע"פ שהדם לא יפלוט ולא יצא חוץ לגוף והוא אמרם בגדר בית החיצון מקום שהשמש דש ובא בזב כי יהיה זב מבשרו עד שתצא טומאתו מבשרו ובא בבעל קרי ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע עד שתפרד מגופו ואז יטמאנו והלכה כר' שמעון

מסכת נדה פרק ה משנה ב (ב) היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו כו' - התירו לו פה לאחוז באמה לפי שהוא כבר הזריע ולא יוסיף ביה הרהור ואמרו ומטמאין. בכל שהוא. רומז אל שכבת זרע ואל הזוב לפי שזב ובעל קרי אם ראו איזה שיעור שיהיה נטמאו אמנם מי שיגע בשכבת זרע עד שיגיע בכעדשה אז יטמא כמו שביארנו מסכת נדה פרק ה משנה ג (ג) תינוקת בת יום אחד מטמאה כו' - אם תהיה בת יום אחד ותשוב נדה אם יצא ממנה דם ביום הלידה ואפשר שתהיה בת עשרה ימים זבה כגון שתראה שלשה ימי רצופים אחר שבעת ימים מנדה לפי שהיא כל שבעת ימי ראיותיה לא תהיה בה זבה כפי מה שביארנו ושלא תהיה הזבה זבה אלא בלא עת נדתה ואלה המשפטים כולם קבלה ואין מופת עליהם זולת סמכים:

ואמרו ופוטר מן היבום. לפי שהיא אם תשלים שלשים יום כפי מה שיתבאר ביבמות הנה נפטרה אמו מן החליצה ומן היבום אמנם אם מת בתוך שלשים יום הנה היא חולצת ולא מתיבמת. וכבר נתאמת שאפילו מיום אחד פוטר אמו מן היבום:
ואמרו ופוסל מן התרומה. אינו רוצה בו שתהיה כהנת שיש לה בן מישראל בן יום אחד הנה היא אסורה בעבורו לאכול בתרומה לפי שכבר התבאר ביבמות שהעובר פוסל וכ"ש בן יום אחד ואמנם ירצה בו שהוא פוסל עבדי אביו מלאכול בתרומה המשל בזה כגון שיהיה לכהן שתי נשים אחת מהן כשרה לכהונה ויש לו ממנה בנים והשניה פסולה לכהונה ויש לו ממנה בן יום אחד והוא חלל ומת זה הכהן ויש לו עבדים ונתערב זה החלל עם אחיו הכשרים ולכן נפסלו העבדים מלאכול בתרומה מפני חלקו של חלל אשר אינו מאכיל זה להיותו בן יום אחד אמנם אם היה עובר היה מותר לעבדים שאכלו מפני הבנים הכשרים עד שיולד זה החלל לפי שהעיקר אצלינו שאין קנין לעובר. ואמרו ונוחל ומנחיל ר"ל נוחל מן האם ומנחיל לאחים מן האב משל בזה שאם תמות אמו ביום לידתה הנה הוא יירש נכסיה ואם ימות הוא אחר זה ביום הולדו הנה ירשוהו אחיו מאביו ותסוב נחלה מזה הקטן לאחיו מאביו ביום אחד:
ואמרו כחתן שלם ר"ל שיחוייב להתאבל עליו ובתנאי שיהיה אצלם התאמתות שנולד לתשעה חודשים שלמים אמנם אם לא יתאמת לאביו ולאמו זה הנה לא יחוייבו להתאבל עליו עד שישלמו לו שלשים יום לפי שהעיקר אצלינו כל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל אלא אם כלו חודשיו כמו שביארנו אפילו מת ביום שלשים עצמו אינו מחוייב להתאבל עליו

מסכת נדה פרק ה משנה ד (ד) בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת כו' - זה כולו מבואר לפי שהעיקר אשר יכלול זה הוא אמרנו בת שלש שנים ויום אחד ביאתה ביאה וזה הדבר הלכה למשה מסיני. ופחותה משלש שנים ויום אחד אין ביאתה ביאה וכבר נכפל זה במקומות רבים. וכוונה כנותן האצבע בעין אשר תדמע רגע ואחר ישוב לעניינו כן אם נבעלה היא פחותה מאלה השנים תשוב בתולה כאילו לא נבעלה כלל מסכת נדה פרק ה משנה ה (ה) בן תשע שנים ויום אחד כו' - זה העיקר כולו גם כן אמרו בן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה. ואמרו עד שיגדיל ר"ל עד שיגדיל ויבעול אחר שהביא שתי שערות ואז יתן גט ויפטור ואמנם לא בא עליה משהגדיל הנה היא תצטרך גט וחליצה כפי מה שביארנו בעשירי מיבמות ואם בעל נדה יהיה כבועל נדה ויטמא משכב התחתון כעליון כמו שביארנו בראש כלים ופוסל מן התרומה אם היה זה פסול לכהונה ובעל כהנת הנה הוא ישיבה חללה ותפסלה מלאכול בתרומה ואם היה כהן בן תשע שנים ויום אחד ונשא ישראלית אינו מאכיל אותה לפי שאין קנינו קנין גמור כמו שזכרנו בשביעי מיבמות ואם רבע את הבהמה פסלה מעל גבי המזבח כמו שהתבאר בששי מתמורה וכל העריות מתות על ידו והוא פטור כמו שהתבאר בשני מכריתות וכבר ביארנו זה תכלית הביאור בשביעי מסנהדרין מסכת נדה פרק ה משנה ו (ו) בת אחת עשרה ויום וכו' - זה אשר אמרנו בת י"ב שנים ויום אחד ובן י"ג שנה ויום אחד נדריהן קיימין ואפילו אמרו אין אנו יודעין. בתנאי הבאת שתי שערות למטה בגוף כמו שביארנו במקומות ביבמות וכתובות ואז לוקין על המראתן אם מרו אמנם אם לא יביאו שתי שערות עדיין קטנים הם וכוונת נבדקים שישאלו האם הם יודעים כוונת הנדרים ולמי הם ואם לא יאמרו נבדקים כל י"ב וכן כל י"ג לתינוק לפי שכבר נאמר ששלשים יום בשנה חשובין שנה היה עולה במחשבתינו של בעל זה המאמר אם ישאלו שלשים יום ומצאם שלא יבינו נסתלקה חקירתם אמר אין הענין כן אבל לדברי הכל בודקין כל שנת י"ב חודש לנקבה וי"ג לזכר וכל עוד שנמצאו יודע נדריו קיימין ואע"פ שהם קטנים וזה היא עונת נדרים הרמוז אליה בכל מקום ושני הנקבה לעונת נדרים פחות משני הזכר להיות חייהן קצרים מחיי האיש ברוב מסכת נדה פרק ה משנה ז (ז) משל משלו חכמים באשה כו' - פגה. הוא הפרי הפג:

בוחל. הוא הפירות אשר הקריבו להתבשל וצמל שם פירות נתמלא בישולם והוא מלה מורכבת מן ויצאה מלאה. וכבר ביארנו גדר הקטנות והנערות והבגרות בשלישי מכתובות

מסכת נדה פרק ה משנה ח (ח) איזו היא סימניה רבי יוסי הגלילי אומר משיעלה הקמט כו' - איזו היא סימניה ר"ל איזה האות הוא אות הבגרות ואלה הסימנים הם הסימנים אשר נתנו חכמים מלמעלה והם אשר יורו על הסימנים שלמטה וזה שאנחנו כבר ביארנו פעמים רבות שאם הביאה שתי שערות אחר י"ב שנה ויום אחד הנה היא תקרא נערה ומן ששה חודשים אחר הבאת ב' שערות תהיה בוגרת ואין לאביה רשות בה והנה אצלינו הסימנים אשר נקבל מהן מופת על הבגרות אם הם כמו סימנים של מטה ואמרו פה תחת הדד רוצה לומר במקום הדד וגדרו זה כשתשיב ידיה אל אחוריה ומשתשחיר את הפיטומות עד שישחיר ראש השד של העוקץ ר"ל על קצת השד והלכה כדברי כולן להחמיר ולכן כל עוד שיתראה אחד מאלה הסימנים ולא יתראה האחר נשימה כבוגרת להחמיר ולא להקל ואם קידשה עצמה בפני אביה צריכה גט כבוגרת ואם קדשה אביה ג"כ צריכה גט כנערה (אע"פ) שלא יתראו בה סימני בגרות וכן כל מי שיתראה אחד מאלה הסימנים שאביה מפר נדריה לחומרא ולא תנשא לכהן גדול מסכת נדה פרק ה משנה ט (ט) בת עשרים שנה שלא הביאה כו' - אמר והיא איילונית ולא אמר הרי זו איילונית הרי מהשלמת התנאי שתהיה בת עשרים שלא הביאה שתי שערות ויתראה בה סימני האיילונית ואז נדון עליה בדין האיילונית וכן הבן עשרים שלא הביא שתי שערות עד שיתראו בו סימני סריס ואז יהיה סריס חמה. וכבר ביארנו סימני איילונית בראשון מיבמות וסימני סריס חמה בעשירי מיבמות אמנם אם לא יתראו סימני איילונית וסימני סריס ולא הביאו שתי שערות הנה כמלאת לכל אחד מהם ל"ה שנה ואז יהיה סריס או איילונית כמו שביארנו במקומות רבים מיבמות ואין הלכה כרבי אליעזר. ודע שאלו העשרים שנה לא נצטרך שיהיו מיום ליום וכן לא אמר בהן עשרים שנה ויום אחד ולזה אם לא הביאו שתי שערות ונראו סימני סריס וסימני איילונית והם בני עשרים שנה פחות שלשים יום הנה נדין בהם כאילו הם עשרים שלמות ויהיה סריס או איילונית מסכת נדה פרק ו משנה א (א) בא סימן התחתון עד שלא בא העליון כו' - עד שלא בא התחתון אמרו אע"פ שאי אפשר הוא סברת חכמים אמנם לרבי מאיר אפשר שיבא העליון ולא יבא התחתון ולכן לא חולצת לפי שהסמיכה היא על הסימן התחתון וכבר ידעת שהאשה לא תחלוץ עד שתביא ב' שערות ומותר היבום בקטנה זולת לרבי מאיר שהוא מקיש אשה לאיש ולא יהיה אצלו יבום כשר אלא לגדולה ולכן אמר פה לא חולצת ולא מתייבמת ואצל החכמים האומרים שלא יתראה סימן העליון אלא אחר שנראה הסימן התחתון ואפילו בדקנו ולא מצאנו נאמר הנה נפל וסימן התחתון הוא הבאת ב' שערות וסימן העליון סימני השדים אשר קדמו וכבר התבאר לך שלדברי הכל על סימן תחתון סמכינן ולזה אמרו כיון שבא תחתון שוב אין משגיחין על העליון. ומבואר שאין אצלינו סימן עליון אלא באשה לבד כי אין לאיש סימן עליון ואין הלכה כרבי מאיר מסכת נדה פרק ו משנה ב (ב) כיוצא בו כל כלי חרש כו' - מכניס. הוא שיהיה נקוב נקב אפשר שיכנס המים ממנו לכלי אם תשים זה הכלי על פני המים ובלי ספק שכל נקב הוא בזה השיעור אם מלא זה הכלי במים יזל ממנו וזה אשר יקראהו מוציא משקה. וכבר ביארנו זה במסכת כלים שכל כלי חרס ינקב בכונס משקה אשר יפסל ולא יאות שיהיה גיסטרא ר"ל יושב לקבל ההטפחה ואז לא יקבל טומאה כן ג"כ אם ינקב כמוציא משקה הנה הוא פסול לגיסטרא ולא יאות אליה ולכן לא יקבל טומאה לסיבת זה מה שזכרנו לפי שאין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא לפי שגיסטרא עצמה אמנם נעשתה לקבה ההטפחה ואם תהיה מטפחת נצטרך אליה לנושא אחר ואמר יש שהוא מוציא ואינו מכניס ר"ל שיש קצת כלי חרס לקצת העניינים שאם ינקב במוציא משקה לבד ואינו מכניס משקה יהיה כשר וזה לקדש בו מי חטאת לפי שמוציא ואינו מכניס כשר למי חטאת ויהיה לשון המאמר ממה שביארנו וכל כלי חרס שפסול למי חטאת פסול לגיסטרא ויש שפסול לגיסטרא ואינו פסול למי חטאת:

וכבר התבאר בשני מאהלות שאבר שיש בו עצם מטמא במגע ובאהל ואם לא יהיה בו עצם אינו מטמא באהל וזאת היא התועלת בידיעתינו מזה האבר אם יש לו עצם אם לא וכבר התבאר בהש"ס שאלה הפרקים אשר בהם הצפורנים אם נעדר הציפורן אע"פ שהאבר נשאר בגדלו ובבשרו הנה הוא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל

מסכת נדה פרק ו משנה ג (ג) כל המטמא במדרס מטמא טמא מת כו' - אמר השם יתברך בזב והיושב על הכלי אשר ישב עליו וגו'. ובאה הקבלה יכול כפה סאה וישב עליה כפה תרקב וישב עליה יהא טמא תלמוד לומר והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאינו מיוחד לישיבה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו. כבר התבאר שהכלים אשר לא יאותו למשכב ומושב לא יטמאו במדרס הזב והם מטמאין טומאת מת וזהו כוונת אמרם בזב עמוד ונעשה מלאכתינו ואין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתינו וכבר התבאר זאת הכוונה בפרק שני מכלים וכן ביארנו ענין המדרס בי"ח מכלים מסכת נדה פרק ו משנה ד (ד) כל הראוי לדון דיני נפשות כו' - כמו שמבואר בסנהדרין. זאת המשנה לרבי מאיר שמחשב שסומא באחת מעיניו פסול לדון ויקבל מופת מאמרו יתברך על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. מקיש ריבים לנגעים מה נגעים שלא בסומין דכתיב לכל מראה עיני הכהן. אף ריבים שלא בסומין ולכן סומא באחד מעיניו פסול לדון וכשר להעיד אצל רבי מאיר אמנם אצל החכמים הנה הוא כשר לדון מאחר שהעיקר אצלינו שגמר דין כשר בלילה כמו שהתבאר בסנהדרין ואף על פי שראיית נגעים לא תהיה בלילה כמו שביארנו בנגעים כן גם כן סומא באחד מעיניו ידין ואע"פ שיהיה פסול לראות נגעים ואין הלכה כר' מאיר:

ואשר חייב שלא שם הש"ס זאת המשנה באוהב ושונא אשר הוא כשר להעיד כפי סברת חכמים ופסול לדון כמו שהתבאר במקומות מן הש"ס להיותו ענין נעתק במהרה והוא שישוב השונא אוהב וישוב תיכף על ענין האמצעות ואין בכמו אלה שיאמר ויש שהוא כשר להעיד ואינו כשר לדון

מסכת נדה פרק ו משנה ה (ה) כל שהוא חייב במעשרות כו' - מבואר הוא שמיני הבשריים והגידים והביצים כולן טמאין טומאת אוכלין ואין בהם מעשרות לפי שהם אינם מגידולי קרקע מסכת נדה פרק ו משנה ו (ו) כל שהוא חייב בפאה כו' - גדר הדברים אשר יחייבו במעשר אינם מגדר הדברים אשר יחייבו בפאה שבגדר הפאה נאמר. כלל אמרו בפיאה כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום חייב בפאה ואמר בגדר המעשר. כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ חייב במעשר וכבר ביארנו אלו הכללות במקומם והצורך אליהם מהם כבר הובן מסכת נדה פרק ו משנה ז (ז) כל שהוא חייב בראשית הגז כו' - כבר ביארנו בי"א מחולין שראשית הגז יחוייב למין הצאן לבד והמתנות. והם הזרוע והלחיים והקיבה יחוייב לצאן ולבקר ולעזים זכריהן ונקביהן מסכת נדה פרק ו משנה ח (ח) כל שיש לו ביעור יש לו שביעית כו' - אמר השם יתברך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך וגו' ואמרו בספרי כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. וזה הוא כוונת הביעור רוצה לומר שיסיר אלה הצמחים מביתו אם כלו מן השדה וכבר התבאר זה כולו ונתאמת במסכת שביעית ושם דברים לא יעקר שרשם בשום פנים מן הארץ כמו עלי הלוף השוטה ועלי הנדנדה והם עלי הלוף והנענע שקורין מינט"ה ואלה וכיוצא בהם יחוייב להם משפט השביעית ולא יחייבו בם הביעור לפי שהיא לא תכלה מן השדה מסכת נדה פרק ו משנה ט (ט) כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר כו' - קשקשת. הם הקשקשים וסנפיר. הם הכנפים וזה מגיע לידיעת בעלי חיים ותועלתו בידיעת הטמא והטהור מן הדג ולידיעת הבהמה מן החיה כפי מה שיתבאר בחולין מסכת נדה פרק ו משנה י (י) כל הטעון ברכה לאחריו כו' - ידוע שהמצות כולם מברך עליהם עובר לעשייתן כמו הציצית והתפילין והמזוזה והסוכה והלולב וזולתם ואין חיוב ברכה אחרי העשותם מסכת נדה פרק ו משנה יא (יא) תינוקת שהביאה שתי שערות כו' - כבר ביארנו פעמים רבות שאלה ב' שערות לא יועילו ולא יהיו סימני הבגרות אלא אם ימצאו בפגישת זמן המורגל והוא י"ב שנה ויום אחד לתינוקת וי"ג שנה ויום אחד לתינוק וכל עוד שיהיה פחות מאלה השנים וימצא להם הב' שערות הנה הוא שומא ואינם סימני הבגרות ולשון נקיה הוא בקראן לשער גב הערוה זקן ופסק ההלכה הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות ואם תביא ב' שערות והיה לה י"ב שנים ויום אחד אינה ממאנת ואם לא נמצאו לה ב' שערות תמאן ואפילו היתה מכ' שנה אלא אם יתאמת שהיא איילונית כפי מה שהתנינו כי היא אז לא תמאן וזה אם לא בא עליה אחר י"ב שנה ויום אחד אמנם אם בא עליה בזמן הזה היתה מקודשת בביאה שהיא דאורייתא ואינה יכולה למאן ואע"פ שלא נמצאו לה ב' שערות כי אנחנו נאמר שמא נשרו מאחר שהגיעה לכלל שנותיה וזהו המשל המבואר בזה הדין וכבר זכרנו זה ביבמות וזו היא הסברה האמתית אשר יתראה מעיון הש"ס מסכת נדה פרק ו משנה יב (יב) שתי שערות האמורות בפרה כו' - אמרו בש"ס הלכה כדברי כולן להחמיר ויהיה כפי מה שאספר אם יהיו שתי שערות כדי שיהיו נטלות בזוג אשר הוא הפחות שבשיעורים אינה ממאנת ואינה חולצת עד שיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן מסכת נדה פרק ו משנה יג (יג) הרואה כתם הרי זו מקולקלת כו' - מבואר הוא שזה הכתם הוא שתמצא טפת דם בבגדה כפי מה שיתבאר אמנם מצאה בלא עת נדתה:

וכוונת אמרו מקולקלת. אם נפסד העת הידוע לנדתה ונתקלקל וסתה וחוששת משום זוב אמנם אם שתהיה ספק זבה ותביא קרבן זבה אינו נאכל כמו שביארנו בערכין וכבר התבאר בהש"ס שאם יהיה הכתם שיעור ג' גריסין ושיעור הגריס כבר ביארנו בנגעים הנה היא חוששת משום זוב ונאמר כגריס באה בכל יום וזה הכתם מראות ג' ימים ולכך תחוש לזוב וזו היא סברת חכמים ורבי חנינא בן אנטיגנוס הוא האומר פה שאין בכתמים משום זוב וכן אוקים הש"ס זה הדבר ביחיד ואמר מאן חכמים רבי חנינא בן אנטיגנוס שאמר שכתם אחד לא תחוש לו משום זוב ואפילו היה בתכלית הגודל אלא אם לבשה ג' בגדים בדוקים ונמצא כתם על כל בגד מהם או שנמצאו ג' כתמים בבגד א' בתנאי שיעמיד עליה זה הבגד ב' ימים ותמצא ביום הג' ג' כתמים ואז תהיה ספק זבה ותחוש לזבה והלכה כחכמים שאומרים חוששת משום זוב ואפילו בכתם אחד אם יהיה גדול השיעור כמו שביארנו

מסכת נדה פרק ו משנה יד (יד) הרואה יום י"א בין השמשות כו' - זה הי"א יום כבר קדם לנו ביאורו ולשון זאת המשנה כמו שביאר הש"ס הוא כן הרואה יום י"א בין השמשות תחילת נדה וסוף זיבה ובשביעי לנדתה סוף נדה ותחילת זיבה וכן יום מ' לזכר יום פ' לנקבה בין השמשות וביאור זה שאם ראתה דם יום מ' או יום פ' בין השמשות וזה ספק אם ביום היתה הראיה ויהיה דם טהור או בלילה ויהיה דם טמא ואם ראתה ב' ימים רצופים והם הט' והיו"ד מן י"א אשר הם ימים הראוים לזיבה כמו שביארנו ויום הי"א אם ראתה דם בין השמשות הנה זה ספק אם ראתה הדם ביום ותהיה הראייה סוף זיבה לפי שהיא ראתה ג' ימים רצופים או תהיה זאת הראייה בלילה בליל י"ב ותהיה זאת הראייה תחילת נדה ולא תהיה זבה או אם ראתה דם יום ז' לנדתה בין השמשות וזה ספק גם כן אם ביום היתה הראייה ותהיה הראייה סוף נדה בהיותה השבעה הימים כולם בנדתה כמו שביארנו או ליל השמיני היתה הראייה ותהיה זאת הראייה תחילת זיבה ואם ראתה אחר זה יום התשיעי והיה מתחילת הנדה אשר הם ימי זובה ותהיה זבה הנה אלה כולן טועות והזיבה שלהן ספק ומביאות קרבן ואינו נאכל כמו שביארנו בערכין שכל הטועות מביאות קרבן ואינו נאכל ואמר ר' יהושע שוטות אמרו תני טועות וכוונת מאמר ר' יהושע אשר אמר להמיר דבריו ועירנו בטועות הערה בבלתי טועות איך משפטו כי אל ירמוז אל זה המין מן ההערה אשר אנחנו בטבילה אשר היא קשה מאד ורבת משפטים ואני איני יכול להאריך בתכלית לבאר הפרצות הרבות הנופלות קרובות האפשרות וכל שכן שיפרצו פרצות רחוקות האפשרות כמו אלה שתראנה בין השמשות לבד וביום ידוע (עוזר) וזה רחוק הנפילה ואם לקחנו בהערה כפי מה שיחוייב מזה ירחיב עלינו המאמר והשתדלנו באמתיים מסכת נדה פרק ז משנה א (א) דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין כו' - אמר יתברך והדוה בנדתה. ובאה הקבלה מדוה כמוה ר"ל שדמה יטמא כמו שתטמא היא והוא אב הטומאה כמו שביארנו בפתיחת זה הסדר ואמר דם יהיה זובה. ובאה הקבלה בהוייתו יהא ואפילו יבש ולמה שמצאנו הפסוק כבר דן על עצם המת בטומאה והוא באמרו או בעצם אדם ממנו בשרו יטמא. אפילו יבש תכלית היובש כעצם ובא בזב רר בשרו עד שיהיה לח כעת שיוזל ואז יטמא וניעו. הריר והרוק. הוא הרוק שלא יטמא אלא לח מאמרו וכי ירוק כעת שירוק אמנם יהיה לח ובשרץ אמר כל הנוגע מהם במותם. ובאה הקבלה כעין מותם ר"ל כמו שהם לחים בעת מותם. ובנבלה אמר וכי ימות מן הבהמה כעין מותם. ושכבת זרע אמרו בראויה להזריע ואם נתיבש השרץ תכלית היובש ואם שדרתו נראית והעצמות מחוברות בחוליות שדרתו הנה הוא ג"כ מטמא לקיום צורת תבניתו ואין הלכה כרבי יוסי מסכת נדה פרק ז משנה ב (ב) השרץ שנמצא במבוי מטמא כו' - עד שעה שיכול להיות לח עד שעת הכבוד עד העת אשר יכנוס בו זה העפר ולא נמצא בו שרץ אמר מפני שחזקת בני ישראל שבודקין מבואותיהן בשעת כבודם וחזקת בנות ישראל שבודקות חלוקותיהם בשעת כבוסן וזה ההבדל אשר שם רבי שמעון בין לח בין יבש הוא בשרץ לפי שאם ימצאנו לח אז נאמר על דרך משל אפשר שיהיה לח זה השרץ מעת שמת שני ימים ויהיה מטמא ב' ימים למפרע לבד ואמנם הכתם אפילו לח מטמא למפרע ואפילו לאחר ימים לפי שאנחנו נאמר אם היה יבש הנה יש לו ימים רבים שהוא בזה הבגד ונגעו בעוד שהיה מטפיח ולח וכבר התבאר בטהרות שמבוי כרשות היחיד וספיקו טמא ולכן היו הטהרות שנעשו במבוי זה טמאים למפרע מפני זה השרץ. ואין הלכה כרבי שמעון מסכת נדה פרק ז משנה ג (ג) כל הכתמים הבאים מרקם טהורים כו' - כבר הודעתיך פעמים רבות שהכותים אינם מטמאים בזוב ולא בנדה ואמנם גזרו עליהם. אך לא גזרו על כתמיהם לפי שהאמתית דם נדה שלהם מטמא מדרבנן ואיך יטמאו ספק:

רקם. מקום בצד ארץ ישראל והוא קדש הנזכר בתורה ויהיה בזה המקום כותים ובשכונתם ישראל והלכו ברוב דרכיהם כמו שיעשו הגרים הבלתי תוריים אם יהיה שכן לו גר תוריי ותצטרך זאת המשנה אל תיקון ותיקונה הוא זה מבין ישראל ומבין הכותים טמאים. הנמצאים בערי ישראל טהורים שלא נחשדו על כתמיהם ומצניעין אותן הנמצאים בערי הכותיים רבי מאיר מטמא מפני שאין מצניעין את כתמיהן והצנע מצניעין אותן ר"ל שהם בלתי מורגלים מלהשליך בשוקים בגדים אם יש בהם כתם אבל יגנזוהו ויצניעוהו עד שירחץ וזה הכתם הנמצא אמנם הוא דם חיה ודם בהמה וכיוצא בהם ולכן הניחוהו שם. ואין הלכה כרבי מאיר וזה כפי זה הזמן אמנם היום כותיים כעובדי כוכבים וכתמיהם טהורים כמו שביארנו פעמים רבות

מסכת נדה פרק ז משנה ד (ד) כל הכתמים הנמצאים בכל מקום טהורים כו' - כבר ביארנו שהכתמים הנמצאים אפילו בערי ישראל טהורים לפי שהם לא ישליכו כתם טמא ואם נמצא זה הבגד אשר עליו הדם בערי ישראל בחדרים ובמקום ממקומות הטומאה הנה נדון עליהם שהם כתמי נדה. ואמנם הצניעוהו שם כמו שקדם שישראל אצנועי מצנעי להו והיו הכותיים מחשבים שהנפל אחר שאין לו חלק ונחלה בארץ מותר לקוברו בכל מקום ואין זה נכון לכן המקומות אשר בהם טומאה מארצם יטמאו באהל לפי שהם בחזקת בית הקברות ואין הלכה כרבי יהודה וזה מאז אמנם היום הנה הכותי עצמו אם מת לא יטמא באהל לפי שהם עובדי כוכבים ואין מטמאין באהל מסכת נדה פרק ז משנה ה (ה) נאמנים לומר קברנו שם את נפלים כו' - מה שהם נאמנים באמרם לא קברנו עד שיהיה כהן עומד בזה המקום ותרומה בידו ואוכלה והנה אי אפשר שנאמר אולי היא תרומה טמאה להיותו אוכלה וכן מה שהם נאמנים באמרם שזאת הבהמה בכרה עד שיהיה מותרים ולדותיה או יעבוד בה אשר בא בו הפסוק אילו היה בכור לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך:

וכן נאמנים במקום שהוא טהור מאחר שאין בו ציון לפי שהם היו עושין ציון על הקברות אמנם אם היה אילן מיסך על הארץ או אבנים פרועות יוצאות מן הגדר ואמרו שתחתיהן טהור אין נאמנים לפי שלפעמים תחתיהם טומאה והם לא יאמינו שזה אהל ושלא יטמא מה שבתחת זה הצל וכן בית הפרס אין נאמנים באמרם שזה הוא טהור וכבר התבאר באהלות משפטי בית הפרס ואיך יטהר ואמרו זה הכלל. להביא תחומין ויין נסך שאינן נאמנין עליהם לפי שהם אינן מאמינין איסור תחומין ולא איסור יין נסך ולא איצטרך להשיב שמשפטם היום כעובדי כוכבים לכל דבריהם

מסכת נדה פרק ח משנה א (א) הרואה כתם על בשרה כו' - למה שאמר כנגד בית התורפה טמא. ביאר המקום אשר הוא כנגד בית התורפה אמנם עקבה הנה אפשר שיקרב באבר ממנה אמנם גודלה הוא אצבע מאצבעות רגליה הנה אי אפשר בו זה אמנם אמרו על ראש גודלה טמא לפי שאנחנו נאמר שלפעמים יוסף עליו הדם בעת לכתה וזה אפשר וכן מתבאר בהש"ס:

ומבפנים. הוא המקום המדובק בעת האסף הרגלים והשוקים אחד מהן לאחרת והאדם עומד:
ואמרו על הצדדים מכאן ומכאן רוצה לומר מה שיטה אל הפנים או מה שיטה אל השדרה מן היריכים והשוקים בעת התחברם כמו שספרנו ובית יד של חלוק. מבואר והאנפליון. הוא האזור אשר יחגרו בו

מסכת נדה פרק ח משנה ב (ב) ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות כו' - רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר אע"פ שאם לא הרגה ונמצאת כגריס של פול הנה פחות ממנה תולה במאכולת ונאמר שלפעמים בעת שבתה או התהפכה מצד אל צד והרגה בפרעושים ובכינים וכיוצא בהם ומהם הוא זה הכתם והוא הפך הדבר הקודם אשר אמר הרגה מאכולת הרי זו תולה ואם לא הרגה אינה תולה ר' חנינא אומר שאם הרגה הנה היא תיחס אליהם זה הדם ואפילו היה בתכלית הגודל ובתנאי שיהיה אפשר שבזה דם בעל החיים אשר הרגה כשירשום זה השיעור הנמצא ותולה בבנה ובבעלה אם הלכו בדם או היה בהם מכה ואע"פ שהיא לא תאמת שהיה מהם לפי שהם הנה יגיעו בה והיא לא תדע לא תשים כוונתה בזה:

ופירוש להתגלע. להתקלף והיא מלה עברית ולפני התגלע הריב. פירוש קודם התגלות והתפרסמו כמו שביארנו ואין הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס

מסכת נדה פרק ח משנה ד (ד) עד שהוא נתון תחת הכר כו' - כבר ידעת שעד הוא הבגד אשר תקנח בו את עצמה ואם נמצאת בו טיפת דם משוכה נאמר שהוא ממנה ובעת שקנחה את עצמה נתלה בו זה הדם ותהיה כגון רואה כתם אמנם אם היה מקום הדם עגול אין זה מקנוחה אבל מכינה שנהרג שם תחת הכר וכיוצא בזה ות"ק אומר ואולי הוטף על העד טפה לבד. והלכה כרבי אליעזר ב"ר צדוק מסכת נדה פרק ט משנה א (א) האשה שהיא עושה צרכיה כו' - כוונת אמרו עושה צרכיה משתנת מים ואם תהיה עומדת. אמר רבי מאיר שהשתן ישוב אל המקור ויצא הדם ואמרו ואם יושבת טהורה. בתנאי שתהא יושבת על שפת הספל והיא תשליך השתן בחוזק בתוך הספל ונמצא דם בתוך הכלי ואמר רבי מאיר שאילו היה זה הדם מן המקור היה נמצא בדפני הכלי בעת השלמת ההשתנה היה נוזל מן המקור ומאחר שלא נמצא בתוך הכלי הנה הוא יצא עם השתן משתין במקור או בזולתה מן האברים אשר ילך עליהן השתן והלכה כרבי יוסי מסכת נדה פרק ט משנה ב (ב) איש ואשה שעשו צרכיהן כו' - אם השתינו איש ואשה בכלי אחד ונמצא בזה השתן דם הנה הוא ב' ספיקות ספק מן האיש וספק מן האשה ואת"ל שהוא מן האשה ספק שהוא מן המקור והמים חזרו למקור והוציא דם ספק שאינו ואע"פ שיש בענין ספק ספיקא מטמא רבי שמעון ואפילו היתה יושבת מאתר אשר אין שם שיטמא אלא היא שנאמר שחזרו המים למקור מטמא רבי שמעון. ואין הלכה כרבי שמעון אבל הלכה כרבי יוסי אשר אמר שהיא אפילו היתה עומדת (לטומאה) [להשתין] ונמצא דם בשתנה טהורה כמו שקדם מסכת נדה פרק ט משנה ג (ג) השאילה חלוקה לנכרית או לנדה כו' - לנכרית רואה דם כמו הנדה ואז תולה בה ומופת ר' נחמיה מאמרו ונקתה לארץ תשב כיון דישבה לארץ אשר אינה מקבלת טומאה נקתה. וכבר ביארנו בכלים שכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אינם מקבלין טומאה וכן אמרו שאם נמצא דם על כלי חרס מגבו הנה היא טהורה אצל רבי נחמיה מאחר שכלי חרס אינו מטמא מגבו כמו שהתבאר וכן אם היה הכתם על בגד שאין בו שלש על שלש אינו מקבל טומאה כמו שהתבאר בכ"ז מכלים. והלכה כרבי נחמיה מסכת נדה פרק ט משנה ד (ד) שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת כו' - אמרו שאשה מצאה עצמה נדה היא לבד טמאה בתנאי שתבדוק עצמה בעת רדתה מן המטה בלא עיכוב מן הזמן ותמצא עצמה טמאה ואז תולין בה ונאמר שזה הדם ממנה וכבר ביארנו כוונת אמרו תולות זו בזו. ואמר כיצד תולות זו בזו עוברה ושאינה עוברה תולה עוברה בשאינה עוברה מניקה ושאינה מניקה תולה מניקה בשאינה מניקה זקינה ושאינה זקנה תולה זקנה בשאינה זקנה בתולה ושאינה בתולה תולה בתולה בשאינה בתולה היו שתיהן עוברות שתיהן וכו' ותהיה כל אחת מהן בתורת רואה כתם מסכת נדה פרק ט משנה ה (ה) שלש נשים שהיו ישנות כו'. בדקה אחת מהן כו'. כל דבר שהוא בחזקת טומאה כו' - ר"מ למד דין הכתמים לטעמו בגל טמא שנתערב בשני גלים טמאים ואמר לחכמים למה לא תאמרו בגל טמא שנתערב בגלים טהורים שיהיו כולם בחזקת טומאה לעולם עד שתמצא הטומאה כמו שאמרתם בשלש נשים שנפל בהם הספק שאמרתם כי שלשתן טמאות וחכמים אומרים כי בשלש נשים ידוע בהכרח כי אחת היא רואה הכתם אלא שאין אנו יודעין מי היה אבל בגלים האלו יתכן שהטומאה אינה שם שאכלוה חיה או שטפוה המים על כן כשיחפור עד שיגיע קרקע בתולה או עד שיגיע לסלע הותרו המקומות כולם אשר נתחפשו החפוש הזה והלכה כחכמים מסכת נדה פרק ט משנה ו (ו) שבעה סימנים מעבירין על הכתם כו' - רוק תפל רוק הצם ועוד נבאר אותו:

ונתר הוא אל אוע"ל. וכבר ביארנוהו בב' של כלים:
ובורית. היא צמח והוא מפורסם באל גאסו"ל ובתוספתא דשביעית אמרו הבורית והאהל יש להם שביעית ולדמיהם שביעית:
קמוניא. מלח אלקל"י:

ואשלג. אלצעד"ו ואלה כולם כביסות וכשתהיה הכתם דם יסור או יחסר עינו והוא אמרו עבר או שדיהה הרי זה כתם מסכת נדה פרק ט משנה ז (ז) איזהו רוק תפל כל שלא טעם כו' - כשלא יאכל אדם מבערב וישן חצי הלילה האחרון כולו וישכים וצם אז יהיה רוקו מכבס ויקרא אז רוק תפל לפי שהוא משולל מתערובת המזונות וישאר כן עד שתעבור שעה שלישית ופירוש אמרו לעיסת גריסין. של פול וחלוקת נפש. שילעוס הפולים וימזוג עם לעיסתם רוק הרבה מפיו:

ומי רגלים שהחמיצו. הוא השתן שעברו עליו ג' ימים ולכסכס. שיחכך הבגד בין ידיו בשעתו כמו שעושים הכובסין ואמרו לא עשו כלום. ר"ל כשלא יעשה אותן על הסדר וישאר הכתם כמו שהוא עדיין לא נדע בזה שהוא צבע אבל אפשר שהוא כתם וכשירחצו אותו בסימנים על הסדר ישתנה והנה ישאר דבר ספק כמות שהוא ולא יועיל בו הכבוס בלתי מסודר

מסכת נדה פרק ט משנה ח (ח) וכל אשה שיש לה וסת דיה שעתה כו' - מפהקת פיהוק:

ומעטשת עיטוש:
וחוששת כריסה ושיפולי מעיה שתמצא כבדות והמשכה בשיפולי גופה:
וצמרמורות כשערורה והיא כפול מן צמור בשר ואמרו וכן כיוצא בהן ר"ל איזה מן המקרים שמנהגם למצוא אותה בעת לדתה אם ארעו לה ג' פעמים חזרו לה אותה מקרית אות על וסת כמו שנמצא מהן מי שימצא היפוך האצטומכא לבד ואחרת כאב הראש ואחרת התנודדות והפוך נפש ואחרת התנודדות והפוך נפש ואחרת דפיקת הלב והדומה לזה

מסכת נדה פרק ט משנה ט (ט) היתה למודה להיות רואה בתחילת הוסתות כו' - וסתה. לדעת ת"ק הוא היום אשר נהגה לראות בו נדות והלילה ואם היה מנהגה שתראה כל ל' יום אמר ר' יהודה שהוא מבאר טעם ת"ק ביום ל' כולו אסורה לשמש ואפילו לא תראה דם מתחילת היום עד סופו וזה טעם אמרו כל היום שלה רבי יוסי אומר שהיא מותרת לשמש עד שש שעות. שהיתה מנהגה שתראה בו ואם הגיע חצי היום ולא תראה דם תשאר מסופקת ותהיה אסורה לביתה עד המנחה ואם הגיע זמן המנחה ולא ראתה דם תהיה מותרת לבעלה בשארית היום. והלכה כרבי יהודה מסכת נדה פרק ט משנה יא (יא) נשים בבתוליהם כגפנים כו' - הדברים הללו הם מועילים לנו בדיני הטוען לא נמצאו בתולים לנערה. ור' יהודה אומר כי יש נשים שאין להן דם כלל לא דם נדה ולא דם בתולים אמנם לא תוליד. וזה ענין דורקטי שהוא מורכב מב' שמות דור קטוע והלכה כר"י מסכת נדה פרק י משנה א (א) תינוקת שלא הגיע זמנה לראות כו' - עד שתחיה המכה. עד שתתרפא המכה ויסור הדם בתולים והגבילו זה כשיהיה הדם שותת ממנה כשעמדה וכשיושבת אינו שותת וכל זמן שישתנה עניינה השינוי הזה הדם שתראה בקצת העניינים האלה כבר נתרפאה המכה ואם ראתה דם אחר כך תהיה אסורה לבעלה ואם ראתה גם כן דם בכל עניינים האלה בין עמדה בין יושבת על הקרקע בין יושבת על הכלים הדם ההוא הוא דם נדה. לא דם בתולים והיא טמאה ודברי ב"ה עד מוצאי שבת ד' לילות. ופירוש נותנין לה ד' לילות ותהיה מותרת לבעלה כל ד' לילות שהם עד מוצאי שבת לפי הידוע שבתולה נישאת בד' כמו שביארנו בתחילת כתובות והודיענו שמותר שהיה בכלל הד' ימים יום השבת ושמותר לבעול הבתולה לכתחילה בשבת ואמרו על זאת לילה ולילות ולא זכר ימים. לפי שידוע מתורתנו שבעילת היום נתעב מאוד ונמנעו ממנה וכבר ידעת פסק ההלכה שבידינו שהיות בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה ז' נקיים וכן פסק הלכה בכל בתולה. ואפילו היתה בתכלית הקטנות בועל בעילת מצוה ופורש הלכך יהיה דין כל הנושא בתולה ואפילו שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם מימיה שיבעול בעילה אחת ויפרוש ממנה עד שתספור ז' נקיים אחר שיפסוק הדם ותטבול ליל שמיני ואז תהיה מותרת לבעלה כדין כל נדה בזמנינו זה