משתמש:ציון הלוי/טקסטים לעריכה/רמב"ם פירוש המשנה/5

מסכת בבא בתרא פרק י משנה א (א) גט פשוט עדיו מתוכו מקושר עדיו כו' - גט נקרא כל שטר וכבר ביארנו זה פעמים. ומקושר שטר מקופל כעין אותם הכלים המקופלים העשויים אצלינו במערב והם מקלף שמנשבים בהם להסיר הזבובים וטעם תיקון אלה השטרות מפני שהיו באותם הדורות קופצים לגרש והתקינו לו גט מקושר כדי שיתעכב בעשייתו ומתוך כך שמא יעבור על כעסו בזמן עשיית אותם קשרים ולא רצו לשום הפרש בין (שאר) גיטי נשים ושאר השטרות. והתקינו ג"כ שיהיה גט מקושר במקח וממכר וזולתם למי שירצה לעשותם כן והכל מודים כי כשיהיה מנהג המקום שאין כותבין אלא גט מקושר ואמר לסופר כתוב לי גט סתם ולא פירש לו לא פשוט ולא מקושר וכתב הסופר פשוט שהוא פסול. ואם היה מנהג העיר לכתוב פשוט ומקושר ואומר הוא לסופר כתוב לי גט פשוט או אמר לו גט מקושר וכתב לו הסופר בהיפך מה שאמר לו רבן גמליאל מכשיר הואיל ומנהג המדינה לכתוב כמו שכתב הסופר ולא יקפיד הבעל כגון זה וחכמים אומרים פסול עד שיכתוב כמו שאמר לו והלכה כחכמים מסכת בבא בתרא פרק י משנה ב (ב) גט פשוט עדיו בשנים ומקושר בשלשה כו'. כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרין כו' - הודיענו כי כמו שגט פשוט בעד אחד פסול מדאורייתא כך גט מקושר פסול בשני עדים וכבר ביארנו כי גט שם לכל שטר ולכך אמר כתוב בו. ואלה הזוזין הנזכרים בכאן הם דינרים שיש ארבעה מהם בסלע כמו שזכרנו פעמים כי הסלע ארבעה דינרין מסכת בבא בתרא פרק י משנה ג (ג) כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו כו' - כבר ביארנו פעמים כי השובר הוא מחילה:

ומה שאמר לאשה רצונו לומר שטר שיהיה כתוב בו שאשתו מוחלת לו כתובתה. ובלבד שידעו העדים שזה הוא פלוני וששם אשתו היא אותה שזכר שיש לחוש שמא יכתוב גט על של אשת איש אחר ששמו כשמו ויוציא אותו הגט אשה והיא אינה גרושה וכמו כן השובר צריך שידע כי פלוני שם בעלה ובכן יוכל להעיד עליו וזהו פירוש מה שאמר ובלבד שיהא מכירן. ומה שאמר והלוה נותן שכר ואפילו הוא שותפות כגון שיתן לו ממון לעשות בו סחורה ולא יהיה אצל אותו שמתעסק בו נכסים כלל וזהו הנקרא עסקא ודינו אצלינו פלגא מלוה ופלגא פקדון ואע"פ שחציו בלבד הוא שהוא בתורת מלוה הוא משלם כל השכר

מסכת בבא בתרא פרק י משנה ד (ד) אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין כו' - אריסות הוא שותפות בפירות הקרקע. וקבלנות הוא שמקבל הארץ בחלק מפירותיה ולפיכך הוא נותן השכירות ואפי' הוביר אותו כמו שנתבאר בתשיעי ממציעא:

ושטרי ברורין התרצות כל אחד מבעלי דינין באיזה איש שיהיה שידין לו כמו שיתבאר במסכתא שאחר זו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וכמו כן לכתוב טענותיהם רבן שמעון בן גמליאל אומר שהוא יכתוב לכל אחד מבעלי דינין שטר אחד שיהיה בו טענותיו וזכיותיו ולחבירו אחד כמו כן ואינה הלכה אבל יכתוב שטר אחד ויהיה בו טענות כל אחד משניהם ואיך פלוני נתרצה בפלוני הדיין וטען כך וכך ופלוני נתרצה בפלוני וטען כך וכך

מסכת בבא בתרא פרק י משנה ה (ה) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו כו' - רבי יוסי סבר אסמכתא קניא והוא שיאמר אדם כשתעשה כך או כשיהיה דבר פלוני על ענין זה יש לפלוני עלי כך וכך מזהב וכיוצא בזה וכל מה שיהיה על דרך זה יקרא אסמכתא ואין מתקיים מזה כלום ואינו ראוי בשום פנים אלא אם כן נטל קנין על זה בב"ד חשוב ויתפיס זכיותיו באותו ב"ד ויאמר כשיהיה הדבר תעשה ממה שבזכיותי האלה כך וכך וראוי שיעיינו בזה הדבר שמא הוא אנוס ומצד האונס אינו יכול לקיים אסמכתא ואין שום ב"ד חשוב אלא כשיהיו סמוכין בא"י כמו שנבאר עוד מסכת בבא בתרא פרק י משנה ו (ו) מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים כו'. מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר יחליש כו' - ואל ירע כחו של זה הוא רומז אל המלוה לפי שהיה זמן חובו מוקדם וישוב עתה מאוחר ענין הנזק בזה ידוע והוא שלא יטרוף מן הלקוחות אלא מזמן השטר השני והלכה כרבי יוסי וכותבין שובר על איזה ענין שיהיה מסכת בבא בתרא פרק י משנה ז (ז) שני אחין אחד עני ואחד עשיר והניח להן כו'. האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע כו'. המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב כו' - אמרו לא יפרע מן הערב רוצה לומר שלא נתבענו קודם שיתבע הלוה. ודברי רבן שמעון בן גמליאל אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב אין מחלוקת בזה אבל מחלוקת חכמים בקבלן. ופירוש המשנה כך המלוה את חבירו לא יפרע מן כו'. קבלן הוא שיאמר לו תן לי ואני נותן לך ערב הוא שיאמר לו הלוהו ואני ערב או תן לו ואני ערב או הלוהו ואני נותן לך. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

וממה שצריך שתדע כי ערב דכתובה אינו חייב כלל על איזה ענין שיהיה וקבלן דכתובה הוא חייב שיתן ויתבע ממנו תחילה אבל זה אחר שידירנה בעלה הנייה ואחר כך יגרשנה כמו שזכר רבן שמעון בן גמליאל

מסכת בבא בתרא פרק י משנה ח (ח) המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים כו' - יאמר כי המלוה גובה מנכסים בני חורין של ערב כשיהיה הערב קודם חיתום שטרות וזה כגון שיהיה הערב בגוף השטר ואחר כן חתמו העדים ואם היה בו ופלוני ערב סמוך אל הלוה גובה המלוה מן הערב מנכסים משועבדים. וכשלא נטל הערב בקנין איננו מחויב כלל בכל מה שזכרנו וזה כי פסק ההלכה שכל ערב צריך קנין על איזה דרך שיהיה אלא ערב דבית דין או ערב בשעת מתן מעות ובאיזה צד שיהיה זולתי שני הפנים האלה לא יתכן בלא קנין:

והלכה כר' ישמעאל:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת בבא בתרא מסכת סנהדרין פרק א משנה א (א) דיני ממונות בשלשה גזילות וחבלות בשלשה וכו' - דיני ממונות הם הגזילות והחבלות בלי ספק אלא שדיני ממונות כולם מלבד הגזילות והחבלות יתכן לדון בהם שלשה שאינם מומחין ואחד אם הוא מומחה לרבים. [וענין מומחה לרבים] שתהיה חכמתו ומעלתו בתורה מפורסמת אצל ההמון כמו שיודעים זה החכמים אשר בחנוהו וקבלו דינו אבל גזילות וחבלות אין דנין בהם אלא שלשה מומחין ולפיכך חלק המאמר ולא אמר דיני ממונות גזילות וחבלות בשלשה:

והוי יודע שלא נקרא בית דין מומחה כדי שיוכל לדון גזילות וחבלות אלא מי שהיה סמוך בא"י מן בית דין שלשם בא"י. ואמרו נזק וחצי נזק ואע"פ שנזק [וחצי נזק] מכלל החבלות כי לפי שרצה לדבר בנזקין שמשלם העושה אותם יותר ממה שעבר עליו והם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דבר במה שמשלם המזיק פחות ממה שהזיק והוא חצי נזק וכיון שזכר חצי נזק זכר נזק שלם ואע"פ שהוא מכלל החבלות והואיל ודיבר באלו הקנסות דיבר בשאר הקנסות והם אונס ומפתה ומוציא שם רע והוא שיטעון טענת בתולים ולא נתבררה טענתו ר"מ אומר יהיה נדון בשלשה לפי שאינו מחוייב אלא מלקות ועונש מאה כסף וזה אפשר לדון בשלשה ואם הוצרך לדיני נפשות יוסיפו על השלשה עשרים וחכמים אומרים אין ראוי לעשות כן שמא יצא לעז על השלשה הראשונים שאינן מומחין או שהן פסולין ולפיכך הוסיפו דיינין ורבי מאיר לא היה חושש לזה. והטעם להיות אלה הדברים בשלשה אנשים הוא מה שאמר רחמנא בדיני ממונות עד אלקים יבוא דבר שניהם ואין אלקים פחות משנים. ומעיקר דתינו שהדיינים לא יהא מניינם לעולם אלא מנין נפרד רצוני לומר שלא יהיו זוגין כדי שאם נפל ביניהם מחלוקת בדין מן הדינים על כל פנים צריך שיהיו רובם מסכימים על דעת אחת והמיעוט על חילופו ונלך אחר הרוב כמו שצותה התורה בזה שנאמר אחרי רבים להטות ולפיכך לא יהיה ב"ד פחות משלשה ואין הלכה כרבי מאיר

מסכת סנהדרין פרק א משנה ב (ב) דיני מכות בשלשה משום רבי ישמעאל אמרו בכ"ג עיבור החודש כו'. עיבור השנה בשלשה דברי ר' מאיר רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' - אמרו בברייתא כיצד אמר רבן שמעון בן גמליאל בשלשה מתחילין בחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה אחד אמר לישב ושנים אומרים שלא לישב בטל יחיד במיעוטו שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב מוסיפין עליהם שנים נושאין ונותנין בדבר שנים אומרים צריכה לעבור ושלשה אומרים אינה צריכה מוסיפין עליהם עוד שנים וכשיהיו שבעה יהיו נושאין ונותנין עד שיסכימו הארבעה לדבר אחד ויעשו מעשה והלכה כרבן שמעון בן גמליאל מסכת סנהדרין פרק א משנה ג (ג) סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה דברי כו' - סמיכת הזקנים הוא מינוי הדיינין והרמז על זה מה שנאמר ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו ואין אנו צריכין סמיכה בידים אבל האיש אשר ראוי למנותו יאמרו לו הבית דין הממנים אותו אתה רבי פלוני סמוך אתה ורשאי אתה שתדין דיני קנסות ובזה יהיה האיש ההוא סמוך והוא נקרא אלקים וידון כל הדינין ודבר זה לא יהיה כי אם בארץ ישראל ואמרו ז"ל אין סמיכה בחוצה לארץ אבל צריך שיהיה הממנה ואותו שרוצין למנותו כולה בארץ ישראל וכשתהיה לו סמיכה בארץ ישראל הוא רשאי לדון דיני קנסות ואפילו בחו"ל לפי שיש מעיקרנו סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ כמו שנבאר לפנים. ולענין אם צריך שיהיה השלשה סמוכין ואז יהיו יכולים לסמוך שום אדם יש בזה ספק ומה שנתבאר מן התלמוד שיהיה הגדול שבהם סמוך ויצרף עמו שנים ויסמוך מי שירצה ויראה לי כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש ובלבד שיהא זה בא"י כמו שזכרנו הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא ב"ד הגדול לעולם לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים והקב"ה יעד שישובו כמו שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק וזה יהיה בלא ספק כשיכון הבורא יתברך לבות בני אדם ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה ותגדל חכמתם לפני בא המשיח כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא. נאמר בעגלה ערופה וסמכו זקני העדה ר"י אומר וסמכו אין פחות משנים זקני אין פחות משנים אחרים ואין ב"ד שקול וצריך שיהיו הזקנים מנין נפרד מוסיפין עוד אחד. ור' שמעון סבר זקני שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד והלכה כרבי יהודה. ומה שאמר חליצה בשלשה והוא המצוה ומה שאנו עושים חליצה בחמשה לגלויי מלתא בעלמא וכבר ביארנו בפרק שלשה עשר (הלכה ב) מיבמות כי המיאון אפשר לעשות בפני שנים:

ואמר נטע רבעי ר"ל פדיון נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועים הוא כשיתחילו אותן פירות להרקיב ולפיכך צריך להראותם לסוחרים שידעו שיעור אותו קלקול:

ואמרו ההקדשות בשלשה כלומר מי שרוצה לפדות שום דבר מן ההקדשות שיש להם פדיון והם מה שהוקדש לבדק הבית צריך שלשה שידעו דמי אותו הדבר וכמו כן מי שאמר ערכו עליו ובא הכהן לקבל ערכו ואין לו מעות ויש לו מטלטלין יקח ממנו שיעור ערכו ע"פ ג' שידעו שאותו הדבר שוה ערך שעליו ואם אין לו אלא קרקע יקח ממנו שיעור ערכו על פי עשרה אנשים והאחד מהן כהן ויעריכו שאותו הקרקע שוה ערך שעליו וכן מי שאמר דמיו עליו שראוי להעריכו כעבד הנמכר בשוק יעריכו אותו גם כן עשרה בני אדם והאחד מהן כהן וישלם מה שאומרים שהוא שוה וזה פירוש אמרו ואדם כיוצא בהם כלומר שיעריך האדם כמו שיעריך הקרקעות מסכת סנהדרין פרק א משנה ד (ד) דיני נפשות בכ"ג הרובע והנרבע בכ"ג כו' - הביא ראיה במה שנאמר ואת הבהמה תהרוגו ואם תאמר שזה שנאמר ואת הבהמה תהרוגו בא ללמד שהבהמה גם כן חייבת מיתה ולא להקיש זה לא היה צריך ללמד לפי שכבר ביאר הריגת הבהמה והוא מה שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה. ודברי ר' אליעזר כל הקודם להרגם זכה כשהרג אחד מהם ההורג אותו זכה לשמים בלא ב"ד. ור' עקיבא סבר כי נחש אין מיתתו בעשרים ושלשה אלא שימית אותו יחיד והטעם היות דיני נפשות בעשרים ושלשה עוד יתבאר בעה"י (סוף פרקין) והלכה כרבי עקיבא מסכת סנהדרין פרק א משנה ה (ה) אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר כו' - דין שבט הוא שיודח כולו ואין דנין אותו אלא בבית דין הגדול [לפי] שאמר הכתוב והוצאתם את האיש ההוא וגו' היחידים בלבד כגון איש ואשה הם שנהרגים בשעריך בבית דין של שלשה ועשרים אבל כל השבט לא אלא בבית דין הגדול:

ונביא שקר למדנוהו מזקן ממרא בהיקש לפי שמצאנו בנביא שקר דבר והוא אמרו אך הנביא אשר יזיד לדבר וגו' ובזקן ממרא נאמר כי יפלא ממך דבר וכמו שזקן ממרא בבית דין הגדול כמו שבא הכתוב עליו וקמת ועלית וגו' כן נביא שקר אמנם כהן גדול הוא למד ממה שנאמר כל הדבר הגדול יביאו אליך ר"ל דבר האיש הגדול ואין לנו גדול זולתי כהן גדול כמו שנאמר והכהן הגדול מאחיו:
ומלחמת הרשות למדנוה ממה שהיה דוד נוהג שלא היה יוצא למלחמת הרשות עד שהיה יועץ עם סנהדרי גדולה כמו שהוא מפורסם אצלינו ממנהגם עליהם השלום ומלחמת הרשות היא מלחמת עמון ומואב וישמעאל ודומיהן ומלחמת מצוה היא מלחמת עמלק ושבעה עממין בלבד:

ואין מוסיפין על העיר כלומר שלא יוסיפו בירושלים מקומות שיש להם קדושה קלה לעשותה קדושה חמורה ממנה כי העזרות קדושתה גדולה משאר ירושלים וירושלים קדושתה מעולה משאר א"י כמו שיתבאר בפרק ראשון מטהרות (משנה ח) ואי אפשר לחדש קדושה אלא בב"ד הגדול כמו שאמר הקב"ה למשה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו הצווי היה לו ולבית דינו וסנהדראות לשבטים עשה אותם משה ובית דינו כמו שאמר הכתוב ואתה תחזה מכל העם וגו'. וטעם עיר הנדחת ושבט שהודח אחד לפי שאין נהרגין בכל שער אלא יחידים:

וספר הוא המקום הקרוב לאויב תרגום לחוף ימים על ספר ימא והטעם בזה כי אם יהיו קצוות הארץ חרבות יבואו בהם הכותים ויחריבו א"י ואין פירוש אין עושין שלא יהרגו יושביה אבל פירושו שלא יעשו בו כל מצות עיר הנדחת והוא מה שנאמר והיתה תל עולם וזה שהזהיר שלא להחריב שלש עיירות אין זה אלא בב"ד אחד ומקום אחד כלומר שלא יהיו קרובות זה לזה

מסכת סנהדרין פרק א משנה ו (ו) סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד כו' - רבי יהודה לא היה מונה משה רבינו עליו השלום מכלל הסנהדרין לפי שסבר שמה שנאמר ונשאו אתך במשא העם אין רוצה לומר שידונו עמך אלא רוצה לומר שידונו במקומך וחכמים אומרים שעניינו ידונו עמך והלכה כחכמים:

ומה שאמר עדה שופטת ועדה מצלת ר"ל עדה תאמר זכאי והיא המצלת אותו ועדה תאמר חייב והיא השופטת ולא יתחייב עד שיהיו המחייבים יותר על המזכין שנים. ולפיכך צריך להוסיף עוד שנים כדי שיהיו עדה שופטת ועדה מצלת ושנים שופטים כלומר מחייבין ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד הרי שלשה מוסף על השתי עדות. ודברי רבנן מאה ועשרים מבואר בתלמוד וזה מנינם סנהדרי קטנה כ"ג ושלשה שורות של עשרים ושלשה ועשרה בטלנין של בית הכנסת והם בני אדם שאין להם עסק אלא מלאכת שמים רוצה לומר לקרות בתורה וישיבת בתי כנסיות שני סופרים ושני חזנים ושני בעלי דינים ושני עדים ושני זוממין ושני זוממי זוממין ושני גבאי צדקה ושלישי לחלק צדקה ורופא אומן ולבלר ומלמד תנוקות הרי מאה ועשרים ורבי נחמיה אומר שהפחותין מכל הממונין במעלה הם שרי עשרה ושלשה ועשרים דיינים הם שרי עשרות למאתים ושלשים ואין הלכה כר' נחמיה

מסכת סנהדרין פרק ב משנה א (א) כהן גדול דן ודנין אותו מעיד ומעידין כו' - מה שאמר מעיד אינו בכל עדות שיזדמן אלא בעדות שיהיה מיוחדת במלך בלבד לגודל מעלתו וכל בני אדם מעיינין בו ולא יניח בעבור זה והלכה כרבי יהודה. [וכשהוא מנחם וכו']. מה שאומר לבני אדם כשמנחם אותם הוא תנחומו. ופירוש מברין מאכילין. וספסל הוא כסא קטן מסכת סנהדרין פרק ב משנה ב (ב) המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא כו' - זה במלכי ישראל בלבד לפי שהיו עבריינין במלכותם לא היו משבחין השפלות ולא היו נכנעין לדברי תורה אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותם לפי שהם יודעים התורה ולא היה רע בעיניהם השפלות וההכנע לדברי תורה לפי שמלכותם על פי התורה לא יגרע ממנו ענותנותם אמר הכתוב על בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט ודוד ע"ה מכלל סנהדרי גדולה היה. והלכה כרבי יהודה במה שאמר נושא הוא אלמנתו של מלך אבל חליצה ויבום אין שומעין לו לפי שזה קלון לו וירקה בפניו והואיל ואין שם חליצה אין שם יבום ומעיקרנו מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ולפיכך אין שומעין לו מסכת סנהדרין פרק ב משנה ג (ג) מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו כו' - פלטרין שלו הוא ארמונו:

לפייס לדבר על לב העם להודיעם כי לא היתה כוונתו להרגו:

ודרגש הוא ממיני הכסאות והמטות והוא גדול מספסל ואין הלכה כר' יהודה מסכת סנהדרין פרק ב משנה ד (ד) ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של כו'. לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה כו'. לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו וכסף כו' - מלחמת הרשות מלחמתם של שאר האומות זולתי של שבעה עממים ומלחמת עמלק כמו שביארנו בשמיני מסוטה (הלכה ו) ומתנאי מלחמת הרשות שלא תהיה אלא במלך וסנהדרין:

ופירוש אין ממחין שאין חולקין עליו:
וחלק בראש הוא שיקח חצי כל השלל ששוללין כל העם מוסף על כל מה שהיה לאותו המלך:
מותר למלך להרבות סוסים כל מה שירצה לרכוב החיילים שלו ולהרבות סוסים במלחמותיו כדי להרעיד האויב אבל מה שאסרה תורה להיות לו סוסים לבטלה בארוות מוכנות לרכוב הוא בהם באיזה יום שירצה או להנהיג אותם לפניו כמו שעושין שאר מלכים אבל אינו מותר שיהיה לו זולתי סוס אחד לרכוב בו כאחד העם:

אספניא הגבורים והחיילים:

ואין אסור גם כן עליו להרבות כסף וזהב אלא לעצמו כלומר הראוי לו בארצו ובגבוליו וצרכיו אבל אוצרות הנכסים המוכנות לצרכי ישראל מצוה להרבות. ויכתוב שני ספרי תורה שלמים האחד יהיה עמו תמיד לא ימוש ממנו כמו שזכר בכאן והשני יהיה מונח בבית גנזיו ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי שמעון

מסכת סנהדרין פרק ג משנה א (א) דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד כו' - הטעם במה שאמרו חכמים כי שני הדיינין הם שבוררין השלישי לפי שהדיין שיברור האחד מן השני בעלי דינים יהפך בזכותו וכן הדיין השני יהפך בזכות הבעל דין השני שבררו והשלישי יכריע ביניהם ולא יהיה נוטה עם אחד מן השני בעלי דינין לפי שלא בררו אחד מהם. ומחלוקת ר' יהודה וחכמים אינו בדיינין מומחין אלא בדיינין שאינן מומחין לפי שר' מאיר אומר כיון שהם אינם מומחין יש לו לטעון ולערער בדיניהם וחכמים אומרים כיון שהם כשרים הרי הן כמומחין שאינו יכול לפוסלן:

וענין מה שאמרו חכמים כיון שהם כשרים וברורים הוא פירוש וכאילו אמר אם היו כשרים הרי הם כמומחין שאינו יכול לפוסלן:
והמתברר מכל התלמוד מזה הענין מה שאני אומר לך וזה שהבעלי דינין כשיתרצו בדין מי שבררו בני אדם וקבלו עליהם דינם ואפילו לא היו אותם בני אדם מומחין רצה לומר אלא הדיוטות דינם מקובל עליהם אלא אם כן טעו בדין שחוזר ובטעות הדיינין בדין יש דרכים ומחלוקת ואין זה מקומו. ואם הבעלי דינין לא בררו אותם הדיינין ולא מנו אותם עליהם אלא שהם מאליהם עמדו להם לדון בין בני אדם או שמינה אותם מלך או שלטון או קצת זקני הקהל ולא מינו אותם הבעלי דינין אם היו מומחין דיניהם דין ומקובל כיון שלא טעו כמו שביארנו וענין מומחין שיהיו חכמים בתורה יודעים במקראות הכתובים בה יכולים לסבור ולהוציא דבר מתוך דבר כמו שביאר בתלמוד אומר כגון אנא דגמירנא וסבירנא רצוני לומר שאני יודע וזוכר לתורה שבכתב ושבעל פה ויש לי יכולת לסבור ולהקיש ואני מבין העניינים וכל איש שהוא כזה יש לו לדון ואפילו יחיד ואע"ג דלא נקיט רשותא מריש גלותא ובלבד שיהא מפורסם אצל בני אדם שהוא כן וזהו ענין מומחה לרבים ואם אינו מומחה אין דינו דין ואפי' שידון דין אמת ואפילו נטל רשות מבית ראש גולה שאין הרשות מועלת אלא למומחה כמו שיתבאר בתלמוד אבל זה המומחה דלא נקט רשות אין לו רשות להכריח הבעלי דינין שידונו לפניו אבל מי שדן הוא לא יקבל עליו דינו אבל המומחה דנקיט רשות מריש גלותא ידין בעלי דינין בין רצה כל אחד מהם או לא רצה ואין יכול אחד מהם לצאת מדינו בכל ארץ ישראל וראש ישיבה הוא דן גם כן על בעלי דינין ואפילו לא רצו אבל זה בארץ ישראל בלבד זהו המתבאר בזה הענין:

ומה שאמר זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה אין מחלוקתו עם החכמים במי שהביא שני עדים שיעידו לו בדבר מן הדברים שבעל דינו יפסול אותם ושומעין לו כי זה מבואר שאין שומעין לו אלא אם הביא ראיה שהם קרובים או פסולים אבל מחלוקת רבי מאיר עם חכמים כשיתבע ראובן לשמעון שיש לו אצלו ממון והביא ראובן שני עדים והעידו שהוא כדבריו אחר כך הביא שני עדים אחרים והעידו גם כן כמו עדות השני עדים הראשונים ואם טען שמעון ואמר אלה הארבעה עדים פסולים רבי מאיר אומר שומעין לו ונאמר לראובן הבא ראיה שהם כשרים לפי שאתה לא היית מביא עדים אחר עדים על ענין אחד בעצמו אלא שאתה יודע שיש בהן מי שאינו כשר לעדות ואנחנו לא נדע איזו כת מהם הפסולים אם הם הראשונים או הם האחרונים אם כן יש לך לקיים הכשרות באחת הכתות וחכמים אומרים אין אנו חוששין בהביאו עדים אחר עדים לפי שלא עשה זה לפי שאחד מהן פסול אלא לחזק טענותיו ולהודיע כי זה ידוע אצל רבים ואין שומעין לשמעון אלא אם בירר הדבר שיש בהם פסול. והלכה כחכמים בכל הדברים מסכת סנהדרין פרק ג משנה ב (ב) אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין כו' - מחלוקת רבי מאיר וחכמים לאחר גזר דין וגזר דין הוא לאחר שיקבל הדיין העדות ויאמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אבל קודם לכן יכול לחזור בו ואפילו לדברי חכמים. וכשנטל בקנין שהוא מקבל עליו עדות איש פלוני או דין איש פלוני אינו יכול לחזור בו לפי שאמרו חכמים אין לאחר קנין כלום. ואין הפרש בין שיאמר לו דור לי בחיי ראשך ואתן לך מה שאתה תובע כיון שהשביעו הדיין על הדרך שאמר לו או שקנו מידו שנתרצה בשבועתו אינו יכול לחזור בו לפי שהלכה כחכמים: ופירוש דור נדור לי בחיי ראשך מגזרת נודר מסכת סנהדרין פרק ג משנה ג (ג) ואלו הן הפסולין המשחק בקוביא והמלוה כו' - לפי שאמר במה שקדם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בא עכשיו לבאר מי הוא הפסול ומי הוא הקרוב ואמר המשחק בקוביא והוא שחוק ידוע והוא הנקרא בערבי גר"ר ושרטנ"ג על תנאי שמשימין כספים למי שיעשה כך או שלא יעשה שיקח אותן כפי שמסכימין באותו השחוק ואסור לפי זה שהוא מתעסק בדבר שאין בו תועלת לישוב העולם. ומיסודי התורה שהאדם אין ראוי לו להתעסק בעולם הזה אלא באחד משני דברים או בתורה כדי שתשלם נפשו בחכמתה או במלאכה שתועיל לו בהתמדת המציאות או האומניות והסחורות אלא שראוי למעט מאלו ולהרבות בתורה כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ד משנה י) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. ואשוב לענין ההלכה. מלוה ברבית בין הלוקח בין הנותן שניהם פסולין:

ומפריחי יונים הם לוקחין ממון שאינו שלהם לפי שהם מושכין הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים כמו שהוא מפורסם אצל המתעסקים בזה וכן סוחרי שביעית לוקחין ממון שאינו שלהם לעשות סחורה:

ופירוש דברי ר"ש מה שאבאר לך בזה כי בראשונה היו אצלם אוספי שביעית פסולין וסוחרי שביעית פסולין וכאשר גברו הגוים ואנסו ישראל והכריחום לתת להם סעודות בכל שנה חזרו בני אדם לאסוף זרע שביעית רוצה לומר התבואות הנעשות באותה השנה ומוציאין אותה במנת המלך ובאותה שעה אמרו אוספי שביעית כשרים לפי שלא היו אוספים לעצמם וסוחרי שביעית בלבד הם הפסולים וזהו שאמר חזרו לקרותם סוחרי שביעית כלומר חזרו לומר שלא יהיה פסול אלא סוחרי שביעית:

ולא יעלה על דעתך שאלו בלבד פסולי עדות אבל הם רבים יארך לפרשם. והנה לך שני עיקרים שכוללים רובם אבל לא ימצא יוצא משני אלה העיקרים אלא מעטים וזה כי כל מי שיעשה עון שיתחייב עליו מלקות הוא פסול לעדות ואפילו שלא יהיה באותו העון שום פנים לממון כלל כגון אוכל בשר בחלב אוכל נבילה או משחית פאה או לובש שעטנז וכיוצא בהם לפי שהתורה האמיתית קראה כל מחוייב מלקות רשע כמו שנאמר והיה אם בן הכות הרשע והזהירה שלא לקבל עדות רשע כמו שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ומפי השמועה למדנו בפירוש דבר זה אל תשת רשע עד וכשהלקו אותו חזר כשר לעדות כמו שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא אחיך זהו העיקר האחד. והעיקר השני הוא כי כל מי שיקח ממון שלא כדין ואף על פי שאינו מחוייב מלקות הוא פסול לעדות כגון גנב וגזלן ומלוה בריבית ומצד לקיחת ממון שלא כדין גם כן שמו מפריחי יונים והחמסנין והגבאין והמוכסין והרועים ואוכלי צדקה של כותים פסולי עדות לפי שהגבאים יש שלוקחים לעצמן וכמו כן המוכסין והרועין משלחים מקניהן בשדות בני אדם. וצדקה של כותים אינה מותרת לישראל ולאכול אותה בפרהסיא מבלי צורך הוא עבירה אבל אלו הם פסולי עדות מדרבנן ולפיכך לא תתקיים בהם הפסלנות כדי שתהא עדותן פסולה אלא אחר הכרזה ושידעו בני אדם שהם פסולין ופסולי עדות דאורייתא אינן צריכין הכרזה. אמנם עד זומם הוא פסול לעדות לפי שפעמים יהיה מחוייב מלקות ופעמים יהיה מחוייב ממון כמו שנתבאר בפרק שלישי מכתובות ואין צריך לומר במחוייבי מיתות בין דין שהם פסולין כיון שיבא בהם גם כן שם רשע והוא שנאמר אשר הוא רשע למות. וחזרת זה המין השני עד שיהיו כשרים להעיד שיחזרו מה שלקחו ממון שלא כדין לבעלים ואם אפשר לו ראוי שיחזיר הדבר שלקח בעין ואחר כן שיסורו ממעשיהם הרעים מכל וכל ואפילו על הדרך המותר להם כגון שיחזיר הרבית שלקח ולא יתעסק בריבית ואפי' מהגוים ואף על פי שהוא מותר וכמו כן המשחק בקוביא לא ישחק בו ואפי' בלא תנאי ממון ומפריחי יונים לא יתעסק בהם ואפי' במדבר שאין שם גזילה ועל זה תקיש. וכשיתפרסם על אחד מהם שחזר בתשובה כזאת והעידו עליו עדים בכך וכי הוא היה יכול לעשות כמו שהיה עושה מתחילה מן העבירה ולא עשה מפני התשובה הנה חזר להיות כשר והלכה כרבי יהודה

מסכת סנהדרין פרק ג משנה ד (ד) ואלו הן הקרובים אביו ואחיו ואחי אביו ואחי כו' - חמיו אבי אשתו וגיסו בעל אחותו וחתנו בעל בתו ואמרו הם ובניהם וחתניהם רוצה לומר בעלי בנותיו לפי שבעל בתו של אדם כמו בתו לפי שהבעל כאשתו וכן בנו של אדם או חתנו כעדות אחד הוא וזה שאמרנו בן גיסו וחתנו רצונו לומר שבן גיסו קרוב כשיהיה אותו הבן או הבת מאחות אשתו אבל בן גיסו וחתנו מאשה אחרת שאינה אחות אשתו הוא רחוק:

וחורגו בן אשתו מאיש אחר הוא וזה קרוב אבל בן חורגו וחתן חורגו לא ואשת חורגו לא יעיד לה לפי שהיא כבעלה. והעיקר שיתבאר לך ממנו איזה קרוב כשר להעיד ואיזה פסול להעיד הוא כמו שאבאר לך וזה כי אותם בני אדם היוצאים משרש אחד תחילה והם האחים נקראים ראשון בראשון ואינם יכולים להעיד זה על זה. והמעלה השנית והם בני אחות האב אלו על אלו או בני אחות האם קצתם על קצתם או בני אחי האם על בני אחי האם או עם בני אחי האב אלו עם אלו נקראים שני בשני ואין עדותם כשרה קצתם עם קצתם. והמדריגה השלישית והם בני האיש עם בני בני אחיו או אחותו נקראים שלישי בשלישי ועדותם כשרה קצתם על קצתם ועדות שלישי בראשון ג"כ עדותם כשרה כגון עדות אחי האב על בן בנו של אחיו וכמו כן עדות בן בן האח על אחי אביו שתהא עדות שני בשלישי כשרה. והאיש כאשתו והאשה כבעלה לענין העדות כגון האיש עם בעל אחותו ראשון בראשון לפי שהבעל כאשתו וכן הוא עם אשת אחיו ראשון בראשון לפי שהאשה כבעלה. והאב ובנו הם ראשון בראשון והטעם שלא מנה אותו במשנה ואמר אביו לפי שהוא מבואר במקרא ולא למדנו איסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר השם יתעלה מלהעיד האב על הבן או הבן על האב כמו שנאמר לא יומתו אבות על בנים וגו' כלומר לא יומתו בעדותם:
ואמרו וכל הראוי לו ליורשו אינו מדברי משנה ראשונה אבל הוא תשלום משנת רבי עקיבא. וקרוב ונתרחק הוא שתמות אשתו או יגרשנה שהיא הקריבה בינו ובין משפחה אחרת ואין הלכה כמשנה ראשונה ולא כר' יהודה

מסכת סנהדרין פרק ג משנה ה (ה) האוהב והשונא אוהב זה שושבינו שונא כל כו' - שושבינו הוא רעהו כגון הריעות שעושין בזמן הנישואים ונקראין שושבינין ואין הלכה כר' יהודה אלא אוהב ושונא כשר לעדות. אבל הוא פסול לדון כלומר שאסור לו לדון לאוהבו ולשונאו ולא לידון איניש לו למאן דמרחם ליה ולא למאן דסני ליה והרבה מעשיות בתלמוד מחזקים עיקר זה ומאמצין אותו ומזהירין עליו ואין ראוי להבזות בכל זה במחשבות שאין בהם אמת מסכת סנהדרין פרק ג משנה ו (ו) כיצד בודקין את העדים היו מכניסין אותן כו' - מאיימין מיראין מפחידין ויכבידו עליהם גדולת העדות מבארין להם מה שיש בעדות שקר מן הביזוי וכובד העונש למעיד אותה:

ופירוש בפנינו הודה לו שאמר לנו הוו עלי עדים שאני חייב לו מנה או כיוצא בזה או אמר לנו דרך הודאה ומסירת עדות אבל אם הודה בפניהם בדרך ספור דברים ולא אמר להם הוו עלי עדים וזהו מה שאמר הוא אמר לי שאני חייב לו שאין עדות זו מועלת. ויוסיפו הדיינין הוא שיוסיפו שנים ויהיו חמשה. ואם אירע עוד כגון זה המאורע בעצמו ואמרו שנים זכאי ושנים חייב ואחד איני יודע או שאמרו הארבעה זכאי או חייב ואחד איני יודע יוסיפו שנים כן יעשו תמיד עד שיהיו שם מנין שיאמר סברתו ומנין גדול ממנו שיאמר הפך אותה סברא

מסכת סנהדרין פרק ג משנה ז (ז) גמרו את הדבר היו מכניסין אותן הגדול כו' - מכניסין אותם כלומר לבעלי דינין וזה כי הדיינין ישאו ויתנו בדין ובעלי דינין יוציאו אותם מעליהם אחר ששמעו טענותיהם והטעם בזה כדי שלא ישאו פנים לאחד מבעלי דינין ועוד שלא ידע החייב מי חייב אותו כדי שיהיו הדיינין אהובים אצל בני אדם ולא ידע אחד מהם מי הוא אשר חייב ולא אשר זיכה ולפיכך אמרו במי שמגלה הסוד מהם ומודיע ומי הוא המזכה ומי הוא המחייב הולך רכיל מגלה סוד והלכה כרשב"ג מסכת סנהדרין פרק ג משנה ח (ח) כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין אמרו כו' - פונדתו הוא הבגד שלובש סמוך לבשרו ואין הלכה כרשב"ג לפי שמאחר שאמר אין לי עדים ואין לי ראיה אין שומעין לו אם הביא ראיה אחר כן לפי שיש לנו לומר אין טוב ראיה זו או באלה העדים כיון שכבר אמר תחילה שאין לו ראיה בשום פנים אבל כשיאמר יש לי עדים במדינת הים או יש לי שטר לשם אין שומעין לו אלא חותכין הדין כפי המצוי וכשיביא עדיו או שטריו סותר הדין וידונו לו במה שנראה הואיל ולא אמר להם בתחילה אין לי עדים ואין לי ראיה מסכת סנהדרין פרק ד משנה א (א) אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות כו' - אמרו אחד דיני ממונות בדרישה וחקירה זהו דבר תורה אבל כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אמרו שלא יאריכו הדרישה והחקירה בדיני ממונות אבל הבדיקה אין לסמוך עליה בדיני ממונות כלל וכלל אלא אם כן היה באותו הדין דבר נסתר כמו שאמרו דין מרומה. וההפרש בין חקירה ודרישה והבדיקה כי החקירה והדרישה הם הדברים המורים אל הענין בדין כגון כמה הלוה לו ומתי הלוה לו ועל איזה דרך הלוהו ובאיזה מקום הלוהו לו כלומר באיזה עיר. ובדיקה בדיקה הוא בדברים שאינם מורים בענין כגון שנאמר איזה בגד היה לבוש המלוה או הלוה בשעה שלקח המעות או עומד היה אחד מהם או יושב והמעות אם היו בבגד משי או בבגד צמר וכיוצא בדברים אלו שהן בדיקות שאינן מועילות בענין הדין:

וע"פ שנים לחובה כגון שיהיו אחד עשר דיינין אומרים זכאי ושלשה עשר דיינין אומרים חייב דמוסיף מנין המחייבים על המזכים שנים ואז יהרג. ואם תאמר איך יתכן זה וב"ד הם כ"ג בלבד כמו שקדם ביאורו ואי אפשר שיוסיפו המחייבין על המזכין שנים אלא כשהב"ד הם כ"ה כמו שזכרנו התשובה על זה היא כי כשיאמרו אחד עשר זכאי ואחד עשר חייב ואחד איני יודע שראוי שיוסיפו הדיינים שנים כמו שהקדמנו ויהיו אותם שנושאין ונותנין כ"ה ויתכן בהם מי שזכרנו מתוספת המחייבים על השנים וסמכו זה הענין למה דאמר רחמנא לא תהיה אחרי רבים לרעות כלומר כשיהיו הרבים לרעה לא תשמע להם אלא כשיהיו אותם הנוספים רבים הם הדיינים לרעות שנים או יותר. ולפיכך אין דנין בערב שבת לפי שגמר דין יבוא בשבת ואין מותר להמית בשבת כמו שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם רוצה לומר ואפי' במושבות ב"ד לא ישרפו בו מי שנתחייב שריפה וכן שאר העונשין אין גומרין בשבת

מסכת סנהדרין פרק ד משנה ב (ב) דיני ממונות הטמאות והטהרות מתחילין מן כו' - בדיני נפשות אין שומעין דברי הגדול אלא עד לאחר הכל לפי שאם יתחיל הגדול אסור לנשארים לחלוק עליו כמו שנאמר לא תענה על ריב והוא כתוב רב כלומר מה שידבר בו הגדול בחכמה לא תחלוק עליו ולפיכך אין שומעין דעתו אלא בסוף. ומה שאמר הכל כשרים לדון ואפילו גר הוא כשאמו מישראל וכמו כן ממזר כשר לדון דיני ממונות מסכת סנהדרין פרק ד משנה ג (ג) סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו כו' - עגולה סביב. וטעם דברי רבי יהודה כדי שיהיו שני עדים על המזכין ושני עדים על המחייבים והלכה כחכמים ואין הלכה כרבי יהודה מסכת סנהדרין פרק ד משנה ד (ד) ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהן כו' - כבר נתבאר מדברינו בפרק ראשון מזו המסכתא שכל ב"ד של שלשה ועשרים יש לו לפניהם שלש שורות ובכל שורה מהם ג"כ כ"ג מסודרין ראשון ושני ושלישי עד סופם כפי מעלתם בחכמה מסכת סנהדרין פרק ד משנה ה (ה) כיצד מאיימין את העדים על עדי נפשות כו' - מאומד הוא מה שנוטה עליו המחשבה ברוב והראיה בדברים הדומים לענין. וחותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם אשר בה האדם אדם ובה ישתתפו כל האדם ואע"פ שהכל מקבלין אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעים רבים כמו שהוא מצוי ונראה. ומינין הם היוצאים מכלל דת כל אומה ואומה וכבר בארנו במה שהקדמנו שזה השם אינו נופל אלא על צדוקים וביתוסים בלבד מסכת סנהדרין פרק ה משנה א (א) היו בודקין אותן בשבע חקירות באיזה כו' - רבי יוסי אומר שאין צריך לשאול אותם באיזה שבוע באיזו שנה באיזה חודש בכמה לחודש אלא באיזה יום באיזה שעה באיזה מקום בלבד:

ואמרו מכירין אתם אותו התריתם בו אין זה מכלל החקירות והדרישות אבל הוא דבר שאין שם עדות שיצטרך הדרישות וחקירות אלא שידע אמיתתו:
וחיוב אלו השבע חקירות ממה שנאמר באותם אנשים שחייבים מיתה ודרשת וחקרת ושאלת והוגד לך ושמעת ודרשת היטב ודרשו השופטים אלה השבעה חזוקים לעמוד על אמיתת הדבר ולעשות תכלית הדרישה והחקירה ואין הלכה כרבי יוסי אלא אפילו אמרו העדים אתמול הרגו ראוי לומר להם באיזה שבוע באיזו שנה באיזה חודש באיזה יום באיזה שעה וזה לפי מה שהם אומרים מסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתם עליהם ויחזרו בהם רוצה לומר שמאריכים עליהם ומוציאין אותם מספור לספור ויכבידו בשאלות עד שיקוצו ואם יש בעדות פסלות יחזרו בהם

מסכת סנהדרין פרק ה משנה ב (ב) כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח מעשה כו' - בן זכאי הוא רבן יוחנן בן זכאי ולא היה אותו שבדק אבל זה המעשה היה לפני רבו הלל הזקן והוא היה תלמיד לפניו ואמר הלל לעדים באיזה מקום אמרו לו במקום פלוני תחת אילן תאנה ואמר ריב"ז יש לשאול תואר התאנים היאך היו עוקציהן שהם תלוים בהן מן העץ אם עוקציהם ארוכים או קצרים ואם הם עבות או דקות וכל זה כדי להאריך על העדים כמו שזכרנו וראה דבריו נכוחים וטובים ושאלם כמו שאמר ובאותה שעה לא היו קורים אותו אלא בן זכאי בלבד ונזכר המעשה בלשון בן זכאי ורבינו הקדוש כתב אותו בשעת חיבורו כמו שקבל אותו:

ואמרו ואפילו שנים אומרים רוצה לומר אפילו בחקירות שהם העיקר כששנים אומרים אנו יודעים ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת וכן פירשו התלמוד. והטעם אשר בגללו אם אמר אחד מן העדים בחקירות איני יודע עדותן בטלה ואם אמרו כולם בבדיקות אין אנו יודעים עדותן קיימת הוא מה שאומר לך והוא זה כי מעיקרנו כל עדות שאין אתה יכול להזימה אינה עדות והזמה אי אפשר אלא כשסיים הזמן והמקום שבהן היה המעשה ההוא כדי שיוכל לומר להם אותו [כת] שיזים אותם והלא עמנו הייתם באותה שעה במקום פלוני כמו שיתבאר עוד ושבע חקירות הם לסיים הזמן והמקום ואם אמר בחקירות איני יודע אי אפשר בהם הזמה בשום פנים ולפיכך עדותן בטלה ונאמר עדות שקר הוא וזה שאומר בחקירות איני יודע הוא כדי שלא תתקיים עליהם ההזמה

מסכת סנהדרין פרק ה משנה ג (ג) אחד אומר בשנים בחודש ואחד אומר בשלשה כו' - זו שאמרנו שכשיהיה מחלוקת ביום אחד עדותן קיימת אמנם דין זה עד חצי החודש בלבד אבל אם אמר האחד בששה עשר בחודש והאחד בשבעה עשר עדותן בטלה ואע"פ שהסכימו על היום מן השבוע לפי שאי אפשר שיעבור חצי חודש שלא ידעו כל העולם איזה יום היה ראש חודש:

ומפאת המזרח עד אמצע הרקיע נקרא מזרח ומאמצע השמים עד פאת המערב נקרא מערב וכבר ביארנו במסכת ברכות (פ"א הלכה ב) שכל השעות הנזכרות בכל המשנה שעות זמניות

מסכת סנהדרין פרק ה משנה ד (ד) ואחר כך מכניסין את השני ובודקים אותו כו' - אינו יורד משם כל היום אמנם הוא זה כשלא היה ממש בדבריו אבל אם היה ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם:

ואין שומעין מן העד דבר בין לזכות בין לחובה משום שנאמר ועד אחד לא יענה ואמר בנפש למות הוא חוזר על אחד כאילו אמר אחד לא יענה בנפשו למות ולפיכך אינו נהרג עד שיהיו המחייבין יותר על המזכין שנים או יותר כמו שביארנו בפרק שלפני זה (הלכה א

מסכת סנהדרין פרק ה משנה ה (ה) אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו מעבירין כו' - כל זה מבואר וכבר הקדמנו זכרון עיקריו (פ"ד הלכה א) כי הטיתך לטובה ע"פ עד אחד ולרעה ע"פ שנים או יותר מסכת סנהדרין פרק ו משנה א (א) נגמר הדין מוציאין אותו לסוקלו בית כו'. מצאו לו זכות פטרוהו ואם לא יוצא ליסקל וכרוז כו' - הסבר אשר בגללה היה בית הסקילה חוץ לבית דין הוא כדי שלא יהיה נראה שיש לדיינין חריצות להמית ובעוד שמוליכין אותו לבית הסקילה אפשר שיהיה שם מי שילמד עליו זכות:

ופירוש הסודרין מפות:
ומה שאמר שיהא ממש בדבריו ואז מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים אמנם פעם ראשונה ושניה מחזירין אותו כשיאמרו אחרים עליו אבל אם אמר יש לי ללמד על עצמי זכות ואפילו לא היה ממש בדבריו מחזירין שיש לומר מחמת הפחד שכח טענתו ואפשר שכשיחזור לבית דין תתיישב דעתו ויזכור טענתו:
ובתוך ההכרזה יאמר והעידו עליו עדים שהם פלוני ופלוני שעשה כך וכך ביום פלוני בשעה פלוני במקום פלוני אולי יהיה שם מי שיזים אותם וכמו שעושין בסקילה כן עושין בכל מיתות בית דין

מסכת סנהדרין פרק ו משנה ב (ב) היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומרים כו' - מה שהצריך להתודות רחוק מבית הסקילה כדי שלא יפחד ותטרף דעתו ולא יוכל לדבר כשיהיה קרוב ממקום המיתה:

ודע שהריגת יהושע לעכן היתה הוראת שעה לפי שתורתנו האמיתית אינה מחייבת מיתה על החוטא בהודאתו בעצמו ולא בנבואת נביא שיאמר שעשה זה המעשה. ואין הלכה כר"י

מסכת סנהדרין פרק ו משנה ד (ד) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות אחד מן כו' - הסקילה או הדחיפה ממקום גבוה הוא לפי שנפילת האבן עליו או שיפול הוא עליה הצער אחד הוא שאתה רואה מה שאמר סקל יסקל או ירה יירה:

כל הנסקלין נתלין דברי רבי אליעזר וחכמים כו' - מגדף בלבד ועובד ע"ז נקרא גם כן מגדף הוא מה שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ופירשו זה בספרי כי אותה פרשה כולה בע"ז מדברת:
ונתלו אלה הנשים בשביל הכישוף והריגתן כולן ביום אחד הוראת שעה וכן תלייתן הוראת שעה ואין למדין דין מהוראת שעה כמו שקבענו עיקר בהקדמת חיבורינו זה ואין הלכה כרבי אליעזר:
כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ כו' - חכמים אומרים אסור לתלות על אילן נטוע לפי מה שנאמר תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר קבורה וקציצה [ר' יוסי אומר הקורה מוטה] לפי שמן העיקרים המקובלים שהעץ שנתלה עליו הוא נקבר עמו אפי' העץ המשוקע בארץ ולפי שהוא מחוסר חפירה לפיכך הוא אומר מוטה על הכותל ולא תשקע בארץ וחכמים אומרים חפירה לאו מילתא הוא והלכה כחכמים

מסכת סנהדרין פרק ו משנה ה (ה) אמר ר"מ בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון כו' - מה הלשון אומרת כלומר איזה דבר הוא מנהג בני אדם לומר כשהוא רוצה לענות מי שמצטער בצערו אין הנאה בזה המעשה ולא בהנחתו והדברים שהיו אומרים בימי ר"מ קלני מראשי קלני מזרועי כך אמר הכתוב שבמיתת זה החוטא יש חורבן המציאות ולהניח אותו בחיים אין טוב ואם זה אומר במחוייב מיתה כ"ש מי שנהרג נקי. ואלה השתי קברות הלכה גמירי לה ואין לה ראיה ולא סמך בכתוב אלא קבלה בלבד מסכת סנהדרין פרק ו משנה ו (ו) נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין כו' - הקרובים באים כשנגמר הדין עליו ליהרג ואין ראוי להתאבל על הרוגי ב"ד לפי שאין עונותיהם מכופרים עד שיתעכל הבשר והאבלות אין חיובו אלא כשסותמים הקבר כמו שאמרנו משיסתם הגולל ובאותה שעה אינן בני אבילות והואיל ונדחו ידחו מסכת סנהדרין פרק ז משנה א (א) ארבע מיתות נמסרו לב"ד סקילה כו' - הסיבה במחלוקתם בארבע מיתות בית דין בהיותם מוקדם או מאוחר לפי שמקדימים במאמר מיתה חמורה לפני מיתה קלה וחכמים ורבי שמעון חולקין בשריפה וסקילה איזה מהם חמור. וכן בחנק והרג ותועלתנו לידע איזו מיתה חמורה לפי שמי שנתחייב שתי מיתות ידון בחמורה לדברי הכל: ואמרו זו מצות הנסקלין רומז למה שקדם מענין זה בפרק שקודם לזה ואין הלכה כר' שמעון מסכת סנהדרין פרק ז משנה ב (ב) מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד כו' - פתילה דבר נתך מן המתכות והם היו שורפין בעופרת מותכת לפי ששריפה מה שתוך הגוף נקרית שריפה וכך קבלנו בבני אהרן שלא נשרפו הנראה מגופותיהם ואמר הכתוב בהם יבכו את השריפה אשר שרף ה' וזה שאנו עושין לחמלה על האיש ההוא לפי שזה ממהר מיתתן ואמר רחמנא ואהבת לרעך כמוך לפי שהאדם כשהוא חייב מיתה הוא בוחר לנפשו הקלה שבמיתות ואשר צערה מועט כמו כן נעשה בזולתנו אם הוא חייב סקילה נסקל באבן אחת כמו שהקדמנו ואם נתחייב שריפה נשרוף אותו כמו שזכרנו:

וסודרין קשה בתוך הרכה רצוני לומר שנותן סודר קשה חזק בסודר רך כדי שלא יצטער בשרו בבגד הקשה בשעת חנקו:
ופירוש חומרת את בני מעיו מחממת בני מעיו ושורפת אותן וכן אמרו ז"ל (חולין נו:) בעוף שנפל לאש נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ויש גורס מגזרת (איכה א) חמרמרו מעי. ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' אליעזר

מסכת סנהדרין פרק ז משנה ג (ג) מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף כו'. מצות הנחנקים היו משקעין אותו בזבל עד כו' - אמרו בברייתא אמר להם רבי אף יודע אני שמיתה מנוולת היא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחקותיהם לא תלכו וחכמים אומרים הואיל וכתב בתורה הריגה בסייף מן התורה למדנו לא מהם. וכבר ידעת שהעדים הם שממיתין בידים איזו מיתה שתהיה לפי שאותו הדבר אצלם אמת שהשיגוהו בחושיהם והוא אצלינו סיפור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם ולפיכך צוה השם יתברך שיהיו העדים ממונין על הענין וזהו ענין נאה. ואין הלכה כרבי יהודה מסכת סנהדרין פרק ז משנה ד (ד) אלו הן הנסקלין הבא על האם ועל אשת האב כו'. הבא על הזכר ועל הבהמה והאשה המביאה כו' - בכל מקום שנאמר בתורה דמיהם בם בסקילה ולמדנו סקילה לשוכב עם בהמה כמו שנאמר מות יומת ואת הבהמה תהרוגו:

ונאמר במסית כי הרג תהרגנו הנה כמו שמסית נסקל כמו כן הבהמה וכמיתת הבהמה כך מיתת השוכב עמה. ומן המבואר כי מי שהביא זכור על עצמו בסקילה והוא הנקרא נרבע לזכור וכמו כן איש שהביא בהמה על עצמו וזה נקרא נרבע לבהמה והוא כלל באמרו יתברך שוכב עם בהמה וכן אשה המביאה הבהמה על עצמה אין הפרש שתביא על עצמה כדרכה או שלא כדרכה וכן הבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה:
והנה הגיע לי מקום שאזכיר בו עיקרים גדולים מאד מענייני העריות ואע"פ שהן מפוזרות במקומות מן המשנה וכבר ביארנו כל עיקר מהם במקומו אבל אקבץ אותם בכאן כדי שיהיו כולם מצויין במקום אחד למי שירצה לראות אותם כי גם אזכיר בו עניינים שלא נתבארו במשנה להשלים הכוונה כולה ואומר התחלה שכל מה שאני אומר במקום זה בשביל איש גדול רצוני לומר שיהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות שזהו הגדול השלם אצל התורה וכמו כן בת י"ב שנה ויום אחד שהביאה שתי שערות אנו קוראין אותה גדולה וכל מה שהיא פחות מאלה השנים או בשנים האלה ולא יביאו שתי שערות אנו קוראין אותם קטן וקטנה וכל מי שאומר בו שהוא ראוי עונש או עונשין רצוני לומר שהוא חייב מלקות או אחת ממיתות ב"ד:
ואחר שהקדמתי אלה הדברים אחל לזכור הדברים אשר ייעדנו להביאם בכאן ואומר כי בכל העריות אין הפרש בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה וכמו כן מערה בזכר ומערה בבהמה ומערה נקרא המכניס כל העטרה והמשמש הוא המכניס כל האבר כולו אבל הכנסת קצת עטרה הנה הוא כמו שבא דרך איברים ואין להוצאת שכבת זרע בענין חיוב העונשין סרך בשום פנים אלא כיון שהכניס האבר יתחייב העונש עליה ואפי' פירש מיד ואין הפרש בעריות כולם בין שיהיה האיש מלמעלה והאשה מלמטה או שתהיה האשה מלמעלה והאיש מלמטה וזהו שקורין ז"ל משכב הפוך וכמו כן שאר ההנחות כולם על איזה הנחה שתהיה הביאה יענישו בהכנסת העטרה היאך שיהיה זה. ואם בא אדם על ערוה מן העריות באיבר זולתי הזכרות אינו חייב עונש ואפי' הוציא שכבת זרע לפי שהוא דבר שנחלקו עליו ולא פסק בו התלמוד ואין לענוש אלא על דבר מפורש שאין בו ספק ומ"מ הוא דבר ערוה וזהו שקורין חכמים משמש מת כלומר שמשמש באבר מת. אמנם מי שמשמש ערוה כשהיא מתה זה אינו חייב שום דבר לדברי הכל וזהו שקורין מעשה הורדוס. ומי שבא דרך אברים בערוה מן העריות או נשק אחד מן העריות או חבק או משמש באבר מאיבריו לכוונת הנאה באיזה אבר שנגע מאיברי גופו כאותן המתענגים ביד ורגל וזה המעשה מן הזנות קוראין אותן חכמים עליהם השלום (נדה יג:) מנאפין ביד וברגל וכן המשחק עם אחת מן העריות והקריצה בעין במתכוין להנאת כל זה אסור ומכין לעובר מלקות. וכל אלו נכללין בשני לאוין נזכרים בתורה (עי' שבת דף יג) האחד זה שאמר הכתוב לא תקרבו לגלות ערוה כלומר הזהרו והתרחקו מן הדברים המקריבים ומביאים לגלות ערוה וכך פירשו ע"ה לא תקרבו לגלות ערוה והשני מה שנאמר לבלתי עשות מחוקות התועבות אבל אין חייב כרת אלא על הביאה הנזכרת כמו שאמרו על עצמן של תועבות ענוש כרת וכו'. וכן אסור להריח בבשמים שעל הערוה וליהנות בראיית העין בצורתה במתכוין להנאה אבל אינו חייב על זה מלקות ואע"פ שאמרו לא תנאף לא תהנה לאף לפי שאין לוקין מדרשא [עי' כתובות יז ושו"ע אה"ע סי' ה סעיף ב וקצ"ע]. ומותר להסתכל בכלה בשעת ברכה ואע"פ שהיא אשת איש והיא ערוה ואסור להסתכל בה אחרי כן אלא אם כן לא נתכוין לידע צורתה ואשה הפנויה מותר לאותם שאינה לו ערוה ליהנות בהסתכלן ביופיה ואין בזה איסור אלא על דרך צניעות והפרישות והוא מן הדברים המותרים כדי שלא יגע באיסור כי החסידים מרחיקין דברים כאילו ואע"פ שהן מותרים מחשש שתינשא אותה אשה וירגיל עמה כמו שהיה עושה לפנים וכן פירשו בפירוש זה שאמר איוב (ל"א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה אבל אינו אסור אבל אם היה מסתכל בה לידע אם היא יפת מראה כדי שישאנה או אם היא כעורה ולא ישאנה זה ראוי לעשות והתורה מצוה על זה ואנשי מעשה מבעלי תורה מכוונים לעשותו:

והבא על אשה שאין לה בעל הוא חייב מלקות אבל תשמיש הפנויה דרך אברים ושאר מה שאמרנו שמחייבין עליו מלקות בערוה אין בו חיוב מלקות בפנויה לפי שהביאה עצמה במלקות אבל כל זה אין ראוי לעשותו בשום פנים ויתחייב מלקות על ייחוד פנויה מדרבנן וכמו כן שאר העריות אין מותר לאדם שיתייחד עם שום אחד מהן זולתי עם זכור ובהמה לפי שכך אמרו חכמים (קידושין פב:) לא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה לפי שהגוי הטהור הזה אין יצרם תקפם להרהר בשני הדברים האלה המכוערין שהם חוץ מן המנהג הטבעי. וכשיתייחד עם הערוה מן העריות שאסור להתיחד עמהם או עם פנויה שאינה ערוה מלקין לשניהם אלא אשת איש בלבד כי מי שיתייחד עמה ואע"פ שהוא אסור אינו לוקה לא הוא ולא היא שלא להוציא לעז על בניה שהם ממזרים:

ומותר לאדם להתייחד עם אמו או עם בתו בלבד ומה שזולתן מן הנשים שהן עריות אסור היחוד עמהם וכבר ביארנו כל דיני היחוד בפרק אחרון מקידושין (הלכה יג) ונשיקת הקרובים שטבע בעלי התורה לא תתאוה להם ואין נהנין מהם כגון אחותו ואחות אמו ואחות אביו ובת בתו ובת בנו שנאוי עד מאד ואסור אבל אין חייבין עליו מלקות כשלא יתכוין בזה הנאה אבל עם כל זה אסור הוא. ואחד מהחכמים (ע"ז יז.) עליו השלום היה מנשק (בתי ידי) (שם איתא חדייהו) אחותו הגדולה ממנו או ידיה כשהיה בא מן המדרש ונמנע מזה ונזהר ממנו לפי שראה שאין בו צד היתר ואמרו לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ואין בכל העריות שיהיה מותר עמה בכגון זה אלא עם בתו בלבד כי האם מותרת לנשק לבנה ותמשמש בו עד שישלים שתים עשרה שנה אחרי כן הוא אסור עליה כשאר עריות וכמו כן האב ינשק לבתו וימשמש בה עד שתשלים תשע שנים אחר כן היא אסורה עליו. ואסור לאדם שישתמש באשה לתת לו משקה או מאכל או לרחוץ ידיו וכיוצא בזה בין שהיא זקנה או בת שלש שנים ויום אחד בין בת חורין בין שפחה קטנה או גדולה בין בתולה בין בעולה בין שהיא ערוה עליו בין אינה ערוה עליו אלא האם והבת כמו שזכרנו ואין משגיחין בזה לשנים וזהו שאמרו אין משתמשין באשה כלל והטעם בזה שלא יבוא לידי הרהור אבל בזה אין מלקות:

וכבר הזהירו חכמים הרבה על ההרהור והרחיקו מן הדברים המביאים אליו והאריכו לשון לאיים ולהפחיד כל המקשה עצמו לדעת והמוציא שכבת זרע לבטלה וביארו שכל זה אסור אבל אינם מחייבין מלקות בשום דבר בכיוצא בזה. וכמו כן המעשה המגונה הנוהג בין הנשים ג"כ מביאות אשה על אשה הוא מעשה תועבה אבל אין בו עונש לא מן התורה ולא מדרבנן ואין אחת משתיהם נקראת זונה ואינה נאסרת על בעלה ואינה אסורה לכהן וזה שקורין חכמים נשים המסוללות זו בזו והוא נגזר מן מסלול והוא הדרך הכבוש ועם היות שאין בו עונש כבר מנו זה המעשה מכלל תועבות המצרים ואמרו בביאור כמעשה ארץ מצרים מה היו עושין איש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נישאת לשני אנשים:

ומותר לאיש שיבא על אשתו שלא כדרכה ודרך אברים וכפי מה שירצה וכך השיב (נדרים כ) אחד מן החכמים לאשה ששאלה לו על זה ואמר לה התורה התירה לו וקצת חכמים רצו לגזור שיהיה דבר זה מרוחק ומתועב כלומר שלא יעשה האיש עם אשתו כמעשים האלה שלא יתעלל עמה על הדרכים כמו שעושין עמי הארץ לרוב התאוה כמו שזכרנו ממשכב הפוך ונשיקת מקומות מן הגוף והזהירו על זה ואמרו שהן חולקין עליו כלומר עם החכם שאמר לה התורה התירתך לו וכו' וחכמים אומרים כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה ופסק התלמוד בזה הלכה כחכמים. אבל אע"פ שכל זה מותר כמו שזכרנו החסידים הצנועים ירחיקו כל אלה הדברים המתועבים הבהמיים ומחזיקין אותו ברשעות ומרשיעין המתכוונים לתכלית תענוגם כגון אלה הדברים לפי שנתבאר שתכלית התשמיש להעמיד המין לא לתענוג התשמיש בלבד והתענוג בזה הושם לעורר בעלי החיים על הכוונה הראשונה והוא הזרע והראיה הברורה על זה שתסור התאוה ויכרית התענוג ביציאת שכבת זרע לפי שלזה בלבד התנועעו הטבעים כי אם היה התענוג במשגל הוא הכוונה היה מתמיד כל זמן שירצה האדם שיתענג ואין הדבר כן ולכן יכוונו החסידים דרך כוונת הטבע בלבד והחכמים משבחין זה ומאהבין אותו וקוראין זו הכוונה מקדש עצמו בשעת תשמיש והוא שיכוין להוציא אותו מותר בלבד ואמרו בזה מה שמזכה הבנים זכות בצניעות ומדות טובות. וכבר שבחו קצת מן החכמים (שבת נג:) שהיה לו אשה שהיו בה מומין גלויים נראים והוא לא היה יודע בהם לפי שהיתה מחשבתו במה שמחשבים החסידים הטהורים בהיותו בשעת צרכו עמה לא יכוין אלא מה שהיתה כוונת הטבע כחכמת האלהות ואין זה חולק על מה שקדם ממאמרם כל מה שרוצה לעשות באשתו עושה לפי שהענין האסור והמותר אינן בענין המרוחק והשנוא והמרוצה והאהוב ומה שראוי לעשות מדרך הצניעות ותכלית הפרישות וכן (נדה טז. יז.) אסרו חכמים לשמש אדם מטתו עם אשתו לאור הנר ואין בזה עונש. וכמו כן אסרו (יבמות צ:
ובסנהדרין מו.) לבא על אשתו בשוקים ובגנות ובפרדסים וכיוצא בהן מן המקומות שאין בהם בית דירה ומחייבין עליו מכת מרדות וכן הוא אצלם דבר שנוא (נדה יז.) לשמש מטתו ביום ולהרבות התשמיש ולהרבות נשים (פסחים מט:
) ולשאת בת עם הארץ או להתחתן בו ולישא אשה קודם שתהיה בת שתים עשרה שנה (סנהדרין עו:) ולהשיא קטנה לזקן או זקנה לבחור כל זה שנוא בתורה:

ואחזור להשלים העיקרים שאנחנו מתעסקים בסיפורם כשיזנה איש גדול באשה קטנה אם היתה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה חייב עונש ואין עליה עונש אלא אם היא גדולה ואם זנתה אשה גדולה עם נער קטן אם היה מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה היא חייבת עונש ואין עונש עליו אלא אם הוא גדול. והאיש הגדול אם בא על הזכור או הביא הזכור עליו אם הוא מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה יהרג האיש ולא ימות הקטן אלא אם הוא גדול. ואשה המביאה הבהמה עליה אם היתה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה תהרג הבהמה ולא תהרג היא אלא אם היתה גדולה ואם היא פחותה מן השנים הנזכרות לא תהרג הבהמה וכן הבא על הבהמה או נרבע מן הבהמה אם הוא מבן תשע שנים ויום אחד ומעלה תהרג הבהמה ואין חיוב מיתה עליו אלא אם הוא גדול ואין משגיחין בבהמה אלא הקטנה והגדולה שוה בין שתהיה רובעת או נרבעת בין שתהיה זכר או נקבה. וכל מי שהוא פחות מבן תשע שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה וכאילו לא עשה דבר לענין העונש אבל הוא אסור בין שיבא על אחר או שיביא אחר עליו ואינו נענש בביאתו וכן פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אין ביאתה ביאה בין לאדם בין לבהמה:

ומה שראוי לך לידע שהאשה הנרבעת מן הבהמה אינה אסורה על בעלה ואפי' היה כהן וכבר ביארנו כי ב"ד עונשים האיש כשהוא גדול והאשה כשהיא גדולה בעדים והתראה:
וכל מה שביארנו אע"פ שלא ידעוהו בית דין ולא הענישום כי לא נתברר העדות עונותיהם כתובות אצל הבורא יתברך והוא יעניש העושה הרעה כרעתו כמו שיראה לו כפי חכמתו אבל מפי השמועה (משמעות הש"ס שבת פט:) למדנו שהקב"ה לא יעניש החייב כרת אלא אחר עשרים שנה ואין הפרש בזה בין זכרים לנקבות:
וממה שצריך שתדע שאשת אדם שאינו גדול אינה אשת איש וכן אשת איש חרש או שוטה כשנשאה והוא חרש או שוטה אבל חרשת או קטנה אשת הגדול שהשיאה אביה היא אשת איש וחרשת ושוטה אינה אשת איש לענין מיתה ולא לקרבן:

ודע כי ג"כ כשיזנה האדם עם אשה ואמה או עם שתי אחיות או זולתה מן הקרובות הוא זה כמו שמזנה עם שתי נשים נכריות שאין קורבה ביניהן לפי שאותה קורבה האסורה בתורה אינה אלא כשאחת מהן היא אשתו ומותר לו לישא אשה אחת מהן אחר שזנה עמהן ועל התנאים שביארנו בפרק יא (הלכה א) מיבמות. וכשיזנה אדם עם קרובות אשתו כגון אמה ואחותה ובתה וזולתם אין אשתו אסורה עליו ואע"פ שנתחייב כרת או מיתה אבל האשה כשתנאף ברצונה נאסרה לבעלה בין עם ישראל בין עם נכרי ואם היתה אנוסה היא מותרת לבעלה אלא אם היא אשת כהן זהו מה שנראה לנו לזכרו בכאן מסתרי העריות וכיוצא בהן מקלקולי הביאות והשנאוי מהן והאסור והמרוצה והאהוב. והלכה כרבי יהודה מסכת סנהדרין פרק ז משנה ה (ה) המגדף אינו חייב עד שיפרש השם אמר כו' - לא מאחין ענין חיבור כענין אריגה שאין הקריעה ניכרת אבל התפירה מותר:

והטעם שמספיק באמרו אף אני כמותו כדי שלא יחזור פעם אחרת ברכת ה':

ואמרו והשלישי להודיעך ששלשה כשנים צריך שתהיה עדותם כולו עדות אחת ומאמר רבי יהושע בן קרחה נכון מסכת סנהדרין פרק ז משנה ו (ו) העובד עבודת אלילים אחד העובד ואחד כו' - אמרו אחד העובד תשלום לשון זה ראוי להיות כן אחד העובד אותה בדבר שעובדין אותה בו ואחד הזובח והמקטר והמנסך והמשתחוה ואפי' שלא כדרכה לפי שאלו ארבעה מינין מן העבודות כשעבד אותם באחת מהן חייב ואפי' לא עבדה כמו שהוא דרכה שתעבד אלא שהקריב לה מה שאינו קרבנה או יקטר לה זולתי הקטרת שנעבדה בה ושאר העבודות אינו חייב עד שיעבדם כמו שדרכם לעבדם כגון פוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס ודע כי עובד עבודת אלילים מאהבה או מיראה פטור ואם קבלה עליו באלוה חייב:

והמגפף הוא שיחבק אותה צורה תרגום ויחבק לו וגפף ליה:
ואלה העבודות שאמר שהוא עובר עליהם בלא תעשה כמו כן נכלל בזה שאמר לא תעבדם אבל אינו לוקה עליו לפי שאין איסורו איסור מבואר אבל חייב מלקות:

הנודר בשמו והמקיים בשמו כמו שאמר הכתוב ושם אלקים אחרים לא תזכירו. ואפי' כיון הפוער עצמו לפעור זורק אבן למרקוליס לבזוי אותו הנעבד וקלונו חייב חטאת ואין הפרש בין זורק אבן למרקוליס או מסלק אבן מלפניו לפי שבב' הדרכים הוא נעבד מסכת סנהדרין פרק ז משנה ז (ז) הנותן מזרעו למלך אינו חייב עד שימסור כו'. בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו וידעוני כו' - זה ההבערה אינה שריפה כמו שחשבו המון רב למאד אבל עיקרו הוא כשהיו מבערין אש והיו מלהטין אותו לשם אותו הפסל הידוע שהיו עובדין אותו בכך והוא הנקרא מולך והיה אוחז אחד מבניו ונותן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד והיה מעבירו על האש מצד זה לצד זה וכיון שעשה זה נתחייב סקילה ומתנאי שימסור ויעביר מקצת זרעו לפי שנאמר מזרעך ולא כל זרעך ואם עשה כגון זה לשם עבודה זרה אחרת משאר הנעבדים אינו חייב מיתה לפי שזו היא עבודת המולך וזהו המתברר מלשון התלמוד:

ובעל אוב מפורסם בלשון המקרא מין ממינים ולא יתערב לך בדורש אל המתים לפי שדורש אל המתים אינו עושה מעשה בשום פנים אבל הוא מין ממיני הבודים בעתידות דברים מלבם וזה כשיצום וילין בקברים וידבר דברים והוא רואה בחלומות עתידות כפי מחשבתו. ובעל אוב הנזכר במקרא יהיה בעשיית מעשים ויש ממנו מין אחר והוא שלוקח גולגולת אדם אחד שנתעכל ממנו הבשר ויצניע אותה ויקטר לה ובודה דברים בה והוא שומע ממנה דברים כמו ששומעין מן המת במלאכת בעל אוב וכל מה שאתה רואה ממאמר מדבר ושומע בענין זה הוא שמיעה כוזבת כפי מה שישים מחשבתו בזה כמו שיארע לבני אדם הרבה במקום הפנוי רוצה לומר בשעת התיחדות:
ידעוני אמרו מניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו וידוע שם עוף:

ואמרו גם כן בכאן מדבר משחיו יתדמה לו שמיעת קול מתחת שחיו מסכת סנהדרין פרק ז משנה ח (ח) המחלל את השבת בדר שחייבין על זדונו כו'. המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם כו' - משנה זו לדעת רבי עקיבא שסובר שיש שם חילול שבת שאין חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת והוא איסור תחומין אצל רבי עקיבא דאורייתא אבל חכמים אומרים איסור תחומין דרבנן ואין קורין אותו חילול אלא המלאכות בלבד שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת כמו שנתבאר במקומו והלכה כחכמים מסכת סנהדרין פרק ז משנה ט (ט) הבא על נערה המאורסה אינו חייב עד כו' - כבר ביארנו פעמים רבות שנערה נקראת משעת שהביאה שתי שערות אחר שתים עשרה שנה ועד אחר תשלום ששה חדשים: ואמרו הראשון בסקילה והשני בחנק כשבא עליה ראשון כדרכה ואם באו עליה עשרה שלא כדרכה ועדיין היא בתולה כולם בסקילה מסכת סנהדרין פרק ז משנה י (י) המסית זה הדיוט המסית את ההדיוט אמר כו'. המדיח זה האומר נלך ונעבוד עבודת אלילים כו' - אמרו זה הדיוט המסית את ההדיוט לפי שנביא המסית מיתתו בחנק. המסית את הרבים והם מדיחים עיר הנדחת אין מכמינין עליהם אבל מכמינים למסית את ההדיוט בלבד. ואלה הדברים כולם כשאמרה ליחיד הוא מסית ואם אמרם לרבים אינו מדיח עד שידבר עמהם בלשון רבים ויאמר להם נלכה ונעבדה ע"ז פלונית שכן אמרה תורה בענין זה נלכה ונעבדה וגו מסכת סנהדרין פרק ח משנה א (א) בן סורר ומורה מאימתי נעשה בן כו' - מה שכינו שער הערוה בזקן הוא לשון נקיה וכבר ידעת שהבאת שתי שערות הוא אחר שלש עשרה שנה ויום אחד ומי שהוא פחות מאלה השנים נקרא קטן ואין השתי שערות בהם סימן אלא שומא וכבר ביארנו ענין זה ביבמות פעמים רבות וכיון שישלים שלשה חודשים אחר ביאת שתי שערות אינו נעשה בן סורר ומורה ואפי' לא הקיף זקן התחתון לפי שנאמר בן ולא אב ואחר שלשה חודשים אפשר שיהיה לו בן כיון שיביא שתי שערות איפשר שתתעבר ממנו אשה ולשלשה חודשים יתפרסם ההריון ולפי שבזמן הזה אפשר לו להיות אב לא יעשה בן סורר ומורה ואפי' לא הקיף תכף להבאת שתי שערות מסכת סנהדרין פרק ח משנה ב (ב) מאימתי חייב משאוכל טרטימר בשר וישתה כו' - טרטימר בשר חצי מנה ומתנאיו עד שיהיה אותו הבשר בשיל ולא בשיל וכמו כן יין מזוג ולא מזוג:

ואמרו דבר שהוא לו מדרבנן כגון תנחומי אבלים וכן דבר שהוא לו עבירה כגון שאכל ביום תענית צבור לפי שנאמר איננו שומע בקולנו ועד שלא יהיה באותו המעשה שלו אלא המרות אביו ואמו בלבד לא המרות התורה. ואין הלכה כרבי יוסי

מסכת סנהדרין פרק ח משנה ג (ג) גנב משל אביו ואכל ברשות אביו משל אחרים כו' - ר"ל ר' יוסי באמרו שיגנוב מדמי סעודה המוכנת לאביו ולאמו או מנכסי האם אם היה לה נכסים שאין זכות לאביו בהם וזהו כגון שנתן לה אדם מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בהן וזה יתכן לעשות ומתנאיו עוד שיקח בעצמו באותו ממון הגנוב בשר ויין בזול ויאכלם במקום שאמרנו על הפנים הנזכרים ואין הלכה כרבי יוסי בר יהודה מסכת סנהדרין פרק ח משנה ד (ד) היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה אביו אינו כו'. היה אחד מהם גידם או חיגר או אלם או סומא כו'. ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן כו' - ראויה לאביו ר"ל שתהיה דומה במראה ובקומה לפי שנאמר אביו ואמו:

ואמרו ומתרים בו בפני ג' כלומר ומתרים בו ולוקה לפני שלשה לפי שהתראתו בשנים כמו שאר התראות:

ומעיקרנו שהאדם כשנגמר דינו גברא קטילא הוא ויהרג כל זמן שימצא ואין הלכה כרבי יהודה מסכת סנהדרין פרק ח משנה ה (ה) בן סורר ומורה נידון על שם סופו ימות זכאי כו' - נידון על שם סופו כלומר כי התורה העידה מי שהוא בימי קטנותו מרוב התאוה בזה התכלית שאמר אי אפשר לבסוף שלא יגזול בני אדם וישפוך דמים לקחת ממון שיעשה בו מה שהרגיל והש"י צוה שיהרג מפני זה ויהרג הוא לפני שיהרוג לאחרים מסכת סנהדרין פרק ח משנה ו (ו) הבא במחתרת נדון על שם סופו היה בא כו' - וכן הבא במחתרת ידוע הוא שכוונתו שאם יעמוד בעל הבית להציל ממונו מידו שיהרגנו ולפיכך מותר להרגו ואין הפרש בין שבא במחתרת או בדרך החצר ודרך גג ודרך קרפף אבל דיבר הכתוב בהווה ברוב. וכבר נתבאר בכתובות וזולתו כי מעיקרנו אין אדם מת ומשלם ולפיכך הבא במחתרת אם שבר חבית בעת כניסתו ולא יהיו שם עדים שאז דמו מותר כמו שנאמר אין לו דמים הוא פטור מדמי החבית ואם שבר אותה בצאתו וכבר פנה ללכת לדרכו שאין מותר להרגו אם יש שם עדים כמו שנאמר דמים לו הוא חייב בדמי החבית מסכת סנהדרין פרק ח משנה ז (ז) ואלו הן שמצילין אותן בנפשן הרודף אחר כו' - כל חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד מן העריות מצילין אותם בנפשם אבל זכר אלה השלשה בלבד לפי שהם מבוארין יותר מאותן הבאין בלימוד לפי שלמדנו ההצלה מדאמר רחמנא בנערה המאורסה אין מושיע לה הא יש מושיע לה מושיעה בכל דבר שהוא יכול להושיעה ואפי' במיתת אותו האיש האונס אותה ולמדנו זכור מנערה המאורסה לפי שכתוב ולנערה לא תעשה דבר ולמדנו ממנה רוצח ג"כ לפי שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה ולמדנו משם חייבי כריתות ומיתות ב"ד וכל זה בעריות אבל שאר עבירות כגון אוכל חלב ודם או מכשף וכיוצא בהם אין צריך לומר שאין מצילין אותם בנפשם. ואמנם הוצרך להזכיר שבת וע"ז ואע"פ שהם מזולתי העריות לגודל שני העונות האלה ושהם יסודות לכל התורה וכשאדם עובר עליהם חשוב כעובד עבודת כוכבים לכל דבר ואינו מישראל כמו שביארנו בפרק חמישי מעירובין והיה עולה על הדעת שמצילין בהם ג"כ בנפשם כמו שהיו סוברין קצת החכמים לכך הודיענו שאין הדבר כן אלא שהם כשאר העבירות לענין ההצלה וכתב רחמנא רוצח וזכור למעוטי בהמה וע"ז ושבת כמו שזכרנו. וענין ההצלה זו היא שמצוה עלינו להציל זה האיש הנרדף מיד הרודף שהוא מבקש להרגו או לעבור בו עבירה באיזה פנים שיתכן ואפי' במיתת הרודף ואע"פ שעדיין לא עשה העבירה וזהו פירוש בנפשו כלומר בנפש הרודף וכיון שעבר ועשה העבירה אסור להרגו אלא בב"ד ועדים ועל הפנים שהקדמנו ביאורם. ואינו כן אם ראינוהו כשהוא רודף אחר בהמה או רוצה לחלל שבת או לעבוד ע"ז אבל אנו צריכין להזהירו ולמונעו ולהצילו בכל מה שנוכל זולתי מיתתו שהוא אסור עד שיעבור בעדים והתראה והורגים אותו ב"ד וכן שאר העבירות מלבד העריות ורוצח כמו שביארנו מסכת סנהדרין פרק ט משנה א (א) ואלו הן הנשרפין הבא על אשה כו'. ואלו הנהרגין הרוצח ואנשי עיר הנדחת כו'. המכה את חבירו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו כו' - שיסה בו הוא שירמוז על אותה חיה בידו או בקולו עד שיזיקו: והשיך הוא שיגרה בו אותה חיה וידביק שניו בגופו. והלכה כחכמים מסכת סנהדרין פרק ט משנה ב (ב) נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם כו' - מחלוקת ר' שמעון היא על מה שנלמד מהלכה ראשונה והוא אומרו נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור שנשמע מזה שאם נתכוין להכות אדם והכה אדם אחר חייב ור' שמעון חולק על זה ואומר אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור והלכה כר"ש מסכת סנהדרין פרק ט משנה ג (ג) רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין רבי יהודה כו' - דברי ר' יהודה אמורים על כוונת דברים נסתרים והוא זה כגון שיצא אבן או חץ מבין אנשים הרבה והרג ואין ידוע מי הוא אותו שירה אותו החץ כולם פטורים ואין בזה מחלוקת. אבל שור שהרג ונגמר דינו ונתערב בשוורים אחרים סוקלים את כולם ור' יהודה חולק בזה ואומר כונסין אותן לכיפה ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי שמעון מסכת סנהדרין פרק ט משנה ד (ד) מי שנתחייב בשתי מיתות ב"ד נדון בחמורה עבר כו' - דברי הראשון באדם שעבר עבירה ונגמר דינו למיתה קלה ואח"כ עבר עבירה חמורה סלקא דעתך שיהא נדון בקלה לפי שהוא גברא קטילא ולא ישגיחו למה שעשה אח"כ קמ"ל שהוא נדון בחמורה:

וענין זיקת ראשונה כמו שאבאר כגון שתהיה חמותו אשת אביו ויבא עליה הנה הוא מצד שהיא חמותו חייב שריפה ומצד שהיא אשת אביו חייב סקילה ואם היתה חמותו קודם שישאנה אביו ידון בשריפה ואם נשאה אביו ראשון ואחר שהיתה אשת אביו נעשית חמותו ידון בסקילה ועל דרך זה תקיש ואין הלכה כרבי יוסי

מסכת סנהדרין פרק ט משנה ה (ה) מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה ומאכילין כו'. ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין כו' - כיפה מושב מאסר שעושין בבית הסוהר גבהו כשיעור קומת האדם שוה בשוה ואין לו שם מקום להתפשט ולא לישון. וזהו שאמרנו בכאן לקה ושנה ר"ל מלקות של כרת ובאותו עון בעצמו כגון שאכל חלב פעם אחר פעם אבל כריתות חלוקים לא לפי שכל מחוייב כרת לוקה וכבר זכרנו זה ועוד יתבאר עיקרו לפנים אבל מלקות דלאו מלקין אותו כל זמן שיעבור ואפי' אלף פעמים. ואמרו שלא בעדים רצונו לומר שלא בעדות חיוב מיתה והוא שלא תתקיים העדות בשום פנים שהמיתה נמנעת בשביל אותה עדות. ואע"פ שהוא אמת כגון קלקול התראה או ספיקות שארעו בבדיקות ובחקירות ובכיוצא בהן וכל מי אשר יתחייב בכגון זה נותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיכשלו כחותיו ויכחש בשרו ואחר כן מאכילין אותו פת שעורים עד שכריסו נבקעת מסכת סנהדרין פרק ט משנה ו (ו) הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית כו' - קסוה כלי שרת נגזר מן קשות הנסך ומקלל בקוסם הוא שיברך את השם בשם ע"ז:

ובועל ארמית שיבעול בת עובדי ע"ז בפרהסיא בעשרה מישראל או יותר ובשעת מעשה כגון פנחס אבל אחר שבא עליה ופירש או שלא יהיה בקהל ישראל או שאינה עובדת עבודה זרה אסור להרגו לפי שהוא מחוייב כרת על בת עובדי עבודה זרה ואף על פי שלא נזכר בתורה ולא מנה זה בכלל הכריתות קבלה היא ונתבאר במקרא ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וגו' וכבר ביארנו גם כן שהבא על הנכריות חייב מלקיות הרבה וכולם מדרבנן. ואם ישאל לנו הקנאי אם יפגע בו אם לא ואפילו הוא בשעת מעשה אין מורין לו ואם פשט ידו והרגו אין עליו עונש וכמו כן אם התחזק הבועל בשעת המעשה והרג את הקנאי להציל נפשו ממנו אינו חייב מיתה לפי שהוא רודף אחריו להורגו והתורה לא גזרה הדין להרגו אלא על הדרך הנזכר:
אמרה תורה והזר הקרב יומת רבי עקיבא אומר מיתת חנק וחכמים אומרים מיתה בידי שמים וזו המיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת לפי שהמחוייב כרת ישאר העונש עליו אחר המיתה כמו שנבאר בפרק שאחר זה ומחוייב מיתה כשמת נתכפר לו ואלה המחוייבין מיתה גם כן לוקין מדאורייתא כשיתברר החטא בעדים והתראה כמו מחוייבי כרת בשוה ובלבד שיהיו עוברים על לאו. ומחוייבי מיתה הוא אוכל טבל וכהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל תרומה וזר ששמש וטמא ששמש וטבול יום ששמש ומחוסר בגדים ששמש ומחוסר כפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים ושתויי יין ופרועי ראש. אמנם טמא שאכל תרומה הוא שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ונאמר בטבל ולא יחללו את קדשי בני ישראל וכמו שהחילול האמור בתרומה במיתה כך חילול האמור בטבל במיתה. וזר שאכל תרומה לפי שאחר שאמר ומתו בו כי יחללוהו אמר וכל זר לא יאכל קדש וזר ששמש מבואר שנאמר והזר הקרב יומת וטמא ששמש הוא ממה שנאמר בטמאים וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו וזה החלול כמו החלול הנזכר באמרו ומתו בו כי יחללוהו וטבול יום מפי הקבלה סמכוהו לזה שאמר הכתוב קדושים יהיו לאלקיהם ולא יחללו ומחוסר בגדים שנאמר בכהנים וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אבל כשיחסר מהם דבר הנה הוא כזר. ומחוסר כפורים לפי שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה מכאן ראיה לפני הבאת כפרה טמאה נקראת ונתבאר שאין עבודה לטמא ואם עבד במיתה ושלא רחוץ ידים ורגלים מבואר שנאמר ירחצו מים ולא ימותו יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. ואין הלכה כרבי עקיבא

מסכת סנהדרין פרק י משנה א (א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כו' - ראיתי לדבר בכאן בעיקרים רבים באמונה גדולים ונכבדים עד מאד. הוי יודע כי בעלי התורה נחלקו דעותיהם בטובה שתגיע לאדם בעשיית המצות שצונו בהם הש"י ע"י משה רבינו ע"ה וברעה שתמצא אותו כשיעבור עליהם מחלוקת רבות מאד לפי השתנות שכליהם ונשתבשו בהם הסברות שיבוש גדול עד שכמעט לא תמצא בשום פנים אדם שנתבאר לו דבר זה ולא תמצא בו דבר מוחלט לשום אדם אלא בשיבוש גדול:

כת [ראשונה] סוברת כי הטובה הוא גן עדן וכי הוא מקום שאוכלים ושותים בו מבלי עמל הגוף ובלי יגיעה ושיש להם בתים מאבנים טובות ומטות מוצעות במשי ונהרות מושכות יין ושמנים מבושמים והרבה דברים מזה המין. וכי הרעה הוא גיהנם והוא מקום בוער באש שבו שורפין הגויות ומצטערים שם בני אדם במיני הצער והעינוי יאריך סיפורם. והכת הזאת הביא ראיה על סברתם מדברי רבותינו ז"ל וממקראות הכתב שפשטם נאותים למה שהם אומרים לכולו או לרובו:

וכת שניה תסבור ותחשוב שהטובה המיחלת הוא ימות המשיח מהרה יגלה וכי באותו הזמן יהיו בני אדם כולם מלאכים כולם חיים וקיימים לעד ויגביהו בקומתם וירבו ויעצמו עד שיושיבו כל העולם לעד לעולם ואותו המשיח כפי מחשבתם יחיה בעזר הי"ת וכי באותן הימים תוציא הארץ בגדים ארוגים ולחם אפוי ודברים הרבה כאלה שהם מן הנמנעות. וכי הרעה היא שלא יהיה האדם מצוי באותן הימים ולא יזכה לראותו ומביאין ראיה בדברים רבים מצויים לחכמים ובכתובים במקרא יסכים פשטם למה שהם אומרים או לקצתו:

וכת שלישית תחשוב כי הטובה שנקוה תחיית המתים והוא שיחיה האדם אחר מותו ויחזור עם קרוביו ובני ביתו ויאכל וישתה ולא ימות עוד וכי הרעה היא שלא יחיה אחר מותו עם אותם שיחיו ומביאים ראיה על זה במאמרים רבים מצויים בדברי החכמים ובפסוקים מן המקרא שפשוטם יורה על מה שהם אומרים או על קצתו:
וכת רביעית תחשוב כי הכוונה שתגיע לנו בעשיית המצות היא מנוחת הגוף והשגת התאוות העולמיות בעוה"ז כמו שומן הארצות ונכסים רבים ורוב הבנים ובריאות הגוף והשלום והבטחון והיות המלך מישראל והיותנו שולטים על מי שהצר לנו והרעה שתשיגנו כשנכפור על התורה היפך העניינים האלה כמו מה שאנחנו פה היום בזמן הגלות ויביאו ראיה כפי סברתם מכל המקראות שבתורה והקללות וזולתם ומכל אותם הסיפורים הכתובים במקרא:
וכת חמישית והם הרבה מחברים העניינים האלה כולם ואומרים כי התוחלת הוא שיבא המשיח ויחיו המתים ויכנסו לגן עדן ויאכלו שם וישתו ויהיו בריאים כל ימות עולם:
אבל זו הנקודה הנפלאת ר"ל העוה"ב מעט תמצא בשום פנים שיעלה על לבו הוא שיחשוב או שיקח זה העיקר או שיאמר זה השם על איזה דבר הוא נופל אם הוא תכלית הטובה או אחת מן הדעות הקודמות הוא התכלית או שיבדיל בין התכלית ובין הסיבה המביאה אל התכלית אבל מה ששואלים העם כולו ההמון והמבינים היאך יקומו המתים ערומים או לבושים ואם יעמדו באותן תכריכין עצמן שנקברו בהם ברקמתם ובציורם ויפוי תפירתם או במלבוש שיכסה גופם בלבד וכשיבוא המשיח אם יהיו שם העשיר והדל או אם יהיו בימיו חזק וחלש והרבה שאלות כאלו בכל עת. ואתה המעיין בספר זה תבין זה המשל שאני ממשיל לך ואז תכין לבך ותשמע דברי בכל זה:
שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה וזהו הטוב הגדול לו לענין מה שישיג מן השלמות אלא שהוא למעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו ויאמר לו קרא ואתן לך אגוזים או תאנים ואתן לך מעט דבש ובזה הוא קורא ומשתדל לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה וטוב הרבה בלא ספק ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו והוא אגוז אחד או חתיכה דבש וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים וחזר לאהוב זולתו יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו ויאמר לו מלמדו קרא ואקח לך מנעלין יפים או בגדים חמודים ובזה ישתדל לקרא לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה והוא אצלו תכלית קריאתו וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר ויתבזה בעיניו זה הדבר ג"כ ישים נפשו למה שהוא גדול מזה ואז יאמר לו רבו למוד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר אחד או ב' דינרין ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון ואותו הממון אצלו נכבד מן הלמוד לפי שתכלית הלמוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו וכשיהיה דעתו גדול ונקלה בעיניו זה השיעור וידע שזה דבר נקל יתאוה למה שהוא נכבד מזה ויאמר לו רבו למוד כדי שתהיה ראש ודיין ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך כגון פלוני ופלוני והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו ותהיה התכלית אצל מכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו. וכל זה מגונה ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה ויאמר לאיזה דבר נלמד אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד וזה הוללות על האמת ועל למוד כזה אומרים חכמים שלא לשמה כלומר שיעשה המצות וילמוד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר והזהירו החכמים על זה ואמרו (אבות פ"ד מ"ה) לא תעשה עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם והם רומזין למה שביארתי לך שאין לשום תכלית החכמה לא לקבל כבוד מבני אדם ולא להרויח ממון ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה ולא תהיה אצלו תכלית למוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתה לעשותה. ואסור לאדם השלם שיאמר כשאעשה אלה המצות שהם המדות טובות ואתרחק מן העבירות שהם המדות הרעות שצוה השם יתברך שלא לעשותה מה הוא הגמול שאקבל על זה לפי שזה כמו מה שיאמר הנער כשאני קורא זה מה יתנו לי והם אומרים לו דבר פלוני לפי שכשאנו רואים מיעוט שכלו שאינו מבין זה השיעור והוא מבקש לתכלית תכלית אחר אנו משיבים לו כסכלתו כמו שנאמר ענה כסיל כאולתו וכבר הזהירו חכמים על זה ג"כ כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצוה בשביל דבר מן הדברים והוא מה שאמר האיש השלם המשיג אמיתת העניינים (שם פ"א מ"ג) אנטיגנוס איש סוכו אמר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס ואמנם ר"ל בזה שיאמין באמת לעצם האמת וזהו הענין שקוראין אותו עובד מאהבה ואמרו ז"ל (ע"ז יט.) במצותיו חפץ מאד אמר ר' אליעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו וכמה היא מבוארת והיא ראיה ברורה על מה שקדם לנו מן המאמר. וגדול מזה מה שאמרו בספרי (וכענין זה בנדרים סב.) שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רב בשביל שאקבל שכר לעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה' אלקיך כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה:
הנה התבאר לך זה הענין ונתבאר שהוא כוונת התורה ויסוד כוונת החכמים עליהם השלום ואין מעלים עיניו מזה אלא אויל משתגע שקלקלוהו ושבשוהו המחשבות הסכלות והרעיונים הגרועים. וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום (סוטה לא.) שהוא היה עובד מאהבה ולעומת הדרך הזה ראוי להיות ההתעוררות. ולפי שידעו החכמים ז"ל שזה הענין קשה עד מאד ואין כל אדם משיג אותו ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת ענין ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסידא ואם אינו כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וריק האיך יאמר לבעל תורה עשה אלה המעשים ולא תעשה אותם לא לירא מעונש מן השי"ת ולא להנחיל שכר טוב זה דבר קשה עד מאד לפי שאין כל בני אדם משיגין האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו ע"ה ולכן התירו להמון כדי שיתישבו על אמונתם לעשות המצות לתקות שכר ולהנזר מן העבירות מיראת עונש ומזרזין אותם על זה ומחזקים כוונתם עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא כמו שעושין בנער בשעת הלמוד כמו שהבאתי המשל והאשימו לאנטיגנוס איש סוכו בביארו להמון מה שביאר ואמרו בזה הזהרו בדבריכם כמו שנתבאר באבות (פ"א מי"א):
ואין ההמון מפסידין מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקות השכר אלא שהם בלתי שלמים ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כח והרגל והשתדלות בעשיית התורה ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה וזה הוא מה שאמרו ז"ל (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה:

וממה שאתה צריך לדעת כי דברי חכמים ז"ל נחלקו בם בני אדם לשלשה כתות:

הראשונה והוא רוב מה שראיתי ואשר ראיתי חיבוריו ומה ששמעתי עליו הם מאמינים אותם על פשטם ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים והנמנעות כולם הם אצלם מחוייבות המציאות ואמנם עושין כן לפי שלא הבינו החכמה והם רחוקים מן התבונות ואין בהם מן השלמות כדי שיתעוררו מאליהם ולא מצאו מעורר שיעורר אותם סוברין שלא כוונו החכמים ז"ל בכל דבריהם הישרים והמתוקנים אלא מה שהבינו לפי דעתם מהם ושהם על פשוטם ואע"פ שהנראה מקצת דבריהם יש בהם מן הדיבה והריחוק מן השכל עד שאילו סופר על פשוטו לעמי הארץ כל שכן לחכמים היו תמהים בהתבוננתם בהם והם אומרים היאך יתכן שיהיה בעולם אדם שיחשוב בזה או שיאמין שהיא אמונה נכונה ק"ו שייטיב בעיניו וזו הכת עניי הדעת יש להצטער עליהם לסכלותם לפי שהם מכבדין ומנשאין החכמים כפי דעתם והם משפילים אותם בתכלית השפלות והם אינם מבינין זה וחי השם יתברך כי הכת הזה מאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה ומשימים תורת ה' בהיפך המכוון בה לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה והכת הזאת מספרים משפטי דברי החכמים ז"ל מה שכששומעין אותו שאר האומות אומרים רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה ורוב מה שעושין זה הדרשנים שהן מפרשין ומודיעין להמון העם מה שאינם יודעין ומי יתן אחר שלא ידעו ולא הבינו שיהיו שותקין כמו שאמר מי יתן החרש תחרישון ותהי להם לחכמה או שיהיו אומרים אין אנו מבינים כוונת החכמים בזה המאמר ולא היאך יתפרש אבל הם מחשבים שהם מבינים אותו ומשתדלים להודיעו לפרש לעם מה שהבינו הם עצמם כפי דעתם החלושה לא מה שאמרו חכמים ודורשין בראשי העם דרשות ממסכת ברכות ופרק חלק וזולתם על פשטם מלה במלה:
והכת השניה הם רבים ג"כ והם אותם שראו דברי החכמים או שמעום והבינו אותם כפי פשוטם וחשבו שלא כיוונו החכמים או שמעום והבינו אותם כפי פשוטם וחשבו שלא כיוונו חכמים בו זולתי מה שמורה עליו פשט הדבר והם באים לסכל אותם ולגנותם ומוציאין דיבה על מה שאין בו דיבה וילעגו על דברי חכמים ושכלם יותר זך מהם ושהם עמי הארץ נפתים גרועי השכל סכלים בכלל המציאות עד שלא היו משיגים דבר חכמה בשום פנים ורוב הנכשלים בזה השיבוש המתיחסים לחכמת הרפואות והמהבילים בגזרת הכוכבים לפי שהם במחשבתם נבונים וחכמים בעיניהם ומחודדים ופילוסופים וכמה הם רחוקים מן האנושית אצל אותם שהם חכמים ופילוסופים על האמת אבל הם סכלים יותר מן הכת הראשונה והרבה מהם פתיות והוא כת ארורה לפי שהם משיבים על אנשים גדולים ונשיאים אשר נתבררה חכמתם לחכמים ואלו הפתאים אילו היה עמלם בחכמות עד שיהיו יודעים היאך ראוי לסדר ולכתוב הדברים בחכמת האלהות והדומה להן מן הדברים אצל ההמון ואצל החכמים ויבינו החלק המעשיי מן הפילוסופיה אז היו מבינים אם החכמים ז"ל חכמים אם לא והיה מתבאר להם ענין דבריהם:
והכת השלישית והם חי השם מעטים עד מאד עד שאין ראוי לקרותם כת אלא כמו שיאמר לשמש מין ורק היא יחידי והם אותם בני אדם שנתברר אצלם גדולת החכמים ז"ל וטוב שכלם ממה שנמצא בכלל דבריהם מורים על עניינים אמיתיים למאד ואע"פ שהם מעטים ומפוזרים במקומות מחיבוריהם הם מורים על שלמותם וכי הם השיגו האמת ושנתברר ג"כ אצלם מניעת הנמנע ומציאות המחוייב להמצא וידעו כי הם עמי הארץ אינם מדברים התולים ונתאמת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר וכי הם בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים דברו בהם בדרך חידה ומשל כי הוא זה דרך החכמים הגדולים ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמרו להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם וידוע הוא אצל בעל הלשון כי חידה הוא הדבר שהמכוון בו בנסתר לא בנגלה ממנו וכמו שאמר אחודה נא לכם חידה וגו' לפי שדברי החכמים כולם בדברים העליונים שהם התכלית אמנם הם חידה ומשל והאיך נאשימם על שמחברים החכמה על דרך משל ומדמים אותם בדברים הפחותים ההמוניים ואנו רואים החכם מכל האדם עשה זה ברוח הקודש ר"ל שלמה במשלי ושיר השירים ובמקצת קהלת ואיך יקשה עלינו לסבור פירוש על דבריהם ולהוציאם מפשטם כדי שיאות לשכל ויסכים עם האמת ועם היותם כתבי הקודש והם בעצמם סוברים בפסוקי המקרא ומוציאים אותם מפשוטם ומשימין אותם משל והוא האמת כמו שאנו מוצאים שאמרו (ברכות יח:) בפירוש פסוק הוא הכה את שני אריאל מואב שהוא כולו משל וכן מה שנאמר והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור משל וכן מה שנאמר מי ישקני מים מבור בית לחם (ב"ק ס:) ושאר הסיפור כולו משל וכן ספר איוב בכללו אמרו קצתם משל היה (ב"ב טו:) ולא פירש לאיזה דבר הושם זה המשל וכן מתי יחזקאל (סנהדרין נב:) אמרו קצתם משל הוא ורבים כאלה. ואם אתה המעיין מאחת השתי כתות הראשונות לא תשגיח בדבריו ולא בשום דבר מזה הענין לפי שלא יהיה נאות לך שום דבר ממנו אבל יזיקך ותשנאהו והיאך יאותו המאכלים הקלים המעטים מכמותם הישרים באיכותם לאדם שהרגיל במאכלים הרעים אבל באמת הם מזיקים לו והוא שונא אותם הלא ידעת מה אמרו האנשים שהיו רגילים לאכול בצלים ושומים והדגים ונפשנו קצה וגו'. ואם אתה מן הכת השלישית כשתראה דבר מדבריהם שהדעת מרחיק אותו תעמוד ותתבונן בו ודע שהוא חידה ומשל ותשכב עשוק הלב וטירוד הרעיון בחיבורו ובסברתו ותחשוב למצא כוונת השכל ואמונת היושר כמו שנאמר למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת ואז תסתכל בספרי זה ויועיל לך בע"ה:

ועתה אחל לדבר במה שכוונתי לו הוי יודע כי כמו שלא ישיג הסומא עין הצבעים ואין החרש משיג שמע הקולות ולא הסריס תאות המשגל כן לא ישיגו הגופות התענוגים הנפשיות וכמו שהדגים אינם יודעים יסוד האש לפי שהיותם מיסוד המים שהם הפכי כן אינו נודע בזה העולם הגופני תענוג העולם הרוחני אבל אין אצלינו בשום פנים תענוג זולתי תענוג הגוף בלבד והשגת החושים מן המאכל והמשתה והמשגל וכל מה שזולתו אלה הוא אצלינו בלי מצוי ואין אנו מכירין אותו ולא נשיג אותו בתחילת המחשבה אלא אחר חקירה גדולה. וראוי להיות כן לפי שאנחנו בעולם הגופני ולפיכך אין אנו משיגים אלא תענוגיו הגרועים הנפסקים אבל התענוגים הנפשיים הם תמידים עומדים לעד אינם נפסקים ואין ביניהם ובין אלו התענוגים יחס ולא קורבה בשום פנים ואין ראוי אצלינו בעלי התורה ולא אצל האלקיים מן הפילוסופים שנאמר שהמלאכים והכוכבים והגלגלים אין להם תענוג אבל באמת שיש להם תענוג גדול במה שהם יודעין ומשיגין באמיתת הבורא יתברך ובזה הם בתענוג תמידי שאינו נפסק ואין תענוג גופני אצלם ואינם משיגין אותו לפי שאין להם חושים כמונו שישיגו בהם מה שאנו משיגין אותו וכמו כן אנחנו כשיזדכה ממנו מי שיזדכה ויעלה לאותם מעלה אחר מותו אינו משיג התענוגים הגופנים ואינו רוצה בהם אלא כעין שירצה המלך שהוא גדול הממשלה שיתפשט מלכותו וממשלתו ויחזור מלשחק עם הנערים בכדור כשהיה עושה לפנים מן המלכות וזה בקטנות שנותיו כשלא היה מבחין בין מעלת שני העניינים כמו שאנחנו היום משבחין ומנשאין תענוגי הגוף ולא תענוגי הנפש. וכשתתבונן בענין שני אלה התענוגים תמצא פחיתות האחת ומעלת השנית ואפילו בעולם הזה. וזה כי אתה מוצא רוב בני האדם כולם מיגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה מהם כדי שיגיע לו מעלה וכבוד ושינשאוהו בני אדם והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה וכמו כן הרבה מבני אדם בוחר להנקם מאויביו יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושת מבני אדם או לפי שמבקש שיהא לו שם טוב ואם עניינו כן בעוה"ז הגופני כ"ש בעולם הרוחני והוא העוה"ב שנפשותינו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילות הגופנים העליונים או יותר ואותו תענוג לא יחלק לחלקים ולא יסופר ולא ימצא משל למשול בו אותו התענוג אלא כמו שאמר הנביא ע"ה כשנפלאו בעיניו גדולת הטוב ההוא ומעלתו אמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכן אמרו ע"ה (ברכות יז:) העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה. רוצה לומר באמרו ועטרותיהם בראשיהם השארות הנפש בקיום המושכל להם והוא הבורא יתברך והיות הוא רוצה לומר המושכל והוא דבר אחד כמו שזכרוהו גדולי הפילוסופים בדרכים יארך ביאורם בכאן. ואמרו ונהנים מזיו שכינה רצונו לומר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמיתת הבורא יתברך כמו שמתענגות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים במה שהם משיגים ויודעים ממציאותו. הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל החברה העליונה הזאת ולהיות בכבוד הזה ובמעלה הנזכרת וקיום הנפש כמו שביארנו עד אין סוף בקיום הבורא יתברך שהוא סיבת קיומה לפי שהשיגה אותו כמו שנתבאר בפילוסופים הראשונים וזה הוא הטוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו ואין תענוג שידמה לו כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ בדבר הנפסק וזה שאמר (קידושין לט:

חולין קמב.) למען ייטב לך והארכת ימים לעולם שכולו ארוך. והרעה השלמה והנקמה הגדולה הוא שתכרת הנפש ותאבד ושלא תהיה חיה וקיימת והוא הכרת הכתוב בתורה כמו הכרת תכרת הנפש ההיא ואמרו ז"ל (סנהדרין סד:
צ.) הכרת בעוה"ז תכרת בעולם הבא ונאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים הנה כל מה שבחר והרגיל בתענוגי הגוף ומאס באמת ואהב השקר נכרת מאותה מעלה וישאר חומר נכרת וכבר ביאר הנביא ע"ה שהעולם הבא אינו מושג בחושים הגופניים וזהו שנאמר עין לא ראתה אלקים זולתך. ואמרו (ברכות לד:
שבת כג:
סנהדררין צט.) בפירוש זה כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא אתה אלקים זולתך אמנם היעודים הטובים והנקמות הרעות הכתובות בתורה עניינם הוא מה שאספר לך והוא זה כי הוא אומר לך אם תעשה המצות האלה אסייע לך על עשייתם והשלמות בהם ואסיר מעליך המעיקים והמונעים כולם לפי שהאדם אי אפשר לעשות לו מצות לא כשהוא חולה ורעב או צמא ולא בשעת מלחמה ומצור ולכן יעד שיסורו כל אלה העניינים ושיהו בריאים ושקטים עד שתשלם להם הידיעה ויזכו לחיי העוה"ב. הנה כי אין תכלית שכר עשיית התורה באלה הדברים כולם וכמו כן אם עברו על התורה יהיה עונשם שיארעו להם אותם הרעות כולם עד שלא יוכלו לעשות מצות וכמו שנאמר תחת אשר לא עבדת. וכשתתבונן בזה התבוננות שלימה תמצא כאילו הוא אומר לך אם עשית קצת מצות מאהבה והשתדלות אעזרך לעשותם כולם ואסיר מעליך המעיקים והמונעים ואם תעזוב דבר מהם דרך ביזוי אביא לך מונעים יימנעוך מעשותם כולם עד שלא יהיה לך שלמות ולא קיום בעוה"ב וזהו ענין אמרם ז"ל שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. ואולם גן עדן הוא מקום דשן ושמן מבחר הארץ יש בו נהרים רבים ואילנות עושים פירות יגלה אותו השם יתברך לבני אדם לעתיד לבא ויורה אותו הדרך להלך אליו ויתענגו בו ואפשר שימצאו בו צמחים מופלאים עד מאד מועילין תועלת גדולה ערבים ומתוקים הרבה מלבד אלה הידועים והמפורסמים אצלינו וכל זה אינו מן הנמנע ולא רחוק אבל הוא קרוב להיות ואפי' לא היה כתוב בתורה כ"ש שנתבאר זה בתורה ונתפרסם. אמנם גיהנם (עי' נדרים ח. ובע"ז ג:) הוא שם לצער ולעונש שישיג לרשעים ולא פי' בתלמוד תואר זה העונש אלא יש אומרים כי השמש תקרב להם וישרפם וראייתם ע"ז מה שנאמר (מלאכי ג) הנה יום בא בוער כתנור וקצתם אומרים כי הוא חמימות זרה תתחדש בגופותיהם ותשרפם וראיתם על זה מה שנאמר רוחכם אש תאכלכם. ותחיית המתים הוא יסוד מיסודי משה רבינו ע"ה ואין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה אבל הוא לצדיקים וכן הוא לשון בראשית רבה גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים ותחיית המתים לצדיקים בלבד ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפי' בחייהם וכן אמרו (ברכות יח:) רשעים אפי' בחייהם קרואים מתים צדיקים אפי' במיתתן קרואים חיים. ודע כי האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו. אמנם ימות המשיח הוא זמן שתשוב המלכות לישראל ויחזרו לארץ ישראל ויהי אותו המלך גדול מאד ובית מלכותו בציון יגדל שמו וזכרו יהיה מלא הגוים יותר מן המלך שלמה וישלימו אתו כל האומות ויעבדוהו כל הארצות לצדקו הגדול ולנפלאות שיהא על ידו וכל מי שיקום עליו יאבדהו השם יתעלה וימסור אותו בידו וכל פסוקי המקרא מעידין על הצלחתו והצלחתנו עמו ולא ישתנה במציאות שום דבר ממה שהוא עתה אלא שהמלכות תחזור לישראל וזהו לשון החכמים (ברכות לד.) אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד ויהיו בימיו עשירים ואביונים גבורים וחלשים כנגד זולתם אבל באותם הימים יהיה נקל מאד על בני אדם למצוא מחייתם עד שבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדול וזהו שאמרו (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת לפי שבני אדם אומרים כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל והראיה על זה מה שנאמר ובני נכר איכריכם וכורמיכם להודיע שיש שם זרע וקציר ולכן קצף החכם הזה שאמר המאמר הזה על תלמידו (שם) כשלא הבין דברו וחשב שהוא על פשוטו והשיבו כפי השגתו ולא היתה אותה התשובה תשובה האמיתית והראיה על שלא השיב לו על אמיתתו מה שהביא ראיה אל תען כסיל כאולתו. והתועלת הגדול אשר תהיה באותם הימים הוא שננוח משעבוד מלכיות שהוא מונע אותנו מעשיית המצות כולם ותרבה החכמה כמו שנאמר כי מלאה הארץ דעה וישבתו המלחמות כמו שנאמר ולא ישא גוי אל גוי חרב ויהיה נמצא בימים ההם שלימות רב ונזכה בו לחיי העולם הבא והמשיח ימות וימלוך בנו תחתיו ובן בנו וכבר ביאר הנביא את מיתתו לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט ויאריך מלכותו ימים רבים עד מאד ויארכו חיי בני האדם גם כן לפי שכשיסורו הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם ואין לתמוה שתתקיים מלכותו אלפים מן השנים לפי שהחכמים אמרו כי הקיבוץ הטוב כשיתקבץ לא במהרה יפריד. ואין אנו מתאוים ומקוים לימות המשיח לרוב התבואות והעושר ולא שנרכב על סוסים ולא לשתות יין במיני הזמר כמו שמחשבין מבולבלי הדעת. אבל התאוו הנביאים והחסידים ימות המשיח ורבתה תשוקתם אליו למה שיהיה בו מקבוץ הצדיקים והנהגת הטובה והחכמה וצדק המלך ורוב יושרו והפלגת חכמתו וקרבותו אל האלקים כמו שנאמר (תהלים ב) ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך ועשיית כל מצות תורת משה רבינו עליו השלום מאין התרשלות ועצלה ולא אונס כמו שנאמר (ירמיה לא) ולא ילמדו עוד איש אל אחיו ואיש אל רעהו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם וגו' ונתתי את תורתי בלבם וגו' והסירותי את לב האבן מבשרכם והרבה מאלו הפסוקים בזה הענין. ובאלה העניינים ישיגו העולם הבא השגה חזקה. והתכלית הוא העולם הבא ולעומתן הוא ההשתדלות ולפיכך זה החכם המוחזק בידיעת האמת עיין בתכלית האחרון והניח מה שזולתו ואמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ועם היותו הוא התכלית המבוקש אינו ראוי למי שהוא רוצה שיהיה עובד מאהבה שיהיה עובד להשיג העולם הבא כמו שביארנו במה שקדם אבל יש לעבוד על הדרך שאומר וזה כי כשיאמין שיש שם חכמה והוא התורה שהגיעה אל הנביאים מאת הבורא יתעלה שהודיעם בזה המדות הטובות הם המצות והמדות הרעות והם העבירות ראוי לו מצד שהוא אדם ישר במזג שיעשה הטובות ויסור מן הרעות וכשיעשה זה ישלם בו הענין האנושי ויהיה נבדל מן הבהמה וכשיהיה אדם שלם הוא מטבע האדם השלם אשר אין לו מונע שתחיה נפשו ותתקיים בקיום הידוע לה וזה הוא העולם הבא כמו שאמרנו וזהו שנאמר (תהלים לב) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום כמו שהמונע את הבהמות מן ההשתלחות הוא דבר מבחוץ כמו המתג והרסן ואין ראוי שיהיה אדם כן אבל יהיה המונעו מאתו ומעצמו רצוני לומר צורת האנושית כשתהיה שלימה היא תמנענו מאותן הדברים שמונעין ממנו השלמות והם הנקראים מדות רעות והיא תזרז אותו ותדחנו אל מה שיביאהו אל השלמות וזהו המדות הטובות זהו המתבאר לי מכלל דבריהם בזה הענין הנכבד והנעלה. ועוד אחבר חיבור אקבץ בו כל הדרשות הנמצאים בתלמוד וזולתו ואבארם ואסבור מהם סברות שיהיו נאותים לאמיתת העניינים ואביא ראיה מדבריהם גם כן ואגלה מה שהוא מן הדרשות דרך פשטם ואשר מהם משל ואשר מהם היו בחלום וזכרו אותו במאמר פשוט מוחלט כאילו היה בהקיץ ובאותו החיבור אבאר לך אומנות רבות ושם אבאר כל הדברים אשר נתתי לך מהם מדברי אלה העיקרים מעט תקיש מהם על זולתם. ואין לתפוש עלי על מה שבא במאמרי זה ואשר ויתרתי בקצת מלות ועניינים שתופסים עליהם בעלי החכמה כי אני ויתרתי זה השיעור כדי להבין למי שלא קדם לו חינוך בשום דבר מזה הענין הנכבד אשר אין משיגין אותו כל בני אדם. ומלת אפיקורוס היא ארמית עניינה מי שמפקיר ומבזה את התורה או לומדיה ולפיכך קורין בזה השם כל שאינו מאמין ביסודי התורה ומי (סנהדרין צט:) שמבזה החכמים או איזה תלמיד חכם שיהיה או המבזה רבו. ובספרים החיצונים אמרו שהם ספרי תועים (סנהדרין ק:) וכן ספר בן סירא והוא היה איש שחיבר ספרים יש בהם התולים מעניני הכרת פנים אין בהם טעם ולא תועלת אלא איבוד הזמן בהבל כגון אלה הספרים הנמצאים אצל הערב מספור דברי הימים והנהגות המלכים ויחוסי הערבים וספרי הנגון וכיוצא בהן מן הספרים שאין בהם חכמה ולא תועלת גופני אלא איבוד הזמן בלבד. והלוחש על המכה ובלבד ברקיקה לפי שיש בזה ביזוי להשם יתברך. וההוגה את השם באותיותיו יו"ד ה"א וי"ו ה"ה שהוא השם המפורש וכבר זכרו דברים זולתי אלה שהעושה אותם אין לו חלק לעולם הבא. אמרו (בבא מציעא נח:) המלבין פני חבירו ברבים והקורא לחבירו בכנוי והמתכבד בקלון חבירו לפי שלא יעשה מעשה מאלה ואף על פי שהם עבירות קלות כפי מחשבת החושב אלא בעל נפש גרוע שאין בה שלימות ואינה ראויה לעולם הבא. וממה שצריך שנזכור בכאן והוא הראוי מכל מקומות שעיקרי דתנו ויסודותיה שלשה עשר יסודות:
היסוד הראשון:
להאמין מציאות הבורא יתברך והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות הוא עילת המציאות הנמצאים כולם בו קיום מציאותם וממנו קיומם ואל יעלה על הלב העדר מציאותו כי בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים ולא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו לא יתבטל מציאות הש"י ולא יגרע ואין האחדות והאדנות אלא לו לבד הש"י שמו כי הוא מסתפק במציאותו ודי לו בעצמו ואין צריך במציאות זולתו וכל מה שזולתו מן המלאכים וגופי הגלגלים ומה שיש בתוכם ומה שיש למטה מהם הכל צריכין במציאותם אליו וזה היסוד הראשון מורה עליו דיבור אנכי ה' אלקיך:
היסוד השני:

יחוד הש"י כלומר שנאמין שזה שהוא סברת הכל אחד ואינו כאחד הזוג ולא כאחד המין ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במנין שמקבל החלוק לאין סוף אבל הוא הש"י אחד באחדות שאין כמותה אחדות וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד:

היסוד השלישי:
שלילת הגשמות ממנו וזהו שנאמין כי האחד הזה שזכרנו אינו גוף ולא כח בגוף ולא ישיגוהו מאורעות הגופים כמו התנועה והמנוחה והמשכן לא מצד עצמות ולא במקרה ולכן שללו ממנו החכמים ז"ל החיבור והפירוד ואמרו (חגיגה טו.) אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עפוי כלומר לא פירוד ולא עורף והוא חיבור ולא עפוי מלשון ועפו בכתף פלשתים כלומר ידחפו אותם בכתף להתחברם בהם ואמר הנביא ואל מי תדימיוני ואשוה יאמר קדוש אילו היה גוף דומה לגופים וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בתארי הגופות כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הכל דרך השאלה וכן אמרו ז"ל (ברכות לא:) דברה תורה כלשון בני אדם וכבר דיברו החכמים בזה הענין הרבה והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר כי לא ראיתם כל תמונה כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה לפי שהוא כמו שזכרנו אינו גוף ולא כח הגוף:
היסוד הרביעי:
הקדמות והוא שנאמין כי זה האחד האמור הוא קדמון בהחלט וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בערכו אליו והראיות על זה בכתבי הקודש רבות והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנאמר מעונה אלקי קדם:
היסוד החמישי:
שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו גדולתו ולעשות מצותיו ושלא יעשה כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם לפי שכולם המטובעים על פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו הש"י וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על ע"ז ורוב התורה מזהרת עליו:
היסוד הששי:
הנבואה והוא שידע אדם שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממדות מעולות מאד ושלימות גדולה ונפשותיהם נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל אחד כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד ואלה הם הנביאים וזו היא הנבואה וזו עניינה וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאד ואין כוונתינו להביא מופת על כל יסוד מהם וביאור מציאות השגתו לפי שזה הוא כלל החכמה כולם אבל אזכרה דרך ספור בלבד ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה:

היסוד השביעי:

נבואת משה רבינו ע"ה והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו כולם הם תחתיו במעלה והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא וכי הוא עליו השלום הגיע התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית ונכלל במעלת המלאכים לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו ולא מנעו מונע גופני ולא נתערב לו שום חסרון בין רב למעט ונתבטלו ממנו הכחות הדמיונות והחושיות והשגחיותיו ונבדל כחו המתעורר המשתוקק ונשאר שכל בלבד ועל הענין הזה נאמר עליו שהיה מדבר עם הש"י בלא אמצעיות מן המלאכים. רצוני היה לבאר זה הענין הנפלא ולפתוח המנעול ממקראות התורה ולפרש טעם פה אל פה וכל הפסוק בזולתו מעניינו לולא שראיתי שאלה העניינים יצטרכו לראיות רבות מאד והיינו צריכין להצעות רבות והקדמות ומשלים ושנבאר בתחילת מציאות המלאכים ושינוי מעלותיהן מן הבורא הש"י ושנבאר הנפש וכל כוחותיה ויתרחב העיגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים ויכנס בזה שיעור קומה ועניינו ולא יספיק בענין זה לבדו ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקצור מאה דפים ולפיכך אניח אותו למקומו אם בספר הדרשות שיעדתי לחברו או בספרי הנבואה שאני מתעסק בו או בספר שאחבר אותו בפירושי אלו היסודות:
ואחזור לכוונת זה היסוד השביעי ואומר שנבואת משה רבינו ע"ה נבדלת מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים. הראשון כי איזה נביא שהיה לא דיבר לו הש"י אלא על ידי אמצעי ומשה בלא אמצעי שנאמר פה אל פה אדבר בו. והענין השני כי כל נביא לא תבא לו הנבואה אלא כשהוא ישן כמו שאמר במקומות בחלום הלילה בחזיון לילה ורבים מענין זה או ביום אחר שתפול תרדמה על האדם בענין שנתבטלו ממנו כל הרגשותיו ושנאמר מחשבתו פנויה כענין חלום וענין זה נקרא מחזה ומראה ועליו נאמר במראות אלקים ומשה יבא עליו הדיבור ביום והוא עומד בין שני הכרובים כמו שיעידו הש"י ונועדתי לך שם ואמר הש"י אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו וגו'. הענין השלישי כי הנביא כשתבא אליו הנבואה ואע"פ שהוא במראה וע"י מלאך יחלשו כחותיו ויתקלקל בנינו ויגיע לו מורא גדול מאד כמעט שתצא רוחו ממנו כמו שאמר בדניאל כשדיבר גבריאל עמו במראה אמר ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח ואומר אני הייתי נרדם על פני ופני ארצה ואומר במראה נהפכו עלי צירי ומשה ע"ה לא היה כן אבל יבא אליו הדיבור ולא ישיגוהו רתת ורעדה בשום פנים כמו שנאמר (שמות לג) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שלא יארע לאדם חרדה מדבור חבירו כן היה הוא משה עליו השלום לא היה חרד מן הדיבור ואע"פ שהוא היה פנים בפנים וזה לחוזק דבקותו בשכל כמו שזכרנו:
והענין הרביעי כי כל הנביאים לא תנוח עליהם רוח הנבואה ברצונם אלא ברצון הש"י שיודיע לו הדבר בנבואה ויעמוד עד שינבא או אחר ימים או אחר חודשים או שלא יודיעו בשום פנים וכבר היו מהם כתות שהיו מכינין עצמן ומזככין מחשבותם כמו שעשה אלישע כמו שכתוב (מלכים ב ג) ועתה קחו לי מנגן ובאה לו הנבואה ואינו מן ההכרחי שינבא בעת שיכוין לזה ומשה רבינו ע"ה בכל עת שירצה אומר (במדבר ט) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ונאמר (ויקרא טז) דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש אמרו חז"ל (ת"כ ריש פרשת אחרי) אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבא:
היסוד השמיני:
היות התורה מן השמים והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבינו ע"ה שהיא כולה מפי הגבורה כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך בענין שנקרא על דרך השאלה דבור ואין ידוע היאך הגיע אלא היה משה ע"ה שהגיע לו וכי הוא היה כמו סופר שקוראין לו והוא כותב כל מאורעות הימים הספורים והמצות ולפיכך נקרא מחוקק ואין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים ושם אשתו מהטבאל ותמנע היתה פלגש ובין אנכי ה' אלקיך ושמע ישראל כי הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת. וזה שאומר שכמו אלה הפסוקים והספורים משה ספרם מדעתו הנה הוא אצל חכמינו ונביאינו כופר ומגלה פנים יותר מכל הכופרים לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה ושאלה דברי הימים והספורים אין תועלת בהם ושהם מאת משה רבינו ע"ה וזהו ענין (סנהדרין צ) אין תורה מן השמים אמרו חכמים ז"ל הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה חוץ מן הפסוק זה שלא אמר הקב"ה אלא משה מפי עצמו (סנהדרין צט:) וזהו כי דבר ה' בזה הש"י ויתר ממאמר הכופרים אלא כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם ולא הושג תכלית חכמתם ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח לאלקי יעקב שהתפלל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תהלים קיט) וכמו כן פירוש התורה המקובל ג"כ מפי הגבורה וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם הוא בעצמו התבנית אשר אמר הש"י למשה והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו והמאמר המורה על היסוד הזה הוא מה שנאמר (במדבר טז) ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי:
היסוד התשיעי:

ההעתק והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא הש"י לא מזולתו ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה שנאמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת זה החיבור:

היסוד העשירי:
כי הוא הש"י יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם לא כדעת מי שאמר עזב ה' את הארץ אלא כמו שנאמר (ירמיה לב) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו' וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו' (בראשית ו) ונאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה (שם יח) זהו מורה על היסוד העשירי הזה:
היסוד האחד עשר:
כי הוא הש"י נותן שכר למי שעושה מצות התורה ויעניש למי שעובר על אזהרותיה וכי השכר הגדול העולם הבא והעונש החזקה הכרת וכבר אמרנו בזה הענין מה שיספיק והמקרא המורה על היסוד הזה מה שנאמר (שמות לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא והשיב לו הש"י מי אשר חטא לי אמחנו מספרי ראיה שיודע העובר והחוטא לתת שכר לזה ועונש לזה:
היסוד השנים עשר:
ימות המשיח והוא להאמין ולאמת שיבא ולא יחשב שיתאחר אם יתמהמה חכה לו ולא ישים לו זמן ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו וחכמים אומרים (סנהדרין צו.) תיפח רוחן של מחשבי קיצין ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם כפי מה שנבאו עליו כל הנביאים ממשה רבינו ע"ה עד מלאכי ע"ה ומי שהסתפק בו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם הש"י ובדברי נביאיו:

היסוד השלשה עשר:

תחיית המתים וכבר ביארנוה וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם ונתברר בה אמונתו בה' הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצוה הש"י איש לחבירו מן האהבה והאחוה ואפי' עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע הוא נענש כפי חטאיו אבל יש לו חלק לעוה"ב והוא מפושעי ישראל וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות ומצוה לשונאו ועליו נאמר (תהלים קלט) הלא משנאך ה' אשנא. והנה הארכתי בדברים הרבה ויצאתי מענין חיבורי אבל אני עשיתי זה לפי שראיתי בו תועלת באמונה לפי שאספתי בו דברים מועילים מפוזרים מספרים גדולים לכן דע אותם והצלח בהם וחזור (אלה) [עליהם] פעמים רבות והתבונן בהם התבוננות יפה ואם השיאך לבך ותחשוב שהגיעו לך עניינו מפעם אחת או מעשרה הרי הש"י יודע שהשיאך על שקר ולכן לא תמהר בקריאתו כי אני לא חיברתי כפי מה שנזדמן לי אלא לאחר עיון גדול והתבוננות ואחר שראיתי דעות ברורות אמיתיות וזולתי אמיתיות וידעתי מה שהוא ראוי להאמין מהם והבאתי ראיה בטענות וראיות על כל ענין וענין ומהש"י להפיקני רצוני ולהדריכני בדרך הטובה ואחזור לענין הפרק

מסכת סנהדרין פרק י משנה ב (ב) שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק כו' - אולם זכר אלה לגודל מעלתם בחכמה ושמא יחשוב החושב כי לרוב חכמתם וזכות התורה שהיו יודעים אותה ידיעה גדול יש להם חלק לכן הודיענו שיסודי האמונה נתקלקלו אצל הנזכרים ונסתפקו בקצתם ולפיכך נדחו מחיי העוה"ב: וזכר בלעם והוא אינו מישראל לפי שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב והודיעו כי בלעם מרשעי אומות העולם ואין לו חלק לעוה"ב מסכת סנהדרין פרק י משנה ג (ג) דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין כו'. עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר כו' - כבר זכרתי לך פעמים רבות שכל מחלוקת שיהיה בין החכמים שאינו בא לידי מעשה אלא שהוא אמונת דבר בלבד אין צד לפסוק הלכה כאחד מהם ונזכר זה הענין כולו בזו המסכת לפי שקדם לו זכרון מיתות ב"ד ומחוייב כרת ומיתה והודיעך כי כשיחטא האדם ונהרג באחד מהמיתות שלא תחשוב שאין לו חלק אבל יש לו חלק ולפיכך סמך לזה המאמר ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וחזר לכוונת המסכת והוא לידע מי הם הנהרגים והיאך נהרגים ואומר מסכת סנהדרין פרק י משנה ד (ד) אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא כו' - מחוייבי מיתות ב"ד היחידים ממונם ליורשיהם אבל המרובים ר"ל אנשי עיר הנדחת התורה אמרה לאבד את ממונם וכל שללם מסכת סנהדרין פרק י משנה ה (ה) הכה תכה את יושבי העיר הזאת לפי חרב כו' - אמרו החמרת והגמלת העוברת כולם תוארים והמתואר חסר וכאילו אמר השיירא החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום מסכת סנהדרין פרק י משנה ו (ו) שנאמר ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחבה כו' - תרומות ירקבו אם הגיעו ליד הכהן זכה בהן לפי שחשבו ממונו אבל כשהן בידי ישראל תנתן לכהן ממדינה אחרת לפי שהם של שמים והלכה כר' עקיבא מסכת סנהדרין פרק יא משנה א (א) אלו הן הנחנקין המכה אביו ואמו כו'. המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהם כו'. הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו כו' - לפי שאמרו אינו חייב עד שיעשה בו חבורה ונלמד מזה המכה את המת פטור לפי שאינו בן חבורה באותה שעה:

וסמך על הענין הזה זה חומר במקלל וכו':
ור"י אומר עד שישתמש בו שוה פרוטה וחכמים אומרים כיון שנשתמש בו אפילו פחות משוה פרוטה ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי יוחנן בן ברוקא

מסכת סנהדרין פרק יא משנה ב (ב) זקן ממרא על פי ב"ד שנאמר כי יפלא ממך דבר כו' - זקן ממרא ע"פ ב"ד הוא אותו שאומר כך דרשתי וכך דרשו לי חכמים כך למדתי וכך למדו לי:

ואמרו אם שמעו רוצה לומר אותו הב"ד אם הם יודעים אותו הדין ושמעו דין התורה בו יגידו מה שיודעים לזקן ממרא ולאותן שחולקים עליו ויודעים האמת עם מי הוא. ואם אין אצל אותו הב"ד ידיעת אותן הדברים שואלין מאותם שהם למעלה מהם עד שיגיע הדבר לב"ד הגדול ואם בית דין הגדול מקובלים בדבר ההוא יודיעום מה שהם יודעים מן הקבלה ואם לא שמעו בו שום דבר ידונו בו כפי הסברות והיקשות התוריות הידועות אצלם עד שיסכימו כולם או רובם שהדין כך ויאמר להם שיתחייבו לעשות כן ומי שיחלוק על מה שאמרו או הוציאו אותו בסברא הוא זקן ממרא דאמר רחמנא על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה וזה הדבר שלומדים אותה בהיקש ויביאום אליו העיון צוה השם יתברך שנעשה כדבריהם שנאמר תעשה אחר כן אמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וזהו המקובל אצלם ב"ד מפי ב"ד והוא שיאמרו כך קבלנו ולכן אמרו יגידו לך שאין להם בזה אלא ההגדה בלבד שיגידו לך במה שהם יודעים בלבד שהוא מן הקבלה. ולא יתכן היותו זקן ממרא שיהא חייב מיתה עד שידון היפך דינם בדברים הנעשים בהיקש וסברא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת או שיתגלגל מצד דינו לזה כגון שיחלוק עליהן באילן פלוני אם הוא חייב בערלה או אינו חייב ובזה יוצא מעיקר הכוונה אם היא חייבת בערלה אם לאו לפי שזה המחלוקת יצא לדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת לפי שמי שקידש אשה באותן הפירות לדעת מי שאמר שהיא ערלה אינה מקודשת והבא עליה פטור ועל דעת מי שאמר אינה ערלה הרי היא מקודשת והבא עליה בשוגג חייב חטאת במזיד חייב כרת וכמו כן אם הנגע הזה טהור או טמא יתגלגל ממנו בטומאת מקדש וקדשיו דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועל דרך זה תקיש ודע זה הענין כי הוא דק וצריך לחזרו הרבה מאד ובמעשים שיתחברו לו בכל הקבלה או בקצתה יהיה הבא ממנו בסוף לדבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת וכן כשיחלק עליהם בפירוש מקובל שאין בו היקש ואפילו לא יצא ממנו לבסוף אלא לאיסור לאו או עשה יהרג מצד שאינו מאמין ובחמש טוטפות יהיה זקן ממרא ג"כ במצות עשה זו בלבד לפי שנתקבצו בו תנאים אינם מצויים בזולתם כמו שנתבאר בתלמוד וכבר ביארנו בפתיחת חיבורינו זה עיקרים גדולים מועילים בזה השער ממה שביארנו בפירוש המקובל ואפילו המלמד בהיקש:
ולא יתכן היות זקן ממרא עד שיהיה חכם שהגיע להוראה לפי שדבריו נשמעים והיה ראוי לדון כמו שנאמר כי יפלא ממך דבר וגו' ממי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה אבל תלמיד שלא הגיע להוראה אסור לו לדון ואפי' דין אמת שאין בו מחלוקת ולפי שעבר והורה בהמראה שזה תוספת כי הנה עבר שתי עבירות איסור ההוראה ואיסור ההמראה נפטר מן המיתה ובא בזה המאמר שאינו חייב מיתה

מסכת סנהדרין פרק יא משנה ג (ג) חומר בדברי סופרים מבדברי תורה האומר אין כו' - אמרו פטור כשהודה בחיובו בהם אבל הוא יבטל אותם בהוראה כמו שנאמר לעבור על דברי תורה עד שיודה שהיא עבירה ולפיכך אינו חייב מיתת ב"ד לפי שלא יהרג מי שביטל מצות עשה אבל אם אמר אין תפילין על דרך כפירה יהרג מצד שהוא צדוקי לא מצד שהוא זקן ממרא ודע זה הענין היטב לפי שנסתפק על רבים מן החכמים זה הענין וחושבין שזה שאומרים בתלמוד בזקן ממרא אינו חייב עד שיאמר כן ויעשה כן ובתנאי כן וכשלא ישלמו אותו התנאי שהוא ניצל בעצמו אין הדבר כן אבל פירושו אינו חייב משום זקן ממרא ופטור מדין זקן ממרא אבל הוא חייב מיתה מפנים אחרים האתה סובר שיאמר אדם שדעתו ואמונתו השניות או דבר אחר וזה בלי ספק מכחיש למה שכתוב בתורה ה' אלקינו ה' אחד שנאמר שאדם כזה אינו נהרג או שהוא זקן ממרא ודאי זה יהרג משום שיצא מן הכלל כלומר מכלל ישראל אשר מהם יהיו החוטאים שאחד מהם כלומר אחד מן החוטאים זקן ממרא לפי שאין זקן ממרא ההורס לחומת התורה ולא המכחיש לכל הקבלה מכל וכל כגון צדוק ובייתוס אלא אדם שהוא רואה דבריו יותר מדברי ב"ד הגדול ולכן חייבתו תורה מיתה לכבוד ב"ד ומעלתה כמו שחייב המקלל אביו ואמו מיתה לכבוד אביו ואמו ולפיכך אמר אחד מן החכמים זקן ממרא ע"פ ב"ד שרצו ב"ד למחול לו מוחלין לו אבל אין הדבר כן מן הטעם שזכרוהו כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל אבל צדוקין ובייתוסין שמכחישין את הקבלה מכל וכל ומסתפקין על הכתוב בתורה וסברתם בהם אינם מזה הכת אבל הן מן הכת שאומרים אין תורה מן השמים כמו שביארנו בפרק עשירי מזו המסכת כשמנינו יסודי התורה אבל הן נהרגין על הכפירה כמו שנהרג המכחש באלהות או מי שמכחיש משה רבינו ע"ה כן כל ההורס יסוד מאותן היסודות שאמרתי לך יצא מדין בעל התורה ואמנם הארכתי בדבר זה לפי שגם הוא יש בו עקרים מן האמונה אין כל אחד מתעורר עליהם מסכת סנהדרין פרק יא משנה ד (ד) אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו כו' - מבואר הוא שאין ממיתין ולא דנין אלא בעדים והתראה לפי שאין בכל מחוייבים מיתות או כרת מי שאינו צריך התראה אלא מסית ועדים זוממין לפי שמציאות דין מסית אי אפשר בו התראה כמו שנתבאר בפרק שביעי וכן עדים זוממין אילו התרינו בהם במה שהם מעידים היה נעדר מציאות דין זה והתורה המציאו ודן בו. והלכה כרבי עקיבא מסכת סנהדרין פרק יא משנה ה (ה) נביא השקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא כו' - מה שלא שמע הוא שיאמר מה שלא באה בו נבואה מאת הש"י מעולם ומה שלא נאמר לו הוא שיתנבא בנבואת זולתו ויאמר לי אמר הש"י זה הדבר ולא (אמרו) [נאמר] לו אבל נאמר לזולתו:

וכבר ביארנו בפתיחת ספרינו זה חלוקי הנביאים כשאומרים שהם נביאים והיאך יודע אמיתתו משקרו. ומוותר על דברי הנביא שיקל ויעלים עין בדברי הנביאים ולא יעשה מצותם על הדיוק והדקדוק אמר רחמנא והיה האיש אשר לא ישמע את דברי כלומר מי שלא שמע ממני קרי ביה אשר לא ישמיע כשישמיע לאחרים כן הוא עצמו כשלא השמיע לזולתו מה שצוה להשמיעו או שלא שמע הוא עצמו מה שצוה בו וחלק על נבואת (על) הכל נאמר אנכי אדרוש מעמו וזה מיתה בידי שמים וכבר ביארנו בפרק תשיעי ענין מיתה בידי שמים מה הוא

מסכת סנהדרין פרק יא משנה ו (ו) המתנבא בשם ע"א ואומר כך אמרה ע"א אפילו כו' - אמרו אע"פ שלא נבעלה כשהיא נערה בתולה לא יעלה על דעתך שהיא בסקילה לפי שהיא בתולה אלא כיון שנכנסה לרשות הבעל יצאה מעונש נערה המאורסה וחזר דינה כדין כל אשת איש והיא בחנק. ונתברר לנו שבועל בת כהן מן הכלל כמו שנאמר ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' ונשאר בועלה בכלל לפי שזוממי בת כהן מיוחסין לבועלה לא לה שנאמר (דברים יט) כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו ר"ל כי כשתהיה העדות כוללת איש ואשה רואין מה שיתחייב האיש בעדותם והוא מה שהם חייבים וזאת בת כהן בין שהיא אשת איש או אשת נתין וממזר ואע"פ שיש באישות זו עבירה כיון שהיא אשת איש כשזנתה בשריפה: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת סנהדרין מסכת מכות פרק א משנה א (א) כיצד העדים נעשים זוממין מעידין אנו באיש פלוני כו'. מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו כו' - אלו שמנו העדים חללים לפי שהם מעידין על זה שהוא חלל היינו פוסלים זרעם והתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו וכן אין חייבין עדים זוממים גלות שנאמר הוא ינוס וגו'. ולא זוממים אבל הם חייבין מלקות שנאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. למדנו מפי השמועה בפירוש פסוק זה שיש בזה רמז כי כשיעידו עדים והרשיעו צדיק והצדיקו רשע ואח"כ באו עדים אחרים והצדיקו צדיק והרשיעו רשע שמלקין את הרשע שהרשיעו את הצדיק והוא שנאמר אם בן הכות הרשע. יהיה אותו דבר שהרשיעו בו איזה דבר שיהיה ואזהרה שלהם מה שנאמר לא תענה ברעך עד שקר. ולפיכך מלקין אותן וכך פירש הש"ס מסכת מכות פרק א משנה ב (ב) מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו כו'. מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים כו' - ומשלם מאמרם כל המשלם אינו לוקה ולא אמרו כל הלוקה אינו משלם יתבאר לך העיקר הקבועה אצלנו כי כשיעשה אדם חטא שהוא חייב עליו מלקות מצד אחד ותשלום ממון מצד אחר משלם ואינו לוקה וזה בעדים זוממין והחובל בחברו בלבד כמו שנתבאר בכתובות והלכה כחכמים מסכת מכות פרק א משנה ג (ג) מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות כו'. משלשין בממון ואין משלשין במכות כו' - משלשין שיחשבו בתשלומי אותו הממון כפי מנינם ואמרה תורה במחוייבי מיתה אשר הוא רשע למות. ונאמר במחוייבי מלקות אם בן הכות הרשע. הנה כי כמו שיהרג כל אחד מהן כמו כן לוקה המלקות השלם ואין הלכה כרבי מאיר מסכת מכות פרק א משנה ד (ד) אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן כו' - אמרה תורה והנה עד שקר ולא נאמר עדות שקר עד שתהיה העדות על עצם העדים ולא על הדבר שהעידו עליו והוא עדות מוכחשת ונדחו דבריהם של אלו וכאילו אין שם עדים כל עיקר:

ואמרו ונהרגים על פיהם ר"ל שיהרגו העדים ע"פ אלו שהזימו ואע"פ שהם תרי ותרי לפי שהעדות על עצמם של עדים ולא באו להעיד על עצמה של עדות לא לקיימה ולא לבטלה לפי שהם אומרים אנו אין אנו יודעים אם זה הרג כמו שאתם חושבים או שלא הרג ואין עלינו לדעת עדותם אבל מה שאנו מעידים שאתם הייתם במקום פלוני ביום פלוני ולפיכך שומעין דבריהם ויהרגו העדים

מסכת מכות פרק א משנה ה (ה) באו אחרים והזימום באו אחרים והזימום כו' - פירוש זה המאמר כי כשיעידו העדים שראובן הרג את שמעון אחר כן בא קהת וחושים והזימו אותם עדים ואחר כך באו עדים אחרים והעידו אותו העדות בעצמו שהעידו העדים הראשונים והוא שראובן הרג את שמעון והזימו גם כן קהת וחושים לאותם העדים השניים וכן השלישיים ורביעיים ואפילו באו אלף כתות זו אחר זו ויעידו כולם עדות אחת ושני עדים עומדין ומזימין את כולם יהרגו על פי שנים האלו ורבי יהודה אומר כאילו הוא תמה מזה איסטסית היא זו גזור מן אסטיס והוא צבע שצובעים בו כעין תכלת ונקרא בערבי נל"ג פירוש זה אמר כאילו עדות אלה המזימין יורה של צבעים כל מה שנגע בה יצטבע כמו שזה אומר שכל מי שיעיד אותו עדות יהרג ואין נהרגין אלא כת ראשונה בלבד ואין שומעין מאותן שבאין אחר כך ואין הלכה כר' יהודה לפי שאילו נתבררה עדות העדים השניים ולא ימצאו להם מזימין היה נהרג ראובן עם העדים הראשונים שהזימו וגם כן אילו באו עדים ויזימו קהת וחושים יהרג ראובן וקהת וחושים וינצלו העדים הראשונים ועל זה תקיש מסכת מכות פרק א משנה ו (ו) אין העדים זוממים נהרגין עד שיגמור הדין כו' - כשנהרג אותו שהעידו עליו ואחר מותו הוזמו העדים לא יהרגו כמו שנאמר כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים (אבל החכמים מעידים שהרי הסמיכו עליו) [צריך תיקון רב ואפשר דצ"ל אבל החכמים מעידים ר"ל החכמים דסתרו לראיות הצדוקים מעידים כלומר מורים מתוך הפסוקים שנהרגין משנגמר הדין ועל זה נתן טעם שהרי הסמיכו עליו ר"ל דסנהדרין סמכו על עדותן של אלו דהשתא מתקיימת שפיר נפש בנפש דמשנגמר דינו מקרי גברא קטילא כדאיתא בסנהדרין (עא ע"ב) ואם משנגמר דינו מסכת מכות פרק א משנה ז (ז) על פי שנים או שלשה עדים יומת המת כו' - דברי ר"ע פירושו כי העדות היא מתקיימת בשנים וכשנלוה אליהם שלישי יהרג עמהם אם הוזמו שלשתן ואילו הוזם הוא לבדו לא יהרג ולא נתחייב מיתה אלא על שנצטרף לעוברי עבירה ודברי ר"ע ור' שמעון קיימין ואין עליהם חולק ואולם כל אחד מהם ענין ברור: וזה שאמרנו עד שיזומו כולם ובלבד שיעיד כל אחד מהם בתוך כדי דיבור חבירו ויהיה הכל עדות אחת וכאילו כולם העידו עדות בבת אחת מסכת מכות פרק א משנה ח (ח) מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול כו' - ענין דברי רבי כי כשיבא קרוב ולא בא להעיד על האיש ההוא אבל בא לראות מה שיעשה ולא ידע אם יש שם קרוב וראה מה שראה תתקיים העדות בשנים כשרים מכלל הרואים ולא נשגיח לנשארים והלכה כרבי מסכת מכות פרק א משנה ט (ט) היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין כו' - זה שהתרה בו כשראה העדים יצטרף עמהם ואם לא ראה אותם לא יצטרף ולפיכך כשיהיה זה המתרה רואה שני העדים שבחלון זה ושני העדים שבחלון אחר וכמו כן הם כולם רואים את המתרה הרי זה מצטרפין ויחזור הכל עדות אחת. ואין הלכה כרבי יוסי: ואמרו שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. הוא דבר ברור וראוי לסמוך עליה מסכת מכות פרק א משנה י (י) מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו ב"ד כו' - כבר ביארנו בפרק ראשון (הלכה ג) במסכת סנהדרין כי הסמיכה בארץ ישראל ויש להם רשות לדון בארץ ובחוצה לארץ דיני קנסות ודיני נפשות אבל אין דנין דיני נפשות בחוצה לארץ אלא בזמן שדנין דיני נפשות בא"י כ"ש שאין דנין אלא בזמן שב"ד הגדול בלשכת הגזית כמו שנאמר לבלתי שמוע אל הכהן או אל השופט. בזמן שיש כהן מקריב ע"ג המזבח יש דיני נפשות ובלבד שיהיו הסנהדרין בלשכת הגזית כלומר במקדש ממש:

וזה שזכר ממיעוט המיתה ראוי שיכוונו הסנהדרין זה בהתבוננות ומתון בדינין ואם אינן יכולין ונתקיימה העדות על מי שחייב מיתה יש להם להמית אפילו אלף איש ביום אחד כשיזדמן זה שיהיה ראוי ע"פ התורה

מסכת מכות פרק ב משנה א (א) אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה היה מעגל כו'. נשמט הברזל מקתו והרג כו' - המעגל במעגלה היא אבן חלקה שהבנאין אצלנו מחליקין וממשמשין בו השטחים עד שמבהיקין:

ואמרו כל שדרך ירידתו ואפי' ירידה שהיא לצורך עליה כמו שנאמר ויפל עליו וימות:
ורבי אומר שזה שנאמר ונשל הברזל. מן העץ המתבקע וחכמים אומרים מעצו:

ופירוש קתו העץ שאוחזין ביד מסכת מכות פרק ב משנה ב (ב) הזורק אבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה כו' - יעלה על הדעת שזה קרוב למזיד לפי שזרק לרשות הרבים ולא יגלה לפיכך הודיענו שהוא גולה ובלבד שזרק למקום שאין דרך בני אדם לשבת שם באותה שעה אלא על דרך זרות במקרה ולפיכך לא נחשב כמזיד וגולה:

ור' אליעזר בן יעקב מביא ראיה ממה שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו:

והלכה כר' אליעזר בן יעקב וכאבא שאול מסכת מכות פרק ב משנה ג (ג) האב גולה על ידי הבן והבן גולה על ידי האב כו'. הסומא אינו גולה דברי ר"י ר"מ אומר אינו גולה כו' - כשהאב מכה את הבן שלא ללמדנו תורה ולא מדה טובה ולא מלאכה שיתפרנס בה והורגו הוא גולה ואם הכהו על דבר מאלה אינו גולה וזו הסברא בעצמה ברב הרודה את תלמידו ושליח בית דין:

ואמרו הכל גולין על ידי ישראל להביא כותי ועבד:
ואמרו חוץ מגר תושב ר"ל שגר תושב כשהרג את ישראל אינו גולה אלא נהרג אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל ואמרה תורה בהורג בשגגה בלא ראות רבי יהודה אומר מי שאפשר לו לראות יגלה ר"מ אומר אפי' מי שנעדר הראות יגלה:
והשונא עונו גדול משיוכל להתכפר בגלות ולפיכך לא יגלה:

ואין הלכה לא כר"ש ולא כר"מ ולא כר' יוסי בר יהודה מסכת מכות פרק ב משנה ד (ד) להיכן גולין לערי מקלט לשלש שבעבר הירדן כו' - וכן השתים וארבעים עיר ערי הלוים כולם קולטות אלא שאלה השש כל מי שנכנס לשם בין בכוונה בין שלא בכוונה נצול ואותן אם הגיע באחת מהן וידע שהיא קולטת תצילהו ואם אינו יודע שהיא קולטת אינו מצילתו אלא הורג אותו גואל הדם לשם מסכת מכות פרק ב משנה ה (ה) ומכוונות להן דרכים מזו לזו שנאמר תכין לך כו' - אמרו וידברו אליו רוצה לומר שהם ידברו לגואל הדם אם בקש הרוצח ויאמרו לו בשגגה הרג ואסור להורגו בשלום ומה שראוי לדבר לו כדי לשכך חמתו: ור"מ אומר אינם חייבים להטפל בזה אלא הוא יטעון להציל עצמו. ואין הלכה כר"מ מסכת מכות פרק ב משנה ו (ו) ר"י בר יהודה אומר בתחילה אחד שוגג כו'. אחד משוח בשמן המשחה ואחד המרובה בבגדים כו'. משנגמר דינו מת כהן גדול הרי זה אינו גולה כו' - כהן שעבר ממשיחתו הוא כשיארע בו מום או אירע בו קרי בכהן גדול ביום הכפורים ומנו אחר תחתיו ובא בהורג נפש זכירת כהן גדול ג' פעמים:

ור' יהודה שאומר משוח מלחמה לפי שנאמר בהורג נפש לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן וחכמים אינם דורשים זה הפסוק לפי שלא אמר בו הכהן הגדול וכשימות אחד מאלה חוזר ואע"פ שהאחד חי ואין הלכה כר' יהודה

מסכת מכות פרק ב משנה ז (ז) נגמר דינו בלא כהן גדול וההורג כהן גדול כו'. אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה כו'. הרג באותה העיר גולה משכונה לשכונה כו' - הלכה כרבי עקיבא כשיצא מעיר מקלטו במזיד אבל אם יצא בשוגג ההורג אותו יהרג והש"ס תקן זה הלשון ופירשו אף אחר הנוף וזה כי כשיהיה עיקרו בתוך התחום ונופו נוטה לחוץ התחום כיון שנכנס תחת נופו נקלט כיון שעיקרו בפנים אף נופו קולט וכן כשעיקרו בחוץ ונופו בפנים קולט מסכת מכות פרק ב משנה ח (ח) כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו [כו'] שהיה בה כו' - מחלוקתם היא בארבעים ושתים עיר אבל שש ערי מקלט אין בהם מחלוקת שישבו בהם בלא שכר והלכה כר' יהודה בשני המאמרים ושררה מעלה וגדולה מסכת מכות פרק ג משנה א (א) ואלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' - ראוי לך שתדע אלה העקרים הרבים שאזכרם בזה המקום והם כי כל מחוייבי כרת בלבד או מיתה בידי שמים ויהיה אותו חיוב בלא תעשה כשיהיה זה בעדים והתראה לוקה ואחר שנלקה ועשה תשובה נפטר מן הכרת וכל המחוייבים כרת כולם מפורשים בתורה. ומחוייבי מיתה יש מהם מבוארים בתורה ויש מהם נרמזים וכבר הקדמנו זכרון כולם במסכת סנהדרין בפ"ט וי"א ובכגון זה נאמר אין חייב אדם בב' דינין כי כשהלקו אותו לא תחול עליו עונש כרת ולא עונש מיתה בידי שמים וידוע הוא כי כל התורה צווי ואזהרה והצווי היא מצות עשה ואזהרה היא מצות ל"ת והלשונות אשר באו בתורה להורות על אזהרה ונאמר בהם שהמצוה הפלונית היא מצות לא תעשה הם ארבעה:

לא ואל והשמר ופן ואמרו חז"ל (עירובין צו ע"א וש"נ) כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא מצות לא תעשה. ואלה מצות ל"ת נחלקין (חלק הראשון) לארבעה חלקים אחד מהם מחויבי כריתות. והחלק השני מחויבי מיתה בידי שמים וכבר זכרנו שאלו הב' הם חייבים מלקות. והחלק השלישי מחויבי מיתת ב"ד [ואין בהם מלקות דקים ליה בדרבה מיניה]. והחלק הרביעי הם מחוייבי לאוין והם אותם שבאו בהם אזהרה בלבד וזה החלק יש ממנו אזהרות יתחייב עליהם מלקות ומהם אזהרות אין חייב העובר עליהן מלקות ואע"פ שעבר ועשה מעשה שיש בו איסור אבל הש"י יענישו על עברו במה שהוא יודע הש"י. ויודע לך מה שחייב מלקות עליו ומה שאין חייבין עליו מלקות במה שאומר לך והוא זה כי כל הלאוין הנזכרים בתורה נחלקו לשבעה חלקים הששה אין חייבין עליהם מלקות וחלק אחד חייבין עליו מלקות ומה שאני אומר בכאן לאוין ר"ל האזהרה בין שיהיה באחד מארבע לשונות או שיהיה אזהרה שהיא באה מכלל עשה כמו שנבאר. החלק הראשון מהם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד או לאזהרת כרת אין לוקין עליו כגון לא יקח איש את אשת אביו לא יהיה קדש בבני ישראל וכמו שנאמר לא יהיה לך אלקים אחרים וכיוצא בהן לפי שזה הלאו אמנם באה אזהרה על העיקר שאצלנו כי התורה אינה מחייבת מיתה ולא כרת עד שיהיה בענין ההוא לאו פשוט וזה מה שאמרו חכמים לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר ולפיכך לא נענש עונש מן העונשין אלא אחר התראה:
החלק השני לאו שניתק לתשלומין אין לוקין עליו כגון מה שאמר לא תגנוב לא תעשוק את רעך ולא תגזול וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך לא תונו. לפי שמי שעבר על לאו זה הוא חייב בתשלומי ממון:
והחלק השלישי לאו שאין בו מעשה כגון לא תלך רכיל בעמך לא תקלל חרש ולא תונו איש את עמיתו שהוא אונאת דברים וכל כיוצא בהם כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם ומקלל עצמו וזולת אלה השלשה אין לוקין עליו. ובתוספתא דברכות כל מצות ל"ת שיש בה מעשה לוקין עליו את הארבעים ושאר כל ל"ת שבתורה הרי אלו באזהרה העובר עליו כעובר על גזירת המלך. הנה התבאר לך מזה המאמר ההפרש שיש בין אמרם במקומות לוקה או סופג את הארבעים ובין אמרם במקומות הרי אלו באזהרה ודע זה ושמרהו:

והחלק הרביעי לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו אלא אם לא קיים העשה שבו כגון מה שאמרה תורה לא תקח האם על הבנים הוא לאו ואם עבר ולקח כאחד אמר שלח תשלח את האם וזה מצות עשה וכשישלח האם אינו חייב במלקות ולפיכך אינו חייב מלקות על לקיחתם כאחד לפי שיוכל לשלח האם ויקיים העשה ואם הוא תפס אותם עד שמתה האם או ששחטה זולתו ולא יכול לקיים המצות עשה אותה שעה הוא חייב מלקות כ"ש אם המית הוא את האם או ששחטה שבטל העשה שבה שהוא חייב בלא ספק לדעת הכל וכמו כן אמרו לא תכלה פאת שדך וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט ואם עבר ועשה אמר לעני ולגר תעזוב אותם כלומר יעזוב אותם אחר שלקחם. וכן ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה וכן לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו השב תשיב לו את העבוט כבא השמש הדין בכל אלה כדין שלוח הקן:

החלק החמישי לאו הבא מכלל עשה בזה שנאמר בכהן גדול והוא אשה בבתוליה יקח מלמד שאסור לו ליקח בעולה כי לפי שלא נאמר בו לא יקח אם עבר ולקח בעולה אינו חייב במלקות כמו אם לקח אלמנה או גרושה או זונה או חללה וכן אמרו במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם. הודיע לנו שדור ראשון ודור שני לא יבא בקהל ואם עבר אינו חייב מלקות לפי שלא נאמר בו לאו בפירוש כמו שנאמר לא יבא ממזר לא יבא עמוני ומואבי:
והחלק הששי לאו שבכללות אין לוקין עליו והוא לאו שלא נאמר בפירוש אלא שהוא נלמד מדבר אחר כמו שאמרו חכמים ז"ל במקומות רבים ולאו בפירוש איתמר אלא מכללא אתמר והמשל בזה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וכשאכל הקלי זה אין מלקין אותו שתי מלקיות אחד משום לחם לא תאכלו ואחד משום קלי לא תאכלו וכן אם אכל הכרמל משום כרמל וכמו כן הנזיר אם אכל חרצן או זג אינו חייב שתי מלקיות אחד משום חרצן שבא בפירוש והשני משום כל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לפי שזה הוא לאו שבכללות אלא אם כן אמר בפירוש מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל מחרצנים ועד זג לא יאכל היה חייב על אכילת חרצן שתים וכמו כן על הזג וכמו כן על הענבים לחים וכן על הענבים יבשים על כל אחת שתי מלקיות אבל לפי שאין לוקין על לאו שבכללות אינו חייב על כל אחד מן הנזכרים אלא לאו אחד וכן אמרו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל. כאילו אמר אל תאכלו ממנו אלא צלי וכשאכלוהו נא אינו חייב שתים אחד משום נא ואחד משום לא תאכלו אלא צלי לפי שזה הלאו השני מכלל לאו הוא יוצא והוא לאו שבכללות ואמנם על נא ועל מבושל מלקות אחת ודע זה הענין והבן בו היטב לפי שהוא הקשה שבכולן ומזה החלק גם כן שיבא לאו אחד יכלול לשנים שלשה איסורין כגון זה שנאמר לא תאכלו על הדם כי הלאו כלל דברים רבים למדנו ממנו (סנהדרין סג.) לא תאכלו מבהמה קודם שתצא נפשה ולמדנו ממנה לא תאכלו מבשר זבח ועדיין דם במזרק כלומר קודם זריקת הדם על המזבח ולמדנו ממנו אין מברין על הרוגי ב"ד ולמדנו ממנו שבית דין אין אוכלין ביום שהורגים את הנפש. ולשון הש"ס באלה האיסורין כולם אין לוקין על אחד מהם וזה הוא לאו שבכללות ר"ל שבכללו איסורין הרבה ולא נתבאר מהם אחד שנוכל לומר לוקין על אותו שנתבאר מלקות אחד כמו שעשינו משל בחדש ופסח וזה יותר מבואר וקל להבין מן המשלים שהקדמנו:
והחלק השביעי הוא לאו גרידא והוא שאין בו אחת מאלו הששה סיבות הנזכרות שלוקין עליו כגון שעטנז וכלאים ונבלה ובשר בחלב וכתובת קעקע ושרט לנפש וזולתם הרבה. הנה נתבאר לך שאותן שמלקין אותן מלקות הם המחויבין מיתה בידי שמים ומחוייבי כריתות על שעבר על מצות לא תעשה ומחויבי לאו כשלא יהיה באותו לאו אחת מן הסיבות שזכרנו מלבד נשבע ומימר ומקלל חבירו בשם לוקין ואף על פי שהוא לאו שאין בו מעשה וכן לאו שניתק לעשה כשלא יתקיים העשה שבו לוקה:
הנה נתבאר לך כי כל מה שזכר בזה הפרק אמנם זכר מחויבי מיתה או כרת או לאו מיוחד כמו שיחדנוהו ואין כוונתו בזה הפרק לזכור כל מי שהוא מחויב מלקות אבל הוא זוכר קצתם מהם מי שזכר כמו שבא המשל והדמיון ומהם מי שזכר אותם לדין נוסף באותו הלאו שאינו מבואר בפשט המקרא או למחלוקת שנפל בו ובעקרים שהקדמנו לך תדע (כי) כל מחויבי מלקות בין שנזכר או לא נזכר ועדים זוממין חשב להם דבריהם מעשה לפי שהם נצרכים להגיד עדותן בבית דין

מסכת מכות פרק ג משנה ב (ב) הטמא שאכל את הקדש והבא אל המקדש כו' - טבל ומעשר ראשון כשלא נטל תרומתו במיתה כמו שנאמר בתרומת מעשר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו. ודין מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ג"כ ודין תרומה שלא נטל ממנה מעשר אחד הוא והוא טבל כמו שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב:

ומעשר שני והקדש שלא נפדו בא להם לאו גרידא והוא ממה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וגו'. ודע כי אינו מחויב מלקות על מעשה שלא נפדה אלא כשאכלו אחר שראה פני ירושלים שנאמר לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה לא תוכל לאכול בשעריך. ולפיכך אינו חייב מי שאכל מעשר שני בגבולין מלקות עד שיכנס לירושלים כמו שאמרנו מאימתי חייבין משיראנה פני הבית ואין הלכה כר"ש כי לא נאמר בברייתא אלא בריית נשמה בלבד

מסכת מכות פרק ג משנה ג (ג) האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהם וכו' - כשאכל ביכורים אחר שקרא עליהם אינו חייב מלקות לפי שהם נכסי כהן כמו שביארנו במקומו אלו דברי ר' עקיבא אבל חכמים אומרים כי כיון שהניח אותן בעזרה אינו חייב על אכילתן מלקות ואע"פ שלא קרא. ודין ביכורים ג"כ כדין מעשר שני רוצה לומר שאינו חייב עליהם כשאכלם חוץ ובין כהן בין זר עד שיראו פני הבית וכשאכל ביכורים אחר שראו פני הבית קודם הנחה בעזרה לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ותרומת ידך אלו ביכורים וכבר ביארנו בפרק שלישי (הלכה ז) מתרומות שזה שנאמר ותרומת ידך בכאן הוא נאמר על הביכורים על כל פנים לפי שלא הניח בזה הפסוק כלום מכל הדברים שטעונין הבאה ממקום למקום שלא זכר אותם בפירוש ולא זכר הביכורים והם טעונין הבאת מקום ואמר ותרומת ידך ואין התרומה טעונה הבאת מקום אם כן אינו רוצה לומר אלא הביכורים וכשאכל קדשים חוץ למקומם המסוים לאכילתם עבר על מה שכתוב בתורה לא תוכל לאכול בשעריך:

ומה שאמר בכאן מעשר שני חוץ לחומה ואע"פ שמנה קודם לכן מעשר שני והקדש שלא נפדו אין זה כפל דבר אבל המאמר הזה הוא נאמר כשהיה מעשר טהור ואכלו אותו טהור ואכלו חוץ לחומה משיראה פני הבית כמו שפירשנוהו למעלה. ומה שאמר בהלכה שלפני זה מעשר שני והקדש שלא נפדו רוצה לומר כשהיה מעשר שנטמא ואכלו והוא טמא קודם שנפדה ואפילו אכלו בירושלים לפי שכשנטמא מעשר שני בירושלים אסור לאכלו עד שיפדה וזה מה שאמרו מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו בירושלים שנאמר כי לא תוכל שאתו. ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאת מאת פניו אליהם והאזהרה על אכילת מעשר שני בטומאה הוא ממה שנאמר לא בערתי ממנו בטמא. ולמדנו מפי הקבלה בין שאני טהור והוא טמא בין שאני טמא והוא טהור ואינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו. ואמרו בכאן לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ובאה הקבלה ג"כ בזה התוספת לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתאכל בכור בטומאה בשעריך:

ואמר רחמנא לא תותירו ממנו עד בקר. והוא לאו שאין בו מעשה ואמרו ועצם לא תשברו בו. אמנם בא זה בפסח טהור כמו שביארנו במקומו מסכת מכות פרק ג משנה ד (ד) הנוטל אם על הבנים ר"י אומר לוקה כו' - רבי יהודה סבר שלאו שניתק לעשה לוקין עליו ואין הלכה אבל העיקר מה שזכרתי לך שאין לוקין אלא אם לא קיים העשה שבה מסכת מכות פרק ג משנה ה (ה) הקורח קרחה בראשו והמקיף פאת ראשו כו' - לא יקרחו קרחה. לחייב על כל קרחה וקרחה וכשימרט משערו על מת בלבד עד שיגלח מעור ראשו כגריס לוקה ואע"פ שלא פירש בכהנים קרחה במת למדנוהו בג"ש ממה שנאמר בישראל ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. ונאמר ושרט לנפש לא תתנו לחייב על כל שריטה ושריטה ועל כל נפש ונפש ואמרו לנפש לחייב על כל שרט ושרט ועל כל נפש ונפש. ואמרו על הזקן חמשה על השער שבלחי העליון מלקות ועל הלחי התחתון מלקות אלה שתי מלקיות מצד ימין וכמו כן שתים מצד שמאל ועל מה שנתלש מן השער מן הזקן אחד. וצריך אתה לידע כי המגלח בידו הוא המתחייב מלקות על הפאות ועל הזקן ואינו חייב המתגלח אא"כ עזר למגלח אותו ואז לוקין שניהם: ורהיטני. כלי ברזל משרש השער ותולש אותו מעקרו. ומלקט. כעין מלקחיים ואין הלכה כרבי אליעזר מסכת מכות פרק ג משנה ו (ו) הכותב כתובת קעקע כתב ולא כו' - רבי שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב שם עבודת כוכבים על בשרו כאילו אמר לא תשתף עמי שום דבר ולא תקרב עצמי לזולתי וזו היא כוונתו ואין הלכה כר' שמעון מסכת מכות פרק ג משנה ז (ז) נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא כו' - וכשהתרו לו גם כן ואמרו לו זה שאתה שותה שיעורו כך וכך ועל כל שיעור כך ממנו אתה חייב מלקות לוקה כפי השיעורין. וכך פי' בירושלמי מסכת מכות פרק ג משנה ח (ח) היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת כו' - על כל שערה אחת יתחייב הנזיר מלקות כשקצץ אותו בהתראה כמו שנתבאר במקומו:

אמרו פושט ולובש אינו כשיסור אותו מכל וכל אלא כיון שפשט ראשו והחזירו וכמו כן כשעמד עליו כדי לפשוט וללבוש חייב על כל התראה ואפילו שלא נפשט

מסכת מכות פרק ג משנה ט (ט) יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה כו' - יהיה החמור הקדש כשהקדישו לבדק הבית וכבר ידעת לשון המקרא לא תעבוד בבכור שורך וגו' ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה ולפיכך הוא חייב משום עבודה במקודשין. ועל השור והחמור אחת משום חורש בכלאי בהמה ומלקות אחת משום עובד במוקדשין:

ואמרו כלאים בכרם יהיה חייב שתים משום זורע כלאים ומשום כלאי הכרם כמו שנתבאר בספרי ושאר הלאוין מבוארים אין בכל אלה איסור חל על איסור אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן אחד ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתם הרבה באותו הזמן בעצמו ומעיקרנו המחפה בכלאים חייב ולפיכך כשהחזיר העפר ברגלו על הדבר בעצמו שזרע כשהוא מהלך חייב משום לא תזרע כרמך כלאים

מסכת מכות פרק ג משנה י (י) כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת כו' - אילו אמר ארבעים במספר היה ראוי להיותם שלימים ולפי שהקדים במספר רוצה לומר שלא ילקה בלא שיעור אלא במנין ידוע כפי מה שיוכל לסבול כמו שנאמר כדי רשעתו במספר. כלומר סוף ההלקאה ואמרו אחרי כן ארבעים יכנו. רוצה לומר עד ארבעים כמו שלמדנו מפי הקבלה בדברי חכמים ז"ל הואיל וההכאה הוא כפי מה שיוכל לסבול ולא יוסיף על ארבעים לא נכה ארבעים ונניח ההכאה זו דרך שמירה כמו שבאר שהשמירה במיעוט הכאה בא. ורבי יהודה אין דעתו כן ואין הלכה כרבי יהודה מסכת מכות פרק ג משנה יא (יא) ואין אומדין אותו אלא במכות הראויות כו'. עבר עבירה שיש בה שני לאוין אמדוהו כו' - וידוע שזה שנאמר ארבעים יכנו רצונו לומר שילקה ארבעים לא יותר והוא שאמר לא יוסיף. וילקה למטה מן הארבעים כפי מה שיוכל לסבול כדי שלא ימות והוא שאמדו לו לפי כחו על רשעתו ויש להקל בזה כגון שאמדוהו היודעים במזגי בני אדם ואמרו שיוכל לסבול עשרים הלקאות ומעיקרנו שלא ילקה אלא שמונה עשרה ואע"פ שיוכל לסבול עשרים ועל זה הדרך תקיש. ואמרו אמדוהו אומד אחד כשנתחייב שתי מלקיות או יותר ואמדוהו על דרך משל שיסבול שנים וארבעים ויפטר מן הכל כיון שתחלת האומד [לא] היה יכול לסבול הכל והם כך וכך הלקאות ואם אמדוהו למלקות אחת בלבד יניח אותו עד שיבריא ממלקותו ולוקה פעם שניה כפי מה שיסבול גם כן וכמעשה זה בעצמו יעשה כשעבר עבירה שיש בה לאוין הרבה ועל זה הדין שוה שיתבוננו בשעת האומד אם אמדוהו לסבול הכל או לסבול אחת לאחת מסכת מכות פרק ג משנה יב (יב) כיצד מלקין אותו כופת שתי ידיו על העמוד כו' - אלה השתי רצועות של חמור לפי שעשה מעשה הבהמות יענש בעורותיהן כמו שנאמר על דרך משל (ישעיה א) ידע שור קונהו מסכת מכות פרק ג משנה יג (יג) ידה טפח ורחבה טפח וראשה מגעת על פי כריסו - יהיה בבית היד של המלקות נקב שיהיו נתלים בו הרצועות וימשוך בו המלקה כשירצה ויקצר אותו לפי שאין לוקין לאדם אלא ברצועה שתגיע עד טבורו כמו שנזכר:

ויגביה הרצועה בשעת ההלקאה בשתי ידיו ויכה בידו אחת לפי שזה יותר שלם בהכאה ויהיה המכה אדם משכיל ממוצע בכחו לא יהיה איש מתעורר ולא משתגע שיכה מכת נקמה באיש ההוא. וצריך שיכה שליש המכות על לבו והשליש בכתף האחת והרמז בזה דאמר רחמנא והכהו לפניו כדי רשעתו ולא לאחריו כדי רשעתו

מסכת מכות פרק ג משנה יד (יד) והקורא קורא אם לא תשמור לעשות וגו' וכו' - גדול הדיינין קורא אלה הפסוקים הנזכרים בשעה שמלקים את הלוקה והסמוך לו במעלה ימנה המכות והשלישי יצוה המכה להכות ויאמר לו הכה כל זמן שיכה אם יהיה מספר ההכאות מספר הרבה יתעכב בקריאת שני הפסוקים האלה ואם הוא מספר מועט ימהר ויכוין כל מה שאפשר שיקדים הקריאה כשתשלם ההכאה וחוזר לראש. ופירוש נתקלקל שיצא הרעי בשעת ההכאה וכבר נשלם בזיונו ורחמנא אמר ונקלה אחיך לעיניך וכיון שנתבזה נסתלק ממנו ואין הלכה כרבי יהודה מסכת מכות פרק ג משנה טו (טו) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן כו' - כבר הקדמנו כי המלקות עם התשובה יכפר הכרת. ואמרו כל היושב ולא עבר עבירה הוא רוצה לומר שאפשר לו לעשות ואין מונעו מעשותה בשום פנים זולתי שמירת מצות התורה כגון יוסף הצדיק וכיוצא בו ואתה יודע לשון התורה והמנע אדם מאכילת הדם והיאך ייעד על זה למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלקיך כל שכן בהמנעו מן התענוגים הגופניים הגדולים שהאדם נוטה אליהן בטבעו כמו שזכר והתורה היא שהזהירנו שלא לעשותן כדי להרגיל הנפש שלא להוסיף כל מה שהוא מדרך הטבע. ואין הלכה כרבי חנניא מסכת מכות פרק ג משנה טז (טז) רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו' - מעקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה וממה שיורה על העיקר הזה מה ששאל ר' חנניא בן תרדיון מה אני לחיי עוה"ב והשיבו המשיב כלום בא מעשה לידך כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן השיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלמות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העוה"ב ופירוש הפסוק (ישעיה מב) ה' חפץ למען צדקו לצדק את ישראל למען כי יגדיל תורה ויאדיר: סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת מכות מסכת שבועות פרק א משנה א (א) שבועות שתים שהן ארבע ידיעות הטומאה כו' - שבועות שתים כי ישבע אדם על מה שעבר ועל מה שעתיד לבא ואלו הם שני מינים ויתחלק שבועתו על שעבר שני חלקים שעשה כך וכך או שלא עשה וכן בעתיד שיעשה או שלא יעשה וידיעות הטומאה הוא מבאר אותם בפרק שאחר זה:

ואמר יציאות השבת הוא ר"ל בכאן רשויות השבת שהם שנים רה"י ורה"ר ולכל אחד מהן הכנסה והוצאה וכבר נתבארו דיני היציאות על תשלומו בפ"א ממסכת שבת ולא זכר בהם בכאן אלא מה שחייב בה סקילה בלבד אבל בשבת זכר חיובי ופטורי כמו שביארנו לשם:

ומראות נגעים שאת ובהרת והם העקרים ולבהרת שניה לה ולשאת שניה לה ועוד אבאר זה תכלית הביאור ואביא ראיותיהם בפ"א מנגעים מסכת שבועות פרק א משנה ב (ב) כל שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף כו' - התחיל ביאור ידיעות הטומאה בראשונה כדי שישלם המאמר בדבר שאינו מענין המסכת ויחזור לענין המסכת והיא שבועות אבל שבת ונגעים כבר ייחד לכל אחד מהם מסכת בפני עצמה וממה שאתה צריך לידע שעונש טומאת מקדש וקדשיו במזיד כרת ובשוגג קרבן אמרה רחמנא והביא את אשמו לה' וגו' ואם אי אפשר לו קרבן מן הצאן אמר ואם לא תשיג ידו וגו' ואם לא תגיע ידו וזהו קרבן עולה ויורד ואינו חייב קרבן עד שתהיה לו ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים והראיה על זה דאמר רחמנא בענין ההוא ונעלם ממנו והוא ידע ואשם. אמרו ונעלם ממנו מורה שקדם לו ידיעה לפני זה ואמרו והוא ידע ראיה שידע מה שנעלם ממנו תחלה הנה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים ואמנם ענין ראיותיהם על שעיר יום הכפורים הנשרף כולו יארך ספורו ויותר ראוי להתפרש בהש"ס מלפרשו בחיבורנו זה מסכת שבועות פרק א משנה ג (ג) אין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף כו' - זה אפשר בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים ולא קדמה לו ידיעה שהוא איסור על בני ישראל ביאה למקדש והוא טמא ונעלמה ממנו טומאה ונכנס למקדש ואח"כ ידע שהוא טמא כשנכנס וכי הוא אסור ליכנס למקדש טמא כי אין לו ידיעה בתחילה. ושעיר הנעשה בחוץ ביוה"כ הוא חטאת ויאכל למוצאי יום הכפורים וכבר נתבאר זה במקומו (מנחות פי"א הל"ז מסכת שבועות פרק א משנה ד (ד) ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף כו' - כל השעירים ר"ל שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ומחלוקת זה לא נאמר בו הלכה כדברי פלוני לפי שהוא דבר חוזר אל השם יתברך ואמנם הם חולקים בהיקש וראיות מהפסוקים אין זה מקום לזכור ענייני ההיקש בהם וכבר ביארנו שכל סברא מן הסברות שאינה באה לידי מעשה מן המעשיות שיפול בו מחלוקת בין החכמים לא נאמר בו הלכה כפלוני וענין מאמרו שיקרבו זה בזה שיקריב שעיר ראש חודש כשנתאחר הקרבתו ברגל מן הרגלים ויהיה שעיר הרגל. ושעיר הרגל כשנתאחר הקרבתו יקריבהו בראש חודש ויהיה הוא בעצמו שעיר ראש חודש לפי שכל אחד משניהם חטאת הנעשית בחוץ הוא מסכת שבועות פרק א משנה ה (ה) ר"ש בן יהודה אמר משמו שעירי ראשי חדשים כו' - לפי שכבר אמר מוסיף עליהם של יום הכפורים שהוא מכפר על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף מסכת שבועות פרק א משנה ו (ו) ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו כו' - אמר רחמנא על שעיר הנעשה בפנים וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וגו':

וקלות נקראת מצות עשה ומצות לא תעשה זולתי לא תשא בלבד:
וחמורות הם כריתות ומיתות בית דין ולא תשא לפי שהוא מן החמורות אף על פי שהוא לא תעשה בלבד. וכפל אותם לפי שבא לבאר אותם באמרו השגגות והזדונות [כו'] ר"ל בין שעשה שום דבר מהם ושגג בו או לא הודע שעיר המשתלח מכפר אפילו לא עשה תשובה מן הקלות אבל החמורות שעיר עם התשובה מכפרין

מסכת שבועות פרק א משנה ז (ז) אחד ישראלים ואחד כהנים ואחד כהן משוח כו' - אמר כי כולם שוים בכפרת שעיר המשתלח ואין בין הכהנים לישראל וכהן משוח הפרש זולתי בטומאת מקדש וקדשיו ור' שמעון אומר כי הם גם כן חלוקין בכפרת שעיר המשתלח ואמנם יכפר על ישראל בלבד מסכת שבועות פרק ב משנה א (א) ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע נטמא וידע כו' - כשתתבונן הידיעות תמצא שמונה. הראשונה שידע שהוא טמא ואח"כ נעלם ממנו ונכנס למקדש אחר כך ידע ידיעה שניה כי היה טמא כשנכנס לעזרה הנה אלו שתי ידיעות והשלישית שידע שזה מקדש ונעלם ממנו ונכנס במקדש אחר כן ידע שהיה טמא כשנכנס והנה זו ידיעה רביעית והחמישית שידע שזה קדש ונעלם ממנו זה ואכלו והוא טמא אחר כן ידע שמה שאכל הוא קדש הנה זו ידיעה ששית והשביעית שידע שהוא טמא ונעלם זה ממנו ואכל קדש ואח"כ ידע שטמא היה כשאכל זו ידיעה השמינית. ואלה שמונה מיני ידיעות מהם שתי ידיעות בטומאת גופו וזה שידע שהוא טמא ונעלם זה ממנו ועשה מה שעשה אחר כן ידע שהוא טמא ומהם שתי ידיעות במקדש והוא שידע שהוא מקדש ונעלם ממנו ונכנס ואחר כך ידע שהוא מקדש ומהם שתי ידיעות בבשר קדש והוא שידע שהוא קדש ונעלם ממנו ואכל ואחר כן ידע שקדש אכל ואמנם אמר שהן ארבעה ואף על פי שהם שמונה כמו שמצינו לפי שלא מנה זולתי ידיעה ראשונה בלבד אשר באותה ידיעה יתכן שיתחייב קרבן כשנודע לו בסוף אבל ידיעות שבסוף לא מנה אותם בשום פנים לפי שכ"ז שלא קדמה לו ידיעה אינו חייב קרבן ואף על פי שידע בסוף וכאילו אמר ידיעות הטומאה שבתחילה שתים שהן ארבע אמנם היותם שתים לפי שהם כולם תלויות בטומאת מקדש ובטומאת קדשיו והיותם ארבע ידיעות טומאת גופו תחילה לענין מקדש וקדשיו וידיעת המקדש תחילה וידיעת בשר קדש תחילה וידיעת טומאת גופו תחילה ולענין בשר קדש ואמרו נעלם ממנו זה וזה אינו ממנין הידיעות אבל הוא מגיד הדין שהוא חייב קרבן אף על פי שלא היתה אצלו ידיעה בשעת המעשה בשום פנים לא בטומאה ולא בקדש וכבר ידעת שענין קרבן עולה ויורד כי הוא העולה עם העשיר ויורד עם העני הוא לשון המקרא ואם לא תשיג ידו וגו' והנה הוספנו בפירוש זה ההלכה לפי שהוא קשה מאד בהש"ס ומה שזכרנו מפתח למה שנזכר לשם מסכת שבועות פרק ב משנה ב (ב) אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת כו' - אמר רחמנא למשה ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו ר"ל שכל מקדש שיעשו כגון זה יהיה מעשהו וכבר ידעת שמשה מלך היה ומכלל המלכים מנו אותו מוסיף על הנבואה ועליו נאמר (דברים לג) ויהי בישורון מלך. והסנהדרין הם שבעים זקנים וכן האורים והתומים והביא ראיה על השתי תודות ממה שנאמר בעזרא (נחמיה יב) ואעמידה שתי תודות גדולות והשיר שאומרים הוא ארוממך ה' כי דליתני וגו' אחר כן ילכו השתי תודות זו אחר זו על המקום שירצו וכשמגיעין עד סופו עומדין ונאכלת אחת מהן והשניה שורפין אותה והוא פירוש מה שאמרו על פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת ואלה השתי תודות הם לחם בלבד מבלי כבשים לפי שאלה גם כן ממיני התודה כמו שיתבאר עוד במקומו ואשר חייב להיות בית שני קדוש ואע"פ שנעשה מאין אורים ותומים ומאין מלך לפי שבקדושתו עומד עד סוף הדורות ר"ל הקדושה שנתקדש בימי שלמה ומעשה עזרא אמנם זכר בעלמא הוא דעבד מסכת שבועות פרק ב משנה ג (ג) נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה כו' - כשהשתחוה לצד ההיכל ואפילו לא שהה לשם בשום פנים או כשהשתחוה כלפי חוץ ושהה או ששהה שיעור אותה השתחואה שתהיה לחוץ ונזכר אחר כך חייב ושיעור אותה השתחואה כדי שיקרא אדם זה המקרא ביישוב לא במהירות ולא באריכות הוא ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו להודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו ופסוק זה הוא בדה"י (ב' ז') ומצות עשה הוא שנאמר לו צא בקצרה ואמרו שאין חייבין עליו ר"ל אין ב"ד חייבין קרבן כשהורו בו. ואמרו אין מותר לו שיעמוד במקדש והוא טמא אבל יצא כמו שיוכל ואפילו בארוכה וחייב שיקצר [ס"א אינו] (לכוונתו) ועוד יתבאר עיקר זה בהוריות (פ"ב הלכה ה מסכת שבועות פרק ב משנה ד (ד) ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה כו' - ראוי שיעמוד כמו שהוא ויבטל התנועה ונועץ צפרניו בקרקע עד שימות האבר ואח"כ יפרוש ופרישתו ממנה היא מצות עשה ופירוש אמרו ג"כ חייבין עליה שיהיו בית דין חייבין כשהורו בה והתירו הפרישה והוא אסור וכמו כן חייב האיש עצמו קרבן כל זה במצות עשה [שבנדה] ואינו חייב בעשה שבמקדש כמו שנבאר בהוריות (שם מסכת שבועות פרק ב משנה ה (ה) ר"א אומר השרץ ונעלם ממנו על העלם שרץ כו' - רבי אליעזר אומר שזה שאמר הכתוב בנבלת שרץ טמא וכו' אחר שאמר בכל דבר טמא שהוא כולל מיני הטומאות כולם ר"ל כי אינו חייב קרבן עד שיודע באיזו טומאה ממיני הטומאות נטמא אם שרץ או נבלה או זולתו אבל כשנתברר לו כשהוא טמא ואינו יודע באיזו טומאה אינו חייב קרבן ר' עקיבא אומר שהוא חייב ואע"פ שהוא נכנס בכלל כל דבר טמא ענינים אחרים יאריך ביאורם ואין ראוי לזכרם כפי כוונת חבורנו זה והלכה כרבי ישמעאל מסכת שבועות פרק ג משנה א (א) שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל כו'. שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב כו' - באמרו שלא אוכל ושלא אשתה גלי אדעתיה שאמרו שלא אוכל אכילה לבדה בלא שתיה ולפיכך חייב שתים מסכת שבועות פרק ג משנה ב (ב) שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין ופת שעורין כו' - לפי שכפל פת שהיה יכול לומר שלא אוכל פת חטין וכן של שעורים וכן של כוסמין ובכפלו גלי אדעתיה שחייב עצמו שבועה על כל אחת ואחת מהן מסכת שבועות פרק ג משנה ג (ג) שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה כו' - יתכן היותו חייב על כל אחת ואחת בענין זה והוא שאמר לו חבירו בא ושתה עמי יין ושמן ודבש ואמר לו שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ולפיכך חייב על כל אחת ואחת לפי שהיה יכול לומר לו שבועה שלא אשתה עמך [ולא אמר] (לו) יין ושמן ודבש אלא לחלק לפיכך חייב על כל אחת ואחת מסכת שבועות פרק ג משנה ד (ד) שבועה שלא אוכל ואכל או כלים שאינן ראויין כו' - הוא כשכלל דברים המותרים עם דברים האסורין כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וטרפות ושקצים ור' שמעון פוטר לפי שאינו סובר איסור כולל ואין הלכה כר' שמעון מסכת שבועות פרק ג משנה ה (ה) אחד דברים של עצמו ואחד דברים של כו' - ריבוי הכתוב הוא אומרו או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' ואמר אחר כן להרע או להיטיב מיעוט לכל אשר יבטא האדם בשבועה ריבוי אחר רבי עקיבא אומר ריבה ומיעט וריבה ורבי ישמעאל אומר בזה כלל ופרט וכלל ויהיה היוצא ממחלוקתם כפי מה שראוי מן העקרים הנעשים והקישות הלמודיות ברבוי ומיעוט או בכלל ופרט מה שאתה רואה. וענין העתיד לבא כשישבע על הדברים הבאים שיעשה אותם או שלא יעשה אותם והלכה כרבי עקיבא מסכת שבועות פרק ג משנה ו (ו) נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור כו' - אמר רחמנא להרע או להיטיב אמנם הוא מחויב בשבועה על דבר שאי אפשר בו שייטיב במקום להרע או ירע במקום להטיב והם דברי הרשות ובהן יתכן לאו והן הוא ישבע שיעשה ואפשר לו או לא יעשה ואפשר לו: ואמרו בנשבע לבטל את המצוה פטור ר"ל פטור מקרבן שבועת בטוי וחייב מלקות משום שבועת שוא ואין הלכה כרבי יהודה מסכת שבועות פרק ג משנה ז (ז) שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה כו' - כשאמר שבועה שלא אוכלנה ואמר אחר כן שבועה שלא אוכל ואכל חייב שתים כשאמר שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה ואמר אחר כן שלא אוכל אפי' אכל ממנה כזית ולפיכך חייב משאכל ממנה כזית וכשסיים אכילתו חייב שתים וזה כשהקדים שלא אוכלנה כמו שמשלנו מסכת שבועות פרק ג משנה ח (ח) איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע כו' - הידוע לאדם עד שיהיה אותו הדבר ידוע אצל שלשה בני אדם או יותר ואמרו אם לא ראיתי הוא שאמר כל פירות העולם אסורין עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר או כיוצא בזה ואמרו כקורת בית הבד ר"ל כתבניתה וצורתה והוא תבנית שאינו מצוי בנחשים כמותה אבל בגודל הגוף מצוי ואין בו שבועת שוא הנה נתבאר לך בכאן שמיני שבועת שוא שלשה האחד שישבע על שהוא חיוב המציאות שהוא בחילוף מה שהוא מצוי או שישבע על מה שהוא נמנע המציאות שהוא נמצא או שיישבע על דבר שאין צריך בו לאמת הספור בשבועה כגון שישבע על האיש שהוא איש ועל האשה שהיא אשה מסכת שבועות פרק ג משנה ט (ט) שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה כו' - מבואר הוא שכיון שנשבע שיאכלנה שהוא חייב לאכלה מכלל המצוה כמו שהוא חייב לעשות סוכה ולולב כי הוא חייב לקיים השבועה ומה שנשבע אחר כן שלא יאכלנה כאילו נשבע שלא יעשה סוכה או לולב ואמרו אכלה עבר על שבועת ביטוי פירושו אף על שבועת ביטוי לפי שעבר על שבועת שוא על שני הענינין מסכת שבועות פרק ג משנה י (י) שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים כו' - אמרו מפי עצמו הוא תנאי בשבועת ביטוי אבל אם השביעוהו עליו זולתו שיאכל או שלא יאכל אין חייב לעשות כמו שנשבע אלא אם ענה אמן כי אין הפרש בין שנשבע הוא עצמו או שישביענו זולתו ואמר אמן כמו שיתבאר אחר כך מסכת שבועות פרק ג משנה יא (יא) שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים כו' - אמנם זכר אנשים ונשים ושאר החילוקים לפי שרוצה לזכור אחר כן שבועת העדות שאין נשים חייבות ולא קרובים ולא פסולין ואפי' ענו אמן כמו שנבאר בפרק שאחר זה מסכת שבועות פרק ד משנה א (א) שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים כו' - זה שאמר אינה נוהגת אלא בראויין להעיד להוציא מלך ופסולי עדות דרבנן לפי שהם פטורין ואע"פ שהם ראויין להעיד מדאורייתא ואין הלכה כר' מאיר מסכת שבועות פרק ד משנה ב (ב) וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון כו' - לא אמרה תורה בשבועת עדות ונעלם ממנו ולפיכך חייב על זדונה קרבן ושגגתה עם זדון העדות הוא שידע ששבועה זו אסורה ושיתברר העדות ושזו השבועה שקר אבל הוא אינו יודע אם יתחייב עליה קרבן אם לאו ואז יתחייב קרבן אבל כששגג כל עניניה ולא ידע אם שבועת העדות אסורה או לאו ונשבע שלא ידע העדות אינו חייב כלום וזהו מה שאמר ואין חייבין על שגגתה מסכת שבועות פרק ד משנה ג (ג) שבועת העדות כיצד אמר לשנים בואו כו' - לא תהיה כפירה אלא בבית דין דאמר רחמנא אם לא יגיד ונשא עונו במקום שיועיל ההגדה והוא בבית דין יתחייב על שבועה שנשבע חוץ לב"ד וטענת ר' שמעון מבוארת וברורה כי הם הואיל וכפרו לא יתכן להם להעיד אחר כן וכל שבועה שישביעו אותם אחר כן אינם חייבין עליה כלום שהם אינם יכולים להעיד אותה עדות מסכת שבועות פרק ד משנה ד (ד) כפרו שניהן כאחד שניהן חייבין בזה אחר זה כו' - זה שאמר כאחד ר"ל בתוך כדי דיבור והוא שיעור שאילת שלום תלמיד לרב והוא כדי שיאמר לו שלום עליך רבי ואם היה בין כפירת זה לכפירת זה יותר מזה השיעור נאמר בהם זה אחר זה ואמר שתיהן חייבות יש בו תנאים וזה כי כשהיתה כת שניה ראויה להעיד לא תתחייב כת ראשונה על כפירתה כלום לפי שהם לא בטלו דברי אמת מה שהיו יכולים לומר ידענו כי שם כת אחרת בשעת תביעתם ואמנם מה שאמר בכאן שתיהם חייבות הוא כמו שביאר כשהיתה כת שניה קרובים בנשותיהן ונשותיהן גוססות כשכפרה כת ראשונה ואחר כן מתו הנשים ואז כפרה כת שניה העדות ג"כ ואיפשר שיעלה בדעתנו שכת ראשונה פטורה לפי שהיא אומרת ידענו שזולתנו יעידו ולפיכך כפרנו לפי שנשותיהן שבשבילן היו פסולין הרי הן גוססין ורוב גוססין למיתה ולפי שידענו שהן קרובות למות ובעליהן יהיו כשרין כפרנו הודיענו כי לא נקבל מהם טענה זו לפי שבשעת כפירתם נתבטלו ולא היה שם זולתם שיעידו באותה שעה בעצמה לפי שכת שניה אז היו קרובים מסכת שבועות פרק ד משנה ה (ה) משביע אני עליכם אם לא תבואו כו' - הודיענו שאין הפרש בין שינוי מיני הטענות או בין שינוי מיני הדברים שטוענין אותן ואפילו טען בהן ממין אחד במשא ומתן כגון שיאמר להם יש לי אצלכם עדות שיש לי אצל זה חטין ושעורין וכוסמין בתורת פקדון או שאמר להם יש לי אצלכם עדות שיש לי אצלו כך וכך חטין מהם פקדון ומהם תשומת יד ומהם גזילה ומהם אבידה הדין בשני מינין האלה מכפירת העדות אחד כמו שזכר מסכת שבועות פרק ד משנה ו (ו) משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי כו' - אלו הדברים כולן אם העידו לו בשום דבר שיגבה אותו בעדותם ולפיכך אם כפרו הם חייבים אמנם יביא להם החיוב על עדות ממון לא על עדות הקנס ומה שהן בכאן חייבין על עדות חצי נזק ר"ל חצי נזק צרורות שהוא ממון וכן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה מחמת הקרן ושאנס איש פלוני ופתה את בתו מצד הבושת והפגם וכבר נתבאר בסנהדרין כי מכה אביו ואמו אינו חייב מיתה אלא אם עשה חבורה ולפיכך כשהכה אותו בנו ולא חבל בו הוא חייב ממון בלבד כגון בושת וצער כמו שביארנו בפ"ח מן ב"ק מסכת שבועות פרק ד משנה ז (ז) משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאני כהן כו' - אלה הדברים כולם אם העידו לו בשום דבר מהם לא יקח ממון בשום פנים לפי שמעיקרנו אין אדם מת ומשלם וכבר שמעת זה פעמים (והדבר שראוי לבנו על מי שהכהו אינו שלו אבל הוא לבנו) ולפיכך אם כפרו פטורים לפי שמה שאמרה התורה והוא עד או ראה או ידע וגו' מפי קבלה למדנו בתביעת ממון הכתוב מדבר:

ואמרו שפתה פלוני בתו הוא כגון אמרו שהכה בני [והדבר שראוי לבנו על מי שהכהו אינו שלו אבל הוא לבנו] שהיא תביעה שאין לו בו ממון [לפי] שלא ישביע [אלא] בשביל זולתו ולפיכך פטורין ואפי' יהיה זה המשביע אותם מורשה לאותו כהן אבל מורשה תביעת ממון אם כפרו הם חייבין לפי שמעיקר הדין ג"כ שהעדים כשמשביעם המורשה וכפרו חייבין ואע"פ שהעדות אינה לו אלא למי שהרשהו

מסכת שבועות פרק ד משנה ח (ח) משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז כו' - אמר רחמנא ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע. ואמר עוד בכפירת פקדון נפש כי תחטא. וכמו שהפקדון תביעת ממון שיש לו כמו כן גם כן העדות צריך שיהיה בממון שיש לו והוא בכאן הוא תובעם שיעידו לו בממון שאין לו בו זכות ואפילו שיעידו לו כמו שהוא אומר לפי שאין חייב בעל דינו שיתן לו ממון כשאמר לו אתן לו ולפיכך כשכפרו פטורים ועל זה תקיש כל עדות ותבע אותה בעל דין אם אינה מועלת לו בתביעתו כשיעידו בה העדים אין הדיינין חייבין לשאול את העדים אותה עדות בשום פנים מסכת שבועות פרק ד משנה ט (ט) משביע אני עליכם כשתדעון לי עדות שתבואו כו' - לפי שנאמר ושמעה קול אלה והוא עד צריך שתהיה העדות קודמת לשבועה ולכפירה מסכת שבועות פרק ד משנה י (י) עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם כו' - צריך שייחד אותם לפי שנאמר והוא עד עד שייחד את עדיו מסכת שבועות פרק ד משנה יב (יב) שילח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע כו' - אמר יתברך אם לוא יגיד ונשא עונו והוא כתוב בוי"ו ואל"ף ולמדנו מפי השבועה שזה לעורר על שני הענינים הקנין והשלילה כאילו אמר אם לו לא יגיד ונשא עונו רצונו לומר לתובע זכותו אבל לנתבע אם לא יגיד לפטור אותו פטור מסכת שבועות פרק ד משנה יג (יג) משביע אני עליכם מצוה אני עליכם אוסרכם כו' - אמרו מצוה אני עליכם וכו' הוא שיאמר להם מצוה אני עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה:

והמחלוקת בין חכמים ורבי מאיר בכנויין לבד ובחנון ורחום שזכר אחריהם אבל באל"ף דל"ת ויו"ד ה"א ושי"ן דל"ת וצבאות אין צריך לומר כי הם שמות מיוחדים וכמו כן אלקים:
ומה שאמר רבי מאיר המקלל בכולם חייב רצונו לומר מברך את השם באחת מהן חייב סקילה:
וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכנויין באזהרה:
והטעם שלא נחלקו בשבועת העדות ואמרו כי היא חייבת בכל הכינוים ממה שאמר הכתוב ושמעה קול אלה. ואסור לאדם לקלל את עצמו שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד. וכבר ביארנו בסוף מכות שמילת השמר מורה על לא תעשה וכן אסור לו לקלל חברו שנאמר לא תקלל חרש. ולמדנו מפי הקבלה שרוצה לומר לא תקלל מי שאינו עושה מעשה שהיה ראוי לקללו בשבילו אבל הוא חרש באותו דבר:
ואמרו יכהו יכנו כנוי על קללת אדם עצמו או חבירו ור' מאיר סבר בכאן שאין הפרש בין שיאמר אל יברכהו אלקים או יקללוהו ואמרו בכאן אל יככה אמנם רצה להפריש בין אל יככה ובין יברכך וייטיב לך כדי שלא יהיה בו לשמוע מאמר זה קללה וכבר ביארנו בפ' אחרון של מכות שהמקלל לעצמו ולחברו לוקה ואע"פ שהוא לאו שאין בו מעשה וזכרנו העיקר שהוא כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ודין מקלל חבירו ועצמו אחד ואמנם עדים זוממין בא מקרא בתורה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וכבר ביארנו זה והלכה כחכמים בכל דבריהם

מסכת שבועות פרק ה משנה א (א) שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים כו' - שגגתה על דרך שנתבאר בשבועת העדות והוא שידע שהשבועה אסורה ולא ידע שחייב עליה קרבן ושגגת הפקדון מבואר והוא שלא נזכר שיש לו אצלו פקדון ואמרה תורה (ויקרא ה) וכחש בעמיתו בפקדון וגו' והביא את אשמו לה' איל תמים וגו' הנה שאמרו וכחש בעמיתו מורה שהוא יודע בפקדון בשעת השבועה והלכה כחכמים מסכת שבועות פרק ה משנה ב (ב) שבועת הפקדון כיצד אמר לו תן לי פקדוני כו' - זה מבואר וטעם ר"ש ברור כי בשעה שיודה תועיל הודאתו ואע"פ שקדמה כפירתו בבית דין לפי שהוא נותן מה שהודה בו מסכת שבועות פרק ה משנה ג (ג) היו חמשה תובעין אותו אמרו לו תן לנו כו' - רבי מאיר אומר שאומרו חטה ושעורה רצונו לומר מיניהם וחכמים סברי שכפירתו בזרע אחד מן חטה ואין הלכה כרבי מאיר ולא כרבי שמעון ולא כרבי אליעזר מסכת שבועות פרק ה משנה ד (ד) אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא כו' - ר' שמעון סבר כי עיקר תביעתו קנס שהוא דבר קצוב וידוע וחכ"א עיקר תביעתו הוא הבשת והפגם שיודע שאם הודה בהם ישלם אותם ואין הלכה כר' שמעון מסכת שבועות פרק ה משנה ה (ה) גנבת את שורי והוא אומר לא גנבתי כו' - עיקר כל זה מודה בקנס פטור וכל מה שאומר בזו הלכה פטור הוא בכפירת קנס לפי שאפי' הודה בו לא יתחייב לשלם כמו שהוא עיקר מסכת שבועות פרק ו משנה א (א) שבועת הדינין הטענה שתי כסף כו' - שתי כסף משקל שתים ושלשים שעורות מכסף או מה ששוה זה השיעור. ופרוטה חצי שעורה מכסף:

וכשמודה ממה שתבעוהו בפחות משוה פרוטה פטור וכן כשכפר מאשר תבעוהו בפחות משתי כסף פטור וכן אמרו ז"ל כפירת הטענה שתי כסף:
ופירוש אמרו פטור שהוא פטור משבועת התורה אבל הוא חייב שבועת היסת ובכל מקום שיאמר במשנה בענין שבועת הממונות חייב רצונו לומר בשבועת התורה כי השבועות גם כן שעיקרן מדרבנן הנזכרות במשנה הם בנקיטת חפץ וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואין הפרש ביניהן זולתי בדין בלבד והוא שהשבועה המחוייבת מן התורה אם הוא מסרב ואינו רוצה לישבע ב"ד יורדין לנכסיו ופורעין מן הנמצא אצלו השיעור שכפר ולא רצה לישבע עליו והשבועה המחוייבת מדרבנן אע"פ שהיא נזכרת במשנה אם לא רצה לישבע לא נחתינן לנכסיה אבל משמתינן ליה עד שיפרע או ישבע ואם עמד בנדויו שלשים יום ולא פרע ולא נשבע מלקה אותו הדיין במלקות כפי מה שיראה מרשעתו ואם עמד על כפירתו וסרבנותו מלישבע אחר שהלקהו יתירו לו נדויו וילך לו:

ודע כי השבועות המחוייבות מן התורה שלשה מינין והם שבועת מודה במקצת ושבועת מי שיש עליו עד אחד ושבועת השומרים וכל השבועות הנזכרות במשנה מלבד אלו הם בתקנת החכמים אבל הם בנקיטת חפץ כעין דאורייתא כמו שביארנו:

ומה שאמר מנה לאבא בידך וכו' פטור זהו כשאמר הבן שמא יש לאבי מנה בידך אבל אם אמר אמר לו ברי לי שיש לאבי בידך מנה ואמר הוא חמשים חייב ואינו כמשיב אבידה וכיצד היא שבועת התורה שתהיה ביד הנשבע כשהוא נשבע בתורה וזו היא נקיטת חפץ ושבועת היסת שתהיה התורה ביד משביעו

מסכת שבועות פרק ו משנה ב (ב) מנה לי בידך אמר לו [בפני עדים] הן כו' - כבר ביארנו לך כי בכל מקום שיאמר פטור שהוא נשבע שבועת היסת ומבואר הוא שזה שאומרין במשנה זו חייב רצונו לומר חייב לשלם ואין בעל דינו חייב שבועה לפי שהוחזק כפרן וצריך שיכפור בב"ד ואז נאמר בו הוחזק כפרן ואלה הדינים נוהגים על עיקר מעיקרי הדינים אצלנו והוא המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אלא אם התנה עמו ג"כ כמו שביארנו בכאן וכן המפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים אא"כ התנה עמו ג"כ אבל אם טען הלוה שפרעו ישבע שבועת היסת וכן הוא דין המפקיד אבל המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי לך הוא ג"כ נאמן אבל ישבע בנקיטת חפץ שהחזיר וזה שאין אנו מחוייבים אותו לשלם מיגו דיכול לומר נאנס הפקדון ויהיה נאמן יכול למימר החזרתיו לך וידוע הוא שאם אמר נאנס ישבע שבועת השומרין ולפיכך כשיאמר החזרתיו לך ישבע אותה שבועה עצמה לפי שלא יהיה מיגו גרוע ממנו שום חיוב לפי שהתנאי במיגו שנטעון מה לו לשקר מסכת שבועות פרק ו משנה ג (ג) ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא כו' - כבר ידעת כי לתך חמש עשרה סאה. וכור שלשים סאה ועיקרי אלה ההלכות כולם כבר ביארנום תכלית הביאור ופירשנום בפרק ראשון מקידושין ובפרק אחרון מכתובות ואמרנו לשם שלא נחזור לפרש אותם העקרים כדי שלא יאריך החבור ואין ממחין אצלם לעיין אותם שם כשהם נזכרין במשנה. ולשם ג"כ ביארנו שאין הלכה כרבן גמליאל והלכה כאדמון מסכת שבועות פרק ו משנה ד (ד) אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן כו' - נשבעין לקטן ונפרעין מנכסיו כמו שנתבאר בכתובות הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה ובשבועה דאורייתא בלבד הוא שנאמר אין נשבעין על טענת קטן אבל שבועת היסת נשבעין בטענת קטן וכמו כן נשבע לב"ד שבועת השומרין ושבועת השומרין שלא בטענת הקטן לפי שאין הקטן טוען אותם טענת ברי וכן נשבעין להקדש ונפרעין ממנו כגון שהיה לראובן ביד שמעון ממון בתחילה כשהקדיש שמעון כל נכסיו ישבע ראובן שבועת התורה ויפרע ממנו על הדרך הנזכר בפ"ו (הלכה ב) מערכין מסכת שבועות פרק ו משנה ה (ה) ואלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים כו' - כשתתבונן בפסוקי התורה תמצא הדברים שזכרה מנה בהם בשבועות או בתשלומי כפל וארבעה וחמשה וזכרה דיני השומרים בה הם חמור ושור ושה וכל בהמה ושלמה וכסף וכלים והעולה בידינו מאלה המקראות כולם בהמה וכלים וכסף וכל אלה הם כל דבר המיטלטל וגופו ממון וכלים יש בהם אותם הדינים הנה יצאו קרקעות לפי שאינן דבר המיטלטל ועבדים הוקשו לקרקעות כמו שביארנו בפרק ראשון מקידושין והשטרות מצד שאין גופן ממון אבל הוצרכו לראיה שבהן וכשנודע בירור הראיה היה מציאות השטר או העדרו שוה ולפי שאמרה התורה בשבועות והכפל והשומרים רעהו פי' רעהו אמר רחמנא ולא הקדשות שהן לגבוה ומצד שלא חייב בהם תשלומי כפל לא נפל בהם תשלומי ארבעה וחמשה כי זה לא ימצא אלא אחר חיוב תשלומי כפל כמו שביארנו בשביעי מבבא קמא. ולא זכר שאר הארבעה שומרין והם שואל ושוכר לפי שאין צורך לזכרם שהקרקעות אין בהם דין שאלה ואסור שאלת הקדש וכמו כן השטרות אינן צריכות שאלה על הרוב וכן אינם שכירות ואסור ג"כ שכירות בהקדש. ועוד יתבאר כי דין נושא שכר ושוכר אחד ואין הלכה כר' שמעון ואלה כולם מבוארים שאין נשבעין עליהם שבועת התורה אבל נשבעין עליהם היסת מסכת שבועות פרק ו משנה ו (ו) ר"מ אומר יש דברים שהן כקרקע כו' - מחלוקת חכמים ורבי מאיר הוא בענבים העומדים ליבצר והלכה כחכמים אבל כשימסרם לו בתורת שמירה לענין מקח וממכר ודיני האונאה והודייה במקצת כשהיה עיקר התביעה שלא בתורת שמירה העיקר המכוון עליו שהם כמטלטלין שכל העומד ליבצר כבצור דמי ושמור זה הלשון והוא אמרם אינו חייב עד שיטעננו דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כלומר שהוא מודה במקצת המנין אם תבעו דבר שבמנין או במקצת המשקל אם תבעו דבר שבמשקל או במקצת המדה אם תבעו דבר שבמדה מסכת שבועות פרק ו משנה ז (ז) המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון כו' - מעיקרנו הלוהו על המשכון נעשה עליו שומר שכר ועוד יתבארו דיני שומר שכר ולפיכך אם אבד המשכון באונס ישבע אותו שיש בידו המשכון שבועת התורה שנאנס ויפרע בעל המשכון ממה שהלוה לו משלם. ויש לאותו שהמשכון בידו בכל אלה החלוקים עכ"פ לישבע שבועת התורה שאבד ואפי' לא נפל ביניהם מחלוקת במה שהיה שוה אלא אפילו אמר לבעל המשכון חשוב לי ביותר ממה שאתה טוען שהיה שוה לפי שנאמר שמא עיניו נתן בו אבל אם נסתלק זה החשד כגון שהיה המשכון לשון זהב או חתיכת כסף וכיוצא בהן שאין שום צד לומר שמא עיניו נתן בו ואמר לו טול כל מה שהיה שוה וקח בו חתיכת זהב או כסף כאותה שהיה לך כיון שאין שינוי ביניהן במינן ואינם כלים ולא בגדים שיש בהם מיני רקמות שתוכל לומר אני לא אמצא כמותם כרצוני. וכשישבע מן המשכון שבידו יכלול בשבועתו שלא היה שוה יותר מסלע או שקל או השיעור שיאמר ע"י גלגול וכמו כן תהיה שבועת בעל המשכון כשיהיו חלוקין בדמי המשכון כי לא היה שוה משכונו פחות מסלע או שקל או מה שטוען שהיה שוה וכך ראיתי אבא מורי ז"ל משביע אותם פעמים הרבה על זה הלשון כמו שראה לרבו לרבינו יוסף הלוי ז"ל משביע תמיד. ואמרו בחלק הראשון מזה המשנה פטור ונשבע שבועת היסת וכבר ביארתי זה. ואמרו מי נשבע מי שהפקדון אצלו הוא חוזר אל החלק השני ממשנה זו הוא מה שאמר לא כי פי' אינו כן או אינו אמת אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה שיתחייב בעל המשכון שבועה וישלם דינר לפי שהוא מודה במקצת ולא ישבע שבועה עד שישבע קודם מי שהפקדון אצלו שבועת התורה שאותו הפקדון אבד ואז ישבע זה לאותו טעם שזכר לפי שזה הטעם כולל כל המשכון אבל טעם שמא נתן עיניו בו אינו כולל כל המשכון כמו שביארנו ולפיכך לא שם התנא כוונתו בזה החילוק אבל שם כוונתו בהודאה במקצת או בכפירה בכל ובטעם זה שזכר שמא ישבע הלה ויוציא הלה את הפקדון וכבר נתבאר לך פעמים שהסלע ארבעה דינרין מסכת שבועות פרק ז משנה א (א) כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין כו' - אמר רחמנא במחוייב לישבע ולקח בעליו ולא ישלם למדנו מזה שמי שלא ישלם ישבע ואין אדם נוטל שום דבר בשבועתו אבל מדרבנן תקנו שבועה כשבועת התורה על אלה ואע"פ שהן תובעין נשבעין ונוטלין וזה לענינים עוד יתבארו אמנם השכיר הוא נשבע ונוטל לפי שבעה"ב טרוד בעסקיו והשכיר ידקדק הדבר יותר ובזה שני תנאין. האחד שיהיה תובעו בזמנו והשני ששכרו בעדים אבל כששכרו שלא בעדים מתוך שהיה יכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר פרעתי או כשתובעו שלא בזמנו ואמר בעל הבית פרעתי נשבע בעל הבית שבועת היסת וכמו כן אם היתה עיקר הכפירה בעיקר השכירות ישבע בעל הבית שבועת התורה שכך וכך התנה עמו ויתן לו מה שיאמר ואין הלכה כרבי יהודה מסכת שבועות פרק ז משנה ב (ב) הנגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לביתו כו' - זה הדין ג"כ הוא בשני תנאים אחד מהם שיהיו שם שני עדים ראוהו שמשכנו והוציא כלים מביתו תחת כנפיו ולא ידעו הדבר שלקח מה הוא וזה כשראוהו שנכנס לבית חבירו ואין בידו כלום ויצא והוא מחבא דברים תחת כנפיו ובעל הבית אינו מצוי והתנאי השני שיטעון בעל הבית על אותו הגזלן בדבר שהוא אמוד אצל בני אדם שהוא ידוע בכגון זה אבל אם תבעו שלקח ממנו חוט מרגליות ואבנים טובות והוא מפורסם שאין אצלו כגון אלה הדברים אינו נאמן ואין נותנין בזה שבועה בשום פנים אבל ישבע שכנגדו או היסת או של תורה כפי מה שהודה ואין הלכה כר"י מסכת שבועות פרק ז משנה ג (ג) הנחבל כיצד היו מעידין אותו שנכנס תחת ידו כו' - כשתהיה החבלה במקום שאי אפשר בו שחבל בעצמו והחבלה שבגופו מורה שהיתה ממעשה זולתו ולא היה ביניהם שלישי שנאמר שמא אמר לו הנחבל הכני פצעני כדי להעניש לזה. האחר נוטל שלא בשבועה ואמנם הטיל השבועה על הנחבל או הנגזל קנס לחובל ולגזלן כדי שלא ירבה היזק בני אדם והתגרותם ואין הלכה כר' יהודה מסכת שבועות פרק ז משנה ד (ד) ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת כו' - אומרים בין שחלה שבועת העדות או שבועת הפקדון ואפי' לא פירש לו אלא שנשבע שבועת שוא שאין בה כפירת ממון הנה הוא חשוד על השבועה ואין נותנין לו שבועה וממשנה זו יתבאר לך שכל פסול לעדות בין מדאורייתא בין מדרבנן שהוא חשוד על השבועה וזה הדין הוא בשבועת התורה בלבד כלומר השלשה מינין מן השבועות שעיקר חיובן מדאורייתא כמו שביארנו בפרק שלפני זה אבל השבועות שהם בתקנת חכמים אין נשבע שכנגדו ונוטל לפי שתקנה זו היא לפי שהוא מסרב ונשבע לשקר ותקנתא לתקנתא לא עבדינן וכמו כן שבועת היסת לא ישבע שכנגדו כשנתחייב בה וענין דברי ר"מ חזרה שבועה למקומה חזרה למחוייב לה וישלם מה שתבעו בו בלי שבועה שהוא מחוייב לישבע ואינו יכול להשבע וכל המחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם ואין לו על אותו שתבעו זולתי חרס סתם והלכה כר"מ ולא כר' יוסי דאמר יחלוקו מסכת שבועות פרק ז משנה ה (ה) והחנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר לו כתוב כו' - הטעם להטיל השבועה על החנוני מבואר לפי שהוא צוה לו שיתן וראוי שישבעו הפועלים או בנו במעמד החנוני שמא יתביישו קצתם מקצתם ואין הלכה כבן ננס מסכת שבועות פרק ז משנה ו (ו) אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו כו' - אונפלי שם כלי שנותנין בו הכספים והדינרים ואמרו ישבע בעל הבית שהיא שבועת התורה כמו שביארנו אמנם יתחייב זה כשהיו פירות צבורין ברשות הרבים וכל אחד משניהם טוען טענתו אבל כשהפירות ביד בעל הבית אינו חייב אלא שבועת היסת על העיקר הידוע המוציא מחבירו עליו הראיה:

ואמרו ג"כ ישבע החנוני שהיא שבועת התורה אמנם יתחייב זה כשהיו פירות ג"כ צבורין ברה"ר ובעל הבית אומר בזה הדינר שנתתי לך לקחתים והחנוני אומר לו זה הדינר דמי הפירות שנתתי לך אבל אלה הפירות הצבורין לא מכרתים לך מעולם אלא אני הנחתים בכאן עד שאמכרם ואם היו הפירות בחנות המוכר אינו חייב כלום אלא שבועת היסת על העיקר המוציא מחבירו עליו הראיה ואם אין שם ראיה הוא פטור וישבע שבועת היסת וזה שלא אמרנו באלה הפירות שהן ממון המוטל בספק לפי שבתביעה הראשונה הודה לו שהוא מכר לו ובתביעה השניה הודה המוכר הנה הודאתו במכר והיות הפירות חוץ לחנות חייב בעל הבית שישבע ויקבל הפירות והודאת הלוקח במקח וכפירת החנוני במכר חייב החנוני שישבע ויטול:
ורבי יהודה חולק על ההלכה השניה ואמר שעל שני הענינים בעל הבית נשבע כיון שהפירות צבורין ואינן ביד החנוני והם לבעל הבית יותר קרובים וזהו פירוש מאמרו כל שהפירות בידו והדין בשולחני גם כן על הדרך שביארנו בחנוני והפירות באותן התנאין בעצמן אבל חזר אותם לענין שזכרו בש"ס והוא שיעלה על דעתנו שתנא קמא מודה לרבי יהודה בשולחני כי אין דרכו להיות נותן איסר עד שנוטל את דינרו ולפיכך ישבע בעל הבית בשני הענינים ואילו משמיענו הדין בשולחני היינו אומרים שר' יהודה לא היה חולק אלא בשולחני שאינו נותן האיסרים עד שיקח הדינר אבל מוכר הפירות לחריצתו על המכר הוא נותן הפירות קודם שיקח הדמים ולפיכך מודה לחכמים שהחנוני נשבע והשמיענו שהן חולקין בשני הדינים ואין הלכה כר' יהודה בשני המאמרות

מסכת שבועות פרק ז משנה ז (ז) כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע כו' - אלו הדינין שבכתובה כבר הקדמנו וביארנו האמת בפרק תשיעי של מסכת כתובות ואמרו בכאן וכן היתומים. ר"ל יתומים הנפרעין מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה וזה בתנאי שיאמרו היתומים שנפרעים מהם לא נדע אם פרע אבינו זה החוב ולא נתברר עליהם ממנו דבר אבל אם אמרו אמר לנו אבינו שלא נתחייב לעולם בזה החוב ולא לוה אותו יתפרע מנכסיהם אותו ממון בלי שבועה לפי שמעיקרנו האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי כי אין להכחיש העדים בשביל דברו וזה כשמת אבי היתומים שעליו לקבל החוב [קודם] אבל אם הדבר היפך והוא שמת אותו שהיה חייב קודם לא יתפרע הממון ההוא לעולם אבל אבד מכל וכל שמאחר שמי שעליו החוב הניח היתומים אין הבעל חוב יכול ליפרע מממונם אלא אחר שישבע שבועת התורה כמו שנזכר וכשמת אחר כן קודם שישבע אין בניו יכולים לישבע במקומו לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו: ואם דן הדיין שישבעו הבנים שלא פקדנו אבא כמו שאמרה המשנה ויתפרעו ממונם מה שעשה עשוי והלכה כרשב"ג וכרבן יוחנן בן זכאי מסכת שבועות פרק ז משנה ח (ח) ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין כו' - אמרו שלא בטענה ר"ל שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא כי הוא לא הונה אותו במה שהיה ביניהם ובלבד שיפול לו הספק שהונה אותו בשתי כסף או יותר אבל אם היה ספק האונאה פחות משתי כסף אינו חייב שבועה וכבר נתבאר בפרק חמישי מגיטין שאפוטרופוס שמנוהו ב"ד הוא שחייב שבועה והוי יודע כי כמו שיתגלגל בשבועת התורה כמו כן יתגלגל בשבועת היסת: אמר רחמנא וזה דבר השמיטה שמוט אפי' דיבור משמטת ולפיכך משמטת השבועה מסכת שבועות פרק ח משנה א (א) ארבעה שומרין הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר כו' - דיני הארבעה שומרין שלשה לפי שדין נושא שכר והשוכר אחד והדינין הנזכרים בהן הוא לשון התורה ויוקש עליהם כי נושא שכר והשוכר נשבעין על האונס ואינם חייבים לשלם כי שבורה ומתה אונס הוא והשואל חייב באונס אלא אם מתה בשעת מלאכה כמו שביארנו בפ' שמיני מן בבא מציעא ושבועת השומרין הוא שבועת התורה ואע"פ שהשואל משלם את הכל ישבע קודם לכן שבועת התורה שאותו הדבר נאבד שיש לומר שמא עיניו נתן בה. ועל הדרך שביארנו בפרק ששי מזו המסכתא:

[אמר לשומר חנם כו'] זה מבואר לפי שכפר בדבר שאפילו הודה בו לא יתחייב לשלם ממון לפי שהשבועה היא שהוא חייב באיזה ענין שתהיה מזה ועל זה תקיש כל אלה ההלכות וזולתם כי מי שנשבע על דבר שקר שאילו אמר בו אמת לא יתחייב לשלם ממון הוא פטור ואע"פ שנשבע שלא כהוגן כיון שלא הועיל לו שקרו וכל מי שנשבע על דבר שאילו היה מודה באמתת הדבר היה חייב לשלם הממון הוא חייב על שכפר האמת עד שיפטר עצמו מן הממון וכמו כן הדיין אין ראוי להשביע שום אדם על כפירתו בדבר שאילו הודה לא יתחייב לשלם:

[היכן שורי כו'] שומר חנם כששלח ידו בפקדון ונשבע הוא חייב קרן וחומש ואשם כשהודה מאליו אבל אם העידו עליו בזה והוא כופר אינו חייב חומש ולא אשם וכמו כן כשטען נגנבה והיה הוא עצמו שגנבה יתחייב תשלומי כפל כמו שנאמר אם לא ימצא הגנב וגו' כלומר אם ימצא שהוא הגנב ישלם שנים אם יש שם עדים ואם הודה מאליו משלם קרן וחומש ואשם וכבר קדם פי' ההלכה ועקריו בפרק תשיעי מב"ק:

[אמר לאחד כו'] כבר ביארנו פעמים הרבה שתשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה הוא קנס ומן העקרים שהמודה בקנס פטור ובפירוש אמרו שאין אדם משלם קנס ע"פ עצמו:
[אמר לשואל כו'] זה גם כן מבואר לפי שלא פטר עצמו בטענה זו מכלום אבל חייב הוא לשלם עכ"פ ולפיכך הוא פטור על השבועה:
[היכן שורי כו'] כל זה מבואר לפי שאילו הודה היה חייב לשלם:
[אמר לנושא כו'] כל זה מבואר וכבר הקדמנו עיקרו וכל מה שאמר בזה הפרק חייב ופטור ר"ל חייב משום שבועת הפקדון שחייב על מה שיכחיש בה קרן וחומש ואשם כמו שקדם ביאורו ופטור משבועת הפקדון אבל הוא חייב משום שבועת בטוי לפי שנשבע לשקר וכבר התבאר ששבועת בטוי חייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת שבועות מסכת עבודה זרה פרק א משנה א (א) שלשה ימים לפני אידיהן של עובדי כוכבים וכו' - אידיהם. הבליהם כינוי למועדיהם ואסור לקרותם מועדים לפי שהם הבל על האמת ואלה שלשה ימים מלבד יום האיד עצמו ואסרנו שישאל מהם או ילוה מהם לפי שהם משבחים לעבודת כוכבים שלהם על זה ויהיה הוא סיבה לשבח לעבודת כוכבים ואם הוא מלוה על פה מותר לקבל מהם לפי שהוא מציל מידם ואין הלכה כר' יהודה מסכת עבודה זרה פרק א משנה ב (ב) רבי ישמעאל אומר וכו' - פסק ההלכה בגולה אין אסור אלא יום אידיהן בלבד וכל מה שלוקחין ומוכרין עמהם ביום אידיהן אסור כלומר שאסור ליהנות ממנו ואין הלכה כר' ישמעאל מסכת עבודה זרה פרק א משנה ג (ג) ואילו אידיהן של עובדי כוכבים וכו' - אלו הזמנים הנזכרים היו מפורסמים באותו הזמן אצל העובדי כוכבים והנלוים אליהם. וכן כל מועד אומה בכל מקומות העולם כשהן עובדין עבודת כוכבים חייב לנהוג בהן כמו שזכר:

ודע שזאת האומה אפי' שדתותיהן משונות כולם עובדי עבודת כוכבים ואידיהן כולם אסורים וראוי לנהוג עמהם בתורה מה שינהוג עם עובדי עבודת כוכבים ויום ראשון מכלל אידיהן של עכו"ם ולפיכך אסור לשאת ולתת עם עכו"ם שמאמין באחד בשבת כלל בשום דבר והכל ינהג עמהם באחד בשבת מה שינהג עם עובדי כו"ם ביום אידם וכן ביאר התלמוד מיתה שיש בה שריפה. שהיה בה קטורת או שריפת בגדי המת וכלים וגנוסיא של מלכים. הוא יום שמתקבצין בו להקים מלך ואין הלכה כר"מ:
בלורית. הוא שער המניחין באמצע ומגלחין מה שסביבותיו מכל הצדדין ותספורת כזה אסור לנו מן התורה כדי שלא נתדמה להם אבל אין חייב עליו מלקות אלא אם שחת הפאות כמו שביארנו במכות

מסכת עבודה זרה פרק א משנה ד (ד) עיר שיש בה עבודת כוכבים כו' - אמרו מהו לילך לשם שישים אותה דרך לילך משם לזולתה לפי שאסור ליכנס לעיר שיש בה עבודת כוכבים כל שכן לדור בה וכל שכן לסחור בה וחנויות מעוטרות. חנויות העיר שמייפין אותם באיזה מין ממיני הנוי שיעשה הכל הוא לעבודת כוכבים ולפיכך כל מה שיש בה אסור בהנאה ולפיכך יודע לך שכל עיר של אומה שיהיה להם בה בית תיפלה שהוא בית עבודת כוכבים בלא ספק אותה העיר אסור לעבור בה בכוונה וכל שכן לדור בה אבל אנחנו תחת ידיהם בעונותינו ושוכנים בארצם אנוסים ונתקיים בנו מה שנאמר (דברים ד) ועבדתם שם אלקים אחרים מעשה ידי אדם עץ ואבן ואם העיר דינה כן קל וחומר דין בית עבודת כוכבים עצמו שהוא אסור לנו כמעט לראותה וכל שכן ליכנס בו מסכת עבודה זרה פרק א משנה ה (ה) אלו דברים אסור למכור וכו' - אצטרובלין הן הנקראים בערבי קצ"ם קדיש"י והם הקטנים מן הצנובא:

ובנות שוח מין ממיני השקמה:
ופטוטרותיהן הענפים שנתלין בהן הפירות:
ומה שאמר רבי מאיר דקל טב רצונו לומר פירות דקל טב לפי שהפירות הטובים יקרבום לעבודת כוכבים:
וחצב קנים שעושין מהם הסוכר"א. ונקליבם מין ממיני העשבים המעולים ומה שאמר ר' יהודה אין מקריבין חצב לעבודת כוכבים ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור ר' מאיר אומר אף דקל טב וחצב ונקליבם אסור למכור לעובדי כוכבים והלכה כר"מ שאוסר למכור דברים אלו גזירה שמא יקריב מהם לעבודת כוכבים

מסכת עבודה זרה פרק א משנה ו (ו) מקום שנהגו שלא למכור בהמה וכו' - בהמה גסה אסור למכרה לעובד כוכבים לפי שהוא מצווה על שביתת בהמתו ואסרו למכרה לו על דרך גזירה שמא ישאיל אותה לו או ישכיר לו ויאמר כמו שמותר למכרה כמו כן הוא מותר להשכירה ולהשאילה ויעבוד בה עבודת כוכבים [בשבת] והיא של ישראל ולפיכך מותר לו למכרה על ידי סרסור כמו שבארנו ברביעי מפסחים:

והשבורה ג"כ משמשת לטחון ובן בתירא אומר הסוסים שמביאין עליהם הציידין העופות שצדין בהם מותר למכרם להם לפי שסבר החי נושא את עצמו ואפילו בהמה ועוף כמו שבארנו בעשירי מפסחים:
וחכמים אומרים כי האדם בלבד הוא שאמרו בו החי נושא את עצמו כמו שנתבאר בפרק עשירי משבת ואין הלכה כבן בתירא ואין הלכה כר' יהודה אבל שאר בהמות מותר למכור לעבודת כוכבים שהם ידועות לרכוב בהם בלבד

מסכת עבודה זרה פרק א משנה ז (ז) אין מוכרין להם דובים וכו' - כל דבר שיש בו נזק לרבים כגון כלי מלחמה כולן וכלי יסורין כגון שלשלאות וכבלי ברזל וצינוקים וכמו כן אין מתקנין להם כלי מלחמה ואין מלטשין להם החרבות והרמחים וכיוצא בהם שלא לעזור המשחיתין בארץ להשחית:

בסילקי וגרדינין ואצטדיא ובימה כולן תארי כסאות ואצטבאות שעושין לכבוד עבודת כוכבים ובשבילה:

ובימוסות בירניות וארמנות וכיפה בנין עשוי כמין קשת מסכת עבודה זרה פרק א משנה ח (ח) ואין עושין תכשיטין לעבודת כוכבים וכו' - עיקר איסור דברים אלו מה שאמרה תורה לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע לפי שזה בכלל לא תחנם:

ואמר ואין צריך לומר שדות לפי ששדות יש בהם שני דברים אחד מטעם לא תחנם והשני שמבטל מהן הפרשת תרומה ומעשרות והלכה כרבי יוסי ובלבד שישכיר כל איש ב' אבל ג' או יותר לא ישכיר להם שלא יעשה שכונות עובדי כוכבים

מסכת עבודה זרה פרק א משנה ט (ט) אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית וכו' - הם אמרו אף במקום שאמרו להשכיר הוא דברי ר' מאיר שאומר שלא ישכיר להם זולתי בסוריא בלבד אבל לא בארץ ישראל אבל לדעת רבי יוסי יהיה סוגית הדברים כן כשאמרו לא לבית דירה אמרו ואין בזה מחלוקת שהוא ישכיר לו בית לעשות ממנו אוצר או ליהנות בו הנאה מועטת על דרך ישוב הארץ ולהעביר השעה ואמרו על שמו כלומר על ישראל בעל המרחץ ועובד כוכבים הדר בו יחמם אותן בשבת ויכנסו בו העובדי כוכבים ואומרים רחצנו במרחץ פלוני היום ובזה יש חילול השם למי שישמע זה ואינו יודע שהוא שכור אצלו לזמן קצוב בדמים ידועים וזה היה בימיהם שהיה מנהגם כמו שזכרנו אריסות למרחץ לא עבדי אינשי אבל בזמננו זה דין המרחץ ודין השדה ושאר הקרקעות אחד הוא ומותר לבעל הקרקע להשכירו וזה מפורסם לכל בני אדם מסכת עבודה זרה פרק ב משנה א (א) אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים וכו' - ואפי' בהמה נקבה אין מניחין אצל עובדת כוכבים שמא יבא עובד כוכבים אצל אותה עובדת כוכבים וירבע הבהמה הם אמרו לא תייחד אשה עמהם ואפי' היחוד שהוא מותר לה יחוד כמותו להתיחד עם ישראל כגון שתהיה אשת העובד כוכבים עמו וכיוצא בזה ממה שבארנו במקומו בסוף קידושין:

ובת ישראל לא תילד את העובדת כוכבים לפי שמגדלת בן לעבודת כוכבים ואם הוא בשכר מותר מפני איבה ומטעם זה לא תניק בנה של עובדת כוכבים. ואמרה ברשותה שלא תתייחד עמו לפי שהם חשודים על שפיכת דמים

מסכת עבודה זרה פרק ב משנה ב (ב) מתרפאין מהן ריפוי ממון וכו' - ריפוי ממון שירפא לו העובד כוכבים בהמתו או עבדו וריפוי נפשות שירפאהו לו עצמו וזה דוקא כשנתן לו הרפואה משלו אבל כשיאמר במה שיתרפא מותר ולפיכך מותר לנו לקחת נסחאות הרפואות מהן ואסור לקחת מהן פירוש עניניו ואין הלכה כרבי מאיר מסכת עבודה זרה פרק ב משנה ג (ג) אלו דברים של עובדי כוכבים אסורין וכו' - אנדריינוס קיסר היה עושה טיט ידוע וגובל אותו ביין ימים הרבה ואחר כך עשה ממנו כלי חרס בלתי מבושל והיה מוליך אותו עמו וכל שעה שהיה צריך יין היה שורה חתיכה מאותן הכלים במים והוא נמוח וישקע הטיט וישאר המים מזוג ביין והיה שותה ואותו מעשה היו עושין בני אדם בזמן חבור המשנה והוא נקרא חרס אנדרייני מיוחס לאנדריינוס:

ולבובין גזור מלב לפי שהיו נוקבין על לבן ומוציאין אותו והוא מין מעבודת הבעלים:
ותרפות הגרעון הבזוי ומקום התורפה קורין למקום הנבזה והנקלה והוא כינוי דרך בזיון לבתי עבודת כוכבים שהולכין להם ולפיכך נקראו התועים ההולכים לתרפות:

והבאים מותר כשבאו יחידים אבל שיירא אסורין שמא דעתן לחזור. והלכה כרשב"ג וכר"ע מסכת עבודה זרה פרק ב משנה ד (ד) נודות של עובדי כוכבים וקנקניהן וכו' - נודות העובדי כוכבים וקנקניהם כמו שאומר לך והוא שאם הם חדשים ולא נשתמש בהן העובד כוכבים מותר לנו לתת לתוכו יין מיד ואם הם ישנים שכבר נשתמש בהן העובד כוכבים ימלא אותן במים שלשה ימים מעת לעת ויחליף מהם המים בכל כ"ד שעות ואחר כך יתן בהן יין ואם נתן בהם ציר או מורייס וכיוצא בהן בתחלה ואף על פי שלא נתן בהן מים שלשה ימים מעת לעת מותר לתת בו יין אחר כן ומותר לתת בהם שכר לכתחילה וכמו כן אם החם אותם באש מותר שיתן בהן יין ואם לא עשה בהם אחד משלשה דברים אלו ונשתהה אצלו שנה תמימה מותר לתת בהן יין:

כבר זכרנו פעמים שהחרצנים הם גרעיני הענבים וזגין הקליפה שעל הענב:
ולחים נקראים כל שנתן ויבישים אחר השנה ומה שאמרו חכמים מותרין רצונו לומר מותר באכילה והיה מנהגם לתת יין בקצת מיני המורייס ולפיכך אסרוהו באכילה ונתבאר בתלמוד שכשנתברר ממראה אותן מורייס בתכונתו שלא היה בו יין שהוא מותר באכילה ובית אונייקי מקום שרוב העגלים הנמצאים לשם היו קרובים לעבודת כוכבים והיה רוב אותם העגלים לעומת שאר כל הבהמות מיעוט. ור' מאיר חייש למיעוט לפיכך אמר גבינת אותה העיר אסורה בהנאה בשביל קיבות עגלי עבודת כוכבים ורבנן לא חיישי למיעוט ולפיכך אומרים אסור באכילה בלבד ואין הלכה כר"מ בכל דבריו

מסכת עבודה זרה פרק ב משנה ה (ה) אמר רבי יהודה שאל ר"י וכו' - מה שהביאם שלא יודיעו בטעם איסורו לקירוב אותה גזירה דלמא אתי לזלזולי בה ולפיכך היה מנהגם כשהיו אוסרים שום דבר בגזירה לא היו מודיעים טעם אותה גזירה כל אותה שנה עד שיתפרסם איסור אותו הדבר ונודע אצל הנשים ועמי הארץ ובאותה שעה מודיעים הטעם וסיבת איסור גבינות העובד כוכבים שמא יעמידנה בעור קיבת נבילה לפי שהוא מעמיד ג"כ וכבר נודע ששחיטת עובד כוכבים נבילה וכשהעמיד בעור הקיבה נאסרה אותה גבינה לא מטעם בשר בחלב לפי שבשר בחלב אינו אסור אלא בנותן טעם כמו שנתבאר בחולין אבל הוא אסור בשביל שחיטת עובד כוכבים ולא נאמר בזה אחד מששים לפי שהוא מעמיד ומעשה הנבילה הוא נראה וכאילו הגבינה כולה נבילה לפי שהדבר שאסור כשנתערב עם המותר והיה מעשה אותו הדבר האסור נראה ונגלה אינו בטל במיעוטו ואפי' הוא נעלם הנה הוא אוסר הכל ואפי' היה אותו הדבר האסור כל שהוא ולא נאמר עליו לא אחד מששים ולא אחד ממאה כמו שבארנו בשני מערלה באמרם כל המחמץ וכל המתבל וכו' והמעמיד גדול ממחמץ וממתבל וכן אמרו הכל הולך אחר המעמיד ואמנם קיבת הנבילה עצמה היא מותרת לפי שהיא פירשא בעלמא רצונו לומר כעין צואה והלחות ואינה כגוף הבהמה ולפיכך מותר לנו ליקח קיבות העובד כוכבים ונעמיד בהן הגבינה וכמו כן כשאנו רואין העובד כוכבים שהעמיד החלב בקיבה עצמה מותר לנו לאכול אותה גבינה ולא תועיל בזה הפרסום ולא מה שהדעת נותן על הרוב אלא ראיית העין ואשר הביא שלא תאסר הגבינה משום חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו לפי שטעם איסור זה כדי שלא יתערב חלב בהמה טמאה עם אותו החלב ועיקר הוא בידינו שחלב בהמה טמאה אינו מעמיד הנה שלא נשאר איסור אלא איסור נבלה בלבד כמו שזכרנו מסכת עבודה זרה פרק ב משנה ו (ו) אלו דברים של עובד כוכבים וכו' - רוב דברים אלו כגון הפת והשלקות וכיוצא בהן כולם נאסרו כדי שנתרחק מהם ולא נתערב עמהם כדי שלא נמשוך בהתערבנו עמהם לשלוח יד במה שהוא אסור וזה ענין אמרם משום חתנות ואלה הדברים הם מכלל שמונה עשר דבר שגזרו כמו שבארנו בראשון משבת וזה שאתה רואה שאנו אוסרין שלוקיהן אינן הדברים ששולקין בכליהם לפי שזה נקרא גיעולי עבודת כוכבים אבל הם הדברים שאין בהם גיעולי עבודת כוכבים ולא כיוצא בהם אבל הם אסורים בשביל שנגמרה מלאכתן על ידי עובד כוכבים לפי שהחכמים אסרו בשביל להתרחק מהם גם כן כל מה שיבשל העובד כוכבים ואפי' בישל שום דבר ברשותינו אלא אם היה אותו דבר נאכל בכמו שהוא חי או אינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת באותו מקום כי בזה לא יאסר כשבשלן עובד כוכבים משום בישולי עבודת כוכבים ולא יתערב לך איסור בישולי עובד כוכבים באיסור גיעולי עבודת כוכבים וכבר בארתי זה אבל השמן פסק ההלכה ששמן העובד כוכבים מותר ופתם יראה מתלמודינו הבבלי שהוא אסור אבל פת השוק שמוכרין הנחתומין איסורו מעט וקרוב להיתר מפת בעלי בתים. והולכי דרכים ובשעת הצורך הדבר מותר לדעתי והוא חוזר למנהג המדינה כמו שבארתי בפסחים ואין הכבשין שנותנין בהן יין אסורין בהנאה לפי שאין נראה בהם טעם היין אבל הוא נמס ומתבטל טעמו ולפיכך אינו באיסור הנאה לפי שלא נראה בם מעשה היין. וטרית מין ממיני הדגה והוא דג טהור שכותשין אותו עד שהוא שב כמו עיסה וכשהיא נדוק ונכתש אסרנוהו שמא נכתש עמו דג טמא ואין שם צורה שיורה עליו וציר הוא מרק הדג המלוח שמתמצה ממנו וכשאין בו דג אין אנו יודעים אם הוא תמצית דג טמא או מדג טהור הוא ולפיכך אסור וחילק מין מן הדגים והוא טהור אבל כשהוא קטן לא תמצא בו קשקשת ולא סנפיר עד שיגדל וגדלים בו ואסרנוהו לפי שיעלה מן הים עם מין אחר אסור ויתערב בו עירוב גמור עד שלא יכירו אותו אלא יחידים מבני אדם:

וקורט של חלתית חתיכת חלתית ואסרו אותה לפי שהעובדי כוכבים חותכין אותה בסכיניהם כשמוכרים אותה ובהן שומן הנבילה וחורפת החלתית יתפשט אותו השומן בגוף החלתית ומחסר חורפתו ואותו שומן הוא נותן בו טעם לשבח וזה אסור כמו שיתבאר בסוף מסכת זו:

ומלח סלקונדית מלח ממקום ידוע היו מעלין אותו גדולי העובדי כוכבים על שלחנם והיו מושחין אותו בחלבי החזירים ושומן הדגים וכיוצא בהן ממה שממתק אותו ומשביחו לפיכך הוא אסור ומה שכפל ואמר הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה למעוטי מורייס וגבינה בית אניאק שהן אסורין בהנאה לדעת רבי מאיר שמשנה זו שלו מסכת עבודה זרה פרק ב משנה ז (ז) ואלו מותרין באכילה וכו' - ואפילו ישראל רחוק מן העובד כוכבים והיה ישראל יושב אבל כשהוא עומד רואה את העובד כוכבים ולפי שכשהוא עומד רואהו מאיזו בהמה הוא חולב אותו החלב מותר ואף על פי שהוא יושב ולא ראהו כשהוא חולב לפי שהעובד כוכבים מתיירא שיעמוד ויראהו כשהוא חולב מן הטמאה וכאילו רצונו לומר באמרו בכאן רואהו שהוא מצוי עמו שהוא יכול לראותו בשעה שהוא חולב והדבדבניות אותן החתיכות שרודין מן הכוורת שבהן הדבש ואע"פ שהן נוטפות לחות לא יאמר שמא הזיל עליהן יין וגם אותה לחות לא תכשיר ואף על פי שהדבש מכשיר מכלל השבעה משקין כמו שזכרנו וכמו שנבאר במקומו במסכת מכשירין לפי שהוא באותה שעה כעין אוכל לא משקה עד שמתיכין אותו ומוציאין דבשא ובתוספתא מסכת טהרות דבש הזב מכוורת דבורים מטמא טומאת משקין חישב עליהם לאוכלן מטמא טומאת אוכלין וזה לפי שלא יתייחד המשקה בעצמו עד שמתיכין אותו בכוונה ומסלקין אותו מן הדונג ודע זה:

וטרית שאינה טרופה אינו רוצה לומר שהדג נשאר כמות שהוא שזה מבואר הוא אבל רצונו בו ואפי' שהיא כתושה כשאינה טרופה בתכלית היא מותרת וזה הוא שישאר ראש הדג ושדרתו נראים עד שיודע מאות צורה שהוא דג טהור ואמרו עלה של חלתית ואפילו שנדבק בו קורט חלתית ר' יוסי אומר השלוחין אסורין אומר כשהיה הזיתים השרויין במים נתרכך עד שכשתקח זית אחד מהם תקח אותו מבלי הגרעין שלו ויפול הנה הוא אסור וזה הוא פירוש השלוחין כאילו אמר השולחין כמו רוכב ורכוב וטעם זו לדעתו לפי שהוא אומר שהיין השליכו עליהן ולפיכך נתרכך בשרם ונאסרו החגבים מן הכד כשהמוכר משים אותם לפניו לפי שהיה מנהגם לזרוק עליהם יין פעם אחר פעם כדי שלא יתייבשו ויכסום אבק ואם הוא מוכר מן האוצר או ממקום כנוסם מותר לפי שאין צד לאסרם ואמרו וכן בתרומה רצה לומר וכן בכהן החשוד למכור תרומה לשם חולין כל מה שהוא בסל שלפניו שהוציאו למכרו הוא אסור ואין ראוי לקחתו ממנו ואשר יהיה אצלו באוצר מותר לפי שהוא מתיירא שידעו זה בני אדם ויאמרו שהכל הוא תרומה שמכר לשם חולין והוא מסכן במעט ואומר שהוא חולין ולא יסכן המרובה שירא שמא יודע רמאותו ויפסיד הכל. ואין הלכה כרבי יוסי

מסכת עבודה זרה פרק ג משנה א (א) כל הצלמים אסורים וכו' - חושבין בעלי זה המעשה כי כשתהיה השמש במעלה ממעלות הגלגל איזהו מעלה שתהיה יעשה צלם לאותה המעלה על דמות הצורה המיוחסת לאותה המעלה ונראים ממנו כחות במציאות בעניני אותה צורה והפועלים המיוחסים לה והם מקטרים לאותו צלם ומתפללים לו ומגדלין אותו בשעה שתהיה השמש באותה מעלה וזה מין ממיני הצלמים ונקרא בערבי טלאס"ם ובמקום ר' מאיר היה אצלם מין זה מן הצלמים וכבר ידעת שרבי מאיר חייש למיעוט ולפיכך גזר על כל הצורות שהן אסורות לפי שמקצתן עשויין לעבדן פעם בשנה כשהשמש [חלה] (ס"א עלה) באותה מעלה וחכמים לא חיישי למיעוט ואומרין שעושין אותו לנוי בלבד. ואם היה בצד הצורה שום דבר ממה שזכר תנא קמא או ממה שהוסיפו בברייתא והוא חרב ועטרה וטבעת אותה שעה נדע בבירור שנעשית בעיון ובקטרת ובתפלה ובקרבן כמו שהוא מפורסם אצל בעלי המלאכה זו ובלבד שתהא צורה זו על פתח המדינה ואין מחלוקת ביניהם שכל הצורות שבעיירות והארמונים אסורות לפי שנעשו לשם בבירור לעבודה לפי שאין אותם מקומות מקום לנוי שנאמר לנוי נעשו ואפילו שאין בידו מאומה. והלכה כחכמים מסכת עבודה זרה פרק ג משנה ב (ב) המוציא שברי צלמים וכו' - תבנית יד ורגל אינו יד צלם שנשבר לפי שזה הוא שברי צלמים אבל מתחילת עשייתו נעשה צורת יד בלבד או צורת רגל וכן צורת איזה אבר שיעשה וממעשהו יתבאר אם מתחילת עשייתו נעשה נפרד או אם נשבר מצורה שלימה מסכת עבודה זרה פרק ג משנה ג (ג) המוצא כלים וכו' - צורת חמה ולבנה אין ענינו שימצא עיגול ויאמר זה הוא שמש או קשת עגול ויאמר זה לבנה אלא שבעלי הצלמים הנקראים טלאס"ם מיחסים לכוכבים צורות עד שאומרין צורת שבתי צורת זקן שחור וצורת גוגה צורת נערה יפה בחלי זהב וצורת השמש צורת המלך מעוטר יושב על עגלה וכן מייחסים לכל המזלות וכוכבים צורות הרבה והם באותן הצורות חולקין מחלוקות הרבה לפי שהם מאמרים כוזבים והכזב על הדבר מן הדברים יגדל וירחב בלי ספק:

ואמרו צורת חמה ולבנה ר"ל שימצא הצורה המיוחסת אל השמש והצורה המיוחסת אל הלבנה על איזה דעת שיהיה. והדרקון צורת גוף שיש בו ציצין קשקשין הרבה לבין סנפירין כקשקשי הדג וזו הצורה היתה אצלם מהודרת לפי שהן מיחסין אותן לחלק מחלקי גלגל והגיד לי איש אחד מבעלי מלאכה זו שזו הצורה הוא הצורה לתלי הלבנה ונקרא בערבי א"ל גוזה"ר ושהיא נעשית על תבנית כך בשעה כך וכך ושאלתיו באיזה ספר זכרו זה לפי שאני לא ראיתי מעולם צורה זו:

ואמר כי מלמדו בדה מלבו צורה זו עם הרבה דברים שמסר לו בסוד. וכלים מכובדים הם חלי זהב וכסף ובגד משי ומה שזולתו הם כלים מבוזים והלכה כר"ש בן גמליאל וכר' יוסי מסכת עבודה זרה פרק ג משנה ד (ד) שאל פריקלוס כו' - אפרודיטי שם הכוכב הנקרא נוגה וכן כתוב שם נוגה הנקרא בערבי אלזהר"א בספרי הצלמים הנקראים בערבי טלאס"ם אפרודיטי והיה באותו המרחץ צורת נוגה. וזה שאמר לו אין משיבין במרחץ אמנם אמר לו זה אחר צאתו מן המרחץ והתנצל לו לפי ששתק ולא השיב לו על שאלתו ואמר לו מה שמנעי מלהשיבך דבר לפי שאין משיבין בבית המרחץ מסכת עבודה זרה פרק ג משנה ה (ה) העובדי כוכבים העובדים וכו' - רבי יוסי סבר שאילן שנטעו לשם אילן ולבסוף עבדו אסור לפי שיש בו תפיסת יד אדם וחכמים אומרים כי כיון שנטעו והוא לא נתכוין בו לעבדו בשעת נטיעתו הוא כמו הר וגבעה ועבודתו אחר כן אינו אוסר אותו ר' עקיבא הודיענו בעיקר שנחקר בו בשביל מקומות עבודת כוכבים ואין חולק עם אדם ואין הלכה כרבי יוסי מסכת עבודה זרה פרק ג משנה ו (ו) מי שהיה ביתו וכו' - אע"פ שהוא כונס לתוך שלו אסור להניח אותו המקום הפנוי לעבודת כוכבים לפי שהיה מהנה אותה אבל ממלא אותו בדברים מאוסים ויתן שם קוצים וכיוצא בהם ודע שטומאת עבודת כוכבים דרבנן ולפיכך היו מקילין בה מכל צד ואומרים שהוא נדמה כשרץ לטמא במגע לא במשא כשרץ ונדמה למת שאינה מטמאה אלא בכזית ולא בפחות מזה ואין הלכה כר"ע ואפילו בעבודת כוכבים עצמה וכל שכן משמשיה מסכת עבודה זרה פרק ג משנה ז (ז) שלשה בתים כו'. איזו אשרה וכו' - סיוד הליבון שמלבנין בסיד וכיוד הפיתוח והציור:

ואמרו וחדש הראוי בו או שחדש:
וחליפין נקראין הענפין שנמצאו במקום אותן שחתכו והוא מה שאמר והחליף. ואמרו איזו היא אשרה הוא רוצה לומר איזו היא אשירה שנחלקו בה חכמים ור"ש לפי שאמר שהאשרות שלשה מינין ב' מינין אין בדינן מחלוקת והשלישית והיא אותה שתחתיה עבודת כוכבים אומרים חכמים שהיא אסורה בהנאה כל זמן שעבודת כוכבים תחתיה וכשמסירין אותה מתחתיה היא מותרת כמו שקדם מדבריהם העמיד תחתיו עבודת כוכבים ובטלה הרי זה מותר ור' שמעון אומר אפי' לא בטלה ואע"פ שהיא תחתיו הואיל ולצורה עובד מותר. ואין הלכה כר' שמעון

מסכת עבודה זרה פרק ג משנה ח (ח) לא ישב בצילה וכו' - לא ישב בצלה בצל גוף האילן אבל בצל ענפיה ועליה מותר לו לשבת שם וזה שאמרנו אם עבר טמא לפי שיש לומר אי אפשר שאין שם מתקרובת עבודת כוכבים וזה הוא דעת רבי יהודה בן בתירא שאומר מניין לתקרובת עבודת כוכבים שהיא מטמאה באהל שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל ואין הלכה כריב"ב לפי שלא נמשלה עבודת כוכבים למת אלא לפי שאינה מטמאה לפחות מכזית כמת כמו שבארנו אבל מטמאה תקרובת עבודת כוכבים במגע ובמשא כנבלה:

וגוזלת את הרבים שיהיו ענפיה נמשכות על אויר רשות הרבים:
וחזרין רבוי הנקרא חזרת והוא הנקרא בערבי חסא ומי גשמים מזיקין לו ולפיכך לא יזרע תחתיה ואפילו בימות הגשמים לפי שתועיל להם:
וכבר קדם לך דעת ר"י בזה הפרק שאין לחוש שתחזיר עבודת כוכבים ומשמשיה זבל לפי שאין אותו זבל לבדו הוא סבת הצמח אלא הזבל והקרקע והמים והאויר והשמש והוא סבור זה וזה גורס מותר כלומר שיעשה דבר מן הדברים ויהיו סבות עשייתו מהם שנים או יותר מהם מותר ומהם אסור אותו הדבר הנעשה מותר וכן פסק ההלכה בכל הדברים ואמנם אמר בכאן זה הדבר כחולק על החכמים לפי שאמר להם על דעתכם שאתם חוששין בשוב עבודת כוכבים זבל אבל אף לא ירקות בימות הגשמים וכבר בארנו שהלכה כר"י ועל סברתו נעשה

מסכת עבודה זרה פרק ג משנה ט (ט) נטל ממנו עצים וכו' - ההיסק הראשון שמסיקין התנור הוא משלים בשול חרסו ואז הוא ראוי לאפות בו אחר כך ולפיכך יותץ שאפילו כשיוצן שבח אותו ההיסק נשאר בו וזה הוא לדעת האומר זה וזה גורם אסור ופסק ההלכה בין חדש בין ישן יוצן כלומר שיניח אותו עד שיצטנן ויסיקו אותו שנית בעצים של היתר ויאפו בו וזהו מותר:

ודברי ר"א יוליך הנייה לים המלח שיקח מדמיהן דמי הככר שנתערב בכל הפת וישליך אותו בים המלח עמוקים שלא ימצא לעולם:
וזכר מחלוקתם בפת להודיע דר"א כי היכי דשרי בפת דעצים דאיסורא כבר כלים ונשרפו כמו כן מיקל מדבר שהאיסור קיים כגון כרכר שארג בו הבגד דאיתיה לאיסורא בעיניה ר"א אומר יוליך הנאה לים המלח ואפי' בפת שכלה העצים וליתיה לאיסוריה בעיניה וחכמים אומרים כולן אסורות והלכה כר' אליעזר בכל ואפי' חבית של יין נסך כשנתערבה בין חביות יוליך הנייה לים המלח ומותר לו למכור הכל וליהנות בו

מסכת עבודה זרה פרק ג משנה י (י) כיצד מבטלה קרסם וכו' - קרסום הוא כריתת ראשי הענפים וזירודם כריתת הענפים שפייה גרירתה וכל זה כשיעשה אותו העובד כוכבים לפי שהעיקר אצלנו שלא יבטל עבודת כוכבים אלא עובד כוכבים שיודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה וכך אמרו דפלח מבטל ודלא פלח לא מבטל לפיכך אמרו בטיב עבודת כוכבים שלא יהיה נער קטן או מקולקל הדעת מסכת עבודה זרה פרק ד משנה א (א) רבי ישמעאל אומר שלש אבנים וכו' - ר' ישמעאל אומר ששלש ואפילו היו ברחוק ד' אמות אסורות לפי שאמרי' כנוסים מרקוליס קטן מנגד מרקוליס גדול כיון שהיו שתי אבנים או ג' נראין עמו אסורות. והלכה כחכמים מסכת עבודה זרה פרק ד משנה ב (ב) מצא בראשו מעות וכו' - אמרו מותרין ובלבד שימצאם על דרך בזיון המעות כשיהיו בכיס תלוי בצואר אותו הצלם וכסות שתהיה בגדיו מכופלין נתונים על ראשו וכלים שיהיו תלויין על ראשו שנכנס ראשו ממושבו מסכת עבודה זרה פרק ד משנה ד (ד) עבודת כוכבים של עובד כוכבים וכו' - אמר רחמנא בעבודת כוכבים דעובד כוכבים פסילי אלקיהם תשרפון באש משעה שפסלו נעשה לו אלוה ואמר בעבודת כוכבים דישראל ושם בסתר עד שיעשה לה הדברים שבסתר כגון שיקטר לה אז ישתחוה וזולת זה כמו שנתבאר בסנהדרין מסכת עבודה זרה פרק ד משנה ה (ה) כיצד מבטלה וכו' - פחסה החליקה ואמרו כשפסחה בפניה פירוש כשהחליק פניה עד שהסיר צורת הפנים באותה שעה תיבטל אבל כשהחליק שאר גופה בשלא חיסר ממנה כלום אינה מבוטלת ומחלוקת רבי וחכמים הוא כשמכרה לעובד כוכבים אבל כשמכרה לצורף ישראל דברי הכל בטלה. והלכה כחכמים מסכת עבודה זרה פרק ד משנה ו (ו) עבודת כוכבים שהניחוה וכו' - בימוס הוא אבן גדולה מציבין אותה להקריב עליה והוא מין מן המזבחות וכשמולך מלך מקים בימוס ואם הוסר ממלך או מת ומלך אחר יניח הבימוס הראשון ויעשה שני לעצמו ואז הוא מותר ליהנות מן הראשון וזהו פירוש אמרו מפני שמעמידים אותן בשעה שהמלכים עוברין כלומר שהסבה שהבימוסות הרבה שבזמן שמעבירין המלך בטל אותו הבימוס ויעשה אחר לעצמו המולך ואז כל הראשונים מותרין מסכת עבודה זרה פרק ד משנה ז (ז) שאלו את הזקנים ברומי וכו' - ממה שאתה צריך לידע כי הפילוסופים על השלימות אינן מאמין הצלמים רצוני לומר הטלסמאות אבל מלעיגין מהן ומאותן שחושבין שיש להם פעולה וביאור זה יאריך ואמנם אני אומר זה לפי שאני יודע שרוב בני אדם כולם נפתים בזה פתוי גדול מאד ובדברים דומה להם ומחשבים שיש להם ענינים אמתיים ואין הדבר כן עד כי הטובים החסידים מבני דתנו חושבים שהם דברים אמתיים אלא שהם אסורין מצד התורה בלבד ואינם יודעים שהם דברים בטלים כוזבים ונצטוינו בתורה שלא לעשותם כמו שהזהירה על הכזב והם דברים נתבררה להם פרסום גדול אצל העובדי כוכבים ועיקר זה באומה הנקראת צאבים והם האומה שיצא אברהם אבינו ע"ה מביניהם וחלק על טעותם וסברתם המקולקלת במה שנתן האלקים בלבו מן החכמה והיו מגדלין ומכבדין הכוכבים ומיחסין בהם פעולות שאינן להם והם שכתבו ספרים בדיני הכוכבים והכשוף וההשבעה והמזלות הרוחניות ודבר הכוכבים והשדים והגדת העתידות ומעונן ומנחש על רוב מיניהם ושאלת המתים והרבה מכיוצא בזה ששלפה התורה האמיתית חרבה עליהם והכריתה אותם והם עיקר עבודת כוכבים וענפיה וזה שהכזב הראשון גזירת הכוכבים שנתברר במופת בחכמת הטבע בטול הקדמותיו הראשונה באמרם הכוכב הפלוני רע ונקשה וכוכב פלוני טוב ומצליח והחלק הפלוני מן הגלגל יאות הכוכב הפלוני והוא הפך הכוכב הפלוני עם היות הגלגל כולו גוף אחד מתדמת החלקים אין בו שינוי ולא כזב ושתי הקדמות אלו הם עמודי גזירת הכוכבים אשר בהתברר בטולם כמו שנתברר בטלו חלקים עד סופם אחר כן הרכיבו כזב שני על הכזב הראשון והוא הצלמים הנקראים הטלאסמם ואמר שכשיהיה כוכב פלוני המצליח במקום הנאות לו תעשה צורה אל תואר כך וכך ותביא מן התועלת כך וכך וכשיהיה הכוכב הפלוני הנקשה במקום פלוני שהוא הפכו תעשה לו צורה בתואר כך וכך ותדחה בו מן הרעה כך וכך ונתרחב זה השער כפי רוחב גזירת הכוכבים ומה שייחסו לה מן הפרטים:

אחר כן הרכיבו כזב שלישי על אלו השנים והוא עבודת כוכבים ואמרו שצורה זו הנעשית במזל צומח כך ועל המצב הפלוני כשיקטיר בדבר פלוני ויתפללו לו בדברים כך וכך וישתחוו לו הוא יסיר רעה דבר פלוני ודברים אלו עושים לפי שבימים הראשונים קבצו בני המדינות ופתו המון עמי הארץ ואמרו להם כי הצלחת ארצותיכם ועניניכם כשתעשו אלו הצורות וכשמתקבצים לבתיהם מכבדים אלו הזקנים שיודעים סודותיהם ובזה קמה המלכות וחשבו שבאותו הדבר אמת והיו מאמינין בו כמו שאנו מאמינין בנביאים עליהם השלום מן השלמות והחסידות הלא תראה היאך קראם הכתוב נביאי הבעל ונביאי האשרה אחר כן באו חלושי הדעת ומצאו אותם הדברים ואותם הספרים וחשבו שהן אמת ושיש בהם תועלת ולא ידעו שהם כזבים שנעשו בזמן מן הזמנים לתועלת שעה אמר הנביא אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אתם וכבר ביארו החכמים שכל מה שיהיה מהם מהפעולות אלה הצלמים הוא בדרך מקרה ומייחסים אותן להם וזה ענין פילוסופיא ברור וכמו כן מצאתי להחכמים שערערו על גזרת הכוכבים שהן נוהגין דרך המעונן והמנחש לא שהם סבה שחושבין האצטגנינין אמרו לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וזהו דעת הפילוסופים בהם ואלו הדברים כלום שבדאו הצאבים אין מהן בפיליוסופיה עבודת כוכבים דבר קטן או גדול וכבר הארכתי אני בכאן אבל יש בו מקום תועלת ותקון אמונה לפי ששגעון בני אדם בכוכבים והצלמים ר"ל הטלאסמם אינו דבר מועט וכבר יצאו מן התורה פעם אחת בשביל מה שהיו מאמינין אותם מאמתתם

מסכת עבודה זרה פרק ד משנה ח (ח) לוקחין גת בעוטה וכו' - כשיהיה מרזב הגת סתום עד שלא יהיה נגר ממנו כלום אלא שנדרכים הענבים קצתם עם קצתם אינו מתנסך לדעת משנה הראשונה:

ותפוח שם פסולת הענבים שעושין צבור באמצע הגת:

ואמרו מכאן השאר מותר הוא משנה ראשונה שהיא מתרת שידרוך העובד כוכבים. ואינה הלכה מסכת עבודה זרה פרק ד משנה ט (ט) דורכין עם העובד כוכבים וכו' - דורכין עם העובד כוכבים בגת אבל לא בוצרין עמו היא משנה ראשונה וזה הטעם לאסור שיבצור העובד כוכבים עמו לפי שעיקר בידינו הבוצר לגת הוכשר וכשנוגע בו העובד כוכבים הנה טמאו ויהיה הוא עוזר לטמאו כשהוא בוצר עמו והלכות משנה זו כולם בנויות על עיקר אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י וכבר זכרנו זה פעמים הרבה אבל מה שהתיר לבעט עמו לפי שסבת הטומאה כבר עברה לפי שכבר נטמא במגע עובד כוכבים והוא מוכשר כמו שהוא עיקרו. וטעם אינו עושה יין נסך עד שירד לבור וכל זה אינו הלכה אבל פסק ההלכה מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ויין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך ולפיכך בוצרין עמו ואין דורכין עמו ודע שאסור לישראל שישתמש לו עובד כוכבים בבציר לכתחילה בשום פנים ואפי' להביא לו הענבים לגת כ"ש זולתו וכן ביאר התלמוד משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב אמנם ישראל שהוא עושה בטומאה הוא עובר עבירה לפי שהוא מטמא מה שיש בו זכות לשם כלומר התרומות והמעשרות וכן הפת תטמא התרומה ומעיקרנו אין מחזיקין ידי עוברי עבירה וכשדרכו הענבים ונאפה הפת נשלמה העבירה ולפיכך מותר לשאת עמו אחר כן מסכת עבודה זרה פרק ד משנה י (י) עובד כוכבים שנמצאו עומד בצד הבור וכו' - יש לו עליו מלוה כלומר על אותו יין אבל על האיש לא נעשה יין נסך לפי שכשיש על אותו היין מלוה הוא חושב אותו ממונו ואפשר שימשוך ידו לחפש ולראות היאך הוא כיון שזה הוא ממונו ואמר נפל לבור ועלה כשעלה והוא מת אבל כשעלה חי אסור בהנאה לפי שהוא משבח לעבודת כוכבים על שניצול והוא כאילו מאידיהם של עובדי כוכבים ור' שמעון מתיר בשתיה. ואין הלכה כר' שמעון מסכת עבודה זרה פרק ד משנה יא (יא) המטהר יינו של עובד כוכבים וכו' - מטהר יינו של עובד כוכבים הוא שישתמש ישראל בו מתחילת עשייתו עד שיהיה טהור ויניח אותו ברשות בעל היין ולפיכך צריך שיהיה הבית פתוח לרשות הרבים ויהיה במדינת ישראל לפי שהוא ירא ליכנס לבית שמא יראה אותו ישראל ויגיד לבעל היין שכבר נאסר אבל אם הניח אותו ביד עובד כוכבים אחר הוא מותר לפי שלא יארע כזה על מה שאין לו שררות בו ואפילו היתה המדינה כולה עובדי כוכבים ור"ש בן אלעזר חולק עליו על זה ואמר כל רשות עובדי כוכבים אחת היא ואפילו ברשות אחר אסור. והלכה כר' שמעון בן אלעזר ודע כי כשיהיה מפתח וחותם ביד ישראל מותר לדברי הכל ואף על פי שהוא ברשות עובד כוכבים מסכת עבודה זרה פרק ד משנה יב (יב) המטהר יינו של עובד כוכבים וכו' - ואף על פי שמפתח וחותם ביד ישראל כיון שאין הרשות כולו שלו אסרו חכמים לפי שישתמש בו ויעשה אותו יין נסך מסכת עבודה זרה פרק ה משנה א (א) השוכר את הפועל וכו' - ומן הידוע ברוב שהשוכר בהמה לרכוב בו יתן עליה צידה לדרכו וס"ד שהוא כאילו שכר ממנו לרכוב בו ולשאת יין נסך ויהיה שכרו אסור הודיענו שאין הדבר כן אבל שכרו מותר כיון שלא נתבאר בו לשאת יין נסך מסכת עבודה זרה פרק ה משנה ב (ב) יין נסך שנפל על גבי ענבים וכו' - הראשוי להשלים לשון משנה כך ואם היו מבוקעות והיה בהנייתו בנותן טעם אסורות ואם לא היה בהנייתו בנותן טעם מותרות ומעשה בביתוס בן זונין ואמרו שנפל לתוך הגריסין כשהיו הגריסין רותחין הוא שהוא פוגם מתחילה ועד סוף:

וזה כי זה שקורא המשנה יש בהנייתו בנותן טעם הוא הענין שקורא התלמוד נותן טעם לשבח ר"ל שאותו הטעם משביחו וממתיקו והוא הענין בעצמו רוצה לומר בהנאתו בנותן טעם כאילו אמר יש בטעמו הנייה וזאת המשנה קוראהו שאין בהנייתו בנותן טעם כלומר שאין הנאה בו כשמצא אותו הטעם וזה שקורא התלמוד נותן טעם לפגם ומן המבואר שזה יארע בין שני מינין כלומר מין בשאינו מינו ויש בזה ד' חלוקין החילוק האחד שיתערב דבר בדבר ויפסידו אם בטעמו אם בריחו בשעתו ולאחר זמן כלומר שאינו סר קלקולו ממנו מתחילה ועד סוף והוא כגון שמנונית הבשר או הדג שנתערב עם הדבש שהוא מפסידו תמיד והחלק השני שיהיה הדבר שנתערב משביח הדבר שנתערב בו בשעתו ואח"כ כעירוב היין בתבשיל הבשר או בתבשיל הדג והוא הנקרא משביח מתחילה ועד סוף והחלק השלישי שישביח טעמו לשעתו ולאחר זמן מפסידו כעירוב שמנונית הבשר והחלב עם החמאה לפי שהוא מטיב טעמו וריחו ובאושו ואחר כך מפסידו וזה הנקרא משביח ולבסוף פוגם והחלק הרביעי שמפסידו לפי שעה וברוב הימים משביחו כגון עירוב הדבש ביין שהוא מקלקל מיד ולבסוף יתחזק עליו האויר וכח היין ואז יהיה הדבש ממה שיוסיף עליו לו ריח טוב וזכות ענין וחדוד וכל זה לשבח היין וזה נקרא פוגם מעיקרו אמנם פוגם מתחילה ועד סוף אין צ"ל שהוא מותר בכל האיסורין ושני חלקים הנשארים לא נתבאר בתלמוד אי זה מהן אסור ואיזה מהן מותר ולפיכך שניהם אסורין ואל זה התנו בגריסין רותחין לפי שאם הם קרים הוא מתקן טעמו לשעתו ואחר כן כשמערב אותו ומרתיחן בחדוד החומץ יפסיד טעמם

מסכת עבודה זרה פרק ה משנה ג (ג) עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כו' - בחזקת משתמר הוא שיאמר לעובד כוכבים העבר ואני אבא עמך כי אף על פי שנתעכב הרבה ירא לשלוח ידו אל החבית ואם הודיע לעובד כוכבים שיתאחר ממנו זמן שיוכל לנקוב הכסוי שעל פי החבית ויוצא ממנו היין ויסתום אותו הנקב וייבש מקום הסתום הוא יין נסך רשב"ג לא חייש לשיתומא וישים הזמן כדי שיפתח פי החבית כולו ויוצא היין ממנה ויסתום פי החבית וייבש כל הכסוי כולו וזה הזמן ארוך מן הזמן שאמר ת"ק לפי שרשב"ג אומר לו יכול לנקוב הכסוי ולסתום אותו הנקב לפי שירא ממנו או מכל הכסוי שעל פי החבית וחכמים אין חולקין על רשב"ג שכשיהיה כיסוי החבית בטיט שהוא כדי שיפתח ויגוף ותינגב לפי שלא יכול לחפור בטיט ולסתום בטיט הלח לפי שהוא ניכר בשינוי צבעי העפרים אבל מחלקותם שכשיהיה פי החבית סתום בסיד שאפשר לחפור בו ומין הסיד כולו אחד והוא ממהר ליבש ג"כ וישתום הוא גזור משתום העין שהוא ענין פתיחה והלכה כרשב"ג מסכת עבודה זרה פרק ה משנה ד (ד) המניח יינו בקרון של וכו' - קפנדריא האו שיכנס משער זה ויצא מן השער שכנגדו כמו שבארנו פעמים רבים וכאילו אמר כשנכנס מפתח העיר לעשות צרכו לשם במהירות והם ממתינין אותו שיחזור והוא יצא משער אחר ונכנס לעיר ועשה מה שזכר והתמהמה והשמיעו מחלוקתם בג' הלכות בשיעור זמן ההפלגה לפי שאפשר בכל אחת מהן קולא וחומרא לפי כשהדרך ביבשה נאמר שיכול לבא לו דרך עקלתון ולפיכך ירא ולא ינסך ואע"פ שיתמהמה אבל בים לא כיון שהפליג יתנסך או נאמר בהפך שביבשה כיון שנסתר ממנו ולא רואהו יתנסך ובים שאינו יודע מי ראהו יאמר שמא חבירו יראנו ואפי' יתמהמה ממנו יותר מזה הזמן לא יתנסך וכמו כן כשהיה בחנותו ואמר יכול הוא לסגור פתחו ויעשה מה שהוא רוצה ולפיכך יתנסך בפחות מזה הזמן או בהפך נאמר בים שאפשר שנכנס בתוך הים ויסתר מן העין הוא שנאמר שיהיה מנסך בזה הזמן אבל בחנות אפי' היה נסתר יותר לא נתנסך לפי שהוא ירא שיבאו הבעלים ואי אפשר לו להעביר החנות ממקומו לפיכך הודיעך ששיעור הזמן אחר לדעת חכמים בכל ולדעת רשב"ג ג"כ והלכה כרשב"ג בכל מסכת עבודה זרה פרק ה משנה ה (ה) היה אוכל עמו על השולחן וכו' - דולפקי היא כלי זולתי השולחן שיהיו עליה כלים באוכלים ומשקין ומהם לוקחין ומניחין על השולחן ואין העובד כוכבים יכול לשלוח ידו לדבר שהוא על הדולפקי עד שיתן אותן בעל הבית על השולחן. ואמרו חביות פתוחות אסורות רוצה לומר החביות שיש בית שהניחו שם וזה סתם על דעת רשב"ג מסכת עבודה זרה פרק ה משנה ו (ו) בלשת שנכנסה לעיר וכו' - בלשת נקרא החיל הנכנס לעיר לשלול אותה ושולחין יד בממון בני אדם ותרגום ויחפש ובלש ולפיכך נקראו בלשת לפי שהם מחפשין ממון בני אדם וחוקרין אותו מסכת עבודה זרה פרק ה משנה ז (ז) אומנין ישראל כו' - כבר ידעת שהעיקר ביין נסך אסור בהנאה ואסור למוכרו ומעיקרנו שמשיכה בעכו"ם קונה כמו ישראל וכבר קדמו הפנים שבהם יתנסך בהם היין ביד עכו"ם וכבר בארנו ג"כ בראשון מקידושין ובחמישי מבתרא דיני המשיכה ונקוט עיקר זה כשיהיה היין ברשות העכו"ם וקנאו והוא לא יתנסך ואח"כ נעשה יין נסך דמיו מותרין וכן כשיהיה הגעתו ברשותו עם היותו יין נסך בשעה א' כגון שימדוד לו הישראל בידיו דמיו אסורין וכ"ש כשנעשה נסך קודם שיקנהו ואם פסק עמו דמים סמכה דעתו וכשמדד לו הישראל בכלי ישראל ובא הכלי ברשות העובד כוכבים קנה במשיכה וזכה ישראל בדמים ולא ישוב יין נסך עד שיגע בו אחר כן וכשמדד לו עד שלא פסק ואפילו שנתן לו קודם קצת הדמים לא סמכה דעתו ולא יתקיים קניינו עד שיפסוק עמו ויפרע לו מה שנשאר מן הדמים וכבר נתנסך קודם לכן כשנגע בו וכאילו הוא הודיענו בכאן זה הענין בלבד כלומר ואם משך הואיל ולא פסק עמו לא סמכה דעתו ולא נגמר קנין עד שיפרע הדמים וכבר קדם הנסוך וכשיפסוק הדמים וקבל הדמים אפי' שנמדד בידיו דמיו מותרין וכשלא יהיה אצל העובד כוכבים מעות מצויין ונתן לו ישראל המוכר על דרך הלואה וחזר העובד כוכבים ונתן המעות בעינם לא על דרך לקנות ממנו בהם זהו מותר:

ועכבת יין שישאר במשפך לחות היין נראית. והמערה מכלי לכלי הוא שיצוק ישראל מכליו לתוך הכלי שביד העובד כוכבים וה"ה בכלי העובד כוכבים עצמו כשיש בו יין נסך ואפילו הוא בארץ:
הסלון המחבר בין השני כלים בעת יציקתו והוא הנקרא נצוק אסור ועל זה ההיקש תאסור היין אשר בכלי העליון מצד הנצוק כיון שלמטה חבור לענין יין נסך וכן הוא ולפיכך צוו שיהיה ענין היציקה כמו שאבאר והוא שיצוק ויגביה ידו קודם שיגע הדבר שהוא יוצק אל הכלי התחתון אחרי כן יצוק פעם שנית כמו בראשונה או יהיה יוצק כמו שזורקין במזרק והוא אמרם למודד היין קטופי קטופי או נפוצי נפוצי ועל זה הדרך יהיה המערה ממנו מותר

מסכת עבודה זרה פרק ה משנה ח (ח) יין נסך אסור וכו' - לא יהיה רחוק בעיניך היות המים אסור וזה כשהם קרבים לעבודת כוכבים או שיהיו נעבדו אותן המים ופסק ההלכה ביין נסך בלבד כלומר שנתנסך לעבודת כוכבים שהוא מטמא טומאה חמורה כמת והוא אוסר במינו בכל שהוא לא שנא איסורא לגו היתרא ולא שנא היתרא לגו איסורא ובלבד שיערוה מכלי רחב הפה יהיה הדבר היוצא ממנו יש לו שיעור גדול אבל אם עירה יין נסך טפה טפה ביין הרבה מן היין המותר הנה זה אינו אוסר אותו אבל אם היה ערוי היין מותר על מעט מן היין נסך הכל אסור ואפילו עירה על משקל שיעורו ממנו מלא ספינה מיין נאסר הכל בהנאה:

ופסק ההלכה ג"כ שאין בו ספק ולא פקפוק והוא עיקר נוהג תמיד שכל איסורים שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך אמנם יין נסך כמו שזכרנו שהוא במינו בכל שהוא לגודל איסור עבודת כוכבים שנאמר בו ולא ידבק בידך מאומה מן החרם והטבל כמו שהתירו כך איסורו כמו שחטה אחת פוטרת את הכרי כן חטה אחת תשים את הכרי כולו טבל וכשנתערב משאר איסורין מין בשאינו מינו ואפשר לנו לטעום אותו כגון עירוב תרומה בחולין ננסה אותו אם נתן טעם והוא אינו פוגם כמו שבארנו הוא אסור הכל ואם הוא דבר אסור נאכיל אותו לעובד כוכבים ונסמוך על דברו ואם לא היה עובד כוכבים מצוי או היה דבר מתערב מין במינו שא"א להכיר טעמו כמו עירוב יין תרומה או ערלה או כלאים ביין חולין הנה הוא ישוער בשיעורים הנזכרים תרומה ומעשר וחלה ובכורים במאה וערלה וכלאי הכרם במאתים ושאר איסורין כגון חלב ודם נבילות ושקצים ורמשים וטריפות וזולתם בששים וכמו שנבאר בפרק גיד הנשה במס' חולין באמרם במין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה א"נ בשאינו מינו היכא דליכא קפילא ארמאה דטעים בששים וכמו שישוער בששים מין במינו בדברים ששיעורן בששים כמו כן ישוער במאה מה ששיעורו במאה ובמאתים במה ששיעורו במאתים ואמרנו בשביעית שדינו אוסרת כל שהוא במינה כמו שנתבאר בפ' שביעי משביעית אינו חולק על אלה העיקרים לפי שאינו אוסר באכילה אבל חייב לאוכלו בקדושת שביעית בלבד ולפיכך החמיר בשביעית בזה הענין לפי שאין שם איסור אכילה אבל הוא אוכל בזמן שביעית כמו שנבאר לשם ואינו אומר עליו אוסרת אלא על דרך הויתור והדמיון ג"כ בדבר האוסר ושמור זה הענין והתבונן בפירושו לפי שעמדו בזה העיקר רבים מגאוני עולם ולא ידוע אם הכל חוזר לעיקר אחד או אם חולק קצתם לקצתם ועל אי זה עיקר הוא הראוי לעשות והכל הולך על עיקר אחד כמו שבארתי לך

מסכת עבודה זרה פרק ה משנה ט (ט) אלו אסורין ואוסרין וכו' - כבר נתבאר לך בפ"ג ממסכת ערלה דעת ר"מ שהוא סבר את שדרכו למנות מקדש ולשם בארנו זה הענין תכלית הביאור וזה התנא סבר שכשיהיה בדבר האסור שני עניינים האחד שיהיה דרכו לימנות והשני שיהיה אסור בהנאה שהוא אוסר בכל שהוא ואמרו יין נסך ר"ל חבית של יין נסך כשנתערב באיזה ענין שנתערב מן החביות נאסר הכל בהנאה לפי שהשני עניינים הנזכרים נתקבצו בו וכמו כן דינר עבודת כוכבים על דרך משל בדינרים רבים וצפור מצורע בצפרים הרבה ואגודה משער נזיר באגודות שער הרבה ופטר חמור בחמורים הרבה וחתיכות בשר מבשר שנתבשל בחלב או מן חולין שנשחטו בעזרה בחתיכות בשר הרבה ואפילו יהיה הרבוי כמה שיהיה הכל אסור בהנאה ובשור הנסקל ובעגלה ערופה ופטר חמור יהרג הכל וכבר בארנו בשני מקידושין שאלו כולן אסורין בהנאה וראיית כל אחד מהן והיות כל אחד מהן דבר שדרכו לימנות מבואר ונשלים לשון המשנה אלו אסורין ואוסרין בכל שהן למעוטי דבר שבמנין ואינו אוסר בהנאה כגון חתיכת נבילה עם חתיכות בשר או אסור בהנאה ואינו במנין כגון עירב קמח כלאים או יין כלאים עם קמח חולין או יין חולין וזה העיקר אינו נוהג בכל לפי שהדין בחבית של יין נסך שנתברר לנו שנתנסכה לעבודת כוכבים כשנתערבה בחביות הרבה ימכר הכל לעובדי כוכבים ויטול שיעור דמי אותה החבית וישליכם לים המלח וזה פירוש יוליך הנייה לים המלח שקדם לנו דברו בפרק שלישי מזו המסכת ואין ג"כ כל מה שזכרנו שדרכן למנות והוא אסור בהנאה מקדש כלומר אסור בכל שהוא לפי שהערלה וכלאי הכרם הם מאיסורי הנאה ואין מקדש בהן זולתי שבעה דברים בלבד רצוני לומר שהם אוסרים בכל שהוא כמו שבארנו בסוף ערלה ודע כי מה שזכרנו בזו המשנה כי הם אוסרים בכל שהוא הוא נכון וברור מלבד יין נסך שהוא אוסר בכל שהוא לשתיה בלבד אבל כשנתערבה חבית בחביות אינו אוסר הכל בהנאה כמו שבארנו וחמץ בפסח בלבד בין במינו בין שלא במינו במשהו ואמנם יצא מכלל דין איסורין שבתורה לפי שהוא בזמן קצוב ואין איסורו חוזר לעצמו בלבד כשאר כל איסורין שבתורה שקדם הדיבור בו אבל הוא תלוי בזמן וכשעבר הזמן סר איסורו ולפיכך לא התנה בו התלמוד כמו שהתנה ביין נסך וטבל כמו שהקדמנו והבן אלו העניינים כולן ותפריש ביניהם תדע קו היושר בכולן מסכת עבודה זרה פרק ה משנה י (י) יין נסך שנפל לבור כולה אסור וכו' - כבר נתבאר לך שיין נסך שנתנסך לעבודת כוכבים אוסר כל שהוא במינו וחבית בין חביות יוליך הנייה לים המלח וזה הבור שנזכר בכאן הוא בור של יין ואם הוא יין של עובדי כוכבים הנקרא סתם יינן שאין אנו יודעים אם נתנסך או לא נתנסך הוא שנתערב בבור של יין פסק ההלכה בו כרבן שמעון בן גמליאל ואע"פ שהוא אסור בהנאה ג"כ רצוני לומר סתם יינן כמו שאמרו שלשה יינות הן יין נסך אסור בהנאה ומטמאה טומאה חמורה בכזית סתם יינן אסור בהנאה ומטמאה טומאת משקין ברביעית והמפקיד יינו אצל העובד כוכבים אסור בשתיה ומותר בהנאה וטומאה חמורה הוא שיטמא אדם וכלים במגע ובמשא כמו נבילה וטומאת משקין היא טומאה קלה תטמא אוכלין ומשקין בלבד וכשישתה אדם מהן רביעית נפסלה גויתו ולא יטמא ועוד יתבארו עקרי אלה הטומאות במקומותיהן מסכת עבודה זרה פרק ה משנה יב (יב) הלוקח כלי תשמיש מן העובד כוכבים וכו' - כלי תשמיש רוצה לומר תשמיש אכילה ובלבד שיהיו אלה הכלים מן המתכות כגון הברזל והזכוכית וכמו כן כלי חרס השועים באבר כולן צריכין טבילה ואפילו הם חדשים:

ואמרו להגעיל ר"ל גיעולי עובדי כוכבים וזה שירתיח אותם במים רתיחה גדולה ואם היו יורה גדולה יקיף לה על שפתה טיט או עיסה כדי שיעלו המים על שפתה וירתיחו עליה המים רתיחה גדולה:
וכלים שדרכן להגעיל כגון קדירות נחשת והמחתות ודומיהן:
ללבן כגון השפודים והאסכלאות שצולין עליהם וכיוצא בהן יסור מהן איסור גיעולי עובדי כוכבים אחר ההגעלה למה שצריך הגעלה והליבון באש למה שצריך ליבון וכשיטבלו אחר כן בארבעים סאה הם טהורים לענין האסור והמותר גם כן מוסף על ענין טומאה וטהרה:
והסכין שפה ובלבד שתהיה הסכין שוה וחלקה שאין בה גומות ואם נועצה בקרקע קשה עשר פעמים ישתמש בה וזהו מה שנתכוון בשפה ואם השחיז אותה באבן כעין אבן של רחים או ליבן אותה באור זהו תכלית ההכשר אבל לענין טומאה וטהרה אי אפשר בלא טבילה במי מקוה ובזה תסור טומאת עבודת כוכבים ודע זה:

סליק פירוש המשניות להרמב"ם ממסכת עבודה זרה מסכת הוריות פרק א משנה א (א) הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות וכו' - ענין ההוראה שעליה יתחייבו בית דין שיאמרו לעם מותרים אתם לעשות דבר פלוני:

ואמרו ועשה שוגג על פיהם לפי שאם היה שוגג שלא על פיהם חייב קרבן כגון שהורו שחלב הקרב מותר אם נתכוין לאכול חלב הקרב ואכלו על פיהם אינו חייב קרבן אבל אם נתכוין לאכול שומן ואכל חלב הקרב חייב קרבן לפי שלא אכלו בשביל שהתירוהו ב"ד אבל כשאכל על פיהם אינו חייב כלום ואפי' היו מעשיו עם מעשיהם ביחד או לפני מעשיהם וכן אם עשה ולא עשו הם כלום היה פטור לענין שהקדמנו כדאמרינן מעשה תלוי בקהל והוראה בב"ד ומשנה זו רבי יהודה היא דסבר שיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור אבל רבנן סברי יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב עד שיהיו רוב יושבי ארץ ישראל עושים על פיהם ואותה שעה יהיו העושים פטורין וב"ד חייבין בקרבן כמו שביארנו. ויושבי ארץ ישראל אלו הם כמו שכתוב וכל ישראל עמו מלבא חמת עד נחל מצרים ר"ל שאותם שהם במקום זה הם כל ישראל ואין משגיחין לאשר הם חוץ לארץ:

וזה שידע שטעו ועשה על פיהם שאמר בכאן שהוא חייב כלומר חייב בקרבן יש להקשות עליו וזה כי הואיל שידע שטעו ועשה מזיד הוא והמזיד אינו חייב קרבן ופירוק קושיא זו כמו שביארנו שהוא שגג במה שאמר יתברך על פי התורה אשר יורוך וחשב שראוי לעשות על פיהם ואפי' טעו וידע בטעותן ולפיכך עשה על פיהם ואע"פ שהיה יודע שטעו ולפיכך חייב קרבן יחיד ולא יצטרף לאשר עשו שגגה ואפילו על פיהם:

ואמרו התולה בעצמו ואפילו לא היה ברור אצלו שטעו אלא שאין דרכו שיעשה על הוראתם אלא הטוב בעיניו וג"כ לא נתברר אצלו ביטולו ונשאר הדבר אצלו כאילו לא הורו אם עשה חייב

מסכת הוריות פרק א משנה ב (ב) הורו בית דין וידעו שטעו וכו' - ר"ש פוטר לזה שעשה מן הקרבן לפי שהיתה הוראה שפשטה ברוב הציבור וזה שעשה בכלל רוב ציבור מה שעשה:

ור"א אומר ספק לפי שהיה לו לשאול וכאילו הוא אצלו ספק כמו שאכל ואינו יודע אם חלב אם שומן אכל שאינו חייב אלא אשם תלוי כמו שיתבאר עיקר זה בראשון מכריתות ולפיכך מי שעשה אחר שנודע לו מביא אשם תלוי ונתבאר בתלמוד שר"א מכריע:
אחר כן אמר שספק לדעת ר"א הוא מי שישב בביתו ולפיכך הוא חייב באשם תלוי אבל ההולך בדרך אינו חייב כלום לדברי הכל:
ומחלוקת ר"ע ובן עזאי הוא במי שטרח לצאת בדרך ואינו הולך עכשיו אבל הוא יוצא לדרך ועשה ר"ע סבר להתעסקו בצרכי הדרך אינו יכול לשאול וכאילו הוא במדינת הים ובן עזאי אומר הואיל והוא בעיר מאי שנא מן היושב בביתו. והלכה כר"א וכר"ע

מסכת הוריות פרק א משנה ג (ג) הורו בית דין לעקור את כל הגוף וכו' - אין בית דין חייב קרבן ויהיו העושים על פיהם פטורין עד שהיה הדבר שטעו בו דבר שאין הצדוקין מודים בו אבל אם הוא מבואר כל כך שמודים בו הצדוקין ב"ד פטורין לפי שלא נקרא טעות אבל הוא שכחה והוא ענין אמרם זיל קרי בי רב הוא אמרינן ליה ויהיה כל מי שעשה כפי שכחתם חייב קרבן יחיד כמו שהקדמנו:

ושומרת יום כנגד יום. כבר ביארנוה בראש מגילה ועוד יתבאר דיניהם בנדה ובזבים והמשיל טעותם בה שיאמרו לא תהיה שומרת יום כנגד יום אלא אם ראתה דם ביום אבל בלילה לא לפי שהזבה לא תהיה זבה עד שתראה הדם ג' ימים ויטעו הם ויאמרו ביום ממש שהוא מבקר ועד ערב של כל יום לפי שנאמר ימי זובה וכשיטעו בזה השיעור ובעלו רוב הקהל נשותיהם רואות דם בלילה באותה שעה יהיו חייבין פר העלם:
וכן בשבת שיאמרו המוציא בלבד חייב לפי שנאמר אל יצא איש ממקומו אבל כשהושיט או זרק לא:
וכן ג"כ בעבודת כוכבים שיאמרו המשתחוה הוא שהוא חייב שנאמר לא תשתחוה לאל אחר. וענין השתחויה שיפשוט ידיו ורגליו על הארץ אבל אם השתחוה לעבודת כוכבים בלא פישוט ידים ורגלים אינה השתחויה. הנה כשיהיה הטעות בדמות אלה הדברים אז הם מביאין קרבן והעושים על פיהם פטורים אבל כששכחו מקרא ממה שכתוב בתורה או דבר שיש לו סמך גדול במקרא הם פטורים והעושים על פיהם חייבים וזהו אמרו עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו

מסכת הוריות פרק א משנה ד (ד) הורו בית דין וידע אחד מהן שטעה וכו' - מופלא של ב"ד הוא ראש ישיבה ואפילו היה מניינם שלם רוצה לומר שבעים ואחד:

ואמרו בשגגת ב"ד והיה אם מעיני העדה וגו' ואמרו בב"ד ושפטו העדה וכבר ביארנו בסנהדרין שאלה הנזכרים כולם אינם ראויים להוראה בסנהדרין לפי שנאמר במשה והתיצבו שם עמך. ולמדנו בפי' פסוק זה עמך בדומין לך כלומר מיוחסין:
וזקן שלא ראה בנים אינו כשר לדיני נפשות לפי שהוא אכזרי ולא ירחם על בני אדם לפי שאינו יודע אהבת הבנים ואנו צריכים להסכמת כולם על ההוראה שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו

מסכת הוריות פרק א משנה ה (ה) הורו בית דין שוגגין ועשו כל הקהל וכו' - כבר ביארתי בהקדמת מסכת זו שעל שגגת עכו"ם קהל מביא פר לעולה ושעיר לחטאת ויחיד מביא שעירה (וכשבה) ובשגגת שאר מצות (הלכה א) ב"ד מביאים פר ויחיד כשבה או שעירה וזה שנאמר והקריבו הקהל. נחלקו בו ר' יהודה ור' מאיר ר' יהודה סבר כל קהל וקהל ור"מ סבר הקהל שהורה בלבד והוא ב"ד הגדול לפי שאמר קהל ישראל כו' ורבי שמעון אומר כל קהל וקהל ב"ד הגדול גם כן מצטרף למנין השבטים שחטאו לפי שכל שבט יקרא קהל כמו שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה. ושבעה שבטים הם רוב המנין של שבטים כמו שביארנו בהקדמה:

ואמרו או רובן. ר"ל רוב מנין אנשי ישראל ואע"פ שזה הרוב ממעוט מנין השבטים לא מרובן וכבר ידעת דעת ר' יהודה שאומר כל קהל וקהל ולא יחייב לב"ד הגדול כלום שיש קרבנות הרבה יביאו אותן שלא חטאו ע"י חוטאים. וכמו כן לדעת ר' יהודה שבט אחד שעשה בהוראת ב"ד הגדול שאר שבטים מביאין על ידו כשהיה רוב קהל ולפיכך אומר בכאן ושאר שבטים פטורין לפי שהיה אותו השבט עושה בהוראת עצמו ור"ש אומר כמו שכשעשו כל הקהל יקריבו ב"ד הגדול על ידיהם כמו כן כשעשו רוב הקהל יקריבו ב"ד עמהן על כל פנים הקרבן הראוי לב"ד לפי שהם אותם שהורו ואין דעתו שיביא מי שלא חטא בשום פנים ויראה שאף על פי שלא בא בזה מקרא שכשיהיה השבט ההוא רוב הקהל שעשו בהוראת ב"ד הגדול שבית דין הגדול לבדם מביאין פר בלבד ובעכו"ם פר ושעיר. והלכה כר' יהודה במה שאמר כל קהל וקהל מביא אותן הקרבנות נקראין פר העלם ושעירי עכו"ם והלכה כחכמים:
ואמנם הדמים שלוקחים בהם אלה הפרים והשעירים אמרו פר העלם דבר ושעירי עכו"ם מתחילה גובין להן ואינן באין מתרומת הלשכה ואלה הפרים והשעירים כולם הם נשרפים כמו שנתבאר בחמישי מזבחים

מסכת הוריות פרק ב משנה א (א) הורה כהן משיח לעצמו שוגג וכו' - אמר בפרשת ויקרא אם הכהן המשיח יחטא וגו' והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר לחטאת. וזה הפר הוא שנקרא פר הבא על כל המצות ואמרו לאשמת העם דיבר על שגגת המעשה כמו שקדם לנו שהוא צריך שיורו בשגגה ויהיו עושים בשגגה על פיהם כמו כן המשיח לא יביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה והוא עצמו שיעשה בשגגה על הוראתו שהורה לעצמו בשגגה וכבר נתבאר בהוראת בית דין לציבור כי אם היה בית דין בשני הפנים פטור כמו כן יהיה הוא בכמו אלה שני הענינים פטור מן הקרבן כי המזיד אינו חייב קרבן ומתנאי זה הכהן המשיח שיהיה חכם מופלא ויורה בפני עצמו ואז חייב כפרה בפני עצמו אבל כשהוא אינו מופלא או שנשתתף עם בית דין בהוראה ועשה בכלל העושין כשהוא סומך על הוראתו עם הוראת ב"ד הרי הוא כמו איש אחד מב"ד שסומך על הוראת העדה אשר הוא ממנה ודינו כדין איש אחד משאר העם אם היו העושין רוב הקהל הוא יתכפר לו עם הציבור ואם היו מיעוט הוא אחד מהם:

לבטל מקצת ולקיים מקצת כפי מה שהתנה בב"ד וג"כ צריך העלם דבר עם שגגת המעשה ואינו חייב אשם תלוי כשהוא מסתפק ולא נודע לו כגון ב"ד עם הציבור ועוד יתבאר זה