מעלות המידות ענוה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בני, בואו ואלמדכם מעלת הענוה.

דעו בני כי מעלת הענוה גדולה ונכבדת עד מאד להגיע אל כל שאר מעלות המידות, שכן מצינו בהקב"ה יתברך שמתנהג בענוה עם בריותיו. שכך אמרו חכמים ז"ל: בז' מקומות מצינו שהשהה הקב"ה עם חבורת הנמוכים, "כי ה' אלהיכם הוא אלקי האלקים וגו'" וכתיב בתריה- "עושה משפט יתום ואלמנה וגו'". "כי רם ה' ושפל יראה כי כה אמר רם ונשא וגו'" עד "ואת דכא ושפל רוח כה אמר ה' השמים כסאי והארץ וגו'". וכתיב בתריה- "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו' סולו לרוכב בערבות" וכתיב בתריה- "אבי יתומים ודיין אלמנות". "עושה שמים וארץ" וכתיב בתריה- "עושה משפט לעשוקים". ועוד אמרו חז"ל: כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה- "כי ה' אלקיכם הוא אלקי וגו'" וכתיב בתריה "עושה משפט יתום ואלמנה"; ושנוי בנביאים, דכתיב- "כי כה אמר רם ונשא וגו'". עד "ואת דכא ושפל רוח". ומשולש בכתובים- "סולו לרוכב בערבות וגו'". וכתיב בתריה- "אבי יתומים ודיין אלמנות וגו'". וכן דוד מלך ישראל ע"ה התפלל להקב"ה שירבה לו מדת הענוה, כענין שנאמר: "ותתן לי מגן ישעך וענותך תרבני" ואמרו חז"ל באגדה: "וענותך תרבני", בשעה שנגלה הקב"ה לאברהם היה אברהם מתעסק במילתו. אמר הקב"ה למלאכים: לכו אצלו והלכו, שנאמר והנה שלושה אנשים וגו'; מה כתיב בסוף הענין "ואברהם עודנו לפני ה'" תיקון סופרים הוא לא היה למקרא לומר אלא וה' עודנו עומד, כלום יש ענוה גדולה מזו זהו שאומר "וענותך תרבני". ועוד אמר: תלמיד הולך עם רבו מי נוטל הפנס לפני מי לא תלמיד נוטל את הפנס ברם הכא- "וה' הולך לפניהם יומם" הוי אומר "וענותך תרבני". וכן מצינו כשבקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל נטל רשות ממשה שנאמר "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר", מהו לאמר שנטל רשות ממנו. כלום יש גדול שנוטל רשות מן הקטן הוי אומר- "וענותך תרבני". בנוהג שבעולם הרב אומר והתלמיד עונה ברם הכא "משה ידבר והאלקים יעננו בקול".


בני, בואו וראו כמה גדולה מעלת הענוה, שהרי משה רבינו היה רבן של כל הנביאים ומבחר כל הנבראים שהיו מאדם הראשון עד כאן. שכן אמרו חז"ל: נו"ן שערי בינה נבראו בעולם ונתנו למשה חסר א' שנאמר "ותחסרהו מעט מאלקים" ואעפ"כ לא נשתבח אלא בענוה שנאמר "והאיש משה עניו מאד וגו'" ונכתב ענו חסר יו"ד לפי שהיה עניו ושפל בתכלית השפלות והענוה ולפיכך כתב בו מאד שהיה משפיל עצמו ביותר.

ורז"ל צוו במידת הענוה ואמרו: מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה.

גדולה מעלת הענוה שמביאה את האדם לידי יראת שמים וזוכה לג' מעלות טובות בעוה"ז, ואלו הן: עושר וכבוד וחיים. וכן מצינו במשה רבנו ע"ה שהיה מתנהג בענוה ובשפלות שזכה בכולן, שכך אמרו חז"ל: מחצב של סנפירינון נתגלה לו למשה מתוך אהלו ופסל ממנו לוחות הברית. אמר לו הקב"ה: "פסל לך"- הפסולת תהא לך; וכן אתה מוצא שזכה לכבוד, שנאמר: "וקם כל העם וישתחוו איש פתח אהלו" וכן הוא אומר: "גם האיש משה גדול מאוד בעיני עבדי פרעה ובעיני העם"; וכן אתה מוצא שזכה לחיים, שנאמר: "ומשה בן ק"כ שנה במותו" וכן אמרו חז"ל: הוי קבל וקיים, כלומר תהיה חשוך ושפל בעיניך ותתקיים בעולם ותחיה, וזהו ששאל אלכסנדרוס מוקדון את חכמי הנגב- אמר להם: מה יעשה אדם ויחיה אמרו לו ימות כלומר ימית את עצמו- שיראה עצמו במדרגה התחתונה של שפלות ויחשב עצמו כאילו מת ואינו כלום. אמר להם: מה יעשה אדם וימות אמרו לו יחיה את עצמו בעולם הזה במאכל ובמשתה ובתענוגים ובהנאות הגופניות ואז תמות הנפש.


בני, אהבו את הענוה ותדבקו בשפלות מפני שמביאין את האדם לידי כבוד- כענין שנאמר: "כי השפילו ותאמר גוה ושח עיניים יושיע".

דעו לכם שכן הוא שלא זכה שאול למלכות אלא בשביל הענוה שהיתה בו, ומנין אנו אומרים כן, שנאמר: "אנכי בן ימיני מקטני בני שבטי ישראל ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין" וכן הוא אומר: "פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו"- שקל עבדו לו. וכשהיה בורח מן השררה מה כתיב בו, "הנה הוא נחבא אל הכלים" מה עלתה לו- "ושאול לכד את המלוכה על ישראל".

וכן דוד מלך ישראל לא זכה למלכות אלא לפי שהיה בו מדת הענוה והיה משפיל עצמו, כענין שנאמר: "ודוד הוא הקטן". ומנין שהיה משפיל את עצמו, שנאמר: "מי אנכי ומי ביתי כי הביאותני עד הלום" ואמר: "ואנכי תולעת ולא איש" וכן הוא אומר: "הנקלה בעיניכם התחתן במלך ואנכי איש רש ונקלה" ואומר: "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". ואמרו חז"ל: "ושם אחיו יקטן" למה נקרא שמו יקטן שהיה מקטין עצמו, ולפיכך זכה להעמיד י"ג משפחות. ק"ו מה אם הקטן משפיל עצמו כך, גדול שהוא מקטין עצמו על אחת כמה וכמה שהקב"ה מגדלו.

וחסידים הראשונים בחרו במדת הענוה מפני שהיא ממחבר מעלות המדות. ויש מהן שנשתבח ואמר שהיה מוחל על עלבונו, והיה אומר: תמיד הבורא ימחול לכל מי שציער אותי; ודבר זה מדרכי הענוה. ואמרו חז"ל: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל. ואמר חכם אחד: כל מעלה באדם מתקנאין עליה חוץ מן הענוה. ואמר אחד: מי שהוא עניו- יהא אדון. ואמרו חז"ל באגדה: אי זו היא ממדת הענוה, כל שרוח הבריות נוחה הימנו וכל מי שאינו מתייהר על הבריות ושומע חרפתו ושותק; וכל מי שאינו מקפיד בשעת כעסו ומקבל את כל האדם בסבר פנים יפות וכל מי שאינו משגיח בדברי הבטלה. הלא תראו בני מה שכתב ותדבר מרים ואהרן במשה וגו'. ומפני ששתק משה ולא השיבם- נחשב לו לענוה, ונתייחס בה כעניין שנאמר אחריו: "והאיש משה ענו מאד וגו'".

ומדרכי הענוה שיהא אדם עלוב ואינו נעלב ומענה רך בפיו ומשיב חמה ומרבה שלום עם אביו ועם אמו ועם רבו ועם חבירו ועם כל אדם בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ואהוב למטה כדי שיהא מקובל בפני הבריות. ואמרו חז"ל: הוי עלוב לכל אדם ולאנשי ביתך יותר מכל העם; ויהיה נבזה בעיניו ומאוס בפני עצמו ומשפיל את רוחו וכובש יצרו ומכניע את לבו ובולם את פיו בשעת מריבה ומקדים שלום לכל אדם ומחזיק כל אחד נכבד ממנו ובורח מן השררה ואינו רודף אחר הכבוד ויושב בשפל המושבות ואינו חושש.

גדולה היא מעלת הענוה בפני המקום, שכך אמרו חז"ל: אין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו- כתיב הכא: "תולה ארץ על בלימה" וכתיב התם: "ונחנו מה".

וכל מי שיש בו מדת ענוה זוכה לירש את הארץ ולהתענג כל ימיו בשלום, כענין שנאמר: "וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום וכו'". ולא עוד אלא שהקב"ה נותן לו תאוות נפשו ושומע תפילתו, כענין שנאמר: "תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך". וכן הוא אומר: "קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע".


בני, הוו זהירים במעלה החשובה הזאת מפני שהיא מן המעלות העליונות ובה ישלימו לכם כל עניניכם ובעבורה תנחלו שם טוב ואהבת כל אדם ותמצאו מנוחה ומרגוע בעולמכם. כמו שאמר חכם אחד: פרי השפלות- האהבה והמנוחה. ואמר אחד יועץ המדע הענוה ואמר כי פרי הענוה- הנצחון, ופרי השפלות- השלום והשלוה. ומעולם לא ראינו עניו מתחרט ושפל נכשל. וכבר צוה חכם אחד את בנו ואמר לו: סבול דבר אחד, כדי שלא תסבול דברים רבים. ומי שהוא נקל אצל עצמו, יהיה נכבד אצל בני אדם; הענוה תודיע בשעת הכעס. ואמר: מה טובה הכנעת פי העניו מחרב פיפיות הגבור. ואמר חכם אחד: הענוה משען הכבל ומגן מהיזק האויב, ועל כן לא תוכל להלחם עם נבל כמו שתחריש ובזה תכניעהו ותשוב צור חרבו ותשלוף עליו חרבות הערים אשר ייראו מסילתך לו והם יקחו נקמתך ממנו.

גדולה היא הענוה שכל מי שיש בו מדת ענוה הקב"ה מוחל לו על כל עוונותיו ועובר לו על כל פשעיו שנאמר: 'נושא עוון וגו'... למי שמשים עצמו כשיריים', ולא עוד אלא שהקב"ה מחיה אותו בעולם הזה ומקיצו לחיי העולם הבא, כענין שנאמר: "להחיות רוח שפלים וגו'"; ומעלין עליו כאילו בית המקדש קיים והקריב עליו כל הזבחים כלן, כעניין שנאמר: "זבחי אלקים רוח נשברה וגו'". ואמרו חז"ל: מה שפסל בבהמה- הכשיר באדם; פסל בבהמה עורת או שבור, הכשיר באדם רוח נשברה. ועוד אמרו באגדה: ההדיוט הזה, אם משתמש בכלי שבור- גנאי הוא לו, אבל הקב"ה אינו כן- כל כלי תשמישו שבורין הן, שנאמר: "קרוב ה' לנשברי לב". "רוח נשברה". "הרופא לשבורי לב". "לב נשבר ונדכא". הואיל והקב"ה יתברך מתנהג בענוה עם בריותיו ואוהב את הענוה בכל ענין ובכ"מ, אם כן צריך לו לאדם להגביר מדת הענוה על כל טבעיו כדי שיהא עניו ושפל שהרי ק"ו- ומה הקב"ה שהוא שליט בעולמו לעשות ממנו כרצונו ולו הנצח והגדולה וההוד וגאה על כל גאים ומתנשא על נשאים והעושר והכבוד שלו, ואף על פי כן מתנהג בענוה עם כל בריותיו- ק"ו לבשר ודם שהוא הבל וריק רימה ותולעה ציץ נובל עלה נדף שהיום כאן ומחר בקבר ויש לו לדאג מן המיתה ומיום הדין על אחת כמה וכמה שצריך להשפיל עצמו בתכלית השפלות, ולהכניע יצרו בתכלית הכניעות והענוה ולשבור לבו ורוחו לפני המקום ולהתנהג עם הבריות בענוה ובשפלות לעשות עצמו כאסקופה התחתונה שהכל דשין בה, וכיתד נמוכה שהכל תולין עליה.


בני, התנהגו במדות הענוה כי בעבורה ירבו אוהביכם וימעטו אויביכם וירבו עוזריכם וימעטו חומסיכם. כמו שאמר חכם אחד: מי שרב שכלו ונראית ענוותנותו ימעטו חומסיו וירבו עוזריו; ואמר חכם אחר: תחילת רווח העניו- שיעזרו אותו בני אדם על הכסיל. ואמר חכם אחר: העוזר והניצוח לעניו. לכן בני, שימו כוונתכם אל מעלת המדה הזאת ותגבירו אותה על כל טבעיכם, כי בה תעלו אל שאר מעלות המדות הטובות בעזרת שדי. כמו שאמר חכם אחד: כאשר המוסר והחכמה ההצלחה הגלויה- כן המחילה והענוה כלל היושר וסבה להשיג רום המעלות. ואלקינו יצליחנו בה ברחמיו הרבים אמן.

ואחר אשר הגענו עד כאן לספר בשבח מעלת הענוה והשפלות ובעליהם, נספר בגנות הגאוה וגסות הרוח ובעליה כדי להדריכ' במידת הענוה בעזרת שדי.


בני, דעו כי הגאוה וגסות הרוח מדה שנואה מאד בעיני המקום- שכך אמרו חז"ל: כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה כביכול אין אני והוא יכולין לדור יחד בעולם, שנאמר: "גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל" קרי ביה 'אתו לא אוכל'; וכן דוד משבח עצמו שלא נהג עצמו במדת הגאוה, כענין שנאמר: "לא גבה לבי ולא רמו עיני כו'".


בני, צאו וראו כמה מגונה מדה הזאת לפני הקב"ה, שכן מצינו בג' גדולי עולם על שנתגאו- באו לידי שכחה, ומי היו משה ושמואל ודוד.

משה רבנו ע"ה על שנתגאה על הדיינים שמינו ואמר "הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו", העלים ממנו הקב"ה משפט בנות צלפחד; והוצרך לשאול דינם מאת הקב"ה, כענין שנאמר: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'".

ושמואל על שנתגאה בעצמו ואמר "אני הרואה" כשבא למשוח את דוד, העלימו ממנו, כענין שנאמר: "וירא אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו"- אמר לו הקב"ה: שמואל, לא אמרת אני הרואה חייך שאני מודיעך שאינך הרואה- "אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו". וכן דוד על שנתגאה בעצמו ואמר "זמירות היו לי חקיך", כלומר היה משתבח בעצמו שכל המצות היו קלות בעיניו ורגילות בפיו כזמירות הללו, אמר לו הקב"ה: חייך שסופך לטעות בדבר שתינוקות של בית רבן קורין אותו; בשעה שהעלה את הארון טעה ונתנו על העגלה, כענין שנאמר: "ויביאו את ארון ה' ויתנו אותו על עגלה חדשה תלה הארון באויר ונשמטו הפרות מתחתיו קרב עוזא לסמכו ויכהו שם האלקים על השל" מהו "על השל" מפני ששגגת תלמיד חכם עולה זדון. מיד "ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא"; אמר לו הקב"ה: לא אמרת "זמירות היו לי חקיך" לא למדת "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו". התחיל דוד תוהה ואומר: "פרץ ה' אלקינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט".


בני, הוו זהירין מאד שלא להשתמש במדת הגאוה מפני שהוא מלבוש המקום, כענין שנאמר: "ה' מלך גאות לבש". ואמרו חז"ל באגדה: מלך בשר ודם- מי שלובש בלדירין שלו כלום יש לו חיים, מי שלובש מלבוש של מלך מלכי המלכים הקב"ה- על אחת כמה וכמה. ועוד אמר באגדה: ד' גאים נבראו בעולם, הגאה שבבריות- אדם, הגאה שבעופות- נשר, הגאה שבבהמות- שור, הגאה שבחיות- אריה; וכולן נטלו מלכות ונתנה להם גדולה והן קבועין תחת המרכבה של מי שאמר והיה העולם, שנאמר: "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אריה וגו'". וכל כך למה כדי שלא יתגאו בעולם, וידעו שיש מלכות שמים עליהם. ואמר חכם אחד: הגדולה מעטרה לבורא וכל מי שרוצה להכנס עליו במעשהו יהדפהו. וכל המתגאה הקב"ה משפילו, כענין שנאמר: "גאות אדם תשפילנו". ואם השפיל עצמו- עולה לגדולה וכבוד, כענין שנאמר: "ושפל רוח יתמוך כבוד".

ואמרו חז"ל באגדה: רחק ממקומך שנים ושלושה מקומות, ושב- כדי שיאמרו לך עלה ואל תעל- כדי שלא יאמרו לך רד; מוטב שיאמרו לך עלה ואל יאמרו לך רד. וכן היה הלל אומר: הגבהתי הי' השפלתי והשפלתי הי' הגבהתי. ומה טעם, "המגביהי לשבת המשפילי לראות". ועוד אמר: רד למטה עלה למעלה. כלומר, אם השפיל אדם את עצמו למטה- מגביהין אותו למעלה. ואם הגביה עצמו מלמטה- משפילין אותו מן השמים למעלה.


בני, הוו בורחין מן השררה ושנאו את הגאות כי היא סבה מוכנת לתקלות רבות, כענין שנאמר: "לפני שבר גאון ולפני כשלון גבה רוח". ואמרו חז"ל באגדה: מיטטור לשבר גאוה ומיטטור לכשלון גבה רוח. ברית כרותה לעולם שאין גסות הרוח- שלא יהא אחריו שבר וכשלון. צאו וראו מה אירע לפרעה ולסנחריב ולנבוכדנצר ולחירם- על שנתגאו בעצמן הקב"ה השפילן בתכלית השפלות כדי שידעו הכל שיש אלוק בעולם, וכן הוא אומר: "יען כי גבהו בנות ציון וגו'" על שנתגאו בעצמן. מה כתיב בעניין: "ביום ההוא יסיר ה' וגו'" והביאן בתכלית השפלות והביזיון.


בני, מאסו הגאוה ותתעבו גסות הרוח מפני שהוא דבר שנאוי מאוד בעיני המקום, שכך אמרו חז"ל: כל מי שיש בו גסות הרוח- כעובד עבודת אלילים, שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה"- מלמד שאפילו יש בו תורה וחכמה כמשה רבנו עליו השלום שקיבל התורה מיד הקב"ה לידו ויש בו גסות הרוח לא ינקה מדינה של גהינם. וכל מי שיש בו גסות הרוח ומתגאה על הבריות- לסוף מתמעט והולך לשעה קלה ואיננו בעולם, כענין שנאמר: "רומו מעט- ואיננו", כלומר רוממותו של רשעים אינו אלא זמן מועט. הלא תראו מה שכתוב בהמן: "אחר הדברים האלה גדל המלך את המן וינשאו וגו'", מה עלתה לו: "ויתלו את המן". ואמרו חז"ל באגדה: כלי זכוכית לפני נפיחתן שבירתן. ולא עוד, אלא שכל מי שיש בו גסות הרוח נטרד מחיי העולם הבא ואש של גהינם אוכלתו, דתנא דבי אליהו: גסי הרוח ומספרי לשון הרע ומדברי כזב והחכמים בעיניהם- עליהן הכתוב אומר: "הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וגו'". וכל מי שיש בו גסות הרוח יצר הרע שולט בו וכופר בעיקר, כענין שנאמר: "רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלקים וגו'". וכן משה מזהיר את ישראל: "ורם לבבך ושכחת את ה' וגו'". ואמר חכם אחד: העושר מעטר הגאוה והגאוה מרכבת הרשע. ואמר אחר: סמוך לגאוה- רוע מעללים. ומצינו באגדה כי בני סימונייא באו לפני רבינו הקדוש ע"ה ובקשו ממנו שיתן להם תלמיד חכם וחזן ודרשן ובעל משנה שיעשה להם כל צרכיהן ונתן להם לוי בר סיסי; ועשו לו בימה גדולה והושיבוהו עליה ושאלו לו: גידמת במה חולצת, ולא ידע להשיבם; רקקה דם מהו, ולא ידע להשיבם. אמרו, שמא אינו בעל משנה- נשאלהו בדברי אגדה, ושאלו אותו: מאי דכתיב "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת"- אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת ולא ידע. באו לפני רבינו הקדוש ע"ה ואמרו לו: אותו האיש שנתת לנו לא השיב לנו דבר על שאלותינו; אמר להם אדם כמוני נתתי לכם. שלח רבינו הקדוש בעבורו והביאוהו אצלו ושאל אותו לפניהן: גידמת במה חולצת, אמר להן אפילו בשיניה. רקקה דם מהו, אמר להם אם יש בו צחצוחית של רוק כשירה. אם אמת למה רשום אם רשום למה אמת, א"ל עד שלא נחתם גזר דין- רשום, ומשנחתם גזר דין- אמת. אמר ליה: ולמה לא השבת להם מתחילה כששאלוך. אמר לו: עשו לי בימה גדולה והושיבוני עליה ונתגאה רוחי עלי ולא ידעתי מה להשיבם וקרא רבי עליו: "אם נבלת בהתנש'"- מי גרם לך להתנבל בדברי תורה, בשביל שנשאת עצמך בהן. אוי לה לגסות הרוח כמה עושה, משכח את התלמוד משכח את מעשים טובים משכח את ד"א ואינו מתעסק במלאכתו. ואמרו חז"ל הרבנות מקברת את בעליה שכן מצינו ביוסף הצדיק שמת קודם אחיו מפני שניהג עצמו ברבנות, שנאמר: "וימת יוסף וכל אחיו", וכן צוו חז"ל: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. ואמרו חז"ל: כל העושה עצמו גדול אינו גדול אם אין אחר גדול ממנו מגדלו. וכל מי שהוא רודף אחר השררה השררה בורחת ממנו וכל מי שבורח מן השררה השררה רודפת אחריו. ואמר חכם אחד מי שלא התגאה בנפשו עזר אותה ומי שהתגאה בה השפילה. ואמר: מי שסמך על עצמו- טעה. ומי שהתגאה על ב"א- שפל. ואמר שם: אני תמיה ממי שעבר פעמיו במעבר השתן והדם איך יתגאה. וכל המואס הגאוה ומתעב הגדולה וגסות הרוח והוא שפל בפני כל האדם- הרי זה משובח, מפני שמסתפק בין בדבר מועט בין בהרבה. כמו שאמר חכם אחד: מי שנכנסה בו הגאוה והגדולה- אין כל העולם וכל אשר בו מספיק לכלכלהו לגובה ולרוב תאותו, ומי שנכנע הוא מסתפק למזונותיו ולעסקו. אוי להם לגאים- שבדבר שמתגאין, באותו דבר עצמו נפרע מהן הקב"ה; צא ולמד מאנשי דור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה ובמצרים- שבדבר שנתגאו, בו בדבר נפרע הקב"ה מהן. בדור המבול כתיב: "וירא אלקים את הארץ והנה וכו'" שהיו באין על חבריהן, ואמרו חז"ל שאפילו בהמה וחיה ועוף נזקקין לשאינו מינן. ברותחין קלקלו וברותחין נידונו, שהיו מי המבול חמין. ובדור הפלגה כתיב: "הבה נבנה לנו וגו'". עד "פן נפוץ". מה כתיב בענין: "ויפץ וגו'". וזהו שאמר הכתוב: "מגורת רשע היא תבואנו וגו'". ובאנשי סדום כתיב: "פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו וגו'", שמתוך שהיו צרי עין בממונן שלא היו מהנין משלהן לעוברים ושבים לא היו העניים עוברים דרך שם. ומתוך כך נהפכה ארצם והיתה שממה מבלי עובר ושב. ובמצרים כתיב: "כי בדבר אשר זדו עליהם". הם אבדו זכוריכם במים- לפיכך טבעם הקב"ה במים. וכן הוא אומר: "בסאסאה בשלחה תריבנה"- במדה שאדם מודד בה מודדין לו.


בני, הוו זהירין מהתחבר עם בעלי גאוה וגסות הרוח ותברחו ממנו מלא עיניכם כאשר שיברח האדם משור המועד, מפני שאפשר שיעמיד אתכם אל הסכנות בגאות לבו וגס רוחו. וכן שלמה מזהיר ואומר: "טוב שפל את ענוים מחלק שלל את גאים". צא ולמד מזכריה בן יהוידע הכהן, שמתוך שנתגאה לבו עליו ונתייהר- נהרג, ונהרגו בדמו כמה נפשות מישראל, שנאמר: "ורוח לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעמד מעל לעם". מהו "ויעמד מעל לעם"- שראה עצמו גבוה מכל העם- חתן המלך וכהן ונביא ודיין, והתחיל לדבר גדולות ומתוך כך נהרג. ואמר חכם אחד: ד' דברים מאבדים את האדם. הגאוה, העקשות, העצלה, המהירות. ואמר על דל גאה אחד שהיה הולך בדרך וראה על הדרך מושלך דינר זהב, וקרא לאדם אחד וא"ל שיטלהו, ונטלו. ושאל אותו על הענין והשיב לו מפני שהוא אדם חשוב ונכבד וגנאי עליו הדבר לשוח ולטלנו. ואמר לו: כמה אתה מגונה יותר מן הבגדים בלויים שעליך ממה שהיית מתגנה ולשוח וליטול דינר זהב. ושמעתי כי המלך פיריריקו ראה על הדרך מושלכת פרוטה אחת מנחושת ושח את עצמו ונטלה. ונשאל על הענין ואמר: כדי ללמד דרך ארץ לשאר בני אדם.

ודעו לכם בני, כי טוב לו לאדם להתחבר עם השוטה כשאי אפשר לו לעשות בענין אחר- מהתחבר עם בעל גאוה, מפני שהשוטה- חובה על האדם לסובלו מפני הנאתו, ובעל גאוה- יתגדל ויתרהב על האדם על כל דבר עד שילאה לסובלו ונמצא מריב ומתקוטט עמו, ואפשר שיכלה הקרן. ושאלו לחכם: מהו היא הגאוה שטות שאין בעליה יכול להניחה, ואמר- אילו ידע הגאה ערך עצמו לא היה מתגאה. ומה היא הגאוה ואיך בא בלב האדם- שהאדם מתגאה בעצמו על שום מעלה אשר הוא סבור להיות מופלג בחכמה או בנוי או בעושר או בגבורה. או באחת משאר מעלות המדות, ומתוך כך רואה את עצמו שהוא במעלה העליונה ומגיס לבו ומתנשא בעצמו ואין כל אדם חשוב בעיניו לכלום ואין נראין בעיניו מנהגות האנשים ונוהג מנהגות בפני עצמו- חלוקין משאר האנשים, ומתבודד ויושב לו בפני עצמו, כלומר- שאינו ראוי לישב ולהתערב עם בני אדם; וכשהוא מהלך בדרך הולך עקב בצד אגודל על דרך גאוה וגסות. וכבר אמרו על אחד מהמלכים שהיה ממהר בהליכתו כשהוא הולך ושאלו אותו על עלת הדבר ואמר לפי שהוא רחוק יותר מדרך הגאוה, ויותר קרוב להשלמת החפץ.

ועוד מדות אחרות גרועות יש לבעל גאוה, שכשהוא הולך עם האנשים- מגביה קומתו והולך בקומה זקופה ואינו מקדים לשלום לבני אדם ואינו מכבד את הבריות, ורוצה שיכבדוהו אחרים; וכל דברים ומנהגותיו ומשאו ומתנו עם הבריות- הם דרך הגאוה וגסות הרוח עד שילאו האנשים ויתגנה בעיניהם ויתרחקו ממנו בתכלית הריחוק מפני גאותו. ומסעיפי המדה הזאת יוצאה שהיא מדה שנואה ומשוקצת ביותר לפני המקום ולפני הבריות. שכן מצינו באלישע- מפני שנתייהר, ואמר: "לולי פני יהושפט אני נושא וגו'"- נתעלמה ממנו רוח הקדש, שנאמר: "ועתה קחו לי מנגן וגו'".

ואמרו חז"ל: כל המתייהר, אם חכם הוא- חכמתו מסתלקת ממנו, מנלן מהלל, שכששאלוהו בני בתירה אם פסח דוחה שבת או לאו השיב להן שדוחה ומנוהו נשיא עליהן והיה יושב ודורש בהלכות פסח כל היום כולו. התחיל מקנטרן בדברים, ואמר להם: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם- עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו: שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו. אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. למחר- מי שפסחו גדי תחב לו בין קרניו וכו', ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון. והלא הלל ענוותן גדול היה ולא קנטרן מתוך גסות הרוח, אלא דרך תוכחה, ואף על פי כן- מתוך שקנטרן דרך יהירות נתעלמה ממנו הלכה. ואמר- הלכה זו שמעתי ושכחתי. ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מנלן מדבורה- שנתייהרה ונתגאה בעצמה ואמרה "חדלו פרזון וגו'", "עד שקמתי דבורה וגו'" ולבסוף נסתלקה נבואה ממנה, שנאמר: "עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר"- שכבר נסתלקה ממנה רוח הקודש.

ואמרו חז"ל: כל המתייהר- אפילו על אנשי ביתו אינו מקובל, שנאמר: "גבר יהיר לא ינקה", וכל מי שמתייהר ומתגאה- סוף שיורש הבוז והקלון, כענין שנאמר: "בא זדון ויבא קלון" ולא עוד- אלא שנקרא לץ, שנאמר: "זד יהיר לץ שמו וגו'"; ולא עוד אלא שכל המתייהר נופל בגיהנם, שנאמר: "עושה בעברת זדון" ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר: "יום עברה היום ההוא".

לכן בני, שמעוני כדי שלא תבואו לידי גסות הרוח ויוהרא: תחילה- הסתכלו בעצמכם שלאחר שעה מיתה, ושאו עיניכם לשמים וראו מי ברא חמה לבנה כוכבים ומזלות וכל צבא השמים וכל מעשה בראשית- כלם שבחכמת הבורא יתברך ובתבונתו ובחסדו עם כל אחד ואחד כלן תלויין במאמר שפתיו, שנאמר: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם". ותחזרו ותסתכלו באדם ובבהמה ובעוף השמים ודגי הים שמזונות כל אחד ואחד בידו, כענין שנאמר: "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש". וכן הוא אומר: "בידך אפקיד רוחי"- לפיכך חייב אדם לברך ולשבח ולרומם ולקדש שמו של מי שאמר והיה העולם על רוח ונשמה שנותן אותה לבעל הפקדון בערב, ובבקר מחזיר אותה אליו.

לפיכך צריך לו לאדם להשפיל את עצמו ולהכניס את לבו לפני בוראו ולפני כל הבריות, ואל ירגיל בעצמו מדת הגאוה כי אינה נמצאת בחסידים ויראי האל מפני שהיא מדה גרועה. וכל מי שמשתמש בה- אינו יכול להכניע יצרו ולשבור לבו לעבוד לבוראו.

אמנם, מי שמתגאה בלבו ושמח לבו עליו על כל מעשיו הטובים אשר קדם ועשה תמיד בכל יום ויום- לא שיתגאה בעבורה על בני אדם, אלא שמתגאה בנפשו ושמח לבו עליו על שפקח האל עיני לבו והאיר עיני שכלו לבחור בדרך החיים והטוב- דבר זה איננו מזיק לענוה ולנמיכות ולשפלות כלל; אבל הדרך הזה מסקל מלפניו הגאות, כיהושפט מלך יהודה ששמח בלבו וזחה לבו עליו מפני שהלך בדרכי ה'. ועל זה צוו חכמים ז"ל ואמרו: "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". ואלקים יצליחנו לעשות רצונו ויכנע ערפנו לעבודתו ברחמיו הרבים, אמן.