מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/פרק כז
פרק כז[עריכה]
כוונת כלל התורה - שני דברים והם תקון הנפש ותקון הגוף:
אמנם תקון הנפש הוא - שינתנו להמון דעות אמתיות כפי יכלתם. ומפני זה יהיה קצתם בפרוש וקצתם במשל - שאין בטבע ההמון לסבול הענין ההוא כפי מה שהוא:
אמנם תקון הגוף יהיה בתיקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם וזה הענין ישלם בשני דברים האחד מהם - להסיר החמס מביניהם והוא - שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל; והשני - ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בחברה עד שיסודר ענין המדינה:
ודע ששתי הכונות האלה - האחת מהם בלא ספק קודמת במעלה והיא - תיקון הנפש - רצוני לומר נתינת הדעות האמיתיות; והשנית קודמת בטבע ובזמן - רצוני לומר תקון הגוף והוא הנהגת המדינה ותקון עניני אנשיה כפי היכולת. וזאת השנית היא הצריכה יותר תחילה והיא אשר הפליג לדקדק בה ולדקדק בחלקיה כולם מפני שאין יכולת להגיע אל הכונה הראשונה אלא אחר שיגיעו אל השנית הזאת. והוא שכבר התבאר במופת שהאדם יש לו שתי שלמויות שלמות ראשון והוא שלמות הגוף ושלמות אחרון והוא שלמות הנפש. ושלמותו הראשון הוא - שיהיה בריא על הטוב שבעניניו הגשמיים - וזה לא יתכן אלא במצאו צרכיו בכל עת אשר יבקשם והם מזונותיו ושאר הנהגת גופו כדירה והמרחץ וזולתם. וזה לא ישלם לאיש אחד לבדו כלל ואי אפשר להגיע כל אדם אל זה השעור אלא בקבוץ המדיני כמו שנודע כבר שהאדם מדיני בטבע:
ושלמותו האחרון הוא - שיהיה משכיל בפועל - רצוני לומר שיהיה לו שכל בפועל - והוא שידע כל מה שבכח האדם לדעתו מכל הנמצאות כפי שלמותו האחרון. ומבואר שהוא זה השלמות האחרון אין בו מעשים ולא מדות ואמנם הוא דעות לבד כבר הביא אליהם העיון וחיבה אותם החקירה.
ומבואר הוא גם כן שזה השלמות האחרון הנכבד אי אפשר להגיע אליו אלא אחר הגיע השלמות הראשון. כי האדם אי אפשר לו שיציר מושכל ואפילו למדוהו אליו - כל שכן שיתעורר לו מעצמו בעוד שיש לו כאב או רעב חזק או צמא או חום או קור חזק. אבל אחר הגיע השלמות הראשון אפשר להגיע אל השלמות האחרון אשר הוא הנכבד בלא ספק והוא סיבת החיים המתמידים - לא זולתו:
והתורה האמיתית אשר בארנו שהיא אחת ושאין זולתה והיא תורת "משה רבנו" אמנם באה לתת לנו שתי השלמויות יחד - רצוני לומר תקון עניני בני אדם קצתם עם קצתם בהסיר העול ובקנות המדות הטובות המעולות עד שתתכן עמידת אנשי הארץ והתמדתם על סדר אחד להגיע כל אחד מהם אל שלמותו הראשון; ותקון האמונות ונתינת דעות אמתיות באשר יגיע השלמות האחרון. וכבר כתבה התורה שתי השלמויות והגידה אליהו שתכלית אלו התורות כולם להגיע אליהם - אמר "ויצוונו יי לעשות את כל החוקים האלה - ליראה את יי אלוקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה". והקדים הנה השלמות האחרון לפי מעלתו - כמו שבארנו שהוא התכלית האחרון. והוא אמרו 'לטוב לנו כל הימים'. - הנה ידעת אמרם 'ז"ל' בפרוש אמרו ית' "למען ייטב לך והארכת ימים" - אמרו "'למען ייטב לך' - לעולם שכולו טוב 'והארכת ימים' - לעולם שכולו ארוך". כן אמרו הנה 'לטוב לנו כל הימים' הכונה - הענין ההוא בעצמו - רצוני לומר להגיע אל 'עולם שכולו טוב וארוך'. והוא העמידה המתמדת ואמרו 'לחיותנו כהיום הזה' הוא זאת העמידה הגשמית הראשונה הנמשכת קצת זמן אשר לא תשלם מסודרת אלא בקיבוץ המדיני - כמו שבארנו: