מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ב/פרק לא
פרק לא[עריכה]
אולי כבר התבארה לך העילה בחזוק תורת השבת והיותה 'בסקילה' - ואדון הנביאים הרג עליה - והיא שלישית למציאות האלוה והרחקת השניות - כי ההזהרה מעבוד זולתו אמנם היא לישב היחוד. וכבר ידעת מדברי שהדעות - אם לא יהיו להם מעשים שיעמידום ויפרסמום ויתמידום בהמון לנצח - לא ישארו. ולזה צונו בתורה להגדיל זה היום עד שיתקים יסוד חידוש העולם ויתפרסם במציאות כשישבתו בני האדם כולם ביום אחד וכשישאל מה עילת זה? - ויהיה המענה "כי ששת ימים עשה יי":
וכבר באו בזאת המצוה שתי עילות מתחלפות מפני שהם - לשני עלולים מתחלפים; וזה שהוא אמר בעילת הגדיל השבת ב'עשר הדברות' הראשונות אמר "כי ששת ימים עשה יי וגו'" ואמר ב'משנה תורה' "וזכרת כי עבד היית במצרים וגו' - על כן צוך יי אלוקיך לעשות את יום השבת". וזה - אמת! כי העלול במאמר הראשון הוא - כבוד היום והגדילו כמו שאמר "על כן ברך יי את יום השבת ויקדשהו" - זהו העלול הנמשך לעילת "כי ששת ימים וגו'". אמנם תתו לנו תורת השבת וצוותו אותנו לשמרו הוא עלול נמשך לעילת היותו 'עבדים במצרים' אשר לא היינו עובדים ברצוננו ובעת שחפצנו ולא היינו יכולים לשבות:
וצוינו בתורת השביתה והמנוחה - לקבץ שני הענינים האמנת דעת אמתי - והוא חידוש העולם המורה על מציאות האלוה בתחלת מחשבה ובעיון הקל - וזכור חסדי האלוה עלינו בהניחנו "מתחת סבלות מצרים"; וכאילו הוא חסד כולל באמת הדעת העיוני ותקון הענין הגשמי: