מגיד משנה/הלכות שבת/פרק ה

הלכה א

הדלקת נר בשבת אינה רשות וכו':   מימרא פ' במה מדליקין (שבת כ"ה:) אמר רב יהודה הדלקת נר בשבת חובה והוא מפני כבוד השבת. ומה שכתב רבינו כגון נטילת ידים לאכילה רוצה לומר הנטילה מצוה שיכול להמנע ממנה שאינו מחוייב לאכול פת בכל יום או דבר שצריך נטילה אבל הדלקת הנר חובה ופשוט הוא:

וחייב לברך קודם הדלקה וכו':   כך כתוב בסדר רב עמרם וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל:

הלכה ב

מותר להשתמש בנר של שבת וכו':   פירוש שאינו כנר של חנוכה שאינו יכול להשתמש לאורה אלא רשאי הוא וזה פשוט ונלמד ממימרא שיש שם (כ"א:) גבי נר חנוכה:

אבל דבר שהוא צריך עיון גדול וכו':   זה יתבאר בארוכה לפנינו בפרק זה:

הלכה ג

המדליק צריך שידליק וכו':   מימרא שם (ל"ה:) אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דקלי אדליקו שרגא:

ונשים מצוות על דבר זה:   במשנה (שם ל"א:) על שלש עבירות נשים מתות וכו' ואחת מהן הדלקת הנר:

אף ע"פ כן צריך האיש וכו':   משנה (שם ל"ד) שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה:

ספק חשיכה וכו':   משנה (שם) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנר אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין:

הלכה ד

משתשקע החמה עד שיראו וכו':   ברייתא שם (ל"ד:) איזהו בין השמשות משתשקע החמה וכו' ועל ברייתא זו מחלוקת אמוראין בפירושה. ורבינו פסק כרבה וכן בהלכות ואמרו שם בתר הכי (ל"ה:) אר"י אמר שמואל כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה ודאי לילה. ודע שר"ת והרמב"ן ז"ל פירשו ששתי שקיעות הן הראשונה משתשקע החמה מעובי הרקיע ונסתלקה זריחתה מעל הארץ והיא מהלכת כל עובי הרקיע וזהו מהלך ד' מילין כמוזכר בפסחים (דף צ"ד), והשקיעה השנית האמורה כאן היא סוף השקיעה שכל זמן שהיא כנגד חלונה ועדין אינה מהלכת אחורי כפה פני מזרח מאדימין כנגד מקומה של חמה, וזהו שאמרו כאן משתשקע החמה מששקעה כבר ושם בפסחים אמרו משקיעת החמה והביאו ראיות לזה שיום הוא משהחמה נעלמת ממנו עד סוף השקיעה הזאת ובתחלת השנית וכן הדברים נראין. וכתבו הם שהוא מהלך שלשת מילין ועוד ובזמן הזה הוא תוספת מחול על הקדש רצה להוסיף כולו מוסיף ולא נתבאר זה בדברי הראשונים ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל הקשה על זה מן הירושלמי והניח הדבר בצ"ע:

ודנין בו להחמיר וכו':   ברייתא שם (שבת ל"ד:):

והעושה מלאכה וכו':   מימרא שם (ל"ה:) העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך. ופירש רש"י ז"ל כגון דעביד ליה כל בין השמשות דליכא לספוקי להאי בתחלתו ולהאי בסופו עכ"ל. ונ"ל פירוש לפירושו שלא בא אלא למעט אם עשה מלאכה בכניסת שבת בתחלת בין השמשות ובמוצאי שבת בבין השמשות אחר אותו זמן שעשאה בכניסה דבכי האי גונא לא מיחייב חטאת בהכרח לפי שבין השמשות יש בו ספק שמא מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה כנזכר שם ומבואר בדברי רבינו פרק שני מהלכות מחוסרי כפרה. אבל איחר בכניסה והקדים ביציאה או שעשאה בזמן אחד בין בכניסה בין ביציאה אע"פ שלא עשאה כל בין השמשות ודאי חייב חטאת בהכרח וזה מבואר כנ"ל:

וכוכבים אלו לא כוכבים גדולים וכו':   מימרא שם כלשונה:

הלכה ה

פתילה שמדליקין אותה לשבת וכו':   מימרא שם (כ"א) פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן מה טעם מפני שהאור מסכסכת בהן. ואלו שהזכיר רבינו מהם מפורשין במשנה (שם כ':) בלשון אחר ונתבארו בגמ':

והמדליק צריך שידליק וכו':   מימרא סוף פרק קמא כלשונה:

הלכה ו

הכורך דבר שמדליקין וכו':   ברייתא שם (כ"א) כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו בד"א להדליק אבל להקפות מותר ופירש רבינו להדליק להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה, וכן כתוב בהלכות זה הלשון. להקפות להקשות הפתילה. וכן פירש"י ז"ל כדי שתהא הפתילה צפה ולא תטבע בשמן ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא עכ"ל:

הלכה ז

נותנין גרגיר של מלח וכו':   תוספתא פ"ב:

וכל הפתילות וכו':   ברייתא כבר הזכרתיה (פ"ג):

הלכה ח

שמן שמדליקין בו וכו':   מימרא שם שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן מה טעם מפני שאין נמשכין אחר הפתילה ואלו שהזכיר רבינו הם במשנה (שם כ':) כלשונו. ופירוש שמן קיק נחלקו בו בגמרא ויש מי שפי' שמן קיקיון ובגמ' אמרו על המשנה שהזכירה פיסול פתילות ושמנים בלא הפסק ע"כ פיסול פתילות מכאן ואילך פיסול שמנים פשיטא שעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא קמ"ל. ופירשו בתשובת הגאונים ז"ל קמ"ל לפתילה מותרת שעוה להדליק בה אבל במקום שמן לא, ומתוך פירוש זה אסרו נרות ארוכים של שעוה שעושין פתילה של פשתן וכורכין עליה שעוה וזה בהסכמה מהם ז"ל וזה דעת רבינו. וכן כתוב בתשובה לרב אלפסי ז"ל שעוה איצטריכא ליה שאם עשה פתילות שעוה בנר ונתן עליה שמן והדליקה מותרת ולא גזרינן פיסול פתילות אטו פיסול שמנים ומה"ט נהגו כ"ע שלא להדליק נר של שעוה בשבת עכ"ל. וזה דעת רבינו. ומתוך כך לא הביא היתר שעוה לעשותה פתילה שכיון שלא נזכר פסולה בפתילות פשוט הוא שמותר, וכל שעומדת במקום שמן אסור. ויש תימה בדבר היאך תעשה פתילה משעוה ואפשר שהיו יודעין בה הם איזה אימון ועושין ממנה פתילה. ויש בזה ג"כ פירוש אחר לאחרונים ז"ל וקבלת הגאונים תכריע:

ומפני מה אין מדליקין וכו':   מימרא (שם כ"א) כתבתיה בפ' זה ופרשה רבינו ז"ל שכיון שאין מאירין כראוי יש לחוש שמא יטה וזה פשוט ומבואר שם גבי נר חנוכה:

הלכה ט

חלב שהתיכו וכו':   מימרא שם כלשונה ובלא שמן אסור והטעם שם לפי שגזרו חלב מהותך אטו שאינו מהותך וקרבי דגים שנמוחו אטו לא נמוחו וכי איכא שמן לא גזרו:

אבל שמנים שאין מדליקין בהן וכו':   בעיא שם בעא מיניה אביי מרבה שמנים וכו' אמר ליה אין מדליקין אמר ליה מה טעם לפי שאין מדליקין וגרסא אחרת לפי שאינן נדלקין. פי' נמשכין כדברי רבינו ואף לגרסא אחרת ראיתי לגאון שפירש לפי שאין מדליקין בהן בפני עצמן וכשישלם השמן שבתוכן שוב אין מדליקין לפי שאין נמשכין אחר הפתילה עכ"ל, וגם זה כדברי רבינו שכתב מפני שאין נמשכין:

הלכה י

אין מדליקין בעטרן וכו':   במשנה (שם כ"ד:) ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת וחכמים מתירין ובגמרא (דף כ"ה:) מ"ט אמר רבא מתוך שריחו רע גזירה שמא יניחנו ויצא א"ל אביי ויצא א"ל שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה וכו' ומתוך כך פסק כר' ישמעאל וכ"נ דעת ההלכות:

ולא בצרי מפני שריחו טוב וכו':   ברייתא (שם כ"ה כ"ו) תניא רשב"א אומר אין מדליקין בצרי ואסיקנא חד מפני שהוא עף ועוד גזירה שמא יסתפק ממנו, ופירש"י ז"ל עף ונדבק בכותלי הבית ומדליק את הבית:

ולא בנפט לבן אפילו בחול:   ברייתא (שם כ"ו) אין מדליקין בנפט לבן בחול ואין צ"ל בשבת ואמרו בגמרא מפני שהוא עף:

הלכה יא

מותר להדליק לכתחלה וכו':   משנה וברייתא (שם כ"ד: וכ"ו) אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין:

הלכה יב

לא יתן אדם כלי מנוקב:   משנה (שם כ"ט:) לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה ע"פ הנר בשביל שתהא מנטפת אפילו היא של חרס ור' יהודה מתיר אבל אם חברה היוצר מתחלה מותר מפני שהוא כלי אחד לא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה כדי שתהא שואבת ור' יהודה מתיר. ובגמ' תנא אם חברה בסיד ובחרסית מותר. והא אנן יוצר תנן מאי יוצר כעין יוצר. וידוע שהלכה כת"ק. ומ"ש רבינו אפילו כבתה. משנה וברייתא פ' כירה (שם דף מ"ד) אכתבם פ' כ"ו:

הלכה יג

אין נותנין כלי תחת הנר וכו':   משנה פ' כירה (שם מ"ב:) אין נותנין כלי תחת הנר לקבל השמן ואם נתנו מבעוד יום מותר ונתבאר הטעם בגמ' מפני שמבטל כלי מהיכנו. ופירש"י ז"ל שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו עושהו מוקצה:

ונותנין כלי תחת הנר וכו':   משנה שם (מ"ז:) נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה אמרו בגמ' ניצוצות אין בהם ממש:

ואסור ליתן מים וכו':   משנה זכרתיה. ובגמרא מפרש דאפי' בע"ש אסור מפני שמקרב את כיבויו. ופירש"י ז"ל יזמן כבוי להדיא וה"ל מכבה ממש אי ה"ל בשבת, עכ"ל:

הלכה יד

אין פולין לאור הנר וכו':   משנה פ"ק (שם י"א) לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר. וברייתא (שם י"ב) כלשון רבינו ואמר רבא אפילו גבוה שתי קומות אפי' עשרה בתים זה על זה:

ואם היו שנים קורין וכו':   בגמרא חד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי והא תניא לא אחד ולא שנים א"ר אלעזר לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים:

הלכה טו

התינוקות קורין וכו':   במשנה (שם י"א וי"ב) באמת אמרו החזן רואה מהיכן התינוקות קורין אבל הוא לא יקרא. ובגמרא אמר רבה בר שמואל אבל מסדר ראשי פרשיות וכולה פרשה לא ותינוקות של בית רבן אפילו כולה פרשה מסדרין מפני שאימת רבן עליהם ע"כ בהלכות. ופירש הרשב"א ז"ל אפילו אין רבן עליהם מסדרין דכל שעה אימתו עליהם והכריח כן מן הסוגיא לפי דעתו ז"ל ואין נראה כן דעת רבינו:

הלכה טז

כלים הדומין זה לזה ואינן ניכרין אלא וכו':   בגמרא (דף י"ב) אמר שמואל אפילו להבחין בין בגדו לבגד אשתו אמר רבא לא אמרן אלא דבני מחוזא אבל דחקליתא מידע ידיע ודבני מחוזא לא אמרן אלא דזקנות אבל דילדות מידע ידיע ע"כ. ומפני שאין בכל הארצות מלבושים שוים כתב רבינו כלים הדומים וכו' ופשוט הוא:

לפיכך שמש שאינו קבוע וכו':   גרסת רבינו שם (י"ב:) כך היא תני חדא שמש בודק כוסות וקערות לאור הנר ותניא אידך לא יבדוק לא קשיא כאן בשמש קבוע כאן בשמש שאינו קבוע איבעית אימא הא והא בשמש קבוע ולא קשיא הא בדמשחא הא בדנפטא איבעיא להו שמש קבוע בדמשחא מאי רב הונא אמר הלכה ואין מורין כן רבי ירמיה בר אבא אמר הלכה ומורין כן, ופירושו פשוט לפי גרסא זו דלכלהו לישני שמש שאינו קבוע אינו בודק כלל ומאי דאיבעיא להו הוא אי קיי"ל כלישנא קמא ושמש קבוע יכול לבדוק אפילו בדמשחא או כלישנא בתרא ודוקא בדנפטא. ופסק רבינו כרב הונא מפני שהביאו שם מעשה המוכיח דרב אשי הכי סבירא ליה ויש בזה גרסאות אחרות ופירושים אחרים. וגם בהלכות יש חילוף זה בגרסא ובפסק הדין וגרסת רבינו ופירושו המחוורין שבכולן. ובהשגות א"א בלבול גדול אני רואה בכאן לפי הגמרא והמבין יעיין, ע"כ. ולא שת לבו לחלוף הגרסאות:

הלכה יז

נר שבאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת וכו':   בגמרא פרק כל כתבי (שם ק"כ:) תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה. לייט עלה רב ואסיקנא דאפילו לר"ש דשרי דבר שאין מתכוין פסיק רישיה הוא ואסור, ופיר"ח ז"ל שהנר קבוע אחורי הדלת ובפתיחתו יכבנו:

ואסור לפתוח הדלת וכו':   שם אמר שמואל פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת לייט עלה אביי, ואסיקנא דברוח מצויה פליגי אביי גזר אטו שאינה מצויה דאסור לכ"ע ושמואל לא גזר וקיי"ל כאביי וכ"פ בהלכות:

ומניחין הנר של שבת וכו':   מימרא הובאה פ' כירה (שם דף מ"ה) מניחין נר ע"ג דקל בשבת ואין מניחין נר ע"ג דקל ביו"ט, ופירוש בשבת שיניחנו בע"ש ויעמוד שם בשבת וטעמא דבשבת בדיל מן הנר ולא יבא להשתמש במחובר. ביו"ט אינו נבדל ממנו ואסור שמא יבא להשתמש במחובר. ודין יו"ט כתוב פ"ד מהלכות יו"ט:

הלכה יח

כל מדינות ועיירות של ישראל וכו':   ברייתא פרק ב"מ (שם ל"ה:) שש תקיעות תוקעין ע"ש, ופירש"י אף התרועות במנין התקיעות תוקע ומריע ותוקע שבאחרונה:

ובמקום גבוה היו תוקעין:   שם מפורש מקום צנוע יש לו בראש גגו ששם מניח שופרו:

הלכה יט

תקיעה ראשונה נמנעו העומדים וכו' עד ושובת:   ברייתא כלשונה שם ופירש"י ז"ל מלעדור לחפור. ויכנסו כלן כאחד שלא יחשדו הנכנסין באחרונה לומר שנתעסקו במלאכה אחר ששמעו קול השופר שאין הכל מכירין מי רחוקין ומי קרובים. תריסין, הם דלתות החנויות ומסלקים אותן ומניחין ע"ג יתדות ומוכרין עליהן תבלין ושאר חפצים ולערב מחזירין אותן לפתחים. חמין, מים חמין למזוג בהן יין לשתות. סלק המסלק. קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה. והטמין המטמין את הראוי למחרת. כדי להדביק פת בתנור. ועדיין יש שהות כדי שיקרמו פניה שהיו ממהרין התקיעות כדי להוסיף מחול על הקדש, עכ"ל. ויש מי שהקשה והא ק"ל דרדיית הפת אסורה מדברי סופרים כמבואר פ' כ"ב וכאן נראה שכל שקרמו פניה מבעוד יום מותר לרדותה משחשיכה. וכן קשה לזה מה שנזכר בבאור פ"ג בבבא המתחלת אין נותנין את הפת בתנור וכו'. ודחק הרמב"ן ז"ל שהוא מותר כל שקרמו פניה מבעוד יום לרדות מזון שלש סעודות ובסכין על הדרך הנזכר פ' שלישי בשוכח. ול"נ שהוא מותר לרדות בסכין כל מה שירצה ולא אסרו רדיית הפת אלא ברודה במרדה שהוא כדרכו והיא עצמה מדבריהם. אם היתה רדיית הפת אסורה מן התורה היה שנויה אסור מדברי סופרים. ועכשיו שהיא עצמה מדרבנן בשנוי מותר גמור. ומה ששאלו פ"ק ויתבאר פ"ט בשכח והדביק פת בשבת שהתירוהו לרדות קודם שיבוא לידי איסור מלאכת שבת ומשמע הא לאו הכי לא התם דוקא במרדה שהוא כדרכו דקא מבעיא להו היכא דא"א בשנוי אם מותר כדרכו כדי שלא יבא לידי מלאכה גמורה ונתבאר שהוא מותר, כך נ"ל:

הלכה כ

וכן תוקעין במוצאי שבת וכו':   זה דקדק רבינו מהמשנה שבפרקא קמא דחולין (דף כ"ו:) שהובאה פרק אלו קשרין (שבת קי"ד:) ואמרו יום טוב שחל להיות ע"ש תוקעין ולא מבדילין מוצ"ש מבדילין ולא תוקעין. והקשו שם ונתקע כי היכי דנדעו דשרי בשחיטה לאלתר ותירצו שהתקיעה שבות ואין דוחין שבות להתיר. והוציא רבינו מזה שבמוצ"ש אחר תוקעין. ושמעתי שכן פסק ר"ז ז"ל. והאחרונים חלקו בזה ואמרו דרישא דההיא כ"מ שיש תקיעה אין הבדלה. וזהו שמעולם לא דברו מתקיעות מו"ש אבל בכאן היתה הקושיא מפני שראוי לתקוע כדי שידעו שהשחיטה נתרת ויתעסקו בשמחת יו"ט, אבל בשאר מוצאי שבתות מה לנו אם יחדלו ממלאכה ע"כ דבריהם. וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל:

הלכה כא

יוה"כ שחל להיות וכו':   שם יוה"כ שחל להיות בערב שבת לא תוקעין ובמוצאי שבת לא היו מבדילין. ויתבאר בהלכות קדוש החדש שבזמננו שאין מקדשין על פי הראיה אין יוה"כ חל לעולם לא בערב שבת ולא במוצאי שבת:

יום טוב שחל להיות וכו':   משנה שם (חולין שם) כתבתיה: