מגיד משנה/הלכות גירושין/פרק יג

<< · מגיד משנה · הלכות גירושין · פרק יג

הלכה א

האשה שאמרה לבעלה. פרק האשה שלום (יבמות דף קי"ד:) קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאתה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ובגמרא (דף קט"ז) היכי דמי קטטה בינו לבינה אמר רב יהודה אמר שמואל באומרת לבעלה גרשני והקשו כולהו נמי אמרן הכי ותירצו אלא באומרת לבעלה גירשתני והקשו ולהימנה כדרב המנונא דאמר וכו' האשה שאמרה לבעלה וכו' ותירצו באומרת גירשתני לפני פלוני ופלוני ושיילינהו ואמרו לא היו דברים מעולם ע''כ, עוד שם מ''ט דקטטה רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אמר משום דאמרה בדדמי וקי''ל לחומרא דחיישינן דמשקרא ואפי' אמרה מת על מטתו וקברתיו אינה נאמנת וזהו שסתם רבינו וכתב שזו הוחזקה שקרנית:

בא עד אחד. שם (יבמות קי"ד:) איבעיא להו עד אחד בקטטה מהו מ''ט דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ה''נ לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד מהימן משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא כיון דאית לה קטטה לא דייקא ומינסבא תיקו. ובהלכות אבעיא להו עד אחד בקטטה מהו ולא איפשיטא ע''כ. ולזה פסק רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דעד אחד משום מלתא דעבידא לאיגלויי כמ''ש בארוכה בסוף הפרק וא''כ אפילו לכתחלה תנשא. ואולי שאף על פי שהוא סובר שהטעם כן הוא לא סמכינן עליה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא כיון דבגמרא לא איפשיטא. ומ''מ יש תימה מאין הוציא שמא שכרה אותו שכתב כיון שלא נזכר בגמרא:

הלכה ב

וכן אם היתה מלחמה. במשנה שלום בינה לבינו (ומלחמה בעולם קטטה בינו לבינה) ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ובגמ' אמר רבא מאי טעמא דמלחמה משום דאמרה בדדמי סלקא דעתה כל הני איקטול והוא פליט את''ל כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא זמנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה ודאי מת ואיכא דעביד סמתרי וחיי. עד כאן:

ואפילו אמרה מת וכו'. כך נראה מן ההלכות דשטת רבינו דהיא במת וקברתיו אינה נאמנת דדוקא עד אחד נאמן אבל היא אינה נאמנת ומה שאמרו בגמ' אמר רבא רעבון גרוע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו גבי רעבון עד דאמרה מת וקברתיו כך מפרש לה רבינו דאילו מלחמה כי אמרה מת במלחמה אינה נאמנת בשום גוונא בין אומרת קברתיו בין אינה אומרת הא אומרת מת על מטתו אע''פ שלא אמרה קברתיו (נאמנת) ואילו ברעבון כי אמרה מת על מטתו ושלא מחמת רעב אינה נאמנת עד שתאמר וקברתיו. ויש לומר לדעתו ז''ל שהטעם הוא דאע''ג דאנן לא חיישינן למשקרא כי אמרה מת במלחמה אע''ג דאמרה קברתיו חיישינן לה, ומ''מ הרשב''א חולק בזה ואמר דבאומרת מת בעלי במלחמה וקברתיו דלעולם לא חיישינן דמשקרת אלא דאמרה בדדמי והביא ראיה שהרי ברעבון כי אמרה מת וקברתיו נאמנת ומשמע אפילו באומרת מת ברעב הרי הוא כמת במלחמה ואעפ''כ באומרת קברתיו נאמנת וכבר אמרו דרעבון גריע ממלחמה א''כ כל שכן במלחמה באומרת קברתיו שהיא נאמנת:

הלכה ג

לא הוחזקה. בעיא שם ולא איפשיטא, ורבינו פוסק באלו הבעיות לא תנשא ואם נשאת לא תצא:

הלכה ד

וכן האשה שאמרה מת. שם מפולת הרי היא כמלחמה דאמרה בדדמי שלוח נחשים ועקרבים הרי הן כמלחמה דאמרה בדדמי. פירוש ובכולן אם אמרה מת על מטתו נאמנת דומיא דמלחמה ופשוט הוא ומבואר בדברי רבינו, ואם אמרה באלו מת וקברתיו הרי היא כאומר מת במלחמה וכפי השטות הנזכרות למעלה:

הלכה ה

אמרה עישנו עליו בית. ברייתא שם (דף קס"ז) והטעם גם כן מבואר שם:

היתה שנת רעבון. מימרא כתבתיה למעלה:

הלכה ו

אמרה נפלו עלינו עכו''ם. ברייתא שם והטעם מבואר שם:

הלכה ז

היה דבר בעולם. שם (דף קי"ד ע"ב) דבר אמרי לה הרי הוא כמלחמה ואמרי לה אינו כמלחמה אמרי לה הרי הוא כמלחמה דאמרה בדדמי ואמרי לה אינו כמלחמה דסמכא (דעתה) דאמרי אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא אזיל ע''כ. ופסק רבינו כלישנא בתרא:

הלכה ח

כבר אמרו שעד מפי עד. זה פשוט ומתבאר ממה שיבא בסמוך שאין השומע מפי התינוקות מעיד אלא כשאמר דברים הרבה מעסקי מיתתו:

הלכה ט

שמע מפי התינוקות. משנה פרק האשה צרה (יבמות דף קכ"א:) ר' יהודה אומר אפי' שמע מפי התינוקות אומרים הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני. ובגמ' הקשו ודלמא לא אזול ותירץ שמואל דקאמרי אנו באים מלספוד ולקבור את איש פלוני והקשו ודילמא קמצא בעלמא שכיב להו ואסיקו ליה על שמיה ותירצו דקאמרי וכו' כך וכך ספדני הוו התם ע''כ בגמרא. וזה מבואר ובתוספתא אפי' שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו ע''כ וכתבה הרשב''א ז''ל:

הלכה י

ישראל שאמר הרגתי את פלוני ה''ז תנשא וכו'. משנה וגמ' פרק כיצד (יבמות דף פ"ה) ומבואר הטעם שם שכתב רבינו:

הלכה יא

כבר אמרנו שהעכו''ם המסיח לפי תומו. שם פרק האשה צרה (שם קכ"א) מסקנת הגמ' דאם נתכוון להעיד אין עדותן עדות וא''צ לומר אם נתכוון להתיר ואין לך צד שהוא נאמן אלא המסיח לפי תומו. ומ''ש וישראל ששמע מתבאר מן המעשה שאכתוב בסמוך:

הלכה יב

בד''א שלא היתה שם אמתלא. מעשה שם ההוא עכו''ם דהוה קא''ל לישראל קטול אספסתא ושדי לחיותי בשבתא ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלוני בר ישראל דאמרי לי בשיל לי קדרא בשבתא ולא בשיל וקטילתיה ופשטוה לאיסורא דאמרינן לא נתכוין אלא לאיים את זה:

הלכה יג

וכן אם שמע מערכאות. בפרק כל הגט (גיטין כ"ח:) ונזכר כאן בהלכות:

הלכה יד

עכו''ם שהסיח לפי תומו תחילה. פרק האשה צרה (יבמות קכ"ב) מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהם והניחוהו בפונדק ובחזרתן אמרו לפונדקית איה חבירנו נומית להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו ובגמ' פונדקית נכרית היתה ומסיחה לפי תומה היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו (והשיאו את אשתו) והקשו והא איה חבירנו קאמרי לה ותירצו כיון דחזתנהו בכיא אמרו לה איה חבירנו אמרה להם מת וקברתיו ע''כ. ובהלכות שמעינן מהא דהיכא דמתחיל הנכרי ומסיח לפי תומו אע''ג דהדרינן ומגלינן למילתא מיניה שפיר לא נפיק ליה מתורת מסיח לפי תומו אלא נאמן ומשיאין על פיו ע''כ. ונתבארו דברי רבינו. וכתב הרשב''א מדמקשו והא איה חבירנו שמעינן דכל שאומרים לו איה פלוני שהלך עמך אין זה מסיח לפי תומו ע''כ:

הלכה טו

כבר הודענו. מ''ש בכאן שאם אמר העד ראיתי שמת ששואלין אותו כיצד דבר ברור הוא שאע''פ שכשהוא אומר שמעתי שמת אין אנו יודעין האומר הראשון כיצד היה יודע שמת ועל מה היה אומר כן אין דנין אפשר משאי אפשר דהכא כיון דאפשר ודאי שואלין אותו שיש לחוש שמא הוא אומר בדומה לו והראיה מעד אחד במלחמה דחיישינן ליה כמו שיתבאר למטה. ונראה שרבינו הוציא זה ממ''ש שם מעשה באדם אחד שבא לפני ר' טרפון להעיד עדות אשה אמר לו בני היאך אתה יודע בעדות (אשה) זו וכו' דקדק עליו ב' וג' פעמים וכיון את דבריו והשיא ר''ט את אשתו ואמרו שם דתנאי נינהו דתניא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ר''ע ור''ט אומרים בודקין (עדי נשים בדרישה וחקירה) ואע''ג דקי''ל כת''ק כמו שיתבאר ע''כ לא פליגי אלא בדרישה וחקירה אבל לומר כיצד הוא כ''ע מודו דאי לא תימא הכי לימא ת''ק אין בודקין עדי נשים כלל ועוד דאין להקל אלא במה שאמרו חכמים בפירוש ואפשר שהם טועין גם כן בדברים שאמרו חכמים שאין דנין אותם כמת והם סבורים שמת כמו שיתבארו בסמוך:

הלכה טז

כיצד ראוהו שנפל וכו'. (שם קכ"א) ברייתא וחכ''א מים שיש להם סוף אשתו מותרת ושאין להם סוף אשתו אסורה ואמרו ה''ד (מים שיש להם סוף) אמר אביי כל שעומד ורואה מד' רוחותיו ע''כ. עוד שם א''ר יוסי מעשה בסומא שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שתצא נפשם והשיאו את נשותיהן:

וכן אם השליכוהו בים. (שם ק"כ) מעשה בעסיא באחד ששלשלו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא ע''כ. והרשב''א כתב מסתברא שקשרוהו ברגלו והעלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא רגלו או אפי' כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ממקום זה ורגל זה מאדם אחר היה והביא ראיה לזה שחוששין שמא אותו הלך לו וזה שהעלו אחרינא הוא והביא דברי רבינו וכתב עליו ושמא בלא נתעלם מן העין עד שעלתה רגלו בידם קאמר עכ''ל. וכ''נ שרבינו כונתו הי' כשיודע להם שאותו אבר הוא מאותו האיש וזהו שכתב והעלו ממנו אבר שידוע שהוא ממנו האבר ההוא, וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל בדין המשנה שלא הכירוהו אלא לאחר י''ב חדש גם לפי שידוע שטרפה אינה חיה י''ב חדש וכן אמרו בירושלמי ר' חגאי בעא קומי רבי יוסי לא מסתברא (כן) נותנין לו שהות כדי טריפה א''ל אף אנא סברי כן:

הלכה יז

ראוהו שנפל לגוב אריות. ברייתא שם:

נפל לחפירות נחשים. ברייתא שם ופסק כת''ק:

לתוך כבשן האש. ברייתא שם וכתב הרשב''א מסתברא בתוך כבשן האש שלא יכול לעלות ממנו כגון שהוא עמוק הא לתוך מדורה אין מעידין עליו שמא יצא משם לשעה אי נמי לתוך מדורה והוא ששהה עליו כדי שישרף עכ''ל:

או לתוך יורה. שם ליורה מלאה יין ושמן מעידין עליו וכתב הרשב''א ז''ל ונפל ליורה של מים לא נזכר אם מעידים עליו אם לא ומדברי רש''י ז''ל נראה x שמעידין עליו וכן נראה בירושלמי דמים ויין לגבי האי חד דינא אית להו עכ''ד:

או ששחטו ב' סימנים. מימרא שם:

הלכה יח

ראוהו צלוב. במשנה אין מעידין אלא עד שתצא נפשו ואפילו ראוהו מגוייד וצלוב וחיה אוכלת בו ובגמ' א''ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא ממקום שאין נפשו יוצאה אבל ממקום שנפשו יוצאה מעידין. ורבינו לא הזכיר בדבריו דין מגוייד כלל ובגמ' הקשו למימרא דמגוייד חיי ורמינהו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד ואפי' גוסס טמויי (הוא) דלא מטמא הא מחיי לא חיי ותירץ אביי לא קשיא הא ר' שמעון ב''א הא רבנן דתניא מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב רבי שמעון בן אלעזר אומר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות וכו'. רבא אמר בסכין מלובנת ודברי הכל והרשב''א כתב והיכא דראוהו מגוייד ואיני יודע אם נתגייד בחרב מלובנת אם לאו אזלינן לחומרא ואין מעידין עליו וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם אפילו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכווה וחיה, עכ''ל. ואני אומר שאין נראה כן מן הברייתא מדקתני מעידין על המגוייד ואם בסתם מגוייד אין מעידין עד שידעו בודאי שלא היה בחרב מלובנת לא הוה ליה למימר מעידין על המגוייד סתמא ורבא נמי הוה ליה למימר מתניתין בחשש סכין מלובנת ודברי הכל אלא משמע דלרבנן מעידין על המגוייד בסתמא כל זמן שלא נודע שנתגייד בחרב מלובנת אבל בידוע אין מעידין, והירושלמי פליג אגמרא דידן כנ''ל ומתוך לשון ההלכות נראה כדברי הירושלמי שכתבו משנה כפשטה ולא הביאו דברי רבא כלל משמע דמסתמא אין מעידין ויש תמה על רבינו למה לא כתב מזה כלום:

הלכה יט

עד אחד אומר:    בפרק האשה שלום (יבמות דף קט"ו.) "אבעיא להו עד אחד במלחמה מהו, טעמא דעד אחד דמהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקר והכא נמי לא משקר, או דלמא מטעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא כיון דזימנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא וכו'. ת״ש מעשה בשני ת״ח שהיו באים עם אבא יוסי בן סמאי בספינה וטבעה והשיא רבי (את) נשותיהן על פי נשים, והא מים כמלחמה דמי ונשים אפי' מאה כעד אחד דמיין וקתני השיא (רבי את נשותיהן) ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ומים שאין להם סוף אשתו אסורה, אלא היכי דמי הכא כגון דאמר אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרן סימנין דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין" ע״כ בגמ'.

ובהלכות: ולא אפשיטא בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן (דף קכ"א) "דההוא גברא דאטבע בדגלת ואסקוה אגשרא דשביסתנא, ואנסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביני לבתר ה' יומי" שמעינן דעד אחד במים שאין להם סוף נאמן ודוקא היכא דאמר אסקוה לקמאי וחזיתיה לאלתר ואשתמודענא ליה דהוא פלוני, כדאסיקנא במעשה דשני ת״ח וכדאמרינן בההוא גברא דטבע בדגלת דאסקוה אגישרא והוא הדין לעד אחד במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא מסהדי הכי אפי' תרי סהדי לא סמכינן עלייהו, וכ״ש עד אחד או אשה חיישינן דילמא אומדן דעתא קא מסהדי וכן הלכתא. עכ״ל ההלכות.

וכמדומה לי שכונת רבינו וההלכות היא לפרש דבעיין הוא בשלא אמר מת וקברתיו, אבל באומרת מת וקברתיו לא אבעיא להו, דאם איתא דמת וקברתיו קא מבעיא להו מאי קא דחו בההיא דב' ת״ח כגון דקאמרו אסקינהו קמן ומאי הוה כי אמרינן אסקינהו קמן ואמרי סימני והא בעד אחד כי אמר מת וקברתיו חיישינן דלמא משקר. אי נמי דבעיין בכל גוונא היא ומיהו כי אמר מת וקברתיו לא חיישינן ליה מהנך עובדי, אבל כי לא אמר מת וקברתיו הויא לה בעיא ולא איפשיטא. וזהו שכתב רבינו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא וכן הוא פוסק כל אלו הבעיות כמו שכתבתי למעלה. אבל המפרשים כתבו שכוונת ההלכות בדרך אחרת, ומ״מ כוונת רבינו כך היא כמו שכתבתי ולא הסכים רבינו עם ההלכות שכתבו שאפי' בב' עדים חיישינן דאמרי בדדמי ואדרבא נראה מתוך דבריו דבב' עדים שאמרו מת סתם נאמנין כל שמעידין על המיתה. ואף הרמב״ן ז״ל כתב על דברי ההלכות שחומרא יתירה היא ויש בזה שיטה אחרת לומר דעד אחד במלחמה נאמן אפי' באומר מת בלבד ומשיאין אותה לכתחלה, דבעיין אע״ג דלא איפשיטא הכא איפשיטא בדוכתא אחרינא. ושטת רבינו עיקר ומתבאר מדבריו גם כן שמים שאין להם סוף שא״א לעמוד על בוריו של דבר, לעולם אינו מעיד העד עד שישהה כדי שתצא נפשו ולא חיישינן דאמר בדדמי, וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול וכן עיקר:

הלכה כ

וכן האשה שהעיד. כבר נתבאר זה למעלה בבבא ראוהו שנפל לים ואין בזה חילוק בין אחד לב' דבכל גוונא שאין מעידין על המיתה אלא על הטביעה במים שאין להם סוף אשתו אסורה לכתחלה כמו שנזכר למעלה פרק האשה צרה ואם נשאת לא תצא גבי עכו''ם מסיח לפי תומו דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חסא (מאן איכא בי חסא) טבע חסא אר''נ האלהים אכלוהו כוורי לחסא מדיבוריה דר' נחמן אזלא דביתהו דחסא ואינסיבא ולא אמרו לה ולא מידי אמר רב אשי ש''מ הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה''מ לכתחלה אבל אי נסיב לא מפקינן לה מיניה. ונראה שמכאן הוציא רבינו בבעיי דלא אפשיטו לומר שאם נשאת לא תצא דהא הכא דאמרינן בברייתא אשתו אסורה ואסיקנא לכתחלה קאמרינן דאם נשאת לא תצא וכ''ש במאי דמספקא להו:

וחכם שהורה. שם מתבאר במעשה דההוא גברא דטבע באגמא דסמקי:

הלכה כא

מצאוהו הרוג. במשנה שם (דף ק"כ) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע''פ שיש סימנין בגופו ובכליו ובגמ' תניא אין מעידין על השומא רבי אלעזר בן מהבאי אומר מעידין (על השומא) וכבר כתבתי בה' גזלה ואבדה שיש מיני סימנין מובהקין ביותר שהם מן התורה בכ''מ ואף כאן מעידין עליהם וכ''כ הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכן מוכיח בסוגיא כאן בבאור דאמר הכא בשומא סימן מובהק קא מפלגי דת''ק סבר שומא לאו סימן מובהק הוא אלמא בסימן מובהק לא פליגי ורבינו לא נתכוון בכאן אלא לסימנין שמחזירין עליהם אבידה ואעפ''כ אין מעידין עליהם בכאן:

במה דברים אמורים. שם במשנה אין מעידין אלא עד שלשה ימים וכתב הרשב''א ז''ל והיכא דאשכחוהו ואשתמודעוהו ולא ידעי אי הוא תוך שלשה או לאחר שלשה איכא למימר דאין מעידין עליו דהוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ואיכא למימר דכיון שמכירין אותו חזקה זה הוא אלא דחשו רבנן ודוקא שנודע שעברו ג' וכל ספקא חששא דרבנן הוא ולקולא ולישנא דמתני' מכרעא לחומרא דקתני אין מעידין אלא עד ג' ימים ולא קתני כל שעברו עליו ג' ימים אין מעידין עליו והניח הדבר בצריך תלמוד:

הלכה כב

טבע בים. שם מתבאר בגמ' ובירושלמי מעשה באחד שנפל לירדן ועלה לאחר י''ז יום והכירו שצרפתו הצנה והשיאו את אשתו:

ואם שהה. שם וה''מ דכי אסקוהו חזיוה בשעתיה אבל אשתהי מתפח תפח ע''כ. ופי' רבינו שא''צ לאלתר ממש אלא באותה שעה וזהו שלא אמרו בגמ' חזיוה לאלתר אלא בשעתיה. וממ''ש ונתפח נראה שהוא מפרש מתפח תפח לאחר מיכן אבל אם נראה שאינו נתפח אין חוששין לו שהרי התפיחה היתה נראית. אבל הרשב''א ז''ל כתב שאין לשון הגמ' מורה כן אלא אומרים שמא תפח ואינו ניכר וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שבדין זה אין הפרש בין תוך ג' לאחר ג' שאפי' תוך ג' כיון שעמד במים אם העלוהו ואשתהי מתפח תפח:

כשמסתכלין בצורתו. שם (דף קכ"ב) משנה מעידין לאור הנר ולאור הלבנה:

הלכה כג

ראו אחד. שם במשנה מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו. עוד שם מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ובגמ' תנא ב''ה אומר משיאין ע''פ בת קול והקשו על מה שאמרו במשנה ולא מצאו שם אדם ודילמא שד הוה אמר רב יהודה אמר רב שראו לו דמות אדם וכו' עד בבואה אית להו פירוש בבואה צל, והקשו ודילמא צרה הואי ותירצו תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע''פ שאין מכירין ע''כ. וכבר כתבתי פ''ב וכיוצא בסוגיא זו שדעת הרבה מפרשים הוא שהך דר' ישמעאל לא קאי אלא אצרה אבל לשד חוששין אא''כ ראו לו צל צלו וכ''נ כאן מן ההלכות (ואין נראה כן דעת רבינו) ומ''מ כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל שאין צורך לכך אלא בשדות או בבורות שהשדים מצויין שם אבל בעיר לא חיישינן וכן מפורש בירושלמי וכן דעת התוספתא. ורבינו לא הזכיר מדין זה כלום ולא נתבאר לי למה:

הלכה כד

בא אחד ואמר. פרק האשה שלום (יבמות דף קט"ו:) יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקורטובא לאספמיא ושכיב שלחו מהתם יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קא אזיל מקרטובא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק או לא. אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן, ובהלכות וקי״ל כרבא ע״כ. ובהשגות כתוב כאן א״א והוא שלא הוחזקו שנים ע״כ. וכן פירש רש״י מי חיישינן לתרי יצחק היכא דלא הוחזקו תרי יוסף בן שמעון בעיר אחד רבא אמר לא חיישינן הואיל ולא הוחזקו אבל היכא דהוחזקו מודה עכ״ל. ואני אומר שאף בהוחזקו אם ידוע שהאחד קיים משיאין אשתו של זה דהא ליכא למיחש לאחר דהא ידעי דחי הוא וכן מוכרח בגמ' בעובדא דגיטא דחנן בר חייא שכל שאין לחוש שמא מן האחר הוא תו לא חיישינן ופשוט הוא אבל ודאי אם היו כאן שנים ואין ידוע באחד מהם שהוא חי בודאי אין משיאין את אשתו של אחד מהם ואם נשאת תצא והויא לה ספק אשת איש וגם רבינו יודה בזה. ויש בפירוש מעשה דיצחק ריש גלותא שיטה אחרת לרמב״ן ולרשב״א ז״ל ודינו של רבינו אמת על הדרך שנתבאר:

הלכה כה

יצא ישראל ועכו''ם. פרק האשה צרה (דף קכ"ב) מעשה בישראל ועכו''ם שהלכו בדרך ובא עכו''ם ואמר חבל על יהודי שהיה עמי שמת בדרך וקברתיו והשיאו (את) אשתו ושוב מעשה בקולר של ב''א שהיו מהלכין לאנטוכיא ובא עכו''ם ואמר חבל על קולר של ב''א שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהן ועוד שם מעשה אחר כיוצא באלו ובכולן נזכר קברתים וסובר רבינו שבדוקא הוא ואין לומר דלאו דוקא אלא מעשים שהיו כך היו דא''כ מה צורך היה לברייתא להשמיענו דברי העכו''ם וסוף דבורם ליתני מיתה לבד והויא רבותא טפי דאפי' בלא הזכרת קבורה היו מתירין וכ''ש שאם לא היה בדוקא לא היו מזכירין כן בג' מעשים כיון שמעשים אלו היו באים להודיענו דין זה. והרשב''א נראה שסובר כדעת רבינו שהוא מצריך בכל עכו''ם שמסיח לפי תומו שיאמר קברתיו והשיב עליו מהמעשים הנזכרים שם בעכו''ם שאמר מאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסבה רב יוסף לדביתהו ומההוא דאמר טבע חסא שהזכרתי למעלה וממקומות אחרים וכתב דלאו דוקא הזכירוה כאן. ואני אומר שאף רבינו סבור שאין צורך בעכו''ם המסיח לפי תומו ואומר מת פלוני שיאמר מת וקברתיו וכן מבואר בדבריו למעלה שכתב היה העכו''ם מסיח ואומר אוי לו לפלוני שמת ולא הזכיר שם קבורה. וכ''כ ואפי' היה העכו''ם הוא שהסיח ל''ת ואמר טבע פלוני בים הגדול ונשאת על פיו לא תצא וכמה מקומות (בדבריו) שמוכיחין כן אבל בכאן הזכיר שצ''ל קברתיו לפי שאין העכו''ם מזכיר שם היהודי (שאומר שמת) אלא שאומר איש יהודי שהיה עמי ואנו יודעין שהוא פלוני (וכן בי' אנשים כיוצא בזה העכו"ם אינו מכירן ואינו יודע שמותיהן ולפיכך) צריך שיאמר קברתיו. והטעם בזה (שאחר) שבלא הזכרת השם די משא''כ בשאר מקומות הצריכו שיאמר דבר ברור ממיתה וקבורה. ואפי' ת''ל שיש להשיב ע''ז מ''מ ודאי כך היא כונתו של רבינו כמ''ש כנ''ל:

הלכה כז

ישראל שאמר. תוספתא אין מעידין עליו עד שיהו מזכירין שמו ושם אביו ושם עירו אבל אמר אחד יצא מעיר פלוני מפשפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו ע''כ:

הלכה כח

מצאו שטר וכו'. בירושלמי ונכתב כאן בהלכות מצאו בשטר כתוב וחתום מת איש פלוני או נהרג איש פלוני ר' ירמיה אומר משיאין את אשתו ר' בון בר כהנא אומר אין משיאין את אשתו ופסק רבינו כדברי המקיל וכן מוכיח בהלכות בפרק מי שאחזו.

וכתב רבינו ונודע שזה כתבו ישראל. ובאפשר שכוונתו היא למעוטי אם היה כתב עכו''ם והטעם לפי שלא הוכשר עכו''ם אלא במסל''ת אבל לא כתבו לפיכך צריך שיודע שהוא כתב ישראל אבל אין צריך שיתקיים שיכירו מי הוא שכתבו שא''כ היה אומר רבינו והוא שיתקיים או שנודע מי כתבו כלומר אפילו בעד אחד שיעיד שפלוני כתבו. אבל הרשב''א כתב שנראה שרבינו סובר דדוקא כשנתקיים אותו כתב והוא ז''ל הסכים לדעת האומרין שאפי' בלא מקויים משיאין:

וכן מי שנשתתק. ברייתא בגיטין פרק מי שאחזו (גיטין דף ע"א) בודקין אותו בעדיות ואמרו שם בעדות אשה דאקילו בה רבנן נזכר פ״ב כיצד בודקין לגיטין:

ואין בודקין עדי אשה. מחלוקת תנאים פרק האשה צרה (שם קכ"ב) פסק כת''ק וכ''כ המפרשים ז''ל:

הלכה כט

אל יקשה בעיניך. זה שכתב שהטעם הוא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ומשום עיגונא הוציאו ממה שאמרו בראש פרק האשה צרה במסקנא דסוגיא משום עיגונא אקילו בה רבנן ובכמה מקומות שאלו טעמא דעד אחד משום מלתא דעבידא לאיגלויי הוא א''נ משום דאיהי דייקא ומינסבא, ונראה לו שהטעם הראשון עיקר שעליו סמכו בדברים אחרים בגמרא כגון בהכרת שמות בגיטין ובחליצה שאפילו מפי אשה ומפי קרוב או קטן כמו שנתבאר פרק רביעי מהלכות חליצה ויבום והוא משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולזה הזכיר רבינו בכאן טעם זה. וכבר כתבתי למעלה בראש הפרק דהיכא דנפקא לן דינא בין ב' טעמים אלו שאין רבינו סומך על זה כגון בעד אחד בקטטה כנזכר שם, ובהשגות א''א א''נ דאיהי דייקא ומנסבא (מפני חומר שהחמרת עליה בסופה) ע''כ. וכבר בארתי דעת רבינו: סליקו הלכות גירושין: