לקט משלים סיניים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לקט משלים סיניים מתוך הספר "An argosy of fables" שיצא ב-1921.

האנפה והצדפה[עריכה]

פעם על גדות נהר "אי" (נהר בסין) התחממה צדפה באור השמש. פתאום חלפה אנפה ונקשה במקורה על הצדפה. הצדפה סגרה את קונכייתה וניסתה לצבוט את המקור של האנפה, אך לא משנה כמה חזק צבטה, הציפור לא הסיגה את מקורה. אמרה האנפה:

"אם לא תפתחי את קונכייתך היום, ולא תפתחי אותה מחר, תהיה שם צדפה מתה."

הרכיכה אמרה בתגובה:

"אם לא תוציאי את מקורך היום, ולא תוציאי אותו מחר, תהיה אנפה מתה."

אף אחד מהם לא הסכים להרפות את אחיזתו מהשני ודייג שחלף בדרך תפס את שניהם ולקח אותם בשביל ארוחת הערב.

(תורגם מסינית על ידי קרל ארנדט. "China Review" כרך 12, עמוד 62.)

השועל והנמר[עריכה]

היה היה פעם נמר שהיה רודף אחרי כל חיות היער וטורף אותן. בין היתר יום אחד תפס שועל, והתכונן לאכול אותו. אמר השועל:

"אסור לך לאכול אותי. אלוהי השמיים מינה אותי למלך החיות. לכן אם תאכל אותי, תפר את פקודותיו של אלוהי השמיים. אם אינך מאמין לי, אוכיח אמיתת דברי. תן לי ללכת מלפנים ואתה תלך בעקבותי. במהרה תראה שכל שאר החיות מזדרזים לפנות לי את הדרך ברגע שהם רואים אותי."

הנמר הסכים לתוכנית, ובהולכם יחד ביער, השועל מוביל והנמר בעקבותיו, כל שאר החיות חמקו בחיפזון בראותן אותם. הנמר הטיפש לא הבין שהיה זה הפחד מפניו שהניס את החיות, ודמיין שהן פחדו מהשועל.

(צ'יאנג אי, תורגם מסינית על ידי קרל ארנדט. "China Review" כרך 12, עמוד 322.)

הצרצר, החיפושית, החוחית והצייד[עריכה]

היה היה פעם נסיך צעיר שטייל לו בגן מאחורי ארמון המלכות, ולפתע שמע את שירו של הצרצר מענף עץ גבוה. בהתקרבו לעץ ראה את הצרצר שר את התווים הארוכים של שירו הקצר, שמח על שמצא מקום נעים לנוח עם משב של בוקר.

הצרצר לא ידע שהוא מצוי בסכנה בגלל חיפושית שזחלה מענף לענף, ואז הרימה את גופה, מתחה את טופריה כדי לחטוף את הצרצר ולאוכלו.

אך בזמן שהייתה החיפושית מרוכזת בצרצר, הייתה היא עצמה בסכנה בגלל חוחית שריחפה אנה ואנה בצל העלים הירוקים, מתכוננת להפוך אותה לארוחה.

ובעוד החוחית מרוכזת בחיפושית, עמד הנסיך סמוך לה עם קשת בידו, מתכונן לירות בה.

בזמן שהנסיך היה מרוכז בחוחית, הוא לא שם לב שממש לצידו יש תעלה עמוקה מלאה במים. הנסיך החליק ונפל למים. רעש ההתזה הבהיל את החוחית והיא עפה לה. החיפושית נחפזה לחור שלה והשאירה את הצרצר לסיים את שירו בשלווה.

מוסר השכל: אין שטות גדולה מזו, להתרכז במרווח שלפני עיניך ולא לשים לב לסכנה מאחורי גבך.

(תורגם מסינית על ידי קרל ארנדט. "China Review" כרך 12, עמוד 23.)

המלך והסוסים שסובבו את המטחנה[עריכה]

היה היה פעם מלך כה קמצן שבמשך תקופה ארוכה לצבאו לא היה חיל פרשים, בגלל המחיר הגבוה של סוסים. לבסוף שוכנע לקנות חמש מאות סוסים לשמירה מפני אויביו. לאחר שהאכיל את סוסיו לזמן מה וממלכתו הייתה בשלום עם כל העולם, אמר המלך לעצמו: "עולה הרבה כסף להאכיל את חמש מאות הסוסים האלה. צריך לטפל בהם כל הזמן ואין בהם תועלת בשמירה על ממלכתי." הוא ציווה על הסייס המלכותי לעוור את עיני הסוסים ושיסובבו מטחנות, כך שלפחות יכסו את ההוצאות ולא יהיו לנטל על הממלכה.

אחרי תקופה ארוכה שהסוסים סובבו מטחנות, לפתע פתאום מלך שכן גייס חיילים ופלש לממלכה. המלך ציווה מיד לצייד את הסוסים ולרתום אותם למלחמה בשביל שירכבו עליהם חייליו האמיצים.

כשהגיעה שעת הקרב, החיילים הצליפו ודירבנו את סוסיהם לדהור אל עבר האויב ולפרוץ את שורותיו. כשהסוסים הרגישו את הצליפות והדירבונים הם התחילו להסתובב במעגלים וסירבו ללכת קדימה. חילות האויב הבינו מהרה שחיל הפרשים הזה חסר תועלת. הם צעדו כנגדו וכתשו מהר את צבא המלך כולו.

(תורגם מסינית על ידי סטניסלס ג'וליה, פריז, 1859)

העורב והטווס[עריכה]

יום אחד אמר הטווס לעורב:

"היום הוא יום חתונתו של הלורד טיגריס. איך נתקשט לחתונה?"

באותו הזמן העורב היה לבן והטווס היה צהוב כתרנגולת.

"יש לי רעיון!" ענה העורב. "מלך אנאם בונה בית. זהו בית נפלא! קירותיו נצבעים בכל צבעי הקשת. יש דרקונים בירוק ואדום, צהוב וכחול. העובדים הלכו לאכול ארוחת צהריים. נרוץ ונשיג את פחי הצבע שלהם."

העורב החל מיד להוציא אל הפועל את הרעיון שלו.

הטווס התעקש להיצבע ראשון.

העורב, מקווה להראות את יכולתו, צייר על נוצות הטווס ירחים של צהוב וירוק וערבסקות של כחול ושחור.

הטווס היה מפואר. הוא הלך להסתכל על עצמו במימי הנהר ופרש זנבו ליבש את נוצותיו. לאחר שראה שהוא כל כך נאה, המשיך לפרוש את זנבו, אפילו לאחר שיבשו נוצותיו.

"קוונג-טו! קוונג-טו! כמה יפה אני! כמה יפה אני!"

קרא אליו העורב:

"חבר, תורך להראות את חוכמתך!"

אך הטווס היה גאה וקנאי. לא הייתה לו שום כוונה לקשט את העורב לחתונת הלורד טיגריס. הוא אמר:

"לא שמעת את זעקת הנשר? אנו חייבים לעוף! אנו חייבים להתחבא!"

בחיפזון מעושה רץ אל מול פחי הצבע והפילם לנהר.

"לא שמעתי זעקה של נשר," אמר העורב.

"אם כך, כנראה שגיתי. בוא, אצבע אותך."

"הצבע בתחתית הנהר," אמר העורב.

"פה יש פח צבע אחד."

"אז תזדרז!"

"הנה! אתה נהדר!"

העורב הלך להסתכל על עצמו במימי הנהר וגילה שרומה באכזריות. הוא רצה להתלונן אך קולו השתנק בגרונו והוא יכל רק לצעוק בצרידות:

"קאו! קאו!"

מאז ועד היום עורבים שחורים ובעלי קול צרוד בעוד הטווסים ססגוניים עם אלף צבעים.

היזהרו מחבר רע.

(מהספר "Contes et Légendes de l'Annam")

העורבים והינשופים[עריכה]

שתי מושבות, עורבים וינשופים, חיו בשכנות ושנאו זו את זו בצורה אדיבה למדי. העורבים ישנו בלילה והינשופים ביום, וכל אחת מהמושבות בתורה תקפה את שכנתה כשהייתה הכי פגיעה והטבח בשני הצדדים היה גדול. יום אחד טען עורב חכם אחד שכך זה לעולם לא יעבוד. חייבים למצוא תוכנית להשמיד את אויביהם, אם ברצונם לשכון בשלום. שאלוהו: מהי תוכניתו? והוא אמר לאחיו העורבים לפגוע בו ולנקרו בעוצמה ולמרוט כמה מנוצותיו, והבטיח שאם יעשו כן יש לו תוכנית איך להרוס את מושבת הינשופים.

העורבים עשו כבקשתו; ואומלל עם נוצות קרועות ומלוכלכות התיצב אצל מושבת הינשופים והתלונן במרירות על היחס הרע שקיבל מאחיו העורבים. כשהתקבצו כל הינשופים להבין במה מדובר הסביר העורב שהוא ברח אליהם למחסה והגנה. הינשופים ריחמו עליו ואחד מהם פינה לו מקום בקינו. לזמן מה הכל היה בסדר ולבסוף נוצותיו של העורב צמחו שוב. לאחר שהתאושש החל בעבודה, הערים כמויות גדולות של שיחים מסביב למאורת הינשופים, וכשהם שאלו אותו מדוע הסביר שהוא מנסה להשיב להם על חסדם בכך שיערים חומה נגד הרוחות הקרות. זמן קצר לאחר מכן סופת שלג באה וכל הינשופים הצטופפו בקן, לברוח מפני הקור. העורב ראה את ההזדמנות שלו, גנב גחל ממדורת איכרים סמוכה והעלה את השיחים באש שחנקה את כל הינשופים למוות.

לעולם אל תבטח בעריק.

(פולקלור של סין, ניקולס דניס, לונדון, 1876)

איוולת תאוות הממון[עריכה]

עשיר אחד אגר אוסף נכבד של תכשיטים, אליהם הוסיף בהתמדה ובהם היה גאה בצורה מופרזת. יום אחד הראה אותם לחבר, הלה סעד את עיניו בהם לזמן מה וכשעמד לעזוב הודה למארחו על התכשיטים. "מה זאת אומרת," קרא העשיר, "בטח לא הבנת! לא נתתי לך את התכשיטים, למה אתה מודה לי?"

"טוב," הצטרף חברו, "הייתה לי לא פחות הנאה להסתכל בתכשיטים ממה שלך יכולה להיות. ההבדל היחיד שאני יכול לראות בינינו הוא שאני חופשי מכל דאגה בעוד אתה טרוד בשמירתם."

(פולקלור של סין, ניקולס דניס, לונדון, 1876)