לקט משלים ארמנים וטורקים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לקט משלים ארמנים וטורקים, מתורגם מהספר "An argosy of fables" שיצא ב-1921.

הסיגלית והאירוס[עריכה]

בתחילת האביב שיבח אדם את הסיגלית על יופיה ואמר לה שהיא כה יפה עד שהיא נראית כמו אירוס. הסיגלית הטיפשה האמינה לדבריו ושלחה מיד שגריר לאירוס במטרה להתידד עם הפרח הסגול המלכותי, בגלל הדמיון הקלוש ביניהן.

האירוס השיבה, "את עכשיו יפה עם פרחים בעוד אני, פרחי עודם חבויים בניצניהם העטופים הדוק. חכי עד שאני גם אפרח."

כמה ימים לאחר מכן הסיגלית הנאה דהתה ומתה וכשהאירוס פרחה, הסיגלית כבר נעלמה לגמרי.

היה שבע רצון בברכותיך. בעודך מקנא בברכות האחרים אתה עלול להיעלם.

(משלי מקיטר גוש, "Journal Asiatique", סדרה 9, כרך 19)

דעיכת פאר השמש[עריכה]

השמש האמינה, כל בוקר כשזרחה, שהיא אלוהים. אך בלילה, כששקעה, היה עליה להתחבא מתחת לארץ ואז הבינה את חוסר חשיבותה.

אל תרגיש כל כך עליון מפאר הניצחון, תגיע השעה בה פארך ידעך.

(משלי מקיטר גוש, "Journal Asiatique", סדרה 9, כרך 19)

הדגנים השחצנים[עריכה]

הדגנים השחצנים התווכחו ביניהם מי מהם ראוי לשלוט על האחרים.

"אני הכי טובה," הכריזה השעורה, "לי יש שישים גרעינים."

"אדרבה, אני הכי שווה," אמר הדוחן, "לי יש מאה גרעינים."

רק החיטה נשארה שקטה.

מלכם ראה את ענוות החיטה ומינה אותה על כל שאר הדגנים, שנייה רק למלך עצמו.

(משלי מקיטר גוש, "Journal Asiatique", סדרה 9, כרך 19)

האבטיח[עריכה]

איש אחד נכנס לגינה, קטף אבטיח ועמד לאוכלו, ואז האבטיח הזדעק בבהלה:

"מה אתה עושה, איש? אינך יודע שאני ביצת פיל? אם תיקח אותי ותשמור אותי שלם אני אבקע ויצא ממני פיל קטם שיהיה שווה מאות דולרים."

האיש הטיפש, שמח בפרס שמצא, לקח אותו לביתו ושמר עליו בזהירות. כשהאבטיח נרקב במקום שיבקע ממנו פיל קטן, הוא זרק אותו בגועל. כך ניצל האבטיח מהסכין.

אם אתה נופל לידי אדם רע, העמד פנים שאתה בעל ערך רב, ואולי ישמרו אותך עד שתהיה לך הזדמנות לברוח.

(משלי מקיטר גוש, "Journal Asiatique", סדרה 9, כרך 19)

שודד הדרכים והכומר[עריכה]

שודד דרכים תקף כומר והתכונן להורגו. הכומר לפתע מצא בעצמו כוח אדיר, נלחם בשודד והביס אותו, והעניש אותו כראוי. השודד התחנן לרחמים ואמר: "איך אתה יכול ככומר להתייחס אלי כך, כשאתה כל הזמן מטיף לשלום עולמי ומסרים דומים?"

הכומר ענה: "הו, שודד מרושע, דווקא בשביל השלום העולמי אני מתאכזר אליך - אתה שאינך מכיר ביופיו של השלום!"

המשל הזה מלמד אותנו שנכון להתנגד לעוולות, לא מאהבת הקרב, אלא כדי למנוע את הפרת השלום.

(משלי מקיטר גוש, "Journal Asiatique", סדרה 9, כרך 19)

הדג הגדול והצפרדעים[עריכה]

פעם היה דג גדול שהרגיש רצון עז לאכול צפרדעים. אך לא יכל להגיע אליהם שכן חסו בבטחה בביצתם. הוא ניסה להחמיא להם, ואמר: "הו, צפרדעים, מה יפות ידיכם! מה יפות רגליכם! וכשאתם מקרקרים במקהלה קולותיכם ערבים כעוגב. למה שלא תתקרבו כך שאוכל ליהנות ממראכם?"

הצפרדעים הבינו את מטרתו וענו: "אתה משבח את צורתנו ואתה משבח את קולנו, אך אנו יודעים טוב מאוד שלא בגלל צורתנו או קולנו אתה רוצה אותנו, אלא בגלל טעם בשרנו העדין."

המשל הזה בא ללמדנו לשקול בזהירות דברי מחמיאים; לעתים קרובות הם מסגירים את עצמם בדבריהם, לא משנה באיזו מקצועיות הם מחביאים את כוונתם.

(משלי מקיטר גוש, "Journal Asiatique", סדרה 9, כרך 19)

השזיף, השזיף המיובש והמשמש[עריכה]

השזיף, השזיף מיובש והמשמש ננזפו פעם על שהם גורמים אי נוחות לאוכליהם. הם ענו: "אינכם יודעים על מה אתם מדברים. כל הרופאים יודעים שאנו לעתים קרובות גורמים כאב בטן. בכל זאת אנשים מתעקשים לאכול אותנו. אם אנו עושים בעיות למרות טעמנו החמוץ, תחשבו איזה בלאגן היינו יוצרים אם לא היינו גורמים אי נוחות באכילתנו. עליכם להודות לנו, לא לנזוף בנו."

תענוגים אסורים משאירים טעם מר.

(משלי מקיטר גוש, "Journal Asiatique", סדרה 9, כרך 19)

החקלאי והרימון[עריכה]

חקלאי לא מנוסה שאל פעם עץ רימון: "למה אתה מייצר כל כך הרבה פרחים ואז נותן לחלק כה גדול מהם ליפול לארץ בלי ליצור פרי?"

הרימון ענה: "החקלאי תאוותן. ענפי דקים ופריי כבד, אם לא הייתי מתכופף בקלות לא הייתי עומד בכובד משקלו. זו הסיבה שאני נותן לרבים מפרחי לנשור, שלא אשבר אם אשא פירות יותר משאני מסוגל לשאת."

המשל הוא תוכחה לאדונים שמנצלים את כוחם של משרתיהם מעבר לגבולות שציווה אלוהים.

(משלי מקיטר גוש, "Journal Asiatique", סדרה 9, כרך 19)

עץ התאנה וענפיו[עריכה]

עץ התאנה נשאל פעם מדוע הוא פורש כה רבים מענפיו קרוב כל כך לאדמה. הוא ענה: "יש לי אויבים רבים ולמדתי להתכופף בפניהם כך שענפי לא ישברו. כך הם בקלות מגיעים לפירותי ולפני שהתחילו לטפס זכיתי בחיבתם וגרמתי להם לשכוח את מחשבתם הרעה."

המשל מלמדנו שאם אין תקווה להבסת האויב, יש להתייחס אליו בנדיבות וענווה ולערוך שולחן לפניו. כך יוריד את נשקו וישכח את כוונותיו הרעות.

(משלי מקיטר גוש, "Journal Asiatique", סדרה 9, כרך 19)

הקוץ והגפן[עריכה]

הקוץ, שכבר זמן רב נוטר טינה לגפן, אמר יום אחד בקול נרגן: "אני גדל ומשגשג כמוך, וכמוך אני מניב פירותי, ובהיבט מסוים אני עולה עליך שכן אני לא נובל ומשיר את עלי במהלך החורף." הגפן השתיקה אותו באומרה: "תהילתך תושלם כשיאספו את פירותיך לבציר בסתיו." אך כשהגיע הסתיו במקום להיאסף הקוץ נדרס תחת רגלי האנשים.

המשל מלמדנו שיש להשתיק יהירות מטופשת ולא לאפשר הצגת שלמות כשהיא איננה. די בחיסרון אחד כדי לקזז מעלות רבות.

(משלי מקיטר גוש, "Journal Asiatique", סדרה 9, כרך 19)

העצים בוחרים מלך[עריכה]

העצים התכנסו פעם להחליט מי מהם המתאים ביותר לשלוט עליהם. היו שהציעו את הדקל, בשל גובהו ומתק פריו. הגפן התנגדה ואמרה: "זאת אני, בייני, שנותנת שמחה לעולם, ובשל סיבה זו מגיע לי למלוך." באופן דומה כל עץ החשיב את עצמו עדיף על השאר, מסרב לקבל כל אחד אחר למלך. הדקל ראה זאת והבין שהסיבה שאף אחד מהעצים לא מסכים לשלטון האחר היא שאף אחד לא רצה לחלוק את הכבוד עם השאר. בהתאם לכך אמר: "אתם מסכימים שיש לי טענה טובה יותר להיות מלך מאשר כל אחד מהשאר?" כולם הודו בכך ואמרו: "כן, כי גבוה אתה ופריך מתוק. חסרים לך רק שני דברים: אינך נותן פרי באותה עונה שאנחנו נותנים את פרינו; ועצך לא טוב לבנייה. בנוסף, אתה כה גבוה שרבים אינם יכולים ליהנות מפריך." הדקל ענה: "אם תבחרו בי למלך אני אעשה כל אחד ואחד מכם נסיך; ובמשך הזמן אשלוט על ילדיכם וילדי ילדיכם." בשומעם הבטחה זו, העצים כולם הריעו לדקל כמלכם, ומיד הכריז על סדר המלוכה ומינה כל עץ למינוי כבוד משלו: הגפן - שק המשקים; התאנה - ראש ממשלה; הקוץ - תליין ראשי; הרימון - רופא הממלכה; וכך לכל אחד ואחד מהעצים והצמחים מינוי מיוחד משלו.

המשל מלמדנו שאף אחד לא יכול לשלוט בלי העזרה של הנחותים, אין גדולה בעולם בלי שתיעזר באלה שתחתיה. כמו כן, טובות שהתקבלו נותנות תקווה לטובות גדולות יותר בעתיד.

(משלי מקיטר גוש, "Journal Asiatique", סדרה 9, כרך 19)


הנסיך והפרעוש[עריכה]

נסיך בעל דם מלכות יוסר פעם על ידי פרעוש. לבסוף הוא תפס את החרק הטורדני, ועמד להרוג אותו כשלפתע הפרעוש אמר: "אני מתחנן אליך, אל תהרוג אותי, הנזק שעשיתי לך קטן."

"כן," ענה הנסיך, לפני שמחץ אותו, "אבל עשית לי את כל הנזק שיכולת!"

המשל מלמדנו שאפילו עבריינים קטנים חייבים להיענש, כדי שפושעים גדולים יראו וייראו.

(משלי ורטן, פריז, 1825)

השועל ונטיף הקרח[עריכה]

שועל רעב חיפש אוכל ביום חורף אחד, ועבר ליד נטיף קרח ארוך ונאה, בעל צורה דומה מאוד לעצם, והחל לכרסמו בהתלהבות. "מארה על ראשו!" אמר, יש קול של עצם באוזני, תחושה של עצם בין שיני, אך אף לא פיסה מזה ממלאת את קיבתי!

המשל מלמדנו שאסור לשפוט לפי מראה.

(משלי ורטן, פריז, 1825)

שלושים ושתיים השיניים[עריכה]

פילוסוף סורי, איש טוב וחכם, התווכח יום אחד עם ארמני, והאחרון שהיה צעיר וחם מזג התעצבן וצעק:

"אני ככה מלזרוק את את האבן הזאת לפה 'שך ולשבור'ך את שלושים ושתיים השיניים אחת אחת!"

הפילוסוף ההמום עזב את הארמני עומד שם ומיהר לביתו להתייעץ עם אישתו. "בשם אלוהים, אישתי היקרה," אמר, "הדליקי את המנורה וספרי את שיני, אני בהול לדעת כמה יש לי." אשת הפילוסוף ספרה את שיניו ואז אמרה, "אכן, בעלי, גיליתי שיש לך שלושים ושתיים שיניים, לא פחות ולא יותר."

הפילוסוף מיהר חזרה למצוא את ידידו הארמני, ושאל אותו, "בבקשה אמור לי, איך ידעת כמה שיניים יש לי?"

"אדון יקר" ענה הארמני, "הסקתי את מספר שיניך משיני שלי."

כמו שידע הארמני את מספר שיניו של הפילוסוף, כך נוכל אנו לדעת מטעויותינו על טעויות אחרים, כיוון שלכל בני האדם יש אותן טעויות במשותף.

(משלי ורטן)

המלך המלחמה[עריכה]

מלך מסוים, שהיה הגיבור של אותה המאה, הכריז מלחמה על אחד משכניו. האויב שהיה עני במשאבים, ולא היה מסוגל לבצע את ההכנות הנחוצות, היה אוב עיצות איך להגן על עצמו. לכן, שלח מלכם מרגל לפגוש את הצבא המתקדם לעברם. המרגל, שצפה ממרחק, ראה כוחות רבים מספור של חיילים חמושים כחניתות.

ישר סובב את סוסו ודהר חזרה לשליטו. "אדוני," אמר, "אתה הולך להיות מותקף על ידי צבא עצום, שכן ראיתי חניתות כה רבים מתקדמים לעברי שהם יכסו את השמש!"

"קח את גלימת הכבוד הזו," אמר המלך. "אם ירצה השם, נילחם היום תחת הצל של חניתות האויבים." בתשובה לוחמנית זו השרה על אנשיו אומץ ועוז רוח בלתי מנוצחים.

(משלים טורקים. תורגם על ידי ז'אן דקורדמנש. פריז, 1882)