לקט משלים אפריקאים

לקט משלים אפריקאים, מתורגם מהספר "An argosy of fables" שיצא ב-1921. 

הקיפוד והכלב

הקיפוד והכלב היו בעבר חברים טובים וגידלו בננות ביחד. כשהבננות סיימו גדילתן, הקיפוד היה הולך להסתכל עליהן כל יום, ולבסוף כשהיו בשלות הוא הזמין את הכלב לבוא איתו ולאוכלן. כששני החברים עמדו למרגלות עץ הבננה, הקיפוד ניסה לשווא להגיע לאשכולות הבננה.

בינתיים הכלב עמד על רגליו האחוריות ובקלות הגיע וקטף מהפירות. הוא ראה שהן כה טובות עד שלא עצר לפני שסיים את כל הבננות, בלי לתת אף אחת מהן לקיפוד, למרות הפצרותיו.

כשאכל הכלב את הבננה האחרונה אמר הקיפוד: "בוא נשחק עכשיו משחק שאני לעתים קרובות משחק עם אחי. אתה צריך לקחת במבוק ולחדד אותו בשני קצותיו; לאחר שיהיה חד עליך לנעוץ אותו באדמה לרגלי העץ, לטפס על העץ ולקפוץ על המקל. הכלב רצה לשחק את המשחק וכשהכל היה מוכן הוא הזמין את הקיפוד לקפוץ ראשון, ישר על מקל הבמבוק, אך הודות לקוציו הקשים הוא לא נפצע. אז בא תורו של הכלב והוא קפץ ושופד על הבמבוק החד.

כשעזב אותו הקיפוד, קרא מעבר לכתפו, "בקש מקליפות הבננה לעזור לך!"

(סיפור עם סנגלי, מתוך הספר "אוסף שירים וסיפורי עם", כרך 40.)

הגדרון והגמל

זוג גדרונים פעם בנה את קנו בגדר לצד הדרך. סמוך לבקיעת הביצים חלף בדרך גמל. הגדרונים הקטנים ראו אותו ואמרו לאביהם הציפור כשחזר מהשדות:

"הו, אבא, חיה מפלצתית גדולה עברה פה עכשיו."

הגדרון מתח רגל אחת ואמר: "כזה גדול, ילדים?"

"הו, אבא, הרבה יותר גדול מזה!"

הגדרון מתח רגל וכנף: "כזה גדול, ילדים?"

"הו, אבא, גדול בהרבה."

לבסוף פרש הגדרון את שתי רגליו ושתי כנפיו: "אז כזה גדול?"

"הו, גדול בהרבה!"

"זה בלתי אפשרי, ילדים, אין חיה גדולה ממני!"

"פשוט חכה ותראה בעצמך," אמרו הגדרונים הקטנים.

לבסוף חזר הגמל, מרפרף לאורך הגדר. הגדרון ישב ליד קנו; הגמל קטף קבוצת עלים ובלי לראות את הציפור לקח אותה איתם.

הגדרון הצליח לחמוק בבטחה מבין שיני הגמל הגדול ומיהר חזרה לילדיו.

"צדקתם," אמר. "הגמל הוא אכן חיה מפלצתית גדולה. אבל אני מרוצה מעצמי באותה מידה."

(משל קבילי. מתוך הספר "אוסף שירים וסיפורי עם")

הקוף החכם והזאב הטיפש

פעם אחת שאג האריה ברחבי הג'ונגל כמו מנהיג חזק בממלכתו. הביט ימינה, הביט שמאלה, לקח שני צעדים קדימה, עצר ואז המשיך קדימה. הקוף ראה את האריה והחל לחקותו ולעשות ממנו צחוק. האריה כעס ואמר:

"חזור למקומך, קוף, ותחזור להתגרד. תפסיק לעשות ממני צחוק או שאני אעשה ממך ארוחה."

אך הקוף בהיותו חיה ערמומית קפץ לאחד הענפים הגבוהים ושם המשיך לעשות את אותן תנועות ואותם צעדים שהאריה עשה על האדמה. האריה נעשה ממש עצבני.

לרוע מזלו של הקוף, בשיא העוויתות והדילוגים איבד את שיווי משקלו ונפל ישר בין כפות האריה, שתפס אותו ועמד להביאו אל סופו בנגיסה עוצמתית אחת, אך אז עלה בראשו הרעיון שיהיה נעים יותר לאכול את הקוף יחד עם חבר. הוא זרק את השבוי במערה קטנה וסתם עליה את הגולל. לאחר מכן יצא לחפש שותף לסעודה.

שוב לבד וקצת פחות מפוחד, הקוף חשב תחילה, "איך אצא מכאן?" הוא החל לעבוד על פתח המערה אך האבן הייתה כבדה מדי לדחיפה וצמודה מדי לפתח מכדי שיוכל להשתחל ולעבור. כל מאמציו היו לשווא והוא התייאש.

לפתע, זאב שבמקרה חלף בדרך שמע את הקוף מיילל נואשות. הזאב שרב לאחרונה עם הקוף ועדיין נטר לו טינה, שמח לשמוע את הקוף מיילל ושאל אותו, "למה אתה בוכה?"

הקוף שהיה מהיר מחשבה ראה שאם לא יעבוד על הזאב יאבד את ההזדמנות האחרונה שלו, וענה: "אני לא בוכה, אני שר."

"למה אתה שר?" שאל הזאב.

"לעזור לעיכול. אני מחכה לארנב שהלך להביא עוד בשר. הבוקר התארגנו לסעודה ביחד ואנחנו מתכננים להמשיך אותה כל הלילה. יש לנו כאן כל כך הרבה אוכל שאני לא יכול יותר לאכול, קיבתי קטנה מדי. יש ערימות של שאריות מסביבי."

הזאב שנולד גרגרן שאל בשדלנות, "בוודאי לא תתנגד שחבר ותיק כמוני ישתתף בסעודה, לא כך?"

"לא, למעשה," ענה הקוף, "אתה מוזמן להיכנס, יש שפע של אוכל לסועד נוסף. אך כדי שאף אחד אחר לא יראה אותנו סועדים, היזהר לא לעשות רעש כשאתה מזיז את האבן שחוסמת את הפתח." הזאב ציית וברגע שגילגל הצידה את האבן והתחיל להיכנס למערה, חמק הקוף בין רגליו וגילגל חזרה את האבן, מותיר את הזאב שבוי.

האריה חזר מלווה בחבר רעב. "ראו, ראו!" אמר, "הקוף חמק מהמערה אחרי הכל! לא משנה, נאכל את הזאב במקום." האריות הכינו סעודה מהזאב והקוף החכם רקד ודילג בראש העץ, מאושר מהצלחתו להפיל בפח את שני אויביו.

(משל סנגמבי. מהספר "אוסף אגדות עם של סנגמביה" מאת לורן ז'אן בטיסט ברז'ה-פרו.)

החזיר והזיקית

חזיר במצוד אחרי אוכל פגש זיקית למרגלות עץ. "שלום!" אמר החזיר, "את מתנהגת כאילו את חצי מתה, גוררת את עצמך בכזו עצלות!"

"אל תהיה כה גאה בכוחך, אח חזיר," השיבה הזיקית, "אני יכולה להתחרות בך כל יום!"

"היזהרי בלשונך חיה קטנה ועלובה!" אמר החזיר בכעס. "אם את כה בטוחה בעצמך, בואי נעשה מירוץ."

"כמובן שנעשה," הסכימה הזיקית מיד. "אתה רואה את הגבעה שם? זו תהיה המטרה."

"בסדר," אמר החזיר ומיד פתח בריצה. הזיקית הערמומית תפסה בזנב החזיר. כשהגיע לגבעה אמר, "טוב, זיקית, איפה את עכשיו?"

"הנה אני," אמרה הזיקית, שהספיקה לעזוב את הזנב ולהגיע לארץ.

"טוב, את רצה מהר משחשבתי," אמר החזיר.

"בואי ננסה שוב. הפעם לא אתן לעצמי להיות מובס!" והם רצו שוב והזיקית חזרה על הטריק והגיעה שוב למטרה באותו הזמן עם יריבה.

"הא! הא! איפה את הפעם, אחות קטנה?" קרא החזיר בשמחה.

"הנה אני, אח גדול!" צעקה חזרה הזיקית הערמומית. החזיר, מבולבל ומבויש, נאלץ להודות שהזיקית ניצחה במירוץ.

(משל מדגסקרי. מתוך הספר "אוסף שירים וסיפורי עם", כרך 38.)

עוף הגינאה והתנין

בימים עברו עוף הגינאה והתנין היו חברים טובים ושחו יחד במים. יום אחד אמר התנין לילדיו, "אכלתי בשר של כל חיות הארץ, פרט לבשר עוף גינאה. עכשיו אני מתכוון לעשות את המירב כדי לאכול גם אותו." התנין העמיד פני מת ואמר לילדיו: "התאספו ובכו, וקראו לעוף הגינאה."

התנינים הקטנים הלכו לעוף הגינאה ואמרו לו: "עוף גינאה, אבינו התנין רממבה מת ובאנו לספר לך כי היית חברו הוותיק ביותר."

עוף הגינאה אסף את כל משפחתו ואמר: "הו, ילדי ונכדי, האספו יחד, אנחנו הולכים להלוויית התנין הזקן רממבה."

כשכל עופות הגינאה נאספו אמר העוף הזקן: "התנין רוצה לאכול עופות גינאה. כשנלך להלוויה אל תתקרבו אליו עד שתראו שאני מתקרב, ואל תשירו עד שאומר לכם."

כל משפחת עופות הגינאה יצאה להלוויית התנין. העופות הקטנים והתנינים הקטנים ברכו אלה את אלה כראוי. אבי העופות שאל את התנינים הקטנים: "ערכתם כבר את ההלוויה של אביכם רממבה?"

"טרם," ענו התנינים הקטנים. "אנחנו עדיין ילדים, אנחנו לא יודעים איך עורכים הלוויה כראוי. לכן קראנו לכם וחיכינו עד שתגיעו." העוף אמר אז: "שירו ילדי ואני אדבר עם התנין." העוף פנה למקום משכבו של התנין הזקן, שהיה קשה ושקט כמת, ושאל:

"האם זה נכון, רממבה, שאתה מת? אם זה נכון, הזז רגליך, שילדיך ונכדיך יוכלו לראות ולומר לעצמם: 'רממבה מת, עלינו לספר את מעשיו הטובים. הוא עכשיו מפורסם בין הגיבורים המתים ורבים מעשיו שיש לספר.'"

לשמע הדברים הזיז רממבה את רגליו. כל העופות הקטנים שרו במקהלה: "מביטרה! מביטרה!" ואביהם אמר:

"רממבה, הזזת את רגלך! למרות שאתה מת, אתה למרות הכל זז. כיוון שאתה באמת מת, רממבה, פתח מלתעותיך ובניך ונכדיך ישירו שבחך." התנין פתח מלתעותיו וכל העופות הקטנים החלו שוב לשיר "מביטרה!"

"רממבה," פתח שוב העוף, "אם אתה באמת מת, פתח את עיניך!" התנין פתח את עיניו, הסתכל על העוף ואמר לעצמו, "היום בטוח אטעם את בשר עוף הגינאה!"

"הסתובב על צדך," ציווה העוף ורממבה הסתובב. כל העופות הקטנים רצו יחד ושרו במקהלה: "רממבה התכוון לאכול את כולנו אך לעולם לא יטעם מבשרנו!"

"כל תוכניותנו נכשלו," אמר התנין לילדיו, "לא תהיה לנו הסעודה לה ציפינו. קללה על ראשו של מי מצאצאי שיכשל לאכול עוף גינאה אם יש לו הזדמנות!"

עוף הגינאה אמר: "אם אי פעם ילדי או נכדי יכנסו למים הם יאכלו על ידי התנין! כשהם צריכים לרחוץ, ירחצו נא באבק, ובצמאם ירוו צמאונם בטל!"

זו הסיבה בגללה עוף הגינאה לעולם לא נכנס למים; לכן עוף הגינאה והתנין אינם חברים עוד.

(משל מדגסקרי. מתוך הספר "אוסף שירים וסיפורי עם", כרך 38.)

עוף הגינאה והתרנגול

יום אחד כשנגמר האורז משדות האורז, גנבו עוף גינאה ותרנגול תפוחי אדמה להשביע את רעבונם. הם הבעירו אש וכשתפוחי האדמה היו צלויים אמר התרנגול:

"אני הולך לשאת את תפוחי האדמה הגדולים איתי ולאכול כאן בשדה רק את הקטנים."

"ואני," עוף הגינאה אמר, "אהיה חכם ממך. אני אתחיל באכילת תפוחי האדמה הגדולים. אם הבעלים של השדה ימצא אותנו כאן, אוכל לעזוב את הקטנים ולעוף מכאן."

"הבעלים? הבעלים?" אמר התרנגול, "אני לא מפחד ממנו! אם הבעלים מגיע, אעוף גם אני, ואקח את תפוחי האדמה הגדולים שלי איתי!"

שני החברים התישבו לסעודת תפוחי האדמה שלהם. התרנגול, בהתאם לתוכניתו, בחר רק את הקטנים, ואילו עוף הגינאה בחר רק את הגדולים. בעל השדה עבר בדרך, גילה את שני הגנבים ופתח במרדף אחריהם. עוף הגינאה מיד עף, נוטש את חברו התרנגול. הלה, טעון בתפוחי אדמה גדולים, נפל כטרף קל לאיכר שתפס אותו ולקח אותו איתו לביתו. כך בוית התרנגול ואילו עוף הגינאה עדיין רץ פרא.

(משל מדגסקרי. מתוך הספר "אוסף שירים וסיפורי עם", כרך 38.)

החתול והחולדה

יום אחד חתול וחולדה רצו לחצות נהר אך חששו בגלל רוחבו וחוזק זרימתו. רק החולדה ידעה איך לשחות ושניהם פחדו מתנינים. באשר לשכירת קאנו, לא יכלו לחשוב על כזה דבר שכן היה עליהם לשכור קאנו מאיזה אדם והם פחדו מבני אדם. לבסוף החליטו לבנות קאנו בעצמם מחיתוך תפוח אדמה גדול. החתול תפס את תפוח האדמה בין כפות ידיו והחולדה יצרה בו חלל עם שיניה שהיו חדות כגרזנים. כשהקאנו היה מוכן הם דחפו אותו למים ושניהם נכנסו פנימה. החולדה חתרה כי הייתה צעירה יותר. לאחר זמן מה התעייפה והשליכה את המשוט; שכן היה נראה שהעבר השני של הנהר עדיין במרחק יום של שיט.

"אני מאוד רעבה," אמרה החולדה.

"רעבה? גם אני," אמר החתול.

"אני הולכת לכרסם קצת את הקאנו," אמרה החולדה. "זה המזון הטבעי שלי. למה שאהיה רעבה כשיש אוכל בהישג יד?" והיא התחילה לכרסם את תפוח האדמה.

"הזהרי," אמר החתול, "את עלולה לכרסם עמוק מדי ולהרוס את הקאנו, ואז תמותי איתי."

החולדה הבטיחה לא לכרסם יותר מתפוח האדמה. לאחר זמן מה החלה שוב לכרסם בשקט, מעט מעט כל פעם שסובב החתול את ראשו; כל פעם שהפנה אליו החתול את ראשו הסתיר את החור שכרסם עם גופו. לבסוף תחתית הקאנו נעשתה כה דקה שהיא נשברה ומים החלו למלא את הקאנו. מיד קפצה החולדה לנהר ושחתה לחוף, בורחת מהתנינים. כשהגיעה לחוף מבטחים החלה לצחוק על החתול שנאבק והתיז מים מאפו. "אם אתה טובע," קראה, "מסור דרישת שלום לדגים!"

החתול כעס כל כך שהרגיש שהוא כבר מעדיף לטבוע מלהיות כך ללעג. בכעסו הצליח להגיע אל החוף ולפני שהחולדה הספיקה לברוח הוא התנפל עליה ומשך אותה בראשה.

"רחמים, רחמים!" צעקה החולדה, "אם אתה חייב לאכול אותי, התחל בזנב," כי רצתה עוד לראות אור יום כמה שניתן.

"אל תפריע לי," אמר החתול ומיד טרף אותו.

ועד עצם היום הזה יש אמרה ידועה במדגסקר "אל תפריע לי, אמר החתול."

(משל מדגסקרי. מתוך הספר "אוסף שירים וסיפורי עם", כרך 38.)

סוס הרכיבה של הצפרדע

פעם פיל וצפרדע חיזרו אחרי בחורה אחת ולבסוף היא הבטיחה שתתחתן עם הפיל.

אמר לה הצפרדע יום אחד: "הפיל הזה אינו אלא סוס הרכיבה שלי."

כשבא הפיל באותו לילה אמרה לו הבחורה: "אינך אלא סוס הרכיבה של הצפרדע!"

בשומעו זאת יצא מיד לדרך, מצא את הצפרדע ושאל אותו:

"האם אמרת לבחורה שאינני אלא סוס הרכיבה שלך?"

"הו, למעשה לא," אמר הצפרדע, "מעולם לא אמרתי לה זאת!"

החלו שניהם לחזור לפגוש את הבחורה. בדרך אמר הצפרדע: "סבא פיל, אני עייף מכדי להמשיך ללכת. תן לי לטפס על גבך."

"בוודאי," אמר הפיל, "טפס, נכדי." הצפרדע טיפס על גב הפיל ואמר: "סבא פיל, אני מפחד שאני עומד ליפול. תן לי לקחת חבלים קטנים ולחבר לניביך כדי לאחוז בהם."

"בוודאי, נכדי," אמר הפיל; ועמד במקום בזמן שהצפרדע עשה כפי שביקש. הצפרדע פתח שוב את פיו ואמר:

"סבא פיל, בבקשה עצור ותן לי לקחת ענף ירוק כדי שאוכל לגרש ממך את הזבובים."

"בוודאי, נכדי," אמר הפיל ועמד בשקט בזמן שהצפרדע שבר ענף. די במהרה התקרבו לביתה של הבחורה. כשראתה אותם מגיעים, הפיל מתהלך בכבדות ובסבלנות ועל גבו הרחב יושב הצפרדע, מחזיק חבלים בידו האחת ומנופף בענף הירוק, באה לקראתם וקראה:

"מר פיל, ודאי אינך אלא סוס הרכיבה של הצפרדע!"

(מתוך "אגדות עם של אנגולה" מאת הלי שטלה.)

האיש והתנין

שנה אחת בזמן שהנהרות עלו על גדותיהם, תנין נסחף הרחק מהנהר שלו והגיע כה עמוק בג'ונגל שלא הצליח למצוא את הדרך חזרה אל המים. במשך ימים רבים לא היה לו שום דבר לאכול או לשתות והוא נעשה רזה מאוד. לבסוף צייד שחיפש איילים פגש את התנין ושאל:

"מה אתה עושה פה?"

התנין סיפר את סיפורו והצייד אמר: "אם אתה מבטיח לא לפגוע בי אסחוב אותך בחזרה לנהר שלך."

התנין הבטיח והצייד קשר אותו עם חבל, שם אותו על ראשו וסחב אותו בחזרה לשפת הנהר. אמר התנין: "כיוון שהבאת אותי עד הלום, תוכל גם כן לשאת אותי מטה אל תוך המים."

הצייד דשדש במים עד לברכיו.

"עשה לי טובה והתקדם עוד קצת," התחנן התנין. הצייד התקדם עד שהמים הגיעו לו לחזה.

"עדיין עוד קצת," התחנן התנין, והוא המשיך ללכת עד שהמים הגיעו לו לצוואר. אז התיר את החבלים, הניח את התנין במים ואמר: "הנה, האם אתה מרוצה?"

"עדיין לא," ענה התנין. "לא עד שאטרוף אותך," והוא תפס את הצייד האומלל והחזיק אותו חזק.

"האם זה השכר על שהבאתי אותך עד הנה והצלתי את חייך?" שאל הצייד.

"לא אוכל אותך עד שאמצא מישהו שישפוט בינינו," ענה התנין.

לפתע סוס ירד לנהר לשתות. התנין אמר: "אל תשתה לפני שתשפוט בינינו," וסיפר לסוס את פרטי המקרה. הסוס ענה:

"עליך לאכול אותו, שכן האדם הוא יצור מרושע. מאז שהייתי סייח רכבו עלי, נסעו בי, טיילו על גבי והתייחסו אלי רע. עכשיו שאני זקן הם כבר לא דואגים להאכיל אותי."

התנין אמר: "הבא נמצא שופט שני."

לאחר מכן באה הפרה ולאחר שתואר בפניה המקרה אמרה: "אכול את האיש! בני אדם חולבים אותי, שותים את חלבי ואז מזניחים אותי כי אני זקנה!" חמור עבר באזור וכשקראו לו אמר: "אכול את האיש ומהר! אנשים תמיד העבידו אותי קשה, ניצלו אותי וכמעט הרעיבו אותי! עכשיו הם נוטשים אותי כי אני זקן."

אחרון הגיע הארנב. כשנתבקש לשפוט אמר לתנין: "איך יכל אדם להביא אותך לפה, חיה גדולה שכמוך?"

"אחרי הכל הוא עשה זאת," ענה התנין.

"איך הוא עשה זאת?" ענה הארנב.

"הוא קשר אותי בחבל וסחב אותי בג'ונגל על ראשו."

הארנב אמר לצייד לקחת את החבל ולהראות לו איך הוא קשר את התנין. כשסיים, לקח הצייד שוב את התנין על ראשו וסחב אותו חזרה אל הג'ונגל למקום בו מצא אותו בהתחלה.

אמר אז הארנב לצייד: "אתה אוכל תנינים?"

"כן," ענה הצייד.

"אכול אותו ומהר," הציע הארנב, "מאחר שהתנין התכוון לפגוע בך."

(משל סנגלי, מתוך הספר "אוסף שירים וסיפורי עם".)

החולדה והקרפדה

חולדה יום אחד אמרה לקרפדה: "אני יכולה לעשות יותר ממך - את לא יודעת איך לרוץ. את רק יכולה לקפוץ - זו הדרך היחידה שלך לרוץ!"

כששמעה את מילותיה אלה של החולדה אמרה לה: "בואי נראה האם את יכולה לעשות יותר ממני. מחר אני אעשה דברים ואם תוכלי לעשות כמוני בלי שיקרה לך כלום, אודה שאת יכולה לעשות יותר ממני."

החולדה הסכימה להצעת הקרפדה.

יום למחרת הקרפדה חיכתה עד חצות היום, אז השמש קפחה מלמעלה וכל הפועלים הלכו לשבת בצל העץ לאכול ארוחת צהריים. היא קפצה מעל האנשים ועברה פנימה ביניהם והחוצה.

"תראו את הקרפדה הזו!" אמר אחד האנשים, אך אף אחד לא רצה לגעת בה.

הקרפדה קפצה חזרה לחולדה.

"ראית מה עשיתי," אמרה. "עכשיו תעשי את אותו הדבר."

החולדה צחקה על המשימה הפשוטה ומיד רצה לעבר העץ שבצילו ישבו האנשים.

כשראו אותה האנשים אמרו, "הנה חולדה!" והם לקחו מקלות וניסו להרוג אותה. החולדה המסכנה בקושי הצליחה להימלט ורצה חזרה, חבולה וכואבת, למקות בו חיכתה הקרפדה.

"אחותי הקרפדה," אמרה, "חשבתי שאני יכולה לעשות יותר ממך אבל את הראית לי שאת יכולה למעשה לעשות יותר ממני!"

אף אחד לא יכול להצטיין בכל דרך.

(משל מאימפריית בורנו. מהספר "ספרות אפריקאית ילידית" מאת זיגיזמונד וילהלם קולה.)