לקט משלים אינדיאנים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לקט משלים אינדיאנים, מתורגם מהספר "An argosy of fables" שיצא ב-1921.

שלוש חמוציות[עריכה]

שלוש חמוציות גרו יחד בצריף. אחת הייתה ירוקה, אחת לבנה ואחת אדומה. הן היו אחיות.

היה שלג על הקרקע וכיוון שלא היו אנשים בחוץ הן פחדו והתחילו לומר: "מה נעשה אם יגיע הזאב?"

"אני," אמרה הירוקה, "אטפס על עץ האשוח."

"אני," אמרה הלבנה, "אתחבא בסיר תירס חם."

"ואני," אמרה האדומה, "אתחבא מתחת לשלג."

לבסוף באו הזאבים ושלוש החמוציות התחבאו כפי שסיכמו. אך רק אחת מהשלוש בחרה בחוכמה. הזאבים מיד רצו לסיר, אכלו את התירס ואיתו את החמוצית הלבנה. האדומה נרמסה לחתיכות ברגליהם ודמה הכתים את השלג. ואילו הירוקה שטיפסה על עץ האשוח העבה חמקה מעיניהם וניצלה.

(משל של שבט אוג'יבווי, מהספר "אגדות ומחקרים אינדיאנים", מאת הנרי סקולקראפט.)

הדוב והארנב[עריכה]

הדוב הזמין פעם את הארנב לסעוד עימו. הייתה להם שעועית בקדירה אך לא היה שומן לבשל אותה בו. הדוב לקח את סכינו וחתך חריץ קטן בעור הקשה שלו מתחת לפרווה העבה, ושומן זרם משם עד שהיה להם מספיק לבישול הסעודה. הארנב הביט מופתע וחשב לעצמו, "זו ודאי דרך מועילה להשיג שומן. אני חושב שאנסה אותה בעצמי."

כשהלך לביתו, הזמין הארנב את הדוב לבוא ולסעוד איתו בעוד ארבעה ימים. כשבא הדוב ביום שנקבע אמר הארנב:

"גם לי יש שעועית לארוחה. עכשיו אקח את השומן עבורה." הוא לקח סכין, ובדיוק כמו שראה את הדוב עושה, דקר איתה את עצמו, אך במקום שמן כל מה שיצא לו זה כמה טיפות של דם. הארנב המסכן בכה, אם כי הוא היה יותר מפוחד מפצוע. הדוב לקח אותו וחבש את החתך ואז נזף בארנב נמרצות, "טיפש שכמותך!" אמר, "אני גדול וחזק ומרופד בשומן מכל הכיוונים; הסכין לא פוגעת בי. אבל אתה קטן ורזה וחלש, אינך יכול לעשות כאלה דברים!"

("מיתוסים של שבט צ'רוקי", מאת ג'יימס מוני.)

הינשוף והלמינג[עריכה]

ינשוף ראה למינג אוכל בפתח מחילתו. הינשוף עף מהעץ למטה, התישב בפתח המחילה ואמר ללמינג: "שתי קבוצות כלבים מתקרבות בדרך זו!"

דבריו הפחידו כל כך את הלמינג שהוא התקרב לפתח המחילה, מעמיד פנים שהוא מעדיף להיאכל על ידי הינשוף מלהיתפס על ידי הכלבים. "אני מאוד שמן ויכולה להיות לך ארוחה טובה, קח אותי! ואם אתה רוצה לחגוג לפני שתאכל אותי, אשיר בזמן שאתה רוקד."

הינשוף הסכים לזה; הוא הזדקף והלמינג החל לשיר בזמן שהינשוף רקד. בזמן שרקד, הביט הינשוף בשמים ודי שכח מהלמינג. בזמן שהתנועע פישק רגליו בפישוק רחב ומיד רץ הלמינג ביניהן לתוך מחילתו. הינשוף קרא לו לצאת שוב, אמר שקבוצות הכלבים עברו ונעלמו. אשת הלמינג אמרה לו לא לצאת ובמקום זה לזרוק בוץ בפנים של הינשוף, וכך עשה.

(משל אסקימוסי. מהספר "האסקימוסים בבאפין" מאת פרנץ בועז.)

הינשוף ושני הארנבים[עריכה]

ינשוף ראה שני ארנבים משחקים קרוב אחד לשני והוא תפס את שניהם, אחד בכל רגל. הארנבים היו חזקים מדי בשבילו והצליחו לרוץ, גוררים איתם את הינשוף.

אשת הינשוף צעקה לו: "שחרר אחד מהארנבים והרוג את השני!" ענה לה הינשוף: "הלבנה מתמעטת ובקרוב תיעלם, ואז נהיה רעבים; נזדקק לשניהם." הארנבים המשיכו לרוץ וכשהגיעו לפני סלע חד, אחד הארנבים רץ מימינו והשני רץ משמאלו. הינשוף לא יכל לעזוב מספיק מהר והוא נחצה לשניים.

(מהספר "האסקימוסים בבאפין" מאת פרנץ בועז.)

למה לדובים יש זנבות קצרים?[עריכה]

תחילה היו לכל הדובים זנבות ארוכים. יום חורף אחד פגש הדוב את השועל ולו הייתה כמות יפה של סרטנים. הדוב היה רעב ורצה גם כמה סרטנים, אז הוא שאל את השועל איפה ואיך השיג את הסרטנים. ענה השועל:

"לך והכנס את זנבך אל המים והשאר אותו שם עד שיכאב. ככל שיכאב יותר יהיו לך יותר סרטנים."

וכך החליט הדוב לעשות. הוא הלך לאגם ועשה חור בקרח. יושב מעל החור, הכניס הדוב את זנבו אל המים הקרים.

כשהתחיל הזנב לקפוא הרגיש הדוב כאב אבל כיוון שרצה לתפוס הרבה סרטנים הוא לא זז עד שזנבו קפא כהוגן בקרח. הוראות השועל לא נשכחו: הוא לפתע קפץ בתקווה לקבל ערימות סרטנים. תחת זאת הוא שבר את זנבו סמוך לגופו ומאז לדובים יש זנבות קצרים.

("מיתוסים של שבט צ'רוקי", מאת ג'יימס מוני.)

סלע הזחל המודד[עריכה]

היה היו שני ילדים קטנים שגרו ליד נהר. הם ירדו יום אחד לנהר לשחות. לאחר שהשתכשכו והתיזו סביב כאוות ליבם, הלכו לחוף וטיפסו על סלע ענק שעמד לצד המים. הם שכבו עליו בשמש החמימה כדי להתייבש. במהרה נרדמו וישנו כה עמוק שיותר לא התעוררו. עברו לילות, ירחים ושלגים, קיץ וחורף, והם המשיכו לישון. בינתיים הסלע הענק עליו ישנו בגד בהם והתרומם מעלה מעלה, יום ולילה, מעט מעט, עד שבמהרה היו מחוץ לטווח הראייה של חבריהם, שחיפשו אותם בכל מקום ובכו על חסרונם. כך הוסתרו לבסוף מחוץ להישג ידם של כל בני האדם ומחוץ לטווח של הקול האנושי – מורמים מעלה, סנטימטר אחרי סנטימטר, אל תוך השמיים הכחולים – הרחק למעלה, הרחק למעלה, עד שגירדו את הירח; ועדיין נמו וישנו, שנה אחר שנה. לבסוף התקבצו כל החיות יחד להביא למטה את הילדים הקטנים מפסגת הסלע האדיר. כל חיה עשתה קפיצה במעלה הסלע, הכי גבוה שיכלה. העכבר הקטן יכל לקפוץ רק טפח, החולדה טפחיים; הדביבון מעט גבוה יותר וכן הלאה. דב הגריזלי ביצע זינוק מפליא במעלה הסלע, אך נפל חזרה, לשווא כמו כל רעיו. אחרון חביב ניסה האריה וקפץ גבוה מכל החיות לפניו, אך נפל והשתטח על גבו. אז בא הזחל המודד, התולעת הקטנה וחסרת החשיבות, שאפילו העכבר יכל למחוץ בדריכה, והחל לזחול במעלה הסלע. צעד אחר צעד, צעד אחר צעד, מעט כל פעם, מדד דרכו מעלה ולפתע היה מעל גובה קפיצת האריה; ואז במהרה מחוץ לטווח ראייה. כך זחל מעלה, מעלה, מעלה, עברו לילות רבים, עבר גם שלג אחד, ולבסוף הגיע לפסגה. הוא לקח את הילדים הקטנים וירד באותה דרך שעלה והביא אותם בבטחה חזרה לאדמה. מאז נקרא הסלע טוטוקנולה על שם הזחל המודד, טולטקנה.

מה שכל חיות היער הגדולות לא יכלו לעשות, השיג הזחל המודד הבזוי, פשוט על ידי סבלנות והתמדה.

(אגדת מיווק. מהספר "אינדיאנים מצפון קליפורניה" מאת סטיבן פאוורס, במגזין אוברלנד החודש, 1872-74.)

השפמנון והצבי[עריכה]

צבי הלך על גדת הנהר וראה שפמנון. "למה אתה שוכב שם במים?" געה הצבי. "באתי לפה כי בחרתי," ענה השפמנון הקטן. "מה זה עניינך? אני נוצרתי לחיות במים וזכותי המלאה להיות פה."

"טוב, מה הטעם שתתעצבן," דרש הצבי. "כל שעלי לעשות הוא להכות בך פעם אחת וזה ירגיע אותך. ואני עומד לעשות זאת." כך אמר ונכנס בפזיזות למים; וכשרק הרים רגלו לבעוט בשפמנון, התגלגלה החיה הקטנה על גבה, כיוונה כלפיו את עוקציה וקראה: "קח את זה!"

הצבי דרך על השפמנון ואחד מעוקציו חדר לעומק רגלו. הכאב היה כה גדול שהצבי זינק מיד מהמים אל הגדה ורץ אל תוך היער. הפצע מעוקצי השפמנון היה כמו אש והכאיב לו יותר ויותר. הוא שכב על הארץ והתגלגל פעם אחר פעם ולבסוף מת.

אין לזלזל באף יצור חי, לא משנה כמה קטן ועלוב הוא נראה.

(משל מנומיני. מאמרים אנתרופולוגיים של המוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע, כרך 13.)

הבז והצב[עריכה]

הבז (במקור בז גמד) קרא לצב לתחרות אך הצב סרב למירוץ והסכים רק למסע בן כמה ימים. הבז הסכים במהרה ומיד יצאו לדרך.

הצב ידע שהסיכוי היחיד שלו לנצח הוא על ידי התמדה מרובה; הוא ירד אל הקרקע, בחר בקו הישר ולא עצר לשום דבר. הבז לעומת זאת ידע שבקלות יביס את המתחרה שלו וריחף באוויר בלי דאגה אנה ואנה, עוצר לפגוש חבר אחד ואז את משנהו, וזמן כה רב עבר שכשהצליח לראות מרחוק את נקודת הסיום הצב בדיוק הגיע וזכה בפרס.

(מהספר "אגדות ומחקרים אינדיאנים", מאת הנרי סקולקראפט, 1839.)

הרוח והברווז[עריכה]

ביום חורף קריר ומר, הרוח הצפונית ראתה ברווז בודד צולל דרך החורים המועטים שנותרו בקרח, ליד החוף של המפרץ הגדול.

"איזו טפשות!" התרברבה הרוח, "לנסות להתנגד לי אחרי שהרחקתי כל יצור חי."

כך אמרה ונשפה כה חזק וקר שהקפיאה את כל החורים הנותרים, ואילצה את הברווז הקטן והמסכן לתפוס מחסה מתחת לעשב בגדה. מרוצה מהצלחתה פרשה הרוח בשריקה אל ביתה המרוחק בהרים. כשקמה למחרת גילתה להפתעתה שהברווז מצא חורים חדשים, דוחף קני סוף מדרכו וצולל בשמחה כהרגלו.

"זה לא יעבוד," ייללה הרוח, "שום ברווז לא יביס אותי!"

למשך שבוע שלם נשבה הרוח, חזק יותר ויותר, קר יותר ויותר, כל יום. אך כל בוקר כשקמה ראתה את הברווז עובד בהתמדה, מחפש או שובר חורים חדשים, או מחכה בסבלנות לקרח שיסחף הלאה מדרכו, והשיג את מחייתו כמיטב יכולתו.

לבסוף אמרה הרוח לעצמה: "לכזו התמדה אמיצה מגיעה הצלחה. אני אעזוב את הברווז לשלום."

(משל אינדיאני. מהספר "ארץ הפלאות האמריקאית" מאת ריצ'ארד מיד באך, 1871.)

השונר והארנב[עריכה]

יום חורפי אחד, כשהמזון היה נדיר, שונר מורעב למחצה גילה ארנב קטן עומד על סלע גבוה ביער, מוגן מכל פגע.

"רד למטה, יפה שלי," אמר השונר בטון משכנע, "יש לי משהו לומר לך."

"הו, לא, אני לא יכול," ענה הארנב. "אמא שלי אמרה לי תדיר להתרחק מזרים."

"אוי, ילד מתוק וצייתן שכמוך," אמר השונר, "אני שמח לפגוש אותך! אני למעשה דודך. רד למטה מיד ודבר איתי, אני רוצה לשלוח מסר לאימך."

הארנב היה כה מרוצה מהחבריות של הדוד לכאורה, וכה מוחמא מהשבח, שכח מאזהרת אימו, קפץ מהסלע ומיד נטרף על ידי השונר הרעב.

(משל אינדיאני. מהספר "ארץ הפלאות האמריקאית" מאת ריצ'ארד מיד באך, 1871.)

החתול והארנב[עריכה]

החתול פעם תפס את הארנב ועמד להרוג אותו, אך הוא התחנן על נפשו: "אני כה קטן שאספיק רק לנגיסה עבורך. אם תשחרר אותי אראה לך איפה תוכל להשיג עדר שלם של תרנגולי הודו." החתול שיחרר אותו והלך איתו לתרנגולי ההודו. כשהתקרבו למקום אמר הארנב לחתול, "אתה חייב לעשות כדברי. תשכב כאילו אתה מת ואל תזוז, אפילו אם אני מכה אותך, וכשאומר לך לקפוץ - תפוס את הגדול מביניהם." החתול הסכים והשתרע כאילו היה מת.

הארנב הלך אל תרנגולי ההודו ואמר באדיבות, "מצאתי את אויבנו הוותיק, החתול, שוכב מת בשביל. בואו נרקוד מעליו." תרנגולי ההודו היו ספקנים אך לבסוף באו איתו אל החתול. לארנב היה קול טוב והוא היה מנחה ריקודים דגול, הוא אמר: "אני אוביל את השירה ואתם תרקדו סביבו." תרנגולי ההודו קיבלו את דבריו, הוא לקח מקל לעשות איתו קצב והחל לשיר: "תבחר תרנגול הודו, תבחר תרנגול הודו".

"למה אתה אומר את זה," שאלו התרנגולים בחרדה קלה. "הו, זה בסדר," אמר הארנב באגביות, "כך החתול נהג לעשות ואנחנו שרים על כך."

הארנב חזר לשיר והתרנגולים התחילו לרקוד סביב החתול. לאחר מספר סיבובים אמר הארנב: "עכשיו תלכו ותכו אותו, כמו בריקוד מלחמה."

תרנגולי ההודו היו בטוחים שהחתול מת, התקבצו קרוב סביבו והגדול ביניהם הכה אותו. הארנב תופף ושר הכי חזק שיכל, "תבחר תרנגול הודו, תבחר תרנגול הודו," והחתול קפץ ותפס את התרנגול.

("מיתוסים של שבט צ'רוקי", מאת ג'יימס מוני.)

איך נמלט הארנב מהזאבים[עריכה]

כמה זאבים תפסו פעם ארנב ועמדו לאכול אותו, אז הוא ביקש להראות להם ריקוד חדש שהתאמן עליו. הם ידעו שהארנב הוא רקדן מעולה וזמר ורצו ללמוד את הריקוד האחרון. הם הסכימו לתת לו להראות להם ועשו מעגל סביבו בזמן שהתכונן. הארנב טפח ברגליו והחל לרקוד סביב במעגל תוך כדי שירה:

"בקצה השדה אני רוקד, הניה ליל! הניה ליל! ליל!"

"כעת," אמר הארנב, "כשאני שר 'בקצה השדה', אני רוקד בכיוון הזה," והוא רקד בכיוון אליו הצביע - "וכשאני שר 'ליל! ליל!' כולכם חייבים לרקוע חזק ברגליכם." הזאבים קיבלו את דבריו. הארנב החל סיבוב נוסף, שר את אותו השיר ורקד מעט קרוב יותר לשדה, והזאבים רקעו ברגליהם. הוא שר חזק יותר ויותר, ורקד קרוב יותר ויותר לשדה, עד שבשיר הרביעי, בזמן שהזאבים רוקעים הכי חזק שיכלו וחושבים רק על השיר, הארנב קפץ אל עבר העשב הגבוה. הזאבים מיד דלקו אחריו, אך הוא רץ לתוך גזע חלול וטיפס בתוכו. כשהגיעו הזאבים לגזע, אחד מהם דחף את ראשו לגזע והסתכל מעלה. הארנב ירק עליו והוא נסוג. הזאבים האחרים פחדו לנסות והם הלכו להם לדרכם, עוזבים את הארנב לשלום בגזע.

("מיתוסים של שבט צ'רוקי", מאת ג'יימס מוני.)

איך נמלט צב הביצות מהזאבים[עריכה]

האופוסום וצב הביצות הלכו יחד ללקט אפרסמונים ומצאו את העץ מלא פרי בשל.

האופוסום טיפס על העץ וזרק למטה את האפרסמונים לצב, כשלפתע הופיע זאב והתחיל לחטוף את האפרסמונים מיד כשנפלו, לפני שהצב הספיק להגיע אליהם. האופוסום חישב סיכויים ולבסוף הצליח לקלוע אפרסמון גדול במיוחד הישר לגרונו של הזאב, והוא נחנק ומת.

"אני אחתוך את אוזניו לכפות," אמר הצב, ולאחר שעשה כן הלך לביתו והשאיר את האופוסום לאכול אפרסמונים על העץ. לאחר זמן מה הוזמן הצב לאכול תירס מצנצנת. הוא התישב ליד הצנצנת ואכל עם אחת מאוזני הזאב ככף. אנשים ראו והתפלאו. לאחר ששבע הלך אך במהרה הגיע לבית נוסף והזמינו אותו לאכול עוד תירס. שוב אכל עם אוזן הזאב והלך כששבע. חיש מהר נפוצו החדשות שהצב הרג את הזאב והוא משתמש באוזניו ככפות. כל הזאבים התאספו יחד ועקבו אחר הצב עד שתפסו אותו בשבי. הם הקימו ועדה שתחליט מה לעשות איתו והסכימו לבשל אותו בקדרת חרס. הם הביאו את הקדרה אך הצב צחק על זה ואמר שאם ישימו אותו בה, הוא ישבור אותה לרסיסים. אמרו שישרפוהו באש, והצב צחק שוב ואמר שהוא יכבה את האש. הם החליטו לזרוק אותו לבור העמוק ביותר בנהר ולהטביע אותו. הפעם הצב לא צחק, רק התחנן שוב ושוב שלא יעשו דבר נורא שכזה. הזאבים לא שעו לתחינותיו, וגררו אותו לנהר והשליכוהו שם. זה בדיוק מה שהצב חיכה לו כל הזמן, והוא צלל אל המים ויצא מהצד השני של הנהר והסתלק בבטחה.

("מיתוסים של שבט צ'רוקי", מאת ג'יימס מוני.)

איך קיבל הקרדינל את צבעו[עריכה]

דביבון חלף יום אחד על פני זאב וזרק כמה הערות מעליבות, עד שלבסוף הזאב נעשה מאוד עצבני ורדף אחריו. הדביבון רץ כמיטב יכולתו והצליח להגיע לעץ על גדת הנהר לפני שהזאב הגיע. הוא טיפס על העץ ונמתח על ענף מעל המים. כשהגיע הזאב הוא ראה את השתקפות הדביבון במים וחשב שהיא הדביבון עצמו, קפץ עליה וכמעט טבע לפני שטיפס חזרה החוצה, כולו רטוב ומטפטף. הוא נשכב על הגדה להתיבש ונרדם. בזמן שישן הדביבון ירד מהעץ ומרח את שתי עיניו בחימר. כשקם הזאב, גילה שאינו יכול לפתוח את עיניו והחל לבכות. באה הציפור החומה הקטנה מהשיחים, שמעה את הזאב בוכה ושאלה אותו מה העניין. הזאב סיפר את סיפורו ואמר: "אם תעזרי לי לפתוח את עיני, אראה לך היכן למצוא צבע אדום יפה לצבוע בו את עצמך."

"בסדר," אמרה הציפור החומה. היא ניקרה בעיני הזאב עד שהסירה את כל החימר שמרח עליהן הדביבון. הזאב לקח את הציפור החומה לסלע שעוברים בו פסי צבע אדום בוהקים, והציפור הקטנה צבעה עצמה ומאז יש לה צבע אדום.

("מיתוסים של שבט צ'רוקי", מאת ג'יימס מוני.)

יונק הדבש והעגור[עריכה]

יונק הדבש והעגור היו שניהם מאוהבים באותה ילדה יפה. היא העדיפה את יונק הדבש, שהיה יפהפה כמו שהעגור היה מגושם. אך העגור היה כה עקשן שכדי להיפטר ממנו היא בסוף אמרה לו שיעשה תחרות בין הציפורים והיא תתחתן עם המנצח. יונק הדבש היה כה מהיר - כמעט כברק - והעגור כה איטי וכבד, שהיא הייתה בטוחה שיונק הדבש ינצח. היא לא ידעה שהעגור יכול לעוף בלילה.

הם הסכימו להתחיל בבית ולעוף סביב היקף העולם, חזרה לנקודת הפתיחה. הראשון שיגיע יזכה בנערה. כשניתן האות, יונק הדבש זינק כמו חץ ותוך רגע היה מחוץ לטווח ראייה, מותיר את יריבו להשתרך בכבדות מאחור. הוא עף כל היום וכשהגיע הערב והוא עצר ללון ללילה, היה הרחק קדימה. אך העגור עף בקצב קבוע כל הלילה, עקף את יונק הדבש סמוך לחצות, והמשיך עד שהגיע לנקיק בו עצר ונח עד עלות השחר.

יונק הדבש קם בבוקר והמשיך לעוף, חושב כמה בקלות ינצח במירוץ. אך כשהגיע לנקיק מצא שם את העגור, משפד ראשנים במקורו הארוך לארוחת בוקר. יונק הדבש היה מופתע מאוד והתפלא איך זה קרה, אך הוא עף מהר ובמהרה השאיר את העגור שום מחוץ לטווח ראייה.

העגור סיים את ארוחת הבוקר והתחיל שוב בדרכו, וכשהגיע הערב המשיך הלאה כמקודם. הפעם עוד לפני חצות חלף על פני יונק הדבש שישן על ענף, ובבוקר סיים את ארוחת הבוקר שלו לפני שהשני התעורר. ביום הבא צבר מעט יותר פער וביום הרביעי הוא שיפד ראשנים לארוחת הערב כשיונק הדבש חלף על פניו. ביום החמישי והשישי היה זה בשעות אחר הצהריים המאוחרות שיונק הדבש חלף על פניו, ובבוקר השביעי העגור היה מרחק תעופת לילה קדימה. הוא לקח את הזמן בארוחת הבוקר, הכין עצמו ללא רבב בנקיק והגיע לנקודת ההתחלה באמצע הבוקר. כשהגיע יונק הדבש לבסוף, היה כבר אחרי הצהריים והוא הפסיד את המירוץ. הנערה הצהירה שלעולם לא תישא לבעל כזה בחור מכוער, והיא נשארה רווקה.

("מיתוסים של שבט צ'רוקי", מאת ג'יימס מוני.)

איך קיבל הצבי את קרניו[עריכה]

בתחילה לא היו לצבי קרניים, וראשו היה חלק כשל צביה. הוא היה אצן מעולה והארנב היה קפצן מעולה. כל שאר החיות היו סקרניות לדעת מי מהשניים יגיע רחוק יותר בזמן נתון. הן דיברו על זה זמן רב ולבסוף אירגנו תחרות ביניהם והכינו זוג קרניים גדולות ויפות כפרס לזוכה. הצבי והארנב היו אמורים להתחיל יחד בצד אחד של היער, לחצות אותו, להסתובב ולחזור. הראשון שיצא מהיער יקבל את הקרניים.

ביום המיועד למירוץ התאספו כל החיות. הקרניים הונחו על הארץ בקצה היער כדי לסמן את נקודת ההתחלה. בזמן שכולם התפעלו מהקרניים, אמר הארנב: "אני לא מכיר חלק זה של המדינה, אני רוצה להעיף מבט דרך השיחים כדי לדעת איפה עלי לרוץ." החיות חשבו שזה הגיוני והסכימו לארנב להיכנס ליער. הוא נעלם לזמן כה רב שלבסוף החיות חשדו שהוא עושה עוד אחת מהתחבולות שלו. הן שלחו שליח לחפש אותו, ושם, באמצע היער הוא מצא את הארנב מכרסם את השיחים ותולש אותם, עד שהייתה לו דרך פנויה כמעט עד לצד השני.

השליח חזר על עקבותיו בשקט וסיפר לשאר החיות. כשלבסוף יצא הארנב מהיער הן האשימו אותו במרמה. הוא הכחיש זאת עד שהלכו לתוך היער וראו בעצמם את הדרך הפנויה. הם החליטו שלכזה תחמן אין זכות להיכנס למירוץ בכלל, והם נתנו את הקרניים לצבי שהוכרז כאצן הטוב ביותר. מאז הצבי לובש קרניים. הם אמרו לארנב שכיוון שאהב כל כך לכרסם שיחים יעשה כן למחייתו, וכך הוא עושה עד עצם היום הזה.

("מיתוסים של שבט צ'רוקי", מאת ג'יימס מוני.)

איך קיבל השונר את חברבורותיו?[עריכה]

לפני זמן רב שונר רדף אחרי ארנב, ועמד לתפוס אותו כשלפתע ברח הארנב לתוך עץ חלול. השונר התיצב לפני הפתח ואמר לארנב שישאר שם עד שהארנב יאלץ לצאת מרוב רעב, ואין טעם שיחשוב על בריחה. לאחר זמן מה הארנב אמר שיצא ויתן לשונר להכין ממנו ארוחה, בתנאי אחד: השונר יעשה מדורה בפתח העץ וכשיהיו גחלים מוכנים לצלותו הוא יצא להיצלות, הוא לא רוצה להיאכל חי.

השונר הכין מדורה כפי שהונחה וכשהפכו המקלות לגחלים, התישב על ירכיו והודיע לארנב שהכל מוכן. הארנב זינק, נחת עם כל רגליו על הגחלים והעיף אותם אל עבר פניו וחזהו של השונר, ואז ברח. כך נשרפו נקודות שיער בחזהו של השונר וכשגדלו מחדש היו לבנות. זו הסיבה שלשונר יש חברבורות על החזה.

("מיתוסים של שבט צ'רוקי", מאת ג'יימס מוני.)

הארנב והאופוסום מחפשים אישה[עריכה]

הארנב והאופוסום רצו לשאת אישה אבל אף אחת לא רצתה להתחתן איתם. הם דנו בנושא והארנב אמר:

"אנחנו לא יכולים למצוא נשים כאן, בוא נלך ליישוב הבא. אני אהיה שליח של המועצה ואומר לאנשים שבידי צו שכולם חייבים למצוא בן זוג מיד וכך בטח נשיג את נשותינו."

האופוסום חשב שזו תוכנית טובה והם יצאו יחד לדרך אל העיר הבאה. הארנב הלך מהר יותר והגיע ראשון וחיכה בחוץ עד שהאנשים יבחינו בו ויקחו אותו לבית העיר. כשראש העיר שאל מה מעשיו אמר הארנב שהוא הביא צו חשוב מהמועצה שכוחם חייבים להתחתן ללא שיהוי. ראש העיר אסף את כולם ואמר להם את הצו של המועצה. כל חיה מצאה לה בן זוג וכך גם הארנב.

האופוסום הלך כה לאט שהוא הגיע לעיר לאחר שכולם כבר מצאו בני זוג, מה שהותיר אותו עדיין בודד. הארנב העמיד פנים שהוא מצטער ואמר:

"לא נורא, אני יעביר את המסר לאנשים ביישוב הבא ואתה תמהר כפי יכולתך והפעם תספיק להשיג אישה."

הוא הלך לעיר הבאה והאופוסום הלך צמוד בעקבותיו. כשהגיע הארנב לבית העיר הוא הפיץ את השמועה שהיה שלום זמן כה רב שכולם נהיו עצלנים, והמועצה ציוותה שחייבת להיות מיד מלחמה מיד. כולם התחילו להילחם והארנב בארבע קפיצות גדולות נמלט מהעיר, בדיוק כשהאופוסום הגיע. כולם קפצו על האופוסום, שלא חשב לקחת איתו נשק למסע למציאת בת זוג, ולכן לא יכל להגן על עצמו. כמעט נפח את נשמתו כשנפל, והעמיד פנים שהוא מת עד שראה שיש סיכוי טוב לקפוץ ולברוח. האופוסום מעולם לא נשא אישה אך הוא זוכר את הלקח ומאז הוא עוצם את עיניו ומעמיד פני מת כשציד תופס אותו.

("מיתוסים של שבט צ'רוקי", מאת ג'יימס מוני.)

החורפן, זאב המים והפיקרל[עריכה]

פעם אחת חורפן רץ לאורך גדת הנהר וראה פיקרל (דג) מתענג במים קרוב לחוף. הוא בהה בפיקרל וליקק את צלעותיו. "הו, הלוואי שהייתי יכול לאכול אותו," חשב, אך היסס לקפוץ עליו. "הו, לא, הוא גדול מידי." החורפן עזב לבסוף, מאוכזב.

הוא רץ הלאה עד שהגיע למקום בו ראה דג גדול אחר סמוך לחוף. הפעם היה זה זאב מים ענק. החורפן בהה גם בו. "הו, הלוואי שהייתי יכול לאכול אותו. הו, אילו רק יכולתי לאכול אחד מהשניים הייתה בטני מלאה." החורפן לא העיז לתקוף את זאב המים יותר מאת הפיקרל. "האם אין דרך שאוכל להצליח?" חשב בליבו. "אולי אוכל לסדר שאקבל אחד מהם. אם רק יכולתי להתחיל ביניהם מלחמה אולי אחד היה הורג את השני ואוכל לאכול אותו."

החורפן חזר אל הפיקרל ומצא אותו עדיין מתענג באותו מקום שראה אותו לראשונה. "פיקרל," קרא לעברו, "זאב המים מספר עליך שקרים." הפיקרל ענה: "איזו זכות יש לו לדבר עלי בכלל? הוא גם דג כזה מכוער, עם עיניים לבנבנות!" החורפן רץ חזרה למקום בו עזב את זאב המים. "זאב המים, הפיקרל מספר עליך שקרים!" זאב המים קרא בתגובה, "איזו זכות יש לו לדבר עלי בכלל? דג עם כזו לסת מכוערת!" החורפן רץ חזרה לפיקרל וריכל שוב. "איך הוא מעז לשקר לגבי? הוא חיה מכוערת, קצרה ושמנה," אמר הפיקרל. החורפן רץ חזרה אל זאב המים. "זאב המים, הפיקרל משקר לגביך שוב." הפעם זאב המים כעס מאוד, מילמל את הקללה הגרועה ביותר שדג יכול, ואמר, "איך הוא מעז לדבר כך? גוש עם נקודות! הו, פיקרל מרושע! אני יודע שהחורפן אומר את האמת!" החורפן רץ חזרה וריכל שוב. "הפיקרל שוב מספר עליך שקרים!" "ובכן, אם כך, עלינו לעשות קרב על זה," ענה.

החורפן רץ חזרה ואמר, "הפיקרל בדרכו במעלה הזרם להילחם בך." "בסדר, אני אלחם בו," אמר זאב המים, ויצא לדרך במורד הזרם. שני הדגים נפגשו באמצע הדרך ונלחמו והחורפן עמד על הגדה והסתכל. הם נשכו אחד את השני והתגלגלו שוב ושוב, והמים געשו. כשהתגלגלו החורפן יכל לראות את הנצנוץ של בטניהם הלבנות בבירור. "מעניין איך זה יסתיים," חזר שוב ושוב לעצמו. שני הדגים המשיכו להשתולל לזמן מה. לבסוף התעייפו כל כך שבקושי יכלו לזרוק אחד את השני. "אולי הם כמעט סיימו כבר," אמר החורפן.

לאחר זמן מה ראה החורפן ששני הדגים היו מותשים ורק הסנפירים שלהם זזו. הם שכבו צפים עם בטנם מופנית כלפי מעלה. "הו, הם הרגו אחד את השני, שניהם גמורים! טוב, אקפל מכנסי ואכנס למים." החורפן נכנס למים וגרר את שני הדגים הכבדים, אחד אחרי השני, במעלה הגדה. הוא הדליק מדורה וסידר גריל מענפים מעל הלהבה. כשהיו הדגים מבושלים החורפן החל לאכול אותם. הוא אכל ואכל והבטן שלו התמלאה יותר מאי פעם.

מי שמקשיב לרכילאים עלול להיגרר לקטטות טיפשיות.

(משל מנומיני.)

החוחית והנשר[עריכה]

הציפורים נפגשו יום אחד לבדוק מי מהן יכולה לעוף הכי גבוה. חלק עפו מעלה במהירות אך במהרה התעייפו ונעקפו על ידי אחרים עם כנפיים חזקות יותר. הנשר עף מעל כולם והיה מוכן להכריז על ניצחון, אך חוחית קטנה ואפורה עפה מגבו של הנשר, שם התחבאה, ובהיותה רעננה ולא מותשת הצליחה לעוף הכי גבוה. כשהציפורים ירדו למטה והושיבו ועדה לתת את הפרס, הוא ניתן לנשר, שלא רק עף הכי קרוב לשמש מכל הציפורים, אפילו נשא את החוחית על גבו.

(משל של שבט אוג'יבווי.)