ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות ראש חודש

ראש חדש א

מה שקורין פרשת התמיד בראש חדש:

על-פי מה שכתב רבנו נרו יאיר, שבחינת תמיד הוא תקון התפלה, בחינת תפלות כנגד תמידין תקנום, עין שם. והנה פגם התפלה הוא על-ידי פגם הלבנה, שהיא בחינת מלכות, בחינת תפלה. ועל-כן בראש חדש שאמר הקדוש ברוך הוא, הביאו עלי כפרה, אז מתחיל התקון של הלבנה, כי אז מתחלת להתמלאות, על-כן קורין אז פרשת התמיד, שהיא בחינת תקון התפלה כנ"ל, כי אז בראש חדש מתחיל תקון הלבנה, שהיא תקון התפלה כנ"ל:

הלכה ענין ראש חדש:

על-פי המאמר "תקעו בחדש שופר", עין שם בלקוטי תנינא סימן א כל המאמר היטב עד סופו:

אות א

וקצור הדברים, שיש שלש מדות שהם מפסידין היראה, שהיא בחינת ירושלים. והם, תאות אכילה ומשגל וממון. והם בחינת שלש משמרת הוי הלילה. ותקונם על-ידי ימים טובים שהם שלש רגלים. ואז זוכין לנבואה על-ידי המלאך הנעשה על-ידי יראה. ועל-ידי נבואה זוכין לתפלה. ואזי אין צריכין לרפואות, כי נתרפאין על-ידי דבר ה', שהוא המלוה הגדול. כי כל כוכביא לוין דא מן דא סהרא לוי מן שמשא וכו'. ומשם מקבלין כח כל העשבים, אבל כשאוחזין בבחינת תפלה, בחינת דבר ה', שהוא המלוה הגדול, אז נתרפאין על-ידי דבר ה' ואין צריכים לעשבים, כי נמשך כח הרפואה בלחם ומים, כי כל העשבים חוזרים כחם לשרשם שהוא דבר ה' ואז נמשך כח הרפואה ללחם ומים וכו'. וזה בחינת התנוצצות משיח וכו'. ואז יכולין לעשות ראש השנה, כי ראש השנה הוא חסד גדול שנתן לנו ראש השנה יום הדין בראש חדש שאז ה' יתברך בעצמו, כביכול, מתחרט ואומר, הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. ועל-ידי זה יש לנו פתחון פה להתחרט ולבקש כפרה וכו', עין שם כל זה היטב:

אות ב

והנראה שכלו קשור זה בזה ונעוץ סופו בתחלתו, כי כל זה הוא בחינת ראש חדש, בבחינת מעוט הירח ומלואה, כי אלו השלש מדות, שהם מפסידי היראה, שהיא בחינת ירושלים, הם בבחינת מעוט הירח שמשם יניקת הסטרא אחרא, שממנה כל התאות רעות בפרט אלו השלש תאות הנ"ל, שהם כלם מבחינת מעוט הלבנה, כי תאות משגל נמשכת מהקלפה הידועה שהיא באה מחסרון המאורות, כמו שכתוב, "יהי מארת", חסר, דא לילית שיניקתה ממארת חסר, דהינו מעוט הירח. וגם תאות ממון תלוי בתאות משגל ויניקתו גם כן משם, כמבאר בדברי רבנו במאמר "צוית צדק" סימן כג), עין מה שהביא שם מאמר התקונים שקרא תאות העשירות אסכרא לרביי מחייכת בהו בעותרא בהאי עלמא וכו'. וזה בא ממארת חסר כידוע. וכן תאות אכילה. עקר התאוה היא בבחינת ובטן רשעים תחסר, כי מה שהוא מכרח לקיום הגוף אין זה נקרא תאוה. רק מה שהוא מותרות בחינת בטן רשעים תחסר, שזהו בחינת מארת חסר הפך צדיק אכל לשבע נפשו, שהוא בחינת אור מלא, כמבאר במאמר "ויהי מקץ" סימן נד). נמצא, שכל אלו השלש תאות הם בבחינת חסרון הלבנה, בחינת מארת חסר. ועל-כן הם נרמזין בדברי רבותינו זכרונם לברכה בשלש משמרת של הלילה, כי משם יניקתם מבחינת חסרון הלבנה, שהיא המאור הקטן לממשלת הלילה. ועל-כן הם מפסידים את היראה שהיא ירושלים, כי ירושלים היא בחינת מלכות, בחינת מאור הקטן וכן יראה היא גם כן בחינת מלכות, כמובא. ועל-כן אלו השלש מדות, שהם יונקים מחסרון הלבנה, שהיא בחינת מעוט המלכות, על-כן הם מפסידי היראה, שהיא בחינת ירושלים, בחינת מלכות, כי כל מה שמתגברים חס ושלום, אלו היונקים ממעוט הלבנה, נתמעט הלבנה ביותר ותקונה על-ידי יום טוב, כי יום טוב הוא בחינת תקון למעוט הירח, בחינת מלוי הלבנה, כי הימים טובים מונין ללבנה והם תקונה, כמובא. ועל-כן כל השלש רגלים הם בעת מלוי הלבנה, כי הם בחינת תקונה ומלואה ועל-כן נקרא יום טוב בחינת וירא אלקים את האור כי טוב, שהוא בחינת אור מלא הפך מארת חסר. ועל-כן אלו השלשה יום טוב, שהם בחינת מלוי הלבנה, הם מתקנים שלש תאות הנ"ל, שהם בחינת חסרון הלבנה. ועל-ידי זה זוכין לנבואה ועל-ידי נבואה זוכים לתפלה, כי כל זה נעשה על-ידי תקון ומלוי הלבנה, שהיא בחינת שלמות המלכות, כידוע ומשם בא נבואה, כי נבואה נמשכת מן המלאך הנעשה על-ידי היראה. והמלאך הוא בחינת השכינה, בחינת הנני שולח לפניך מלאך, כמו שבאר רבנו נרו יאיר, והיא משפיע נבואה בעת שעולה למעלה ממקום הנבואה, דהינו למעלה מנצח הוד יסוד וזה נעשה ביום טוב כידוע והבן, עין במאמר הנ"ל בסוף. ואזי זוכים לתפלה, שהיא בחינת מלכות גם כן. ואזי אין צריכים לרפואות, כי יכולין להתרפאות על-ידי דבר ה' שמשם מקבלין ולווין כלם, כי כל כוכביא לווין דא מן דא, סהרא לווה מן שמשא. והנה נדקדק למה תפס מכל הלואת הכוכבים מה שסהרא לוי מן שמשא, הלא כלם לווין זה מן זה. ולמה פרט סהרא לוי וכו'?:

אך לפי הנראה כי כל הלואת הכוכבים שלווים זה מזה ועל -פי זה מתנהג סדר מערכת השמים, כל זה תלוי בהלואת סהרא מן שמשא, דהינו מעוט הירח, שהיא בחינת מעוט המלכות וכשאין נתגלה מלכותו יתברך בחינת דבר ה', אז שיך ההלואה, שכלם לווין זה מזה, כי מתנהג הכל כסדר שזה מקבל מזה וזה מזה וכו', אבל כשנתגלה בחינת דבר ה' אז נתבטלין כל ההלואות, כי אז נתגלה שאין שום סדר חיוב הטבע ומערכת השמים כלל. רק הכל כאשר לכל כלם כאחד מקבלין מהמלוה הגדול, דהינו דבר ה', כי מלכותו בכל משלה וכמו שהגלגל העליון מקבל מדבר ה', כן העשב הפחות מקבל מדבר ה'. כי זה הבעל תפלה ממשיך ומגלה בחינת מלכות בחינת דבר ה' למטה בעולם השפע הזה וממשיך אלקותו יתברך למטה. נמצא, שעל-ידי שנתגלה דבר ה', שהוא בחינת מלכות, שזה בחינת תקון הלבנה ומלואה, אז נתבטל כל ההלואות מה שלווין זה מזה, כי כלם לווין רק מהמלוה הגדול שהוא דבר ה'. נמצא, שכל ההלואות של הכוכבים הם רק על-ידי מעוט הירח, דהינו בחינת מעוט המלכות. ועל-כן דקדק כל כוכביא לווין דא מן דא, סהרא מן שמשא, כי הכל תלוי בזה כנ"ל:

ואז כל העשבים חוזרין כחם לשרשם, שהוא דבר ה'. וזהו שלמות בחינת מלוי הלבנה כשחוזרין אל המלכות דקדשה כל הניצוצות המלבשין בכל הדברים שבעולם שהם באים ממעוט הירח, שהוא מעוט המלכות שמשם באין כל הניצוצות שהם הכחות המלבשין בכל העשבים. ועתה על-ידי בחינת תקון מלוי הלבנה, שהיא בחינת מלכות, חוזרים כל הכחות והניצוצות לשרשם וזהו בעצמו מלוי הלבנה ותקונה כנ"ל. וזהו בחינת התנוצצות משיח, כי מלוי הלבנה היא בחינת מלכות משיח שאז עתידים ישראל להתחדש כמותה. ואז יתקים, "והיה אור הלבנה כאור החמה" ולא יהיה בה שום מעוט:

אות ג

ועל-כן אז יכולים לעשות ראש השנה, כי ראש השנה הוא בראש חדש. וזהו חסד גדול מאתו יתברך, כי בראש חדש אמר ה' יתברך, הביאו עלי כפרה ועל-כן יש לנו פתחון פה לבקש כפרה. נמצא, שעקר ראש השנה הוא על-ידי בחינת מלוי הלבנה ותקונה, כי זה שאמר ה' יתברך הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח, זהו בעצמו תקונה ומלואה, כי אזי מתחלת להתמלאות מאחר שה' יתברך מתחרט על מעוטה. ועל-כן על-ידי כל הבחינות הנ"ל, שהם בחינת מלוי הלבנה, על-ידי זה יכולים לעשות ראש השנה, שהוא בראש חדש דיקא שאז מתחיל תקון הלבנה ומלואה, בחינת הביאו עלי כפרה כנ"ל:

אות ד

וזה שאומרים הלל בראש חדש, כי הלל הפך הקלפה, שהיא בחינת יללה, כמובא בדברי רבנו נרו יאיר. כי יניקתה ממארת חסר כנ"ל ובראש חדש מתחיל התקון, על-כן אומרים אז הלל שהוא ההפך ממנה. ואין אומרים רק חצי הלל, כי אז הוא רק התחלת המלוי והתקון. ועקר שלמות התקון הוא ביום טוב ואז אומרים הלל שלם:

גם ראש חדש הוא בחינת התחלת התשובה, כי אז אמר ה' יתברך, הביאו עלי כפרה. ומזה נשתלשלה תשובה בכל הנבראים, שלכלם בא הרהור תשובה בראש חדש, כמו שכתב רבנו נרו יאיר, ועל זה מרמז מה שאומרין חצי הלל, דהינו הלל בדלוג, כי כן הבעל תשובה שאין יכול לילך כסדר מדרגא לדרגא רק בדלוג, כי צריך לדלג ולקפץ על כמה מדרגות, כמובא על פסוק, "מלאכי צבאות ידודון ידודון". וכמובא בזהר הקדוש גם בקריאת התורה בראש חדש אי אפשר לקרות כסדר וצריך לדלג למפרע. ואפשר לרמז גם כן על בחינת תשובה שהיא בראש חדש, כי הבעל תשובה אין הלוכו כסדר ודרך הבעל תשובה שצריך לחזר לפעמים למפרע, כמובא בשם הבעל שם על פסוק "והוא ינהגנו על מות" שבתחלה מסיעין אותו מלמעלה לילך ולרוץ בדרכי ה' ואחר כך מניחין אותו. ואז חוזר לאחור וחוזר לילך כסדר:

גם בהלל מרמז מלכות דוד ומשיח כמובא. גם מרמז בהלל בחינה הנ"ל, דהינו מה שמבאר לעיל שיש לנו פתחון פה לבוא ולהתחרט ולעשות תשובה מאחר שהוא יתברך בעצמו מתחרט ואומר, הביאו עלי כפרה. וזהו, "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. מאת ה' היתה זאת". הינו כי אם יפלא על הבעל תשובה איך זכה שיתקבל. וזהו "אבן מאסו הבונים היתה וכו'", הינו הבעל תשובה שפגם במה שפגם. וזהו 'אבן מאסו הבונים', שמאסו אותו על-ידי פגמיו המרבים ועכשו זכה להיות לראש פנה. והדבר תמוה לכאורה, אך באמת 'מאת ה' היתה זאת', הינו שמאת ה' בעצמו, כביכול, היתה זאת שיועיל תשובה, כי זה נשתלשל מאתו יתברך מאחר שהוא בעצמו יתברך אמר, הביאו עלי כפרה, על-כן גם אנו יש לנו פתחון פה להתחרט ולעשות תשובה. וזהו 'מאת ה' היתה זאת', שמאת ה' בעצמו, כביכול, נתהוה זאת שיועיל תשובה מאחר שהוא בעצמו מתחרט כנ"ל, אבל באמת 'היא נפלאת בעינינו', כי אצלנו היא פלא באמת איך יועיל תשובה ואיך יהיה לנו פתחון פה לבוא לפניו בחטאינו ולהתחרט, אך מאת ה' היתה זאת כנ"ל:

ראש חדש ג

עין מאמר "וביום הבכורים. להאריך ימים על ממלכתו וכו'", עין שם כל המאמר בסימן נו:

אות א

והכלל, שצריכין להמשיך חיות אל המלכות. וזה נעשה על-ידי עסק התורה שהיא שמא דקדשא בריך הוא שעל-ידי קורין את חי החיים וממשיכין חיות ואריכות ימים ממנו יתברך. ועקר הוא שממשיכין החיות לתוך הכלים והמדות על -ידי התורה שהיא בחינת ומדת ימי מה הוא, שזה בחינת שמא דקדשא בריך הוא, בחינת שם שהוא כלי אל החיות להגביל החיות שלא יהיה רבוי השמן גורם כבוי הנר חס ושלום, ואזי כשממשיכין חיות מחי החיים, דהינו דעת וחכמה, כי החכמה תחיה, אז יודעין שאפלו בתוך ההסתרה שבתוך הסתרה גם שם מלבש ה' יתברך ועל-ידי שיודעין זאת, על-ידי זה בעצמו נתהפכה ההסתרה לדעת מאחר שיודעין שיש שם ה' יתברך. ואזי כשנתהפכה ההסתרה לדעת, דהינו תורה, אזי אוריתא מכרזת קמיהו, עד מתי פתיים וכו' ואזי כל הרשעים מתעוררין בתשובה ובזה ממשיכין חיות אל המלכות, עין שם היטב. וכשמגלין התורה והדעת המלבש בתכלית ההסתרה, מגלין תורה גבה מאד, כי שם דיקא מלבש תורה גבה מאד דיקא, דהינו סתרי תורה שהיא, כביכול, ה' יתברך בעצמו בלי לבוש בבחינת ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך אני ולא וכו'. שבארץ מצרים שהיה שם התגברות הסטרא אחרא היה שם דיקא מלבש ה' יתברך בעצמו, כביכול, וכו', עין שם. וזה בחינת הכנעת מלכות הרשעה, מלכות עמלק, שהוא כנגד מלכות דקדשה שרודף את מחנה דן, עין שם. והדעת שנעשה כנ"ל הוא בחינת מן, בחינת מקוה של שבועות, בחינת מצה, בחינת משה, עין שם. ושלמות הדעת בבחינת מצה, שהיא בחינת מחלקת לשם שמים, נעשה על-ידי אנחה, שהוא מתקן הכבדות הנעשה על-ידי זהמת הנחש, דהינו ל"ט מלאכות, עין שם. וזה בחינת מקרא קדש יהיה לכם שצריך לקרות את הקדש, דהינו החכמה שהוא החיות, אל בחינת המלכות. ואזי "כל מלאכת עבודה לא תעשו" בחינת בטול הל"ט מלאכות כנ"ל, עין שם כל זה היטב:

אות ב

וזה בחינת ראש חדש שהוא בחינת התגלות ההסתרה שמגלין ההסתרה על-ידי שיודעין שגם שם מלבש דעת, כי דיקא אז כשמגיעין לתכלית ההסתרה והירידה חס ושלום, בבחינת הסתרה שבתוך הסתרה אזי דיקא מגלין ההסתרה ונעשה ממנה דעת גדול כנ"ל, כי כשמגיעין לתכלית הירידה וההסתרה חס ושלום, אזי דיקא מקרבין לה' יתברך בתכלית הקרוב, כביכול, כי שם בתכלית ההסתרה והירידה חס ושלום, שם מלבש ה' יתברך בעצמו, כביכול, בלי לבוש כנ"ל. נמצא שאז דיקא יכולין להתקרב אליו יתברך, כי אזי דיקא סמוכין אליו מאד מאד. וזהו בעצמו ההסתרה והפגם, כי ההסתרה, שהיא בחינת התגברות הסטרא אחרא, יניקתה רק מבחינת שבירת כלים שנעשין על-ידי רבוי אור, כי רבוי השמן גורם כבוי הנר חס ושלום, עד שנסתר לגמרי ואין יכולין לראות ולהשיג אלקותו כלל מחמת בחינת רבוי אור. נמצא, שבודאי ההסתרה אף שהיא ירידה גדולה מאחר שנסתר אלקותו לגמרי חס ושלום, עם כל זה מאחר שכל זה נעשה על-ידי בחינת רבוי אור. נמצא, שבאמת מלבש שם דיקא אור גדול ונורא מאד, ואדרבה, כשמגיעין לתכלית הירידה שאין ירידה למטה ממנה חס ושלום, אזי דיקא סמוכין אליו יתברך בתכלית הקרוב, כי בתכלית הירידה והסתרה חס ושלום, שם מלבש הוא יתברך בעצמו כנ"ל. ועל-כן אזי דיקא יכולין להתקרב אליו יתברך ולחזר בתשובה, אך צריך לזה דעת גדול לידע זאת ולכון השעה שמגיעין לתכלית ההסתרה ולדעת שאזי דיקא מקרבין אליו מאד, שעל-ידי זה מהפכין ההסתרה לדעת כנ"ל, כי כשאין יודעין זאת תוכל להתגבר ההסתרה חס ושלום, ויעבר השעה שהיה יכולין להתקרב אליו יתברך, על-כן צריכין חכם גדול במעלה גדולה מאד שיזכה לדעת הנ"ל עד שיוכל לגלות ההסתרה שבתוך הסתרה להפכה לדעת, ודיקא אז יקרב את ישראל לאביהם שבשמים ויחזירם בתשובה כנ"ל. וזה בחינת יציאת מצרים שהיה על-ידי משה רבנו, עליו השלום, כי ישראל הגיעו אז לתכלית הירידה עד שלא היו יכולים להתמהמה שם אפלו רגע אחת כמו שכתוב, "ולא יכלו להתמהמה". ואם היו משהין שם עוד שעה קלה היו כמעט נשארין שם חס ושלום, אך משה רבנו היה מכון את השעה והמתין עד אשר הגיעו לתכלית הירידה ואזי דיקא היה מגלה ההסתרה ונמשך דעת ואור גדול וגאלם אז דיקא כנ"ל. וזה בחינת רדו שמה. 'רדו' דיקא שרמז להם שיהיו בגלות כמספר רדו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. הינו כשיגיעו לבחינת רדו הינו לתכלית הירידה, אזי דיקא יהיו נגאלין כנ"ל. וזה בחינת מה שכתב רבנו נרו יאיר, על פסוק, "תעיתי כשה אובד". וכו' בסימן רו) שכשאדם נבוך ותועה מאד מאד בדרכים המקלקלים חס ושלום, לפעמים הוא תועה כל כך עד שמקרב מאד אל הקדשה ועל-ידי נסיון קל יכול לחזר אליו יתברך, אך מחמת שנתרחק מאד ממנו יתברך זמן רב, על-כן אינו שומע קול הכרוז, עין שם. אבל כשיש חכם גדול כנ"ל שיודע ומשיג דעת הנ"ל ויוכל לכון את השעה, הוא יוכל לקרב אותם אז דיקא כשמגיעין לתכלית הירידה כנ"ל, כי אזי סמוכין מאד אליו יתברך רק שאינו שומע קול הכרוז, אבל על-ידי דעת החכם הנ"ל הוא מגלה ההסתרה כנ"ל ואזי שומע קול הכרוז בבחינת אוריתא מכרזת קמיהו כנ"ל:

וזה בחינת קדוש החדש שהיו יושבין ועוסקין בזה חכמים גדולים ונוראים מאד שהיו בקיאין בסוד העבור, כי צריך לזה חכמה גדולה ובקיאות גדול מאד בבחינת הדעת של משה כנ"ל, כי קדוש החדש הוא בחינת התגלות ההסתרה בעת שהיא בתכלית הפגם כנ"ל. כי הלבנה היא בחינת מלכות, ופגימת הלבנה היא בחינת הסתרה שמשם יניקת הסטרא אחרא כידוע. והיא מתמעטת והולכת עד המולד שאזי היא בתכלית ההסתרה והמעוט, ובאמת אזי היא בתכלית ההתקרבות אל השמש, כי בעת המולד היא סמוכה להשמש בתכלית ההתקרבות והשמש הוא בחינת דעת הנמשך מחי החיים, בבחינת שמש ומגן ה' אלקים. וזהו בעצמה פגימתה ומעוטה בתכלית המעוט והחשך מחמת שסמוכה מאד אל השמש, שעל-ידי זה רבוי אור השמש מכהה אותה ואינה יכולה להאיר כידוע. ובאמת אזי תכף בעת שהגיעה לתכלית המעוט, שאזי סמוכה מאד להשמש, אזי תכף מתחילה להתמלאות והיא בחינת המולד, כמובא. על-כן היו צריכין לזה חכמים גדולים הבקיאין בסוד העבור שיהיו יכולין לכון השעה שמגיעה לתכלית המעוט שאזי דיקא הוא שעת המולד שמתחיל תקונה ומלואה כנ"ל. כי למטה בעולם הזה צריכין לזה דעת גדול כדי לידע זאת כנ"ל. כי אם לאו תוכל להתגבר ההסתרה חס ושלום, שהוא בחינת פגימת הלבנה כנ"ל. ועל-כן היו יושבין חכמים גדולים שהיו מחשבין ומכונין אותה השעה בכוון גדול מאד ובחכמה גדולה בבחינת דעת הנ"ל שיודעין שבתכלית ההסתרה מלבש דעת ואור גדול כנ"ל, שעל-ידי זה היו מקדשין החדש והיו ממשיכים קדשה בחינת חכמה ודעת והיו מגלין ההסתרה, שהיא בחינת תקון הלבנה ומלואה כנ"ל וזה שהיו אומרים מקדש מקדש, שזה בחינת מקרא קדש שהיו קורין את הקדש, שהוא בחינת חכמה, בחינת חיות להחיות המלכות, שזה בחינת מלוי הלבנה ותקונה, בחינת ראש חדש, שהוא נעשה על-ידי בחינת תקון הלבנה ומלואה. וזה שכתב רבנו נרו יאיר, ששרש התשובה בראש חדש, כי ראש חדש, שהוא בחינת התגלות ההסתרה כנ"ל, אזי אוריתא מכרזת קמיהו. ועל-כן אז הוא התעוררות התשובה לכל באי עולם ואפלו לפושעי ישראל שהם בתכלית ההסתרה, כי אזי נתגלה ההסתרה, שזה הוא בחינת ראש חדש, בחינת מלוי הלבנה ותקונה בעת שהגיעה לתכלית הפגם כנ"ל. ועל-כן נוהגין להתעורר בתשובה בערב ראש חדש ועושין יום-כפור קטן, כי אזי הוא תכלית הפגם של הלבנה בחינת מלכות ועל-כן אזי דיקא הוא זמן ההתקרבות כנ"ל. ועל-כן עושין אז תשובה וחוזרין אליו יתברך:

אות ג

ועל-כן קדוש החדש היא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל במצרים ושם באותה פרשה של החדש הזה לכם נאמר יציאת מצרים וגאלתם, כי בזה היה תלוי גאלתם, כי יציאת מצרים היא בבחינת קדוש החדש כנ"ל וכל מצות קדשת ראש חדש הוא בשביל יום טוב כדי לידע אימת יהיה יום טוב. כי עקר הארת התשובה בשלמות הוא ביום טוב, כי כל הימים טובים הם ימי תשובה, כמו שכתב רבנו נרו יאיר, כי אז עולה המלכות עליה גדולה ביותר ועקר עליות המלכות על-ידי תשובה כנ"ל וכמובא במקום אחר, כי ביום טוב הוא הכנעת מלכות הרשעה, מלכות עמלק, שהוא בחינת ארבע מלכיות. ומלכות דקדשה עולה על-ידי שמקבלת חיות מאור הפנים בחינת חכמה ודעת, כמובא במאמר מישרא דסכינא עין שם בסימן ל). נמצא, שעקר התשובה ועלית המלכות הוא ביום טוב. וכל זה תלוי בראש חדש שממנו מונין ויודעין מתי לעשות יום טוב, הינו שעל-ידי התגלות ההסתרה, שזה בחינת ראש חדש, שזה בחינת התעוררות התשובה, על-ידי שנשמע קול הכרוז כנ"ל, על-ידי זה זוכין אחר כך לתשובה שלמה כראוי בבחינת דעת גדול, שזה בחינת יום טוב כנ"ל. וזה בחינת קדשת ראש חדש ויום טוב ובינתים ימי החל, כי כך הוא דרכה של תשובה בבחינת פסח שהוא יציאת מצרים. ואזי הוא יום טוב ואחר כך הוא יום טוב של שבועות ובינתים ספירת העמר, כי בתחלה בא התעוררות התשובה מלמעלה על-ידי התגלות ההסתרה, שעל-ידי זה שומעין קול הכרוז ומתעוררין בתשובה ואחר כך מניחין אותו לילך מעצמו, שצריך לחזר ולשוב ולילך מדרגא לדרגא לטהר ולקדש עצמו מיום אל יום, שזה בחינת ספירת העמר, שהיא תכף אחר יציאת מצרים, שאז היה התעוררות התשובה מלמעלה על-ידי קול הכרוז של התגלות ההסתרה כנ"ל ואחר כך צריכין לספר שבעה שבועות כמו ספירת נקיים של הנדה כדי לקדש ולטהר עצמו מיום אל יום מדרגא לדרגא ואחר כך זוכין לשבועות, שהוא דעת גדול ועליון וגבה מאד בחינת מקוה של שבועות שכתב שם במאמר הנ"ל, שאז הוא עקר התקון של התשובה בשלמות כראוי ובבחינה זו של פסח ושבועות ובאמצע ספירה, דהינו שיש קדשה של יום טוב בתחלה ובסוף, דהינו שבתחלה היא הקדשה של התעוררות התשובה והוא יום טוב של פסח ואחר כך הוא שבועות, שהוא בחינת דעת גדול מאד, שהוא בחינת מקוה, בחינת תקון התשובה בשלמות. ובאמצע ספירה, שהם ימי החל שבהם מטהרין ומקדשין עצמן כדי לזכות לשבועות כנ"ל. וזאת הבחינה הוא בכלל ובפרטיות בכל אדם ובכל זמן כמובא. וזהו בחינת ראש חדש ויום טוב ובאמצע ימי החל, כי ראש חדש הוא בחינת התעוררות התשובה, בבחינת יציאת מצרים כנ"ל. ויום טוב הוא בחינת הארה גדולה כנגד ראש חדש, בחינת דעת גדול, בחינת שבועות, בחינת מקוה, כי חיב אדם לטהר עצמו ברגל. ובאמצע הם ימי החל, כי אחר התעוררות התשובה צריכין לחזר לבחינת ימי החל, בבחינת ספירה כדי לילך מדרגא לדרגא לעשות תשובת המשקל מיום אל יום, כי צריכין לשוב ולילך דרך כל אלו הדרכים שהיה בהם קדם, שהם בחינת חל כדי שיעשה תשובת המשקל ואחר כך זוכה לתקון התשובה כראוי, שזה בחינת יום טוב, בחינת שבועות כנ"ל:

אות ד

וכן בכל החדשים שאין בהם יום טוב. על כל פנים יש קדוש הלבנה, שהוא גם כן בבחינה זו. כי קדוש הלבנה הוא אחר שבעה ימים מן המולד. שהוא כנגד שבעה ימים נקיים כאשה המטהרת לבעלה, כמו שכתוב בשלחן ערוך, הינו בבחינה הנ"ל שאחר ראש חדש שאז קדשו הבית דין את החדש ואז היה בחינת התעוררות התשובה כנ"ל. אחר כך צריכין לספר שבעה נקיים בבחינת ספירה. ואזי הלבנה כבר במלואה קצת ואזי הוא בחינת התגלות דעת גדול ואזי כל ישראל מקדשין הלבנה ומקבלין פני אביהם שבשמים, הינו שנמשך להם אז דעת גדול, שזהו בחינת קדוש הלבנה שנקרא הקבלת פנים כנ"ל. ואזי נמשך דעת גדול, שהוא החיות אל בחינת המלכות בבחינת דוד מלך ישראל חי וקים שאומרים בשעת קדוש הלבנה ועל שם זה נקרא 'קדוש הלבנה' שממשיכין בחינת קדש, בחינת דעת גדול לבחינת המלכות כנ"ל. ואז הוא בחינת הכנעת מלכות הרשעה בבחינת תפל עליהם אימתה ופחד, בחינת כך לא יוכלו כל אויבי לנגע בי לרעה. וזהו בחינת תשובה על-ידי הדעת הגדול כנ"ל:

חסר שורה ואיני יכול לנגע בך וכו', כי עקר התקון הוא בבחינת התרחקות כדי שיוכל לקבל האור שלא יהיה רבוי השמן וכו' כנ"ל, שזה בחינת מלוי הלבנה ותקונה, שהוא דיקא על-ידי שנתרחקה מן החמה כנ"ל. וזהו שאומרין בשעת קדוש הלבנה, כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגע בך, שזה בחינת התרחקות, על-ידי זה לא יוכלו כל אויבי לנגע וכו', כי אז אין להם שום כח, כי יניקתם רק מבחינת רבוי אור, שעל-ידי זה נעשה השבירה חס ושלום, שמשם יניקתם כנ"ל. וכשיכולין לקבל האור על-ידי בחינת התרחקות, אזי הקדשה בשלמות והם נכנעין כנ"ל וכמובא. וזה בחינת הרקודין שעושין בשעת קדוש הלבנה, כמו שכתוב בשלחן ערוך, שהם בבחינת תשובה, כמו שכתב רבנו נרו יאיר בסימן מט במאמר "והוא כחתן יוצא מחפתו ישיש כגבור לרוץ ארח"). שזה בחינת רקודין, בחינת תשובה, שאחר ששבין אל ה' אזי צריכין לרוץ ארח, לרוץ ולילך במהירות גדול אותו הארח שהיו יכולין לילך בזמן שהיו נזופין, שזה בחינת רקודין שמרקדין ומדלגין המדרגות שהיו יכולין לילך באותו הזמן שהיה רחוקים ממנו יתברך, שזה בחינת פסח, בחינת דלוג ופסיחה, כמובא שזה בחינת יציאת מצרים:

אות ה

וזה בחינת חצות, שהוא בחינת התגלות תכלית ההסתרה לדעת, כי בחינת המלכות שהיא בחינת לילה, היא הולכת ומתמעטת ונסתרת עד חצות שאזי היא בתכלית ההסתרה והמעוט. ואזי תכף מתחלת להתמלאות ולהתתקן בחינת פגימת הלבנה שבתכלית הפגם מתחלת להתמלאות כנ"ל. והצדיקים והחכמים יודעין זאת שדיקא בחצות הלילה שאזי היא בחינת תכלית ההסתרה והמעוט, שם דיקא מלבש אור גדול ודעת גדול מאד. ובזה הם מגלין ההסתרה ומהפכין אותה לדעת. ואזי אוריתא מכרזת ומעוררת לעבודתו יתברך כנ"ל וזהו בחינת קול הכרוז הגדול הנשמע בכל העולמות בחצות הלילה עד שאפלו בעולם הזה בתכלית ההסתרה נשמע קול הכרוז הזה, שזה בחינת קול התרנגול שמעורר ישנים מתרדמתם בבחינת עד מתי עצל תשכב עד מתי פתיים וכו' מתי תקום משנתך משנת הזמן להתעורר לעבודתו, כי קול התרנגול זהו בחינת קול הכרוז שנעשה מתכלית ההסתרה דיקא על-ידי הדעת כנ"ל, כי התרנגול, שהוא בחינת גבר, הוא בחינת גבורות, כמובא. והוא בחינת הסתרה, שהוא בחינת דינים וגבורות. ובחצות הלילה, שהיא בחינת תכלית ההסתרה כנ"ל, אזי דיקא מגלין הצדיקים ההסתרה על-ידי הדעת ואזי נתהפכה ההסתרה בעצמה לדעת ותורה ואזי משם דיקא מבחינת הסתרה בא קול הכרוז הגדול בחינת קול התרנגול שהוא קול הכרוז הנמשך מבחינת גבורות, מבחינת הסתרה על-ידי שנתהפכה ההסתרה לדעת שעל-ידי זה היא בעצמה מכרזת, כי עתה נעשה מן ההסתרה דעת ותורה ואזי אוריתא מכרזת קמיהו כנ"ל. וזה בחינת קריאת שמע שעל המטה שקורין לפני השנה, שהוא בחינת הכנה לחצות, כמובן בספרים, הינו שכדי לזכות להתעורר בחצות לגלות ההסתרה לדעת כדי לשמע קול הכרוז כנ"ל, לזה צריכין לקרות את חי החיים להמשיך ממנו דעת, שהוא החיות. שזה נעשה על-ידי עסק התורה כנ"ל, שעל-ידי זה זוכין לדעת הנ"ל, לידע שגם בתוך תכלית ההסתרה מלבש אלקותו יתברך כנ"ל, שעל-ידי זה מגלין ההסתרה כנ"ל. ועל-כן קדם השנה, שהיא בחינת סטרא דמותא, בחינת הסתרת פנים, כמובא, קורין קריאת שמע, שהיא תורה והיא מסגלת ביותר לקרות על ידה את חי החיים. ועל שם זה נקרא קריאת שמע 'קריאה' דיקא בחינת 'וקרא' בו כל ימי חייו למען יאריך ימים על ממלכתו כנ"ל, הינו שעל-ידי קריאת שמע קורין את חי החיים וממשיכין חיות ואריכות ימים אל המלכות, שזה עקר הקריאת שמע להמשיך המחין והדעת, כמובא. וכמו שאיתא בזהר הקדוש וצריך לארכא בד' דאחד, דכתיב, "למען יאריך ימים על ממלכתו". נמצא, שקריאת שמע הוא בחינת המשכת אריכות ימים אל המלכות שהיא בחינת ד' דאחד כנ"ל. ועל-כן על-ידי קריאת שמע שעל המטה שקדם השנה ממשיכין בחינת חיות, בחינת דעת, שעל-ידי זה יכולין לגלות ההסתרה כנ"ל, שעל-ידי זה זוכין לחצות כנ"ל. ועל -כן מתפללין בקריאת שמע שעל המטה, והעמידנו מלכנו לחיים שזהו תפלה לקום בחצות, שהוא בחינת חיים ודעת, כמובא. כי על-ידי קריאת שמע זוכין לזה כנ"ל ואזי בחצות עומדים ומתגברים בתורה להמשיך הדעת לגלות ההסתרה יותר ויותר, כי זה צריכין תמיד להמשיך חיות אל המלכות, כמו שמבאר שם. וחצות מסגל ומוכן לזה יותר. כי אזי נתגלה דעת גדול על-ידי התגלות ההסתרה כנ"ל ועל -כן אז הוא עסק התורה לקרות את חי החיים, כי אזי מסגל ביותר לקרותו יתברך. ועל-כן מתחננין אז על בנין בית -המקדש ועל ביאת הגואל, כי אזי נתגלה מלכות דקדשה, שהיא בחינת שרש מלכות משיח, שהיא עקר בחינת שלמות המלכות כידוע. וזהו בחינת בנין בית-המקדש, שהוא בחינת דעת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית-המקדש בימיו כמו שכתב רבנו נרו יאיר, ואזי בחצות הוא התגלות הדעת ועלית בחינת המלכות כנ"ל ועל-כן צריכין לזה צדיק וחכם גדול מפלג מאד שיהיה יודע לכון חצות אימת. כמו שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה בזה עד שעלה על דעתם שאפלו משה לא הוה ידע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בברכות, ודוד מי הוה ידע חצות אימת מכדי משה לא הוה ידע, דכתיב, "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וכו'". ומסקו שם, שמשה הוה ידע אלא כדי שלא יטעו וכו', כי חצות הוא בחינת התגלות ההסתרה בעת שהיא בתכלית המעוט דיקא כנ"ל, לזה צריכין בקיאות גדול מאד, שזה בחינת בקיאות סוד העבור, בחינת קדוש החדש כנ"ל. ועל-כן אין מי שיודע מזה כי אם מי שהוא בבחינת משה ואפלו משה רבנו, עליו השלום, בעצמו נתקשה בקדוש החדש שהוא בחינת חצות כנ"ל, כי צריך לזה בקיאות גדול כנ"ל. ועל-כן היתה גאלת מצרים בחצות, כמו שכתוב, "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים". כי חצות היא בבחינת יציאת מצרים כנ"ל. וזה שנסמך חצות לקדוש החדש, כי פסוק החדש הזה וכו' סמוך לפסוק כחצות וכו' הנ"ל, כי הם בבחינה אחת כנ"ל:

אות ו

וזה שמסקו שם בגמרא. אלא דוד כנור היה תלוי למעלה ממטתו וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו ועל-ידי זה היה יודע חצות אימת כי הנגונים היוצאים מן הכנור של דוד. זה בחינת מה שנתקבץ ונתגלה הנקדות הטובות והקדושות המלבשות בתוך הרוח רעה, שעל-ידי זה נעשין נגונים, כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה, באריכות בסימן נד ורפב). וזהו בחינת התגלות ההסתרה, דהינו שמגלין הטוב והקדשה המלבש בתוך עמק הרע, חס ושלום, כנ"ל. ועל-כן הם יוצאין מכנור של דוד, שהיא בחינת התורה, כי חמשה נימין אית לה לכנור, דא כנגד חמשה חמשי תורה, כמו שאיתא בזהר הקדוש וכמובא בדברי רבנו, נרו יאיר. וכמו שאיתא בזהר הקדוש, ותופשי התורה, אלין דתפשין בכנורא, הינו שעל-ידי התורה, שהוא בחינת כנור של דוד כנ"ל, על-ידי זה מגלין ההסתרה כנ"ל, שזהו בחינת הנגונים היוצאין מן הכנור כנ"ל. וזה בחינת הרוח צפונית המנשבת בחצות, שעל-ידי נעשין הנגונים כנ"ל, כי צפון הוא בחינת ההסתרה סטרא דדינא, כמו שכתוב, "מצפון תפתח וכו'". ועל שם זה נקרא צפון לשון הצפנה והסתרה. ובאמת שם דיקא מלבש טוב גדול כנ"ל, בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו'. וזהו בחינת רוח צפונית, שהוא רוח טובה מאד, בחינת דעת וחסד, כמובא. ומנשבת מצפון דיקא, הינו בחינת הטוב הגדול המלבש בתוך תכלית ההסתרה כנ"ל ועל-כן נתגלה הרוח צפונית בחצות דיקא, כי אזי נתגלה ההסתרה ואזי נתגלה הטוב המלבש בתוך ההסתרה, שזהו בחינת רוח צפונית כנ"ל. וזה הרוח צפונית מנשבת בכנור של דוד ונתגלין על-ידי זה הנגונים, שהם בחינת התגלות הטוב מתוך ההסתרה כנ"ל. ועל-ידי זה היה יודע דוד חצות אימת, כי על-ידי זה נתגלה התעוררות והכרוז של בחינת חצות כנ"ל:

אות ז

וקימת חצות הוא מסגל להמשכת חסד גדול ביום, שהוא בחינת דעת גדול ומחין להתפלל בשלמות, כמובן בספרים. כי בחצות הוא בחינת התגלות ההסתרה ונמשך דעת ואזי הוא התעוררות התשובה התעוררות גדול מאד, אבל עקר התגלות הדעת בתכלית, שעל-ידי זה התשובה בשלמות כתקונו הוא באור היום, שאז נמשך אור גדול ונתגלה חסד ודעת גדול מאד באור היום, כמובא. ואזי זוכין לתקוני התפלה, שהיא בחינת תשובה בשלמות ובתקון גדול, בבחינת מקוה הנ"ל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על תקוני התפלה, כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפלין וקורא קריאת שמע ומתפלל כאלו וכו'. ומסקו כאלו טבל, הינו שתקוני התפלה של אור היום, שהם בחינת מחין ודעת גדול מאד, הם בבחינת מקוה שהוא דעת גדול כנ"ל. וכל זה נעשה על-ידי קימת חצות, שעל-ידי הדעת והתעוררות התשובה שבחצות זוכין אחר כך לאור היום לבחינת דעת גדול מאד לתקוני התשובה בשלמות כנ"ל. בבחינת ראש חדש ויום טוב כנ"ל שבאמצע הם ימי החל, כנ"ל. כי גם בחצות עקר התגלות הדעת הוא לפי שעה בשעת חצות לילה. ונמשך עד שתי שעות עד סוף האשמורה שניה. ואחר כך אף-על-פי שכבר נמתק בחינת הלילה והחשך וגם שהוא סמוך לאור היום ויש אז גם כן בחינת התגלות הדעת, אף-על-פי-כן אינו דומה להתגלות הדעת שבשעת המשכת בחינת חצות לילה כנ"ל, כמובן בדברי רבנו נרו יאיר, בסימן קמט) שעקר חצות הוא שתי שעות הנ"ל. נמצא, שהתעוררות התשובה והתגלות הדעת הוא בחצות. ואחר כך נמשך אור גדול ביותר בחינת דעת וחסד גדול מאד באור היום. ובינתים היא בחינת לילה, כל זה הוא בחינת ראש חדש ויום טוב ובינתים ימי החל כנ"ל, בחינת פסח ושבועות ובאמצע ספירה כנ"ל:

אות ח

וזה בחינת קריאת התורה בראש חדש, שאז קורין ד' גברי. כנגד עלית המלכות שהיא בחינת ד' שעולה מבחינת מלכות הרשעה, שהיא בחינת ד' מלכיות כנ"ל. כי קריאת התורה היא בחינת שקורין את חי החיים כנ"ל, כי על-ידי התורה שהיא שמא דקדשא בריך הוא, קורין אותו כנ"ל. וביותר מסגל לזה קריאת התורה שקורין בתורה כשרה שנכתבה כדת בקדשת ספר תורה מן בראשית עד לעיני כל ישראל כמו שנמסרה למשה בסיני. שהיא עקר בחינת שמא דקדשא בריך הוא. ועל -כן קריאת ספר תורה מסגל ביותר לקרות את חי החיים כנ"ל ועל שם זה נקרא קריאת התורה 'קריאה' דיקא כנ"ל לענין קריאת שמע. וזהו בחינת קריאת התורה של כל הימים שנתקן בהם קריאה בצבור בעת התפלה, הכל כדי לקרות החיות, להחיות המלכות. וכמו שמבאר לעיל מזה בהלכות קריאת התורה. ועל-כן בחל שקורין שלשה גברי, כי אז בחל יש עשית מלאכה ואזי שולטין הל"ט מלאכות שהם זהמת הנחש בחינת מלכות הרשעה ואחיזת מלכות הרשעה היא מבחינת הרגלין של הקדשה שנאחזין שם בימות החל, בבחינת רגליה ירדות מות וכו', שזה בחינת מחנה דן שהיא מחנה הרביעי של מלכות דקדשה, שהוא בחינת מאסף לכל המחנות, בחינת מדרגה האחרונה של המלכות, בחינת רגלין ועל-כן בחל אין קורין רק שלשה, כי אין כח לגלות ההסתרה לגמרי, כי זה ידוע שבמקום ובזמן שיש להם יניקה צריך דוקא להניח להם לינק, שזהו הכנעתם כשנותנין להם יניקתם בצמצום כידוע, כי הירידה היא תכלית העליה כנ"ל וכמובא. ועל-כן בחל אין קורין כי אם שלשה כדי לקרות החיות אל המלכות בבחינת שלשה מחנות שבה, כי יותר מזה אין יכולין להמשיך חיות כנ"ל רק שממשיכין חיות שלא יתגברו יותר רק שתהיה יניקתם בצמצום גדול כנ"ל, אבל בראש חדש, שאזי הוא התגלות ההסתרה ועקר התגלות ההסתרה, הוא שנתגלה בחינת מחנה דן מתוך ההסתרה, שהיא מחנה הרביעי, כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל). על-כן קורין בראש חדש ד' גברי שאז מתחלת המלכות לעלות, בבחינת תחלת שלמותה שאזי היא בחינת ד', כמובא וכנ"ל. וביום טוב שיש אז בטול מלאכה, בטול הל"ט מלאכות, על-כן עולה המלכות יותר וכן בכל יום שקדוש יותר בעשית מלאכה, דהינו יום הכפורים ושבת עולה בחינת המלכות יותר ויותר. ועל-כן קורין בו יותר גברי, כי יכולין להמשיך חיות ודעת יותר ויותר, כי התגלות הדעת ועלית המלכות הוא כשנכנע ונתבטל עשית מלאכה שהם הל"ט מלאכות זהמת הנחש כנ"ל, בבחינת מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו כנ"ל. הינו שבכל יום שנכנע בו יותר ונתבטל הל"ט מלאכות, יכולין ביותר לקרות את הקדש שהוא החכמה כנ"ל:

וזהו בחינת קריאת התורה שעל ידה קורין את החיות בבחינת מקרא קדש כנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הטעם על מספר גברי של ימי החל וראש חדש ויום טוב וכו' משום בטול מלאכה. כי זה תלוי בזה כנ"ל. בראש חדש, שהוא תחלת התעוררות התשובה, תחלת עלית המלכות כנ"ל, על-כן עדין עושין בו מלאכה, כי עדין לא נתבטלין הל"ט מלאכות לגמרי, כי אין המלאכות נתבטלין עד יום טוב שאז הוא בחינת התקון, שאז זוכין לתשובה שלמה ונתתקנין אז ואזי עלית המלכות בשלמות ואזי נתבטלין המלאכות כנ"ל ואזי קורין יותר גברי כנ"ל. וכן ביום הכפורים ושבת שנתבטלין המלאכות יותר לגמרי, קורין יותר אנשים. עד שבשבת, שאז תכלית בטול הל"ט מלאכות, ועל-כן ענשו חמור לענין מלאכה אפלו מיום הכפורים, על-כן קורין בו יותר ואזי קורין שבעה גברי, שזה בחינת תכלית עלית המלכות שהוא בשבת כמובא. כי שבעה גברי זה בחינת שקורין החיות לכל שבעת הימים, בבחינת ומדת ימי מה הוא, כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל). ועל-כן בשבת נמשך החיות לכל השבעה ימים על-ידי שבעה שקורין בתורה שזה בחינת תכלית עלית המלכות בשלמות כנ"ל. וזהו גם כן מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין קריאת התורה שטעם מספר גברי הוא משום מוספין כמו שאמרו שם כל יום שיש בו בטול מלאכה וכל יום שיש בו מוסף וכו', כי הקרבנות כלם שבכל יום הם בחינת התגלות ההסתרה, כי זה עקר בחינת הקרבנות להעלות לגלות הקדשה והטוב המלבש בתוך עמק הקלפות, בתוך בחינת בהמיות, ולהפך בהמה להעלותה לבחינת אדם, כמובא . בבחינת אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה, שעל-ידי הקרבן עולה מבחינת בהמה לבחינת אדם, שזה בחינת התגלות ההסתרה שנתהפכה לדעת כנ"ל. ועל-כן בכל יום שיש בו קדשה יתרה ונתגלה הדעת ביותר ונתגלה התשובה ביותר, כגון ראש חדש ויום טוב ויום הכפורים ושבת, שכלם הם בחינת התגלות התשובה על-ידי התגלות הדעת כנ"ל. על-כן יש בהם קרבנות מוספין על-ידי שנתוסף בהם קדשה ודעת, שעל-ידי זה מעלין טוב יותר מתוך ההסתרה ועל-כן נתוספין בהם קרבנות שהם המוספין, כי כל הקרבנות הם לכפרה בחינת תשובה ועל-כן ביום שיש בו מוסף קורין יותר אנשים, כי אזי מגלין הדעת יותר מתוך בחינת ההסתרה, שזה בחינת קרבנות מוספין כנ"ל. ועל-כן קורין בו יותר, כי על-ידי הקריאה קורין החיות כנ"ל, וזה שקורין בתורה קדם מוסף כנ"ל. כי עקר קריאת התורה בשביל תוספת קדשה שיש באותו היום שאזי קורין את חי החיים בבחינת שם העצם, כביכול, שהיא התורה הקדושה שנכתבה בקדשת ספר תורה כנ"ל. וזה שאומרים 'כתר' בראש חדש במוסף וכן בכל יום שיש בו מוסף, כי אזי בחינת התשובה, שהיא בחינת כתר, כמו שכתב רבנו, נרו יאיר:

שיך לעיל:

ד' גברי שקורין בראש חדש בחינת ד' מחנות דקדשה, שהם בחינת ד' דגלים שכל מחנה כלול משלשה שבטים וכן כל אחד מן הקורין צריך לקרות לפחות שלשה פסוקים וזהו שעור הקריאה. נמצא, שארבעה גברי הם בחינת ארבעה מחנות, שכל אחד כלול משלשה כנ"ל, שכלם הם שנים עשר בחינת שנים עשר שבטי יה, בחינת שנים עשר בקר שמלכות דקדשה עומדת עליהם, שזה בחינת שנים עשר חדשים שנחלקים לארבע תקופות, כי החדשים הם בחינת המלכות כנ"ל:

וזה שמברכין החדש בשבת שלפניו, שהוא במקום קדוש החדש, כי עכשו בגלות אין בנו כח לקדש החדש על-פי בית דין כראוי, כי הגלות הוא בחינת הסתרה, בחינת ואנכי הסתר אסתיר וכו', על-כן מקדשין החדש בשבת, כי שבת הוא בחינת דעת, כמו שכתוב, "שטו העם ולקטו-בשטותא בימי החל, אבל בשבת הוא שלמות הדעת בתכלית, כמו שכתוב בשבת, "לדעת כי אני ה' מקדישכם". ועל-כן על-ידי הדעת שנתגלה בשבת יכולין לקדש החדש, שהוא בחינת התגלות ההסתרה כנ"ל. ועל-כן מברכין החדש ומקדשין אותו בשבת. ועל-כן מברכין החדש אחר קריאת התורה, כי על-ידי קריאת התורה בשבת נמשך דעת גדול כנ"ל. ועל-כן נוהגין לידע מתי יהיה המולד בשעה שמברכין החדש, שזה בחינת, לידע בחינת תכלית המעוט וההסתרה כנ"ל ועל-ידי שמברכין החדש, שזה בחינת קדוש החדש, מגלין ההסתרה לדעת כנ"ל:

כי כל הראשי חדשים והימים טובים שתלויים בקביעות ראש חדש, כלם תלויים בשבת שמשם מקבלים קדשתם. וזה שנקרא שבת "תחלה למקראי קדש", 'תחלה' דיקא, הינו ששבת הוא בחינת התחלה לכל הימים טובים, שהם בחינת מקראי קדש שצריכין לקרות הקדשה לתוכם ושבת הוא בחינת התחלה להיום טוב, שמשם מבחינת שבת, קורין הקדשה לכל הימים טובים וראש חדש, כי שבת קביעא וקימא, אבל יום טוב תלוי בישראל, כי ישראל הוא דמקדשי לה, כי יום טוב, שהוא תלוי בקביעות ראש חדש, הוא בבחינת התגלות ההסתרה, שעל-ידי זה זוכין אחר כך לבחינת קדשת יום טוב כנ"ל, זה תלוי בישראל, כי התגלות ההסתרה זה תלוי בישראל שהם צריכים לעסק בעבודת ה' ובתורה כדי להעלות המלכות מבחינת הסתרה, אבל שבת קדוש מעצמו ואין פגם מגיע בו, כמו שכתוב, "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי". ואלו שבת לא קאמר, כי שבת הוא שמא דקדשא בריך הוא שמא דאיהו שלים מכל סטרוי וכביכול בשבת, נתגלה חיות מחי החיים שאין ההסתרה מגעת לשם, כי בעצם הקדשה, כביכול, אין פגם מגיע לשם כידוע, כי איהו לא אישתני בכל אתר. וזה בחינת קדשת שבת שקביעא וקימא, כי היא קדושה ממנו יתברך בעצמו כנ"ל. ואפלו בתוך הגלות אין בחינת קדשת שבת שקביעא נפגם, כי שבת לא קאמר ועל-כן, אדרבא, משבת קורין את החיות והדעת לתוך הימים טובים וראש חדש, כי על-ידי הדעת שנמשך משבת מגלין ההסתרה כנ"ל. וזה שכתוב, "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת". ואחר כך מפרש שאר המועדים, הינו שכל המועדים מקבלים קדשתם משבת כנ"ל. וזהו 'אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם', ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אל תקרי "אותם" אלא "אתם" הינו שהימים טובים תלויים בישראל על-ידי קדוש החדש. וזהו בחינת מקראי קדש שצריך לקרות את הקדש, דהינו החיות והדעת לתוכם לגלות ההסתרה כנ"ל. וכל זה נעשה על-ידי ששת ימים וכו' וביום השביעי שבת, כי משבת קורין הקדשה לתוכם כנ"ל. וזהו שקורין בראש חדש וביום השבת, כי על-ידי שבת נעשה קדשת ראש חדש, שהוא בחינת התגלות ההסתרה כנ"ל. וזה שמקדשין הלבנה במוצאי שבת, כי על -ידי שבת נמשך הקדשה ודעת, שהוא בחינת קדוש הלבנה כנ"ל. ועל-כן הגאלה תלויה בשמירת שבת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה אין כל אמה וכו'. וכן, אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין. כי כל הגליות של מלכות האמות, זהו בחינת הסתרה כנ"ל ועל-ידי שבת נתגלה ההסתרה ונגאלין:

וזה בחינת אין בן דוד בא אלא בדור שכלו זכאי או כלו חיב. כי כשכלו זכאי יהיו ראויים לגאלה. ואם לאו יבוא בדור שכלו חיב, שזה בחינת תכלית ההסתרה ואזי דיקא יגלה ההסתרה כנ"ל ואזי יגאלם, כי הגאלה היא בחינת התגלות ההסתרה שאזי נתבטל מלכות הרשעה מלכות האמות וישראל מקבלין המלכות, שזה בחינת מלכות דקדשה, מלכות משיח שיבוא במהרה בימינו, אמן:

פסח:

וזה בחינת שבת הגדול שהוא שבת שלפני פסח:

אות א

כי יציאת מצרים, שהוא בחינת התגלות ההסתרה תלוי בשבת כנ"ל, כי פסח מצרים מקחו מבעשור והיה טעון ארבעה ימים בקור כדי שיהיו ישראל עוסקין במצות ארבעה ימים. 'ארבעה ימים' דיקא כדי שיוכלו לגלות ההסתרה להעלות המלכות, שהיא בחינת ארבעה מחנות כנ"ל. ועל-כן בשעת פסח הראשון כשיצאו ממצרים היה ההתחלה בשבת, כי בשבת דיקא מתחיל גאלת מצרים, כי משם מקבלין הדעת לגלות המלכות, שהיא בחינת ד' מתוך ההסתרה כנ"ל ועל-כן נקבע לדורות רק שבת שלפני פסח ולא בעשור לחדש, כי עקר הנס תלוי בשבת שקדם פסח כנ"ל וזה שקורין אותו שבת הגדול, הינו ששבת הוא גדול מכל הימים והזמנים שכלם מקבלים קדשתם ממנו כנ"ל. ומחמת שזה השבת מגלה זאת על-ידי שראינו גאלת מצרים שהיתה על ידו, על-כן קורין אותו שבת הגדול כנ"ל. ועל-כן בניסן שבו היתה גאלת מצרים, שזהו בחינת קדוש החדש, בחינת ראש חדש, על-כן נקרא ראש חדשים, כמו שכתוב, "החדש הזה יהיה לכם ראש חדשים". הינו שניסן כל החדש כלו הוא בבחינת ראש חדש, כי בו היה גאלת מצרים, שזהו בחינת ראש חדש כנ"ל. ועל-כן הקריבו בו שנים עשר נשיאים של שנים עשר שבטי יה, שהם כנגד שנים עשר חדשי השנה, שהם בחינת שלמות מלכות דקדשה שעומדת על שנים עשר בקר כנ"ל. כי ניסן כלול מכלם, כי בו נתגלה מלכות דקדשה בבחינת יציאת מצרים, שזה בחינת קדשת ראש חדש ועל-כן כלם תלויים בו וכלול מכלם. ועל-כן נוהגין בו יום טוב בכלו ואין אומרים בו תחנון, כי כל החדש כלו הוא בבחינת ראש חדש, כי בו נתגלה בחינת קדשת ראש חדש כנ"ל:

אות ב

וזה כשיצאו ישראל ממצרים ונתגלה ההסתרה כנ"ל, זכו למצה שהיא בחינת דעת גדול מאד בבחינת מחלקת לשם שמים, כמובא שם במאמר "וביום הבכורים" הנ"ל). שעל-ידי שנתגלה ההסתרה נמשך דעת גדול מאד בבחינת מצה, שהיא בחינת מחלקת לשם שמים כנ"ל. וזה בחינת התהפכות מחמץ למצה שיצאו מבחינת חמץ וזכו למצה כי אין בין חמץ למצה אלא משהו, דהינו בין חי"ת לה"א, כדאיתא בזהר הקדוש, קנה חי"ת תשבר ותעשה ממנה ה"א. על פסוק, "גער חית קנה", הינו לשבר קנה החי"ת של חמץ ואז נעשה מחמץ מצה, עין שם. וזהו בחינת שבירת ההסתרה שמשברין את ההסתרה ופותחין בה פתח ומגלין הדעת ואזי נעשה מן ההסתרה דעת מחמץ מצה, כי חמץ הוא תקפא דדינא, בחינת הסתרת פנים, בחינת 'פרעה' שהוא 'הערף', בחינת מלכות הרשעה, שהוא קנה החי"ת של חמץ, בבחינת חית קנה עדת אבירים שמרמז על חי"ת של חמץ כנ"ל. וצריך לשבר קנה של חי"ת הנ"ל בבחינת שבירת ההסתרה ולפתח בה פתח לגלות ולהראות הדעת המלבש שם, שכביכול גם שם נמצא אלקותו יתברך ומלכותו בכל משלה ואזי נתהפך חמץ למצה, כי נעשה מן ההסתרה דעת כנ"ל:

אות ג

וזה שלוקחין שלש מצות ומשברין האמצעית לשנים ואזי נעשים ד', הינו שגם בהמצה בעצמה שהיא סטרא דקדשה מרמזין בחינת שבירת ההסתרה, כי עקר יניקת בחינת ההסתרה היא מבחינת רגלין, מבחינת מחנה הרביעי, שהוא מחנה דן כנ"ל. ועל-כן מתחלה היא רק בחינת שלש מצות, זה בחינת קדם התגלות ההסתרה שאזי היא רק בבחינת שלש מחנות כנ"ל. ואחר כך משברין האמצעית לשנים, שזה בחינת רמז על שבירת ההסתרה ואז נעשין מג' ד', כי עתה נשלמה בחינת המלכות בבחינת ד' מחנות כנ"ל. ועל-כן משברין האמצעית, שהוא הלוי דמנה דינין מתערין כידוע. ומשם משתלשל ויורד יניקת ההסתרה. וצריך להמתיק הדין בשרשו. ואז ממילא הם נשברין ונופלים למטה. וזה בחינת שבירת מצה האמצעית, שהוא הלוי, לשבר ולהמתיק כח הדינים שבקדשה, שזה בחינת יציאת מצרים מצרים העליונה מצר הגרון, שזהו סטרא דלוי כידוע. ועל-ידי זה ממילא נשבר ההסתרה והסטרא אחרא למטה ואזי נתגלה הדעת ואזי נשלם המלכות בבחינת ד' מחנות. ועל-כן עכשו נעשין מג' מצות ד' כנ"ל:

אות ד

ועל-כן עקר מצות מצה היא רק בזו שנשברה שבה מקימין אכילת מצה ואפיקומן. והיא הנקראת לחם עני שהיא עקר המצה, כמובא. כי דיקא על-ידי בחינת שבירת המצה האמצעית נעשה בחינת מצה, כי היא בעצמה, בחינת שבירת חמץ למצה, דהינו בחינת התגלות ההסתרה שנעשה על-ידי שבירת בחינת הלוי כנ"ל. ועל-כן נקרא יחץ בבחינת חצות, בחינת כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, בחינת התגלות ההסתרה כנ"ל. וזה עושין אחר הקדוש, כי הקדוש הוא בחינת מקרא קדש, דהינו שקורין את הקדש, דהינו חכמה ודעת שהוא החיות כנ"ל. ועל-ידי זה נתקדש היום ועל-כן אזי על-ידי זה הדעת יכולין לגלות ההסתרה כנ"ל, שזה בחינת יחץ כנ"ל:

אות ה

'וכאן הבן שואל' אחר ששברו האמצעית, דהינו הלוי ונתגלה הדעת מן ההסתרה שמזה בעצמה נעשה בחינת מצה כנ"ל, על-כן אזי הבן שואל שאלות וקשיות, מה נשתנה וכו'? הינו בחינת מחלקת שהוא שאלות וקשיות שמתעוררין בחינת מחלקת לשם שמים, שהוא שלמות הדעת מאד, בחינת מצה, שהוא לשון מצה ומריבה, כמו שמבאר שם. ועל-כן כאן הבן שואל, 'הבן שואל' דיקא, דהינו שאלות וקשיות בחינת מחלקת שנתעורר בין הבן והאב שהוא בחינת מחלקת שבקדשה, מחלקת שמאי והלל, שהוא דעת גדול מאד וקיום העולם. כי עקר בריאת העולם וקיומו הוא בבחינת מחלקת שבקדשה, דהינו בחינת תחלת הצמצום, שכביכול, נתצמצם ונחלק האור לצדדין. שבלא זה לא היה מקום לבריאה כנודע. והבריאה וקדם הבריאה הם בחינת אב ובן, כמו שכתב רבנו, נרו יאיר) ובהכרח שיהיה ביניהם מחלקת כביכול, שיהיה אחר הבריאה נחלק קצת מקדם הבריאה כי אם כן יתבטל הבריאה כנ"ל. ואף-על-פי-כן באמת שם הוא תכלית האחדות ובחינת המחלקת הזאת שבאמת הוא תכלית השלום, זה אי אפשר להשיג, כי שם בתחלת הצמצום אין שום השגה ואסור לעין שם, כי הוא דרכי ד' ובמפלא ממך אל תדרש. וזהו בעצמו בחינת המחלקת לשם שמים שבין הצדיקים והחכמים האמתיים, דהינו בחינת מחלקת שמאי והלל, שהוא קיום העולם, דהינו כדי שיהיה מקום לבריאה, הינו שמחלקתם הוא בבחינת התחלקות האור לצדדין כדי שיהיה בחינת חלל הפנוי שיהיה מקום לבריאה, כמו שכתב רבנו נרו יאיר במאמר "בא אל פרעה" סימן סד על משנה כל ימי גדלתי בין החכמים, עין שם היטב). וזהו בחינת מחלקת ושאלת הבן לאב, בחינת מחלקת שמאי והלל שהוא קיום העולם כנ"ל. וזה צריכין עתה בליל פסח שאז הוא בחינת חדוש העולם, כמובא. הינו כי עקר בחינת ההסתרה, שהוא יניקת הסטרא אחרא, הוא מבחינת שבירת כלים שנעשין מרבוי אור כנ"ל ואזי במצרים הגיעו לתכלית הירידה שכמעט חזר העולם חס ושלום, לתהו ובהו ועל-כן הצרכו לחזר ולתקן העולם מחדש על-ידי בחינת מחלקת לשם שמים, שהוא בחינת תחלת הצמצום שבקדשה להמשיך האור במדה שזהו עקר קיום העולם כנ"ל. וזה עקר שלמות הקדשה והתגלות מלכות בגין דישתמודעין לה כי אין מלך בלא עם. וכשאין מחלקת שבקדשה, שהוא בחינת תחלת הצמצום, אין מקום לבריאה ואין מי שידע ממלכותו יתברך, כביכול, ועל-כן עקר שלמות מלכות שבקדשה היא על-ידי בחינת מחלקת שבקדשה כנ"ל. ועל-כן עושין שנוי בליל פסח כדי שישאל הבן מה נשתנה לעורר מחלקת שבקדשה כנ"ל. ואזי מספרין ההגדה, כי לזכות למחלקת לשם שמים הוא על-ידי אנחה, שעל-ידי זה נכנע עצבות רוח, זהמת הנחש, עין שם. הינו שצריכין לתשובה ואנחה אחר כך לתקן ולהכניע הסטרא אחרא זהמת הנחש שלא יתאחזו בבחינת המחלקת שבקדשה הנ"ל, שזה בחינת מה שכתב רבנו נרו יאיר שם שצריך לזכך ולטהר השמים דהינו המחלקת שבקדשה שהיא אש ומים שלא יהיה בבחינת לבשו שמים קדרות, הינו שהם לא יתאחזו שם חס ושלום, כי המחלקת אף שהיא בקדשה והיא דעת עליון מאד ושלמות הקדשה, עם כל זה משם משתלשל ויורד עד שמגיע להם אחיזה משם כידוע. כי הסטרא אחרא היא בחינת מחלקת ויניקתה מבחינת מחלקת שבקדשה, על-כן צריך לשמר לזכך השמים, דהינו בחינת המחלקת שבקדשה וזה על-ידי אנחה ותשובה כנ"ל. וזה בחינת ספור ההגדה שמזכירין האנחות והצעקות שהיה לנו אז, כמו שכתוב, "ונצעק אל ד' ויאנחו בני ישראל וכו'". וכן זה נעשה בכל דור ודור כידוע. ועל-ידי זה נזדככין השמים דהינו הידים ואזי זוכין לקבל דבורים מן הידים, שהיא בחינת מחלקת לשם שמים, כמו שמבאר עין שם היטב. וזהו בחינת פסח מצה ומרור שאוכלין אחר כך מצה ומרור, זה בחינת אש ומים, חסד וגבורה, יד ימין ויד שמאל, הלל ושמאי, בחינת מחלקת לשם שמים כנ"ל. ואחר כך היו אוכלין את הפסח, כמו שכתוב, "על מצות ומרורים יאכלוהו". פסח היא בחינת פה-סח, בחינת הדבורים שמקבלים מן הידים הנ"ל, בבחינת מחלקת לשם שמים כנ"ל. ועל-כן הלל היה כורכן ביחד, להורות שבאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים והוא מחלקת שבקדשה שהוא שלום גדול ודעת גדול כנ"ל. ועל -כן הלל דיקא היה עושה זאת, כי הוא בעל המחלקת שבקדשה בחינת מחלקת שמאי והלל כנ"ל. ובאמת שלום גדול ביניהם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא נמנעו זה מזה וכו' להודיע שאהבה ואחוה היה ביניהם. ועל-כן זאת המחלקת שבקדשה יש לה הכרעה כידוע וההכרעה מצד הלל מסטרא דחסד כנודע. ועל-כן הלל דיקא היה כורכן כנ"ל. ועל-כן עושין הכריכה עם הישראל שהיא מצה השלישית, כי שם ההכרעה כידוע:

אות ו

ואחר כך אוכלין האפיקומן. והוא נקרא צפון בסדר ההגדה, הינו בחינת עגה שהוציאו ממצרים טעמו בה טעם מן, 'שהוציאו' דיקא. כי אחר שיצאו ונתגלה הדעת שהוא בחינת מצה. אז טעמו בה טעם מן, הינו בחינת מחלקת לשם שמים שבאמת הוא שלום ודעת גדול בחינת מן, כמו שמבאר שם, עין שם היטב. וזהו בחינת אפיקומן. אפיקו מן בחינת מצה שהוציאו מצרים טעמו בה טעם מן כנ"ל. כי עתה אחר כל הנ"ל כבר זכו לבחינת מחלקת לשם שמים כנ"ל ועתה המצה כתקונו בשלמות בבחינת מן. וזהו אפיקו מן כנ"ל ועל-כן עד עתה היה טמון וצפון ונסתר בבחינת הסתרה, כי אף שכבר נתעורר התגלות ההסתרה בתחלה עם כל זה עדין היה צריכים להצפינו ולהטמינו. שלא יתאחזו חס ושלום בבחינת המחלקת דקדשה כנ"ל, כי עדין לא נתגלה הדעת בשלמות כנ"ל. ועתה שנשלם ונתגלה בחינת המחלקת לשם שמים כנ"ל. אזי מוציאין האפיקומן, שהוא בחינת עגה שהוציאו ממצרים וכו' כנ"ל:

בדפים לתיקון חסרים דפים עד הלכה:

אות ז

וזהו בחינת הרחיצות שרוחצין ידיהם שתי פעמים. כי מחלקת שבקדשה שמקבלין מן הידים צריך לטהר את הידים שהם בחינת שמים. וזהו בחינת נטילת ידים שנוטלין קדם אכילת לחם דיקא כדי לטהר הידים כדי לזכות שיהיה הלחם בבחינת לחם מן השמים שהוא בחינת מחלקת לשם שמים כמו שמבאר שם עין שם. ועין כל זה בהלכות נטילת ידים) וזהו בחינת נטילת ידים אחר ההגדה שהיא בחינת צעקה ואנחה שעל-ידי זה מטהרין הידים כמו שמבאר שם ועל-כן אזי תכף רחצה שנוטלין ומטהרין הידים ואזי זוכין לבחינת מצה ומרור ואפיקומן בחינת מחלקת לשם שמים כנ"ל. ועל-כן גם בתחלה קדם ששוברין האמצעית שאזי הוא תחלת התגלות בחינת מצה בחינת מחלקת לשם שמים כנ"ל רוחצין ידיהם גם כן בבחינת טהרת הידים כנ"ל ושתי הרחיצות הם בחינת שני מיני טהרות בחינת שני מיני מקואות אחת בתחלת התגלות הדעת שהוא תחלת התשובה ואחת כשזוכין להתגלות הדעת בשלמות והתשובה בשלמות ונתתקנין שהם בבחינת פסח ושבועות כנ"ל כי בתחלה כשיצאו ישראל ממצרים זכו למקוה דהינו דעת כי כלם טבלו אז. ואחר כך על-ידי הספירה שהם ימי תשובה שחוזרים ומתקנים כל הפגמים אחר כך זוכין לתקון גדול בשלמות שזה בחינת שבועות בחינת מקוה של שבועות כנ"ל. וזה בחינת שתי הרחיצות הנ"ל. כי נטילת ידים הוא בבחינת טהרה בחינת מקוה. הינו הנטילה והטהרה בתחלת התגלות הדעת בחינת מחלקת בחינת מצה. ואחר כך בעת שזוכין להדעת כנ"ל. ועקר הטהרה בידים כדי לזכך בחינת השמים כנ"ל. ועל-כן אין מברכין על נטילה הראשונה כי היא עדין אינה בשלמות רק תחלת הטהרה תחלת התשובה על-ידי ההתעוררות כנ"ל עד אחר כך שאז הטהרה והנטילה כראוי בברכה כנ"ל:

אות ח

וזה בחינת כרפס שהוא מחין דקטנות שמשם יניקת הדינים שהם בחינת הסתרת פנים ועל-ידי הקדוש שהוא בחינת מקרא קדש שקורין הקדש דהינו החיות והדעת כנ"ל יכולין להמשיך חסד ודעת להמתיק בחינת ההסתרה ולגלותה. וזהו בחינת הטבול שמטבילין הכרפס במי מלח שהוא בחינת המתקה שממתיקין בחינת ההסתרה כנ"ל ועל-כן נוטלין מין ירקות לכרפס בבחינת אסתר ירקרקות היתה וחוט של חסד משוך עליה. כי אסתר היא בחינת המלכות כשהיא בהסתרה בבחינת הסתר אסתיר כמו שכתב רבנו נרו יאיר שם. ועל זה מרמז הטבול של הירק בבחינת חוט של חסד שממשיכין לתוך בחינת ההסתרה שהיא בחינת אסתר ירקרקות וכו' כנ"ל ועל-ידי זה נתגלה ההסתרה ונעשה ממנה דעת בחינת מצה כנ"ל וזה בחינת כרפס יחץ שעל-ידי הטבול וההמתקה של הכרפס כנ"ל. על-ידי זה מגלין ההסתרה ונתגלה בחינת מצה שזה בחינת יחץ כנ"ל. וכשנתגלה ההסתרה ונתהפכה לדעת אזי אוריתא מכרזת קמיהו וחוזרין בתשובה. נמצא שמן ההסתרה בעצמה נעשה התעוררות התשובה כנ"ל. ועל זה מרמז הירק שנוטלין מכרפס שמרמז לתשובה כמו שכתב רבנו נרו יאיר במאמר אני ד' הוא שמי סימן יא). על המדרש ששאלו יוחני וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפרים והשיב משה למתא ירקא ירקא שקול עין שם במאמר הנ"ל. שהירקא מרמז לתשובה בבחינת וירק את חניכיו שהוריקן בתשובה כמובא במדרש וכו' עין שם ולרמז תשובת משה הנ"ל נוטלין ירק לכרפס. כי על-ידי התגלות ההסתרה נעשה ממנה התעוררות התשובה בחינת וירק את חניכיו כנ"ל. כי על-ידי הכרפס דהינו הטבול של הירק נעשה מזה דעת גדול בחינת מחלקת לשם שמים. כי הטבול הוא כדי שיראו התינקת וישאלו מה נשתנה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ושאלת הבן היא בחינת מחלקת לשם שמים שהוא בחינת דעת גדול כנ"ל. נמצא שעל-ידי הכרפס דהינו הירק נתגלה דעת גדול בחינת מחלקת לשם שמים בחינת מצה כנ"ל שזה בחינת תשובה שנעשה על-ידי התגלות הדעת כנ"ל. והיא בחינת תשובת המשקל. כי בחינת המחלקת לשם שמים הוא דעת גדול ועליון מאד והוא נתגלה מתוך תכלית ההסתרה דיקא, כי שם דיקא מלבש דעת גדול מאד כנ"ל. ועל-כן כשמגלין ההסתרה נעשה מזה דיקא דעת גדול והוא בחינת מחלקת לשם שמים כנ"ל. וזה בחינת תשובת משה הנ"ל כי הם שאלו אותו תבן אתה מכניס לעפרים כי ישראל כשהם במדרגה פחותה נמשלין לעפר ושאלו אותו על שמכניס תבונות התורה לתוך ישראל במדרגה פחותה בבחינת עפר. והשיב להם משה אמרי אינשי הינו על-ידי שמדברין דבורי התורה בפה על -ידי זה מאיר להם לעשות תשובת המשקל. וזהו למתא ירקא ירקא שקול בחינת תשובת המשקל על-ידי כל זה פרש רבנו נרו יאיר עין שם) הינו כי הם שאלו אותו כי מאחר שהם במדרגה פחותה כמו בתכלית הירידה וההסתרה שהיה אז במצרים די להעלותם מירידתם להרימם מעפר. אבל אין ראוי להביאם לתבונות התורה שהוא מהפך אל הפך. והשיב להם כי על-ידי התורה זוכין לתשובת המשקל. ועל-כן אדרבא הם צריכים דיקא לבוא לתבונות התורה לעמקא לזכות לדעת גדול מאד. כדי שיהיה תשובתם תשובת המשקל ממש. ובמה שפגמו יתקנו. כי כשהיו בתכלית הירידה היה שם דיקא מלבש דעת גדול מאד כנ"ל. על-כן צריכין דוקא להעלות ולגלות הדעת הזה. על-כן צריכין דיקא לבוא לדעת גדול מאד שזה בחינת תשובת המשקל ובמה שפגמו יתקנו כנ"ל:

אות ט

גם כרפס הוא לשון כלי מילת כמו שכתוב חור כרפס ותכלת והוא רמז לכתנת פסים שעשה יעקב ליוסף שעל-ידי זה נתגלגל וירדו אבותינו למצרים וכמדמה שמובא בספרים) הינו כי כתנת פסים הוא בחינת חלוקא דרבנן בחינת תורה שבעל פה שהיא בחינת מחלקת לשם שמים. ועל שם זה נקרא חלוקא לשון חלוקי דעות. ועל-כן על-ידי הכתנת והחלקה הזאת נתעורר מזה מחלקת יוסף ואחיו כי על-ידי זה וישנאו אותו וחלקו עליו. וזה המחלקת שבין יוסף ואחיו היה ראוי שיהיה בבחינת מחלקת שבקדשה מחלקת לשם שמים שהוא קיום העולם. ובודאי כונתם כך היה כי בודאי כונת מחלקתם היה לשם שמים. אך אף-על-פי-כן לא נמלטו מפגם ונפגם אותו המחלקת שבקדשה עד שינקו מזה הסטרא אחרא כי עקר יניקתם ממחלקת שבקדשה כנ"ל ועל -ידי זה נתגלגל וירדו אבותינו למצרים. ועל-כן עתה בפסח בעת יציאת מצרים נוטלין כרפס רמז לכתנת פסים כנ"ל. שעל-ידי זה התינוק שואל מה נשתנה שזה בחינת מחלקת לשם שמים מחלקת שבקדשה. ומתקנין מה שנפגם המחלקת שבקדשה שהוא בחינת כתנת פסים על-ידי אחי יוסף כנ"ל. ועין במאמר תהלה לדוד סימן יב מה שמבאר על פסוק וירק את חניכיו בחינת קו הירק המקיף את העולם):

אות י

וזה בחינת אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. אור לארבעה עשר שאזי הוא בחינת התגלות הדעת מאחר שכבר נמשך הארת השלשה עשר ימים מראש חדש עד עתה שהם בחינת דעת גדול ורחמים גדולים בבחינת זקן בישוב הדעת הינו בחינת ארבעה עשר תקונא דיקנא. ועל-ידי זה הדעת יכולין לגלות ההסתרה כנ"ל שזה בחינת בעור חמץ לבער החמץ וההסתרה ולגלות הדעת בבחינת מצה כנ"ל, על-כן אור לארבעה עשר דיקא בודקין את החמץ כי על-ידי שלמות הדעת של בחינת שלש עשרה כנ"ל יכולין לבדק החמץ ולבער ולגלות ההסתרה כנ"ל. וזהו בחינת לאור הנר. ולמדו רבותינו זכרונם לברכה שאור הנר יפה לבדיקה מפסוק נר ד' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. הינו שעל-ידי אור הנר דהינו הדעת שהוא בחינת נר ד' נשמת אדם כמו שכתוב ונשמת שדי תבינם. על-ידי זה יפה לבדק החמץ לגלות ההסתרה ולבער הרשעת והסטרא אחרא להחזיר רשעים בתשובה כנ"ל. וזהו בחינת בדיקת החמץ בחורין ובסדקין ובכל המקומות שאין נראין יפה לעין ועל-ידי אור הנר נבדקין כי על-ידי בחינת אור הנר דהינו הדעת יכולין להוכיח ולהזהיר ולהחזיר בתשובה אפלו מי שכבר נשקע החמץ והרשעת אצלו עד שאין נראה כלל בבחינת עבר ושנה נעשה לו כהתר. ויותר מזה חס ושלום בבחינת הסתרה שבתוך הסתרה כמבאר שם במאמר וביום הבכורים הנ"ל. ועל-ידי הדעת שהוא בחינת אור הנר יכולין לבדק ולבער הרשעת אפלו ממקומות אלו. כי יכולין להחזיר בתשובה אפלו מי שהוא בבחינת הסתרה שבתוך הסתרה על-ידי הדעת כנ"ל. ועל-כן נקרא אור לארבעה עשר ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שהלילה נקרא אור על שם הללוהו כל כוכבי אור. הינו בחינת ומצדיקי הרבים ככוכבים שהם המחזירים בני אדם בתשובה שהם נקראים מצדיקי הרבים. ומחמת שהם מאירים בבחינת לילה דיקא. כי בתוך החשך והלילה בחינת ההסתרה. שם דיקא הם מאירים אור דעתם כנ"ל כדי להאיר את הלילה לגלות את ההסתרה כנ"ל כי שם דיקא מלבש אור גדול כנ"ל ועל שם זה נקרא הלילה אור בחינת אור לארבעה עשר בודקין וכו' בחינת התגלות ההסתרה להחזיר הרשעים בתשובה בחינת מצדיקי הרבים ככוכבים בחינת כוכבי אור. ועל שם זה קראו זאת הלילה דיקא אור כנ"ל:

ועל-כן בודקין את החמץ בלילה דוקא כי דוקא בבחינת לילה בבחינת חשך ההסתרה ביותר. אז דיקא מגלין אותה על-ידי אור הדעת שהוא בחינת אור הנר:

אות יא

וזה בחינת ספירת העמר. שהמצוה לספר הימים כדי לטהרנו מטמאתנו לספר דיקא. כדי שיהיו הימים מנויים וספורים שיהיו חלוקים ומדודים כל אחד לעצמו כדי שיהיה בחינת כלים ימים ומדות לקבל האור במדה בבחינת ומדת ימי מה הוא שלא יהיה רבוי אור גורם וכו' כמובן שם במאמר וביום הבכורים שזה עקר בחינת התורה שהיא שמא דקדשא בריך הוא שהיא בחינת כלים ומדות לקבל האור שלא יהיה רבוי השמן גורם כבוי הנר. ועל-ידי זה דיקא מגלין ההסתרה כי ההסתרה היא בחינת אחיזת מלכות הרשעה שיניקתם משבירת כלים שהם באים על-ידי רבוי אור כנ"ל נמצא שעקר התקון הוא לעשות כלים ומדות לקבל האור במדה שזהו מעלת התורה כנ"ל שהיא בחינת ומדת ימי מה היא כנ"ל ועל -כן צריכים לספר ספירת העמר לספר הימים דיקא כדי שיהיו מנויים ומדודים בחינת ומדת ימי וכו' כנ"ל כדי לקבל האור במדה שזהו עקר התקון. ועל-כן הספירה מטהרת אותנו מטמאתנו. כי עקר אחיזת הטמאה היא מבחינת שבירת כלים שבא על-ידי רבוי אור כנ"ל. ועל-כן עקר הטהרה והתקון הוא על-ידי הכלים והמדות שזה בחינת הספירה בחינת ומדת ימי שסופרים הימים שיהיו ספורים ומדודים שלא יכנס אחד בגבול חברו שלא יתערבב שלא יהיה בבחינת שבירת כלים שהוא שבירת הימים ואזי הם מערבים יחד רק יהיו בבחינת התקון שכל אחד ואחד כלי ומדה בפני עצמו וכל אחד נמנה לעצמו כדי לקבל האור במדה. וזהו בחינת הספירה כנ"ל. כי הספירה הוא בשביל קבלת התורה. כי יציאת מצרים בפסח אף-על-פי שהיה בחינת התגלות ההסתרה כנ"ל. עם כל זה עדין לא היה בשלמות גמור. מחמת שעדין לא קבלו התורה כמובא. כי עקר התגלות ההסתרה על-ידי התורה כנ"ל. ועקר שלמות התגלות מלכות דקדשה הוא בשבועות על-ידי התורה. ועל-כן הצרכו קדם לספירה שהוא הכנה לקבלת התורה. הינו שסופרים ומודדים הימים בבחינת ומדת ימי מה הוא כדי לקבל האור במדה שזהו עקר מעלת התורה שמקבלין בשבועות שהיא בחינת שמא דקדשא בריך הוא בחינת ימים ומדות בחינת ומדת ימי מה הוא כנ"ל. ועל-כן סופרין שבעה שבועות כנגד שבעת הימים כדי לתקן כל שבעת הימים שיהיה בבחינת כלים ומדות כנ"ל. כי גם בתחלת הבריאה. עקר תקון הבריאה על-ידי בחינה זו שנמדד ונמנה כל יום לעצמו וזה שכתוב במעשה בראשית ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכן בכל יום ויום וזה בחינת ספירה שנמנה כל יום לעצמו כדי שיהיה בבחינת מדות וכלים כנ"ל וכל הבריאה היתה תלויה עד יום מתן תורה שהוא ששי בסיון כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. על-כן קדם מתן תורה צריכין גם כן לספר הימים שזהו תקון הבריאה כנ"ל. וצריכין לספר שבעה שבועות דיקא כי יש בהם שבע שבתות ועקר תקון הספירה שהיא בחינת תקון התגלות ההסתרה היא על-ידי שבת שהוא הדעת כנ"ל. על-כן צריכין שבע שבתות כדי לתקן כל שבעת הימים על-ידי שבע שבתים וזה שכתוב שבע שבתות תמימות תהיינה. כי עקר התקון על-ידי שבע שבתים כנ"ל. וזה שכתוב וספרתם לכם ממחרת השבת ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שיום טוב גם כן נקרא שבת. כי יום טוב נקרא שבת מחמת שכל קדשת יום טוב נמשך על-ידי שבת כנ"ל. ומחמת זה בעצמו נזכר השבת אצל ספירה כי גם תקון הספירה דהינו כדי לגלות ההסתרה נמשך משבת כנ"ל. שזהו בעצמו מה שמקבל יום טוב משבת שהיא התגלות ההסתרה גם כן כנ"ל:

(שיך לעיל):

גם ארבעה כוסות של יין הם גם כן בחינת עלית המלכות דקדשה מתוך בחינת ההסתרה. כמו שכתב רבנו נרו יאיר שארבע כוסות הם בחינת ארבע מצות הנוהגות בכל יום טוב כנגד בחינת המלכות שהיא ד' שעולה ביום טוב מד' מלכיות ועל-כן הם ד' כוסות של יין בחינת נכנס יין יצא סוד דהינו שנתגלה ההסתרה שהיה שם הקדשה מלבשת בסוד ובהעלם גדול כנ"ל. גם כי שם בתוך ההסתרות מלבש קדשה גבה דיקא בחינת סודות התורה כנ"ל. ועל-ידי היין נתגלה זאת בחינת נכנס יין יצא סוד ועל-ידי זה עולה המלכות שהוא בחינת ד' כנ"ל. וזהו בחינת ד' כוסות של יין:

(שיך לספירה):

וזה שמובא בכתבי האר"י ז"ל לעמ"ר בגימטריא ש"ם. כי על-ידי בחינת ספירת העמר שסופרין היום יום אחד לעמר וכו' על-ידי זה עושין בחינת שם שהוא בחינת מדות וימים כנ"ל שהוא עקר התקון של הקדשה כנ"ל ועל-כן מדותיו של ה' יתברך כביכול נקראין ספירות כי זה עקר התקון מה שהם בבחינת ספירות דהינו בחינת מדות דהינו שהם כביכול מנויים וספורים ומדודים בבחינת כלים בחינת מדה ומשקל ומנין שזה עקר התקון כנ"ל וכמובא. וזה בחינת עמר שעורים שמשם מתחילין לספר ימי הספירה. עמר הוא מדה בחינת מדות וכלים כנ"ל. וזהו עמר שעורים בחינת שעורים בחינת המדות שהם בחינת שעורין דלבא שעל ידם משיגין אותו יתברך כביכול בבחינת נודע בשערים בעלה כל חד לפום מה דמשער בלבה שהם בחינת המדות והספירות שהם נכללין בלב כנודע כי הלב הוא הציר של המדות כמו שכתב רבנו נרו יאיר והם בחינת שעורין דלבא שעקר שלמות הדעת על ידם דיקא כי על-ידי זה משיגין אותו יתברך כביכול. וזהו בחינת עמר שעורים בחינת נודע בשערים בעלה כנ"ל שזה עקר התקון בבחינת שעורים וכלים ומדות ועל-כן אז מתחיל הספירה שהיא בחינת תקון הכלים והמדות כנ"ל. וכל זה הוא תקון הדעת כמו שמבאר שם במאמר וביום הבכורים הנ"ל שעל -ידי התורה שהיא בחינת שמו יתברך דהינו בחינת כלים ומדות על-ידי זה קורין אותו יתברך וממשיכין חיות מחי החיים דהינו דעת. וזה בחינת נודע בשערים בעלה הנ"ל שזוכין לדעת אותו יתברך על-ידי שעורין דלבא שהוא בחינת עמר שעורים בחינת כלים ומדות בחינת שם בחינת ספירת העמר כנ"ל. וזה שנוהגין להניח לגדל השערות בימי הספירה כי השערות הם בחינת צמצומים ושעורים שנתצמצם בהן אור המח והדעת כדי שיהיה אפשר להשיגו יתברך כמובא במאמר מישרא דסכינא סימן ל). ועל-כן בימי הספירה מגדלין השערות כי אז התקון הוא בבחינת שערות בבחינת עמר שעורים כנ"ל. ועל-כן ביום ראשון של הספירה דהינו ביום הקרבת העמר שעורים. היה מפלת המן כי על-ידי בחינת השם בחינת תקון הכלים והמדות שהוא תקון הדעת כנ"ל על-ידי זה מגלין ההסתרה ונתגלה מלכות דקדשה בחינת אסתר שהיתה מתחלה בהסתרה בחינת הסתר אסתיר וזה נעשה על-ידי בחינת מרדכי שהוא בחינת תקון מלכות דקדשה. שזה בחינת עמר שעורים שהוא בחינת מרדכי ואסתר כמו שכתב רבנו נרו יאיר במאמר ואלה המשפטים בלועי דקרח עין שם סימן יוד). ועל-כן אז הוא הכנעת מלכות הרשעה שהוא מפלת המן עמלק שנכנע על-ידי בחינת תקון השם על-ידי בחינת עמר שעורים כנ"ל. וכמו שמבאר שם במאמר וביום הבכורים עין שם. כי מפלת עמלק הוא תלוי בבחינת תקון ושלמות שמו יתברך כמו שכתוב אין שמו שלם וכו' עד שימחה זכרו כי זה תלוי בזה כנ"ל. ועל-כן אז ביום הנפת העמר היה גם מפלת כמה אמות גדולות שהם כלם בחינת מלכות הרשעה שנכנע על-ידי תקון מלכות דקדשה על-ידי בחינת עמר שעורים כנ"ל:

וזה שהעמר מתיר חדש. כי אז זוכין לאכל לחם בחינת מ"ן בחינת לחם מן השמים שזוכין על-ידי התגלות הדעת על-ידי התגלות ההסתרה על-ידי הכנעת מלכות המן עמלק שזה נעשה על-ידי תקון העמר שעורים שהוא בחינת כלליות התורה בחינת שמא דקדשא בריך הוא כנ"ל ועין כל זה במאמר וביום הבכורים הנ"ל:

כי אכילת ישראל קדש ובפרט הלחם דהינו חמשת מיני דגן שהם עקר המזון והשביעה והם עקר החיות כי בהם מלבש הדעת שהוא החיות. ועל-כן הם ה' בחינת ה' הדעת וכמובא כל זה לעיל בהלכות נטילת ידים. ועל-כן צריכין תקון כי בכל מקום שיש חיות וקדשה יתרה יש קלפה הקודמת לפרי ועל-כן הלחם מחמשת מיני דגן צריך כמה תקונים שהם עשר מצות הנאמרים בפת. ועל-כן צריכין לתקן התבואה החדשה על-ידי העמר כי על-ידי תקון עמר שעורים כנ"ל נתגלה הדעת ואזי זוכין לבחינת מ"ן בחינת לחם מן השמים הינו שלחם ותבואה של ישראל נעשה בבחינת מן וכו' כי נתגלה הדעת והחיות כי נכנע מלכות הרשעה קלפה הקודמת לפרי על-ידי תקון העמר שעורים כנ"ל. ואזי ראויין לקבלת התורה כי לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן. ועל-כן צריך לתקן לחם ישראל בבחינת מן על-ידי העמר כנ"ל ואזי זוכין לקבלת התורה בשבועות כי כל תקון העמר והספירה הוא בשביל קבלת התורה כי מזה בעצמו נעשה התורה. הינו כי מבאר שם במאמר וביום הבכורים הנ"ל שעל-ידי שמגלין ההסתרה שבתוך הסתרה על-ידי זה נתגלה תורה גבה מאד כי שם דיקא היה מלבש תורה גבה מאד סתרי תורה וזה בחינת חיל בלע ויקאנו שמוציאין ממלכות הרשעה שהוא מלכות עמלק כל הניצוצות ועושין מזה תורה שהיא בחינת אשת חיל וכו' עין שם. וזהו בחינת התורה שמקבלין בשבועות שהוא יום החמשים לעמר. הינו שעל-ידי העמר והספירה שעל ידם נכנע מלכות עמלק כנ"ל. אזי נתגלה התורה שהיתה מסתרת שם בבחינת הסתרה שבתוך הסתרה וזוכין להשיג אותה בשבועות שזהו בחינת מנחה החדשה שתי הלחם של חטים שמקריבין בשבועות מנחה חדשה זה בחינת תורה החדשה שנעשה על-ידי התגלות ההסתרה וכו' כנ"ל. וכמו שפרש רבנו נרו יאיר שם בפסוק וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם עין שם. וכן איתא בר"מ שהעמר הוא בחינת תורה שבנגלה ושתי הלחם הם בחינת סתרי תורה הינו שהעמר הוא בחינת תורה שבנגלה שעל ידה מגלין ההסתרה וכו' ואזי נתגלה תורה גבה מאד סתרי תורה בחינת מנחה חדשה בחינת התורה שמקבלין בשבועות שהוא יום החמשים בחינת שער העליון שהוא שער הנון כמו שמבאר שם. ועל-כן היה מלחמת עמלק קדם מתן תורה. וכן נסמכה פרשת עמלק לפרשת יתרו שהוא קבלת התורה. כי עקר התורה נתגלה על-ידי מפלת עמלק כנ"ל:

וזה בחינת שבעה שבועות שסופרין. כי יש שתי הסתרות הסתרה והסתרה בתוך הסתרה כמבאר שם. והם כנגד שתי בחינות התורה שהם נגלה ונסתר רזין ורזין דרזין כי בתוך ההסתרה שבתוך הסתרה שם דיקא מלבש סתרי תורה כנ"ל. ועל-כן צריכין לתקן ולגלות שתי ההסתרות לגלות שתי בחינות התורה ותקונם על-ידי תקון הימים והמדות כנ"ל שהם שבעה ימים כידוע. וידוע שיש שבעה ימים עליונים שהם שבע שבתות כמו שאיתא בזהר הקדוש והם בבינה שהיא בחינת סתרי תורה שהיא בחינת שבועות שהוא יום החמשים שהוא בחינת נון שערי בינה ועל-כן צריכין לספר שבע שבתות כדי לתקן שבעה ימים העליונים כדי לגלות ההסתרה שבתוך הסתרה שעל-ידי זה זוכין לסתרי תורה בחינת חמשים שערי בינה בחינת שבועות בחינת מ"ן כנ"ל וכמבאר שם עין שם היטב כל המאמר וביום הבכורים הנ"ל:

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאמר המן אתי עמר דידכו ונצח עשרת אלפים ככר כסף. כסף דיקא. כי עקר התגברות המן היה על-ידי עשרת אלפים ככר כסף. דהינו שלקט וקבץ עשירות גדול ששם כל הניצוצות דקדשה כמו שמבאר שם. וזה שכתוב ועשרת אלפים ככר כסף אשקל גו' אל גנזי המלך ביהודים וגו' הינו שרצה לתן כח במלכות הרשעה על-ידי הכסף שקבץ כנ"ל אבל על-ידי העמר שהיא בחינת התורה בחינת שמא דקדשא בריך הוא שעל-ידי זה מגלין ההסתרה על-ידי זה נכנע מלכות הרשעה ואזי נכנע כח העשירות כי מוציאין כל הניצוצות ממנו בבחינת חיל בלע ויקאנו כנ"ל וזה שאמר שהעמר נצח עשרת אלפים ככר כסף. הינו כח העשירות כנ"ל. וזה שמקריבין העמר בי"ו בניסן שהוא בגימטריא השם היוצא מראשי תבות של הפסוק הנ"ל ח'יל ב'לע ו'יקאנו כנ"ל. וכמו שכתוב בר"מ ובקרבנא דעמר ערקא הסטרא אחרא מאשת חיל כי על-ידי העמר מוציאין ניצוצות הקדשה של מלכות הרשעה שהיא המן עמלק בבחינת חיל בלע ויקאנו ועושין מזה תורה שהוא אשת חיל כנ"ל שהיא התורה שמקבלין בשבועות בחינת מנחה חדשה כנ"ל. ועין בר"מ שם. וכן בקריעת ים-סוף שבזזו ישראל את המצרים הון גדול. איתא שזכו אז ישראל להשגה גדולה מאד. כי הא בהא תליא. שעל-ידי שהוציאו העשירות ממלכות הרשעה על-ידי זה זכו לתורה גבה כי אזי נעשה מזה בחינת אשת חיל כנ"ל. וכן בגאלה אחרונה נאמר והיה סחרה ואתננה קדש לה' וכו' כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה ולמכסה עתיק אלו דברים שכסם וכו'. הינו שעל-ידי העשירות של מלכות הרשעה שישוב לישראל על-ידי זה בעצמו יזכו לסתרי תורה כנ"ל שהוא בחינת מכסה עתיק אלו דברים שכסם וכו' בחינת אוריתא דעתיקא שיתגלה לעתיד לבוא במהרה בימינו אמן:

הפוסקים נתנו סימן פל"ג שביום שחל פורים חל ל"ג בעמר כמו שכתוב בשלחן ערוך כי פורים וספירת העמר הם בחינה אחת. והשגת התורה שביום החמשים שהוא שבועות הוא על-ידי בחינת פורים דהינו על-ידי מפלת המן עמלק כנ"ל ול"ג בעמר היא גם כן יום השגת התורה של ימי הספירה כי הוא יום הלולא רבא דרבי שמעון בר יוחאי שהשיג אז מה שהשיג. ועל -כן הוא חל ביום שחל פורים כי השגת הספירה הוא על-ידי בחינת פורים כנ"ל. וזה ל"ג בעמר בחינת גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך בחינת השגה שמשיגין אז כנ"ל:

ועל-כן המן מרמז בפרשת המן כמו שכתוב את המן אכלו הינו כי המן נעשה מבחינת הכנעת מלכות המן עמלק כנ"ל. ועל-כן אתון דדין כאתון דדין כי נעשה מהמן המן כנ"ל:

שיך להלכות ראש חדש הנ"ל:

ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל שהם היו בקיאים בסוד העבור כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על זה הפסוק. וזהו יודעי בינה לעתים. שהיו יודעין להמשיך הבינה והחכמה לתוך בחינת העתים דהינו הימים והמדות כנ"ל. וזהו לדעת מה יעשה ישראל שהיו יודעין לעשות מה דהינו תורה בבחינת ומה יעשה בה כנ"ל. וכמבאר במאמר הנ"ל. דהינו לגלות הדעת והתורה שבתוך ההסתרה לעשות מן ההסתרה תורה שהוא בחינת מה. וכל זה על-ידי בחינת יודעי בינה לעתים דהינו על-ידי המשכת החכמה מחי החיים לתוך העתים והימים שעל-ידי זה מגלין ההסתרה כנ"ל. ועל-כן דרשו רבותינו זכרונם לברכה מזה שהיו בקיאים בסוד העבור. כי קדוש החדש נעשה על-ידי בחינה זו דהינו על-ידי התגלות ההסתרה כנ"ל:

ראש חדש ד

על-פי המאמר לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יוצא מחפתו וכו' (סימן מט). עין שם כל המאמר:

אות א

והכלל כי קדם הבריאה היה אור הקדוש ברוך הוא אין סוף וצמצם האור לצדדין כדי שיהיה מקום להבריאה ובריאת העולמות הן הן מדותיו יתברך שעל-ידי זה נתגלה מלכותו והלב הוא צור העולמים וכו'. כי לפי אור להביות הלב של איש הישראלי שהוא מתלהב ומשתוקק ונכסף לה' יתברך אי אפשר להתגלות מהמדות, כי אור להביותו הוא בחינת אין סוף, כי אין סוף ואין תכלית לתשוקתו. וצריך לצמצם ההתלהבות כדי שיהיה בחינת חלל הפנוי שהוא בחינת ולבי חלל בקרבי. כדי שיוכלו להתגלות מדותיו ומעשיו הטובים ועל-ידי זה יתגלה שהוא מקבל על מלכות שמים שלמה. ואיתא יצירה לטב ויצירה לביש והן תרין יצרין שהם המחשבות שבלב, כי עקר הבריאה על-ידי חכמה שבלב וכו' וכשמכניס חס ושלום, טפשות בלב הוא קלקול הבריאה, בחינת ערלת לב, שתרגומו טפשת לב וכו', וכשמקדש מחשבתו זה בחינת יצירה לטב, בחינת תקון הבריאה, שהיא בתוך בחינת החלל שבלב, שהיא על-ידי חכמה שבלב וכו', עין שם כל זה והבן מאד. וזה בחינת ה"א, כי ה' דלת הוה. וזה בחינת ניסן, בחינת אביב אלף עם בית יוד עם בית ביתא עלאה וביתא תתאה, בחינת מי זאת עולה מי עם זאת עולה שיש לשני בתים עליה וכו', עין שם כל זה היטב היטב:

אות ב

וזה בחינת סוד קדוש החדש שהוא סוד גדול, בחינת סוד העבור שאפלו משה רבנו נתקשה בסוד זה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "החדש הזה לכם", שנתקשה משה בסוד קדוש החדש באיזה שעור תהיה ראויה לקדש עד שגלה לו הקדוש ברוך הוא, כזה ראה וקדש!:

אות ג

כי קדוש החדש, הוא למלאות פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מעוט ויהיה אור הלבנה כאור החמה וכו', בחינת שני המאורות הגדולים, כי מעוט הירח זה בחינה הנ"ל, בחינת צמצום הנ"ל שצריך לצמצם ההתלהבות שהוא בבחינת אין סוף וכו' כנ"ל, כדי שיוכל להתגלות מהמדות, כדי שיתגלה שהוא מקבל על מלכות שמים שלמה, כי בלא הצמצום היה הכל אין סוף ולא היה אפשר לגלות המדות שעל ידם התגלות המלכות. נמצא, שבחינת התגלות המלכות, שהוא בחינת לבנה כידוע, אי אפשר כי אם על-ידי צמצום האור. וזה בחינת קטרוג הירח, אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. כי בודאי אי אפשר שישתמשו שני מלכים בכתר אחד, דהינו שיהיה בחינת התגלות המלכות גם כן בבחינת אין סוף כי אם כן יהיה הכל אין סוף. ולא יהיה בחינת התגלות מלכותו כלל, על-כן אמר לה, לכי ומעטי את עצמך. כי עקר התגלות היא רק על-ידי בחינת המעוט והצמצום כנ"ל, אבל צריכין למלאות פגימות הלבנה ולא יהיה בה שום מעוט, כי על -ידי המעוט והצמצום, משם נשתלשל אחיזת הסטרא אחרא מלכות הרשעה, שאחיזתם מבחינת צמצום ודין כידוע, על-כן אנו צריכין שאחר הצמצום שנתצמצם האור ונעשה בחינת חלל הפנוי וכו' כנ"ל, צריכין לראות ולמלאות החלל להמשיך לשם אלקותו יתברך שיהיה כל החלל ממלא מאלקותו יתברך שמו. בבחינת מלא כל הארץ כבודו, כי הארץ זה בחינת תכלית העשיה, תכלית הצמצום. וצריכין שיהיה הצמצום מלא מאלקותו יתברך שזהו בחינת יצירה לטב על-ידי חכמה שבלב שנתגלה בתוך החלל שבלב, שהוא בחינת חלל הפנוי כנ"ל, שעל-ידי זה נתגלה מלכותו יתברך. ואזי כשנתגלה אלקותו יתברך בתוך החלל כנ"ל ונתמלא כל הבריאה שבתוך החלל מהתגלות כבוד אלקותו יתברך בבחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת הלא את השמים והארץ אני מלא, זה עקר שלמות המלכות ואז הוא בחינת אור הלבנה כאור החמה כמו שיהיה לעתיד בעת שיתגלה מלכותו יתברך, בחינת והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:

אות ד

וזה בחינת סוד קדוש החדש שאנו צריכין בכל חדש לקדש החדש, להמשיך הבחינה שתהיה לעתיד, שהוא מלוי פגימת הלבנה ממעוטה. וזה הדבר הוא באמת סוד גדול שאי אפשר להשיגו. ואפלו משה רבנו נתקשה בזה כנ"ל, כי תכף כשממלאין פגימת הלבנה, דהינו שנתגלה מלכותו יתברך על כל באי עולם וימלא כבוד ה' את כל הארץ, אזי אי אפשר לקבל אור ההתלהבות הזה כי אם כן הכל אין סוף ואי אפשר להתגלות מהמדות בחינת אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד כנ"ל, ועל-כן בהכרח שיהיה הצמצום ומעוט כנ"ל. ותכף כשיש צמצום יוכל חס ושלום להשתלשל אחיזה להסטרא אחרא מצמצום האור, שהיא בחינת הסתלקות האור שמשם אחיזתם. ועל-כן אי אפשר להשיג סוד הזה עכשו, שהוא סוד קדוש החדש, דהינו למלאות פגימת הלבנה, דהינו שהתגלות מלכותו יתברך יהיה מלא כל הארץ וכו' כנ"ל, שזה בחינת אור הלבנה כאור החמה, שאור הלבנה, שהוא בחינת התגלות מלכותו יתברך, מאיר עד אין סוף כאור החמה, שהוא בחינת אור האין סוף, בחינת 'ואין נסתר מחמתו,. ואף-על-פי-כן יוכלו לקבל התגלות מלכותו, דהינו שאף -על-פי-כן יהיה בחינת צמצום, כי בלא הצמצום אי אפשר לקבל על מלכותו כנ"ל. וזה הסוד אי אפשר להשיג וגם משה רבנו נתקשה בו עד שהראהו הקדוש ברוך הוא, כזה ראה וקדש, שלמדו ה' יתברך באיזה שעור תראה שתהיה ראויה לקדש, דהינו באיזה מעוט וצמצום אנו יכולין למלאותה מפגימתה, לגלות מלכותו יתברך על כל העולם. ואף-על-פי-כן לא יחזר הכל אין סוף רק שיהיה לנו כח לקבל מלכותו תמיד בבחינת רצוא ושוב, בבחינת מטי ולא מטי וכו'. וזה הסוד אי אפשר להשיג עכשו עד לעתיד שיהיה אור הלבנה כאור החמה ותתגלה מלכותו יתברך על כל באי עולם, אבל עכשו הדבר הזה בסוד, שהוא בחינת סוד העבור, סוד קדוש החדש שנמסר רק לגדולי הדור בקבלה איש מפי איש עד משה רבנו, עליו השלום:

אות ה

וזה בחינת 'סוד העבור' סוד דיקא, בחינת סודות התורה, כי עכשו צריכין להחזיק הדבר הזה בסוד. כי אם יתגלה הסוד הזה, דהינו סוד קדוש החדש, סוד מלוי הלבנה מפגימתה שאז עולה הלבנה, בחינת מלכות, עד אין סוף. אם כן יתבטל העולם לגמרי, כי עכשו עדין אי אפשר לקבל ולהשיג אור השכל הזה ועל-כן ההכרח שיהיה בסוד. והסוד, זה בעצמו בחינת הצמצום, שעל-ידי שהדבר בסוד, על-ידי זה הוא בחינת צמצום האור, שעל-ידי זה דיקא יכולין לגלות מלכותו יתברך, שהוא בחינת קדוש החדש כנ"ל. וזה בחינת צניעות שהיא מדה טובה מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין לך יפה מן הצניעות. בחינת והצנע לכת עם אלקיך, כי צריכין עכשו בהכרח להתנהג בעבודת ה' בהצנע ובסוד כדי שלא יהיה, חס ושלום, בחינת רבוי האור ויחזר הכל אין סוף ולא תוכל להתגלות בחינת המלכות כלל. וזה בחינת תפלה בלחש, כי על-ידי התפלה, על-ידי זה עקר עליותה ואז עולה המלכות עד אין סוף, על-כן צריכין לעשות תקון זה בלחש ובסוד. בבחינת סוד קדוש החדש 'סוד' דיקא. כדי שלא יחזר הכל אין סוף, כי עכשו עדין לא נתגלה זה השכל של קדוש החדש שתוכל להתגלות המלכות עד אין סוף ואף-על-פי-כן נוכל לקבל מלכותו עלינו, כי זה השכל לא יתגלה עד לעתיד שיהיה אור הלבנה כאור החמה, שאז יתקים, "והיה ה' למלך על כל הארץ וכו'". אבל עכשו אפלו בעת שרוצין להמשיך איזה הארה מבחינה זו, שהוא בחינת עליות המלכות, בחינת קדוש החדש בחינת מי זאת עולה מי עם זאת עולה וכו', שהוא בחינה הנ"ל, צריכין לעשות זאת בסוד בבחינת סוד העבור, בחינת תפלה בלחש כנ"ל. וזה מרמז בדברי רבנו זכרונו לברכה במאמר הנ"ל במה שכתב שם על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, אתתך גוצא גחין ולחוש לה וכו', דהינו שצריכין להעלות המלכות מבחינת אתתך גוצא, מבחינת המאור הקטן וכו'. וזה ולחיש לה בחינת תפלה בלחש, עין שם. תפלה בלחש דיקא, כי כשצריכין להעלות המלכות מבחינת המאור הקטן שיהיה בבחינת שני המאורות הגדולים, שזהו בחינת מי עם זאת עולה וכו' כנ"ל, שזה נעשה על-ידי התפלה, כמבאר שם במאמר הנ"ל. על-כן צריכין לעשות זאת בלחש בבחינת סוד, שזהו בחינת סוד קדוש החדש וכו' כנ"ל. וזה בחינת צניעות של הזווג שצריך להיות בצניעות גדול, כי זווג דקדשה היא בבחינה הנ"ל להעלות אשה יראת ה' מבחינת המאור הקטן לבחינת שני המאורות הגדולים וכו', וצריך שיהיה בצניעות גדול בבחינת סוד וכו' כנ"ל:

אות ו

ועל-כן סוד העבור לא נמסר רק לישראל, כמו שכתוב, "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו'". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, זה סוד העבור, כי אומין דעלמא שיניקתם ממלכות הרשעה, עקר יניקתם הוא רק מבחינת צמצום האור כנ"ל, כי הם בבחינת יצירה לביש, בחינת טפשת לב, בחינת ערלת לב. ועל-כן אי אפשר לגלות להם סוד הזה של קדוש החדש, כי הם אינם יכולים לקבל אור הזה, כי אנחנו בני ישראל זכינו לקבל את התורה והמצות, שהם בחינת כלים ומדות, לקבל על ידם השגת אלקותו יתברך בבחינת מטי ולא מטי באפן שנקבל מלכותו יתברך עלינו תמיד. ואף-על-פי-כן יהיה לנו קיום ולא נתבטל לגמרי עד שיגיע העת להשיב הפקדון אליו יתברך, אבל האמות לא זכו לתורה ואין להם כלים לקבל האור, על-כן נתצמצם אור אלקותו יתברך מהם לגמרי ואי אפשר לגלות להם, כי תכף כשמתחילין לגלות להם אור אלקותו יתברך הוא אצלם בחינת רבוי אור, שעל-ידי זה נתבטל האור לגמרי כידוע. ועל-כן הם רחוקים מה' יתברך, כי אינם זוכים לזה השכל וההשגה הנ"ל, שהוא בחינת סוד העבור כנ"ל:

אות ז

אבל אנחנו זוכים לקבל סוד קדוש החדש על-ידי צדיקי הדור, שהם בחינת משה אשר להם לבד נמסר הסוד הזה והם מורים אותנו את הדרך נלך בה וכו' באפן שנוכל לקבל עלינו על מלכותו ואף-על-פי-כן יהיה קיום העולם. ועל-כן מצות קדוש החדש היא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, כי זה הוא בחינת כלל כל התורה כלה שיהיה לנו כח לגלות מלכותו על כל העולם. ואף-על-פי-כן יהיה קיום העולם כמו שיהיה לעתיד וכו' כנ"ל. ועל-כן עקר יציאת מצרים תלוי בזה, כמבאר שם בפרשת החדש שתכף כשרצה ה' יתברך להוציאם ממצרים אזי גלה למשה רבנו סוד קדוש החדש ושם נאמר ענין יציאת מצרים. כי עקר כל הגליות שהם כלולים בגלות מצרים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הוא רק על-ידי בחינה הנ"ל על-ידי שלא נתגלה עדין מלכותו יתברך ואמין דעלמא, שהם בחינת מלכות הרשעה שלטין על ישראל, שאחיזתם מבחינת הצמצום והמעוט כנ"ל. שזה בחינת גלות מצרים לשון מצר וצמצום. ועל-כן עקר הגאלה הוא על-ידי בחינת סוד קדוש החדש, דהינו על-ידי שזוכין על-ידי צדיק הדור בחינת משה, להשיג סוד הנ"ל איך לגלות אור אלקותו יתברך בהדרגה ובמדה, שעל-ידי זה נתגלה מלכותו יתברך על כל באי עולם וכו' כנ"ל. כי אחיזת האמות שאחיזתם מהסטרא אחרא הוא רק מבחינת רבוי האור ומעוט האור, כי רבוי האור הוא המעוט, כי אי אפשר לקבל רבוי האור ועל-ידי זה נתמעט ונסתלק לגמרי, אבל אנחנו זוכים לקבל האור בהדרגה ובמדה על-ידי התורה הקדושה, שעל-ידי זה זוכין לגלות אלקותו על כל העולם ואף-על-פי-כן יהיה קיום העולם, שזהו בחינת סוד קדוש החדש. ואזי כשנתגלה האור בהדרגה ובמדה בסוד קדוש החדש אזי אין להאמות שום יניקה כלל ואזי הוא מפלתם, כי יניקתם הוא רק על-ידי שנתצמצם האור ביותר בבחינת מצרים. ואין זוכים לגלות אור אלקותו יתברך בתוך הצמצום, אז יש להם יניקה. ובאמת בודאי אי אפשר לגלות להם אלקותו יתברך, כי אזי יתבטלו לגמרי, כי אין להם כלים לקבל. אבל כשאנו זוכים לגלות מלכותו יתברך על-ידי התורה והמצות, שזהו בחינת קדוש החדש, על-ידי זה נתבטל כל יניקתם. ואזי יוצאין מגלות מצרים שכולל כל הגליות, כי ממשיכין אור של לעתיד שיתגלה מלכותו על כל העולם ואף-על-פי-כן יהיה קיום העולם, שזהו בחינת קדוש החדש וכו' כנ"ל:

אות ח

וזה בחינת ניסן שהוא ראש חדשים, כי ניסן הוא אביב אל"ף עם ב', יו"ד עם ב' שיש לשני בתים עליה, בחינת מי עם זאת עולה וכו', בחינת שני מלכים משתמשים בכתר אחד, בחינת שני המארת הגדולים, שזהו בחינת ראש חדש וכו' כנ"ל, כי יש שנים עשר ראשי חדשים כנגד שנים עשר שבטים. וכל שבט ושבט יש לו נשיא. וכל נשיא ונשיא בחינת צדיק הדור הוא בחינת משה, שהוא לבד זוכה לבחינת סוד קדוש החדש כנ"ל, כי הצדיק לבד, שהוא מנהיג הדור, בחינת משה, בחינת הנשיא, הוא יכול להמשיך הארה זו באנשיו להודיעם הדרך אשר ילכו בה לקבל על מלכותו בהדרגה ובמדה וכו' כנ"ל:

אות ט

וזה בחינת, באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם במחקק במשענותם, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שכל נשיא ונשיא היה ממשיך במקלו מימי הבאר לשבטו, כי באר מים חיים זה בחינת התגלות אור אין סוף שהוא מקור חיים, כמו שכתוב, "העוזבי מקור מים חיים וכו'". ואי אפשר להמשיך מימי הבאר, שהם התגלות אלקותו יתברך כי אם על-ידי צדיקי הדור, שהם בחינת שנים עשר נשיאים שכל אחד ממשיך האור הזה לשבטו בהדרגה ובמדה בבחינת במחקק במשענותם, דהינו על-ידי המטה, שהוא בחינת מחוקק, בחינת חקיקה ורשימה, בחינת צמצום שהנשיאים יודעים איך לצמצם האור כראוי להמשיך בחינת מימי הבאר לשבטו, שהוא בחינת התגלות מלכותו יתברך בהדרגה ובמדה וכו' כנ"ל. ועל-כן הם שנים עשר נשיאים כנגד שנים עשר חדשים, כי זה בעצמו הוא בחינת סוד קדוש החדש וכו' כנ"ל. ועל-כן בניסן, שהוא ראש חדשים, אז מאירין כל השנים עשר נשיאים בשנים עשר ימים הראשונים, כי בכל יום ויום הקריב נשיא אחד בחנכת המשכן, כי ניסן הוא ראש חדשים ובו כלולים כל השנים עשר חדשים, שהם בחינת שנים עשר נשיאים שכל אחד ואחד מאיר לישראל בחינת סוד קדוש החדש, שהוא בחינת התגלות מלכותו יתברך שיתמלא פגימת הלבנה וכו' ואף-על-פי-כן יהיה קיום העולם כמו שיהיה לעתיד וכו' כנ"ל. וזה בחינת חנכת המשכן שאז הקריבו הנשיאים, כי במשכן היו כלים לקבל על ידם השגת אלקותו יתברך בבחינה הנ"ל, בבחינת וכבוד ה' מלא את המשכן, בחינת מלא כל הארץ כבודו וכו', הינו כנ"ל:

ראש חדש ה

על-פי התורה "תהלים מסגל לתשובה" בסימן עג בלקוטי תנינא:

ועל-פי ההנהגה הכללית שהזהיר רבנו זכרונו לברכה לכל אחד ואחד כמה וכמה פעמים להרבות בהתבודדות בכל יום ויום, דהינו לפרש שיחתו לפני ה' יתברך בלשון לע"ז, לבקש מלפניו יתברך שיקרבהו לעבודתו ויחזרהו לשוב בתשובה שלמה לפניו יתברך והזהיר לעשות מהתורות תפלות, דהינו כל הדברים הקדושים שגלה בכל תורה ותורה לעשות מזה תפלה לבקש ולהתחנן מה' יתברך שיזכה לבוא לכל זה כפי סדר חדושי התורה שגלה, כפי בנין הנורא שבנה בכל תורה ותורה שגלה בדרכו הנפלא ואמר שנעשה מזה שעשועים גדולים למעלה. ואמר שנעשה מזה שעשועים שלא עלו עדין שעשועים כאלה לפניו יתברך מעולם:

וזה בחינת ראש השנה ויום הכפורים וסודות וארבעה' מינים והושענא רבא ושמיני עצרת וכו':

אות א

כי כל עבודתנו בימים האלה לנסר את המלכות מזעיר אנפין ולבנותה פרצוף שלם וליחדה עם זעיר אנפין, כמבאר כל זה בכונות האר"י ז"ל. הינו שכל כונתנו בימים האלה לבנות את התפלה להקים את התפלה מנפילתה, להקימה ולגדלה ולבנותה בשלמות, כי התפלה הוא בחינת מלכות, בחינת מלכות דוד, בחינת ואני תפלה, כמו שכתב רבנו בסימן פד בלקוטי תנינא). וזה כל עבודתנו בראש השנה וכו' להקים ולבנות את התפלה, שהיא בחינת מלכות כנ"ל, כי חכמת התורה הקדושה והתפלה הם בחינת משה ודוד. תורה היא בחינת משה, כמו שכתוב, "זכרו תורת משה". וכתיב, "תורה צוה לנו משה". כי משה נתן לנו התורה והוא בעצמו התורה כידוע ותפלה היא בחינת מלכות דוד, בחינת ואני תפלה, שאמר דוד המלך, עליו השלום, ובעונותינו הרבים נפלה בחינת מלכות הקדושה מאד וישראל בגלות ונפל המלכות אליהם. ועקר נפילת המלכות היא מחמת נפילת התפלה שנפלה מאד, כי התפלה הוא בחינת מלכות כנ"ל ובעונותינו הרבים נפלה התפלה מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ברכות ו,) על פסוק כרם זלת וכו', אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בה. ומאי ניהו? תפלה. וזה עקר עבודתנו בראש השנה ובכל הימים הנוראים האלו להקים את התפלה, שהיא בחינת מלכות כנ"ל:

אות ב

וזה בחינת הנסירה המבאר בכונות. וכלל הענין בקצור הוא, שבראש השנה בתחלת הבריאה אז המלכות בבחינת אחור באחור ואדם הראשון אם לא היה חוטא בעץ הדעת והיה ממתין בזווגו עד שבת, היה יכל להחזירה תכף פנים בפנים על-ידי תפלתו שהיה צריך להתפלל אז, אך על-ידי פגמיו, על-ידי זה אנו צריכין בכל שנה לעסק בתקון זה מעט מעט עד ביאת הגואל. וגם מעט שמתקנים בכל שנה אינו נגמר ביום אחד כי אם מראש השנה עד שמיני עצרת. ועקר התקון הוא שצריכין לנסר את המלכות שלא תהיה בבחינת אחור באחור דבוקים בכתל אחד לשניהם, רק לנסר את המלכות מזעיר אנפין שתהיה המלכות בחינת פרצוף בפני עצמו וזה נעשה על-ידי הדורמיטא והשנה דאפיל על זעיר אנפין שהוא הסתלקות המחין שנסתלקין ממנו ועולים למעלה בסוד מין נוקבין ואז מקבל המלכות המחין שלא על-ידי זעיר אנפין כי אם מלמעלה מבינה בעצמה. ואחר כך על-ידי השופר חוזרים המחין לזעיר אנפין. ואז ממתיק דיני המלכות. וממשיך לה גבורות ממתקות. ועל-ידי זה ננסרת המלכות ונבנית קומה בפני עצמה בכל עשרת ימי תשובה וכו', עד שבשמיני עצרת אז הוא בחינת היחוד שמתיחדת המלכות עם זעיר אנפין וכו', עין כל זה בכונות:

אות ג

ואם אמנם אין לנו עסק בנסתרות, אך אף-על-פי-כן כל מה שאנו יכולין להבין מהם רמזים לעבודת ה' יתברך מה טוב ומה נעים, בפרט על-פי ההקדמות של רבנו זכרונו לברכה שבכלל דבריו כל דברי קבלת האר"י ז"ל והזהר הקדוש וכו', כאשר נשמע מפיו הקדוש, על-כן כל מה שנפרש דברי הכונות על-פי הקדמתו, הכל אמת וצדק, כי דבריו זכרונו לברכה הם כלליות גדול וכו' ואין כאן מקומו להאריך בזה כאן. ונשוב אל הענין כי מלכות הוא בחינת התפלה, שהיא בחינת מלכות דוד שכל עסקנו לנסרה ולבנותה קומה שלמה בפני עצמה וליחדה עם זעיר אנפין, כי בחינת זעיר אנפין הוא התורה הקדושה, כמובן בכונות קריאת התורה ובשאר מקומות. והתפלה היא בחינת מלכות דוד שדבוקה עם זעיר אנפין אחור באחור ועקר דביקותא אחור באחור היא בעת שיש שליטת החיצונים שאז מתיראין שלא יתדבקו באחוריהם, על-כן הם דבוקים אחור באחור, כמבאר בכתבים בכמה מקומות. וזה עבודתנו בראש השנה וכו' להמתיק הדינים ולבטל אחיזת החיצונים שיניקתם מתקף הדינים חס ושלום, כדי לנסר את המלכות שתהיה פרצוף שלם בפעל ותתיחד בבחינת פנים בפנים, הינו כי יש שני בחינות תפלות, יש תפלה שהוא למטה מהתורה והיא טפלה להתורה, ויש תפלה שהיא בחינה אחת עם התורה ממש. וגם היא גבה מהתורה, כי יש תפלה שמתפללין על צרכיו, דהינו פרנסה ובנים וחיים ורפואה וכו'. וזאת התפלה נקראת חיי שעה. והיא למטה מהתורה וטפלה להתורה, כי בודאי מי שמתפלל על צרכי גופו ואינו מתכון כלל בשביל התורה, רק הוא מתפלל שיתן לו ה' יתברך בני, חיי ומזוני וכו' להנאתו ולצרך גופו, זאת התפלה בודאי אינה חשובה לפני ה' יתברך. והיא בחינת תפלות רעות שכתב רבנו זכרונו לברכה שיש לכל אדם תפלות רעות והיא בחינת גנבא אמחתרתא רחמנא קרה. כי זה ידוע ונראה בחוש שכל ימי חיינו הבל וריק וימינו כצל עובר ומה יתרון לאדם בכל עמלו. ואם יצבר כעפר כסף וכו' לא במותו יקח הכל ואין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובים ומרגליות וכו'. ועל -כן מי שאינו מסתכל על התכלית האחרון האמתי, למה לו חיים. ומה הנחת רוח לה' יתברך מתפלתו שמתפלל שיתן לו ה' יתברך פרנסה וממון וכו' למלאות תאות בטנו. וה' יתברך יודע ומבין שכל מה שמבקש אינו טובה לפניו כלל, כי מאחר שאינו מסתכל על התכלית בודאי הפרנסה והעשירות שלו הוא בחינת עשר שמור לבעליו לרעתו, רחמנא לצלן. נמצא, שהתפלה שהיא לצרך הגוף לבד בלי כונת קיום התורה היא בודאי אינה טובה כלל. ועל תפלות כאלו קורא תגר בזהר הקדוש, צווחין ככלבין הב הב, הב לן חיי, הב לן מזונא וכו'. ואין לה' יתברך נחת מתפלה כזאת שהיא לצרכי הגוף כי אם כשזה המתפלל מתכון בתפלתו בשביל קיום התורה, דהינו שמתפלל על בני חיי ומזונא וכל כונתו כדי שיזכה לעשות רצונו יתברך ולקים תורתו ומצותיו באמת. ואם כונתו באמת בשביל זה בודאי יש לה' יתברך נחת רוח מתפלה כזאת, אבל אף-על-פי-כן תפלה כזאת היא בודאי למטה מהתורה וטפלה להתורה, כי מאחר שהתפלה בשביל צרכי הגוף. נמצא, שהתפלה זאת בפני עצמה אינה כלום כנ"ל, כי למה לו הגוף וצרכיו והיום בכאן ומחר בקבר וכו' כנ"ל ואין להתפלה הזאת שום חיות וקיום כי אם על-ידי התורה, דהינו מה שמתכון בתפלתו על צרכי הגוף בשביל קיום התורה. נמצא, שתפלה כזאת בודאי טפלה להתורה, כי העקר הוא התורה, רק הוא מתפלל על צרכי הגוף כדי שיוכל לקים את התורה ועל-כן בודאי תפלה כזאת היא טפלה להתורה ולמטה מהתורה:

ועל תפלה כזאת הקפידו רבותינו זכרונם לברכה שלא להאריך בה ביותר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. כי העקר הוא חיי עולם, שהוא התורה, אבל התפלה כזאת בשביל צרכי הגוף היא חיי שעה, רק שצריכין אותה בשביל חיי עולם בשביל התורה. ועל-כן בודאי אין להניח העקר, שהוא חיי עולם, ולהאריך בהטפל, שהוא חיי שעה. ותפלה כזאת צריך שמירה גדולה שלא יתאחזו בה החיצונים, שלא תהיה בבחינת רגליה ירדות מות חס ושלום, כי מאחר שמתפלל על צרכים הגשמיים של הגוף רק שכונתו בשביל התורה, בקל תוכל הסטרא אחרא להתאחז בו להטות כונתו בשביל צרכי הגוף בעצמו, שאז תפלתו פסולה כנ"ל. ועל-כן כשהתפלה, שהיא בחינת מלכות, הוא בבחינה זו, אזי היא בבחינת אחור באחור, שהיא דבוקה להתורה וטפלה אליה, כי אין לה פרצוף בפני עצמה, כי בלא התורה אין לה ענין כלל כנ"ל. וצריכה להיות בבחינת אחור באחור שלא יתאחזו החיצונים כנ"ל, כי תפלה כזו צריכה שמירה מהחיצונים מאד. מאחר שכל התפלה בשביל צרכי הגוף, רק שמכון בשביל קיום התורה כנ"ל:

אות ד

אבל עקר התפלה השלמה היא כשאדם מתפלל רק על צרכי נשמתו בעצמו, דהינו שכל תפלותיו לזכות ליראת ד' ועבודתו יתברך. כמו שאמר דוד המלך, עליו השלום, "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי וכו'". וכמו שכתוב רבנו זכרונו לברכה בסימן יד) על מאמר "רבה בר בר חנה", ושקלית לסלתאי ואנחיה בכותא דרקיע, עין שם. ותפלה כזאת אינה טפלה לתורה, אדרבא, תפלה כזאת היא עקר קיום התורה, מאחר שמבקש רק לקים את התורה, שזה עקר שלמות התורה, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. וזה בחינת אשה יראת ד' היא תתהלל, הינו התפלה, שהיא בחינת אשת חיל, כשהוא בשביל יראת ד' לזכות ליראתו יתברך, היא תתהלל, כי זה עקר שלמות התפלה. וזאת התפלה היא שוה עם התורה וגבה ממנה, כי עקר הכונה בלמוד התורה הוא לקים את התורה, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. וזהו כונתו בתפלתו שמבקש ליראה את ד' ולקים את התורה. נמצא, שהתורה והתפלה שניהם שוים בקומתם. ואף גם התפלה גבה יותר, בבחינת אשת חיל עטרת בעלה, בחינת ראשית חכמה יראת ד', דהינו התפלה, שהיא בחינת אשה יראת ד', דהינו מה שמתפלל על היראה היא ראשית חכמה, כי הוא למעלה מהחכמה, שהיא התורה. כי תפלה כזאת היא עקר קיום התורה, כי עקר התורה היא המעשה שזוכין על-ידי תפלה זאת, כי לא המדרש הוא העקר וכו' כנ"ל, כי הכל בידי שמים, שהוא התורה בחינת זעיר אנפין שנקרא שמים כידוע, חוץ מיראת שמים, אבל על-ידי תפלה יכולין לזכות ליראת שמים, שזהו בחינת כל ספר תהלים שיסד דוד המלך, עליו השלום, שכלו תפלות לזכות ליראת שמים ולעבודתו יתברך כאשר יבאר לפנינו בעזר ה':

אות ה

וזה בחינת ראש השנה שאז עוסקין להקים ולבנות את התפלה, שהיא בחינת מלכות, לנסרה מזעיר אנפין, מבחינת אחור באחור, ולבנותה בחינת פרצוף בפני עצמו וליחדא עם זעיר אנפין פנים בפנים, הינו שאז עסקנו להמשיך תקון התפלה הנ"ל בעולם, הינו להמשיך את הדרך הקדוש בעולם שכל אחד ואחד יהיה עקר תפלתו רק על היראה ליראה את ד' הנכבד והנורא הזה. ועל-כן מתחילין בראש השנה, "ובכן תן פחדך ד' אלקינו על כל מעשיך ואימתך וכו' וייראוך כל המעשים וכו' ויעשו כלם אגדה אחת לעשות רצונך בלבב שלם וכו'". כי זה עקר עסקנו בראש השנה לבנות קומת התפלה. שתהיה קומה שלמה בחינת פרצוף בפני עצמו וכו', דהינו שתהיה התפלה בבחינה הנ"ל רק על יראת ד' ועבודתו, שאז אין התפלה טפלה להתורה בבחינת אחור באחור, רק היא קומה שלמה בפני עצמה, כי היא אשת חיל עטרת בעלה, כי היא עקר קיום התורה ואין להתורה שלמות כי אם" על-ידי תפלה כזאת וכנ"ל:

אות ו

וזה בחינת השנה והדורמיטא דאפיל על זעיר אנפין שהוא התורה ואחר כך נתעורר על-ידי השופר, שעל-ידי זה ננסרת ונבנית קומת המלכות כנ"ל בכונות, כי כשרוצין להמשיך זה הדרך בעולם לעשות מהתורות תפלות, צריכין לזה להמשיך חדושי אוריתא גבוהים מאד הנמשכין מבחינת אוריתא דעתיקא סתימאה, שעל-ידי חדושין אלו נתגלין כל הדרכים והנתיבות של התורה איך כל המצות והמדות קשורים ונאחזים זה בזה וזה בזה. כמו הרופא הממחה כשרוצה לרפאות איזה חולאת שבאדם אי אפשר לידע מהות החולאת ורפואתו, כי אם כשבקי בחכמות הנתוח, דהינו שידע כל פרטי קומת האדם ותכונת כל איבריו וגידיו ועורקיו וכו' בשלמות, שידע היטב איך כל האיברים הפנימים והחיצונים ערוכים ומסדרים זה אצל זה. ותכונת פרקיהם וקשריהם וחבוריהם איך כל איבר ועצם וכו' מקשר ומחבר ומסדר זה בזה וזה בזה על-ידי קשרי הגידים והעורקים וכו'. ואיך הדמים רצים בהם ושאר כל תכונת הגוף ומרחקי פרקיו וכו', הכלולים בחכמת הנתוח. ואז דיקא כשהרופא בקי בכל זה היטב אז יכול לכנס להבין מהות החולאת ולעסק ברפואתו, כמו כן צדיקי הדור האמתיים העוסקים ברפואת חלי נפשות ישראל אי אפשר להם לעסק ברפואתם כי אם כשיודעין מהות חלי הנפש. וזה על-ידי שיודעין בחינת תכונת קומת האדם העליון שהוא בחינת צלם אלקים, שהוא בחינת תכונת קומת התורה שנקראת אדם, כמו שכתוב, "זאת התורה אדם". כי התורה היא בחינת קומת אדם, כי היא כלולה מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, שהם בחינת רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה כידוע. וכמו שהרמ"ח איברים והשס"ה גידים שבאדם ערוכים וקשורים ומסדרים זה בזה וזה אצל זה וכו' וצריך הרופא להיות בקי בסדרם וחבוריהם היטב כנ"ל, כמו כן צריכין לידע בבחינת קומת התורה סדר הקשר והחבור של כל רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה וכל המדות ומצות דרבנן הכלולים בהם לידע היטב איך הם ערוכים ומסדרים ומחברים ומקשרים זה בזה וזה בזה. ואז יכולים לידע סגלת כל מצוה ומצוה ומדה ומדה לאיזה רפואה היא מסגלת ביותר ואיך לרפאות חלי הנפש:

ועין רמז מזה בהקדמה שניה לספר הא"ב ותבין מעט מזה. ואז דיקא כשממשיכין חדושי תורה כאלו שיודעין על ידם בחינת תכונת קומת התורה כנ"ל, אז יכולין להמשיך זה הדרך לעשות מהתורות תפלות, כי על-ידי זה דיקא מגלין סדר תפלה איך נזכה לפתח את לבנו ולשפך לבנו כמים נכח פני ד' ולרצות את בוראנו יתברך שיעמד בעזרנו וישיבנו אליו באמת. כי עקר שלמות התפלה נמשכת מבחינת שלש עשרה מדות של רחמים, כי עקר התפלה הוא רחמים ותחנונים ועל-כן עקר שלמותה נמשך מבחינת שלש עשרה מדות של רחמים. ושלש עשרה מדות של רחמים הם בחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שעל ידם נמשכין כל חדושי אוריתא שדורשין את התורה ומחברין אותה ממקום למקום ומענין לענין בכלל ובפרט ובקל וחמר וגזרה שוה וכו'. ואלו השלש עשרה מדות של רחמים, שהם בחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, כלם נמשכין מבחינת עתיק, מבחינת שלש עשרה תקוני דיקנא, שהם בחינת תקוני עתיק כידוע. והצדיקי אמת כפי מה שזוכין להמשיך חדושין דאוריתא משם על-ידי שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, כמו כן זוכין לפתח ולגלות ולהמשיך בחינת שלש עשרה מדות של רחמים. וכמו כן הם מגלין לנו סדר תפלה שכלולה בשלש עשרה מדות של רחמים. וזה עקר בחינת שלמות התפלה שעושין מתורה, דהינו שמשלש עשרה מדות התורה, שהם כלל התורה, עושין שלש עשרה מדות של רחמים, שהם כלל התפלה כנ"ל, אבל כל זה נעשה רק על-ידי הצדיקים שיודעין שרש של כל השלש עשרה מדות התורה שהם כלל התורה איך הם ערוכים ומסדרים בשרשם, איך כל עניני התורה ומצותיה ומדותיה ופרטיה ודקדוקיה ערוכים וסדורים וקשורים ומחברים ודבוקים זה בזה בקשרים נפלאים ובתבונה נפלאה ונוראה כמו בקומת האדם שרואים נפלאות הבורא בתכונת קומתו ועריכות איבריו. ואיך הולכים גידים ודרכים מהראש עד עקב הרגל בדרכים נפלאים וכו', כמו כן הוא ממש בקומת התורה וכנ"ל והצדיקים היודעים התורה בשרשה יודעים כל זה היטב. ואז דיקא יודעים לדרש את התורה בשלש עשרה מדות, שהם כלל התורה, ואז יודעים להמשיך הדרך הקדוש הזה לעשות מהתורות תפלות, להמשיך משלש עשרה מדות התורה שהם כלל התורה. בחינת שלש עשרה מדות של רחמים, שהם כלל התפלה שנעשין מזה שעשועים גדולים למעלה:

אות ז

וזה בחינת שופר, כי בתחלה מסלק המחין, שהם בחינת הפלת דורמיטא כנ"ל, כי זה ידוע כשרוצין לעלות מדרגא לדרגא צריכין לסלק המחין שמקדם, כמו שמצינו בגמרא, כד הוי סליק לארץ ישראל, הוה מתענה כדי לשכח התורה של חוץ-לארץ, כי היה צריך לקבל מחין של ארץ-ישראל. על -כן היה צריך לסלק המחין שמקדם, שהם מחין של חוץ-לארץ. על-כן בראש השנה שהוא יום ראשון של עשרת ימי תשובה. וצריכין להמשיך הדרך של תשובה בעולם, לתקן הפגם של חטא אדם הראשון שפגם בזה היום שנברא אז. וכן לתקן הפגמים והחטאים של כל אחד ואחד בכל דור ודור, על -כן צריכין להמשיך מחין גבוהים כאלו כדי שנזכה על ידם להמשיך דרכי התשובה לשוב אליו יתברך, על-כן צריכין לסלק המחין שמקדם, שזה בחינת הפלת דורמיטא ושנה, שהיא בחינת הסתלקות המחין כדי לזכות למחין גבוהים. ועקר המחין חדשים שצריכים לקבל אז בראש השנה הוא שנזכה להמשיך מחין כאלו שנזכה על ידם לבנות קומת התפלה בשלמות, דהינו לעשות מהתורה תפלה, שזה עקר שלמות התפלה שעל-ידי זה עקר המשכת התעוררות התשובה שאנו צריכין להמשיך עתה בראש השנה, שהוא יום ראשון לתשובה כנ"ל, כי עקר התעוררות התשובה זוכין על-ידי שעושין מתורות תפלות, כי לזכות לתשובה לאו כל אדם זוכה מרבוי המניעות שיש על זה. ועל-כן עקר המשכת דרך התשובה בעולם הוא על-ידי שעושין מתורות תפלות, כי לשוב בתשובה קשה מאד, כי מה בתחלה קדם שחטא, שעדין לא נמשך אחר יצרו הרע התגבר עליו היצר הרע עד שהחטיאו! ! מכל שכן עתה שכבר נמשך אחריו ונתפס במצודתו איך אפשר לשוב? אך עקר התשובה נמשך מבחינה הנ"ל על-ידי שעושין מתורות תפלות, כי על-ידי תפלה יכולין לפעל הכל, כי אף-על-פי שהוא כמו שהוא, וכבר נתפס בתאותיו הרעות, שנדמה לו שאי אפשר לצאת משם, אף-על-פי-כן על כל פנים הדבור בידו. ואם ירבה לדבר דבורי תפלה ותחנונים ויתפלל הרבה לה' יתברך שיזכה לשוב ולקים את כל דברי התורה, בודאי יעורר רחמי ה' יתברך עליו עד שיפתח לו ה' יתברך שערי התשובה ויזכה סוף כל סוף לשוב אל ה' יתברך וירחמהו:

וזה בחינת מה שכתב רבנו זכרונו לברכה בלקוטי תנינא בסימן עג הנ"ל) שעקר התשובה על-ידי אמירת תהלים, כי כל ספר תהלים הם תחנות ובקשות של דוד המלך עליו השלום, שבקש מה' יתברך לזכות להתקרב אליו ולקים תורתו ומצותיו, כמו שכתוב, "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי וכו'". וכתיב, "הורני ד' דרכך אהלך באמתך וכו'" עזרנו לעשות רצונך וכו'. וכן הרבה. וכל מה שמבקש להנצל מאויביו ושונאיו כל כונתו להנצל משונאי הנפש, שהם הסטרא אחרא וחילותיו וגם כל השונאים בגשמיות שבקש להנצל מהם, הכל היה בשביל שיזכה לקים את התורה והמצות, כי כל השונאים של דוד המלך, עליו השלום, ושל כלל ישראל הוא מחמת שאנו אוחזין בתורת ד' ומצותיו שבשביל זה הם מתגרים בנו. נמצא, שכל שונאינו ואויבינו בגשמיות כלם הם שונאי ד', שונאי הנפש, שונאי התורה. וכל בקשתנו להנצל מהם הוא להנצל משונאי הנפש והתורה כדי שנזכה לקים את התורה. הכלל, שכל כונת דוד המלך, עליו השלום, בספר תהלים הוא לבקש מה' יתברך שנזכה לקים את התורה והמצות ולהנצל מכל השונאים והמונעים והמעכבים לעבד את ה' יתברך בגשמיות וברוחניות. וכמו שאמר רבנו זכרונו לברכה שדוד המלך יסד כל ספר תהלים מהתבודדות שלו וכו' כמו שמבאר בסימן קנו), עין שם. ועל-כן הם חמשה ספרים תהלים כנגד חמשה חמשי תורה, שהם כלל התורה, הינו בחינה הנ"ל שעושין מתורות תפלות, כי דוד המלך עשה מחמשה חמשי תורה חמשה ספרי תהלים, שהם תפלות ובקשות, הינו שעשה מתורות תפלות, שזה עקר שלמות התפלה כנ"ל. ועל-כן עקר התעוררות התשובה הוא על-ידי תהלים כנ"ל, כי עקר התשובה זוכין על -ידי שעושין מתורות תפלות, שזהו בחינת תהלים כנ"ל:

נמצא, שעקר התשובה זוכין על-ידי שעושין מתורות תפלות, שזה עקר שלמות התפלה. וזה כל עסקנו בראש השנה, שהוא יום הראשון לעשרת ימי תשובה, שאז צריכין להמשיך הדרך של תשובה בעולם שיזכו כל באי עולם לשוב לה' יתברך, כמו שכתוב, "ויעשו כלם אגדה אחת לעשות רצונך וכו'". וזה ממשיכין על-ידי שעוסקין לבנות קומת התפלה בשלמות, דהינו שנזכה להרבות בהתבודדות להתפלל תמיד לה' יתברך לקים את התורה ולעשות מהתורות תפלות, שזהו בחינת תהלים, שכל ישראל עוסקין אז באמירת תהלים הרבה, כי דיקא על-ידי זה זוכין לתשובה כנ"ל. אבל דרך זה צריכין להמשיך ממקום גבה מאד מבחינת חדושי תורה הנמשכין מאוריתא דעתיקא סתימאה כנ"ל. וזה בחינת הדורמיטא שהוא הסתלקות המחין כדי לזכות למחין גבוהים על-ידי השופר, דהינו להמשיך חדושי תורה הנ"ל שנזכה על ידם לבנות קומת התפלה, לעשות מהתורות תפלות, שזה עקר שלמות התפלה כנ"ל:

אות ח

וזה בחינת השופר, שהוא בחינת קבלת התורה שנתנה בקול שופר, הינו שממשיכין חדושי תורה כאלו שנזכה על ידם להקים את התפלה, לעשות מהתורה תפלה, שעל-ידי זה עקר התשובה שנזכה לשוב אליו יתברך ולקים את כל התורה, כי שופר הוא בחינת יראה, כמו שכתוב, "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". ויראה הוא בחינת תפלה, כמו שכתוב, "יראת ד' היא תתהלל". ובשביל זה נתנה התורה בקול שופר להורות שעקר שלמות התורה הוא כשזוכין לעשות מהתורה תפלה, שהיא בחינת יראה, שעל-ידי זה זוכין לקים את התורה, שזהו העקר, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. וזהו בחינת ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו הנאמר לענין הקולות והברקים וקול שופר שבהם נתנה התורה, שהוא לבעבור תהיה יראתו וכו', הינו כדי שנזכה לתפלה, שהיא בחינת קולות, בחינת קולי אל ד' אזעק קולי אל ד' אתחנן, בחינת יראה כנ"ל, הינו שנזכה לעשות מהתורות תפלות, שעל-ידי זה נצולין מחטאים וזוכין לקים את התורה. וזהו, "ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". 'לבלתי תחטאו' דיקא, כי לזכות לקים את התורה לבלי לחטא, זה זוכין על-ידי בחינת הקולות, בחינת קול שופר, שהיא בחינת יראה, הינו על-ידי התפלות שעושין מהתורות, שהם בחינת יראה, בחינת קול שופר, על ידם זוכים לבלי לחטא רק לקים את התורה כנ"ל:

אות ט

ובשביל זה תוקעין שופר בראש השנה כדי להמשיך התורה בבחינת יראה, בבחינת תפלה, הינו לעשות מהתורה תפלה, שעל-ידי זה זוכין לתשובה לקים את התורה כנ"ל, כי לוחות הראשונות נשתברו על-ידי חטא העגל. ואז עלה משה לרצות את ה' יתברך ואז גלה לו ה' יתברך שלש עשרה מדות של רחמים, כמו שכתוב שם בענין בפרשת כי תשא, "ויאמר אני אעביר כל טובי וכו' ויעבר ד' על פניו וכו'". הינו מחמת שראה משה שנתן את התורה לישראל בהתגלות אלקות כזה ואף-על-פי-כן עברו על התורה ועשו מה שעשו, על-כן שאל לו יתברך דרכיו שיזכה לידע באיזה דרך יכניס בישראל קיום התורה שיזכו לקים את התורה. ואז גלה לו ה' יתברך שלש עשרה מדות של רחמים, שהם בחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם שנמשכין מתליסר תקוני דיקנא, הינו בחינת שעושין מהתורות תפלות כנ"ל, הינו שגלה לו ה' יתברך שעל-ידי שלש עשרה מדות של רחמים, שממשיכין משלש עשרה מדות התורה, דהינו שעושין מהתורות תפלות, על-ידי זה זוכין להכניס בישראל קיום התורה להשיבם כלם לה' יתברך בתשובה שלמה כנ"ל. ועל-כן בראש השנה, שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה שנגמרין ביום הכפורים, שהם עשרה ימים האחרונים מארבעים ימים האחרונים שבהם נתרצה ה' יתברך למשה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על-כן ממשיכין אז התקון הזה, דהינו שבונין אז קומת התפלה, דהינו שעוסקין להמשיך הדרך לעשות מתורות תפלות, שעל-ידי זה עקר התקון כנ"ל. שזהו בחינת קול שופר שחוזרין וממשיכין קבלת התורה שנתנה בקול שופר, הינו שנמשכין אז מחין מבחינת עתיק, כמו שאיתא בכונות, הינו שממשיכין חדושי תורה כאלו שעל ידם נזכה להקים את התפלה שיהיה כל תפלותינו על היראה לזכות לעשות רצונו יתברך ולעשות מהתורות תפלות, שעל-ידי זה זוכין לתשובה ונתתקן הכל וכנ"ל:

אות י

וזה בחינת מלכיות וזכרונות ושופרות שאומרים הרבה פסוקי תורה נביאים כתובים בהתפלה, הינו שעושין מתורה תפלה כנ"ל:

ועל-כן תוקעין שופר ומתפללין מלכיות וכו', הכל בתפלת מוסף, כי תפלת מוסף מתפללין רק על הקרבנות שהיינו צריכין להקריב בבית-המקדש. ובעונותינו חרב בית-המקדש ואין אנו יכולין להקריב קרבן וכו', על-כן אנו מתפללין לה' יתברך על בנין בית-המקדש שנזכה להקריב הקרבנות, כמו שאומרים, "ומפני חטאינו וכו' ושם נעשה ונקריב לפניך וכו' ואת מוסף יום וכו'". נמצא שתפלת מוסף הוא בחינת שעושין מתורה תפלה, דהינו מהמצות של הקרבת הקרבן מוסף עושין מזה תפלה ובזה אנו ממשיכין הדרך לעשות מתורות תפלות, דהינו מהמצוה של הקרבת הקרבן מוסף עושין מזה תפלה ובזה אנו ממשיכין הדרך לעשות מתורות תפלות שהוא גם כן בבחינה זו של תפלת מוסף שכל אחד ואחד כפי מה שהוא רחוק מקיום איזה מצוה הן מצות עשה, או לא תעשה, צריך להתפלל לה' יתברך שיזכה לקימה, שזהו ממש תפלת מוסף שמתפללין שנזכה לקים מה שאין אנו יכולין לקים עתה בעונותינו בעת החרבן. וזאת התפלה נחשבת במקום קרבן. וגם על-ידי זה נזכה סוף כל סוף לשוב לארצנו ולהקריב שם קרבנות חובותינו, כמו כן הוא ממש התפלות שעושין מתורות שצריכין לבקש מה' יתברך הרבה שנזכה לקים מה שקשה לנו לקים עתה בעונותינו בתקף גלות הנפש. ועל-ידי תפלות אלו נזכה לבסוף לשוב לה' יתברך. וגם כל זמן שאין אנו זוכין עדין לגאלת הנפש בשלמות יהיה נחשב לנו על-ידי התפלה כאלו קימנו ועשינו מה שמטל עלינו. נמצא, שתפלת מוסף הוא בבחינת תפלות שעושין מתורות, על-כן אז תוקעין בשופר ומתפללין מלכיות וכו', כי שופר ומלכיות וזכרונות וכו' הם בשביל בחינה זאת, לזכות להקים את התפלה לעשות מתורות תפלות כנ"ל, שזהו בחינת תפלת מוסף כנ"ל:

אות יא

ועל-כן בכל יום שיש בו תוספות קדשה מתפללין תפלת מוסף, דהינו בשבת ויום טוב וראש חדש, כי כל הימים קדושים האלו הם בחינת ימי תשובה, כי שבת הוא בחינת כלו תשובה, בחינת ושבת עד ד' אלקיך, בחינת עולם הבא, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בסימן ו). וכן כל הימים טובים הם ימי תשובה, כמו שמבאר בסימן יו"ד עין שם). נמצא שכל הימים קדושים הנ"ל:

שצריכין להמשיך בהם הדרך של תשובה בעולם כנ"ל. על-כן מתפללים בהם מוסף, שהוא בחינת שעושין מתורה תפלה, שעל-ידי זה עקר המשכת דרך התשובה בעולם כנ"ל:

אות יב

וזה בחינת ראש חדש, כי עקר תקון של ראש חדש הוא למלאות פגימת הלבנה שיהיו שניהם שוים בקומתן בבחינת והיה אור הלבנה כאור החמה, שזה זוכין על-ידי שעושין מתורות תפלות, שעל-ידי זה בחינת מלכות ותפארת, שהם בחינת משה ודוד, בחינת חמה ולבנה, שניהם שוין בקומתן ושניהם משתמשים בכתר אחד, כי תכלית שניהם אחד, כי תכלית התורה הוא תשובה ומעשים טובים וזה וזה תכלית התפלה מאחר שכל תפלתו ותחנתו ובקשתו הוא לזכות לקים את התורה, כי עושה מהתורה תפלה שיזכה שתבוא התורה לידי מעשה, שזהו העקר והתכלית וכנ"ל. וזהו בחינת ראש השנה שנקבע בראש חדש, שהוא חסד גדול כמבאר בהתורה "תקעו א'" בלקוטי תנינא, עין שם כל התורה) כי ראש השנה, שהוא בראש חדש, זהו בחינת כלליות חמה ולבנה ביחד, כי השנים נמנין לחמה והחדשים ללבנה, כמובא. ועל-כן ראש השנה, שהוא בראש חדש, זהו בחינת כלליות חמה ולבנה ביחד, כי אז בראש השנה שהוא ראשון לעשרת ימי תשובה שאנו מתחילין אז לעסק בהתעוררות התשובה על-ידי שעוסקין להקים קומת התפלה לעשות מהתורה תפלה כנ"ל. על -כן אז נכלל חמה ולבנה יחד בחינת אור הלבנה כאור החמה, כי שניהם שוים, כי כל זה זוכין על-ידי שעושין מהתורות תפלות:

אות יג

וזה בחינת שנים עשר ראשי חדשים שהם כנגד שנים עשר שבטי י"ה, כי כבר מבאר שלעשות מהתורות תפלות זה בחינת תהלים שהם חמשה ספרים כנגד חמשה חמשי תורה כנ"ל, שעקר התעוררות התשובה הוא על-ידי זה. כי תהלים מסגל לתשובה כנ"ל ומבאר שם בהתורה תהלים וכו' הנ"ל בסימן עג בלקוטי תנינא), כי יש חמשים שערי תשובה וארבעים ותשעה שערים יכול כל אדם לכנס בהם ולהשיגם, אך שער החמשים הוא בחינת התשובה של ה' יתברך בעצמו, כביכול, כי גם אצלו יתברך מצינו בחינת תשובה, כמו שכתוב, "שובו אלי ואשובה אליכם". ואלו הארבעים ותשעה שערי תשובה הם בחינת ארבעים ותשע אותיות שיש בשמות שנים עשר שבטי י"ה וכו'. והכלל, שתהלים כלול מכל שערי תשובה, שהם בחינת כלל האותיות שבשמות השבטים. ועל-כן על-ידי אמירת תהלים זוכין לתשובה, כי זוכין על-ידי אמירת תהלים לעורר האות של השבט, שהוא השער של תשובה השיך לשרש נשמתו. ועל-ידי זה זוכה לתשובה, עין שם. ועתה מבאר היטב מה ששנים עשר ראשי חדשים הם מכונים כנגד שנים עשר שבטים, כי הכל אחד, כי שרש התשובה הוא ראש חדש שאז אמר ה' יתברך, הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח, כמבאר בסימן יוד עין שם), כי ראש חדש הוא בחינת מלכות דוד כנ"ל, הינו בחינת תהלים שיסד דוד שהוא נעים זמירות ישראל. ועל-כן הם שנים עשר ראשי חדשים כנגד שנים עשר שבטים שיש בהם ארבעים ותשע אותיות שהם בחינת ארבעים ותשעה שערי תשובה שזוכין לבוא אליהם על -ידי תהלים, שהוא בחינת דוד, שכל זה הוא בחינת ראש חדש כנ"ל. ועתה מה מאד צדקו יחדו שנים עשר ראשי חדשים כנגד שנים עשר שבטים, כי שניהם אחד כנ"ל:

וזהו, "שבטי י"ה עדות לישראל להודות לשם ה'". 'להודות' דיקא. בחינת תהלים, שהוא בחינת הודות והלל לה' יתברך, כי שבטי י"ה הם בחינת תהלים, שכל זה הוא בחינת ראש חדש כנ"ל. ועקר זה התקון של ראש חדש בחינת תהלים, בחינת אותיות שבטי י"ה, נעשה בראש השנה שנקבע בראש חדש כנ"ל. וזהו שמסמיך שם, "כי שמה ישבו כסאות למשפט", הינו בחינת ראש השנה שאז יושבים כסאות למשפט, כי הוא יום משפט ודין שאז צריכין לעסק בתקון זה לעורר שמות שבטי י"ה על-ידי תהלים כדי לזכות לתשובה ששרשה ראש חדש וכו' כנ"ל. וזהו "כסאות למשפט כסאות לבית דוד". כי עקר התקון של ראש השנה, שהוא בחינת כסאות למשפט, נתתקן על -ידי בחינת מלכות דוד, בחינת כסאות לבית דוד, הינו על -ידי תהלים, שהוא בחינת מלכות דוד כנ"ל:

ועל-כן באמת אז בראש השנה ועשרת ימי תשובה עוסקין כל ישראל באמירת תהלים, כי עקר התקון של ראש השנה ועשרת ימי תשובה, שהוא להקים את התפלה, שהיא בחינת מלכות ולזכות לתשובה, זה זוכין על-ידי תהלים כנ"ל. שהוא בחינת התבודדות ולעשות מהתורות תפלות כנ"ל. וכמבאר שם במקומו בסוף סימן עג הנ"ל) שבשביל זה עוסקין כל ישראל בראש השנה ויום הכפורים וכו' באמירת תהלים, כי תהלים מסגל לתשובה, עין שם, הינו כנ"ל:

אות יד

וזה בחינת יום הכפורים שאז נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים למקום הארון והלוחות שהם כלל התורה בשרשה. ושם עקר מקום עלית התפלה. כידוע, שכל התפלות עולין דרך ארץ-ישראל וירושלים ובית-המקדש וכו' עד שבאין לבית קדשי קדשים לנקדת האבן שתיה שדרך שם עולין כל התפלות למעלה, כמו שכתוב, "והתפללו אליך דרך ארצם ובבית אשר בניתי לשמך וכו'". וכמו שכתוב, "כי ביתי בית תפלה". ועקר נקדת קדשת הבית-המקדש הוא במקום הארון והלוחות שעמדו על נקדת האבן שתיה ששם מקדש מן הכל. נמצא, שעקר תכלית קדשה העליונה הוא שם במקום הארון, הינו כנ"ל. שעקר שלמות הקדשה הוא כשנכללין תורה ותפלה יחד, שזה זוכין על-ידי שעושין מתורות תפלות כנ"ל. וזהו בחינת נקדת קדשי קדשים ששם עקר שלמות התפלה ועליתה. ושם דיקא הארון והלוחות, שהם כלל התורה. להורות שעקר שלמות התפלה, שלמות הקדשה, הוא כשעושין מהתורה תפלה וכוללין תורה ותפלה יחד כנ"ל. ועל-כן שם במקום הארון שם הוא תכלית היחוד כידוע, כי שם נתיחדין ביחוד שלם תורה ותפלה כנ"ל. ועל-כן לשם נכנס הכהן הגדול ביום הכפורים וממשיך משם זה השכל העליון לעשות מהתורה תפלה, שעל-ידי זה עקר התשובה ועקר הסליחה והמחילה. ועל-כן אז ביום הכפורים נתנו לוחות האחרונות ואז נתרצה ה' יתברך למשה ואמר לו, "סלחתי כדבריך", שנתקבלה תפלתו, כי אז נכלל ונתחבר ונתיחד התורה והתפלה יחד, כי זוכין להמשיך התקון לעשות מהתורות תפלות, שעל-ידי זה נתתקן הכל כנ"ל:

ועל-כן אומרים בסוף נעילה, ה' הוא האלקים שבע פעמים. כי ה' הוא האלקים, הינו שה' ואלקים, שהם בחינת תורה ותפלה זעיר אנפין ומלכות כידוע כלא חד, כי זוכין לעשות מתורות תפלות, שעל-ידי זה נכללין תורה ותפלה בתכלית היחוד כנ"ל. ועל-כן אומרים ה' הוא האלקים שבע פעמים. זה בחינת התפלה, בחינת שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. וכן התורה הוא בחינת שבעה, כמו שכתוב, "חצבה עמודיה שבעה". וזהו, "שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך", שהוא התורה, כי כלא חד, כי התפלה בחינת שבע ביום וכו' נעשה מהתורה שהיא בחינת משפטי צדקך וכנ"ל. וזה בחינת מזקק שבעתים. שבע פעמים שבע, שעל-ידי זה נכלל שבע משבע ומאירין ארבעים ותשעה שערי התשובה ארבעים ותשע אותיות השבטים, שהם בחינת תהלים שהוא בחינת תפלות הנעשין מתורות. ואז נתקים, "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וכו'":

וכל זה זוכין ביום הכפורים, שהוא בחינת סוד יובל הגדול שער הנו"ן, ששם הוא בחינת שופר גדול, שהוא בחינת שער העליון מנו"ן שערי בינה שישיג אותו משיח, שישיג אוריתא דעתיקא סתימאה שמשם נמשך זה השכל האמת לעשות מהתורות תפלות, שעל-ידי זה ישובו כל ישראל לה' יתברך לעולם ועד:

ואז נבנה פרצוף המלכות, שהיא התפלה, בשלמות בפרצוף שלם שוה כמוהו, כי כמו שיש בפרצוף זעיר אנפין, שהוא התורה רמ"ח איברים ושס"ה גידים, שהם מצות עשה ולא תעשה, כמו כן יש בפרצוף התפלה, כי מכל הרמ"ח מצות עשה ולא תעשה עושין קומת התפלה מאחר שעושין מהתורה תפלה. ומתפללין בפרטיות על קיום כל מצות עשה ולבלי לעבר, חס ושלום על שום לא תעשה, אבל צריכין לזה חדושי אוריתא דעתיקא סתימאה, לידע קשור וחבור המצות והמדות הקדושות של כל פרטי התורה כנ"ל. למשל בזאת התורה מבאר הקשר של שלש רגלים שמשברין שלש מדות רעות וכו', שעל-ידי זה נעשה יראה ותפלה והרחקות שלש מדות, שהם, גלוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה ולעשות ראש השנה וכו', כמו שמבאר בלקוטי תנינא סימן א). ובסימן אחר מבאר מענין ציצית ואמונה ותפלה וארץ-ישראל ונסים ועצות ותקון הברית וכו', כמו שמבאר בסימן ז). וכיוצא בזה בשארי התורות וכל זה הוא בחינת קשורי המדות וכמו כן צריכין לכון לעשות מהם תפלות. ואז שניהם שוים בקומתם. וזה עקר תקון הלבנה, בחינת תקון של ראש חדש שזוכין בראש השנה ביותר כנ"ל:

אות טו

וזה בחינת סכה. צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי, בחינת אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, זה שיודע לחדש בה דבר. וזה זוכין דיקא כשעושין מתורות תפלות שאז זוכין בודאי לחדש דבר בתפלתו בכל פעם, אבל בלא זה בתפלות הפשיטות על צרכי הגוף בודאי קשה לחדש דבר בכל פעם בתפלתו, כי סכה הוא בחינת להקים סכת דוד הנופלת לזכות לסכת שלם. וכל זה על-ידי בחינת תהלים שיסד דוד, שהוא בחינת כשעושין מתורות תפלות כנ"ל. שעל-ידי זה עקר הקמת התפלה מנפילתה, שהיא בחינת סכת דוד שנפלה בעונותינו הרבים בבחינת כרם זלת אלו דברים העומדים ברומו וכו', מאי ניהו תפלה וכו'. כי תפלות אלו שעושין מתורות עומדין ברומו של עולם, כי נעשו מהם שעשועים שלא עלו עדין שעשועים כאלה לפניו יתברך מימות עולם, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה. וזה בחינת סכת שלום, דהינו לעשות שלום ויחוד גמור בין תורה לתפלה, שהם בחינת זעיר אנפין ומלכות, ששם עקר היחוד והשלום, שזה נעשה כשעושין מתורה תפלה כנ"ל. ושם בסכה נכנסין כל השבעה רועים, שהם שרש השנים עשר שבטי י"ה, כי השנים עשר שבטים הם בחינת שנים עשר גבולי אלכסון, בחינת שנים עשר פשוטות שנמשכין משבע כפולות מבחינת שבעת ימי הבנין כידוע. ועל-כן יש בשמות שנים עשר שבטים ארבעים ותשע אותיות. שבע פעמים שבע, כי שרשם שבע, בחינת שבעה רועים, שהם בחינת שבע כפולות. ועל-כן נכלל שבע בשבע, שהם ארבעים ותשע, בחינת ארבעים ותשעה ימי הספירה, שהם כנגד ארבעים ותשע אותיות השבטים, שהם בחינת ארבעים ותשעה שערי תשובה, שהם בחינת תהלים כנ"ל, כי התקון של ארבעים ותשעה ימי הספירה שעל-ידי זה קבלו התורה ביום החמשים בשבועות רצו הערב רב לקלקל על-ידי חטא העגל ואזי חזר ונמשך זהמת הנחש שפסקה בשעת מתן תורה. ועתה צריכין לחזר ולתקן זאת, שזהו תקון חטא אדם הראשון והתקון נשלם ביום הכפורים שאז הוא גמר ארבעים ימים האחרונים וכו', אבל עקר התקון מתחיל בראש השנה, שהוא יום שנברא בו אדם הראשון, שאז מתחילין בתקון זה ועוסקין בו עד שמיני עצרת, כמבאר בכונות האר"י ז"ל. ועל-כן בסכות בשבעה' ימים חוזרים וממשיכין התקון של שבע שבתות תמימות, שהם ארבעים ותשעה ימי הספירה. ואחר כך זוכין לשמיני עצרת. ועל-כן נקרא בשם אחד עם שבועות שנקרא גם כן עצרת וגם אז מסימין התורה, כי אז נגמר התקון שהתחלנו בשבועות. וטוב אחרית דבר מראשיתו, כי התקון של שבועות רצו לקלקל מחמת שלא קבלנו רק התורה ולא נתגלה עדין התקון של שלש עשרה מדות של רחמים שנמשכו משלש עשרה מדות של התורה, שהוא בחינת לעשות מהתורות תפלות, אבל עתה מראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום-כפור עד עתה כל עסקנו לעשות מהתורות תפלות, שזה עקר התקון כנ"ל:

אות טז

וזה בחינת הכונות של השמונה עשרה נענועים, כי הם שמונה עשרה נענועים כנגד שמונה עשרה ברכאן דצלותא, כי כונתנו להמשיך המחין של זעיר אנפין על-ידי הנענועים לתוך המלכות, כמו שאיתא בכונות שעל-ידי הנענועים ממשיכין המחין של הששה קצוות לתוך המלכות. ובשביל זה מנענעים כדי לעורר המח שבראש, להמשיך הארה מהמח שבראש לתוך המחין שבששה קצוות כדי שיהיה כח להמחין שבששה קצוות, להאיר לתוך המלכות, שהוא האתרוג, שהוא פרי עץ הדר, שכל ההדור שלו נמשך ממחין אלו, כמבאר כל זה בכונות האר"י ז"ל, הינו כי כל עסקנו מראש השנה ועד שמיני עצרת להקים ולבנות את המלכות, שהוא התפלה כנ"ל, שעקר בנינה ושלמותה הוא כשעושין מתורות תפלות כנ"ל. וזה בחינת הנענועים על-פי הכונות הנ"ל, כי המחין שבששה קצוות של זעיר אנפין זה בחינת התורה שבנגלה, שהיא בבחינת ששת ימי המעשה, בחינת ששה סדרי משנה, שזהו בחינת ששה קצוות דזעיר אנפין שהוא התורה כנ"ל והמחין שבראש זעיר אנפין, זה בחינת סתרי תורה, בחינת חדושי תורה של הצדיקים אמתיים שבכל דור שנמשכין מאוריתא דעתיקא סתימאה דעתידא לאתגליא בימות המשיח ולעתיד לבוא. ואז יתגלה זה הדרך בשלמות לעשות מהתורות תפלות, אבל גם עתה עקר התקרבות הגאלה הוא על-ידי זה כנ"ל, אבל כשרוצין לעשות מהתורות תפלות צריכין לזה להמשיך חדושי תורה אמתיים הנמשכין מאוריתא דעתיקא סתימאה, שהוא בחינת סתרי תורה, שהוא בחינת מחין שבראש הנ"ל. וזה שמנענעין בלולב כדי להמשיך הארה ממחין שבראש מבחינת סתרי תורה לתוך הששה קצוות, לתוך פשטי אוריתא כדי שיהיה להם כח להאיר לתוך המלכות, הינו לתוך התפלה, הינו שכל מחי התורה ימשכו לתוך התפלה, דהינו לעשות מהתורה תפלה כנ"ל. ולזה צריכין דוקא להמשיך הארה מבחינת מחין שבראש שהם בחינת חדושין דאוריתא הנמשכין מאוריתא דעתיקא סתימאה כנ"ל:

כי אי אפשר לעשות מהתורות תפלות כי אם על-ידי שיודעין קשורי וחבורי המצות והמדות כנ"ל כפי קשורי הספירות ומדות העליונות שאז יכולין לעורר שלש עשרה מדות של רחמים על-ידי תפלות אלו שנעשין מהתורות, שהם בחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שמשם כל חדושין דאוריתא, כי למשל כשאחד רוצה לבקש מה' יתברך שיזכה לקים מצות ציצית בשלמות אם אינו יודע סגלת הציצית איזה מדה יזכה לשבר על-ידי ציצית ולאיזה מעלה יגיע על ידה וכו', אז בודאי אינו יכול להאריך בתפלה עד שישבר לבו עד שיעורר רחמי ה' יתברך, כי אינו יכול לבקש רק רבונו של עולם זכני לקים מצות ציצית בשלמות. אף-על-פי שבודאי גם זה טוב מאד, אשרי שיאחז בזה לבקש על כל מצוה מה' יתברך, אף -על-פי-כן עדין אינו זוכה לעשות תפלתו רחמים ותחנונים, שהוא זה שזוכה לחדש בה דבר. אבל עקר התפלה השלמה שעושין מתורות הוא מחדושי אוריתא שזוכין לידע על ידם סגלת המצות, כמו במשל הציצית שהתחלנו. כשיודע האדם שמצות ציצית מסגל לשבר תאות נאוף ולזכות על-ידי זה לעצת הצדיקים ולאמונה שלמה ולתפלה ולארץ-ישראל ולעשות נסים וכו'. הנה על-פי דרך זה בודאי יכול לסדר תפלות רבות באריכות נפלא על מצות ציצית. כי כל אחד כפי מה שיודע בנפשו כמה הוא רחוק מתקון הברית ואיך תאות נאוף מתגבר עליו בכל פעם, שזה עקר המלחמה של כל אדם וכל מה שעובר עליו בענין זה בכל פעם כמה וכמה הוא צריך להפציר לה' יתברך שיושיעו לקים מצות ציצית כתקונה כדי להנצל מנאוף, שהוא התאוה העומדת עליו בכל יום לכלותו, חס ושלום, להרחיקו מחי החיים. וכן כשיזכר כמה הוא רחוק מאמונה שלמה, שהוא יסוד כל התורה כלה וכו' וכן כמה הוא רחוק מתפלה וכו'. וכן כמה וכמה עצות רעות של המהפכים האמת וכו' מתגברין עליו. וכמה ישועה ורחמים הוא צריך לזכות לעצות אמתיות, שהם עצות צדיקים. הן על כל אלה בודאי יוכל לשפך שיחו בתפלתו שיעשה מתורה זאת לפרש את כל אשר עם לבבו על-ידי תורה זאת. וכן מתורה אחרת שמדברת ממצות מזוזה שמשברת תאות ממון ומבטלת טרדת מרירת הפרנסה וזוכה לשמח בחלקו וכו' אשר ידוע שמרירת טרדת הפרנסה מכלה חיי האדם ומרחקת אותו מעבודת ה' יתברך וכו' כמה וכמה תחנות ובקשות מעמק הלב יכול לעשות על-ידי זה עד שישפך לבו כמים נכח פני ד'. וכן בשאר הענינים המבארים בתורה זאת וכן בשארי תורות. נמצא, שעקר שלמות התפלה שהוא כשעושין מתורות תפלות עקר שלמותה הוא על-ידי חדושי תורה הנ"ל. וזה בחינת הנענועים על-פי הכונות כנ"ל שכל כונתנו להמשיך כל המחין לתוך המלכות, דהינו להמשיך המחין של התורה לתוך התפלה לעשות מהתורה תפלה, אבל לזה צריכין להמשיך חדושי תורה הנ"ל, שהוא בחינת שממשיכין המחין שבראש לתוך הששה קצוות כדי שיאירו המחין שבששה קצוות יותר כדי שיהיה להם כח להאיר להמלכות שהוא התפלה, הינו כנ"ל:

אות יז

ועל-כן בהושענא רבא שאז נגמר התקון אומרים אז כל ספר תהלים, כי זה עקר התקון שאנו עוסקין מראש השנה עד עתה להמשיך אמירת תהלים בעולם ולעסק בהתבודדות ולעשות מהתורות תפלות שכל זה הוא בחינת תהלים כנ"ל, וזה בחינת חותם וחותם בתוך חותם שעושין ביום הכפורים והושענא רבא. חותם המלכות, דהינו חותם התפלה שלא יגע בה זר זה בחינת כשזוכין להתפלל רק על יראת שמים, שזה עקר שלמות התפלה, בחינת יראת ה' היא תתהלל וכו' כנ"ל. וזה נגמר ביום הכפורים, כי מראש השנה עד יום-כפור מתפללין על היראה, בחינת ובכן תן פחדך וכו', אבל עוד צריכין לתקן את התפלה יותר בבחינת חותם על חותם וזה זוכין כשעושין מהתורות תפלות וזה עוסקין בסכות על-ידי הארבעה' מינים כנ"ל שמנענעים בהם וממשיכין המחין מהראש לתוך הששה קצוות וכו'. וזה נגמר בהושענא רבא בחינת חותם בתוך חותם וכו'. וזה צריך עיון ובאור) כי למעלה אמרנו שגם בראש השנה ויום הכפורים ממשיכין זה התקון לעשות מהתורות תפלות ולכאורה הוא סתירה לדברים אלה, אך זה יש לישב בנקל, כי בודאי כל תקון התפלה הוא בראש השנה. וכל תקוני המלכות, שהוא בחינת תפלה שנגמרים אחר כך עד שמיני עצרת, הכל התחיל בראש השנה, רק שגמר תקון של כל בחינה ובחינה נגמר בזמנו ועל-פי זה יהיה מישב סתירה הנ"ל, אך אף-על-פי-כן עדין דברים אלו צריכים עיון):

אות יח

וזה בחינת ההקפות של שמחת תורה שמקיפין עם התורה. ואומרים אז תחנות ובקשות אנא ה' הושיעה נא להורות שהתורה עדין בבחינת מקיפים אצלנו. וכל עסקנו לבקש ולהתחנן מה' יתברך להכניס המקיף לפנים, דהינו שעושין מהתורות תפלות שקיום התורה והמצות שלא זכינו עדין בשלמות שהוא בבחינת מקיף אצלנו נזכה לזה, לקימם הכל בשלמות וזה כל בקשתנו ועסקנו ועל-כן שמחים אז מאד, כי כשזוכין לתפלות שלמות כאלו שנעשין מהתורות משם עקר השמחה, בחינת וגילו ברעדה, בחינת ושמחת עולם על ראשם כמובן בהתורה "חותם בתוך חותם" בסימן כב, עין שם). כי גם זה שיך לכאן והבן שם היטב. ועין לקמן מבאר קצת שמה שכתב שם מענין הנעשה ונשמע שהם תורה ותפלה שצריכין לזכות לעשות מהתפלה תורה. זהו בעצמו בחינת לעשות מתורה תפלה אף-על-פי שלפום רהטא נראה הפכים, אבל באמת הכל אחד למבין. וכבר מבאר מזה במקום אחר בהלכות ספר תורה ), עין שם:

אות יט

וזה בחינת ראשית חכמה יראת ד' שכל טוב לכל עשיהם תהלתו עומדת לעד. 'ראשית חכמה יראת ד' וכו, הינו שצריכין להקדים יראת חטאו לחכמתו, כי תכלית תורה תשובה ומעשים טובים, כמו שלמדו רבותינו זכרונם לברכה ממקרא זה בברכות דאיתא שם מרגלא בפומא דרבא וכו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעשיהם. וזהו שסים "תהלתו עומדת לעד", הינו איך זוכין לזה הוא על-ידי בחינת תהלתו וכו', זה בחינת תהלים, שהוא בחינת שעושין מתורות תפלות כנ"ל. וזהו 'שכל טוב לכל עשיהם', כי זה נמשך מבחינת שכל העליון מבחינת אוריתא דעתיקא סתימאה, שהוא בחינת שכל טוב, כי בודאי הוא שכל טוב ונפלא לזכות את העולם להביא התורה לידי מעשה על-ידי בחינת תהלתו עומדת לעד, שהוא בחינת תהלים, בחינת שעושין מהתורות תפלות כנ"ל. וזהו תהלתו עומדת לעד, כי בחינת תהלים, דהינו שעושין מהתורות תפלות זאת הבחינה עומדת לעד, כי על -ידי זה תהיה הגאלה האחרונה שתהיה גאלה שלמה לעד ולנצח, כי זאת הבחינה של תהלים וכו' עומדת לעד, כי אי אפשר לקלקל זאת לעולם בחינת וכרתי להם וכו' לא כברית וכו':

אות כ

וזה בחינת משה יוסף דוד, שכלם בחינה אחת, כי שלשתן נסתלקו בשבת במנחה בעת רעוא דרעוין, כמו שאיתא בזהר הקדוש תרומה קנו), שהוא בחינת שלמות התפלה, בחינת ואני תפלתי לך ד' עת רצון וכו'. כי משה הוא התורה כנ"ל. ודוד הוא התפלה כנ"ל ויוסף הוא בחינת הצדיק יסוד עולם, בחינת צדיק ח"י עלמין ח"י ברכאן דצלותא, שהוא הבחינה המחבר שניהם משה ודוד, תורה ותפלה, דהינו שיוסף הוא הבחינה הממשכת התורה לתוך התפלה שמביא את התורה מבחינת משה לבחינת דוד לעשות ממנו תפלה ועל-כן משה, יוסף, דוד בגימטריא תפלה. כי דיקא שלשתן הם בחינת שלמות התפלה. כי עקר שלמות התפלה בתכלית הוא כשעושין מתורה תפלה, שזה נעשה על-ידי שלשה הצדיקים האלה כנ"ל. ועל-כן נסתלקו בשעת תכלית שלמות עלית התפלה שהוא בשבת במנחה בבחינת ואני תפלתי לך ד' עת רצון שאומרים אז. וזהו "ענני באמת ישעך" אמת זה בחינת התורה, בחינת תורת אמת, הינו על-ידי האמת שאזכה לעשות מתורה תפלה, על-ידי זה בודאי תענני ויהיה לי ישועה, בחינת ענני באמת ישעך:

וזה "עזי וזמרת יה". 'עזי' זה בחינת התורה, בחינת ה' עז לעמו יתן. 'וזמרת יה' זה בחינת תפלה, הינו כשאזכה לחבר תורה ותפלה, דהינו לעשות מהתורה תפלה אז בודאי "ויהי לי לישועה", כי בודאי יהיה לי ישועה שלמה כנ"ל:

וזה בחינת השבעה רועים הנכנסין בסכה מאברהם עד דוד, הכל בשביל בחינה זאת, כי ההתחלה מתפלה והסוף הוא תפלה, כי עבודת האבות התחילה מתפלה, כי עדין לא היה שום תורה. ועל-כן אברהם תקן שחרית וכו', אבל עדין לא היה בתכלית השלמות מחמת שעדין לא נתנה תורה לעשות ממנה תפלה. ומשה ואהרן הם התורה ויוסף הוא המביא התורה לבחינת דוד לעשות ממנה תפלה להוליד מעשים טובים, כי עקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים ואז נשלם כונת הבריאה בשלמות. ועל-כן כל אלה השבעה רועים נכנסין בסכה, כי בסכות עוסקים בזה וכו' כנ"ל:

אות כא

וזה בחינת צלתה מרבה מחמתה, כי בהסכה מערב הצל והחמה, שהם בחינת תורה ותפלה, אבל הצל צריך שיהיה מרבה, כי עקר היא התפלה, שהוא בחינת יראה, בחינת ראשית חכמה יראת ד' וכו', בחינת מעשיו מרבין מחכמתו, כי תפלה כזאת היא בחינת מעשה וכו'. וזה בחינת והיה יום אחד יודע לד' לא יום ולא לילה וכו', כי תפלה כזאת היא למעלה מהזמן כי הוא לא יום שהוא תורה. ולא לילה, שהוא תפלה, כי הוא כלולה משניהם ואז יתקים מה שכתוב אחריו "והיה ד' למלך וכו' ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד:

אות כב

וזה בחינת מה שאיתא בזהר הקדוש שבסכות הוא בחינת נקבה תסובב גבר, בחינת והחזיקו שבע נשים באיש אחד וכו', כי אז עולה התפלה על-ידי שעוסקין להמשיך הדרך לעשות מהתורות תפלות. ואז היא בחינת נקבה תסובב גבר, שהאשה יראת ד' בחינת תפלה רודפת אחר התורה, כי מה שעכשו דרכו של איש לחזר אחר אשה זהו מחמת קטנותה במעלה, שהוא בחינת מעוט הירח. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה קדושין ב,), משל למי שנאבדה לו אבדה וכו' בעל אבדה מחזר אחר אבדתו, וכו' כי עכשו התפלה בקטנות ורב התפלות הם צרכי הגוף. ואז אין להתפלה פתחון פה לרדף אחר התורה ולתבע אותה, כי התפלה שהיא לצרכי הגוף אין לה שלמות כי אם על-ידי התורה וכו' כנ"ל. ועל-כן בודאי אין זה דרך הטוב והאמת לומר אלמד תורה כדי שאוכל להתפלל על צרכי הגוף, כי זה הוא בחינת אל תעשה קרדם לחפר בה, כי עקר כונתו על צרכי הגוף רק מחמת שמתביש לשאל על צרכיו, על-כן הוא לומד כדי שישאל צרכיו. וזה בודאי מגנה מאד, על-כן אין נאה בתפלה כזו שהתפלה תבקש את התורה כנ"ל, אבל התפלה שעושין מתורות, שהוא לקים את התורה, אז התפלה נבנית בשלמות גדול בבחינת מלוי הירח וכו' ואז בודאי אינה מתבישת התפלה בחינת אשה לרדף אחר בעלה, שהוא התורה, בבחינת נקבה תסובב גבר, בחינת והחזיקו וכו', כי תפלה שלמה כזאת בודאי תוכל לרדף אחר התורה ולבקש אותה למד ועסק בתורה בשבילי כדי שאוכל לעשות תפלות מתורות אלו, כי כל כונתי לעשות רצון בוראי. וזהו, "והחזיקו שבע נשים" בחינת תפלה, שהוא יראת ד', בחינת שבע ביום הללתיך וכו'. וזהו "לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש", כי הלחם והשמלה, שהוא הפרנסה הנמשך על-ידי תפלות פשוטות של צרכי הגוף עקר הפרנסה נמשך מהתורה, כי תפלה כזאת אין לה שום כח להשפיע כי אם מה שמקבלת מהתורה שמשם כל ההשפעות וכו', אבל תפלה שעושין מתורה שכל כונתה לקים את התורה זאת התפלה היא בעצמה תורה ואצלה כל ההשפעות מאחר שכל עסקה לקים את התורה שמשם כל ההשפעות. וזהו 'לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש,, כי אין אנו צריכין שאתה על-ידי למודך תמשך לנו שפע הפרנסה רק אנחנו בעצמנו נמשיך השפע לחם ושמלה מאחר שכל עסקנו להמשיך קיום התורה במעשה, שזה העקר, שמשם כל ההשפעות. וזהו, "רק יקרא שמך עלינו אסף חרפתנו", דהינו לעלות התפלה מחרפות ובזיונות, מזילותא דגלותא מבחינת כרם זלת וכו' אלו דברים וכו'. ותפלה כזאת היא בחינת אשת חיל עטרת בעלה וכו'. ועל תפלה כזאת נאמר, "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה", בחינת בטח בה לב בעלה, כי יש אשה שבעלה צריך לפרנסה וכו', כי בעלה צריך להביא לה כל צרכי הפרנסה והיא רק מתקנת המאכל בבשול ואפיה לפרנס את בני ביתה וכו'. וזה בחינת התפלה הפשוטה של צרכי הגוף שכל השפע של התפלה מביא לה בעלה שהוא התורה, רק שעקר גמר בשול השפע צריך שיהיה על-ידי התפלה כדי שתוכל לירד להעולם לפרנס את העולם, אבל יש אשת חיל שכל עשירות של בעלה וחיותו ממנה, בחינת בטח בה לב בעלה. וזה בחינת התפלה שעושין מתורות לקים את התורה שכל חיות התורה שהוא קיום התורה, הוא על ידה דהינו על-ידי התפלה וכנ"ל:

אות כג

וזה בחינת שמחת בית השואבה. בחינת ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה ותקבלון אולפן חדת, הינו חדושי תורה הנ"ל הנמשכין מבחינת עתיקא סתימאה, שעל-ידי זה יכולין לעשות מתורות תפלות, שעל-ידי זה יכולין לשפך לבו כמים נכח פני ד', שזהו בחינת נסוך המים בחג, בחינת וישאבו מים וישפכו לפני ד' הנאמר בשמואל ופרש רש"י ששפכו לבם כמים, כי דיקא על-ידי חדושי תורה הנ"ל בחינת אולפן חדת, שעל-ידי זה זוכין לעשות מתורות תפלות, דיקא על-ידי זה זוכין לשפך לבו כמים לפני ד' כל אחד ואחד כפי אשר יודע נגעי לבבו ומכאוביו איך הוא רחוק מה' יתברך ולאיזה מדות רעות ותאות רעות ובלבולים רעים נפל בעונותיו וכל מה שעובר עליו בכל יום ובכל עת שהכל יוכל למצא בתוך תפלות אלו שעושה מתורות ולפרש שיחתו לפניו יתברך ברחמים ותחנונים על כלם כבן המתחטא לפני אביו עד שיוכל לשפך לבו כמים וכו'. וזהו 'ממעיני הישועה', כי דרך זה הוא בחינת מעיני הישועה, שהישועה נובעת ממעינות שאינם פוסקים שנמשכין מהנחל נובע וכו', שהם ישועות בלי גבול וקץ וסוף ותכלית שיכולים להושיע לכל יהיה מי שיהיה, אפלו אם הוא כמו שהוא, כי הוא נחל נובע וכו' בחינת באר מים חיים-מעינות שאינם פוסקים להושיע לכל, בחינת מעיני הישועה. וזהו בחינת גדל השמחה, כי כשזוכין להמשיך דרך זה הוא ודאי שמחה שאין לה קץ, בחינת וגילו ברעדה, בחינת ושמחת עולם וכו' כנ"ל:

אות כד

וזה בחינת ההקפות עם הלולב סביב הספר תורה, בחינת נקבה תסוב גבר שאומרים תפלות והושענות סביב התורה, כי כל כונתנו להמשיך התורה לתוך התפלה לעשות מהתורה תפלה כנ"ל. וזהו בחינת אדם דבור מעשה המבארים בכונות. אדם הוא בחינת התורה, בחינת זאת התורה אדם דבור הוא התפלה שעושין מהתורה, בחינת אדני שפתי תפתח וכו'. מעשה הינו שכל כונתנו בתפלתנו לזכות למעשה, דהינו לקים את כל דברי התורה, שזהו בחינה הנ"ל שעושין מהתורה תפלה כנ"ל:

אות כה

(ירמיה ג) "בימים ההמה לא יאמרו עוד ארון ברית ה' וכו' בעת ההוא יקראו לירושלים כסא ה' וכו' ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע". ירושלים-יראה שלם בחינת תפלה, כי שם הבית-המקדש "ביתי בית תפלה", שעקר שלמות התורה יהיה כשתבוא לתוך בחינת ירושלים, דהינו לתוך התפלה, שעל-ידי זה זוכין לשמר ולעשות ולקים. לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, קחו עמכם דברים ושובו אל ה', דברים דיקא, כי בודאי התשובה קשה מאד, לזכות לתשובה, כי מאחר שגם קדם שחטא ונתלכלך בעונות ונלכד במצודות היצר הרע לא היה לו כח לעמד כנגדו, מכל שכן איך יכול לעמד כנגדו, אחר כך שכבר נתפס במה שנתפס, על-כן עקר התשובה על-ידי אמירת תהלים שהוא בחינת התבודדות והעקר כשעושין מהתורות תפלות כנ"ל, שאז יכול לדבר בפיו על כל פנים ולבקש מה' יתברך על כל דברי התורה, על כל מצוה ומצוה שיזכה לקימה ולשוב אליו, ובפרט על הדברים שכבר עבר עליהם. ועל-ידי זה יזכה לתשובה בחינת קחו עמכם דברים ושובו. וזה בחינת הודוי של יום-כפור שפורטין בהודוי כל החטאים ומתחרטין עליהם ומבקשין מה' יתברך, יהי רצון מלפניך שלא אחטא. נמצא, שעושין מהתורה תפלה, דהינו מכל מצות התורה שמזכיר שעבר עליהם, הוא מתפלל עליהם לה' יתברך שיצילו להבא וימחל לו על העבר עד שיהיה נחשב כאלו קים כל התורה שכל זה הוא בחינת תפלה שעושין מתורה. נמצא, שבכל היום של יום הכפורים עוסקין לעשות מהתורה תפלה על-ידי רבוי הודויים שאומרים אז, כי אז צריכין לכך, כי אז יום האחרון של ארבעים ימים האחרונים שאז עקר גמר התקון של חטא העגל שעברו על התורה, שעקר התקון על-ידי שעושין מהתורות תפלות, שזהו בחינת שלש עשרה מדות של רחמים שנתגלו למשה אז בשביל התקון כנ"ל:

שיך לעיל:

אות כו

וזהו ירמיה לא) "עד מתי תתחמקין הבת השובבה כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר". ופרש רש"י הפסוק לענין תשובה וזה לשון רש"י, תתחמקין תסתרי ממני שאת בושה לשוב אלי מפני דרכך. הנה חדשה נבראת בארץ, שהנקבה תחזר אחר הזכר לבקשו שישאנה לשון אסבבה בעיר אבקשה וגו', עד כאן לשון רש"י. ולכאורה מה ענין נקבה תסובב גבר, שהנקבה תחזר אחר הזכר וכו' לענין תשובה, אך על-פי הנ"ל מבאר היטב, כי איש ואשה זכר ונקבה שרשם למעלה למעלה במקום גבה מאד, שכל היחודים העליונים תלויים בהם. וכמובן בכל ספר הזהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל. והם בחינת הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל והם בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהם בחינת תורה ותפלה, כי תפלה היא בחינת תורה שבעל פה, כי עקר שלמות התפלה היא כשעושין מהתורה תפלה, שזהו בחינת תורה שבעל פה, כי אי אפשר לעשות בשלמות מהתורה תפלה כי אם על-ידי בחינת תורה שבעל פה, שהוא בחינת כלליות כל החדושין דאוריתא שמחדשין כל אחד ואחד שכלם נמשכין מבחינת רוחו של משיח שזוכה להתחדשות התורה בתכלית השלמות, שהוא בחינת אוריתא דעתיקא סתימאה ועל-ידי חדושין אלו יהיה נמשך זה הדרך בשלמות בעולם לעשות מהתורות תפלות וכנ"ל. ואז לא נתביש לשוב לה' יתברך אפלו אם עשינו מה שעשינו ואפלו אם אנחנו עכשו כמו שאנו יודעין בעצמנו כל אחד ואחד, אף-על-פי-כן על-פי הדרך הזה לעשות מהתורות תפלות הנמשך עתה מבחינת התנוצצות משיח שמתנוצץ לבוא במהרה בימינו, כי בודאי לא יתמהמה עוד חס ושלום, כמו שהתמהמה עד הנה. על-פי הדרך הזה אנו יכולים כלנו איך שהוא לשוב לה' יתברך מאחר שכל תשובתנו ותקותנו ותוחלתנו לה' יתברך הוא רק על-ידי תפלה שאנו מצפים ומבקשים ומתחננים מה' יתברך שישיב אותנו אליו ויעזרנו ויושיענו בגבורתו הגדולה ובחסדיו הנפלאים לקים את כל התורה מעתה, על-כן עתה בודאי אין לנו לפל בדעתנו מלהתפלל לשוב לה' יתברך מחמת שמעשינו אינם כהגן, כי הלא, אדרבה, זהו בעצמו בקשתנו מה' יתברך שהוא יעזרנו לתקן מעשינו. ובזה אנו יכולים לעסק תמיד עד שירחם עלינו מן השמים למלאות בקשתנו. ובאמת מי שהוא חזק בדרך הזה להרבות בהתבודדות ולעשות מהתורות תפלות, ולהרבות בתפלות כאלו תמיד, יהיה איך שיהיה בודאי יהיה אחריתו טוב. וסוף כל סוף סוף כל סוף בודאי ישיב לה' יתברך באמת כאשר הבננו מפיו הקדוש כמה פעמים, וכמבאר מזה בספריו הקדושים:

אות כז

וזה שצועק הפסוק, "עד מתי תתחמקין הבת השובבה". ופרש רש"י לענין תשובה כנ"ל. הינו שהפסוק קורא תגר וצועק וקורא בקול גדול אים ונורא על מה שאנו נופלין בדעתנו בכל פעם מלשוב מחמת רבוי מעשינו הרעים שהיינו שונים באולתנו פעמים אין מספר. וכאשר ידוע שרב המתרחקים מה' יתברך הוא מחמת נפילות כאלו, מחמת שרואים שזה כמה שחפצים לשוב. ובכל פעם נופלים יותר ויותר, כי כל מה שהם רוצים לצאת מן הרפש והטיט, מתגרה ומתגבר עליהם הבעל דבר יותר ויותר. ומחמת זה נתרשלו ידיהם מלשוב עוד כאלו חס ושלום, אפס תקוה, חס ושלום. ועל זה קורא הפסוק, 'עד מתי תתחמקין'-עד מתי תסתרי ממני שאת בושה לשוב אלי מפני דרכך. "הנה חדשה נבראת בארץ", שהנקבה תחזר אחר הזכרים וכו', הינו בחינת נקבה תסובב גבר, שהוא בחינת שעושין מהתורות תפלות, כמבאר לעיל, שזהו בחינת סכות, בחינת והחזיקו וכו' כנ"ל, שמכל דברי התורה והמצות בין מצות עשה בין מצות לא תעשה עושין מהם תפלות כנ"ל. ועל-ידי דרך זה אין לך להתביש לשוב אלי תמיד יהיה איך שיהיה, כי רחמי לא כלים. ובכל פעם תוכל לבוא בתפלה ותחנונים לבקשני שאקרבך מעתה. ובודאי יועילו דבריך סוף כל סוף, כי דרך זה נמשך מבחינת גאלה האחרונה שאין לה הפסק שהיא בחינת מעיני הישועה, שדרך ישועה זאת אינו נפסק לעולם כנ"ל, כי הוא דרך שדרכו בו אבותינו מעולם אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן ויוסף ודוד. וכל הצדיקים הקדמונים שעסקו בתפלה והתבודדות הרבה להתקרב לה' יתברך, אך בתחלה לא היו יכולים עדין לזכות לזה בשלמות לעשות מתורה תפלה, מחמת שעדין לא היה תורה בעולם והכרחו לעסק בתפלה הרבה כל האבות עד משה עד שזכה משה ברבוי תפלותיו בחינת תפלה למשה להמשיך תורה, אבל עדין לא הגיע העת לחזר ולהכניס התורה לתוך התפלה ולכבש דרך זה בעולם לעשות מהתורות תפלות. ועל-כן הוה מה דהוה שקלקלו הערב רב והחטיאו גם את ישראל וכו' עד שבא דוד המלך, עליו השלום, שהוא משלים את השבעה רועים. והוא היה שרש נשמת משיח והוא התחיל לעורר זה הדרך לעשות מהתורות תפלות, שזהו בחינת תהלים וכו' כנ"ל, אבל עקר הגמר יהיה בימי משיח כנ"ל. ועל-כן על-ידי דרך זה לא נבוש ולא נכלם לעולם, כי איך שהוא נשוב לה' יתברך כנ"ל. וזה בחינת תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה. אהבה זה בחינת התורה, בחינת תורת חסד. וכמו שכתב רבנו זכרונו לברכה על פסוק, "יומם יצוה ה' חסדו". שכל מצות התורה הם בחינת אהבה וחסד וכו'. וזהו, "תחת אהבתי ישטנוני", שכל מה שאני זוכה לבחינת אהבה שהוא בחינת מצות התורה, כל מה שאני רוצה להתחיל לעסק באיזה תורה ומצוה שהם בחינת אהבה וחסד. 'ישטנוני', שהם מתגרים ומשטינים בי ורוצים להפילי, חס ושלום, ואני איני יודע מה לעשות לנגדם, כי הם מתגרים בי מאד, על-כן כל עסקי תפלה, בחינת ואני תפלה דהינו שאני עושה מהתורה שהיא בחינת אהבה אני עושה ממנה תפלה ועל-ידי זה אני מצפה לישועה עדין שאזכה לשוב לה' יתברך באמת וכנ"ל:

אות כח

וזה שנסמך שם בירמיה אחר פסוק עד, "מתי תתחמקין וכו' הנה ימים באים נאם ה' וזרעתי את בית ישראל וגו' זרע אדם וזרע בהמה". ופרש רש"י, הטובים והסכלים שבהם אני אזרעם כלם להיות זרע שלי, זרע אדם וזרע בהמה. תרגום יונתן, אקימינון כבני אנשא ואצלחינון כבעירא, שאין עונותיו נפקדין עליו, עד כאן לשון רש"י. אדם זה בחינת תורה, בחינת זאת התורה אדם. בהמה זה בחינת תפלה, כי בהמה בגימטריא שם ב"ן, שהיא בחינת מלכות, כמובא בכתבים. כי עקר התפלה שישים עצמו כבהמה. כמו שאין בו שום דעת, רק יבקש רחמים ותחנונים בבחינת כאיל תערג על אפיקי מים וכו'. וכמו שכתוב, "כבהמות שדי אערג אליך וכו'". בחינת כסוס עגור כן אצפצף אהגה כיונה וכו', ועל-ידי בחינה זאת שיעשה ה' יתברך שיזרע את ישראל זרע אדם וזרע בהמה יחד שיעשו מהתורות תפלות כנ"ל, על-ידי זה תהיה ישועה לכלם, בחינת אקימינון כאנשא ואצלחינון כבעירא שאין עונותיו נפקדין עליו, כי על-ידי זה עקר התשובה וסליחות כל העונות, כי הוא בחינת שלש עשרה מדות של רחמים, שעל-ידי זה עקר הסליחה והתקון וכנ"ל. וזה שנסמך שם, "הנה ימים באים וכרתי את בית ישראל וכו'". הינו כנ"ל, כי על-ידי דרך זה נזכה לקים את התורה לעולם בחינת נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. לב זה בחינת תפלה, כי עבודה שבלב זו תפלה, הינו שתהיה נכתבת התורה בתוך הלב שיכתבו מהתורות תפלות, שהם בחינת לב. ועל-ידי זה נשוב אליו יתברך באמת ויקרב אותנו ברחמיו בחינת והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם:

אות כט

וזה בחינת יעקב ולאה ורחל. רחל זה בחינת תורה שבעל פה. כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בסימן יב בהתורה "תהלה לדוד"). לאה זה בחינת תפלה, בחינת ועיני לאה רכות, שהיתה בוכה שלא תפל בחלקו של עשו. בבחינת בבכי יבאו ובתחנונים אובילם. יעקב זה בחינת כלליות התורה, בחינת תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, הינו בחינת תורה שבכתב, כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם בחינת איש ואשה, בחינת יעקב ורחל כידוע. וכבר בארנו שעקר התפלה שעושין מתורה הוא על-ידי תורה שבעל פה, שהיא בחינת חדושין דאוריתא הנמשכין משלש עשרה מדות וכו', ששרשם שלשה עשר תקונא דיקנא קדישא, שעל-ידי זה דיקא יודעין לעשות מהתורות תפלות, שהם בחינת שלש עשרה מדות של רחמים וכנ"ל. ועל-כן לאה ורחל כחדא חשיבי. וכמובא בזהר הקדוש ובכתבי האר"י שלאה ורחל כחדא חשיבי). כי לפעמים נכללין בפרצוף אחד. ויעקב שהוא יסוד התורה, בחינת תורה שבכתב, היה כל עבודתו ברחל, שהוא בחינת תורה שבעל פה. כי אין שלמות לתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה. ואי אפשר להוליד שום עבודה ומצות ומעשים טובים מתורה שבכתב כי אם על-ידי תורה שבעל פה, כי מתורה שבכתב אין יודעין שום מצוה בשלמות, כי כל מצות תפלין לא נאמרה כי אם בפסוק אחד "וקשרתם וכו'". ואין אנו יודעין אם התפלין של עור או של כסף וזהב. והיכן מקום הנחתן וקשירתן. וכן שאר דיני תפלין המרבים כלם אין אנו יודעין כי אם על-ידי תורה שבעל פה וכן בשאר המצות וכמבאר כל זה במקום אחר ) ועל-כן היה כל עבודתו של יעקב ברחל, אבל באמת אי אפשר לזכות לקיום התורה והמצות בשלמות שהם בחינת יעקב ורחל כי אם על-ידי תפלה ותחנונים וכנ"ל, שהם בחינת לאה כנ"ל. ומחמת שתורה ותפלה הם תלויים זה בזה, שאי אפשר לזכות לתורה כי אם על-ידי תפלה. ואי אפשר לזכות לתפלה כי אם על-ידי תורה, כי צריכין לעשות מהתורה תפלה, ועל-כן צריכין ללמד תורה כדי לידע על מה להתפלל ולעשות מהתורה תפלה, אבל גם לזכות ללמד תורה צריכין תפלה. וכמו שאנו מתפללין בכל יום והאר עינינו בתורתך וכו' ותן בלבנו בינה וכו' ללמד וללמד וכו'. ומחמת זה אין יודעין מהיכן ההתחלה וכמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר ) שיש כמה דברים שאין יודעין ההתחלה:

ועל-כן אפלו יעקב אבינו, עליו השלום, לא היה יכל לעמד על הדבר וסבר שבהכרח להתדבק תחלה ברחל, שהוא בחינת תורה שבעל פה, כי לכאורה נראה כך שצריכין להתחיל מעסק התורה וכנ"ל. וגם כי לאה היא בחינת עלמא דאתכסיא. ורחל היא בחינת עלמא דאתגליא, הינו כי רחל, שהיא בחינת תורה שבעל פה, זה בחינת עלמא דאתגליא, כי מעלת חדושין דאוריתא הכל רואין וחביב בעיני כל בני עולם מחמת שיש בהם חכמה ושכל גדול הנגלה לעין כל. וחכמה ושכל זה חשוב וחביב בעיני כל כי החכמה תחיה והיא חשובה בעיני הכל וכמו שכתב רבנו בהתורה מי שיודע מארץ-ישראל וכו' בסימן מ"ם בלקוטי תנינא). אבל לאה, שהיא בחינת תפלה, היא בחינת עלמא דאתכסיא, כי חשיבות ומעלת התפלה סתום ונעלם מעין כל, כי תפלה היא רק בחינת אמונה ואי אפשר להבין ענין התפלה בשום שכל כלל:

ועל-כן נאמר על התפלה, "כרם זלת וכו'". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה , אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בה. ומאי ניהו? תפלה. וזה בחינת ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה ועיני לאה רכות וכו'. כי יפי ההדור התורה שבעל פה הכל רואין וחשוב בעיני הכל, והכל רצין אל המשנה, אבל 'ועיני לאה רכות', שהיתה בוכה תמיד שלא תפל בחלקו של עשו, שזהו בחינת התפלות שמתפללין לה' יתברך להנצל מהיצר הרע וחילותיו, שהוא הס"מ, שהוא שרו של עשו. וזה בחינת שהיתה בוכה שלא תפל בחלקו של עשו. והיתה בוכה כל כך עד שהיה עיניה רכות. וזה רמז על כנסת ישראל על שכל אחד ואחד מישראל צריך לבכות כל כך כמו לאה שלא יפל בחלקו של הס"מ חס ושלום, שהיא בחינת עשו וכמבאר מזה במקום אחר ) אבל מעלות וחשיבות ענין זה של תפלה אין הכל רואין, כי הוא בחינת עלמא דאתכסיא, כי סוד התפלה גבה וסתום ונעלם מאד. ועל-כן אין בני אדם אפלו הכשרים רצין אחר זה כל כך. ואדרבא, בני אדם מזלזלים בה, כי תפלה הוא בחינת דברים העומדים ברומו של עולם שגבה ונשגב מאד, אבל בני אדם מזלזלין בה. ואפלו יעקב לא היה יכל לעמד על הדבר הנ"ל ועבד ברחל דיקא וכנ"ל. ולבן הארמי ברמאותו הגדולה רצה להטעות את יעקב ולהחליף לו לאה ברחל, כי לבן לא ידע כלל מעלת לאה בחינת מעלת התפלה, כי הוא בודאי זלזל בתפלה לגמרי ועל-כן סבר שאין בלאה שום חשיבות כלל וסבר שהטעה ורמה את יעקב מאד במה שהחליף לו לאה ברחל, אבל באמת הכל מאת ד' היתה, כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך ובאמת הכל היה לטובה גדולה, כי רחל הצדקת מסרה סימנים לאחותה לאה שלא תתביש, כי יעקב מסר הסימנים לרחל זה בחינת הסימנים של התורה, בחינת הציבי לך צינים ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, עשו סימנים לתורה, כי צריכין לעשות סימנים בתורה שלא תשתכח ולא תתחלף שלא לגלות פנים בתורה שלא כהלכה וכל הסימנים הם בבחינת תורה שבעל פה, שהוא בחינת רחל ששם כל המסורה והסימנים, אבל רחל, שהוא בחינת תורה שבעל פה, מסרה כל הסימנים לאחותה לאה, שהיא בחינת התפלה ומלמדת אותה איך לדבר עם יעקב, שהוא כלל התורה. ואיך לעשות מהתורה תפלה. ואזי באמת נכללין רחל ולאה יחד, כי תורה שבעל פה ותפלה שניהם בחינה אחד. ושניהם מתחברים עם יעקב, שהוא יסוד כלל התורה והכל כדי להוליד שנים עשר שבטי יה, שיש בהם ארבעים ותשע אותיות כנגד ארבעים ותשעה שערי תשובה, שזהו בחינת תהלים, שכל זה הוא בחינת שעושין מהתורות תפלות כנ"ל. כי באמת בכל אלו הדברים שאין יודעין מהיכן ההתחלה צריכין להתחיל משניהם ביחד ולעסק בזה ובזה כמו בענין זה של תורה ותפלה שאין יודעין מהיכן ההתחלה צריכין להתחיל משניהם, דהינו לעסק בכל יום בשניהם ללמד קצת היום ולעסק בתפלה קצת היום. ואזי אף-על-פי שבתחלה בודאי אינו יודע היטב סדר תפלה ואיך לעשות מתורה תפלה אף-על-פי-כן ה' יתברך מרחם עליו ומאיר עיניו ומוסר לו סימני ודרכי התורה ומלמד אותו לפי בחינתו איך לעשות מתורה תפלה. ואחר כך על-ידי התפלה יודע להשיג את התורה יותר. ואז זוכה לידע סדר התפלה יותר וכן בכל פעם שכל אחד מחזיק את חברו התפלה את התורה והתורה את התפלה. וזה סוד מה שבתחלה רחל שהיא התורה שבעל פה מסרה את הסימנים של התורה ללאה שהיא התפלה ועל-כן עקר ההולדה על-ידי לאה שילדה ששה שבטים, כי עקר תולדות של צדיקים שהם מעשים טובים, הם על-ידי התפלה, שהיא בחינת לאה עלמא דאתכסיא כנ"ל וגם כל ההולדה של רחל היה רק בזכות שמסרה סימנים לאחותה. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "ויזכר אלהים את רחל", שמסרה סימנים לאחותה, הינו שכל הולדת הצדיקים שמולידין מעשים טובים על-ידי התורה, שזהו העקר, כי לא המדרש הוא העקר וכו'. עקר ההולדה הוא רק על-ידי שמסרה הסימנים ללאה שהיא התפלה, הינו על-ידי שגם כל למוד התורה שבעל פה בחינת רחל, הכל בשביל לזכות לעשות מהתורה תפלה, שזהו בחינת שרחל מסרה סימני התורה ללאה, שהיא בחינת תפלה כנ"ל, כי עקר זכות הצדיקים השלמים שזוכין למצות ומעשים טובים ולהנצל מהיצר הרע וחילותיו העקר על-ידי תפלה שמתפללין לה' יתברך לזכות לקים את התורה. וכמו שכתב רבנו זכרונו לברכה שכל הצדיקים לא זכו למדרגתם כי אם על-ידי התבודדות ותפלות וכו', כמבאר בשיחותיו הקדושים:

אות ל

ועל-כן זכה יעקב שגם השפחות נכללו בקדשה, כי שפחה בגימטריא משנה עם הכוללים, כמובא בכתבי האר"י ז"ל. וכשאין לומדין כראוי, דהינו שאין הלמוד לשמר ולעשות ולקים, רק להתיהר ולקנטר, אזי נאמר, "ושפחה כי תירש גבירתה, אבל על-ידי למוד ששה סדרי משנה כראוי מבררין הטוב מן הרע על-ידי שמבררין המתר מן האסור וכו' ואזי בחינת השפחה נכללת בקדשה תחת יד גבירתה כמו שהיה בקריעת ים-סוף שראתה שפחה על הים וכו'. ואי אפשר להוליד מן התורה הולדה דקדשה כי אם כשמכניעין את הסטרא אחרא עד שנכללת השפחה בקדשה. וזה סוד האבות שנשאו שפחות, אבל אברהם אף-על-פי שהכניע בחינת שפחה בישא על-ידי שמסרה לו שרה שפחתה וזכה אחר כך להוליד בקדשה את יצחק, אף-על-פי-כן עדין לא נהפכה מרע לטוב לגמרי. ועל-כן גוף ההולדה של השפחה היה הולדה דסטרא אחרא, שהוא ישמעאל, אבל יעקב אבינו על-ידי שזכה לשניהם לרחל וללאה ושניהם נכללו יחד, שזהו בחינת שעושין מהתורה תפלה, שעל-ידי זה עקר ההכנעה של השפחה בישא לגמרי עד שנתהפכה מרע לטוב גמור, כי עקר הכנעת הסטרא אחרא בשלמות הוא על-ידי תפלה שעושין מתורה, שעל-ידי זה זכו כל הצדיקים למדרגתן, על-כן זכה יעקב לשא את השפחות בקדשה גמורה עד שזכה להוליד גם מהם הולדות קדושות ונוראות, שהם שבטי יה:

כי מתורה בפני עצמה יש לפעמים יניקה להסטרא אחרא, חס ושלום, שהוא בחינת שפחה בישא שמכניס בדעתו ללמד שלא לשמה להתיהר ולקנטר ואזי הוא בחינת ושפחה כי תירש גבירתה, שהיא בחינת משנה וכמרמז בתקונים. וכן מתפלה בפני עצמה תוכל הסטרא אחרא להתאחז שמכניס בדעתו להתפלל לצרך גופו לבד וכו' וכנ"ל, אבל כשנכלל תורה ותפלה יחד וכל תפלתו שיקים את התורה וכל למודו את התורה, כדי שידע לעשות תפלות מהתורות כדי שיזכה לשמר ולעשות ולקים ואז נכלל תורה ותפלה יחד בתכלית היחוד. ואז יפרדו כל פעלי און ואין להסטרא אחרא שום יניקה, אדרבא, הרע נתהפך לטוב. והשפחות נכללין בקדשה, שזה בחינת יעקב, שעל-ידי זה שזכה ללאה ולרחל, שהם בחינת תורה ותפלה ביחד וכנ"ל. על-ידי זה זכה להוליד גם מהשפחות שבטי יה, כי הכל נכלל בקדשה, על-ידי שעושין מהתורות תפלות, שעל-ידי זה עקר התשובה ועקר הסליחה של ראש השנה ויום הכפורים שאז עונות נתהפכין לזכיות וכנ"ל:

אות לא

וזה "האזינו השמים ואדברה וכו'. יערף כמטר לקחי וכו' ". שבודאי יכנסו דברי באזניכם. וכעין שפרש רש"י שם לענינו והטעם 'כי שם ה' אקרא', כי אקרא ואתפלל בשם ה' ואעשה מהתורות תפלות ועל-ידי זה בודאי יערף כמטר לקחי תזל כטל שיתקימו ויכנסו דברי בלביכם כמטר וכטל. ותזכו לקים את התורה, כי עקר קיום התורה הוא על-ידי זה שעושין מתורות תפלות וכנ"ל, כי כל שירת האזינו נאמרה כדי לזכות באחרית הימים לקים את התורה, כמו שכתוב שם בענין, "ואנכי הסתר אסתיר פני וכו' וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". כי שירת האזינו זה בחינת תפלה, שהוא בחינת שירה וזמרה, בחינת עשרה מיני נגינה שבהם יסד דוד המלך, עליו השלום, ספר תהלים וכנ"ל, הינו שעל-ידי השירה הזאת כלל משה רבנו, עליו השלום, את כל התורה בתוך בחינת שירה, שהיא בחינת תפלה. ועל-ידי זה האיר בנו הארה הזאת לזכות ולעשות מהתורות תפלות, שעל-ידי זה עקר קיום התורה באחרית הימים, בחינת וענתה השירה הזאת וכו', כי לא תשכח מפי זרעו וכו' וכנ"ל:

אות לב

וזה בחינת מה שאיתא בדברי רבותינו זכרונם לברכה שרחל בעצמה שכבה תחת המטה ודברה הסימנים עם יעקב בעת שנזדוג עם לאה. כדי שלא תתביש לאה. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל סוד גדול ונורא על זה, שכך הדבר בסוד היחודים העליונים שבעת שמזדוג האור, הנקרא יעקב, עם האור, הנקרא בחינת לאה, אז בחינת רחל תחת המטה וכו', עין שם בעץ חיים. ועל-פי דרכנו הנ"ל מכון היטב הסוד הזה לענין תפלה הנ"ל כי זה ידוע שעקר כל היחודים והזווגים העליונים נעשין כפי עבודת התחתונים, ובפרט על-ידי תפלה, שהיא עקר שלמות היחוד, כידוע בכונות), הינו כי בעת שאיש הישראלי נכנס להתפלל תפלתו ושיחתו לפני ה' יתברך שיזכה להתקרב אליו ולקים תורתו ומצותיו ורוצה לעשות מהתורה תפלה, אבל עדין אין מלה בלשונו לדבר, כי עדין אינו יודע דרכי וסימני התורה ואינו יודע איך להתפלל ולדבר ולשיח. אזי בחינת רחל, שהיא בחינת תורה שבעל פה, בחינת חדושין דאוריתא שמהם נמשכין הדרכים לעשות מתורות תפלות כנ"ל. אזי היא בעצמה מרחמת על איש הישראלי הזה המתפלל שהוא בבחינת לאה כנ"ל. ומוסרת לו הסימנים והדרכים של התורה ומדברת בעצמה עם דודה, בחינת יעקב, בחינת כלל שרש התורה, כדי שיוכל לעשות מהתורה תפלה כדי שיזדוגו תורה ותפלה יחד, כדי שיולידו מעשים טובים. וזה בחינת הדבורים הנשפעים לאדם בעת שנכנס להתבודד ולפרש שיחתו לפני ה' יתברך שבתחלה אינו יודע שום דבור לדבר. וכשהוא חזק בדעתו ומכריח עצמו אף-על-פי-כן לדבר, אזי על-פי רב באים לו דבורים שלא עלה על דעתו שידבר אותם. ואלו הדבורים נשלחים לו מן השמים ונמשכים מבחינה הנ"ל:

אות לג

וזה בחינת יום טוב שאסורים בו כל המלאכות, כמו בשבת, לבד אכל נפש שמתר ביום טוב, כמו שאמרו במשנה, אין בין יום טוב לשבת אלא אכל נפש בלבד:

כי כל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים, שאז זכינו לקבל את התורה, על-ידי משה רבנו, עליו השלום. כמו שכתוב, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". כי עקר התכלית הוא תורה ותפלה שבשביל זה נברא כל אדם. וזה בחינת סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמר, כי זה כל האדם. את האלקים ירא, זה תפלה, שהוא בחינת יראה, בחינת יראת ה' היא תתהלל, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים. 'ואת מצותיו שמר' זה תורה. וסים, "כי זה כל האדם", כי זה עקר הקיום והחיות והתכלית של כל אדם אשר בשבילו נבראו כל העולמות מראש ועד סוף והכל בשביל התכלית הזה, שיזכה לעסק כל ימיו בתורה ותפלה וילך מדרגא לדרגא עד מדרגה העליונה, כי יש כמה וכמה בחינות ומדרגות בתורה ותפלה, כמבאר בהתורה "חותם בתוך חותם" בסימן כב), עין שם. ואם היה האדם זוכה לזה בשלמות היה מתבטלים כל היגיעות והטרחות של כל העסקים והמלאכות הכלולים בל"ט מלאכות, כי כל יגיעות הפרנסה שצריכין לעסק בעסקים ומלאכות הכל נתהוה על-ידי חטא אדם הראשון שנגזר עליו בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם וכו' על-ידי שפגם בעץ הדעת טוב ורע, שאז פגם בתורה ותפלה, כי הוא היה צריך אז לקים המצוה הזאת לבלי לאכל מעץ הדעת שבזה היה כלול כל התורה כידוע וגם היה צריך אז להתפלל תפלתו לתקן כל העולם, כמובא בכתבים. וכמבאר בפרוש רש"י על פסוק, "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכו' ואדם אין לעבד את האדמה". ופרש רש"י ובשלישי שכתוב "ותוצא הארץ", לא יצאו, על פתח קרקע עמדו עד יום ששי. ולמה? כי לא המטיר וכו' וכשבא אדם וכו' התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים. נמצא, שתקון כל הדברים לא היה אפשר להיות נגמר כי אם על-ידי תפלות אדם הראשון. והוא היה צריך עדין להתפלל עוד לגמר תקון כל העולמות בשלמות, כמבאר בכתבים, אבל הס"מ התגבר עליו בתחבולותיו והסיתו עד שאכל מעץ הדעת ולא היה יכל עוד להתפלל תפלתו שהיה צריך להתפלל לתקון העולמות, ועל-ידי זה נתקלקלו כל העולמות עד אשר לא יגמר תקונם עד ביאת המשיח, כמובא. ועל-ידי זה נגזר יגיעת הפרנסה בחינת ל"ט מלאכות, בחינת בעצבון תאכלנה וכו'. נמצא, שעקר פגם הל"ט מלאכות נמשכין מפגם תורה ותפלה של אדם הראשון. וגם עכשו כל אדם כפי מה שזוכה לעסק יותר בתורה ותפלה בשלמות יותר. כמו כן דוחה ומבטל מעצמו זהמת הנחש שהם טרדת הל"ט מלאכות, כי זוכה שתהיה מלאכתו נעשית על-ידי אחרים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על-ידי אחרים ועל-כן לעתיד שיעסקו כל ישראל בתורה ותפלה, על-כן אז יתקים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו':

אות לד

כי זה כלל גדול שכל קיום העולם וכל ההשפעות אינם נמשכים כי אם על-ידי תורה ותפלה, כי עקר בריאת העולם היה על-ידי התורה, כמו שכתוב, "ואהיה אצלו אמון". אל תקרי "אמון" אלא "אמן" וכו'. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, באוריתא ברא קדשא בריך הוא עלמא. וגם עכשו כל קיום העולם וכל חדוש מעשה בראשית שבכל יום תמיד, שעל-ידי זה נמשכין כל ההשפעות והחיות לקיום העולם הכל הוא רק על-ידי התורה, כמו שכתוב, "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". אין טוב אלא תורה, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר, אבל כל החיות וההשפעות הנמשכין על -ידי התורה אין נגמר ציורם בשלמות ואין יורדים לעולם כי אם על-ידי התפלה, שעל-ידי זה עקר ציור השפע והחיות לטוב והמשכתה וירידתה לעולם, כי התפלה היא בחינת עקר הכלי שמצירת השפע לטוב. עד שנגמרת במלאה וטובה וממשכת אותה לעולם. וכמובן כל זה בכמה מקומות וכמבאר בהתורה "אית לן בירא בדברא" בסימן לא), עין שם היטב, ובפרט בהשמטות המבארים שם אחר כך בלשוני המתחיל זווגן והצטרפותן של האותיות, וכו'. עין שם מה שמבאר שם, כי האותיות התורה הם פועלים וכו'. אבל עקר ציורם לטוב הוא כפי הכסופין וכו'. ומבאר שם שצריכין להוציא הכסופין בפה מלא ועל זה נסדר סדר התפלות וכו'. וזה אם הרב דומה למלאך ה' צבאות וכו'. תורה יבקשו מפיהו וכו' שאותיות התורה מבקשים שיצטירו מפיו על-ידי שהוא ידבר בפיו ההשתוקקות והכסופין דקדשה שלו, שהם עקר שלמות התפלה, כמבאר לעיל, שעקר שלמות התפלה הוא כשעושין מתורה תפלה שמתפללין לה' יתברך שיזכה לקים את כל דברי התורה וכו'. ואז בודאי מציר אותיות התורה לטוב וזוכה לגמר ציור כל ההשפעות הנמשכין על-ידי התורה לצירם לטוב ולהמשיכם ולהורידם לעולם לקים כל העולמות בתכלית השלמות ועל-כן כל אחד כפי מה שזוכה לעסק בזה, דהינו בתורה ותפלה והעקר לעשות מהתורה תפלה כנ"ל. אז בודאי נצטירים כל ההשפעות והחיות לטוב. ואז נדחה זהמת הנחש ונדחים ונתבטלים כל יגיעות של הל"ט מלאכות שצריכין להתיגע ביגיעה גדולה קדם שמצירין וממשיכין השפע והפרנסה, שכל זה נמשך מחטא אדם הראשון שפגם בתורה ותפלה וכו', שעל-ידי זה אי אפשר לציר השפע ולהורידה לעולם כי אם ביגיעה גדולה של הל"ט מלאכות וכנ"ל, אבל מי שזוכה לעסק בתורה ותפלה כנ"ל כפי עסקו כן מתקן חטא אדם הראשון. וזוכה להמשיך כל ההשפעות והברכות על-ידי התורה ולגמר ציור השפע ולהורידה לעולם בשלמות על-ידי התפלה. ועל-כן מתבטלים ממנו יגיעות וטרדות המלאכות כפי עסקו בקדשה בתורה ותפלה וכנ"ל:

אות לה

וזהו בחינת החלוק שבין שבת ליום טוב. שבשבת אסורים כל המלאכות שבעולם וביום טוב מתר אכל נפש לבד ושאר כל המלאכות אסורין כמו בשבת, כי שבת הוא בחינת גמר התקון בשלמות שאין שלמות אחריו, כי שבת היא בחינת עלמא דאתי שאז יהיה נגמר התקון בתכלית השלמות. ואז יתבטל הכל ולא ישאר כי אם תורה ותפלה שיזכו הצדיקים לעתיד, כי אזי יתגלה אוריתא דעתיקא סתימאה, שהיא בחינת סתרי תורה, שהם בחינת תפלה, כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה, כי אז יזכו להתכלית, שהוא לדעת ולהכיר אותו יתברך ולהודות ולהלל אותו יתברך, כמו שמבאר בהתורה "ימי חנכה וכו'" בלקוטי תנינא סימן ב), שזהו בחינת תורה ותפלה, כי לדעת ולהכיר אותו יתברך זה בחינת תורה, שהוא עקר הדעת אותו יתברך ולהודות להלל זה בחינת תפלה. ועל -כן מחמת שבשבת נמשכת הקדשה של לעתיד, על-כן אז הוא תכלית העליה של תורה ותפלה. ועל-כן אז מתבטלין כל הל"ט מלאכות לגמרי, כי אז מתקים העולם רק על-ידי תורה ותפלה שנשלמין ועולין אז בתכלית העליה והשלמות, כי כל הל"ט מלאכות נתהוו רק מפגם חטא אדם הראשון, שהוא בחינת פגם תורה ותפלה כנ"ל, אבל בשבת שאז הוא עלית התורה והתפלה בתכלית השלמות. על-כן כל המלאכות בטלין בו לגמרי, כי שבת הוא עקר התקון של חטא אדם הראשון בבחינת שבת אגין עלוהי, כמו שמבאר במקום אחר, אבל ימים טובים הם זכר ליציאת מצרים שאז זכינו לקבל את התורה כנ"ל. ובעת קבלת התורה לא זכינו עדין לברר ולתקן כי אם בחינת תורה שקבלנו אז בסיני על-ידי משה רבנו, אבל בחינת עלית התפלה בתכלית לא נתברר אז עדין עד שיבוא משיח, כי בכלליות העולם. גאלה ראשונה וגאלה אחרונה הם בחינת תורה ותפלה, שהם בחינת משה ודוד כנ"ל, כי משה הוא התורה כנ"ל, ודוד הוא משיח, שהוא בחינת התפלה, שהוא תקן ויסד ספר תהלים שהם חמשה ספרים כנגד חמשה חמשי תורה, שהוא בחינה הנ"ל שהתחיל להמשיך התקון ולעשות מהתורה תפלה כנ"ל, על-כן ביום טוב יש עדין קצת מלאכות, שהם מלאכות אכל נפש שמתר ביום טוב:

כי כבר מבאר שעל-ידי התורה היא התהוות והמשכת כל הדברים שבעולם, אבל גמר ציורם וירידתם לעולם בשלמות הוא על-ידי התפלה כנ"ל. וזהו בחינת החלוק שבין שאר מלאכות למלאכת אכל נפש, כי כל עמל האדם לפיהו, כי כל היגיעות והמלאכות הם בשביל הפרנסה. ועקר הוא האכילה שהיא חיי נפש, כמו שכתוב, "כל עמל האדם לפיהו". וגם כל המלאכות לא נגזרו כי אם בשביל פגם האכילה, דהינו מה שאכל מעץ הדעת וכו' כנ"ל. וכל המלאכות הרחוקים עדין מאכל נפש הם בבחינת התהוות והמשכת השפע שזה נעשה על-ידי התורה, אבל גמר המלאכות שעושין בשביל האכל נפש בעצמו זה בחינת גמר ציור השפע בשלמות להחיות נפש האדם ולקימו, שזהו נעשה על-ידי התפלה כנ"ל, למשל כשאדם הולך בסחורה או עוסק איזה מלאכה כדי שירויח ממון וכשזוכה להרויח עדין אינו יכול לאכל את הממון וצריך לקנות בעדו תבואה וגם התבואה אינו יכול לאכל עד שיטחן אותה וגם הקמח אינו ראוי לאכילה עד שיתקן אותו ויעשה ממנו פת או תבשיל. ואז דיקא ראוי לאכילה להחיות נפשו וכל המלאכות שעסק בתחלה הרחוקים מאכילה, עדין הם בחינת המשכת השפע, שזאת הבחינה נמשכת על-ידי התורה כנ"ל, אבל מלאכת אכל נפש שגומר המאכל לאכילה להחיות נפשו. זה נמשך על-ידי בחינת תפלה שעל ידה הוא גמר ציור השפע בשלמות כנ"ל. ועל-כן בשבת שאז הוא גמר התקון בשלמות שיהיה לעתיד, בחינת תקון תורה ותפלה כנ"ל, על-כן אז כל המלאכות בטלים לגמרי כנ"ל, אבל ביום טוב, שאז עקר התקון, הוא רק בבחינת תורה, אבל תקון התפלה צריכין אנחנו עדין לעסק גם ביום טוב, כי אף-על -פי שקבלנו את התורה בשעת יציאת מצרים, שאז נתקדשו כל הימים טובים, אף-על-פי-כן עדין לא נתבררה ונתעלה התפלה עדין בשלמות. ועל-כן בני אדם מזלזלין בה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק "כרם זלת", אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בה. ומאי ניהו? תפלה. כי שלמות עלית התפלה יהיה רק לעתיד כשיבוא משיח בן דוד שהוא נעים זמירות ישראל, כי עקר כלי זינו של משיח יהיה רק התפלה. ועל -כן נקרא משיח בחינת חטם, כמו שכתוב, "רוח אפינו משיח ה'". בחינת ותהלתי אחטם לך וכו'. כמו שכתב כל זה רבנו בסימן ב' בהתורה "אמר אל הכהנים" ובשאר מקומות ). ועכשו כל יגיעתנו לברר ולהעלות את התפלה ובאמת מחמת שאין התפלה עדין בשלמות, על-כן גם התורה אינה בתכלית השלמות והיא מלבשת בכתנות עור שמשם משלשל יניקת העץ הדעת. ומחמת זה יש בה שני בחינות, זכה-נעשית לו סם חיים, לא זכה וכו'. ומחמת זה באמת רבים נכשלו ועברו על התורה. ועל-כן אנו צריכין להתיגע בכל דור ודור ובכל עת וזמן לברר את התורה והתפלה, כי תורה ותפלה שניהם אחד ותלויים זה בזה וכנ"ל. ועל-כן צריכין לעשות מהתורה תפלה וכנ"ל, ועל-כן בימי החל שאז יש אחיזה לחיצונים וצריכין יגיעה גדולה לברר ולהעלות את התורה והתפלה, על-כן יש אז יגיעת כל הל"ט מלאכות ששולטין בימי החל מחמת שאז אין שלמות להתורה ותפלה. וצריכין יגיעה לבררם לבטל מהם אחיזת החיצונים. וכל זה שיש ברור צריכין מלאכות כידוע בכונות ובדברי רבנו זכרונו לברכה, אבל בשבת מחמת קדשת עצומו של יום נתבטלין אחיזת החיצונים ועולין התורה והתפלה בשלמות, על-כן אז בטלין כל המלאכות כנ"ל, אבל ביום טוב אין נמשכת הקדשה מעצומו של יום כי אם בבחינת עלית התורה שזכינו לקבל אז כנ"ל, אבל התפלה צריכין עדין להעלותה על ידינו, רק שיש לנו כח להעלותה בשלמות יותר ובעליה יתרה מחמת תוספת קדשת יום טוב, אבל אין מתבררת ועולה בשלמות עצמה כמו בשבת, על-כן יש אז עדין מלאכת אכל נפש, שהם המלאכות של גמר ציור השפע, שהם בבחינת תפלה, כי בחינת תפלה צריכה עדין ברור על ידינו גם ביום טוב כנ"ל:

ועל-כן צריכין לומר הלל ביום טוב אבל לא בשבת, כי הלל זה בחינת כלליות תהלים, כמו שפרש רש"י על פסוק, "לשמע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך", זה הלל שיש בו לשעבר ויש בו לגוג ויש בו לימות המשיח ויש בו לעתיד לבוא. נמצא, שהלל הוא כלליות ההודאה והלל לה' יתברך על כל הנסים לשעבר ולעתיד וכו', שזהו בחינת כלליות כל ספר תהלים שנתתקן על זה. ועל-כן ביום טוב אומרים הלל, שהוא בחינת כלליות ספר תהלים, שהוא בחינת עלית התפלה שעסק דוד. שזה צריכין אנחנו לעסק ביום טוב. כי מחמת קדשת יום טוב שאז יצאנו ממצרים וזכינו לקבל את התורה יש אז עליה גדולה להתורה, על-כן אז גם התפלה מאירה באור גדול ויש לנו כח להעלותה בעליות גדולות, ועל-כן אומרים אז הלל בחינת כלליות תהלים, על-כן יש לנו כח עתה להעלות התפלה בעליה גדולה, כי תורה ותפלה תלויים זה בזה. וגם אז בשעת מתן תורה שהמשיך משה רבנו התורה בעולם, בודאי המשיך גם תקון התפלה, רק שעקר עלית התפלה היה על-ידי דוד שיסד ספר תהלים ויגמר בימי המשיח. ואז יהיה נשלם גם התורה בשלמות יותר, כי שניהם תלויים זה בזה כנ"ל, רק שבכלליות העולם נקרא גאלה הראשונה בבחינת תורה. וגאלה האחרונה בבחינת תפלה, שהם בחינת משה ודוד כנ"ל. ועל-כן ביום טוב שצריכין עדין לברר ולהעלות את התפלה, על-כן יש בו מלאכת אכל נפש וכנ"ל, אבל בשבת אין צריכין לומר הלל, כי אז עולה התפלה מעצמה מחמת קדשת עצומו של יום, כי אז נתתקן הכל כנ"ל, על-כן אז כל המלאכות אסורים כנ"ל:

אות לו

וזה שאיתא בכתבים בהחלוקין שבין שבת ליום טוב, שבשבת מקבלין תוספת אור גדול ביותר בתוך לבושין, אבל ביום טוב תוספת האור קטן משבת. אבל הוא בלא לבושין, עין שם. כי מחמת שבשבת נמשך מלמעלה תוספת אור תורה ותפלה כנ"ל, על-כן נמשך אור גדול מאד בתוך לבושין, אבל ביום טוב שהאור שלמעלה הוא רק בבחינת תורה, אבל בחינת תפלה עדין אנחנו צריכין להעלות על-ידי עבודתנו כנ"ל, על-כן האור בלא לבושין והוא מעט משבת, כי על-ידי תפלה יכולין לקבל האורות הגדולים והנוראים בתוך לבושין וצמצומים נפלאים, כי עקר הלבושין נעשין ונגמרין על-ידי תפלה, שהוא בחינת הכלי והלבוש, לקבל על-ידי זה כל האורות בבחינת צדק לבשתי וילבישני. צדק-מלכותא קדישא, שהיא בחינת תפלה, בחינת ואני תפלה שאמר דוד המלך וכנ"ל. כי תפלה היא בחינת אמונה, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות. ועל-ידי אמונה יכולין לקבל כל האורות, כי באמונה כלם יכולים להתלבש, כי בהדעת יש גבול כל אחד לפי דעתו שאסור לו לצאת חוץ מהגבול של דעתו, בחינת במפלא ממך אל תדרש. ואי אפשר לגלות לו מה שהוא למעלה מגבול דעתו שלא יתקלקל דעתו לגמרי, כי רבוי השמן גורם כבוי הנר כידוע, אבל אמונה היא כלי שעל ידה יכולין לקבל כל האורות הגבוהים וכל הסתרי תורה בדרך אמונה אף-על-פי שהוא למעלה מדעתו. וכן מובן בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות שעל-ידי תפלה זוכין לקבל סתרי תורה. וכמו שמבאר בהתורה "חותם בתוך חותם" סימן כב) שתפלה הוא בחינת נשמע, בחינת נסתר, בחינת תורת ה'. ומובן שם שכל אחד צריך להתפלל הרבה לה' יתברך שיזכה להשיג ולהבין התורה הנסתרת ממנו. ועל-ידי זה זוכה אחר כך להשיגה שיהיה נעשית תורתו וכו', עין שם. וזהו בעצמו בחינת מה שעושין מהתורה תפלה, אף-על-פי שלכאורה נראה שם להפך, כי שם מבאר שצריכין לעשות מהתפלה תורה. וכאן אנו מדברים שצריכין לעשות מהתורה תפלה, אך באמת אינו סותר כלל, אדרבא, שם מבאר היטב זה הענין שצריכין לעשות מהתורה תפלה, ועל-ידי זה בעצמו נעשה מהתפלה תורה. כי עקר מה שצריכין לעשות מהתורה תפלה כנ"ל הוא שצריכין לעשות מבחינת נסתר, בחינת תורת ה', שהוא בעצמו בחינת תפלה, בחינת נשמע, כמבאר בהתורה "חותם בתוך חותם" הנ"ל, צריכין לעשות מזה תפלה להתפלל לה' יתברך שיזכה להשיג הנסתר. נמצא, שעושה מתורה תפלה, דהינו מתורת ה' מבחינת נסתר עושה מזה תפלה. ועל-ידי זה בעצמו נעשה אחר כך מתפלה תורה, הינו שנעשה מזה תורתו, דהינו שזוכה להשיגה כנ"ל. וזה בעצמו הענין לעשות מהתורה תפלה שהזהיר רבנו זכרונו לברכה הרבה כנ"ל, כי בודאי התורה והמצות שאדם זוכה כבר אליהם להשיגם ולקימם בשלמות כראוי ודאי אינו צריך להתפלל על זה, מאחר שכבר זכה לזה, אך עקר מה שצריך לעשות מהתורה תפלה הוא להתפלל ה' יתברך על התורה והמצות שעדין לא זכה להשיגם ולקימם שיזכה להשיגם ולקימם כראוי, שזה בחינת סתרי תורה אצלו לפי בחינתו ומדרגתו ואפלו איש פשוט לגמרי שרחוק עדין מקיום המצות כפשוטן. וצריך להתפלל על זה ולעשות מהתורה תפלה, גם זה נקרא אצלו סתרי תורה מאחר שרחוק עדין מקיומם נקרא נסתר אצלו, כי עקר התורה הוא הקיום, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, למשל מי שלומד תורה שמדברת ממצות צדקה והוא רחוק מצדקה. ומתפלל לה' יתברך שיזכה לתן צדקה. וכל זמן שאינו זוכה עדין לפעל בקשתו לקים מצות צדקה אזי נקראת מצות צדקה אצלו בחינת נסתר, בחינת תורת ד', כי אין התורה נקראת תורתו כי אם כשזוכה לקימה, שזה עקר למוד התורה בשלמות ללמד על מנת לקים וגם באמת מחמת שאינו מקים המצוה אין לו בה שום השגה כלל. והוא בחינת נסתר ממנו. ואחר כך כשזוכה לקימה על-ידי התפלה שהתפלל על זה, זה בחינת שעשה מהתורה תפלה, הינו מבחינת סתרי תורה לפי בחינתו מחמת שלא זכה לקימה עשה מזה תפלה, כי סתרי תורה הם באמת בחינת תפלה כנ"ל. ועל-ידי זה זכה אחר כך שנעשה מזה תורתו כנ"ל. וכן אפלו אחר כך כשזוכה לקים מצות צדקה, אבל אינו מקים אותה עדין בתכלית השלמות כראוי, אזי זאת הבחינה הרחוקה ממנו עדין הוא בחינת נסתר אצלו. וצריך לעשות מתורה זאת תפלה, כי הוא בחינת תורת ד' אצלו, שהוא בחינת תפלה, על-כן צריך לעשות מזה תפלה שיתפלל הרבה לה' יתברך שיזכה לקימה בשלמות עד שזוכה לזה לקימה בשלמות ואז נעשה מהתפלה מבחינת תורת ד', בחינת נסתר, נעשה מזה תורתו. נמצא, מה שמבאר שם לעשות מהתפלה תורה ומה שמבאר כאן לעשות מהתורה תפלה, הכל אחד וכנ"ל. על כל פנים יוצא משם שהנסתר, שהיא בחינת תורת ד', אצלו בחינת אור אין סוף הוא בחינת תפלה, שהוא בחינת בטול ודבקות לאין סוף, עין שם. על-כן צריך להתפלל הרבה עד שיזכה להשיגו על-ידי התפלה וכו'. נמצא, שעל-ידי התפלה יכולין לקבל ולהשיג כל האורות הגבוהים גבה מעל גבה, עין שם בהתורה חותם בתוך חותם הנ"ל ותבין. ועל-כן בשבת שתוספת האור עצמו של קדשת עצומו של יום הוא בחינת שלמות תורה ותפלה. על -כן מקבלין אור גבה ביותר על-ידי לבושין, אבל ביום טוב שתוספת קדשת עצומו של יום הוא רק בבחינת תורה, על-כן אין מקבלין אור גבה כל כך והוא בלא לבושין, כי עקר הלבושין והכלים נגמרים על-ידי תפלה כנ"ל:

ועל-כן שבת בחינת אמונה, בחינת תפלה, בחינת מלכות דקדשה נקרא כלה כידוע. וכמו שאומרים בשבת, בואי כלה וכו', כי כלה על שם שכלולה מהכל, כמו שאיתא בזהר הקדוש ובכתבים. כי אמונה תפלה, שהוא בחינת קדשת שבת, כלול מכל האורות שבעולם, כי כל האורות שאי אפשר לקבל על-ידי שום דעת יכולין לקבל על-ידי אמונה, בחינת תפלה, שהיא בחינת שבת כנ"ל. ה' יתברך יזכנו לבוא לזה לעסק כל ימינו בתורה ותפלה ולעשות מהתורה תפלה תמיד עד שנזכה להשיגה ולקימה בשלמות שתהיה נעשית תורתנו, אמן ואמן:

אות לז

וזה בחינת קריאת התורה בצבור בכל יום שיש בו תוספת קדשה שהם ראש חדש ויום טוב וחל המועד ויום הכפורים ושבת וכו'. וזה בחינת החלוקים של מספר הקרואים שיש בימים שקורין בהם, כמו שאמרו במשנה. בשני וחמשי קורין שלשה. בראש חדש וחל המועד ארבעה. ביום טוב חמשה ביום הכפורים ששה. בשבת שבעה וכו'. כי בכל יום שיש בו תוספת קדשה עולה בו התפלה ביותר, כמבאר בכונות בכתבי האר"י ז"ל, שבכל ימים אלו עולה התפלה יותר כפי תוספת קדשת היום. ועל-כן קורין בהם בתורה, כי עקר עלית התפלה הוא כשעושין מתורה תפלה. ועל-כן קורין בתורה בשעת התפלה כדי להמשיך התפלה מהתורה, שזהו עקר עליתה כנ"ל. ועקר שלמות עלית התפלה בתכלית הוא בשבת, שהוא קדוש מכל הימים והזמנים. ועל-כן אז קורין בתורה ביותר מכל הימים, כי אז קורין כל השבעה קרואים, שהוא תכלית שלמות קריאת התורה, שעל-ידי זה עולה התפלה בתכלית העליה, כי שלמות התורה והתפלה הוא על-ידי השבעה רועים אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד, שהם בחינת השבעה קרואים בשבת כידוע. וכל זה שאין זוכין להמשיך קדשת כל השבעה רועים הנ"ל, עדין אין עלית התפלה בתכלית השלמות, כי דוד הוא בחינת שלמות התפלה והוא השביעי מהשבעה רועים. ועל-כן עקר שלמות עלית התפלה הוא בשבת שקורין בו שבעה קרואים וכנ"ל. ועל-כן אז בשבת הוא בטול מלאכה לגמרי, אבל ביום טוב וחל המועד וכו' שאין קורין בו שבעה, על-כן אין עלית התפלה בשלמות כל כך רק כפי תוספת הקדשה שכמו כן הם המספר של הקורין בתורה. וכמו כן זוכין להמשיך קדשת התפלה, דהינו לעשות מהתורה תפלה, שזהו עקר עליתה כנ"ל. על-כן אין כל המלאכות נתבטלין אז מחמת שעדין אין עלית התפלה בתכלית השלמות כנ"ל:

וזה שאמרו שם הטעם של הקורין בתורה משום בטול מלאכה שביום שיש בו אסור עשית מלאכה ביותר קורין בתורה מספר גברי ביותר, הינו כנ"ל, כי אסור מלאכה בשבת ויום טוב הוא כפי עלית התפלה בשלמות וכמו כן הם מספר העולים לתורה כנ"ל, כי תורה ותפלה תלויים זה בזה. וביום שאין עלית התפלה בשלמות גם התורה אין לה שלמות כל כך, רק שהעקר מה שאנו צריכין עכשו להתיגע הוא להעלות התפלה מנפילתה וזלזולה, כי עקר הפגם נוגע בתפלה, שהוא בחינת מלכות ששם מגיעים כל הפגמים ושם כל התקונים, על -כן בני אדם מזלזלים בתפלה דיקא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בה. ומאי ניהו? תפלה. וזה שאמרנו למעלה, שביום טוב מתר מלאכת אכל נפש מחמת שאז אין עלית התפלה בשלמות כמו בשבת. ועקר החסרון נכר בהתפלה, כי בהתורה אין נוגע הפגם והזלזול כל כך, כי בני אדם מזלזלין בתפלה דיקא כנ"ל. ועל-כן צריכין ביום טוב לעשות מלאכת אכל נפש שהוא כנגד בחינת התפלה שאנו צריכין לבררה ולהעלותה עדין על ידינו אפלו ביום טוב, כי כפי הברור שצריכין עדין על ידינו, כמו כן צריכין עדין איזה עשית מלאכה כנ"ל. וזה שאמרנו למעלה שביום טוב עקר תוספת הקדשה הוא בבחינת תורה, אבל בחינת תפלה צריכין אנחנו עדין לברר ולהעלות, כי אף-על-פי שבאמת תורה ותפלה שניהם תלויים זה בזה כנ"ל וכשאין התפלה עדין בשלמות הגמור, בודאי גם התורה עדין אינה בשלמות הגמור, אך מחמת שעקר החסרון והפגם נוגע ונכר בתפלה ביותר, על-כן ביום טוב שיש בו תוספת קדשה מרבה מאד רק שעדין אינו בתכלית השלמות כמו בשבת, על-כן בהתורה אין נוגע החסרון כי אם בתפלה, על-כן מתר בו מלאכת אכל נפש, אבל בימי החל אז נוגע החסרון גם בהתורה וצריכין יגיעה גדולה לברר ולהעלות הקדשה של בחינת תורה ותפלה, על-כן אז יש בהם כל הל"ט מלאכות כנ"ל. ולהפך בשבת קדש שאז עולה התורה והתפלה בתכלית השלמות, על-כן כל המלאכות בטלות בו לגמרי וכנ"ל:

ראש חדש ו

ובו ענין פסח ספירה ושבועות:

על-פי התורה "תקעו אמונה" בלקוטי תנינא סימן ה', עין שם כל התורה:

והכלל, כי עקר הוא האמונה וכו' ולהעלות האמונה הנפולה צריכין לחתר המים שמהם גדלה האמונה שהם העצות עמקות, כי צריכין לצעק מעמק הלב בבחינת ממעמקים קראתיך ד' בחינת צעק לבם וכו'. ועל-ידי זה חותרין המים, שהם בחינת מים עמקים עצה וכו', שעל-ידי זה גדלה האמונה בבחינת אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אמן וכו' ועל-ידי זה נתתקן כל בחינת פלא וכו', עין שם, אבל צריכין לזה איש תבונות וכו'. וזה על-ידי שיש לו נשמה בחינת ונשמת שדי תבינם. וצריך לצחצח הנשמה. וזה על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שעל-ידי זה נעשים ברואים ואז נמשך פרנסה, שעל-ידי זה מצחצח הנשמה וכו' וכשמעלין האמונה נעשין גרים וכו'. וצריכין כח המגני ארץ שיעלו מבחינת החתים בשרו לבחינת פתוחי חותם קדש לד', בחינת תפלין התנוצצות המחין, שעל-ידי זה נצולין ממקרה לילה, מחלום על-ידי שד. וזוכין לחלום על-ידי מלאך וכו' ועל-ידי זה נעשין אמרות טהורות להחיות הנשמות שנפלו וכו' בשבעה משיבי טעם וכו', שזהו בחינת מזקק שבעתים וכו', אבל יש להמאכלים חלק בהחלום. ולזה צריכין חזוק המלאך על-ידי שמחה. וזה בחינת ניסן וכו' ואז היה ראוי שיתבטל טמאה הנ"ל של מקרה לילה, רחמנא לצלן, אבל יש שבא ענין זה, חס ושלום, על-ידי עוות המשפט וכו' שבא על-ידי שמעלין טפת עשו וישמעאל וכו' ולזה צריכין קשר המרכבה בחינת מרכבו ארגמן וכו'. וזה בחינת ראש השנה וכו'. וזה בחינת ישיבה של הרב עם התלמידים, שעל-ידי זה נתתקנים כל הבחינות הנ"ל עד תקון המשפט על-ידי בחינת שנה, דהינו על-ידי תמימות ופשיטות שמשליכין כל החכמות לא מבעיא חכמות העולם וכו', אלא אפלו חכמות גמורות צריכין להשליך כשרוצין לעשות איזה עבדא בעבודת ד' כי לא המדרש הוא עקר אלא המעשה וכו'. וצריכין לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות איזה דבר שהוא רצונו יתברך וכו' ואז זוכין על-ידי זה להשיג בחינת צדיק וטוב לו וכו', שהם בחינת דרכי ד', שהיה נראה תחלה כעוות המשפט ועכשו על-ידי התמימות הנ"ל משיגין זאת, שזהו בחינת תקון המשפט וכו'. ועין שם מה שמבאר בסוף. ובאמת הוא דבר גדול להשליך מאתו כל החכמות וכו', שמעלין את המשפט מבחינת משפטיך תהום רבה. בבחינת תהום אל תהום קורא לקול צנוריך, בחינת ויגל כמים משפט וכו', עין שם כל זה היטב היטב:

אות א

וזה בחינת ראש חדש, בחינת מצות קדוש החדש, שהוא תקון פגימת הלבנה, כי כל התקונים הנ"ל כלם הם בבחינת תקון ומלוי פגימת הלבנה, כי תקון האמונה זה עקר בחינת תקון פגימת הלבנה שהיא המאור הקטן לממשלת הלילה, שאז עקר גדול האמונה בבחינת ואמונתך בלילות, כמו שמבאר שם, כדי שבבקר תתגדל בשלמות בבחינת חדשים לבקרים וכו'. כי אמונה בחינת מלכות, היא בחינת לבנה, שהוא אספקלריא דלא נהרא מגרמה, שזהו בחינת אמונה, שהוא דיקא במה שאין השכל משיג רק שסומכין על אבותינו וצדיקי אמת כמו שקבלנו מהם, שזה בחינת לבנה שאין לה אור מעצמה כי אם מה שמקבלת מהשמש, שהוא בחינת אור הצדיק, כמו שכתוב, "וזרח השמש ובא השמש". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, "עד שלא שקעה שמשו של עלי, זרחה שמשו של שמואל וכו'. ועקר תקון האמונה, שהוא בחינת תקון פגימת הלבנה, הוא על-ידי צעקת הלב ממעמקים וכו'. ועל-כן נקבע ראש חדש לכפרה, כמו שכתוב, "זמן כפרה לכל תולדותם וכו'". כי אז הוא שרש התשובה, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה במקום אחר בהתורה משפטים בסימן יו"ד) ועקר התשובה על-ידי צעקת הלב לה' יתברך, ועל-כן נוהגין לעשות יום-כפור קטן בערב ראש חדש וצועקין מאד מעמק הלב לה' יתברך. וכן נוהגין לילך ולנסע על קברי צדיקים בערב ראש חדש ולהתפלל ולצעק שם מעמק הלב, כי עקר תקון ראש חדש, שהוא בחינת תקון פגימת הלבנה, נעשה על-ידי צעקת הלב כנ"ל. ועל-כן עקר קביעת החדשים היה על-ידי גדולי החכמים, שהם איש תבונות הנ"ל, שעל ידם דיקא יכולין לחתר המים עמקים הנ"ל, שעל-ידי זה גדלה האמונה, שהוא בחינת תקון פגימת הלבנה כנ"ל. וזה בחינת ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו'. ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, זה חשבון תקופות ומזלות, דהינו לקבע חדשים וכו', כי עקר קביעת ראש חדש, שהוא בחינת תקון פגימת הלבנה, הוא על-ידי איש תבונות, בחינת כי היא חכמתכם ובינתכם, בחינת רק עם חכם ונבון, שעל-ידי זה דיקא זוכין לחתר העצות עמקות הנ"ל. שמהם גדלה האמונה, שהיא תקון פגימת הלבנה כנ"ל, דהינו שיתמלא פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מעוט ויהיה אור הלבנה כאור החמה וכו', דהינו שתתמלא ותשלם האמונה בשלמות בלי שום פגם ומעוט כלל רק תהיה כאור החמה, דהינו שיהיה חזק באמונתו, שהיא בחינת לבנה, שהיא במה שאין השכל משיג ומבין יהיה חזק בו כל כך ויאיר בשכלו כאלו הוא רואה ומבין בשכלו ממש, שזה עקר שלמות האמונה שיהיה דומה לו כאלו רואה בעיניו ממש, שזה בחינת אור הלבנה כאור החמה כנ"ל:

אות ב

כי תחלת בריאתה היה באפן זה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "את שני המארת הגדולים". כי שוין נבראו, אך על-ידי הקטרוג הירח שאמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד על-ידי זה נתמעטה, הינו כי ה' יתברך ברא את הלבנה שיהיה אורה גדול כמו השמש שתהיה בחינת האמונה חזקה וגדולה ומאירה כל כך כמו החמה שהוא השכל ממש, כי זה עקר שלמות האמונה האמתיות, שלא יהיה שום הפרש כלל בין מה שמבין בשכלו. ובין מה שאינו מבין רק מאמין בו וכנ"ל, אך הלבנה קטרגה ואמרה, אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, דהינו שפגמה תכף בענין זה, כי אמרה שאי אפשר שתהיה האמונה שוה אל השכל וזה בחינת הפגם של כל הפוגמים באמונה, כי אינם חפצים לצמצם את שכלם ומתאוים דוקא להבין הדבר בשכלם מיד, כי אינם רוצים לבטל את שכלם ולסמך על אמונה כאלו רואים הדבר בעיניהם ממש שאז האמונה שוה אל השכל, אבל אלו הפוגמים בזה זהו בחינת פגם קטרוג הירח שאמרה, אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד וכנ"ל. על-כן אמר לה ה' יתברך, לכי ומעטי את עצמך, כי הלבנה בקטרוגה רצתה שתהיה גדולה מהחמה, כמובן מדבריה שאמרה, אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד על-כן היא חפצה שתהיה גדולה מהחמה וכמובן בדברי רבותינו זכרונם לברכה ), הינו כי באמת על-ידי אמונה בשלמות יכולין לעלות למעלה למעלה מהשכל, כמובא בהרבה מקומות בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, כנדפס מזה אצל הספר ספורי מעשיות, שעל-ידי אמונה זוכין לעלות למעלה מהשכל:

אות ג

ולבאר הדבר קצת, כי זה ידוע שיש עשר ספירות, שהם עשרה תקונים, שהם מכתר עד מלכות. ומלכות מדה אחרונה הוא בחינת אמונה, כמו שמבאר בהתורה "אשרי העם זרקא" בסימן לה). שהיא השער לה' שאי אפשר להתקרב לה' יתברך ולא לשום קדשה ועבודה כי אם על-ידי אמונה. ועקר האמונה היא במה שאין השכל מבין, כי מה שהשכל מבין אין זה אמונה ושם במקום שאין השכל מבין שם עקר הנסיון. וכשזוכה להתחזק באמונה ולבטל שכלו המגשם ולסמך על אבותינו ורבותינו הקדושים על-ידי זה יזכה אחר כך להבין הדבר בשכלו, שמה שלא היה מבין והיה צריך להתחזק באמונה מבין עתה בשכלו, רק שיש עוד דברים גבוהים ביותר שאינו מבינם וצריך להתחזק באמונה יותר ויותר. ואז מבין גם אלו הדברים בשכלו, רק שיש לו אמונה בידיעות הגבוהים עוד יותר ויותר שאינו משיגם. וכן מדרגא לדרגא, כמובן כל זה בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בהתורה "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" סימן צא ובמקומות אחרים ). כי יש בחינת אמונה בכל דרגא ודרגא ובכל עולם ועולם, כי בכל עולם ובכל דרגא יש בחינת עשר ספירות כידוע. ואמונה בחינת מלכות היא בחינת מדה האחרונה שהיא הראשונה מלמטה למעלה באותו העולם והדרגא, אבל אחר כך כשזוכה על-ידי האמונה להשגת השכל שבאותו עולם, שזהו בחינת כלל שאר הספירות העליונות עד כתר. אחר כך צריך לחזר לאמונה, שהיא בחינת מדרגה האחרונה של עולם הגבה יותר, שהיא למעלה ממדרגה העליונה של עולם התחתון ממנו, כי מלכות דיצירה גבה הרבה מכתר דעשיה, כי היא בחינת עתיק דעשיה כידוע בכתבים. ועל-כן יש מדרגות רבות באמונה, כי כל מה שמתחזק יותר באמונה, על-ידי זה זוכה להשיג השכל שבאותו דרגא אם זוכה לעמד בנסיון כמה ימים ועתים כראוי לו לפי מעשיו, כי בודאי אי אפשר לדלג בפעם אחד, בפרט אם מעשיו אינם עולים יפה ואחר כך כשזוכה להשיג השכל כפי אותו העולם והדרגא אזי זוכה לרצון, שהוא בחינת עתיק, בחינת שרש הכתר שנמשך מבחינת מלכות-אמונה שבעולם הגבה יותר. ואז צריך לעלות לבחינת אמונה הגבה יותר מזה השכל שבעולם הנמוך ממנו. ואחר כך כשזוכה על-ידי אמונה הגבה יותר להשיג גם השכל שבעולם הגבה יותר. אזי צריך לעלות לאמונה הגבה עוד יותר, שהיא אמונה שבעולם ודרגא הגבה עוד יותר, שהיא בחינת אמונה של עולם הבריאה. וכן מדרגא לדרגא ומעולם לעולם עד ראש האמונה, כי תכלית הידיעה שלא נדע ושם עקר האמונה. נמצא, שאמונה היא למטה מהשכל ולמעלה מהשכל כנ"ל, אבל אי אפשר לזכות להשגת השכל שבכל עולם ודרגא עד שיעלה למעלה מהשכל כי אם כשעומד תחלה בנסיון על-ידי שאינו מבין הדבר וקשה לו קשיות והוא מבטל שכלו ומתחזק באמונה, על-ידי זה זוכה לעלות אל השכל עד שעולה למעלה מהשכל, שהוא בחינת עתיק, שהוא בחינת הארת הרצון שנמשך מבחינת אמונה שבעולם הגבה יותר כנ"ל, אבל קטרוג הירח זה בחינת מי שרוצה להתגדל שרוצה להשיג מיד הדבר שצריכין להאמין בו ולעלות תכף לבחינת אמונה הגבה יותר, שזה בחינת מה שאמרה הלבנה, אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. ורצתה להתגדל מיד שתהיה גדולה מהחמה כנ"ל, הינו שאמרה שאי אפשר שתאיר האמונה כמו השכל, רק רצתה להשיג השכל שבאותו דרגא מיד ולהתגדל לעלות אל בחינת הארת הרצון, שהוא בחינת אמונה שבמדרגה הגבה יותר, על-כן השיב לה ה' יתברך לכי ומעטי את עצמך, כי מאחר שאינך רוצה להיות שוה אל החמה רק להתגדל מיד, על-כן ההכרח שתמעט עצמך שיתמעט אור הלבנה שהוא בחינת מעוט וקטנות האמונה. וצריכים תקונים הרבה על-ידי גדולי הצדיקים שעוסקים בתקון פגימת הלבנה שהוא תקון האמונה. ועקר התקון על-ידי זה בעצמו שמי שמתחזק בעת המעוט באמונה חזקה עד שדומה בעיניו כאלו רואה בעיניו כנ"ל בזה ממלא פגימת הלבנה וזוכה גם לעלות למעלה מהשכל וכנ"ל, כי צריך לעמד בנסיון זה כנ"ל:

אות ד

נמצא, שתקון האמונה הוא בחינת תקון פגימת הלבנה. וכשמעלין ומתקנים האמונה צריכין כח המגני ארץ לעלות מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה כדי להנצל ממקרה לילה מחלום על-ידי שד, חס ושלום וכו' כמו שמבאר שם וגם זה הוא בחינת תקון פגימת הלבנה, כי עקר פגם הברית בחינת מקרה נמשך מבחינת פגימת הלבנה, בחינת יהי מארת חסר דא לילית שמשם עקר פגם המקרה כידוע:

אות ה

אבל יש גם להמאכלים חלק בחלום וכו', כמו שמבאר שם, עין שם. ולזה צריכין חזוק המלאך על-ידי שמחה וכו' וזה בחינת קדשת ראש חדש ניסן וכו', עין שם. וזה גם כן בחינת תקון פגימת הלבנה שתהיה כאור החמה, כי עקר המאכלים גדלים על-ידי חמה ולבנה, כמו שכתוב, "וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים". ועל-כן עקר תקון המאכלים הוא בניסן שאז הוא זמן שמחתם וכו', כמו שמבאר שם, כי ניסן הוא ראש חדשים, הינו בחינת קדשת ראש חדש שאז עקר תקון פגימת הלבנה. ועקר קדשת ראש חדש נמשך בניסן שנקרא ראש חדשים שאז נצטוה על קדוש החדש, כמו שכתוב , "החדש הזה לכם ראש חדשים וכו'". וזה בחינת מצות סעדת ראש חדש, כי ראש חדש הוא זמן שמחה כמו ביום טוב, כמו שכתוב, "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וכו'". וכמו שאומרין בו גם כן, "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". כי אז צריכין ביותר שמחה בשביל חזוק המלאך, שעל-ידי זה הוא תקון המאכלים ואז האכילה בקדשה. ועל-כן חיבין בסעדה אז, כי זה הוא בחינת תקון להנצל ממקרה על-ידי המאכלים, חס ושלום, שכל זה הוא בחינת קדשת ראש חדש, בחינת תקון הלבנה כנ"ל. ועל-כן כשלא בא דוד אל שלחן המלך בסעדת ראש חדש, אמר שאול, "מקרה הוא בלתי טהור וכו'". כי המקרה הוא הפך סעדת ראש חדש כנ"ל. נמצא, שגם תקון המקרה בשתי בחינות הנ"ל הוא גם כן בחינת תקון הלבנה:

אות ו

אבל יש שבא ענין זה, חס ושלום על-ידי פגם המשפט, כמו שמבאר שם ולזה צריכין קשר המרכבה לתקן בחינת כסאות למשפט וכו', עין שם. וזהו גם כן בחינת תקון המאורות חמה ולבנה למלאות פגימתה שתהיה אור הלבנה כאור החמה. בבחינת וכסאו כשמש נגדי כירח יכון עולם ועד. שזה התקון ישלם בשלמות על-ידי משיח שאז יהיה אור הלבנה כאור החמה ואז יהיה עקר תקון המשפט, כמו שכתוב, "משפטיך למלך תן". וכתיב, "ישפט עניי עם". וכתיב, "ושפט בצדק דלים". כי אז יתתקן כסא דוד בשלמות בבחינת וכסאו כשמש נגדי כירח וכו', שהוא בחינת כסאות למשפט כסאות לבית דוד , כי דוד-משיח הוא בחינת שלמות תקון פגימת הלבנה, כי ביומוי דדוד קימא סהרא באשלמותא. ועל-כן אומרים בקדוש לבנה, דוד מלך ישראל חי וקים כידוע. כי עקר תקון המשפט ישלם אז על-ידי משיח. ואז יהיה גמר כל התקונים הנ"ל בשלמות, כי בניסן היה ראוי שיתתקן, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, אבל הקלקול שבא על-ידי פגם המשפט לא נתתקן אז בעת יציאת מצרים בניסן, כי עקר תקון המשפט לא יהיה נשלם עד שיבוא משיח צדקנו כנ"ל. ואז יתקים, "ציון במשפט תפדה". וכתיב, "ארענה במשפט" וכן הרבה, כי תקון המשפט אי אפשר להשלים קדם קבלת התורה, שהיא בחינת חוקים ומשפטים. וגם אחר כך אי אפשר להמשיך תקון המשפט בשלמות כי אם בארץ-ישראל בבית-המקדש ששם עקר מקום המשפט, כמו שכתוב, "כי יפלא ממך דבר למשפט וקמת ועלית אל המקום וכו' על-פי התורה אשר יורוך ועל-פי המשפט אשר יאמרו לך תעשה וכו'". אבל ביציאת מצרים היו רחוקים מכל זה. ועל-כן הכרחו לצאת בחפזון מחמת שלא נשלמו עדין כל התקונים בשלמות, כמובן בזהר הקדוש. וגם קרב הערב רב, שהם בחינת הגרים שצריכים לרחקם בבחינת טפת עשו וישמעאל שכשמקרבין אותם הם בבחינת קלקול המשפט, כמו שמבאר שם. ועל-כן גרמו שעשו את העגל ועברו על עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, ויקומו לצחק:

כי כבר מבאר אצלנו בהלכות הפקר ונכסי הגר הלכה ד' שכל זמן שלא נתתקנו כל התקונים הנ"ל, כלם בשלמות. אז גם תקון האמונה אינה בשלמות. ועל-כן על-ידי פגם המשפט על-ידי הערב רב, שהוא בחינת פגם הברית, על-ידי זה באו לפגם אמונה, שהיא בחינת עבודה זרה. וגם חטאו בגלוי עריות, שהוא בחינת פגם הברית שבא על-ידי פגם המשפט כנ"ל. וגם חטאו בשפיכת דמים, שהוא עקר בחינת פגם המשפט ששפכו דם נקי שלא במשפט. והתקון על-ידי מעשה המשכן, שהוא בחינת קשר המרכבה, בחינת אפריון עשה לו וכו' מרכבו ארגמ"ן, שנאמר על המשכן. ועל-כן באחד בניסן דיקא הוקם המשכן כדי לכלל אז יחד כל התקונים, כי אז בניסן הוא תקון המאכלים כנ"ל. ומחמת שלא נשלם אז תקון המשפט הוה מה דהוה שעשו את העגל וקלקלו בכל הבחינות הנ"ל, על-כן צוה ה' יתברך באחד לחדש הראשון תקים את המשכן, שהוא קשר המרכבה, כדי לתקן אז גם פגם המשפט, ועל-כן הקריבו אז נשיאי ישראל, כי הנשיאים הם הממנים על המשפט לשפט צדק, על-כן עסקו הם בחנכת המשכן, שהוא קשר המרכבה תקון המשפט כנ"ל ועל-כן הם שנים עשר נשיאים כנגד שנים עשר ראשי חדשים שבשנה, כי הנשיאים הם בבחינת תקון המשפט קשר המרכבה, שזהו בחינת ראש חדש כנ"ל. ועל-כן השנים עשר נשיאים ממנים על הארבעה דגלים, שהם בחינת קשר המרכבה, שהיא בחינת הארבע מלאכים שסימנם ארגמ"ן, כמובא, שהם בחינת מרכבו ארגמן. וכנגד זה נחלקים גם השנים עשר ראשי חדשים לד' תקופות השנה, כי הכל בחינה אחת, בחינת קשר המרכבה כנ"ל:

אות ז

וזה בחינת פסח וספירת העמר ושבועות שאז כל התקרבות ישראל לאביהם שבשמים שהוציאנו ממצרים בפסח כדי לקבל התורה בשבועות כדי להכיר אותו יתברך. והעקר הוא האמונה שהיא כלל ויסוד כל התורה כלה, כמו שכתוב, "כל מצותיך אמונה". אבל להעלות ולתקן האמונה שנפלה צריכין כל התקונים המבארין בהתורה הנ"ל, על-כן אנו צריכים באלו הימים להמשיך כל אלו התקונים וזה בחינת ספירת העמר שהוא הכנה לקבלת התורה, כי צריכין להמשיך עצות עמקות ממעמקים, כי הם המים שעל ידם גדלה האמונה בחינת מים עמקים עצה בלב איש כנ"ל. ולזה צריכין לצחצח הנשמה על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שעל-ידי זה נמשך פרנסה, שעל ידה מצחצחין הנשמה, שעל-ידי זה יכולין להמשיך העצות העמקות, כמבאר כל זה בהתורה הנ"ל. וזה בחינת הקרבת העמר שעושים וספירה, כי מבאר בכונות שעמר שעורים כלול מכל הצמצומים, הינו שעל-ידי הקרבת העמר שעורים ממשיכין רוחניות אלקות לתוך הצמצומים שמתקנים על-ידי העמר. ועל-כן אז דיקא התרה אכילת ישראל, כי קדם העמר אסור לאכל מהתבואה החדשה, כי פרנסת ואכילת ישראל צריכין להמשיך על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שעל-ידי אכילה זאת מצחצחין הנשמה, שזה נעשה על-ידי הקרבת העמר דיקא כנ"ל ועין מזה בהלכות תחומין הלכה ד) ועל-כן סופרין הימים לעמר וצריכין לספר שבע שבתות כנגד שבעת ימי בראשית שכל אחד כלול משבעה כידוע, כי בשבעת ימי בראשית ברא ה' יתברך את כל הבריאה כלה בששת ימי המעשה ובשביעי שבת, שעל-ידי זה עקר קיום הבריאה. וכל הבריאה היה רק בשביל לגלות האמונה בעולם, כמו שכתוב, "וכל מעשהו באמונה":

כי אמונה הוא שרש הבריאה כלה, כי בשבילה נברא הכל. כי כלל הבריאה הוא בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שזהו עקר הבריאה של כל דבר שהמשיך רוחניות אלקותו, כביכול, לתוך צמצום כזה עד שנעשה על-ידי זה דבר זה מהבריאה. וכן בכל פרטי הבריאה ובכל יום ויום היה בו בריאה מיחדת, שהוא בחינת המשכת רוחניות אלקותו לתוך צמצום כזה כפי אותו היום עד שברא דבר זה של הבריאה. וכן בכל יום ויום והכל כדי שיהיה נמשך שפע לכל העולמות כדי לצחצח שרשי הנשמות כדי להמשיך העצות העמקות כדי לגדל האמונה על-ידי זה, רק בששת ימי בראשית היו הכל על-ידי אתערותא דלעלא לבד. והעקר הוא כשבא האדם לעולם, שעקר גמר ותקון כל הבריאה על ידו, כי הוא צריך לעסק בזה לגמר תקון כל דבר, דהינו להמשיך רוחניות אלקות לכל דבר על-ידי אתערותא דלתתא, שזה העקר כידוע, על-כן האדם השלם צריך לכון בכל יום ויום כפי הבריאה שהיה באותו היום, כמובן בכתבים וכמו שהיו עוסקין אנשי המעמד בכל שבוע בפרשת בראשית וקראו בכל יום הבריאה שהיה באותו היום, כי צריכין להמשיך בכל יום המשכת רוחניות אלקותו לתוך צמצומים כדי לחדש ולקים הבריאה שבאותו היום בבחינת אתערותא דלתתא, שבשביל זה נברא הכל. והעקר כדי שעל-ידי זה ימשיך שפע ויצחצח הנשמה כדי שיוכל להמשיך עצות עמקות כפי אותו היום, כדי לגדל האמונה על-ידי זה, שהוא עקר הכל ועקר כל העקרים, כי מי שרוצה לשים לבו על דרכיו להסתכל על תכליתו וסופו. וסוף כל סוף מה שיהיה נעשה עמו, הוא יודע ומבין שצריכין בכל יום ויום עצות עמקות הרבה להנצל ממה שצריך להנצל כל אחד כפי עניניו שיזכה לעבר היום בשלום, כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ויום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וכמה סבות והרפתקאות שעוברים על כל האדם בכל יום ויום. וכמה וכמה עצות עמקות ותחבולות גדולות צריך בכל יום שיזכה להנצל מהרוצחים והאורבים האכזרים העומדים עליו בכל יום, שהם היצר הרע וחילותיו וצריכין בכל יום לצעק הרבה הרבה ממעמקים, מעמק הלב מאד מאד בבחינת ממעמקים קראתיך י"י, בחינת צעק לבם אל ה', עד שיזכה להמשיך עצות עמקות מהצדיק האמת שהם בחינת מים עמקים עצה בלב איש כדי שיזכה לידע לתת עצות לנפשו בכל דבר באפן שיצליח הצלחה האמתיית והנצחיית. ועל זה צעק דוד המלך, עליו השלום, הרבה עד אנה אשית עצות בנפשי וכו'. וכתיב, "בעצתך תנחני וכו'". וכתיב, "אברך את ה' אשר יעצני וכו'":

וזה בחינת ספירת העמר שסופרים שבע שבתות כנגד שבעת ימי בראשית, כי על-ידי הספירה עקר גמר תקון הצמצום, כי העקר הוא תקון הצמצום, כי רוחניות אלקותו יתברך נמצא תמיד, רק עקר העבודה לתקן צמצומים כראוי שיוכל להמשיך רוחניות אלקותו לתוכם. ועקר גמר תקון הצמצום הוא על-ידי ספירה. ועל-כן ספר ומנה את כל יום ויום בעת הבריאה, כמו שכתוב, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". וכן בכל יום ויום, כי הספירה והמנין הוא עקר תכלית הצמצום, כי לפני אחד מה אתה סופר, רק כשנמשך רוחניות אלקותו לתוך צמצומים אז שיך מספר, על-כן עקר גמר הצמצום של כל יום ויום הוא כשבא לתוך המספר והמנין בחינת ויהי ערב וכו' יום אחד וכו' ויום שני וכו' וכנ"ל. ואז כשנגמר בחינת המשכת רוחניות אלקותו לתוך הצמצומים של כל יום ויום, על-ידי זה נמשך שפע ופרנסה שעל-ידי זה מצחצחין הנשמה כנ"ל. ועל-כן עקר שלמות תקון הבריאה הוא בשבת קדש, כמו שכתוב, "ויכל אלקים ביום השביעי את כל מלאכתו וכו'". שאז על-ידי השביתה דיקא נגמר ונשלם תקון כל הבריאה, כי עקר המשכת השפע הוא בשבת דמנה מתברכין כל שיתא יומין, כמו שאיתא בזהר הקדוש, כי אז עקר צחצחות הנשמה, כמו שכתוב, "והשביע בצחצחות נפשך וכו' אם תשיב משבת רגליך וכו'". כי זה עקר בחינת ענג שבת, בחינת אז תתענג על ה', שהם בחינת אורות הצחצחות, כידוע. ועל-ידי זה נמשכין העצות כנ"ל, כי עקר המשכת העצות הוא בשבת על-ידי הסכת שלום שנפרס אז שמשם כל העצות בבחינת ופרס עלינו סכת שלומך ותקננו בעצה טובה מלפניך, כי סכה הוא בחינת אמא דסככא על בנין, בחינת אם לבינה, שעל-ידי זה נעשה איש תבונות שדולה העצות ממעמקים בבחינת ואיש תבונות ידלנה כנ"ל, ועל-כן עקר שלמות האמונה הוא בשבת, שאז עקר הארת האמונה בשלמות, כמבאר בדבריו זכרונו לברכה כמה פעמים ששבת היא בחינת אמונה. ועל-כן סופרין שבע שבתות כדי שיהיה כל יום כלול משבעה כדי שיהיה נמשך קדשת שבת יום השביעי על כל ששת הימים כדי להמשיך העצות עמקות, על-ידי תקון הצמצומים, שהוא בחינת המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים שנעשה על-ידי ספירת העמר, דהינו על-ידי שסופרין הימים, שזה עקר תקון הצמצום כנ"ל. וגם שסופרין לעמר, שאז הוא בחינת תקון כל הצמצומים בכלל שכלולים בעמר שעורים כנ"ל:

וזה בחינת גדל הצעקה מעמק הלב שנוהגין בני ישראל הכשרים לצעק בשעת הספירה, כי הוא בחינת צעקת הלב ממעמקים כדי שנזכה להמשיך עצות עמקות כדי שנזכה לטהר על ידם מזהמתנו ומטמאתנו. כדי שנזכה לקבל התורה בשבועות, שהוא בחינת כלל כל העצות הקדושות, כי כלל התורה היא בחינת תרי"ג עטין דאוריתא והעקר כדי שנזכה על ידם לאמונה בשלמות, שהוא העקר:

אות ח

וכשמעלין האמונה הנפולה נעשין גרים וכו' והם מזיקין לישראל שנעשין על-ידי זה מפרסמים של שקר וכו', שהם מכניסין נאוף בעולם וכו' וצריכין כח המגני ארץ שהם מעלין מהחתים בשרו לבחינת חותם דקדשה, שהוא בחינת תפלין וכו', בחינת שבעה רועים וכו'. ואז זוכין לבחינת חלום על-ידי מלאך וכו', שזה בחינת ושער ראשה כעמר נקיה וכו' ועל-ידי זה נעשין אמרות טהורות להחיות כל הנפשות שנפלו בשבעה משיבי טעם וכו', בבחינת אמרות ה' אמרות טהורות וכו' מזקק שבעתים וכו'. וכל זה גם כן בחינת ספירת העמר שאז עוסקין לטהר עצמנו מזהמת מצרים, שהוא בחינת פגם הברית כידוע, לזכות להמשיך המחין קדושים, שהם בחינת תפלין שנמשכין המחין, בבחינת שערות, בבחינת ושער ראשה כעמר נקי, בחינת עמר שעורים. ועל-כן נזהרין אז לגלח השערות ועל-כן שבועות חל תמיד בהשבוע של פרשת נשא, שכתוב בו פרשת נזיר ששערו קדש, שהכל נמשך מבחינת ושער ראשה כעמר נקי כידוע. וזה בחינת אמרות טהורות הנ"ל, בחינת מזקק שבעתים, שהוא שבע שבתות של ימי הספירה, שהם בחינת שבעתים, שבע פעמים שבע, שבהם ממשיכין אמרות טהורות הנ"ל כדי להחיות ולהקים ולהעלות כל הנפשות הנפולות כדי לקרבם כלם אל התורה שאנו צריכים לקבל:

אות ט

גם צריכין להמשיך תקון המאכלים על-ידי שמחה, כמו שמבאר שם. וזה בחינת ל"ג בעמר שאז נוהגין בו שמחה גדולה, שהוא בחינת תקון המלאך שנקרא עיר וקדיש, שהוא בחינת רבי שמעון בן יוחאי, שכל שמחת ל"ג בעמר על ידו, כי רבי שמעון הוא בחינת "עיר "וקדיש "מן "שמיא "נחית כמבאר בתחלת הספר לקוטי מוהר"ן, עין שם). וזה בחינת ויאכלו שם על הגל, כי הגל של יעקב אבינו מרמז על ל"ג בעמר, כמובא בכונות ל"ג בעמר שמרמז בפסוק עד הגל הזה וכו', עין שם. וזהו "ויאכלו שם על הגל", 'ויאכלו' דיקא, כי הגל בחינת ל"ג בעמר, שאז מחזקין המלאך על-ידי שמחה, שהוא תקון המאכלים כנ"ל. וזהו בחינת ג"ל, שהוא בחינת ל"ג בעמר, לשון גילה ושמחה, בחינת גיל יגיל אבי צדיק, כי אז נמשך בחינת גילה ושמחה שהוא תקון המאכלים כנ"ל:

אות י

נמצא, שבספירת העמר ממשיכין כל התקונים הנ"ל, אבל גם צריכין להמשיך בחינת תקון המשפט. וזהו העקר שאנו צריכין להמשיך בימי הספירה בכל שנה ושנה, כי זה התקון של המשפט צריכין להמשיך בכל שנה ושנה עד שיבוא משיח צדקנו שאז יהיה עקר תקון המשפט בשלמות, כמבאר לעיל, כי כל החרבנות והגליות ואריכת הגלות של עכשו העקר הוא מחמת פגם המשפט, כמו שכתוב, "ההופכים ללענה משפט". וכתיב, "ראשיה בשחד ישפטו". וכן הרבה וכמובן למשכיל בהתורה הנ"ל, שמבאר שם שבניסן היה ראוי שיתבטל טמאה כנ"ל, הינו טמאת המקרה, רחמנא לצלן, אבל יש שבא טמאה הזאת מפגם המשפט וכו' שלזה אין מועיל כי אם קשר המרכבה וכו' עין שם. וזה ידוע שעקר אריכת הגלות הוא מחמת פגם הברית שבזה תלויים כל הקלקולים, רחמנא לצלן, ופגם הברית היה ראוי שיתבטל בניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בפסח, שעקר הגאלה היתה בניסן שאז נתתקנו פגם הניצוצי קרי של אדם הראשון שבשביל זה היה כל גלות מצרים כידוע. ובניסן נתתקן זאת והיה ראוי שיהיה אז גאלה שלמה לנצח, אבל פגם הברית שנמשך על -ידי פגם המשפט זה לא נתתקן בניסן, ועל-ידי זה נתגלגל הדבר שהתגבר עליהם הבעל דבר עד שהחטיאם בעגל שעקרו היה מחמת פגם הברית, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא עבדו ישראל את העגל וכו'. כי כבר מבאר שכל התקונים האחד תלוי בחברו. וכל זמן שלא נשלמו כל התקונים בשלמות אזי גם תקון האמונה אינה בשלמות כנ"ל. ועל-כן באו לידי חטא עבודה זרה של העגל שהוא פגם אמונה על-ידי פגם הברית שבא על-ידי שלא נתתקן עדין בשלמות בחינת פגם המשפט. ועל-ידי זה נתגלגלו אחר כך כל החרבנות והגליות, כי הכל נמשך מחטא העגל, כמו שכתוב, "וביום פקדי ופקדתי". כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין לך כל צרה וכו', על-כן צריכין עתה ביותר בחינת תקון המשפט כדי להעלות האהבות הנפולין, כדי להנצל מפגם הברית, שעל-ידי זה יתתקן הכל כנ"ל:

אות יא

ובענין פגם המשפט צריכין לדבר הרבה, כי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה דבר בקדשו בדרך כלל שפגם המשפט הוא על-ידי דינים שמעותין המשפט, אבל בודאי גם כל אדם צריך לזהר שלא לפגם במשפט, אף-על-פי שאינו דין ושופט, כי מאד צריכין לזהר בתקון המשפט בכמה בחינות. האחד שלא לעות המשפט נגד חברו במשא ומתן שלא יגע בממון חברו בעולה שלא במשפט, כי בודאי כשעושה איזה עולה והטעאה נגד חברו באיזה אפן שיהיה הוא פוגם במשפט, כי רוצה לקח ממון חברו שלא במשפט. בבחינת עושה עשר ולא במשפט וכו'. וכתיב, "לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה". כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מלמד, שכל המשקר במדות וכו', כאלו מקלקל את הדין ונקרא שקץ ותועבה וכו', על-כן צריך כל אדם לזהר מאד לעשות משא ומתן באמונה ולזהר שלא לגע בממון חברו חס ושלום, שלא במשפט, כי כשפוגם במשפט מלבד גדל העון שנקרא משקץ ותועבה כנ"ל, כמובא בפרוש רש"י על פסוק, "לא תעשה עול" הנ"ל. גם על-ידי עון זה מתגבר תאות נאוף, חס ושלום, שבא על-ידי פגם המשפט כנ"ל שבזה תלויים כל הקלקולים, רחמנא לצלן, וזה שכתוב בדור המבול, "כי השחית כל בשר את דרכו וכו'". הינו פגם הברית. וכתיב, "כי מלאה הארץ חמס מפניהם וכו'". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, לא נגמר דינם אלא על הגזל, כי הא בהא תליא, על -ידי הגזל שהוא בחינת פגם המשפט כנ"ל, על-ידי זה התגבר ביותר פגם הברית ועל-ידי זה נגמר דינם וכנ"ל. גם צריכין לזהר שלא לשפט ולדון את חברו לכף חובה, שגם זה הוא בחינת פגם המשפט, כמובן בדבריו זכרונו לברכה בהתורה "תקעו ממשלה" בלקוטי תנינא סימן א) שכיושב לדבר בחברו כאלו רוצה לעשות יום הדין לשפט את חברו וכו' וצריך לזהר בזה מאד שלא לעות המשפט, כי המשפט לאלהים הוא , אבל האדם אסור לדון ולשפט את חברו, כי אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו כמו שמבאר שם, עין שם). ועקר תקון המשפט בכל אדם הוא לזהר מאד מאד שלא להרהר אחר משפטיו של הקדוש ברוך הוא לידע ולהאמין תמיד כי צדיק ה' וישר משפטיו. וכל מה שעובר עליו הכל לטובתו, כי מי שמהרהר חס ושלום, איזה הרהור על משפטיו ודרכיו יתברך זה עקר פגם המשפט וכמובן שם בסוף התורה הנ"ל בסוף אות טו בענין השגת דרכי ה' הנעלמים, שהם בחינת צדיק וטוב לו וכו', שמבאר שם שמי שזוכה להשיג זאת, זהו בחינת תקון המשפט וכו', עין שם. ואף-על-פי שאין זוכין להשגה הזאת, אף-על-פי-כן צריכין על כל פנים להתחזק באמונה להאמין באמונה שלמה כי צדיק ה' בכל דרכיו וכו':

וזה עקר בחינת תקון המשפט, כי עקר הוא המשפט, כי הכל נבראו רק בשביל הבחירה כידוע, שהכל נברא בשביל האדם. ועקר מעלת האדם שגבה מהכל אפלו ממלאכים ושרפים. הכל הוא מחמת שהאדם הוא בעל בחירה. ועקר הבחירה הוא בשביל המשפט כדי שהאדם הכשר יקבל שכרו במשפט ולא יאכל לעתיד בחנם נהמא דכסופא. ועל-כן יש כח גדול מאד להבעל בחירה, כמובא, אבל משפט ה' יתברך עמק עמק מאד, כי הוא יתברך אוהב צדקה ומשפט, כי על-פי דין ומשפט לבד לא היה אפשר להתקים העולם. על-כן הקדים מדת הרחמים, אבל אף-על-פי-כן בלא משפט כלל אי אפשר להתקים העולם שנברא בשביל הבחירה שכל העולמות תלויים בזה כנ"ל. על-כן צריך האדם לידע שכל מה שעובר עליו בכל יום ויום כל ימי חייו הכל בצדקה ובמשפט בחסד וברחמים, כי ישר משפטיו יתברך, כי בחירתו הוא דיקא באפן זה שמתנהג עמו בכל יום ויום, כי ה' יתברך ברחמיו שקל בדעתו, שזה האדם עקר בחירתו כשיהיה עשר מפלג וזה האדם עקר בחירתו על-ידי עניות ודחקות גדול וכן בשארי ההרפתקאות וכו', כי הכל בשביל הבחירה, שהוא בחינת משפט כנ"ל. ובזה טועים רב בני אדם שכל אחד אומר אם היה לו פרנסה היה עובד ה'. ואם כן לפי דבריו הקדוש ברוך הוא בא, חס ושלום, בטרוניא ועלילה עמו שהוא רוצה שיעבד ויעסק בתורה אף-על-פי שאינו יכול מחמת דחק הפרנסה ואם כן הרי הוא מהרהר אחר משפטיו של ה' יתברך כאלו, חס ושלום, הוא יתברך מעות המשפט נגדו. וזה הפגם גדול ביותר, כי כשמהרהר אחר משפטיו של ה' יתברך זהו עקר בחינת פגם המשפט שמשם באים כל הקלקולים הנ"ל. על-כן צריך כל החפץ באמת לחוס על עצמו שיזהר מאד מלומר כדברים האלה רק ידע ויאמין שבחירתו תלויה דיקא באפן זה, שה' יתברך מתנהג עמו. ויאמין שהכל לטובתו ויהיה רגיל לומר כל מה דעבד רחמנא לטב עבד, ובודאי יש דרך שדיקא על-ידי זה הדחקות והיסורים והבלבולים יתקרב לה' יתברך. ואם קשה לו לקבל ולסבל היסורים והדחקות יצעק ויתפלל לה' יתברך שיושיעו ויעזרהו ובזה בעצמו יתקרב לה' יתברך ויעבדהו, כי ה' יתברך מתאוה לתפלתם של ישראל. וכמו שכתוב, "יקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני". כי אין שום עצה ותחבולה נגד כל הצרות וההרפתקאות ודחקות וטרדת הפרנסה העוברים על כל האדם בכל עת ועת כי אם לצעק ולזעק ולהתחנן לפני ה' יתברך ולבכות לפניו כתינוק הבוכה לפני אביו שימלא מחסורו. וכשילך בדרך זה ירויח תמיד הרבה רוח האמתי והנצחי, כי על-פי רב יפעל בבקשתו הרבה, כי ה' יתברך שומע תפלת כל פה וכמו שכתוב, "קרוב ה' לכל קראיו וכו'". ואפלו אם לפעמים, חס ושלום, לא יתקבל תפלתו, כי זמנין דשמע זימנין דלא שמע, על כל פנים הרויח שקרב עצמו לה' יתברך על-ידי זה, כי אין שום דבר שיקרב וידבק את האדם לה' יתברך כמו התפלה, שהיא עקר התחברות ודבקות של ישראל לה' יתברך כמו שמבאר בלקוטי תנינא סימן פד דע שעקר התחברות וכו'), אבל זה שאומר האדם אם היה כך הייתי עוסק בתורה וכו' אין זה עצה כלל והוא פוגם בזה הרבה בחינת פגם המשפט כנ"ל, כי כל אחד צריך לבקש ממקום שהוא שם את ה' יתברך, כמו שכתוב, "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת וכו'", 'משם' דיקא ממקום שאתה שם מכל מה שעובר עליך וכמובא בשם הבעל שם טוב זכרונו לברכה:

אות יב

נמצא, שעקר הוא תקון המשפט. ובזה עוסקין ביותר בכל ימי הספירה, כי בפסח ביציאת מצרים נעשו כל התקונים הנ"ל עד תקון המשפט, כי עקר תקון האמונה היה בשעת יציאת מצרים, כמו שכתוב, "ויאמן העם", כי נתגלה אמונתו יתברך לעין כל על-ידי כל האותות והמופתים הנוראים אשר עשה ה' במצרים וכו' וכל זה היה על-ידי גדל הצעקה שצעקו לה', כמו שכתוב, "ונצעק אל ה' אלהינו וכו' וישמע אלקים את נאקתם וכו'". כי עקר האמונה נמשך על-ידי צעקת הלב כנ"ל. ועל-ידי תקון האמונה שהיה אז נעשו גרים שהם הערב רב שנתגירו ועלו עמם, אבל אלו הגרים מזיקין לישראל מאד ומכניסין תאות נאוף, חס ושלום, וצריכין לזה כח המגני ארץ שמעלין מהחתים בשרו לבחינת חותם דקדשה, שהוא בחינת תפלין וכו' וכל זה זכו ביציאת מצרים שאז הרג בכורי מצרים ונתקדשו בכורי ישראל, שזה עקר בחינת תפלין שמדברים מיציאת מצרים שפרשה הראשונה מתחלת קדש לי כל בכור, כי אז ביציאת מצרים נמשכו עקר בחינת תקון התפלין על-ידי שזכו לגדר עצמן מן העריות. והעלו מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה, שהוא בחינת תפלין, שעל-ידי זה תקנו חטא אדם הראשון פגם ניצוצי קרי שלו וכנ"ל. ועל-כן היתה הגאלה בלילה בחינת ליל שמורים שמשמר ובא מן המזיקין, הינו שמשמר מחלום על-ידי שדים, שהם מזיקי עלמא, שמשם פגם המקרה, חס ושלום, וביציאת מצרים בליל שמורים נצולו מזה כנ"ל. נמצא, שגם תקון החותם וכו' נמשך ביציאת מצרים. וגם תקון המאכלים נתתקן אז כי הגאלה היתה בניסן שעל-ידי זה עקר תקון זה כמבאר היטב שם במקומו בהתורה הנ"ל. ועל-כן באמת בניסן היו ראוי שיתבטל לגמרי טמאה זאת של פגם הברית מחמת שאז נתתקנו כל התקונים הנ"ל, אבל תקון המשפט עדין לא נתתקן אז בשלמות כנ"ל. וזה עקר עסקנו בימי הספירה לתקן ביותר בחינת תקון המשפט. ועל-כן צריכין להתחיל מתחלת התקון, שהוא תקון האמונה על-ידי צעקת הלב ממעמקים, כי כבר מבאר שכל זמן שלא נתתקן תקון האחרון, שהוא תקון המשפט בשלמות, אזי גם כל התקונים הראשונים אינם בשלמות. ונוגע הפגם בכלם כנ"ל, על-כן צריכין להתחיל בכל פעם מתחלת התקון, שהוא צעקת הלב ממעמקים, כדי לזכות לעצות עמקות שמהם גדלה האמונה, כי לכל התקונים הנ"ל צריכין עצות הרבה עצות אמתיות עמקות מאד. והעקר על-ידי צעקת הלב מעמקי עמקים לה' יתברך שירחם עליו ויושיעו מהרה וישפיע לו עצות אמתיות שיוכל להציל נפשו מכל הפגמים הנ"ל, שהם פגם אמונה ופגם הברית בכמה בחינות, כי על הכל צריכין עצות עמקות מאד שיזכה להנצל מכל זה בכל יום ויום, על-כן בימי הספירה, שהוא הכנה לקבלת התורה שכלולה מכל התקונים, על-כן אז אנו עוסקין בכל התקונים הנ"ל כנ"ל והעקר הוא בחינת תקון המשפט כנ"ל. וזה בחינת הספירה שצריכין לספר הימים לעמר, כי עמר שעורים זה בחינת כלליות כל הדינים, שזהו בחינת שעשרה שהוא בגימטריא ב"פ פר עם הכלליות שהם כלל הדינים כמובא בכונות, הינו שעל-ידי מצות הנפת העמר שעורים מרימים ומנשאים כל הדינים והמשפטים העוברים על כל האדם מישראל מרימין הכל לה' יתברך. לידע ולהודיע כי כל המשפטים והדינים כלם מאתו יתברך, ובודאי צדיק ה' וישר משפטיו. וחלילה להרהר אחריו יתברך ובזה בעצמו ממתיקין הדינים והמשפטים וזהו בחינת תקון המשפט וכנ"ל:

כי עקר בחינת תקון המשפט הוא על-ידי תמימות, כמובן היטב בסוף התורה הנ"ל באות טו), כי כל העקמימיות שיש בלב הרבה בני אדם שאומרים שאינם יכולים לעסק בעבודת ה' מחמת חסרון הפרנסה ושאר יסורים ומניעות חס ושלום, כל זה נמשך מחמת שאי אפשר להבין דרכי ה', שהם צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, שזאת הקשיא והמבוכה מבלבל הרבה בני אדם. ואפלו מי שאינו נכנס בקשיא זאת, אף-על-פי-כן כל הדבורים שרגילים אפלו הכשרים קצת לומר כנ"ל שאינם יכולים לעסק בתורה ולהתקרב לה' יתברך מחמת חסרון הפרנסה וכו', הכל נמשך ונשתלשל ממבוכה זאת. ועקר התקון לזה הוא רק תמימות ופשיטות להשליך כל החכמות ולבלי להרהר אחריו יתברך כלל ולידע ולהאמין כי ישרים דרכי ה' וכו'. ולהתגבר בכל מה שעובר עליו לחטף בכל יום איזה טוב כל מה שיוכל, כי לית יום דלית בו טוב וכו'. וכמובן שם באות טו הנ"ל) שהצדיק הגדול על-ידי גדל התמימות שלו שמשליך כל החכמות כשמגיע לאיזה עבודה, אפלו חכמות גמורות וכו', על-ידי זה זוכה להשיג דרכי ה' שהוא צדיק וטוב לו וכו', שזהו עקר בחינת תקון המשפט, כמו שמבאר שם. אבל אפלו אנשים פשוטים שאינם יכולים לזכות להשגה זאת, על כל פנים זוכין על-ידי התמימות שיאמינו על כל פנים באמונה שלמה כי ישרים דרכי ה' ומשפטיו אמת ברחמים. כי זה עקר שלמות האמונה שיאמין בה' יתברך באמונה חזקה ולא יהרהר על משפטיו והנהגתו כלל. וזה בחינת דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי. שתגיע האמונה עם תקון המשפט, שהוא גמר תקון האמונה כנ"ל והבן היטב). וזה ממשיכין על-ידי הנפת העמר שעורים שמרימין כל המשפטים והדינים לה' יתברך, כי מניפין העמר ומעלה ומוריד זה בחינת כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים וכו', שמודיעין שהכל מה' יתברך ואין להרהר אחריו יתברך כלל כנ"ל. ובזה בעצמו ממתיקין הדינים כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מוליך ומביא כדי לעכב רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצר טללים רעים, שהם כלל כל הדינים והיסורים שבאים מרוחות רעות וחסרון הפרנסה שבא בטללים רעים שכלם נמתקין ונתבטלין על-ידי הנפת העמר, על -ידי שמאמינים כי צדיק ה', שהוא תקון המשפט כנ"ל:

וזה בחינת עמר, שהוא בחינת ושער ראשה כעמר נקי. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, שאין לבריותיו עליו כלום, הינו כי ישרים משפטיו ואין לשום בריה עליו יתברך כלום. וזה בחינת 'שעורים' שהוא מאכל בהמה, הינו שצריכין להשים עצמו כבהמה שאין בה דעת כלל, כמו שאמר דוד לענין זה, "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך". כי באותו מזמור מדבר מענין קשיא זאת של צדיק וטוב לו צדיק ורע לו וכו', כמו שכתוב שם, "כי קנאתי בהוללים וכו'", כמובא בספרים. והתרוץ על כל זה הוא, 'ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך', שצריכים לשום עצמו כבהמה ולבלי להרהר אחריו יתברך כלל. וזהו בחינת עמר שעורים שהוא מאכל בהמה כנ"ל. ועל-כן סופרין הימים לעמר, כי תקון המשפט צריכין להמשיך בכל יום, כי אדם נדון בכל יום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "ותפקדהו לבקרים וכו'". וכמו שרואין בחוש השנויים העוברין על האדם בכל יום, ובפרט בענין הפרנסה, כי אין יום דומה לחברו, וכמו ששמעתי מפיו הקדוש זכרונו לברכה, שכל יום יש לו שפע שלו. והכל על-פי צדקת משפטיו יתברך, בבחינת לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, על-כן באלו הימים שאנו מכינים עצמנו לקבלת התורה אנו סופרים כל יום לעמר, שתכף שמתחיל היום אנו סופרים אותו לעמר, שהוא בחינת תקון המשפט כנ"ל כדי להמשיך בחינת תקון המשפט על כל יום ויום, שזה עקר קדשת ישראל-עקר הכניסה בעבודת ה', שיקבל וימשיך על עצמו הקדשה מבחינת תקון המשפט, שהוא בחינת הנפת העמר שעורים כנ"ל, על כל יום ויום, שכל מה שיעבר עליו בזה היום לא יהרהר אחריו יתברך כלל, רק יתקרב לה' יתברך דיקא על-ידי זה שיעבר עליו וכנ"ל. וזה בחינת שבע שבתות תמימות תהיינה דיקא, שצריכין אז להמשיך עליו דרכי התמימות, כי עקר התקון על-ידי התמימות כנ"ל, כי על-ידי שאנו ממשיכין על עצמנו אלו התקונים באלו ימי הספירה, על-ידי זה נמשך על עצמו תקונים אלו על כל השנה כלה. וזה בחינת מה שסופרים הימים, כי ספירה הוא בחינת משפט, שהוא על-פי מספר וחשבון, כי הכל במספר וחשבון, כי אז עוסקין בתקון המשפט, שהוא בחינת מספר וחשבון כנ"ל. ועל-כן באמת הימי הספירה הם ימי דין, כמובא, כי אז עוסקין בתקון הדין והמשפט. ועקר התקון וההמתקה על-ידי תמימות ופשיטות ואמונה שלמה כנ"ל:

אות יג

ועל-כן מתו אז תלמידי רבי' עקיבא על-ידי שלא היה אהבה ביניהם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי רבי עקיבא היה לו ישיבה גדולה והמשיך כל התורה כלה, כי מבאר שם בהתורה הנ"ל שכל התקונים הנ"ל נעשים על-ידי הישיבה של הצדיקי אמת, עין שם. ועקר גמר התקון בשלמות הוא תקון המשפט שבשביל זה הוא עקר למוד הישיבה שמבררין כל משפטי התורה, בפרט רבי' עקיבא שהיה בן גרים שהם צריכין תקון המשפט ביותר, כמבאר שם בענין "וירא את הקיני וכו'", עין שם, אבל הם לא היו אוהבים זה את זה שזה בחינת פגם המשפט, שהוא בשביל אהבה ושלום ולבטל הריב, כמו שכתוב, "משפט שלום שפטו בשעריכם". כי עקר תקון המשפט נמשך מבחינת קשר המרכבה, בחינת כסאות למשפט ששם אהבה הקדושה שורה. ועל-כן אמר רבי עקיבא" ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. כי כל התורה נקראת משפט, כמו שכתוב, "משפטי ה' אמת", ששם אהבה הקדושה שורה. וזה שהזהירה התורה בפרטיות על אהבת הגר, כמו שכתוב, "ואהבתם את הגר ואהבת לו כמוך". כי הגר צריך ביותר לבחינת תקון המשפט, שהוא בחינת אהבה דקדשה כנ"ל. ועל-כן תלמידי רבי עקיבא שפגמו באהבה, שהוא פגם המשפט, על-כן מתו בימי הספירה שאז עוסקין בתקון המשפט כנ"ל. והתקון על-ידי רבי שמעון בר יוחאי וחבריו, שאמר אנן בחביבותא תליא לתקן האהבה הנ"ל, כי רבי שמעון בר יוחאי עסק ביותר במעשה מרכבה, שהם כל סודות הקבלה שגלה, שכל זה הוא בחינת קשר המרכבה ששם אהבה הקדושה שורה, שזהו בחינת תקון המשפט כנ"ל. ועל-כן הלולא דרבי שמעון בר יוחאי הוא בימי הספירה בל"ג בעמר, כי עקר תקון הספירה הוא על-ידי קשר המרכבה, ששם הוא תקון המשפט שרבי שמעון בר יוחאי עסק בזה כנ"ל. וזה שקורין מעשה מרכבה בשבועות, הינו בחינת קשר המרכבה, שהוא עקר גמר התקון כנ"ל:

אות יד

וזה בחינת אסור חמץ בפסח, כי כבר מבאר שבפסח עדין לא זכינו לבחינת תקון המשפט. ועל-כן יצאו בחפזון, ועל-כן אסור החמץ, כי עקר החמץ הוא כשנותנין מים בעסה. מים הוא בחינת משפט, בחינת ויגל כמים משפט, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל). ואז לא נתתקן בחינת תקון המשפט עדין ועל-כן אם ימתינו עד שיתחמץ יתעורר פגם המשפט שנפל עד התהום בבחינת משפטיך תהום רבה. ועל-כן אסור החמץ בפסח באסור חמור מאד, כי על-ידי החמץ אז יתעורר חס ושלום, בחינת כי יתחמץ לבבי, שנאמר על פגם המשפט שמדבר שם במזמור זה בענין המבוכה של צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו, כמו שכתוב שם, "ואני כמעט נטוי רגלי וכו' כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה וכו'". כי החמץ כל תקונו הוא דיקא כשזוכין לתקון המשפט בבחינת דרשו משפט אשרו חמוץ, שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, אשרי לדין שמחמץ הדין והמשפט כדי לבררו לאמתו. ועל-כן אסור החמץ עד אחר שביעי של פסח שאז נבקע הים ואז התחיל להמשך בחינת תקון המשפט, שזהו בחינת קריעת ים-סוף שנבקעו התהומות והעלה המשפט מהתהום מבחינת משפטיך תהום רבה ונתתקן המשפט בבחינת ויגל כמים משפט. ועל-כן באמת בשעת קריעת ים-סוף היו ישראל נתונים בדין ובמשפט, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עד שה' יתברך הוציא משפטנו לאור בזכות אבותינו ובזכות האמונה שהאמינו בו. ועל-כן זכו אז לבחינת תקון המשפט, כי בשעת יציאת מצרים יצאו לפני הקץ שלא במשפט. ועל-כן באמת היה קשה למשה רבנו איך אפשר להוציאם. ובשביל זה סבב ה' יתברך עם פרעה כל כך שישלחם ברצונו דיקא. והלא היה יכל לשלח ברק אחד למצרים, לעקרם בפעם אחת, כמו שהקשו רבותינו זכרונם לברכה במדרשים, אך הכל היה מחמת שעדין לא נתמלאה סאתם לעקרם ולא הגיע הקץ עדין, על-כן סבב ה' יתברך שישלחם פרעה ברצונו. כי הבעל בחירה יש לו כח גדול וכנ"ל ועל-כן סבב ה' יתברך עד שיהיה מכרח פרעה לשלחם ברצונו, כי עם עקש תתפתל. ופרש רש"י על פרעה, עין שם. כי הוא נהג עם ישראל שלא במשפט, על-כן נהג עמו ה' יתברך גם כן כך, אבל על כל פנים עדין לא זכינו אז לבחינת תקון המשפט עד אשר באו אל הים ופרעה וחילו עמדו במרדם ורדפו אחריהם. וישראל עמדו באמונתם ויצעקו אל ה' ואחר כך קפץ נחשון לתוך הים, ועל-ידי זה זכו ישראל בדין ובמשפט ונתחיבו המצריים ונטבעו בים. ואז זכו ישראל לבחינת תקון המשפט, כי כל המשפטים העוברים על האדם הם בשביל נסיון. בבחינת שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ומי שאינו מהרהר אחר משפטיו יתברך רק יודע ומאמין כי צדיק ה' וישר משפטיו וחוזר אל ה' יתברך ומבקש ומתחנן וצועק לפניו יתברך שיקל מעליו משפטיו על-ידי זה נמתק הדין והמשפט מעליו ונתהפך הכל לטובה ולהפך להפך, חס ושלום. וזה בחינת הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, שנאמר על קריעת ים-סוף, בחינת נתיבות המשפט, כי דרכי משפטיו יתברך אי אפשר להשיג כמו שאי אפשר לכנס לתוך הים, כי יהיה נטבע שם, אבל על-ידי אמונה ותמימות זוכין שיהיה נבקע הים לפניו, שהוא בחינת הנותן וכו'. ובמים עזים נתיבה, בחינת נתיבת המשפט, הינו שמאיר עליו בחינת תקון המשפט שנמשך מהצדיק הגדול שזוכה לזה בשלמות על-ידי גדל התמימות שלו, כמו שמבאר שם. וזה בחינת שירת הים, בחינת חסד ומשפט אשירה, בחינת וישירו בדרכי ה' וכו', שעקר השירה על-ידי שיודעין ומאמינים כי ישרים דרכי ה' משפטיו והנהגותיו יתברך. וזה חסד ומשפט אשירה וכו' אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי אתהלך בתם לבבי וכו' כי תקון המשפט זוכין על-ידי תמימות דיקא כנ"ל, כי על-ידי תמימות באמת משיגין, כי הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, שזהו בחינת תקון המשפט. ועל-כן אחר שביעי של פסח שנקרע הים, שהוא בחינת תקון המשפט. וגם כבר התחילו ימי העמר, שהם בחינת תקון המשפט כנ"ל, על-כן אחר כך התר החמץ, כי תקון החמץ על -ידי תקון המשפט בבחינת דרשו משפט אשרו חמוץ וכנ"ל:

אות טו

ועל-כן בשבועות מביאין שתי הלחם מחמץ דיקא, כי אז הוא יום החמשים, יום קבלת התורה, שאז עקר תקון המשפט, שהוא כלל התורה, שהוא חקים ומשפטים טובים. ואז מאיר הארת שער החמשים ששם עקר השגת דרכי ה', שהוא צדיק וטוב לו וכו', שהוא עקר תקון המשפט. על-כן אז מקריבין שתי הלחם מחמץ דיקא, כי אז עקר תקון החמץ על-ידי גדל תקון המשפט שנמשך אז כנ"ל. וזה שקורין רות בשבועות שמתחיל, ויהי בימי שפט השפטים, שהוא פגם המשפט, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ששפטו את שופטיהם. ומסימת בלדת דוד, שהוא משיח, שהוא עקר תקון המשפט בבחינת משפטיך למלך תן וכמבאר לעיל ). כי רות היתה גירת צדקת שהיא צריכה תקון המשפט ביותר כנ"ל. וזה בחינת מה שנתרחקה ערפה ושבה לביתה ורות דבקה בה, כי זה עקר התקון שנתרחקה מי שצריכין לרחקה, שהיא בחינת טפת עשו וישמעאל כדי שלא תקלקל את המשפט, כמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם היטב). ורות דבקה בה ונתגירה באמת וזכתה שיצא ממנה דוד משיח, שהוא עקר המשפט, שזה עקר תכלית שלמות תקון הגרים כמובן שם בהתורה הנ"ל, עין שם היטב). ועל-כן תקן יתרו דיקא פרשת המשפטים, כי תקון הגרים הוא על-ידי תקון המשפט כנ"ל. וכמו שמבאר על פסוק, "וירא את הקיני", שהוא יתרו וכו', עין שם:

אות טז

ועל-כן אומרים פרקי אבות בספירה ומתחילין, משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו', שמדבר מכל הישיבות הקדושות שהיו בכל דור, שהם עקר תקון המשפט כנ"ל שאנו צריכים בימים האלו כנ"ל. וזה שנסמך, הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה, כי העמדת תלמידים הרבה שהוא ישיבה גדולה. העקר הוא בשביל תקון המשפט, שהוא בחינת הוו מתונים בדין וכנ"ל. וזהו ועשו סיג לתורה, בחינת גדר ומחצה שלא יתערב זר שלא לקרב מי שאין צריכין לקרב שהוא בחינת טפת עשו וישמעאל שעל ידם עקר קלקול המשפט, חס ושלום, כנ"ל גם ועשו סיג לתורה זה בחינת סיג לחכמה שתיקה, הינו לשתק ולבלי להרהר אחר משפטיו יתברך, אף-על-פי שאי אפשר להשיגו בחינת שתק, כך עלה במחשבה, שנאמר על הקשיא שרצה משה להקשות על משפטו של רבי' עקיבא שסרקו את בשרו וכו', כי על כל זה צריכין לשתק ולהאמין כי ישר ה', שזה עקר תקון המשפט כנ"ל:

אות יז

וזהו קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים-סוף, כי עקר רב העקמימיות שבלב בני אדם הוא בענין הפרנסה והמזונות שכל אחד קשה בעיניו על חסרון פרנסתו ואומרים שמחמת זה אינם יכולים לעסק בתורה ועבודה כנ"ל. אבל באמת אין זה תרוץ כלל, כי בחירתו של כל אחד הולכת בדרך זה דיקא שה' יתברך מנהיג עמו כנ"ל. ועקר התקון הוא דיקא על-ידי שיסור העקמימיות מלבו ויאמין כי ישר ה' וישוב אליו ויתחנן לו שייטיב לו בפרנסתו ובכל עניניו וכנ"ל, כמו שהיה בשעת קריעת ים-סוף שהיו אז בצרה גדולה מכל צד והם תפסו אמנות אבותם וצעקו אל ה' וקפצו לתוך הים, כי מה שכתוב תלונתם, שאמרו, "המבלי אין קברים במצרים וכו'", זה היה רק קצתם שפגמו באמת הרבה, אבל הרבה האמינו בה' וצעקו אליו יתברך ברחמים ותחנונים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהיה בהם כמה כתות. ועקר הנס בודאי היה על-ידי הכת הכשרה שהאמינו בו יתברך ובמשה ולא הרהרו אחריהם רק התחננו אל ה'). ועל-כן קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים-סוף ממש, שעקר פרנסתו נמשך כמו הנס של קריעת ים-סוף, שעקר הנס זוכין דיקא על-ידי שמקבל הכל באהבה וקופץ להתקרב אליו יתברך בתוך סערת הים זועף של טרדת העולם הזה והבליו וצועק ומתחנן לה' יתברך כמו בקריעת ים-סוף, על-ידי זה דיקא יזכה לפרנסה טובה שיזכה על ידה לתכלית הנצחי. וזהו קשה זווגו של אדם כקריעת ים-סוף, כי בקריעת ים-סוף, שהוא בחינת תקון המשפט כנ"ל, על-ידי זה זוכין לזווגו, שהוא בחינת תקון הברית, כמבאר בהתורה הנ"ל):

אות יח

ועל-כן בפסח שאז עדין לא זכו לתקון המשפט ועל-כן אסור החמץ כנ"ל, על-כן צריכים לאכל אז מצה, כי מצה זה בחינת אכילת מן שהוא מאכל המלאכים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עגה, דהינו מצה שהוציאו ישראל ממצרים, טעמו בהם טעם מן, הינו שאנו נזונים אז בבחינת מזונא דלעלא שהוא מזון המלאכים, בבחינת לחם אבירים אכל איש, כי אסור לנו לאכל החמץ מחמת שעדין לא זכינו לבחינת תקון המשפט כנ"ל. על-כן כל אכילתנו הוא רק מצה שהוא מאכל המלאכים שנזונים שלא במשפט רק בחסד חנם. כי עקר בחינת המשפט בשרשו נמשך רק בשביל האדם הבעל בחירה שהכל נברא בשבילו, בשביל המשפט דיקא, דהינו כדי שלא יאכל בחנם שהוא נהמא דכסופא רק ירד לזה העולם ויהיה לו בחירה ונסיון גדול כדי שיזכה לאכל בשכרו במשפט וכנ"ל, אבל המלאכים שאין להם בחירה כל מאכלם ופרנסתם, דהינו השפעת חיותם מקבלים בחסד חנם לבד. ועל-כן בפסח שהיתה הגאלה בבחינת אתערותא דלעלא כידוע, כי לא זכו עדין לבחינת תקון המשפט כנ"ל, על-כן חמל ה' יתברך ואסר עלינו החמץ כדי שלא יתחמץ לבבנו על ידו חס ושלום, כי החמץ אי אפשר לאכלו כי אם על-ידי תקון המשפט כנ"ל, רק צוה עלינו לאכל מצה, שהוא בחינת מאכל העליון של המלאכים להורות שאנו נזונין עכשו בחסד לבד כמו המלאכים שאין להם בחירה, שהם נזונין שלא במשפט, רק בחסד לבד כנ"ל. וזהו באמת נפלאות חסדיו שעושה עמנו לפנים משורת הדין שבעת שאין לנו זכות לקבל הפרנסה במשפט הוא זן אותנו בחסדו ורחמיו יתברך לבד כמו המלאכים כנ"ל:

וזהו בחינת, בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין מאחר שהכל נברא בשביל הבחירה שעקרה בשביל שיקבל שכרו בדין ובמשפט כנ"ל. אך ראה שאין העולם מתקים עמד והקדים מדת הרחמים וכו', הינו בעת שאין זוכים על-פי משפט. הוא זן ומפרנס אותנו ברחמים כמו המלאכים שאין להם בחירה ונזונים ברחמים לבד, ועל-כן נקראת המצה לחם עני, בחינת עניות, בחינת נהמא דכסופא שמקבלים הפרנסה עתה שלא במשפט, רק כמו עני דלית לה מגרמה כלום, רק נזון בחסד מה שמשפיעים לו בחנם, כמו המלאכים בחינת לחם אבירים אכל איש כנ"ל. וזה שכתוב בזהר הקדוש שמצה היא אסותא וכשאוכלים אותה בשבעת ימי הפסח יכולים לאכל אחר כך מה שירצה, הינו כי בזה בעצמו שאנו אוכלים מצה בפסח אנו מקבלים רפואת נפשנו, כי על-ידי אכילת מצה אנו מתקנים הדעת שנדע תמיד אפלו כשנאכל חמץ אחר הפסח שה' יתברך רב חסד ומרבה להטיב ואין עול במשפטו חס ושלום, אף-על-פי שפרנסתנו דחוקה לפעמים, כי, אדרבה, מעט הפרנסה שנותן לנו הכל הוא בחסד וברחמים לבד, כי קלקלנו את מעשינו וקפחנו את פרנסתנו. וכל פרנסתנו הוא רק בחסד חנם לבד. וזה עקר בחינת תקון המשפט שלא להרהר אחר משפטיו יתברך כנ"ל. וזה מקבלים על-ידי אכילת מצה שבעת ימי הפסח, שהוא בחינת מאכל המלאכים, בחינת מן, שעל-ידי זה אנו מתקנים דעתנו שאפלו כשנאכל אחר כך החמץ, לא יתחמץ לבבנו לעולם, רק נדע תמיד כי ישר משפטיו, כי כל פרנסתנו תמיד הוא רק בחינת מן לבד. וזהו בחינת לא נתנה התורה רק לאוכלי המן, שצריכין לידע שתמיד האכילה והפרנסה שלנו הוא רק בבחינת מן, שהוא מאכל המלאכים שנזונים בחסד כנ"ל. נמצא, שבפסח שאז עדין לא נתתקן המשפט ועל-כן אסור החמץ וצריכים לאכל מצה כנ"ל, אבל על-ידי זה בעצמו שנזהרין מחמץ בפסח ואוכלים מצה, על-ידי זה נתתקן דעתנו באלו השבעה ימי הפסח וזוכין לבחינת תקון המשפט, שהוא בחינת קריעת ים-סוף, כי זוכין לידע שתמיד הפרנסה בחסד, שזהו עקר בחינת תקון המשפט כנ"ל, כי עקר תקון המשפט הוא על-ידי שאין מהרהרים אחר משפטו יתברך כלל ויודעין כי צדיק ה' והכל בחסד וברחמים וכנ"ל:

אות יט

וזה בחינת מה שאומרים בפסח על הסדר, חד גדיא, שהוא פליאה נשגבה, אך כל הענין הזה של המעשה של החד גדיא, הכל הוא בחינת עוות המשפט שכל אחד עות משפטו, כי השונרא אכלה הגדיא שלא במשפט. ואתא כלבא ונשך לשונרא, אף-על-פי שלהשונרא בודאי מגיע זאת, אבל הכלבא נשכה בעולה, כי מי שם אותו לשופט וכן החוטרא והנורא וכו', כלם נקמו זה בזה. והכל היה סבובים מאת ה' יתברך, כי לכל אחד מגיע כן על-פי משפט. ואף-על-פי-כן הם בעצמן עותו המשפט. ועל-כן באמת נקמו בהם אחר כך, כי באמת בענין המשפט אי אפשר להבין כלל, כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך ואסור להרהר בזה כלל. וכמובא מבוכה זאת על משנה אף הוא ראה גלגלת אחת שצפה על פני המים אמר אמר לו, על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון, כי בודאי מגיע לו להטיפו על-פי משפט ואף-על-פי-כן הוא עשה עולה. ועל-כן סוף מטיפיך יטופון. ועל-כן אומרים ענין זה של החד גדיא בפסח להורות שאסור להרהר בענין משפטיו יתברך ואסור לנו לעשות עולה נגד חברנו אף-על-פי שמגיע לו כן על-פי מעשיו. אבל אנחנו צריכים שלא לעות המשפט, כי המשפט לאלקים הוא. ועקר תקון המשפט בשלמות הוא רק על-ידי משפט ה' יתברך, שזהו שמסימין בסוף, ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המות וכו'. להורות שעקר גמר תקון המשפט יתגלה לבסוף כשיבוא הקדוש ברוך הוא וישחט למלאך המות ואת רוח הטמאה יעביר מהארץ, אבל עתה אי אפשר להבין דרכי משפטיו יתברך ואסור לכנס להרהר כלל במבוכות האלו, רק להאמין כי משפטיו יתברך עמקים מאד ואי אפשר להבינם כלל. ובאמת הכל בחסד וברחמים. ועל-כן אומרים זאת בפסח, מחמת שאז עדין קדם תקון המשפט להורות שכל זמן שלא נתתקן המשפט על מכונו אי אפשר להבין משפטו יתברך כלל כנ"ל, עד שיבוא הקדוש ברוך הוא וכו', דהינו עד הקץ האחרון, שאז יהיה עקר תקון המשפט בחינת ציון במשפט תפדה וכו'. ואז יתגלה הדעת ויבינו ארחות משפטיו יתברך, אבל עתה צריכין רק להאמין באמונה שלמה כי ישר משפטיו יתברך והכל בחסד גדול, כי אפלו אחר הפסח שמתחיל תקון המשפט עדין אין זוכין לתקון המשפט בשלמות וכמובן לעיל ), כי עקר תקון המשפט יהיה על-ידי משיח צדקנו בעת הקץ האחרון, כמו שכתוב, "ושפט בצדק דלים וכו'". וכתיב, "ישפט עניי עם". וכתיב, "ארענה במשפט". וכן בפסוקים הרבה כנ"ל:

אות כ

ונחזר לענין ראש חדש וזה בחינת מה שנוהגין לילך על קברי צדיקים בערב ראש חדש, כי מבאר שם בהתורה הנ"ל שעקר תקון המשפט ממשיך הצדיק על-ידי בחינת שנה הקדושה שלו שהיא דרכי התמימות ופשיטות שנוהג עצמו ומסלק חכמתו ומשליך עצמו בכל מיני רפש וטיט בשביל רצון ה' יתברך וכו', עין שם היטב ועין שם מה שמבאר שם בסוף). ובאמת הוא דבר גדול מאד להשליך מאתו כל החכמות וכו', שעל-ידי זה מעלין המשפט מהתהומות שנפל לשם וכו', עין שם היטב). ועל-כן אחר הסתלקות הצדיק שאז היא בבחינת שנה ביותר, כי מיתת הצדיקים נקראת שנה עד התחיה, כמו שכתוב, "ומקים אמונתו לישני עפר וכו'". וכתיב, "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וכו'". ואז הם משיגים בחינת תקון המשפט ביותר, כי יש בחינת נפילת המשפט שנפל למטה מאד בתהומות עמקים עד שאפלו הצדיק הגדול שזוכה על-ידי בחינת שנה הנ"ל, בחינת תקון המשפט להעלות המשפט מהתהום כנ"ל, אבל יש בחינת נפילת המשפט שנפילתו עמקה מאד עד שאי אפשר בחייו להעלותו אפלו על-ידי בחינת שנה הקדושה שלו כי אם על-ידי הסתלקותו ממש שאז הוא בתכלית הבטול. ואז דיקא ממשיך ביותר בחינת תקון השנה הנ"ל מחמת שהמיתה שלו הוא בחינת שנה כנ"ל. ואז יוכל להעלות ביותר ויותר המשפט שנפל מאד מאד עד עמקי תהומות אשר לא היה אפשר בשום אפן להעלותו בחייו כי אם על-ידי שנה של הסתלקותו ממש. ועל-כן הולכים על קברו כדי להמשיך על עצמו בחינת תקון המשפט, שהוא עקר גמר התקון, ועל-כן צועקים שם לה' יתברך ביותר מעמק הלב, כי בכל פעם צריכין להתחיל מתחלת התקון כנ"ל, דהינו מצעקת הלב ממעמקים וכנ"ל. ועל-כן הולכים לשם בערב ראש חדש ביותר כדי להמשיך על עצמו על-ידי זה בחינת קדשת ראש חדש, שאז נעשין כל התקונים הנ"ל על-ידי הצדיקי אמת שעוסקין בכל אלו התקונים, שעקר גמר התקון הוא בחינת תקון המשפט, שהוא בחינת קשר המרכבה להעלות כל האהבות הנפולין שבאו על-ידי פגם המשפט, כמו שמבאר שם, כי בערב ראש חדש הלבנה הוא בתכלית המעוט ואז דיקא מתחלת להתמלאות מיד בראש חדש וזה רמז על כל אחד מישראל שהם עתידים להתחדש כמותה וכו', כמו שאומרים בברכת קדוש הלבנה, כי כל ימי עולם אנו עוסקים בתקון פגימת הלבנה ובכל פעם מתקנים אותה מעט מעט עד שלעתיד תתמלא פגימתה לגמרי ולא יהיה בה שום מעוט וכו' ואף-על-פי שבגשמיות אין אנו רואין בהלבנה עתה שום תקון, כי בכל חדש חוזרת ומתמעטת כבתחלה, אף-על-פי-כן אנו מאמינים שאין יגיעתנו לריק חס ושלום, ובודאי בכל ראש חדש וראש חדש ובכל ברכת קדוש לבנה ובשאר התקונים שעושים הצדיקים וכל ישראל בשבילה, בודאי היא נתתקנת ברוחניות בכל פעם עד שלעתיד נראה זאת עין בעין שנתמלאה פגימתה על-ידי קדשת הצדיקים וכלל ישראל. וכמו כן הוא אצל כל אחד מישראל שיש לו עליות וירידות כל ימיו בלי שעור עד שיש שנדמה לו שלא פעל כלום, מאחר שבכל פעם חוזר ונתמעט או נפגם חס ושלום, אף-על-פי-כן אין שום יגיעה לריק, חס ושלום, כמבאר כבר אצלנו כמה פעמים):

והעקר הוא תמימות ופשיטות לחזק את עצמו בדרכי התמימות והפשיטות של הצדיקי אמת, שעל-ידי זה יכולין לזכות במשפט אפלו אם נפל עד התהום, חס ושלום, כי עקר הנפילה של כל אחד הוא על-ידי פגם הברית שבא מאהבת הנפולין שבאים על-ידי בחינת פגם המשפט. ויש שנפילתם עמקה מאד מאד, רחמנא לצלן, ועקר התקון על-ידי בחינת קשר המרכבה, כמו שמבאר שם). ותקון קשר המרכבה יכול כל אחד להמשיך על עצמו על-ידי שישמר היטב לקשר ולחבר מחשבתו יחד למקום אחד שלא תתפזר לחוץ רק תהיה אחוזה וקשורה יחד בה' יתברך ותורתו בקשר אמיץ וחזק, כי עקר תקון המרכבה הוא על-ידי תקון המחשבה שבמח, כמובן בתקונים ) שמחשבות רעות הם בחינת חיות טמאות ומחשבות קדושות הם בחינת חיות שבמרכבה אריה, שור, נשר וכו' ואדם רכיב על כלהו, עין שם. כי כל אחד מישראל צריך שיהיה מרכבה לשכינה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הצדיקים הם מרכבתו של ה' יתברך. והעקר על-ידי קדשת המחשבה, שהוא עקר האדם, שעל-ידי זה נכללין בבחינת אדם היושב על הכסא, שהוא עקר המרכבה. על-כן כשמקשר מחשבתו יחד אליו יתברך שלא תצא לחוץ מהקדשה, חס ושלום, על-ידי זה הוא בחינת קשר המרכבה כנ"ל:

וענין התקשרות הזאת הוא עצה נפלאה ששמענו מפיו הקדוש זכרונו לברכה שכשמתגברים על האדם בתאות והרהורים כמו שמתגברין, חס ושלום צריכים לקשר את עצמו יחד וכנ"ל, אבל עקר בחינת תקון המרכבה שהוא עקר תקון המשפט, תקון הרהורי נאוף, תקון אהבות הנפולין, אי אפשר לזכות כי אם בכח וזכות הצדיק שזכה לתקון המשפט בשלמות על-ידי עצם נפלאות תמימותו ופשיטותו הנ"ל וביותר אחר הסתלקותו, שהוא בחינת שנה ארכה שעוסק בתקון זה ויותר ויותר כנ"ל, שעוסק להעלות המשפט והאהבות הנפולין מעמקי תהום תחתיות, כי ידוע לרבים שיש עכשו אנשים שנפילתם עמקה עד התהום כאשר רבים יודעים בנפשם מה שעובר עליהם עד שהרבה נתיאשו מה' יתברך על-ידי זה, רחמנא לצלן, אבל באמת כבר מבאר אצלנו צעקתו הגדולה זכרונו לברכה שאין שום יאוש בעולם כלל, כי כל הצדיקי אמת שוכני עפר ממשיכין בחינת תקון קשר המרכבה עד התהום ומעלין המשפט והאהבות הנפולין משם וכל מי שאוחז עצמו בהם באמת יכול למצא עצות והצלות אפלו בתהום תחתיות ומתחתיו, לקשר את עצמו גם שם, לקבץ פזור מחשבתו, להשיבה אל הקדשה מתהום תחתיות. ובזה דיקא מעלין קדשת המשפט מהתהום, כי זה יקר מאד אצל ה' יתברך כשאדם ממשיך את עצמו מנפילה עמקה כזאת לה' יתברך, שעל-ידי זה דיקא מתקן ומעלה קדשות הרבה, כמובא במקום אחר ). וזהו בחינת ירידה תכלית העליה, כי דיקא על-ידי הירידה הגדולה שנתעה מאד כשמתגבר גם שם וממשיך עצמו לדרכי התמימות והפשיטות האמתי של הצדיק האמת ואינו מיאש את עצמו בשום אפן בעולם ומקשר פזור מחשבתו גם שם ופונה לה' יתברך, על-ידי זה דיקא נעשה תקון נפלא בכל פעם עד שסוף כל סוף יזכה לעלות משם ויתתקן הכל. והכל בכח הצדיק האמת שהוריד את עצמו כל כך וגלגל את עצמו בכל מיני רפש וטיט בשביל רצונו יתברך, דהינו שעסק עם בני אדם המטנפים ומלכלכים מאד במעשיהם, רחמנא לצלן, וכמו שאמר אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על עצמו, ואני ידי מלכלכת בדם ובשפיר ובשליא כדי וכו'. ובכח הזה אפלו מי שהוא בתוך רפש וטיט אפלו במקומות המטנפים במצולות ים בתהום תחתיות, יכול גם שם להמשיך על עצמו בחינת התקשרות הנ"ל שנמשך מבחינת תקון קשר המרכבה של הצדיקי אמת, שעל-ידי זה מעלין המשפט והאהבות הנפולין מהתהום, שזה עקר התקון של הגלות האחרון הארך המר הזה שנקרא תהום, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", שהם הארבע מלכיות והגלות האחרון הזה נקרא תהום, כי בעונותינו הרבים נפלנו עד התהום בבחינת ותרד פלאים , שהוא בחינת ירידת המשפט, בבחינת "כי יפלא ממך דבר למשפט". ועקר התקון על-ידי התמימות והפשיטות האמתי ולסלק כל החכמות וכו' שנמשך מהתמימות של הצדיקי אמת, שהוא בחינת שנה קדושה, שעל-ידי זה זכו להעלות המשפט מתהום תחתיות ולתקנו בשלמות כנ"ל:

אות כא

ועל-כן הקריבו הנשיאים עגלות ובקרים לשאת המשכן כשפורקין אותו, כי זה עקר התקון, כי המשכן הוא בחינת תקון המרכבה, בבחינת מרכבו ארגמן, שנאמר על המשכן כנ"ל. ועל-כן הנשיאים שעוסקים בתקון המשפט, שהוא תקון המרכבה, עסקו לחנכו כנ"ל, אבל עקר התקון על-ידי העגלות והבקרים שהביאו כדי לשאת את המשכן בעת שפורקין אותו, כי זה עקר תקון המשפט שאפלו בעת החרבן הגדול יהיה לנו כח להמשיך בחינת תקון המשפט, שזה המשיך משה רבנו, עליו השלום, על-ידי תקוני המשכן שהעמידו ופרקו. ובשביל זה היו מקימין המשכן בכל פעם בעת חניתן ופורקין אותו בעת נסיעתם, שזהו בחינת אלה פקודי המשכן-משכן. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, משכן בבנינו משכן בחרבנו, שמשה רבנו המשיך תקון נפלא שאפלו כשיהיה נחרב הבית-המקדש, שזהו בחינת משכן בחרבנו. גם אז נוכל להמשיך עלינו בחינת תקון המשפט הנ"ל בכח הצדיקי אמת כנ"ל. וזה המשיך על-ידי שהיו פורקין המשכן בכל עת נסיעתם וטענו אותו בעגלות ובקרים שהתנדבו הנשיאים ונסעו על פי ה' בארבעת מחנות הדגלים, שכל זה הוא בחינת קשר המרכבה, כי הארבעה דגלים הם בחינת ארבע חיות המרכבה. ובזה תקון שאפלו בעת פריקת המשכן ימשיכו בחינת קשר המרכבה, שעל-ידי זה המשיך תקון לדורות שאפלו בבחינת משכן בחרבנו, דהינו כשיחרב הבית-המקדש ויסתלקו הצדיקים שקשה יותר מחרבן בית-המקדש, גם אז נוכל להמשיך בחינת קשר המרכבה בכח הצדיקי אמת וכנ"ל. וזה, "מה תחזו בשולמית כמחלת המחנים", שנאמר על מחנות הדגלים שנסמך לזה, "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים וכו'". שמחוללין עד התהום, שפרשו אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על עלית המשפט מהתהום מבחינת משפטיך תהום רבה וכו', עין שם. כי עלית המשפט מהתהום הוא על-ידי בחינת מחנות הדגלים שנסעו עם המשכן כשפרקו אותו וכנ"ל:

אות כב

ועל-כן בערב ראש השנה הולכין ביותר על קברי הצדיקים, כי אז אנו צריכין ביותר לבחינת תקון המשפט, כי אז הקדוש ברוך הוא יושב על כסא המשפט ואז עקר תקון של פגם המשפט שפגמו על-ידי חטא העגל כנ"ל, שהוא נתתקן בארבעים ימים האחרונים מאלול עד יום הכפורים. ועקר בראש השנה, שהוא ראשון לעשרת ימי תשובה, שהוא יום המשפט. ואז עקר התקון של ראש חדש, כי הוא חג שהחדש מתכסה בו, כמו שכתוב, "תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, איזהו חג שהחדש מתכסה בו, דהינו שחל בראש חדש הוי אומר, זה ראש השנה, שהוא בראש חדש בעצמו, כי אז עקר התקון של ראש חדש, שהוא תקון פגימת הלבנה שכלול מכל התקונים הנ"ל עד תקון המשפט הנ"ל. וזהו "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" וכנ"ל:

ועל-כן הולכין בערב ראש השנה על קברי צדיקים ביותר, כי עקר כל התקונים הנ"ל, בפרט גמר התקון, שהוא תקון המשפט, אי אפשר לזכות רק בכח הצדיקים שוכני עפר וכנ"ל:

• ראש חדש על-פי התורה "חדי רבי שמעון" בסימן סא לקוטי חלק א', עין שם היטב כל התורה:

אות א

והנה בהתורה הזאת מדבר מענין סוד העבור שנלקח מאתנו. וסוד העבור, משם נמשך קדשת ראש חדש, כי כל קביעות ראשי חדשים הוא על-פי סוד העבור, אך עתה בעונותינו הרבים נלקח מאתנו סוד העבור, אך אף-על-פי-כן אנו קובעין ראשי חדשים על-פי הכללים שמסרו לנו חכמינו זכרונם לברכה שהיו בקיאים בזה. ועל-כן באמת אנו מכרחים לעשות כמה פעמים שני ימים ראש חדש מחמת ספק וכן כל המועדים התלויים בראשי חדשים אנו עושים שני ימים מחמת ספק, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . ועל-כן המשים לב לזה לענין קביעות הראשי חדשים והמועדים שתלויים רק בהחכמים אמתיים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. מזה יכולין להבין כמה גדול מעלת אמונת חכמים שבזה תלוי כל יהדותו, כמבאר הרבה בכל התורה הזאת ובשארי מקומות. ואפלו מי שירד כמו שירד ונתעה בתאותיו ומדותיו כמו שנתעה, חס ושלום, אין שום מקלקל ופגום וחוטא בעולם שלא ימצא תקוה ותקון לנצח על-ידי אמונת חכמים באמת לאמתו, כמו שאנו רואין בענין קביעות ראשי חדשים והמועדים התלויים בהם שנמסרו רק לחכמים שכמו שרוצים לקבעם על-פי חכמתם העמקה כן מסכימים עמהם גם מן השמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם. אל תקרי אותם אלא 'אתם'. אתם אפלו שוגגים. אתם, אפלו מזידין וכו'. וכמבאר במדרש לענין ראש השנה שכשמסדרין למעלה הכסאות למשפט לדון בראש השנה. שואלים המלאכים לה' יתברך מתי יהיה ראש השנה, וגוער בהם ה' יתברך ואומר, ולי אתם שואלים? בתמיה לכו ושאלו את החכמים שמתי שהם יקבעו ראש חדש נסכים אני ואתם לעשות בו ראש השנה, עין שם:

אות ב

כי מבאר בהתורה הנ"ל, שעל-ידי פגם אמונת חכמים אין יכולין להוציא המשפט לאור, שאין יכולין להוציא משפטי הנהגות ישרות מכל מקום שלומד שם וכו'. ועל-ידי זה שפוגמין באמונת חכמים הראויים לסמיכה באמת ומסמיכין רבי שאינו הגון, על-ידי זה נפגם כתב ידינו וכו', כי ידי הכתיבה מקבלין האור מידי הסמיכה וכו'. ועל-ידי זה מגרשין ישראל ממקומם וכו', שהוא בחינת גרוש מארץ-ישראל ועל-ידי זה נלקח סוד העבור מאתנו וכו'. ועל-ידי זה אין יכולין לתת עצה לנפשו בשום דבר, כי עצתו נחלקה לשתים וכו', עין שם קשר כל הדברים האלה היטב. אך יש מים שמטהרין מכל זה, בחינת וזרקתי עליכם מים טהורים וכו'. ואלו המים נמשכין על-ידי התשובה שעושה על פגם אמונת חכמים שנתעורר לזה על-ידי המחלקת, בחינת מי מריבה וכו', שעל-ידי זה נעשין ספרים הרבה, בחינת עשות ספרים הרבה אין קץ, כי כבר יש ספרים הרבה. ועוד עתידים להיות ספרים הרבה. וכלם מכרחים להעולם ואסור להלעיג על אחד מהם וכו'. ועל-ידי זה נמתקין כל הדינים שבעולם, כי נכללים באבן שתיה בבחינת קדשי קדשים וכו'. וזה בחינת ראש השנה שאז מתקבצין כל הנפשות להצדיק האמת ונכללין באהבה יחד וכו'. ועל-ידי זה נעשה שמחה וכו', עין שם כל זה היטב היטב:

אות ג

כי זה מובן לכל משכיל שחלקת והסתרת העצה זה קשה מכל הצרות והיסורים שבעולם, כי בודאי אין שום צער וצרה וצוקה שלא תמצא עצה להנצל ממנה, אך עקר הצרה, רחמנא לצלן, הוא מה שנעלם ממנו ואינו יודע העצה איך להנצל ממנה. ולפעמים נראה לו איזה עצה אך עצתו חלוקה לשתים, כי יכול להיות שעל-ידי עצה זאת יקלקל יותר וצריך לעשות בהפך, כמובן לכל בר דעת בכל מה שעובר עליו, כגון למשל בענין חולאת ומכאובות, רחמנא לצלן, שבודאי יש רפואה אך אינו יודע באיזה דבר יתרפא. ועל-ידי איזה רופא, כי על-פי הרב הרופא מקלקל הרבה ברפואותיו ומזיקו כמצוי הרבה וגם על-פי רב הרופא והדאקטיר בעצמו מספק ועצתו חלוקה איך לרפאו וכו'. ועל -כן באמת הזהיר הוא זכרונו לברכה להתרחק לגמרי מרופאים ודאקטורים). וכן בענין משא ומתן ופרנסה שעקר הרוח הוא כשיודעין העצה מה לסחר ומתי למכר וכו'. וכמו שאיתא, ארי הוא יהיב לך עיטא למיקני נכסין וכו'. וכמבאר מזה הרבה בדברינו במקום אחר בהלכות סכה הלכה ז' ובמקום אחר ) וכן בשארי דברים, אך עקר הצרה והיסורים מחלקת העצה הוא בענין התקרבות לה' יתברך מכל המקומות שנדח לשם בעונותיו הרבים, כי חוץ מזה הכל הבל, ואם ירויח ואם לא ירויח ממון, איך שיהיה יבלה ימי חייו וישוב אל העפר כשהיה, אבל חלקת העצה בענין קדשת יהדותו, שזה תכליתו הנצחי, זה עקר הצרה הגדולה מהכל, כמובן היטב לכל המסתכל על סופו ותכליתו האחרון. אך כל התקון לכל זה הוא אמונת חכמים, שדיקא על-ידי רבוי המחלקת ישוב בכל פעם בתשובה שלמה על פגם אמונת חכמים. עד שיחזרו ויחשבו בעיניו כל הספרים הקדושים של התורה ולא ילעיג חס ושלום על אחד מהם. ועל-ידי רבוי הספרים הקדושים בחינת וספר כתב איש ריבי, על -ידי זה יהיו נמתקין כל הדינים שבעולם וימשיך על עצמו קדשת ראש השנה של החכמים אמתיים המתאספין יחד בראש השנה וכו'. ועל-ידי זה יתתקן הכל-כל הפגמים, כי יחזרו ויאירו ידי הסמיכה בידי הכתיבה וישובו ישראל לארצם לארץ-ישראל ויחזרו לנו סוד העבור ונזכה לעצה שלמה תמיד, כי המים טהורים הנ"ל, שהם בחינת הספרים הקדושים הנ"ל, יטהרו ישראל מכל הטנופים ומכל הטמאות וכו'. בחינת וזרקתי וכו' וטהרתם מכל טמאותיכם וכו'. ועל-ידי זה ולא יחצו לשתי ממלכות עוד וכו', כמו שמבאר שם, עין שם:

אות ד

כי עכשו בעונותינו הרבים בעמק הגלות הזה שנתארך מאד ירדנו מאד בעונותינו הרבים בבחינת ותרד פלאים עד אשר אבדה עצה מבנים. וכמו שצעק דוד על זה, "עד אנה אשית עצות בנפשי וכו'. וכתיב, "אבד מנוס ממני וכו'". כי הסטרא אחרא, שמשם היצר הרע, משתטח ומתפשט על כל אחד מאד מאד לארכו ולרחבו. ובכל מה שרוצה להתקרב לה' יתברך מתפשט כנגדו מאד עד שנדמה שכמעט אפס תקוה, חס ושלום. וכמו שכתוב , "רשת הכינו לפעמי וכו'". וכמו שכתוב, "בארח זו אהלך טמנו פח לי". שבכל דרך וארח ונתיב שרוצים לילך להתקרב לה' יתברך טומנים שם פחים ללכדו, חס ושלום. ומחמת זה עצתו חלוקה תמיד שאינו יודע לתת עצה לנפשו איך למלט נפשו מבאר שחת מטיט היון כזה. וכמו שצעק דוד, "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וכו'". והתקון לכל זה שישוב בתשובה על פגם אמונת חכמים עד שיחזר ויחשבו בעיניו כל ספריהם הקדושים, כי הם מטהרים מכל הטמאות ומכל הטנפת שמשם נמשך חלקת העצה:

כי עקר התקון על-ידי החכמים הגדולים שיודעים סוד העבור, שיודעים לעבר שנים ולקבע חדשים ויכולים לעשות שני ימים ראש חדש ושני ימים יום טוב, אף-על-פי שלפי דעתנו באחד מהם בודאי אינו יום טוב ולא ראש חדש, אף-על-פי-כן מסר להם ה' יתברך כח כזה שהם יכולים לקבע ראש חדש ויום טוב כרצונם כנ"ל, שבזה תלוי כל קדשת ישראל, כי כל התורה תלויה ביציאת מצרים שעל זה נקבעו הימים טובים התלויים בראש חדש שהם זכר ליציאת מצרים, ובפרט מבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה בסימן יוד) שכל שרש התשובה הוא ראש חדש וכו', עין שם. נמצא, שכל התשובה וכל התורה תלויה בראש חדש ויום טוב והכל תלוי בהצדיקי אמת שיודעים סוד העבור לקבע ראש חדש כרצונם עד שבגלות הזה עושים לנו שני ימים ראש חדש. ומכל זה רואים גדלת הצדיקים שכל התורה תלויה בהם, ועל-כן כשמאמינים בהם ומתקרבים אליהם יכולים לשוב ולצאת מכל הדרכים הנבוכים שנתעה בהם. ומכל מיני חלקת העצה שבעולם, כי איך שיעשה ואיך שיתנהג בעבודתו מכלם יוכל לשוב לה' יתברך אפלו אם יעבר עליו מה בבחינת, אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך וכו' גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר וכו'. כי הצדיק האמת יכול להפך הכל לטובה יהיה איך שיהיה ובלבד שיאחז את עצמו בו בכל כחו תמיד כל ימי חייו בכל מה שיעבר עליו, וכמו שרואין בענין קדוש החדש שהוא כלל התורה, שהכל תלוי בהם כנ"ל:

אות ה

וזה שסמוך להפסוקים הנ"ל שהם, "אם אסק שמים ואציעה שאול וכו'" הנ"ל "אשא כנפי שחר וכו'" כנ"ל נסמך להם, "אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד". כי בודאי הוא נוראות ונפלאות פלאי פלאות שאי אפשר להבין, כי נפשי יודעת מאד מה שעובר עלי שלא היה אפשר להתקים לולא כח הצדיקים הגדולים האוחזים בידי בעצתם העמקות, שעל-ידי זה מתחזקים בכל הדרכים והעצות שבעולם בבחינת אם אסק שמים וכו' ואציעה שאול הנך וכו'. וזהו, "גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו", זה בחינת רבוי הספרים הקדושים שכלם כלולים בספרו יתברך, שהוא ספר התורה הקדושה שנשלמת על-ידי רבוי הספרים, כמו שמבאר שם, שעל-ידי זה זוכין לעצה טובה בכל מקום שהוא כנ"ל, כי נמתקין כל הדינין, כי נכללין בבחינת קדשי קדשים וכו'. וזהו, "ימים יצרו ולא אחד בהם". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, זה יום הכפורים, כי ביום-כפור אז נכללין הכל בבחינת קדשי קדשים שלשם נכנס הכהן הגדול בשביל כל ישראל עם קטרת סמים דקה מן הדקה לכפר על כלם, שכל זה הוא בחינה הנ"ל שנכללין בבחינת קדשי קדשים על-ידי אמונת חכמים אמתיים שזוכין על-ידי רבוי הספרים הקדושים וכו' כנ"ל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וזהו, "ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם", שנאמר על הצדיקים הקדושים האמתיים, הינו כנ"ל. שכל זה התקון הוא על-ידי הצדיקים הקדושים שזוכין להאמין בהם על-ידי שנחשבין אצלו כל הספרים הקדושים, כמו שמבאר שם וכנ"ל:

אות ו

ולבאר יותר ענין התורה "חדי רבי שמעון", הנ"ל לקשר יותר מה שמבאר שם, שעל-ידי האמונת חכמים, שעל-ידי זה נתרבין ספרים וכו', על-ידי זה נתתקן כל הפגמים שכתב שם תחלה בענין ידי הסמיכה וידי הכתיבה וסוד העבור וחלקת העצה וכו', שהכל נתתקן על-ידי רבוי הספרים קדושים שנתרבין על-ידי אמונת חכמים כנ"ל. כי בדורות הראשונים לא היה כותבין כלל תורה שבעל פה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתב וכו'. כי אי אפשר לכתב כל פרטי הסברות והחלוקים שיש אפלו בדיני אסור והתר, ובפרט בדיני ממונות, מכל שכן בענין קיום התורה וכו'. על-כן היתה התורה נמסרת רק בעל פה שהוא על-ידי הסמיכה שסמכו זה לזה. וכלם הכרחו לקבל מהרבי הראשון שהוא המסמיך הראשון, שהוא משה רבנו שהסמיך את יהושע וכו'. כי עקר הסמיכה הוא בשביל תורה שבעל פה, כי על-ידי הסמיכה בידיו המשיך בו חכמתו העמקה מאד בבחינת ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה ידיו עליו:

וזהו בעצמו בחינת מלוי פגימת הלבנה, כי פני יהושע כפני לבנה וכו') ועקר החכמה שצריך לקבל לתת עצה בכל פרטי הדינים והסברות שיש בהתורה שבעל פה שהיא שלמות תורה שבכתב, ובפרט בענין הנהגת העולם הכפופים תחתיו שידע איך להנהיג את כל אחד בכל עת בכל מה שעובר עליו, שזהו בחינת 'איש אשר רוח בו' שיודע להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד. והעקר בעבודת ה', ובפרט לקרב הרחוקים מאד מאד שאפלו כשמתקרבים עובר עליהם מה שעובר וכו'. וכן נמסרה התורה מדור לדור מיהושע לזקנים וכו' עד אנשי כנסת הגדולה וכו', שכל זה בחינת הסמיכה שהיה אז שלא היה רשאי להיות רבי ומנהיג כי אם על-ידי הסמיכה ומשם קבלו ידי הכתיבה, כמו שמבאר שם. כי גם תורה שבכתב בעצמה כל שלמותה על-ידי תורה שבעל פה שנמשכת על-ידי הסמיכה כנ"ל, על-כן משם קבלו גם ידי הכתיבה בכל המשפטים שבין ישראל שהכל יתקים על-ידי כתיבת ישראל. ועל-ידי זה זכו לקדשת ארץ ישראל, כמו שמבאר שם, שעל-ידי ידי הכתיבה נתקדש האויר בקדשת ארץ-ישראל ועל-ידי זה זכו לסוד העבור, כמו שמבאר שם, שזהו בחינת קדשת ראש חדש:

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם שהוא מצוה הראשונה שנצטוו ישראל וכו'. ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו וכו'. כדי שיוכלו ישראל לכבש ארץ-ישראל. ולכאורה קשה עדין אם כל מה שספר מעשה בראשית וכו' הכל היה בשביל כבישת ארץ-ישראל, למה פתח בזה תחלה, היה לו להתחיל במצוה ראשונה 'החדש הזה לכם'. ואחר כך היה מספר מעשה בראשית, שהוא בשביל כבישת ארץ -ישראל, כי הלא לא כבשו ארץ-ישראל עד אחר מתן תורה, ולמה פתח בבראשית תחלה קדם החדש וכו'?! אך על-פי הנ"ל, כי כל קדשת החדש, שהוא בחינת סוד העבור, אי אפשר לקבל כי אם על-ידי קדשת ארץ-ישראל, על-כן הכרח להתחיל תחלה בראשית, שעל-ידי זה נתגלה קדשת ארץ-ישראל ואחר כך התחיל מצוה ראשונה, שהוא קדוש החדש, שהוא בחינת סוד העבור שאי אפשר לגלות כי אם על-ידי קדשת ארץ-ישראל כנ"ל והוא מצוה ראשונה, כי בה תלויים כל המועדים וכל התורה כלה, שהכל בשביל לתקן פגימת הלבנה על-ידי סוד העבור, כמובן בספרי קדש הרבה בזה וכנ"ל:

אות ז

ואז כשהיתה הסמיכה וכל התקונים הנ"ל היו יודעין לתת עצה לנפשם על-ידי החכמים האמתיים הנסמכים, שעקר הסמיכה הוא בשביל זה כנ"ל, אבל עכשו בעונותינו הרבים שנפגם כל זה, כי אין לנו סמיכה זה כמה וכמה דורות. ובכל דור ודור של אריכת הגלות סומכים מעצמם מנהיגים הנקראים בשם רבי שאינם הגונים, שעל-ידי זה נתקלקל כל הנ"ל. ועל-כן באמת אין יכולין לתת עצה לנפשו כנ"ל. והעקר בענין קיום התורה של הרחוקים החפצים לשוב וכו' כנ"ל, על-כן כל התקון על-ידי רבוי הספרים שנתחברין בכל דור שהתירו חכמינו זכרונם לברכה לכתב משום, עת לעשות לה' הפרו תורתך. 'הפרו תורתך' דיקא, שבשביל אותן שהפרו תורתך וחטאו כמו שחטאו וצריכים להוציאם מטיט היון וכו' שנפלו לשם, שצריכין להאיר בהם עצות עמקות מאד וכו', על-כן בשבילם התירו לכתב תורה שבעל פה, שעל-ידי זה נתרבין ספרים קדושים הרבה בכל דור שבהם נמשך קדשת ידי הסמיכה, כי עתה שאין לנו סמיכה, אף-על-פי-כן לא אבדה תקותנו, כי החכמים הקדושים האמתיים ממשיכין בחינת ידי הסמיכה בידי הכתיבה, הינו בכתיבת ספרים הקדושים שכותבין, שעל-ידי זה נתקדש האויר בקדשת ארץ-ישראל. ועל-ידי זה נמשך בחינת קדשת סוד העבור, שהוא סוד קדשת ראש חדש, שהוא שרש התשובה כנ"ל:

ועל-ידי זה זוכין גם עתה לעצה שלמה כנ"ל, על-כן מי שרוצה באמת לחשב על תכליתו הנצחי שלא יאבד בחטאיו וכו', כמו שיודע בנפשו מה שנעשה עמו. ואין לו תחבולה ועצה לצאת כנ"ל, כי היה מרצה להתקרב לחכמי אמת שיודעים עצות עמקות להוציאו, אבל אינו יודע היכן הם מרבוי תבערת המחלקת הגדולה שנתרבה עתה קטגוריא גדולה מאד בין התלמידי חכמים וכו', על-כן כל תקונו על-ידי רבוי הספרים הקדושים, שדיקא על-ידי זה בעצמו ששומע גדל המחלקת ישים על לבו לשוב בתשובה על פגם אמונת חכמים, שמשם כל המחלקת, כמו שמבאר שם. ובכל פעם שישוב על זה יחזרו ויחשבו אצלו כל הספרים הקדושים, מכל שכן וכל שכן שיזהר בנפשו שלא להלעיג, חס ושלום, על שום אחד מהם שלא יהיה נדון בצואה רותחת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכמו שמבאר בהתורה הנ"ל. וכשיחשבו בעיניו כל הספרים, יוכל למצא בהספרים הקדושים עצות אמתיות לנפשו בכל המקום אשר הוא שם כנ"ל, כי על-ידי רבוי הספרים הקדושים נתתקן הכל כנ"ל:

וכבר מבאר בדברינו בזה במקום אחר אשר רק מהספרים שנתיסדו על-פי חכמות חיצוניות שהם אריסטו, ימח שמו, וחבריו, מהם צריכין להתרחק כמטחוי קשת אפלו אם חברם גדולי ישראל, כמבאר בכמה ספרים ובדברינו גדל האזהרה להתרחק מהם, כי לא באלה חלק יעקב וכו', כמו שמבאר במקום אחר. אבל כל הספרים שנתיסדו על-פי דברי רבותינו זכרונם לברכה בתלמוד ופוסקים וספרי מוסר שנתיסדו עליהם ועל דברי הזהר הקדוש והאר"י ז"ל, בהם צריכין להתדבק ולקים הפך בהם והפך בהם. ועל כל פנים יאמין בהם, מכל שכן וכל שכן שלא ילעיג עליהם, חס ושלום, וכשיתגבר לעסק בהם בודאי יזכה למצא עצות לנפשו תמיד, כי בחינת ידי הסמיכה, שמשם כל העצות האמתיות, גנוזים בספריהם הקדושים כנ"ל:

ועל-פי כל זה תוכל להבין קצת קשר כל התורה הנ"ל היטב ותוכל לקבל משם הצלה לנפשך בכל עת אם תרצה באמת לאמתו:

אות ח

כלל הדבר, שתקון פגימת הלבנה, שהוא מצות קדשת ראש חדש, שהוא בחינת סוד העבור, נעשה על-ידי רבוי הספרים הקדושים שנתרבין בכל דור, שהם שלמות התורה, כמו שמבאר שם, כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם בחינת חמה ולבנה כידוע, בחינת משה ויהושע, כי פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, על-כן על-ידי רבוי הספרים שנתרבין, שהם בחינת תורה שבעל פה, שעל-ידי זה נשלם תורה שבכתב, כמו שמבאר שם, ונתיחד ונכלל תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, על-ידי זה נתיחד ונכלל הלבנה עם החמה, כי הם הם בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שזה עקר תקון פגימת הלבנה כשמתיחדת עם החמה, שזה נעשה על-ידי רבוי הספרים כנ"ל:

אות ט

ועקר התקון הוא בראש השנה, שאז הוא ראש השנה וראש חדש ביום אחד, כי שנה וחדש הם בחינת חמה ולבנה. ואז בראש השנה נכללין יחד בבחינת זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שזהו בחינת תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, איזהו חג שהחדש מתכסה בו וכו'. כי אז בראש השנה עקר התשובה, כי הוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה. ועקר התשובה הוא על פגם אמונת חכמים שבזה תלוי כל התורה כנ"ל וכמו שמבאר במקום אחר ). ועל-ידי התשובה נתרבין הספרים הקדושים כנ"ל, שעל-ידי זה נכלל חמה ולבנה יחד בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה כנ"ל:

ועל-כן נקרא הדין והמשפט של ראש השנה שדנין ושופטין את כל אחד ואחד בשם כתיבת ספרים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שלשה ספרים נפתחין בראש השנה. 'ספרים' דיקא, כי הדין והמשפט היא כפי מה שכל אחד שב בתשובה על אמונת חכמים, שעל-ידי זה נתרבין הספרים כנ"ל:

ועל-כן הם שלשה ספרים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, צדיקים נכתבין לאלתר לחיים, רשעים לאלתר למיתה, בינונים תלויים ועומדים עד יום-כפור. ולמדו מפסוק, "ימחו מספר חיים וכו'". כי 'צדיקים' הם התלמידי חכמים האמתיים העוסקים בתורה באמת ועוסקין להרבות ספרים קדושים בעולם, שזה עקר התקון. ועל-כן הם נכתבין בודאי לאלתר לחיי עולם לנצח. 'רשעים' הם המלעיגים על רבוי הספרים ומתלוצצים מהם והם אצלם למותר, הם נדונים לאלתר למיתה, כי הם נדונים ביגיעת בשר בצואה רותחת, שמשם עקר המיתה שנגזרה על-ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע וכו'. וכמו שמבאר מזה במקום אחר. 'בינונים' הם שהתחילו לשוב על פגם אמונת חכמים, אבל עדין לא שבו בתשובה שלמה ולא תקנו עדין פגם אמונת חכמים כראוי, הם תלויים ועומדים עד יום-כפור, כי אז ביום-כפור אז גמר התקון, הנ"ל כמובן בתורה הנ"ל שכתב שם, שעל-ידי ששבין בתשובה על פגם אמונת חכמים, על-ידי זה נחשבין בעיניו הספרים שמתחלה היו בעיניו כלא. וכן בכל פעם על-ידי כל תשובה ותשובה נחשב בעיניו יותר עוד ספר וכו', שעל-ידי זה נשלם תורה שבכתב ונכללת בבחינת לוחות האבן בחינת אבן שתיה קדשי קדשים וכו', עין שם, שזהו בחינת יום-כפור שאז נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים לבית קדשי קדשים להאבן שתיה ששם עמדו לוחות האבן. ועל-כן הבינונים תלויים ועומדים עד יום-כפור, שאז גמר התקון הזה כנ"ל. על-כן הם תלויים ועומדים מראש השנה עד יום-כפור אם ישובו בכל פעם ויחשבו בעיניהם הספרים אז יזכו ביום -כפור לגמר חתימה טובה, כי אז ביום-כפור עקר שלמות תקון זה, כי אז נכנס הכהן הגדול לבית קדשי קדשים להאבן שתיה על-ידי הכח של תשובת ישראל, שעל-ידי זה נתרבו הספרים הקדושים, שעל-ידי זה נכללת התורה בבחינת אבן שתיה וכו' כנ"ל:

אות י

ועל-כן אז ביום-כפור מתפללין חמש תפלות. כי תפלה בחינת מלכות בחינת לבנה בחינת תורה שבעל פה כידוע. ועל-כן ביום-כפור שאז נשלם תקון פגימת הלבנה. כי נכללין חמה ולבנה תורה שבכתב ותורה שבעל פה יחד. על-כן אז התפלה בתכלית השלמות שמתפללין חמש תפלות כנגד חמשה חמשי תורה. כי התפלה בחינת תורה שבעל פה וכו' נכללת בכל החמשה חמשי תורה. כי נכללין אז בשלמות כנ"ל שזהו בחינת עשרת הדברות שהיו כתובים על לוחות האבן שהם חמש כנגד חמש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בחינת חמשה חמשי תורה וחמשה תפלות של יום-כפור שנכללין יחד שזה עקר התקון שנשלם ביום-כפור כנ"ל:

ועל-כן נקראת התפלה החמשית שמוסיפין ביום-כפור 'נעילה', כי על-ידי זה נועלין ומחברין וכוללין יחד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהם בחינת חמה ולבנה כנ"ל:

ועל-כן אומרים אז ה' הוא האלקים שבע פעמים. ושמע וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי ה' הוא האלקים זה בחינת יחוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, בחינת חמה ולבנה כידוע, בחינת כי שמש ומגן ה' אלקים. וזהו גם כן בחינת שמע, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כידוע. ועל-כן אומרים אז 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בקול רם, כי בכל השנה שעדין לא נתתקן בשלמות פגם אמונת חכמים, על-כן צריכין לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בלחש, שלא יתגרו בנו החולקים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא בחינת תורה שבעל פה כידוע, שהוא חדושי תורה של התלמידי חכמים האמתיים שמחברין ספרים הרבה צריכין לומר אז בלחש, כי צריכין להעלים ולהסתיר ולכסות כמה וכמה חדושי תורה שלא לגלותם בבחינת קול רם כי אם בבחינת סוד בלחש. וכמו שאמר אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה שיש כמה דברים שהם עתה סוד ויהיה ימים וזמנים שלא יהיה סוד וכו' כמו שמובא בספר חיי מוהר"נ ). ועל-כן יש כמה ספרים קדושים שהיו גנוזים כמה שנים, ואחר כך ברבות הימים נתגלו, כמו ספרי הזהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל וכן יש כמה ספרים קדושים שגנוזים עדין ובימים הבאים יתגלו ואפלו הספרים שמגלים עכשו צריכים לגלותם מעט מעט. וגם צריכים כמה דברים לכתבם ברמז, הכל מחמת החולקים והלצים שלא יתגרו יותר. וכל זה הוא בחינת סוד אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בלחש בכל השנה כלה, אבל ביום-כפור שאז נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים לאבן שתיה וכו', שאז נשלם בחינת תקון אמונת חכמים על-ידי רבוי הספרים וכו' כנ"ל, על-כן אז אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם, כי כשיתגלה האמת וידעו ויאמינו הכל בקדשת נפלאות חדושי הספרים הקדושים בודאי אז לא נצטרך להעלימם ולהסתירם בבחינת סוד ולחש, כי אז לא יהיה סוד. ובכל יום-כפור נמשך בחינה זאת על-ידי תקון התשובה של ישראל, על-כן אומרים אז ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם וכנ"ל. וזה בחינת מה שמבאר על לעיני העמים וכו', "שהסוד נשאר אצלנו, רק שמגלין שיבינו שהסוד אצלנו" וכו'. וזהו בחינת אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בלחש בבחינת סוד, אבל ביום-כפור אומרים בקול רם, כי אז נמשך בחינת תקון פגימת הלבנה, בחינת התגלות סוד העבור שיתגלה לעתיד. על-כן אומרים אז ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם וכנ"ל, ועל-כן מהדרין כל ישראל לקדש את הלבנה במוצאי יום-כפור, כי אז עקר תקון פגימת הלבנה כנ"ל, ועל-כן אחר יום-כפור עושין סכות, שהוא בחינת תקון שלמות העצה, שזהו בחינת סכה, בחינת ופרס עלינו סכת שלומך ותקננו בעצה טובה מלפניך וכו' וכמו שמבאר במקום אחר ). ואחר כך עושין שמחת תורה, כי על-ידי זה נעשה שמחה בחינת 'אור צדיקים ישמח' שנמשך על-ידי שנכללין כל האבנים באבן אחד וכו', שהוא בחינת קבוץ וכלליות הנפשות. וזה שמתקבצין אל הצדיק בראש השנה וכו', עין שם, שכל זה הוא בחינה אחת כמובן שם:

אות יא

וזה בחינת חנכה, בחינת חנכת הבית-המקדש שזוכין על-ידי יום-כפור, כמו שמבאר בהתורה "כי מרחמם ינהגם" סימן ז בלקוטי תנינא). כי ביום-כפור נשלמת התורה ברבוי הספרים בבחינת לוחות האבן. ועל-כן אחר כך עושין חנכה בחינת חנכת הבית, כי עקר בנין הבית-המקדש של לעתיד הוא על-ידי שלמות התורה בבחינת 'בחכמה יבנה בית', על-ידי שלמות התורה, שהוא עקר החכמה, על-ידי זה 'יבנה בית', שהוא הבית-המקדש, כי עקר הנס של חנכה היה מה שהכניעו מלכות הרשעה שרצו להחריב את הבית-המקדש ולבטל את התורה, כי פגמו בכתיבת ספרי התורה הקדושה. ועל-כן אמרו, "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק וכו'". 'כתבו' דיקא, כי רצו להפך מהפך אל הפך להחליש ולבטל חס ושלום, כתב דקדשה, שהוא בחינת כתיבת ספרי התורה שבכתב ובעל פה כנ"ל ולהגביר ההפך כתב דסטרא אחרא, בחינת כתבו לכם וכו' שאין לכם חלק וכו', שזהו בחינת כתיבת ספרי חכמי יון שמהם כל החכמות חיצוניות שנקראים בדברי רבותינו זכרונם לברכה חכמות יונית, שהם כנגד התורה הקדושה והעקר כנגד תורה שבעל פה, שזהו בחינת עצם הצרה שבדורות אלו שמתגברים הכתות רעות העוסקים בחכמות חיצוניות ומרבים ספרים הרעים של הבל ושל אפיקורסית ומתלוצצים מכל ספרי אמת המיסדים על-פי חכמת האמת על-פי חכמי התלמוד והזהר הקדוש וכו'. ומי שבקי בהם רואה שברב דבריהם הם נוטים אחרי כת הקראים כידוע. ועל -כן עקר המשכת הנס והישועה של חנכה בכל דור הוא על-ידי קדשת ראש השנה ויום-כפור, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה כנ"ל, הינו על-ידי הכשרים השבים בתשובה על פגם אמונת חכמים, שעל-ידי זה נתרבין ספרים קדושים הרבה כנ"ל, שזה התקון נעשה ברה ונגמר ביום-כפור כנ"ל. וכשזה קם זה נופל, שנופלים על-ידי זה ספרי המורים שלהם ועוקרים דעותיהם הרעות ונמחין מלב בני ישראל, שזה בחינת קדשת חנכה להכניע חכמות יון ולהגביר אור ספרי התורה הקדושה, שזהו בחינת נר חנכה, בחינת אור התורה, בחינת כי נר מצוה ותורה אור, בחינת נר חנכה מוסיף והולך שמוסיפין בכל פעם שתאיר ביותר אור התורה הקדושה על-ידי רבוי הספרים הקדושים, שהם עקר שלמות אור התורה כנ"ל:

אות יב

ועל-כן קורין בחנכה בפרשת שנים עשר נשיאים, כי שנים עשר נשיאים של השנים עשר שבטים הם בחינת שנים עשר חדשי השנה, כמובא , כי הנשיאים הם בחינת חכמי הדור שמקבלים ממשה רבנו, עליו השלום, שהוא בחינת הרבי האמתי שבכל דור שהם עוסקין לתקן פגימת הלבנה שהוא בחינת קדשת שנים עשר ראשי חדשים כנגד שנים עשר שבטים כנ"ל. ועל-כן קורין זאת בחנכה, כי אז הוא בחינת תקון אמונת חכמים, שהוא בחינת קדשת ראש חדש, בחינת סוד העבור כנ"ל:

אות יג

ועל-כן נקבע חנכה בסוף חדש כסלו ובראש חדש ותחלת חדש טבת מה שלא מצינו בשום יום טוב, כי אז הוא בחינת תקון פגימת הלבנה, שעקר תקונה כשמתמעטת בתכלית המעוט בסוף החדש וחוזרת ומתמלאת בראש חדש כידוע ועל-כן נקבע חנכה בכסלו, כי עקר קביעת השנה תלוי בחשון וכסלו כידוע לבקיאים בחשבון הלוחות. נמצא כשיוצא כסלו ונכנס ראש חדש טבת ויודעים קביעתם כבר נשלם הקביעות של השנה, כי אחר כך מתנהגים כל החדשים כסדר אחד מלא ואחד חסר ועל-כן מחמת שעקר תקון קביעות השנה שנמשך מסוד העבור, שהוא בחינת קדשת ראש חדש, נמשך על-ידי תקון אמונת חכמים שנתתקן בחנכה כנ"ל, על-כן סבב ה' יתברך שיהיה נקבע חנכה בכסלו וטבת, שאז עקר קביעות השנה כנ"ל:

ואגב אמרתי לרשם מה שהאיר ה' בלבי על ענין קביעות השנה שלפעמים היא חסרה כשחשון וכסלו הם חסרים ולפעמים מלאים, ולפעמים כסדרן כידוע, כמבאר בשלחן ערוך, ובפרט בפרי עץ חיים. וזהו מרמז בפסוק, "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו'. ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה על סוד העבור. וזהו ח"כ"ם ראשי תבות ח"סרים מ"לאים "כסדרן, כי זה כלל חשבון עבור שנים וקביעות חדשים, שעל זה נאמר "כי הוא חכמתכם וכו'", רק עם ח"כ"ם וכו' וכנ"ל:

אות יד

זה שכתוב במדרש בפרשת הנשיאים שנתנאל בן צוער נתן עצה זאת להנשיאים לחנך המשכן באלו העגלות והקרבנות וכו', כי הם היו יודעין לעבר שנים ולקבע חדשים, כמו שכתוב, "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל וכו'", עין שם במדרש. נמצא, שמבאר במדרש שקרבנות השנים עשר נשיאים היה על-ידי בני יששכר שידעו סוד העבור, הינו כנ"ל, כי שנים עשר נשיאים הם בחינת שנים עשר חדשי השנה, שהם שנים עשר ראש חדש, בחינת סוד העבור. ועל-כן קורין זאת בחנכה שאז עוסקים בתקון זה כנ"ל:

אות טו

ועל-כן באמת הקריבו כל הקרבנות מדעתן שלא על-פי משפט התורה, רק שה' יתברך הסכים על ידן, כי הקריבו קטרת יחיד וחטאת יחיד שאינו ראוי על-פי הדין וכמובא בפרוש רש"י. כל זה הוא בחינה הנ"ל, כי זה בחינת סוד העבור שנמסר לחכמי אמת הגדולים שיכולים להנהיג את ישראל כרצונם כפי צרך הדור והשעה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין אליהו בהר הכרמל שהקריב בשעת אסור הבמות בשביל קדוש השם ולמדו מפסוק "אליו תשמעון" וכן בשארי מקומות. וכל זה בחינת סוד העבור כנ"ל. ועל-כן בני יששכר דיקא שהיו בקיאים בסוד העבור נתנו עצה של אלו הקרבנות לחנך המשכן על ידם, כי כל החנוך של השנים עשר נשיאים, שהם כנגד שנים עשר ראש חדש, הוא בחינת סוד העבור כנ"ל:

אות טז

כי עקר חנוך המשכן הוא בחינת להשלים את התורה, בחינת לוחות האבן שעמדו בארון שמשם כל קדשת המשכן והבית-המקדש שבשביל זה חנכו אותו כדי לתקן פגם הערב רב שעשו את העגל על-ידי שפגמו באמונת חכמים, כי לא האמינו במשה רבנו ואהרן וכו'. ועל-ידי זה נשתברו הלוחות ועכשו שנבנה המשכן בשביל תקון זה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על-כן חנכו אותו בעצת בני יששכר שבקיאים בסוד העבור, שזהו בחינת תקון אמונת חכמים כדי להמשיך על-ידי הקרבנות אלו בחינת תקון רבוי הספרים הקדושים שמשלימין את התורה שתהיה בבחינת לוחות האבן בשלמות לתקן פגם שבירת הלוחות, כי בהמשכן קבל משה רבנו את התורה כמו שפרש רש"י שמיום שנקבע האהל מועד לא נדבר עמו אלא משם וזה היה כל עקר קדשת האהל מועד עם הקרבנות שהקריבו שם הכל בשביל לכפר על ישראל ולזכותם לתשובה על פגם אמונת חכמים שמשם היה כל חטא העגל כנ"ל. ובשביל זה חנכו אותו השנים עשר נשיאים בקרבנות אלו בעצת נתנאל שהיה בקי בסוד העבור כנ"ל, על-כן קורין כל זאת בחנכה, כי אז צריכין להכניע הכפירות בחכמים אמתיים על-ידי בחינת חכמות יון ולהמשיך תקון אמונת חכמים על-ידי גדל אור התורה שמאיר על-ידי רבוי ספריהם הקדושים וכנ"ל:

אות יז

והנה מבאר מכל הנ"ל שעל-ידי תקון אמונת חכמים, שעל-ידי זה נתרבין הספרים הקדושים, שעל-ידי זה נתתקנין כל התקונים הנ"ל הנזכרין בהתורה הנ"ל עד שזוכין לסוד העבור, על-ידי זה זוכין לעצות שלמות שכל אחד יכול לתת עצה לנפשו בכל מקום אשר הוא שם והעקר בקדשת יהדותו, שזה עקר תקון התשובה שיתגבר לשוב לה' יתברך מכל המקום אשר הוא שם אפלו אם נדמה לו שנתעה מאד מאד בעונותיו הרבים וכו' וכנ"ל. כי אין מקום בעולם שאין שם עצה ותקוה לצאת משם רק שנעלם ממנו העצה על-ידי קלקוליו הרבים, אבל על-ידי אמונת חכמים, שעל-ידי זה נתרבין הספרים וזוכין לבחינת סוד העבור, על-ידי זה יש עצה בכל מקום שבעולם וכו' כנ"ל:

ובשביל זה נקרא ראש חדש על שם התחדשות, כי היצר הרע נקרא מלך זקן וכסיל, כי זה כלל ההתרחקות מה' יתברך, רחמנא לצלן, של כל אחד ואחד מגדול ועד קטן העקר הוא על-ידי זקנה דסטרא אחרא מה שנדמה לכל אחד כאלו הכל מתנהג כסדר והוא כבר זקן בדרכיו וכו' ואי אפשר לו לשוב מהם, כמו שכתוב, "לא יאמין שוב מני חשך". והכל על-ידי שמפיל עליו זקנה המלך זקן וכסיל, שהוא היצר הרע כנ"ל. ועל-כן כל התקון על-ידי הצדיקים החכמים אמתיים המתחדשים כנשר וכו' בחינת וקוי ה' יחליפו כח . וזהו בחינת רבוי הספרים של חכמי אמת, כי הספרים הקדושים מתחברים על-ידי חדושי תורתם שמחדשים בכל עת וכל חדושי תורתם הוא לעובדא ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים וכו', כי הם מתגברים בעבודתם בכל יום מחדש כאלו עדין לא התחילו שום התחלה בעבודת ה' ותורתו וכמבאר הרבה מזה בדברינו ). ויותר מזה שמענו ממנו פעם אחר פעם שאי אפשר לבאר כלל. כמה וכמה היה בעיניו בכל פעם כתינוק ממש שאינו יודע. ופעם אחת שמעתי ממנו בפרוש שאמר, אני עתה כגמול עלי אמו וכו'. ועל-ידי שמתחדשים בכל עת ומשיגים גדלת הבורא יתברך בכל יום ובכל עת מחדש. ועל-ידי זה מחברים ספרים קדושים חדשים בכל עת, כי כל הספרים הקדושים הוא לבאר ולגלות גדלת התורה הקדושה, שהוא גדלת הבורא יתברך וגדלת קדשת ישראל, כי קדשא בריך הוא ואוריתא וישראל כלא חד, כמו שאיתא בזהר הקדוש. על-כן על-ידי זה הם משיגין וממשיכין חסדים חדשים בכל יום ובכל עת שמשם עקר התקוה לזכות לתשובה כל הרחוקים מאד מאד שכמעט כמעט אבדה תקותם, בפרט בגלות האחרון הארך והמר הזה, שעקר הוא גלות הנפש. וכמבאר באריכות בהקנה 'אני הגבר', שמקונן שם ירמיהו הנביא בעד כלל ישראל. והעקר בעד אחרית הימים האלה וצועק שם בעד כל אחד מישראל, "אני הגבר ראה עני וכו' אותי נהג וילך חשך ולא אור, אך בי ישוב יהפך ידו כל היום וכו'". ומי שמשים לב להרגיש צרות נפשו הנזופה הרחוקה מאביה שבשמים, יבין מאליו לפרש כל זה על עצמו, כי היצר הרע מניח כל העולם ואינו מתגרה אלא בישראל ובתלמידי חכמים ביותר וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה סכה ד). שזהו בחינת אך בי ישוב יהפך ידו וכו'. וכן צעק דוד, "כי יומם ולילה תכבד עלי ידיך וכו'". וכן הולך וצועק ירמיה, "במחשכים הושיבני וכו' גדר בעדי ולא אצא וכו' וכו'". עד שאומר, "ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה'". כי לפי הנראה לדעת האדם כבר אבד נצחו ותוחלתו ותקותו, אך מחזק נפשו ואומר, "זאת אשיב אל לבי על-כן אוחיל וכו' חסדי ה' כי לא תמו כי לא כלו רחמיו". ומאחר שחסדיו ורחמיו אינם תמים ואינם כלים לעולם, בודאי יש תקוה לחסדיו ורחמיו גם עתה. עתה אחר כל הקלקולים הרבים שקלקלנו כל אחד ואחד, אך כל זה עדין אינו מספיק לנחם ולחזק את עצמו מרבוי התגברות מרירות פגמיו העצומים, אך עקר התקוה הוא מה שאומר אחר כך, "חדשים לבקרים רבה אמונתך". ופרש רש"י שהחסדים מתחדשים בכל בקר ורק זה כל נחמתנו ותקותנו של כל אחד ואחד מה שה' יתברך מחדש חסדים חדשים נפלאים בכל בקר, שעל ידם עקר חדוש מעשה בראשית שבכל יום בחינת ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וכל זה ממשיכין עלינו הצדיקים הגדולים הנ"ל המתחדשים בכל יום ומתחילין מחדש בכל עת והם ממשיכין עלינו חסדים חדשים בכל יום ובכל עת ומבטלין הזקנה דסטרא אחרא שמשם כל כח היצר הרע, כי כל תקותנו הוא על-ידי שאין יודעין כלל עד היכן חסדיו מגיעים, כי לגדלתו אין חקר. ועקר גדלתו יתברך הוא חסדים, כי חסד נקרא גדלה, וכמבאר מזה הרבה במקום אחר וכל זה בחינת קדשת ראש חדש שנקרא ראש חדש על שם ההתחדשות של ישראל. וכמו שאומרים בברכת הלבנה, וללבנה אמר שתתחדש וכו'. שהם עתידים להתחדש כמותה וכו'. ועל-כן שרש התשובה הוא ראש חדש, כמו שמבאר בסימן יו"ד חלק א), כי עקר התשובה על-ידי ההתחדשות כנ"ל, אבל כל זה אי אפשר לזכות כי אם בכח הצדיקים הגדולים המתחדשים בכל עת ומתחדשין בתורה, שעל-ידי זה נתרבין הספרים הקדושים כנ"ל, כי רק הם יודעים סוד העבור לעבר שנים ולקבע חדשים ולהמשיך קדשת ראש חדש בזמנו ובעתו באפן שיזכו ישראל להתחדש על-ידי זה ולשוב בתשובה שלמה, שזה העקר, על-כן עקר קדשת ראש חדש הוא על-ידי רבוי הספרים, שהוא בחינת אמונת חכמים וכנ"ל, כי יש בזה סוד גדול, בחינת סוד העבור בענין ההתחדשות. והעקר שצריכין לידע ולהאמין שאין יודעין כלום ובכל יום ובכל עת נעשין חדשות לגמרי וכו', ועל-ידי זה יש תקוה תמיד לכל בכח הצדיקים הנ"ל המתחדשים בכל עת וכנ"ל:

אות יח

ועל-כן בני יששכר שהיו בקיאים בסוד העבור נאמר בהם, "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל". שמזה הפסוק למדו שהיו יודעים ומבינים סוד העבור לעבר שנים ולקבע חדשים בעתם ובזמנם. וזהו בעצמו בחינת יודעי בינה לעתים מה יעשה ישראל שהיו יכולים להודיע לכל ישראל לכל אחד ואחד מה יעשה בכל עת ועת מכל ימי חייו בכל מה שעובר עליו באפן שיתחזק וכו', שזהו יודעי בינה לעתים, שהיו מבינים לתת עצות כפי העתים והזמנים לדעת מה יעשה ישראל. וזהו בעצמו בחינת סוד העבור שהצדיקים הבקיאים בזה הם בעלי עצות אמתיים:

אות יט

וזה שבתפלת מוסף של ראש חדש מתחילין, ראשי חדשים לעמך נתת וכו'. ואחר כך בסוף הברכה מסימין, כי בעמך ישראל בחרת מכל האמות וכו'. אבל ביום טוב מתחילין תחלה, אתה בחרתנו מכל העמים וכו' כי קביעות ראש חדש הוא סוד כמוס ונעלם מאד, בחינת סוד העבור הנ"ל ושם סוד שרש הבחירה וסוד מה שבחר בנו מכל העמים, שכל אלו הסודות אי אפשר להשיג רק צריכין להאמין בזה, כי הם בחינת שכליות מקיפין הסתומים ונעלמים מאד בזה העולם, כמו שמבאר בהתורה "עתיקא" בסימן כא). על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, לעתיד צדיקים יושבין וכו'. וכן על פסוק, "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגלתו", עין שם. וכל זה הוא בחינת סוד העבור, כי מבאר בספרים שסוד העבור בו כלולים כל סודות התורה. ובתחלה נתגלה לאדם הראשון וממנו לצדיקים בכל דור עד שבא לאברהם אבינו. וכל אחד השיגו כפי עבודתו וצדקתו. ועקר נתגלה למשה רבנו. וגם הוא נתקשה בו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "החדש הזה לכם", מלמד שנתקשה בו משה וכו'. כי בסוד זה נעלם סוד הבחירה וסוד שבחר בנו מכל העמים, כי ישראל מונין ללבנה וכו'. ועל-כן מצות קדוש החדש, שהוא סוד העבור, הוא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ונצטוו על זה בעודם במצרים קדם מתן תורה, כי משם כל התחלת קדשת ישראל מה שבחר בנו מכל העמים להיות לו לעם סגלה וכנ"ל. ועל-כן בראש חדש מתחילין תחלה, ראשי חדשים לעמך נתת. ואחר כך מסימין בשבח, כי בעמך ישראל בחרת מכל האמות. כי כל שבח זה שבחר בנו מכל העמים נמשך מקדשת ראש חדש, שהוא סוד העבור שנצטוו תחלה קדם שיצאו ממצרים וקדם קבלת התורה שאז בחר בנו, כי סוד שבחר בנו נמשך מסוד העבור, שהוא קדשת ראש חדש כנ"ל. ועל-כן מתחילין בראש חדש תחלה מקדשת ראש חדש הנ"ל, אבל בימים טובים שתלוי קדשתם בראש חדש, שכלם זכר ליציאת מצרים שאז כבר בחר בנו מכל העמים, אז מתחילין אתה בחרתנו, כי כבר נבחרנו מכל העמים ביציאת מצרים ומתן תורה על-ידי קדשת ראש חדש, שהוא סוד העבור שנצטוו כבר במצרים כשרצה להוציאם, כמבאר שם בפרשת החדש וכנ"ל. ועל-כן ראש חדש הוא שרש התשובה כנ"ל. וכל כח התשובה הוא על-ידי קדשת ראש חדש:

כי עקר כח התשובה הוא על-ידי שרשי התורה שהוא למעלה מהתורה, כי על-פי פשיטות משפטי התורה לא היה מועיל תשובה, רק כח התשובה הוא מהחסדים הנעלמים מאד, שהם בחינת שרשי תורה, בחינת סוד העבור שמשיגים הצדיקים המתחדשים בכל עת כנ"ל. על-כן ראש חדש הוא שרש התשובה כנ"ל:

אות כ

ועל-כן ישראל מונין ללבנה ואמות העולם לחמה, כי חמה ולבנה הם בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וכל גדלת תורה שבכתב אין יודעין כי אם על-ידי תורה שבעל פה, שזה בחינת אמונת חכמים, כי כל תורה שבעל פה הוא על-ידי אמונת חכמים שאנו צריכין להאמין בהחכמים שנמסרה להם התורה בעל פה ויודעים לדרש את התורה בשלש עשרה מדות ולחדש בה ולחבר ספרים הרבה בכל עת, שכל זה הוא שלמות תורה שבכתב, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. וכל כח קדשת ישראל להתגבר על היצר הרע הוא על-ידי אמונת חכמים, על-ידי בחינת תורה שבעל פה, שעל-ידי זה עקר קיום התורה. ועל-כן ישראל מונין ללבנה, שהוא בחינת תורה שבעל פה, בחינת אמונת חכמים שמתחדשין בכל עת כמו הלבנה, כי שמש ידע מבואו, אבל ירח לא ידע מבואו וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. שזה בחינת קדשת הצדיקים שמשימים עצמם בכל פעם כאינו יודע כנ"ל. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין התורה מתקימת אלא במשים עצמו כאינו יודע. כי הם יודעים כי לגדלתו אין חקר וכו' וכנ"ל. ומשם כל כח קדשת ישראל לשוב לה' יתברך ועל-כן הם מונין ללבנה, אבל העכו"ם רוצים רק לידע מיד הכל על-פי חכמה ושכל כפשוטו בלי אמונה בסודות התורה, על-כן מונין לחמה, שהוא בחינת תורה שבכתב, אבל באמת גם בתורה שבכתב אין יודעין כלל. מכל שכן שאין מקימין דבר ממנה כלל, כי אין שלמות לתורה שבכתב כי אם על-ידי תורה שבעל פה, שהוא בחינת אמונת חכמים, בחינת רבוי הספרים הקדושים וכנ"ל:

אות כא

ועל-כן גם גדלת החמה שתתגדל לעתיד יהיה רק על-ידי גדלת הלבנה שתתגדל על-ידי שישובו ישראל לה' יתברך, כמו שכתוב, "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים". והקדים בכונה תחלה גדלת הלבנה שתהיה כאור החמה ואחר כך ואור החמה יהיה שבעתים וכו', כי עקר גדלת החמה הוא על-ידי גדלת הלבנה שתתמלא מפגימתה על-ידי ישראל שישובו בתשובה על-ידי רבוי הספרים הקדושים, בחינת אמונת חכמים-תורה שבעל פה, שעל-ידי זה כל שלמות התורה שבכתב וכנ"ל:

אות כב

כי עקר שלמות הספרים הקדושים הוא על-ידי שמשימין עצמן כאינו יודע כנ"ל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין התורה מתקימת אלא מי שמשים עצמו כאינו יודע שזהו בחינת ירח לא ידע מבואו, שזה עקר סוד העבור ועל-ידי זה דיקא נשלם תורה שבכתב, שהוא בחינת חמה כנ"ל. ועל-ידי זה עקר התשובה, כי עקר התשובה על-ידי שמבינים שאין יודעין כלל, רק מתחזקים בכח הצדיקים שידעו מה שידעו והשיגו מה שהשיגו עד שהגיעו באמת לתכלית הידיעה דלא נדע. לא כמו הרבה שנדמה להם שיודעים חכמות ואומרים גם כן תכלית הידיעה דלא נדע. ואינם שמים אל לבם שעדין לא התחילו לידע כלל, כי רק החכמים הצדיקים הגדולים הגיעו באמת לתכלית הידיעה דלא נדע. וגם הם השיגו בכל פעם התכלית הזה דלא נדע יותר ויותר וכו', כמו שמבאר אצלנו כמה שיחות נוראות בזה, אבל אנחנו אין יודעין כלל כפשוטו רק אנו מחיבים לקים את כל דברי התורה הזאת ולהאמין בחכמים אמתיים ובספריהם הקדושים שהם מחזקים אותנו בכל מרירת הגלות של כל אחד ואחד וכו' שיש תקוה תמיד, כי חסדי ה' לא תמו ולא כלו רחמיו לעולם והחסדים מתחדשים בכל יום בבחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך וכו' וכנ"ל. ועל-כן ישראל מונין ללבנה, כי הלבנה, שהוא הירח, לא ידע מבואו, כי עקר תקון התשובה הוא על-ידי לא ידע כנ"ל:

אות כג

וזה שמברכין החדש בשבת שלפניו, כי שבת קביעא וקימא. וכל קדשת ראש חדש שבו תלויים כל המועדים שנמסר לישראל להחכמים לקדש החדש לפי דעתם כנ"ל, כל זה מקבלים רק מבחינת קדשת שבת שקביעא וקימא, שהוא בחינת משה, שהוא כלל התורה שבכתב ובעל פה, כי כל תורה שבעל פה, שהם כל הספרים הקדושים שמגלים עצות לעבודת ה' יתברך כנ"ל, כלם כלולים בתורה שבכתב, כי ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא. וזה בחינת קדשת שבת שקביעא וקימא, בחינת משה, שהוא בחינת הצדיק הגדול שכבר זכה לקדשת שבת בשלמות שמשם כל הקדשות וכל העצות הגלויות והנעלמות שבכל ספרי התורה הקדושה. ועל-כן מברכין החדש מקדם בשבת, כי כל קדשת ראש חדש, שהוא סוד העבור, שהוא בחינת רבוי הספרים, על-ידי אמונת חכמים וכו' כנ"ל, נמשך משבת שקדשתה קביעא וקימא וכנ"ל:

ראשי פרקים להלכה הנ"ל על-פי התורה חדי רבי שמעון הנ"ל, ובו הלכות יום טוב:

וזה בחינת אכל נפש שמתר ביום טוב ואסור בשבת:

אות כד

כי הברורים של כל ימי החל, שהם בחינת ל"ט מלאכות, הם לברר המאכל מהעשנים סרוחים שנמשכו על-ידי פגם האכילה של אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע שפגם אז באמונת חכמים, שלא האמין בעצמו ולא הוציא הנהגות ישרות מלמוד המצוה שצוהו ה' יתברך וכו' עד שהטעהו הנחש בנכלי ערמימיותו, עד שפגם מאד באמונת חכמים על-ידי אכילה פגומה וכו'. ואז נתערבבו כל המאכלים ונגזר, "בעצבון תאכלנה בזעת אפיך תאכל לחם" . עד שנתהוה הפסלת הגמור שמשם העשנים סרוחים שמבלבלים המח. ובשביל זה באים כל הל"ט מלאכות לברר האכל מתוך הפסלת. ובשבת אסור שום מלאכה, כי בשבת אין ברור על-ידי שום עשיה ומלאכה גשמיות, רק הכל עולה ונתברר ממילא ועולה לשרשו על-ידי קדשת שבת. ואז היא עקר תקון העצה, כי אז נפרס סכת שלום וכו'. ועל-ידי העצה טובה ממילא נתתקן הכל, כי גם כל הפרנסה על-ידי העצה, כמו שאמרו, "ארי הוא יהיב לך עיטא למיקנא נכסין" דברים ח), ובפרט בעבודת ה', שכל תקון העצה נמשך משבת. ועקר תקון העצה מחמת שאז הוא בחינת שלמות תורה שבכתב על-ידי תורה שבעל פה, על-ידי רבוי הספרים וכו', כי בשבת עולה המלכות עד למעלה למעלה לבחינת קדש בעצמו בבחינת ושמרתם את השבת כי קדש הוא , אבל ביום טוב הוא רק בחינת מקרא קדש שקורין את הקדש, כמבאר כל זה בכונות האר"י ז"ל לענין ההפרש שבין שבת ליום טוב וכו'. כי מלכות היא בחינת תורה שבעל פה, כמו שכתוב, מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה', ובשבת עולה בחינת תורה שבעל פה עד הקדש שהוא חכמה שנקרא קדש וכו', כמו שכתוב שם ומשלמת את בחינת תורה שבכתב, כי אז תכלית היחוד בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וכשנשלם תורה שבכתב על-ידי תורה שבעל פה על-ידי רבוי הספרים שנתרבין על-ידי חדושי תורה שנתחדשין שעקרם בשבת כידוע, אז נמתקין כל הדינים ואז עקר שלמות העצה שנעשה על-ידי המתקת הדינים, כמו שמבאר במקום אחר ):

אות כה

אבל ביום טוב הוא 'מקרא קדש'. שקורין בחינת תורה שבכתב ממקומה שתרד לבחינת תורה שבעל פה, על-כן יש אז עדין איזה ברור, על-כן צריכין מלאכת אכל נפש לברר מהפסלת הנ"ל:

כי יש ספרים קדושים מחדושי תורה שהם בחינת שבת שאז תכלית היחוד בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה, הינו שתורה שבעל פה, שהוא מה שמחדשין החכמים הגדולים האמתיים הוא עולה עד שרש התורה שבכתב שנתנה מפיו יתברך ונכללת שם בתכלית היחוד, הינו שהחדושים שמחדשים ומבארים ומפרשים את פסוקי התורה שבכתב הם כלולים ונעוצים ומחברים יחד בתכלית האחדות עם דבורי הפסוקים, כי הם מחדשים דבר דבור על אפניו, שחדושיהם כלולים בתכלית האחדות בתוך פסוקי התורה וכו'. בבחינת שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז, וכמו שפרש רש"י שם. אבל יש חדושי תורה שבעל פה שהם גם כן קדושים ואמתיים, אבל קשה לכונם היטב בתוך דבורי התורה רק ברמז ובדרך אסמכתא וכו'. וזהו בחינת קדשת יום טוב, שהקדש בחינת שרש התורה שבכתב צריך להוריד את עצמו ממקומו ולהשתלשל ולהתלבש כדי שיוכל להתחבר עם החדושי תורה שבעל פה אלו. וזהו בחינת יום טוב בחינת מקרא קדש כנ"ל. ומחדושי תורה כאלו אין יכולין לתקן העצה בתכלית השלמות. ואז יש עדין איזה ברור מפסלת הנ"ל ואז יש עדין איזה מלאכות שהם מלאכת אכל נפש שסמוכים להאכילה שצריכין לאפות ולבשל ביום טוב שהם גמר תקון המאכל כדי לברר המאכל מבחינת פסלת הנ"ל שמשם פגם העצה, כי אז צריכים עדין ברורים בשביל תקון העצה וכנ"ל:

ראשי פרקים מהלכה הנ"ל ובו ענין חנכה:

אות כו

וזה בחינת תקף הנס של חנכה שאז תקנו לנו להדליק נר חנכה למטה מעשרה טפחים, שמבאר בכונות שממשיכין כלל הארת השלשה יחודים למטה מאד וכו'. להאיר להמלכות עצם ההארות הנ"ל במקומה אף-על-פי שאין לה עליה אז וכו'. הינו שבעצם רחמי ה' יתברך שראה שמלכות דסטרא אחרא מתגבר מאד מאד שרצו מלכות הרשעה להשכיח תורתו לגמרי. וצפה שאחר כך יתארך הגלות הזה ביותר, על-כן חמל עלינו ועשה לנו נסים נפלאים בימי חנכה הקדושים והוסיף נס על נס שדלק מעט שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול שלא היה בו להדליק כי אם יום אחד ודלק שמונה ימים עד שתקנו על זה מצות הדלקת נר חנכה. שהוא שבכח הצדיקים הגדולים הנוראים נזכה להמשיך אור התורה בחינת נר מצוה ותורה אור גם למטה למטה, שיתרבו ספרים קדושים כאלה בעולם בחכמה עמקה כזאת שיאירו פני תבל עד שיוכלו להאיר גם למטה למטה בתקף העשיה. וגם שם יתיחדו תורה שבכתב עם תורה שבעל פה בשלמות נפלא באחדות גמור, עד שתהיה גם שם נשלמת תורה שבכתב על-ידי רבוי הספרים של תורה שבעל פה, עד שתכלל התורה באבן שתיה קדשי קדשים, שעל-ידי זה נמתקין כל הדינים שבעולם שעל-ידי זה תהיה נשלמת העצה שאפלו הנמוכים והירודים מאד מאד יוכלו למצא עצה לנפשם למלט נפשם מני שחת לאור באור החיים:

אות כז

ועל-כן היה השמן חתום בחותמו של כהן גדול, כי הכהן הגדול היה נכנס לפני ולפנים ביום-כפור לבחינת קדשי קדשים ששם שלמות התורה, כי שם עמדו לוחות האבן ומשם כל ההמתקה הנ"ל, כמו שמבאר שם:

אות כח

כי המנורה הטהורה שבבית-המקדש כל הארתה היה משם מלוחות העדות שבבית קדשי קדשים, כמו שכתוב, "באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערך אותו אהרן ובניו וכו'", הינו כנ"ל, כי נרות המנורה, כל הארתם מבחינת שלמות התורה שהיה בבית קדשי קדשים וכנ"ל, אבל כל זה לא זכינו רק בבית-המקדש ובמשכן, אבל עתה בתקף הגלות חמל ה' יתברך עלינו ותקן לנו להדליק נר חנכה להמשיך הארה זאת בחינת שלמות התורה שבכתב על-ידי תורה שבעל פה גם למטה למטה להאיר לכל הירודים שהם בתקף העשיה, להאיר בהם גם כן עצות עמקות מאד על-ידי רבוי הספרים הקדושים שנעשו מחדושי תורה כאלו שמשלימין תורה שבכתב בשלמות כזה עד שנמתקין כל הדינים עד שמאירה עצות עמקות גם למטה מי"ט וכו'. כי חנכה בחינת תקון הנצח, ששם עקר מקום העצה שהיא בחינת רגלין, כמו שמבאר במקום אחר:

אות כט

וזה בחינת שלחן בצפון ומנורה בדרום שהיה השלחן עם לחם הפנים כנגד המנורה, כמו שכתוב, "ואת המנורה נכח השלחן". כי הא בהא תליא, שעל-ידי קדשת המנורה ונרותיה שהיו מאירים על-ידי שלמות התורה בבחינת לוחות האבן וכו' כנ"ל שבשביל זה נצטוה באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערך אותו אהרן וכו'. שרמז לו שאור נרות המנורה נמשכין מלוחות העדות שבבית קדשי קדשים וכנ"ל, על-ידי זה הוא בחינת קדשת השלחן שהיה עליו לחם הפנים משבת לשבת, שהוא בשביל להמשיך על ישראל קדשת האכילה לטהר המאכלים מפגם העשנים הנ"ל, שהם פוגמין את העצה וכנ"ל, שעקר התקון על-ידי אכילת שבת, שהוא בחינת לחם הפנים שהיה על השלחן. ועל-כן היה השלחן והמנורה סמוכים זה כנגד זה, כי הם תלויים זה בזה, כי קדשת המאכלים לברר מעשנים הנ"ל הוא על-ידי רבוי הספרים וכו'. שהם בחינת אור המנורה, שעל-ידי זה הוא תקון שלמות העצה וכנ"ל:

אות ל

וזה בחינת הפלגתא שבין בית שמאי ובית הלל בענין הדלקת נר חנכה, שבית שמאי אומרים, פוחת והולך. ובית הלל אומרים, מוסיף והולך וכו', כי מובן מדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה שעקר קדשת חנכה נמשך מהעבודה של ראש השנה ויום-כפור, כמו שמבאר בסימן ז' בלקוטי תנינא) ומובא לעיל שכפי הסלח נא שפועלין ביום-כפור, כן זוכין לקדשת חנכה. וזה ידוע שלפעל בקשת סלח נא ביום הכפורים כראוי העקר הוא על-ידי קדשת ראש השנה שאז ההתחלה. וביום-כפור הגמר והחתימה וכו' ועקר קדשת ראש השנה ויום-כפור על-פי התורה הזאת הוא שצריכין להמשיך אמונת חכמים על-ידי רבוי הספרים שזוכין על-ידי התשובה וכו'. עד שתשלם התורה בבחינת לוחות אבן, בחינת אבן שתיה קדשי קדשים, שזהו בחינת כניסת הכהן הגדול ביום-כפור לפני ולפנים לאבן שתיה וכו'. בשביל לכפר עונות ישראל על-ידי הקטרת סמים דקה מן הדקה. ועל-ידי ההזאות של הפר והשעיר וכו' ומשם ממשיכין קדשת חנכה וכו'. והעקר הוא שנזכה על-ידי כל התקונים של ראש השנה ויום-כפור הנ"ל לעצה שלמה וכנ"ל. וזה נמשך בסכות בבחינת ופרס עלינו סכת שלומך ותקננו בעצה טובה מלפניך וכו', כמו שמבאר במקום אחר ומובא לעיל ). וזה עקר קדשת חנכה עתה שאנו צריכין להמשיך עלינו על -ידי הדלקת נר חנכה הקדוש קדשת כל הספרים הקדושים שהם משלימין את התורה וכו', שזה בחינת קדשת יום-כפור כנ"ל, שעל-ידי זה יהיו נמתקין כל הדינים שבעולם וכו' עד שנזכה כל אחד ואחד לעצה שלמה בכל מקום שהוא בגשמיות ורוחניות באפן שיוכל למלט נפשו, כי על-ידי תקף הנס של חנכה בגדל כח הצדיקים הגדולים המשיכו לנו אור כזה עד שאנו יכולים להמשיך קדשת כל היחודים הכלולים בהדלקת נר דקדשה, שהוא בחינת נרות המנורה, נר שבת ויום טוב וכו', להמשיכם עד למטה מטה בתקף העשיה למטה מעשרה טפחים בימי החל ממש, שאז אין שום עליה לבחינת מלכות וכו', כמובן כל זה בכונות חנכה ומובא בדברינו. וכל זה זוכין כפי התשובה על פגם אמונת חכמים ביום-כפור וכו' כנ"ל. נמצא, שעקר בחינת חנכה הוא לזכות לתקון העצה בשלמות, שזה העקר כנ"ל. ועל-כן הם שמונה ימי חנכה, שהם בחינת שמונה תקונין מחכמה בינה דעת עד נצח והוד. כי נצח והוד הם בחינת רגלין, בחינת עצות, כמו שמובא במקום אחר ), כי שם עקר העצה. וזה עקר התקון שיהיה נמשכין עצות טובות שלמות למטה בתקף העשיה בבחינת רגלין ששם אחיזת הקלפות להציל ולהעלות הנשמות והניצוצות שנפלו לשם להצילם מכל מיני קלפות הרבים והעצומים מאד שנתאחזו בהם בעונותיהם, ה' יתברך ירחם. שזהו בחינת עבודת הצדיקים הגדולים שעוסקין ביגיעות גדולות להחזיר בתשובה הגרועים והרחוקים מאד על-ידי עצותיהם העמקות מאד:

אות לא

וזה בחינת הפלגתא שבין בית שמאי ובית הלל הנ"ל, כי בית שמאי סברי, פוחת והולך כפרי החג שהביאו בסכות שהיו פוחתין והולכין, כי זה ידוע בדברי רבותינו זכרונם לברכה ששמאי היה קפדן ועל-כן רחק את הגרים שבאו להתגיר שלא כדין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת שבת, אבל הלל שהיה ענו מאד, קרב אותם גם כן, כי שמאי היה צדיק גדול, אבל היה הולך בבחינת מדת הדין ואמר שאינו ראוי לקרב את הגרועים ביותר, על-כן בית שמאי שהיו תלמידיו הולכין בדרכו וסוברים שביום ראשון צריכין להדליק כל השמונה נרות, להמשיך כלל כל התקונים, כי סוברין שאי אפשר להאיר אור התורה, אור האמת בעולם, להחזיר נפשות בתשובה כי אם כשמאירין בהם האמת בשלמות עד שיבואו להתגיר ולשוב בתשובה בכל לבם ולקבל עליהם את כל דברי התורה עם כל הדקדוקים בשלמות. וזה בחינת הצדיקים שאינם עוסקים בלמוד תוכחתם הקדוש כי אם עם זקנים וצדיקים קדושים שמאירים בהם אור התגלות תורתם הקדושה כדי להעלותם במעלה יתרה ולזככם מאד, אבל עם הרחוקים אינם יכולים לעסק מעצם קדשתם. ועל-כן בית שמאי סברי פוחת והולך, שצריכין להתחיל תחלה מהדלקת כל השמונה נרות להאיר בנפשות ישראל כל הארת התקונים בשלמות. ואז דיקא יוכלו לקרבם, על-כן באמת אינם מקרבים כי אם ההגונים לזה ומאירים בהם כל תורתם, אבל הגרועים והרחוקים הם מרחקים מעצם קדשתם, רק שסוברים שאחר כך יוכלו לקרב אותם גם כן, שזהו בחינת פוחת והולך שאחר שכבר האירו כל השמונה תקונים שזהו בחינת הדלקת כל השמונה נרות ביום ראשון לדעתם. אחר כך צריכים לפחות האור להדליק ביום שני רק שבעה ואחר כך ששה וכו' כדי למעט האור בכל פעם באפן שיוכלו לקרב אחר כך גם הרחוקים. כי מגדל התקון שהמשיכו ביום אחד שהאירו כל התקונים בתלמידיהם הקדושים עד שנעשו צדיקים גמורים, על -ידי זה יוכלו אחר כך לקרב גם הרחוקים הקטנים במעלה. ואחר כך הרחוקים יותר, שזהו בחינת פוחת והולך. ועל-כן למדו מפרי החג שהיה פוחתין והולכין, כי ידוע בדברי רבותינו זכרונם לברכה שבסכות היה מקריבין שבעים פרים כנגד שבעים אמות, אך לכאורה אינו מובן דבריהם הקדושים, כי איתא בדברי רבותינו זכרונם לברכה שהיה מביאין השבעים פרים בשביל שיתקימו השבעים אמות, אבל איתא בדבריהם שהם מתמעטין והולכין כפרי החג. ונראה לכאורה שהדברים סותרין שמביאין השבעים פרים בשביל לכלותם? אך שניהם אמת, כי עקר מה שאנו חפצים בקיומם ומביאין השבעים פרים בשבילם הוא כדי לברר הטוב מהם ולגיר מהם גרים עד שיתקים, "כי אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה וכו'". אבל הרע הגמור שבהם שאי אפשר לבררו, צריכין לכלותו. וזהו בעצמו על-ידי שיבררו הטוב מהם, שעל-ידי זה יפל ויכלה הרע, כמובן בדברי רבותינו זכרונם לברכה ). וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על מאמר "רבה בר בר חנה", ושמע מלכותא וקטלה בסימן יב לקוטי חלק א). ועל-כן בסכות שבא אחר כך אחר יום-כפור שנתתקנו כל התקונים הנ"ל, אז מביאין השבעים פרים ואז פוחת והולך שמביאין ביום ראשון שלשה עשר פרים ומגלין אלקותו ביותר על-ידי רבוי הקרבנות עד ששומע הטוב שבהם ומתקרב. וכן פוחת בכל יום כדי לברר בכל פעם הרחוקים יותר. וכל מה שמקרבין ומבררין הטוב מהם הם כלין והולכין וכנ"ל עד שאחר כך בשמיני עצרת מתועדין ישראל לבדם עם ה' יתברך, כי אז עקר גמר התקון של ראש השנה ויום-כפור וסכות וכו' וכמו שמבאר במקום אחר). וסברי בית שמאי, שכמו כן צריכין בהדלקת נר חנכה להמשיך בתחלה שלמות כל השמונה תקונים בשביל לקרב ההגונים וכו'. ואחר כך פוחת והולך כנ"ל:

אבל בית הלל שהיו מתלמידי הלל, שהיה ענו מאד, סוברים להפך, שצריכין להתחיל ממטה למעלה, להדליק תחלה נר אחד ואחר כך להיות מוסף והולך. כי אם חס ושלום, לא יתרצו הצדיקים לקרב כי אם ההגונים השלמים שראויים להאיר בהם כל התקונים כמעט אבדה חס ושלום, פלטת ישראל, בפרט שהסתכלו ברוח קדשם על הדורות האחרונים האלה, על -כן הם אומרים להפך שצריכין להתחיל ממטה למעלה מכל נקדה ונקדה טובה של כל אחד מישראל, כי יודעים שזה עקר גדלתו של ה' יתברך לקרב המרחקים ביותר, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה ). על-כן עוסקים העקר להמשיך תקון כזה עד שיוכלו להתחיל מעט מעט להמשיך ביום אחד תקון אחד ולקרב נפשות הרחוקים מאד על-ידי איזה תקון אחד שמאירין בו, אף-על-פי שעדין הוא מקלקל הרבה רק שהאירו בו איזה תקון אחד. ועל-ידי כן שמקרבין על-ידי זה נפשות רחוקים כאלו, על-ידי זה הם מוסיפין והולכין בכל יום ובכל פעם לקרב אלו הנפשות עם עוד נפשות רבות יותר, עד שביום השמיני ממשיכין כל התקונים שכלולים בהם כל התליסר תקונא דיקנא, שהם כלל הרחמים והחסדים, שהם בחינת כלל השלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שהם כלל הספרים הקדושים וכו', שעל-ידי זה מתקרבין הכל לה' יתברך, כי מעלין בקדש ולא מורידין, שצריכין להתחיל ממטה למעלה בבחינת מן המצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה, שזהו בחינת תקונא דיקנא, שהם כלל כונת חנכה. וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה במקום אחר ), כי הם למדו מהשמונה הזאות של הכהן הגדול ביום-כפור לפני הכפרת אשר על הארון ששם עמדו לוחות העדות שהיה מתחיל ההזאות מאחת דיקא, כמו שאומרים, אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו'. כי צריכין להתחיל ממטה למעלה, כי אין ראיה מפרי החג שהיה בשביל השבעים עכו"ם שהטוב שבהם כבוש מאד ברע גמור וכו', כי לא זכו להיות בחלקו יתברך, רק הטוב שבהם שהם ניצוצי נפשות ישראל, צריכים לבררם ואי אפשר לבררם כי אם על -ידי בחינת פוחת והולך, לברר הטוב והם יהיו כלים והולכים וכו'. אבל ישראל עם הנבחר עם קדוש, כלם קדושים, רק שנאחז בהם הרע של העכו"ם בבחינת ויתערבו בגוים וכו', על-כן כל נקדה ונקדה טובה שנמצא בכל אחד מישראל אפלו בהגרוע שבגרועים יקר מאד מאד, כי נמשך ממקום עליון ונורא מאד. ובגדל כח הצדיקים יכולין להגביה אותם ולהאיר אור התורה על ידם דיקא על-ידי שמעלין טוב כזה שהיה במקום שהיה, כמובן כל זה בדבריו זכרונו לברכה ). על-כן צריכין להיות מוסיף והולך, בחינת מעלין בקדש וכו' וכנ"ל:

אות לב

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ששמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת, כיצד, מצא בהמה וכו'. אבל הלל מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר, "ברוך ה' יום יום וכו'". כי שמאי היה מחמיר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה והיה קפדן גדול שלתקף קדשתו רצה רק שכלם יהיו קדושים. ואם לא היה קדוש כרצונו לא היה יכל לסבלו. ועל-כן גם בענין האכילה היה מחמיר מאד ולא רצה לאכל כי אם לכבוד שבת קדש ממש, שכשמצא בהמה נאה היה מזמינה תכף לשבת ולא אכל ממנה עד שמצא אחרת נאה הימנה ואז אמר, זו לכבוד שבת. ואז דיקא אכל את הראשונה שכבר נתקדשה בקדשת שבת. על-ידי שהזמינה לשבת. וכן נהג תמיד. ואף-על-פי שזה בודאי מדה טובה וקדושה מאד שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת, אף-על-פי-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה אבל הלל מדה אחרת היתה בו, שכל מעשיו לשם שמים וכו'. הינו על-פי הנ"ל. כי שמאי היה מחמיר ולגדל קדשתו רצה רק להעלות הכל אל הקדשה, שכלל הקדשה הוא שבת, שמחמת זה לא רצה לקרב גרים הרחוקים שלא באו להתקרב כראוי מחמת שלא היה טובים בעיניו כרצונו הטוב. וכן בענין אכילתו לא רצה לאכל כי אם כשיזמין המאכל לשבת, אבל הלל מדה אחרת היתה בו וכו':

והענין על-פי הנ"ל, כי עקר הוא תקון העצה, כי כל התורה נקראת עצה, בחינת לי עצה ותושיה, בחינת תרי"ג עטין דאוריתא, כי צריך כל אדם לחשב הרבה עצות בנפשו למלט נפשו מני שחת, שעל זה צעק דוד, "עד אנה אשית עצות בנפשי וכו'". ועקר תקון העצה הוא על-ידי קדשת שבת. והעקר על-ידי אכילת שבת שהוא כלו קדש, כי כל פגם העצה נמשך מחטא האכילה של אדם הראשון כנ"ל, שעל-ידי זה נתאחזו העשנים סרוחים בהאכילה שמבלבלים העצה כנ"ל. וכל התקון על-ידי אמונת חכמים, שעל-ידי זה נתרבין הספרים הקדושים ומשלימין את התורה וכו', שעל -ידי זה זוכין לשלמות העצה וכו' כנ"ל. ועקר תקון זה הוא בשבת שאז עקר כלליות תורה שבעל פה עם תורה שבכתב כנ"ל, כי אז האכילה כלו קדש ואין כח בהעשנים סרוחים לבלבל העצה וכנ"ל. אבל לקדשת שבת בשלמות אין מי שיזכה כי אם גדולי הצדיקים ואנחנו צריכין לקבל קדשת שבת מהם, כי הצדיקים הגדולים ממשיכין קדשת שבת על ימי החל כידוע. וכמו שממשיכין קדשת שבת על ימי החל, כמו כן הם ממשיכין קדשת שבת על הקטנים במעלה, שהם בבחינת חל נגד הצדיקים ואינם יכולים לזכות בעצמם לקדשת שבת כראוי אף-על-פי-כן הצדיקים מרחמים עליהם וממשיכים עליהם קדשת שבת ובשביל זה נוסעים לצדיקים על שבת כדי להמשיך מהם קדשת שבת. ועל-כן נוהגים שיושבים על שלחנם. כי שלחן שלהם קדש. כי עקר קדשת שבת הוא האכילה כנ"ל. ועל-ידי שיושבים על השלחן שלהם בפרט בשבת בעצמו על-ידי זה הם מבררין העצה מהעשנים הנ"ל. שעל-ידי זה זוכין לעצה שלמה שזה עקר התקון כנ"ל. ועל-כן שמאי שהיה קפדן וכנ"ל לא היה רוצה לאכל כי אם כשהמאכל נתקדש בקדשת שבת על-ידי שהזמינה לשבת. אבל בלא זה לא רצה להעלות המאכל של חל לקדשת שבת שזהו בעצמו מה שלא רצה לקרב גרים הרחוקים שהם בבחינת חל להעלותם אל הקדשה שהוא בחינת שבת. כי לא רצה לקרב הרחוקים כי אם מי שיוכל להעלותו לקדשת שבת ממש וכנ"ל. אבל הלל מדה אחרת היתה בו שהיה ענו מאד והוריד והשפיל עצמו מאד לכל הרחוקים מאד מאד עד שהתגבר להמשיך קדשת שבת לכל המקום אשר הם שם. שזהו בחינת חנכה שממשיכין קדשת שבת למטה לבחינת ימי החל ממש וכנ"ל. שזהו בחינת מה שלא נהג שמאי שלא אכל כי אם כשהזמין תחלה לשבת. כי הלל אמר ברוך ה' יום יום וכו'. הינו שהיה מתגבר להמשיך קדשת שבת על המאכל אף-על-פי שלא הזמינו לשבת. וכמו כן היה מקרב רחוקים אף-על-פי שלא הכינו עצמן כראוי שיהיו ראויים לקדשם בקדשת שבת. כי הוריד והשפיל עצמו לכל הרחוקים להמשיך להם קדשת שבת וכן נהג בענין המאכלים כנ"ל כי המשכת קדשת אכילת שבת לאכילת ימי החל והמשכת קדשת שבת על הרחוקים מאד הם בחינה אחת כנ"ל. וגם על-ידי האכילה בעצמה של גדולי הצדיקים הם מבררים ניצוצות ונפשות ומקרבים רחוקים על-ידי זה כמובן במקום אחר):

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על הלל שמדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמים. ולכאורה קשה וכי יעלה על הדעת ששמאי לא היה מעשיו לשם שמים. הלא מדה טובה זאת בעצמה שהזמין תמיד המאכל לשבת וכו' עשה בודאי לשם שמים. אך החלוק הוא ששמאי לא היה יכל לקדש המאכל כי אם על-ידי שהזמינו ממש לשבת כנ"ל. אבל הלל מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמים כל מעשיו דיקא. הינו שבכל עשיותיו הגשמיות ממש היה כלם לשם שמים שאפלו בעשיה גשמית היה יכל להוריד עצמו לעשותה לשם שמים ולקדש המאכל בקדשת שבת אף-על-פי שמתחלה לא הזמינה ממש לשבת. ועל-כן היה יכל לקרב רחוקים מאד. כי לא היה מקפיד שלא לקרבם כי אם כשיכינו עצמם כראוי לעלות לקדשת שבת רק השתדל למצא בהם איזה נקדות טובות והוריד והשפיל עצמו אליהם למקומם שהם שם והמשיך להם קדשת שבת למקומם. ועל-ידי זה קרב כל הרחוקים מאד וכנ"ל. שזהו בחינת נפלאות קדשת הדלקת נר חנכה. כי בשבת עולה המלכות בחינת תורה שבעל פה עד הקדש בעצמו. ואפלו ביום טוב שאין לה עליה זאת אבל עולה למקום שעולה. ולשם ממשיכין הקדשה בבחינת מקרא קדש כנ"ל. אבל נפלאות של נר חנכה הוא, שהוא בימי החל ממש והצדיקים בגדל כחם תקנו לנו בדרך נס נפלא להמשיך קדשת שבת קדשת כלליות התורה שהוא תקון העצה למטה מאד לבחינת ימי החל ממש שעל-ידי זה מקרבין כל הרחוקים לה' יתברך כנ"ל וזהו מדתו של הלל וכנ"ל. וזהו בחינת מה שהיה אומר הלל ברוך ה' יום יום וכו'. שלא היה ממתין עד שיעלה הרחוקים לקדשת שבת ממש. רק אמר ברוך ה' יום יום וכו'. שבכל יום ויום כשראה באחד איזה נקדה טובה בעלמא שרצה להתקרב איזה התקרבות כל שהוא קרבו מיד על-ידי עצם ענותנותו וחכמתו העמקה אף-על-פי שהוא רחוק מצד עצמו מקדשת שבת מאד אף-על-פי-כן חמל עליו והוריד אליו בחינת קדשת למקומו לעוררו לתשובה ולקרבו לה' יתברך בעצותיו הנפלאות מכל מקום שהוא בכל יום ויום וכו' וכנ"ל:

וזהו בחינת ראה ראיתי את עני עמי וכו'. שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאמר ה' יתברך רואה אני שתי ראיות וכו' שעתידין לחטא. ואף-על-פי-כן אני רואה את ענים ואני רוצה לגאלם. וכן מצינו בכמה מקומות שאין ה' יתברך דן את האדם אלא באשר הוא שם וגדולי הצדיקים מוסיפין לעורר רחמיו שאפלו בעת קלקולם הגדולים כמו בשעת העגל אף-על-פי-כן הם מרצין בתפלותם את ה' יתברך עד שמוחל להם ומשתדלין להחזירם למוטב. וכל זה הוא בחינת מדתו של הלל וכו' וכנ"ל:

ראשי פרקים מהלכות חנכה הנכלל בהלכות ראש חדש הנ"ל:

וזה בחינת קרבנות הנשיאים קערת כסף שלשים ומאה משקלה וכו'. שניהם מלאים סלת למנחה. לתקן המאכלים. שלשים ומאה כנגד מאה ושלשים שנה של אדם הראשון כמו שפרש רש"י שם. כי אדם הראשון פגם באכילה כנ"ל. ומשם בא פגמיו בהמאה ושלשים שנה שהוליד וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי אף-על-פי שעשה אז תשובה התגרו בו מאד ובלבלו דעתו בעשנים סרוחים הנ"ל שלא היה יכל להוציא משפטי הנהגות ישרות וכו'. ועקר הקלקול ובלבול המחשבה שמתגברין הוא בענין פגם הברית. וביותר מתגברין על הרוצה לשוב וכו':

וזה בחינת תקון ידי הסמיכה:

מזרק אחד כסף שבעים שקל. בחינת שבעים אמות שכל אחד יש לה כתב ולשון מיחד בחינת תקון הכתב. כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת. ריח טוב שמברר מעמקי הקלפות שהוא עקר תקון העשנים סרוחים הנ"ל. עשרה זהב כנגד עשרת הדברות כלל ספר התורה וכו'. פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בחינת אי"י שכלם חברו ספרים הרבה. שעיר עזים אחד לחטאת לכפר על מכירת יוסף שעל-ידי זה נחלקה מלכות בית דוד שצריכין לתקן שזה בחינת תקון העצה ולא יחצו לשתי ממלכות וכו'. ולזבח השלמים בקר שנים פרש רש"י כנגד משה ואהרן. משה כלל התורה אהרן שלמות התורה על-ידי תורה שבעל פה. יורו משפטיך ליעקב. כי הוא בחינת תלמיד משה וקרב כל ישראל אליו על-ידי וראך וכו' בחינת אוהב שלום ורודף שלום ומקרבן לתורה. ועל-כן נכנס לבית קדשי קדשים וכו'. אלים חמשה וכו'. כנגד כלל התורה כמו שפרש רש"י שם. כי כל התקון על-ידי שלמות התורה על-ידי רבוי הספרים וכו' כנ"ל. שמונת ימי חנכה כנגד שמונה תקונים אמונת חכמים וכו':

ועל-ידי חטא אדם הראשון שעל-ידי זה נמשכו העשנים הנ"ל נפגמו ידי הסמיכה שהוא המחלקת שנסמכין וכו' שזהו בחינת מחלקת קין והבל שמשם מחלקת קרח עם משה שמשם כל המחלקת שבעולם. כי קין הביא קרבן מהפסלת. כי למודו היה מבחינת העשנים הנ"ל. אבל הבל הביא מבכורות צאנו וכו':

הפלגתא שבין בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים פוחת והולך כפרי החג שמתמעטין והולכין. ובית הלל אומרים מוסיף והולך מעלין בקדש ולא מורידין. כי בית שמאי סברי שצריכין להגיע עד התקון האחרון. ואז דיקא יכולין להאיר וכו'. וזהו כפרי החג שמתמעטין והולכין שביום ראשון של סכות שאז מאירין כל החסדים פנימים וכו' מקריבין שלשה עשר פרים ואז מכניעין כמה עכו"ם. וביום שני פוחת והולך עד יום השביעי שאז נכלין כל העכו"ם ומבררין הטוב שבהם על-ידי קדשת החסדים שנמשכו בכח ראש השנה ויום-כפור ואז ישראל מתיחדין לבדם עם ה' יתברך בשמיני עצרת שאין מקריבין כי אם פר אחד ואיל אחד בבחינת עכבו עמי יום אחד וכו':

אבל בית הלל סברי. מעלין בקדש ולא מורידין. כי שמונה ימי חנכה הם בבחינת שמונה ההזאות של הכהן הגדול ביום-כפור בקדשי קדשים שהתחיל תחלה מאחת ואחר כך אחת ואחת וכו' ומשם נמשך קדשת שמונת ימי הסכות עם שמיני עצרת כי סכות מרמז על תקון הגאלה. כי אז ממשיכין תחלה שלמות התקון ואחר כך פוחת והולך עד שמיני עצרת. אבל חנכה עקר נפלאות הנס שגם בתקף ממשלתם ואפלו בארך הגלות נתגבר בעצות טובות עמקות להתקרב אליו יתברך ממקום שנפל כל אחד. על-כן אז צריכין להתחיל מכל מה שיוכל להתחיל מאיזה נקדה טובה ותקון כל שהוא שזהו בחינת מעלין בקדש ולא מורידין. ועל-כן ביום-כפור אפלו בבית-המקדש מחמת שאז צריכין לכפר כל העונות של ישראל צריכין להתחיל מאחת ואחר כך אחת ואחת וכו' ואזלי לטעמיהו. כי שמאי קפדן ואכל כל ימיו לכבוד שבת שלסברתו אי אפשר לאכל כראוי לדחות העשנים סרוחים שמשם תקון העצה שהוא העקר כי אם על-ידי שאינו אוכל שום דבר חשוב רק מזמינו לשבת וכו'. כי עקר תקון האכילה הוא על-ידי קדשת שבת נמצא שסובר שצריכין תחלה להמשיך שלמות התקון וכו' שהוא בחינת שבת. אבל הלל מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים והיה אומר ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה. כי עכשו אם נמתין על שלמות התקון כמעט אבדה חס ושלום פלטת ישראל. רק צריכין לילך תמיד עם בחינת ברוך ה' יום יום וכו'. שכל מה שחוטפין וכו'. וזהו שכל מעשיו לשם שמים. כי מבטל עצמו לגמרי ואומר אם לא אגמר תכף חס ושלום. כי אשר תמצא ידי לעשות אעשה. ואם לא יהיה לי עולם הבא וכו'. מה לעשות כונתי לשמים. וה' הטוב יעשה ויגמר בעדי עד כאן ראשי פרקים):

אות לד

וזה בחינת קרבנות הנשיאים שקורין בחנכה. כי כל הקרבנות שלהם היה לתקן פגם חטא העגל שבשביל זה נבנה המשכן לכפר על זה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ועקר חטא העגל היה פגם האמונה שעקרה הוא אמונת חכמים שלא האמינו במשה שגלה להם אלקותו באותות נוראות כאלה והאיר בהם אור הדעת והשפעת הנבואה כזאת בשעת מתן תורה ואף-על-פי-כן התגרה בהם הס"מ כל כך עד שהחטיאם כל כך בעצת הערב רב. וכן הוא בכל דור שעקר פגם האמונה שהוא כלל כל התורה כלה הוא על-ידי פגם אמונת החכמים האמתיים. כי אם היה מאמינים בדברי הצדיקים החכמים באמת, היה מבטל דעתו המבלבלת, ובודאי היה מאמין כראוי, כי אף-על-פי שאינו יכול להבין דרכי ה' והשגת אלקותו היה סומך על דברי הצדיק שכבר שבר גופו בתכלית וכו'. ועל-כן באמת כתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו. כי עקר שלמות האמונה בה' הוא על -ידי שמאמינים במשה עבדו שהוא בחינת אמונת חכמים אבל הבעל דבר מתגרה בזה בכמה תחבולות והעקר על-ידי המחלקת שמרבה קטגוריא בין התלמידי חכמים כמו עכשו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ואין יודעין היכן האמת על-כן מי שרוצה לחוס על נפשו צריך לשוב על-ידי זה בעצמו על-ידי ששומע עצם המחלקת שיבין מזה שרוצים להרחיקו מה' יתברך וכמו שמבאר במקום אחר על פסוק אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין וכו'. עין שם בסימן ה) עד שישוב בתשובה על-ידי זה דיקא על פגם אמונת חכמים עד שיחזרו ויחשבו אצלו כל הספרים הקדושים וכו' כמו שמבאר בהתורה הנ"ל:

אות לה

וזה בחינת קרבנות הנשיאים שהם בחינת תקון אמונת חכמים שבזה תלוי תקון כל הבחינות המבארין בתורה חדי רבי שמעון הנ"ל). וזה קערת כסף, ופרש רש"י שמרמז על שנותיו של אדם הראשון שהיה תשע מאות ושלשים. שלשים ומאה משקלה בחינת המאה ושלשים שנה וכו'. כי אדם הראשון פגם באמונת חכמים כי לא האמין בעצמו שזהו גם כן פגם אמונת חכמים כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. וכמבאר מזה במקום אחר באריכות). כי אדם הראשון היה כלול מכל נשמות הצדיקים שכלם יצאו ממנו. וכשעבר על הצווי שצוהו ה' יתברך כפי מה שהיה מבין אמתת הפרוש של המצוה הזאת ונטה אחר עצת הנחש בעצת אשתו מזה נמשך פגם אמונת חכמים שהיו כלולים בו כל הדורות ומזה נתהוה פגם מחלקת קין והבל שהוא בחינת כל המחלקת על הצדיקים שבכל הדורות כי ממחלקת קין על הבל נמשך מחלקת קרח על משה כמובא שזה בחינת כלל המחלקת שעל הצדיק האמת שבכל דור. כי בכל מחלקת יש בו ניצוצי מחלקת קרח דתן ואבירם כמובא. ועל-כן מחמת שפגם אדם הראשון באמונת חכמים שזה בחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע על-ידי זה נפגמה האכילה ונגזר בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם שמשם נמשך פסלת המאכל עד שנעשה פסלת גמור שהוא הענש של המלעיג על דברי חכמים שנדון בצואה רותחת שמשם באים העשנים סרוחים ומבלבלים את המח. וכל זה נמשך מהפסלת שנאחז בכל המאכלים על-ידי חטא אדם הראשון כנ"ל. ועל-כן הביאו קערת כסף שלשים ומאה משקלה ומזרק אחד כסף שניהם מלאים סלת למנחה. סלת למנחה זה בחינת תקון המאכלים שעקרה הלחם. ועל-ידי סלת למנחה תקנו פגם המאכלים. ועל-כן מרמז בקערת כסף שנותיו של אדם הראשון לתקן פגמו. וכן שלשים ומאה משקלה כנגד המאה ושלשים שנה שהוליד וכו'. כי כל זה נמשך מפגם העשנים סרוחים שנמשכו על-ידי פגם אמונת חכמים שהם מבלבלים המח ואינו יכול להוציא משפטי הנהגות ישרות וכו'. ועקר העצה ומשפטי הנהגות ישרות צריכין בענין זה שהיא שמירת הברית שצריכין לשמר את המחשבה מאד מאד. ועל-ידי העשנים סרוחים לא היה יכל להוציא עצמו מזה אף -על-פי שעשה אז תשובה גדולה ופרש מאשתו. אבל מאנס המקרות לא נצול כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. והכל על-ידי העשנים סרוחים הנ"ל. וזה בחינת שלשים ומאה משקלה. משקלה בחינת המתקלא כי עקר המתקלא הוא בתאוה זאת כמו שמבאר במקום אחר). ובודאי אדם הראשון באלו המאה ושלשים שנה התגבר מאד לברר מחשבתו מהרהורים אלו. אבל אף-על-פי-כן לא נצול ממקרות מחמת העשנים סרוחים הנ"ל כנ"ל. ועל-כן הביאו קערת כסף שהוא כנגד שנותיו של אדם הראשון וכו' לתקן כל זה. ובזה המשיכו תקון לפגם המנהיגים של שקר שלמודם מאלו המותרות שנסמכין לרבי שלא כדין שזהו בחינת חטא קין שהתגבר על הבל בחנם והרגו שמשם כל המחלקת של עכשו כנ"ל:

אות לו

גם קערת גימטריא תש"ע בחינת מעיו עש"ת שן. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י זה תורת כהנים שהוא נתון באמצע החמשה חמשים כמעים הללו וכו'. כי תורת כהנים מדבר מקרבנות שהם תקון המאכלים שנפגמו על-ידי חטא אדם הראשון. כי צריכין לאכל בבחינת אכילת הקרבנות שיהיה השלחן מכפר כמזבח. ועל-כן נרמז תורת כהנים בפסוק מעיו עש"ת שן. בחינת תקון המעשים שהם כלי בשול האכילה לבררה מהמותרות. וזה בחינת קערת כסף סלת שהוא תקון המאכלים מעשנים סרוחים כנ"ל כי בהקערה אוכלין המאכלים. ועל-כן קער"ת בגימטריא עש"ת בחינת מעיו עשת שן בחינת קרבנות תקון המאכלים כנ"ל:

אות לז

גם קערת אותיות עקרת כמובא במדרש רבה בחינת אמונה שנקראת עקרת הבית כידוע שזהו בחינת מי כה' אלקינו המגביה לשבת המשפילי לראות וכו'. מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון מושיבי עקרת הבית וכו' שבעצם גבהו שהוא יתברך מגביהי לשבת הוא משפיל לראות להקים הדל והאביון מעפר ומאשפות ממש שהם העשנים סרוחים וה' יתברך ברחמיו משגיח על אלו הדלים והאביונים מהדעת שנפלו לעפר ולאשפות ממש והעשנים סרוחים מסבבים ומעקמים דעתם מאד. וכשהם חסים על עצמם וצועקים לה' יתברך. אזי הוא יתברך מרחם עליהם ושולח עליהם מים טהורים הנ"ל ומקימם מעפר ומאשפות סרוחים האלו. כי אלו המים טהורים שהם הספרים קדושים מטהרים מכל הגלולים בחינת וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם וכו'. וזהו להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו שמזכה אותם שיהיו נכללים עם כל הנפשות שנכללין בהצדיק האמת בפרט בראש השנה שעל-ידי זה נעשה שמחה בחינת אור צדיקים ישמח וכו' כמו שמבאר שם. וזהו עם נדיבי עמו. שהם הצדיקים והחכמים אמתיים שזכו עתה לשוב ולהאמין בהם. וזהו מושיבי עקרת הבית בחינת אמונה כנ"ל. וזהו אם הבנים שמחה. כי על-ידי זה נעשה שמחה בחינת אור צדיקים ישמח בחינת חדי רבי שמעון כמו שמבאר שם עין שם:

אות לח

מזרק אחד כסף פרש רש"י כנגד נח. שבעים שקל כנגד שבעים אמות שיצאו ממנו. שבעים אמות כל אחת יש לה כתב ולשון. וישראל נבחרו מהם בכתב ולשון הקדש. שבשביל זה נצטוה נח בבנין התבה להצילו בזכות משה שיצא ממנו שיתן את התורה לישראל בבחינת בשגם הוא בשר והיה ימיו מאה ועשרים שנה דא משה כמובא. וכל זה מרמז על תקון ידי הכתיבה שהוא כתב ישראל שנתתקן על-ידי אלו הקרבנות שתקנו פגם אמונת חכמים כנ"ל. שעל-ידי זה נכנע הכתב של כל השבעים אמות ונתעלה הכתב של ישראל שזהו בחינת שבעים שקל הנ"ל:

אות לט

כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת. זה בחינת עקר שלמות התקון שזוכין על-ידי רבוי הספרים הקדושים שעל-ידי זה נכללין באבן שתיה קדשי קדשים ששם עמדו לוחות האבן שנכתבו עליהם העשרת הדברות שזהו בחינת כף אחת עשרה זהב כמו שפרש רש"י שם שהוא כנגד עשרת הדברות שנתנו מידו של הקדוש ברוך הוא. וזהו מלאה קטרת. כי עקר הכלליות והכניסה לבית קדשי קדשים ביום-כפור הוא על-ידי הקטרת שמברר הטוב מעמקי עמקי הקלפות כידוע. כי קטרת ריח טוב מאד שמתקן ומברר המחשבה מהעשנים סרוחים שהם הבלבולים והמחשבות והרהורים רעים המסבבים את המח שהם סרחון ממש. וכל התקון על-ידי קטרת שהוא ריח נפלא דקדשה גבה מאד שמברר משם. ובשביל זה הביא כל אחד מהנשיאים קטרת אף-על-פי שהוא שלא כדין כי היה לצרך שעה לתקן סרחון הרע של חטא העגל שהוא פגם אמונת חכמים שהמירו את כבודו בתבנית שור אוכל עשב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה אין לך משקץ כמו שור בשעת האכילה. מרמז שפגמו על-ידי זה באכילה מאד. כי גרמו שיעלו עשנים סרוחים המבלבלים מאד ועל-ידי הקטרת תקנו זאת כנ"ל:

אות מ

פר אחד בן בקר כנגד אברהם כמו שפרש רש"י שם. זה בחינת קדשת ארץ-ישראל שצריכין להמשיך גם בחוץ-לארץ ולהציל מגרוש וכו'. כמו שמבאר שם). כי אברהם הוא הראשון שמצא קדשת ארץ-ישראל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל-כן מרמז בפר בן בקר שהוא בחינת ואל הבקר רץ אברהם. כי איתא שכשרץ ורדף אחר הבן בקר בשביל הכנסת האורחים אז ברח אל מערת המכפלה ועל-ידי זה מצא אברהם את קדשת מערת המכפלה. ומערת המכפלה ששם נקברו האבות והאמהות זה עקר הנחלה שקנה אברהם בארץ-ישראל תחלה והיא תחלת ירשתו את ארץ-ישראל. כי העקר שימשיך קדשת ארץ-ישראל עד שיזכה להקבר שם. ועל-כן רמזו בפר בן בקר קדשת ארץ-ישראל שהמשיך אברהם אבינו כנ"ל:

אות מא

איל אחד כנגד יצחק שנעקד וכו'. זה בחינת התקון להמשיך סוד העבור למלאות פגימת הלבנה שהוא בחינת מארת חסר וכו'. שמשם יניקת עשו שעל-ידי זה ותכהן עיניו של יצחק כמובא. והתקון על-ידי שהקדים ה' יתברך רפואה שנעקד על גבי המזבח והקריב תחתיו איל שהיה נאחז בסבך בקרניו שמשם כל ההמתקות הדינים של ראש השנה על -ידי השופר של איל. כי בראש השנה עקר תקון פגימת הלבנה כנ"ל באות מ). נמצא שהאיל שהקריבו שהוא כנגד יצחק זה בחינת תקון פגימת הלבנה שזהו בחינת סוד העבור וכנ"ל:

אות מב

כבש אחד וכו' כנגד יעקב ויעקב עקר כל התקונים הנ"ל שהם לתקן חטא אדם הראשון. כי יעקב היתה מטתו שלמה. וברר בשלמות מעשנים הנ"ל. וזכה להעמיד שנים עשר שבטים שהם בחינת שנים עשר האבנים שנכללו באבן אחת שהוא בחינת האבן שתיה לוחות האבן המובא שם בתורה הנ"ל). שזהו עקר התקון בחינת שלמות העצה. וזהו בחינת שעיר עזים אחד לחטאת לתקן מכירת יוסף כי חלקת העצה זה בחינת חלקת מלכות בית דוד כמובן שם) שמביא פסוק ולא יחצו לשתי ממלכות עוד. וכמובא בזה בדברינו במקום אחר). וחלקת מלכות בית דוד על-ידי ירבעם נמשך מפגם מכירת יוסף כמובא. על-כן השעיר עזים לחטאת שמכפר על מכירת יוסף זה בחינת תקון שלמות העצה וכנ"ל:

אות מג

ולזבח השלמים בקר שנים כנגד משה ואהרן שעשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים כמו שפרש רש"י משה ואהרן הם כלל התורה שבכתב ובעל פה שהם כלל הספרים הקדושים שהם עקר התקון. כי משה רבנו נתן את התורה בכתב ומסרה בעל פה לתלמידיו שהראשון הוא אהרן. רק שיהושע זכה שאחר שמת אהרן מסר משה כל התורה ליהושע. וכמו שמפרש בדברי רבותינו זכרונם לברכה בסדר המשנה שאהרן היה המקבל הראשון כמו שאמרו שם נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו וכו' ערובין נד,) ועל-כן כתיב באהרן ובניו יורו משפטיך ליעקב וכו'. כי אהרן קרב כל ישראל למשה על-ידי שיצא לקראתו וכו'. ועל-כן באמת זכה למה שזכה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה והוא ההפך מהמתקנאים בהצדיק האמת וחלקו עליו על-ידי קנאתם בו. ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ועל-כן הקריבו שלמים בקר שנים כנגד משה ואהרן שהם כלל ספרי התורה עקר תקון אמונת חכמים כנ"ל:

אות מד

וזהו אלים חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה. ופרש רש"י כנגד כלל התורה שהם תורה נביאים כתובים וחמשה חמשי תורה ועשרת הדברות וכהנים ולויים וישראלים. הינו בחינת כלל ספרי התורה שנמשכין על-ידי בחינת משה ואהרן שעל-ידי זה עקר תקון אמונת חכמים שעל-ידי זה נמשכו כל התקונים הנ"ל שהם תקון ידי הסמיכה להנצל ממחלקת שבא על-ידי שנסמך מי שאינו הגון וכו'. ולתקן ידי הכתיבה ולהמשיך קדשת ארץ-ישראל להנצל מגרוש וכו'. ולהמשיך סוד העבור ולזכות לעצה שלמה שכל זה תקנו על-ידי הקרבנות הנ"ל כנ"ל:

אות מה

וזה בחינת כל המלחמות והמחלקת שהיה ליעקב אבינו שבתחלה היה עליו מחלקת עשו ולבן. ואחר כך כשנצל מהם ובקש לישב בשלוה קפץ עליו רגזו של יוסף כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק וישב יעקב וכו':

כי יעקב הוא בחינת כלליות התורה בבחינת תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. כי דרך התורה הנ"ל התחיל מאברהם אבינו שהוא גלה אלקותו בעולם והתחיל להמשיך דרך התורה בעולם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה קים אברהם אבינו את כל התורה עד שלא נתנה. ואחר כך מסרה ליצחק ויצחק ליעקב. אך אברהם ויצחק לא היתה מטתן שלמה כי יצאו מהם עשו וישמעאל שהם הפך התורה שהם בחינת כל החולקים על חכמי התורה האמתיים שמהם כל החרבנות. אך יעקב היתה מטתו שלמה והוא הוליד כל שנים עשר שבטי ישראל שקבלו את התורה אשר אנו כלנו נקראים על שמו בני ישראל. על-כן עקר המשכת קדשת התורה הוא על-ידי יעקב אבל היה עליו מחלקת גדולות מעשו ולבן שהם בחינת החולקים על חכמי התורה האמתיים ויעקב אבינו כל מה שהיו חולקין עליו יותר התגבר לשוב בתשובה יותר על פגם אמונת חכמים ולתקן חטא אדם הראשון שפגם בזה כנ"ל ופגם הדורות שאחריו שפגמו בזה. והוא שב בתשובה בשבילם. עד שחבר ועשה על-ידי זה ספרים רבים שזהו בחינת מה שנטמן בבית שם ועבר ארבע עשרה שנה בעת שברח מעשו ושם עסק בתורה. ובודאי חבר על-ידי זה ספרים רבים. כי יעקב חבר כמה ספרים קדושים בענין האמונה הקדושה כמובא בלקוטי תנינא סימן לב) וכמו שספר מזה אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה כמובא בדברינו שזהו בחינת וספר כתב איש ריבי שכל מה שרואין שהמחלקת על האמת מתגבר יותר צריכים להתגבר לשוב בתשובה על פגם אמונת חכמים שלו או של העולם או מה שפוגם מה שאינו מאמין בעצמו וכו' כמו שמבאר שם). ועל-ידי כל תשובה נעשה ספר כנ"ל בבחינת וספר כתב איש ריבי כנ"ל. וזה נהג יעקב תמיד שכל מה שראה המחלקת מתגבר עליו יותר היה שב בתשובה ועסק בתורה יותר עד שחבר ספרים הרבה לאין קץ ועל-ידי זה המתיק כל הדינים על-ידי בחינת אבן שתיה וכו' שזהו בחינת מה שכל האבנים נכללו באבן אחת שזה זכה יעקב בעצמו שבעת שיצא מבית שם ועבר פגע במקום. ושם נכללו כל השתים עשרה אבנים באבן שתיה בקדשי קדשים שזה זכה על-ידי רבוי הספרים שזכה על-ידי עסק התורה כמו שמבאר שם וכנ"ל. עין שם בהתורה חדי רבי שמעון הנ"ל היטב ותבין כל זה). ועל-כן שלח יעקב לעשו כשיצא מבית לבן בשלום. עם לבן גרתי ודרשו רבותינו זכרונם לברכה ותרי"ג מצות שמרתי. זה בחינת וספר כתב איש ריבי הנ"ל. שדיקא על-ידי הריב ומחלקת נכתבין ספרים קדושים הרבה. שזהו בחינת עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שהם כלל ספרי התורה שמרתי שדיקא על-ידי שגרתי עם לבן וסבלתי ממנו מה שסבלתי שבקש לעקר את הכל חס ושלום. על-ידי זה דיקא זכיתי ותרי"ג מצות שמרתי שזכיתי להשיג כל התרי"ג מצות שהם כלל ספרי התורה שהשיג קדם שנתנה. שכל זה זכה על-ידי עצם תשובתו ששב דיקא על-ידי המחלקת שהיה לו מלבן. כי דיקא על-ידי המחלקת נעשין ספרים הרבה כשזוכין לשוב בתשובה על ידם כנ"ל:

אות מו

וזהו ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה וכו'. זה רמז על כל הבחינות המבארים בתורה הנ"ל שנתתקנין על-ידי אמונת חכמים שהם תקון ידי הכתיבה ולבלי להתגרש מארץ-ישראל וסוד העבור וכו'. וזהו ויהי לי שור זה בחינת כתיבת ספרים קדושים שכל קדשתם מכתיבת ספר התורה שנכתבת על עורות של שורים שזה בחינת כתיבת תפלין כמרמז בהמעשה של שור ושה). ומשם מקבלין ידי הכתיבה שיתחזק כתב יד ישראל וכו' כמו שמבאר שם). וחמור זה בחינת יששכר חמור גרם שהם זכו לסוד העבור בחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וכו' כנ"ל. צאן זה בחינת ציצית שעושין מצמרם כמו שמבאר שם). וחמור זה בחינת יששכר חמור גרם שהם זכו לסוד העבור בחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וכו' כנ"ל. צאן זה בחינת ציצית שעושין מצמרם כמו שכתוב בהמעשה של שור ושה הנ"ל). וזה בחינת בגדים נקיים שנתתקנים על-ידי הציצית. הפך בגדים צואים שהם בחינת עשנים סרוחים שמבלבלין ומעקמין את המח שבא על-ידי פגם אמונת חכמים כמו שמבאר שם):

וזה כל הנפנה ונוטל ידיו וכו' ברכות טו) כי בתחלה צריכין לפנות לבער המותרות לבטל העשנים סרוחים הנ"ל שלא יבלבלו את המח וכו'. וזהו ונוטל ידיו שצריכין לטל ידיו במים שנמשכין מבחינת מים טהורים שנעשין על-ידי רבוי הספרים שזוכין על-ידי התשובה על פגם אמונת חכמים כנ"ל. כמו שמבאר בהתורה הנ"ל) שמביא שם הפסוק וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' ואחר כך לובשין ציצית בחינת בגדים נקיים הנ"ל הפך הבגדים צואים בחינת העשנים סרוחים הנ"ל. ומניחין תפלין שנכתבין כדין כתיבת ספר תורה שזה בחינת תקון ידי הכתיבה כנ"ל. וקורא קריאת שמע ומתפלל קריאת שמע וברכותיה זה בחינת תקון אמונת חכמים שעל-ידי זה עקר קיום האמונה הקדושה שנתתקן על-ידי רבוי הספרים הקדושים של התורה שמזה מדברים הפרשיות של קריאת שמע שמתחילין באמונת היחוד שהוא קבלת על מלכות שמים. ואחר כך מזהירם ואהבת וכו'. ושננתם לבניך שהוא ללמד עם בניו ותלמידיו שנקראים גם כן בנים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וכן בפרשה שניה והיה אם שמוע שהוא קבלת על מצות מזהירם ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. וכן בברכת אהבת עולם מבקשין שנזכה ללמד וללמד שכל זה הוא בחינת אמונת חכמים שלומדים עם תלמידיהם בישיבתם שעל-ידי זה נתרבין ספרים קדושים שעל-ידי זה נשלמת התורה ונמתקין כל הדינים על-ידי בחינת קדשי קדשים וכו' כמו שמבאר שם) וזהו בחינת התפלה שמתפללין אחר כך שאז נכנסין בהיכל וקדשי קדשים כמו שאיתא בכונת על התחלת התפלה ה' שפתי תפתח שעל-ידי זה עקר המתקת כל הדינים. כי עקר המתקת הדינים הוא על-ידי התפלה כידוע:

ונחזר אל פסוק ויהי לי שור וכו' הנ"ל וזהו ועבד ושפחה. זה בחינת שכבר כבש בחינת העבד והשפחה שיהיו כבושים תחת יד רבם. שזהו ההפך מגרוש ארץ-ישראל שבא על-ידי שליטת העכו"ם שנאמר עליהם תחת עבד כי ימלך ושפחה כי תירש גבירתה. אבל יעקב בגדל צדקתו על-ידי רבוי התורה שעסק עד שנתחדשו על ידו ספרים הרבה על -ידי זה כבש בחינת העבד והשפחה שהם שליטת העכו"ם הרוצים לגרש מארץ-ישראל שכל כחם על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל. כי יעקב תקן כל זה כנ"ל:

אות מז

וזה וישב יעקב וכו' שבקש לישב בשלוה. כי סבר מאחר שכבר הכניע בחינת לבן ועשו ונצול מהם שהם עקר בחינת החולקים, מעתה ישב בשלוה. אבל קפץ עליו רגזו של יוסף שהוא בחינת מחלקת שבין ישראל ובין הצדיקים בעצמם שזהו בחינת מחלקת של השבטים על יוסף הצדיק כי בענין המחלקת על הצדיק יש כמה בחינות. כי יש מחלקת מגלות העכו"ם וממתנגדים רשעים וכו'. אבל יש גם מחלקת שבין הכשרים והצדיקים בעצמם שהבעל דבר מתגרה בנכלי ערמימותיו ומרבה מחלקת ביניהם. שעל-ידי זה חוזרים ונפגמים כל הפגמים שעקרם הוא חלקת העצה. שזה נמשך מהמחלקת שבין השבטים עם יוסף שעל-ידי זה גרמו חלקת מלכות בית דוד על-ידי ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים שעל-ידי זה כל הצרות וכל הגליות של ישראל כמובן בהתורה הנ"ל שמביא פסוק ולא יחצו לשתי ממלכות עוד לענין שלמות העצה כי הם בחינה אחת. כי קלקול העצה שנחצית לשתים הוא על-ידי פגם אמונת חכמים שנפגם על-ידי המחלקת שהוא בחינת חלקת מלכות בית דוד שנחלקה על-ידי המחלקת שבין השבטים עם יוסף כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה:

אות מח

וזה שספר יוסף חלומו והנה אנחנו מאלמים אלמים וכו'. והנה תסבנה אלמותיכם ותשתחוין לאלמתי כי האבות עסקו לתקן חטא אדם הראשון שפגם באכילת עץ הדעת שעל-ידי זה נמשכו פגם העשנים סרוחים כנ"ל באות לה). ועל-כן עשו שהוא זהמת הנחש שפגם מאד באמונת חכמים. כי חלק על יעקב אבינו ובקש להרגו שהוא החכם האמת. על-כן פגם מאד באכילה ואמר הלעיטני נא וכו' שזהו בחינת פגם אכילה בחינת פגם העשנים סרוחים שנמשך על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל. ויוסף שעסק בתורה ויעקב מסר לו כל חכמתו שקבל משם ועבר שזה בחינת שלמות התורה על-ידי רבוי הספרים כנ"ל. על-כן הראו לו בחלומו שזכה לתקון המאכלים שזהו בחינת ותשתחון לאלמתי כי האלמות הם עקר המאכלים שעקרם הוא הלחם. ועל-כן יוסף שזכה לעסק בתקון אמונת חכמים על-כן אלמתו שהוא בחינת הלחם עקר המאכלים קמה וגם נצבה וכו'. כי נצול מפגם בזעת אפך תאכל לחם וכו' רק זכה שאלמתו קמה וגם נצבה בתקפה בחינת תקון המאכלים שזה בחינת תקון העשנים הנ"ל על-ידי תקון אמונת חכמים הנ"ל:

אות מט

וזה בחינת החלום השני שהוא והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. זה בחינת סוד העבור שהשיג על-ידי תקון אמונת חכמים כנ"ל. כי עקר סוד העבור הוא בענין תהלוכות הגלגלים שהם השמש והירח והכוכבים כמו שמבאר שם. על-כן ספר להם כל זה כדי שיבינו שזכה לקבל חכמת אביו שהוא בחינת רבוי הספרים הקדושים שהם בחינת תקון אמונת חכמים שעל-ידי זה הוא תקון המאכלים וכו'. שעל-ידי זה זוכין לסוד העבור כמו שמבאר שם. אבל הם לא האמינו לו ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. וכל זה הוא בחינת המחלקת שבין הצדיקים ובין הכשרים קצת. והעקר מחמת שהכל רוצים שיבינו מיד כל דרכי הצדיק והשגותיו. כי אם היו הכל רואים ומבינים מה שהשיג הצדיק אפלו חלק אחד מאלף היו בודאי כלם כרוכים אחריו והיו מתקרבים אליו בכל נפשם ומאדם. אך הצדיק מתנהג בחכמה בשביל הבחירה ומעלים עצמו ומסתיר עצמו מהעולם רק מגלה להם מעט מזעיר באפן שידעו ויבינו שהסוד אצלו. וכמו שכתב שם על ענין סוד העבור שהוא כלל התורה שיש בזה חכמה שיכולין לגלות להם מה שמגלין. ואף -על-פי-כן יהיה הסוד נשאר אצלו וכו' שזהו בחינת כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים דיקא וכו'. רק על-ידי שמגלין להם יבינו שהסוד אצלו. ועל-ידי זה יש להם בחירה. כי בודאי אם ירצו באמת לאמתו יכולין להבין מרחוק על-ידי זה שכבר גלה להם שבודאי יודע עוד מה שיודע באפן שיתקנם לנצח. אך לא יחפץ כסיל בתבונה וכו'. וכן מתנהג הצדיק בכל השגותיו עד שבאמת מתקרבים החפצים באמת. אבל יש שמרבים להקשות קשיות עליו כי רוצים להבין הכל. ואפלו צדיקים מתגרה בהם הבעל דבר ומכניס בלבם קשיות עליו. כי בהתלמידי חכמים והצדיקים מתגרה ביותר שיחלקו עליו מחמת שעליהם מסתכלים הרבה מישראל. ובאמת יש בזה נסתרות הרבה בענין המחלקת שבין הצדיקים בעצמם כמו שמבאר על פסוק אזן שומעת תוכחת חיים וכו'. כמו שמבאר בסימן ה' לקוטי חלק א. ומובא לעיל באות לד). וזה בחינת המחלקת שבין השבטים על יוסף שהוא גלה להם חלומותיו כדי שיבינו מרחוק עצם גדלתו. והם הוסיפו שנוא אותו על חלומותיו וכו'. וכן מתנהג עכשו וכנ"ל. אבל עצת ה' לעולם תעמד כי דיקא על -ידי זה סבב ה' יתברך שירד יוסף למצרים וכו' עד ששבו בתשובה השבטים על מכירתו ואמרו אבל אשמים אנחנו וכו'. ובאו והשתחוו אליו ואמרו אליו שא נא לפשע עבדי אלקי אביך שכל זה הוא בחינת תשובה על פגם אמונת חכמים שעל-ידי זה נתרבין ספרים קדושים וכו' שזהו בחינת כלל כל התורה הקדושה שנתן לנו משה ביציאת מצרים שנסתבב הכל על-ידי מכירת יוסף שהוא בחינת מחלקת וכו' שזהו בחינת וספר כתב איש ריבי שדיקא על-ידי המחלקת נעשה ספר וכו' כנ"ל. כי כל ספר התורה הקדושה שכלולה מכל הספרים נתנה על-ידי יציאת מצרים שהיה על-ידי המחלקת של השבטים עם יוסף שזהו בחינת וישלחהו מעמק חברון. מעצה עמקה של הצדיק הקבור בחברון וכו'. כי בודאי הוא עצה עמקה מאד שדיקא על-ידי זה ירדו ישראל למצרים ויצאו משם בזכות יוסף שעל-ידי זה נתנה התורה שהוא כלל הספרים הקדושים שכל זה הוא בחינת וספר כתב איש ריבי וכו' כנ"ל:

אות נ

וזה בחינת חל המועד שאסור בקצת מלאכות ומתר בכמה מלאכות. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שדיני חל המועד נמסרו לחכמים שהם יעשו כרצונם להתיר איזה מלאכות ולאסר איזה מלאכות כפי שיראה בעיניהם. וכל עקר התר עשית מלאכה בחל המועד הוא בשביל דבר האבד כמו שהתחיל התנא המשנה א' דמסכת מועד קטן משקין בית השלחין שהוא בשביל דבר האבד. ובשביל זה נמסר הדבר רק לחכמים. כי דבר האבד מרמז על האבודים והנדחים בעונותיהם שגם אותם צריכין לתקן. אבל כל תקונם הוא על-ידי החכמים האמתיים ושיקימו דבריהם על כל אשר יאמרו כי הוא זה. כי אף-על-פי שהכל צריכין לקים דברי חכמים אבל אין שום מצוה שיהיה נמסר לחכמים לבד לעשות כפי דעתם כי אם דיני חל המועד. והעקר בשביל דבר האבד שהם בחינת נפשות וניצוצות האבודים שאי אפשר להתתקן כי אם על-ידי החכמים כנ"ל. וזה סוד קדוש החדש שנמסר לחכמים כנ"ל. ועל-כן חל המועד וראש חדש דיניהם שוים לענין קריאת התורה שבראש חדש קורין ארבעה ובחל המועד קורין ארבעה. כי הם בחינה אחד שנמסר רק לחכמים וכו' כנ"ל. וזה מרמז המשנה משקין בית השלחין במועד בין ממעין שיצא בתחלה ובין ממעין שלא יצא מתחלה. והכל בשביל דברים האבודים שהם בחינת האבודים והנדחים בעונותיהם שכל תקונם היא על-ידי בחינת הצדיק שיודע להשקותם גם כן שזהו בחינת משקין בית השלחין שנקרא שלחין על שם ושלח מים על פני חוצות. זה בחינת הצדיקים הגדולים שיכולים להשקות גם אותם שהם מבחוץ לגמרי בבחינת יפוצו מעינותיך חוצה. חוצה דיקא כמו שמבאר במקום אחר סימן יד לקוטי חלק א) וזהו בין ממעין שיצא בתחלה בין ממעין שלא יצא מתחלה. הינו לא מבעיא שהם יכולים לשלח מים על פני חוצות שהם מקום הרחוקים מאד להודיעם גם כן מאלקותו יתברך ולהוציאם ממקומות החיצונים מאד. ולא מבעיא שהם יכולין להשקותם ממעין שיצא מתחלה שכבר היה מעין אלא שנתקלקל. ולא היו יכולים להשקות ממנו על-ידי רבוי קלקוליהם אלא אפלו ממעין שלא יצא מתחלה. שלא היה שום מעין החכמה יוצא משם תחלה. אבל כשיאמין בצדיקים ויעשה ככל אשר יאמרו כי הוא זה. יכולים לתקנו גם כן. כי הצדיקים חותרים וחופרים מעינות חדשים תמיד. ועקר בשביל נפשות האבודים לשלח להם מים על פני חוצות אפלו אותן שהם מבחוץ לגמרי. וזה רמז התנא הקדוש בהתחלת מסכת מועד קטן משקין בית השלחין שהוא בשביל דבר האבד בין ממעין שיצא בתחלה ובין ממעין שלא יצא בתחלה וכנ"ל:

(שיך לאות למד ל"א לענין הפלגתא של בית שמאי ובית הלל):

כי בית שמאי סברי שאין להתחיל כי אם עם זקנים וצדיקים עובדי ה' להאיר עליהם כל האור וכו'. כמו שנהגו כמה גדולים שלא קבלו לישיבה כי אם צדיקים וכו' שזה דעת רבן גמליאל כל תלמיד שאין תוכו כברו וכו'. ואחר כך פוחת והולך כי אחר כך פוחתין האור הגדול כדי שיוכלו להאיר גם בהפחותין וכו'. ובית הלל אומרים להפך. כי היה ענו מאד. ואמר שהעקר הוא להתחיל מכל נקדה ונקדה טובה שיכולין וכו'. ולהתחיל העקר מהקטנים ובני הנעורים וכו'. בבחינת מפי עוללים ויונקים המלכלכים וכו' יסדת עז וכו'. שזהו בחינת התנוצצות משיח שנאמר בו יחוס על דל ואביון. עני ורוכב על החמור וכו'. כי הלל גיר גרים רחוקים מאד כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה והשיב לכל אחד כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת שבת ל"א):

עד כאן שיך לעיל נא) וזה בחינת חצי הלל של ראש חדש. וימים האחרונים של פסח שאף-על-פי שאין העצה שלמה עדין שהוא עקר הישועה שאומרים עליו הלל שלם. אף-על-פי-כן זהו בעצמה ישועה שצריכין לומר עליו על כל פנים חצי הלל מה שאני חזק באמונה בחסדו יתברך. שאיך שיהיה באיזה דרך שיוליכו אותי אמצא שם ה' יתברך בבחינת בכל דרכיך דעהו וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בחינת שטטנו בארבע פנות תרופה לא מצאנו שבנו אליך וכו'. וכמו שכתוב אבד מנוס ממנו בארח זו אהלך טמנו פח לי זעקתי אליך ה' וכו'. וכן הרבה וכנ"ל שזה עקר סוד קדוש החדש שאנו עוסקים בהלכה זאת. והכל בכח אמונת חכמים וכו' כנ"ל שהוא על-ידי רבוי הספרים הקדושים שצריכים שיתרבו כל כך באור האמת כזה עד שהכל ימצאו את ה' יתברך בכל מקום שהם שעל-ידי זה ישובו הכל לה' יתברך וכו':

אות נב

וזה בחינת ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן וכו' לשני מחנות וכו', והיה המחנה הנשאר לפליטה. שכשרואין שקשה להשיג העצה השלמה צריכין להתנהג לפי חלקת העצה על כל פנים. באפן שעל כל פנים יהיה נשאר לו מחנה הנשאר לפליטה ולא יהיה נאבד לגמרי חס ושלום. שלא יאמר שילך ויתהנה וכו' רחמנא לצלן. רק ישתדל שעל כל פנים ישאר מה שישאר וכו'. הינו כשרואה אדם שהיצר הרע מתגבר עליו כמו שמתגבר ונדמה לו שאין בכחו לעמד כנגדו כראוי. וכל מה שחושב עצות ותחבולות אינו עולה בידו כראוי ומחמת זה עצתו חלוקה תמיד. אזי כל עצתו העקריית שיסמך על כח הצדיק האמת שבאיזה דרך שילך ימצא בו ה' יתברך כנ"ל. ולעת עתה יתנהג כפי חלקת העצה. שזה בחינת ויחץ את העם וכו' והיה המחנה הנשאר לפליטה. הינו שיקבע בלבו שאיך שיהיה אף-על-פי-כן אני חזק שלא אהיה נסוג אחור לגמרי מה' יתברך ולא איאש את עצמי לעולם ולא אהיה חס ושלום מהחסידים הנפולים שהם גרועים וכו' רחמנא לצלן כמו ששמענו מצדיקים. רק אני על משמרתי אעמד לחטף מה שאוכל למען יהיה המחנה הנשאר לפליטה. למשל שהאדם חפץ שילמד הרבה ויתפלל וירבה בהתבודדות ויהיה נקי מעתה מכל חטא והרהור וכו' ורואה שקשה עליו וכו'. יהיה חזק בדעתו שעל כל פנים מה שאוכל לחטף בחיי אתיגע בכל כחי לחטף איזה טוב כל יום מימי חיי. ואם חס ושלום לא אוכל להתפלל כלל אראה לדבר אחר כך איזה דבור של תחנה ובקשה וכו'. ואם ימנעני חס ושלום גם מזה מה לעשות כמו ששמעתי מפיו זכרונו לברכה). אף-על-פי-כן אלמד מעט או הרבה ועל כל פנים אתגבר ברצונות חזקים לה' יתברך ואצעק על כל פנים רבונו של עולם הושיעה וכיוצא בזה. ואם עצתי חלוקה אם לסע או לישב בביתי ואיני יכול לתת עצה לנפשי על כל פנים אני חזק בדעתי שבין בביתי בין בדרך אחטף טוב מה שאוכל. וכן בשארי דברים שאי אפשר לפרטם. וכל זה בחינת והיה המחנה הנשאר לפליטה וזה שפרש רש"י בעל כרחו כי אלחם עמו. כי בזה אני חזק שבעל כרחו יהיה מכרח להניחני שיהיה נשאר לי על כל פנים מחנה הנשאר לפליטה כי אלחם עמו על זה בכחו של הצדיק וכו'. וכמו שפרש רש"י שם התקין עצמו לשלשה דברים לדורון ולתפלה ולמלחמה. לדורון זה בחינת המנחה ששלח אליו ובענין מלחמת היצר הרע הוא בחינת סוד שעיר המשתלח וסוד מים האחרונים שהוא בחינת סוד המנחה ששלח יעקב לעשו כמובא בספרים) שזהו בחינת דברה תורה כנגד יצר הרע וכו' פרשת כי תצא) לתפלה פרש רש"י אלקי אדוני אברהם וכו' זה בחינת שיחה וצעקה לה' יתברך שאני אצעק תמיד שיצילני בזכות אבותינו שהם הצדיקים האמתיים וכו'. למלחמה. והיה המחנה הנשאר לפליטה וכנ"ל:

אות נג

וזה בחינת שזמן הדלקת נר חנכה הוא משעת יציאת הכוכבים עד שתכלה רגל מן השוק. זמן יציאת הכוכבים זה בחינת תקון פגימת הלבנה שהוא בחינת סוד העבור הנ"ל. כי הכוכבים הם בחינת תקון פגימת הלבנה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שנתן לה הכוכבים להפיס דעתה וכו'. וזהו עד שתכלה רגל מן השוק זה בחינת תקון העצה שזוכין על-ידי סוד העבור כנ"ל. כי רגל בחינת עצות בבחינת העם אשר ברגלך ההולכים אחר עצתך וכו' כמו שמבאר במקום אחר) שזהו עקר בחינת תקון הדלקת נר חנכה למטה מי"ט להאיר בחינת שלמות העצה למטה שהיא בחינת רגלין. וזהו עד שתכלה רגל מן השוק. כי עקר פגם חלקת העצה הוא בשוק שהוא מקום המשא ומתן ששם צריכין לזהר מאד מטרדת תאות ממון שנמשך מבחינת בעצבון תאכלנה שנגזר על-ידי פגם העצה שנפגם על-ידי עצת הנחש בחינת הנחש השיאני שהוא לשון עצות כמו שמבאר במקום אחר). כי עקר יגיעת הפרנסה הוא מחמת חסרון העצה כנ"ל. ועקר התקון לבקש מה' יתברך ותקננו בעצה טובה מלפניך. כי עקר הצלחת המשא ומתן הוא כשה' יתברך משפיע לו עצה טובה מה לסחר ומתי לקנות ומתי למכר וכו' כמו שאמרו ארי הוא יהיב לך עיטא למקני נכסין וכו' כנ"ל. וכשזוכין לסמך על ה' יתברך ולהמשיך עצה שלמה אזי אין צריכין לסבב בשוק בשביל הפרנסה ויכולין לישב בביתו ולהתפרנס בכבוד כמובן לכל. וזה בחינת עד שתכלה רגל מן השוק. להעלות העצה בחינת רגל מן השוק ששם כל טרדת הממון מחמת חלקת העצה כנ"ל. על-כן צריכין להדליק נר חנכה שהוא בחינת הארת שלמות העצה משעת יציאת הכוכבים שהוא בחינת סוד העבור שהוא בחינת תקון העצה כנ"ל עד שתכלה רגל מן השוק להוציא העצה מאחיזת הסטרא אחרא שהוא בשוק ששם טרדת הממון שנמשך מפגם העצה כנ"ל:

ועקר התקון על-ידי שלמות התורה שנמשך על-ידי הספרים הקדושים שמשלימין את התורה וכו'. והעקר על-ידי חדושי תורה שהם בבחינת שבת ששם תכלית האחדות של תורה שבעל פה עם שרש התורה שהוא בחינת תורה שבכתב כנ"ל באות כה) שזהו בחינת שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז שפרש רש"י שחדושי התורה מיסדים אל אפניהם וכו' וכנ"ל באות הנ"ל ועין במדרש על פסוק זה שוקיו עמודי שש). כי בשבת עקר תקון העצה שהוא בחינת שוקין ורגלין שזהו בחינת אם תשיב משבת רגלך כי אז מאירין חדושי תורה הנ"ל שהם בבחינת שוקיו עמודי שש וכו'. שעל-ידי זה עקר שלמות העצה בתכלית שעקר התקון נמשך בשבת כנ"ל:

ועל שם זה נקרא מקום טרדת המשא ומתן שוק. על שם שוקין ורגלין. כי כל הממון בבחינת רגלין כמו שכתוב ואת כל היקום אשר ברגליהם. זה ממונו של אדם כמו שמבאר במקום אחר). ושם עקר חלקת העצה שנקרא רגלין כנ"ל. כי עקר אחיזת הסטרא אחרא הוא בבחינת רגלין כידוע. ועל זה נאמר לא בשוקי האיש ירצה וכו'. ועקר התקון על-ידי בחינת שבת וכנ"ל. נמצא ששוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז שהוא בחינת חדושי תורה הנפלאים של הצדיק שזוכה לשבת בשלמות וכנ"ל. שעל-ידי זה עקר תקון העצה כנ"ל. הם תקון לבחינת שוקין ורגלין שיש בהם אחיזת הסטרא אחרא שמבלבלין העצה ומטרידין את האדם בטרדת המשא ומתן ותאות ממון שמשם באים כל הקלקולים רחמנא לצלן כידוע. וזהו שמובא במדרש שוקיו עמודי שש אלו ששת ימי החל. מיסדים על אדני פז זה יום השבת. כי עקר תקון השוקין בחינת רגלין שהם בחינת ימי החל שבהם כל הברורים לברר מחלקת העצה וכו' כנ"ל. הוא על-ידי יום השבת שאז עקר שלמות התורה שבכתב עם תורה שבעל פה בתכלית השלמות שזהו בעצמו בחינת שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז כנ"ל. וזהו בחינת שהדלקת נר חנכה הוא עד שתכלה רגל מן השוק כנ"ל. כי על-ידי נר חנכה ממשיכין קדשת שבת לששת ימי החל כמובן במקום אחר בהתורה ימי חנכה סימן ב' לקוטי תנינא):

אות נד

וזה בחינת ויהי מקץ שנתים ימים וכו'. מקץ מרמז על הקץ האחרון. כמו שאיתא במדרש רבה על פסוק זה קץ שם לחשך. זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה וכו'. וזה שנתים ימים זה בחינת שני הבתים שהיה בשני הגאלות שנחרבו בעונותינו. והעקר היה על-ידי חטא המרגלים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אתם בכיתם וכו' אני אקבע לכם בכיה לדורות בתשעה באב שבו נחרב הבית-המקדש בראשונה ובשניה. וזהו שנתים ימים בחינת יום לשנה שנאמר במרגלים שמרמז על שני הבתים שיחרבו. כי שתי הגאלות הראשונות נאמר עליהם יחינו מיומים. ובעונותינו הרבים נחרבו על-ידי המרגלים שנגזר עליהם יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם. וכפל שתי פעמים יום לשנה לרמז על חרבן שני הבתים. אבל בגאלה האחרונה כתיב ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. ואז יקים קץ שם לחשך שיהיה קץ וסוף לחשכת אפלת הגלות כמובן במדרש הנ"ל שזהו בחינת מקץ שנתים ימים וכנ"ל:

אבל הקץ מתארך מאד כי הוא קץ הפלאות והעקר מחמת המחלקת וכו' כנ"ל. ואין יודעין היכן הרב האמת שיכול להמשיך עצות טובות שלמות לכל אחד לפי מקומו ושעתו. כי עקר כל הקלקולים הוא מחמת העלמת וחלקת העצה כי כל התורה הוא בחינת עצות בחינת תרי"ג עטין דאוריתא כמו שכתוב לי עצה ותושיה אבל בעונותינו הרבים אבדה עצה מבנים ואין יודעים העצה איך לזכות לקים את התורה וכל זה נמשך על-ידי פגם אמונת חכמים שעל-ידי זה עולים עשנים סרוחים ומבלבלים את המח וכו' כנ"ל. וזהו ופרעה חלם. פרעה בחינת הסטרא אחרא שמבלבל את המח על-ידי הבלבולים הבאים על-ידי העשנים סרוחים כנ"ל שזהו בחינת חלום כי כל החלומות באים על-ידי האדים והעשנים העולים מן המאכלים וכו' כמו שמבאר במקום אחר). ועל-כן כשהמח מבלבל על-ידי פגם העשנים הנ"ל על-ידי זה חלומותיו מבלבלין. ועל-כן גם כל הבלבולים הרבים המסבבין את המח בבחינת רשע מכתיר את הצדיק המובא בתורה הנ"ל כלם נקראים חלומות שהם בחינת בלבולים של שוא והבל בבחינת כי החלומות שוא ידברו. שעל זה נאמר כי ברב חלומות והבלים ודברים הרבה המבלבלים אותך על-ידי פגם העשנים הנ"ל. כי את האלקים ירא שלא תשמע לרבוי הבלבולים רק את האלקים ירא וכמו שפרש רש"י שם. וזה והנה עמד על היאר. יאור מצרים זה פישון בחינת פי שונה הלכות כמו שפרש אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה במקום אחר) כי עליהם מתגבר יותר בבלבול העצה הנ"ל. מחמת שעקר תקון העצה תלוי בהם. על-כן מתגבר עליהם ביותר. כי השוני הלכות צריכין לברר כל העצות שהם עקר הלכות ודיני התורה שנדע העצה איך להתנהג בדיני התורה ובכל הדברים שבעולם. כי התורה נקראת עצה כנ"ל. כי כל ההלכות כלולים בששה סדרי משנה. ונקרא משנה שהוא לשון למוד ולשון שנים בחינת וכסף משנה כי צריכין לברר בלמודו כל ההלכות התורה שעל-ידי זה יברר העצה שלא תהיה חלוקה לשנים. כי ששה סדרי משנה הם בחינת אסור ומתר טמא וטהור כשר ופסול שצריכין לבררם כמובא. ומשם ברור כל חלקת העצה שלא תהיה חלוקה לשנים. ומחמת שהשוני הלכות צריכין לעסק בזה. על-כן הסטרא אחרא מתגברת עליהם מאד בכמה בלבולים ומחלקת שנתרבו בעונותינו הרבים בכמה בחינות עד שגם בהתורה בעצמה נתרבו המחלקת והספקות עד אשר אין הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. ואף-על-פי שגם הוא מחלקת דקדשה. אבל הכל נמשך מחטא העגל שאז נתהוה השכחה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ומרבוי עונותינו שמעכבין את הגאלה. ומזה נמשך חלקת העצה שיש לכל אחד. וזה והנה מן היאר עלות שבע פרות טובות ושבע פרות רעות. וכן שבע שבלים טובות ושבע שבלים רעות ותבלענה וכו'. ולא נודע כי באו אל קרבנה. שכל זה הוא בחינת העלמת העצה. כי כל העצות בכל הדברים שבעולם כלולים בשבעה מדות שצריכין לידע איך להתנהג בכל מדה. ויש עתים שהשוני הלכות שהם בחינת היאור הם מעלין כל השבע מדות כראוי שהם טובות ויפות בחינת בריאות וטובות. אבל בתוך כך מתגבר הרע שהם השבע מדות רעות ומבלבלין המח עד שבולעין כל הטוב ולא נודע כי באו אל קרבנה כאלו מעולם לא היה שום טוב כלל חס ושלום. ואם אחר כך חוזרים ומתגברים ומעוררים הטוב בבחינת שבע שבלים מלאות וטובות. כי יש טוב שהוא בחינת ברור נפש החי שהוא גבה יותר שזה בחינת שבע פרות טובות. וכשנתבלבל על-ידי שבע הפרות הרעות חוזרים ומתגברים לברר הטוב על כל פנים בבחינת ברור הצומח שמרמז בשבע שבלים מלאות וטובות. אבל גם על זה חוזרים ומתגברים הסטרא אחרא והבלבולים עד ששבע השבלים הרקות והרעות בולעים אותם. וכל זה בחינת בלבול העצה שמשם כל הפגמים בחינת ועצת עליון נאצו וכתיב והמה ימרו בעצתם וימכו בעונם. והתקון על-ידי יוסף שהוא בחינת הצדיק האמת שמתיגע תמיד להוסיף בתורה חדושים נפלאים שנמשך מהם עצות עמקות שזהו בחינת יוסף בחינת יוסף לקח וכו'. בחינת דמוסיף יוסיף בחינת מוסיף והולך. שנותן עצה שיקבצו את הטוב שהוא בחינת האכל שבשנים הטובות שיהיה נשמר היטב שזהו בחינת שעוסק לזרז לכתב בספרים כל חדושי תורה להרבות ספרים עד אין קץ שזהו עקר שמירת מאכלי התורה. כי הספר הוא לזכרון בחינת כתב זאת זכרון בספר שיהיה נשמר לעולם ולא יהיה נאבד ונשכח. וזה בחינת ויצבר יוסף בר כחול הים עד כי חדל לספר כי אין מספר בחינת עשות ספרים הרבה אין קץ כי ביוסף נאמר כי בן זקנים הוא לו. זקן זה קנה חכמה קנה בינה. שמרמז על הקנה והקלמוס שכותבין בו הספרים של התורה הקדושה שעל-ידי זה תהיה עקר הגאלה כמו שאיתא בזהר הקדוש בר"מ) ובגלותא קדמאה במטה דילך בזע ימא. ובגלותא בתראה בקנה דילך דאיהו קלמסא בזע ימא דאוריתא. וזה בחינת שבעה קני המנורה כי המנורה הטהורה זה בחינת אור התורה שעקר קיומה על-ידי הקנים שהם בחינת הקלמוסים הכותבים ספרי חדושי התורה שעל ידם עקר התקון שהוא תקון העצה שזהו בחינת נר חנכה כנ"ל. ויש לרמז שזהו בחינת כי בן זקנים הוא לו. בחינת שבעה קנים בחינת שבעת קני המנורה בחינת כלל הספרים הקדושים שנכתבים בקנים שכלולים בשבעה בחינת חצבה עמודיה שבעה לתקן כל השבע מדות שבהם כל חלקת העצה לברר השבע מדות טובות שהם שבע פרות הטובות. ושבע שבלים הטובות לבררם מההפך הרוצים לבלעם כנ"ל. ועל-כן מרמז בשבע השבלים התקון איך לבררם שזהו בחינת שבע שבלים עלות בקנה אחד בריאות וטובות בקנה אחד מרמז על הקנה הנ"ל שהוא בחינת הקלמוס הכותבת ספרי התורה וכו' וכנ"ל שעל-ידי זה עקר התקון כנ"ל:

אות נה

וזה עשה לך רב וקנה לך חבר ומובא בספרים שמרמז על הקנה והקלמוס שהוא חבר להתלמיד חכם שיתקימו דברי התורה על-ידי זה. וזה עשה לך רב ואם אינך יכול למצאו התקון על-ידי וקנה לך חבר. הינו על-ידי הספרים הקדושים הנכתבים בקנה תחבר אותם אליך ותעין בהם היטב תוכל לידע מי הוא הרב האמת. כי עקר התקון על-ידי רבוי הספרים כנ"ל:

ועל-כן היה שני חלומות שהם החלום של שבע הפרות וחלום שני של שבע השבלים וכו'. לרמז על שני החרבנות שהיו על -ידי התגברות הבלבולים הנ"ל. ועל-כן החלום השני של שבע השבלים שמרמז על חרבן בית שני שהוא הגלות של עכשו מרמז בו התקון על-ידי הקנה שהוא בחינת הקלמוס שמרמז בשבע שבלים עלות בקנה אחד. כי עתה כבר התירו רבותינו זכרונם לברכה לכתב תורה שבעל פה כנ"ל. כי עתה כל התקון על-ידי רבוי הספרים הקדושים בחינת עשות ספרים הרבה אין קץ וכנ"ל:

וזה בחינת וחמש את ארץ מצרים בחינת חמשה חמשי תורה. שבהם כלולים כל הספרים הקדושים שכלם הם שלמות תורה שבכתב כמו שמבאר שם:

וזה בחינת ששה קני מנורה שמאירין כלם אל פני המנורה שהוא נר השביעי כי ששה קני המנורה שלשה קני מנורה מצדה האחד ושלשה קני מנורה מצדה השני הם בחינת ששה סדרי משנה שמבררין בין הכשר והפסול וכו' כנ"ל. וכלם מאירים אל מול פני המנורה שהוא נר השביעי שהוא בחינת שבת. כי עקר התקון על-ידי שבת שאז עקר גמר תקון ברור ההלכות שהם בחינת ברור ותקון העצה כנ"ל. וזה בחינת הכפתורים והפרחים והגביעים משקדים שהיה במנורה. כל זה בחינת החדושים נפלאים של ספרים הקדושים שהם בכמה וכמה פנים שונים בדרכים נפלאים בבחינת כפתור ופרח וכו' כמצוי לשון זה על החדושים הנפלאים מדרש בראשית צח) כי צריכין כמה חדושי תורה בכמה גונין נפלאים שהם בחינת כפתורים ופרחים וגביעים משקדים שבמנורה הטהורה כדי לברר ולתקן העצה לכל אחד ואחד לפי מקומו ושעתו כמובן לכל המשים לבו על דרכיו לחשב עצה בכל יום על תכליתו הנצחי באפן שיתקרב על-ידי זה ולא יתרחק יותר חס ושלום. ועל-כן בכלל היו הכפתורים והפרחים וכו'. במספר מ"ט כמנין ימי הספירה שבהם נתנה התורה כמובא. כי הם מרמזים על כלליות ספרי חדושי התורה כנ"ל. ועל-כן הם מ"ט כנגד מ"ט פנים לתורה שכל הספרים הקדושים של חדושי תורה אמתיים נמשכין מאלו המ"ט פנים שהם בחינת המ"ט כפתורים ופרחים וכו' וכנ"ל. וזה מקשה תעשה המנורה. מקשה בחינת קשיות ומחלקת על-ידי זה דיקא תעשה המנורה. זה בחינת וספר כתב איש ריבי הנ"ל. שדיקא על-ידי הריב ומחלקת שבאים על-ידי הקשיות שמקשין על הצדיק האמת על-ידי זה דיקא נעשין ספרים קדושים הרבה על-ידי התשובה ששבין על-ידי זה על פגם אמונת חכמים וכנ"ל. וזה בחינת מקשה תעשה המנורה שדיקא מהקשיות בחינת ריב ומחלקת מזה דיקא תעשה המנורה שהוא בחינת שלמות התורה על-ידי רבוי הספרים הקדושים. כי זה בחינת וספר כתב איש ריבי הנ"ל:

גם מ"ט קנים וכפתורים ופרחים וכו'. שהיה במנורה זה בחינת מ"ט אותיות השבטים שהם בחינת שתים עשרה אבנים שנכללו אצל יעקב באבן אחד שזהו בחינת קדשת ראש השנה שהתחיל מיעקב שזה זוכין על-ידי רבוי הספרים הקדושים עד שנכללים בתורה שבכתב ומשלימין תורה שבכתב שעל-ידי זה נכללין כל אבני יעקב באבן אחד וכו' כמו שמבאר שם. ועל-כן על-ידי שהיה במנורה קנים וכפתורים וכו'. שהם מ"ט שהוא בחינת שלמות התורה על-ידי זה נעשה התקון של אבני יעקב שנכללו באבן אחד שזהו בחינת ראש השנה בחינת אנן בחביבותא תליא וכו'. וגם זה בחינת מקשה כפשוטו כמו שפרש רש"י שכל המנורה עם כל הקנים וכפתורים כלם נעשו מחתיכה אחת. שזהו בחינת שכל אבני יעקב שהם מ"ט אותיות השבטים מ"ט פנים לתורה שנמשכין על-ידי רבוי הספרים שזהו בחינת המנורה כלה נעשה מעשת אחד וכנ"ל:

(אמר המסדר מתבת גם עד כאן וגם ענין חל המועד המובא באות נון כתב מורנו ורבנו בעל המחבר הזה שני ימים קדם הסתלקותו בעת חלשתו הגדול. אף-על-פי-כן התגבר בכל כחותיו וכתב מה שהשיג אז. כי זאת ראינו עין בעין שמחו היה דבוק בהתורה עד הרגע האחרונה של הסתלקותו שנסתלק ביום ששי ערב שבת קדש פרשת ויגש עשרה בטבת שנת תר"ה לפרט קטן. וראינו בעינינו שקים מאמר חכמינו זכרונם לברכה זאת התורה אדם כי ימות וכו' שחיב אדם לעסק בתורה עד יום מותו. כי עוד כמעט ברגע האחרונה של הסתלקותו שמענו ממנו חדושי תורה אך לא היה בכחו לכתב עוד ואפלו לדבר כל מה שהיה במחו לא היה באפשר. וכך אמר בפרוש בזה הלשון בעת שנכנסו עם הנרות שהכינו אז לכבוד שבת. וכשראה אותם נתלהב מאד ומגדל התלהבותו הורם מעט ממטתו ונשאר מושב מעט והתחיל לומר בהתלהבות נורא מאד בזה הלשון נרות של שבת נרות של שבת ואמר זאת בהתלהבות נורא כמה וכמה פעמים וגלה לנו אז תורה נפלאה מענין הנרות דקדשה וכלל כלם בפרוש נר שבת ונר יום טוב ונרות של חנכה. וכו' וכו' ואחר כך אמר אז יש לי עתה בזה תלי תלין של הלכות אך אין לי כח לדבר יותר ובמעט זמן קצר לערך שעה נסתלק מה נאמר מה נדבר אוי לנו על שברנו נחלה מכתנו. אבל זאת נחמתנו ואשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירשתנו שזכינו לירש ממנו תורות וחדושים כאלה וכאלה אשרינו):

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם בהל"ך ואע"י:

אות מג

ולזבח השלמים בקר שנים כנגד משה ואהרן שעשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים כמו שפרש רש"י משה ואהרן הם כלל התורה שבכתב ובעל פה שהם כלל הספרים הקדושים שהם עקר התקון. כי משה רבנו נתן את התורה בכתב ומסרה בעל פה .דח:

לתלמידיו שהראשון הוא אהרן. רק שיהושע זכה שאחר שמת אהרן מסר משה כל התורה ליהושע. וכמו שמפרש בדברי רבותינו זכרונם לברכה בסדר המשנה שאהרן היה המקבל הראשון כמו שאמרו שם נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו וכו' (ערובין נד,) ועל-כן כתיב באהרן ובניו יורו משפטיך ליעקב וכו'. כי אהרן קרב כל ישראל למשה על-ידי שיצא לקראתו וכו'. ועל-כן באמת זכה למה שזכה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה והוא ההפך מהמתקנאים בהצדיק האמת וחלקו עליו על-ידי קנאתם בו. ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ועל-כן הקריבו שלמים בקר שנים כנגד משה ואהרן שהם כלל ספרי התורה עקר תקון אמונת חכמים כנ"ל:

אות מד

וזהו אלים חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה. ופרש רש"י כנגד כלל התורה שהם תנ"ך וחמשה חמשי תורה, ועשרת הדברות, וכהנים ולוים וישראלים. הינו בחינת כלל ספרי התורה שנמשכין על ידי בחינת משה ואהרן שעל ידי זה עקר תקון אמונת חכמים שעל ידי זה נמשכו כל התקונים הנ"ל, שהם תקון ידי הסמיכה להנצל ממחלקת שבא על ידי שנסמך מי שאינו הגון וכו'. ולתקן ידי הכתיבה ולהמשיך קדשת ארץ ישראל להנצל מגרוש וכו', ולהמשיך סוד העבור ולזכות לעצה שלמה שכל זה תקנו על ידי הקרבנות הנ"ל כנ"ל:

אות מה

וזה בחינת כל המלחמות והמחלקת שהיה ליעקב אבינו שבתחלה היה עליו מחלקת עשו ולבן. ואחר כך כשנצל מהם ובקש לישב בשלוה קפץ עליו רגזו של יוסף כמו שדרשו רז"ל על פסוק וישב יעקב וכו':

כי יעקב הוא בחינת כלליות התורה, בבחינת תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. כי דרך התורה הנ"ל התחיל מאברהם אבינו שהוא גלה אלקותו בעולם והתחיל להמשיך דרך התורה בעולם, כמו שאמרו רז"ל קים אברהם אבינו את כל התורה עד שלא נתנה. ואחר כך מסרה ליצחק ויצחק ליעקב. אך אברהם ויצחק לא היתה מטתן שלמה כי יצאו מהם עשו וישמעאל שהם הפך התורה, שהם בחינת כל החולקים על חכמי התורה האמתיים שמהם כל החרבנות, אך יעקב היתה מטתו שלמה והוא הוליד כל י"ב שבטי ישראל שקבלו את התורה אשר אנו כלנו נקראים על שמו 'בני ישראל'. על כן עקר המשכת קדשת התורה הוא על ידי יעקב אבל היה עליו מחלוקות גדולות מעשו ולבן שהם בחינת החולקים על חכמי התורה האמתיים ויעקב אבינו כל מה שהיו חולקים עליו יותר התגבר לשוב בתשובה יותר על פגם אמונת חכמים ולתקן חטא אדם הראשון שפגם בזה ופגם הדורות שאחריו שפגמו בזה, והוא שב בתשובה בשבילם, עד שחבר ועשה על ידי זה ספרים רבים, שזהו בחינת מה שנטמן בבית שם ועבר י"ד שנה בעת שברח מעשו ושם עסק בתורה, ובודאי חבר על ידי זה ספרים רבים. כי יעקב חבר כמה ספרים קדושים בענין האמונה הקדושה, כמובא (בלקוטי תנינא סימן ל"ב) וכמו שספר מזה אדוננו מורנו ורבנו ז"ל, כמובא בדברינו, שזה בחינת וספר כתב איש ריבי שכל מה שרואין שהמחלקת על האמת מתגבר יותר צריכים להתגבר לשוב בתשובה על פגם אמונת חכמים שלו או של העולם או מה שפוגם מה שאינו מאמין בעצמו וכו'. (כמו שמבאר שם). ועל ידי כל תשובה נעשה ספר כנ"ל (כמו שמבאר שם). בבחינת וספר כתב איש ריבי כנ"ל. וזה נהג יעקב תמיד שכל מה שראה המחלקת מתגבר עליו יותר היה שב בתשובה ועסק בתורה יותר עד שחבר ספרים הרבה לאין קץ ועל ידי זה המתיק כל הדינים על ידי בחינת אבן שתיה וכו' שזהו בחינת מה שכל האבנים נכללו באבן אחת, שזה זכה יעקב בעצמו שבעת שיצא מבית שם ועבר פגע במקום. ושם נכללו כל הי"ב אבנים באבן שתיה בקדש קדשים שזה זכה על ידי רבוי הספרים שזכה על ידי עסק התורה (כמו שמבאר שם וכנ"ל עין שם בהתורה חדי רבי שמעון הנ"ל היטב ותבין כל זה). ועל כן שלח יעקב לעשו כשיצא מבית לבן בשלום 'עם לבן גרתי'. ודרשו רז"ל ותרי"ג מצות שמרתי. זה בחינת וספר כתב איש ריבי הנ"ל, שדיקא על ידי הריב, ומחלקת נכתבין ספרים קדושים הרבה. שזהו בחינת עם לבן גרתי 'ותרי"ג מצות', שהם כלל ספרי התורה, 'שמרתי', שדיקא על ידי שגרתי עם לבן וסבלתי ממנו מה שסבלתי שבקש לעקר את הכל, חס ושלום, על ידי זה דיקא זכיתי ותרי"ג מצות ׀ שמרתי, שזכיתי להשיג כל התרי"ג מצות שהם כלל ספרי התורה שהשיג קדם שנתנה. שכל זה זכה על ידי עצם תשובתו ששב דיקא על ידי המחלקת שהיה לו מלבן, כי דיקא על ידי המחלקת נעשין ספרים הרבה כשזוכין לשוב בתשובה על ידם כנ"ל. :

אות מו

וזהו ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה וכו'. זה רמז על כל הבחינות המבארים בתורה הנ"ל שנתתקנין על ידי אמונת חכמים שהם תקון ידי הכתיבה ולבלי להתגרש מארץ ישראל וסוד העבור וכו'. וזהו ויהי לי שור, זה בחינת כתיבת ספרים קדושים שכל קדשתם ]נמשכת[ מכתיבת ספר התורה שנכתבת על עורות של שורים שזה בחינת כתיבת תפלין (כמרמז בהמעשה של שור ושה). ומשם מקבלין ידי הכתיבה שיתחזק כתב יד ישראל וכו' (כמו שמבאר שם). וחמור זה בחינת 'יששכר חמור גרם' שהם זכו לסוד העבור בחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וכו' כנ"ל. צאן זה בחינת ציצית שעושין מצמרם (כמו שמובא בהמעשה של שור ושה הנ"ל). וזה בחינת בגדים נקיים שנתתקנים על ידי הציצית. הפך בגדים צואים שהם בחינת עשנים סרוחים שמבלבלין ומעקמין את המח שבא על ידי פגם אמונת חכמים. (כמו שמבאר שם):

וזה כל הנפנה ונוטל ידיו וכו' (ברכות ט"ו) כי בתחלה צריכין לפנות, לבער המותרות לבטל העשנים סרוחים הנ"ל שלא יבלבלו את המח וכו'. וזהו 'ונוטל ידיו' שצריכין לטל ידיו במים שנמשכין מבחינת מים טהורים שנעשין על ידי רבוי הספרים שזוכין על ידי התשובה על פגם אמונת חכמים כנ"ל. (כמו שמבאר בהתורה הנ"ל) שמביא שם הפסוק וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' ואחר כך לובשין ציצית בחינת בגדים נקיים הנ"ל, הפך הבגדים צואים בחינת העשנים סרוחים הנ"ל. 'ומניחין תפלין' שנכתבין כדין כתיבת ספר תורה, שזה בחינת תקון ידי הכתיבה כנ"ל. 'וקורא קריאת שמע ומתפלל קריאת שמע' ׀ וברכותיה זה בחינת תקון אמונת חכמים שעל ידי זה עקר קיום האמונה הקדושה שנתתקן על ידי רבוי הספרים הקדושים של התורה שמזה מדברים הפרשיות של קריאת שמע שמתחילין באמונת היחוד שהוא קבלת על מלכות שמים. ואחר כך מזהירם ואהבת וכו' ושננתם לבניך שהוא ללמד עם בניו ותלמידיו, שנקראים גם כן בנים, כמו שדרשו רז"ל. וכן בפרשיה שניה 'והיה אם שמוע' שהוא קבלת על מצות מזהירם 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'. וכן בברכת 'אהבת עולם' מבקשין שנזכה ללמד וללמד, שכל זה הוא בחינת אמונת חכמים שלומדים עם תלמידיהם בישיבתם שעל ידי זה נתרבין ספרים קדושים שעל ידי זה נשלמת התורה ונמתקין כל הדינים על ידי בחינת קדש קדשים וכו' (כמו שמבאר שם) וזהו בחינת התפלה שמתפללין אחר כך שאז נכנסין בהיכל וקדש קדשים כמו שמובא בכונות על התחלת התפלה ה' שפתי תפתח, שעל ידי זה עקר המתקת כל הדינים, כי עקר המתקת הדינים הוא על ידי התפלה כידוע:

ונחזר על פסוק ויהי לי שור וכו' הנ"ל וזהו עבד ושפחה. זה בחינת שכבר כבש בחינת העבד והשפחה שיהיו כבושים תחת יד רבם. שזהו ההפך מגרוש ארץ ישראל שבא על ידי שליטת העכו"ם שנאמר עליהם תחת עבד כי ימלך ושפחה כי תירש גברתה. אבל יעקב בגדל צדקתו על ידי רבוי התורה שעסק עד שנתחדשו על ידו ספרים הרבה על ידי זה כבש בחינת העבד והשפחה שהם שליטת העכו"ם הרוצים לגרש מארץ ישראל שכל כחם על ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, כי יעקב תקן כל זה כנ"ל:

אות מז

וזה וישב יעקב וכו' שבקש לישב בשלוה, כי סבר מאחר שכבר הכניע בחינת לבן ועשו ונצל מהם שהם עקר בחינת החולקים. מעתה ישב בשלוה, אבל קפץ עליו רגזו של יוסף שהוא בחינת מחלקת שבין ישראל ובין הצדיקים בעצמם שזהו בחינת מחלקת של השבטים על יוסף הצדיק, כי בענין המחלקת על הצדיק יש כמה בחינות, כי יש מחלקת מגלות העכו"ם ומתנגדים רשעים וכו', אבל יש גם מחלקת שבין הכשרים והצדיקים בעצמם שהבעל דבר מתגרה בנכלי ערמימיותיו ומרבה מחלקת ביניהם, שעל ידי זה חוזרים ונפגמים כל הפגמים שעקרם הוא חלקת העצה, שזה נמשך מהמחלקת שבין השבטים עם יוסף שעל ידי זה גרמו חלקת מלכות בית דוד על ידי ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים, שעל ידי זה כל הצרות וכל הגליות של ישראל כמובן בהתורה הנ"ל, שמביא הפסוק ולא יחצו לשתי ממלכות עוד לענין שלמות העצה כי הם בחינה אחת. כי קלקול העצה שנחצית לשתים הוא על ידי פגם אמונת חכמים שנפגם על ידי המחלקת, שהוא בחינת חלקת מלכות בית דוד שנחלקה על ידי המחלקת שבין השבטים עם יוסף, (כמובא בדברי רז"ל). :

אות מח

וזה שספר יוסף חלומו, והנה אנחנו מאלמים אלמים וכו'. והנה תסבנה אלמותיכם ותשתחוין לאלמתי, כי האבות עסקו לתקן חטא אדם הראשון שפגם באכילת עץ הדעת, שעל ידי זה נמשכו פגם העשנים סרוחים כנ"ל (באות ל"ה). ועל כן עשו, שהוא זהמת הנחש שפגם מאד באמונת חכמים. כי חלק על יעקב אבינו ובקש להרגו שהוא החכם האמת, על כן פגם מאד באכילה ואמר הלעיטני נא וכו', שזהו בחינת פגם אכילה, בחינת פגם העשנים סרוחים שנמשך על ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל. ויוסף שעסק בתורה ויעקב מסר לו כל חכמתו שקבל משם ועבר, שזה בחינת שלמות התורה על ידי רבוי הספרים כנ"ל, על כן הראו לו בחלומו שזכה לתקון המאכלים, שזהו בחינת ותשתחון לאלמתי, כי האלמות הם עקר המאכלים שעקרם הוא הלחם, ועל כן יוסף שזכה לעסק בתקון אמונת חכמים על כן אלמתו שהוא בחינת הלחם, עקר המאכלים, קמה וגם נצבה וכו'. כי נצל מפגם בזעת אפך תאכל לחם וכו', רק זכה שאלמתו קמה וגם נצבה בתקפה, בחינת תקון המאכלים שזה בחינת תקון העשנים הנ"ל על ידי תקון אמונת חכמים הנ"ל, :

אות מט

וזה בחינת החלום השני שהוא 'והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי'. זה בחינת סוד העבור שהשיג על ידי תקון אמונת חכמים כנ"ל. כי עקר סוד העבור הוא בענין תהלוכות הגלגלים שהם השמש והירח והכוכבים, כמו שמבאר שם. על כן ספר להם כל זה כדי שיבינו שזכה לקבל חכמת אביו שהוא בחינת רבוי הספרים הקדושים שהם בחינת תקון אמונת חכמים, שעל ידי זה הוא תקון המאכלים וכו', שעל ידי זה זוכין לסוד העבור כמו שמובא שם. אבל הם לא האמינו לו ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. וכל זה הוא בחינת המחלקת שבין הצדיקים ובין הכשרים קצת. והעקר מחמת שהכל רוצים שיבינו מיד כל דרכי הצדיק והשגותיו. כי אם היו הכל רואים ומבינים מה שהשיג הצדיק אפלו חלק אחד מאלף היו בודאי כלם כרוכים אחריו והיו מתקרבים אליו בכל נפשם ומאדם. אך הצדיק מתנהג בחכמה בשביל הבחירה ומעלים עצמו ומסתיר עצמו מהעולם, רק מגלה להם מעט מזעיר באפן שידעו ויבינו שהסוד אצלו. וכמו שכתב שם על ענין סוד העבור שהוא כלל התורה שיש בזה חכמה שיכולין לגלות להם מה שמגלין. ואף על פי כן יהיה הסוד נשאר אצלו וכו', שזהו בחינת כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים דיקא וכו', רק על ידי שמגלין להם יבינו שהסוד אצלו, ועל ידי זה יש להם בחירה. כי בודאי אם ירצו באמת לאמתו יכולין להבין מרחוק על ידי זה שכבר גלה להם שבודאי יודע עוד מה שיודע באפן שיתקנם לנצח. אך לא יחפץ כסיל בתבונה וכו'. וכן מתנהג הצדיק בכל השגותיו עד שבאמת מתקרבים החפצים באמת. אבל יש שמרבים להקשות קשיות עליו, כי רוצים להבין הכל, ואפלו צדיקים מתגרה בהם הבעל דבר ומכניס בלבם קשיות עליו. כי בהתלמידי חכמים והצדיקים מתגרה ביותר שיחלקו עליו מחמת שעליהם מסתכלים הרבה מישראל, ובאמת יש בזה נסתרות הרבה בענין המחלקת שבין הצדיקים בעצמם, כמו שמבאר על פסוק אזן שומעת תוכחת חיים וכו', (כמו שמבאר בסימן ה', לקוטי חלק א', ומובא לעיל באות ל"ד). וזה בחינת המחלקת שבין השבטים על יוסף שהוא גלה להם חלומותיו כדי שיבינו מרחוק עצם גדלתו, והם הוסיפו שנא אותו על חלומותיו וכו', וכן מתנהג עכשיו וכנ"ל, אבל עצת ה' לעולם תעמד, כי דיקא על ידי זה סבב השם יתברך שירד יוסף למצרים וכו' עד ששבו בתשובה השבטים על מכירתו ואמרו אבל אשמים אנחנו וכו'. ובאו והשתחוו אליו ואמרו אליו, שא נא לפשע עבדי אלקי אביך. שכל זה הוא בחינת תשובה על פגם אמונת חכמים, שעל ידי זה נתרבין ספרים קדושים וכו', שזהו בחינת כלל כל התורה הקדושה שנתן לנו משה ביציאת מצרים שנסתבב הכל על ידי מכירת יוסף, שהוא בחינת מחלקת וכו', שזהו בחינת וספר כתב איש ריבי, שדיקא על ידי המחלקת נעשה ספר וכו' כנ"ל. כי כל ספר התורה הקדושה שכלולה מכל הספרים נתנה על ידי יציאת מצרים שהיה על ידי המחלקת של השבטים עם יוסף, שזהו בחינת 'וישלחהו מעמק חברון', מעצה עמקה של הצדיק הקבור בחברון וכו', כי בודאי הוא עצה עמקה מאד, שדיקא על ידי זה ירדו ישראל למצרים ויצאו משם בזכות יוסף, שעל ידי זה נתנה התורה, שהוא כלל הספרים הקדושים שכל זה הוא בחינת וספר כתב איש ריבי וכו' כנ"ל:

אות נ

וזה בחינת חל המועד שאסור בקצת מלאכות ומתר בכמה מלאכות. ואמרו חז"ל, שדיני חל המועד נמסרו לחכמים שהם יעשו כרצונם להתיר איזה מלאכות ולאסר איזה מלאכות כפי שיראה בעיניהם. וכל עקר התר עשית מלאכה בחל המועד הוא בשביל דבר האבד כמו שהתחיל התנא המשנה א' דמסכת מועד קטן, משקין בית השלחין, שהוא בשביל דבר האבד. ובשביל זה נמסר הדבר רק לחכמים, כי דבר האבד מרמז על האבודים והנדחים בעונותיהם שגם אותם צריכין לתקן, אבל כל תקונם על ידי החכמים האמתיים שיקימו דבריהם על כל אשר יאמרו כי הוא זה, כי אף על פי שהכל צריכין לקים דברי חכמים, אבל אין שום מצוה שיהיה נמסר לחכמים לבד לעשות כפי דעתם כי אם דיני חל המועד. והעקר בשביל דבר האבד שהם בחינת נפשות וניצוצות האבודים שאי אפשר להתתקן כי אם על ידי החכמים כנ"ל. וזה סוד קדוש החדש שנמסר לחכמים כנ"ל:

ועל כן חל המועד וראש חדש דיניהם שוים לענין קריאת התורה, שבראש חדש קורין ד' ובחל המועד קורין ד', כי הם בחינת אחד שנמסר רק לחכמים וכו' כנ"ל. וזה מרמז המשנה משקין בית השלחין במועד בין ממעין שיצא בתחלה בין ממעין שיצא בתחלה ובין ממעין שלא יצא מתחלה. והכל בשביל דברים האבודים שהם בחינת האבודים והנדחים בעונותיהם שכל תקונם הוא על ידי בחינת הצדיק שיודע להשקותם גם כן, שזהו בחינת משקין בית השלחין שנקרא שלחין על שם 'ושולח מים על פני חוצות'. זה בחינת הצדיקים הגדולים שיכולין להשקות גם אותם שהם מבחוץ לגמרי, בבחינת יפוצו מעינותיך חוצה, חוצה דיקא (כמו שמובא במקום אחר סימן י"ד לקוטי ח"א). וזהו בין ממעין שיצא בתחלה ובין ממעין שלא יצא בתחלה, הינו לא מבעיא שהם יכולים לשלח מים על פני חוצות, שהם מקום הרחוקים מאד להודיעם גם כן מאלקותו יתברך ולהוציאם ממקומות החיצונים מאד. ולא מבעיא שהם יכולין להשקותם ממעין שיצא מתחלה, שכבר היה מעין אלא שנתקלקל, ולא היו יכולים להשקות ממנו על ידי רבוי קלקוליהם אלא אפלו ממעין שלא יצא מתחלה, שלא היה שום מעין החכמה יוצא משם תחלה, אבל כשיאמין בצדיקים ויעשה ככל אשר יאמרו כי הוא זה, יכולים לתקנו גם כן. כי הצדיקים חותרים וחופרים מעינות חדשים תמיד. ועקר בשביל נפשות האבודים לשלח להם מים על פני חוצות אפלו אותן שהם מבחוץ לגמרי. וזה רמז התנא הקדוש בהתחלת מסכת מועד קטן משקין בית השלחין שהוא בשביל דבר האבד בין ממעין שיצא בתחלה ובין ממעין שלא יצא בתחלה וכנ"ל, :

שיך לאות למ"ד ל"א לענין הפלוגתא של בית שמאי ובית הלל:

כי בית שמאי סברי שאין להתחיל כי אם עם זקנים וצדיקים עובדי ה' להאיר עליהם כל האור וכו'. כמו שנהגו כמה גדולים שלא קבלו לישיבה כי אם צדיקים וכו', שזה דעת רבן גמליאל כל תלמיד שאין תוכו כברו וכו'. ואחר כך פוחת והולך כי אחר כך פוחתין האור הגדול כדי שיוכלו להאיר גם בהפחותין וכו', ובית הלל להפך, כי היה ענו מאד, ואמר שהעקר הוא להתחיל מכל נקדה ונקדה טובה שיכולין וכו', ולהתחיל העקר מהקטנים ובני הנעורים וכו' בבחינת מפי עוללים ויונקים המלכלכים וכו' יסדת עז וכו', שזהו בחינת התנוצצות משיח שנאמר בו יחוס על דל ואביון עני ורוכב על החמור וכו'. כי הלל גיר גרים רחוקים מאד כמו שאמרו רז"ל והשיב לכל אחד כמו שאמרו רז"ל (במסכת שבת ל"א) (עד כאן שיך לעיל):

אות נא

וזה בחינת חצי הלל של ראש חדש וימים האחרונים של פסח שאף על פי שאין העצה שלמה עדין שהוא עקר הישועה שאומרים עליו הלל שלם, אף על פי כן זהו בעצמה ישועה שצריכין לומר עליו על כל פנים חצי הלל, מה שאני חזק באמונה בחסדו יתברך, שאיך שיהיה באיזה דרך שיוליכו אותי אמצא שם השם יתברך בבחינת בכל דרכיך דעהו וכו', כמו שאמרו רז"ל, בחינת שוטטנו בארבע פנות תרופה לא מצאנו שבנו אליך וכו'. וכמו שנאמר אבד מנוס ממני בארח זו אהלך טמנו פח לי זעקתי אליך ה' וכו', וכן הרבה וכנ"ל שזה עקר סוד קדוש החדש שאנו עוסקים בהלכה זאת. והכל בכח אמונת חכמים וכו' כנ"ל, שהוא על ידי רבוי הספרים הקדושים שצריכים שיתרבו כל כך באור האמת כזה עד שהכל ימצאו את השם יתברך בכל מקום שהם שעל ידי זה ישובו הכל להשם יתברך וכו':

אות נב

וזה בחינת ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן וכו' לשני מחנות וכו'. והיה המחנה הנשאר לפלטה. שכשרואין שקשה להשיג העצה השלמה, צריכין להתנהג לפי חלקת העצה על כל פנים, באפן שעל כל פנים יהיה נשאר לו מחנה הנשאר לפלטה ולא יהיה נאבד לגמרי חס ושלום, שלא יאמר שילך ויתהנה וכו' רחמנא לצלן, רק ישתדל שעל כל פנים ישאר מה שישאר וכו', הינו כשרואה אדם שהיצר הרע מתגבר עליו כמו שמתגבר ונדמה לו שאין בכחו לעמד כנגדו כראוי, וכל מה שחושב עצות ותחבולות אינו עולה בידו כראוי ומחמת זה עצתו חלוקה תמיד, אזי כל עצתו העקרית שיסמך על כח הצדיק האמת שבאיזה דרך שילך ימצא בו השם יתברך כנ"ל. ולעת עתה יתנהג כפי חלקת העצה שזה בחינת ויחץ את העם וכו', והיה המחנה הנשאר לפלטה. הינו שיקבע בלבו שאיך שיהיה אף על פי כן אני חזק שלא אהיה נסוג אחור לגמרי מהשם יתברך ולא איאש את עצמי לעולם ולא אהיה חס ושלום מהחסידים הנפולים שהם גרועים וכו' רחמנא לצלן, כמו ששמענו מצדיקים, רק אני על משמרתי אעמד לחטף מה שאוכל למען יהיה המחנה הנשאר לפלטה, למשל שהאדם חפץ שילמד הרבה ויתפלל וירבה בהתבודדות ויהיה נקי מעתה מכל חטא והרהור וכו' ורואה שקשה עליו וכו', יהיה חזק בדעתו שעל כל פנים מה שאוכל לחטף בחיי אתיגע בכל כחי לחטף איזה טוב כל יום מימי חיי, ואם חס ושלום לא אוכל להתפלל כלל אראה לדבר אחר כך איזה דבור של תחנה ובקשה וכו', ואם ימנעני חס ושלום גם מזה מה לעשות (כמו ששמעתי מפיו ז"ל) אף על פי כן אלמד מעט או הרבה ואף על פי כן אתגבר ברצונות חזקים להשם יתברך, ואצעק על כל פנים,' רבונו של עולם', 'הושיעה', וכיוצא בזה. ואם עצתי חלוקה אם לסע או לישב בביתי, ואיני יכול לתת עצה לנפשי, על כל פנים אני חזק בדעתי, שבין בביתי בין בדרך אחטף טוב מה שאוכל, וכן בשארי דברים שאי אפשר לפרטם. וכל זה בחינת 'והיה המחנה הנשאר לפלטה'. וזה שפרש רש"י, בעל כרחו כי אלחם עמו, כי בזה אני חזק שבעל כרחו יהיה מכרח להניחני שיהיה נשאר לי על כל פנים מחנה הנשאר לפלטה כי אלחם עמו על זה בכחו של הצדיק וכו'. וכמו שפרש רש"י שם התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון ולתפלה ולמלחמה. לדורון זה בחינת המנחה ששלח אליו ובענין מלחמת היצר הרע הוא בחינת סוד שעיר המשתלח וסוד מים אחרונים שהוא בחינת סוד המנחה ששלח יעקב לעשו (כמובא בספרים), שזהו בחינת דברה תורה כנגד יצר הרע וכו' (פרשת כי תצא) לתפלה, פרש רש"י אלקי אדוני אברהם וכו', זה בחינת שיחה וצעקה להשם יתברך שאני אצעק תמיד שיצילני בזכות אבותינו שהם הצדיקים האמתיים וכו'. למלחמה והיה המחנה הנשאר לפלטה וכנ"ל, :

אות נג

וזה בחינת שזמן הדלקת נר חנכה הוא משעת יציאת הכוכבים עד שתכלה רגל מן השוק. זמן יציאת הכוכבים זה בחינת תקון פגימת הלבנה שהוא בחינת סוד העבור הנ"ל, כי הכוכבים הם בחינת תקון פגימת הלבנה, כמו שאמרו רז"ל שנתן לה הכוכבים להפיס דעתה וכו', וזהו עד שתכלה רגל מן השוק, זה בחינת תקון העצה שזוכין על ידי סוד העבור כנ"ל. כי רגל בחינת עצות בבחינת העם אשר ברגליך ההולכים אחר עצתך וכו' (כמו שמובא במקום אחר). שזהו עקר בחינת תקון הדלקת נר חנכה למטה מעשרה טפחים להאיר בחינת שלמות העצה למטה שהיא בחינת רגלין. וזהו עד שתכלה רגל מן השוק, כי עקר פגם חלקת העצה הוא בשוק שהוא מקום המשא ומתן ששם צריכין לזהר מאד מטרדת תאות ממון שנמשך מבחינת בעצבון תאכלנה שנגזר על ידי פגם העצה שנפגם על ידי עצת הנחש בחינת הנחש השיאני שהוא לשון עצות (כמו שמובא במקום אחר). כי עקר יגיעת הפרנסה הוא מחמת חסרון העצה כנ"ל, ועקר התקון לבקש מהשם יתברך 'ותקננו בעצה טובה מלפניך'. כי עקר הצלחת המשא ומתן הוא כשהשם יתברך משפיע לו עצה טובה מה לסחר ומתי לקנות ומתי למכר וכו', כמו שנאמר ארי הוא יהיב לך עיטא למקני נכסין וכו' כנ"ל. וכשזוכין לסמך על השם יתברך ולהמשיך עצה שלמה אזי אין צריכין לסבב בשוק בשביל הפרנסה ויכולין לישב בביתו ולהתפרנס בכבוד כמובן לכל. וזה בחינת עד שתכלה רגל מן השוק, להעלות העצה בחינת רגל מן השוק ששם כל טרדת הממון מחמת חלקת העצה כנ"ל. על כן צריכין להדליק נר חנכה שהוא בחינת הארת שלמות העצה משעת יציאת הכוכבים שהוא בחינת סוד העבור שהוא בחינת תקון העצה כנ"ל עד שתכלה רגל מן השוק להוציא העצה מאחיזת הסטרא אחרא שהוא בשוק, ששם טרדת הממון שנמשך מפגם העצה כנ"ל. :

ועקר התקון על ידי שלמות התורה שנמשך על ידי הספרים הקדושים שמשלימין את התורה וכו'. והעקר על ידי חדושי תורה שהם בבחינת שבת ששם תכלית האחדות של תורה שבעל פה עם שרש התורה שהוא בחינת תורה שבכתב כנ"ל (באות כ"ה), שזהו בחינת שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז, שפרש רש"י שחדושי התורה מיסדים על אפניהם וכו' וכנ"ל באות הנ"ל. (ועין במדרש על פסוק זה שוקיו עמודי שש). כי בשבת עקר תקון העצה שהוא בחינת שוקין ורגלין, שזהו בחינת אם תשיב משבת רגלך, כי אז מאירין חדושי תורה הנ"ל שהם בבחינת שוקיו עמודי שש וכו'. שעל ידי זה עקר שלמות העצה בתכלית שעקר התקון נמשך בשבת כנ"ל, :

ועל שם זה נקרא מקום טרדת המשא ומתן שוק, על שם שוקין ורגלין, כי כל הממון בבחינת רגלין, כמו שכתוב ואת כל היקום אשר ברגליהם, זה ממונו של אדם (כמו שמובא במקום אחר) ושם עקר חלקת העצה שנקרא רגלין כנ"ל. כי עקר אחיזת הסטרא אחרא הוא בבחינת רגלין כידוע. ועל זה נאמר לא בשוקי האיש ירצה וכו'. ועקר התקון על ידי בחינת שבת וכנ"ל. נמצא ששוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז שהוא בחינת חדושי תורה הנפלאים של הצדיק שזוכה לשבת בשלמות וכנ"ל. שעל ידי זה עקר תקון העצה כנ"ל, הם תקון לבחינת שוקין ורגלין שיש בהם אחיזת הסטרא אחרא שמבלבלין העצה ומטרידין את האדם בטרדת המשא ומתן ותאות ממון שמשם באים כל הקלקולים רחמנא לצלן כידוע. וזהו שמובא במדרש שוקיו עמודי שש, אלו ששת ימי החל, מיסדים על אדני פז, זה יום השבת. כי עקר תקון השוקין בחינת רגלין שהם בחינת ימי החל שבהם כל הברורים לברר מחלקת העצה וכו' כנ"ל, הוא על ידי יום השבת שאז עקר שלמות התורה שבכתב עם תורה שבעל פה בתכלית השלמות, שזהו בעצמו בחינת שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז כנ"ל. וזהו בחינת שהדלקת נר חנכה הוא עד שתכלה רגל מן השוק כנ"ל. כי על ידי נר חנכה ממשיכין קדשת שבת לששת ימי החל כמובן במקום אחר בהתורה ימי חנכה (סימן ב לקוטי תנינא):

אות נד

וזה בחינת ויהי מקץ שנתים ימים וכו'. מקץ מרמז על הקץ האחרון, כמו שמובא במדרש רבה על פסוק קץ שם לחשך. זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה וכו', וזה שנתים ימים, זה בחינת שני הבתים שהיה בשני הגאלות שנחרבו בעונותינו. והעקר היה על ידי חטא המרגלים כמו שאמרו רז"ל, אתם בכיתם וכו', אני אקבע לכם בכיה לדורות בתשעה באב שבו נחרב הבית המקדש בראשונה ובשניה. וזהו שנתים ימים בחינת יום לשנה, שנאמר במרגלים שמרמז על שני הבתים שיחרבו. כי שני הגאלות הראשונות נאמר עליהם יחיינו מיומים. ובעונותינו הרבים נחרבו על ידי המרגלים שנגזר עליהם יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם. וכפל שני פעמים 'יום לשנה' לרמז על חרבן שני הבתים. אבל בגאלה האחרונה כתיב ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. ואז יקים 'קץ שם לחשך' שיהיה קץ וסוף לחשכת אפלת הגלות, כמובן במדרש הנ"ל שזהו בחינת מקץ שנתים ימים וכנ"ל:

אבל הקץ מתארך מאד כי הוא קץ הפלאות והעקר מחמת המחלקת וכו' כנ"ל. ואין יודעין היכן הרב האמת שיכול להמשיך עצות טובות שלמות לכל אחד לפי מקומו ושעתו. כי עקר כל הקלקולים הוא מחמת העלמת וחלקת העצה כי כל התורה הוא בחינת עצות, בחינת תרי"ג עיטין דאוריתא כמו שנאמר, לי עצה ותושיה , אבל בעונותינו הרבים אבדה עצה מבנים ואין יודעים העצה איך לזכות לקים את התורה וכל זה נמשך על ידי פגם אמונת חכמים שעל ידי זה עולים עשנים סרוחים ומבלבלים את המח וכו' כנ"ל:

וזהו 'ופרעה חולם', פרעה בחינת הסטרא אחרא שמבלבל את המח על ידי הבלבולים הבאים על ידי העשנים סרוחים כנ"ל, שזהו בחינת חלום, כי כל החלומות באים על ידי האדים והעשנים העולים מן המאכלים וכו' (כמו שמובא במקום אחר). ועל כן כשהמח מבלבל על ידי פגם העשנים הנ"ל, על ידי זה חלומותיו מבלבלין, ועל כן גם כל הבלבולים הרבים המסבבין את המח בבחינת רשע מכתיר את הצדיק, המובא בתורה הנ"ל כלם נקראים חלומות שהם בחינת בלבולים של שוא והבל, בבחינת 'כי החלומות שוא ידברו', שעל זה נאמר כי ברב חלומות והבלים ודברים הרבה, המבלבלים אותך על ידי פגם העשנים הנ"ל. 'כי את האלקים ירא' שלא תשמע לרבוי הבלבולים רק את האלקים ירא וכמו שפרש רש"י שם. וזה 'והנה עומד על היאור'. יאור מצרים זה פישון בחינת פי שונה הלכות (כמו שפרש אדומו"ר ז"ל במקום אחר). כי עליהם מתגבר יותר בבלבול העצה הנ"ל, מחמת שעקר תקון העצה תלוי בהם. על כן מתגבר עליהם ביותר כי השוני הלכות צריכין לברר כל העצות שהם עקר הלכות ודיני התורה שנדע העצה איך להתנהג בדיני התורה ובכל הדברים שבעולם, כי התורה נקראת עצה כנ"ל, כי כל ההלכות כלולים בששה סדרי משנה, ונקרא משנה שהוא לשון למוד ולשון שנים, בחינת 'וכסף משנה', כי צריכין לברר בלמודו כל ההלכות התורה שעל ידי זה יברר העצה שלא תהיה חלקה לשנים. כי ששה סדרי משנה הם בחינת אסור ומתר, טמא וטהור, כשר ופסול, שצריכין לבררם כמובא. ומשם ברור כל חלקת העצה שלא תהיה חלקה לשנים. ומחמת שהשוני הלכות צריכין לעסק בזה, על כן הסטרא אחרא מתגברת עליהם מאד בכמה בלבולים ומחלקת שנתרבו בעונותינו הרבים בכמה בחינות, עד שגם בהתורה עצמה נתרבו המחלקת והספקות עד אשר אין הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. ואף על פי שגם הוא מחלקת דקדשה, אבל הכל נמשך מחטא העגל שאז נתהוה השכחה כמו שאמרו רז"ל. ומרבוי עונותינו שמעכבין את הגאלה. ומזה נמשך חלקת העצה שיש לכל אחד:

וזה והנה מן היאור עולות שבע פרות טובות ושבע פרות רעות. וכן שבע שבלים טובות ושבע שבלים רעות ותבלענה וכו'. ולא נודע כי באו אל קרבנה. שכל זה הוא בחינת העלמת העצה. כי כל העצות בכל הדברים שבעולם כלולים בשבעה מדות שצריכין לידע איך להתנהג בכל מדה. ויש עתים שהשוני הלכות שהם בחינת היאור, הם מעלין כל השבעה מדות כראוי שהם טובות ויפות, בחינת בריאות וטובות. אבל בתוך כך מתגבר הרע שהם הז' מדות רעות ומבלבלין המח עד שבולעין כל הטוב ולא נודע כי באו אל קרבנה כאלו מעולם לא היה שום טוב כלל חס ושלום. ואם אחר כך חוזרים ומתגברים ומעוררים הטוב בבחינת שבע שבלים מלאות וטובות, כי יש טוב שהוא בחינת ברור נפש החי שהוא גבוה יותר שזה בחינת שבע פרות טובות. וכשנתבלבל על ידי שבע הפרות הרעות חוזרים ומתגברים לברר הטוב על כל פנים בבחינת ברור הצומח שמרמז בשבע שבלים מלאות וטובות, אבל גם על זה חוזרים ומתגברים הסטרא אחרא והבלבולים עד ששבע השבלים הרקות והרעות בולעים אותם. וכל זה בחינת בלבול העצה שמשם כל הפגמים בחינת 'ועצת עליון נאצו' וכתיב והמה ימרו בעצתם וימוכו בעונם. והתקון על ידי יוסף שהוא בחינת הצדיק האמת שמתיגע תמיד להוסיף בתורה חדושים נפלאים שנמשך מהם עצות עמקות, שזהו בחינת יוסף, בחינת יוסף לקח וכו', בחינת דמוסיף יוסיף, בחינת מוסיף והולך, שנותן עצה שיקבצו את הטוב שהוא בחינת האכל שבשנים הטובות שיהיה נשמר היטב, שזהו בחינת שעוסק לזרז לכתב בספרים כל חדושי תורה להרבות ספרים עד אין קץ, שזהו עקר שמירת מאכלי התורה. כי הספר הוא לזכרון, בחינת 'כתב זאת זכרון בספר', שיהיה נשמר לעולם ולא יהיה נאבד ונשכח:

וזה בחינת 'ויצבר יוסף בר כחול הים עד כי חדל לספר כי אין מספר', בחינת עשות ספרים הרבה אין קץ. כי ביוסף נאמר כי בן זקנים הוא לו. זקן זה קנה חכמה, קנה בינה. שמרמז על הקנה והקלמוס שכותבין בו הספרים של התורה הקדושה שעל ידי זה תהיה עקר הגאלה (כמו שאמרו בזהר הקדוש ברעיא מהימנא) ובגלותא קדמאה במטה דילך בזע ימא. ובגלותא בתראה בקנה דילך דאיהו קלמוסא בזע ימא דאוריתא. וזה בחינת שבעה קני המנורה, כי המנורה הטהורה זה בחינת אור התורה שעקר קיומה על ידי הקנים שהם בחינת הקלמוסים הכותבים ספרי חדושי התורה שעל ידם עקר התקון שהוא תקון העצה, שזהו בחינת נר חנכה כנ"ל. ויש לרמז שזהו בחינת כי בן זקנים הוא לו, בחינת ז' ׀ קנים, בחינת ז' ׀ קני המנורה, בחינת כלל הספרים הקדושים שנכתבים בקנים שכלולים בשבעה, בחינת 'חצבה עמודיה שבעה' לתקן כל הז' מדות שבהם כל חלקת העצה לברר הז' מדות טובות שהם 'שבע פרות הטובות'. ושבע שבלים הטובות לבררם מההפך הרוצים לבלעם כנ"ל. ועל כן מרמז בשבע השבלים התקון איך לבררם שזהו בחינת 'שבע שבלים עולות בקנה אחד בריאות וטובות', בקנה אחד מרמז על הקנה הנ"ל שהוא בחינת הקלמוס הכותבת ספרי התורה וכו' וכנ"ל. שעל ידי זה עקר התקון כנ"ל:

אות נה

וזה עשה לך רב וקנה לך חבר. ומובא בספרים שמרמז על הקנה והקלמוס שהוא חבר להתלמידי חכמים שיתקימו דברי התורה על ידי זה. וזה עשה לך רב, ואם אינך יכול למצאו התקון על ידי וקנה לך חבר. הינו על ידי הספרים הקדושים הנכתבים בקנה תחבר אותם אליך ותעין בהם היטב תוכל לידע מי הוא הרב האמת. כי עקר התקון על ידי רבוי הספרים כנ"ל:

ועל-כן היו שני חלומות שהם החלום של שבע הפרות וחלום שני של שבע השבלים וכו', לרמז על שני החרבנות שהיו על ידי התגברות הבלבולים הנ"ל, ועל כן החלום השני של שבע השבלים שמרמז על חרבן בית שני שהוא הגלות של עכשיו מרמז בו התקון על ידי הקנה שהוא בחינת הקלמוס שמרמז בז' שבלים עולות בקנה אחד, כי עתה כבר התירו רז"ל לכתב תורה שבעל פה כנ"ל, כי עתה כל התקון על ידי רבוי הספרים הקדושים בחינת עשות ספרים הרבה אין קץ וכנ"ל:

וזה בחינת 'וחמש את ארץ מצרים' בחינת חמשה חמשי תורה, שבהם כלולים כל הספרים הקדושים שכלם הם שלמות תורה שבכתב, כמו שמובא שם:

וזה בחינת ששה קני מנורה שמאירין כלם אל פני המנורה שהוא נר השביעי כי ששה קני המנורה שלשה קני מנורה מצדה האחד ושלשה קני מנורה מצדה השני הם בחינת ששה סדרי משנה שמבררין בין הכשר והפסול וכו' כנ"ל. וכלם מאירים אל מול פני המנורה שהוא נר השביעי שהוא בחינת שבת, כי עקר התקון על ידי שבת שאז עקר גמר תקון ברור ההלכות שהם בחינת ברור ותקון העצה כנ"ל. וזה בחינת הכפתורים והפרחים והגביעים משקדים שהיה במנורה, כל זה בחינת החדושים נפלאים של ספרים הקדושים שהם בכמה וכמה פנים שונים בדרכים נפלאים בבחינת כפתור ופרח וכו' כמצוי לשון זה על החדושים הנפלאים (מדרש בראשית צ"ח) כי צריכין כמה חדושי תורה בכמה גונין נפלאים שהם בחינת כפתורים ופרחים וגביעים משקדים שבמנורה הטהורה כדי לברר ולתקן העצה לכל אחד ואחד לפי מקומו ושעתו כמובן לכל המשים לבו על דרכיו לחשב עצה בכל יום על תכליתו הנצחי באפן שיתקרב על ידי זה ולא יתרחק יותר חס ושלום. ועל כן בכלל היו הכפתורים והפרחים וכו', במספר מ"ט כמנין ימי הספירה שבהם נתנה התורה כמובא, כי הם מרמזים על כלליות ספרי חדושי התורה כנ"ל. ועל כן הם מ"ט כנגד מ"ט פנים לתורה שכל הספרים הקדושים של חדושי תורה אמתיים נמשכין מאלו המ"ט פנים שהם בחינת המ"ט כפתורים ופרחים וכו' וכנ"ל. וזה 'מקשה תעשה המנורה', מקשה בחינת קשיות ומחלקת, על ידי זה דיקא תעשה המנורה, זה בחינת וספר כתב איש ריבי הנ"ל. שדיקא על ידי הריב ומחלקת שבאים על ידי הקשיות שמקשין על הצדיק האמת, על ידי זה דיקא נעשין ספרים קדושים הרבה על ידי התשובה ששבין על ידי זה על פגם אמונת חכמים וכנ"ל. וזה בחינת מקשה תעשה המנורה, שדיקא מהקשיות בחינת ריב ומחלקת, מזה דיקא תעשה המנורה שהיא בחינת שלמות התורה על ידי רבוי הספרים הקדושים, כי זה בחינת וספר כתב איש ריבי הנ"ל:

גם מ"ט קנים וכפתורים ופרחים וכו', שהיה במנורה זה בחינת מ"ט אותיות השבטים שהם בחינת י"ב אבנים שנכללו אצל יעקב באבן אחד, שזהו בחינת קדשת ראש השנה שהתחיל מיעקב שזה זוכין על ידי רבוי הספרים הקדושים עד שנכללים בתורה שבכתב ומשלימין תורה שבכתב שעל ידי זה נכללין כל אבני יעקב באבן אחת וכו' כמו שמובא שם. ועל כן על ידי שהיה במנורה קנים וכפתורים וכו', שהם מ"ט שהוא בחינת שלמות התורה, על ידי זה נעשה התקון של אבני יעקב שנכללו באבן אחת, שזהו בחינת ראש השנה, בחינת אנן בחביבותא תליא וכו'. וגם זה בחינת מקשה כפשוטו כמו שפרש רש"י שכל המנורה עם כל הקנים וכפתורים כלם נעשו מחתיכה אחת. שזהו בחינת שכל אבני יעקב שהם מ"ט אותיות השבטים, מ"ט פנים לתורה שנמשכין על ידי רבוי הספרים שזהו בחינת המנורה כלה נעשה מעשת אחד וכנ"ל:

אמר המסדר מתבת 'גם' עד כאן וגם ענין חל המועד המובא באות נון כתב מורנו ורבנו בעל המחבר הזה ב' ימים קדם הסתלקותו בעת חלשתו הגדול, אף על פי כן התגבר בכל כחותיו וכתב מה שהשיג אז, כי זאת ראינו עין בעין שמחו היה דבוק בהתורה עד הרגע האחרונה של הסתלקותו שנסתלק ביום ו' ערב שבת קדש פרשת ויגש עשרה בטבת שנת תר"ה לפ"ק. וראינו בעינינו שקים מאמר חז"ל זאת התורה אדם כי ימות וכו' שחיב אדם לעסק בתורה עד יום מותו. כי עוד כמעט ברגע האחרונה של הסתלקותו שמענו ממנו חדושי תורה אך לא היה בכחו לכתב עוד ואפלו לדבר כל מה שהיה במחו לא היה באפשר. וכך אמר בפרוש בזה הלשון בעת שנכנסו עם הנרות שהכינו אז לכבוד שבת. וכשראה אותם נתלהב מאד ומגדל התלהבותו הורם מעט ממטתו ונשאר מושב מעט והתחיל לומר בהתלהבות נורא מאד בזה הלשון, נרות של שבת, נרות של שבת, ואמר זאת בהתלהבות נורא כמה וכמה פעמים וגלה לנו אז תורה נפלאה מענין הנרות דקדשה וכלל כלם בפרוש נר שבת ונר יום טוב ונרות של חנכה. וכו' וכו' ואחר כך אמר אז, יש לי עתה בזה תלי תלין של הלכות, אך אין לי כח לדבר יותר ובמעט זמן קצר לערך שעה נסתלק. מה נאמר ומה נדבר אוי לנו על שברנו נחלה מכתנו. אבל זאת נחמתנו ואשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירשתנו שזכינו לירש ממנו תורות וחדושים כאלה וכאלה, אשרינו:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם בהל"ך ואע"י: