ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות פסח

פסח א

עין במאמר תלת נפקין מחד ובמאמר הסמוך, כי שניהם אחד, כי במאמר אחד נאמרו שניהם, עין שם:

אות א

וזה בחינת אכילת מצה בפסח, כי ידוע שיציאת מצרים הוא התגלות הדעת, ועל-כן אז זכו לשלש השפעות אלו, שהם, באר, ענן ומן, שיוצאין מן הדעת. וזה בחינת שלש מצות של פסח כנגד שלש השפעות הנ"ל שיוצאין מן הדעת, שהוא בחינת מצה, כי מצה היא בחינת דעת, בחינת משה כמו שאמר רבנו (בסימן נו), שמצה היא בחינת מחלקת לשם שמים, שהוא בחינת מ"ש"ה, בחינת מ"חלקת ש"מאי ה"לל, עין שם:

ועל-כן השלש מצות הם, כהן, לוי וישראל, שהם בחינת חסד, גבורה, תפארת, בחינת שלשה אבות, שהם בחינת באר ענן ומן, כמו שמבאר שם. וזה בחינת השתי כוסות ששותין לפני האכילה שאומרים עליהם ההגדה זה בחינת חד עאל בין תרין, הינו ההגדה, שהוא בחינת תקון הדעת, תקון הברית. ועל-כן אומרים אותה בקול רם, כי ההגדה היא בחינת ויגד לכם את בריתו, הינו בחינת מלחמת עמלק, ועל-כן כל ההגדה מדברת מזה. ועל-כן היא נאמרת על שתי כוסות הראשונים, בחינת חד עאל בין תרין, כי הכוסות הם מועילים לתקון הברית ללחם מלחמת עמלק, כי היין הוא תקון הדעת, (כמו שאמר רבנו. ועל-כן אחר כך אוכלים הסעדה שהוא בחינת ההשפעה בחינת לחם משנה הנמשך על -ידי תקון הברית. ועל-כן כופלים המצות ופורסין משניהם בחינת לחם משנה הנ"ל. וזהו בחינת השתי כוסות האחרונים שאומרים עליהם השירות ותשבחות, זה בחינת תרין דינקין לחד, כי ההגדה האחת שאומרים קדם הסעדה היא בחינת מלחמת עמלק כנ"ל, כמו שאנו אומרים שם, "ארמי אבד אבי ונצעק וכו' וירעו אותנו כו' וישמע את קלנו". שכל הענויים והמלחמות שהיו לנו במצרים הכל היו להנצל מפגם הברית, שהוא טמאת מצרים, אבל אחר הסעדה אומרים שירות ותשבחות על שנצלנו מן המלחמה וזכינו לתקון הברית, ועל-כן היא בחינת תרין ינקין לחד, ששבת, שהיא בחינת בטול הרע ושביתתו, יונק לחם משנה על-ידי תקון הברית, שעל-ידה נעשה בחינת שבת, דהינו בטול הרע. וזה בחינת הסדר שאומרים אחר הסעדה, שהוא שירות ותשבחות על שנצלנו מן המלחמה כנ"ל, שהוא בחינת שבת כנ"ל, ועל-כן אומרים רב שירות ותשבחות הנאמרות בשבת, דהינו נשמת והודו. ובחינת שבת הנ"ל מקבל לחם משנה על -ידי התגברות המלחמה ותקון הברית כנ"ל. וזהו בחינת השתי כוסות ששותין אחר הסעדה בשעת שאומרין הסדר השני בבחינת תרין ינקין לחד כנ"ל:

אות ב

ועל-כן חמץ בפסח במשהו, כי כל האסורין שבתורה בששים, שעל-ידי בחינת עגולא ורבוע שהוא בחינת שבת, הם נבטלים, כמו שמבאר שם. אבל חמץ, שהוא בחינת פגם הדעת, אין לו שום בטול, כי מאחר שהדעת נפגם, על-ידי זה נתקלקל בחינת השבת, שהוא בחינת עגולא ורבוע, בחינת בטול האסור בששים, כי השבת מקבל כח מהדעת כנ"ל. גם נתקלקל בחינת המשפט, דהינו חמימות הלב ששורף ומבטל את הרע, כי עקר חמימות הלב הוא על-ידי הדעת, (כמו שכתב רבנו במקום אחר. על-כן אין להחמץ, שהוא בחינת פגם הדעת, שום בטול, רק צריך לבערו לגמרי. וכמו שכתב רבנו שצריך לזהר מאד שלא להחמיץ את המח בתאוות והרהורים, כי משם באים כל הפגמים, כי הכל תלוי בהדעת, על-כן צריך לבער לגמרי כל המחשבות רעות שהם בחינת חמץ כנ"ל ולגער בהם בבחינת גער חית קנה, כמו שמבאר (בסימן ה). ועל-כן שעור חמוץ הוא ח"י מיניטין, כי חמץ הוא סטרא דמותא, כי הוא פגם הדעת, שהוא בחינת חיים, ועל-כן לכתחלה צריך לזהר אפלו מרגע כל שהוא, כי צריך לברח מאד מחמץ, דהינו ממחשבות רעות כנ"ל, אבל השעור הוא ח"י מיניטין, כי אז נתחמץ, דהינו סטרא דמותא הפוך החיים, דהינו הדעת כנ"ל. ועל-כן השעור שוה עם שעור מליחה שהוא גם כן ח"י מיניטין, כי המליחה היא בחינת תקון הברית, בחינת ברית מלח עולם, ועל ידה נפלט בחינת דם נדות, דהינו פגם הברית. ועל-כן הוא גם כן ח"י מיניטין בחינת תקון הברית, שהוא בחינת חיים, בחינת תקון הדעת:

אות ג

ועל-כן תכף אחר לילה הראשונה של פסח מתחילין לספר ספירת העמר, כי על-ידי מצה שעל ידה זכו לבחינת שבת שהוא בחינת עגולא ורבוע שעל ידה מבטלין הרע, ועל-כן אז מתחילין לספר ספירת העמר שהיא בחינת בטול הרע כידוע, שעל-ידי ספירה אנו יוצאין ממ"ט שערי טמאה למ"ט שערי קדשה, הינו על-ידי המצה, דהינו על-ידי תקון הדעת כנ"ל, על-ידי זה יש לנו כח לבטל את הרע והטמאה, שזה בחינת ספירה כנ"ל, כי עמר שעורים הוא משנה תורה שמקבלין על-ידי תקון הדעת, כי עמר שעורים הוא בחינת נגלה ונסתר, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר, הינו משנה תורה. ועל-כן מניפין אותו לכל הששה קצוות, לגרש ולבטל כל הרע משם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מוליך ומביא, לעצר רוחות רעות. מעלה ומוריד, לעצור טללים רעים, כי על-ידי משנה תורה, שהיא בחינת שבת, על-ידי זה נתבטל כל הרע כנ"ל. ועל-כן נקרא יום ראשון של פסח שבת, כמו שכתוב, "ממחרת השבת". כי על-ידי המצה, שהיא תקון הדעת שנעשה אז, על -ידי זה נעשה בחינת שבת כנ"ל, ובזה תלוי הנפת העמר וספירה כנ"ל. וזה שכתוב, "וספרתם לכם ממחרת השבת" 'ממחרת השבת' דיקא כנ"ל, הינו יום ראשון של פסח, שהוא בחינת שבת, שעל ידה בא בחינת הספירה כנ"ל:

אות ד

וזה בחינת בטול האסור בששים, בחינת ששים המה מלכות, כמו שמבאר שם, הינו שעל-ידי שזוכין לגרש הרע מכל הששה קצוות ולגלות מלכותו יתברך שהיא כלולה מעשר, וזה בחינת ששים בחינת ששים המה מלכות, על-ידי זה נתבטל האסור כנ"ל (כמו שנתבאר שם). וזה בחינת הנפת העמר לכל הששה קצוות כנ"ל, ואז מתחילין לספר ספירת העמר, שהוא בחינת בטול הרע, בחינת בטול האסור בששים כנ"ל, שזה נעשה על-ידי בחינת שבת כנ"ל, על-ידי תקון הדעת כנ"ל:

פסח ב

ענין מצה:

על פי מה שכתב רבנו נרו יאיר, שהשמחה היא רפואה לכל החולאות:

כי כל החולאת באין מן קלקול השמחה, כי עשרה מיני דפיקין מקבלין חיות מן עשרה מיני נגינה, שהם בחינת השמחה, עין שם. גם כתב על פסוק "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה". שעקר שלמות השמחה כשמכריחין ותופסין גם היגון ואנחה לתוך השמחה, שגם היגון ואנחה בעצמו יתהפך לשמחה, כי כשאדם שמח אזי היגון ואנחה עומד מן הצד, כי בשעת שמחה בודאי אין לו יגון ואנחה, אבל שלמות השמחה לחטף דיקא את היגון ואנחה לתוך השמחה, שגם היגון ואנחה יהיה שמח להפך כל היגונות והאנחות לשמחה, כדי שיהיה נעשה היגון ואנחה מרכבה לקדשה, עין שם היטב:

אות א

והנה גאלת מצרים עקרה על-ידי שמחה, כי שמחה הוא עולם החרות, כמו שכתוב, "כי בשמחה תצאו" (וכמו שכתב רבנו נרו יאיר. ועקר הגלות על-ידי עצבות, שהוא גלות השכינה, כביכול, והגאלה על-ידי שמחה כנ"ל, בפרט גלות מצרים שהיה על חטא אדם הראשון שחטא בעץ הדעת ופגם בנצוצי קרי ונאמר לו, "בעצבון תאכלנה". והכרחו ישראל להצטרף במצרים לתקן פגם הקרי של אדם הראשון, (כמו שכתוב בכתבי האר"י זכרונו לברכה. ועקר התקון על-ידי שמחה, דהינו עשרה מיני נגינה כמו שגלה אדוננו, מורנו ורבנו נרו יאיר, לומר עשרה קפיטל תהלים הידועים שהם בחינת עשרה מיני נגינה שהם תקון על פגם המקרה, רחמנא לצלן, כי השמחה הוא הפוך יללה, שעל ידה הפגם של המקרה, רחמנא לצלן, ועקר השמחה יכולין להמשיך על-ידי אכילה בקדשה, כי חיות האדם הוא על-ידי האכילה. נמצא, שעשרה מיני דפיקין, שהם החיות האדם, מקבלין כח וחיות מן האכילה, על-כן צריך שיהיה האכילה בבחינת שמחה, כדי שיהיה נמשך חיות מן השמחה, שהיא בחינת עשרה מיני נגינה, לתוך העשרה מיני דפיקין על-ידי האכילה, שעל ידה המשכת חיות האדם כנ"ל. וזה בחינת לך אכל בשמחה לחמך, כי צריך שיהיה אכילתו בבחינת שמחה כנ"ל. וכמו שכתוב, לאכל ולשתות ולשמח. כי עקר השמחה נמשכת על-ידי אכילה ושתיה, כמובא. ועל-כן ביציאת מצרים שהיה הגאלה על-ידי שמחה שהיא תקון הגלות שהיה על פגם הקרי כנ"ל, על-כן נצטוו ישראל על אכילה בקדשה בבחינת שמחה:

אות ב

וזהו מצות אכילת מצה, כי מצה בחינת שמחה, (כמובא במאמר "בחצצרות" סימן ה) שמצה מרמז על תקון המח שצריך לשמר המח מחמץ שלא יחמיץ את מחו במחשבות והרהורים וכו', (עין שם היטב). ועל-ידי זה יוכל שיהיה קולו נעשה רעמים, שעל-ידי זה זוכין לשמחה, (כמבאר שם, עין שם). וזהו בחינת שנקרא המצה לחם עני, שעונין עליו דברים הרבה, הינו בחינת הקולות שצועקין על המצה בספור ההגדה. להורות שעל-ידי המצה יכולים לצעק אל ה', כמו שכתוב, "ונצעק אל ה' אלקינו". הינו, כי על-ידי המצה יכולין לצעק ולהתפלל אל ה', כי קולו יהיה נעשה רעמים ואזי יוכל לכון בתפלתו, כי הלב ישמע דבוריו, (כמבאר שם, עין שם). ועל-ידי זה זוכין לשמחה כנ"ל. וזהו בחינת מצות אכילת מצה כדי לזכות לשמחה על-ידי אכילה קדושה כזו, דהינו מצה כנ"ל. ולהפוך, חמץ ושאור, שהם ס"מ ולילית, בחינת יגון ואנחה, כמובא, "לא יראה ולא ימצא", כי אזי צריכין לשמחה דיקא כנ"ל (זה שכתוב בזהר שמצה אסותא), כי השמחה היא רפואה לכל החולאת כנ"ל, כי השמחה היא בחינת עשרה מיני נגינה, שהן מחיין עשרה מיני דפיקין כנ"ל, ועל זה מרמז מצה, כי החלוק שבין חמץ למצה הוא רק בה' כמובא. כי מצה בה' והה' הוא בחינת דלית יוד בבחינת הא לחמא עניא ד"י אכלו אבהתנא, כמובא בכונות. וד"י, הינו דלת יו"ד. היא בחינת שיר פשוט כפול משלש מרבע. ועשרה מיני נגינה, שזהו בחינת ה', הינו דלת יוד, כמובא. נמצא, שמצה היא בחינת שמחה, בחינת עשרה מיני נגינה, שעל-ידי זה הגאלה והחרות ותקון קרי, שזה היה סוד יציאת מצרים כנ"ל. וזהו שבשבועות מצוה להביא שתי הלחם מחמץ דיקא, כי בפסח בשעת יציאת מצרים קדם מתן תורה ואזי עדין היה קצת כח ואחיזה להסטרא אחרא, ועל-כן הצרכו לצאת בחפזון, כי עדין לא נכנעת מכל וכל, רק לפי שעה, כמובא. על-כן אז צריכין לברח מן היגון ואנחה, שהם בחינת חמץ ושאור, ואסורים בבל יראה ובל ימצא לבל יתערבו היגון ואנחה, חס ושלום, בתוך שמחתנו ויבלבלו השמחה חס ושלום, ועל-כן צריכין לאכל רק מצה ולא חמץ כנ"ל, אבל בשבועות שאז מתן תורה ואז השמחה בשלמות, כמו שכתוב, "ביום חתנתו וביום שמחת לבו", ואז הסטרא אחרא נכנעת לגמרי מכל וכל, כי ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהמתן, ועל-כן אזי בשבועות מצוה עלינו להביא שתי הלחם לקרבן מחמץ דיקא כדי לתפס ולהכריח את היגון ואנחה, שהוא בחינת חמץ שיתהפך לשמחה וקדשה, בבחינת ששון ושמחה ישיגו וכו' כנ"ל. ועל-כן לעתיד לבא שאז תגדל השמחה מאד, אזי כל הקרבנות בטלין חוץ מקרבן תודה, כי בתודה היה חמץ ומצה רמז שהשמחה בשלמות, שתופסת גם את היגון ואנחה לתוך השמחה כנ"ל. וזה יהיה לעתיד, כי אזי נאמר, "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", כי אז יהיה הסטרא אחרא נכנעת לגמרי ותתהפך לקדשה, כמו שכתוב, "אז אהפך אל עמים וכו'". ועל-כן אזי עקר החשיבות קרבן תודה שיש בו חמץ דיקא, הינו שתופסין גם את החמץ, שהוא בחינת יגון וכו', לתוך שמחת הקדשה כנ"ל, וכן שבועות שהוא רק יום אחד ומרמז על עולם הבא, כמובא, על-כן היו מביאין בו קרבן מחמץ דיקא כדי לחטף ולתפס את היגון לתוך השמחה, להפך מיגון לשמחה, שזה עקר שלמות השמחה כנ"ל:

אות ג

וזה בחינת עשר מצוות הנוהגות בפת ועשר תבות בברכת המוציא, כי בכל השנה החמץ מתר, כמובא בזהר, מאחר שכבר קבלו אסותא בפסח וכו', אך נצטונו עשר מצוות בפת כדי להמשיך על ידם בחינת עשרה מיני נגינה, בחינת שמחה על-ידי האכילה, כי האכילה צריכה להיות בקדשה בבחינת שמחה כנ"ל, כי אף-על-פי שאוכלים חמץ, אף-על -פי-כן כבר התר ונתתקן על-ידי אכילת מצה אסותא בימי הפסח (כמו שכתוב בזהר כנ"ל). ואזי נמשך השמחה על-ידי עשר מצוות ועשר תבות שבברכת המוציא כנ"ל, כי האכילה היא תקון חטא אדם הראשון שפגם בנצוצי קרי, שעל -ידי זה נתערב טוב ורע, ועל-ידי האכילה מבררים ברורים ונתתקן, ועל-כן צריכין שיהיה האכילה בבחינת שמחה, בחינת עשרה מיני נגינה שהם התקון על זה כנ"ל:

אות ד

ובשביל זה הפת חשוב שפוטר כל הדברים הבאים בתוך הסעדה מחמת הסעדה, (כמו שכתוב בשלחן ערוך הלכות סעדה). כי עקר הברור של המאכלים הוא על-ידי הברכה כידוע. והברכה שמברכין היא בבחינת נגונים, בחינת שמחה, בבחינת ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. עשירות הוא הפך העצבות בבחינת איזה עשיר השמח בחלקו, כי על-ידי הברכה נעשים נגונים, שהם בחינת שמחה כנ"ל, כי איתא בדברי רבנו נרו יאיר, שהנגונים נעשין על -ידי שמלקטין ומקבצין הנקדות טובות מתוך הרוח נכאה, שהיא בחינת עצבות, בחינת הסטרא אחרא ועל-ידי זה נעשין נגונים, כמבאר היטב במאמר "ויהי מקץ" (בסימן נד). ומובא גם כן על פסוק "אזמרה לאלקי בעודי" (בסימן רפב), עין שם. ועל-כן על-ידי הברכה שעל ידה מבררין ברורים ומלקטין ומקבצין הנקדות טובות, דהינו הניצוצות הקדושים שנתפזרו בתוך המאכל, על-ידי חטא אדם הראשון שפגם בטפות קרי כנ"ל. ועל-ידי שמלקטין ומאספין הנקדות טובות מתוך הפסלת והסטרא אחרא, על-ידי זה נעשין נגונים כנ"ל. ועל-כן הפת שיש בו עשר מצוות ועשר תבות בברכת המוציא, שהם כנגד עשרה מיני נגינה כנ"ל. נמצא, שהפת כלול מכל הברכות של שאר המאכלים, כי הפת כולל כל עשרה מיני נגינה שהיא כלליות הברכות, שהם בחינת נגונים כנ"ל. ועל-כן ברכת הפת פוטר כל המאכלים הבאים מחמת הסעדה כנ"ל, ועל-כן צריך לזהר ביותר בפרורי הפת. ואיתא בזהר, מאן דזריק פרורין דנהמא, עניות קא רדיף אבתרא, כל שכן מאן דזריק פרורין דמחא, כי פרורין דנהמא, הם בבחינת פרורין דמחין, כי הם בחינת תקון וברור הניצוצות שנפלו על-ידי פגם פרורין דמוחא כנ"ל. ועל-כן הזהר משוה אותם יחד, כי הפת כולל בחינת עשרה מיני נגינה, שהם תקון קרי כנ"ל, כמבאר בדברי רבנו, נרו יאיר, בענין העשרה קפיטל תהלים שתקן רבנו נרו יאיר, לאמרם בשביל תקון הנ"ל:

פסח ג

ענין יציאת מצרים ואכילת מצה ואסור חמץ במשהו:

על-פי המאמר "ראיתי והנה מנורת זהב וכו'" בסימן ח, עין שם כל המאמר, שכלו סובב הולך על ענין יקר הגנוחי והאנחה של איש הישראלי, שהוא שלמות החסרונות וכו', עין שם היטב. כי על-ידי הגנוחי והאנחה, שהוא בחינת אריכת הרוח, בחינת ארך אפים, על-ידי זה ממשיכין רוח חיים להחסרון, ועל-ידי זה נשלם החסרון. אך מהיכן מקבלים הרוח חיים הוא מהצדיק הדור, כי ממנו תוצאת הרוח חיים לכל אחד, כי עקר הרוח חיים הוא בהתורה. וזה בחינת רוח צפונית מנשבת בכנור של דוד שהיה בו חמשה נימין כנגד חמשה חמשי תורה אשר משם הרוח חיים, בחינת חמשה אוני אית לראה וכו'. והרשעים החולקין על הצדיק הם ממשיכין אריכת הרוח שלהם מהרב דסטרא אחרא בחינת עשו, בחינת יש לי רב וכו', והרוח שלהם גדול בשעתו, בחינת רוח סערה, אך לסוף מסער גופה ונשמתה, בחינת להאבידו וכו'. ועל-כן אסור להתגרות בהם, כי מחמת שהרוח שלהם גדול בשעתו יכול להזיק לו, חס ושלום, בחינת כל צורריו יפיח בהם, בחינת תחריש בבלע רשע צדיק ממנו. בבלע ממש, כי הוא בולע אותו, חס ושלום, על-ידי אריכת הרוח שלהם, שהוא גדול בשעתו כנ"ל, כי צדיק ממנו בולע. אם לא מי שהוא צדיק גמור או שמקרב לצדיק כזה, שהוא צדיק גמור, אז אינו מתירא מהם כלל, וצדיק גמור הוא מי שכבר ברר כל הארבעה יסודות והכניע ובטל הרע שבהם לגמרי עד שאין בו שום רע כלל. ואז הוא יכול להיות משפיל רשעים עדי ארץ וכו', כי הוא יכול להוריד עצמו לתוך הצנור של הרשע, שהוא המדה רעה שהגביר עליו הרשע ולהכניעו ולהשפילו וכו' ולברר הארבעה יסודות זוכין על-ידי תורה ותפלה, הינו על-ידי למוד הפוסקים על-ידי שמבררין הכשר מן הפסול וכו', על-ידי זה מבררין הטוב מן הרע, מכל הארבעה יסודות וכו', אך השכל הזה לברר את ההלכה פסוקה, זה השכל מקבלין על-ידי התפלה שמשם יוצא מעין החכמה וכו', כי תפלה היא בריאה בכח ותורה היא בחינת בריאה בפעל וכו', (עין שם כל זה היטב):

ומבאר שם בסוף המאמר על פסוק, "אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו". כי בחינת אריכת הרוח חיים להשלים החסרון הוא בחינת מלא פום וכו', עין שם, ובמצרים שהיו קדם קבלת התורה שמשם תוצאת הרוח חיים כנ"ל, על-כן קדם יציאת מצרים נאמר, "מקצר רוח", הפך אריכת הרוח וכו'. וזהו, "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים וכו'" אז, "הרחב פיך ואמלאהו", בחינת מלא פום, בחינת אריכת הרוח וכו', עין שם:

אות א

וזה בחינת פסח, כי עקר גלות מצרים היה בבחינת הנ"ל שלא היו יכולים להתגבר להמשיך הרוח חיים דקדשה להשלים חסרונם, כי עדין היה קדם קבלת התורה, בחינת מקצר רוח כנ"ל, ועל-כן גבר עליהם גלות מצרים ופרעה, שזהו בחינת תחריש בבלע רשע צדיק ממנו שהתגבר עליהם בחינת הרוח דסטרא אחרא שהוא רוח הטמאה טמאת מצרים שהוא רוח סערה, בחינת עשו איש שעיר, שהוא השר של מצרים, (כמובא בספרים. ואז התגברו ורצו לבלע, חס ושלום, את ישראל שהם בחינת הרוח חיים דקדשה, בחינת בבלע רשע צדיק ממנו, הינו שהרוח סערה שגדול בשעתו, בחינת כל צורריו יפיח בהם, רצה לבלע, חס ושלום, את הרוח חיים דקדשה שמשם יונקים ישראל על-ידי שלא היה לישראל כח להמשיך אריכת הרוח חיים מחמת שלא קבלו התורה עדין וכו' כנ"ל. כי גלות מצרים הוא בחינת בליעה, בבחינת ואל תבלעני מצולה, שהם מצולת הים, בחינת מצרים, שהם נקראים מצולה, בחינת בבלע רשע וכו' כנ"ל. וזהו בחינת מצרים, בחינת מצר הגרון שמשם מוצא הרוח חיים שיוצא מהגרון שהוא הקנה היוצא מכנפי הראה שהם חמש אוני כנגד חמשה חמשי תורה, אשר משם תוצאות הרוח למצר הגרון, בבחינת נחר גרוני, ולא היה להם כח להמשיך הרוח חיים להשלים חסרונם ולהתגבר עליהם וכו' כנ"ל, כי גלות מצרים הוא בחינת יונה שנבלע במעי הדגה, (כמו שכתוב בתקונים, עין שם). כי מצרים נקראים דגה והם רצו לבלע את יונה תמה, יונה קדישא, שהם בחינת כנסת ישראל, שהם בחינת רוח חיים דקדשה כנ"ל, הינו בחינת בבלע רשע צדיק ממנו, שהם רוצים, חס ושלום, לבלע על-ידי האריכות רוח שלהם שגדול בשעתו וכו' כנ"ל:

אות ב

וזה בחינת כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכו'. כי הבן זכר הוא בחינת המשכת הרוח חיים דקדשה שנמשך מבחינת רב חסד, שהוא בחינת סטרא דדכורא, בחינת יוסף הצדיק, שהוא בחינת מלאפום כידוע, בחינת הרוח חיים דקדשה, שהוא בחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים, כמו שכתוב ביוסף, "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו", בחינת ולא קמה עוד רוח באיש, כי עקר הרוח חיים הוא בבחינת יוסף הצדיק, בחינת שמירת הברית. ועל-כן נאמר ביעקב כשנתבשר לו בשורת יוסף, "ותחי רוח יעקב אביהם". כי יעקב הוא בחינת כלל ישראל, בחינת כל הנפש הבאה לבית יעקב, הינו שעקר חיות רוח יעקב, שהם כלל ישראל, היא על-ידי בחינת יוסף הצדיק שמשם תוצאת הרוח חיים, שהוא בחינת צדיק הדור הרב דקדשה, בחינת רב חסד וכו'. והם רצו, חס ושלום, להתגבר לבלע, חס ושלום, את הרוח חיים דקדשה, ועל-כן השליכו כל הבן הילוד אל יאור מצרים, שזהו בחינת תבלעני מצולה, הנאמר ביונה כשהיה במעי הדגה, כי יאור מצרים, בחינת מצולת ים, הוא בחינת הרוח סערה שרוצה לבלע הרוח דקדשה, חס ושלום. כמו שכתוב, "והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל וכו'". בחינת רוח סערה שהולך וסוער ואינו יכול להשקיט, כי הוא גדול בשעתו וכו' כנ"ל, כי סטרא דנוקבא היא בבחינת קצר רוח, בבחינת קצר רוח יעשה מרים אולת, בבחינת בלבול הדעת, כי עקר ישוב הדעת הוא סטרא דדכורא כידוע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, 'הביאו בני מרחוק', זה דעתן של בני ארץ ישראל שדעתן מישב עליהם כבנים. 'ובנותי מקצה הארץ', זה דעתן של שאר ארצות שדעתן אינן מישבת עליהן כבנות, (כמובא זה בדבריו זכרונו לברכה במקום אחר). ועקר המשכת הרוח חיים הוא מהדעת, הינו מהתורה, שהוא הדעת, וכשאין הדעת בשלמות אזי הוא בחינת קצר רוח, בחינת דינים הפך ארך אפים שנמשך מרב חסד, כי עקר החסד הוא כפי שלמות הדעת, (כמובא כמה פעמים בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). ומצרים רצו להתגבר על הרוח חיים דקדשה כנ"ל:

ועל-כן גזרו, "כל הבן הילוד היארה תשליכהו", שזהו בחינת בבלע רשע וכו' כנ"ל. "וכל הבת תחיון", כי הבת היא בחינת דעת שאינו מישב, בחינת קצר רוח וכו' כנ"ל. וזהו בחינת מה שאמרו מצרים, נתחכם למושיען של ישראל לדונו במים וכו', כי עקר התגברותם היה למושיען של ישראל, שהוא משה רבנו, בחינת צדיק הדור אשר ממנו תוצאות הרוח, כי הם רצו לבלע, חס ושלום ביאור מצרים, שהוא בחינת רוח סערה כנ"ל, את הרוח חיים של הצדיק הדור, בחינת משה, אבל באמת משה רבנו היה כלו טוב, בחינת ותרא אותו כי טוב הוא, ומבאר במאמר הנ"ל שהצדיק שהוא בבחינה זו, בחינת כלו טוב, שאין בו שום רע מהארבעה יסודות, הוא יכול לירד לתוך הצנור של הרשע לקלקלו ולהכניעו ולהשפילו ואינו מתירא ממנו כלל, כי אין להרוח סערה שום כח ושליטה להתאחז בצדיק כזה שהוא כלו טוב. וזה בחינת מה שהיה מכרח משה רבנו, עליו השלום, להיות בתוך יאור מצרים, ודיקא בת פרעה הוציאה אותו משם וקראה אותו משה "כי מן המים משיתיהו", ונתגדל בבית פרעה דיקא, כל זה מורה על תקף הכח של משה רבנו שהיה כלו טוב, שעל-ידי זה היה יכול להכניע את פרעה ומצרים להוציא את בני ישראל משם, הינו כי משה הכרח להוריד עצמו לתוך הצנור של מצרים שהיא המדה רעה שהם משקעים בה כדי לשברם ולהכניעם על-ידי זה כנ"ל:

וזה מרמז במה שתכף אחר לדתו השלך לתוך יאור מצרים, לרמז שמשה רבנו שהוא כלו טוב כנ"ל, הוא יכול לירד לתוך היאור מצרים, שהם בחינת מצולת ים שרוצים לבלע את ישראל ואין מי שיוכל להוציא ישראל משם כי אם זה הצדיק שיכול לירד לתוך יאור מצרים כמו משה, כי הוא יכול לירד לתוך תקף הרע שלהם ולהכניעם ולהשפילם ולהוציא ישראל משם, כי הוא כלו טוב כנ"ל, ומחמת שתכף שנכנס משה לתוך יאור מצרים, שהוא בחינת הרע שלהם, תכף נכנע ונשבר ונתבטל הרע לגבי הטוב, על-כן תכף נתגירה בת פרעה ויצא טהור מטמא, שמתוך תקף טמאת פרעה בעצמו, משם דיקא נתהפך ויצאה בת פרעה ונתגירה והיא דיקא הוציאה את משה, כי הרע נתבטל לגבי הטוב, ועל-ידי זה יצא כל הטוב שהיה בלוע בהם בבחינת חיל בלע ויקיאנו. ועל-כן נתגדל משה רבנו בבית פרעה דיקא, כי בזה דיקא תלוי הגאלה כנ"ל, כי משה רבנו הכרח להיות ביאור מצרים ובבית פרעה כדי לשבר הצנור שלהם על-ידי שהוא ירד לתוכו, כי הוא כלו טוב כנ"ל, ועל-ידי זה דיקא הוציא את בני ישראל מגלות מצרים, דהינו שהוציא את הרוח חיים דקדשה מתוך הרוח סערה וכו' כנ"ל. וזה בחינת מה שהקדים השם יתברך רפואה למכה והקדים לשלח למצרים את יוסף הצדיק ואחר כך ירד יעקב ובניו, כי עקר הרוח חיים הוא יעקב ויוסף כנ"ל, ועל-ידי שקדמו יוסף ויעקב לירד למצרים, על-ידי כך הכניעו אז את הרוח סערה על-ידי הרוח חיים שלהם דקדשה. ועל-ידי זה היה כח לישראל להתקים על כל פנים במצרים כל ימי הגלות עד שבא משה רבנו והוציאם משם כו' כנ"ל, ועל-כן נאמר בעת יציאת מצרים, "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". כי עקר יציאת מצרים היה על-ידי זה, על-ידי שהיה כח למשה לקח בחינת עצמות יוסף, בחינת הרוח חיים דקדשה, שעל-ידי זה עקר הגאלה כנ"ל. ועל-כן סמוך לגאלה בעת שרצה השם יתברך להתגלות למשה במראה הסנה, אז נאמר, "ויהי בימים הרבים ההם ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו וכו'". כי אז דיקא התחילו לעלות האנחות שלהם להשם יתברך, כי כבר התחילו להמשיך הרוח חיים להשלים חסרונם על-ידי האנחה, מחמת שכבר היה משה רבנו בעולם ופעל ועשה על-ידי כח עבודתו עד שהיה סמוך לגאלה. ואז דיקא נאמר 'ויאנחו בני ישראל', כי אז דיקא היה להם כח להתאנח, הינו להמשיך הרוח חיים על -ידי האנחה, לזכות לצאת מן הרוח סערה מבחינת גלות מצרים וכנ"ל:

אות ג

וזה בחינת כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור וכו'. כי בכור מצרים הם בחינת הרוח סערה, שהוא בחינת עשו איש שעיר שהיה בכור, כי בכור לשון גדלה ורבנות, כמו שכתוב, "אף אני בכור אתנהו". בחינת הרב דקלפה שהוא בחינת עשו כנ"ל, כי עשו הוא השר של מצרים, ועל ידו היה עקר הגלות מצרים, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר על פסוק, "אתה ידעת את כל התלאה וכו'". ובשביל זה השתדל יעקב אבינו לקח את הבכורה מעשו כדי להכניע בחינת הרב דקלפה, שהוא בחינת הבכורה של עשו, שהוא לשון גדלה ורבנות כנ"ל, כי הבכור נוטל פי שנים. פי שנים זה בחינת הרוח חיים שעל ידו משלימין החסרון על-ידי אנחה שהוא בחינת תוסף רוחם, שהוא מכניס רוח ומוציא רוח, בחינת ויהי נא פי שנים ברוחך אלי שאלישע זכה לקבל מרבו אליהו את הרוח חיים דקדשה שמקבלין מהרב דקדשה, שהוא בחינת פי שנים ברוחך, בחינת בכור כנ"ל. ועל-כן השתדל יעקב לקח את הבכורה מעשו כדי להכניע הרב דקלפה וכו' כנ"ל, ועל-ידי זה בעצמו לקח מאתו את הברכה, כמו שכתוב, "את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". כי כל הברכות וההשפעות שהם בחינת שלמות כל החסרונות שהשם יתברך משפיע לאדם די מחסורו אשר יחסר לו, הוא על-ידי הרוח חיים, שהוא החיות של כל הברכות וההשפעות, כי הוא עקר החיות של כל דבר (וכמבאר בתחלת המאמר הנ"ל):

וזה בחינת בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי, כי עקר שלמות חסרונם של כל הנפשות הוא על-ידי הרוח חיים בחינת על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי, דהינו על-ידי מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי, שהוא הרוח חיים, על-ידי זה נשלם חסרונם של כל הנפשות, כי עקר שלמות החסרון, דהינו כל ההשפעות והברכות, בחינת ימלא ה' כל משאלותיך, הוא על -ידי הרוח חיים כנ"ל. ועל-כן על-ידי שלקח יעקב הבכורה מעשו איש שעיר שהוא הרב דקלפה והכניע את הרב דקלפה בחינת רוח סערה, על-ידי זה היה לו כח להמשיך הרוח חיים דקדשה שמשם כל הברכות וההשפעות כנ"ל, ועל -כן קבל על-ידי זה את הברכה כנ"ל:

אות ד

ועל-כן מסר יעקב את הבכורה ליוסף, כמו שכתוב, "ואני נתתי לך שכם וכו' אשר לקחתי מיד האמרי". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, מיד עשו שהיה צד את אביו באמרי פיו וכו'. כי הבכורה, שהוא בחינת גדלה ורבנות, לקח יעקב מאת עשו ומסרה לבנו יוסף להכניע הרב דקלפה בחינת רוח סערה, בחינת בכורה של עשו ולהגביר הרב דקדשה, שהוא בחינת הרוח חיים דקדשה, שהיא בחינת יוסף הצדיק כנ"ל:

ועל-כן עקר יציאת מצרים היה על-ידי מכות בכורות, שעל-ידי זה נכנע הרב דקלפה שהוא בחינת בכור והוציא מהם כל הרוח חיים שהיה בהם עד שמתו כלם באותו הלילה. ואז יצאו ישראל משם, כי על-ידי שנכנע הרוח סערה של הרב דקלפה, שהוא בחינת בכורי מצרים, על-ידי זה יצא משם הרוח חיים דקדשה, בחינת יוסף, בחינת ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כנ"ל, ועל-ידי זה יצאו ישראל משם וכנ"ל:

ועל-כן היתה מכת בכורות בחצות הלילה, כי חצות הלילה אז רוח צפונית מנשבת בכנור של דוד, שזהו בחינת הרוח חיים דקדשה, בחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים, (כמבאר במאמר הנ"ל, עין שם):

אות ה

וזה בחינת אסור חמץ בפסח ואכילת מצה, כי באמת יציאת מצרים היה נס נפלא מאד מאד, (כמבאר בכתבים). שמחמת שהיו ישראל אז משקעים בטמאת מצרים היה קשה מאד להוציאם משם אם לא בחמלת ה' שהשפיע עליהם אור גדול מאד מלעלא שלא כדרך הטבע וכו', עין שם . וזה בחינת מצה שהוא אור עליון מאד, כי מבאר במאמר הנ"ל שאי אפשר להכניע הרוח סערה של הרב דקלפה כי אם על-ידי שזוכין לברר כל הארבעה יסודות שהם, אש, רוח, מים, עפר, לבררם שלא יהיה בהם שום אחיזה מהרע כלל, רק יהיה כלו טוב וכו', עין שם. וזה זוכין על-ידי תורה, כי על-ידי התורה על-ידי שמבררין ההלכה וכו', על-ידי זה מבררין הטוב מהרע מהארבעה יסודות וזוכין לברר כל הארבעה יסודות שיהיה כלו טוב ואז דיקא יכולין להכניע הרוח סערה כנ"ל. אך זה השכל לברר את ההלכה זה מקבלין מתפלה שמשם יוצא מעין החכמה וכו', כי תפלה היא בחינת עדן-עין לא ראתה, בחינת בריאה בכח, ותורה היא בחינת בריאה בפעל וכו', עין שם. נמצא, שאי אפשר להכניע הרוח סערה כי אם על-ידי התורה שעל-ידי זה מבררין כל הארבעה יסודות כנ"ל. ובמצרים היה עדין קדם קבלת התורה, על-כן בודאי היה קשה מאד להוציאם משם, ועל-כן התגבר עליהם טמאת מצרים מאד, שהוא בחינת רוח הטמאה וכו' כנ"ל, כי לא היה אפשר להכניעם מחמת שלא קבלו את התורה עדין, אך השם יתברך חמל עליהם והגביהם למעלה מדרך הטבע על-ידי משה רבנו בזכות התורה שקבלו אחר כך, כמו שכתוב, "מי אנכי וכו' וכי אוציא וכו'". שאל משה להשם יתברך באיזה זכות יצאו? והשיבו השם יתברך, "בהוציאך וכו' תעבדון את האלקים על ההר הזה". שיקבלו את התורה, כפרוש רש"י שם. נמצא, שיצאו ישראל בזכות התורה שיקבלו אחר כך. וזה בחינת תפלה, שהוא בחינת בריאה בכח ששם כל התורה בכח ולא בפעל, כי שכל של התורה יוצא מן התפלה כנ"ל. נמצא, שבהתפלה התורה היא בכח ועל-ידי בחינה זו דיקא יצאו ישראל ממצרים על-ידי בחינת התורה שבכח, שהיא בחינת תפלה, בבחינת בהוציאך את העם תעבדון וכו', דהינו שעתידים לקבל את התורה, אבל עדין לא קבלו ועדין התורה בכח, כי על-ידי זה היתה עקר יציאתם על -ידי בחינת התורה שבכח, שהוא בחינת תפלה, שזהו בחינת זכות אבות שעל ידם יצאו ישראל ממצרים, בחינת ה' אלקי אבותיכם וכו' אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, שזהו בחינת תפלה שאומרים בה, אלקי אברהם וכו'. כי האבות היו קדם קבלת התורה ואז היתה התורה בכח וכל עבודתם היה בבחינת תפלה, ועל-כן הם תקנו השלש תפלות שביום ועל-ידי בחינה זו יצאו ישראל ממצרים על-ידי בחינת תפלה, שהיא בחינת בריאה בכח, בחינת תורה שבכח:

אות ו

ועל-כן אז בעת יציאת מצרים אסור לאכל חמץ כלל, רק מצה לבד, כי חמץ הוא בחינת עשו איש שעיר, שהוא הרב דקלפה בבחינת מכף מעול וחמץ שנאמר על עשו שהיה אדמוני תקף הדין, שהוא בחינת חמץ ושאור, שהם תוקפא דדינא, כמובא. כי כל הדברים שבעולם כלולים מארבעה יסודות שהם, אש, מים, רוח, עפר. ואף-על-פי שאין נראה בכל דבר ודבר כל הארבעה יסודות, עם כל זה כל דבר שבעולם כלול מכלם כידוע. וגם האדם כלול מארבעה יסודות, ועל-כן חיותו על-ידי המאכל, שהוא כלול מהארבעה יסודות, כי עקר הרוח חיים נמשך להאדם על-ידי אכילתו כנראה בחוש, שעל-ידי האכילה הוא חיות האדם, כי אז יש לו כח להמשיך הרוח חיים, אבל אם לא יאכל, ימות ולא יוכל לקבל הרוח חיים. נמצא, שעקר הרוח חיים הוא על-ידי האכילה, אבל באמת לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, כי באמת אין עקר החיות על-ידי האכילה לבד כי אם על-ידי מוצא פי ה', הינו בחינת הרוח חיים דקדשה, שהוא בחינת מוצא פי ה' שמשם תוצאות הרוח חיים ועל-ידי זה דיקא יחיה האדם, הינו על-ידי הרוח חיים שהמשיך השם יתברך לתוך דבר המאכל ונתן בו כח להחיות את האדם, על-ידי זה לבד יחיה האדם. ועל-כן עקר החיות על-ידי התורה שמשם תוצאות הרוח חיים וצריכין לאכל על פי התורה בבחינת ותורתך בתוך מעי, כי אין כח להדבר המאכל שכלול מארבעה יסודות להחיות את האדם כי אם על-ידי התורה שמשם תוצאות הרוח חיים, כי על-ידי התורה מבררין כל הארבעה יסודות ומפרישין הרע מהטוב, ואז זוכין לקבל הרוח חיים מהתורה, שזה עקר החיות, בחינת על כל מוצא פי ה' יחיה האדם כנ"ל. וזה בחינת הברכה שצריכין לברך על כל דבר שבעולם קדם שאוכלין אותו, כי הברכה זהו בחינת מוצא פי ה', בחינת הרוח חיים דקדשה, שהוא רוח ממללא, שעל-ידי זה עקר החיות, כי כל הארבעה יסודות אין להם חיות כי אם על-ידי הרוח חיים דקדשה, שהוא בחינת יסוד החמישי, בחינת יסוד החמישי הפשוט, שהיא בחינת צדיק יסוד עולם שהוא מחיה כל הארבעה יסודות, שזהו בחינת ונהר יוצא מעדן וכו', (כמבאר זה במקום אחר בדברי רבנו זכרונו לברכה, עין שם) כי יסוד הרוח שבארבעה יסודות הוא המקשר לכל הארבעה יסודות ואין לו כח לקשר כל הארבעה יסודות ולהחיותם כי אם על-ידי שמקבל מבחינת צדיק יסוד עולם, מבחינת הרוח חיים שנמשך מהצדיק הדור שדבוק בהתורה תמיד:

אות ז

נמצא, שאי אפשר לאכל בקדשה להמשיך הרוח חיים דקדשה על-ידי אכילתו כי אם על-ידי התורה כנ"ל, ומי שפוגם באכילתו, חס ושלום, ואוכל שלא על פי התורה, חס ושלום, זהו בחינת אכילת עץ הדעת טוב ורע, שנאמר, "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". כי על-ידי אכילה כזו אין נמשך הרוח חיים, כי עקר הרוח חיים הוא על-ידי התורה, שעל-ידי זה מבררין ההלכה ומבררין הטוב מן הרע, שזהו בחינת ברור עץ הדעת טוב ורע, שעל-ידי זה דיקא מבררין הארבעה יסודות וממשיכין הרוח חיים דקדשה כנ"ל:

אות ח

ועקר אכילת אדם הוא הלחם, שהוא עקר חיות האדם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין ברכת המזון וכו', וכנראה בחוש, כי בלחם שם כלולין כל הארבעה יסודות בפעל ממש, כי הקמח בעצמו זה בחינת יסוד העפר שהוא גשמיות הקמח, כי הכל היה מן העפר, וגובלין הקמח במים, זהו בחינת יסוד המים, ואחר כך מניחין אותו להחמיץ, הינו שתעלה בנפיחה שתשלט בה יסוד הרוח, שעל -ידי זה עולה בנפיחה ואחר כך אופין אותה באש, וזהו יסוד האש. נמצא, שבלחם חמץ כלולים כל הארבעה יסודות בפעל ממש. ועל-כן בפסח אסור לאכל חמץ והוא אסור במשהו, כי עקר החלוק שבין חמץ למצה הוא בבחינת יסוד הרוח שבלחם חמץ שולט יסוד הרוח בפעל ממש שמניחין אותה שתעלה בנפיחה, שזהו בחינת יסוד הרוח, ומצה הוא להפך, שממהרין לאפותה קדם שישלט בה יסוד הרוח בפעל, כדי שלא תעלה בנפיחה, כי יסוד הרוח ששולט בלחם חמץ, שעל-ידי זה עולה בנפיחה, זה בחינת רוח סערה שגדול בשעתו, בחינת כל צורריו יפיח בהם. כי יסוד הרוח של זה העולם הגשמי, שהוא בחינת אוירא דהאי עלמא, שם הוא שליטת הרוח סערה שמתגבר בזה העולם, ואי אפשר להכניע ולברר בחינת יסוד הרוח, שהוא בחינת אוירא דהאי עלמא מאחיזת הרוח סערה שנאחז בו כי אם על-ידי התורה אשר משם תוצאות הרוח חיים אשר על ידה מבררין כל הארבעה יסודות, ועקר הוא לברר בחינת יסוד הרוח שמקשר כל הארבעה יסודות, לבררו מבחינת רוח סערה שיהיה בבחינת רוח חיים דקדשה. ועל-כן בפסח אסור לאכל חמץ ואסורו חמור מאד, כי אי אפשר לנו לאכל כלל לחם כזה שהוא לחם חמץ, שעולה בנפיחה שנאחז בו בחינת הרוח סערה שגדול בשעתו, בחינת כל צורריו יפיח בהם, כי בפסח הוא עדין קדם קבלת התורה שאז אי אפשר לברר ולהכניע את הרוח סערה בפעל ממש, כי עקר הגאלה הוא על-ידי בחינת תפלה, שהוא בחינת בריאה בכח ששם כל הארבעה יסודות בכח. וזהו בחינת מצה ששם אין מניחין להתאחז בחינת אוירא דהאי עלמא בפעל, כי אין מניחין אותה להחמיץ שתעלה בנפיחה, כי אנו נזהרין שלא יתאחז הרוח סערה כלל בלחם שאנו אוכלין עכשיו בפסח מחמת שהוא עדין קדם קבלת התורה וכו' כנ"ל, רק אוכלין מצה שהוא מאכל גבה מאד, בחינת עדן-עין לא ראתה, שזהו בחינת מצה, בחינת ענג שבת, בחינת למען תמצו והתענגתם מזיו כבודה. ענג שבת זה בחינת עדן, נהר, גן. וזהו בחינת מצה שהוא גבה מאד, בחינת עדן, בחינת תפלה, בחינת בריאה בכח, שעל-ידי זה עקר יציאת מצרים כנ"ל:

אות ט

וזהו החלוק שבין חמץ למצה שהוא באות ה', שחמץ הוא בחית ומצה הוא בהא, כמובא. כי ה' של מצה זהו בחינת הרוח חיים, שהוא בחינת חמשה חמשי תורה שממשיכין עכשיו הרוח חיים על-ידי בחינת מצה ששם הוא למעלה מהארבעה יסודות כנ"ל, ושם אין שליטה להרוח סערה, ומשם דיקא אנו ממשיכין את הרוח חיים, שהוא בחינת ה', אבל חמץ הוא בחינת שנסתם פתיחת הה"א שמשם תוצאות הרוח, בחינת הרחב פיך ואמלאהו. ובחית נסתם פתיחה זו בבחינת בבלע רשע צדיק ממנו, שרצה לבלע את הרוח חיים לסתמו במצר הגרון שלא יהיה כח להמשיכו לתוך גוף האדם, להחיות עצמו להשלים חסרונו, שזהו בחינת גלות מצרים כנ"ל, ועקר התגברותו על -ידי תערבת הארבעה יסודות שנתערבו מטוב ורע. וזהו בחינת חית שהוא שתי פעמים דלית, הינו שני פעמים הארבעה יסודות, כי הם מערבים מטוב ורע, אבל מצה הוא בחינת ששוברין החית של חמץ ומשפילין ומכניעין הארבעה יסודות רעים ונשאר רק הארבעה יסודות טובים דקדשה, שהם בחינת ארבעה ראשים, ואז נפתח החית ונעשה ה"א, כי נמשך הרוח חיים לתוך הארבעה יסודות, ואז נעשה מדלית הא על-ידי הרוח חיים דקדשה, שהוא יסוד החמישי, שנמשך מצדיק יסוד עולם שדבוק בחמשה חמשי תורה וכו' כנ"ל:

אות י

וזה בחינת קרבן פסח שעל ידו היה עקר מכות בכורות, כמו שכתוב, "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם וכו' ועבר ה' לנגף את מצרים וכו'". כי עקר הקרבן הוא לברר רוח האדם מרוח הבהמה, דהינו לברר בחינת רוח חיים דקדשה מבחינת רוח סערה רוח הטמאה, כי ישראל ועובדי כוכבים הם בחינת אדם ובהמה כידוע, כי אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, כי כלם יש להם בחינת הבל, שהוא בחינת הבל פה של המשכת הרוח חיים על-ידי אנחה להשלים החסרון כי גם אומין דעלמא, שהם בחינת בהמה, יש להם גם כן בחינת אריכת הרוח, שהוא הבל פה כנ"ל, אבל מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ, כי רוח האדם, בחינת אריכת הרוח של ישראל, שהוא רוח חיים דקדשה, עולה למעלה ומקבל וממשיך רוח חיים מן הקדשה מחי החיים. ורוח הבהמה הירדת למטה, כי אריכת הרוח של הבהמה, בחינת האמות העובדי כוכבים, היא יורדת למטה לארץ, כי אין להם שום חיות, כי הם בחיים קרויים מתים, כי רוחם היא רוח סערה, שהוא רק גדול בשעתו לפי שעה קלה ולסוף מסער גופה ונשמתה וכו':

כי רוח הבהמה היא בבחינת אריכת הרוח סערה שממשיכין העובדי כוכבים על-ידי אנחה, כנראה בחוש שרוח ונשימה של הבהמה גדול מאד, כי הם הומים וגונחים בקולם תמיד, ואין להם דבור, רק קול, וכל קולם הוא כמו מי שגונח ומתאנח בקול גדול ומאריך הרוח והנשימה מאד, כנראה כל זה בחוש, הינו שהם בבחינת אריכת הרוח של העובדי כוכבים, שהוא גדול בשעתו, בחינת רוח סערה, אבל לסוף מסער גופה וכו'. ועקר הקרבן היא בשביל זה לברר רוח האדם מרוח הבהמה בבחינת מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת וכו', כי על-ידי החטא נמשך, חס ושלום, אחר רוח הטמאה בחינת רוח סערה, דהינו שנתערב רוח חיים דילה, שהוא בחינת רוח האדם ברוח הבהמה, ועל-כן הרשעים בחייהם קרויים מתים מחמת שנסתלק מהם הרוח חיים וכו', ועל-כן תקון החוטא על-ידי הקרבן, שעל-ידי זה נתברר רוח האדם מרוח הבהמה ואז יש לו כח להמשיך הרוח חיים על-ידי האנחה שמתאנח ומתחרט על החטא בשעת הבאת הקרבן וזה בחינת קרבן פסח כדי לצאת מטמאת מצרים, ועל-כן מביאין מן הכבשים ומן העזים, כי שעיר עזים זה בחינת עשו איש שעיר וכן כבש הוא בחינת שערות, בחינת ציצית שעושין משער כבשים, שהם בחינת שערות, (כמובא בסוף מאמר הנ"ל). ומאלו מביאין לקרבן פסח, כדי להכניע עשו איש שעיר, בחינת רוח סערה, בחינת הרב דקלפה, שהוא בחינת בכור דסטרא אחרא וכו' כנ"ל, ולברר משם רוח חיים דקדשה, בחינת רב דקדשה, שהוא בחינת בכורי ישראל. ועל-כן על-ידי הקרבן פסח, על-ידי זה פסח ה' על הפתח וברר והציל בכורי ישראל מבין בכורי מצרים, שהוא בחינת הנ"ל, בחינת ברור הרוח חיים דקדשה, שהם בחינת בכורי ישראל מתוך הרוח סערה, שהם בחינת בכורי מצרים אשר בהם שלט המשחית, שהוא הרוח סערה בעצמו שהרג אותם, כי הרוח סערה בעצמו נוקם בהם לבסוף, כי לסוף מסער גופה ונשמתה וכו' כנ"ל. וזה בחינת וראיתי את הדם ופסחתי עליכם כו', וזה בחינת ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי. כי רוח סערה הוא בחינת עשו שהיה אדמוני, בחינת דמים וצריך לברר הרוח חיים מתוך הרוח סערה לקלקל הצנור של הרשע ולברר מתוכו הרוח חיים, שזה בחינת זריקת דמים של הקרבן על גב המזבח לברר ולהעלות הדמים שיהיו נתתקנין ונתבררין מהם בחינת הרוח חיים דקדשה וזהו בחינת בדמיך חיי, כי דיקא על-ידי הדמים יהיה נמשך חיים בחינת הרוח חיים דקדשה, כי מתקף הדמים, שהם בחינת רוח סערה, משם מבררין בחינת הרוח חיים וכו' כנ"ל:

אות יא

וזה בחינת ספירת העמר שסופרין שבע שבתות תמימת תהיינה, שהם מ"ט יום ממחרת השבת עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, ועל-ידי זה נטהרין מטמאת מצרים, כי ששת ימי המעשה הם חסרים ואין להם שלמות כי אם על-ידי שבת שהוא תכלית מעשה שמים וארץ שהוא מחיה כל ששת ימי המעשה, כנודע. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "ויכל אלקים ביום השביעי וכו'". מה היה העולם חסר-מנוחה, בא שבת, בא מנוחה, כלתה ונשלמה המלאכה. נמצא, שששת ימי המעשה אין להם שום חיות כי אם על-ידי שבת, כמובא ששלשה ימים שאחר שבת מקבלין חיות משבת שעבר ושלשה ימים מקמי שבתא מקבלין חיות משבת הבאה. נמצא שמעצמן הששת ימים הם חסרים הרוח חיים:

ועל-כן הם בבחינת אנחה על החסרון, כי עקר אחיזת האנחה הוא בששת ימי החל שהם חסרים מן הרוח חיים, שאז צריכין להתאנח להמשיך הרוח חיים להשלים החסרון של ששת ימי המעשה משבת ששם עקר החיים, כמו שכתוב, "טועמיה חיים זכו". כי שבת הוא בחינת שלמות, כמו שכתוב בזהר הקדוש, שמא דאיהו שלים מכל סטרוי, כי שבת הוא שמא דקדשא בריך הוא, ששם אצל השם יתברך עקר השלמות, כי כל הדברים שבעולם כלם חסרים ואין להם שלמות כי אם על-ידי הרוח חיים שמקבלין מהשם יתברך ברוך הוא, שהוא יתברך, כביכול, שלם בכל מיני השלמות וזה בחינת ששת ימי המעשה, שהם בחינת ו', שהוא המשכת הרוח, כי אז צריכין להמשיך ולהאריך רוחה, בחינת אנחה על החסרון, כדי להמשיך הרוח חיים משבת, שהוא ברית עולם, בחינת יוד, כמובא, ונעשה מלאפום, שהוא יוד וואו, שזהו בחינת הרוח חיים דקדשה, (כמבאר במאמר הנ"ל):

אות יב

וזה בחינת שבע שבתות תמימת תהיינה. 'תמימת' דיקא. תמימות ולא חסרות, כי על-ידי ספירת העמר מ"ט יום שבע שבתות, על-ידי זה נשלם החסרון כנ"ל. וזהו "תמימת תהיינה" 'תמימת' דיקא כנ"ל:

וזה בחינת ספירה ממחרת השבת ועד ממחרת השבת וכו', כי כל המנינים הם בבחינת חסרון, כי בכל מקום שיש מנין יש חסרון, כי אין שלמות כי אם למעלה מהמנין שהוא אצל השם יתברך, כביכול, שהוא יתברך, כביכול, למעלה מהמנין, כמו שכתוב, לפני אחד מה אתה סופר. ושם עקר השלמות, אבל אחר הבריאה ששם מתחיל המנין שם יש חסרון, כי עקר הבריאה היה על-ידי חסרון שנתצמצם ונחסר האור, שבלא זה לא היה אפשר לברא את העולם כידוע. ותכף אחר הבריאה, שאז מתחיל המנין, מתחיל החסרון, וכל מה שמתרחק אחר הבריאה מקדם הבריאה ונתרבה המנין יותר ויותר נתרבה החסרון יותר ויותר, כי במקום שיש מנין יש חסרון, למשל כשרוצה למנות מאה, נמצא, שהוא מונה והולך מאחד עד מאה להשלים חסרונו שנחסר לו עד מאה, כי הוא רוצה ותאב שיהיה לו מאה בשלמות וכשמונה והולך ומשלים עד מאה ונדמה לו שמשלים חסרונו, אך תכף שמגיע למאה חסר לו יותר ויותר עד מאתים. וזה בחינת יש לו מנה מבקש מאתים וכו', כי כשהאדם נופל בתאוות ונופל, חס ושלום, תחת המנין אי אפשר לו להשלים חסרונו לעולם, כי כל מה שהמנין מתרבה ביותר נתרחק מאחד ביותר. ואזי נתרחק מן השלמות ביותר, כי אין שלמות כי אם אצל השם יתברך, שהוא, כביכול, למעלה מהמנין. ומי שמקשר בו ומקשר אחר הבריאה, שהוא בחינת מנין לקדם הבריאה, שהוא למעלה מהמנין, אזי נשלם חסרונו, כי ממשיך חיות מחי החיים שמשם שלמות כל החסרונות, אבל אם נופל, חס ושלום, תחת המנין ורוצה להשלים חסרונו על-ידי מנין, אזי אי אפשר לו להשלים חסרונו לעולם, כי כל מה שיבא להשלים מנינו יחסר לו ביותר בבחינת יש לו מנה מבקש מאתים, כי כל מה שיש לו מספר ומנין ממון יותר נתרחק מאחד ביותר ונתרחק מהשלמות ועל-כן חסר לו יותר וכו' כנ"ל. וזה בחינת וחסרון לא יוכל להמנות, שמי שנופל אל תחת החסרון שהוא אחר הבריאה וכו' כנ"ל, אי אפשר לו להשלים החסרון על-ידי המנין, כי כל מה שירצה להשלים חסרונו על-ידי המנין יחסר לו ביותר בבחינת יש לו מנה מבקש מאתים. וזהו "וחסרון לא יוכל להמנות" כנ"ל:

נמצא, שעקר שלמות החסרון הוא רק למעלה מהמנין שמשם נמשך רוח חיים דקדשה כנ"ל. וזה בחינת רוח חיים של ישראל שהם כלולים באחדותו יתברך והם בבחינת למעלה מהמנין, כי אסור למנות את ישראל. וכמו שכתוב, "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר". וכמו שכתוב, "אשר לא יספר מרב". וכיוצא בזה ועל-כן שבעים נפשות ישראל נקראים נפש אחד, כמו שכתוב, "כל הנפש הבאה לבית יעקב וכו'". כפרוש רש"י, כי ישראל עם קדוש כל מה שמתרבים יותר נכללים באחדותו ביותר, כי כל אחד מישראל הוא מקשר בו יתברך וממשיך רוח חיים מחי החיים, וכל מה שנתרבים ישראל יותר, הם ממשיכין רוח החיים יותר ונכללים יותר באחדותו יתברך. ועל-כן כל ישראל חשובים כאחד, כי כלולים על-ידי רוח החיים בו יתברך וכו' כנ"ל:

אות יג

וזה בחינת ספירת העמר, שעל-ידי הספירה והמנין שסופרין ישראל את הימים, שהוא מנין דקדשה, על-ידי זה מגביהין ומרימין את בחינת המנין והמספר, שהוא אחר הבריאה בחינת חסרון, מגביהין אותו לבחינת למעלה מהמנין וממשיכין רוח החיים להשלים החסרון, שהוא בחינת מנין, כי מנין דקדשה שסופרין ישראל את הימים לצאת מטמאה לטהרה, זה בחינת אנחה דקדשה שמתאנחין על חסרון הרוח חיים דקדשה, כי כל המנינים שבעולם הם בבחינת אנחה כנ"ל, כי כל מי שמונה איזה דבר הוא רוצה להשלים מה שחסר עד תשלום המנין ורוצה להשלים החסרון על-ידי המנין כנ"ל, וכשהמנין הוא בעסקי עולם הזה והבליו, כגון בתאוות ממון וכיוצא, שרוצה שיהיה לו סכום ממון הרבה, אז אינו משלים החסרון על-ידי המנין, כי, אדרבא, המנין הוא בבחינת חסרון, כי המנין הוא בבחינת אחר הבריאה וכו' כנ"ל. וזה המנין הוא בבחינת האנחה של הרשעים שמקבלים מהרוח סערה של עשו איש שעיר שנפשותיו רבים, כפרוש רש"י שם, כי הוא רחוק מאד מאחדותו יתברך. ועל-כן אף-על-פי שהרוח סערה שלו גדול בשעתו, ועל-כן הם נקראים רבים, בחינת רבוי המנין והמספר, בחינת בקשו חשבונות רבים, בחינת רשות הרבים שהוא הסטרא אחרא, אף-על-פי-כן הם חסרים תמיד ואין להם שום שלמות מאחר שרחוקים מחי החיים, שמשם עקר שלמות החסרון וכו' כנ"ל, כי הרוח סערה אין לו קיום רק לפי שעה וכו' כנ"ל. ועל-כן יש לו מנה מבקש מאתים וכו' כנ"ל, כי אינו יכול להשלים חסרונו תמיד מאחר שרחוק מרוח חיים דקדשה, שהוא בחינת אחדותו יתברך ונמשך אחר רוח סערה שחסר מכל שהוא, בחינת רבים, בחינת רבוי המנין והמספר וכו' כנ"ל. וזה בחינת דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת, כי עקר שלמות כל החסרונות היא על-ידי הדעת שהוא התורה, שמשם עקר תוצאות הרוח חיים שמשלים כל החסרונות כנ"ל, אבל העובדי כוכבים שרחוקים מהתורה שהיא עקר הדעת, על-כן בודאי הם חסרים ואין להם שום שלמות כלל, כי כל הגדלה והעשירות שלהם חסר מהרוח חיים, ועל-כן באמת העשירות שלהם אינו נחשב לכלום בבחינת דעת חסרת מה קנית, ועל-כן אינם ממלאים תאותם בעשירותם לעולם, אבל מי שזוכה לדעת, שהוא התורה, הוא ממשיך משם הרוח חיים דקדשה ואזי אינו חסר כלום מאחר שמקשר להרוח חיים שמשם שלמות כל החסרונות:

אות יד

ועל-כן על-ידי המנין דקדשה, שהוא ספירת העמר, שסופרין הימים עד חג השבועות כדי לצאת מטמאה לטהרה לזכות לקבלת התורה בשבועות, נמצא, שהוא בחינת אנחה דקדשה, שמתאנחין ומתגעגעין לזכות ליום החמשים, שהוא קבלת התורה, שמשם עקר השלמות, כי משם עקר הרוח חיים כנ"ל, על-כן על-ידי המנין והספירה, על-ידי זה דיקא יוצאין מטמאה לטהרה, דהינו שיוצאין מרוח הטמאה וזוכין לרוח טהרה, רוח חיים דקדשה, על-ידי שמגביהין בחינת המנין והמספר אל הקדשה, על-ידי שמונין הימים לזכות לקבלת התורה שמשם עקר שלמות החסרון, שהוא בחינת מנין כנ"ל. ועל-כן סופרין אל הנפת העמר שעורים. עמר שעורים זה בחינת שמכניעין עשו איש שעיר ומגביהין הרוח חיים שנבלע בתוכו אל הקדשה. ועל-כן מגביהין אותו בכל הששה קצוות, כי המשכת הרוח חיים הוא בחינת ואו כנ"ל. וזה בחינת מוליך ומביא כדי לעצר רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי להעביר טללים רעים, הינו כדי להכניע הרוח רעה, רוח הטמאה ולברר משם הרוח חיים דקדשה מתוך הרוח סערה, שהוא בחינת שעורים, לשון סערה, כמו שכתוב, "כשעירם עלי דשא". כי שעורים הוא מאכל בהמה, שהוא בחינת רוח הבהמה הירדת למטה, שהוא בחינת הרוח סערה כנ"ל. ועכשיו מגביהין ומניפין העמר שעורים כדי להכניע הרוח סערה ולהגביה הרוח חיים לברר מתוכו כנ"ל. ואז מתחילין לספר הימים כדי לקשר מספר הימים שהם בחינת חסרון כנ"ל אל הרוח חיים דקדשה ששם עקר שלמות החסרון של כל המנינים והמספרים שבעולם, ואי אפשר להשלים החסרונות של המספרים כי אם על-ידי בחינת ספירת העמר, על-ידי שמקשרין המנין למעלה מהמנין, ששם שלמות כל החסרונות, כי ממנו תוצאות חיים וכו' כנ"ל. ועל-כן סופרין משבת לשבת, ממחרת השבת עד ממחרת השבת, כי יום טוב נמי איקרי שבת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר שלמות המנין הוא על-ידי שבת כנ"ל:

אות טו

וזה בחינת תספרו חמשים יום. ובאמת אין סופרין רק מ"ט יום, אך באמת עקר התקון והשלמות של כל החסרונות, שהם בחינת מנין ומספר, הוא על-ידי בחינת יום החמשים, שהוא קבלת התורה כנ"ל, כי יום החמשים, שהוא שער החמשים, הוא בבחינת למעלה מהמנין למעלה מהבריאה, כי אי אפשר להשיגו בזה העולם. ועל-כן נאמר במשה, "ותחסרהו מעט מאלקים". כי איתא שמשה זכה למ"ט שערי בינה, אבל שער החמשים לא השיג עד לעתיד. ומחמת שלא השיג עדין שער החמשים נאמר עליו, "ותחסרהו מעט מאלקים". כי עדין נחסר לו מעט, כי עקר השלמות הוא בשער החמשים, שהוא למעלה מהבריאה וכו' כנ"ל, אבל באמת אי אפשר להשיגו בזה העולם. ומשה רבנו זכה להשלים ולהגביה כל החסרונות למעלה למעלה עד שהיה בחינת כל החסרונות נשלמים והיו סמוכים ממש לשלמות החסרונות, שזהו בחינת מ"ט שערי בינה, שהם סמוכים בתכלית לשער החמשים, שמשם תכלית השלמות, כי זה עקר התכלית שיהיו החסרונות, שהם בחינת כלל העולם, סמוכים ממש לבחינת שלמות כל החסרונות, כי בחינת שלמות בעצמו, שהוא שער החמשים, אי אפשר להמשיך בזה העולם שלא יתבטל העולם. וזה בחינת תספרו חמשים יום, שצריכין לקשר ולהעלות כל המספרים עד יום החמשים ואז נכללין החסרונות בהשלמות וממשיכין הרוח חיים משם להשלים החסרונות הכלולים בהמספרים של זה העולם, שעל-ידי זה יוצאין מטמאה לטהרה, שזוכין לצאת מן רוח הטמאה רוח סערה וזוכין לרוח חיים דקדשה וכו' כנ"ל:

אות טז

וזה בחינת מלוי הלבנה, בחינת והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וכו', כי מלוי הלבנה מפגימתה זה בחינת שלמות החסרון, כי החסרון הוא בחינת חסרון ופגימת הלבנה, שהוא בחינת מלכות שנתמעטה על-ידי הקטרוג שמשם באים כל החסרונות של השפע ועל-ידי מ"ט יום של ספירת העמר, שהוא בחינת שבעתים, בחינת מזקק שבעתים, על-ידי זה נשלם כל החסרונות כנ"ל, שזהו בחינת מלוי חסרון ופגימת הלבנה:

אות יז

וזה בחינת שבעה ושבעה מוצקות לנרות, המובא בסוף המאמר "ראיתי והנה מנורת זהב" הנ"ל, שהם מ"ט אורות וכו', עין שם. וזה בחינת מ"ט ימי העמר שעל ידם זוכים להמשיך הרוח חיים מהתורה להשלים החסרונות, שהוא בחינת ונהר יצא מעדן וכו', עין שם:

וזה בחינת כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף וכו', כי אסור למנות את ישראל, כי המנין הוא בבחינת חסרון כנ"ל, בחינת חסרון הרוח חיים ועל-כן על-ידי זה יכול לשלט נגף חס ושלום, כמו שכתוב, "ולא יהיה בהם נגף", שהוא הסתלקות הרוח חיים על-ידי המנין, שהוא בחינת חסרון כנ"ל. ועל-כן נקרא המנין והמספר מפקד, כמו שכתוב, "ויתן את מספר ומפקד העם" כשצוה דוד למנות את ישראל, כי מפקד לשון חסרון, כמו שכתוב, "ולא נפקד ממנו איש" (וכפרוש רש"י שם), כי כל המנינים הם בבחינת חסרון, ועל-כן נקראים בלשון מפקד לשון חסרון כנ"ל, ועל-כן אסור למנות את ישראל, כי אם על-ידי שיתנו כפר נפשם לצדקה לקרבנות, כי על-ידי הקרבנות מכניעין הרוח סערה, רוח הבהמה ומבררין משם הרוח חיים דקדשה ואז נשלמים כל החסרונות. ואז עולה המנין, שהוא החסרון, לבחינת שלמות ונמשך רוח החיים בתוך המנין והחסרון. ואז דיקא מתר למנות. וזהו, "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם", דהינו כשתרצה לשאת ולהגביה בחינת המנין שישלם החסרון הבא מבחינת מנין. וזהו "לפקדיהם" לשון חסרון, הינו כשתרצה לשאת המנין ולהשלים החסרון אזי 'ונתנו איש כפר נפשו לה' וכו' ולא יהיה בהם נגף', כי על -ידי הצדקה של הקרבנות ממשיכין הרוח חיים ונצולים מהנגף, שהוא הסתלקות הרוח חיים הבא על-ידי המנין כנ"ל. וזה בחינת צדקה, וזה בחינת פדיון שמונין המעות כפי המספרים שצריכין על-פי כונות, ועל-ידי זה עושין פדיון וממשיכין רוח חיים להחולה, כי עקר החולאת הוא בחינת הסתלקות הרוח חיים, בחינת חסרון ששרשו מבחינת מנין וכו' כנ"ל, ועל-כן על-ידי המנין דקדשה שמונין המעות על-פי כונות, על-ידי זה מגביהין המנין והמספר אל הקדשה, כי זה כלל שאין הדין נמתק אלא בשרשו, ואזי כשממתיקין בחינת המנין והמספר בשרשו, על-ידי זה זוכין להמשיך הרוח חיים, שהוא בחינת שלמות החסרון והמנין. ועל-ידי זה ממשיכין רוח חיים להחולה. והעקר על-ידי שנותנין המעות לצדקה, כי צדקה הוא בחינת רוח חיים, כמו שכתוב, "בארח צדקה חיים". כי העני בבחינת חסרון שחסר מכל טוב, ועקר העניות נמשך מחסרון ופגימת הלבנה כידוע. ועל-ידי שמרחם עליו ונותן לו צדקה ומשלים חסרונו בבחינת "פתח תפתח את ידך לו וכו' די מחסרו אשר יחסר לו", על-ידי זה מרחמין עליו מן השמים ונמשך עליו גם כן בחינת שלמות החסרון, שהוא הרוח חיים דקדשה ועל-כן צדקה תציל ממות, שהוא הסתלקות הרוח חיים, כי על-ידי הצדקה שממלא חסרונו של העני, נמשך הרוח חיים שהוא שלמות החסרון, בחינת בארח צדקה חיים כנ"ל. ועל-כן נאמר בצדקה, "ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די". דהינו שלמות כל החסרונות שנמשך הברכה עד בלי די, כי עקר שלמות החסרונות הוא על-ידי צדקה כנ"ל:

אות יח

ועל-כן מתחילין לומר טל ביום ראשון של פסח, כי טל הוא בחינת ט"ל אורות, שהם כלולים בהו' של השם שמשם עקר המשכת הרוח חיים דקדשה, שהוא בחינת וא"ו כנ"ל. וזה בחינת שכללו רבותינו זכרונם לברכה ט"ל ורוחות יחד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, טל ורוחות אינן נעצרין, וכמו שאומרים, "משיב הרוח ומוריד הטל". כי הטל הוא בבחינת הרוח חיים דקדשה ועל-כן כללו טל ורוחות בברכת מחיה המתים, כי עקר תחית המתים הוא על-ידי הרוח חיים דקדשה, בחינת מארבע רוחות באי הרוח, הנאמר בתחית המתים של יחזקאל. ועל-כן מתחילין טל ביום ראשון דפסח, כי זה עקר יציאת מצרים שיצאו מבחינת מקצר רוח וזכו לרוח חיים דקדשה כנ"ל:

אות יט

ועל-כן מפטירין בפרשת תחית המתים של יחזקאל בשבת חל המועד פסח. וזה בחינת שבת הגדול קדם פסח, כי עקר המשכת הרוח חיים דקדשה הוא משבת כנ"ל. ועל-כן נקרא שבת הגדול, כי על-ידי שבת יוצאין מגלות מצרים, שהוא בחינת מקצר רוח וזוכין לבחינת אריכת הרוח חיים דקדשה, בחינת ארך אפים ורב חסד ועל-כן נקרא גדול, כי זוכין שיהיה הרוח חיים דקדשה גדול הפך מקצר רוח כנ"ל. וזה נמשך משבת דיקא שמשם עקר הרוח חיים דקדשה כנ"ל. ועל-כן לקחו אז את הקרבן פסח, שהוא הכנעת הרוח סערה, רוח הבהמה הרב דסטרא אחרא ולברר מתוכו הרוח דקדשה וכו' כנ"ל:

פסח ד

ענין יציאת מצרים, ואכילת מצה ואסור חמץ ומצות ארבעה כוסות ושאר ענינים:

על-פי המאמר בלקוטי תנינא סימן ב המתחיל, ימי חנכה הם ימי הודאה, בחינת שעשוע עולם הבא, בבחינת כל הקרבנות בטלין חוץ מקרבן תודה וכו', עין שם היטב כל המאמר כלו מראשו לסופו:

וקצור הדברים העולים מן המאמר הקדוש הנ"ל שבחינת תודה, דהינו להודות ולהלל להשם יתברך ולדעת אותו יתברך זה בחינת שעשועי עולם הבא. וזה בחינת הלכות, בחינת כל השונה הלכות בכל יום וכו', כי ההלכות הם שעשוע עולם הבא בחינת תודה הנ"ל. ועל שם זה נקראת התודה בשם הלכה, על-שם תהלוכות הדמים שהולכין כסדר כשיוצאין מהצרה שאז מביאין תודה, כי בתחלה בעת הצרה אזי הדמים שוטפין על הלב וכו'. ואחר כך הדמים הולכין כסדר וזה בחינת הלכה וכו' וזה בחינת הולדה וזה בחינת מלוי הירח, בחינת והיה אור הלבנה כאור החמה וכו', עין שם. ועל-ידי ההלכות, בחינת תודה, שהם בחינת חסדי דוד, על-ידי זה נתגלה אור האמת ומאיר בהדבור, הינו בארבעה חלקי הדבור על-ידי שלשה שמות, שהם בחינת שלשה קוי האמת, שהם אל אלקים ה', והם בחינת תפלה ותורה ושדוכים, עין שם היטב ענין זה, והם מאירין בארבעה חלקי הדבור, כי יש דבור של צדקה ודבור של תשובה ודבור של עשירים קרובים למלכות בחינת שלשת השריגים ודבור של מלכות, (עין שם כל זה היטב). ועל-ידי שלמות הדבור, שהוא בחינת לשון הקדש שמקשר לשבת על-ידי זה ממשיכין הקדשה והשמחה של שבת לששת ימי החל, כי ימי החל הם בחינת עבדות, בבחינת עצבות. ועל-ידי בחינת הנ"ל נמשך הקדשה והשמחה של שבת, שהוא בחינת בן, לששת ימי החל, ועל-ידי זה נתגלה אחדות הפשוט מפעלות משתנות ויודעין שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך, וזאת הבחינה יקרה מאד אפלו אצלו יתברך. וזה בחינת דעו כי ה' הוא האלקים בחינת פעלות משתנות שנכללין באחד הפשוט וכו', (עין שם כל זה היטב היטב):

אות א

וזה בחינת פסח, כי זה ידוע שעקר גלות מצרים היה לתקן חטא אדם הראשון שפגם בעץ הדעת טוב ורע, שבשביל זה היה עקר הגלות, ועקר הגלות היה מחמת פגם הדמים שנפגמו על-ידי חטאו ונתערבו הדמים, שהם בחינת ה' מיני דמים טהורים וכו', ועל-ידי חטא אדם הראשון נתערב טוב ורע ונתערבו הדמים ומפגם הדמים היו יונקים פרעה ומצרים וזה היה עקר הגלות, (כמובן בכתבים. ועקר הגאלה היה על-ידי שעשוע עולם הבא, כי משם כל הגאלות, ובפרט גאלת מצרים, כמבאר בזהר ובכתבים שמסטרא דעלמא דאתי נפקי. ועקר הגאלה היה על-ידי בחינת הלכות, שהם הם שעשוע עולם הבא, כי עקר תקון חטא אדם הראשון לברר הטוב מהרע, שבזה תלוי גאלת מצרים הוא על-ידי ההלכות, כי על-ידי שמבררין הפסק הלכה, על-ידי זה נתברר הטוב מהרע, (כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה ובזה היה תלוי עקר גאלתם וזה הוא בעצמו תקון וברור הדמים הנ"ל, כי ההלכות מבררין בין דם לדם, בין דם טמא לדם טהור. ועל-כן נקרא הפסק דין הלכה, שהוא בחינת תהלוכות הדמים שהולכין כסדר כנ"ל, כי עקר תקון וברור הדמים שילכו כסדר הוא על-ידי פסקי דינים שהם נקראים הלכות כנ"ל. ועל-כן עקר גאלת מצרים היה תלוי בבחינת הלכות, שהם שעשוע עולם הבא כנ"ל וזה תקף הנס של יציאת מצרים, כי מאחר שעקר גאלתם היה תלוי בבחינת הלכות ומאחר שאז לא זכו עדין לקבלת התורה, על -כן בודאי לא היו יכלים לברר הפסק הלכה ועל-כן היה נס גדול ונפלא מאד, כי היה הדבר קשה וכבד מאד מאד, מחמת שעדין לא זכו לתורה בחינת הלכות שבזה היה תלוי עקר גאלתם, אך השם יתברך הפליא חסדו עמנו מאד ונתגלה לישראל במצרים, דהינו שהאיר עליהם הארה גדולה ונפלאה, דהינו ההארה של בחינת עלמא דאתי שמשם היתה גאלתם כנ"ל, כי אז בשעת גאלת מצרים נתגלה עליהם השגת אלקותו יתברך שהיא בחינת שעשוע עולם הבא ואז זכו לדעת אותו יתברך ולהודות ולהלל לשמו הגדול יתברך, שזהו עקר שעשוע עולם הבא, כי עקר ההלל נתתקן בשעת יציאת מצרים, כמו שכתוב, "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שבאותו הלילה אמרו שירה והלל ואז זכו להתגלות אלקותו יתברך. שזהו בחינת שעשוע עולם הבא. נמצא, שזכו לבחינת שעשוע עולם הבא אז ועל-ידי זה היתה עקר גאלתם וזה היה עצם הנס, כי באמת לא היו עדין כדאי לגאל, כי עקר הגאלה שהיא על-ידי בחינת עלמא דאתי כנ"ל היה תלוי רק על-ידי בחינת הלכות כנ"ל, כי ההלכות הם עקר התקון של חטא אדם הראשון כנ"ל גם ההלכות הם הם שעשוע עולם הבא שמשם היתה הגאלה והם לא זכו אז לבחינת הלכות, כי עדין לא זכו לתורה כנ"ל. וזה שכתוב, "ואעבר עליך ואראך והנה עתך עת דדים וכו' ואת ערם ועריה". 'ערם ועריה' זה בחינת ערם בלי לבוש , שהיא בחינת הלכות, שהם בחינת לבושין, בחינת חלוקא דרבנן, כמובא. והם היו אז ערמים מבחינת חלוקא דרבנן, דהינו הלכות:

אות ב

ועקר מרירת הגלות היה שלא היה אפשר להם לברר הפסקי הלכות בבחינת וימררו את חייהם בעבדה קשה-בקשיא, בחמר ובלבנים-בלבון הלכתא, (כמו שאיתא בתקונים, דהינו שלא היה אפשר להם ללבן ההלכות מחמת הקשיות שהיו ממררים את חייהם ומחמת זה היה קשה מאד לצאת משם, כי פרעה היה אוחז בהם בתקף גדול, כי פרעה הוא אחורי הדעת והיה יונק מהמחין ולא הניח את המוחין לצאת ולהתגלות, כמובא בכתבים, הינו שהיה תופס את המחין והדעת ולא הניח את הדעת להתפשט שיוכל לברר וללבן ההלכה כי היה מבלבל את הדעת בקשיות בבחינת וימררו את חייהם-בקשיא כנ"ל, עד שלא היה אפשר ללבן ולברר ההלכה. ומעצם המרירות הנ"ל, דהינו הקשיות הנ"ל שהכביד עליהם מאד, לא היה באפשר להם בשום אפן לברר ההלכות, ובפרט שעדין לא זכו לקבלת התורה, כנ"ל. ועל-כן הפליא השם יתברך חסדו עמנו והאיר על ישראל בחינת ההארה של פסקי ההלכות, דהינו שעשוע עולם הבא כנ"ל, אף -על-פי שהם בעצמם לא בררו ההלכה כנ"ל, ועל-ידי זה הוציאם ממצרים. וזהו בחינת החפזון של יציאת מצרים:

אות ג

וזהו בחינת אכילת מצה ואסור חמץ והכל מחמת החפזון, כמו שכתוב, "כי בחפזון יצאת". וכמו שאומרים, מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר, "ויאפו את הבצק וכו' כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וכו'". כי באמת אי אפשר לזכות לפסקי הלכות, שהם עקר תקון חטא אדם הראשון והם כלל כל התקונים של כל החטאים, כמו ששמעתי מרבנו זכר צדיק לברכה, וכמבאר במאמריו הקדושים כמה פעמים. והם בחינת שעשוע עולם הבא כנ"ל, אבל בודאי אי אפשר לזכות להלכות כי אם על-ידי יגיעה גדולה, כי צריכים לטרח הרבה לברר וללבן כל הקשיות לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. וזה בחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כי הטרחא והעבודה של ששת ימי החל הם בחינת ברורים כידוע, ועקר הברור על-ידי ההלכות וצריכים לטרח כל ששת ימי החל לברר וללבן ההלכה, שהם בחינת ששה סדרי משנה, שהם כנגד ששת ימי החל, שהם בחינת אסור והתר, טמא וטהור, כשר ופסול, וצריכים כל ששת ימי המעשה לטרח בהלכה לברר ההתר מהאסור וכו' ואז זוכין להלכה ברורה, שהיא בחינת שבת, כי שבת היא בחינת שלום והכרעה, בחינת הלכה ברורה, שהיא שביתה מן הברור, ואי אפשר לזכות לבחינת שבת, שהיא בחינת הלכה פסוקה כי אם מי שטרח בערב שבת, דהינו שטרח בששת ימי החל, בששה סדרי משנה, באסור והתר וכו', וברר ולבן ההתר מהאסור וכו' ואז דיקא זוכין לבחינת שבת, שהוא בחינת שעשוע עולם הבא, בחינת הלכות, אבל בלא טרחא אי אפשר לזכות להלכות, כי מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת. נמצא, שלא היה אפשר לישראל לזכות להלכות שבזה היה תלוי גאלתם כי אם על-ידי טרחות ויגיעות לברר וללבן ההלכה. ואם היה חס ושלום, השם יתברך ממתין עד שיבררו בעצמם ההלכה, לא היו יכלים להגאל משם כלל חס ושלום, כי אז התגבר עליהם הסטרא אחרא, דהינו פרעה ומצרים כל כך, עד שלא היה אפשר להם בשום אפן לזכות על-ידי יגיעות לבחינת הלכות, כי הם כבר סבלו שם מרירות גדול בשביל ההלכות, כמו שכתוב, "וימררו את חייהם" בקשיא כנ"ל, אבל אף-על-פי-כן לא היה אפשר להם לצאת מן המרירות והקשיות ולברר ההלכות מגדל תקף הסטרא אחרא שהתגבר עליהם אז מאד, שעל-ידי זה בלבלו דעתם מאד ולא היו יכולים לצאת מן המרירות והקשיות לברר ההלכה. ועקר מחמת שהיה עדין קדם קבלת התורה ולא נתגלה התורה עדין, אבל השם יתברך הפליא חסדו והאיר עליהם ההארה זו של שעשוע עולם הבא בחינת הלכות אף-על-פי שלא היו כדאי לזה אז, כי לא יכלו לצאת בעצמם מן מרירות הקשיות לברר ההלכה, אף-על-פי-כן האיר להם השם יתברך בחסדו מאליו הארה זו ודעת זה של בחינת הלכה ברורה. שהיא בחינת שעשוע עולם הבא ועל-ידי זה נגאלו ויצאו ממצרים, כי על-ידי זה היתה גאלתם כנ"ל:

אות ד

וזהו בחינת המצות שנתן להם השם יתברך מיד שיתעסקו בהם, דהינו פסח ומילה, זהו בחינת תורה והלכות שהאיר עליהם השם יתברך בחסדו, כי בזה תלוי עקר גאלתם כנ"ל. ועל-כן היו המצות של מיני דם, שהם דם פסח ודם מילה, כי העקר היה לברר בין דם לדם וכו' (כנ"ל וכמובא):

אות ה

וזה בחינת החפזון ואכילת מצה ואסור חמץ. וזה בחינת מה שמובא שמחין דגדלות נכנסו קדם מחין דקטנות בליל פסח, כי האכילה היא בחינת ברורים כידוע. וברור הנעשה על-ידי האכילה, זהו בעצמו בחינת הברור של ההלכות, כמובא בתקונים שברור ההלכה מן הקשיות היא בחינת ברור החטה מן מץ ותבן, אבל יש בחינת אכילת חמץ ויש בחינת אכילת מצה, הינו כי חמץ ושאור הוא בחינת מחין דקטנות-דינים, הינו בחינת חמוץ המח מה שצריכים להחמיץ המח הרבה בכמה יגיעות ומרירות קדם שמבררין הפסק הלכה, כי חמץ הוא בחינת מחלוקת, כי חמץ לשון כעס ושנאה, כמו שכתוב, "מכף מעול וחומץ", הינו בחינת כעס ומחלקת, זה בחינת המחלקת שיש בההלכה מחמת הקשיות שיש בהם, אשר בשביל זה צריכים לסבל מרירות ויגיעות קדם שמבררין הפסק הלכה. וזה בחינת חמץ כנ"ל, כי צריכים להחמיץ המח הרבה במרירות הקשיות קדם שמבררין ההלכה כנ"ל. ומצה זה בחינת הלכה פסוקה, בחינת ענג שבת, שהיא הלכה פסוקה שעשוע עולם הבא כנ"ל, בבחינת למען תמצו והתענגתם וכו', בחינת ענג שבת, בחינת שלום (וכמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר במאמר "שאלו את רבי יוסי בן קיסמא"). כי מצה, הינו שממהרין בחפזון ואין מניחין להחמיץ, הינו שאין מניחין את המח להחמיץ כלל בקשיות וספקות כי אם זוכין להלכה פסוקה מיד, שזה בחינת מצה כנ"ל וזאת הבחינה אי אפשר לזכות בשום פעם, דהינו לזכות להלכה פסוקה קדם חמוץ המח בספקות וקשיות כנ"ל, רק אז בשעת יציאת מצרים זכו לזה כנ"ל, כי השם יתברך דלג עליהם ומהר קדם הקץ, הינו אף-על-פי שעדין לא סבלו המרירות של הקשיות והספקות כל כך שיהיו ראוים לגאלה, דהינו להלכה פסוקה אף-על-פי-כן דלג ומהר קדם הקץ, כי נגלה לפניו יתברך שאם היו מתעכבים עוד במצרים והיו סובלים עוד מרירות הגלות הנ"ל היו נשארים שם, חס ושלום, כי לא היה להם כח לסבל המרירות מגדל עצם הסטרא אחרא שהתגברה עליהם מאד, הינו כי אם היה השם יתברך, כביכול, ממתין עד שיבררו הפסק הלכה על-ידי מרירות הקשיות היו נשארים משקעים שם, כי לא היה להם כח לצאת ממרירות הקשיות והספקות מעצם הסטרא אחרא שהתגברה עליהם ובלבלה דעתם, בפרט פרעה ומצרים שיניקתם מהדעת ותופסין את המחין ואינם מניחים אותם לצאת ולברר ההלכה, כי תופסים אותם על-ידי הספקות והקשיות שמבלבלים דעתם בזה, שזהו מרירות העבודה של פרעה ומצרים שהכביד עליהם מאד כנ"ל:

ועל-כן חמל השם יתברך עליהם ודלג קדם הקץ והאיר עליהם הארה זו של בחינת הלכות שעשוע עולם הבא קדם הקץ, דהינו שזכו להלכה פסוקה מיד קדם שזכו לברר וללבן ההלכה בעצמו על-ידי קשיות וספקות. וזהו נס גדול מאד כנ"ל:

אות ו

וזהו בחינת החפזון ואסור חמץ, כי מאחר שהם בעצמם לא היה אפשר להם לברר ההלכה על-ידי ברור הקשיות והספקות, על-כן אסור להם לאכל חמץ. וחמץ אסור במשהו, כי אסור לנו בעת ההוא לכנס כלל וכלל בבחינת ספקות ובלבולים וקשיות שיש בהלכה, שזהו בחינת חמץ כי אין לנו עתה כח לברר ההלכה על-ידי קשיות וספקות, ואם יכנסו בזה, חס ושלום, יכולים לשאר שקוע שם, כי אי אפשר אז לצאת משם כנ"ל. ועל-כן אסור חמץ במשהו, כי אנו צריכים עתה רק לאכל מצה שהיא בחינת שלום, בחינת הלכה פסוקה, אבל חמץ אסור במשהו, כי אנו זוכים להלכה פסוקה בלי שום ברור הספקות והקשיות והמחלקת ואסור לנו לכנס כלל בבחינת ספקות וקשיות שהוא בחינת חמץ, כי עכשיו קדם מתן תורה, בפרט בגלות מצרים אי אפשר לנו לברר ההלכה על-ידי קשיות וספקות. ואסור לכנס לשם כלל כי ישתקע שם חס ושלום כנ"ל:

אות ז

ועל-כן אסור חמץ במשהו בבל יראה ובל ימצא, כי אין בין חמץ למצה אלא משהו, כי חמוץ המח תלוי במשהו, כי כשרוצים לברח מן הספקות והקשיות צריכים לזהר ממשהו בעלמא, כי תכף כשמתחילין להחמיץ המח באיזה ספק כל שהוא תכף נתבלבל המח מספק לספק עד שנתבלבל דעתו בספקות וקשיות גדולות כמו שמצינו שבתחלה לא היה אלא מחלקת אחת בישראל לסמך ושלא לסמך ואחר כך נתרבה המחלקת בישראל, (כמובא בגמרא). ומאחר שעכשיו אין לנו כח לברר הספקות והקשיות על-כן חמץ אסור במשהו, כי אסור לכנס עכשיו בבחינת חמוץ המח כלל, כי מחמת תקף הסטרא אחרא של פרעה ומצרים תכף כשמתחילין להחמיץ את המח באיזה ספק כל שהוא הם יכולים להתגבר, חס ושלום, לבלבל את המח מספק לספק עד שישאר שקוע שם חס ושלום, כנ"ל. ועל-כן יצאנו בחפזון ממצרים, כי לא יכלו להתמהמה, כי תכף כשהאיר עליהם השם יתברך הארת הגאלה שהיא בחינת שעשוע עולם הבא, בחינת פסקי הלכות הצרכו לצאת מיד בחפזון בלי שום עכוב במצרים, כי צריכים לברח מן הספקות והקשיות שהיא בחינת גלות מצרים מאחר שאין להם כח לבררם ואם יתעכבו שם יכולים לשאר שם שקוע, חס ושלום, כנ"ל. על-כן צריכים לצאת משם מיד לברח מן הספקות והקשיות לזכות תכף לבחינת הלכות ברורות שעשוע עולם הבא שנתגלה עליהם ברחמיו הגדולים יתברך, שזהו בחינת מצה כנ"ל:

אות ח

וזהו בחינת מחין דגדלות שקודמין למחין דקטנות, כי מחין דגדלות זה בחינת שהמח גדול שמחמת גדלותו אין לו שום ספק וקשיא בחינת הלכה פסוקה. ומחין דקטנות, הינו מח קטן, שהוא בחינת ספקות וקשיות כמו הקטן שקשה לו כמה ספקות ואינו מבין ההלכה על בריה, אבל תמיד צריכין מקדם לבחינת מחין דקטנות ואחר כך למחין דגדלות, כי צריכין מקדם להסתפק הרבה בהלכה ולהתקשות בה, שזהו בחינת מחין דקטנות ואחר כך מבררין הפסק ההלכה על בריה, שזהו בחינת מחין דגדלות אבל עכשו זוכין מיד לבחינת הלכה פסוקה, שזהו בחינת מחין דגדלות קדם מחין דקטנות, הינו קדם הספקות והקשיות שיש בהלכה קודם שמבררין אותה, כי עכשו זוכים להלכה פסוקה קדם שסובלין מרירות הספקות, שהם מחין דקטנות כנ"ל. ואחר כך כשזוכין לבחינת הלכה פסוקה שעשוע עולם הבא, שהוא בחינת מחין דגדלות, אזי יכולין אחר כך לקבל גם מחין דקטנות, כי כבר נתברר ההלכה על בריה ועכשו אפלו כשמקבלין המחין דקטנות שוב אין שום ספק וקשיא כלל מאחר שכבר זכו להלכה פסוקה. ועל-כן החמץ אסור כל ימי הפסח, כי בעת הזאת של הגאלה אין לנו שום ספק וקשיא כלל, שהיא בחינת חמץ ואסור לנו לכנס בזה כלל כנ"ל. ואפלו כשמקבלין אחר כך המחין דקטנות גם כן אין לנו שום ספק וקשיא כלל בהלכה, מאחר שכבר יודעין ההלכה על בריה על-ידי חסדו יתברך, על-ידי בחינת מחין דגדלות שהאיר עליהם השם יתברך בחסדו כנ"ל:

אות ט

וזהו בחינת המרור שאוכלין אחר כך, שהוא זכר לוימררו את חייהם, כמבאר בהגדה, כי עכשיו יש לנו כח להמתיק ולבטל מרירות השעבוד של פרעה ומצרים, שהוא מרירות הקשיות כנ"ל, כי עכשיו כבר נתבטלו כל הקשיות, כי אנו זוכים עכשיו למצה, שהיא בחינת הלכה ברורה כנ"ל. ועל-כן כורכין המצה ומרור ביחד, כי על-ידי המצה, שהיא בחינת הלכה פסוקה נמתק ונתבטל המרור, שהיא מרירות הקשיות, שהיה בהלכה קדם שנתבררה כנ"ל:

]גם יש בזה עוד דברים בגו על-פי מה שמבאר בכונות שהשליך פרעה למטה ונעשה ערפה ואז יש כח לבטלו, עין שם. גם איתא שחרסת הוא בחינת חס רו"ת, עין שם, ואפשר שהמרור שהוא בגימטריא מות, כמבאר שם, הוא מרמז על אשת כסילות, שהיא מר ממות, שהיא בחינת ערפה שמשם עקר התגברות הסטרא אחרא שמבלבלת הדעת בקשיות וספקות ומחלקת. וההמתקה על-ידי חרסת-חס רות בחינת אשה יראת ה', בחינת ראה חיים עם האשה וכו', כי מרות יצא דוד שזכה להלכה פסוקה, כמו שכתוב, "וה' עמו", שהלכה כמותו, שהם בחינת חסדי דוד. ועכשיו כשנפל פרעה למטה ונעשה בחינת ערפה, עכשיו דיקא יש לנו כח להמתיקו ולבטלו למטה, הינו על-פי הנ"ל, כי פרעה מבלבל הדעת בספקות וקשיות ואינו מניח לברר ההלכה כנ"ל. ועל-ידי זה תפס את ישראל בגלות מצרים-וימררו את חייהם-בקשיא וכו' כנ"ל, אבל עכשיו כשהאיר עליהם השם יתברך בחסדו וזכו להלכה פסוקה בחינת מצה. ונתבטל חמוץ המח לגמרי, דהינו שנתבטלו כל הספקות שבהלכה מאחר שיודעים ההלכה ברורה, ועל-כן מאחר שנתבטלו הספקות עכשיו יש לנו כח לבטל ולשבר מרירת הקשיות, כי עכשיו אנו יודעים בברור שהקשיא בטלה ואין כאן ספק כלל מאחר שיודעים ההלכה על בריה. וזהו בחינת אכילת מרור, כי מרירת הקשיות שבא על-ידי בלבול המח בחינת חמץ שהיא יניקת פרעה, זאת המרירות הקשה יש לנו כח לבטלו למטה דיקא, כי למעלה אצל המוחין ששם יניקת פרעה בחינת חמץ, בחינת בלבול הדעת בספקות, שם אין לנו כח עכשיו לברר וללבן הספקות כנ"ל. וזהו אסור חמץ ואפלו במשהו כנ"ל. אבל כשנתבטל החמץ והבלבול הדעת וזוכין למצה, בחינת הלכה פסוקה, אזי תכף המרירות הבא מבלבול הדעת, נתבטל ונמתק ויש לנו כח לשברו ולבטלו, כי אנו יודעים שהקשיא בטלה ומבטלת מאחר שזכו להלכה פסוקה כנ"ל, ושוב אין לנו שום ספק ובלבול הדעת, שהיא בחינת חמץ וממילא נתבטל מרירת הקשיות כנ"ל[:

נמצא, שעקר גאלת מצרים היה על-ידי בחינת הלכות פסוקות וברורות שזכו מן השמים בחסדו יתברך, שהם בחינת שעשוע עולם הבא שמשם נגאלו. ועל-ידי ההלכות, שהם בחינת חסדי דוד, על-ידי זה מאיר האמת על-ידי שלשה קוין, שהם בחינת אל אלקים ה', בחינת תורה ותפלה ושדוכים, כי מתחלה בעת שהיו הדמים שוטפין על הלב הוא פגם האמת בחינת אנשי דמים ישנאו תם וכו'. ועכשיו על-ידי תקון הדמים, בחינת הלכות, מאיר האמת על-ידי שלשה קוין כנ"ל ברבוע הדבור בארבעה חלקי הדבור, שהם וכו' (עין שם כל זה היטב היטב במאמר הנ"ל). וזה בחינת לא איש דברים אנכי גם מתמול גם וכו', כי במצרים היה הדבור בגלות וכו', (עין כל זה שם במאמר הנ"ל):

אות י

וזה בחינת שלש מצות וארבעה כוסות, זה בחינת שלשה קוי האמת, בחינת שלש מצות, כהן, לוי, ישראל, בחינת אל אלקים ה' שהם מאירים בארבעה חלקי הדבור, שהם בחינת ארבעה כוסות. שהם מרמזים על עקר הגאלה, כי הם כנגד ארבעה לשונות של גאלה, כי עקר הגאלה הוא שיצא הדבור מהגלות, הינו ארבעה חלקי הדבור הנ"ל, שהם בחינת ארבעה כוסות של יין, כמו שכתוב, "וחכך כיין הטוב דובב שפתי ישנים". כי המצות הם בחינת הלכות כנ"ל, בחינת חסדי דוד כנ"ל. ועל-כן על ידם מאיר האמת בשלשה קוין, שהם בחינת שלש מצות כנגד שלשה קוי האמת שמאיר על-ידי המצות, שהם בחינת הלכות חסדי דוד כנ"ל:

אות יא

כי מצה הראשונה היא הכהן, שהיא בחינת אל כידוע, שהוא בחינת תפלה, (כמבאר היטב בדברי רבנו הנ"ל). כי אל, על -שם הכח ועל-ידי התפלה אנו לוקחין לעצמנו הכח וכו', (עין שם היטב), וזהו בחינת מצה הראשונה שהיא הכהן שעליו מברכין המוציא (ועקר הוא ברכת המוציא לחם מן הארץ, שהיא ראשונה וקודמת לכל הברכות), כי הברכה היא בחינת תפלה, כי עקר התפלה היא ברכות והודאות, כי על-ידי הברכה אנו לוקחין לעצמנו הכח ממנו יתברך, כביכול, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "לה' הארץ ומלואה". וכתיב, "והארץ נתן לבני אדם". כאן קדם ברכה, כאן לאחר ברכה. נמצא, שעל-ידי הברכה כל העולם ומלאו שלנו, נמצא שאנו לוקחין כח מעשיו מהשם יתברך אלינו על-ידי הברכה ועקר וראש לכל הברכות היא ברכת המוציא שיש לה קדימה לכל הברכות. נמצא, שמצה ראשונה שמברכין עליה המוציא מרמזת על בחינת אל, בחינת תפלה כנ"ל. גם ברכת המוציא מרמזת על בחינת הלכות הנ"ל, שעל ידם מאיר האמת כנ"ל, שעל-ידי זה נגאלו ממצרים, כי עקר ברכת המוציא לחם מן הארץ זה בחינת שנתברר ונזדכך הלחם, שזהו בחינת ההלכות, כי ברור ההלכות הוא ברור הלחם מן הפסלת מבחינת מץ ותבן, שהם בחינה אחת כנ"ל. ועל-כן יש עשרה מצוות בתבואה ועשרה תבות בהברכה ועשר מיני עבודות קדם שנתברר הלחם. חרישה וזריעה ושאר דברים של עשר עשר שיש בלחם, (כמובא בטור ארח חיים בהלכות בציעת הפת), כי הלחם צריך להתברר בעשרה בחינות ברורים כנגד עשרה מיני דמים הנ"ל שנתערבו על-ידי חטא אדם הראשון, שעקר התקון על -ידי ברור ההלכות, שזהו בעצמו בחינת ברור הלחם והחטה ממץ ותבן כנ"ל, כי מחמת שעקר החטא היה על-ידי האכילה, על-ידי אכילת עץ הדעת, על-כן עקר הברור על -ידי אכילה וכנ"ל. ועקר גמר הברור היא על-ידי הברכה, דהינו ברכת המוציא שקודמת לכל הברכות, כי הלחם היא עקר האכילה. ועל-כן סמכו רבותינו זכרונם לברכה ברכת המוציא על פסוק, "המוציא אתכם מארץ מצרים". ומר מפיק לה מפסוק, "אל מוציאם ממצרים". כי המוציא לחם וכו', דהינו ברור האכילה, זהו בעצמו בחינת יציאת מצרים, שעקר הגאלה היה על-ידי ברור ותקון חטא אדם הראשון, על-ידי בחינת הלכות, שהם בחינת אכילת מצה, בחינת מאכל מברר, כי ברור האכילה וברור ההלכות הם בחינה אחת כנ"ל:

אות יב

ומצה שניה שהיא הלוי, היא בחינת אלקים סטרא דלוי, כידוע, בחינת תורה שנתנה על-ידי משה שהוא משבט לוי, כמו שכתוב, ומשה איש האלקים בניו יקראו על שבט הלוי. ומצה זו היא עקר המצה, כי עליה מברכין על אכילת מצה, כי עקר המצה היא בחינת הלכות, שהיא בחינת תורה, ועל-כן שוברין אותה והיא נקראת "לחם עני" , שמזכיר את העני שנתענו במצרים, כי מצה זו שהיא בחינת תורה והלכות מזכיר את העני שהיה להם במצרים שהיו ממררין את חייהם בקשיות ולא היו יכלים לברר ההלכות כנ"ל. וזהו בחינת מה ששוברין אותה המצה, זהו בחינת התרוץ על הקשיות, כי תרוץ לשון שבירה, כי צריכים לשבר ולפרק ההלכה כדי לבררה ותמיד אנו צריכים יגיעה גדולה ומרירות גדול לזה קדם שמשברין ומתרצין ומבררין ההלכה. ועל שם זה נקרא לחם עני שמזכיר את העני וכו' כנ"ל. ועכשיו אנו משברין אותה בקל, כי עכשיו זוכין לשבר ולתרץ כל הקשיות שבהלכה בלי שום יגיעה, בלי שום ספקות ובלבולים, כי עכשיו זוכים להלכה פסוקה, בחינת מצה כנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לחם עני, שעונין עליו דברים הרבה, כי עקר יציאת מצרים היא שיצא הדבור מהגלות כנ"ל ועל-כן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, ועקר הארת הדבור שנתגלה ויצא מגלות מצרים הוא על-ידי ההלכות וכו' כנ"ל. ועל-כן נקראת המצה פרוסה, שהיא עקר המצה בחינת הלכות כנ"ל, שעליו מברכין על אכילת מצה, ונקראת לחם עני, שעונין עליו דברים הרבה, כי על ידה דיקא נתגלה הדבור כנ"ל, כי ההלכות הם בחינת מצה פרוסה, לחם עני, חסדי דוד, כידוע:

אות יג

ומצה שלישית הוא הישראל, הוא בחינת שם הויה ברוך הוא כידוע , בחינת שדוכים, כי עמה עושין כרך, שכורכין מצה ומרור חסדים וגבורות, שזה בחינת שדוכים וזווגים כידוע, והם מאירים ברבוע הדבור בארבעה חלקי הדבור, שהם בחינת ארבע כוסות כנ"ל, כי יש דבור של צדקה זה בחינת כוס ראשון שאומרים עליו הקדוש, כי צדקה רחמי בחינת אב הרחמן, שהוא בחינת קדש כידוע. (וכן מרמז בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). שצדקה מרמזת במקום גבה מאד בבחינת זקן דקדשה, שזה בחינת אב הרחמן, סבא קדישא, שיניקתו מבחינת זקן דקדשה כידוע:

אות יד

ויש דבור של תשובה, זהו בחינת הכוס השני שאומרים עליו ההגדה, דהינו ספור הנס של גלות מצרים ועקר הגאלה היתה על-ידי בחינת עולם הבא כנ"ל, שהיא בחינת תשובה כידוע:

אות טו

ויש דבור של עשירים קרובים למלכות, בחינת שלשת השריגים וכו', זה בחינת כוס שלישי שאומרים עליו ברכת המזון, שהוא שלשה ברכות, בחינת שלשת השריגים הנ"ל, כי ברכת המזון היא בחינת דבור של עשירות, כי היא ברכה הנאמרת על השבע, בחינת עשירות, (כמובא בזהר הקדוש), כי שכור אסור להתפלל, אבל מתר בברכת המזון, כי זאת הברכה נאמרת על השבע, עין שם, הינו בחינת שבע ועשירות, בחינת דבור של עשירות ושבע, בחינת שלשת השריגים, שזהו בחינת שלשה ברכות של ברכת המזון כנ"ל:

אות טז

ויש דבור של מלכות פה, זה בחינת כוס רביעי שאומרים עליו ההלל, שהוא בחינת מלכות, (כמבאר בכתבים), שבחינת הלל הוא במלכות. ועל-ידי שלמות הדבור, שהיא בחינת לשון הקדש, על-ידי זה ממשיכין הקדשה והשמחה של שבת לששת ימי החל. ששת ימי החל הם בחינת עבד, ושבת הוא בחינת בן נייחא וכו', (עין שם במאמר הנ"ל). וזה בחינת עבדו את ה' בשמחה וכו', עין שם. וזהו בחינת החרות של גאלת מצרים, כי יצאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, כי השמחה היא החרות, (כמבאר במקום אחר), כי עבדות הוא בחינת עצבות הנ"ל ושמחה היא בחינת חרות ועל-כן על-ידי בחינה הנ"ל, שעל-ידי זה זוכין להמשיך השמחה של שבת לבחינת עבדות, על-ידי זה יוצאים מעבדות לחרות:

אות יז

ועל-ידי שממשיכין השמחה של שבת לששת ימי החל, שזה בחינת שיוצאין מעבדות לחרות כנ"ל, על-ידי זה נתגלה אחדות הפשוט יתברך שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך וזה יקר מאד וכו', (עין שם היטב במאמר הנ"ל). זה בחינת דעו כי ה' הוא האלקים וכו', עין שם. וזה עקר גאלת מצרים שאז היה שדוד המערכות ונתגלה אחדותו יתברך, שהוא יתברך מושל בכל, וכל הנהגות המערכות והטבע שהם פעלות משתנות-כי זה הדבר מחיב קרירות וזה הפך וכיוצא ואז נתגלה בשעת יציאת מצרים שהכל נמשך ממנו יתברך על-ידי הנסים והמופתים שעשה השם יתברך אז ושדד טבע המערכות, שעל -ידי זה נתגלה שכל הפעלות משתנות הבאים על-ידי טבעי המערכות, כלם נמשכים מאחד הפשוט יתברך ובידו לשנותם כרצונו ואז נתגלה כי ה' הוא האלקים, שזהו בחינת הנ"ל, בחינת פעלות משתנות שנמשכין מאחד הפשוט יתברך, (כמבאר שם במאמר הנ"ל). כי עקר הגאלה היתה בבחינה זו שיתגלה כי ה' הוא האלקים, כי פרעה אמר, מי ה' כו', כי כפר בשם ה', כי אחיזתו היה בשם אלקים, כמובא. ואלקים בגימטריא הטבע שהיא פעלות משתנות ופרעה כפר בעקר ורצה להפריד חס ושלום, בין ה' לאלקים, כי לא היה מאמין שפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך, אבל על-ידי גאלת מצרים על-ידי המופתים הנוראים שעשה השם יתברך ושדד המערכות, על-ידי זה נתגלה שכל הפעלות משתנות הבאים על-ידי המערכות כלם נמשכים מאחד הפשוט יתברך ועל-ידי זה נתגלה כי ה' הוא האלקים, כמו שאמר יתרו, "עתה ידעתי כי ה' הוא האלקים". וכמו שכתוב במתן תורה, "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו'". כי זה עקר יציאת מצרים שנתגלה כי ה' הוא האלקים, שזה בחינת התגלות אחדות הפשוט מפעלות משתנות, שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך, כי ה' הוא האלקים ה' אחד ושמו אחד ברוך ה' לעולם, אמן ואמן:

פסח ה

ענין יציאת מצרים בכל דור ודור ובכל אדם וענין אכילת מצה:

על-פי המאמר "בקרב עלי מרעים לאכל את בשרי" בסימן לו, עין שם כל המאמר:

כי יש שבעים נפש בית יעקב בחינת שבעים פנים לתורה וכל נפש מישראל יש לו שרש בשבעים נפש הנ"ל כנגד זה יש שבעים אמות וכל אמה יש לה מדה ותאוה רעה שהיא משרשת בהן ויש תאוה הכללית שכוללת כל השבעים אמות והוא תאות נאוף שכלם משרשים ומשקעים בזאת התאוה. וכל נפש מישראל קדם שיש לה איזה התגלות בתורה מנסין ומצרפין את הנפש בגליות של שבעים אמות, הינו בתאוותיהן הרעות ועקר הנסיון הוא בתאוה הכלליות הנ"ל, שכשהנפש של ישראל נתנסה בזאת התאוה, זהו בחינת גלות של שבעים אמות כנ"ל ואזי צועקת שבעים קלין כמו היולדת וכו' ואז כשמשבר זאת התאוה ועומד בנסיון זוכה אחר כך להוליד התגלות התורה. ובשביל זה משה רבנו, עליו השלום, שהוא כלל התורה היה פרוש מכל וכל וכו' ובלעם כנגדו בקלפה היה משקע וכו'. גם יוסף הצרך לעמד בנסיון וכו' כדי לזכות להתגלות התורה בחינת חכמה ובינה והתקון של הרהורי זנות שבאים לאדם שיאמר שמע וברוך שם. כדי לכלל נפשו בשנים עשר שבטי יה על-ידי קריאת שמע, שהיא בחינת מלכותא דשמיא, שהיא בחינת ים של שלמה שעומדת על שנים עשר בקר כו'. ומפריש את נפשו מנשמת ערב רב הבאים מאשה זונה, שהיא שפחה בישא שהיא טחול אמא דערב רב וכו', עין שם, אבל מי שהוא רגיל בהרהור של התאוה הכלליות הוא צריך גם להוריד דמעות בשעת קבלת על מלכות שמים, כי הדמעות הם ממותרי המרה שחרה וכשמוריד דמעות נדחין המותרות וכו', הינו התאות נאוף הבאים מעכירת דמים של טחול, שהיא מרה שחרה וכו' וכולל נשמתו במלכות שמים וכו', עין שם:

וזהו כלל גדול, כי מפי עליון לא תצא כי אם אור פשוט, אך לפי בחינת הכלי המקבל את האור כך נצטיר האור בתוכו אם הכלי הוא בשלמות אזי נצטיר בבחינת ברכה וכן להפוך וכו', כי אור הפשוט הבא מלעיל הוא בבחינת קמיץ וסתים, אך לפי בחינת כלי המקבלים הוא בבחינת צירי שנצטיר האור לפי בחינת הכלי. ועל-כן כתיב בבלעם, "הנה ברך לקחתי", בקמץ וברך וכו', בצירי. כי אפלו הלקיחה, שהיא אז בבחינת קמיץ סתים, היא בבחינת ברך ראיה לזה, כי הוא היה רוצה להצטיר לפי בחינת הכלי שלו, שהיא בחינת קללה ולא היה יכל להשיב וכו'. וזהו בחינת ברך ולא אשיבנה, ומפני שהיה בשעת לקיחה בבחינת ברך ומפני מה לפי שהעיד הכתוב עליהם שישראל נקראו שבטי י"ה וכו' ועקר שלמות הכלי, שהוא בחינת תפיסת המחין שלו, הוא כפי תקון הברית ואז יכול לקבל ולתפס התורה של הצדיק, כי נצטיר אצלו האור לטובה ולברכה על-ידי שלמות הכלי שלו, דהינו תפיסת המחין שלו כפי תקון הברית וכו', (עין שם כל זה באר היטב):

אות א

וזה בחינת גלות מצרים, כי ידוע ומפרסם שעקר גלות מצרים היה על פגם הברית שהצרכו שבעים נפש של בית יעקב להתנסות ולהצטרף בגלות מצרים, שהיא בחינת גלות של שבעים אמות, כי גלות מצרים כולל כל הגליות של כל השבעים אמות, (כמובא במדרש שכל הגליות מכנים בשם מצרים וכו', (כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה. כי מצרים הם ערות הארץ שטופי זמה, הינו כי הם בחינת הגלות הכולל כל שבעים אמות, הינו בחינת התאוה הכלליות הנ"ל, שהיא תאות נאוף שהמצרים היו משקעים בה ביותר. נמצא, כששבעים נפשות של בית יעקב באו בגלות מצרים, זה בחינת גלות הנ"ל המבאר במאמר הנ"ל, דהינו גלות של כל נפש מישראל שצריכה לבא בגלות של שבעים אמות, הינו בתאוה הכלליות הנ"ל שהיא בחינת גלות מצרים שהיו שטופי זמה ובשביל זה גלות מצרים כולל כל הגליות מחמת שהיו משקעים ביותר בתאוה הכלליות הנ"ל של שבעים אמות, שזהו עקר הגלות כנ"ל, ועל-כן גלות מצרים ויציאת מצרים היא בכל אדם ובכל זמן, כי כל אחד מכרח להתנסות בתאוה הכלליות הנ"ל, שהיא בחינת גלות מצרים וכפי מה שזוכה לשבר התאוה הכלליות ולצאת מן הגלות של התאוה הכלליות של שבעים אמות, זה בחינת יציאת מצרים. וכשהנפש של ישראל באה בגלות הנ"ל היא ראמת שבעים קלין, כמו היולדת קדם הלדה. וזה בחינת ויצעקו בני ישראל אל ה' וישמע ה' את קולנו וכו', הנאמר בגלות מצרים שהיא בחינת גלות הנ"ל, הינו בחינת הקלין הנ"ל שצועקת הנפש כשהיא באה בגלות הנ"ל. ועקר גלות מצרים היה כדי לבא להתגלות התורה, כי אחר כך זכו לקבלת התורה בהר סיני (וכנ"ל במאמר הנ"ל):

אות ב

ועקר הגאלה היתה על-ידי משה שהיה פרוש לגמרי מתאוה הנ"ל גם ישראל היו גדורין מן העריות במצרים ועל-ידי זה זכו לגאלה, אבל אף-על-פי-כן איתא שעדין לא היו כדאי להגאל לולי חסדיו יתברך, כי המצרים היו אחוזים בהם כל כך עד שלא היה באפשר להם לצאת לולי חסדיו הגדולים ונפלאותיו הנוראים שעשה אז. ועקר ההארה שבאה מלמעלה אז בליל פסח, שעל-ידי זה נגאלו, נעשה שלא על ידינו כלל, (כמבאר בפרי עץ חיים, הינו כי מבאר במאמר הנ"ל שאור הבא מלמעלה הוא בבחינת קמיץ וסתים, רק כל אחד כפי הכלי שלו, כן זוכה לקבל האור או להפך, חס ושלום. ומחמת שהיה עדין קדם הקץ ולא היו עדין כדאי לגאל, כי עדין לא נגמר כליהם בשלמות שיהיו יכולים לקבל האור בבחינת 'מאורות' מלא להגאל על-ידי זה, כמו שכתוב, "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו'". 'בדמיך' זה בחינת גלות של התאוה הנ"ל, שהיא באה מהדמים כנ"ל, כי אף-על-פי שהיו גדורין מן העריות כנ"ל, אף-על-פי-כן עדין לא נשלם לגמרי הצרוף שלהם ועדין לא נשלם כליהם לגמרי שיהיו ראוים לגאל. וכמבאר בכמה מקומות ובפסוקים, שעדין לא היו כדאי לגאל, כמו שכתוב, "ואת ערם ועריה וכו'". כי המצרים נתאחזו מאד בכליהם, כי היו משקעים במ"ט שערי טמאה, כמובא. ומחמת זה אם היה נצטיר האור כפי הכלי כנהוג תמיד לא היו יכולים להגאל, כי היה נצטיר, חס ושלום, להפך, מחמת שהכלי לא היה בשלמות מחמת טמאת מצרים שנתאחזה בהם. וזה היה הנס והפלא הגדול שעשה השם יתברך עמנו אז שהשם יתברך בעצמו ובכבודו ירד לגאל אותנו, כמו שכתוב, "ועברתי בארץ מצרים וכו'". הינו שלא התנהג עמנו בדרך הטבע, דהינו כמו שמתנהג תמיד שיורד אור פשוט מלמעלה ונצטיר למטה כפי בחינת הכלי של המקבל, רק הפליא חסדו ונפלאותיו עמנו אז והמשיך האור מלמעלה בבחינת ברכה וטובה, בבחינת הנה ברך לקחתי הנאמר למעלה, שגם הלקיחה היא בבחינת ברך. וזה היה גם בעת יציאת מצרים שנצטיר האור למעלה בבחינת ברכה. ועל-כן אף-על-פי שנתאחזו טמאת מצרים בכליהם, לא נצטיר האור להפך, חס ושלום, מאחר שירד מלמעלה בבחינת ברכה וטובה, על-ידי זה נגאלו, כי זאת ההארה הגדולה שבאה מלמעלה בבחינת ברכה וטובה, הכניע טמאת מצרים ונטהרו כליהם על-ידי זה ונגאלו:

אות ג

וזהו בחינת אתערותא דלעלא קדם אתערותא דלתתא שהיה ביציאת מצרים כנ"ל, (כמבאר בכתבים, כי תמיד צריכין לתקן מקדם הכלי שלו. וזה בחינת אתערותא דלתתא, דהינו על-ידי שמקדש ומטהר עצמו ועל-ידי זה מתקן הכלי שלו. וזה בחינת אתערותא דלתתא ואחר כך יכול לקבל האור היורד מלמעלה, שהוא בחינת אתערותא דלעלא, כי אז יכול לציר האור לטוב וכו' כנ"ל, אבל עכשיו בשעת יציאת מצרים לא היה אפשר להתנהג כן, מחמת שהיו המצרים אחוזים מאד בהם. ואם היה ממתין עד שיטהרו כליהם לגמרי כדי לקבל האור כנ"ל, לא היו יכולים לגאל כלל, כי היו נאחזים בהם מאד, על-כן הפליא השם יתברך עמנו ושדד המערכות והתנהג עמנו שלא כדרך הטבע והוריד האור העליון בבחינת ברכה מלמעלה, אף-על-פי שעדין לא נטהר לגמרי הכלי שלהם, ואדרבא, על-ידי זה האור הגדול שירד מלמעלה בבחינת ברכה על-ידי זה נכנע ונתבטל טמאת מצרים ונטהר הכלי שלהם וזכו לגאלה:

אות ד

וזה שאמר בלעם לבלק, "הנה ברך לקחתי וברך לא אשיבנה". שגם הלקיחה היה בבחינת ברך וכו' כנ"ל. וזהו שאמר אחר כך, "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל וכו'". ופרש רש"י אפלו כשהם חוטאים לפניו בעברה אינו מדקדק אחריהם וכו', הינו כשישראל חוטאין, חס ושלום, ואז נתקלקל כליהם על-ידי החטא ואז יהיה האור נצטיר ממילא, חס ושלום, להפך כנ"ל, אבל השם יתברך אינו מדקדק עם ישראל ועושה עמהם לפנים משורת הדין וכשנכשלים בעברה חס ושלום, אזי הוא מוריד האור מלמעלה בבחינת ברכה בבחינת הנה ברך לקחתי כדי שלא יצטיר האור להפך חס ושלום, על-ידי שנתקלקל כליהם חס ושלום, וזהו, "ה' אלקיו עמו וכו'". כי תמיד ה' אלקים עמם ומציר, כביכול, בעצמו האור בבחינת ברכה. וזהו בחינת ה' אלקים, כי ה' הוא בחינת אור פשוט, אלקים הוא בחינת צירי, בחינת ציור האור, הינו שה' אלקים עמו, הינו, שכביכול, הוא בעצמו מציר האור לטובה כדי שלא יצטיר, חס ושלום, להפך על-ידי קלקול הכלי מחמת שנכשלו באיזה עברה, חס ושלום, וזה שאמר אחר כך, "אל מוציאם ממצרים וכו'". ופרש רש"י שאמר לבלק, אתה אמרת 'עם יצא ממצרים' שיצאו מעצמם, 'אל מוציאם ממצרים', השם יתברך הוציאם ולא יצאו מעצמם, הינו שבלק אמר שיצאו מעצמם, דהינו כפי תקון הכלי שלהם היה גאלתם. ועל-כן אפשר לדקדק אחריהם ולמצא בהם איזה פגם כדי להתאחז בהם ולקלקל כליהם כדי שיצטיר האור להפך, אבל באמת לא כך הוא, רק 'אל מוציאם ממצרים', דהינו שהשם יתברך בעצמו הוציאם על-ידי אתערותא דלעלא בלי אתערותא דלתתא, כי לא המתין שיצטיר האור לפי בחינת הכלי שלהם שהיא בחינת אתערותא דלתתא, רק אל מוציאם ממצרים, שהוא בעצמו ציר האור לטובה והוריד האור מלמעלה, בבחינת ברכה כנ"ל. בבחינת הנה ברך לקחתי כנ"ל. ועל-כן אי אפשר לקללם בשום אפן כי אי אפשר לציר האור להפך כנ"ל בבחינת וברך ולא אשיבנה כנ"ל. וזה בחינת אריכת אפים שהשם יתברך מאריך אף אולי ישוב. וזה בחינת מה שהוא יתברך פושט יד לקבל בתשובה והבא לטהר מסיעין לו, הינו כשאדם חוטא חס ושלום, ואם היה יורד האור כפי הכלי שלו, היה מצטיר האור להפך בבחינת לא זכה וכו'. ואם כן איך אפשר לו לשוב, אבל השם יתברך מלא רחמים ותשובה קדמה לעולם, והבא לטהר מסיעין לו, הינו שכל אדם כשבא לטהר ולשוב בתשובה אז השם יתברך ממשיך עליו האור בבחינת ברכה מלמעלה כנ"ל. ועל-ידי זה נטהר מטמאתו כנ"ל. וזוכה לשוב. וזהו הסיוע דלעלא, כי כשזוכה לשוב מחטאיו זהו בחינת יציאת מצרים כידוע וכנ"ל, וזהו בחינת אכילת מצה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר, "ויאפו את הבצק וכו'". כי מצה הוא בחינת מחין גדולים מאד הבאים מלמעלה, כי מצה הוא בצק שאין מניחים אותו להחמיץ, רק אופין אותו מיד בעת שהוא מצה קדם שבא לידי חמוץ, הינו בחינת הנ"ל, בחינת האור הבא מלמעלה שהוא קמיץ וסתים, שהוא אור פשוט שמצטיר תמיד כפי בחינת הכלי כנ"ל ועכשיו נצטיר מיד למעלה קדם שירד להצטיר למטה כפי הכלי:

אות ה

וזה מצה, שהוא בחינת אור גדול מאד שממהרין לאפות מיד, כי נצטיר האור מיד מלמעלה קדם שבא לידי חמוץ, כי חמץ הוא בחינת ציור ששם יש שני בחינות זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה וכו', כי חמץ הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע שיש בו שני כחות כנ"ל, כי חמץ הוא בחינת ציור שמתחיל להתחמץ ולהצטיר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, סימני חמץ כקרני חגבים, אבל מצה הוא בחינת שאופין ומצירין האור הפשוט, בבחינת ברכה קדם שמגיע לכלל חמוץ להצטיר למטה:

אות ו

ועל-כן תמיד בכל השנה יכולין לאכל חמץ, כי יכולין גם למטה לציר האור לטובה ולברכה על-ידי מצוות התורה, וזה בחינת עשר מצות הנהוגות בפת, הכל כדי לציר השפע לברכה:

כי האכילה, בחינת שפע, בחינת מחין, כמובא. וזה בחינת מתנות כהנה, תרומה ומעשרות, כי צריכין לתן תרומה לכהן כדי להוציא הדגן מן הקללה שנתקללה האדמה על-ידי חטא אדם הראשון, כמו שכתוב, "ארורה האדמה וכו'" ועל-כן צריכין לתן תרומה לכהן, כי הכהן יכול להמשיך האור הפשוט הבא מלמעלה, שהוא בחינת קמיץ וסתים, בחינת וקמץ הכהן, ולצירו לברכה, כי הכהנים בבחינת שמירת הברית, שעל-ידי זה הכלי בשלמות, כמו שכתוב ובריתך ינצרו. וכמו שכתוב, "ברית כהנת עולם". וזה בחינת ברכת כהנים אצל שים שלום, כי הכהנים, שהם בבחינת וקמץ הכהן, הם ממשיכין האור הבא מלמעלה, שהוא קמיץ וסתים, ומצירין אותו לברכה על-ידי ברכת כהנים. והעקר הוא על -ידי הכלי שלהם, שהוא בשלמות, מחמת שהם בבחינת שמירת הברית כנ"ל, כי אצל הכהנים יש מצוות בקדשת הברית יותר מישראל, כמו שכתוב, "קדשים יהיו אשה זנה וכו' לא יקחו וכו'". ועל-כן ברכת כהנים אצל שים שלום ועקר ברכתם מסימת בשלום, כמו שכתוב, "וישם לך שלום". כי שלום הוא כלי מחזיק ברכה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. ועל-כן על-ידי זה ממשיכין הכהנים האור הבא מלמעלה, שהוא קמיץ וסתים, בחינת וקמץ הכהן, הם ממשיכין אותו האור ומצירין אותו לברכה על-ידי השלום, שהוא בחינת הכלי בשלמות כנ"ל, כי שלום הוא בחינת שמירת הברית, בחינת הנני נתן לו את בריתי שלום:

אות ז

ועל-כן מבקשין על החלום בשעת ברכת כהנים שיתהפך מרעה לטובה, כי כל החלומות הולכין אחר הפה, כי החלום הוא שמראין לו שיורד עליו איזה דבר לטובה או להפך חס ושלום, ועל-כן עקר החלום כפי המחשבה שבמח, כמו שכתוב, "וחזוי ראשך על משכבך סלקו". הינו כפי תקון המחשבה והמחין שלו שהוא הכלי שלו, כמו כן יורד האור עליו לטוב וכו' כנ"ל וכמו כן מראין לו בחלום. ומחמת שעדין לא נמשך הדבר למטה רק שמראין לו בחלום, על-כן כל החלומות הולכין אחר הפה, כי עקר הכלי נגמר על-ידי הפה ששם התגלות המחין בבחינת מפיו דעת ותבונה. ושם עקר גמר בחינת הכלי ועל-כן על-ידי הפה, שהוא בחינת הכלי, על-ידי זה יכולין לציר האור כרצונו לטוב או להפך ועל-כן כל החלומות הולכין אחר הפה, ועל-כן מבקשין על החלום בשעת ברכת כהנים, כי אז מצירין האור לטובה כנ"ל, ועל-כן אז יכולין להפך החלום מרעה לטובה על-ידי הכהנים שמברכין אז וממשיכין האור מלמעלה ומצירין אותו לטובה ולברכה על-ידי תקון הכלי על-ידי בחינת שלום כלי מחזיק ברכה כנ"ל. וזה שמבקשין בברכת המפיל, ואל יבהלוני רעיוני וחלומות רעים וכו' ותהא מטתי שלמה וכו'. מטה שלמה זה בחינת תקון הברית, בחינת מטתו של יעקב שיצאו ממנה שנים עשר שבטי י"ה, שהם בחינת מטה שלמה, כמובא בפרוש רש"י ושנים עשר שבטים הם בחינת תקון הברית, (כמבאר במאמר הנ"ל) ועל-ידי זה הכלי בשלמות כנ"ל. ואז החלומות מישבים כנ"ל. וזה, ואל יבהלוני רעיוני וחלומות וכו' ותהא מטתי שלמה כנ"ל. וזה בחינת שמזכירין בתפלה שמתפללין על החלום בשעת ברכת כהנים את הפיכת קללת בלעם הרשע מקללה לברכה, כי זהו בחינת תקון החלום שמצירין האור לברכה, בבחינת הנה ברך לקחתי וכו' כנ"ל:

אות ח

וזה בחינת מתנות כהנה תרומות ומעשרות כדי להוציא הדגן מן הקללה כנ"ל על-ידי הכהן, שהוא בחינת וקמץ הכהן, שהוא יכול להמשיך האור הבא מלמעלה, שהוא קמיץ וסתים ולצירו לברכה כנ"ל. וזהו בחינת תרומה לכהן ומעשר ללוי, כי כהן הוא בחינת וקמץ הכהן, הינו האור הפשוט, שהוא קמיץ וסתים. והלוי הוא בחינת צירי כידוע, כי כהן, לוי, ישראל, הם בחינת חכמה, בינה, דעת, נמצא שלוי הוא בחינת בינה, שהוא בחינת צירי, כמובא. ועל-כן נותנין תרומה לכהן כדי להרים התבואה לשרשו שהוא אור פשוט בחינת וקמץ הכהן כנ"ל, ואזי ממילא יוצאה מהקללה מאחר שהרימה לשרשה, שהוא אור פשוט. ואחר כך נותנין מעשר ללוי, שהוא בחינת צירי, כדי שיצטיר האור והשפע לטובה ולברכה. וזהו בחינת חלה לכהן שנותנין אחר כך לכהן מן העסה, כי אחר כך כשנעשה עסה ואזי מתחיל העסה להצטיר ולהתחמץ, על-כן צריכין לתן שנית מתנה לכהן, דהינו חלה שהיא גם כן תרומה כדי להרים עוד הפעם את העסה לשרשה לבחינת וקמץ הכהן כדי שיצטיר האור לברכה, כי בעת שנעשה עסה יוכל הסטרא אחרא לחזר ולהתעורר חס ושלום, כי הם בחינת חמץ ושאור שאחיזתם בעת שנעשה העסה דיקא, כי אז עקר הציור של השפע שבא מלמעלה, כי כל זמן שלא נעשה מהתבואה עסה, עדין לא נגמר מעלתה. ועקר הגמר בעת שנעשה פת, דהינו משנתגלגלה העסה ועל-כן אז עקר התעוררותם של הסטרא אחרא, כי הם מתעוררים אז דיקא בעת שמצטיר האור כדי לצירו, חס ושלום, להפך כנ"ל. ועל-כן אז מתעורר חמץ ושאור שהם בחינת ציור בחינת סימני חמץ כקרני חגבים, שזהו בחינת ציור האור כידוע למבין, ועל-כן אנו חוזרין ונותנין מתנות כהנה, דהינו חלה לכהן כדי להרים הכל לשרשו לבחינת וקמץ הכהן, כדי שעל-ידי זה ימשך האור מלמעלה ויצטיר בבחינת ברכה, כי הכהנים יכולין להמשיך האור הפשוט מלמעלה ולצירו לברכה, שזהו בחינת ברכת כהנים כנ"ל. וזה שכתוב אצל חלה, להניח ברכה אל ביתך. 'להניח ברכה' דיקא כנ"ל. וזהו בחינת ברכה תחלה וסוף שמברכין על כל דבר הכל כדי לציר האור והשפע, שהוא החיות שיש באותו דבר שנהנה ממנו לצירו לברכה, ועל-כן צריכין לברך תחלה וסוף, כי בתחלה צריכין לברך קדם האכילה כדי שיצטיר האור הנמשך מלמעלה, שהוא החיות של אותו הדבר שיצטיר לברכה. ואחר כך, אחר האכילה, שאז נתפשט רוחניות המאכל לתוך המחין ונתוסף לו חכמה ודעת על-ידי האכילה וכל אחד מקבל חיות ומחין מהאכילה כפי הכלי שלו, כי אצל הצדיק נתוסף חכמה ודעת על-ידי האכילה ולהפך אצל הרשע נתוסף כסילות על-ידי האכילה ואף-על-פי ששניהם אוכלים בקערה אחת, כי הכל כפי הכלי, כי חיות האכילה נמשך ונצטיר אצל כל אחד כפי הכלי שלו, כפי תפיסת המחין שלו לטוב או להפך, חס ושלום, ועל-כן אחר האכילה אז מתחיל המאכל להתברר ונמשך הטוב והמבחר אל המח ונצטיר שם במחו כפי תקון הכלי שלו, על-כן צריכין לברך אחר המזון כדי שיצטיר האור לברכה בעת שנמשך החיות מהאכילה אל המח שהוא בחינת הכלי כנ"ל:

וזהו בחינת ברכת המזון וזהו בחינת ברכת הטוב והמטיב שאומרים בברכת המזון ואומרים שלש הטבות כדי שיצטיר האור לטובה ולברכה:

אות ט

והנה כל זה הוא בכל השנה, שאנו עוסקים תמיד לציר האור לברכה על-ידי התורה והמצוות, אבל עכשיו בשעת יציאת מצרים קדם קבלת התורה ולא היו יכולים לתקן כליהם בשלמות בעצמם מחמת טמאת מצרים וכנ"ל. על-כן אין אנו יכולים לאכל חמץ שהוא בחינת ציור, דהינו שמצירין האור כפי בחינותינו, כפי תקון הכלים שלנו, כי בהכלים נתאחזו המצרים כנ"ל ויצטיר האור, חס ושלום, להפך, ועל-כן החמץ אסור בבל יראה ובל ימצא, כי אז החמץ הוא בחינת קללה וכנ"ל. ועל-כן אנו מכרחים לאכל מצה, שהוא בחינת חפזון, כי אין ממתינים עד שיצטיר האור למטה וכנ"ל, רק שנמשך מלמעלה האור בבחינת ברכה, בבחינת הנה ברך לקחתי, וזהו בחינת מצה שנאפה מיד קדם שבא לידי חמוץ שהוא בחינת ציור הנעשה למטה, כי עכשיו מקבלין האור מלמעלה בבחינת ברכה, שזהו בחינת מצה שנאפה מיד וכנ"ל:

אות י

וזה בחינת ד' כוסות של יין, כי יין נתן בשבעים אותיות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי כשמכניעין התאוה הכלליות וזוכין לצאת מהגלות של שבעים אמות, שהוא התאוה הנ"ל, שזהו בחינת יציאת מצרים, אזי זוכין להתגלות התורה, שהוא בחינת שבעים פנים לתורה כנ"ל, ואזי יכולין לשתות יין, שהוא בגימטריא שבעין. וזוכין על ידו לסודות התורה בבחינת נכנס יין יצא סוד. ועל-כן היין יש בו שני כחות שיש להתורה, זכה נעשה לו סם חיים וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על יין, זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש. כי הכל כפי הכלי, כפי תפיסת המחין שלו. ומי שזוכה, דהינו שהכלי שלו בשלמות על-ידי שמירת הברית, אז יכול לשתות יין מאחר שכבר הכניע הרע של שבעים אמות. ועל-כן יכול על-ידי היין לזכות להתגלות התורה בחינת שבעים פנים לתורה כנ"ל. וזה בחינת זכה נעשה ראש, דהינו בחינת ראש ומחין, דהינו שזוכה למחין חדשים בחינת התגלות התורה כנ"ל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו, אבל לא זכה נעשה רש. ואין עני אלא מן הדעת, כי מאחר שלא זכה ואין הכלי שלו בשלמות, על-כן נתוסף לו טפשות, כי נעשה לו סם מות, חס ושלום, כנ"ל, כי עקר תקון היין הוא כפי תקון הברית, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, הינו כשיש פגם הברית אזי צריכין לפרש מן היין, כי אי אפשר לשתות יין כי אם כשתקן הברית וזכה לצאת מן גלות מצרים, דהינו מהתאוה רעה של שבעים אמין, שהיא תאות נאוף ואז יכול לשתות 'יין' שהוא בגימטריא שבעים ולזכות על ידו להתגלות התורה כנ"ל. ועל-כן בפסח בעת יציאת מצרים מצוה לשתות יין כנ"ל וזה בחינת ארבע כוסות, כנגד ארבע לשונות של גאלה, כנגד ד' מחנות השכינה, שהם בחינת ארבעה דגלים, שהם שנים עשר שבטי י"ה, שהם כנגד שנים עשר בקר שמלכות דקדשה עומד עליהם אשר שלשה פנים צפונה ושלשה נגבה וכו', מכון כמו הארבעה דגלים שהיו הולכים גם כן ד' רוחות בדרום וצפון ומזרח ומערב. ועקר תקון הברית הוא על-ידי שנים עשר שבטי י"ה, שזהו בחינת שמע וברוך שם (כמבאר לעיל במאמר הנ"ל). וזהו בחינת ד' כוסות של יין שהם בבחינת תקון הברית, ועל-כן הם ארבע כוסות כנגד ארבעה דגלים, שהם כנגד ארבע רוחות העולם, בחינת שנים עשר בקר שלשה פנים וכו', שעקר תקון הברית על-ידי זה כנ"ל:

אות יא

וזה בחינת אכילת מרור, זה רמז למה שכתב שם רבנו במאמר הנ"ל, שעקר התאוה היא באה מעכירת דמים הבאים מטחול, שהיא מרה שחרה. ועל-כן צריכין להוריד דמעות בשעת קבלת על מלכות שמים כדי לצאת מהרהורים הנ"ל מי שרגיל בהם, חס ושלום, עין שם. וזה בחינת מרור זכר לוימררו את חייהם, הינו בחינת התאוה הנ"ל, שהוא בחינת מרה שחרה, ועל-כן אוכלים עכשיו המרור כדי להמתיק ולהכניע ולשבר מרירות התאוה כנ"ל, כי מטבילין את המרור בחרסת, שהוא בחינת ח"ס רו"ת, כמובא בכונות. חס רות זה בחינת מלכות דקדשה אשה יראת ה', כי רות היא בחינת אשה יראת ה' שיצא ממנה דוד, שהוא בחינת מלכות דקדשה וזהו חס בגימטריא חיים, כמובא, בחינת אשה יראת ה' שעליה נאמר, "ראה חיים עם האשה אשר אהבת". וזהו בחינת תקון הברית כנ"ל, כי מלכות דקדשה בחינת אשה יראת ה' הוא בחינת תקון הברית כנ"ל. וזהו שמטבילין המרור בחרסת להכניע בחינת מרה שחרה בחינת התאוה הנ"ל. על-ידי בחינת מלכות דקדשה וכנ"ל:

אות יב

וזה בחינת שביעי של פסח, בחינת קריעת ים סוף, כי הים נקרע לשנים עשר קרעים, כמו שכתוב, "לגזר ים סוף לגזרים"-כנגד שנים עשר שבטי י"ה. כי הרהורים הבאים על האדם הם בחינת מצולות ים, כמובא. והתקון של הרהורים הם שמע וברוך שם שיש בהם י"ב תבות כנגד שנים עשר שבטי י"ה כנ"ל. ועל-כן כשרדפו מצרים אחריהם והשיגו אותם חונים על הים זה בחינת שתאוה הנ"ל, שהיא בחינת גלות של שבעים אמין, בחינת גלות מצרים, רודפים אחר האדם, בפרט בעת שבורח ממנה שאז מתגברת ביותר, כידוע. ואז מתגברים מצולות ים על האדם, דהינו בחינת הרהורים כנ"ל. וכל זה מחמת שיצאו קדם הקץ, כי עדין לא היו כדאי לצאת כנ"ל ועל-כן רודפים אחרי האדם ורוצים להתגבר עליו בחינת מצולות ים, שהם ההרהורים כנ"ל. והתקון של ההרהורים, שהם בחינת מצולות ים, היא בחינת ים של שלמה מלכותא דשמיא, שהוא בחינת שמע וברוך שם כנ"ל (וכמבאר במאמר הנ"ל), כי ים של שלמה עומד על שנים עשר בקר שהם י"ב שבטי י"ה. וזה בחינת קריעת ים סוף שנבקע הים לשנים עשר גזרים כנגד י"ב שבטי י"ה. שעליהם עומד הים דקדשה בחינת ים של שלמה ואז נתגרשו ונתבטלו המים הזדונים, בחינת מצולות ים, ויבואו בני ישראל בתוך הים דקדשה ביבשה, כי המים הזדונים-מצולות ים, בחינת הרהורים כנ"ל, שרוצים להתגבר על ים דקדשה, דהינו על ים החכמה, כי עקר אחיזתם בדעת האדם, שהיא בחינת ים החכמה, כי כל ההרהורים והמחשבות הם בתוך הדעת והמח. ועכשיו נתגרשו ונתבטלו כל מצולות ים הנ"ל ונשאר הים דקדשה עומד על שנים עשר שבטי י"ה. וזה בחינת קריעת ים סוף לשנים עשר גזרים כנ"ל. ועקר קריעת ים סוף היה על-ידי בחינת יוסף, שהוא בחינת שמירת הברית, כמו שכתוב, "הים ראה וינס"-"ויצא החוצה", כמובא. כי עקר בחינת קריעת ים סוף היא על-ידי בחינת שמירת הברית כנ"ל. שהוא בחינת ים של שלמה שעומד על י"ב שבטי יה כנ"ל, (כמבאר היטב במאמר הנ"ל). ועל-ידי בחינת יוסף, שמירת הברית, בחינת וינס החוצה, על-ידי זה הים ראה וינס, זה בחינת מפני שרי גברתי אנכי ברחת המובא שם במאמר הנ"ל, כי ההרהורים הנ"ל שהם בחינת מצולות ים, בחינת מלכות הרשעה, הם בורחים מלפני בחינת יוסף מלפני י"ב שבטי י"ה. ואזי נבקע הים, כי נשאר הים עומד על י"ב שבטי י"ה, ואזי יכולים י"ב שבטי י"ה לעבר בו ביבשה, כי הולכים ועוברים בתוך ים החכמה בלי מונע מהמצולות ים, ועל-כן בשעה שעברו על הים נתגלה להם ים החכמה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ראתה שפחה על הים וכו'. כי נכנע שפחה בישא אמא דערב רב, מלכות הרשעה, תאוה הנ"ל. ואז גם מדרגות התחתונות מאד של ישראל אפלו השפחה של ישראל, הכל נכלל בקדשה מאחר שנתבטל שפחה בישא וכו' כנ"ל, ועל-כן ראתה שפחה דיקא על הים וכו', כל זה ביום ששי לספירה וכו', אף-על-פי שבליל פסח נמשך עליהם הארה גדולה וכו' כנ"ל, אבל אחר כך, אחר יום ראשון, חוזרים לילך מדרגא לדרגא על-ידי ספירת העמר, (כמבאר בכונות). הינו אף-על-פי שבליל פסח נמשך עליהם האור מלמעלה בבחינת ברך כנ"ל, אף-על-פי שעדין לא תקנו כליהם בשלמות, אף-על-פי כן אחר כך נסתלק בחינת הארה זו והם צריכים לקבל האור בהדרגה, דהינו כפי תקון כליהם בימי הספירה, כן זוכין לקבל האור הדעת, דהינו התורה הקדושה ביום החמשים, שהוא חג השבועות:

אות יג

וזה בחינת מ"ט ימי הספירה כנגד מ"ט אותיות שיש בקבלת על מלכות שמים בשמע וברוך שם, שהם כנגד מ"ט אותיות שיש בשמות י"ב שבטי י"ה. ועל-ידי הספירה של אלו הימים, שהם בחינת כלים, כי הימים הם בחינת כלים ומדות, על-ידי זה יוצאין מטמאה לטהרה ומתקנין הימים והכלים כדי לזכות לקבל האור התורה בשבועות, בבחינת ברכה על-ידי תקון הכלים כנ"ל. ועל-כן ביום ששי לספירה, שהוא בחינת יוסף, בחינת שמירת הברית, אז נבקע הים לשנים עשר גזרים כנגד שנים עשר שבטי יה, שהם בחינת תקון הברית וכו' כנ"ל:

אות יד

ועל-כן אחר שבעת ימי הפסח התר החמץ באכילה. וכמובא בזהר משל לבן מלך, כי אחר שקבלו מצה-'אסותא' יכולים לאכל חמץ, עין שם. כי בתחלה הכרחו לאכל רק מצה, שהוא בחינת האור הנמשך מלמעלה, בבחינת ברכה שלא על ידינו, בבחינת הנה ברך לקחתי כנ"ל. ועל -ידי זה יצאו ממצרים מטמאה לטהרה וזכו לבחינת תקון הברית ונתתקנו כליהם על-ידי זה ואחר כך בששת ימי הספירה נתתקנו גם כן כליהם קצת וזכו לבחינת קריעת ים סוף לשנים עשר גזרים שכל זה הוא בחינת תקון הברית כנ"ל. ואזי נתתקנו כליהם ויכולים לציר האור בבחינת ברכה, ואז יכולים לאכל חמץ, שהוא בחינת ציור כנ"ל, כי אז יכולים ישראל לציר האור לברכה על-ידי תקון כליהם ועל-כן יכולים לאכל חמץ כנ"ל. ועל-כן בשבועות מקריבין שתי הלחם מחמץ דיקא, כי אז אנו מצירין האור לברכה ומקבלין התורה הקדושה בבחינת ברכה על-ידי תקון הכלים במ"ט ימי הספירה כנ"ל. ועל-כן מקריבין אז חמץ דיקא שהוא בחינת ציור האור לברכה על-ידי תקון הכלים במ"ט ימי הספירה כנ"ל, ברוך ה' לעולם, אמן ואמן:

אות טו

ועל-כן אוכלין מצה שבעת ימים, כי כל יום כלול מעשרה והם כנגד שבעים קלין כנגד גלות של שבעים אמות שזכו לצאת ממנו, שזהו בחינת יציאת מצרים וכל אלו השבעת ימים צריכין לאכל מצה, שהוא בחינת האור הנמשך מלמעלה בבחינת ברכה כדי להכניע הגלות של שבעים אמין כנ"ל ולזכות לבחינת שבעים פנים לתורה כנ"ל. (ועין היטב כל המאמר הנ"ל המתחיל, בקרב עלי מרעים, מרישא לסיפא, ואז מבארים כל אלו הדברים על נכון):

פסח ו

ענין פסח:

על-פי המאמר, שאלו את ר' יוסי בן קיסמא אימתי בן דוד בא וכו', עין שם כל המאמר בלקוטי הראשון בסימן נז:

והכלל, שעל-ידי נדר שנודרין איזהו דבר ומקימין מיד, על-ידי זה זוכין לאמונת חכמים. ועל-ידי זה מתנוצצים בו אורות האבות וכו' ועל-ידי זה זוכין לענג שבת, הינו אכילה בקדשה, ואז יכול לפעל באכילתו מה שפועל בתענית, הינו להפיל אויביו לפניו בזכות ענג שבת כמו שפועל בצום וכו', כי על-ידי הצום אויביו נופלים לפניו, כי על-ידי הצום מכניעין הכבד לפני המח ונותן הממשלה להמח, הינו שמכניע הכבד כועס, שהוא ראש המקטרגים, שהוא עשו, הוא אדום, שאחיזתו בכבד מלא דם, ועל-ידי הצום מכניעין אותו ומתקנין את המח ומפילים כל השונאים והצרים הנאחזין בהמקטרג הגדול הנ"ל הנאחז בכבד כועס וכו', אבל כשזוכה לבחינת ענג שבת אז אין צריך לצום, כי פועל באכילתו מה שפעל על-ידי הצום, הינו להשבית אויב, כי אכילת שבת קדש היא וכו', אבל לרבות השלום צריכין להרבות בצדקה וכו', ויש חלוק בין השלום של תענית של חל ובין השלום של ענג שבת, כי זה אין לו פה, וזה יש לו פה, וזהו אין בין חמץ למצה אלא מ"ש"ה"ו" נוטריקון, ו"היה מ"עשה ה"צדקה ש"לום וכו', (עין שם כל זה היטב):

אות א

וזה בחינת פסח, כי עקר יציאת מצרים היה לגלות האמונה הקדושה, שזה עקר יציאת מצרים לקבל את התורה שהיא אמונה, כמו שכתוב, "כל מצותיך אמונה". כמו שכתוב, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וכו'. ועקר האמונה היא על-ידי אמונת חכמים בחינת ויאמינו בה' ובמשה עבדו, כי אי אפשר להאמין בה' כי אם כשמאמינין במשה עבדו, שהוא אמונת חכמים, כי לגדלתו אין חקר והוא יתברך מרמם ונעלה ונשא מאד מדעתנו. ואי אפשר להשיג האמונה הקדושה כי אם על-ידי הצדיקים האמתיים שהם מכניסין בנו האמונה הקדושה. וצריכין אנו להאמין בהם ולבלי לסור מדבריהם ימין ושמאל. וכל הקלקול של כל הדורות שהיו מכעיסין ובאין קדם מתן תורה, שהם דור המבול ודור הפלגה, הכל היה על-ידי פגם אמונת חכמים, כמו שכתוב, "לא יפנה דרך כרמים". ופרש רש"י שכרמים הם הצדיקים שהיו נשבעין לבלי לפנות לדרכם של הצדיקים האמתיים העומדים ברומו של עולם, כי בכל דור ודור היו בודאי צדיקים גבוהים אמתיים, כגון מתושלח ונח ושם ועבר וחנוך וכיוצא בהם, ואם היו מאמינים בהם, היו זוכים על ידם לאמונה הקדושה ולדרך ישרה לעבודתו יתברך. והיו נצולים מן המבול ושאר צרות ואבדו העולם הזה והעולם הבא, הכל על-ידי פגם אמונת חכמים. וכן בכל דור ודור עקר התקוה לזכות לתכלית הנצחי לחיי עד הוא על-ידי אמונת חכמים אמתיים אשר זכו להתגבר על יצרם וכפו תאותם והפכו פניהם מהבלי העולם הזה לגמרי ובחרו בחיים אמתיים ויגעו וטרחו ביגיעות ועבודות גדולות לשמו יתברך עד שזכו למה שזכו. והשיגו השגת אלקות ובגדל כחם הם יכולים לקרב אותנו גם כן אליו יתברך. ואנו מחיבים להאמין בהם, כמו שכתוב, "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וכו'". כי הם יודעין להורות לנו הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה:

אות ב

נמצא, שעקר הוא אמונת חכמים. וזה היה עקר יציאת מצרים כדי לגלות האמונה הקדושה, לגלות כי ה' הוא האלקים, שזה זוכין רק על-ידי אמונת חכמים וכנ"ל. ועל -כן בתחלת שליחות משה לישראל השיב תכף להשם יתברך, "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה' וכו'". כי משה שאל זאת להשם יתברך, איך יכולים להכניס אמונת חכמים בישראל, כי ראה תכף שהעקר הגאלה תלויה שיאמינו בו ויקימו דבריו וילכו אחר עצתו ככל אשר יורה אותם, על-כן שאל תכף להשם יתברך על אמונת חכמים איך יכניס בהם אמונת חכמים, כי חשב שהם רחוקים מאמונת חכמים, כמו שכתוב, "והן לא יאמינו לי וכו'" כנ"ל:

אות ג

וזה בחינת שלשה האותות שמסר השם יתברך בידו כדי שיאמינו בו, כי השם יתברך צוה לו להראות לישראל הענש והפגם הנעשה על-ידי פגם אמונת חכמים כדי שיתחזקו באמונת חכמים ביותר, כי האות האחד הוא שנצטרעה ידו. זהו בחינת המכות המפלאות הבאים על פגם אמונת חכמים, שהוא בחינת מכה אשר לא כתובה בתורה, (כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל). ועל-כן היה האות של מכת הצרעת בידו דיקא, כי הידים דיקא נפגמים על-ידי פגם אמונת חכמים, (כמו שכתב שם רבנו זכרונו לברכה, על מאמר רבותינו זכרונם לברכה הב לי ידך וכו'):

אות ד

ואחר כך הראה לו האות שנהפך ממטה לנחש, זהו גם כן בחינת פגם אמונת חכמים, שהוא בחינת פרץ גדר ישכנו נחש, בחינת דילמא חויא דרבנן טרקה דלית לה אסותא, (כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל). ואחר כך הראה האות שלישי שהפך מים לדם, זהו גם כן בחינת פגם אמונת חכמים, כי על -ידי אמונת חכמים שזוכין על-ידי נדר, על-ידי זה זוכין לענג שבת כנ"ל. ואז נכנע הכבד מלא דם לגבי המח, (כמבאר במאמר הנ"ל). אבל כשאין זוכין לאמונת חכמים חס ושלום, אזי חס ושלום, מתגבר הכבד שמלא דם על המח, שהוא בחינת מים, בחינת דעת, כמו שכתוב, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ועל-כן המכה הראשונה של מצרים היתה שנתהפך המים לדם, כי המצרים לא האמינו בנבואת משה, על-כן נלקו בדם שהתגבר עליהם הדם שמשם היה אחיזתם בבחינת הכבד מלא דם. ועכשיו נלקו על-ידי זה בעצמו, כי כל מימיהם נהפך לדם, שזהו בחינת שהתגבר עליהם תקף הדם של הכבד על שפגמו באמונת חכמים ולא האמינו במשה ולא רצו לשלח את ישראל:

אות ה

וזה בחינת מכות בכורות שעל-ידי זה יצאו ישראל ממצרים. ועקר מכות בכורות והצלת בכורי ישראל היה על-ידי מצות קרבן פסח, כמו שכתוב, "ועבר ה' לנגף את מצרים וראה את הדם וכו' ופסחתי עליכם וכו'". כי עקר יציאת מצרים היה להעלות ולהקים אמונה הנפולה שהוא אמונת חכמים, שהוא עקר עבודת ה', שהוא תכלית יציאת מצרים, כמו שכתוב, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וכו'". ועקר העבודה את ה' תלויה באמונת חכמים כנ"ל, כי עקר גלות מצרים היה לתקן פגם דור המבול ודור הפלגה, כמובא. שהם פגמו באמונת חכמים כנ"ל ועכשיו היו צריכים לתקן זאת, ועל-כן עקר יציאת מצרים היה על-ידי בחינת נדר, שהוא בחינת פלא, כמו שכתוב, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". על-כן עקר יציאת מצרים היה על-ידי מצות הקרבן פסח שהוא נדר, כי כל הקרבנות הם על-ידי נדר שנודרין ומקדישין הבהמה לקרבן פסח וכיוצא. ועל-ידי זה דיקא יצאו ישראל ממצרים, כי על -ידי הנדר שנדרו וקימו בקרבנות הפסחים שהקריבו, על -ידי זה זכו להעלות האמונה הנפולה כנ"ל, שזהו עקר יציאת מצרים כנ"ל. ועל-ידי זה התנוצצו בהם אורות האבות, כי כל יציאת מצרים היה בזכות אבות כנזכר בפסוקים רבים. ועל-ידי הנדר של הקרבן פסח זכו לזה שיזכר להם השם יתברך זכות אבות ויתנוצץ בהם אורותיהם, שעל-ידי זה נגאלו. וזה שכתוב, "נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צען", הינו על-ידי פלא הנ"ל, שהוא נדר, על-ידי זה נזכר להם ונתנוצץ בהם אור האבות (וכמבאר פסוק זה שם במאמר הנ"ל) ועל-ידי זה היה עקר יציאת מצרים בחינת נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים וכו' וכנ"ל. ועל-ידי אור האבות זכו לענג שבת שהיא אכילה דקדשה, שהוא בחינת אכילת מצה, כמו שכתוב, "למען תמצו והתענגתם". כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל:

אות ו

ועל-כן עקר התחלת צמיחת הגאלה היה על-ידי קדשת שבת, שהוא בחינת שבת הגדול שלפני פסח. ועקר הנס של שבת הגדול הוא שאז משכו ולקחו הקרבן פסח, הינו עקר הגאלה היה על-ידי הנדר שנדרו הקרבן פסח והקדישו אותו. ועל-כן סבב השם יתברך שקימו זאת בשבת דיקא, דהינו בשבת שלפני פסח, כי על-ידי זה בעצמו, הינו על -ידי הנדר של הקרבן פסח זכו לשבת, שהוא בחינת מצה, שהוא עקר יציאת מצרים שאז זכו לאכילת מצה, שהוא בחינת ענג שבת. וכל זה על-ידי הנדר, שהוא הקרבן פסח שנדרו בשבת הגדול כי אז הקדישו את הקרבן פסח שהיה אז בעשר לחדש, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , כי על-ידי הנדר זוכין לענג שבת, שהוא בחינת מצה, (כמבאר במאמר הנ"ל). ועל-כן על-ידי הקרבן פסח נצלו בכורי ישראל ונהרגו בכורי מצרים. ועל-ידי זה היתה עקר הגאלה, כי עקר הבכורה באמת היא רק לישראל שהם הבכור דקדשה באמת, בחינת בני בכרי ישראל, כי ישראל עלה במחשבה תחלה, כמו שכתוב, "בראשית ברא אלקים וכו'", בשביל ישראל שנקראו ראשית. ראשית היא בחינת בכור שנקרא "ראשית", כמו שכתוב, "כי הוא ראשית אנו וכו'". אך על-ידי חטא אדם הראשון שנתערבו כל הדברים ונתהפכו ונשתנו מסדרן האמתי, זה גרם שיצא עשו תחלה ונדמה שהוא בכור. ועל-כן אחזו יעקב לעכבו. כי באמת אין הבכורה שיכה לעשו כלל רק לישראל לבדם. ועל-כן טרח ויגע יעקב אבינו עד שלקח הבכורה מעשו, ועל-כן לקח הבכורה מעשו על-ידי תאות אכילה של עשו הרשע, כמו שכתוב, "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה". ועל-ידי זה מכר לו את הבכורה, כמבאר שם בפסוק, כי הבכור הוא ראשית בחינת מחין. וכשזוכין לשבר תאות אכילה ואזי המח נתעלה על הכבד מלא דם, שהוא עשו, זה עקר בחינת הבכורה דקדשה, שהוא בחינת התעלות המח על כל הגוף, כי המח הוא ראשית, בחינת בכור כנ"ל, אבל כשחס ושלום מתגבר עשו שהוא הכבד, על המח, שזה על-ידי כעס הבא על-ידי תאות אכילה, (כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל). זה בחינת בכורה דסטרא אחרא, שחס ושלום, עשו, שהוא בחינת כבד מלא דם, נוטל הבכורה והממשלה ומושל על המח, חס ושלום. שמזה באין כל הגליות שהעובדי כוכבים מושלין על ישראל, כי ישראל אחיזתם במח, כי ישראל עלה במחשבה תחלה והמחשבה הוא המח והם נקראין ראשית, בחינת ראשית חכמה, בחינת מחין. וכשהאמות שאחיזתם בכבד מלא דם, שהוא עשו, שכל הגליות על ידו, כמובא. כשהם שולטין על ישראל חס ושלום, זה בחינת התגברות הכבד על המח חס ושלום, דמתמן תכבד העבודה, (כמובא בתקונים). וזה עקר גלות מצרים בחינת תכבד העבודה, כי עקר גלות מצרים היה על-ידי עשו, שהוא בחינת כבד מלא דם, שהוא שר של מצרים, כמובא:

אות ז

וזה בחינת התגברות הדמים שהיה בגלות מצרים, (כמובא בכתבים). כמו שכתוב, "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו'". כי כל זה נמשך מחטא אדם הראשון, שעל-ידי זה היה עקר גלות מצרים, כי הוא פגם בתאות אכילה ואכל מעץ הדעת טוב ורע. ועל-ידי זה נפגם הדעת והתגבר הכבד כועס המלא דם. וזהו בחינת בעצבון תאכלנה, בחינת עצבות וכעס הבא מכבד וטחול וזה בחינת דם נדות שנתהוה על-ידי חטא אדם הראשון, הינו בחינת התגברות הדמים כנ"ל, שזה עקר יציאת מצרים כדי לבטל זהמת הנחש ולטהר מן הדם נדות, שהוא טמאת מצרים, כמובא. נמצא, כשזוכין שיתגבר המח על הכבד זה בחינת בכורה דקדשה, בחינת בכור ישראל, שהם בחינת מח, שזהו עקר הבכורה האמתיות, שהוא בחינת מח, בחינת ראשית כנ"ל, אבל להפך חס ושלום, כשפוגמין בתאות אכילה וכעס עד שמתגבר הכבד חס ושלום, זה בחינת בכורה של עשו, שעל -ידי זה כל הגליות כנ"ל. כי בכור הוא בחינת מלכות, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר, כמו שכתוב, "אף אני בכור אתנהו וכו'". וכשמתגבר מלכות דקדשה של ישראל זה בחינת בכור דקדשה וכן להפך, חס ושלום. ועל-כן נתן יעקב לעשו לחם ונזיד עדשים "ויאכל וישת ויבז עשו את הבכורה", הינו שיעקב שבר וסלק מישראל תאות אכילה, רק נתן כל תאות אכילה לעשו ועשו קבל זאת לחלקו שהוא ימלא תאותו באכילה ושתיה בזה העולם. ועל-ידי זה מכר את הבכורה ליעקב, כי סלק עצמו מן המח של ישראל, כי שוב אין לו שום חלק בהם מאחר שסלקו בתאות אכילה מהם ונתנו לו, כי עקר שליטתו, חס ושלום. כשישראל נופלים בתאות אכילה ואז הוא יונק מן המח ומקבל הבכורה, שהיא בחינת מח, לעצמו, אבל יעקב שבר תאות אכילה ולא רצה לתן לעשו, שהוא הכבד, שום יניקה מן המח, שהוא בחינת בכורה, רק נתן לו לחלקו זהמת עכירת האכילה הגשמיות כמו שבקש, "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה וכו'". ועל-ידי זה נפרד עשו מן הבכורה והמח ומכר הבכורה ברצונו ליעקב שהוא הבכור באמת, שעוסק תמיד להגביר המח על הכבד, שהוא בחינת הבכורה האמתיות כנ"ל:

אות ח

ועל-כן עקר יציאת מצרים היה על-ידי מכות בכורות, שעל-ידי זה נכנעו בכורי מצרים, שהוא הבכור דסטרא אחרא, שהוא בחינת כבד מלא דם, בחינת עשו, שהוא השר של מצרים, שעל-ידי זה נתבטל על הגלות של שעבוד מצרים, שהוא בחינת תכבד העבודה כנ"ל. ואז נצלו בכורי ישראל, שהוא הבכור דקדשה באמת, בחינת התעלות מלכות דקדשה שנקרא בכור על מלכות הרשעה. וכל זה היה על-ידי שעסקו אז בהקרבן פסח, שהוא בחינת נדר, שעל-ידי זה זוכין לענג שבת, שעל-ידי זה מכניעין כל הצרים והרודפין, כי מכניעין הכבד לגבי המח, שהוא הכנעת ובטול בכורי מצרים וגדלת והתעלות בכורי ישראל, שהם בחינת מח וכנ"ל:

אות ט

וזה שנוהגים הבכורים להתענות בערב פסח, כי הכנעת הכבוד לגבי המח הוא על-ידי תענית (כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל) וכנ"ל:

וזה שכתוב בקרבן פסח, "על מצות ומררים יאכלהו". כי השם יתברך הפליא אז חסדו עמנו, וכן בכל דור ודור, כי להכניע הכבד לגבי המח, שהוא עקר יציאת מצרים, בחינת הריגת בכורי מצרים והצלת בכורי ישראל. זה נעשה על-ידי תענית, שעל-ידי זה מכניעין הכבד לגבי המח, (כמבאר שם). אבל אז בשעת יציאת מצרים לא היה אפשר להמתין להוציאם עד שיכניעו הכבד על-ידי התענית, כי היו משקעים בטמאת מצרים מאד, (כמו שאיתא בכתבים). ואם היה רוצה להמתין עד שיזכו להכניע טמאת מצרים, שהוא בחינת כבד מלא דם על-ידי התענית היו, חס ושלום, נשארים שקועים שם. על-כן הפליא השם יתברך חסדו והוציאם על-ידי בחינת פלא, הינו על-ידי בחינת נדר, שהוא הקרבן פסח, שעל-ידי זה זוכין לענג שבת, שהוא בחינת אכילה דקדשה, שהוא בחינת מצה, שהוא מחין גדולים מאד, בחינת ענג שבת, ועל-ידי זה דיקא יצאו ממצרים, שזהו בחינת שבת הגדול שקדם פסח, כי עקר יציאת מצרים על-ידי בחינת שבת כנ"ל. וזכו על-ידי אכילה דיקא, הינו על-ידי אכילת מצה שהוא אכילה דקדשה, בחינת ענג שבת, להכניע על-ידי זה דיקא טמאת מצרים, בחינת מרירת השעבוד של הכבד, בחינת תכבד העבודה . וכל זה זכו על-ידי הנדר שהוא הקרבן פסח. וזה שכתוב בפסח, "על מצות ומררים יאכלהו". כי על-ידי הפסח, שהוא נדר, זוכין למצה, שהוא ענג שבת כנ"ל, שעל-ידי זה מכניעין הכבד בחינת תכבד העבודה, שהוא מרירות השעבוד, בחינת מרור. וכל זה זוכין על-ידי אכילה דקדשה דיקא כנ"ל וזהו, "על מצות ומררים יאכלהו" כנ"ל:

אות י

וזה בחינת גדל השפע של עשירות שזכו בשעת יציאת מצרים, כמו שכתוב, "ואחרי כן יצאו ברכש גדול". וזה בחינת הברכה שלקח יעקב מעשו, וכל זה היה על-ידי שלקח תחלה ממנו את הבכורה, כמו שכתוב, "את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". כי כשנתעלה המח על הכבד, שהוא בחינת בכורה דקדשה, אזי ישראל נזונין תחלה ונמשך כל השפע והברכה להמח תחלה, דהינו לישראל ואז כל השפע והעשירות לישראל אשר בשבילם נברא העולם וכל אשר בה וכל ההשפעות וכל העשירות וכל הטוב של כל העולמות, הכל שיך להם לבד, אשר בשבילם נברא הכל. רק כשחס ושלום פוגמין ישראל ומתגבר חס ושלום, על הגלות של הכבד על המח חס ושלום, אז הכבד נזון תחלה ואז הם גוזלין השפע תחלה חס ושלום, וישראל נזונין מתמצית, כמובא. ועל-כן בשעת יציאת מצרים שאז נכנע בכור דסטרא אחרא ונכנע הכבד לגבי המח, על-כן חזרה השפע למקומה האמתי לישראל וינצלו את מצרים, כי לקחו מהם כל העשירות שהיה של ישראל באמת, כי כל טוב שיך רק לישראל שנקראים ראשית, שהם הבכור באמת אשר בשבילם נברא הכל, כמו שמבאר, "בראשית ברא"-בשביל ישראל שנקראו "ראשית", בחינת בכור דקדשה כנ"ל. ועל-כן יעקב על-ידי שלקח הבכורה מעשו, על-ידי זה לקח ממנו הברכה, כמו שכתוב, "ואת בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". כי הא בהא תליא וכנ"ל ועל-כן לקח יעקב הברכה מאביו על-ידי המטעמים שעשה לאביו כאשר אהב, כי המטעמים של יעקב הם בחינת אכילה דקדשה, בחינת ענג שבת, כמו שכתוב, "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'", שהוא שדה תפוחין קדישין, כמו שפרש רש"י שם, שזהו בחינת סעדת שבת שנקרא חקל תפוחין קדישין כידוע. ועל-כן קבל יעקב הברכה בליל פסח על-ידי שני גדיי עזים שעשה לאביו אחד הקריב לפסח ואחד הקריב לחגיגה, כי קרבנות הם בחינת נדר, שעל-ידי זה זוכין לענג שבת ומכניעין הכבד מלא דם, שהוא עשו ולוקחין ממנו הבכורה והברכה ומחזירין להמח, שהוא הבכור דקדשה, בחינת יעקב, שזהו עקר בחינת יציאת מצרים שהיה בליל פסח שאז קבל יעקב הברכה, שהוא כל ההשפעות וכל העשירות, כמו שכתוב, "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ וכו'". בחינת ואחרי כן יצאו ברכש גדול וכנ"ל:

ועל-כן נקרא פסח פה-סח כמובא, זה בחינת שלום שיש לו פה שזוכין בפסח, שזהו בחינת מצה שזוכין לאכל בפסח, שהוא בחינת שלום שיש לו פה, (כמבאר במאמר הנ"ל):

אות יא

וזה שקורין פרשת "אם כסף תלוה" בימי הפסח, כי עקר העניות וההלואות חס ושלום, נמשכין מבחינת הנ"ל, הינו מבחינת התגברות הכבד על המח חס ושלום, שאז העובדי כוכבים שאחיזתן בכבד בבחינת עשו שממנה על כל הגליות, אז הם שולטין על ישראל חס ושלום, והם לוקחין כל השפע חס ושלום, וישראל נזונין מתמצית. ועל-ידי זה נמשך העניות חס ושלום, לישראל, כי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אז נתקים, "אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך וכו'". הינו שישראל מקבלין הברכה והבכורה מן עשו. והם מושלין עליו ואז אביונים באחרים ולא בכם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר העניות חס ושלום, הוא מבחינת התגברות הכבד על המח חס ושלום, כנ"ל שזה בא על-ידי פגם תאות אכילה, שזהו בחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע, שעל-ידי זה נמשך חס ושלום, טרחת וטרדת עבודת הפרנסה, בחינת בעצבון תאכלנה, בחינת בזעת אפך תאכל לחם וכו', שזהו בחינת התגברות הכבד, בחינת תכבד העבודה, הינו בחינת עבדות ויגיעת הפרנסה. וזה בחינת שטו העם ולקטו-בשטותא, (כמובא בזהר הקדוש, הינו שמחמת שטות והעדר הדעת צריכין לטרח מאד ולשוטט עבור פרנסה, הינו כנ"ל, שעקר יגיעת וכבדות הפרנסה חס ושלום, הוא רק מחמת התגברות הכבד על המח חס ושלום, כנ"ל, שזהו בחינת פגם הדעת, ועל-ידי זה מתגבר חס ושלום, בחינת תכבד העבודה, שהוא בחינת כבד מלא דם, כי דמים תרתי משמע, הינו עשו שאחיזתו בכבד הוא שופך דמים וגם לוקח דמים וממון של ישראל חס ושלום, כשמתגבר חס ושלום, על-ידי עוונות ישראל, חלילה, ואז צריכין לטרח מאד עבור הפרנסה מחמת העדר הדעת מחמת שהתגבר הכבד חס ושלום, על הדעת, שזהו בחינת שטו העם ולקטו, הינו שפרנסתם בטרחא גדולה. וזהו מחמת שטות והעדר הדעת בחינת שטו-בשטותא, (כמו שכתוב בזהר הקדוש וכנ"ל). וזהו, כל המקבל עליו על תורה מעבירין ממנו על מלכות ועל דרך ארץ, וכל הפורק ממנו על תורה, נותנין עליו וכו'. כי התורה היא הדעת, ועל-כן כל המקבל עליו על תורה, שזהו בחינת התגברות המח על הכבד, שהוא סטרא דגופא, סטרא דעשו, אז כשזה קם זה נופל ואז מעבירין ממנו על מלכות ועל דרך ארץ, כי נתבטל ממשלת ומלכות עשו שאחיזתו בכבד, שזהו בחינת העברת ובטול על מלכות. וממילא נתבטל גם על דרך ארץ, דהינו על עבודת וטרחת הפרנסה, כי עקר טרחת הפרנסה הוא רק מחמת התגברות הכבד שהוא בחינת עשו, שזהו בחינת תכבד העבודה כנ"ל. ועל-כן כל הפורק ממנו על תורה ונחלש הדעת חס ושלום, ומתגבר הכבד חלילה, על-כן נותנין עליו על מלכות ועל דרך ארץ, כי הא בהא תליא, כי על דרך ארץ, שהוא טרדת הפרנסה נמשך מעל מלכות, דהינו על מלכות הרשעה, שהוא מלכות אדום שאחיזתו בכבד שמשם עקר טרחת הפרנסה כנ"ל, אבל כשמקבל עליו על תורה ומגביר הדעת ונחלש ונכנע הכבד לגבי המח אז מעבירין ממנו על מלכות ועל דרך ארץ הנאחזין בהכבד וכנ"ל:

אות יב

וזה שהזהירה תורה לגמל חסד עם העני הלווה ולבלי להיות לו כנושה, כי זה העני אשר מטה ידו עד שהכרח לבוא לידי הלואה מאחרים, זה נמשך מהתגברות הכבד חס ושלום, שמשם עקר העניות כנ"ל. ועל-כן בא לידי הלואה, שהוא בחינת עבדות, בחינת עבד לוה לאיש מלוה, שזהו בחינת תכבד העבודה, שהוא בחינת כבד, שמשם עקר העניות וההלואות. ועל-כן הזהירה התורה לישראל לחוס על הלווה לבלי להיות לו כנושה כדי להצילו ולהעלותו מבחינת עבדות מבחינת עבד לווה, רק להתנהג עמו כבן חורין, להעלותו מעבדות לחרות. כי עקר ההלואה הוא בשביל להחזיק ביד הלווה אולי יוכל להרחיב ידו על-ידי זה שיזכה לפרנסה על-ידי זה, כמו שכתוב, "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וכו'". וכמו שפרש רש"י שם, אל תניחנו לפל אלא תחזיק בו עד שלא יפל וכו', כי העניות חס ושלום, הוא מהתגברות הכבד על המח חס ושלום, ועל-כן זה שבא לידי עניות, שהוא התגברות הכבד חס ושלום, על המח ומחמת זה, העניות מעבירו על דעת קונו, כי דעתו מתבלבל מחמת שהתגבר חס ושלום, אחיזת הכבד. וכל מה שמתגבר יותר העניות, נחלש הדעת בכל פעם יותר, וכמו כן מתגבר, חס ושלום, הכבד יותר, ומחמת זה העני הוא בכעס תמיד, כי הכעס הוא בחינת כבד כועס, שהוא בחינת עניות, ומחמת זה בתר עניא עניותא אזיל וכנ"ל. ועל-כן זה שמרחם על העני ומשפיע לו פרנסה הוא מחיה נפשו ממש ויכול להציל את העני מן העניות לגמרי, כי על-ידי זה שנותן לו ומחיה נפשו ומרחיב דעתו, על-ידי זה מתגבר הדעת על הכבד וכל מה שמתגבר הדעת נכנע הכבד, שעל-ידי זה מתבטל העניות כנ"ל. וזהו בחינת מצות גמילות חסדים שגדולה מן הצדקה, כי על-ידי הגמילות חסדים שמלוה לו ומרחיב לו לפי שעה, על-ידי זה יכול להצילו מן העניות לעולם, כי על-ידי זה שעוזר לו ומלוה לו ומרחיב דעתו, על -ידי זה נכנע הכבד וכל מה שנכנע הכבד יותר נתגדל המח יותר. וכל מה שנתגדל המח יותר נכנע הכבד יותר עד שיכול לבטל העניות לגמרי וכנ"ל. ועל-כן הזהירה התורה על המלוה לבל יהיה לו כנושה, כדי להצילו מעבדות מבחינת עבד לוה וכו', כדי להצילו מבחינת התגברות הכבד, שהוא בחינת תכבד העבודה, בחינת עבדות כנ"ל שמשם עקר העניות וההלואות, חס ושלום, כנ"ל, רק להתנהג עם הלווה כאלו לא לוה ממנו כלל ולא יהיה לו כנושה, כדי להצילו מבחינת עבדות, כדי להכניע בחינת תכבד העבודה, בחינת כבד מלא דם כדי לבטל העניות מישראל, כי על-ידי זה שאינו כנושה להלווה, על-ידי זה מכניע בחינת הכבד, בחינת עבדות כנ"ל. ועל-ידי זה יוכל הלווה לזכות להרחיב ידו ולפרע להמלוה ולהנצל מן העניות לגמרי וכנ"ל. ועל-כן קורין פרשה זו אם כסף תלוה וכו' לא תהיה לו כנושה וכו' בימי הפסח, שהוא זמן חרותנו, כי זה בחינת יציאת מצרים שזכינו לצאת מעבדות לחרות, שכל זה היה על-ידי הכנעת הכבד לגבי המח כנ"ל, שזהו בחינת לא תהיה לו כנושה כדי להציל ישראל מבחינת עבדות, להעלותם מעבדות לחרות וכנ"ל:

פסח ז

על-פי התורה ואלה המשפטים אמונה בלקוטי הראשון סימן ז בדף ח ע"ב, עין שם כל התורה מרישא לסיפא:

אות א

וזהו בחינת פסח ויציאת מצרים, כי עקר גלות מצרים היה על פגם ארץ ישראל שהוא בחינת פגם האמונה והתפלה והנסים על-ידי שאמר אברהם, "במה אדע?" ובזה פגם בבחינת ארץ ישראל, שהיא בחינת אמונה וכו' (וכמבאר כל זה היטב שם בהתורה הנ"ל). ועכשיו בפסח הוא יציאת מצרים זמן הגאלה והנסים אשר עשה עמנו השם יתברך נסים ונפלאות ומופתים נוראים ועצומים והוציאנו ממצרים כדי להביאנו לארץ ישראל, כמבאר בכמה פסוקים. וכמו שכתוב, "ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו אל הארץ אשר נשבע לאבותינו". וכן בכמה פסוקים ובכל התורה שעקר יציאת מצרים היה לבוא לארץ ישראל. והכל בשביל האמונה הקדושה כדי לזכות לאמונה שלמה, שזהו עקר הכל. וזה עקר עבודת האדם כל ימי חייו. ובשביל זה בא האדם לעולם הזה כדי לזכות לאמונה, כדי להכיר אותו יתברך, שזהו התכלית מכל התכליתין. וכל עקר יציאת מצרים ומתן תורה וכל האותות והמופתים הנוראים אשר עשה השם יתברך עם אבותינו ועמנו מיום יציאת מצרים עד היום הזה בכל דור ודור, הכל בשביל לפרסם אלקותו לידע ולהודיע ולהודע שהוא השליט, הוא היוצר, הוא הבורא יתברך ויתעלה שמו לנצח, כדי שנזכה לאמונה שלמה באמת:

אות ב

והנה מבאר בהתורה הנ"ל שאי אפשר לזכות לאמונה כי אם על-ידי אמת, כמו שכתוב, "והיה צדק אזור מתניו ואמונה אזור חלציו". והקשה בזהר, הינו צדק, הינו אמונה, אלא צדק כד אתחברת באמת אתעבידת אמונה. נמצא, שעקר האמונה היא על-ידי אמת. וכבר בארנו הדברים קצת. ועוד לאלקי מלין לבאר יותר בחסדי ה', כי באמת עקר האמונה הוא במה שאין השכל מבין, כי במה שהשכל מבין אינו נקרא אמונה, מאחר שמבין הדבר מדעתו. ואם כן מאחר שאינו מבין הדבר איך יבוא לאמונה. ועל-כן עקר האמונה הוא על-ידי אמת. כי ראוי להבר דעת מי שיש לו מח בקדקדו ורוצה בתקון נפשו והצלחתו האמתית להסתכל על האמת היטב היטב בעין האמת בלי נצחון וקנטור, כי על-ידי נצחון יכולין להפך כל מיני אמת לשקר, חס ושלום. וכל הלשונות שאומרים באמת יכולין להפך מהפך אל הפך עד אין קץ ותכלית. ואף-על-פי-כן האמת הוא אחד:

אות ג

על-כן צריך כל אחד מי שרוצה לחוס על עצמו ועל נפש בניו ובנותיו ועל כל הדורות העתידין לצאת ממנו עד סוף כל הדורות לבל יטעה את עצמו חס ושלום, כי כל אחד אינו מטעה כי אם את עצמו ודבר אלקינו יקום לעולם, כי קושטא קאי ושקרא לא קאי. וכמו שכתוב, "שפת אמת תכון לעד". 'כוננת' לא כתיב, אלא 'תכון', שהאמת עתיד להתקים, כי בימות המשיח ולעתיד לבא יתקים האמת. ואז ידעו בין צדיק לרשע וכו'. ואף-על-פי שגם השקר כשמתלבש באמת אומר כך. עד שאי אפשר להבחין כלל בשום אפן (כי אם על-ידי צעקה ושועה הרבה להשם יתברך) אף-על-פי-כן לעתיד בודאי ידעו האמת וסוף כל סוף יתודע האמת לאמתו היכן הוא. והכלל, שכשהאדם רוצה לזכות לאמונה שלמה בהשם יתברך ובצדיקי האמת ובאנשים כשרים באמת, צריך לו להסתכל על האמת לאמתו ולא יטעה את עצמו כלל רק יסתכל על האמת באמת ואז בודאי יזכה לאמונה שלמה, כי אף-על-פי שלא יזכה להבין הדבר היטב בדעתו, אף-על-פי כן אם יסתכל על האמת לאמתו יזכה להבין בדעתו שראוי לו להאמין. למשל, בעקר האמונה הקדושה להאמין בהשם יתברך ובתורתו הנתונה על-ידי משה רבנו עליו השלום, בכתב ובעל פה ובהשגחתו הפרטיות וכו', אף-על-פי שיש כמה דעות זרות ונפסדות של המחקרים והאפיקורסים עד שכמה מגדולים בני ישראל נתפסו בהם, עד שנמצא בספרי המפרשים שנדפסים אצל המקראות הגדולות שפתיחת פי האתון היה במראה, רחמנא לצלן, רחמנא לשיזבן, מהאי דעתא שבשתא, שהיא כפירה גמורה ואין אפיקורסות גדול מזה, רחמנא לצלן, וקצתם אומרים דעות זרות של כפירות של שטות והבל על שאר המופתים הנוראים, כמובא בספריהם, אשרי מי שזוכה לבלי להסתכל בהם כלל, אבל אף-על-פי-כן מי שרוצה להסתכל על האמת לאמתו כפי המקבל בידינו מדור לדור, יבין וידע באמת שכל הנסין והמופתים היו בגשמיות, כמבאר בהתורה הקדושה ובנביאים ובכתובים ובתלמוד בבלי וירושלמי ומדרשים:

כי השם יתברך הוציאם ממצרים בנסים נפלאים בגשמיות שנעשה מהמים דם למצרים ולישראל היה מים וכיוצא בזה בשאר המכות, וקרע לנו את הים והעבירנו בתוכו בחרבה והמצרים רדפו אחריהם ונשקעו בו בפקדתו ובגזרתו יתברך והיה עשר נסים נוראים על הים, כמבאר במדרשים ובגמרא. וכן שאר הנסים הנוראים לכל האותות והמופתים והמורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, שהוריד את המן ארבעים שנה רצופים, הנשמע כזאת או הנראה כמוהו?! כמו שכתוב, "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך הנהיה כדבר הזה הנשמע כמוהו השמע עם וכו'". וכן המופתים הנוראים אשר היה אחרי כן בכל דור ודור בימי יהושע שהעמיד החמה בעולם עד שנתפרסם שמעו בכל העולם ושאר הנסים והנפלאות המבארים בספרי המקרא ובדברי רבותינו זכרונם לברכה. והצלת חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש ודניאל מגוב אריות ומפלת המן שנתהפך מהפך אל הפך, שבתחלה הרג אשתו מפני אוהבו המן ואחר כך נתהפך מהפך אל הפך, שהרג המן מפני אסתר. ומרדכי נתעלה ונתגדל במקומו וכו', כמו שכתוב, "ונהפך הוא וכו'", וכיוצא בזה שאר הנסים הנוראים שעשה השם יתברך לאבותינו ולנו בנגלה ובנסתר, אף-על-פי שיש אפיקורסים המכחישים בהם בדרכי שטות והבל, אבל מי שרוצה להסתכל על האמת לאמתו יראה בעיניו כי הבל יפצה פיהם ואין צריכים לדחותם, כי השקר והשטות נופל ממילא והאמת עד לעצמו. וראוי לנו להודות מאד להשם יתברך כל ימי חיינו אשר הבדילנו מן התועים האלה ונתן לנו תורת אמת והאיר עינינו להסתכל על האמת, עד שזכינו להאמין בה' ובמשה עבדו עד היום הזה. וכמו כן עכשיו בענין המחלקת והקטגוריא שבין הצדיקים והיראים עד שאין אחד יודע היכן האמת. אם ירצה האדם להסתכל על האמת לאמתו ולא יטעה את עצמו, בודאי יזכה לידע האמת ויבא לאמונה שלמה, כי אמונה תלויה באמת כנ"ל, הינו כשרוצה לזכות לאמונה שלמה צריך לו להסתכל רק על האמת ולהיות חפץ באמת תמיד ולבלי להוציא שום דבר שקר מפיו ולבלי לרמות את חברו ומכל שכן שלא להטעות את עצמו, רק יסתכל על האמת לאמתו ואז יבין שבודאי ראוי לו להאמין בהשם יתברך ובהצדיקים אמתיים, אף-על-פי שיש לו כמה קשיות ובלבולים שאינו יכול לתרצם, אבל אף-על-פי-כן יבין מרחוק שראוי לו להאמין (בהשם יתברך), כי יבין שהאמת הוא כך שגם בימינו היו הבעל שם טוב זכר צדיק וקדוש לברכה, בעל מופת גדול ונורא מאד. אף-על-פי שיש הרבה כופרים שמתלוצצים משבחי הבעל שם טוב זכר צדיק לברכה, עד שכמה אנשים כשרים וצדיקים נתפסו ברשת שלהם וחולקים על מה שהדפיסו ספר שבחי הבעל שם טוב זכרונו לברכה. וקצת אומרים שהמופתים אמת, אבל לא היה ראוי להדפיסם, ובמחילה מכבודם הגדול, גם הם שגו בזה, כי עקר פחדם של הכשרים שאומרים שלא היו צריכים להדפיסם הוא מחמת לצנות הכופרים והמתנגדים, אבל בשביל זה אין ראוי למנע האמת מהחפץ באמת, ויאבדו הם ואלף כיוצא בהם ודבר אחד מדברי תורה אל יתבטל, כי באמת רב הדברים הנדפסים בשבחי הבעל שם טוב זכר צדיק וקדוש לברכה, רבם ככלם מספרים כל העולם מכבר והמופתים הנוראים של הבעל שם טוב זכר צדיק וקדוש לברכה מפרסמים בכל העולם ובפרט בין יראי השם וחושבי שמו. וכבר ספר צדיק גדול אחד מגדולי תלמידיו ואמר בפרוש בבית הכנסת ברבים בשעת הדרשה שבאם לא נמצא שבחי האר"י זכרונו לברכה יותר ממה שנדפסו, ראינו אנחנו מרבנו יותר מזה, כמפרסם זה הספור. והכלל, שעקר הוא האמת להסתכל על האמת לאמתו כנ"ל ועל-ידי זה יזכה לאמונה שלמה כנ"ל:

אות ד

אבל מבאר בהתורה הנ"ל שאי אפשר לזכות לאמת כי אם על-ידי שמקבלין כל העצות מצדיקי הדור, כי עצות שלהם הם בחינת כלה זרע אמת, כי כליות יועצות והכליות הם כלי ההולדה ששם נתבשל הזרע היורד מהמח וכמו כן שם נתבשל ונגמר העצה היורדת מהמח להכליות היועצות, ועל-כן כשמקבלין עצה מהאדם כאלו מקבלין ממנו זרע והוא בחינת נשואין. והכל לפי מה שהוא אדם, כי כשמקבלין עצות מהצדיק הוא בחינת נשואין בקדשה וזוכין על-ידי זה לאמת, כי עצות הצדיק הם בחינת כלה זרע אמת ולהפך להפך כשמקבלין עצות מהרשעים המתנגדים החולקים על הצדיק הוא בחינת נשואין דקלפה, בחינת הנחש השיאני וכו', (עין שם כל זה היטב). ומבאר שם שעל-ידי מצות ציצית האדם נצל מעצת הנחש, מעצת הרשעים מבחינת נאוף וזוכה לעצת הצדיקים. וזה בחינת בן פרת יוסף בן פרת עלי עין, כי ציצית הם בחינת עינים, בחינת מציץ מן החרכים וכו' ועל-ידי זה זוכין לבחינת בן פרת, שהוא בחינת נשואין דקדשה וכו' הינו לקבל עצת הצדיקים שעל-ידי זה זוכין לאמונה ועל-ידי זה תבא הגאלה, בחינת תבואי תשורי מראש אמנה וכו', (עין שם כל זה היטב):

אות ה

וזה בחינת מצה ומרור וחרסת וארבע כוסות של יין, כי מבאר בכתבים ענין תקף הנס של פסח. וכן נמשך הארת תקף הנס הנורא הזה בכל שנה ושנה בכל פסח ופסח. והענין בקצור, שאז היו המצרים, שהם הקלפות, נאחזין בהם מאד מאד עד שאם היו האור והמחין יורד להם בהדרגה כסדר כמו שיורד בכל השנה כסדר בהדרגה, לא היה אפשר להם לצאת בשום אפן, כי היו נאחזין הקלפות בהם ביותר, על -כן עשה השם יתברך עמהם נס נפלא ונורא שהאיר אור גדול ונורא מאד פתאם בפעם אחת שלא בהדרגה ושלא כסדר, כי בליל פסח בתחלת הלילה יורדין בפעם אחת כל המחין דגדלות ראשון וגדלות שני וקטנות ראשון ושני שלא בהדרגה ושלא כסדר. מה שאין כן בכל השנה, שאין מקבלין המחין בלילה כי אם ביום וגם ביום צריכין לקבלם בהדרגה כסדר. ועכשיו חמל עלינו השם יתברך חמלה גדולה ומאיר עלינו כל המחין בלילה בפעם אחת שלא בהדרגה וסדר, ועל-ידי זה דיקא אנו נגאלין, כי על-ידי האור הגדול הזה נתבטלין הקלפות ואנו יוצאין מגלות מצרים וכו', עין שם:

וזה בחינת מה שכתוב בהתורה הנ"ל, כי אי אפשר לצאת מגלות מצרים וכן מכל הגליות שמכנין בשם מצרים, כמובא כי אם על-ידי אמונה כנ"ל, שעקר הגלות היה על פגם האמונה ועקר הגאלה תהיה רק על-ידי תקון האמונה, ולאמונה אי אפשר לזכות כי אם על-ידי אמת, ואמת אי אפשר לקבל כי אם על-ידי עצת הצדיקים שמקבלים מהם, שהם בחינת כלו זרע אמת, שהם בחינת תרי"ג עטין דאוריתא להכניע ולבטל עצת הרשעים המתנגדים אל האמת, שהם בחינת עצת הנחש הקדמוני וכו' כנ"ל ועכשיו בעת שצריכין לצאת מגלות מצרים עדין לא קבלו תרי"ג עטין דאוריתא, כי עדין היה קדם מתן תורה ואם היה השם יתברך רוצה להמתין שלא יזכו לאור האמת עד שיקבלו תחלה כל העצות הקדושים, שהם תרי"ג עטין דאוריתא, חס ושלום היו נשקעים שם, כי לא היה אפשר להם לקבל העצות בהדרגה שם, מחמת שהיו נאחזים בהם טמאת מצרים מאד, שהם בחינת עצת הנחש, שהם כנגד העצות הקדושים, כי ידוע שגלות מצרים היה על חטא אדם הראשון, שעל-ידי זה נמשך זהמת הנחש הם העצות רעות של העובדי כוכבים והאפיקורסים והרשעים וכן כל מיני עצות שאינן טובות של כל החולקים על נקדת האמת, כלם נמשכין ונשתלשלין משם מבחינת עצת הנחש הקדמוני, שהוא בחינת זהמת הנחש, שזהו עקר בחינת גלות מצרים שהיה על חטא אדם הראשון, כמובא. ומחמת תקף הגלות מצרים לא היה באפשר להאיר עליהם שום עצה כי אם היו מגלין להם עטין דאוריתא שם, חס ושלום היו נפגמים גם העצות הקדושות על-ידי עצות הנחש, שזהו בחינת טמאת מצרים שהיה נאחז בהם אז מאד. ואם כן מהיכן יזכו לגאלה מאחר שאין יכולין לקבל העצות הקדושות של משה רבנו אם כן אין יכולין לזכות לאמת, וכשאין אמת אין זוכין לאמונה. ואם כן איך יגאלו ויצאו ממצרים, כי אי אפשר להגאל כי אם על-ידי אמונה כנ"ל. על-כן הפליא השם יתברך חסדו עמנו והאיר עלינו אור גדול ונורא מאד שלא בהדרגה, דהינו שהשם יתברך חמל עלינו והאיר עלינו אור האמת קדם שזכינו לקבל העצות הקדושים, שהם תרי"ג עטין דאוריתא שקבלנו במעמד הר סיני. ועל-ידי זה זכינו לאמונה גדולה ועל-ידי זה היתה הגאלה ממצרים, כי בשעת יציאת מצרים זכו לאמונה שלמה וגדולה מאד, כמבאר בכמה פסוקים, כמו שכתוב, "לכתך אחרי במדבר וכו'". וכמו שפרש רש"י, כדאי הם והאמונה שהאמינו בי ויצאו וכו', כי לא אמרו איך נצא למדבר בלי שום צדה לדרך וכו' וכמובא. נמצא, שזכו אז לאמונה גדולה מאד ועל-ידי זה היתה עקר הגאלה, כי עקר הגאלה על-ידי אמונה כנ"ל ולאמונה הגדולה הזאת זכו על-ידי גדל אור האמת שהאיר עליהם השם יתברך בחסדו שלא בהדרגה, דהינו שזכו לעצם האמת קדם שקבלו העצות הקדושות שהם תרי"ג עטין דאוריתא. וזהו בחינת המחין הגדולים והנוראים שהאיר עליהם השם יתברך שלא בהדרגה בשעת יציאת מצרים, הינו בחינת אור האמת שהאיר עליהם שלא בהדרגה, הינו קדם שקבלו העצות הקדושות כנ"ל:

כי אמת הוא כולל כל מיני מחין שבעולם, כי עקר תכלית גדלות המחין הוא האמת. וכמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר שעקר שלמות המח וכל החדושין דאוריתא הוא רק כשהוא באמת, כמבאר בהשיחה הקדושה הנדפסת בלקוטי תנינא המתחיל, גדל יקרת המחשבה נודע לי עתה וכו', עין שם, שעקר הוא האמת. כי עקר שלמות המח דקדשה הוא האמת, כי בודאי אין זה נקרא מח וחכמה כשמתחכם בחכמתו להפך האמת, כי חכמות חיצוניות אף-על -פי שלפעמים באים על איזה חכמה בענין העולם הזה, אבל מאחר שעל-ידי חכמתם הם מתרחקים מן עצם האמת, דהינו מהשם יתברך ברוך הוא, על-כן אין חכמתם נחשבת בשם חכמה כלל, כמו שכתוב, "הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם". וכן כל מיני חכמות של בני אדם שעל-ידי אלו החכמות נתרחקים חס ושלום, מהשם יתברך אינם נקראים חכמות כלל. ועקר החכמה והמח הוא כשזוכין על-ידי זה החכמה להתקרב להשם יתברך ולתורתו ולעבודתו באמת. וכל מה שמתקרבין אל האמת יותר נקרא מחין דגדלות יותר, שזהו בחינת בן חמש למקרא בן עשר שנים למשנה בן ט"ו וכו', שמבאר בכונות של פסח, שהם כלל כל המחין דקטנות וגדלות ראשון ושני, שמרמז במשנה זאת, עין שם. וכל אלו המחין כלולים באמת, כי בן חמש שנים למקרא. ואז זוכין לקבל מח אמתי על-ידי מקרא, שהוא מח של אמת, כי כל המחין כלולין בהתורה, שהיא בחינת אמת, כמו שכתוב, "תורת אמת וכו'". אבל מחמת שאין התינוק יכול לקבל אז כי אם המקרא כפשוטו, על-כן נקרא עדין מחין דקטנות מחמת שאינו יודע עדין עצם האמת הנעלם במקרא, שהוא כל דיני מצוות התורה הנעלמים בהמקרא, כי ממקרא עדין אין יכולין להורות שום דין ואין יודעים עדין איך לקים שום מצוה, כי כל מצות תפלין נאמר בתורה פסוק אחד, "והיה-לאות על ידיך וכו'". ואין יודעין איך לכתבן ולהניחן וכל פרטי הדינים עד שלומדים תורה שבעל פה. וכן בשאר המצוות, ועל-כן כשהתינוק לומד מקרא אף-על-פי שהוא מח אמתי, אבל מחמת שעדין עצם האמת נעלם שם, על-כן נקרא מחין דקטנות ואחר כך נתגדל המח יותר וזוכה למשנה, ושם מבאר האמת יותר, כי שם מבארין דיני התורה, אבל מחמת שגם ממשנה אי אפשר להורות דין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על-כן אין המח נגדל בשלמות, כי עדין לא זכה להשיג האמת בשלמות ואחר כך כשזוכה לגמרא ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ולומד גמרא ופוסקים וזוכה לידע כל דין ממצוות התורה באמת, זהו בחינת מחין דגדלות באמת ועקר הגדלות המחין הוא מה שזוכה לידע אמתת הדין על מכונו, אבל גם במחין גדלות יש כמה בחינות, כי אפלו כשיודעים אמתת הדין והמצוה, עדין צריכין להשיג ולידע איך לזכות לעבד את ה' באמת לקים כל המצוות באמת כרצונו יתברך, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, ועל זה צריכין להתיגע כל ימיו עד שיזכה לעבודת ה' באמת. ועל-ידי זה זוכה להכיר אותו יתברך שהוא עצם האמת, שזהו עקר התכלית, כמו שכתוב, "אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וכו'":

אות ו

ועל-כן ראוי לנו לבכות ולצעק יום ולילה נבטוש רישא בכותלא דביתא. בת עמי חגרי שק התפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים. על גדל השבר והצרה הגדולה הנשמעת בעולם, אשר עדין לא היתה כזאת, אשר נתחברות בכמה מקומות כמה כתות רשעים גמורים מפרסמים, ועשו לעצמן חברת חנוך נערים ללמד בני ישראל הקטנים חכמות חיצוניות ולשונות העובדי כוכבים. והם מטמאים הבל פיהם הקדוש ועוקרים אותם בחייהם מקטנותם מהשם יתברך ומן התורה, כי מרגילים אותם בדרכי העובדי כוכבים ובמלבושיהם מנעוריהם והם צודים נפשות יקרות לפורחות לגיהנם, אוי לנו כי שדדנו, אוי לנו על שברנו, אוי ואבוי, ואם אמרתי אספרה כמו אפס קצה מעצם הצרה הזאת יכלו המון יריעות, כי אין רעה גדולה מזו, כאשר נראה בחוש שכל אלו הנערים שנתגדלו על-פי הדרכים הרעים האלו הם אפיקורסים מפרסמים והם גרועים ממשמדים, ומחללים שבת בפרהסיא ומתלוצצים מכל התורה כלה. וביותר מתורה שבעל פה מדברי התלמוד ואגדות רבותינו זכרונם לברכה עד שאסור לחזר ולהעלות על הכתב ומכל שכן בעל פה, דבריהם הרעים והמרים, אשר הן הן האפיקורסים הגמורים שהזכירו רבותינו זכרונם לברכה, כי רבותינו זכרונם לברכה אמרו שאפלו הכופר בדבר אחד מדברי חכמינו זכרונם לברכה נקרא אפיקורוס, מכל שכן שהם כופרים ברב דברי רבותינו זכרונם לברכה ובכל התורה כלה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מהו שילמד אדם את בנו חכמה יונית? והשיבו, ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה. וכמבאר באלשיך ובשל"ה ובשאר ספרים גדל האסור ללמד חכמות חיצוניות ולשונות, רחמנא לצלן, מלבד מה שמבטלין הבל פה הקדוש של תינוקות של בית רבן שיעסקו בדברים חיצוניים שאסור לעסק בהם. ואי אפשר להתוכח ולטען עמהם על דרכיהם, כי מהפכים דברי אלקים חיים ומוצאין להם סברות הפוכות של שטות והבל, שצריכין, חס ושלום, להרגיל את התינוק בדרכים נבוכים הרעים הללו, בדרכים רעים אשר לא נשמעו מעולם. וכל דרכם והנהגותם הוא רק להמשיך את התינוק בדרכי העובדי כוכבים מנעוריו אשר התורה הקדושה הזהירנו להתרחק מהם ומדרכיהם, כמו שכתוב, "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". וכמו שכתוב, "ובחקתיהם לא תלכו". וכמבאר בשלחן ערוך יורה דעה סימן קעח, שצריך להיות מבדל מהם במלבושיו ובמעשיו וכו'. ואין צרך להאריך ולבאר עצם הצרה הגדולה הזאת אשר כמוהו לא נהיתה, אשר על זה התנבאו כל נביאיו שיהיה בסוף הימים צרה אשר כמוהו לא נהיתה, כמו שכתוב, "והיתה עת צרה ליעקב אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף וכו'". אשרי מי שזוכה בימים האלה להתרחק את עצמו ואת בניו מהם. ואם אין בידינו למנעם בעוונותינו הרבים, על כל פנים החיוב על כל אחד מאנשי ישראל הכשרים להזהיר את בניו ואת בני בניו לדורות שיתרחקו בכל מיני התרחקות מדרכים אלו. ושלא לתן את בניו לחדר שלומדים בו אחד מהבנים אלו ההולכים בדרכים אלו הרעים הנ"ל, אף-על-פי שאצל זה המלמד אין עוסקים בלמוד הרע הזה רק לומדים אצלו תורה הקדושה גמרא ופוסקים, רק שקצת תלמידים לומדים במקום אחר אלו הענינים, אף-על-פי-כן אסור להתחבר עמהם כלל שלא ימשיכו את בניו חס ושלום, לדרכם הרעה ולסברותיהם המרות שלא יכניסו בו חס ושלום, איזה תאוה ללמד ספריהם הרעים, רחמנא לצלן, והשם יתברך ירחם על כלליות ישראל וימהר גאלתנו ויביא לנו את משיח צדקנו במהרה בימינו. אז יתגלה האמת, כמו שכתוב, "אמת מארץ תצמח וכו'":

אות ז

נחזר לעניננו, שעקר כל המחין כלולין באמת כנ"ל. וזהו עצם הנס של פסח שמאיר עלינו אז עצם האמת שכולל כל המחין קדם שזוכין לקבל העצות הקדושות, שהם בחינת תרי"ג עטין דאוריתא כנ"ל. ועל-כן צריכין לאכל מצה אז וחמץ אסור לנו לגמרי במשהו בבל יראה ובל ימצא, כי מבאר בכתבים שמצה הוא בחינת מחין דגדלות דאבא, שהוא חכמה, שהם מחין גדולים ונוראים מאד, הינו שעכשיו אנו ממשיכין עצם האמת, שהוא אור מהחכמה בעצמו, שהוא אור העליון הגדול והנורא המאיר עלינו עתה בפסח שלא בהדרגה, כי קדם שזכינו להמשיך טפי מח הנמשכין מחכמה למטה במקום הכליות יועצות ששם נעשין עצות הקדושות בחינת תרי"ג עטין דאוריתא, שתמיד אי אפשר לקבל שום מח שהוא בחינת אמת כנ"ל כי אם על-ידי אלו העצות כנ"ל, אבל עכשיו מאיר עלינו עצם המח, שהוא אור החכמה בעצמו, שהוא בחינת עצם האמת, כי החכמה העליונה האמתיות הוא בחינת עצם האמת, כי זה עקר הגדלות המח מה שזוכין לפנימיות עצם האמת ביותר, אבל תמיד בכל השנה אי אפשר לקבל שום מח, שהוא בחינת אמת כי אם על-ידי העצות הקדושות שהם בעצמן נמשכין מן האמת, על ידם אנו זוכין לאור עצם האמת, אבל עכשיו בליל פסח מאיר עלינו אור האמת בעצמו, שהוא אור חכמה עלאה קדם שנמשך למטה להתלבש בבחינת עצות, כי עדין לא זכינו לקבל תרי"ג עטין דאוריתא, שעל ידם זוכין לאמת, ואף-על-פי-כן זכינו שהאיר עלינו אור האמת הגדול בעצם ועל-ידי זה דיקא זכינו לאמונה שלמה, שעל-ידי זה גאלנו השם יתברך מגלות מצרים וזהו בחינת מצה שהוא מחין דגדלות דאבא, שהוא חכמה עלאה, שהוא בחינת אור עצם האמת:

אות ח

ועל-כן צריכין לשמרה מחמץ, כי אנו צריכין למהר לאפותה מיד קדם שנתחמץ, כי עכשיו אין אנו יכולין להמתין עד חמוץ העסה חס ושלום, שלא יתאחז שם זהמת הנחש, שהם עצות הרעות הנמשכות מאכילת עץ הדעת טוב ורע, בחינת הנחש השיאני ואכל, כי ידוע שהאכילה היא בחינת דעת, כי מח ודעת האדם נמשך כפי אכילתו, שהוא חיות אדם. (וכמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). ועל-כן אחר מתן תורה שזכינו לקבל תרי"ג עטין דאוריתא אז החמץ מתר, כי על-ידי העצות הקדושות נמתק החמץ, כי העצות הקדושות הם על-ידי ישוב הדעת, כי בכל מקום שיש עצה אינו בחפזון ובהלה, רק צריכין לישב דעתו היטב לחשב מחשבות לשות עצות בנפשו איך להתנהג באפן שיזכה אל אמתת התכלית שבשביל זה נברא בזה העולם השפל המלא מכאובות וכו'. וזהו בחינת חמוץ המח דקדשה, שבזה כלול כל מה שמעינים בעיון גדול בכל דברי התורה כדי לברר הדין הקדוש על בריו או מי שמעין באמת כדי לחדש חדושין דאוריתא אמתיים כפי בחינתו או מי שחושב מחשבות איך לזכות לעצה אמתית איך להנצל מהבלי עולם הזה ולזכות לעבודת ה' באמת, שכל זה הוא בחינת עצות קדושות, שהם בחינת חמוץ המח דקדשה, כי העצה הוא טפי המח שנמשכה מן המח ונתבשלה בכליות היועצות, שזהו בחינת טפי הזרע הנמשכין מן המח ונתבשלין גם כן בכליות, שהם כלי ההולדה, (כמבאר בהתורה הנ"ל). והתבשלות טפי המח בכליות בשביל להוליד הולדה דקדשה או להוליד עצה קדושה, זה בחינת חמץ ושאור דקדשה, שהם מחמיצין את העסה שתהיה מטעמת יותר לאכילה, אבל צריכין לשמר מאד מאד את אלו טפי המח שלא יתחמצו, חס ושלום, כי אם בקדשה גדולה בעת הצרך לבד בשביל הולדה קדושה או בשביל עצה קדושה, כי כשאין משמרין את המח היטב בקל יוכל להחמיץ חס ושלום, בהרהורים רעים בתאוות רעות עד שחס ושלום, יוכל לפגם בטפי המח, רחמנא לצלן, ועל-כן נקרא היצר הרע שאור שבעסה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ומי מעכב שאור שבעסה. כי כל היצר הרע הוא בחינת חמוץ המח שמחמיץ את המח במחשבות רעות והרהורים רעים ובתאוות רעות, שעל-ידי זה נפגמין חס ושלום, טפי המח ומזה באין כל הפגמים וכל העברות, רחמנא לצלן, ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה לעמד כנגדו כי אם על-ידי התורה הקדושה שכלולה מתרי"ג עטין דאוריתא, שהוא בחינת חמוץ המח דקדשה כנ"ל. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, ועל-כן בשבועות שאז הוא מתן תורה שזכינו לקבל תרי"ג עטין דאוריתא, על-כן מצוה להביא שתי הלחם מחמץ דיקא, כי אז נמתק החמץ על-ידי תרי"ג עטין דאוריתא ואז נמתק הדין בשרשו, כי דיקא על-ידי חמץ מכניע זהמת הנחש, בחינת הנחש השיאני, שהוא עצת הנחש, שהם חמוץ המח דסטרא אחרא כנ"ל, כי עכשיו בשבועות נמתק החמץ, כי עכשיו כל כח של חמוץ העסה נמשך מחמוץ המח דקדשה, שהוא תרי"ג עטין דאוריתא, דהינו העיון וחמוץ המח בתורה ובעבודת ה' באמת כדי לידע אמתת רצונו יתברך כל אחד לפי מדרגתו, אבל עכשיו בפסח קדם מתן תורה שאז עדין לא זכינו לקבל תרי"ג עטין דאוריתא ואי אפשר להמתין עד שיקבלו העצות בהדרגה כסדר, שלא יתאחזו בהם הקלפות, שהם עצת הנחש שהיו נאחזים בהם כנ"ל, על-כן אסור לאכל החמץ כלל, כי עכשיו אור המחין העליונים מאירים בעצמן קדם שבאו לידי חמוץ להתבשל בכליות בבחינת עצות כנ"ל. ועל-כן עתה אין החמץ יונק מן הקדשה כלל, אדרבא, בפסח נמשך כל החמץ מבחינת הנחש השיאני מעצת הנחש מזהמת הנחש, שהם עקר חמץ ושאור דסטרא אחרא, כי עכשיו עדין אי אפשר להמשיך אור האמת על-ידי בחינת חמוץ המח דקדשה, שהוא בחינת עצות קדושות, כי עכשיו עדין אי אפשר לקבל שום עצה קדושה מחמת תקף אחיזת הזהמא שהיא עצת הנחש כנ"ל, רק אנו צריכין לקבל אור האמת בעצמו קדם שנחמץ ונתלבש בבחינת עצות. וזהו בחינת מצה כנ"ל, כי מתקף הגלות אי אפשר להמתין כלל עד שיתלבש האמת בבחינת העצות, כי תכף שיהיו נעשין עצות יתאחזו בהם אחיזת הזהמא שהיא עצת הנחש ויהפך כל העצות מהפך אל הפך, על-כן אנו צריכים לצאת בחפזון על-ידי עצם אור האמת, שזהו בחינת מצה כנ"ל. וכמו שאנו אומרים, מצה זו שאנו אוכלין על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר, "ויאפו את וכו' ולא יכלו להתמהמה'". הינו כנ"ל, שלא היה אפשר להם להגאל מתקף הגלות כי אם בחפזון על-ידי התגלות אלקות שהוא עצם האמת שנתגלה עליהם קדם חמוץ העסה שהוא בחינת קדם התבשלות העצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שתגמר העצה להתבשל שלא יתאחזו בהם הקלפות, שהם עצת הנחש, שזה היה עקר הגלות שנמשך מחטא אדם הראשון מבחינת הנחש השיאני כנ"ל:

אות ט

וזהו בחינת מרור שאנו אוכלין על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, כמו שכתוב, "וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים וכו'". כי מרור הוא בחינת ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים ידיה, טוב לפני האלקים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה, שהיא בחינת עצת הנחש הקדמוני שהביא מיתה לעולם שמשם נמשכין כל העצות רעות שבעולם של כל מיני כתות המרחקים מעבודת ה' באמת. וזהו בחינת כל המצודים וחרמים ורשתות ומכמורות מה שהיצר הרע פורש על האדם בכל יום, כמו שכתוב, "רשת הכינו לפעמים". וכמו שכתוב, "בארח זו אהלך טמנו פח לי". כי הוא מבלבל את האדם בכל עת בעצות רעות כדי לרחקו מהשם יתברך. וזהו עקר המרירות מה שצריך כל אדם לסבל קדם שיזכה לעבודת ה' באמת, כי אין מרירות גדול מזה כשאינו יודע לשית עצות בנפשו איך להתנהג, ובפרט ועקר בעבודת ה' אשר זה עקר התכלית והסוף של האדם וכל אחד יודע שאין שום תכלית בעולם כי אם לאחז בעבודת ה' כל ימי חייו:

אות י

אבל זעירין אנון שיודעים עצות אמתיות איך לסור ולשוב מני חשך. ואין יודעים לשות עצות בנפשו איך להתנהג באפן שיזכה להיות איש כשר באמת. וכמו שצעק על זה דוד המלך, עליו השלום, "עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם וכו'". וזה ידוע מאד למי שרוצה לחוס על חייו ולכנס בעבודת ה' שצריך לסבל מרירות גדול קדם שזוכה לעצה אמתית כראוי לו באמת לפי בחינתו. ובאמת אי אפשר לקבל שום עצה כי אם מצדיקי הדור האמתיים, (כמבאר בהתורה הנ"ל), אבל הבעל דבר הניח עצמו גם על זה ובלבל את העולם והכניס מחלקת גדול בין הצדיקים עד שאין שום אחד יודע האמת למי להתקרב, עד אשר, חס ושלום, אבדה עצה מבני ישראל עם סגלה החפצים לשוב אליו יתברך, אבל באמת השם יתברך חומל עלינו בכל דור ובכל יום ויום ושולח לנו ומאיר עלינו אור האמת בעצם, שזהו בחינת יציאת מצרים, בחינת מצה כנ"ל. ועל-ידי זה אנו זוכין לאמונה ומתקרבין אליו יתברך ונגאלין מן הגלות בכלל ובפרט. ועל-ידי אור האמת הזה נמתק ונתבטל מרירת העצה של עצת הנחש וזוכין אחר כך לקבל עצה שלמה דקדשה. וזה בחינת אכילת מרור להמתיק ולבטל מרירת עצת הנחש, שהוא מר ממות, שעל-ידי זה אין יכולין לשית עצות בנפשו, שזהו המרירות קשה על האדם מן הכל. ועל-ידי בחינת מצה, בחינת אור עצם האמת שנתגלה בשעת יציאת מצרים וכן בכל דור ודור, על-ידי זה נגאלין וזוכין אחר כך לבטל עצות רעות שאינן אמתיות הנמשכין מעצת הנחש ולקבל עצות קדושות, שהם בחינת תרי"ג עטין דאוריתא שמקבלין בשבועות אחר שזכינו לגאלה בפסח על-ידי עצם אור האמת וכאשר יבאר עוד לקמן:

אות יא

וזה הענין של יציאת מצרים נעשה בכל דור ודור ובכל אדם ובכל זמן, כי בכל עת שהאדם משקע, חס ושלום, בגלות הנפש כל אחד כפי שנתפס בעוונותיו ובתאוותיו, רחמנא לצלן, ויש לפעמים שהאדם משקע בגלות הנפש כל כך עד שאי אפשר לגלות לו שום עצה קדושה איך לצאת מן החשך והגלות, כי כל מה שיתנו לו איזה עצות יבואו החולקים על האמת ויקלקלו אותה על-ידי עצות רעות שלהם הנמשכין מעצת הנחש כנ"ל, אבל כשהשם יתברך רוצה לחמל עליו ולגאלו ולהנטותו לתחיה להכניס בו התעוררות לתשובה לבל יהיה נדחה חס ושלום, אז השם יתברך מאיר בדעתו עצם האמת קדם שמגלה לו העצות הקדושות ועל-ידי עצם האמת זוכה לאמונה. ועל-ידי זה נתקרב להצדיק האמת ולאנשים כשרים באמת ואחר כך הם מורים לו את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה על-פי עצות התורה כפי אשר הורו לנו חכמינו זכרונם לברכה, כי אחר יציאת מצרים שאז זכו לעצם אור האמת, אבל לא היה האור כי אם לפי שעה, כמבאר בכונות, רק אחר כך זוכין על-ידי הספירה להמשיך אור העצות בהדרגה ובמדה עד שזוכין בשבועות לקבל תרי"ג עטין דאוריתא וכאשר יבאר עוד מזה, בעזרת השם יתברך:

אות יב

וזהו בחינת מרור זה שאנו אוכלין על וכו', כמו שכתוב, "וימררו את חייהם בעבדה קשה וכו'". כל זה הוא בחינת העצה שאין יכולין לשית עצות בנפשו על-ידי בלבול עצת הנחש, שהם כל הספקות והבלבולים וכל עצת רשעים הנמשך משם וכמו שכתבו בזהר הקדוש, "וימררו את חייהם בעבודה קשה"-בקשיא. בחמר-בחומרא דהלכתא ובלבון שמעתתא וכו'. וכל זה הוא בחינת מרירות העצה שנמשך מבחינת חטא אדם הראשון מבחינת הנחש השיאני, שעל-ידי זה קשין כמה קשיות בהלכה וקשה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא שכל זה הוא בחינת שאין יודעים העצה על מכונה, כי כל התורה וההלכות בכלל הם בחינת עצות, כמו שכתוב, "לי עצה ותושיה". בחינת תרי"ג עטין דאוריתא וכשאין יכולין לברר הדין למשל שאין יודעין איזה דין של תפלין בשלמות, זהו בחינת שאין יכולין לברר העצה הזאת שהוא מצות תפלין בשלמות. נמצא, שכל הקשיות והחמרות של ההלכות הם בחינת מרירות העצה שצריכין לסבל מרירת גדול קדם שמבררין העצה, שהיא בחינת ברור ההלכה, ברור דיני ומצוות התורה. וכמו כן כל העצות בפרטי פרטיות שצריך כל אחד ואחד בעבודת ה' שכלם כוללין בתרי"ג עטין דאוריתא. כשאין האדם זוכה לידע ברור העצה בשלמות, זהו בחינת וימררו את חייהם בעבדה קשה-בקשיא. בחמר וכו'-בלבון שמעתתא וכו' כי הכל אחד כנ"ל. ועל-כן פתח דוד המלך, עליו השלום, את ספרו בשבח מי שזוכה להנצל מעצות רעות האלו של הרשעים והחולקים על האמת, כמו שכתוב, "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו'". הרי שהשבח הראשון שבספרו שמשבח את הצדיקים הכשרים הוא מה שזכו לבלי לילך בעצת רשעים המרחקים מן האמת, כי זהו העקר להנצל מעצתם הרעות, שהם עצת הנחש, שעל-ידי זה זוכין לקבל עצות קדושות של צדיקי אמת, שהם בחינת תרי"ג עטין דאוריתא, שעל-ידי זה זוכין לאמת ואמונה, שעל-ידי זה עקר הגאלה וכו' כנ"ל:

אות יג

וזה בחינת חרסת שהם זכר לטיט, כי מבאר בהתורה הנ"ל שעל-ידי ציצית, שהם תקון הברית, נצולין מעצת הנחש וזוכין לעצות דקדשה וכו'. וזהו בחינת וקימי, כי חמרי חיורי, בחינת חותם של טיט וכו', עין שם. ועכשיו בשעת יציאת מצרים עדין לא זכו לאור הציצית מחמת שלא קבלו עדין מצוות התורה. ועל-כן בשעת גלות מצרים מררו את חייהם בחמר ובלבנים, שזהו בחינת הפך הציצית, שהם בחינת חמרי חיורי, בחינת חותם של טיט, שהיא ציצית של לבן כנ"ל. ועכשיו עושים זכר לטיט את החרסת שהם מרמזים על אור הציצית שאנו עתידים לקבל בשבועות, שהם עקר קיום התורה כנ"ל, כי חרסת הוא אותיות חס רות, (כמבאר בכונות. רות היא בחינת ציצית כמו שכתוב ברות, "ופרשת כנפיך אל אמתך". כי רות יצא ממנה דוד, שהוא מלכות-משיח, שהוא עקר שלמות מלכות דקדשה, שהיא בחינת ציצית, שהם מחי המלכות דקדשה, שהוא בחינת אמונה, שעל-ידי זה עקר הגאלה שתהיה על-ידי משיח בן דוד. וזהו ח"ס, זהו בחינת ל"ב חוטין כפולים שבציצית שעולים ס"ד וד' ציצית בעצמן הכל עולה ס"ח, שהוא בגימטריא חיים, שהם המחין של רות, שהיא בחינת מלכות דוד כנ"ל. ועל-ידי אלו החרסת שממתיקין ומבטלין הטיט של מצרים, שהוא בחינת וימררו את חייהם וכו' בחמר ובלבנים כנ"ל, כי ממשיכין על ידם אור הציצית כנ"ל, על-ידי זה ממתיקין את המרור, שהוא מרירת העצה שנמתקת על-ידי אור הציצית שמבטלת עצת הנחש, שהוא בחינת ארס המרור וזוכין לעצת צדיקים לעצות קדושות הנמשכין מתרי"ג עטין דאוריתא כנ"ל:

אות יד

וזה בחינת ארבע כוסות של יין בפסח כנגד ארבע לשונות של גאלה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, זה בחינת ארבע בחינות המבארים בהתורה הנ"ל, שכלם בחינת אמונה, שהם אמונה ותפלה ונסים וארץ ישראל, שמבאר שם שכלם בחינה אחת, וכנגד ארבע בחינות אלו צריכין לשתות ארבע כוסות. ועל-כן על כוס ראשון מקדשין קדשת היום שהוא הקדוש, זה בחינת עצם האמונה, שהיא עקר הקדשה, כי עקר שבח קדשת היום הוא על-ידי אמונה שכלולה מכל הקדשות, כמו שכתוב, "ועם קדושים נאמן", כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בהתורה "חותם בתוך חותם", שאמונה היא כלליות הקדשה. וכוס שני הוא בחינת נסים, כי על כוס שני מספרים כל עקר הנס של יציאת מצרים וכל תקף הנסים של העשר מכות וכו'. נמצא, שעקר התגלות הנסים מגלין על כוס שני, כי הוא כנגד בחינת נסים. וכוס שלישי מברכין עליו ברכת המזון, שהוא לברך להשם יתברך על ארץ ישראל שנתן לנו, כמו שכתוב, "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". וכוס רביעי הוא בחינת תפלה, כי על כוס רביעי גומרין את ההלל והלל הגדול ונשמת, שהם כלל כל התשבחות וההודאות והברכות, שזהו בחינת תפלה:

נמצא, שהארבע כוסות הם כנגד ארבע בחינות שכלולים באמונה כנ"ל ובשביל זה מברכין אותם על היין, כי היין מרים את הדעת למעלה ממדרגתו, ועל-כן היין כלול משני בחינות להטיב או להרע, חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה זכה-נעשה ראש. לא זכה-נעשה רש, זכה-משמחו, לא זכה-משממו. ועל-כן אי אפשר לשתות יין כי אם בקדשה גדולה כשזוכה לתקן הברית שהיא בחינת יוסף בחינת ציצית שעל-ידי זה זוכין לעצות קדושות ולאמת ואמונה כנ"ל, ואז יכול לזכות על-ידי היין שיתרומם מחו בקדשה ויכול אז להתלהב יותר להשם יתברך ולהתעורר יותר לעבודת השם יתברך, כי מחמת שנתרומם מחו ונתרחב דעתו יכול לעלות לשרש הדעת שהוא בחינת שרש התורה והמצוות ששם הוא למעלה מכל מצות התורה וכל המצוות מקבלין חיות והארה משם וכשעולה לשם נתלהב ביותר ונתחזק ביותר לקים מצוות התורה. מחמת שממשיך על עצמו אור שרש המצוות, שעל-ידי זה נתחזקין אצלו קיום המצוות ביותר. אבל להפך, חס ושלום, כשאין זוכה לבחינות הנ"ל ואין אמונתו שלמה עדין, אזי על-ידי שתית היין והשכרות יכול לקלקל מאד, כמו שכתוב, יתן בכוס עינו יתהלך במשרים, שכל הדרכים דומות עליו כמישור, כי מחמת שנתרומם מחו למעלה מכלי המחין שלו, על-כן אינו רואה עוד לפי בחינתו כל האזהרות של המצות של משה רבנו, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה שעל-ידי שכרות שוכח כל האזהרות של משה. כי משה רבנו מלבש בכל אחד מישראל בכל אבר אבר והוא מזכיר את כל אבר ואבר את המצוה השיכה לאותה אבר, ועל-ידי השכרות מפשיט את הדעת עד שאינו שומע כל אלו האזהרות עד שכל הדרכים דומות עליו כמישור:

אות טו

ועל-כן בפסח שאז נתגלה אור האמת בעצמו שהוא למעלה ממדרגות המחין קדם שקבלו לבושי המחין שהם העצות הקדושות, ועל-כן אז חיוב לשתות יין ארבע כוסות, כי עכשיו על-ידי היין דיקא נתרומם המח ומקבלין אור האמת בעצמו, שעל-ידי זה נשלמת האמונה בכל ארבע בחינותיו שהם בחינת ארבע כוסות כנ"ל, כי עכשיו אנו זוכין לקבל אור האמת שהוא אור המחין בעצמן למעלה ממדרגת כלי המחין שלנו והשם יתברך חומל עלינו ונותן לנו כח לקבל הארה הזאת בקדשה, שעל-ידי זה עקר הגאלה כנ"ל. ועל-כן צריכין דיקא לשתות יין שהוא בחינת הרמת המח למעלה ממדרגתו כנ"ל, ובאלו הארבע כוסות של יין שהם בחינת אמונה אנו מרמזין תקון הארבע ציצית שעל ידם עקר תקון האמונה כנ"ל, כי ארבע כוסות כנגד ארבע ציצית שהם בחינת עינים בחינת בן פרת עלי עין. כי יין בחינת עין כמו שכתוב חכלילי עינים מיין וכו'. ובזה מתקנים פגם של נח ששתה מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה. שתקונו היה על-ידי בחינת ציצית כמבאר בהתורה הנ"ל על פסוק ויקח שם ויפת את השמלה-דא ציצית וכו', ועל-ידי זה וערות אביהם לא ראו, בחינת תקון הברית הפך חם וכו', נמצא שעל-ידי השמלה בחינת ציצית תקנו פגם היין והשכרות של נח. שהוא בעצמו בחינת פגם החטא של אדם הראשון, בחינת הנחש השיאני (כמובן בתקונים ובספרים). כי נח סבר שכבר יכול לשתות היין בקדשה לרומם המח למעלה מכליו בקדשה. אבל באמת אז עדין לא נתתקן חטאו ולא זכה וכו', ועל-כן בא לידי פגם על-ידי זה, ועקר התקון על-ידי ציצית שהם קיום כל התורה שעל ידם זוכין לקבל תרי"ג עטין דאוריתא ולבטל עצת הנחש וכו' כנ"ל, וזה זוכין בשבועות כנ"ל, אבל עכשיו בפסח אין זוכין עדין לאור הציצית ולתרי"ג עטין וכו'. רק שהשם יתברך האיר עלינו המחין למעלה ממדרגתנו ונתן לנו כח לקבלם כדי להגאל, ועל-כן עכשיו חובה עלינו לשתות יין דוקא ארבע כוסות. כי דוקא על-ידי היין מתקנין הפגם של נח שהוא בחינת חטא אדם הראשון, כי עכשיו זמן הגאלה בחינת תקון הברית כי בזכות אבותינו שהם בחינת שמירת הברית ובזכות יוסף הצדיק שעמד בנסיון ושמר את הברית יגאלנו, ועל-ידי זה יש לנו כח לשתות היין בקדשה, ועל-ידי זה עקר התקון וזוכין על-ידי זה דיקא לקבל אור האמת שעל-ידי זה נשלם האמונה שהיא בחינת ארבע כוסות של גאלה כנ"ל, כי הגאלה על-ידי אמונה כנ"ל:

אות טז

וזהו בחינת מה שמברכין ביום הראשון של פסח טל, כי הטל אינו נעצר, כי הגשמים יורדין בזכות אמונה (כמבאר בהתורה הנ"ל), וכשהאמונה נפגמת, חס ושלום, שזהו בחינת עבודה זרה, אזי נעצר המטר חס ושלום, כמו שכתוב, וסרתם ועבדתם וכו' ועצר את השמים וכו', אבל טל הוא בחינת אור האמת שיורד מלמעלה לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים, כי בחינת פסח ויציאת מצרים הוא בכל אדם ובכל זמן בכל שנה ושנה, וגם בכל יום ויום יש בו בחינת פסח ויציאת מצרים, ועל-כן צריכין להזכיר יציאת מצרים בכל יום, כמו שכתוב, למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, כי כל ההרהור וההתעוררות העליון הבא מלמעלה על כל אדם בכל יום ויום זהו בחינת ההארה של יציאת מצרים שהוא הארה עליונה שלא בהדרגה קדם אתערותא דלתתא כראוי, כי זה הדבר נעשה בכל דור ובכל שנה ובכל יום בכלל ובפרט, כי השם יתברך מסבב עם האדם בכמה סבות להחזירו בתשובה לזכותו לחיי עולם הנצחי, והכלל מה שהשם יתברך שולח על האדם מתחלה התעוררות עד שמתחיל להתעורר בתשובה ולילך בדרכי ה', זהו בחינת יציאת מצרים שבא ההארה מלמעלה שלא בהדרגה בלי התעוררות תחתון כראוי, וכל זה כדי שיצא מגלותו הקשה, אבל אחר כך כשמתחיל לילך בדרכי ה', אחר כך נוטלין ממנו ההארה הזאת ומניחין אותו שילך בעצמו בהדרגה כסדר מיום אל יום, וצריך אחר כך התחזקות מחדש. ועל-כן אין תקף כתחלת החסידות, מחמת שאז מתלהב בהתלהבות גדול מחמת אור התעוררות העליון שבא עליו. אבל העקר הוא שאחר כך כשנסתלק ממנו זה האור העליון ומניחין אותו שילך מעצמו שאז יתגבר להתחזק בעבודתו יתברך מיום אל יום בהדרגה כסדר (וכמובא המשל בשם הבעל שם טוב זכר צדיק וקדוש לברכה, כמו תינוק כשמתחיל לילך שבתחלה מוליכין אותו ואחר כך מניחין אותו שילך מעצמו) שזהו ענין פסח וספירת העמר שבתחלה בא האור מלמעלה, ואחר כך נסתלק וצריך לו לילך מעצמו בהדרגה עד שיזכה לקבל הקדשה שהוא בחינת קבלת התורה בשבועות:

וגם ביום אחד בעצמו נעשה זאת. כי בכל יום ויום באין הרהורי תשובה אפלו לרשעים גמורים, ואלו הרהורי תשובה והתעוררות עליון הבא מלמעלה בכל יום ויום זהו בחינת הכרוז העליון דכריז בכל יומא (כמו שכתוב בזהר הקדוש וכמובא). וכל זה היא הארת יציאת מצרים שבא ההארה מלמעלה, ומי שזוכה להמשיך עצמו לאור האמת יכול לזכות לתשובה על-ידי זה, וזהו בחינת טל שאינו נעצר לעולם, כי טל הוא בחינת שלש אותיות ראשונות של השם במלוי שעולין טל כידוע, שהם אותיות יק"ו שכלם כלולים בהו' של השם שהוא בחינת אמת כידוע, כי אמת כלול משלש, ראש, תוך, סוף. שהם בחינת אלו הג' אותיות (כמובן בספרים), נמצא שטל הוא בחינת הארת האמת, ועל-כן אנו ממשיכין זה הטל ביום ראשון של פסח שאז מאיר הארה העליונה בלי התעוררות תחתון כדי להוציא ישראל מגלות נפשם ממ"ט שערי טמאה למ"ט שערי קדשה, ועל-כן אנו ממשיכין הארה זאת על-ידי בחינת הטל שהוא בחינת אור האמת כנ"ל. כי אף-על-פי שאחר יום ראשון של פסח נסתלק ההארה הגדולה הזאת, אבל אף-על-פי-כן הרשימה נשאר, ומהרשימה הזאת יורד הטל בכל יום שהוא נמשך מבחינת הארה העליונה היורדת בכל יום לעורר רשעים בתשובה שזהו בחינת טל של תחיה להחיות מתים ברחמים רבים דהינו הרשעים שבחייהם קרויים מתים שהשם יתברך מחיה אותם על-ידי בחינת טל שהוא בחינת התעוררות עליון והרהורי תשובה היורד עליהם בכל יום עד שסוף כל סוף צריכין לחזר בתשובה בגלגול זה או בגלגול אחר. כי השם יתברך יגמר את שלו כרצונו בודאי וידו על העליונה לעולם. וגם כל אלו ההרהורי תשובה אינם נאבדים שום אחד מהם על-ידי שאינם זוכין עדין לשוב בתשובה שלמה ואפלו אם אחר כך מתגבר עליהם הבעל דבר ונופלים למטה יותר ויותר, אף-על-פי-כן כל מה שנתעורר מתחלה לפעמים איזה מעט דמעט אינו נאבד לעולם. וסוף כל סוף יהיה לו תקון על-ידי זה על-ידי התקבצות ההרהורי תשובה שהיה לו לפעמים בימי חייו על-ידי החסד עליון של השם יתברך שהאיר עליו בכל יום טל של תחית המתים להנטותו לתחיה בבחינת יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך וכו', ועל-כן קבעו ברכת טל בתחית המתים וכו' וזה הטל מבטל זהמת הנחש בחינת הנחש השיאני שמשם נמשכין כל הל"ט מלאכות כידוע כי טל הפך ל"ט מלאכות כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה (בסימן יא):

אות יז

ועל-כן מזכירין טל ביום הראשון של פסח, כי כל זה נמשך מההארה הגדולה שנמשכה בפסח בשעת יציאת מצרים וכנ"ל, ועקר ההארה של פסח הוא כדי לזכות לאמונה, אף-על-פי שלא זכינו עדין לתרי"ג עטין דאוריתא שקיומם על-ידי ציצית, אף-על-פי-כן מאיר עלינו השם יתברך אור האמת בחסדו, אבל אחר כך אנו זוכין לקבל האמת על-ידי תרי"ג עטין דאוריתא בהדרגה עד שזוכין בשבועות לקבלת התורה שקיומה על-ידי ציצית כנ"ל, וזהו בחינת טל כנגד ט"ל כריכות שבציצית שעל ידם עקר קיום תרי"ג עטין דאוריתא, ועכשיו כל זה כלול בהארה העליונה הבאה מלמעלה בשעת יציאת מצרים שהוא בחינת טל. וזהו בחינת המן שהיה יורד עם הטל והיה מנח בין הטל כבקפסא, כמו שפרש רש"י, כי המן הוא בחינת מצה כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, עגה שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן, כי הוא לחם היורד מן השמים בלי עשית התחתונים כלל, שכל זה נמשך מהרשימה של ההארה העליונה שנתגלה בשעת יציאת מצרים שהוא בחינת מצה כנ"ל, שמשם בחינת המן שהוא מבטל זהמת הנחש בחינת בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם, שהוא הפרנסה הבאה ביגיעה גדולה על-ידי ל"ט מלאכות, כי המן היה יורד מלמעלה בלי שום יגיעה ומלאכה כלל, ועל-כן המן יורד עם הטל כי הם בבחינת אחת כנ"ל:

אות יח

ועל-כן גדעון כשרצה לראות אות ונס מהשם יתברך ביום הנפת העמר, היה מנסה על-ידי הטל על גזת הצמר, גזת הצמר מרמז על ציצית הבאים מצמר שעל ידם עקר קיום התורה שמתחילין להכין עצמנו לקבלה ביום הנפת העמר. והטל הוא בחינת ההארה של פסח כנ"ל. ועל-ידי בחינות אלו שהם בחינת טל ובחינת ציצית, על-ידי זה עקר הגאלה מכל הגליות שכלם מכנים בשם גלות מצרים, ועל-כן כשרצה גדעון לגאל את ישראל מצרתם נסה על-ידי הטל על הגזה וכנ"ל:

אות יט

וזה בחינת קריעת ים סוף, כי עקר קריעת ים סוף היה על -ידי אמונה, כמו שפרש רש"י על פסוק, "מה תצעק אלי" וכו', כדאי הם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרע להם את הים, כי אמונה בעצמה הוא בחינת קריעת ים סוף, בחינת הפך ים ליבשה. כי עקר האמונה השלמה הוא לסלק דעתו לגמרי כאלו אין לו שום דעת ולסמך על האמונה לבד שקבלנו מאבותינו הקדושים ובזה ינצל מכל מיני קשיות וחקירות ומבוכות כי אין לו שום מבוכה וקשיא בעולם שיבלבל אותו מאחר שמסלק דעתו כאלו אין לו שום שכל כלל וסומך רק על אמונה לבד, כי באמת דעתנו אין ואפס ממש כנגד דעת אבותינו הקדושים אברהם יצחק יעקב ומשה וכו' וכל הצדיקים שבכל דור ודור מאז ועד עתה. וצריכין אנו לסמך רק עליהם אשר הורישו לנו אמונה הקדושה אשר היא חיינו וארך ימינו ולבטל דעתנו לגמרי ולסמך רק על האמונה אשר נטעו בנו בחסדי ה'. וישראל קדושים על-ידי שזכו אז לזה שבטלו דעתם לגמרי וסמכו רק על אמונה שעל-ידי זה זכו אחר כך לקבלת התורה כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה על פסוק, עם נבל ולא חכם עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו, שסלקו דעתם לגמרי ובטלו שכלם מכל וכל וסמכו רק על האמונה, כמו שכתוב, ויאמינו בה' ובמשה עבדו, על-ידי זה זכו אז לקריעת ים סוף, כי קריעת ים סוף בחינת הפך ים ליבשה הוא ממש בחינה זו שמסלקין מימי הדעת לגמרי וסומכין רק על האמונה שהיא בחינת יבשה וארץ, בחינת שכן ארץ ורעה אמונה, שזהו בחינת בריאת העולם, בחינת יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה , כי הדעת הוא בחינת מים, כמו שכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. אבל ישראל עם קדוש אין משתמשין עם הדעת כי אם כשהדעת בקדשה ובטהרה שיכולין לזכות על ידו לאמונה יתרה, כי הם ממשיכין כל מיני דעת ושכל לתוך בחינת אמונה שזה עקר הקדשה, ועל-ידי זה עקר קיום העולם שעומד על אמונה, כמו שכתוב וכל מעשהו באמונה, וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, עד שבא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה:

אות כ

וזהו בחינת יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, שכל מימי הדעת ימשכו אל מקום אחד. 'אל מקום אחד' דיקא, בחינת שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, שצריכין להמשיך כל מימי הדעת שנמצא בעולם אל מקום אחד להמשיך כל הדעת לתוך אמונת אחדותו יתברך שזהו כלל כל כונות קריאת שמע, שעקר הכונה הוא כפשוטו להאמין ביחודו ואחדותו שהוא יתברך אדון יחיד מנהיג ומושל ומשגיח, ובזה כלולין כל הכונות, שהם להמשיך כל המחין על-ידי קריאת שמע וליחד קדשא בריך הוא ושכינתה וכו', (כמבאר בכונות), הינו שצריכין להמשיך כל מיני דעת ומחין לתוך אמונת אחדותו יתברך. ועל-ידי זה 'ותראה היבשה', שעל-ידי זה נתגלה האמונה, שהיא בחינת ארץ, כי מתחלה היה העולם מים במים ואז היה העולם תהו ובהו, כמו שכתוב, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים", כי כל זמן שלא נתגלה ונמשכה האמונה מחמת רבוי הדעת שהוא בחינת רבוי המימי התהומות אז היה עדין תהו ובהו וחשך על פני תהום, כי עקר יניקת הכפירות הוא מרבוי הדעת ולא היה עקר קיום העולם כי אם על -ידי ורוח אלקים-דא רוחו של משיח, שהיתה מרחפת על פני המים, כי עקר בחינת משיח הוא בחינת אמונה, כמו שכתוב, "ואמונתי וחסדי עמו וכו'", כי הוא יגלה ויכניס האמונה בשלמות בכל באי עולם, כמו שכתוב, "כי אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה לקרא בשם ה' וכו'", וכיוצא בזה בפסוקים רבים:

אות כא

ועל-כן רוחו של משיח, שהיא בחינת אמונה, היתה מרחפת על פני המים, כי הוא מקים העולם תמיד, אפלו בעת שרוצים לשלט רבוי המים שמהם אחיזת המים הזדונים, שהם הכפירות והאפיקורסית השולטין ונמשכין בעולם שרוצים להחריב את העולם, חס ושלום, ולהחזיר כל העולם לתהו ובהו, כי חס ושלום חס ושלום, אם היתה מתקימת דעתם הרעה בודאי היה נחרב העולם, כי אין העולם מתקים אלא על-ידי אמונה. אבל השם יתברך מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תשיה, כי הוא יתברך מקים העולם בעת שמתגברין דעות האפיקורסית בעולם על-ידי בחינת ורוח אלקים-דא רוחו של משיח, המרחפת על פני המים. כמו שהיה מקים העולם בתחלתו בעת שהיה תהו ובהו וכו' על-ידי זה, כי כל הקשיות והכפירות של כל אחד, הוא מחמת רבוי אור לפי בחינתו, כי לפי כלי מחו ותבונתו זאת הקשיא והחקירה הוא למעלה מדעתו ועל-כן אם אינו מסלק דעתו ואינו סומך על אמונה לבד הוא בא לידי כפירה גמורה ואפלו אם ימצא חכם דקדשה שיתרץ קשיתו יכול הוא או אחר להקשות קשיא אחרת יותר גדולה, שזאת הקשיא נמשכת מרבוי דעת יותר וכן למעלה מעלה, כי עקר הקשיות והמבוכות והכפירות נמשכין מבחינת רבוי אור שגורם שבירת כלים, הינו כנ"ל שאור הדעת מרבה מכלי מחו ותבונתו. ועל -כן עקר התקון הוא על-ידי משיח שיבא במהרה בימינו, כי משיח עולה נשמתו ודעתו עד בחינת עתיק, כמו שכתוב, "עד עתיק יומיא מטה וכו'". ובחינת עתיק הוא למעלה מכל השכליות והדעת שבעולם. ועל-כן אצל משיח אין שיך שום רבוי דעת כלל, כי כל רבוי אור הדעת שנחשב אצל הגדול שבגדולים לרבוי דעת הוא אצל משיח דבר פשוט, כי הוא יכול לבלע כל מימי הדעת שבעולם. ועל-כן הוא מרחף על פני המים, כי הוא עולה על כל מיני מימי הדעת שבעולם, כי הוא בבחינת עתיק שעולה למעלה מן הכל. ועתיק הוא בחינת ראש אמונה, בחינת האמונה העליונה מן הכל, כי הוא בחינת האמונה שלמעלה מכל מיני דעת שבעולם:

ועל-כן הוא יגלה האמונה בשלמות בעולם. וגם בכל דור ודור מיום בריאת העולם ועד עכשיו ומכאן ולהבא עקר המשכת האמונה הקדושה הוא מבחינת רוחו של משיח, שהוא בחינת עקר בחינת ראש אמונה, שהוא למעלה מכל מימי הדעת, בחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים, שזה מקים העולם אפלו כשמתגברין האפיקורסים שאז נאמר, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך וכו'". כי הוא ממשיך האמונה שעולה למעלה מכל דעתם ומבטל דעתם ומהפך ים ליבשה, כי הוא ממשיך אמונה בעולם עד שכל אחד יודע ומבין מרחוק על-ידי שמסתכל על האמת שצריך לסלק דעתו לגמרי ולסמך על אמונת אבותינו לבד ולילך רק בדרך שדרכו בו אבותינו מעולם וזהו בחינת קריעת ים סוף, כי ישראל על-ידי שזכו לאמונה כזו שסלקו דעתם, שהוא בחינת מים וסמכו על אמונה לבד, שהוא בחינת ארץ כנ"ל, על-ידי זה זכו שנעשה להם הנס גם בגשמיות שנתהפך מים ליבשה כי המים ברחו מפניהם ונתהפכו ליבשה בזכות שגם הם מסלקים תמיד מימי הדעת בפני האמונה, שהיא בחינת יבשה וארץ כנ"ל:

אות כב

וזה שכתוב בזהר הקדוש, מה תצעק אלי? בעתיקא תליא מילתא, כי עתיקא הוא בחינת משיח כנ"ל, שהוא בחינת ראש אמונה, שעל-ידי זה נמשכה האמונה למטה לסלק המים הזדונים, שהם הדעות הרעות של הכופרים, להפך ליבשה בגשמיות וברוחניות, שזהו בחינת קריעת ים סוף כנ"ל ועל-כן היה קריעת ים סוף בזכות יוסף הצדיק, כמו שכתוב, "הים ראה וינס"-ויצא החוצה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר אמונה זוכין על-ידי יוסף, שהוא בחינת שמירת הברית, בחינת ציצית, שעל-ידי זה זוכין להמשיך ולקבל עצת הצדיקים שעל-ידי זה זוכין לאמונה כנ"ל. ועל-כן באמת איתא במדרש, שקריעת ים סוף היה בזכות מצות ציצית, כי על-ידי מצות ציצית, בחינת יוסף, זוכין לאמונה, שעל-ידי זה היה קריאת ים סוף כנ"ל. ועל-כן אחר שביעי של פסח אחר קריעת ים סוף התר החמץ, כי כל זמן שלא נמשכה האמונה בשלמות אסור להחמיץ מחו אפלו בקדשה כדי שלא יתאחזו בו הקלפות כנ"ל, אבל אחר קריעת ים סוף שאז זכו לאמונה בשלמות על-ידי שהמשיכו אז האמונה השלמה מבחינת עתיק דעתיקין, מבחינת אורו של משיח, מבחינת ראש אמונה. ועל-כן זכו אז לשירה, בחינת תבואי תשורי ראש אמנה, 'תשורי' דיקא בחינת ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה, כי עקר השירה כשזוכין לאמונה שלמה שמשם כל השירות והנגונים ועל-כן על-ידי האמונה השלמה שזכו אז ביתר שאת, על-ידי זה התר החמץ אחר כך, כי עכשיו אנו יכולין לאכל החמץ בקדשה לבלי להחמיץ המח כי אם במתר לנו במה שהרשנו להתבונן, דהינו בדיני ומצוות התורה וכו', אבל במפלא מאתנו לא נדרש ולא נחמיץ את מחנו במה שאסור לנו, כי כבר יש לנו כח לשמר חמוץ המח שיהיה רק בקדשה ולא יצא מן הגבול, על-ידי גדל האמונה בשלמות שזכינו לקבל בקריעת ים סוף, שזכינו לבא לבחינה זו שבעת שמתגברים המים הזדונים, שהם הדעות זרות אז אנו מסלקין דעתנו לגמרי עד שברחו המים מפנינו בגשמיות על-ידי זה. על -כן אין אנו מתיראין עוד מן החמץ, כי אנו יכולין להחמיץ מחנו בקדשה במה שהרשנו, כי תכף כשיעלה על דעתנו איזה דעה זרה, חס ושלום, נסלק דעתנו לגמרי בפני האמונה, שזהו בחינת קריעת ים סוף כנ"ל:

אות כג

וזהו סוד מה שכתוב בזהר הקדוש ובכונות על סוד קריאת שמע בההוא מלה, לא תשאל ולא תנסה את ה', שהוא סוד מחין דקטנות שאז אי אפשר להמשיך היחוד כי אם על-ידי עתיקא, עין שם. הינו, כי אז בשעת קריעת ים סוף היו ישראל נתונים בצרה גדולה בגשמיות ורוחניות, כמבאר הרבה בדברי רבותינו זכרונם לברכה. ועקר כל הצרות נמשכין מבחינת מחין דקטנות, שהם בחינת דינים, שמשם אחיזת הקלפות המצירין לישראל, חס ושלום, ועקר הקלפות הם הכפירות הנאחזים במחין דקטנות ביותר, כי מחמת שהמח בקטנות יותר אזי כל חקירה וקשיא גדולה מדעתו מאד עד שאינו יכול לישבה אף-על-פי שבאמת הקשיא הזאת היא שטות גדול למי שיש לו מח גדול באמת, אבל מחמת קטנות מחו נדמה לו לקשיא גדולה. ולא זו אף זו, שמחמת שמחו יונק ממחין דקטנות על-ידי זה מתגרין בו הקלפות, חס ושלום, עד שיש לו תאוה גדולה לחקר ולכנס בחקירות והוא עושה מהפך אל הפך, כי לפי קטנות מחו היה ראוי לו לברח אפלו מחקירה קלה שבקלות ולא די שאינו מכיר את מקומו, אף גם הוא רוצה לכנס בחקירות גדולות שאפלו גדולים ממנו אינם יכולים לכנס לשם. ומזה באים כל הכפירות והמבוכות של כל המחקרים, מחמת שאינם מכירים את מקומם ונדמה להם שיש להם מח גדול על-ידי שבאים על כמה חכמות והמצאות בעניני העולם, אבל אינם יודעים שכל אלו החכמות נמשכין רק ממחין דקטנות ועדין לא התחילו ליגע כלל בשום מח הנמשך ממחין דגדלות והם רוצין לכנס בחקירות גדולות, כי כך טבע המחין דקטנות, כי מי שיש לו מח גדול הוא יודע ומבין ומשיג באמת שאי אפשר להבין דרכי ה' וממשיך על עצמו אמונה אמתית, אבל מחמת קטנות המחין ששם נאחזין הקלפות, שהם בחינת כפירות, על-ידי זה נדמה להם שהם חכמים ונכנסים בחקירות עד שנופלים במבוכות גדולות שכל הצרות נמשכין משם, כי כל הצרות נמשכין רק מבחינת הקלפות שהם הכפירות הנאחזין במחין דקטנות כנ"ל. וזה היה בחינת כל הצרות שהיו לישראל בשעת קריעת ים סוף שהיו נתונין אז בצרה גדולה, כמו שכתוב, "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה וכו' הראיני את מראיך"-למי את פונה בעת צרה. ועקר הנס של קריעת ים סוף היה על-ידי שזכו אז לסלק דעתם לגמרי רק לצעק אל ה' ולהתחזק באמונה לבד וקפצו לתוך הים על סמך אמונה לבד ועל-ידי זה סלקו מהם אחיזת הקלפות, שהם הכפירות, שהם בחינת המים הזדונים הנאחזים במחין דקטנות, כי המשיכו עליהם אור האמונה הקדושה מעתיק דעתיקין, שזה עקר בחינת קריעת ים סוף כנ"ל. וזהו בההוא מלה לא תשאל ולא תנסה, כי עקר סוד קריעת ים סוף הוא לברח מחקירות ומבוכות שאסור לכנס בהם שהם נמשכין ממחין דקטנות שצריכין רק לברח מהם בבחינת וינס משה מפניו, כי הם זהמת הנחש. וישראל על-ידי שבורחין ממבוכות אלו ומתחזקין באמונה לבד, על-ידי זה זוכין להפך ים ליבשה, שזהו בחינת קריעת ים סוף כנ"ל:

אות כד

וזהו בחינת ספירת העמר, כי עמר שעורים הוא מאכל בהמה, שזהו בחינת ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, הינו בחינת אמונה שמסלקין דעתם ומשימין עצמן כבהמה וסומכין על אמונה לבד. ואז מתחילין לספר הימים והשבועות לעמר, להמשיך כל המדות שהם בחינת ימים, שהם בחינת שכליים קדושים, בחינת ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה. ועכשיו אנו ממשיכין כל הימים והמדות שהם כל החכמות לתוך האמונה, שהוא בחינת עמר שעורים, כי אנו סופרין ומונין כל הימים לעמר שממשיכין הכל אל האמונה כנ"ל, שעל-ידי זה זוכין אחר כך לקבלת התורה, כי עקר קבלת התורה על-ידי אמונה, כי באמת ההתחלה מאמונה והסוף הוא אמונה והתוך הוא אמונה, כי עקר האמונה זוכין על-ידי תרי"ג עטין דאוריתא, שהוא בחינת קבלת התורה, שהם בחינת עצת הצדיקים אמתיים כנ"ל, אבל אי אפשר לבא לעצת צדיקים מחמת שמבלבלין אותם עצת הרשעים הנמשכין מעצת הנחש הקדמוני ואי אפשר להכניעם כי אם על-ידי מצות ציצית, שהוא בחינת שמירת הברית, בחינת יוסף כנ"ל. ובאמת ציצית בעצמן הם בבחינת אמונה כידוע, הינו שעל-ידי מצות ציצית אנו זוכין להמשיך אור האמונה משרשה מבחינת עתיק דעתיקין שמשם נמשכין אור הציצית, כי ציצית נמשכין מבחינת עתיק, כמו שכתוב, ועד עתיק יומיא מטה לבושה כתלג חור ושער ראשה כעמר נקא". שהוא בחינת ציצית של צמר כידוע , שזה בחינת מה שנתעטף הקדוש ברוך הוא בטלית לבן וסדר י"ג מדות של רחמים הנמשכין מעתיק, כי הטלית והציצית נמשכין משם מבחינת עתיק, מבחינת תליסר מכילין דרחמי, שזהו בחינת מה שמתעטפין בטלית בשבת במנחה בעת שאומרין ואני תפלתי לך ה' עת רצון, כי עת רצון הוא בחינת רעוא דרעוין, שהוא י"ג מכילין דרחמי הנמשכין מעתיק כידוע, ועל-כן על-ידי מצות ציצית דיקא שנמשכין מעתיק על ידם זוכין לקבל תרי"ג עטין דאוריתא, שעל-ידי זה זוכין לאמונה שלמה, כי הציצית ממשיכין אור האמונה משרשה מבחינת עתיק דעתיקין והיא נמשכת מדרגא לדרגא ומעולם לעולם, הכל בחינת אמונה כדי להחיות האמונה הקדושה שבכל עולם ועולם. עד שנמשכה האמונה גם למטה לגלות אמונתו אפלו במדור הקלפות לקים ומלכותו בכל משלה . ועל-כן הציצית הם שמירה, כי הם מבטלין כח הקלפות שלא יזיקו בעולם על-ידי שמגלין להם האמונה הקדושה ועל-כן הם ארבע ציצית כנגד ארבע בחינות עתיק שבארבע עולמות שמשם נמשך האמונה בכל עולם ועולם, כי העתיק שבין עולם לעולם הוא בחינת האמונה שבעולם העליון שנעשה בעולם שלמטה ממנו, בחינת עתיק, שעל ידו נמשכין כל האורות והשכליים שבעולם שלמטה ממנו עד בחינת האמונה שבאותו העולם. כי האמונה היא ההתחלה והסוף של כל העולמות והשכליים וכלם מקבלין משרש האמונה שהוא בחינת עתיק דעתיקין ומשם נמשכין הציצית בשרשן כנ"ל ועל-כן הציצית מחיין את כל בחינת נצוצי אמונה הנשרש בכל אחד מישראל ועל-ידי זה יש לו כח לקבל עצות הצדיקים האמתיים ונצל מעצת רשעים שלזה בעצמו צריכין אמונה להאמין בעצת צדיקים ולדחות עצת רשעים, אבל לזה זוכין על-ידי מצות ציצית כנ"ל, שעל-ידי זה מחיה שרש אמונתו הנשרש בו עד שיש לו כח לקבל עצת הצדיקים בחינת תרי"ג עטין דאוריתא ועל-ידי אלו העצות הקדושות זוכה לקבל בחינת זרע אמת ואז על-ידי האמת זוכה אחר כך לאמונה בשלמות יותר ויותר, שעל-ידי זה תבא הגאלה כנ"ל ועכשיו בספירה שאנו צריכים לקבל את התורה תרי"ג עטין דאוריתא בשבועות ועדין אין לנו אור הציצית לזכות על ידם לקבל עצות קדושות כנ"ל, כי אור הציצית אין נמשך בשלמות כי אם בשבועות שאז עולין עד עתיק כידוע, ששם תליסר מכילין דרחמי, שהם בחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שמקבלין בשבועות שמשם נמשכין הציצית כנ"ל. אבל בחסדו הגדול השם יתברך ממשיך עלינו אור מעתיקא קדישא על-ידי ספירת העמר, על-ידי שאנו מסלקין דעתנו ועושין עצמנו כבהמה, שזהו בחינת עמר שעורים ואנו סופרין וממשיכין כל הדעת והשכליות לתוך בחינת אמונה ועל-ידי זה אנו זוכין לקבל ולהמשיך אור הציצית בכל ימי הספירה עד שזוכין לקבלם בשבועות ועל-ידי זה זוכין לקבלת התורה כנ"ל. וזה שעושין ל"ג בעמר יום טוב, כי אחר שזכינו לספר ל"ב ימים כנגד ל"ב חוטין שבציצית אז נמתק הדין שמשם אחיזת הכפירות ואז נמשך עלינו ביותר אור של שבועות, שהוא אור עתיקא, שהוא בחינת תליסר בתקוני דיקנא, בחינת ציצית כנ"ל. ועל-כן אז נסתלק רבי שמעון בר יוחאי זכרונו לברכה, כי הוא גלה ותקן בחינת תליסר בתקוני דיקנא שגלה בהאדרא קדישא, שהם בחינת ציצית כנ"ל ועל-כן כשהתחיל לגלות האדרא אתעטף רבי שמעון, 'אתעטף' דיקא, כי שם בחינת ציצית כנ"ל וזה נמשך בל"ג בעמר כנ"ל:

אות כה

וזה שציצית קדם לתפלין, כי תפלין הוא בחינת מחין, הינו בחינת כלליות התורה, בחינת כלליות תרי"ג עטין דאוריתא, שהם בחינת כלו זרע אמת, בחינת מחין שכלולין בתפלין, שהם כלליות התורה, כמו שכתוב, "למען תהיה תורת ה' בפיך". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, הוקשה כל התורה לתפלין, אבל אי אפשר לקבל כלליות המחין, כלליות תרי"ג עטין, שהם התפלין כי אם על-ידי הציצית שעל ידם דיקא יכולין לקבל העצות הקדושות, שהם המחין הקדושים. ועל-כן צריכין להתעטף בציצית תחלה, כי אי אפשר לקבל את העצות הקדושות, שהם בחינת מחין תפלין כי אם על-ידי הציצית כנ"ל. ועל-כן אפלו בשבת שאין מניחין תפלין, אבל ציצית נוהג גם בשבת. ולכאורה הדבר תמוה אם קדשת היום של שבת ויום טוב גדול כל כך עד שאסור להניח בהם אפלו תפלין, כי הם עצמן אות, כי עצומו של יום הקדוש ממשיך עלינו כל המחין הקדושים אם כן היה ראוי מכל שכן לפטור מציצית שקדשתן קטנה מתפלין?! אך באמת על פי הנ"ל מבאר היטב, כי תפלין הם המחין בחינת העצות קדושות, שהוא בחינת כלליות התורה וזה אנו ממשיכין בשבת ויום טוב על-ידי עצומו של יום הקדוש, אבל אור הציצית שעל ידו קיום התורה, כי על ידו יכולין לקבל אור העצות כנ"ל, זה צריכין להמשיך גם בשבת ויום טוב כדי שיהיה לנו כח לקבל העצות קדושות, כי אין בנו כח לקבל העצות קדושות, שהם המחין, כי אם על-ידי מצות ציצית כנ"ל. וזה בחינת עמר שעורים, בחינת ושער ראשה כעמר נקא, בחינת אור הציצית שממשיכין על-ידי עמר שעורים כנ"ל:

אות כו

נמצא, שעקר יציאת מצרים הוא לצאת מזהמת הנחש מבחינת הנחש השיאני, שעל-ידי זה היה עקר גלות מצרים כידוע, ועקר יציאת מצרים הוא לצאת מזהמא זאת של הנחש השיאני, הינו לזכות להנצל מעצת הרשעים והחולקים המונעים מנקדת האמת אשר דרכו בו אבותינו הקדושים מעולם ומהפכים דברי אלקים חיים מהפך אל הפך ואומרים לטוב רע ולרע טוב ושמים מתוק למר ומר למתוק שנזכה לצאת ולהמלט מהם ולזכות לעצות קדושות שהם נמשכין מתרי"ג עטין דאוריתא, שהיא בחינת קבלת התורה בשבועות, שעל-ידי זה זוכין לאמונה שלמה, שעל-ידי זה תהיה הגאלה. וזהו בחינת יציאת מצרים שבכל דור ודור ובכל שנה ושנה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וכו'. כי רבים נשקעים בגלות נפשם ותאותם על-ידי זהמת הנחש שנאחז בהם שהם העצות שאינן טובות של החולקים על האמת וכל זה זוכין על-ידי מצות ציצית כנ"ל, ועל-כן באמת כתיב בציצית, "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי וכו'". כי על-ידי ציצית זוכין לקבל התרי"ג עטין דאוריתא שמהם נמשכין כל העצות קדושות של צדיקי אמת כנ"ל. וזהו בחינת יציאת מצרים ואיתא שמצרים הוא אותיות 'מצר ים', שהיו כל המחין בגלות ובמצר, כי מצר הוא אותיות צמר כידוע, כמובא בכונות על פסוק מן המצר וכו', הינו שעל-ידי ציצית של צמר זוכין לצאת מגלות מצרים ומעצות רעות וזוכין לעצות קדושות, שהיא בחינת קבלת התורה בשבועות כנ"ל:

פסח ח

ענין שביעי של פסח:

הלכה ח

מצות מילה ופריעה היא בחינת בטול חמץ ושאור שהם תרין עננין דמכסין על עינין, בחינת עשו וישמעאל, בחינת גער חית קנה, כמובא בזהר, עין שם, קנה חית של חמץ תשבר ותעשה ממנה הא ואזי נעשה מחמץ מצה. וזהו גער חית קנה, עין שם ברעיא מהימנא פרשת פנחס:

ואיתא בדברי רבנו במאמר 'בחצצרות וקול שופר' בלקוטי א סימן ה, דהינו שצריך שלא להחמיץ המחשבה בתאוות והרהורים וצריך לגער באלו המחשבות ולגרשם, וזהו בחינת גער חית קנה הנ"ל. 'גער' דיקא, ועל-ידי זה יוצאין מבחינת חמץ למצה. וזהו בחינת 'מצה', לשון מצה ומריבה דצדיקיא עבדין מצותא בסטרין אחרנין דלא יתקריבו למשכנא דקדשה, עין שם. נמצא, שחמץ ושאור, שהם בחינת חית קנה הנ"ל, הם בחינת חמוץ המחשבה, חס ושלום, וצריך לגער בהם ולשברם.

וזה בחינת מילה ופריעה, שהם תקון הברית ועל-ידי זה מבטלין ומעבירין תרין עננין דמכסין על עינין, שהם בחינת מחשבות זרות שבתפלה, שהם בחינת חמץ ושאור כנ"ל, כמו שכתב רבנו במאמר 'אמר אל הכהנים' (בסימן ב), שתקון המחשבות זרות, שהם העננין דמכסין על עינין, הוא על-ידי תקון הברית, עין שם.

נמצא, שעל-ידי תקון הברית מבטלין חמץ ושאור, דהינו מחשבות זרות תרין עננין וכו'. וזהו בחינת מילה ופריעה להעביר ולבער תרין עננין חמץ ושאור, עשו וישמעאל חית קנה הנ"ל, כי שאור חמוצו קשה זה בחינת קלפת הערלה, שהוא רע לגמרי, וחמץ אין חמוצו קשה כל כך. וזה בחינת קלפת הפריעה, שהיא בחינת נגה לו סביב (יחזקאל א), בחינת עץ הדעת טוב ורע (בראשית ב), וזהו בחינת חמץ, כי חמץ הוא גם כן יש בו ערבוב טוב ורע, כי אין בין חמץ למצה אלא משהו (של"ה מסכת פסחים), דהינו בין חית להא כנ"ל. נמצא, שסמוך אל הטוב עד שאפשר לשברו ולעשות ממנו בחינת מצה על-ידי שבירת המשהו כנ"ל והוא בחינת מתקלא, שהוא בחינת נגה, בחינת עץ הדעת, כי המתקלא עומדת על המשהו, דהינו ההכרעה שמכריעין המתקלא לכאן או לכאן שהוא תלויה במשהו, כי לשון המשקל שוה וכשמכריעין אותו משהו חוט השערה אזי ההכרעה לצד זה וכן להפך. נמצא, שהמתקלא תלויה במשהו כנ"ל:

וזה בחינת ההפרש בין חמץ למצה שהוא רק משהו כנ"ל. ועל-כן חמץ ושאור, שהם בחינת ערלה ופריעה כנ"ל, הם בחינת עשו וישמעאל, כי ישמעאלים הם נוהגים מילה ולא פריעה. נמצא, שהם רק בחינת קלפת הפריעה, אבל עשו הוא בחינת רע לגמרי ואין נוהגין מילה כלל והם בחינת קלפת הערלה, ועל-ידי מילה ופריעה כורתין ומעבירין אותם בבחינת גער חית קנה, ששוברין החית של חמץ ועושין ממנה הא של מצה, שהיא הא הדעת, שהיא תלויה בתקון הברית, כמובא, שהיא בחינת הא דאברהם שנתגלה על-ידי מצות מילה. וזה בחינת גער חית קנה הנ"ל.

כי תקון הברית היא בחינת והדרת פני זקן - זה קנה חכמה, בחינת קנה מוציא קול, בחינת קול נגינה ושירה שתלויה בתקון הברית וזהו קנה שבקדשה, וכנגדו בחינת קנה רצוץ פגם הברית חס ושלום, (כמובא במאמר 'רציצא דמיית בבעותה' בסימן כז, עין שם) ועל-ידי מילה ופריעה משברין חית קנה הנ"ל בחינת קנה רצוץ ועל-ידי זה נקרא 'קנה רצוץ' לשון שבירה, כי עומד לרציצה ולשבירה על-ידי ישראל, בבחינת גער חית קנה כנ"ל ואזי נתתקן קנה חכמה, בחינת קנה מוציא קול על-ידי בחינת תקון הברית כנ"ל. ועל-כן מלו עצמן ישראל בליל יציאתם ממצרים שאזי הוא בחינת בטול חמץ ושאור שבזה תלויה גאלת מצרים לצאת מחמץ למצה ועל-כן הכרחו למול אז, כי על-ידי זה מבטלין חמץ ושאור תרין עננין כנ"ל:

אות א

וזה בחינת שביעי של פסח קריעת ים סוף שהיה על-ידי בחינת תקון הברית, כמו שכתוב (תהלים קיד): הים ראה וינס, שראה ארונו של יוסף שזכה לתקון הברית, כמו שכתוב: וינס ויצא החוצה, כמובא, כי קריעת ים סוף זה גם כן בחינת בטול ושבירת המחשבות זרות, שהם עננין דמכסין וכו' בחינת חמץ ושאור כנ"ל.

כי יש 'ים החכמה' ויש בו דרכים ונתיבות להשיג החכמה בבחינת הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה (ישעיה מג), ויש מצולות ים, שהם בחינת הסטרא אחרא, מחשבות חיצוניות, הרהורים רעים, עננין דמכסין על עינין וכו'. והמצולות ים מכסין על ים החכמה ומערבבין הדרך והנתיב שיש בים החכמה וצריך לשברם ולגרשם ואזי נתגלה ים החכמה ומשיגין דרכים ונתיבות בים החכמה להשיג השגות. וזהו בחינת קריעת ים סוף בבחינת הנותן בים דרך וכו', כי שם זכו להשגות גדולות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח פ"ב). וזה נעשה על-ידי שנקרע הים, דהינו שנתגרשו מצולות ים השוטפין וטובעין, וזה בחינת קריעת ים סוף לשון קנה וסוף קמלו, בחינת גער חית קנה כנ"ל. ועל-ידי זה נתגלו דרכי ים החכמה כנ"ל ועל-כן היה על-ידי בחינת תקון הברית דיקא, כי תקון המח והחכמה לגרש מצולות ים הוא על-ידי תקון הברית כנ"ל, ומי שזוכה לתקון הברית יוכל לגרש מצולות ים מחשבות זרות והרהורים בבחינת קריעת ים סוף, בבחינת הים ראה וינס, שראה ארונו של יוסף כנ"ל.

ועל-כן היה קריעת ים סוף בשביעי של פסח דיקא, כי אז הוא תכלית בטול חמץ ושאור, כי הוא יום האחרון של פסח שאז היא תכלית גמר בטול חמץ ושאור עד שמאז והלאה התר החמץ וזהו תכלית בטולו בשלמות שנתבטל ונמתק קלפת החמץ ושאור עד שהתר לגמרי, כי כבר נכנע ונתבטל הרע לגמרי עד שחזר להתר ועל-כן אז נקרע הים סוף, כי קריעת ים סוף הוא גם כן בחינת בטול חמץ ושאור על-ידי תקון הברית, על-ידי בחינת מילה כנ"ל, וזה בחינת לגוזר ים סוף לגזרים (תהלים קלו), לשון חתך, בחינת חתוך הערלה, דהינו שנתגרשו מצולות ים כנ"ל. וזה בחינת קריעת ים סוף, בחינת קריעת עור הפריעה, כי קריעת ים סוף הוא תקון מצות מילה כנ"ל ועל-כן אז זכו ישראל לשירת הים, כי קול שירה נתתקן על-ידי תקון הברית כנ"ל (כמבאר היטב במאמר 'רציצא דמיית' הנ"ל):

אות ב

וזה שנוהגין ביום המילה שהמוהל מנגן שירת הים וכן הפיט יסד 'יום ליבשה' ביום שיש בו מילה, כי שירת הים נתגלה על-ידי בחינת מילה, שעל-ידי זה זוכין לבחינת קריעת ים סוף ולשירה כנ"ל.

ועל-כן המנהג לזרק אגוזים ומיני מאכל בעת שמלין התינוק. ובודאי אין דבר שאין לו שרש, הינו שמרמז על בזת הים שחטפו ישראל, ועל-כן זורקין אגוזים ושאר דברים כדי שיחטפו התינוקות לרמז בזת הים שזכו על-ידי מילה כנ"ל. ועל-כן קדם שעברו מי הירדן, שהוא גם כן בחינת קריעת ים סוף, הכרחו ישראל למול שנית ופרעו כנ"ל, דהינו פריעה שלא היתה על-ידי משה, כי עקר קריעת המים הוא על-ידי תקון מצות מילה כנ"ל. ועל-כן בימי משה שלא קימו מצות פריעה היה באמת קשה לפניו קריעת ים סוף והצרכו להשתמש בזכות אברהם ובזכות יוסף ודגמתם שקימו המצוה בשלמות, כי מל ולא פרע כאלו לא מל (שבת פי"ט מ"ו), כי עקר יניקתם על-ידי קלפת נגה, שהיא בחינת פריעה, כמובא.

ועל-כן התורה מזהרת בכמה מקומות על החמץ יותר מן השאור, כי העקר לבער החמץ, שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, בחינת נגה, בחינת פריעה, שעל-ידי זה מבטלין יניקתם מן הקדשה, ועל-כן צריכין למיכתב תרויהו חמץ ושאור מילה ופריעה, כי כל אחד יש בו צד חמר, זה מחמת שהוא רע לגמרי, וזה מחמת שכל יניקתם מהקדשה על ידו דיקא. וזה בחינת הצריכותא שאמרו רבותינו ז"ל דצריכי למכתב תרויהו חמץ ושאור, כי שאור חמוצו קשה, הינו שהוא רע לגמרי כנ"ל. ואי כתב רחמנא חמץ הוה אמינא משום דראוי לאכילה, כי שאור אין ראוי כלל ועל-כן אין יכול לינק כלל מן הקדשה, אבל חמץ, שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, ראוי לאכילה, כי מערב בו טוב ורע, ועל-כן יש בו אכילה וברור. ומחמת זה דיקא חמור אסורו ביותר, כי מחמת זה יכול לינק מן הקדשה כנ"ל. ועל-כן עקר רמז מלכות הרשעה בחית של חמץ כנ"ל, כי העקר לשבר החמץ שמשם יניקתם כנ"ל:

אות ג

וזה בחינת מילה בשמיני כנגד החית של חמץ שמשברין אותה ביום השמיני על-ידי מצות מילה כנ"ל, כי יום השמיני זה בחינת עלמא דאתי, בחינת בינה דמינה דינין מתערין (זהר ויקרא י:) ומשם משתלשל אחיזת החמץ ואין הדין נמתק אלא בשרשו (עץ חיים שע"ג פי"א), על-כן ביום השמיני אזי נמתק ונתבטל לגמרי בחינת החמץ, הינו החית של חמץ כנ"ל ואזי נשבר החית ונעשה ממנה הא, דהינו ה' הדעת ה' דאברהם שנתגלה על-ידי בחינת המילה, כי שם הוא בחינת הא עלאה כידוע.

וזה בחינת וביום השמיני דיקא, בה' הידיעה, דהינו ה' הדעת שנתגלה בשמיני על-ידי מצות מילה שהיא בחינת שבירת החית של חמץ כנ"ל. וזה בחינת בטול החמץ לגמרי בשביעי של פסח כנ"ל, שביעי של פסח הוא יום השמיני מתחלת בטול החמץ, כי תחלת בטולו בערב פסח, כמו שכתוב (שמות יב): אך ביום הראשון תשביתו שאור, שהוא ערב פסח שנקרא ראשון. נמצא, שיום שביעי של פסח הוא יום שמיני ליום הראשון, דהינו לערב פסח ואז הוא תכלית בטול החמץ ושבירתו, דהינו שנשבר החית כנ"ל. ועל-כן נתגלה בחינת מצות מילה תקון הברית כנ"ל, שהוא בחינת קריעת ים סוף כנ"ל, כי מצות מילה הוא בבחינת קריעת ים סוף, כי בקריעת ים סוף נאמר (שם יד): וישבו ויחנו לפני פי החירת וכו', שנצטוו ישראל לשוב לאחריהם לצד מצרים כדי ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם וכו', כדי שירדף אחריהם.

וזה בחינת עקר התשובה לתקן פגם הברית, כמו שכתב רבנו במאמר 'רציצא דמיית בבעותיה מהיכא נפיק רוחה'. והשיב להם: בהינו דאעל, הינו ששאלו מהיכן מוציאין הניצוצות שנפלו על-ידי פגם הברית? והשיב להם: בהינו דאעל, הינו בדרך שנכנסו ונפלו הניצוצות, דהינו על-ידי פגם הברית, ועכשיו כשמתגברים עליו אלו ההרהורים והוא משבר תאותו - על-ידי זה מוציאין הניצוצות מתוכם, עין שם היטב. ומחמת זה כל מי שזוכה לתשובה, שזה בחינת יציאת מצרים שיוצאין מרשות הסטרא אחרא לתוך הקדשה הוא צריך בהכרח מן השמים לשוב ולחזר לעבר דרך כל המקומות שהיה שם בתחלה כדי שיתנסה ויצטרף באותו ענין ממש, שזה עקר התשובה בחינת תשובת המשקל, ועל-ידי זה מברר הניצוצות שנפלו בתחלה בבחינת בהינו דאעל כנ"ל:

אות ד

וזה בחינת וישבו ויחנו וכו', שנצטוו אחר יציאת מצרים לשוב ולחזר דיקא לצד מצרים, ואזי כשהסטרא אחרא רואה שהם שבים ומתקרבים אליהם הם אומרים סגר עליהם הדרך ונבכים הם, ואזי הם מתגברים ביותר עם כח כל הניצוצות שיש בהם ואזי היא עת צרה גדולה לישראל וממנו דיקא יושע, כי אחר כך השם יתברך מרחם על עמו ומושיעם ואזי מוציאין על-ידי זה דיקא כל הניצוצות הקדושות שהיו בתוכם כנ"ל. וזה בחינת קריעת ים סוף שנכנע מצולות ים ומצרים והסטרא אחרא נפלו לתוכם וישראל זכו אז לרכוש גדול מבזת הים, דהינו שהוציאו כל הניצוצות הקדושות מתוכם כנ"ל.

וזה בחינת מילה שהיא תקון הברית, והקשו המינים: אם השם יתברך רוצה במילה למה לא ברא את האדם מהול?! כמובא במדרש. ואיתא בדברי רבנו ז"ל במאמר 'תפלה לחבקוק' (סימן יט) שצריכין דיקא למולו כאן בעולם הזה כדי להעלות הטוב מעץ הדעת, עין שם היטב, שהאדם הכרח להיות נברא תחלה עם הערלה ואחר כך לחתכה ולשברה כדי לתקן פגם הברית, כי כל הדורות באין לתקן חטא אדם הראשון שפגם בברית, כמובא, על-כן הכרחו לבא עם ערלה כדי שיהיה אחיזה להערלה והסטרא אחרא ואחר כך חותכין אותה, ועל-ידי זה דיקא מוציאין הניצוצות הקדשה מהם:

אות ה

וזה בחינת מילה בשמיני, שצריך לעבר עליו שבעה ימים שיש אחיזה להערלה שהיא בחינת רע הכולל של שבעים עממין כדי שיצטרף על-ידי זה ואחר כך חותכים אותם לגמרי כנ"ל, וזה עקר התקון כנ"ל, כי שבעה ימים של ערלה הם בחינת שבעים עממין שכלולים מזין, וכמו שכתב רבנו (בסימן לו) שקדם שזוכין להתגלות התורה צריכין לעבר דרך גלות השבעים עממין כנ"ל ולהצטרף בתוכם, ואחר כך זוכין להתגלות התורה שהיא שבעים פנים בחינת שבעים נפשות בית יעקב, שזה בחינת מילה שהיא התגלות הדעת על-ידי תקון הברית כנ"ל. וזה בחינת השבעים חסדים המתגלים על-ידי מצות מילה, בחינת מל, עין בלקוטי תורה.

כי החסד הוא הדעת, וזה בחינת ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל (ויקרא ט). 'ביום השמיני' הוא ראש חדש ניסן שאז מתחיל גאלת מצרים, שהוא בחינת תקון הברית, וזה בחינת ביום השמיני, בחינת מצות מילה, כמו שכתוב (שם יב): וביום השמיני ימול וכו', קרא משה שהוא הדעת לאהרן, הוא בחינת החסדים, כי אהרן הוא כהן איש חסד, בחינת אברהם שנאמר בו (תהלים קי): אתה כהן לעולם. וזהו 'ולבניו' הם בחינת למודי ה' ששם עקר התגלות החסדים על-ידי המילה, כמובא שם בכונות.

וזהו 'ולזקני ישראל', זה בחינת שבעים זקנים, בחינת שבעים נפשות בית יעקב שמאירין על-ידי התגלות השבעים חסדים כנ"ל, גם זקן הוא בחינת תקון הברית, בחינת והדרת פני זקן - זה קנה חכמה וכו' כנ"ל. ותקון הברית הוא על-ידי התגלות החסדים על-ידי מצות מילה כנ"ל. ועל-כן הכהן, שהוא בחינת החסד, מצוה על שמירת הברית ביותר. וכהן גדול, שהוא חסד גדול ועליון מאד מצוה ביותר על שמירת הברית ויש לו מצוות קדושות יתרות, כי תקון הברית הוא בחינת התגלות החסדים על-ידי הכנעת הערלה שהוא פגם הברית כנ"ל, שזה בחינת מילה כנ"ל. ועל-כן כהן גדול מתלבש בשמונה בגדים כנגד בחינת שמונה ימי מילה, דהינו תקון הברית בשלמות שזוכה כהן גדול כנ"ל:

אות ו

ועל-כן מילה היא מצוה שקבלו ישראל בשמחה ועדין עושין אותה בשמחה, כי מילה הוא בחינת בטול חמץ, דהינו חמוץ המחשבה, ואזי יכולין להתפלל בכח שיהיה קולו נעשה רעמים ועל-ידי זה נעשה שמחה, בבחינת ולישרי לב שמחה, כמו שמבאר כל זה במאמר 'בחצצרות' הנ"ל, עין שם היטב.

וזה בחינת אור' זרע' לצדיק', זה בחינת תקון הברית, על-ידי זה ולישרי לב שמחה כנ"ל. ועל-כן ס"ת קר"ע, כמובא, בחינת קריעת ים סוף, שהיא בחינת מילה כנ"ל. וזה: ולישרי לב שמחה, סופי תבות גימטריא טוב, כמובא, בחינת מילה תקון הברית, כמו שכתוב (שמות ב, ב. ועין מדרש רבה שמות פ"א): ותרא אותו כי טוב, שנולד מהול. וזה שכתב האר"י ז"ל, שעל-ידי מצות מילה מבטלין גזר דין של שמונים שנה, עין שם. כי על-ידי השמחה הנ"ל יכולין לבטל הגזר דין, כי יודעין בין קדם גזר דין לאחר גזר דין ועל-ידי זה יודעין להתפלל ולבטלו (עין שם היטב במאמר 'בחצצרות' הנ"ל):

ועל-כן אחר שירת הים נאמר (שמות טו): כי אני ה' רפאך. כי שירת הים וקריעת ים סוף הוא בחינת תקון מצות מילה כנ"ל שהיא צריכה רפואה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגלה יז:): מפני מה קבעו רפואה בשמינית? מפני המילה שנתנה בשמיני שצריכה רפואה, כי באמת המילה, שהוא בחינת תקון הברית, שעל-ידי זה זוכין לשלום (כמו שכתב רבנו במאמר 'רציצא' הנ"ל) היא רפואה, כמו שכתוב שם. אך מחמת שדרך השלום להתלבש במרירות, כמו שמבאר שם, עין שם. וזה בחינת צער וכאב המילה שצריכין לסבל מרירות וצער כשרוצין לזכות לשלום, שהוא תקון הברית, רפואת הנפש, בחינת מילה. ומחמת זה צריכין אחר כך לרפואה על הרפואה של השלום כדי לרפאות כאב המרירות שנתלבש בו השלום כנ"ל. וזה בחינת רפאנו ה' ונרפא שמתפללין על שתי רפואות, דהינו לרפאת כאב הרפואה, בחינת כאב המילה, שהיא רפואה כנ"ל. ברוך השם לעולם, אמן ואמן:

אות ז

מפני מה מילה בשמיני? כדי שלא יהיו העולם שמחים ואביו ואמו עצבים, כי מילה הוא בחינת התגלות החותם ברית קדש, כמו שאומרים (שבת קלז:), וצאצאיו חתם וכו'. וחותם הוא הפך נדת, כי הם במספר השוה, כמובא (עץ חיים שער לה פרק ג):

ועל-כן צריכין להמתין עד יום השמיני שנתבטל דם נדות, אזי נתגלה החותם כנ"ל. וזהו כדי שלא יהיה עצבון, כי עצבות הוא בחינת דם נדות, כמו שכתוב (בראשית ג) הרבה ארבה עצבונך זה דם נדות. ועל-כן המילה בשמיני שאז נתגלה שמחה כנ"ל, כי המילה היא לזכות לשמחה כנ"ל. והשמחה היא בבחינת יום השמיני, שהוא בחינת בינה כנ"ל ובינה לבא ושם השמחה, כמו שכתוב (תהלים ד) נתת שמחה בלבי. ושם הרעמים שעל ידם זוכים לשמחה כנ"ל, כמו שכתוב (איוב כו) ורעם גבורתו מי יתבונן:

פסח ט

מהדורא קמא וראשי פרקים מהלכות פסח-תקפ"ד:

הלכה ט

ענין פסח ויציאת מצרים בכל אדם ובכל זמן וענין אכילת מצה ואסור חמץ:

על-פי התורה מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו' כי מרחמם ינהגם בלקוטי תנינא סימן ז, עין שם כל התורה היטב:

אות א

כל כל זה ענין פסח, כי משה רבנו הוא המנהיג הרחמן, שהוא פתח לנו אור הדעת לידע ולהודיע כי ה' הוא האלקים וכו', עין שם. וכל זה היה בשעת יציאת מצרים בפסח, שאז התחיל לפתח לנו אור הדעת להודיענו ידיעת אמתתו יתברך על-ידי כל האותות והמופתים הנוראים שעשה עמנו אז. והארה זאת נמשכת לדורות בכל שנה ושנה, כי בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. כי בכל דור ובכל שנה ושנה צריכין להמשיך מחדש ידיעה הקדשה האמתית הזאת לידע בכל עת בידיעה חדשה כי ה' הוא האלקים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין קריאת שמע, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, מכל שכן בשלש רגלים שבהם התחדשות הדעת והמחין, בפרט בפסח, שהוא ראש לרגלים, תחלת ההתגלות. ועקר הדעת הוא בחינת הארת בן ותלמיד, דהינו להודיע לדרי מטה בחינת שוכני עפר המנחים במקום שמנחים בדיוטא התחתונה מאד מאד, להודיעם כי ה' עמם ואצלם וקרוב להם תמיד, כי מלא כל הארץ כבודו וכו'. ולהפך לדרי מעלה להודיע בחינת איה, בחינת מה חמית וכו' וצריכין לכלל העולמות וכו' ועל-ידי זה זוכין להארת הרצון בשעת האכילה וכו' בחינת כעת וכו' מה פעל אל מה רב טובך אשר צפנת וכו'. וזה בחינת אין מסיחין בסעדה, בחינת ועשו סיג לתורה, בחינת סיג לחכמה, שתיקה וכו', עין שם:

אות ב

וזה בחינת מצה שהיא אכילה קדושה מאד, בחינת מן, בחינת עגה שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן והמן הוא בחינת מה, בחינת כי לא ידעו מה הוא, דהינו בחינת הארת הרצון. ועל-כן היה יורד דבר יום ביומו, בחינת ואתה נותן להם את אכלם בעתו, כי בכל השנה שכבר זכינו לקבלת התורה, שהיא בחינת כלליות בן ותלמיד, אז יכולין להמשיך הארת הרצון אפלו על-ידי אכילת חמץ, כי כבר נתתקן מחצת המחין שהם בחינת שתיקה שזה זוכין רק בשעת קריעת ים סוף, בחינת ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. אבל עתה עדין לא נמשך בשלמות הארת בן ותלמיד על-ידי אתערותא דלתתא, רק ההארה באה מלמעלה-מחין גדולים הרבה מאד בחפזון ברגע אחד, (כמבאר בכתבים ועדין לא נתתקן מחצות המחין ואם היו אוכלין חמץ חס ושלום, היו יכולים להחמיץ המח עד שיכנס בקשיות ותרוצים שאין הזמן מספיק לבארם, כי הם למעלה מהזמן, על-כן עתה עקר התקון על-ידי שנזהרין מחמץ במשהו, שתכף כשנתן מים בעסה, שהם בחינת מימי הדעת שנמשכין ממקום גבה מאד צריכין לאפות העסה מיד בחפזון והאפיה על-ידי האש, שהוא בחינת יראה, בחינת צמצום, לצמצם המחין תכף שלא יתחילו כלל לחקר במה שלמעלה ממנו רק לחזר לאחוריו להודות ולהלל לה' על כל הנסים והנפלאות שעשה עמנו שהגביהנו ורוממנו למעלה למעלה ממדרגותינו בבחינת מקימי מעפר דל מאשפות וכו' להושיבי וכו'. וזהו לחם עני שעונין עליו דברים הרבה, שהוא הלל גמור וספור יציאת מצרים, כי זה עקר התקון עתה להנצל מלכנס בחקירות, שהם למעלה מהזמן, שהם בחינת חטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע דאסתכל במה דלא הויא לה רשו, שאנו צריכין עתה לתקן זאת בשעת יציאת מצרים בפסח כידוע. וכן הוא בכל אדם, שכל אחד לפי מדרגתו ואפלו אם מנח במקום שמנח צריכין להאיר עליו הדעת ולהודיעו, כי עדין ה' עמו בחינת הקיצו ורננו שכני עפר, כי מלא כל הארץ כבודו, אבל תכף יכנסו בו קשיות הרבה על השם יתברך ועל הצדיקים על-כן צריך לזהר לצאת מחמץ למצה שלא להחמיץ מחו כלל רק ישתדל להביט על ה' ונפלאותיו אשר הפליא חסדו עמנו ויענה לה' דברים הרבה להודות ולהלל אותו יתברך על חסדו ונפלאותיו. וזה בחינת לחם עני שמזכיר את העני וכו', כמו שפרש רש"י, או שעונין עליו דברים הרבה, או לחם עני מה דרכו של עני בפרוסה וכו' והכל אחד:

אות ג

וזה בחינת 'אפיקומן' שפורסין מצה השניה ועל החצי מברכין על אכילת מצה והשניה הוא צפון לאפיקומן, כי זה עקר בחינת מצה, בחינת צפון, בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך שמשם הארת הרצון, כי הארת הרצון זה עקר שלמות התקון של כל המתקרבים להשם יתברך, בפרט הרחוקים מאד כשמתקרבים עקר תקונם כשזוכין להארת הרצון שזוכין לזה בשעת אכילה מי שיש לו חלק במלכות דקדשה וכו', בחינת אשרך ארץ שמלכך בן חורין וכו', בחינת חרות של פסח, שזהו בחינת יובל, כי מסטרא דיובלא נפקו ממצרים, (כמו שכתוב בזהר הקדוש). כי לקרב הרחוקים קשה מאד, בפרט הרחוקים ביותר, כי מאחר שכבר נתעו כל כך בדרכם הרע, בפרט כי רבם מחם פגום מאד על-ידי פגם הברית, על-כן בודאי קשה מאד להכניס בו הדעת ולגרש ממנו רוח שטות ולהוציאו מעוונות ופגמים ועל-כן צריכין לזה צדיק רחמן מאד כמו משה רבנו שהרחמנות שלו היה בלי שעור שאפלו אחר כך כשעשו ישראל מה שעשו עד שהשם יתברך אמר לו לכלותם ויעשה אותו לגוי גדול. אף-על-פי-כן הוא לא חשש על זה ומסר את נפשו בעדם תמיד וכן צריך הצדיק המנהיג אמתי להיות רחמן כזה בכל דור ודור, כי מתחלה ועד סוף הוא צריך להתנהג עם המתקרבים ברחמנות נפלא ועצום ורב מאד ובדעת ושכל נפלא ונורא באפן שיכנס בהם יראת ה' לטובה שישובו להשם יתברך על-ידי זה ולא יתרחקו חס ושלום, יותר על-ידי היראה, דהינו שלא ישתלשל מדבריו אחיזת היראה רעה, שהוא בחינת דינים, בחינת עצבות ומרה שחרה, שמזה באים כפירות, שכל זה הוא בחינת חמץ ושאור שנקרא יגון ואנחה. ועל-ידי זה תקף הדינים, רחמנא לצלן, רק צריכין שהיראה תבוא רק לטובה לקרב ולא לרחק (וכמבאר כל זה לעיל בהלכות פורים השיך לזה, עין שם). ועל-כן עקר קדשת פסח לקדש את האכילה, דהינו לזהר מחמץ במשהו ולאכל מצה דיקא, כי עקר היראה מגיע בשעת אכילה, כמבאר על מאמר רבותינו זכרונם לברכה רצועה וכו'. וזאת התורה רצועה היתה יוצאת וכו' מקשרת לענין הארת הרצון בשעת אכילה המבאר בתורה זאת של מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע, כמבאר שם, כי הא בהא תליא הארת הרצון על-ידי היראה, כי עקר הארת בן ותלמיד להכניס בהם יראה, כמבאר שם. והעקר שתהיה היראה לטובה כנ"ל בבחינת יראת ה' לחיים, בחינת יראת ה' תוסיף ימים. ולא תהיה להפך חס ושלום, כנ"ל. ועל-כן צריכין להאיר בדרי מטה בבחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת הקיצו ורננו שכני עפר לעוררם ולחזקם שלא יתיאשו ולא יפלו בדעתיהם בשום אפן בעולם רק ידעו כי עדין ה' אתם וכו' תמיד. ואף-על-פי-כן יהיה להם יראה גדולה, כי הוא כולל אותם גם בבחינת מה וכו', כמו שמבאר שם. ועל-ידי כלליות העולמות, שעל-ידי זה נמשך יראה והיראה בחינת מלכות נגשת ובאה בעת האכילה, בבחינת לעת האכל גשי הלום. ואז על-ידי זה מאיר הארת הרצון המפלא, כמבאר שם, כי הרצון מאיר מחמת שמלכות מקור היראה מקבלת האכילה והפרנסה מים החכמה ששם מאירין המקיפים, שהם בחינת מה וכו', (עין שם כל זה והבן היטב):

אות ד

וכל התקונים האלה צריך הצדיק להמשיך בדרכים נפלאים ונוראים מאד מאד, כמובן שם. וצריך לזהר מאד בדבריו לעשות סיג לדבריו כדי שלא יכנסו, חס ושלום בקשיות ותרוצים שהם למעלה מהזמן שאין הזמן מספיק לבאר הקשיות והתרוצים שיש שם. על-כן עקר גמר התקון כשזוכין להארת הרצון. (וכמובן בדבריו זכרונו לברכה במקום אחר) שאי אפשר לעבד את השם יתברך כי אם על-ידי הרצון, עין שם, מכל שכן הרחוקים ביותר שכבר עשו מה שעשו ובודאי עדין מי יודע מה שיעבר עליהם עוד כל ימי חייהם בילדותם ובזקנותם. ומי יודע אם יהיה להם כח להתחזק ולשאר על עמדם תמיד בכל מה שיעבר עליהם, על -כן עקר תקונם על-ידי הארת הרצון, כי הרצון עולה על הכל ומבטל ומבער כל הקשיות והעקמימות שבלב וכל הבלבולים וכו', כי מאחר שהאיר עליו האמת שיודע מרחוק שעקר התכלית לצאת מגריעות פחיתותו ולהתקרב להשם יתברך והוא רוצה ומשתוקק לזה ברצון חזק ומפלג אפלו בעצם רחוקו, על-כן בודאי יש לו תקוה להתקרב להשם יתברך תמיד יהיה איך שיהיה, כי הרצון חפשי תמיד, כי שם עקר החרות, כי נמשך מבחינת גבה מאד כנ"ל. וזה בחינת מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, (כמבאר בדברינו במקום אחר בהלכות ערב, עין שם). וזה בחינת מצה שהוא בחינת מן, בחינת אפיקומן-אפיקו מן, בחינת עגה שהוציאו ואפיקו ממצרים-טעמו בהם טעם מן, בחינת כי לא ידעו מה הוא, בחינת הארת הרצון כנ"ל, כי תמיד צריכין יגיעה גדולה לקדש את האכילה על-ידי הארת בן ותלמיד, על-ידי כלליות העולמות וכו'. ואז דיקא זוכין להארת הרצון בשעת האכילה, שזה עקר גמר התקון, אבל עכשיו בפסח בשעת יציאת מצרים בודאי אין בידינו להמשיך התקונים האלה על ידינו על-ידי בחינת אתערותא דלתתא, על-כן היה קשה מאד לצאת ממצרים, אבל השם יתברך חמל עלינו והאיר עלינו מלמעלה הארה נפלאה שלא כסדר וכו', דהינו שממשיך עלינו הארת הרצון מלמעלה אף-על-פי שלא זכינו לזה עדין:

אות ה

על-כן צריכין לאכל מצה ולזהר מאד מחמץ אפלו במשהו, כי אנו צריכין לזהר שתכף כשנתן מים בעסה, דהינו מימי הדעת שנמשכין עתה ממקום גבה מאד צריכין תכף שלא להחמיץ חס ושלום, שלא לשהות בין נתינת מים על הקמח ובין אפיה על האש, כי צריכין למהר בחפזון גדול לאפותה באש קדם שתחמיץ שלא לתן יניקה להקלפות היונקים מחמוץ המח, דהינו ממי שאינו נזהר ונכנס חס ושלום, לקשיות שהם גבוהים משכלו, שהם אצלו בבחינת למעלה מהזמן שמשם כל הכפירות, שהם עקר היצר הרע והקלפות. וצריכין שמירה גדולה מהם, אבל עכשיו אין בידינו לשמר מהם בעצמנו מחמת שעדין לא קבלנו התורה רק השם יתברך בעצמו שומר אותנו מהם כי ליל שמורים הוא לה'. ובחמלתו צוה עלינו לשמר את המצות שאנו צריכין עתה לאכל מצה שהוא בחינת מן, בחינת מאכל עליון, דהינו שהמאכל בעצמו בא מלמעלה בקדשה כזאת שאין החיצונים יכולים להכניס קשיות הנ"ל בלב על-ידי זה המאכל הקדוש, דהינו מצה כשזוכין לשמרה היטב מחשש חמוץ חס ושלום, רק, אדרבא, על-ידי זה המאכל הקדוש, שהוא מצה, זוכין להארת הרצון המפלג הנ"ל. כי הארת הרצון הזה היא ההפך מהקשיות הנ"ל והוא תקונם, (כמובן בהתורה הזאת למעין שם היטב). ומחמת שעתה אין בנו כח בעצמנו לתקן מחצות המחין לשמר עצמנו מקשיות הנ"ל שמשם כל הגליות שבאים מפגם אמונה שנמשך משם, על-כן חמל עלינו השם יתברך וצוה לנו לאכל מצה וכנ"ל. ועקר התקון הוא בבחינת לחם עני שלא לכנס בקשיות שלמעלה מדעתנו רק נחזר לאחור להתבונן בחסדי ה' שעשה עמנו שהוציאנו ממצרים וכו' כנ"ל:

אות ו

וזה, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. פסח הוא-פה סח, בחינת שיחו בכל נפלאותיו, דהינו מצות ספור יציאת מצרים לשוח ולספר בכל עת בנפלאותיו הנוראות שעשה עמנו ביציאת מצרים. וכן מה שעושה עמנו בכל דור ודור ובכל עת ועת, כי לא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם בדרכים נפלאים ונוראים מאד. ומצוה גדולה על כל אחד ואחד מישראל לשוח ולספר בזה תמיד בחינת שיחו בכל נפלאותיו. וכשם שמצוה עלינו לספר בזה תמיד, כך אסור לנו לשאל ולחקר במה שלמעלה משכלנו לשאל ולהקשות חס ושלום, קשיות שאי אפשר להבינם ולתרצם, כי דרכי ה' נפלאים מאד (וכמבאר בהתורה הנ"ל) שבשביל זה צריך החכם לעשות סיג לדבריו כדי שלא יכנסו בחקירות וקשיות שהם למעלה מהזמן, שאין הזמן מספיק לבאר הקשיות והתרוצים שיש שם, עין שם:

אות ז

וזה שמשיבין להחכם ששואל, מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם ואף אתה אמר לו, הלכות הפסח אין מפטירין וכו'. ולכאורה התשובה פליאה נשגבה מאד מה זו תשובה על שאלתו מה העדות וכו', מה שמשיבין אין מפטירין וכו'? וגם מהו הלשון "כהלכות הפסח"?! אך עקר התשובה שמשיבין לו שאסור לו לחקר ולשאל במה שאין לו רשות, הינו אם ירצה לשאל שיבינו לו כל דברי התורה עד תכליתו, זה אסור לו באסור חמור מאד, כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך, וכתיב, "גבהי שמים מה תפעל וכו'". וכתיב, "לכל תכלה ראיתי קץ". ולא נתן רשות לשאל כי אם במה שיש לנו רשות, כמו שכתוב, "כי שאל נא לימים ראשונים ולמקצה השמים ועד קצה השמים". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, למקצה השמים אתה שואל וכו', ואי אתה שואל מה למעלה וכו', הינו שאין לנו רשות כי אם לשאל ולחקר בעצם נפלאות הנסים והאותות הנוראות שעשה השם יתברך עמנו בהוציאנו ממצרים ובקריעת ים סוף וכו' ומאז ועד הנה. ובזה אנו רואים אמתתו וגדלו ותקפו ועצם חסדו עלינו ושהוא משגיח בהשגחה פרטיות בכל עת ורוצה בעבודתנו וראוי לנו לעבדו ולקבל על מלכותו בלב שלם לקים כל תורת משה בכתב ובעל פה שכל זה הוא בחינת כי שאל נא לימים ראשנים הנהיה כדבר הגדול הזה וכו', אבל חוץ מזה אסור לחקר עוד כלל, כי בודאי אי אפשר להבין דרכיו יתברך וטעמי מצותיו. ועל-כן בפסח מצוה שישאל הבן מה נשתנה, כדי שישיבו לו, עבדים היינו וכל ספור יציאת מצרים. אבל בודאי אין זה תרוץ מספיק לבאר ולתרץ בשלמות כל הקשיות של מה נשתנה, כי לפי מעוט שכלנו עדין קשה על כל דקדוקי המצות ופרטיהם שעושין בליל פסח לבד, מכל שכן בשאר ימות השנה מה שיכות להם לענין יציאת מצרים ולמה אנו מחיבים דוקא לטבל שתי פעמים זכר ליציאת מצרים? וכן למה חמץ אסור במשהו? ואם בשביל לזכר החפזון שלא הספיק בצקם וכו', היה די במצות אכילת מצה לזכר החפזון?! כמו מצות סכה, שהוא זכר להקף ענני כבוד, אבל לא נאסר הבית לגמרי בשביל זה, ובדרך עראי מתר לכנס בו, ולמה החמץ אסור לגמרי במשהו בבל יראה ובל ימצא?! וכן בשאר פרטי המצות בודאי אין אנו מבינין טעמיהם. ומה ענין יציאת מצרים למצות ציצית וכן בשארי המצות, רק באמת יש שיכות גדול ענין יציאת מצרים לכל התורה כלה ולכל המצות ופרטיהם, אבל אנו אין מבינים כל זה בפרטיות, רק אנו מבינין שאנו חיבים לקים מצותיו מאחר שראינו עין בעין אלקותו יתברך וממשלתו וגדלו וטובו על-ידי האותות וכו' של יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה וכו':

אות ח

וזה עקר התשובה על שאלת מה נשתנה וכו', הינו שאנו משיבין לו, עבדים היינו וכו'. ומחמת זה אנו מחיבים לקים מצוותיו ככל אשר צונו על-ידי משה עבדו נאמן ביתו, אבל זה החכם שואל בדרך חכמה, מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם? הינו שהוא מודה שה' אלקינו צוה כל התורה והחקים וכו' וראוי לנו לקימם, רק שהוא שואל מה העדות וכו', שרוצה שיודיעו לו ויבינו לו טעמי כל דבר בפרטיות. וזהו, מה העדות והחקים והמשפטים, שרוצה להבין טעם כל חלקי התורה. ועל זה מסים, אף אתה אמר לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, הינו כמו הלכות פסח שהוא מצוה גדולה לעסק בזה לשוח ולספר תמיד ביציאת מצרים, כמו שכתוב, "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". שזה בחינת פה סח כנ"ל, כמו כן אין מפטירין אחר הפסח. 'אחר הפסח' דיקא, הינו מה שאסור לשוח ולדבר בו, שזהו בחינת אחר הפסח, שהוא אחר הפה סח, אחר השיחה והדבור, דהינו במה שצריכין לשתק, שם אסור לפתח פיו, (כמו שפרש רש"י על מפטירין כמו פוטר מים וכו') להבין סתריו וצפונותיו שאי אפשר לגלותם בזה העולם, שזה בחינת אפיקומן, שהוא בחינת צפון מה רב טובך אשר צפנת וכו', שצריך לשתק שם ואסור לשאל ולומר אפיקומן שיוציאו ויגלו לו בחינת מן, שהוא בחינת מה שצפון ונעלם מאד, בחינת כי לא ידעו מה הוא, כי שם אסור לשאל ולחקר כלל, כי במפלא ממך אל תדרש וכו':

אות ט

אבל הרשע שואל, מה העבודה הזאת לכם? שכופר בכל ואינו אומר 'אשר צוה ה' אלקינו'. וגם קורא הכל בשם 'עבודה' כאלו הוא רק עבודה בעלמא כדי לקבל איזה עבודה, ואין טעם ברור בכל פרט ופרט של כל מצוה. כמו המחקרים והאפיקורסים שכל טעמיהם על המצות הם בדרך זה שהמצוות הם בשביל שעבוד בעלמא כדי שיהיו נזהרין בדברים שבין אדם לחברו וכו', כי ידוע דבריהם הרעים והמרים הבוטים בטעמי המצות הבוטים כמדקרות חרב. וגם הוציא את עצמו מן הכלל ואומר, לכם ולא לו. ואף-על-פי שגם החכם אומר 'אתכם', החכם כבר הכניס עצמו בתוך הכלל במה שאמר תחלה בחכמתו "אשר צונו ה' אלקינו", וקבל עליו על מצותיו יתברך, רק שאמר אתכם לענין הצואה, כי הוא מודה שהוא אינו ראוי שהשם יתברך ידבר עמו ויצוה אותו, על -כן הוא שואל לאותן שדבר ה' עמהם וצוה אותם את המצות שיצוו עלינו לעשותם. הוא שואל אותם אולי יודיעו לו טעמיהם באמת, אבל הרשע הוציא עצמו מן הכלל לגמרי, על-כן אף אתה הקהה את שניו וכו':

אות י

וזהו שאומר החכם, מה העדות, וקורא התורה בשם עדות הראוי לה, שנקראת ברב התורה בשם עדות, כמו שכתוב, "ונתת אל הארן את העדת". וכן בכל מקום קורא אותו ארון העדות, כי בודאי התורה הקדושה היא עדות גדולה על אלקותו יתברך, כי מי שמשים עינו ולבו היטב על כל דברי התורה שבכתב ובעל פה, בכל ספרי תנ"ך וש"ס ומדרשים וספרי הזהר הקדוש וכתבי האר"י זכרונו לברכה וספרי הצדיקים אמתיים שבדורנו, כלם יעידון ויגידון כי ה' אחד ושמו אחד, כי בודאי לא ימצא רשע טפש שיוכל לומר שאפשר לבדות מלב, חס ושלום, תורה כזאת שנתגלה לנו מאתו יתברך מיום מתן תורה על-ידי משה רבנו עד היום הזה ומי פעל ועשה כזאת, מבטן מי יצאו כל הדברים והנפלאות והחדושים האלה אם לא כי יד ה' עשתה זאת. מפיו יקרא כל דברי התורה הזאת למשה עבדו נאמן ביתו והוא מסרה ליהושע וכו' וכן כל החדושים הנפלאים והנוראים שגלו גדולי הצדיקים בני עליה כלם יעידון ויגידון ומגלין אלקותו יתברך לכל החפץ באמת, כי כל מודה על האמת יבין ויראה בעיני שכלו שאי אפשר לשכל אנושי לגלות חדושים כאלה בשום אפן כי אם מאת ה' צבאות יצאו והוא יתברך בחסדו הופיע עליהם והודיעם כל הנפלאות והנוראות האלה. נמצא, שהתורה הוא עדות על אלקותו יתברך, על-כן נקראת התורה "עדות". וזה בחינת והחכמה מאין תמצא וכו' עד אלקים הבין דרכה וכו' (ועין במקום אחר עוד מזה בהלכות עדות הלכה ד):

אות יא

וזה בחינת מצות פדיון פטר חמור, כמו שכתוב, "וכל פטר חמר תפדה בשה וכו'". כי שה זה בחינת קדשת ישראל, בחינת שה פזורה ישראל, בחינת יעקב, שנאמר בו, "והכבשים הפריד יעקב". וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הרחל הזה כלה קדש, צמרה לתכלת עורה לתף וכו', כמובא בפרוש רש"י על פסוק, "שניך כעדר הרחלים". וחמור הוא ההפך מקדשת ישראל והתורה, כי הוא בהמה טמאה. והמצרים, שכל הגליות כלולים בהם, (כמובא במקום אחר), נמשלו לחמורים, כמו שכתוב, "בשר חמורים בשרם". כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל-כן אמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור דיקא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שם, כי זה נושך ושובר עצם וכו', כי חמור הוא בחינת זהמת הגוף שנקרא חמר לשון חמור, אבל אף-על-פי שהחמור, שהיא בחינת זהמת החמר, והגוף הוא רחוק מישראל והתורה אף-על-פי-כן הצדיקים הגדולים יכולים להפך גם החמר שהוא בחינת זהמת החמר. להכניע הכל אל הקדשה שיהיה מרכבה להקדשה, בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לעולם ישים אדם את עצמו כשור לעל וכחמור למשאוי. כי זה עקר המעלה של האדם הבעל בחירה שהוא גבה ממלאכים מחמת שיש לו חמר מגשם כזה, שהוא בחינת חמור ממש תכלית הכסילות ואף-על-פי-כן בכח קדשת נשמתו יש לו כח להפך ולהכניס בחינת החמור, שהוא גשמיות החמר אל קדשת התורה שיהיה משעבד אל התורה ואל העבודה כחמור למשאוי:

אות יב

וזה בחינת יששכר חמור גרם וכו'. ופרש רש"י שקבל עליו על תורה כחמור וכו', 'כחמור' דיקא כנ"ל, כי יששכר זה בחינת הצדיק הגדול המבאר בתורה הנ"ל שיש לו כח להאיר בדרי מעלה ובדרי מטה, בחינת הארת בן ותלמיד הנ"ל כדי שיהיה להם יראה וכו'. ועקר הוא הארת התלמיד, שהיא הארת דרי מטה, שזהו עקר תענוגיו ושעשועיו יתברך כשעולה העבודה מהם מחמת שהם מגשמים מאד בתכלית הגשמיות, כמבאר שם בתורה הנ"ל והארת דרי מטה הוא מה שמאירין בהם בחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת הקיצו ורננו שכני עפר, דהינו מה שמחזקין כל המנחים בדיוטא התחתונה מאד מאד לבל יתיאשו עצמן בשום אפן בעולם, (כמבאר שם, עין שם). וזה בחינת יששכר, בחינת 'יש שכר' שמודיע לכל באי עולם אפלו להגרועים מאד, כי עדין יש שכר בחינת כי יש שכר לפעלתך ויש תקוה לאחריתך. כי כשאדם נתרחק מהשם יתברך, חס ושלום, מכל שכן כשנופל לתאוות רעות ועברות חס ושלום, אזי הוא בחינת רחל מבכה על בניה וכו', כי השכינה, שהוא קדשת ישראל, נקראת רחל כידוע, ואזי היא בבחינת כרחל לפני גזזיה נאלמה, דהינו שקדשת הנפש מישראל היא בין הקלפות וסטרין אחרנין המעיקין ומצירין לה. ומגדל חלישותה על -ידי רבוי עונותיו היא כרחל לפני גזזיה נאלמה שהן גוזזין וגוזלין אותה ונוטלין ממנה הודה ותפארתה והיא נאלמה ביניהם. ואזי היא בחינת שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וכשזה הרחוק מאד נתעורר בעצם רחוקו ואינו מיאש עצמו בשום אפן ובוכה וצועק להשם יתברך תמיד, זה בחינת קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה, בגין כי איננו, (כמו שאיתא בזהר הקדוש), הינו שקדשת הנפש של ישראל שהיא בחינת רחל, היא בוכה ומבכה על בניה, הינו על מעשים טובים שלה שאבדה על-ידי תאוותיה הרעות, כי המעשים טובים נקראים בנים, כי עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. והיא בוכה במרירות גדול מאד בבחינת נהי בכי תמרורים עד אשר קול ברמה נשמע, כתרגומו, קל ברום שמיא אשתמע וכו'. ומגדל כאבה שהיא רואה שזה זמן רב אשר עדין לא עלתה ארוכה למכתה והיא צועקת ובוכה זה זמן זמנים טובא ועדין היא רחוקה מהשם יתברך כל כך. ועל-כן "מאנה להנחם על בניה כי איננו", כמו שכתוב בזהר, בגין כי איננו, הינו שאומרת בלבה, איך אפשר לנחמנו ואני יודע כי איננו?! כי אין השם יתברך עמי עדין, כי אני רחוק מהשם יתברך מאד מאד, אבל אף-על-פי-כן, אף-על-פי שהיא רחוקה כל כך, מאחר שמחזקת עצמה עדין לצעק ולבכות להשם יתברך תמיד, אזי נתעוררין רחמי השם יתברך ומאיר עליה הארה והתחזקות מלמעלה בבחינת, כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך ויש תקוה לאחריתך וכו'. וכל זה על-ידי הצדיק הדור הגדול במעלה מאד, שהוא בחינת יששכר שמאיר בכל נפש ונפש ומודיע לה כי עדין יש שכר, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה, כי אין שום יאוש בעולם, כי אין שום דבור ולא שום צעקה נאבדת אפלו צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם, (כמבאר בדברינו כמה פעמים):

אות יג

וזה בחינת יששכר חמור גרם, שהצדיק, בחינת יששכר שמאיר בכל הדרי מטה בכל הנמוכים מאד לבל יתיאשו עצמן מן הרחמים בשום אפן עד אשר משיב כלם להשם יתברך אפלו אותן שהם בבחינת חמור, בחינת בהמה טמאה, בחינת זהמת וגשמיות החמר, כי הוא מאיר בהם האמת עד שגם הם נעשין מרכבה אל הקדשה ונושאים עליהם על תורה. וזהו בחינת חמור גרם שפרש רש"י, כחמור לסבל עליו על תורה, הינו כנ"ל. וזהו "רבץ בין המשפתים", זה בחינת אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף וכו', הינו כי משפתים זהו בחינת שפתי וגבולי ומצרי העובדי כוכבים וסטרין אחרנין שהם אורבין על הגבולין שנקראים שפתים ואינם מניחין את האיש הישראלי שיצא מהגבול שלהם להתקרב אל הקדשה בבחינת כל רדפיה השיגוה בין המצרים. והפסוק אומר, שזהו עקר שבח ומעלת ישראל. וזהו "אם תשכבון בין שפתים", הינו כשאתם העובדי כוכבים וסטרא אחרא כשהייתם שוכבים ואורבים בין שפתים, שהם הגבולין והמצרים לבלי להניח את איש הישראלי להתקרב להשם יתברך, גם אז כנפי יונה, שהיא כנסת ישראל, נחפה בכסף וכו', כמו שפרש רש"י, בכספה וחמדתה של תורה ומצות, כי איש הישראלי החפץ באמת לאמתו ואינו רוצה להטעות את עצמו, אזי אפלו כשהתאוות והמניעות וכו' מתגברין עליו כמו שמתגברין ומניחין עצמן לארך ולרחב ומתפשטין כנגדו מאד עד שאינו יכול לצאת מהם, גם אז בעצם רחוקו הוא כוסף וחומד בכל עת להשם יתברך ואינו מניח את הרצון והכסופין לעולם וזה יקר מאד מאד בעיני השם יתברך, כי העקר היא הרצון והכסופין, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות, והשם יתברך משבח את ישראל בזה שבשביל זה זוכין למה שזוכין. כי אם תשכבון בין שפתים לארב ולמנע את ישראל כנ"ל, גם אז כנפי יונה נחפה בכסף, בכספה וחמדתה של תורה ומצות כנ"ל. וזה בחינת יששכר חמור גרם רבץ בין המשפתים, שגם שם בין המשפתים והמצרים והגבולים שאורבים עליו ומתעים אותו מאד על-ידי התגברות התאוות והמניעות, גם שם מתגבר להכניע ולבטל את עצמו לגבי התורה והצדיק ומכניע גופו וחמרו המגשם כחמור לשא עליו על תורה:

ועל-ידי התורה זוכה להפך הכל אל הקדשה וזה בחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, כי כמה וכמה עתים עוברים על כל אחד ואחד מישראל, כי יש כ"ח עתים עתים לטובה עתים לרעה ובהם כלולים כל העתים העוברים על כל אחד ואחד מיום הולדו עד יום מותו אשר עליהם התחנן דוד, "בידך עתתי הצילני מיד אויבי ומרדפי". וזה עקר שלמות הצדיק הגדול במעלה המלמד תורה ודעת לישראל, כמו יששכר שיוכל להאיר בכל אחד ואחד מישראל שיוכל להתחזק ולשאר על עמדו בכל הזמנים והעתים העוברים עליו בבחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, שיודעים להכניס בישראל בינה וחכמה אמתית שידעו בכל עת ועת שעוברים עליהם יהיה איך שיהיה לבלי לפל בדעתו חס ושלום, ולבלי להתרחק מהשם יתברך לעולם. וזהו, "לדעת מה יעשה ישראל", שידע כל אחד מישראל מה לעשות בכל עת ועת איך להתחזק בכל עת ועת פעם בתורה, פעם בתפלה, פעם בצעקה ושועה ותחנה ובכיה, פעם בשמחה וחדוה, פעם בדבור, פעם בשתיקה. ויש עת שצריכין ומכרחין לבטל את עצמו דיקא מהעבודה בבחינת עת לעשות לה' הפרו תורתך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בטולה של תורה זה קיומה. כי יש עת שצריכין לאכל או לישן בשביל קיום הגוף או לדבר עם בני אדם כדי לפקח דעתו וכיוצא בזה הרבה וכן כל העתים בכלליות ובפרטיות שעוברין על האדם פעמים הוא בבחינת עליה ופעמים הוא בבחינת ירידה. וגם בבחינת העליה בעצמה יש אלפים ורבבות מדרגות. וכן יש ימי הילדות והבחרות, ימי עליה וימי עמידה וימי ירידה שהם ימי הזקנה והשיבה וכו' וכן כל מה שעובר על האדם בכל אלו העתים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על רבי אליעזר שקם אפלו לפני זקן נכרי, אמר, כמה הרפתקאי דעדו עליו. כי בהכרח שיעבר על כל אדם כמה וכמה מיני עתים שונים, ובפרט על איש הישראלי הרוצה להתקרב להשם יתברך שבשבילו נברא הכל והצדיק הדור האמתי, בחינת יששכר, הוא מאיר בישראל בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל שידע כל אחד מישראל מה יעשה בכל עת באפן שלא יפל ולא יתרחק מהשם יתברך לעולם. וכן כתיב בדוד מלך ישראל כשנסתלק, "והעתים אשר עברו עליו ועל ישראל". ופרש רש"י שם, עתים, צרות שעברו עליו:

אות יד

וזה שאמר דוד, "בידך עתתי הצילני וכו'". הינו כנ"ל, שעל כל אדם כפי מדרגתו צריך שיעבר עליו כמה וכמה מיני עתים וכמו שפרש רש"י שם בסמוך על "ועל ישראל", הינו כנ"ל והעקר להתחזק בכל עת כנ"ל. וזה בחינת וכל פטר חמר תפדה בשה, שצריכין לפדות החמור בשה שהוא בחינת קדשת ישראל להפך גם בחינת החמור אל הקדשה, כי יש לנו כח לזה על-ידי הצדיק האמת שמאיר בבן ותלמיד, שהוא בחינת כהן, שהוא הרב והצדיק האמת, בחינת כלליות בן ותלמיד, (כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל) ועל-כן נותנין השה להכהן וכנ"ל:

אות טו

וזה בחינת המתקת פחד יצחק על-ידי השה לעולה, בחינת וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו להמתיק היראה רעה, ענוה פסולה וכו' כנ"ל. לישרי לן מר וי לן דמיתנן וכו' הי תורה והי מצות דמגנן עלן, כי היה בשמחה גדולה כל כך עד שאימת מות לא הפילה אותו כלל, אדרבא, על-ידי זה נתעורר להשם יתברך בבחינת והנה טוב מאד וכו' הפך הרשעים שנאמר בהם, "זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם ירצו סלה". וזהו, "רגזו ואל תחטאו", שיהיה הרגז והיראה לטובה וכנ"ל למנע מהחטא וכו'. וזהו, אי אזיל מוטב ואם לאו. וזהו מחמת היראה פסולה הנ"ל, על-כן יעסק בתורה שכלולה מהארת בן ותלמיד, שהיא משיבת נפש ומאירה בהם הדעת האמתי, שהוא יראת ה' לחיים ולטובה וכו'. ואם לאו יזכר לו יום המיתה בחינת 'ודמו סלה'. ועל-כן אינו מזכיר לו יום המיתה עד אשר עוסק בתורה ומקבל הדעת כנ"ל של התחזקות הנ"ל. כי אם לאו יוכל לפל יותר חס ושלום, כנ"ל, אבל על-ידי התורה שמלמדת אותו לזכר ביראת הענש לטובה כנ"ל, על-כן אז דיקא יזכר לו יום המיתה בבחינת לישרי לן מר הנ"ל, כי עקר הנפילה מחמת גדלות שאין נאה וראוי לו לעבד עבודה ויגיעה הזאת ועדין לא פעל כלום, אדרבא, נדמה לו וכו', אבל החפץ באמת אומר בלבו בשביל נקדה אחת של התנוצצות אלקות אחד כדאי כל היגיעה בכפלי כפלים וכמו הצדיק ששמח את עצמו על-ידי שלא עשני גוי (וכמו שכתוב בהתורה "אזמרה" סימן רפב וכו' וכו') ועל-כן דיקא על-ידי הי תורה והי מצות באו לשמחה, כי לא נפלו על-ידי זה, רק באו לענוה אמתית על-ידי זה, שנאמר בהם, "ויספו ענוים", בה' שמחה. ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו. וכתיב, "בה' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו". הפך אחר וכיוצא שנפלו על-ידי שלא חזקו עצמן בבחינת הנ"ל כו'. ואמרו, איזיל ואיתהני וכו' בחינת אכל ושתה כי מחר נמות בחינת זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם, שדיקא על-ידי שזוכרין יום המיתה ויראת הענש נופלים יותר, חס ושלום, אבל המקרבים והנלוים להצדיק האמת הנ"ל נמשך עליהם הארה מהיראה עלאה ונפלאה הנ"ל, שהוא בחינת ראש השנה, בחינת צמיחת קרן משיח, שהוא בחינת המתקת פחד יצחק, שעל-ידי זה היראה באה רק לחיים לקרב ולא לרחק, חס ושלום. וזה שנסמך "ושמתם" לפסוק "וחרה וכו'". ומזה הפסוק ושמתם דרשו רבותינו זכרונם לברכה, זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה וכו'. כי וחרה וכו' היא בחינת יראת הענש ועל זה מסים, "ושמתם", שתזהר שתהיה היראה לטובה בבחינת סם חיים וכנ"ל. וכל זה נמתק על-ידי פדיון פטר חמור בשה. פטר חמור, שהיא הולדה ראשונה של בכור, זה בחינת יראה, בחינת רעדה אחזתם שם חיל כיולדה, בפרט הולדה ראשונה ומאחר שהיראה נמשכת על-ידי הולדה ראשונה של חמור, שהוא בהמה טמאה, בחינת גשמיות וזהמת החמור יוכל להתאחז חס ושלום יראה רעה ופסולה הנ"ל, שאז מתגבר גשמיות וזהמת החמור יותר ויותר עד שנעשה שונא גדול להתלמיד חכם בבחינת מי יתן לי תלמיד חכם וכו'. ועל-כן צריכין לפדותו בשה ואז נמתק היראה שתהיה עם דעת על-ידי שנותנין השה לכהן, שהוא בחינת הרב והצדיק הנ"ל ואז נתהפך ונעשה החמור מרכבה לקדשה, בבחינת יששכר חמור גרם וכו' כנ"ל. וזהו "ואם לא תפדה וערפתו" הוא הפסיד ממונו של כהן וכו', כי עקר העשירות נמשך משם, מבחינת כהן והרב הנ"ל שזוכה להארת בן ותלמיד, (כמבאר בהתורה הנ"ל) ועל-כן יפסד ממונו ועשירותו כנ"ל. וזה שתרגום יששכר חמור גרם, עתיר בנכסין. כי עקר העשירות על-ידי הארת בן ותלמיד, שעל-ידי זה מהפכין החמור אל הקדשה, שזהו בחינת יששכר חמור גרם וכו' וכנ"ל:

מן 'וזה בחינת המתקת פחד יצחק' עד כאן לא נכתב כסדר בבאור, רק ראשי פרקים:

ועתה נבוא לבאר הדברים בישועת ה':

(וכל זה מקשר למה שכתוב בהלכות בכור בהמה טהורה הלכה ד):

אות טז

וכלל הדבר, כי האדם צריך לזהר מאד להמשיך על עצמו יראת ה'. ועקר היראה נמשך על האדם על-ידי יראת הענש כמו שכתב אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה שאפלו צדיקים צריכין יראת הענש, כי עקר היראה הוא יראת הענש וכו', עין שם. אך כל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו צריך לזהר מאד מאד שימשיך על עצמו היראה מהענשים לטובה ולא לרעה חס ושלום, כי יש כמה וכמה שעל-ידי עצם היראה שלהם נופלים יותר כאשר שכיח בכמה בני אדם שכשיושבים על ספר ראשית חכמה הקדוש או שאר ספרי מוסר המדברים מגדל מרירות הענשים הקשים המגיעים על כל עברה, רחמנא לצלן, הם נופלים בדעתם יותר רחמנא לצלן מחמת שיודעים בעצמם שעברו על כל אלו הדברים כמה וכמה פעמים יותר ויותר, רחמנא לצלן, ומגדל המרה שחרה ועצבות שנופל עליהם, על-ידי זה הם נופלים יותר מבתחלה. עד שיש שבאים על-ידי זה לכפירות, חס ושלום, כי מחמת שאינם יכולים לשא עליהם אימת יראת הענש הגדול כל כך, וכן להתגבר על יצרם אינם מתגברים, ועל -כן אוי להם מיצרם ואוי להם מיוצרם ומחמת זה נמצאים שבאים על-ידי זה לכפירות חס ושלום, וכל זה מחמת שיראת הענש היא בחינת דינים ומבחינת דינים נשתלשל כל אחיזת היצר הרע והסטרא אחרא, (כמבאר במקום אחר). ועל-כן כשאינו זוכה, אזי חס ושלום, נתהפך לו היראה לרעה, רחמנא לצלן, כי נופל לעצבות ומרה שחרה, חס ושלום, שעל-ידי זה מתגברים התאוות יותר וכו' כנ"ל. על -כן עקר התקון על-ידי בחינת הצדיק הגדול הנ"ל שזוכה להמשיך בעולם הדעת, שהוא בחינת הארת בן ותלמיד. ועקר הוא הארת התלמיד, שהוא בחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת הקיצו ורננו שכני עפר וכו', שמחזק כל הנופלים והרחוקים שלא יתיאשו עצמן בשום אפן וכו' כנ"ל. וכל זה כדי להמשיך עליהם יראה, כמו שמבאר שם, הינו שזה הצדיק זוכה להאיר דעת נפלא ונורא מאד, שעל-ידי זה נמשכת יראה עלאה ונפלאה מאד עד שזאת היראה יכולה להגיע ולהאיר ולעורר כל הרחוקים מאד מאד ועקר הדבר שבעצם נפלאות הדרכים שממשיך זה הצדיק בדעתו הנפלא, על-ידי זה באה היראה על כל אחד רק לטובה ולא לרעה אפלו הרחוק מאד מקבל היראה רק לטובה, כי הוא מאיר ומודיע בעולם דרכי טובו וחסדו הגדול שאינו נפסק לעולם ומודיע לכל אחד, כי עדין השם יתברך אתו ועמו וקרוב אליו ומחיה ומשמח ומנחם הכל ומאיר בהם דרכיו, שגם הם יוכלו לשמח ולחזק את עצמם בעצם רחוקם וכו'. ואז נמשך עליהם היראה תמיד לטובה ולא לרעה כלל, כי תכף כשזוכרים את עצמם או כשרואים איזה ספר מוסר עצם יראת הענש, הם נתעוררים לתשובה תכף כראוי ותכף כשהבעל דבר רוצה להכניס בהם מרה שחרה ועצבות כאלו אפס תקוה, חס ושלום, הם זוכרים תכף חסדי ה' וטובו ונפלאותיו, וכל דרכי הצדיק הנפלאים שהאיר בהם, שעל-ידי זה יכולים לחזק את עצמו ולשמח את עצמו תמיד כמו על-ידי התורה הזאת ועל-ידי "התורה אזמרה לאלקי בעודי" וכו' וכו':

אות יז

כי זה כלל גדול, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה וכו'. וכל הדברים שהשם יתברך שולח על האדם הן טוב הן להפך כל כונתו יתברך תמיד לטובה, רק שהאדם הוא במשקל ונסיון תמיד. ועל-כן אפלו כשהשם יתברך שולח יסורים על האדם חס ושלום או שרואה יסורים וענשים של אחרים וכל כונתו יתברך כדי שיתעורר לשוב אליו, אבל בזה העולם יש להאדם בחירה תמיד עד שלפעמים מתגבר עליו הבעל דבר במרה שחרה ועצבות עד שנופל יותר על-ידי זה וכנ"ל. ועל-כן צריכין להתגבר תמיד בכל עת שבאה עליו איזה יראה שתהיה לטובה שיהיה נזהר מאד שתכף כשהמחשבות רוצים להחליש דעתו ולהגביר עליו העצבות ולהפילו חס ושלום, על -ידי זה. שיתגבר כנגדם ויחזק את עצמו בכל דרכי ההתחזקות המבארים בדברינו כמה פעמים. ואז תהיה היראה לטובה שיזכה לתשובה על-ידי זה ויכול לבוא לשמחה גדולה על-ידי היראה אפלו על-ידי יראת הענש אף-על-פי שהוא יודע בעצמו שהוא רחוק מאד מאד מהשם יתברך והוא מלא חטאים, רחמנא לצלן, אף-על-פי-כן לא יפל בדעתו על-ידי זה כלל, רק יבוא על-ידי זה לענוה באמת, שהיא בחינת שמחה, בבחינת ישמעו ענוים וישמחו. וכתיב, "ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו". כי קרוב ה' לנשברי לב והוא שוכן את דכא. ותכף כשבא לשפלות אמתי השם יתברך שוכן עמו ומנחם ומשמח אותו בכל מיני שמחות ונחמות, כי במקומו יתברך עז וחדוה תמיד, כמו שכתוב, "עז וחדוה במקומו". וכתיב, "כי בו ישמח לבנו וכו'":

אות יח

וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בהלולא דמר בריה דרבינא אמרו רבנן לרב הונא זוטי, לישרי לן מר. אמר להו, וי לן דמיתנן וי לן דמיתנן. אמרו לה, אנן מה נשרי אבתרך. אמר להו, הי תורה והי מצות דמגנן עלן. והוא תמיה מאד מה השיר והשמחה הזאת וי לן דמיתנן, בפרט שצוה עליהם, לישרי אבתריה הי תורה והי מצות וכו', ואיך שיך זאת לשיר ושמחה?! אך על-פי הנ"ל יובנו הדברים היטב כי היה בשמחה גדולה כל כך עד שאימת מות, שהוא יראת הענש, לא היה לו כח להפיל אותו לעצבות חס ושלום, רק אדרבא כל מה שזכר יראת הענש יותר נמשך עליו יראה קדושה יותר שעל-ידי זה נתחזקה השמחה אצלו יותר בבחינת וגילו ברעדה, כי כל מה שזכר יותר ענין המיתה וכו', התחזק יותר שיהיה לטובה, דהינו שעל-ידי זה יתקרב להשם יתברך ולא שיתרחק יותר על-ידי זה חס ושלום, רק אדרבה מגדל האימה ויראה מהמות וכו' התחזק לקים דברי חכמינו זכרונם לברכה לשמח את עצמו בחסדי ה' וטובו שאינו נפסק לעולם ועל-כן שר לפניהם וי לן דמיתנן וכו'. וצוה להם לשיר אחריו, הי תורה והי מצות דמגנן עלן ]כי אין לנו[ כי אם חסדו וטובו הגדול שאינן נפסקים לעולם, כי הם זכו שעל-ידי זה באו רק לענוה אמתית שהרגישו שפלותם האמתי ועל-ידי זה נתקרבו יותר להשם יתברך, שזהו עקר השמחה בחינת אנכי אשמח בה' וכנ"ל:

כי עקר הנפילה על-ידי גדלות שמחמת גסותו נדמה לו שכבר היה יגע בעבודת ה', וכשרואה אחר כך גדל רחוקו עדין מהשם יתברך נופל בדעתו מאד, כי נדמה שהוא מתיגע בחנם חס ושלום, ועל-ידי זה נופל לגמרי חס ושלום, אבל מי שחפץ באמת יודע שפלותו באמת וגדלת הבורא יתברך עד שכדאי אצלו כל היגיעות והעבודות שבעולם בשביל נקדה אחת של התנוצצות אלקות אחד ומשמח בכל נקדה ונקדה שמוצא בעצמו מקדשת ישראל, בפרט מה שזכה שלא עשני גוי וכו', (כמבאר בדברינו, עין שם). ואדרבא, כל מה שרואה רחוקו יותר בא לשמחה יותר מחמת שבא לשפלות וענוה יותר. וזה בחינת ירידה תכלית העליה, שעל-ידי הירידה בא לשפלות אמתי, כי לא הניח להפיל את עצמו על -ידי הירידה חס ושלום, שבא מחמת גסות שאינו יכול לסבל לצפות עדין להשם יתברך בשפלות וירידות כאלה, כי היה מרצה לעבד את ה' אם היה זוכה להיות צדיק וחסיד גדול במעלה וכו', אבל כשרואה שאינו זוכה לזה והוא רחוק כל כך ומנח בשפלות כזה שוב אינו רוצה כלל חס ושלום, ומבקש תואנה לפרש חס ושלום, מאחרי המקום לגמרי, אבל מי שרוצה לחוס על חייו האמתיים באמת הוא מרצה לעבד את ה' בכל מה שיוכל אפלו אם חס ושלום, לא יזכה לשום מעלה, רק שיקל מעליו מעט ענשי הגיהנם וכו', או שיזכה לאיזה נקדה טובה בעלמא וכמו שפעם אחת שמעתי מרבנו זכרונו לברכה שאמר לענין כזה, ומה יהיה אם לא יהיה לי עולם הבא מה לעשות ואם יגיע לי גם גיהנם. והגביה ידיו כאומר שצריך האדם להתרצות על הכל, כי בודאי לא יעשה השם יתברך עולה נגדו חס ושלום, כי צדיק וישר הוא וכו'. ומי שמחזק את עצמו תמיד כנ"ל, הוא בא על-ידי הירידה לשפלות אמתי ומתקרב יותר להשם יתברך ובטוח בחסדי ה' וטובו שיתהפך הכל לטובה בכח וזכות הצדיקים האמתיים שיש להם כח להפך הכל לטובה. ואזי זוכה לשמחה גדולה תמיד ומתקרב להשם יתברך יותר בבחינת ירידה תכלית העליה, כי השם יתברך שוכן את דכא וכו':

אות יט

וזהו בחינת כי עמך הסליחה למען תורא, שמחמת שבטוחים שהשם יתברך סולח ומוחל, על-ידי זה דיקא זוכין ליראה טובה לשוב להשם יתברך, כי מי שאינו מחזק את עצמו בזה אינו יכול לזכות ליראה, כי כשבא עליו איזה יראה נמשך אל העצבות חס ושלום, ונופל על-ידי זה יותר, אבל על-ידי שיודעין כי עמך הסליחה ובטוחין בחסדו תמיד שהכל יוכל להתתקן ולהתהפך לזכיות, על-ידי זה זוכין ליראה בחינת למען תורא, כי מקבלין היראה לטובה וכנ"ל. וזה קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי וכו'. ופרש רש"י, קווי אחר קווי, הינו כנ"ל שצריכין לקוות ולצפות לה' תמיד בקווי אחר קווי בלי שעור וכמו שמדבר בזה אחר כך, "ולדברו הוחלתי נפשי לה' משמרים לבקר שמרים לבקר יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות". כי יש עמו יתברך כמה מיני פדות שבודאי יפדה אותנו מכל עוונותינו והוא יפדה את ישראל וכו', רק שצריכין לקוות ולשמר ולצפות קווי אחר קווי וכו' עד ישקיף ויראה ה' משמים וכנ"ל:

אות כ

וזהו בחינת ספירת העמר, כי על-ידי הנפת העמר שעורים מגלין ומפרסמין כי מלא כל הארץ כבודו ובכל מקומות ממשלתו, שזהו הארת דרי מטה, שהוא העקר, כמו שכתוב, "ואביתה תהלה מגושי עפר וכו'" (כמו שמבאר שם), דהינו לגלות לכל הנופלים ולכל הרחוקים מאד מאד מהשם יתברך על-ידי מעשיהם הרעים חס ושלום, לגלות להם כי עדין ה' עמם ואצלם וקרוב להם תמיד בחינת הקיצו ורננו שכני עפר וכו' כי מלא כל הארץ כבודו וכו' (כמו שמבאר שם, עין שם). כי שעורים הוא מאכל בהמה שהוא העדר הדעת, שזה בחינת פגם החוטאים שמסלקין מעצמן הדעת ועושין מעשה בהמה חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומובא שם בהתורה הזאת, אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. ועל-כן שעורים הוא מנחת קנאות של הסוטה שמשם למדו רבותינו זכרונם לברכה זאת שאין אדם עובר עברה וכו', כמו שדרשו שם על פסוק, "כי תשטה אשתו", שאין אדם וכו' אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. ומחמת זה מכרחין להביא מנחות של שעורים, כי היא עשתה מעשה בהמה אף קרבנה מאכל בהמה, כמו שפרש רש"י שם. ועל-ידי מנחת שעורים דיקא נבדקת. וזהו בעצמו בחינת מנחת העמר שעורים שהיא בדיקו דאשת חיל, שהם כלל ישראל, (כמבאר בזהר ברעיא מהימנא, עין שם). הינו שעל-ידי שמביאין עמר שעורים מאכל בהמה ומניפין ומרימין אותו למעלה ולמטה למי שהשמים והארץ שלו ולכל ארבע רוחות העולם למי שכל ארבע רוחות העולם שלו, כמו שפרש רש"י שם, על-ידי זה מגלין ומפרסמין כי מלא כל הארץ כבודו, הינו בחינת הנ"ל שגם בבחינת שעורים שהוא תכלית הגשמיות, בחינת מאכל בהמה העדר הדעת, בחינת פגם כל החטאים כנ"ל, גם שם מלא כבודו יתברך, כי לית אתר פנוי מינה והוא יתברך מחיה את כלם. ועל-כן אין שום יאוש בעולם כלל. וזה עקר הבדיקה והנסיון של כנסת ישראל, כמו שכתוב ברעיא מהימנא, ואיהו בדיקא דאשת חיל, כי זה עקר הבדיקה והנסיון של כל אחד מישראל כשבא לטהר את עצמו מזהמתו כמו כלל ישראל שצריכין לטהר עצמן מזהמת מצרים באלו הימים, שעקר הבדיקה והנסיון אם יכול לעמד בכל מה שיעבר עליו שתמיד יתחזק בהשם יתברך ולא יפל משום דבר בעולם, כי יאמין תמיד כי מלא כל הארץ כבודו ויהיה איך שיהיה אל יסתיר פניו מהשם יתברך מלהשתוקק אליו ומצעקה ובקשה ותחנונים וכו', כי הרבה הרבה צריך לעבר על כל אחד לפי מדרגתו וכו'. ועל -כן עקר ההכנה לקבלת התורה, שהיא התגלות הדעת הנ"ל, הוא על-ידי העמר שעורים, שעל-ידי זה מתחילין להמשיך הארה הזאת של הדעת הנ"ל לידע ולהודיע ולהודע כי מלא כל הארץ כבודו ואפלו בתכלית הזהמא והגשמיות בבחינת עמר שעורים, גם שם יכולין לגלות כבודו יתברך, ואדרבא, דיקא על-ידי זה, על-ידי בחינת עמר שעורים מגלין ומפרסמין כבודו יתברך על-ידי שהרחוקים ביותר, שהם בבחינת שעורים, בחינת בהמיות כשהם מודים ומודיעים אמונתו הקדושה יתברך, שעל-ידי זה עקר הגדלות והתגלות כבודו יתברך בבחינת כד אתי יתרו דיקא כדין אסתליק ואתיקר שמא דקדשא בריך הוא עלא ותתא, (כמובא בדבריו זכרונו לברכה כמה פעמים):

אות כא

ועל-כן סופרין הימים לעמר, כמו שכתוב, "וספרתם לכם"-לעצמיכם. מה התם 'וספרה לה לעצמה', אוף הכא "וספרתם לכם"-לעצמיכם, כמו שמבאר בזהר הקדוש, הינו כי כל אחד צריך לספר ולהחיות ימיו על-ידי בחינת עמר שעורים שמשם מקבל חיות בכל יום ויום מימי הספירה שהם הכנה וטהרה לקבלת התורה, שעקר הכנה והטהרה על-ידי שסופר ומונה בכל יום ויום אל העמר שעורים שבזה מזכיר את עצמו, כי בכל יום כי מלא כל הארץ כבודו ומכל הטמאות והזהמות שבעולם יכולים לשוב אליו יתברך כי מלא כל הארץ כבודו, שזה נתגלה על-ידי העמר שעורים כנ"ל. כי זה ידוע שאי אפשר לקפץ בפעם אחד אל הקדשה בשלמות, כי הבא לטהר מסיעין לו, אומרים לו המתן, שצריך להמתין הרבה כל אחד כפי ענינו, (כמו שמבאר בהתורה "קרא את יהושע וכו'" סימן ו, עין שם) ובודאי כל אחד כפי ענינו בכל הימים שצריך להמתין עד שיזכה להתקדש כראוי בודאי בכל אלו הימים עובר עליו מה שעובר מחמת שעדין לא נטהר מזהמתו ובכל הימים הוא נתנסה ונבדק מהשם יתברך בבחינת עמר שעורים שהוא הבדיקה של כלל ישראל כשצריכין לצאת מזהמת מצרים ולזכות לקבלת התורה ביום החמשים בשבועות הקדוש, כי כמו שבכלל ישראל, כן הוא בפרטיות אצל כל אחד ואחד והבן הדברים היטב, כי אי אפשר לבאר כל זה היטב, כי כבר דברנו מזה היטב בכמה מקומות ואף-על-פי-כן עדין יש נסיונות הרבה לכל אדם בענין זה מה שצריך להתחזק שלא יפל בדעתו בשום אפן, כי כמו שהאדם צריך לעמד בנסיון לבלי לילך אחר תאוותיו בהתר או באסור חס ושלום, כמו כן צריך להתחזק לעמד בנסיון אם כבר נכשל במה שנכשל חס ושלום, לבל יפל על-ידי זה כלל, כי כל הנפילות שנופל הוא רק מעשי בעל דבר שרוצה ללכדו ברשתו חס ושלום, על-ידי זה דוקא:

וכבר דברנו מזה שמה שנמצאים הרבה נופלים בדעתם ואומרים שאי אפשר להם לילך בדרך הישר עוד, זהו רק מחמת תאותם ויצרם הרע שמבקשים תואנה ועלילה לפרש מאחרי המקום, בחינת ויהיו העם כמתאוננים, שפרש רש"י, מבקשים עלילה לפרש מאחרי המקום. כי כל אדם יצר לבו רע מנעוריו, אך מחמת אימת הענש הוא מתגבר בכל פעם לכבש תאותו, אך אוי לו מיצרו, אוי לו מיוצרו, על-כן הוא מבקש תואנה ועלילה לפרש מאחרי המקום חס ושלום, כדי שיוכל לילך אחרי תאוותיו הרעות חס ושלום, והעלילות והתואנות שהבעל דבר מוצא לכל אדם רבו מספר כי אין מספר ולכל אחד מוצא עלילות מיחדות רבם על-ידי חסרון הפרנסה ומניעות המונעים וכו'. אך אף-על-פי-כן נפשו מרה לו, כי יודע שיצטרך לתן דין וחשבון וכו', ועל-כן מתגבר בו הטוב בכל פעם לשוב להשם יתברך, אך בשום דבר אינו מוצא לעצמו עלילה ופטור, כמו על-ידי התחבולה הנ"ל של הבעל דבר, דהינו מה שמפילו בדעתו בכל פעם ומראה לו בכל פעם כאלו אפס תקוה חס ושלום, כי הוא רואה בעיניו שכבר חתר כמה פעמים ורצה להתקרב אל הקדשה ונפל אחר כך, כל אחד כפי מה שנפל וכן היה כמה פעמים בלי מספר. ועל-כן הוא פטור בעיני עצמו עוד מלחתר עוד חתירות לשוב להשם יתברך, אבל באמת כל הרעיונים והמחשבות האלה הם רק מעשי בעל דבר שמוצא לו עלילה לפרש מאחרי המקום חס ושלום, כדי שילך אחרי תאוותיו חס ושלום, כי באמת אין שום יאוש בעולם כלל, כאשר צעק רבנו זכרונו לברכה קול גדול ולא יסף (בזה הלשון, גיוואלד! זייט אייך נישט מיאש. ומשך מאד תבת 'גיוואלד' וכו'), כי כל אדם צריך שיעבר עליו הרבה הרבה קדם שזוכה לכנס אל הקדשה וכמו שעבר על אדם הראשון מאה ושלשים שנה שרצה לשוב ודיקא בכל אלו הק"ל שנה באו רוחות וכו' וחממו אותו וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ובודאי נחלשה דעתו מאד מאד בכל פעם, כי כבר היה לו יצר הרע גדול, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה ובודאי רצה הבעל דבר להפילו בדעתו בכל פעם, אבל הוא התגבר כנגדו בכל עת ולא הניח דרכי תשובתו שעסק בהם בכל הק"ל שנה עד שזכה בסוף הק"ל שנה להוליד בדמותו בצלמו את שת שממנו השתת העולם ויצאו ממנו האבות ומשה ומשיח וכו' ואף-על -פי שחטא אדם הראשון עדין צריכין לתקן בכל דור ודור, אף-על-פי-כן אם הוא בעצמו לא היה מתגבר לתקן מה שתקן היה קשה מאד לתקן וגם לא היה זוכה למה שזכה, אבל על-ידי התחזקותו והתגברותו לשוב להשם יתברך בכל הירידות והנפילות שעברו עליו זכה שנפטר בשם טוב, כי היה כל ימיו צדיק וחסיד גדול, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי זה עקר הנסיון של האדם שיתחזק את עצמו בכל הירידות שבעולם, רחמנא לצלן, בכל מה שיעבר עליו שתמיד בכל יום ובכל עת יתחיל מחדש וירגיל את עצמו בשכחה לשכח מה שעבר עליו וידמה בדעתו כאלו נולד היום וכו', וכמבאר בדברינו כמה עצות ודרכים נפלאים בענין זה איך לחזק את עצמו בכל עת, עין שם, יערב לך לעד:

אות כב

וזהו "וספרתם לכם"-'לכם' לעצמיכם. 'לכם'-לעצמיכם דיקא, שכל אחד צריך לספר ספירת העמר, שהוא בחינת התחזקות הנ"ל לעצמו כפי מה שהוא ולא יפל בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו הרבה, כי אף -על-פי שהוא מדה טובה להיות ענו ולהחזיק כל אדם טוב ממנו, אבל אם יפל בדעתו על-ידי זה חס ושלום, אין זה ענוה, אדרבא, זהו גדלות גדול שאין נאה לו שיעבד איזה עבודה להשם יתברך ועדין הוא רחוק כל כך וחבריו כבר זכו למה שזכו, כי אסור להרהר אחרי המקום ומי יודע מאיזה מקום הוא ובאיזה מקומות נמשך על-ידי מעשיו, כי אין אדם דומה לחברו כלל. וכן כל אדם שרוצה לצאת מטמאתו וזהמתו, שזה בחינת ספירת העמר כדי שיטהרו וכו', צריך לספר הימים לעצמו דיקא ואל יפיל אותו חברו כלל, חס ושלום. וזהו "וספרתם לכם"-'לכם' לעצמיכם דיקא והבן היטב וכעין שכתב רבנו זכרונו לברכה על פסוק, "אחד היה אברהם", שעקר התקרבות אברהם אבינו, עליו השלום, להשם יתברך היה על-ידי שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם ולא הסתכל על שום מונע ומעכב ומבלבל וכו', עין בתחלת הספר לקוטי תנינא ענין זה. ובאמת כמו שיש כמה מיני מניעות מהמונעים הרשעים או מתנגדים הרוצים למנע מהאמת בכמה הסתות ופתויים ודברי ליצנות וחלקלקות וכו', כן יש גם כמה מיני מניעות וחלישות הדעת אפלו מחביריו ואוהביו באמת. וכל זה אי אפשר לבאר בכתב רק כל אחד יבין בעצמו כפי עניניו וכנגד כל מיני מניעות וחלישות הדעת שבעולם צריכין לילך בדרך הנ"ל בבחינת אחד היה אברהם לחשב כאלו הוא יחידי בעולם כנ"ל. וזה בחינת וספרתם לכם, 'לכם'-לעצמיכם כנ"ל. וכמו שמובא בהמעשה של החכם והתם. מבאר שם שהתם היה רצען וכו' ולא היה יכל המלאכה כראוי ומנעל שלו היה בשלשה קצוות וכו' והוא היה מתפאר בו מאד כמה נאה ויפה המנעל הזה וכו'. והיתה שואלת לו אשתו, אם כן, מפני מה שארי בעלי מלאכות נוטלים ג' זהובים בעד זוג מנעלים ואתה אינך לוקח כי אם אחד זהב וחצי? השיב לה, מה לי בזה? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי. (דאס איז יענימס מעשה אין דאס איז מיין מעשה) ועוד, למה לנו לדבר מאחרים, הלא נתחיל לחשב כמה וכמה אני מרויח בהמנעל זה מיד ליד העור הוא בכך וכו', (עין שם כל זה היטב). והבן כי במעשה הזאת מבינים רב העולם כמה דברים הנוגעים לעבודת השם יתברך שצריכין להתנהג בדרכי התמימות ולהיות בשמחה תמיד אפלו בעניות ודחקות גדול וגם עבודתו ותפלתו אינו בשלמות כלל, אף-על-פי-כן יהיה בשמחה בחלקו תמיד ולא יסתכל על העולם כלל שיש להם פרנסה כנגדו בכפלי כפלים ויש להם אכילה ושתיה ומלבושים נאים וכו' (ואף-על-פי-כן מלאים דאגות תמיד ברבוי חסרונות) וגם בעבודת ה' בתורה ובתפלה הם גדולים ממנו אלפים פעמים ואף-על-פי-כן אל יפל בדעתו מזה כלל, רק יהיה שמח בחלקו תמיד, כמבאר שם שהלחם שלו היה אצלו כל המאכלים שבעולם וכו' ומנעל שלו שגמר בכמה ימים ביגיעה גדולה והיה מלא חסרונות והרויח בו פחות הרבה מאחרים, אף-על-פי-כן היה יקר בעיניו מאד והתפאר בו הרבה ולא הסתכל על אחרים כלל ואמר, מה לי בזה, זה מעשה שלו וזהו מעשה שלי וכנ"ל וכנ"ל. ורבנו זכרונו לברכה רמז בעצמו אחר שספר מעשה זאת שכונתו לענין תפלה ועבודת ה', כמו שמובא שם בסוף שאמר רבנו זכרונו לברכה, ואם התפלה אינו כראוי היא מנעל בשלשה קצוות והבן, עין שם, הינו כנ"ל, שצריכין להתנהג בתמימות גדול כדרכי התם הנ"ל וצריכין לדקדק בכל המעשה לקח לעצמו מוסר ועצות מדברי התם הנ"ל ולילך בדרכיו ולהיות בשמחה תמיד ואל יבלבל אותו העולם כלל ואפלו חבריו שזוכין לתפלה ועבודה הרבה יותר ממנו, אף-על-פי-כן אל יפל בדעתו מזה כלל רק יהיה בשמחה תמיד בכל נקדה ונקדה טובה שמרויח בתפלתו ועבודתו איך שהוא, עין שם בהמעשה ותבין:

אות כג

וזה בחינת שבועות שאז הוא קבלת התורה, שהיא עקר הדעת הנ"ל של בחינת משה שמאיר בבן ותלמיד, בדרי מעלה ודרי מטה ומודיע להם כי ה' הוא האלקים, שעקר זה הדעת נתגלה בשבועות על-ידי קבלת התורה, שעל זה נאמר, 'אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים וכו'". כמו שמסים שם, "מן השמים השמיעך את קלו ועל הארץ הראך את אשו הגדולה וכו'" שזה נאמר על מתן תורה, כי בכל ימי הספירה אנו מכינין עצמנו לקבלת התורה ואנו עוסקים להמשיך עלינו הארה משם מבחינת הדעת של התורה כדי שנוכל להכין עצמנו לקבלה (וכמבאר אצלנו מזה במקום אחר, שבשעת הכנה אל המצוה נמשך על האדם סיוע דלעלא מקדשת המצוה בעצמה שאנו מכינין עצמנו לעשותה, עין שם). ועל -כן בכל ימי הספירה אנו ממשיכין המחין, (כמבאר בכונות בבאור כל מח ומח בפרטיות שנמשך בכל יום ויום מימי הספירה, עין שם) דהינו הארת הדעת הנ"ל שנמשך מהחכם הצדיק האמת הנ"ל, שהוא בחינת משה וכנ"ל, אבל עקר המשכת זה הדעת בשלמות הוא בשבועות על-ידי קבלת התורה, שהוא עקר הדעת הנ"ל:

אות כד

וזה בחינת עשרת הדברות שנתנו בשבועות. כי עשרת הדברות הם בחינת כל התקונים המבארים בתורה הנ"ל. אנכי ה' אלקיך וכו', זה עקר הדעת הנ"ל להודיע כי ה' הוא האלקים. וזהו בחינת מאמר ראשון "אנכי ה' אלקיך", שעל-ידי זה האיר בהם להודיעם כי ה' הוא האלקים, אין עוד מלבדו. לא יהיה לך אלקים אחרים וכו'", זה בחינת האזהרה לגרש ולסלק הרוח שטות של היצר הרע שמשם כל העוונות, רחמנא לצלן, שזה עקר הרחמנות להוציא את ישראל מעוונות שבאין על-ידי הרוח שטות וזה בחינת לא יהיה לך אלקים אחרים וכו', כי היצר הרע נקרא אל אחר-כפירות (כמבאר במקום אחר, כי הוא עקר הרוח שטות, כי נקרא "מלך זקן וכסיל" והוא בחינת אלהים אחרים, עבודה זרה, שהם תכלית הכסילות והרוח שטות כידוע לכל בן דעת גדל השטות וכסילות של עבודה זרה וכמבאר בפסוקים רבים גדל השטות של כסילות ושטות דעתם, כמו שכתוב, "ובאחת יבערו ויכסלו וכו'". וכמו שכתוב, "ולא ישים אל לבו לא דעת ולא תבונה לאמר חציו שרפתי במו אש וכו'" וכן בפסוקים רבים ומשם מבחינת העבודה זרה, שהוא שרש היצר הרע, משם נמשך הרוח שטות של כל החוטאים, רחמנא לצלן, כי כל החטאים הם בחינת עבודה זרה, כמו שכתוב, "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וכו'". ועל-כן במאמר "לא יהיה לך אלהים וכו'", כלולים כל הלא תעשה, כמובא שאנכי כולל כל המצוות עשה ולא יהיה לך כולל כל הלא תעשה, כי אנכי זה בחינת המשכת הדעת הנ"ל שמשם כל המצוות עשה שבתורה, כי על-ידי כל מצוה ומצוה נמשך מח ודעת להכיר את הבורא יתברך שמו ולא יהיה לך כולל כל הלא תעשה שבאים מרוח שטות, שהוא בחינת עבודה זרה כנ"ל. נמצא, שאנכי ולא יהיה לך הם כלל כל התורה, שהיא עקר הרחמנות המבאר בתורה הנ"ל, שהוא להמשיך דעת, להודיע כי ה' הוא האלקים, לגרש על-ידי זה הרוח שטות שהוא הפך הדעת, כדי להוציא את ישראל מעוונות, (כמבאר שם היטב, עין שם) לא תשא את שם ה' אלקיך וכו' זה בחינת היראה המבאר בהתורה הנ"ל. כי עקר המשכת הדעת הוא כדי לזכות ליראה, (כמו שמבאר שם, עין שם):

אות כה

וזה בחינת לא תשא את שם ה' אלקיך, כי עקר היראה משם ה' ליראה את השם הנכבד והנורא הזה וכו'. וכתיב, "וראו וכו' כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". וכתיב, "ויראו גוים את שם ה' וכו' וכל מלכי הארץ את כבודך". וכתיב, "מפני שמי נחת הוא". ועל-כן נתנה התורה באלה ובשבועה כדי שיהיה נמשך יראתו לבלתי נחטא ועל-כן נזדעזע העולם בשעה שאמר לא תשא את שם ה', כי שם עקר היראה כנ"ל וזה בחינת הנשבע כאשר שבועה ירא כי שם עקר היראה. וזהו בחינת ושבועתו ליצחק, בחינת פחד יצחק. ועל-כן לא תשא וכו' היא בחינת יראה, שהוא תקון הדעת הנ"ל, שעקר שלמותו ותקונו כשזוכין ליראה בחינת יראת ה' ראשית דעת. וכמבאר שם בהתורה הנ"ל מענין היראה בכמה בחינות, עין שם:

אות כו

זכור את יום השבת לקדשו וכבד את אביך ואת אמך הם בחינת שני ההארות הנ"ל, שהם בחינת הארת דרי מעלה והארת דרי מטה וכל אחד ואחד כלול משניהם, (כמבאר שם, עין שם) כי זכור את יום השבת זה בחינת השגת החכם בעצמו, שהוא השגת דרי מעלה, שהוא בחינת מה, בחינת איה, בחינת מה חמית וכו', שהוא בחינת מה רב טובך וכו', בחינת השגת המקיפים, שהם בחינת שפע הכתר שעשוע עולם הבא וכו', כמבאר שם שכל זה הוא בחינת שבת, שהוא בחינת עולם הבא, שאז זוכין לתכלית הידיעה שלא נדע, שהוא בחינת מקיפים, (כמובא בסימן פג בלקוטי תנינא). כי שבת הוא יום מנוחה וקדשה, תפארת, גדלה ועטרת ישועה, בחינת כתר, בחינת איה שאומרים בשבת בקדשת כתר, כי שבת בחינת מנוחה ובטול, שהוא בחינת מה, בחינת עולם הבא ואז הוא תכלית שלמות הדעת, בחינת השגת דרי מעלה, שהוא השגת החכם הנ"ל והשגת דרי מטה, בחינת מלא כל הארץ כבודו כלול בה, כי ששת ימי המעשה כלולין בשבת, כי כל ששת ימי המעשה, כל חיותם וקיומם הוא משבת, כידוע וכמבאר בזהר הקדוש דמינה מתברכין כל שיתא יומין. וששת ימי המעשה הם בבחינת דרי מטה, בחינת עולם הזה כנגד שבת, שהוא בחינת עולם הבא, כי בששת ימי המעשה ברא השם יתברך כל הבריאה בעשרה מאמרות בשביל כבודו יתברך, כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו וכו', שזהו בחינת מלא כל הארץ כבודו, בבחינת השגת דרי מטה, כי בשביל זה היתה כל הבריאה בששת ימי המעשה כדי שידעו ויכירו אותו יתברך וימלא כל הארץ את כבודו יתברך, אבל בשבת שבת ונח אפלו במאמר ולא ברא בו דבר רק כל הבריאה של כל ששת ימי המעשה כלם חיים וקימים רק משבת כידוע. כי שבת בחינת בטול, בחינת מה, בחינת השגת דרי מעלה, כי התחתון נכלל בעליון. ועל-ידי מצות שביתת שבת נתגלה שכל הבריאה של כל ששת ימי המעשה הכל נמשך ממנו יתברך שהוא למעלה מהכל, הינו שכל כבודו יתברך שמתגלה בכל הבריאה שנברא בששת ימי המעשה, שזהו בחינת מלא כל הארץ כבודו, הכל נמשך ונתקים רק על-ידי שבת, שהוא בחינת מה, בחינת איה מקום כבודו, כי באמת שתי השגות אחד, כי השם יתברך סתום וגליא. ובחינת מלא כל הארץ כבודו מקבל מבחינת איה ונכלל בו כי הכל אחד. וכל זה נתגלה על-ידי שבת שמעיד כי ה' אחד ושמו אחד. ושהוא יתברך, שהוא מרומם ונעלה מכל הרוחניות, ברא כל העולמות וכל הגשמיות למען כבודו יתברך. נמצא, ששבת הוא בחינת השגת דרי מעלה ובו כלול השגת דרי מטה:

אות כז

'כבד את אביך ואת אמך' זה בחינת מה שצריכין להאיר בדרי מטה, שבשביל זה צריכין להניח בנים ותלמידים כדי שישאר ממנו חליפות שימשיכו דעתו בדרי מטה, כמו שמבאר שם, שזה בחינת מצות כבד את אביך ואת אמך, שמגיע להם כבוד והקיש כבודם לכבוד המקום, כי כל כבוד המקום נמשך על ידם, על-ידי שהם המשיכו אותו בעולם בשביל הגדלת כבודו יתברך שאינו נתגלה כי אם על-ידי בני אדם התחתונים שבזה העולם דיקא, (כמו שמבאר שם, עין שם). נמצא, שכבד את אביך וכו' הוא בחינת השגת דרי מטה ובו כלול השגת דרי מעלה, כמו שמבאר שם. כי בכלליות העולם נקראים הבן והתלמיד שניהם בבחינת דרי מטה, כמבאר בהתורה הנ"ל בתחלתו, שבן ותלמיד הם בחינת החליפות שצריכין להשאיר בזה העולם וכו', עין שם. אבל כל בחינה ובחינה כלול מכל הבחינות, על-כן בפרטיות גם בדרי מטה בעצמן שהם בן ותלמיד יש בהם השגת דרי מעלה והשגת דרי מטה, כי השגת הבן אם זוכה הוא בבחינת השגת דרי מעלה מחמת שהוא מקבל מח ודעת אביו בעצמו. והשגת התלמיד הוא בחינת השגת דרי מטה וכו', (כמו שמבאר שם). וכן גם הבן והתלמיד בעצמו כל אחד ואחד מהם כלול גם כן משני ההשגות יחד, כי התלמיד צריך שיהיה נכלל בהבן וכן הבן בהתלמיד, כי צריך לכלל העולמות זה בזה כדי שיהיה להם יראה, (כמו שמבאר שם, עין שם). ועל-כן בכלל העולם כלל הבנים שצריכין להניח בזה העולם כדי שיגדלו כבודו יתברך שבשביל זה מצוה לכבד אביו ואמו, כלל הבנים הם בבחינת דרי מטה, כי בשביל זה דיקא צריך להניח בנים, כדי שישאר דעתו בזה העולם דיקא להאיר בדרי מטה כנ"ל. רק בפרטיות כלול בהם גם השגת דרי מעלה ואם זוכה הבן יותר יכול להגיע למעלות עד השגת הבן של החכם הדור, שהוא בחינת מקיפים הנ"ל, בחינת מה, בחינת איה, בחינת השגת דרי מעלה וכנ"ל (ועין בהתורה הנ"ל והבן היטב):

אות כח

וכל העשרת הדברות הם חמש כנגד חמש, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דבור 'לא תרצח' כנגד אנכי. כי רוצח ממעט הדמות, הינו כי מצות אנכי היא להאיר הדעת הקדוש, להודיע כי ה' הוא האלקים כנ"ל וכנגד זה אסור לא תרצח, שאסור להרג נפש מישראל שנחשב כאלו ממעט את הדמות, הינו כי ידיעה זאת להודיע אלקותו יתברך בכל העולמות זה אי אפשר כי אם על-ידי רבוי נפשות מבני ישראל שבזה העולם דיקא, שכל אחד ואחד כפי שרשו כן יש לו חלק בהתגלות ידיעת אלקותו יתברך. וכל מה שנתרבין בזה העולם נפשות בני ישראל יותר ויותר, נתגלה כבוד אלקותו יותר, כי ברב עם הדרת מלך. וזה בחינת השלמת הקומה העליונה להשלים צלם דמות תבניתו, כביכול, על-ידי רבוי נפשות ישראל, כי בחינת צלם אלקים הוא בחינת דעת ומחין, הינו כי יש ידיעה והשגה באלקותו יתברך שנקראת בחינת יד ויש השגה שנקראת רגל. וכן כל הרמ"ח אברים ושס"ה גידים. וכל אחד מישראל הוא אבר מהשכינה. וכפי שרש נשמתו כן הוא צריך לגלות ולהמשיך בעולם חלק הדעת להודיע אלקותו יתברך בעולם. וכל מה שמתרבין ישראל יותר, נתגלה הדעת יותר ונשלם צלם אלקים ביותר, דהינו שנתגלה ידיעת אלקותו יתברך בכל פרטי השגת הדעת שכלולים בבחינת קומת אדם, בחינת צלם אלקים. ועל-כן הרוצח שהורג נפש מישראל ממעט הדמות על-ידי שחסר חלק הדעת הקדוש שהוא מתגלה על-ידי זה הנפש דיקא. ועל-כן לא תרצח כנגד אנכי, שהוא בחינת התגלות הדעת הקדוש להודיע אלקותו יתברך בעולם כנ"ל:

אות כט

'לא תנאף' כנגד 'לא יהיה לך', שהוא האזהרה לגרש הרוח שטות כנ"ל. זה בחינת אסור לא תנאף, כי שם עקר הרוח שטות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "איש איש כי תשטה אשתו", אין המנאפין מנאפין אלא אם כן נכנס בהם רוח שטות, כי עקר היצר הרע, שהוא הרוח שטות, הוא על נאוף, כי עקרא דיצרא בישא על עריין:

אות ל

'לא תגנב' כנגד 'לא תשא', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי לא תשא הוא בחינת יראה ליראה את השם וכו' כנ"ל. וזה בחינת אסור לא תגנב, כי הגונב מסלק יראתו מעל פניו כאלו אין השם יתברך רואהו חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עשה עין של מטה כאלו אינו רואה וכו'. וזה בחינת פגם כל העברות שפוגם ביראה, כי כל העברות חס ושלום, הם בגנבה ובסתר, כמו שכתוב, "והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי ראנו וכו'". ועל-כן כשמזכיר יראת הענש (בזכריה ה), שהוא עקר היראה, מזכיר שם מענין חמר אסור שבועה וגנבה, כמו שכתוב שם, זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ, כי כל הגנב מזה כמוה נקה וכל הנשבע מזה וכו' הוצאתיה כו', כי גנבה ושבועה הם בחינה אחת, בחינת פגם היראה שמסלק יראתו יתברך מעל פניו כאלו אינו רואהו, שזהו בחינת פגם כל העברות שבתורה כנ"ל:

אות לא

'לא תענה' כנגד 'זכור את יום השבת', כי כל המחלל את השבת כאלו מעיד עדות שקר בבורא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , כי שבת מעיד על חדוש העולם שהשם יתברך ברא כל העולם בששת ימי המעשה ושבת בשבת, כי עקר העדות צריכין בדבר שנעלם מן העין שאי אפשר לעמד על אמתתו כי אם על-ידי העדים, על-כן צריכין שני עדים דיקא ותרי כמאה, כי עקר אחיזת השקר הוא מבחינת אחר הבריאה, כי השקר בחינת עבודה זרה-כפירות, זה נמשך מחמת שחדוש העולם אי אפשר להשיג ולהבין בשום שכל ודעת כי אם באמונה לבד, (כמבאר מקום אחר. כי אי אפשר להבין איך כל הגשמיות והישות ופעלות משנות נמשכו מאחד הפשוט שהוא מרומם מכל הרוחניות ואין בו שום שנוי, אבל אנו בני ישראל על-ידי התורה שקבלנו מפי משה אנו זוכין לאמונה, להאמין בהאמת שהשם יתברך שהוא מרומם על כל, ברא את כל הבריאה וכל מיני גשמיות כדי לגלות כבוד גדלו על-ידי זה דיקא, כי מלא כל הארץ כבודו, הינו כי בחינת מלא וכו', שהוא חיותו יתברך המלבש בזה העולם הגשמי קשור ומחבר בתכלית האחדות עמו יתברך, שהוא מרומם על כל ברכה ותהלה, דלית מחשבה תפיסא בה כלל, בחינת מה חמית מה פשפשת וכו'. וזהו עקר האמונה להאמין בהאמת שבחינת מלא ובחינת מה, שניהם אחד, כי ה' הוא האלקים, אבל השקרן, שהוא בחינת עבודה זרה-כפירות, הוא בחינת נרגן מפריד אלוף , שאינו מאמין ומקשר בחינת מלא בבחינת מה:

אות לב

ועל-כן שני עדים נאמנים בכל דבר, כי בכל מקום שיש שני עדים שמעידין דבר אחד ועדותן מכונת, זה בחינת שנכללו שני הבחינות הנ"ל יחד, דהינו בחינת מה ובחינת מלא וכו'. (וכמבאר מעין זה במקום אחר בהלכות עדות על-פי התורה "אמר רבי עקיבא, כשתגיע לאבני שיש וכו'") כי אין שני בני אדם שוין רק אחד גבה מחברו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין העדים עצמן, מכניסין את הגדול שבהם תחלה, כי בודאי יש בהן קטן וגדול ובכמה מקומות שיש קטן וגדול הם בבחינת דרי מעלה ודרי מטה, כי הגדול לגבי קטן ממנו הוא בבחינת דרי מעלה, כי נפשו ודעתו גבה מחברו וחברו הקטן הוא בבחינת דרי מטה, כי גדול וקטן הם בחינת מאור הגדול ומאור הקטן, שהם חמה ולבנה, שהם בחינת משה ויהושע, כי פני משה כפני חמה וכו' ומשה ויהושע הם בחינת רב ותלמיד, בחינת דרי מעלה ודרי מטה (כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל) וכששניהם מעידין דבר אחד, זה בחינת שנכלל בחינת הדעת של דרי מטה ודרי מעלה ביחד, בחינת כלליות ואחדות, בחינת מלא וכו' בבחינת מה, שזה עקר האמת והאמונה כנ"ל ועל-כן הם נאמנים בכל דבר. ועל-כן התורה נקראת עדות וכלולה בשני לוחות, כמו שכתוב, "ושני לחת העדת וכו'". כי אין עדות פחות משנים כנגד שני הבחינות מה ומלא שצריכין לכללן יחד, שהוא עקר העדות של התורה שמעידה שהשם יתברך מרומם על כל וברא הכל בששת ימי המעשה, כמו שכתוב, "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". וכל זה נתגלה על-ידי שבת שמעיד על אחדותו שברא הכל בששת ימי המעשה כדי לגלות כבודו ושבת ונח בשבת שאז הוא בחינת בטול ושביתה לגמרי, בחינת מה וכו' כנ"ל. ועל-כן דבור לא תענה כנגד זכור את יום השבת:

אות לג

'לא תחמד' כנגד 'כבד', כי מצות כבד, שהוא סוף הה' דברות ראשונות, הוא בחינת מה שמחיבין להשאיר הדעת בזה העולם כנ"ל כדי לכלל העולמות יחד, כמו שמבאר שם, כי עולם אחד אין לו שלמות. ועקר השלמות כשהנשמה למעלה למעלה תהיה מאירה גם למטה למטה על-ידי החליפות שנשאר ממנו בן ותלמיד, שזהו בחינת מצות כבד כנ"ל. ועל-ידי זה, דהינו על-ידי כלליות העולמות, נמשך העשירות והפרנסה שמקבל המלכות מים החכמה, שעל-כן זוכין על -ידי זה להארת הרצון המפלג בשעת האכילה, שהוא בחינת ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בחינת ומשביע לכל חי רצון וכו', (כמבאר שם היטב, עין שם) וזהו בחינת לא תחמד, שהוא סיום עשרת הדברות, כי אסור לחמד כל חפצי חברו ופרנסתו ועשירותו, כי השם יתברך משביע לכל חי רצון על-ידי הארת בן ותלמיד, שהוא בחינת כלליות העולמות, שזהו בחינת מצות כבד. וכמו שמבאר שם על פסוק, "לויתן זה יצרת לשחק בו", שהפרנסה והעשירות נשחק ונתחלק לכל אחד ואחד כראוי לו מאתו יתברך. ועל-כן בודאי אסור לחמד ולהתאוות חפצי חברו שנתן לו מאתו יתברך כפי הארת הרצון שצריך כל אחד ואחד לקבל מים החכמה שנתגלה על-ידי כלליות העולמות, על-ידי הארת בן ותלמיד, שזהו בחינת מצות כבד כנ"ל, כי חמדה ותאוה לחפצי חברו ועשירותו חס ושלום, הוא ההפך מהארת הרצון שמקבלים מים החכמה וכו' כנ"ל, מאחר שיש לו חמדה ורצון של אסור שחומד ורוצה חפצי חברו שהוא כנגד רצון הבורא יתברך שנתן ברצונו העשירות הזאת לחברו דיקא כפי התחלקות הפרנסה שנמשכת מים החכמה וכו' כנ"ל. ועל-כן הוא פוגם ברצון והוא ההפך ממש מבחינת הארת הרצון שצריכין לקבל בשעת האכילה, כי צריך כל אחד להתגבר לזכות להארת הרצון שהוא גבה על הכל, דהינו שיזכה שלא יהיה לו שום רצון אחר כנגד השם יתברך, רק יזכה לרצון חזק ונפלא להשם יתברך עד שיגיע לבחינת בטול, עד שלא ידע כלל מה שהוא וכו', (כמו שמבאר שם, עין שם). וכל זה זוכין על-ידי כלליות העולמות, על-ידי הארת בן ותלמיד, שזהו בחינת מצות כבד כנ"ל ועל-כן לא תחמד כנגד כבד:

שיך לענין שצריך לחלק האלפים למאות, כמובא בשיחות הר"נ , עין שם:

עין שם הסוד הנפלא והנורא הזה. וזהו, "האלף לך שלמה ומאתים לנטרים את פריו" (כי כל זמן שהאור בבחינת אלפים אי אפשר לקבלו מחמת רבוי האור, רק כשעושין מאלפים מאות. וזה נעשה על-ידי תלמיד חכם שנוקם ונוטר כנחש וכו', (כמו שמבאר שם)). וזהו 'האלף לך שלמה' כל זמן שהאור בבחינת אלפים, היא לך שלמה, שהוא השם יתברך, כי אין אנו יכולין לקבלו כנ"ל, אך 'ומאתים לנטרים', בחינת תלמיד חכם שנוטר ונוקם, שהוא יכול לחלק האלפים למאות ואז יכולים לקבלו כנ"ל. וזהו, 'ומאתים לנטרים' דיקא, בחינת תלמידי חכמים הנוטרים ונוקמים, שהם ממשיכין האור בבחינת מאתים, דהינו בבחינת מאות כנ"ל, כי הם מחלקים האלפים למאות ואז יכולים לקבלו כנ"ל, עין בהלכות כתבה שם מובא פסוק הנ"ל והקדמה הנ"ל, אבל שם מתפרש בסגנון אחר:

ראשי פרקים:

קצת רמזים על המעשה של יום הששי מהשבעה בעטלירש שהיה לו כח בידיו להוציא החצים וכו' וחשב שם ארבעה דברים להוציא החצים ולכנס לתוך החומות של מים על-ידי כח הצדקה ולידע היוד מיני דפיקין על-ידי כח החכמה שבידיו ולנגן היוד מיני נגינה על-ידי הכח לעשות ולעצר הרוח סערה וכו'. וכלם בני עשרה עשרה וכו', עין שם. וספר מעשה מהבת מלכה שחשק בה המלך שברחה לתוך היוד חומות של מים וכו' והוא רופא אותה. וסוד זאת המעשה נשגב מדעתנו מאד מאד, אך כבר נתן לנו רשות מאתו זכרונו לברכה לחפש רמזים כפי יכלתנו, אך עם כל זה לא נדע מי ומה ואימת וכו', כמו שמבאר שם בסוף. על-כן אציג ברמז מה שמתנוצץ בדעתי בעזרת ה':

אות א

כי יש ארבע עולמות א"ב"י"ע ]אצילות, בריאה, יצירה, עשיה[ ושרשם ארבע אותיות הוי"ה שהם בחינת ארבעה שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, בחינת טנת"א ]טעמים, נקדות, תגים, אותיות[, ומהם נמשכין הארבעה יסודות ארמ"ע, ]אש, רוח, מים, עפר[, שהם בחינת דצח"ם ]דומם, צומח, חי, מדבר[, שכנגד זה הם ארבעה חלקי התפלה, כי קרבנות בעשיה וכו'. ובתחלה מתקנים אותם בעובדא בסוד יפנה ויטל ידיו וציצית ותפלין של יד ושל ראש, (כמבאר כל זה בכתבים. ומבאר ב"עץ חיים" בתחלתו שטעמים, שהם בחינת ע"ב שם אי אפשר לדבר כלל, אך עקר התחלת התגלות מבחינת ס"ג, שהם בחינת נקדות ונשתלשל מבחינה לבחינה עד שנתגלה בחינת שם ב"ן ושם היתה השבירה. ואחר כך נתתקן על-ידי אור מה החדש, שהוא שם מ"ה שנתחבר עם שם ב"ן ומהם נתהוו כל העולמות מראש ועד סוף וכל עסקנו ועבודתנו בתורה ובמצות לתקן ולהעלות הניצוצות שנשארו בין הקלפות משבירת כלים, כי נשארו רפ"ח ניצוצות שלא נתבררו עדין וכו'. וכל זה הוא סוד הבת מלכה הנ"ל שברחה לחומות של מים וכו', כי ידוע שעקר הבריאה ועקר ההשתלשלות היה בשביל לגלות מלכותו ובשביל זה יצאו כל המלכים, אך על-ידי הסיגים נשברו ומשם נתהוו הקלפות והסטרא אחרא בשביל הבחירה. והסיגים והסטרא אחרא הם בחינת מלכות הרשעה שכנגד מלכות דקדשה החפצים ואורבים תמיד לתפס לעצמן, בחינת כבוד הבת מלך פנימה, כדי להגביר מלכותם חס ושלום, ולהעלים מלכות דקדשה חס ושלום, וכל עקר בריאת העולם היה בשביל לגלות מלכותו כידוע, כי מאז נתאוה שתהיה שכינתו בתחתונים, על-כן גם על בריאת העולם היה קטרוג עזא ועזאל, מה אנוש וכו', והיו חולקים על התגלות מלכותו שאי אפשר בלי בריאת הגשמיים. וכל אלו החולקים ינקו מהסיגים שנמשכין מהשבירה שמהם בחינת מלכות הרשעה. ובכל מלכות של שבעת מלכי אדום קדמאין דמיתו בכל פעם נתפסה מלכות דקדשה למלך הרשעה בחינת מלכי אדום, שזה בחינת הניצוצות של מלכות הקדשה שנשארו בקלפה שמהם יניקת מלכי אדום שתופסין ניצוצות מלכות דקדשה. ומאז חותרת הבת מלך לברח מהם עד שברחה לתוך חומות של מים, שהוא בחינת התקון, בחינת אור מ"ה החדש, שהוא כנגד יסוד המים. ועל-כן מים מטהרין מכל הטמאות וכו':

אות ב

וזה בחינת הוצאות החצים, דהינו שעולין מטמאה לטהרה. והחצים הם בחינת הקלפה והסיגים שלא נתבררו עדין ממלכות דקדשה. ובריחת המלכות לתוך החומות של מים זה בחינת בריאת העולם שעקרו מים שנבראו תחלה ועליהם עומד כל העולם, כמו שכתוב, "לרקע הארץ על המים". וכל הארץ וצאצאיה הכל נתהוה מן המים שברא תחלה. ושם נתהוה כל הבריאה על-ידי העשרה מאמרות, על-כן הם בחינת עשרה חומות. וזה בחינת והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום, הם בחינת החצים. 'ורוח אלקים' דא רוחו של משיח, מלכות דקדשה. 'מרחפת על פני המים', שלשם ברחה. וכל עבודת הצדיקים וכלל ישראל להוציא החצים:

אות ג

וזה בחינת עץ הדעת טוב ורע, בחינת צומח, שהוא יסוד המים, שם עקר הבחירה, שהיא בבחינת מים, בחינת טהרה, כי עפר בחינת ב"ן, מים בחינת מ"ה. בתחלה עלה במחשבה לברא במדת הדין, בחינת ב"ן-עפר, ששם עקר אחיזת החצים. ראה וכו' הקדים ושתף וכו' בחינת מ"ה רחמים וברא משניהם. ושם עקר אחיזת הבחירה, כי בבחינת עפר לבד לא היה אפשר להתקים ועקר התקון יהיה על-ידי משיח וכו', אבל גם עתה כל עבודת הצדיקים בבחינה הנ"ל. וזה בחינת קריעת ים סוף, בחינת והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. ומלאך האלקים-השכינה, קבלה החצים וכו'. והם בחינת עשרה נסיונות וימרו על ים וכו' ותחלת השליחות לפרעה להפך המים לדם ולבסוף הוציאם על-ידי קריעת ים סוף. כל הבן הילוד היארה תשליכהו. ומשה בעצמו הורידוהו לתוך המים על שם העתיד שצריך לרפאות הבת מלכה שבתוך המים, כי מה שהיה וכו' ובת פרעה בחינת מלכות שנכבשה אצל מלך וכו', ירדה לרחץ מגלוליה, כי מן המים משיתיהו. עשרה מיני חצים הם כלל כל המניעות מן הקדשה שמעכבים מכל הצדדים. יש על-ידי דבוריהם ופתוייהם שמכניסים חקירות וכפירות באדם. ויש על-ידי פתויים לתאוות. ויש על-ידי מדות רעות כעס וגדלות וכו' ויש על-ידי חצים ממש שנלחמים בחרב וחצים ואינם מניחים לכנס לארץ ישראל ולגבול הקדוש וכו'. וכשחס ושלום מתקבצים כלם יחד, זה בחינת עשרה מיני חצים. וכלם בחינת עפר ששם עקר אחיזת הסטרא אחרא, בחינת ונחש עפר לחמו. ועל-כן אסורים תולעים כל השורץ על הארץ, כי בבחינת ב"ן שמשם בחינת עפר, שם היה עקר השבירה. ועקר הפגם הוא עצבות הפך השמחה. ועל-כן רפואתה על-ידי שמחה-עשרה מיני נגינה. עשרה מיני דפיקין הם בחינת נקדות, שהם בחינת בריאה וכו', כי הדפיקין הם בחינת נקדות, (כמובא בתקונים שיש דפק בחינת צירי וכו' וזה היה לו כח לתן חכמה בידיו להממנים, שהם השרים והממנים שבעולם, שכלם הם בחינת מלכות והם חזוק המלכות דקדשה או חלישותה חס ושלום, ועל-כן על-ידי הדפק יודעים איך המלכות וחלישותה ובריאותה. המעכב רוח סערה יודע הנגון, שהוא בחינת נגינת הטעמים, שהם בחינת ע"ב-אצילות וכו', כי נגינת הטעמים הם על-ידי הרוח שבכנפי ראה, שהוא הרוח צפונית, רוח ניחא שבכנור של דוד. וטעמים ע"ב אצילות וכו' כנגדו בחינת מדבר וזהו, "רוח סערה עשה דברו". בראשית ברא-לא היה צריך להתחיל וכו', אלא משום כח מעשיו. 'כח מעשיו' דיקא, בחינת הכח שבידים, שעל ידו כובשין ארץ ישראל ששם עקר התגלות מלכות דקדשה שעכשיו מנחת חלשות בהימים ונהרות שסביב ארץ ישראל, בחינת לה' הארץ וכו', כי היא על ימים וכו'. ושם בארץ ישראל כל העשר קדשות שאי אפשר לכנס להם בלא טהרת מים, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם וכו'. זה בחינת זריקת החצים שמשם נתנה ארץ ישראל בידים של העובדי כוכבים, אך הוא חוזר ומושך החץ בחזרה, בחינת ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:

אות ד

אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי, כי לא בקשתי אבטח , כוננו חצם על יתר, כי חציך נחתו בי ותנחת עלי ידיך כמטרה לחץ הנה החצים ממך, והנה שלשת החצים צדה אורה וכו', אשכיר חצי מדם תפלה דריכת הקשת והחצים. זכאה מאן דידע לזרקא חצים, עד יפלח חץ כבדו דסטרא אחרא, כי חציך נחתו וכו', כי עוונותי וכו' כמשא כבד. כבד מלא דם הפך כבוד , שהוא בחינת עשרה מאמרות, שהם בשביל כבודו:

עקר הדבור של העשרה מאמרות שבהם נברא העולם היה בזכות הצדקה שעשו בני אדם, שבשביל זה נברא העולם, בחינת כי אמרתי עולם חסד יבנה, בחינת אלה וכו' בהבראם-באברהם איש החסד. וזה "אוהב צדקה וכו' חסד ה'" וכו', על-ידי זה "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו וכו'". בפיך זה צדקה, שהוא בחינת מים, בחינת שלח לחמך על פני המים וכו', כמו שמבאר בסימן טו בלקוטי תנינא, עין שם כל התורה):