סוכה א[עריכה]

הלכות סכה:

הלכה א[עריכה]

אות א[עריכה]

אחר יום כפור שאז זכו לחותם ברית קדש, בחינת תקון הברית, תקון התפלה כנ"ל, תכף אחר כך מתחילין לעסק בסכה, כי סכה תלוי בתקון הברית, כי הסכה הוא בחינת ענני כבוד ואותן שהיו פגומים בברית היה הענן פולטם, כמו שכתוב: ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, כמובא. וזהו, ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים. הפך תקון הברית שהוא בחינת אשה יראת ה', שהוא מלכות דקדשה כנ"ל, שהוא בחינת תקון התפלה, בחינת אשה יראת ה' היא תתהלל. ועל-כן סכה, שהוא בחינת ענני כבוד, אי אפשר לזכות לסכה כי אם על-ידי תקון הברית כנ"ל. ועל-כן סכה הוא בחינת יעקב, כמובא, כמו שכתוב: ויעקב נסע סכתה וכו'. כי יעקב הוא בחינת יראה ועל-כן עקר תקון התפלה על ידו, כמו שכתוב ביעקב: מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים. שזה בחינת שלמות עליות התפלה לבחינת בית על-ידי בחינת יראה (וכמובא בדברי רבנו, עין שם). וכל זה זכה על-ידי ששמר בריתו ביותר והיתה מטתו שלמה, ועל-כן זכה לבחינת סכה כנ"ל, כי סכה הוא בחינת דעת גדול, בחינת רוח הקדש, בחינת מקיפים שאי אפשר לזכות לדעת הזה כי אם על-ידי שמירת הברית (כנ"ל כמה פעמים). וזה שכתב רבנו נרו יאיר במאמר המקיפים (בסימן כא) המתחיל: עתיקא טמיר וסתים (פרק ג דספרא דצניעותא), שאי אפשר לזכות לבחינת סכה, בחינת מקיפים כי אם על-ידי שיקדש שבעת הנרות שהם שבעה נקבי המח, דהינו עיניו ואזניו ופיו וחטמו שקדשת כל אלו הדברים תלוי בקדשת הברית כידוע. ועל-כן סכה שאין בה שבעה טפחים על שבעה טפחים פסולה, כי צריכה להיות גדולה לפחות שבעה טפחים כנגד שבעת הנרות הנ"ל שצריך לקדשם שעל ידם נעשה הסכה כנ"ל, כי דפנות מחצת הסכה מורה על גבול הקדשה ולשם צריך להכניס כל כלי תשמישו ואכילתו ושתיתו ושנתו וכל שאר צרכיו כלם צריכים להיות בתוך הסכה דוקא, דהינו בתוך גבול הקדשה ולא יצאו מגבול הקדשה ולחוץ, דהינו בחינת חוץ לסכה. והעקר שעל-כל-פנים תהיה הסכה גדולה שבעה טפחים. כנגד שבעת הנרות הנ"ל, כדי שיכניס כלם לתוך הסכה, לתוך גבול הקדשה ולא יצאו חס ושלום לחוץ. (ואלו שבעת הנרות שהם אור הפנים שתלויים בקדשת הברית, הם בחינת טפחים בבחינת וטפח לו על פניו שצריך לקדש הטפחים אלו על-ידי קדשת הברית. וזה בחינת סכה של שבעה טפחים הנ"ל, עין בדברי רבנו המתחיל סוד כונת המילה בסימן סג). כי העקר תלוי בראשי האיברים והחושים האלו וכל שארי האיברים נגררים אחריהם. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שצריכה להיות גדולה שבעה טפחים כדי להכניס לשם ראשו ורבו ושלחנו. כי אלו השבעה נקבי המח הנ"ל הם ראשו ורבו של אדם וכל התאוות תלויים בהם. והעקר תלוי שיכניס אותם לתוך גבול הקדשה על-ידי קדשת הברית כנ"ל, אבל אין לה שעור למעלה, כי אדרבה, כל מה שמתרחבת יותר כדי להרחיב גבול הקדשה ולהכניס לשם כל גופו בשלמות וכל צרכיו וכל כלי תשמישו וכל מיני תענוגיו כלם יהיו שיהיו שם בתוך הסכה בתוך מחצת הסכה ולא יצאו לחוץ חס ושלום, כנ"ל. ואז כשבונה מחצות ודפנות כשעור הנ"ל, דהינו לפחות שבעה טפחים כנ"ל, אז הם ראויים לסכה, דהינו לסכך עליהם הסכך, שזה עקר שם הסכה, כמו שפרש רש"י, דהינו לזכות לבחינת חפיפת סכיכת רוח הקדש, בחינת מקיפים הנ"ל. כי אי אפשר לזכות לבחינת זו כי אם על-ידי קדשת השבעת הנרות שהם בחינת מחצות של שבעה טפחים כנ"ל:

אות ב[עריכה]

וזה שאמרו זכרונו לברכה (סכה ב): סכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. שהם בחינת שני יודין, שהם בחינת שני השכליות, דהינו שכל פנימי ושכל מקיף, כי השכל היא בחינת יו"ד, (כמובא בדברי רבנו). ולמעלה מאלו העשרים אמה, דהינו למעלה מהמקיף לא שלטה בה עינא, ואסור לכנס לפנים ממחצתו להסתכל לשם, ועל-כן אסור להגביה הסכך יותר למעלה מעשרים, כי במפלא ממך אל תדרש, כי אי אפשר להסתכל כי אם בהמקיף הסמוך אליו כנ"ל, ומי שנכנס לפנים ממחצתו הוא יוצא מגבול הקדשה. ועל-כן הסכה פסולה לגמרי אם הוא גבה למעלה מעשרים. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע ואנן סכה דירת עראי בעינן, כי הסכה שהוא בחינת המקיפים צריכה להיות דוקא דירת עראי, דהינו שלא יטעה חס ושלום, שכבר זכה לשלמות הדעת מאחר שזכה לאיזה השגה, כי גבה מעל גבה שמר וכו' ולגדלתו אין חקר. ועל-כן אסור לקבע דירתו בסכה זו כי אם שתהיה דירת עראי לפי שעה ולהשתדל ולטרח בעבודת ה' לזכות להשגה אחרת ולצאת מסכה לסכה, כי תכלית הידיעה שלא נדע, ומי שאוחז בבחינת התכלית זאת אזי סכתו, דהינו השגתו, הוא בחינת דירת עראי תמיד, כי מיגע תמיד להשיג יותר כנ"ל. ובזה תלוי שאינו הורס לעלות אל ה' לכנס לפנים ממחצתו מאחר ששפל בדעתו ואוחז בבחינת התכלית שאינו יודע כלום. איך יבוא להסתכל עוד יותר למעלה ממנו רק מיגע להשיג הסמוך אליו ובזה תלוי קיום דעתו, כי זה עקר התכלית כנ"ל, וזוכה להשיג תמיד השגות חדשות, אבל מי שרוצה להסתכל למעלה ממחצתו, וזה מחמת שסובר שהוא יודע כבר השגתו יתברך עד שמתפאר שמתר לכנס לפנים, ואזי בודאי דירתו דירת קבע, כי אינו מיגע לצאת מסכה לסכה כנ"ל, ואזי הוא קלקול הדעת לגמרי, כי מי שהוא סובר שהוא יודע משהו בהשגתו יתברך אינו יודע כלל, ועל-ידי כניסתו לפנים ממחצתו הורס דעתו לגמרי, כי יוצא חוץ מגבול הקדשה כנ"ל. ועל-כן סכה שהוא גבה למעלה מעשרים, פסולה, מחמת שהוא עושה דירתו דירת קבע כנ"ל. וזה בחינת פגם הברית שעל-ידי זה נפגם הסכה כנ"ל, בחינת פגם האמה של ששה טפחים שהסכה וכל מחצות הקדשה נמדדין בה שהוא בבחינת מגלה טפח ומכסה טפח , עין כל זה במאמר הנ"ל המתחיל, סוד כונת המילה. וכפי מה שהבנתי מפיו הקדוש שזה תלוי בזה כשסובר שיודע משהו בהשגתו יתברך שמו על-ידי זה הורס לעלות אל ה' וכן להפך, (עין שם היטב). אבל עד עשרים אמה הסכה כשרה, כי אף שהסכה למעלה מיו"ד, דהינו למעלה משכלו עם כל זה שלטא בה עינא, כי אפשר להסתכל לשם מאחר שהוא בחינת המקיף הסמוך לשכלו, כי אדרבא זה עקר מצות סכה למען ידע שהוא יושב בסכה, כמו שכתוב: למען ידעו דרתיכם וכו'. כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה שצריך האדם לדעת שיושב בסכה, דהינו שיהיה עיניו ודעתו צופות ומביטות תמיד אל הסכך, שהוא בחינת המקיף, כדי לזכות לעשות מהמקיף פנימי ושיצא מסכה לסכה ממקיף למקיף כנ"ל. ואפלו אם עושה הסכה גדולה מאד דהינו שמקדש עצמו ביותר, וגם מגביה אותה עד הסכך, עם-כל-זה מאחר שהוא עומד עדין למטה והסכך גבה ממנו למעלה מעשרים אמה הסכה פסולה, כי אי אפשר להשיג יותר ממדרגתו, דהינו מעשרים אמה ממקום שהוא עומד שם באיזה מדרגה שהוא אם לא שיעשה לו אצטבא, דהינו שיעלה למדרגה גבה ויצא מדרגא לדרגא אז יוכל להגביה הסכה משם עד עשרים אמה, דהינו להשיג משם עד המקיף הראוי לאותה מדרגה. (עין בשלחן ערוך הדינים הללו):

אות ג[עריכה]

ועל כל פנים לא תהיה פחותה מעשרה טפחים, כי אי אפשר לזכות לבחינת סכה הנ"ל כי אם על-ידי שמגביה מחצות קדשתו עד יו"ד, דהינו שיזכה למדרגה בקדשת הברית שיעלה הקדשה עד יוד, דהינו בחינת השכל שזוכין על-ידי קדשת הברית כנ"ל. ועל כל פנים יהיה גבה בחינת יוד טפחים, כי הטפח המדה הקטנה המזכר בתורה שמדות הקדושות נמדדין עמה, כי עקר שמירת הברית הוא בבחינת וא"ו, בחינת אמה בת ששה טפחים, (כמו שכתב רבנו שם). אזי בחינת הוא"ו הזאת שהוא בחינת אמה הנ"ל עולה ונכללת בעשר, דהינו הדעת כנ"ל ואזי המחצה גבה עשר אמות בחינת עשר אמה ארך הקרש שהם מחצות הקדשה בשלמות הראוי, וכשזוכה לבחינת יו"ד אמות הנ"ל, אזי יש גם דעת המקיף בבחינת יו"ד אמות. וזה בחינת עשרים אמה שעור סכה שאסורה להיות גבה משם, כי אסור לעלות למעלה מזה כנ"ל. וזה בחינת אלף שזוכין להקרא אדם על-ידי קדשת הברית. ולית אדם בלא אלף, הינו על-ידי קדשת בחינת האמה בת ששה טפחים, על-ידי זה זוכין לשני יודי"ן הנ"ל שהם בחינת שכל הפנימי ושכל המקיף (וזה בחינת סכה שהוא בחינת צרוף שני שמות יאקדונקי). אבל יש שני בחינות בקדשת הברית, דהינו בחינת זווג משבת לשבת ובחינת הקטנים שזווגן בחל, ואף-על-פי-כן צריכין לקדש עצמן כראוי על-פי התורה, כמובא במאמר "אני ה' הוא שמי" (בסימן יא) ובחינת קדשת ימי החל הוא בחינת חלק ששית מקדשת השבת, כי השבת כלול מכל ששת ימי החל כידוע, ועל-כן המדרגה הקטנה של קדשת הברית הוא בחינת טפח אחד כי היא המדה הקטנה שמדות הקדשה נמדדין בה. והוא בחינת חלק ששית מאמה בת ששה טפחים, שהוא בחינת קדשת הברית כראוי בבחינת קדשה משבת לשבת כנ"ל. ואזי כשקדשתו בחינת טפח אחד, דהינו מדרגה הקטנה אזי גם כשעולה אל הדעת ונכלל ביו"ד כנ"ל, אזי הוא גם כן רק בבחינת יו"ד טפחים והוא שעור הכשר סכה לפחות כנ"ל, אבל למטה מיוד טפחים שיצא מכלל הקדשה אפלו במדרגה הקטנה, אזי בודאי אינה סכה כלל, כי עקר הסכה תלוי בקדשת הברית כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, למטה מיוד דירה סרוחה ואין אדם דר וכו'. דירה סרוחה ממש, הינו פגם הברית שהוא עקר הסרחון הפך שמירת הברית, שהוא בחינת ריח, כמו שכתב רבנו במאמר "אמר אל הכהנים" (בסימן ב). וזה בחינת אשה ריח ניחח, על-ידי בחינת אשה יראת ה', מלכות דקדשה, שמירת הברית - מעלה ריח ניחוח לה' כנ"ל. וזה שדקדקו: ואין אדם דר בדירה סרוחה, כי בודאי מי שהוא אדם אינו דר שם, רק מי שהוא כבהמה נדמה, דהינו הפוגם ברית הוא נמשל לבהמה, כמו שכתוב: אל תהיו כסוס כפרד אין הבין. כי גבה יוד טפחים הוא שעור רשות היחיד לשבת שהוא בחינת אות ברית ולמטה ממנה הוא רשות הרבים שהיא אשה זונה, שפחה בישא, פגם הברית, כמובא:

אות ד[עריכה]

ועל-כן כל מחצות הסכה שוים בדיניהם למחצות שבת. כי הם בחינה אחת בחינת רשות היחיד כנ"ל. וזה שנפסק הדין שמחצה המתרת בשבת, מתרת בסכה בשבת שבתוך החג אף שאין בהם הכשר סכה כראוי, (עין בשלחן ערוך), כי מאחר שהיא רשות היחיד לשבת שהוא בחינת אות כנ"ל. הוא מכשיר הסכה גם כן שכל עקרה בחינת שמירת אות ברית וכנ"ל:

אות ה[עריכה]

ועל-כן זוכין בסכות לשבעה רועים שבאים בתוך הסכה, כי סכה הוא בחינת מקיפים שזוכין להם כנ"ל. והמקיף הוא בחינת נשמע, כמו שמובא במאמר החותמות (בסימן כב) שיש בחינת נעשה ונשמע. ונשמע הוא בחינת מה שאין מבינים שזה בחינת מקיף והוא בחינת תפלה, בחינת יראה, בחינת בראשית - (ירא שבת) ירא בשת שכל זה הוא בחינת סכה, כי סכה הוא בחינת מקיף, בחינת יראה, כי הוא בחינת יעקב כנ"ל. והוא בחינת תפלה כנ"ל. גם הוא בחינת שבת, בחינת בראשית - ירא שבת כנ"ל. ובחינת נעשה ונשמע הוא בחינת שמחה כמו שמבאר שם כל זה, עין שם. וזה בחינת שמחת החג. ועל-ידי זה אנו זוכין לשבעה רועים שהם כלליות הקדשה, (כמו שמבאר שם). ועל-כן על-ידי סכה באין שבעה רועים הנ"ל כנ"ל, (כי סכה הוא בחינת נשמע, בחינת הסכת ושמע ישראל). ובגמר הסכות אנו עושין הושענא רבה שאז נעשה חותם החיצון שהוא חותם הידין בחינת אמונה, כי הוא נעשה על-ידי הסכה שעל ידה באין לשבעה רועים הנ"ל שעל ידם זוכין לאמונה בחינת חותם החיצון הנ"ל, (כמו שמבאר שם, עין שם). ועל-כן בין יום כפור להושענא רבא עושין סכות, כי ביום כפור נעשה עקר החותם הפנימי וכדי לעשות חותם החיצון שהוא בחינת אמונה כדי לשמר חותם הפנימי שלא יתקלקל, על-כן עושין סכות שעל ידם זוכין לאמונה ואזי נעשה בגמר הסכות חותם החיצון בהושענא רבא:

שיך לעיל:

אות ו[עריכה]

ועל-כן אפלו אין המחצות מגיעות לסכך רק שהמחצות גבוהין יו"ד - כשרה, כי אויר רשות היחיד עולה עד לרקיע, כי למעלה מיו"ד אין שם בחינת רשות הרבים, כי רשות הרבים אינו עולה רק עד יו"ד, על-כן מאחר שעשה למטה מחצות גבוהות יו"ד כדי לבטל הרשות הרבים ולזכות לבחינת רשות היחיד. אזי הקדשה הולכת עד למעלה אף שאין שם מחצות, כי למעלה מיו"ד אין שם שליטת הרשות הרבים:

סוכה ב[עריכה]

אות א[עריכה]

וביום ראשון של סכות מתחילין לטל הלולב עם הארבעה מינים שהם בחינת תקון הברית, (כמובא בספרים שזה בחינת ח"י נענועין שבלולב בחינת צדיק ח"י עלמין, בחינת צדיק כתמר יפרח. ועל-כן מתחילין לטל אותן ביום ראשון של סכות כדי לקים את הסכה שלא תפל חס ושלום, בבחינת סכת דוד הנפלת, שזה נעשה חס ושלום, על-ידי שמתיזין הדמים של השס"ה גידין שהם השס"ה לא תעשה לתוך המח שמזה בא חס ושלום, חלי נופל בחינת סכת דוד וכו', וכל זה על-ידי העדר תקון הברית, עין כל זה במאמר הנ"ל המתחיל "האי מאן דבעי למנסב וכו'" (בסימן כט). על-כן נוטלין הארבעה מינים שבלולב שהם בחינת תקון הברית שהוא זורק תקונים ולבנונית לכל השס"ה גידין ועל-ידי זה אנו סומכין וסועדין ומרימין את הסכה הנ"ל שלא תפל חס ושלום, כנ"ל. ועל-כן הם ארבעה מינים כנגד ארבעה בגדי לבן שנמשכין על-ידיהם על-ידי שמרימין את המחין ומקימין את הסכה הנ"ל שמשם נמשך לבנונית בבחינת דם נעכר ונעשה חלב, (כמובא שם כנ"ל), שזה בחינת הסכה שהיא בחינת אם לבינה תקרא, בבחינת תסכני בבטן אמי ששם בבחינת "אם לבינה", בחינת סכה שם הדם נעכר ונעשה חלב, שמזה נעשין בגדים לבנים. וכנגד זה נוטלין ארבעה מינים שבלולב כנגד ארבעה בגדי לבן שנעשין על ידם כנ"ל. ועל-כן מתחילין לטל הלולב ביום ראשון של סכות, כי בנין הסכה והקמתה נעשה על-ידי הכח התלבנות העוונות שנעשה ביום הכפורים על-ידי תקון הברית, על-ידי זה יש לנו כח לבנות הסכה כנ"ל. ועל-כן תכף במוצאי יום הכפורים מתחילין לעסק בסכה מיד וכל הארבעה ימים שבין יום הכפורים לסכות עוסקים בבנינה, כי בכל אלו הארבעה ימים אין מחשבין בהם העוונות, ועל-כן הם ארבעה ימים כנגד ארבעה בגדי לבן שנמשכין ביום הכפורים שעל-ידיהם נמשך הלבנוניות לכל אלו הארבעה ימים ועל-כן אין מחשבין בהם העוונות. ומחמת זה עוסקים בכל אלו הארבעה ימים בבנין הסכה, כי אז יש לנו כח לבנות הסכה ולהקימה על-ידי התלבנות העוונות והדמים כנ"ל. ועל-כן ביום ראשון של סכות שאז הוא ראשון לחשבון עוונות, על-כן אנו יראים שלא יתגברו העוונות בחינת הדמים להפיל בחינת הסכה חס ושלום, כנ"ל, על-כן נוטלין הארבעה מינים שעל ידם סומכין סכת דוד שלא תפל חס ושלום כנ"ל. ובשביל זה אומרים הלל עם הלולב, כי הלל הוא בחינת תקון הכללי של הדבור בבחינת ברכו ה' מלאכיו וכו', דהינו על-ידי שבח צדיקו של עולם והלולו, על-ידי זה נתתקן הדבור, (כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל). ועל-כן נוטלין אז הלולב שהוא גם כן בחינת תקון הכללי של הגידין, כי כל בחינת תקונים הכלליים המבארים שם במאמר הנ"ל תלויים זה בזה (כדמשמע שם במאמר הנ"ל). והעקר תלוי בתקון הברית, שהוא כלליות הגידין, שהוא עקר כלל כל התקונים. וזה ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע וכו', שפרשו רבנו נרו יאיר, על תקון הכללי של הדבור על-ידי ברכו ה', עין שם. וזה שכתוב בפסוק, מלאכיו גברי כח, שהם בחינת שומרי הברית אנון דמתגברין על יצריהון דדמין למלאכים ממש, ואותן דיקא יכולים לתקן הדבור על-ידי שבח צדיקו של עולם, כי זה תלוי בזה כנ"ל. וזה בחינת נטילת הלולב שהוא בחינת תקון הברית כלליות הגידין בשעת אמירת ההלל, שהוא שבח השם יתברך, שהוא תקון הדבור, כי שניהם בחינת תקון הכללי ותלוי זה בזה כנ"ל.

ועל-כן הנענועים, שהם עקר המצוה, הם בהודו תחלה וסוף, כי הודו לה' שהוא עקר שבח צדיקו של עולם, על-כן אז עקר מצות לולב שהם הנענועים, כי הנענועים הם עקר תקון הברית. ועל-כן הם ששה לכל הששה קצוות, שזה בחינת תקון הברית, שהוא בחינת וא"ו. ובכל קצה שלשה נענועים שבין כלם ח"י נענועים בחינת צדיק ח"י עלמין וכמובא. כי הלולב הוא בחינת כלי המלחמה לנצח ולהתגבר על השבעים אמות, (כמו שאיתא בזהר הקדוש), הינו שעל ידו מנצחין ומתגברין על הרע הכולל של השבעים אמות שהוא תאות נאוף וזוכין לתקון הברית שהוא תקון הכללי כנ"ל, שהוא בחינת שד"י ששדי ויורה כחץ תקונים לכל מקומות הצרים והדקים, (כמובא במאמר הנ"ל). וזה בחינת הנענועים שמנענעין וזורקים כלי המלחמה לכל צד וצד ובצדי צדדים לכון כלי המלחמה להיות קולע אל השערה כדי לנצחם ולהכניעם בכל מקום שהם ועל-ידי זה בעצמו נזרקין תקונים לכל הצדדים לכל מקומות הצרים והדקים כנ"ל, שזה גם כן בחינת הנענועים שמנענעין וזורקין תקונים לכל צדי צדדים בבחינת שד"י כנ"ל, כי זה תלוי בזה על-ידי התגברות ונצחון המלחמה, שזהו עקר התקון, שהוא בחינת תשובת המשקל ממש, על-ידי זה נזרקים תקונים לכל מקומות הדקים כנ"ל. וזה בחינת הלולב שהוא עולה ומשפע והולך עד שבראשו הוא דק מאד להורות שהוא מנענע וזורק תקונים לכל מקומות הצרים והדקים כנ"ל. גם בהלל נזכר הכנעת הרע הכולל של השבעים אמות בחינת סבוני וכו' בשם ה' כי אמילם. מ"ל בגימטריא שבעים אמות, שזה בחינת מילה, (כמובא בשערי אורה). ומילה הוא בחינת הכנעת הרע הכולל, הינו התאוה הכלליות הנ"ל, כמובא במאמר "תפלה לחבקוק" (סימן יט) על-כן נוטלין אז הלולב כנ"ל, כי הוא כלי המלחמה כנגדם כנ"ל:

אות ב[עריכה]

וזה בחינת נסוך המים בחג כי על כל הקרבנות היו מנסכין יין, כי הקרבנות הם תקון הברית, כי הם מכניעים רוח בהמיות שהוא פגם הברית כנ"ל. וזה שכתוב: ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל קרבנך. ועל-כן היו מנסכין אז יין, כי על-ידי תקון הברית נמתק היין. ואזי אדרבא, על-ידי היין נתוסף התקון ביותר, כי נתרומם המח על ידו בבחינת זכה נעשה ראש, (כמובא במאמר הנ"ל). וזהו שאומרים שירה על היין, הינו שירות ותשבחות להשם יתברך שהוא גם כן תקון הכללי על-ידי הרמת הדעת שנעשה על-ידי שבח צדיקו של עולם. וזה בחינת השירה של נסכים של הקרבנות כנ"ל. ומחמת שבסכות אז הוא בחינת תקון הברית ביותר כנ"ל, ואז נתלבנין ונזדככין הדמים מאד, על-כן מנסכין אז מים ויין ביחד, (כמו שאמרו בהמשנה) להורות שנמתק היין מאד בהמתקה יתרה עד שנמתק בבחינת מים, כי המים הם בחינת חסדים והם המזגת והמתקת היין. וזה שנרמז נסוך המים בין נסכי היין, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (תענית) נאמר בשני ונסכיהם וכו' כי נסוך המים הוא ממתיק את היין כנ"ל.

ועל-כן שמחים מאד בשמחת בית השואבה, כי כשנמתק היין אזי הוא בבחינת יין המשמח ומשם גם כן שמחת כל החג על-ידי שזוכין לסכה שהוא בחינת אם לבינה ששם יין המשמח. ואז בשמחת בית השואבה זוכין להשגת החכמה מאד, כמו שכתוב: "ושאבתם מים בששון" ותרגומו: ותקבלון אולפן חדת. כי אז נתרומם המח מאד בבחינת זכה נעשה ראש, (כמו שמבאר שם) ועל-כן שמחים בשאיבת המים, כי הם בחינת המתקתו כנ"ל ונעשה יין המשמח שהוא בחינת השגת החכמה, כמובא:

אות ג[עריכה]

ועל-כן מרבין בשירות ותשבחות בשמחת בית השואבה שזה בחינת תקון הדבור כנ"ל. ועל-כן היו מתפארין אז שזכו להיות נקיים מעוונות, (כמו שמבאר שם) זקנים מה היו אומרים: אשרי זקנותנו שכפרה וכו'. כי עקר שמחת בית השואבה שנעשה בסכות הוא רק על-ידי שזכו להזדככות הדמים שעל-ידי זה נמתק היין ונמזג במים כנ"ל. וזה שהיו אומרים אנו לי"ה ולי"ה עינינו, שזה בחינת המחין, בחינת קנה חכמה קנה בינה שהם י"ה:

אות ד[עריכה]

וזה בחינת הקפות שהיו מקיפין את הערבה בכל יום פעם אחת, ובהושענא רבא שבע פעמים עם הארבעה מינים, כי הערבה הוא בחינת מלכות פה, בחינת אמונה כמובא. ועל-כן היו מקיפים אותה עם הלולב וארבעה מינים כדי להשלים בחינת הדבור, בחינת המלכות, בחינת האמונה על-ידי בחינת המקיפין שממשיכין אליה לבנונית ותקון על ידם להלבישה בארבעה בגדי לבן הנמשכין משם, על-ידי ארבעה מינים שבלולב כנ"ל. ועל-כן בהושענא רבא היו מקיפין שבע פעמים כנגד שבעה גלדי דעינא שהם בחינת שערות, בחינת מחין המקיפין לבת עין, (כנזכר שם בסוף המאמר) שהם מתקנים את הדם נדות כנזכר שם, כי כל עסקנו בכל שבעת ימי הסכות בסכה ולולב ושאר תקונים הכלליים הנ"ל, הכל הוא כדי לזכות בהושענא רבא לחתם חותם החיצון שהיא בחינת אמונה שהיא נתתקנת על-ידי תקון הכללי של הדבור כנ"ל, כי אמונה תולה בפה של אדם, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה (בסימן מד בלקוטי תנינא). והכל תלוי בתקון הברית, כמובא בדברי רבנו בכמה מקומות שאמונה תלוי בתקון הברית. ועל-כן מצות הארבעה מינים הם תלויים בידים, כי הם נטלין בידים מחמת שהם באין לתקן חותם הידים שהוא חותם האמונה כנ"ל. והכלל, שתקון הברית ואמונה, שהוא בחינת דבור פה תלויים זה בזה והם בחינת חותם הפנימי וחותם החיצון שהם חותם הרגלין וחותם הידין בחינת חותם ברית הלשון וחותם ברית המעור שהם בבחינת כרת לו בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית הלשון וכרת לו וכו'. והם בבחינת מה שאמר רבנו נרו יאיר, ששמירת הברית ושלמות לשון הקדש הם תלויים זה בזה, כי הם בחינת שני החותמות הנ"ל שהם חותם בתוך חותם, וכל אחד תלוי בחברו. ועל-כן נעורים בליל הושענא רבא כדי לזכות לשלמות לשון הקדש, שהוא בחינת מלכות-פה וכו', שעקר שלמותה על-ידי לשון תרגום, שהוא בחינת תרדמה, ועל-כן נעורים כדי להכניע בחינת השנה, בחינת תרדמה, (כמובא לעיל). וזה שאומרים אז משנה תורה, שהוא בחינת מלכות כמובא הינו בחינת מלכות פה הנ"ל בחינת שלמות לשון הקדש על-ידי לשון תרגום שזה בחינת משנה תורה בבחינת 'אלה הדברים אשר דבר משה בעבר הירדן'. 'בעבר הירדן' דיקא, כי עבר הירדן הוא בחינת לשון תרגום המשלים את הלשון הקדש, כי לשון תרגום, שהוא לשון ארמי, הוא בעבר הירדן:

ועל-כן נטלו שם גם כן שבטי ישראל חלק ונחלה, כי ארץ ישראל הוא בחינת לשון הקדש, כי לשון הקדש נבחר מכל לשונות העמים וכן ארץ ישראל נבחר מארצות שבעים עממין, וישראל שנבחרו משבעים אמות זכו לשניהם, כי ארץ ישראל הוא גם כן בחינת קדשת הברית, בחינת צדיקים ירשו ארץ. והוא בחינת אמונה, שהוא בחינת מלכות פה, בחינת שלמות לשון הקדש, כמו שכתוב, שכן ארץ ורעה אמונה (כמו שכתב רבנו), וישראל זכו לחלקם ונחלתם, את ארץ ישראל, כי הוא שיך לעם ישראל כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ. ומאחר שעקר שלמות לשון הקדש על-ידי לשון תרגום הוא בחינת עבר הירדן, בחינת לשון ארמי כנ"ל, על-כן הכרחו ישראל לטל שם חלקם גם כן כדי להשלים בחינת לשון הקדש על-ידי לשון תרגום, שהוא בחינת עבר הירדן כנ"ל.

וזה שבתחלה קצף משה מאד על בני ראובן ובני גד על שבחרו בעבר הירדן, כי סבר שהם רוצים לשאר שם, על-כן קצף עליהם מאד, כי בחינת לשון תרגום אין לו שום שלמות וקדשה בעצמו כי אם כשמשלים את לשון הקדש. ועקר המלחמה על ידו ועל-כן כשהשיבו לו שהם יעברו חלוצים לפני אחיהם, כי עקר המלחמה על ידם ועל-כן הם צריכים דיקא לעבר חלוצים לפני המלחמה, כי עקר המלחמה והנצחון הוא בבחינת לשון תרגום, (כמובא לעיל בהלכות חל המועד). ואחר כך כשינצחו המלחמה ישובו אז לשבת שם, כי אז כשמכניעין לגמרי הרע של השבעים אמות ואזי התרגום משלים את הלשון הקדש, אז התרגום גם כן קדוש ועל-כן יכולין אחר כך לשבת בעבר הירדן שהוא בחינת תרגום כנ"ל. ועל-כן אחר כך נתרצה להם משה רבנו, עליו השלום. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפלו עטרות ודיבון שהם ערי עבר הירדן. והוא תמוה למה תפסו זה הפסוק, הלא גם על זה הפסוק יש תרגום עכשיו. ואפלו אם נאמר בדחק שבימיהם לא היה תרגום על זה הפסוק אף-על-פי-כן קשה היה להם לתפס פסוק ראובן ושמעון שאין עליו שום תרגום אפלו עכשיו. והוא מקדם בתורה. אך הרבותא שאפלו עטרות ודיבון שהם עבר הירדן שהם עצמן בחינת תרגום אף-על-פי-כן צריך לקרותם שנים מקרא ואחד תרגום, כי שבעים פנים לתורה ומקרא אחד מתחלק לכמה טעמים ועל-כן נאמר משנה תורה בעבר הירדן שהוא בחינת שלמות לשון הקדש על-ידי תרגום כנ"ל.

ועל-כן קורין אותה בליל הושענא רבא, כי אז צריכין לזה כנ"ל. וזה שגומרים אז כל תהלים, כי אמירת תהלים הוא תקון למקרה לילה, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה) ומקרה בא על-ידי בחינת תרדמה, בחינת תרגום, (כמובא שם במאמר תפלה לחבקוק). ועל-כן בליל הושענא רבא שאז צריכין לתקן בחינת פה כנ"ל שהוא בחינת ערבה כנ"ל, על-כן נעורים כל הלילה ומשברין השנה וקוראין משנה תורה ותהלים כדי לזכות לשלמות לשון הקדש על-ידי לשון תרגום כנ"ל:

אות ה[עריכה]

ואחר כך על-ידי כל התקונים האלה שזכו לבחינת מקיפים שהוא שלמות הדעת, על-כן אחר כך שמחת תורה, כי אז אנו זוכין להשגת תורה הסתומה בחינת אוריתא דעתיקא סתימאה דעתידא לאתגליא לעתיד לבא. כי שמחת תורה הוא בחינת התכלית האחרון (כמובא בספרים), ועל-כן מסימין אז התורה ומתחילין תכף להורות שזוכין לבחינת אוריתא דעתיקא שהוא כלא ימינא ואין בה ראש וסוף, רק כלה אחדות פשוט. וזה בחינת ההקפות שמקיפים עם התורה בבחינת כלא ימינא, כי המקיף מקיף דרך ימין כמו שכתוב במשנה. נמצא, שבבחינת ההקפות אין שם ראש וסוף וצדדים והם בחינת כלא ימינא כנ"ל שזה בחינת התורה הסתימה הנ"ל שזוכין אז כנ"ל:

נמצא שעקר ברור המדמה שהוא ברור האמונה הוא על-ידי הידים, על-כן נוטלין לולב ומיניו בידים דיקא, כי מצות נטילת ארבעה מינים נמשך מבחינת התפלה בבחינת דין של הבעל כח שהיא בחינת מטה עז שזהו בחינת ראש השנה, שעל-ידי התפלה הזאת מכניעין את הסטרא אחרא ומוציאין ממנה כל חיותה כל הדעת והקדשה והתפלה והרחמנות שבלעה וכו' ונעשין גרים ונתרבה כבודו שמשם שרש נפשות ישראל. ומשם נמשך הנבואה שעל-ידי זה נתברר המדמה והאמונה שעל-ידי זה זוכין להנגון הנ"ל וכו' כנ"ל וזהו בחינת נטילת ארבעה מינים, כי הלולב שעליו מברכין 'על נטילת לולב', הוא בחינת מטה עז הנ"ל, בחינת צדיק כתמר יפרח, הינו שעל-ידי נטילת לולב ומיניו אנו מראין שאנו נצחנו המלחמה בראש השנה שזכינו לקבל מהצדיקי אמת כח התפלה בבחינת דין שהוא בחינת מטה עז, שזהו בחינת הלולב ומיניו שאנו נוטלין בסכות, וכמו שכתוב בזהר הקדוש, מאן נצח? מאן דאחיד מאני קרבא שהם הארבעה מינים. נמצא שהארבעה מינים הם בחינת כלי זין שלנו, בחינת מאני קרבא, שזהו בחינת מטה עז שמתפלל בראש השנה, ומשם נמשך לנו מצוה הקדושה הזאת, שאנו זוכין אחר כך בסכות לטל הלולב הקדוש ומיניו הקדושים בידינו שהם המאני קרבא הנמשכין על-ידי בחינת המטה עז הנ"ל. ובזה אנו שמחין עכשיו שזכינו לנצח המלחמה, כמו שכתוב, ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם, שעקר השמחה היא בלולב ומיניו שנמשכין מהמטה עז הנ"ל, שמשם נמשך הנגון הנ"ל, שמשם כל השמחות כנ"ל. וזה בחינת ערבי נחל שמקשרין יחד בתוך הארבעה מינים, כי ערבי נחל מרמז על בחינת פושעי ישראל וגרים שכלם חוזרים להשם יתברך על-ידי המטה עז הנ"ל. וזה בחינת ההדס שהוא כנגד השלשה אבות כידוע, כי האבות הם בחינת שרשי נפשות ישראל שמשם הנבואה, בחינת "בשבעים "נפש "ירדו "אבתיך, ראשי תבות נ'ב'י'א, כמו שמבאר שם. "אבתיך" דיקא. ועל-ידי זה זוכין לנבואה, שעל-ידי זה נתברר המדמה והאמונה. וזה בחינת האתרוג שהוא העקר, כי האתרוג פרי עץ הדר הוא בחינת אמונה-מלכות כידוע, שהוא בחינת כלך יפה רעיתי, כי עקר היפי וההדור של כנסת ישראל הוא האמונה הקדושה שיש להם, כי כל הארבעה מינין מאירין להאתרוג, כי עקר כונת הנטילה הוא להמשיך כל התקונים הנ"ל הנמשכין מהתפלה הנ"ל מבחינת מטה עז הנ"ל בשביל לגלות ולהאיר האמונה הקדושה בעולם, שזהו בחינת האתרוג שהוא בחינת מלכות-אמונה כנ"ל. ועל-כן נוטלין הארבעה מינים בידים, כי עקר ברור המדמה והאמונה הוא בידים דיקא כנ"ל. ועל-ידי זה זוכין לשיר הנ"ל, שהוא שיר פשוט כפול משלש מרבע, שזהו גם כן בחינת הארבעה מינים כנ"ל, שזהו בחינת ההלל שאומרים עם הארבעה מינים, כי הלל הוא בחינת שיר הנ"ל כנ"ל, כי הלל מרמז על לעתיד לבא, כמו שפרש רש"י על פסוק, ארחץ בנקיון כפי ואסבבה את מזבחך ה', שהוא בחינת הארבעה מינים, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, לשמע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך, פרש רש"י, זה הלל שיש בו לשעבר ויש בו לגוג ויש בו לימות המשיח ויש בו לעתיד לבא. נמצא, שהלל כלול מכל הנפלאות עד לעתיד, כי הוא בבחינת השיר של נפלאות שיתער לעתיד שהוא השיר הנ"ל, שנתעורר בסכות על-ידי הארבעה מינים. ועל-כן גומרין עליהם את ההלל:

ועל-כן מנענעין בהודו לה' תחלה וסוף, כי עקר הנענועים הם בבחינת חסד כנ"ל. ועל-כן הם שבעים ושנים נענועין לעורר בחינת שיר של חסד הנ"ל כנ"ל, ועל-כן מנענעין בהודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו תחלה וסוף, להמשיך בחינת השיר של חסד כנ"ל:

אות יג[עריכה]

וזה שנוהגין להיות נעורין כל הלילה בליל הושענא רבא, זה בחינת תקון וברור המדמה שנתתקן על-ידי המטה עז הנ"ל כנ"ל, כי עקר השנה הוא בבחינת המדמה, (כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל), הינו מחמת שאין המדמה מברר כראוי בשלמות עד לעתיד, על-כן צריכין שנה, כי עקר השנה היא בשביל ברור המדמה שלא יבלבל את המח לגמרי חס ושלום, ועל-כן הצדיקים שעוסקים בתורה, שהוא בחינת רוח נבואה, שעקר ברור המדמה על-ידי זה כנ"ל, על-כן הם מנדדים שנה מעיניהם בלילה ועוסקים בתורה, כנזכר לעיל, ועל-כן נעורים בליל הושענא רבא ועוסקים בתורה, זהו בחינת ברור המדמה על-ידי התורה כדי לזכות לאמונה ברורה בתכלית השלמות, כי אז בהושענא רבא נגמר שלמות תקון האמונה הקדושה בבחינת תקון חותם בתוך חותם שלא יוכל שום זר, שהם הכופרים והאפיקורסים לגע בהאמונה הקדושה לעולם. ותקון זה בשלמות הוא על-ידי ברור המדמה. ועל-כן נעורין בלילה ועוסקין בתורה, שהוא בחינת רוח נבואה, שזהו בחינת ברור המדמה כנ"ל. ועל-כן עוסקים אז בספר 'ואלה הדברים', כי אלה הדברים הם דברי תוכחה, כמו שפרש רש"י שם, בכל מקום שנאמר 'דברי' הוא תוכחה. הינו בחינת התוכחה של משה שזוכין לזה בסוף סכות, כי אי אפשר לזכות לתוכחה זאת כי אם כשנתעורר קול השיר הנ"ל, (כמבאר היטב בהתורה הנ"ל). ועל-כן עכשיו בסוף סכות מעוררין התוכחה של משה, כי אנו זוכין לתוכחה זאת על-ידי התפלה של הבעל כח שקבלנו בראש השנה. ועל-ידי זה נעשין ונתתקנין כל הבחינות הנ"ל עד שזוכין לקבל השיר הנ"ל, שהוא קול תוכחה הנ"ל, כי בהושענא רבא הוא גמר הדין שהתחיל בראש השנה ויום הכפורים. ואז חוזרין ומעוררין כח התפלה של הבעל כח הנ"ל, שהוא תפלות ראש השנה כנ"ל. בבחינת מה שכתוב בזהר הקדוש בההוא יומא וישב יצחק ויחפר את בארת המים וכו'. יצחק הוא בחינת גבורות ודינים קדושים, בחינת התפלה של הבעל כח, שהוא בבחינת דין, שהוא תפלות ראש השנה, שהוא בחינת גבורות יצחק כידוע, שעל-ידי זה נתעוררין ונתגלין הבארות מים קדושים שהם בחינת מימי הדעת שנתגלה על-ידי התפלה הזאת בבחינת אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים, (כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל). ובהושענא רבא חוזרין וחופרין הבארות הנ"ל. בבחינת בההוא יומא וישב יצחק ויחפר את בארת המים, כי אז חוזרין לעורר התפלה בבחינת דין הקדוש, שזהו בחינת החמשה בדי ערבות, הם בחינת ה' גבורות שלוקחים אז בשעת התפלה שהוא מנהג נביאים. 'מנהג נביאים' דיקא, כי נביאים דיקא צריכים להנהיג הנהגה זאת כדי לקבל כח מהתפלה בבחינת דין וגבורה של הבעל כח הנ"ל שמשם כל נבואתם האמתית כנ"ל. ועל-ידי זה נתברר המדמה, שהוא בחינת נדוד השנה בלילה לעסק בתורה שמנדדין השנה ונעורין בליל הושענא רבא כנ"ל. ועל-ידי זה זוכין להמשיך קול השיר הנ"ל שאנו צריכין לשמח על ידו בשמיני עצרת ושמחת תורה, שהוא בחינת קול התוכחה של משה כנ"ל ועל-כן עוסקים אז בספר אלה הדברים שהוא בחינת קול התוכחה של משה וכנ"ל. וזהו גם כן בחינת כל ספר תהלים שאומרים אז, כי תהלים כלול מכל העשרה מיני נגינה, שהם בחינת השיר הנ"ל שכלול מכל היו"ד מיני נגינה שאנו עוסקים עתה לעוררו ולהמשיכו שעל ידו עקר השמחה של שמיני עצרת ושמחת תורה כנ"ל:

אות יד[עריכה]

וזהו בחינת מה שמסימין את התורה בשמחת תורה ומתחילין מיד בראשית, כי נעוץ תחלתו בסופו, כי עקר הכל הוא להמשיך ולגלות האמונה הקדושה למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים אין עוד, לידע ולהודיע ולהודע שהוא האל, הוא היוצר, הוא הבורא הכל יש מאין המחלט להאמין בחדוש העולם באמונה שלמה, שהוא בחינת בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. שמשה רבנו עליו השלום, פתח את התורה הקדושה בפסוק זה להודיע שאין צריכין ואסור לחקר שום חקירה מה לפנים ומה לאחור וכו', רק קבלת התורה מתחיל מזה להאמין באמונה שלמה לקול דברי אלקים חיים היוצאים מפי משה שפתח לנו את התורה בלי שום חקירות וחכמות רק הודיע לנו מיד שרש ויסוד האמונה הקדושה שהוא בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. וכמו ששמעתי זאת מפי רבנו הקדוש זכרונו לברכה לענין הרחקת הפילוסופיא והחקירות רק להאמין לקול אבותינו בפשיטות כאשר פתח לנו משה בראשית וכו', (כמובא מזה בספריו הנדפסים, עין שם). ועקר האמונה הזאת בחינת בראשית ברא אלקים וכו' שהוא אמונת חדוש העולם זוכין על-ידי בחינת רוח נבואה שהוא כלליות התורה. ובזה מקשר היטב התחלת התורה בראשית להסיום לעיני כל ישראל, כי אנו מסימין, ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל שהוא בחינת הלוחות שקבל מידיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שפרש רש"י שם על פסוק ולכל היד החזקה, שקבל את התורה שני לוחות בידיו. שעל-ידי זה נתברר המדמה כנ"ל, שעקר ברור המדמה על-ידי רוח נבואה, שהוא בחינת הלוחות, בחינת עשרת הדברות כנ"ל, ועל -ידי זה נתגלה האמונה הקדושה, שזה בחינת האותות והמופתים הנוראים שעשה משה, שעל-ידי זה גלה אמונה בעולם שהשם יתברך ברא את העולם והוא מנהיג את העולם כרצונו ובידו לשנות הטבע בכל עת. וזהו בחינת, ולכל המורא הגדול וכו'. כמו שפרש רש"י שם שהם נסים וגבורות וכו' ועל-ידי כל זה נתגלה לעיני כל ישראל האמונה הקדושה שהוא אמונת חדוש העולם כנ"ל. וזה שמתחילין מיד בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, כי על-ידי היד החזקה והמורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, שהוא קבלת התורה, שהוא רוח נבואה. ועל-ידי האותות והמופתים נוראים וכו', על-ידי כל זה נתברר ונתגלה אמונת חדוש העולם בחינת בראשית ברא אלקים וכו' שהוא התחלה ויסוד ועקר כל התורה כלה שמתחילין מיד וכנ"ל. השם יתברך יזכנו לגלות האמונה הקדושה לכל באי עולם שיקים מהרה, כי אז אהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, אמן ואמן:

סוכה ז[עריכה]

על-פי התורה "חדי רבי שמעון ואמר ה' שמעתי שמעך יראתי וכו'", עין שם כל הענין בלקוטי הראשון בסימן סא:

וכבר דברנו מזה ובארנו קצת בהלכות הושענא רבא שדברי התורה הזאת, היא בחינת ראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכפורים וסכות והושענא רבא ושמיני עצרת ושמחת תורה, עין שם:

עתה שמתי עיני ולבבי עוד בענין זה. וראה זה מה שמצאתי עוד בחסדי ה' ענין סכות וכו' שמרמז בהם רב התורה הנ"ל, כי דברי רבנו הקדוש זכרונו לברכה יכולין למצא בכל מצוה ומצוה (וכמבאר מזה במקום אחר, עין שם):

אות א[עריכה]

כי בראש השנה אז עקר העבודה לתקן האמונה הקדושה ועקר האמונה הוא על-ידי אמונת חכמים (וכמבאר מזה לעיל, עין שם). ואז מתחילין לעשות תשובה, כי הוא יום ראשון מעשרת ימי תשובה. ועקר התשובה היא על אמונת חכמים שהוא יסוד כל התורה כלה ועל-ידי התשובה על אמונת חכמים, על -ידי זה נתרבין ביותר הספרים הקדושים של התורה, (כמו שמבאר בהתורה הנ"ל). וזה שאנו מבקשין בראש השנה ועשרת ימי תשובה על רבוי הספרים הקדושים של התורה שזה בחינות מה שמבקשים כמה פעמים, וכתבנו בספר החיים, ובספר חיים וכו', כי אז נתרבין הספרים גם למעלה בבחינת שלשה ספרים נפתחין בראש השנה וכו', כי באמת הכל אחד. כי ספרים הקדושים של התורה וספרי חיים של ישראל שנכתבין בהם לחיים הם בחינה אחת ממש, כי ישראל הם התורה, כי שרש נשמות ישראל הם בהתורה הקדושה וכל אחד מישראל יש לו אות וחלק בהתורה ומשם כל חיותו, כי הם חיינו וארך ימינו, כמו שכתוב שם (דברים ל), כי הוא חייך וארך ימיך וכו'. ועקר בקשתנו בראש השנה וכל עשרת ימי תשובה להיות נכתבין לחיים כונתנו על חיים נצחיים שהם חיים אמתיים, דהינו שנזכה לקים את כל דברי התורה אשר הוא חיינו, וכמבאר בשלחן ערוך ושאר ספרים בענין זכרנו לחיים בפתח, עין שם. שזהו בחינת חיים טובים שמבקשים עין שם, נמצא שכל חיותינו בגשמיות ורוחניות הוא התורה הקדושה ועל-כן כשאנו מבקשים כתבנו בספר החיים, הינו בספר התורה שהוא ספר החיים, הינו שנהיה נכתבין ונשרשין בספרי התורה הקדושה אשר שם החיים. וכל מה שישראל נשרשין ונכללין ביותר בספר התורה הקדושה מאירה ומזהרת התורה הקדושה ביותר ונשלמת ביותר על-ידי רבוי ספרים הרבה שנעשין ונתרבין על-ידי ישראל שנמשך עליהם הארה גדולה משרש נשמותיהן שבהתורה הקדושה על-ידי שנכתבו ונשרשו שם ביותר. עד שזוכין לחדש חדושין דאוריתא הרבה ונתרבין ספרים קדושים ביותר. נמצא שאנו עוסקים בראש השנה לעשות ספרים הרבה אין קץ שיתרבו ספרים קדושים של התורה וכנ"ל. וכל זה זוכין על-ידי אמונת חכמים שנתתקן אז כנ"ל, שעל-ידי זה נתרבין הספרים ביותר כנ"ל. וכן בכל עשרת ימי תשובה אנו עוסקין בתקון זה לתקן אמונת חכמים על-ידי התשובה שעושין אז, שעל-ידי זה נתרבין הספרים, שזהו בחינות מה שמבקשין בכל עשרת ימי תשובה בספר חיים וכו' וכתבנו בספר החיים וכו'. ועל-ידי רבוי הספרים הקדושים של התורה, על-ידי זה זוכין להמתיק כל הדינים שבעולם וכל מקום שנמצא איזה דין נמתק, כי נכללת התורה בתוך אבן שתיה שהוא בחינת שכל הכולל, בחינת חכמה עלאה דמתמן אוריתא נפקת, ששם כל הדינים שבעולם נמתקין בשרשן העליון הכולל כל הצמצומים וכל הדינים שבעולם, כי כל צמצום ודין שרשו בחכמה ושכל, כי כלם במחשבה איתברירו וכל דין נמתק בהשכל ששם שרשו, כי אין הדין נמתק אלא בשרשו, אבל יש שכל הכולל שהוא שרש כל השכליות שהם שרשי כל הדינים. ושם בשכל הכולל נמתקין כל הדינים, כי בשכל הפרטי אין יכולין להמתיק כי אם הדין השיך לשכל זה ששם שרשו, אבל בשכל הכולל שכולל הכל, שם נמתק הכל-כל דין וצמצום שבעולם, כי שם שרש הכל. ואפלו כשרוצין להמתיק איזה דין על-ידי שכל הפרטי אי אפשר גם כן להמתיקו כי אם על-ידי שמקבל זה השכל הפרטי הארה משכל הכולל ואז דיקא יש לו כח להמתיק:

נמצא, שעקר ההמתקה על-ידי שכל הכולל, שעל-ידי זה נמתק הכל בין בכלל בין בפרט, אבל אי אפשר לקבל משכל הכולל שהוא חכמה עלאה, שהוא שרש התורה הקדושה, כי מתמן אוריתא נפקת כנ"ל כי אם על-ידי שיש להתורה שלמות. ושלמות התורה הוא על-ידי שנתרבין ספרים הרבה בהתורה הקדושה, כי יש עכשיו ספרים הרבה. ועוד עתידין להיות ספרים הרבה. וכלם צריכין להעולם. ואסור להלעיג מאחד מהם, כי הם שלמות התורה, כי שלמות תורה שבכתב היא על-ידי תורה שבעל פה שהם הספרים הקדושים שמחברין הצדיקים והכשרים האמתיים בכל דור ודור. שעל-ידי זה נשלמת התורה הקדושה. ואז עולה התורה ונשלמת בשרשה שהוא חכמה עלאה שכל העליון הכולל. ואז התורה בבחינת לוחות האבן, כי נכללת בהאבן שתיה שהוא קדשי קדשים. ומשם כל ההמתקות של כל הדינים שבעולם. בבחינת ישלח עזרך מקדש. וכל זה מבאר בהתורה הנ"ל, אך כפלתי הדברים כדי לבאר הענין ביותר, כי יש דברים שנכתבו שם בקצור. וכאן בארתים ביותר, (עין שם וכאן ותבין היטב):

וזה בחינת יום הכפורים שאז הוא סוף גמר התשובה, כי הוא יום אחרון מעשרת ימי תשובה. ואז זוכין על-ידי רבוי הספרים שנתתקנו על-ידי תקון האמונה בעשרת ימי תשובה לעלות ולכלל בתוך האבן שתיה שהוא קדשי קדשים ששם נכנס הכהן גדול בשביל כלל ישראל ביום הכפורים לתוך בית קדש קדשים. ומשם ממתיק כל הדינים שבעולם, שזהו בחינת כפרת וסליחת כל העוונות ביום הכפורים, כי העוונות הם דינים, כי אין יסורים בלא חטא וכו' וסליחות כל העוונות הוא בחינת המתקת כל הדינים שנמשך מקדש קדשים, מאבן שתיה שנכנס לשם הכהן גדול ביום הכפורים, כי אז קבל משה רבנו לוחות האחרונות ואז נתרצה לו השם יתברך בשמחה ואמר לו סלחתי כדבריך, כי אז נכללת התורה בשכל העליון בבחינת לוחות האבן, בחינת אבן שתיה וכו'. ומשם נמתקין כל הדינים שבעולם, שהם בחינת סליחות כל העוונות כנ"ל:

אות ב[עריכה]

ועל-כן אחר יום הכפורים עושין סכות, שהוא בחינת תקון העצה כנ"ל בדברינו הקודמים, כי על-ידי תקון אמונת חכמים שעל-ידי זה נמתקין כל הדינים, שזהו בחינת יום הכפורים כנ"ל, על-ידי זה זוכין לעצה שלמה. וזה בחינת סכה, שהוא בחינת תקון העצה בבחינת ופרס עלינו סכת שלומך ותקננו בעצה טובה מלפניך וכנ"ל, ועל-כן דפנות הסכה הם בחינת נצח הוד יסוד, (כמבאר בכונות, שהוא בחינת עצות כידוע, כי כשפוגמין באמונת חכמים ואז נחלקת העצה לשתים חס ושלום, ואין יכולין לשית עצות בנפשו איך להתנהג, כי העצה נחלקת לשתים, שבתחלה נדמה לו שצריך לעשות כך ולהתנהג כך ואחר כך בא על דעתו סברא לעשות להפך ממש, כי העצה חלוקה אצלו לשתים חס ושלום, וכל זה על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל ואז היא בחינת סכת דוד הנפלת, בחינת עצתו נופלת, כי דוד הוא בחינת אמונה, שהוא בחינת מלכות, בחינת אמונתי וחסדי עמו, שנאמר בדוד, הינו בחינת אמונת חכמים, שזהו בחינת תורה שבעל פה, שהוא בחינת חסדי דוד הנאמנים (כידוע ומבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). וכשזוכין לעצה שלמה על-ידי תקון אמונת חכמים בזה מקימין סכת דוד מנפילתה בבחינת ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת, כי סכה הוא בחינת תקון המח והדעת שזוכין על-ידי אמונת חכמים שעל-ידי זה נתתקן העצה, כי סכה היא בחינת אימא דמסככא על בנין, שהיא בחינת בינה אימא עלאה, בחינת אם לבינה תקרא ששם מקור העצה, כי אימא עד הוד אתפשטת ששם העצות כידוע. וזה שכתוב במשיח, ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה וכו' רוח דעת ויראת ה'. כי העצות נמשכין מבינה, שהיא בחינת סכה שזוכין לזה על-ידי תקון האמונה, שעל-ידי זה מקימין סכת דוד מנפילתה מבחינת עצתו נופלת שעל-ידי זה נתתקן ונתאחד מלכות בית דוד ממש, כי הכל אחד (וכמבאר לעיל מזה). ועל-כן מרמז תקון העצה שלא תתחלק בפסוק ולא יחצו לשתי ממלכות עוד, שמדבר מתקון ואחדות מלכות בית דוד כי הכל אחד וכנ"ל, כי עקר תקון מלכות בית דוד יהיה על-ידי משיח שיבא במהרה בימינו שאז יתקים, ורועה אחד יהיה לכלם למלך וכו' ודוד עבדי נשיא להם לעולם. וכו'. וביאת משיח יהיה על-ידי שישובו ישראל לאביהם שבשמים, כי אין הדבר תלוי אלא בתשובה, כמו שכתוב, ובא לציון גואל ולשבי פשע וכו'. ועקר תקון התשובה הוא על-ידי תקון שלמות העצה, כי עקר מה שרחוקין מהשם יתברך הוא רק על-ידי שאין יודעין עצה שלמה איך לשוב להשם יתברך כל אחד ממקומו אשר נתעה לשם, כי באמת הכל חפצים ליראה את שמך ומתגעגעים לשוב להשם יתברך, אך אין יודעים עצות איך לשוב מני חשך אשר נלכד בו כל אחד ואחד לפי בחינתו והעקר על-ידי פגם אמונת חכמים, כי אי אפשר לידע עצות איך לשוב להשם יתברך כי אם על-ידי צדיקים אמתיים שבכל דור ודור המורים לנו הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, כי באמת עקר תקון שלמות העצה צריכין רק בעבודת ה', כי בודאי מי שבא על איזה עצה ותחבולה איך לעשות איזה עברה חס ושלום. לגנב או לנאף חס ושלום, בודאי אין זה נקרא עצה מאחר שעל-ידי עצתו זאת מוסר עצמו ליסורין ולמיתה בעולם הזה ובעולם הבא שיורד עד שאול תחתיות. וכן אפלו כשבא על עצה איך להרויח ממון אם אין הממון מסגל לו לעבודת ה'. ואדרבא, על-ידי זה יתרחק ממנו יתברך חס ושלום, גם זה אינו עצה טובה, כי הוא עשר שמור לבעליו לרעתו מאחר שנתרחק על-ידי זה מהשם יתברך אשר הוא חיינו וארך ימינו לעולמי עד ולנצח נצחים. כי בודאי עצת הגנבים והנואפים שעושים מעשיהם על-ידי כמה עצות ותחבולות ועל-פי רב תופסים אותם בכבלי עני וברזל ואחריתם עדי אובד בודאי אין עצתם נחשבת לעצה. וכמו כן כל עצת הרשעים והרחוקים מהשם יתברך מאחר שאין זוכין על-ידי עצתם לתכלית האמתי תכלית הנצחי, אדרבא מתרחקים על-ידי עצות כאלו מהשם יתברך, כי בודאי מי שבא על עצה ותחבולה איך לעשות סכין או חרב נפלא ואחר כך הורגין אותו בחרבו ובסכינו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים כח), סדנא בסדנא יתיב אף-על-פי שהחרב נעשה בחכמה גדולה אינה נחשב לחכמה ועצה כלל, אדרבא, אין שטות וכסילות יותר מזה שחשב עצות איך להרג את עצמו משני עולמות, רחמנא לצלן, וכמו שמצינו כמה מעשיות שמספרים המחקרים בעצמן מגדל מפלתם הרעה של כל אותן שהמציאו חכמות נפלאות בעולם כמו אסוקראט שדנו אותו והרגוהו בשביל חכמתו, וכן זה שהמציא הכלי תחבולה להנצל מרעמים נהרג על-ידי רעם וכן קלאמבוס וחבריו שמצאו אמעריקא כל אותן שהיו העקר בענין זה כלם מתו ונהרגו על-ידי זה דיקא, כמבאר בספריהם בעצמם גדל מפלתם על-ידי חכמתם בעצמם שהמציאו דיקא וכיוצא בזה מעשיות רעות כאלה מענין חכמים גדולים שהמציאו חכמות גדולות שהיו להם מפלה גדולה על-ידי חכמתן שהמציאו דיקא (וכמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר, עין שם):

נמצא, שעצות וחכמות כאלו בודאי הם שטות גדול מאחר שלא חשבו כלום על עולם הבא עולם הנצחי רק על עולם הזה להראות כבודם ועשרם ולבסוף נאבדו ונעקרו משני עולמות, היש שטות גדול מחכמה כזו שחשב כל ימיו חכמות עד שהמציא כלים נפלאים וכל כונתו היה להרבות כבודו ועשרו ולבסוף נפל כתוא מכמר על-ידי זה דיקא ומאומה לא נשא בעמלו לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כי אחריתו עדי אובד, כי על -ידי חכמתו נתגאה וחפה דברים אשר לא כן על השם יתברך ועל תורתו על עמו הקדוש הנבחר, כי דמה בלבבו בגדל גאותו וזדון לבבו שכמו שבא בדעתו וחכמתו להמציא כלי זאת הנפלאה, כן הוא יכול לעלות על במתי עב לדמות בדעתו סברות על אל עליון יתברך. אוי להם, אוי לחכמתם הרעה והמה בוערים ולא יודעים כי גם זאת מאת ה' צבאות יצאה שהגיע העת שתצא כלי כזאת לעולם, על-כן שלח בדעתם זאת שיבואו על חכמה ותחבולה זאת להמציא הכלי זאת, כי הם כגרזן ביד החוצב בו ולא היה להם להתגאות על -ידי זה ולבא לידי כפירות בה' ובתורתו ובעמו על-ידי זה, אשר על-ידי זה נהפך הגלגל עליהם ונעקרו על-ידי חכמתן של עצמן דיקא כנ"ל, על-כן העצות והחכמות של העולם שאינם פועלים על-ידי אלו העצות להתקרב להשם יתברך לזכות לחיים נצחיים אלו העצות אינם עצות כלל, מכל שכן וכל שכן כשמתרחקים על-ידי אלו העצות מהשם יתברך, רחמנא לצלן, שבודאי אלו העצות אינם נקראים בשם עצות כלל ועל עצות כאלו נאמר (דברים לב), כי גוי אבד עצות המה. וכתיב, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. הינו כשהוא נגד ה' שאין מגיע מזאת החכמה והעצה להתקרב להשם יתברך, אין נקרא בשם חכמה ועצה כלל וכנ"ל. כי מי שהוא חכם אמתי ורוצה לישב דעתו באמת ולהסתכל על עצמו ועל תכליתו באמת ואינו רוצה להטעות את עצמו, בודאי ראוי לו שיחשב רק תחבולות ועצות איך להנצל מן השאול תחתיות ומתחתיו, כי זה רואה כל אדם, מכל שכן מי שהוא חכם קצת גדל גנות זה העולם שהוא מלא יגונות וכל ימיו כעס ומכאובים ואין שום אדם בעולם שיהיה לו נחת וטוב בזה העולם המר המלא יסורים מתחלה ועד סוף שאי אפשר לבאר בכתב, וגם אין צרך לבאר למי שיש לו מח בקדקדו קצת. וסוף האדם למות. ומה יתרון לאדם בכל עמלו וכנ"ל וכו', ועל-כן בודאי היה ראוי לכל החכמים שיש להם שכל גדול אפלו לחכמי אמות העולם שיתקבצו כלם יחד ויחשבו מחשבות חכמות ותחבולות בדרך האמת לאמתו מהו התכלית של זה העולם ובשביל מה נברא האדם ולבלות ימים ושנים על זה כמו שעשה אברהם אבינו וכל האבות קדם מתן תורה, מכל שכן וכל שכן אנחנו עם קדוש בני ישראל שכבר זכינו לקבל העצות הקדושות במה לזכות לחיי עולם, דהינו על-ידי התורה הקדושה, על-ידי תרי"ג עטין דאוריתא, בודאי ראוי לנו לשום כל חכמתנו ודעתנו לקים את כל דברי התורה בתמימות ובפשיטות ללמד וללמד, לשמר ולעשות ולקים וכו'. כי זאת החכמה הגדולה מכל החכמות והעצה האמתיות כשזוכה על-ידי חכמתו ועצתו לקים את התורה בפשיטות אשרי לו. ועל-כן התחיל דוד המלך, עליו השלום, ספרו, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים. כי צריכין להתרחק מעצת רשעים בתכלית הרחוק, כי כל עצתם להרע אף-על-פי שלפעמים נדמה עצתם לאיזה חכמה, אבל מאחר שאחריתה מרה כלענה, כי אחרית רשעים נכרתה (תהלים לז), בודאי צריכים לברח מאד מעצות כאלו כבורח מן האש. ועל-כן מה שנחשב בשם עצה הוא כשזוכין לעצה שלמה באמת איך לעבד את ה' באמת ואיך ישוב מני חשך, כל אחד ואחד ממקום שנלכד לשם כדי להציל נפשם מני שחת לאור באור החיים זה נקרא בשם עצה באמת וזה בחינת כלליות התורה שנקרא בשם עצה, כמו שכתוב (משלי ח), לי עצה ותושיה. בחינת תרי"ג עטין דאוריתא:

אות ג[עריכה]

ועצה שלמה בעבודת ה' אי אפשר לזכות כי אם על-ידי הצדיקים אמתיים שבדור, שהם בחינת קדשי קדשים שאי אפשר לקבל מהם שום עצה כי אם על-ידי אמונה, הינו אמונת חכמים, כי ישראל נקראין קדש, כמו שכתוב, ואנשי קדש תהיון לי וכו'. והצדיק היא בחינת קדשי קדשים, (כמבאר בהתורה הנ"ל), ומשם, מבחינת קדש קדשים, שהוא שכל הכולל, משם נמשך עקר תקון העצה השלמה שלא תהיה נחלקת לשתים חס ושלום, כי חלקת העצה לשתים נמשך מפגם עץ הדעת טוב ורע שהוא בעצמו פגם אמונת חכמים (כנ"ל בדברינו הקודמים). כי עקר חלקת העצה הוא בעבודת ה' מה שמספקין לפעמים איך להתנהג וזה נמשך מפגם עץ הדעת טוב ורע שעל-ידי זה נתערב טוב ורע עד שאין יודעין להבחין בין טוב לרע. וכל אלו הספקות והבלבולים וחלקת העצה שיש בעבודת ה', כל זה הוא בחינת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים, כי אם לא היה אוכל אדם הראשון מעץ הדעת היה יודע הדרך הנכון איך להתדבק תמיד בה' ולכלל בחינת החיים, שזהו בחינת דרך עץ החיים. אך מחמת שחטא ואכל מעץ הדעת טוב ורע ונתגרש מגן עדן, על-כן שם ה' את להט החרב המתהפכת שמשם נמשכין כל ההפוכים והתמורות שמתהפכת דעתו ממחשבה למחשבה ומעצה לעצה, כי אין יודעין באיזה דרך להתקרב לעץ החיים לזכות לחיים נצחיים, כי הכל חפצים ליראה את שמך, אך בכל יום יצרו מתגבר עליו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו וכו'. וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני אדם, ובודאי יש עצות בכל מקום שהוא אפלו אם הוא במקום שהוא גם שם יש עצות ותחבולות ודרכים איך לצאת משם, אבל אין אדם יודע את העצה הישרה בשלמות איך למלט נפשו מני שחת כי אם על-ידי אמונת חכמים. כי באמת העצה בשרשה הכל אחד, כי בשרש הכל הוא כלו טוב כלו אחד, כי שם אין שום רע כלל ושם אין שיך חלקת העצה כלל מאחר שכלו אחד כלו טוב, רק למטה במקום אחיזת עץ הדעת טוב ורע, משם נמשך חלקת העצה לשתים, כי מאחר שיש טוב ורע נמצא שיש שני דברים וצריכין עצה לדבק עצמו בטוב ולהתרחק מהרע. ומחמת חטא אדם הראשון או כל אחד מחמת חטאיו ועוונותיו נתערב טוב ורע עד שאינו יודע להבחין בין הדרך הטוב לההפך, כי יש דרך ישר לפני איש ואחריתו דרכי מות (משלי יד). ומשם נמשך חלקת העצה שאין יודעין לשות עצות בנפשו איך לצאת מן החשך שנלכד בו בעוונותיו ולשוב ממות לחיים שזהו בחינת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים כנ"ל, אבל הצדיק האמת שהוא בחינת קדשי קדשים, בחינת השכל העליון הכולל, שהוא שרש הכל ששם נמתק הכל, הוא יודע כל הדרכים וכל הנתיבות שבעמקי החשך, כי הוא ידע מה בחשכא וכו', כי שם בשרשו, הרע נתהפך לטוב וזדונות נתהפכין לזכיות ונכלל הכל באחד ושם העצה בשלמות גמור מאחר שלא התחילה עדין להחלק כלל. ועל-כן הוא יודע להמשיך משם עצות לכל אחד ואחד לפי מה שהוא לפי מקומו ושעתו ומדרגתו. וזהו בחינת מעלות התקרבות לצדיקים, כי צריכין דוקא להתקרב אליהם ואין די בספרים לבד, כי זה עקר בחינת תורה שבעל פה מה שמקבלין מפי צדיק האמת שהם דברים שלא נתן לכתב, כי אי אפשר לכתבן כלל:

אות ד[עריכה]

כי יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה והם נמשכין מבחינת נגלה ונסתר שבתורה, כי תורה שבכתב הוא בחינת נגלה, כי הדבר הנכתב הוא באתגליא והכל יכולין לראותו, אבל תורה שבעל פה הוא בחינת דברים הנאמרים מפה לאזן, זהו בחינת סוד שלא נתן להתגלות בחינת נסתר (ואף-על-פי שבאמת בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה בכל אחד ואחד יש נגלה ונסתר כידוע, אבל בכלליות שניהם נחשב תורה שבכתב בבחינת נגלה ותורה שבעל פה בבחינת נסתר). ואלו השתי בחינות, שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהם בחינת נגלה ונסתר, נמשכין מבחינת כלליות קיום התורה ובחינת תשובה, שהם בחינת שני חסדים זה למעלה מזה, בחינת ה' ה' אל רחום וחנון וכו'. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אני ה' קדם שיחטא ואני ה' לאחר שיחטא. ה' הוא בחינת חסד ורחמים כידוע, הינו שיש חסד גדול אצל השם יתברך שהוא מתנהג בו עם האדם קדם שיחטא. ויש עוד חסד גדול ביותר, הינו החסד הנפלא שהשם יתברך מתנהג בחסדו בכל דור לאחר שיחטא האדם. שהוא יתברך מתנהג עמו בחסדו להחזירו בתשובה להנטותו לתחיה. וזה החסד לאחר שיחטא גדול הרבה ביותר מהחסד הראשון, שזהו בחינת מה שכתוב בזהר הקדוש ה' ה' פסיק טעמא קדמאה שלים, בתראה שלים יתיר. כי החסד הראשון, דהינו בחינת אני ה' קדם שיחטא, זהו גם כן חסד גדול מאד, אבל החסד האחרון אחר שיחטא זה החסד נפלא ונורא מאד וגדול הרבה יותר מן הראשון. והם בחינת תורה ותשובה, כי חסד הראשון, הוא בחינת כלליות התורה, דהינו מה שהשם יתברך ברא אותנו בחסדו ונתן לנו את התורה בחסד חנם לחיותינו היום הזה, שזהו בודאי חסד גדול מאד, אבל זה החסד הוא עדין בחינת נגלה, כי זה החסד גלה השם יתברך לכל, כי נתן לנו את התורה באר היטב ובאר לנו כל מצוה ומצוה עם כל פרטיו ותנאיו איך להתנהג כדי לזכות לחיים אמתיים, כמו שכתוב, ובחרת בחיים. אבל מי שנטה מדרכי ה' ועבר חס ושלום, מה שעבר, אזי החסד הראשון, שהוא בחינת תורה, מחיב את ענשו הראוי לו ככתוב בתורה. אבל עדין יש חסד האחרון שהוא שלים יתיר, שעל-ידי החסד הזה גם הוא יכול להנצל מן הענש על-ידי תשובה. וגדול החסד הזה כל כך עד שיכול להפך עוונות לזכיות. וזה החסד הוא בחינת סתרי תורה, בחינת שרש תורה שבעל פה, כי זה עקר בחינת תורה שבעל פה, כי זה החסד אי אפשר לגלות כלל כי אם מפה לאזן, כי תכף כשהאדם חוטא חס ושלום, אזי השם יתברך כמסתיר פניו ממנו, כמו שכתוב, והסתרתי פני (דברים לא) ואנכי הסתר אסתיר פני וכו'. כי כך ראוי לו לרחקו ולהסתיר פניו ממנו על-פי דרכי משפטי התורה הקדושה שהיא מחיבת לענש את הרע ולרחקו ולא לקרבו, אבל באמת השם יתברך חפץ חסד הוא. ובאמת לאמתו הוא צופה לרשע וחפץ להצדקו, על-כן גלה לצדיקים בעל פה דרכי התשובה להורות את בני ישראל איך להתנהג בתקף ההסתרה באפן שיחזרו ויתקרבו לאביהם שבשמים. וזה עקר בחינת תורה שבכתב שנמסרה לצדיקי הדור האמתיים, כי זה הדבר משתנה בכל דור בכל אדם ובכל זמן, כי לא כל אפין שוין, כי כל אחד כפי נשמתו וכפי קלקולו וכפי מהותו כן צריכין לנהג אותו בדרכים ועצות ישרות באפן שישוב אל ה' וירחמהו. על-כן אי אפשר לזכות לעצה שלמה כי אם על -ידי הצדיקים האמתיים שהם בחינת קדשי קדשים, שהם ממשיכין העצה, משם מקדש קדשים בבחינת ישלח עזרך מקדש וכו', כי העקר העזר והישועה הוא העצה השלמה באמת. כי שם בבחינת קדש קדשים שופע החסד העליון הוא בחינת שכל הכולל, שהוא בחינת סתרי תורה שמשם נמשכין כל השכליים וכל העצות שבעולם ומשם נמתק הכל, כי העצה הוא הישועה וההמתקה, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה על פסוק, ותשועה ברב יועץ:

אות ה[עריכה]

וזה בחינת ארבעה מינין שנוטלין בסכות, כי הארבעה מינים הם כנגד ארבע אותיות השם שהם כנגד ארבע דגלים, שהם כלליות שנים עשר שבטים שמיחדין ומחברין אותם עתה ביחד והיו לאחדים בידינו, שזהו בחינת שלמות העצה שהוא מרמזת על התאחדות המלכות, בחינת ולא יחצו לשתי ממלכות עוד כנ"ל, הינו שלא יתחלקו עוד שנים עשר שבטים שהם ארבעה דגלים, לשתי ממלכות, רק יהיו כלם אחד וכלם נותנין כח והדר מלכות להאתרוג. שהיא בחינת מלכות משיח בן דוד. שהוא יהיה מלך אחד על כלם ועל-כן כל המצוות הארבעה מינים הם במיני עץ, זה בחינת התאחדות המלכות, שנאמר ביחזקאל, ואתה קח לך עץ אחד וכתב עליו ליוסף עץ אפרים וכו' וקח עץ אחד וכו' והיו לאחדים בידך כי על-ידי התאחדות הארבעה מינים נכללין ביחד שתי הממלכות, שזהו בחינת כלליות העצה שתהיה שלמה ולא חלוקה, כי הכל אחד כנ"ל:

כי סכה הוא בחינת שרש העצה, בחינת אימא דמסככא על בנין שמשם שרש העצה כנ"ל ואחר כך לוקחין הארבעה מינים ומנענעין בהם בכל הששה קצוות וממשיכין העצה השלמה לתוך הלב כדי שנדע איך להתנהג בכל דבר, כי אנו יודעים שבכל הששה קצוות למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם בכלם השם יתברך נמצא ולית אתר פנוי מינה. על-כן בכל מקום שנפלנו לשם יש לנו גם שם עצה איך לשוב משם. והכל על-ידי הצדיק האמת בחינת צדיק כתמר יפרח, שהוא בחינת הלולב שבו עקר הנענוע שמנענע שרשי הדעת שבמח וממשיך החסדים משם אל המלכות וכל החסדים נמשכין עד נצח והוד שהם עצות, כי עקר החסד הוא העצה ועל-כן על-ידי הנענוע, שעל-ידי זה ממשיכין החסדים אל המלכות, על-ידי זה נמשכין עצות שלמות לכל אחד ואחד באשר הוא שם, כי המלכות נתאחד, שהוא בחינת התאחדות העצה, שזהו בחינת חבור הארבעה מינים ביחד כנ"ל:

כי בסכות נמשכין כל החסדים, כמו שאיתא בכונות) וכל אלו החסדים הם בחינת ההמתקות, שהם בחינת עצות טובות שאנו ממשיכין עכשיו משכל הכולל מקדש קדשים על-ידי שזכינו להכלל שם ביום הכפורים כנ"ל שמשם כל ההמתקות והעצות טובות שבעולם שהם בחינת כל החסדים שאנו ממשיכין בסכות אחר יום הכפורים:

אות ו[עריכה]

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומבאר הדין בחשן משפט שבית דין מעמידין אפוטרופוס על נכסי יתומים. ואיתא שם שאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים לא ישבע, מנוהו בית דין, ישבע:

כי כל עמל האדם לפיהו (קהלת ו). כי מחמת פגם עץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת פגם אמונת חכמים כנ"ל, מחמת זה צריכין להתיגע מאד ולטרח הרבה בפרנסתו. ומזונותיו באין לו ביגיעה גדולה שכל זה נמשך מבחינת בזעת אפך תאכל לחם (בראשית ג), בחינת בעצבון תאכלנה שנמשך מחמת פגם עץ הדעת טוב ורע שהוא פגם אמונת חכמים כנ"ל. וזה שמבאר שם בהתורה הנ"ל שעל-ידי פגם אמונת חכמים הוא נדון במותרות, הינו שמותרות האכילה עולה אל המח ומבלבל ומעקם את דעתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת וכו' שהוא מותרות ופסלת האכילה שעולה אל המח ומבלבל את דעתו ועל-ידי זה אינו יכול להוציא משפטים והנהגות ישרות מכל מה שהוא לומד וכו'. ועל-ידי זה נפגמה עצתו ואזי עצתו חלוקה לשתים ואינו יכול לתת עצה לנפשו בשום דבר, עין שם. וזה המותרות המבלבל את המח וכו' כנ"ל נמשך מבחינת בעצבון תאכלנה שמשם אחיזות המותרות, שהם הקלפות, שהם בחינת עצבות בבחינות בכל עצב יהיה מותר, (כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). כי הקללה של בעצבון תאכלנה נמשך על-ידי פגם עץ הדעת טוב ורע שהוא פגם אמונת חכמים, שעל-ידי זה נתקלל בעצבון תאכלנה, שהוא בחינת מותרות כנ"ל, שזהו בחינת המבאר בהתורה הנ"ל שהמותרות מבלבל המח על-ידי שפגם באמונת חכמים כנ"ל. ואזי אין לו עצה שלמה כנ"ל וזה עקר קשוי וכבדות הפרנסה שנמשך מבחינת בעצבון תאכלנה. כי באמת עקר כבדות הפרנסה הוא מחמת חסרון העצה שאין האדם יכול לתת עצות בנפשו במשא ומתן איך להתנהג, כי אין אדם יודע במה ישתכר, כי בודאי בכל עת ובכל מקום יש דבר סחורה שיכולין להשתכר בו הרבה, כי אין לך דבר שאין לו מקום, כי לכל דבר סחורה יש עת ומקום רק שאין אדם יודע באיזה סחורה יצליח עתה. אם בשעוה אם בחטים וכיוצא בהן (זה ידוע למי שבקי קצת בטיב משא ומתן). ועל-כן עקר הצלחת המשא ומתן הוא כשזוכה לעצה שלמה לידע מה לסחר ולקנות ולמכר בזמנו ושעתו ומקומו באפן שירויח. ואז יכול להרויח הרבה בנקל בלי יגיעה וזה שכתוב (דברים ח), כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ותרגומו, ארי הוא יהיב לך עיטא למיקני נכסין. כי עקר העשירות הוא על-ידי העצה כשיודע מה לסחר במקומו ושעתו וכמו שמצינו בגמרא במעשה דחסיד אחד שהקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות וכו' ושמע שתי רוחות מספרות וכו' שכל הזורע ברביעה ראשונה וכו'. ולשנה הבאה שמע להפך, ועל-ידי זה הצליח באלו השתי שנים מחמת שידע מתי לזרע. נמצא, שעקר יגיעת הפרנסה הוא מחסרון העצה שאין האדם יודע במה יצליח עתה וכל זה נמשך מהמותרות הנ"ל שמבלבל את המח שנמשך מבחינת בעצבון תאכלנה, שנמשך מפגם אמונת חכמים שהוא פגם עץ הדעת טוב ורע וכו' כנ"ל. ומחמת זה צריך האדם להתיגע ביגיעה גדולה עד שמוצא פרנסתו ומזונותיו. ובאמת עקר היגיעה הוא שצריך להתיגע עד שבא על העצה האמתית מה שצריך לסחר. ועל-כן באמת כל היגיעות הם בחנם, כמו שכתוב בזהר הקדוש, שטו העם ולקטו בשטותא. כי באמת עקר התקון להמשיך פרנסה הוא רק על-ידי התקון העצה שתלויה באמונת חכמים שהוא כלליות התורה. בחינת רבוי הספרים של התורה הקדושה שצריכין להאמין בכלם. ועל-כן עקר תקון המשא ומתן הוא על-ידי האמונה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת לא), נשאת ונתת באמונה, הינו אמונת חכמים, שהוא עקר יסוד האמונה. וזה בחינת שמח זבולן בצאתך ויששכר באהלך (דברים לג). שזבולון שהוא בחינת הסוחר כשמקשר ומקרב עצמו להצדיק האמת שהו בחינת יששכר שהיה עוסק בתורה וזבולון היה מספיק אותו אזי נאמר, שמח זבלון בצאתך-לסחורה. כי בודאי בכל אשר תפנה תצליח בסחורתך, כי מאחר שהסוחר מקשר עצמו להתלמיד חכם האמת ומספיק אותו שזהו בחינת אמונת חכמים, על-ידי זה זוכין לעצה שלמה ואז בודאי יצליח בכל מה שיעשה כי עקר ההצלחה הוא על-ידי העצה כנ"ל:

אות ז[עריכה]

ועל-כן זה שרוצה לעסק במשא ומתן צריך לידע ולהאמין כי לא בכח יגבר איש ואין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה', רק יבקש רחמים ממי שהעשר שלו שישפיע עליו עצה טובה שיזכה לידע מה לסחר באפן שירויח פרנסתו. ועל-כן באמת צריך הסוחר לקרב עצמו להתלמיד חכם, שזהו בחינת אמונת חכמים כנ"ל, כי עקר העצה השלמה, שהוא הצלחת המשא ומתן, הוא על-ידי אמונת חכמים כנ"ל. ואפלו כשזוכה לעצה שלמה בהמשא ומתן שלו ומרויח ממון עדין אין העצה בשלמות כי אם כשזוכה להתנהג עם הממון בקדשה כראוי. לתת צדקה הרבה ולהיות שמח בחלקו ואל יהיה אץ להעשיר ולא יתאוה בכל פעם יותר. באפן שיזכה על-ידי הממון והפרנסה שהמשיך לעסק בעבודת ה' באמת, כי תכלית המשא ומתן והפרנסה הוא בשביל התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, טוב תורה עם דרך ארץ. וזה עקר העצה השלמה הטובה כשזוכה על -ידי עצתו שהאיר לו השם יתברך בהמשא ומתן, שעל-ידי זה הרויח ממון להצליח על-ידי זה ההצלחה הנצחית והאמתית לעשות רצון השם יתברך על-ידי זה. ואז דוקא נחשב עצה טובה ושלמה, אבל אם חס ושלום, הוא מרויח ממון ואינו מתנהג בו כשורה, מכל שכן כשחס ושלום, נופל ויורד על-ידי זה וממעט עבודתו חס ושלום, זהו בחינת עשר שמור לבעליו לרעתו ואזי בודאי אינו נחשב לעצה שלמה שהרויח ממון לרעתו מאחר שאינו מצליח בסופו ותכליתו על-ידי זה, כי עקר תקון העצה הטובה הוא כשזוכה להצליח על-ידי עצתו באחריתו לסופו לעד ולנצח בעולם הבא שכלו ארך וטוב ונצחי, כי טוב אחרית דבר מראשיתו:

אות ח[עריכה]

והנה אף-על-פי שלאו כל אדם זוכה לממון דקדשה בשלמות להצליח בממונו להצלחה הנצחית, אבל בכלליות העולם נחשב כל ממון ישראל ממון דקדשה מאחר שאין בו גנבה וגזלה. וגם כל אדם אפלו הפחות שבישראל בודאי עושה כמה וכמה מצוות בממונו, צדקה ושכר למוד בעד בנים וקניות מצוות והוצאת שבתות וימים טובים וכיוצא בהן. ועל -כן כל ממון ישראל שזוכין להרויח הוא בחינת ברורים שמבררין מבחינת הקללה של בעצבון תאכלנה ועקר הברור הוא העצה השלמה שמשם כל הרוח וההצלחה בחינת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ארי הוא יהיב לך עיטא למקני נכסין כנ"ל. וזה עקר העבודה של כל אדם בעולם הזה לברר כל הדברים מזהמת הנחש, מפגם עץ הדעת מבחינת בעצבון תאכלנה ועקר הברור הוא על-ידי שזוכין לברר עצה שלמה ודרך ישרה בכל הדברים, שזהו עקר הברור שמבררין מבחינת בעצבון תאכלנה, שהוא בחינת מותרות שמשם בלבול הדעת פגם העצה וצריך כל אדם להתיגע לתקן זאת לדחות בחינת בעצבון תאכלנה, דהינו לדחות פגם העצה ולהמשיך עצה שלמה כנ"ל. ועקר הברור הוא בממון ששם עקר אחיזת בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם, ועל-כן כל עמל האדם לפיהו שצריך להתיגע מאד קדם שממשיך ומברר הפרנסה דקדשה מבחינות בעצבון תאכלנה מפגם העצה כנ"ל:

אות ט[עריכה]

וכל אדם כפי מה שזוכה לברר הממון והפרנסה דקדשה כל ימי חיים חיותו, כמו כן הוא מתקן עץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת בעצבון תאכלנה כנ"ל, אשר זה עקר עבודת האדם כל ימי חייו לתקן פגם עץ הדעת טוב ורע, שהוא פגם אמונת חכמים וכנ"ל וכפי מה שיזכה בחייו לתקן פגם עץ הדעת, פגם אמונת חכמים, כמו כן זוכה לעצה שלמה כנ"ל ועל-ידי זה זוכה לאחר מיתתו לדעת העצה והדרך לעץ החיים ששם צריכין כל הנשמות לעלות כידוע. כי דרך עץ החיים הוא בחינת עצה שלמה לעבודת ה' שזהו הדרך עץ החיים, כי יש להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים שהוא בחינת חלקת העצה שמתהפכת עצתו מהפך אל הפך בכל פעם וכנ"ל, שזהו עקר השמירה למנע מעץ החיים, כי עקר דרך עץ החיים הוא עצה שלמה וכנ"ל. כי עקר חלקת העצה נמשך מעץ הדעת טוב ורע מחמת שלא המתיק ובטל את הרע שיהיה נכלל בטוב ויהיה כלו אחד. ואז יש שני דברים טוב ורע. ואז כשיש שני דברים קשה לברר העצה (וכמבאר למעלה עין שם). ועל-כן אי אפשר לברר העצה בשלמות עד לאחר מיתתו, כי נגזרה המיתה על-ידי חטא אדם הראשון, כמו שכתוב, בעצבון תאכלנה וכו' בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה וכו' כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וכל זה מחמת פגם העצה השלמה, כי אלו לא חטא אדם הראשון בעץ הדעת היה יכל לכלל בעץ החיים בחיים חיותו והיה חי לעולם אשר בשביל זה נברא, כי היה יודע הדרך והעצה השלמה לכלל במקום שצריך להכלל בחי החיים בבורא הכל יתברך בעודו בחיים חיותו לעד ולנצח, אך מאחר שאכל מעץ הדעת נפגמה ונחלקה עצתו, כי ה' שלח לשם את להט החרב המתהפכת שמבלבלת עצתו כנ"ל כדי שלא יוכל לבא לעץ החיים בחייו. ומאז והלאה אי אפשר לבא לעץ החיים כי אם לאחר מיתתו כפי מה שזכה לברר העצה השלמה בחיים חיותו:

כי גוף ונפש נמשכין מבחינת דין וחסד, כי הנפש הוא בחינת חסד. והגוף הוא בחינת דין שהם בחינת אור וחשך, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה בהתורה "דרשו ה' ועזו" (בסימן לז). ומבחינות חסד ודין משם השתלשלות אחיזת טוב ורע. על-כן אחיזת הרע הוא בהגוף שהוא מבחינת דין שמשם השתלשלות אחיזת הרע כידוע. ועקר חלקת העצה הוא מחמת אחיזת הרע שנמשך מפגם עץ הדעת טוב ורע. שמחמת זה נתערב העצה ואין יודעים עצה שלמה כנ"ל, ואלו לא חטא אדם היה הרע נכנע ונתבטל לגבי הטוב והיו נכלל דין בחסד שמאל בימין והיה נכלל הכל באחד, ועל-ידי זה היה הגוף זך וצח והיה הגוף יכול להכלל בהנפש בחיים חיותו והיו לאחד עד שהיה יודע דרך עץ החיים בחיים חיותו שהוא בחינת עצה שלמה. כי מאחר שהרע נתבטל והכל אחד אזי בודאי העצה שלמה כנ"ל. ואז היה יכול על-ידי העצה השלמה להכלל בחיים חיותו בחי החיים ויחי עוד לנצח כנ"ל. אבל מאחר שפגם בעץ הדעת טוב ורע ולא נתבטל הרע לגבי הטוב. נמצא, שיש שני דברים טוב ורע. ואז העצה נחלקת לשתים כנ"ל ואז אין גוף נכלל בהנפש, על-כן בהכרח שימות האדם ויחלק הגוף מן הנפש וישוב אל העפר ושם יגמר הזכוך בעפר מזהמת הנחש. עד שיזדכך כבראשונה, עד שיהיה ראוי להכלל בהנפש ואז יקום בתחית המתים ויחיה בגוף ונפש. ואז יכלל בגוף ונפש בחי החיים, כי אז ידע עצה שלמה שהוא דרך עץ החיים. והכל כפי מה שזכה לברר ולתקן זהמת הנחש, שכמו כן זכה לברר עצה השלמה שהוא דרך עץ החיים כנ"ל, שזהו עבודת האדם כל ימי חייו. שעל-ידי זה זוכה לאחר התחיה לדעת דרך עץ החיים. כי בחייו אי אפשר בשום אפן להכלל בעץ החיים אפלו אם הוא צדיק גדול מחמת חטא אדם הראשון שנגזר עליו המיתה לדורות. כי מחמת החטא אי אפשר להגוף להיות נכלל בהנפש בשלמות כי אם לאחר התחיה:

נמצא שתחית המתים הוא כפי הברור שמבררין העצה השלמה מהמותרות המבלבל את המח שהוא בחינת בעצבון תאכלנה כנ"ל. שמשם כל הפרנסה כנ"ל. וזה שקבעו הזכרת הגשמים והפרנסה בתחית המתים בחינת מכלכל חיים בחסד מחיה מתים ברחמים רבים. כי הכל אחד. כי תחית המתים היא בחינת כלליות גוף ונפש יחד באחדות גדול לעתיד. שזה עקר תכלית שלמות העצה לכלל בעץ החיים. כי הכל אחד כנ"ל. שמשם נמשך הפרנסה עקר הפרנסה נמשכת מברור שלמות העצה כנ"ל:

אות י[עריכה]

וזה בחינת ירשה ששיך לבנים. כי כבר מבאר שעבודת האדם בעולם הזה לברר העצה השלמה מפגם עץ הדעת. ועקר הברור הוא בממון ששם נתקלל אדם בעצבון תאכלנה. על-כן צריכין להתיגע לברר הממון מקללה זו לדחות הקללה זאת בחינת בעצבון תאכלנה שמבלבל העצה ולהמשיך עצה שלמה. שעל-ידי זה נמשך עשירות דקדשה לזכות על-ידי זה לעצה האמתית השלמה לעבודת ה' לכלל בעץ החיים כנ"ל. אבל כל אדם אינו מברר הניצוצות הקדושים שבממון כי אם השיך לחלקו ולנשמתו. והלואי שיזכה האדם לברר מה ששיך לו כפי שרש נשמתו, כי לברר בשלמות אי אפשר כי לא ישלם הברור עד לעתיד שיבלע המות לנצח וכו' (כמבאר בכתבים). ועל-כן צריכין לברר כל הדברים. בפרט הממון ששם עקר הברור מדור לדור. וזהו בחינת הירשה שצותה התורה לתת ממונו ונחלתו לבניו אחריו. שהם יגמרו לברר ממונו ונחלתו. וכל מה שיברר ממונו ונחלתו ביותר בקדשה יתרה כשישתדלו להתנהג בממונם כראוי על-פי התורה להרבות בצדקה וכו'. אז ברא מזכה אבא. כי עושין טובה גדולה לנשמתו על-ידי זה, כי כל מה שנתברר הממון ביותר נדחה זהמת הנחש ביותר. ואזי נשמתו קרובה יותר להכלל בחי החיים. כי הכל כפי הברור כידוע ועקר הברור הוא בהממון כנ"ל. ועל-כן בנים דיקא מקבלים ירשתו וכל זמן שנמצא לו זרע מיוצאי חלציו כלם קודמין לכל משפחתו. כי עקר השלמות הוא שתהיה הירשה ממשמשת והולכת למטה ליוצאי חלציו ולא למעלה לבית אביו חס ושלום. כי מבאר בהתורה הנ"ל שעל-ידי תקון אמונת חכמים נתרבין הספרים של התורה הקדושה ואז נמתקין כל הדינים כי התורה נכללת בשרשה בבחינת קדשי קדשים שהוא השכל הכולל בחינת אבן שתיה ששם נמתק הכל. כי אי אפשר להכלל שם כי אם על-ידי רבוי הספרים הקדושים של התורה שנתרבין ביותר על-ידי תקון אמונת חכמים (כמו שכתוב שם, עין שם). ועל-ידי תקון אמונת חכמים זוכין לעצה שלמה כנ"ל. וכבר מבאר שעקר תקון נשמת המת הוא שיזכה לתקן עץ הדעת שמשם המיתה, הינו לתקן פגם אמונת חכמים פגם העצה שיוכל להכלל במקום שצריך להכלל בחי החיים כנ"ל. וזה ידוע בזהר הקדוש שעלית נשמות המת אם זוכה היא באתר דאיקרו קדש קדשים בבחינת מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו וכו', הינו כנ"ל. כי עליתו על-ידי תקון אמונת חכמים שעל-ידי זה זוכין לבחינת ספרים הרבה של התורה שעל-ידי זה עולין לבחינות קדש קדשים שהוא בחינת שכל הכולל. וזהו בחינת החיוב שצריכין להשאיר בנים אחריו. כי הבנים שנשארין אחריו הם בחינת שכלים פרטיים שנמשכין ממנו שהם בחינת רבוי הספרים של התורה. כי כל אחד מישראל הוא בחינת ספר תורה כמו שכתוב, זאת התורה אדם. כי האדם כלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידים שהם בחינות רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה כידוע שהיא כלליות התורה. נמצא שהאדם הוא התורה וכל מה שנתרבין ישראל ביותר נתרבין ספרים בתורה יותר ועל-כן באמת בכל דור ודור נתרבין ספרים יותר. כי נתרבין ישראל ביותר ועל-כן מחיב כל אחד להשאיר בנים אחריו, כי הבנים שמניח אחריו הם בחינת רבוי הספרים של התורה כנ"ל. כי העקר שיראה להוכיח את בניו שישמרו תורת ה'. ואז כשבניו אחריו מקימין את התורה וזכה שיצאו ממנו בני ישראל שמקימין את התורה זה בחינת רבוי הספרים של התורה כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. ומי שזוכה לקים את התורה מביא הארה גדולה בהתורה כאלו נכתבה ונתנה היום. נמצא שכל מה שנתרבין ישראל המקימין את התורה יותר נתרבין הספרים יותר ויכולין להכלל יותר בבחינת קדש קדשים שם צריכה נשמתו לעלות כנ"ל שאי אפשר לעלות לשם כי אם על-ידי רבוי הספרים שהם בחינת הבנים שהניח אחריו כנ"ל ועל-כן בניו מקבלין הירשה שהוא ממונו ונחלתו. כי הממון הוא בחינת הברור שנתברר העצה מפגם עץ הדעת, מפגם אמונת חכמים שנתתקן בתקון אחר תקון על-ידי בניו אחריו שהוא בחינת רבוי הספרים שנמשכין גם כן מתקון אמונת חכמים שעל-ידי כל זה תוכל נשמתו לעלות למקום שהיא צריכה לעלות, שהוא בחינת קדשי קדשים וכנ"ל:

אות יא[עריכה]

כי הבנים הם מתקנים תקון שלמות העצה, כי ברא כרעא דאבוה והרגלין הם בחינת עצות (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר) כמו שכתוב וכל העם אשר ברגלך ההולכים אחר עצתך. כי עקר הולדת הבנים הוא מבחינת עצות, כי הכליות יועצות (ברכות סא) והכליות הם כלי ההולדה, ועל -כן הבנים שנמשכין מבחינת עצות הם מתקנין ומשלימין תקון שלמות העצה שהוא עקר תקון נשמת המת, ועל-כן הם מקבלין הירשה שהוא הממון שנמשך מברור העצה כנ"ל. ועל -ידי ברור העצה שהוא בחינת תקון אמונת חכמים, בחינת רבוי הספרים הקדושים של התורה, שהוא בחינת הבנים כנ"ל, על-ידי זה עולה נשמתו למקום שצריכה לעלות שהוא אתר דאיקראי קדש קדשים ששם נמתק הכל וכנ"ל:

אות יב[עריכה]

כי רבוי הספרים הקדושים של התורה הוא בחינת רבוי העצות השלמות, כי התורה הקדושה נקראת עצה, כמו שכתוב לי עצה ותושיה, בחינת תרי"ג עטין דאוריתא. וכל מה שנתרבין ספרים קדושים בהתורה נתרבין העצות ביותר איך להתקרב להשם יתברך כל אחד ואחד ממקום שהוא. ועל-כן כלם צריכין להעולם, (כמבאר שם בהתורה הנ"ל):

אות יג[עריכה]

ועל-כן משפחת האב קרוי משפחה ואין משפחת האם קרויה משפחה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין ירשה (בבא בתרא קיא) שהירשה ממשמשת והולכת למעלה למשפחת אביו כשאין לו בנים חס ושלום ולא למשפחת אמו. כי באמת עקר תקון המת הוא כשמניח בנים אחריו, כי הבנים הם שכלים פרטיים הנמשכים ממנו שהוא בחינת שכל הכולל נגדם והוא צריך להכלל בשכל הכולל העליון שאי אפשר להכלל שם כי אם כשיש לו שלמות על-ידי רבוי השכליים פרטיים שהמשיך בזה העולם שהם בחינת הבנים שהניח אחריו שהם בחינת רבוי הספרים כנ"ל, כי הכל אחד. כי הספרים הנמשכין מן התורה הם גם כן בחינת שכלים פרטיים הנמשכין מן התורה. כי יש שכל הכולל העליון שכולל הכל וממנו נמשכין כמה וכמה שכלים פרטיים. ומכל שכל פרטי נמשך עוד כמה שכלים פרטיים ונחשב זה השכל הפרטי בחינת שכל הכולל נגד השכליים הפרטיים הנמשכין ממנו. וכן להלן יותר, כי יש ענפים וענפים לענפים וכן להלן וכל מה שנתרבין השכליים הפרטיים יותר ויותר, נשלם השכל הכולל שלהם יותר שהוא השכל שממנו נמשכין אלו השכליים פרטיים. ואזי יכול זה השכל לכלל בהשכל העליון הכולל ששם נמתק הכל שהוא בחינת קדש קדשים, וזה הדבר הוא בתורה ובאדם, כי שניהם בחינה אחת כנ"ל. כי קדשא בריך הוא וישראל ואוריתא כלו חד , ועל-כן העקר הוא כשמניח בנים בזה העולם שהם בחינת שכלים פרטיים, בחינת רבוי הספרים שעל-ידי זה יכול להכלל בשכל העליון הכולל בחינת קדש קדשים כנ"ל אבל כשלא הצליח בזה העולם למעבד תולדין להרבות השכל דקדשה בעולם על-ידי רבוי בני ישראל. אזי הוא צריך לעלות על-ידי אביו בהשכל העליון יותר עד שיהיה נכלל בהשכל העליון הכולל. כי אב בחכמה ונקרא קדש שהוא בחינת חכמה כידוע, ועל-כן על -ידי משפחת אביו בחינת קדש, יכול לחזר ולהכלל בבחינת קדש קדשים וזהו שהנחלה ממשמשת למעלה עד יעקב אבינו כשאין לו בנים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. עד יעקב אבינו דיקא, כי יעקב הוא בחינת שכל הכולל העליון שכולל כל נשמות ישראל ועל-כן שכב במקום ההוא שהוא מקום האבן שתיה קדש קדשים ששם נכללו כל האבנים באבן אחת, שזהו בחינת הנ"ל (כמבאר היטב התורה הנ"ל). וזה הנפטר צריך לעלות עד שם עד יעקב שהוא שכל הכולל בחינת קדש קדשים כנ"ל ועל-כן צריכין לתן הנחלה למשפחת אביו עד יעקב אבינו, כי עליתו של הנפטר הוא על-ידי ברור נחלתו שנתבררה מזהמת הנחש מבחינת בעצבון תאכלנה שזהו בחינת תקון עץ הדעת שיתתקן בעת התחיה בשלמות כנ"ל בחינת מכלכל חיים בחסד מחיה מתים וכו' כי ברור הפרנסה הוא בחינת תקון המיתה בחינת תחית המתים כנ"ל, ועל-כן על-ידי שנותנין נחלתו למשפחת אביו, בחינת שכל, בחינת קדש, נמתק הנחלה על-ידי השכל השיך לנחלתו, כי ממשמשת והולכת עד יעקב, עד שכל העליון הכולל בחינת קדש קדשים ששם נמתק הכל, ששם עלית נפש המת כנ"ל ועל -כן משפחת האב יורשו דיקא ולא האם ומשפחתה, כי עקר מצות הירשה הוא בשביל ברור העצה שהוא בחינת תקון אמונת חכמים תקון נפש המת וכו' כנ"ל, ועל-כן אין האם ומשפחתה ראויין לירשה. כי מבאר שם בדברי רבנו זכרונו לברכה שחלקת העצה הוא בחינת עצת נשים וכו', עין שם. נמצא, שעקר חלקת העצה שהוא פגם העצה נאחזת בנשים דיקא, ועל-כן אין האם יורשה כי אם האב, כי עקר תקון הירשה הוא בחינת תקון שלמות העצה שנעשה על-ידי סטרא דדכורא, שהוא האב, ולא על-ידי האם, שהיא סטרא דנוקבא, ששם עקר אחיזת החלקת העצה שהוא בחינת עצת נשים כנ"ל:

אות יד[עריכה]

ועל-כן גם בירשה השיכה להבנים כשזוכה להניח בנים גם כן הבן קודם לבת, כי עקר תקון העצה שהוא בחינת מצות ירשה לתן לבנים כנ"ל, הוא נעשה על-ידי סטרא דדכורא דיקא כנ"ל, אבל אף-על-פי-כן בבניו שהוא מניח יש לפעמים דין ירשה לבת במקום שאין בן, כי הבנים שהוא מניח הם הם בעצמן בחינת תקון העצה שהוא בחינת בנים כנ"ל. וכמבאר היטב למעלה שהבנים שמניח הם בחינת השכליים הפרטיים בחינת רבוי הספרים, בחינת תקון העצה כנ"ל. ועל-כן מאחר שנשאר ברכה אחריו אפלו בת שהיא מיוצאי חלציו, יש בזה גם כן בחינת תקון העצה מאחר שעל כל פנים הניח זרע אחריו שהם בחינת תקון העצה כנ"ל, כי בודאי גם הנשים שבהם עקר אחיזת חלקת העצה, אף-על-פי-כן סוף כל סוף הם גם הם זוכין לבחינת תקון העצה הוא בחינת תקון האדם שיוכל על ידם לזכות לחיים נצחיים בעולם הבא, שזהו עקר שלמות העצה כנ"ל, כי בודאי גם נשי ישראל זוכין לעולם הבא, כמבאר בגמרא הני נשי במה זכין וכו', ובזהר הקדוש באריכות. רק שאצלם הברור קשה ביותר מאחר שבהם נאחז ביותר סטרא דמותא, שהוא בחינת חלקת העצה, שהוא בחינת עצת נשים כנ"ל, אבל סוף כל סוף מתברר הכל כנ"ל. ועל-כן זה שהניח זרע אפלו אם לא הניח אלא בת או בת הבת וכו' היא קודמת לכל משפחתו אפלו למשפחת האב, כי עקר הברור והתקון של המת שהוא תקון העצה נעשה העקר על-ידי זרעו ויוצאי חלציו וכנ"ל, ועל-כן אפלו הבת ויוצאי חלציה קודמין לכל משפחות האב, כי יש להם כח יותר לתקן נשמתו בחינת תקון העצה מאחר שנמשכו ממנו, כי המשכת הבנים בין בן בין בת נמשכין ממקום העצה מבחינת נצח הוד יסוד, מבחינת כליות יועצות וכו' וכנ"ל. ועל-כן עקר התקון על ידם דיקא, אבל כשחס ושלום אינו זוכה להניח זרע אחריו שהם בחינת תקון העצה, תקון נשמתו כנ"ל, ואזי הוא פגם גדול מאד מאד לנשמתו, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה, ובפרט בזהר באריכות, וצריכין לתן ירשתו למעלה למשפחת אביו אזי בודאי אין משפחת האם ראויים ליורשו, כי אין יכולין לתקן גם עצתו מאחר שהם מסטרא דנוקבא ששם עקר אחיזת חלקת העצה כנ"ל, כי הוא צריך תקון גדול מאחר שמת בלא בנים, רחמנא לצלן, והלואי שמשפחת האב יזכו לתקנו וכנ"ל, ועל-כן אין משפחת האם יורשת כי אם משפחת האב:

אות טו[עריכה]

נמצא, שהירשה והנחלה שנשאר מן הנפטר הוא בחינת ברור העצה שנתבררה על ידו. שמשם כל הממון והפרנסה בחינת כי הוא הנותן וכו' ארי הוא יהיב לך עיטא למיקני נכסין וכו' כנ"ל. שזהו עבודת האדם לברר העצה בשלמות כנ"ל, וגם עכשיו צריכין לתן הממון ליורשיו כדי שהם יבררו הממון בברור אחר הברור, הינו לברר העצה ביותר כדי שיזכה הנפטר על-ידי ברור העצה להשיג העצה הנצחית שהוא דרך עץ החיים כנ"ל. ועל-כן אם יורשיו קטנים והם חסרי עצה, על-כן צריכין הבית דין להעמיד להם אפוטרופוס והאפוטרופוס הוא במקום האב והוא מנהיג הנכסים על-פי עצתו, ועל-ידי זה הוא מתקן ומברר הנכסים, שזהו טובה להמת, כי עליתו על-ידי ברור העצה כנ"ל, כי שרש האפוטרופוס נמשך מבחינת האפוטרופוס של מעלה שהוא בחינת מיכאל כהנא רבא אפוטרופוסא רבא דישראל. ומיכאל כהן גדול הוא המקריב ומעלה נשמות ישראל על המזבח העליון לפני השם יתברך, כי כהן גדול שלמעלה הוא בדגמת הכהן גדול שלמטה שעולה לאתר דאיקרי קדש קדשים ששם מעלה הנשמות, כי שם עליתן של כל הנשמות שנגמר תקונם לעלות כנזכר לעיל. ומהאפוטרופוס העליון נמשך האפוטרופוס התחתון, שהוא אפוטרופוס על נכסי המת, שהוא בחינת בעל העצה בנכסי המת, שהוא תקון להמת כנ"ל, כי העצה נמשכת מבחינת קדש קדשים ששם נמתק הכל שעולין לשם על-ידי בחינת מים טהורים הנ"ל על-ידי רבוי הספרים, על-ידי תקון אמונת חכמים שמשם תקון שלמות העצה. ועל-כן הבית דין דיקא מעמידין אפוטרופוס, כי הבית דין הם חכמי הדור, שהם בחינת אמונת חכמים שצריכין להאמין בהם, כי אין לך אלא שופט שבימיך ומהם יוצא משפטי אמת ומשם כל העצות כנ"ל. ועל-כן זה שנפטר ושנשארו נכסיו לקטנים שאין להם עצה שלמה לתקן הנכסים, על-כן הבית דין בחינת בעל העצה בנכסיהם, כי הם יכולין להמשיך עצה לכל אחד בפרטיות כפי הצריך לו וזה האפוטרופוס שמעמידין יונק ומקבל כח מהאפוטרופוס של מעלה שהוא בחינת מיכאל כהן גדול שנכנס לפני ולפנים שמשם תקון שלמות העצה, שהוא בחינת המתקת הדינים, כמו שכתב רבנו במקום אחר על פסוק, ותשועה ברב יועץ. שהעצה הוא המתקת הדינים ותקון העצה הוא תקון להמת הנ"ל:

אות טז[עריכה]

ועל-כן אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים לא ישבע, מנהו בית דין, ישבע, כי העצה הוא בחינת המתקת הדינים כנ"ל, כי כל הברורים שבעולם שעושין בכל משא ומתן ובכל הדברים הכל הוא בחינת המתקת הדינים, כי כל זמן שלא נתברר הטוב מן הרע אזי הדין מתגבר חס ושלום, וכשמבררין הטוב נמתק הדין ונתבטל ואין הדין נמתק אלא בשרשו, שהוא השכל שנקרא קדש השיך לזה הדין, (כמבאר היטב בהתורה הנ"ל). וזה השכל הממתיק הדין השיך אליו, זהו בחינת העצה שנמשך מזה השכל שעל-ידי זה נמתק הדין, כי העצה הוא המתקת הדינים כנ"ל. ומחמת שכל דין אינו נמתק אלא בהשכל השיך אליו ולא בשכל אחר, על-כן בני אדם משנים בדעותיהם במשא ומתן. וכל אחד ואחד עצתו משנה מחברו, כי זה חושק לסחר במיני תבואה, וזה ביין וזה במיני בגדים וכיוצא שאר השנויים רבים ועל-פי רב כל אחד אינו מסגל להצליח כי אם במין סחורה זה דיקא, כי כל מה שהוא נושא ונותן בו, הכל הוא בשביל הברור שהוא בחינת המתקת הדין כנ"ל, שזה האדם צריך לברר ולהמתיק דין זה כפי שרש שכלו שעל-ידי זה נמשך לו עצה לעסק במין סחורה זאת דיקא ואינו יכול להשתכר כי אם בסחורה זאת דיקא ואדם אחר בסחורה אחרת דיקא הכל כפי השכל שיש לו. שיש לו כח להמתיק דין זה דיקא, שהוא בחינת סחורה זאת שעל-ידי זה נמשך לו עצה מהשכל לעסק בסחורה זאת דיקא כנ"ל. ועל-כן קדם מיתתו הוא צריך להעמיד אפוטרופוס על נכסיו בעצמו, כי הוא בעצמו צריך להמשיך עצה בנכסיו כפי שרש שכלו כנ"ל ועכשיו שצריך לילך לעולמו צריך להעמיד בעצמו אפוטרופוס שהוא בעל עצה שיהא במקומו ממש, כי מאחר שהוא מעמידו הרי אפוטרופוס כמותו ויכול להמשיך עצה על-פי שכלו של הנפטר כפי הצריך לנכסים אלו וכפי הברור וההמתקה שצריכים להמשיך בנכסים אלו מהשכל הפרטי השיך להם שזהו בחינת העצה טובה שהוא עקר תקון הנכסים כנ"ל, אבל כשאין הנפטר מעמיד בעצמו אפוטרופוס אין מי שיעמד בעד היתומים, כי מי יודע איך לנהג בנכסים אלו, כי מי יודע השכל והעצה השיך לנכסים אלו, כי העצה לאלו הנכסים צריך האפוטרופוס להמשיך ולקבל מאבי יתומים בעצמו שהוא בחינת שכל הפרטי הממתיק הדין שבאלו הנכסים שעל-ידי זה השכל דיקא יכולים להמתיקם ולא על-ידי שכל של איש אחר כנ"ל, על-כן עקר תקון הנכסים הוא על-ידי אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים שממשיך העצה מהשכל הפרטי השיך לאלו הנכסים כנ"ל, אבל אף-על-פי-כן הבית דין יש להם כח להעמיד אפוטרופוס, כי הבית דין הם בחינת אמונת חכמים, בחינת תורה שבעל פה שהוא שלמות התורה שבכתב, שעל-ידי זה יכולין לעלות לשכל הכולל העליון לבחינת קדשי קדשים וכו', שעל-ידי זה נמתק הכל בכלל, ובפרט ומשם מקבלין המתקה כל הצמצומים שבעולם, (כמבאר שם). ועל-כן הבית דין יכולין להעמיד אפוטרופוס על נכסי יתומים, כי הם יודעים להמשיך שכל משכל הכולל להמתיק ולברר הנכסים על-פי עצתו, כי הם ממשיכין העצה וההמתקה משכל הכולל ששם כלליות כל השכליים פרטיים שבעולם ומשם כל העצות שבעולם ושם נמתק הכל יהיה איזה צמצום ודין שיהיה כנ"ל. אבל מחמת זה צריך אפוטרופוס של בית דין לשבע בנקיטת חפץ, כי לעלות לשכל הכולל אי אפשר כי אם על-ידי שלמות התורה, על-כן חשדינן להאפוטרופוס אולי לא זכה לעלות ולהמשיך עצה משם. ועל-ידי זה פגם בהנכסים, כי כל הגזלות והשקרים שעושין במשא ומתן חס ושלום, הכל נמשך מפגם העצה, שהוא בחינת בעצבון תאכלנה, שמשם העניות, מחמת שאין כל אדם זוכה לידע העצה במה להשתכר כנ"ל, ומחמת זה בא לידי שקרים וכפירות במשא ומתן. כי רשע עושה כף רמיה וגם זה בעצמו הוא עצה רעה לנפשו שנדמה לו שירויח ממון על-ידי הגנבה או הרמאות ששלח ידו בממון חברו ובאמת היא לא תצלח, כי לא יחרך רמיה צידו והרה עמל וילד און. על-כן כשיש הכחשה במשא ומתן משביעין אותו, כי סתם שבועה בנקיטת חפץ ועל-ידי שנוטל הספר תורה בידו שהוא בחינת לוחות האבן, על-ידי זה עולה ומקשר עצמו לשרש העצה, שהיא בחינת אבן שתיה קדש קדשים, שם נמתק הכל ונתתקנין כל העצות ואזי ראוי לו להודות על שקרו שבא מפגם העצה, כי עכשיו נמשך עליו עצה שלמה משרש העצה שהוא התורה כנ"ל. ועל-כן אפוטרופוס שמנו בית דין שצריך לקבל העצה משרש העצה משכל הכולל צריך לשבע בנקיטת חפץ, כי אי אפשר לקבל משם אלא על-ידי התורה כנ"ל, אבל אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים הוא במקום האב בעצמו מאחר שהוא בעצמו מנהו והוא ממשיך העצה להנכסים מאבי יתומים בעצמו שהוא בחינת שכל הפרטי השיך לנכסים אלו, ועל-כן אין צריך לשבע, כי אין צריך לעלות עד השכל הכולל העליון, כי הוא ממשיך העצה מהשכל הפרטי השיך לאלו הנכסים שהוא אבי יתומים שמנהו בעצמו כנ"ל: