לדלג לתוכן

ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות יום טוב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

יום טוב א

[עריכה]

ענין שבת ויום טוב:

ומפני מה בשבת אסורין כל המלאכות אפלו צרך אכל נפש וביום טוב מתר אכל נפש?:

הלכה א

[עריכה]

על-פי מה שאמר רבנו נרו יאיר במאמר אנכי ה' אלקיך, בסימן ד על ומלאו מחד גלגלא דעינא תלת מאה גרבי משחא, שעל-ידי הבטול אל האין סוף ששם כלו טוב בחינת ה' הוא האלקים אחר כך כשחוזר אל הישות, בבחינת רצוא ושוב, אזי מהרשימה שנשאר נמשך הארה לדעת כי ה' הוא האלקים וכלו טוב, עין שם היטב:

אות א

[עריכה]

וזה בחינת שבת ויום טוב, כי שבת הוא בחינת התכלית שכלו טוב, בחינת תכלית שמים וארץ שהוא בחינת התכלית המקיף את הבריאה, בחינת יום שכלו שבת, שאז יהיה כלו טוב, כמו שכתוב, "ביום ההוא" וכו', כמו שכתב רבנו שם. על-כן שבת הוא שביתה לגמרי מכל וכל, אבל יום טוב הוא בחינת המשכה שממשיכין הארה מהבטול מבחינת שבת, מבחינת אין סוף אל הישות, דהינו העולם הזה, דהינו הימים והמדות למען דעת כל עמי הארץ אפלו בעולם הזה בתוך הימים והמדות כי ה' האלקים וכלו טוב בבחינת אתה הראת לדעת וכו' (כמו שמבאר במאמר הנ"ל). וזה שאנו קוראין אותו יום טוב, 'יום טוב' דיקא, דהינו שאנו ממשיכין הארה לתוך הימים שיש בהם ימי טוב וכו', אנו מאירין אותן על-ידי בחינת הבטול הנ"ל שיהיו גם הימים כלם טובים וזהו יום טוב בחינת כלו טוב שממשיכין לתוך הימים כנזכר לעיל. ועל-כן הימים טובים תלוי עקר קדשתם בישראל, כמו שכתוב, "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם" וכו'. ועל-כן אנו אומרין, מקדש ישראל והזמנים. אבל שבת קדוש מאליו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שבת קביעא וקימא, יום טוב, ישראל הוא דמקדשי לה. כי שבת הוא הוא התכלית עצמו והוא קדוש מאליו ואין צרך להמשיך אליו קדשה, כי אדרבא, כל הקדשות נמשכין משם, אבל יום טוב הוא בחינת המשכת הקדשה שממשיכין מהבטול מבחינת שבת כנזכר לעיל. על-כן הוא תלוי בישראל דמקדשי לה, דהינו שממשיכין הקדשה מבחינת הבטול כנ"ל. וזהו שכתוב בשבת, תחלה למקראי קדש, כי שבת הוא בחינת תחלה וראשית של כל הימים טובים, כי כלם מקבלין קדשתם מבחינת שבת שהוא כלו טוב ומשם נמשך הקדשה לתוך הימים בחינת יום טוב כנ"ל. וזהו שנקראו הימים טובים מקראי קדש, 'מקרא' דיקא, כי צריך לקרות דוקא הקדשה לשם, כי הקדשה הוא בחינת כלו טוב, כלו קדש (כמו שכתב רבנו במקום אחר. ועל-כן יום טוב נמי אקרי שבת, כי כל קדשתו מקבל משבת כנ"ל, כי שבת הוא בחינת התכלית המקיף שהוא למעלה מכל הימים, וזה שכתוב, ימים יצרו ולא אחד בהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, זה יום השבת. וזהו "ולא אחד" וכו', 'ולא' דיקא, דהינו שאינו נחשב כלל בכלל הימים, כי הוא למעלה מהזמן כנ"ל, כי שבת הוא בחינת סוף העולם, בחינת יום שכלו שבת כנ"ל, אבל יום טוב הוא מקבל הארה משבת כנ"ל. כי כל הימים טובים הם לזכר הנסים והתשועות שעשה עמנו השם יתברך וכל הנסים והישועות נעשין על-ידי שנמשך הארה מהתכלית מבחינת סוף העולם שאז יהיה כלו טוב ויתבטל הטבע ועל-ידי שנמשך הארה זו לעולם הזה, על -ידי זה נעשה בחינת בטול הטבע ועל-ידי זה בא הנס והישועה (כמו שכתב רבנו כל זה על אגדת ההוא אובי טמיא בסימן רנ, על מה שמבאר שם 'וקולו נשמע מסוף עולם ועד סופו', עין שם היטב). נמצא, שכל הימים טובים, שהם לזכר הנסים, מקבלין הארה מבחינת סוף העולם שהיא בחינת שבת כנ"ל. כי שבת אינו לזכר שום נס שנעשה בזה העולם, רק הוא מרמז על סוף העולם יום שכלו שבת כנ"ל. וכן יום טוב של ראש השנה הוא גם כן 'זכרון ליום ראשון' שהוא תחלת הבריאה, ועל -כן הוא גם כן יום טוב, כי אז ביום ראשון בתחלת הבריאה שמשו האור והחשך ביחד בבחינת ביום עשות ה' אלקים וכו', כי אז היה בחינת ה' הוא האלקים, בחינת כלו טוב שנמשך הארה הזאת מבחינת קדם הבריאה שהיא התכלית המקיף כנ"ל. ומחמת שהיה אז סמוך לקדם הבריאה לבחינת התכלית, ולא היה עדין התגברות הסטרא אחרא, על-כן נמשך אז לתוך העולם בחינת ה' הוא האלקים כנ"ל. ועל-כן שמשו אז האור והחשך ביחד ואחר כך כשצפה השם יתברך שיהיו רשעים, אז 'ויבדל' וכו'. ועל זה מרמז ראש השנה שהוא זכרון ליום ראשון, ועל-כן הוא גם כן בכלל הימים טובים כנ"ל:

אות ב

[עריכה]

וזה שכתב רבנו בפרשת "וישסף שמואל" (בסימן קלה) שביום טוב הוא העלאת המלכות מבין הקלפות, כי זה בחינת עליות המלכות כשנתגלה בחינת ה' הוא האלקים, בחינת אלקים מלכי מקדם, בחינת ה' אחד ושמו אחד. שם זה בחינת מלכות, כמו שמבאר שם (במאמר אנכי הנ"ל). וזהו בטול הקלפות, כי נתבטל כל הרע רק כלו טוב כלו אחד כנזכר לעיל. וזה שכתב רבנו שם בפרוש 'וישסף' הנזכר לעיל, שעל-ידי יום טוב הוא בטול הגדלות על-ידי הצדיקים (כמו שכתוב שם בסימן קלה, עין שם). כי זהו בחינת יום טוב, דהינו בטול אל האין סוף בבחינת רצוא ושוב כנ"ל. ומשם ממשיכין הצדיקים הקדשה כנ"ל שכל זה תלוי בתכלית העניוות, בבחינת אין (כמו שכתב רבנו במאמר אנכי הנ"ל):

אות ג

[עריכה]

ועל-כן כתוב, "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי". ואלו שבת לא קאמר, כמו שאיתא בזהר הקדוש, כי יום טוב שקדשתו תלוי בישראל, על-כן מאחר שישראל אינם הגונים חס ושלום, על-כן גם היום בו שכל קדשתו מהם גם כן אינו נתקבל חס ושלום, אבל שבת שהוא קדוש מאליו, על-כן אינו נפגם על-ידי פגם של ישראל חס ושלום, ועל-כן ביום יום טוב מתר אכל נפש, כי מאחר שכל קדשתו תלוי בנפשות ישראל שממשיכין הקדשה לשם, על-כן מה שהוא צרך הנפש, דהינו אכל נפש, בודאי אינו ראוי שיאסר, כי הנפש הוא למעלה מהיום טוב, כי משם מקבל הקדשה כנ"ל. אבל כל המלאכות בודאי אסורין, כי הוא יום טוב, דהינו בטול הרע שהוא בטול כל הל"ט מלאכות באים על-ידי עץ הדעת טוב ורע, אבל שבת הוא למעלה ואינו תלוי בקדשת ישראל, על-כן אסור בו אפלו מה שהוא צרך הנפש כנ"ל, כי הוא שביתה לגמרי בחינת יום שכלו שבת שאז יתבטל הכל ואין בו שום עשיה רק מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת:

אות ד

[עריכה]

ועל-כן יש דעות שמקצה אף-על-פי שמתר בשבת אסור ביום טוב, דהינו פרות המקצים שבשבת אין צריך הזמנה, אבל יום טוב צריך הזמנה שצריך לומר מכאן וכו' (עין בשלחן ערוך). כי זה ידוע שבמקום שצריך לגרש הסטרא אחרא ולהזמין הקדשה שם צריכין הזמנה בפה, (כמו שכתוב בזהר ובכתבים שעל-כן צריכין לומר קדם ברכת המזון הב לן ונברך, עין שם). ועל-כן ביום טוב שצריכין לקרות הקדשה לשם בחינת מקרא קדש ולהכניע הרע של שאר המלכיות של האמות שהם סטרא אחרא, על-כן אכילת יום טוב צריך הזמנה בפה דוקא כדי לגרש הסטרא אחרא ולהזמין הקדשה שם, אבל שבת קדוש מאליו ואין שום אחיזה לסטרא אחרא כלל, כי הוא בחינת עלמא דאתי כנ"ל, על-כן אין צריך הזמנה כנ"ל:

יום טוב ב

[עריכה]

הלכות יום טוב:

הלכה ב

[עריכה]

ביום טוב אסורין כל המלאכות חוץ אכל נפש, ואין בין יום טוב לשבת רק אכל נפש בלבד, כמו שכתוב, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם:

על-פי המאמר "מי האיש החפץ חיים" בסימן לג, עין שם היטב כל המאמר:

אות א

[עריכה]

והנה יש שני מיני ימים, ימי טוב וימי רע, כמו שכתוב, ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה וכו', הינו שצריך להסתכל היטב היטב בתוך הימי רע ואז ימצא שם גם כן את השם יתברך כי מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מינה. ואפלו בכל לשונות הגוים ובכל המדרגות התחתונות יכולין למצא אלקותו יתברך שם, כי כלם מקבלין חיות ממנו יתברך, כמו שכתוב, ואתה מחיה את כלם. רק שהחיות הוא בצמצום גדול כדי חיונו לבד, והצדיק שכופה את יצרו הוא יכול למצא אלקותו יתברך אפלו בלשונות הגוים וכו', ועין שם היטב. ועל-ידי זה זוכה לאור אהבה שבדעת, כי יש שני מיני אהבות, אחת אהבה שהיא בימים, ויש אהבה שהוא למעלה מהזמן והמדות, הינו אהבה שבדעת שהוא האהבה שהיה בין ישראל לאביהם שבשמים בעת שהיו עדין בכח בדעתו כביכול, שאי אפשר לנו להשיג אור האהבה שבדעת וכו', עין שם. וכל אדם יכול לטעם אור האהבה הזאת אפלו עכשיו בזמן ובמדות כשמקשר לבו לדעתו וכו', (עין שם כל זה היטב):

אות ב

[עריכה]

והנה בימי החל יש שליטה לימי הרע, ועל-כן צריכין אז לעשות כל המלאכות שהם בחינת בזעת אפיך תאכל לחם. וכל העבודות והמלאכות שישראל עושין בימי החל שאז שולטין הימי רע, כלם הם בחינת תקונים וברורים כדי ללבן ולברר ולהוציא הטוב והקדשה המלבש שם, כי גם בתוך הימי רע מלבש טוב וקדשה כנ"ל רק שהוא נסתר שם בכמה לבושים כנ"ל, על-כן צריכין כמה יגיעות ועבודות ומלאכות קדם שמוציאין ומבררין ומגלין הטוב שבהם, שזהו בחינת כל המלאכות שבני ישראל עושין בימי החל שבהם שולטין הימי רע, כי זה ידוע שכל המלאכות שישראל עושין בימי החל כלם הם ברורים ותקונים לברר ולהוציא הטוב מן הרע וכנ"ל. ועל -כן בשבת ויום טוב שהם בחינת ימי טוב ואין לימי רע שום שליטה בהם, על-כן אז אסור לעשות שום מלאכה, כי אז נתגלה הטוב בעצמו ואין צריכין לברר. וכשעושין מלאכה כאלו נותנין שליטה עליו חס ושלום, לימי רע ששם צריכין ברור, כי עכשיו נתגלה הטוב בעצמו שאין שם ברור כלל, אבל אף-על-פי-כן עדין יש הפרש בין שבת ויום טוב, כי בשבת אין צריכין שום עשיה ועבודה כלל. על-כן כל המלאכות אסורים בשבת, כי שבת היא בבחינת למעלה מהזמן, למעלה מהימים והמדות, בבחינת 'וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים', ששבת הוא מברך ומקדש ומרומם מכל הימים והזמנים, כי שבת הוא למעלה מהזמן. ואזי בשבת נתגלה אור האהבה שבדעת שהוא אוריתא דעתיקא סתימאה שהוא בחינת ענג שבת, בחינת אז תתענג על ה', 'על ה דיקא, כמו שכתב רבנו נרו יאיר, במקום אחר ועל-כן בשבת אסורים כל המלאכות, כי שם הוא שביתה לגמרי מכל וכל. אבל יום טוב הוא יום טוב ממש בחינת ימי טוב הנ"ל, ועל-כן אף-על-פי שאין לימי רע שליטה אז כי הם ימי טוב, ועל-כן אסורים המלאכות ביום טוב, כי אין ברור אז כנ"ל, אף-על-פי-כן עדין צריכין איזה עשיות ועבדות ביום טוב, דהינו שצריכין לקשר הימים והמדות לבחינת אור האהבה שבדעת שהוא למעלה מהזמן, כי ביום טוב אין נתגלה רק בחינת ימי טוב, אבל עדין צריכין עבדות ועשיות כדי לקשר הימים והמדות לאור האהבה שבדעת כדי לטעם טעם אור האהבה שבדעת בתוך הימים והמדות כנ"ל. ועל-כן יש מלאכות שצריכין לעשות ביום טוב והם מלאכת אכל נפש שהתירה תורה ביום טוב, כי צדיק אוכל לשבע נפשו. ואכילת הצדיק היא יקרה מאד מאד ואכילתו שהוא אוכל לשבע נפשו היא בבחינת והשביע בצחצחות נפשך, כמו שכתב רבנו נרו יאיר, במקום אחר. נמצא, שהצדיק מתענג באכילתו מאור האהבה שבדעת שהיא בחינת אורות הצחצחות שהם למעלה מהימים והמדות כידוע, כי על הצדיק נאמר, והתענג על ה', שהוא זוכה לבחינת ענג שבת הנ"ל, כי הצדיק הוא מגלה ומוצא אלקותו יתברך בכל הדברים גשמיים ואפלו בלשונות הגויים וכו' כנ"ל, ועל-ידי זה זוכה לאור האהבה שבדעת כנ"ל, וכמבאר שם במאמר הנ"ל, עין שם. והנה טעם והתענוג של האכילה שרשו מהאהבה שבקדשה בבחינת אהבה בתענוגים, שבכל התענוגים יש שם בחינת אהבה שהיא שרשם, והצדיק האוכל לשבע נפשו דקדשה, הוא מקשר עצמו לשרש התענוג שהוא אהבה שבקדשה. ולא זו אף זו, כי גם הוא עולה ומקשר לשרש האהבה, דהינו לאור האהבה שבדעת, שזהו בחינת והשביע בצחצחות נפשך כנ"ל. וזהו בחינת אכילת שבת שהוא ענג שבת, שעל זה נאמר, אז תתענג על ה', הינו שעל-ידי אכילת שבת מתענגין על ה', כביכול, שעולין ומתענגין מאור האהבה שבדעת. ובשבת נעשה זה מחמת קדשת שבת בעצמו, כי שבת הוא למעלה מהזמן וכו' כנ"ל, אבל ביום טוב שהוא בזמן בחינת ימי טוב, על-כן צריכין אז לעשות עבדות כדי להתקשר לאור האהבה שבדעת לבחינת ענג שבת. ועל-כן צריכין לעשות ביום טוב מלאכת אכל נפש כדי לתקן המאכל שיהיה בבחינת אכל נפש, 'אכל נפש' דיקא בחינת צדיק אכל לשבע נפשו, בחינת והשביע בצחצחות נפשך, הינו שיהיה המאכל בבחינת ענג שבת לזכות על ידו לאור האהבה שבדעת כמו על-ידי ענג שבת שהוא אכילת שבת וכמו שבימי החל צריכין לעשות כל המלאכות כדי לברר ולהוציא הטוב מן הרע, כמו כן ביום טוב אף-על-פי שנתגלה הטוב ואין צריך לברר ועל-כן אסורין המלאכות, אף-על-פי כן עדין צריכין לעשות מלאכת אכל נפש כדי לתקנו ולקשרו לאור האהבה שבדעת שהוא בחינת ענג שבת שהוא למעלה מהזמן, למעלה מהימים כנ"ל. ועל-כן אפלו במלאכת אכל נפש אין מתרים כל המלאכות, כי קצירה וטחינה וסחיטה וכו' אסורים אף-על-פי שהם מלאכת אכל נפש:

כי בודאי שאר מלאכות שהם בחינת ברורים בממש, כגון קצירה וטחינה אסורים אפלו באכל נפש, כי ברורים, דהינו לברר הטוב מהרע, זה אסור ביום טוב כנ"ל. ואין התר רק אפיה ובשול וכיוצא בזה שהם באים רק לתקן האכל ולגלות טעמו, כי כבר נגמר ונתברר המאכל לגמרי, רק שצריכין אפיה ובשול לתקנו ולגלות טעמו הטוב שאינו נרגש קדם הבשול. והטעם הוא התענוג שהוא בא מבחינת אהבה בתענוגים כנ"ל. ועל-כן עושין זאת ביום טוב שאופין ומבשלין לתקן המאכל ולגלות טעמו הטוב כדי לקשרו ולהעלותו לשרשו, דהינו לשרש האהבה שהוא בחינת אור האהבה שבדעת כנ"ל. וזה שקוראו הכתוב אכל נפש, כמו שכתוב, אך אשר יאכל לכל נפש, ולא כתב סתם אשר יאכל. ודקדק הכתוב "לכל נפש" דיקא, בחינת אכילת הנפש שהוא בחינת צדיק אכל לשבע נפשו, בחינת והשביע בצחצחות נפשך, שזהו בחינת ענג שבת. וזה התר ביום טוב לעשות כדי שיהיה נעשה אכל נפש לקשרו ולהעלותו לבחינת ענג שבת וכו' כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק זה, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, 'לכם' ולא לכלבים, 'לכם' ולא לעובדי כוכבים, הינו למעט ההפך מאכל נפש שהוא בחינת והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, הפך צדיק אכל לשבע נפשו. וכל אכילת עובדי כוכבים הוא גם כן ממש בבחינת והכלבים עזי נפש, כי אף הוא ככלב, כי הם משקעים בכל התאוות ואכילתם בטמאה. ולא התר ביום טוב רק אכילת ישראל, כי אכילת ישראל, בפרט בשבת ויום טוב, הוא קדש, כי יש להם כמה קדשות ומצוות וברכות באכילתם, כי כל ישראל הם בחינת צדיקים, כמו שכתוב, ועמך ישראל כלם צדיקים. ואכילתם הוא בקדשה בחינת צדיק אכל לשבע נפשו וכו' כנ"ל. ועל-כן להם לבד התר מלאכת אכל נפש ביום טוב כדי לתקנו ולקשרו לשרשו לזכות לאור האהבה שבדעת וכו' כנ"ל:

אות ג

[עריכה]

וזה בחינת ערוב תבשילין, כי צרכי שבת נעשים ביום טוב מדאוריתא, אך הערוב תבשילין הוא כדי שלא ישכח את השבת ויברר מנה יפה לשבת, כי צרכי שבת ראויים שיהיו נעשים ביום טוב, כי כל מלאכת אכל נפש התר ביום טוב כדי להעלותו לבחינת ענג שבת הנ"ל, ועל-כן בודאי מתר צרכי שבת ביום טוב, כי הם ענג שבת שמלאכה כזו מתר ביום טוב כנ"ל. אך חכמינו זכרונם לברכה תקנו ערוב תבשילין כדי שלא ישכח את השבת, כי מחמת שטרוד בצרכי יום טוב יוכל לשכח את השבת, הינו מחמת שטרוד במלאכת אכל נפש של יום טוב שהוא כדי להעלותו לבחינת אהבה שבדעת, על-כן יוכל לשכח את השבת מאחר שזוכה גם עתה ביום טוב לענג שבת כנ"ל, על-כן תקנו ערוב תבשילין כדי שיזכר ויברר מנה יפה לשבת, כי באמת אף-על-פי-כן שבת חשוב בודאי יותר מיום טוב, כי אז הוא שביתה לגמרי, כי אז נתגלה מעצמו אור האהבה שבדעת כנ"ל:

יום טוב ג

[עריכה]

ענין קדשת יום טוב שאסורין בו כל המלאכות כלם. "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה וכו'":

על-פי המאמר "תקעו-ג'" המתחיל, אף-על-פי שתוכחה הוא דבר גדול וכו', לקוטי תנינא סימן ח, עין שם:

ואיתא שם, שעקר התפלה היא רחמים ותחנונים, ורחמים תלוי בדעת וכו'. וכשהסטרא אחרא יונקת מן הרחמנות אזי נתקלקל הרחמנות ונעשה אכזריות ונפגם הדעת וכו', ואזי בא מזה תאות נאוף חס ושלום, כי תחת מחין הם שלש מחצות פרוסות בפני תאוה זו, ועל-כן כשהדעת נפגם מתגבר תאוה זו חס ושלום, ואזי התפלה בבחינת דין, כי שלש תפלות כנגד שלשה מיני רחמנות הנ"ל שלשה מחין הנ"ל וכו'. ואזי כשהתפלה בבחינת דין חס ושלום, אזי הסטרא אחרא יונקת ממנה ואזי צריכין בעל כח גדול שיתפלל תפלה בבחינת דין. ואזי כשהסטרא אחרא רוצה לבלע זאת התפלה של הבעל כח שהיא בבחינת דין אזי זאת התפלה היא עומדת לו בצוארו בבחינת בצוארו ילין עז וכו', ועל-ידי זה הוא מכרח לתן הקאות בחינת חיל בלע ויקאנו, שמקיא ומוציא מעצמו כל הקדשות והדעת והרחמנות והתפלות שבלע אף גם עצמות חיותו הוא מכרח להוציא בבחינת מבטנו יורישנו אל וכו' וכו'. כמו פנחס שהתפלל תפלה בבחינת דין בעת שהיה מעשה זמרי, בחינת ויעמד פנחס ויפלל וכו'. וזהו, ו"י"פ"ל"ל ראשי תבות ו"השלך ל"פני פ"רעה י"הי ל"תנין, שמשליכין בחינת המטה עז שהיא בחינת התפלה בבחינת דין, לפני הסטרא אחרא כדי שיבלע אותה כדי להוציא על-ידי זה כל הקדשות וכו', כי הוא מכרח להקיא הכל כנ"ל. ועל-ידי זה נעשין גרים וכו' ונתרבה כבודו בחינת רעמים וכו' והכבוד הוא שרש נפשות ישראל ומשם בא נבואה וכו'. ועל-ידי הנבואה נתתקן כח המדמה, ועל-ידי זה זוכין לאמונה שלמה דקדשה, ובשביל זה צריכין להתקרב לצדיק האמתי כדי לזכות על ידו לאמונה שלמה דקדשה. ועל-ידי אמונה יהיה חדוש העולם לעתיד וחדוש העולם יהיה בבחינת ארץ ישראל, בבחינת השגחה ונפלאות וכו' ואז יתער שיר חדש של השגחה ונפלאות שלא כדרך הטבע, וזהו בחינת השיר הנ"ל בתחלת המאמר, עין שם, שעל-ידי השיר הזה גדלים כל הריחות והיראות שהוא מזונא דנשמתא, שעל-ידי זה נחלש מזונא דגופא וכו'. ועל-ידי זה יכולים להוכיח וכו' (עין שם כל זה היטב):

אות א

[עריכה]

וזה בחינת שלש רגלים, כי שלש רגלים הם בחינת שלש תפלות ביום שנתתקנו כנגד שלשה אבות, שזהו בחינת ג' רגלים כידוע, כי ג' רגלים הם תחת מחין, כמובא במקום אחר שמשם נמשכין שלשה מיני רחמנות בחינת שלש תפלות כנ"ל וכפי התפלה כן הפרנסה, כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר שהפרנסה היא כפי התפלה, כי כל ההשפעות נמשכין על-ידי התפלה, הינו כשזוכין שהתפלה היא בדעת בבחינת רחמים ותחנונים. אזי יש לו פרנסה גם כן בנקל בלי עבודות ויגיעות וטרחות שהם בחינת דינים רק בנקל, שזהו בחינת רחמים ודעת, כי פרנסה בנקל היא כפי שלמות הדעת (כמבאר בסימן נו בדברי רבנו זכרונו לברכה). כי עקר יגיעות וכבדות הפרנסה שצריכין לעשות עבודות ומלאכות וטרחות בשביל הפרנסה, בחינת בזעת אפיך תאכל לחם הוא רק מחמת פגם הדעת, בחינת שטו העם ולקטו בשטותא (כמו שכתוב בזהר הקדוש. כי מחמת שאין הדעת בשלמות ואזי התפלה בבחינת דין חס ושלום, כמו כן נמשך לו הפרנסה בבחינת דין, שזהו בחינת יגיעות וטרחות של ל"ט מלאכות, בחינת בזעת אפיך תאכל לחם, שזהו בחינת דינים. וכל זה מחמת שטות פגם הדעת, בחינת שטו העם בשטותא וכו' כנ"ל. כי פגם הדעת הוא פגם הברית כנ"ל, ועל -ידי פגם הברית הפרנסה בכבדות (כמובא בסימן כט). נמצא, שכל יגיעות וכבדות של הל"ט מלאכות שצריכין לעשות בימי החל הוא רק מחמת פגם הדעת, פגם התפלה, בבחינת דין שעל-ידי זה הפרנסה בכבדות וביגיעות בבחינת דין כנ"ל. כי אדם הראשון פגם בדעת על-ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע כידוע, שעל-ידי זה נמשך יניקה חס ושלום, להסטרא אחרא, בחינת והנחש היה ערום. ועל-ידי זה נמשכין יגיעות הל"ט מלאכות כידוע:

אות ב

[עריכה]

ועל-כן בשבת, שהיא שלמות הדעת כידוע, בחינת רחמנות, על-כן אז אין שום שליטה להל"ט מלאכות, ואז הוא שביתה ונייחא לגמרי מכל המלאכות מחמת שאז הדעת בשלמות ואז כלו רחמים ורצון וחסד ואז בשבת אז דיקא נמשך כל הפרנסה בלי שום עבדא ומלאכה בגין דמינה מתברכין כל שיתא יומין, כמובא:

אות ג

[עריכה]

וזה בחינת שלש רגלים, כי בששת ימי החל שאז שולטין הל"ט מלאכות זהמת הנחש בחינת דינים, אז קשה מאד להמשיך פרנסה, כי מהל"ט מלאכות, שהם בחינת דינים, משם יניקת זהמת הנחש, ועל-כן אי אפשר להמשיך הפרנסה בששת ימי החל, כי אם על-ידי בחינת הבעל כח שמתפלל תפלה בבחינת דין שהיא עומדת בצוארו של הסטרא אחרא, שעל-ידי זה מוציא ממנו כל הדעת וכל הקדשות שבלע וכו' כנ"ל, ואז נמשך הפרנסה אל הקדשה וזה בחינת קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, 'כקריעת ים סוף' דיקא, כי עקר בחינת קריעת ים סוף הוא בבחינת הנ"ל, כמבאר שם היטב (במאמר הנ"ל) שקריעת ים סוף הוא בחינת אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים, שמשברין ראשי תנינים זהמת הנחש על-ידי המטה עז שהיא התפלה בבחינת דין שעומדות לו בצוארו וכו' כנ"ל. ואז מכרח להוציא כל הדעת והקדשות שבלע, שהיא בחינת מים, בחינת כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. וזה בחינת רעמים, בחינת ענני דשפכי מיא וכו', עין שם. ועל-ידי זה נמשך פרנסה, כי עקר הפרנסה תלוי בזה בשלמות הדעת כנ"ל. ועל-כן על-ידי שהסטרא אחרא מוציאה כל הדעת שבלעה על-ידי התפלה של הבעל כח, שהיא בבחינת דין כנ"ל, על-ידי זה נשלם הדעת ועל-ידי זה נמשך פרנסה שתלויה בשלמות הדעת כנ"ל, כי עקר הפרנסה על-ידי הגשמים והגשמים הם על-ידי רעמים, בחינת ענני דשפכי מיא כנ"ל, שזה בא על-ידי התפלה של הבעל כח וכו' כנ"ל. וזהו, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, 'כקריעת ים סוף' דיקא, הינו בחינת התפלה של הבעל כח, שהיא בחינת מטה עז, שהיא בחינת קריעת ים סוף, משם נמשך הפרנסה וכו' כנ"ל. וזה בחינת גבורות גשמים, כי הגשמים, שהם הפרנסה, נמשך על-ידי בחינת גבורות, על-ידי בחינת התפלה של הבעל כח, שהיא בחינת דין, שהיא בחינת קריעת ים סוף, בחינת רעמים, בחינת ענני דשפכי מיא וכו' כנ"ל. ועל-כן תקנו להזכיר גבורות גשמים בברכת אתה גבור, כי כל תפלה ותפלה צריכה להיות כלול מבחינה הנ"ל, מבחינת התפלה של הבעל כח, שהיא בבחינת דין. וזה בחינת ברכת אתה גבור, שזהו בחינת כלליות התפלה מבחינת התפלה של הבעל כח, שהיא בבחינת דין, ושם דיקא מזכירין גבורות גשמים שהם נמשכין מבחינה הנ"ל, מבחינת קריעת ים סוף, מבחינת תפלה, בבחינת דין כנ"ל. וזה בחינת מה שכתוב בזהר הקדוש, מיא אנון לימינא ולבתר יהיב לון לשמאלא וכו'. כי עקר המים, שהם בחינת פרנסה, הם מימין בחינת מכלכל חיים בחסד, בחינת נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, אך צריכין לקבל אותן משמאל בבחינת גבורות גשמים על-ידי התפלה של הבעל כח שהיא בבחינת דין, מחמת שחטא אדם הראשון ינקה הסטרא אחרא מן הדעת והרחמנות מבחינת ימין ועל-ידי זה נפגם הפרנסה ונגזר שתהיה הפרנסה ביגיעה בבחינת דינים, בחינת בזעת אפיך תאכל לחם. ועל-כן אי אפשר להמשיך הפרנסה אל הקדשה כי אם על-ידי בחינה הנ"ל, דהינו על-ידי התפלה של הבעל כח, שהיא בבחינת דין, שעל-ידי זה הסטרא אחרא מקיאה כל הקדשות וכל מימי הדעת, שזה בחינת קריעת ים סוף, ואז חוזרת הפרנסה אל הקדשה, ואז זוכין לפרנסה בנקל על-ידי שנשלם הדעת וכו' כנ"ל:

אות ד

[עריכה]

וזה בחינת שלש רגלים, כי בשלש רגלים נמשך ג' מיני מחין, שהם ג' מיני רחמנות, ג' תפלות כנ"ל. ואז כשזוכין לרחמים ודעת אין צריכין לשום יגיעה ומלאכה ועבודה שהם בחינת דינים שתלוי בחסרון הדעת כנ"ל. ואז נתבטלין כל המלאכות כמו בשבת שהוא רחמים ודעת כנ"ל, אך אף-על-פי -כן צריכין ביום טוב לעשות מלאכת אכל נפש, כי כל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים ועקר יציאת מצרים היה על -ידי המטה עז שעל ידו עשה משה רבנו כל האותות והמופתים עד שהוציא את ישראל ממצרים וקרע להם את הים, שאז היה עקר מפלת מצרים. נמצא, שעקר יציאת מצרים היה על-ידי המטה עז הנ"ל, דהינו התפלה של הבעל כח שהיא בבחינת דין, כי גלות מצרים היה על פגם הדעת, פגם הברית כידוע, שלזה צריכין התפלה של הבעל כח כנ"ל. ועל-כן כשבא משה אל פרעה בתחלה הקשה פרעה את לבו יותר והכביד העבודה יותר, כמו שכתוב, תכבד העבודה וכו'. כי משה בא אליו והתחיל לעשות מופתים עם המטה עז שהשליך לפני פרעה ויהי לתנין, שזהו בחינת התפלה של הבעל כח וכו' כנ"ל. ואזי כשהסטרא אחרא רואה התפלה, שהוא בבחינת דין, היא רוצה לבלע אותה ולהתגבר יותר כנ"ל. ועל-כן נתחזק פרעה יותר, כי חשב שעכשיו יתגבר יותר על-ידי התפלה שהיא בבחינת דין שהם בולעים תפלה כזו חס ושלום, ועל-כן הקשה את לבו יותר ואמר, תכבד העבודה וכו'. וזהו, תבן אתם מכניסין לעפרים עיר שכלה תבן, כי סברו שמשה משתמש במטה עז, שהיא בחינת דין, שזהו בחינת יניקתם וכאלו הוא מוסיף להם כח חס ושלום, וכן בכל פעם נתחזק לבו יותר על-ידי שראה שמשתמש משה עם המטה עז שהיא תפלה בבחינת דין. ואפלו כשיצאו ישראל אמרו, מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל וכו', כי חשב הסטרא אחרא בכל פעם שעתה יתגבר יותר על-ידי התפלה שהיא בבחינת דין שמשם יניקתם עד שרדפו את ישראל עד הים. ואז היה עקר מפלתם, כי אז הראה משה כחו, שאדרבא, על-ידי המטה עז דיקא, שהיא תפלה בבחינת דין שהם רוצים לבלע אותה, על-ידי זה דיקא היא מפלתם, כי זאת התפלה עומדת להם בצוארם ואז מכרח הסטרא אחרא לתן הקאות, שזהו בחינת קריעת ים סוף. ואז הוציאו כל הקדשות וכל הדעת וכל ההשפעות שבלעו, ואז הקיאו הכל והחזירו הכל לישראל שזכו אז לדעת גדול מאד ולרכוש גדול מאד:

אות ה

[עריכה]

וכל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים. ועל-כן צריכין ביום טוב שיהיה התפלה קצת בבחינת דין, הינו בבחינת התפלה של הבעל כח הנ"ל שהיא בחינת מטה עוז, בחינת יציאת מצרים. כי ביום טוב העולם נדון, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בד' פרקים העולם נדון והם כל הימים טובים, בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן, בראש השנה וכו' בחג נדונין על המים. ועל-כן אז ביום טוב התפלה היא קצת בבחינת דין, בבחינת התפלה של הבעל כח הנ"ל, כי אז נדון העולם כנ"ל. ועל-כן אומרים ביום טוב, ומפני חטאינו. נמצא, שמזכירין קצת החטאים שזהו בחינת דין, כי אז ביום טוב אז נמשך הנס של יציאת מצרים שהיה על-ידי המטה עז שהיא בחינת תפלה של הבעל כח בבחינת דין כנ"ל, שעל-ידי זה הוא שדוד המערכות שנוי הטבע, כי הטבע הוא בחינת דין כידוע, כי אלקים גימטריא הטבע כמובא. ואז ביום טוב היא שדוד הטבע וכל זה על-ידי התפלה של הבעל כח הנ"ל שעל-ידי זה הסטרא אחרא מוציאה כל הקדשות שבלעה עם עצם חיותה ואזי נשתנה הדין לרחמים ונשתנה הטבע להשגחה שנשבר הטבע שהיא בחינת דין ונמשך השגחה ונעשה נסים ומופתים בעולם, שזהו בחינת ימים טובים שהיה בהם מופתים נוראים שדוד הטבע. כי על-ידי התפלה של הבעל כח הנ"ל שעל-ידי זה נעשין גרים ונמשך נבואה וכו' וכו', על-ידי זה זוכין לבחינת חדוש העולם שאז יתנהג העולם על-ידי השגחה ונפלאות שלא כדרך הטבע, כמבאר במאמר הנ"ל:

אות ו

[עריכה]

נמצא, שביום טוב צריכין להשתמש קצת עם בחינת התפלה של הבעל כח שהיא בבחינת דין כנ"ל. וזה בחינת מלאכת אכל נפש שעושין ביום טוב, כי צריכין לעשות איזה מלאכה בשביל אכל נפש. והמלאכת אכל נפש שעושין, זהו בחינת תפלה בבחינת דין, כי המלאכה היא בחינת דין כנ"ל והאכילה היא כפי התפלה. ועל-כן מאחר שביום טוב אף-על-פי שהוא בחינת מחין, בחינת רחמנות כנ"ל, אף-על-פי כן צריכין להשתמש עם בחינת התפלה שהיא בבחינת דין כדי להוציא בלעו מפיו כנ"ל. על-כן מחמת זה צריכין לעשות איזה מלאכה שהוא בחינת דין, דהינו מלאכות אכל נפש. ועל-ידי זה שעושין מלאכת אכל נפש, על-ידי זה מוציאין כל החיות והקדשה שבלעה הסטרא אחרא מל"ט מלאכות של ימי החל, כי מלאכת אכל נפש של יום טוב היא בחינת תפלה בבחינת דין של הבעל כח, כי משם נמשך, כי האכילה והפרנסה היא מהתפלה שמחיה את הכל וכפי התפלה כן האכילה והפרנסה כנ"ל. ועל-כן אף-על-פי שעושין מלאכת אכל נפש ביום טוב, אף-על-פי-כן אין להסטרא אחרא שום אחיזה במלאכה זו חס ושלום, כלל, אדרבא, על-ידי זה דיקא מוציאין בלעו מפיו כנ"ל. וזהו, אך אשר יאכל לכל נפש, הוא לבדו יעשה לכם דיקא, כי אין להסטרא אחרא שום אחיזה חס ושלום במלאכה זו. וזהו, 'לכם' ולא לנכרים' 'לכם' ולא לכלבים. כי אין להכלבים והעובדי כוכבים, שהם הסטרא אחרא, שום אחיזה במלאכת אכל נפש שעושין ביום טוב שרק הכל לכם, כי הכל חוזר אל הקדשה. כי, אדרבא, על-ידי זה מעלין ומוציאין כל החיות שבלעה הסטרא אחרא מל"ט מלאכות של ימי החל ומחזירין הכל אל הקדשה וכו' כנ"ל:

אות ז

[עריכה]

וזה שאמרה האתון לבלעם, מה עשיתי וכו' זה שלש רגלים. ופרש רש"י, רמז לו אתה מבקש לעקר אמה החוגגת שלש רגלים, שהם זכר ליציאת מצרים שאז מתעורר תקף הנס של יציאת מצרים שהיה על-ידי המטה עז בחינת התפלה של הבעל כח שהיא בבחינת דין כנ"ל. שזהו בחינת ויעמד פינחס ויפלל בעת שהיה מעשה זמרי שהיה בעצת בלעם, כמו שכתוב, הן הנה היו בדבר בלעם, כי בלעם יניקתו מפגם הדעת בחינת והנחש היה ערום, בחינת פגם תאות נאוף כידוע, שזהו בחינת בלעם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, ההסכן הסכנתי וכו'. ועל-כן עקר הכנעתו על-ידי פינחס, דהינו על-ידי בחינת התפלה שהיא בבחינת דין של הבעל כח, שזהו בחינת מטה עז של יציאת מצרים, שזהו בחינת ג' רגלים וכו' כנ"ל. ועל-כן הוכיחה אותו האתון, איך אתה מבקש לעקר אמה החוגגת שלש רגלים. כי על-ידי שלש רגלים הוא מפלתו של בלעם כנ"ל. ועל-כן נעשה אז שנוי גדול שהאתון פתחה פיה ודברה והוכיח אותו, כי בלעם היה רוצה להמשיך הדעת אל הסטרא אחרא, אל הבהמיות ממש, ועל-כן היה עושה עם האתון מעשה אישות והיה רוצה להתגבר על הקדשה על-ידי זה, אבל משה רבנו היה לו כח להכניע על-ידי בחינת התפלה שהיא בבחינת דין של הבעל כח שעל-ידי זה מוציאים בלעם מפיהם. ואזי חוזר ומקיא הכל ומחזיר הכל אל הקדשה. ואז חוזר הדבור שהוא התגלות הדעת, כמו שכתוב, מפיו דעת ותבונה. שהוא היה רוצה להמשיך הדעת לבהמיות על-ידי הכח של משה שחזר הכל אל הקדשה, אז חוזר הדבור, שהוא התגלות הדעת, מן תקף הסטרא אחרא מן הבהמיות, עד שהאתון בעצמו פתחה פיה ודברה והוכיח את בלעם הרשע על שהולך על ישראל. נמצא, שתקף הסטרא אחרא בעצמה, דהינו הבהמיות בעצמה הוציאה הדעת והדבור שנמשך לתוכה. והיא בעצמה הוכיחה אותו ובזתה והכניעה אותו בדבריו על שהולך על ישראל. נמצא, שנתהפך הדעת והדבור שהכניס בה אל הקדשה, שזהו בחינת חיל בלע ויקיאנו, עד שהכרח בעצמו להפך מקללה לברכה וברך את ישראל, כי כל הדעת שהכניס בהסטרא אחרא ורצה להתגבר על ישראל הכרח להוציא ולהקיא הכל אל הקדש ולתן בעצמו תקף וחזק וסטרא דקדשה, דהינו לישראל שהם כל הברכות שהכרח לברך אותם, כי נתהפך הכל אל הקדשה על-ידי בחינת התפלה של הבעל כח וכו', שזה בחינת שלש רגלים כנ"ל:

יום טוב הלכה ד נכללת בהלכות ראש חדש הלכה ה. מאות לג ואילך רצוף פה להלכות יום טוב:

יום טוב ה

[עריכה]

על-פי התורה "ויהי ביום השמיני קרא משה וכו'". עין שם מענין כח המכריח וכח המושך, כי הצדיק בחינת עפר, שהוא בחינת כח המושך וכו', בחינת המשכן. אך יש כח המכריח וכו', עין שם בסימן ע:

אות א

[עריכה]

וצריך כל אחד לזכר תמיד בזה. שכל המניעות שעוברים עליו, כלם הם בחינת כח המכריח שרוצה להרחיק, אבל כשמתגברין למשך עצמו תמיד אל שרשו אל נקדת האמת למקום שנחצב נשמתו משם ועקר הכל הוא הצדיק האמת כנ"ל. אזי בקל יתגבר על כח המכריח כי כח המושך של הצדיק האמת מושך בעצמו אל האמת. וכשהוא יהיה נמשך רצונו תמיד אליו בודאי יתגבר על כח המכריח, כי בודאי כח המושך חזק הרבה מכח המכריח, כי כח המושך נשאר קים לעולם. וכח המכריח הוא רק לפי שעה לפי הזמן שיש כח להמכריח לרחק, אבל בסור המכריח ישוב מאליו למקומו ושרשו על-ידי כח המושך. ועל-כן כשיתגבר להמשיך אליו ברצונו תמיד לנקדת האמת ששם כח המושך האמתי, בודאי יתבטל המכריח וישוב אל מקומו האמתי ואז יהיה לו טובה גדולה מה שהיה לו כח המכריח שהיה מרחיקו, כי רק בשביל זה בא לעולם שיעסק במלחמה זו ובאמנות זאת להגביר כח המושך על כח המכריח, ואז נעשין מזה כלים נפלאים ותקונים גדולים, כי רב האמנות של הכלים הנפלאים שנעשין בחכמה גדולה שקורין (מאשין), הכל הוא על-ידי חכמת כח המכריח והכח המושך, כמו למשל מלאכת הזייגיר שעקר אמונת הלוכו הוא על-ידי כח המכריח והמעכב (שהוא השפרינזינע שכופפין הברזל ומכריחין אותו על-ידי השלשלת שלא כטבעה, והיא כטבעה רוצה להתפשט, אבל מעכבין אותה ומכריחין אותה וכופין אותה בעל כרחה, ועל-ידי זה הוא כל אמנות הזייגיר שעל-ידי שהיא מושכת עצמה תמיד לטבעה להתפשט כדרכה, על-ידי זה היא מושכת הגלגל הקשור בה וכל גלגל מושך חברו. והכל באמנות נפלא עד שעושה פעלתו להיות מורה שעות. וכן יש שארי כלים גדולים ביותר ויותר שעושים פעלות גדולות ביותר ועקר אמנותיהם הוא על-ידי רבוי השפרינזוניס שיש בהם שהכל הוא על-ידי כח המכריח וכח המושך, כי כח המושך אי אפשר לבטל, והבן היטב הנמשל, כי טבע הנשמה להיות נמשכת תמיד לשרשה האמתי, כי שם כח המושך האמתי, אך הכריחו אותה לירד לזה העולם שכלו בכלל הוא בבחינת כח המכריח נגד הנשמה שכסופה ותשוקתה תמיד נמשכת למעלה לשרשה, אך כל כונתו יתברך כדי שתתגבר בכח המושך על כח המכריח ואז תהיה מושכת אחרים עמה ואחרים לאחרים כמו הגלגלים והאופנים של הזייגיר הנ"ל שהם מתנשאים והולכים ופועלים פעלתם דיקא על-ידי שיש כח המכריח וכח המושך וכנ"ל. וכל מה שמתגבר כח המכריח ומרחיק ביותר נעשים כלים נפלאים יותר ויותר למי שבקי באמנות לכון המדה איך להגביר כח המושך בחכמה נפלאה שיפעל פעלת אמנותו. והאדם הוא בעל בחירה ויש לו כח תמיד להגביר בתשוקתו ורצונו החזק את כח המושך. ואז יהיו נעשים כלים נפלאים ותקונים נוראים דיקא על-ידי שהיה כח המכריח וכנ"ל, כי על-ידי זה דיקא מושך אחר עמו וכו' שמעלין כל הקדשות הנפולות בבחינת ונשאר גם הוא לאלקינו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עתידין בתי תרטיאות וכו' בבחינת לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. והבן היטב לדמות המשל להנמשל, כי פלא הוא. ועקר הדבר שבתוך תקף התגברות כח המכריח, אל ישכח בכח המושך שגדול ממנו הרבה וקים לעד ולנצח. וימשיך עצמו מרחוק מאד אל כח המושך האמתי שהוא הצדיק שהוא נקדת האמת:

אות ב

[עריכה]

וזה בחינת המשכן שהקים משה במדבר, כי עקר כח המושך הוא בחינת ארץ ישראל ששם עפר אדמת קדש, שהיא בחינת כח המושך דקדשה והעקר ירושלים ובית המקדש ונקדת קדש קדשים ששם עקר עפר הקדש בחינת כח המושך דקדשה, כי יש עפר טמא בחינת עפר חוץ לארץ שהוא בחינת כח המושך דסטרא אחרא שבאמת הוא כח המכריח ומדמה עצמו לכח המושך, כי בזה העולם הכל נתערב. ויש מונעים שמרחיקין ומפסיקין מן האמת בדבוריהם ומעשיהם שהם עקר בחינת כח המכריח ומהפכין הדבר כאלו הם כח המושך, כי רוצים להמשיך לעצמם הרעה. וזה בחינת עפר דסטרא אחרא, אבל עקר הוא עפר אדמת קדש שהוא עפר ארץ ישראל ששם הבית המקדש ונקדת קדש קדשים. ועל-כן נברא האדם עפר מן האדמה ממקום שנאמר בו מזבח אדמה וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו כנ"ל. כדי שיתגבר בו כח המושך שיהיה נמשך לשרשו האמתי. וזה בחינת וכפר אדמתו עמו. ועל-כן עקר הגאלה של מצרים שם היה בגלות בבחינת כח המכריח. וכשיצאו משם היה עקר התקוה לבוא לארץ ישראל, והבית המקדש ששם עקר כח המושך, כמו שכתוב, ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו אל הארץ וכו'. וכמו שכתוב בשירת הים, תביאמו ותטעמו בהר נחלתך וכו'. והיו מוכנים לבוא לשם מיד, אך כשקלקלו בעגל וראה משה שיש כח לכח המכריח להרחיק כל כך וכו', על-כן חמל השם יתברך וצוהו לעשות משכן שהוא בחינת קדשת הבית המקדש, דהינו שעשה תקון נפלא כזה שיהיה כח להגביר כח המושך גם במדבר. על-ידי שהיו מקימין המשכן בכל פעם אף-על-פי שעמד על עפר המדבר שהוא מקום נחש שרף וכו', אף-על-פי-כן נעשה בקדשה כזה עד שגם שם נמשך כל קדשת הבית המקדש שהוא בחינת כח המושך דקדשה, שעל שם זה נקרא משכן בחינת משכני וכו', כמו שמבאר שם. ומזה המשיך תקון נפלא להורות שגם עתה במרירות הגלות שאנו רחוקים מארץ ישראל כל כך. ואפלו בארץ ישראל אין לנו מקדש וכו', אף-על-פי-כן יהיה לנו כח גם עתה להגביר כח המושך על כח המכריח אפלו בההרחקה הגדולה הזאת בבחינת מרחוק ה' נראה לי. וזה בחינת מעלת בית הכנסת ובית המדרש של ישראל שעושין בגלות שהם בחינת מקדש מעט, כמו שכתוב, כי הפיצותים בגוים וכו'. וביותר הבית המדרש של הצדיק האמתי שהוא באמת בבחינת עפר, שהוא עקר הכח המושך כנ"ל. וזה בחינת מעלת קברי צדיקים, כי הם שוכני עפר שגם בחייהם נעשה שכן לעפר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. מי שנעשה שכן לעפר בחייו, מכל שכן עתה אחר הסתלקותו שאז עקר התגברות כח המושך שהוא עפר דקדשה שהיא מקום קבורת הצדיק ששם בחינת ארץ ישראל, כמו שכתוב, צדיקים יירשו ארץ:

אות ג

[עריכה]

וזה שכתוב אחר פסוק, ויהי ביום השמיני קח לך עגל בן בקר לחטאת. ופרש רש"י, לכפר על עון העגל. כי עתה התהפך הכח המכריח ועולה לקרבן הוא בחינת מה שמעלין עגל בן בקר דיקא לחטאת, כי משם, מבחינת שור ועגל, משם בעצמו השתלשלות יניקת העבודה זרה של עגל שהתגבר מסטרא דשמאל כידוע ששרש היצר הרע מסטרא דשמאלא שהוא בחינת שור ועגל, כמו שכתוב, ופני שור מהשמאל. וצוה השם יתברך להעלות דיקא העגל לחטאת להפך כח המכריח אל הקדשה, כי אחר כך כששבין נעשה תקון נפלא על-ידי זה דיקא כנ"ל. (מהדורא קמא, ועין לקמן בהמהדורא בתרא שם נתבאר היטב):

אות ד

[עריכה]

וזה בחינת החלוק שבין שבת ויום טוב, כי כל המלאכות שכלולים בל"ט מלאכות צריכים לקדשם בבחינת מלאכת המשכן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הני ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן. כי כלם נמשכין על-ידי חטא אדם הראשון שאז נגזר בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי עפר אתה וכו'. כי כל היגיעות של המלאכות בשביל ברור האכילה והפרנסה בבחינת כל עמל אדם לפיהו, כי האכילה מחבר הנפש והגוף שהם בכלל בבחינת כח המכריח וכח המושך, כי הנפש נמשכת תמיד לשרשה, כי ירדה בזה העולם בהכרח שנתן אותה בתוך הגוף שיש בו כח המכריח שהכריחה להתעכב בו וכונתו יתברך לטובה כדי לגמר אמנותו הנפלא על-ידי זה דיקא כנ"ל. ועקר החבור והאמנות על-ידי האכילה בבחינת ומפליא לעשות. כעין שפרש רש"י שם שקושר וכו'. על-כן צריך שתהיה האכילה בקדשה באפן שיהיה הכל במשקל נפלא שיתנהגו ב' הכחות הנ"ל כראוי. וזה בחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע שאכל אכילה שעל-ידי זה אין יכולין להתקשר ולהתנהג כראוי שני הכחות הנ"ל. ועל-ידי זה הכרח למות, ואז נגזר כל השלשים ותשע מלאכות שכלם הם ברורים לברר ולתקן המאכל באמנות נפלא באפן שיוכל לקשר ולהנהיג ב' הכחות הנ"ל במדה ובמשקל כראוי שיהיה נגמר מה שצריך האדם לפעל ולתקן בזה העולם. ועל-כן ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן כי שם היה כח המושך כתקונו כנ"ל. ועקר התקון הוא שבת שאז שבין הכל למקומם ומנוחתם בבחינת 'מנוחת שלוה והשקט ובטח'. ועל-כן אז בטלים כל המלאכות, אבל ביום טוב יש בו מלאכת אכל נפש, כי אז הוא רק בחינת מקרא קדש, ולא קדש בעצמו, כמובא בכונות. ועל -כן עדין צריכין איזה ברור סמוך לגמר המאכל אבל שאר מלאכות הרחוקים אסורים, כי שם כח המכריח מתגבר ביותר מחמת שרחוק עדין מהתכלית, כי המשא ומתן והמלאכות להרויח ממון לפרנסה. והממון מסטרא דצפון-שמאל שמשם עקר בחינת כח המכריח. ועל-כן עקר התקון צדקה לעניים הגונים בחינת עפר שאז נמשך מיד לכח המושך (וכל זה צריך באור עדין):

אות ה

[עריכה]

וזה בחינת בקרבתם לפני ה' וימתו, כי כח המושך בעצמו בלי כח המכריח כלל הוא פגם, כי אי אפשר לגמר האמנות ולמה לו חיים, כי עקר החיים על-ידי שני הכחות יחד כנ"ל. ועל-כן נסמך לזה עבודת יום כפור שאז עוונות נתהפכין לזכיות שזה עקר נפלאות האמנות הנ"ל, ונעשה על-ידי שנכנס הכהן גדול לפני ולפנים למקום אדמת קדש תכלית הנקדה הקדושה של העפר ששם עקר כח המושך כנ"ל. ועל-כן צריכים להתענות ביום הכפורים, כי אז התגברות כח המושך. ואז עקר תקון החטא העגל ואז נצטוו על מלאכת המשכן. ועל-כן צריכים לאכל קדם בערב יום כפור כדי לעשות כלי וכו', כי צריכין להמשיך כח המכריח דקדשה כדי שיוכל לפעל פעלת אמנותו בשלמות ביום הכפורים שנעשה על-ידי שני הכחות יחד דיקא, כי אפלו בשלמות הקדשה צריכין רצוא ושוב שהוא בחינת שני הכחות הנ"ל. וזהו בחינת אזהרת פן יהרסו וכו'. ועל-כן היה הכהן גדול ביום הכפורים מחליף כמה פעמים מבגדי זהב לבגדי לבן וכו' כדי שלא יגביר כח המושך ביותר מדאי. ואז כשמתנהגים כתקונו נתהפכים העוונות לזכיות, כי דיקא על-ידי זה נגמר האמנות הנפלא של כל התקונים (כמובן היטב בענין המשל הנ"ל):

אות ו

[עריכה]

וזה שאמרו, רצוני לעשות רצונך אך שאור שבעסה מעכב וכו'. הינו שהזכיר שכח המושך חזק מאד ורצונו נמשך אל האמת לעשות רצונו יתברך, אך שאור שבעסה מעכב, שהוא כח המכריח. וזהו בעצמו שהזכיר זאת בתפלתו לפני השם יתברך בזה הגביר כח המושך מאחר שמעיד בפיו שכל המונעים והמסיתים הם בחינת כח המכריח ואין זה שלי כלל. וכי רצון שלי הוא רק לעשות רצונך, שהוא בחינת כח המושך, בזה מגבירים כח המושך שיפעל פעלתו אף-על-פי שיש כח המכריח, אדרבה, על-ידי זה דיקא יהיה נגמר האמנות בנפלאות גדולות ונוראות בבחינת נגד כל עמך אעשה נפלאת וכו', 'נגד' דיקא, הינו על-ידי בחינת נגד כל עמך שהם בחינת המתנגדים אל האמת, שהם בחינת כח המכריח, שהם מונעים בדבוריהם ומעשיהם מנקדת האמת, על-ידי זה דיקא אעשה נפלאת אשר לא נבראו וכו' כי נורא הוא אשר אני עשה עמך, כי בודאי יראו אחר כך נוראות נפלאות כשיגמר השם יתברך את פעלותיו על-ידי זה דיקא כנ"ל. וזה בחינת מה רב טובך וכו' פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, 'נגד' דיקא כנ"ל, שעל-ידי זה דיקא פעלת רב טוב הצפון וכו' שהוא נפלאות האמנות הנ"ל, שהם בחינת נפלאות השם יתברך שהם קבול השכר של כל הצדיקים והכשרים שכלם נגמרו ונעשו דיקא על-ידי שהיה התנגדות כזה שהוא בחינת כח המכריח נגד כח המושך וכנ"ל. וזה בחינת גדל מעלת הרצון והכסופין בעצמן אל הקדשה, (כמבאר בדבריו זכרונו לברכה הרבה מזה). כי עקר התגברות כח המושך הוא על-ידי הרצון והכסופין כנ"ל, בחינת משכני אחריך נרוצה. לשון רצון, שכשהוא נמשך ברצונו אל האמת להשם יתברך ולצדיקי אמת אזי מתגבר שרש כח המושך דלעלא שהוא בחינת משכני וכנ"ל:


אות ז

[עריכה]

כי הכל נברא בשביל האדם כדי שהאדם יגביה הכל וימשיך הכל לשרשו העליון שהוא הבורא היחיד הקדמון יתברך ויתעלה, דהינו על-ידי שזה האדם משמש עם הדבר לצרכו, על-ידי זה מגביה הדבר לשרשו אם הוא צדיק שכונתו בכל הדברים שעושה לשמו יתברך לבד. אבל אין שום דבר נגמר בשלמות כי אם על-ידי מעשי האדם, כי כך ברא השם יתברך כל הדברים שהאדם יגמר הכל, כמו שכתוב, אשר ברא אלקים לעשות. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, החטים צריכין לטחן וכו' (וכמבאר במקום אחר). והם כלל כל המלאכות שהאדם עושה וכלם הם בבחינת כח המכריח שמכריח את הדבר ומשנה אותו מטבעו ומקומו הראשון, כגון החורש שמשנה האדמה ומזיז הרגבים והצרורות ממקומם על-ידי החפירה והחרישה, וכן הזורע שלוקח הזרעים ממקום שמנחים ומכריחם להפילם על הארץ וכן הקוצר וכו', אבל זה הכח המכריח הוא לטובה, כי כונתו בשביל כח המושך שהוא האדם שאצלו עקר כח המושך להשם יתברך כנ"ל, כי אי אפשר שישמש הדבר לצרך האדם, שזה עקר תקון הדבר ועליתו לחזר ולהמשיך לשרשו, כי אם על-ידי שמכריחין אותו תקנו על-ידי כל המלאכות שבני האדם עושין. כי החטים אי אפשר לאכל עד שקוצרין וטוחנין וכו'. נמצא, שכל כחות המכריחין שבני אדם עוסקין בהם הכל לטובה בשביל כח המושך, כי בודאי אין אדם מכריח האבן להגביה ממקומו להשליכו למעלה כי אם בשביל איזה כונה לצרך בנין או איזה מלאכה. והכל לצרך האדם ששם עקר כח המושך העליון, כי עקר כח המושך האמתי הוא להמשיך הכל להשם יתברך שבשביל זה נברא הכל. אבל כל זה אם היה עולם מתנהג כראוי תמיד, אבל השם יתברך ברא הכל בשביל הבחירה. ועקר כח הבחירה על-ידי שני הכחות הנ"ל שנתן כח לטעות עד שיש בני אדם שהם בחינת כח המכריח שרוצים להכריח להרחיק חוץ מכח המושך האמתי לגמרי על-ידי תאוותיהם ומדותיהם ומעשיהם ודבוריהם הרעים והפגומים, על-כן הוא מלחמה גדולה להאדם בזה העולם, כי הכל כאשר לכל נברא רק בשביל מלחמה זאת של הבעל בחירה. וזה בחינת חטא אדם הראשון שעל-ידי זה נפגמו כל הדברים ואז נגזר, בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה, שהם כל הל"ט מלאכות שבהם אחיזת זהמת הנחש כמובא. כי מקדם לא היו צריכין כל כך מלאכות ומעט דמעט שהיו צריכים היו בזכוך גדול, אבל עתה וכו' וכל הדורות עוסקין בתקון זה, אבל כלם יש להם בחירה והרבה הרבה לא די שאין מתקנין אף גם מקלקלין יותר, על-כן העקר הם צדיקי הדור המבחרים שיש להם כח המושך נפלא מאד מאד שיכול להתגבר על כל מיני כחות המכריחים שבעולם עד שסוף כל סוף יתהפך הכל לטובה, כי דיקא על-ידי עצם רבוי הכחות המכריחים המתנהגים וכו', על-ידי זה דיקא יגמרו האמנות הנפלא של יוצר בראשית בבחינת כמו חלאים מעשי ידי אמן, שמחללין עד התהום. ומשם דיקא יעלה הכל ויגמר הקדשות באמנות ובמלאכות נפלאות בחינת מעשי ידי אמן, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה. אבל לעת עתה המלחמה חזקה ונוראה מאד:

אות ח

[עריכה]

וזה בחינת החלוק שבין שבת ויום טוב, כי כל עמל אדם לפיהו, שעקר כל המלאכות בשביל אכילת האדם שהוא חיות האדם, שהוא באמת נפלאות הבורא יתברך שחיות האדם שנמשך ממקום גבה כזה, כי החיות הוא השכל שעל-ידי זה משיג ויודע ממנו יתברך, כמו שכתוב, החכמה תחיה (כמו שכתוב במקום אחר). וכל זה החיות אין נמשך ומתקים באדם כי אם על-ידי האכילה דיקא. ועל-כן רב הברורים הם באכילה, כי עקר עלית הדברים לשרשם הוא על-ידי אכילת ישראל, בפרט הצדיקים, כי על-ידי האכילה מקבלים חיות ועובדים השם יתברך וממשיכים עצמן אליו יתברך שעל-ידי זה מגביהין הכל וממשיכין להשם יתברך, אבל האכילה צריך ברורים גדולים גם בגשמיות כנראה בחוש מכל שכן ברוחניות. וכל הברורים, שהם המלאכות כלם, הם בבחינת כח המכריח כנ"ל, אבל הכל לטובה בשביל כח המושך וכנ"ל. ועל-כן בשבת בטלים כל המלאכות, כי אז אין ברור, כי אז אין שליטה לשום כח המכריח, כי אז שב וחוזר הכל למקומו ושרשו במנוחה ושלוה, כי אז עלית כל העולמות לשרשן בבחינת שבת שלום שאין בו מחלקת ומלחמה בין כח המכריח לכח המושך, כי הכל שב למקומו ומנוחתו. ועל-כן אסור אז לעורר עובדין דחל, כי בחל אפלו כשעושין המלאכות בקדשה, אף-על-פי-כן מאחר שיש בהם אחיזת כח המכריח, על-כן יש שם מלחמה גדולה, ובשבת אסור לעורר כלל מלחמה זאת שלא יתאחזו ביותר חס ושלום, וזהו גם כן בחינת יום טוב ששוה לשבת ואסורים בו כל המלאכות, כמו שאמרו במשנה "כל שחיבין עליו בשבת חיבין עליו ביום טוב, אין בין שבת ליום טוב אלא אכל נפש בלבד". כי ביום טוב היה שדוד המערכות כי כל היום טוב הם זכר ליציאת מצרים ואז נתבטל כח המכריח שהוא בחינת פרעה ומצרים שרצה לעכב ישראל בגלות בגשמיות ורוחניות, שזהו בחינת כלל המונעים והמתנגדים שבכל דור נגד הצדיקי אמת שכלם מכרחין להתבטל ולעזר להקדשה על-ידי רבוי האותות והמופתים וכו', שעל-ידי זה גם הוא נתן בידם זבחים ועולות וכל המצרים השאילום רכוש גדול וכו', שכל זה הוא בחינת שכל כח המכריח מתהפך לטובה כנ"ל וכו'. אבל מחמת שביום טוב היה הגאלה על-ידי הכרח ושדוד המערכות, על-כן עדין יש בו קצת מלאכות, אבל בשבת הוא התגלות אלקות מתחלת הבריאה שברא העולם בששת הימים ושבת בשבת, שעל-ידי זה נמשך ידיעת אלקותו בכל העולם שזה עקר מנוחתם ושביתתם. על-כן אז אסורים כל המלאכות, כי אז עולין לבחינת קדש בעצמו, (כמו שאיתא בכתבים), הינו שאז נמשכין ועולין הכל עד למעלה למעלה. ועל-כן אז מנוחת שלוה וכו', אבל יום טוב הוא בחינת מקרא קדש שממשיכין הקדשה ממקומו, כי יש כח לצדיקים להמשיך אותו יתברך ולהכריחו, כביכול, לשכן עמנו בבחינת מלך אסור ברהטים. ועל-כן אז יש עדין מלאכות אכל נפש שהוא לגלות הטעם שבהמאכל, כי הטעם הוא עקר החיות הנמשך ממנו יתברך בבחינת טעמו וראו כי טוב ה', שכל הטעמים הם טוב ה'. ולזה הטעם צריכין ביום טוב עוד איזה מלאכה להמשיכו למטה, שזה בחינת מלאכת אכל נפש. אבל בשבת גם זה אסור, כי אז שביתה לגמרי, כי כל העולמות מזדככין ועולין אז עד שכל הטוב מתגלה ממילא בלי שום עבדא ומלאכה כלל אפלו מלאכת אכל נפש להמשיך הטעם שהוא טוב שבמאכל:

אות ט

[עריכה]

וזהו בחינת החלוק שבין גאלה ראשונה לגאלה אחרונה, כי גאלה הראשונה היתה בבחינת הכרח על-ידי רבוי האותות וכו' שאז נתקדשו כל הימים טובים שהם זכר ליציאת מצרים, אבל גאלה האחרונה הוא בבחינת שבת שלום. שמשיח יכבש העולם בלי מלחמה כלל, רק על-ידי גדל הדעת שיגלה בעולם כמו שכתוב, לפניו יכרעו ציים ואיביו עפר ילחכו וכו'. וכתיב, כי לא בחפזון תצאו. וכמו שכתוב בזהר, בגלותא קדמאה וכו' ובגלותא בתראה בקנה דילך דאיהו קלמוס בקע ימא דאוריתא. ועל-כן כל המועדים בטלים לעתיד. וכמו שכתוב, ולא יאמר עוד חי ה' וכו':

אות י

[עריכה]

אבל שבת ויום טוב צריכין זה לזה. כי אם לא היו האותות וכו' שעל-ידי זה קדשת יום טוב לא היו יודעים משבת כלל. ואם לא היה קדשת שבת לא היה אפשר לגלות אלקותו יתברך ביציאת מצרים, כי עקר המופתים של יציאת מצרים היה בכח שבת שקביעא וקימא, שזהו בחינת שבת הגדול שקדם פסח. וכן גאלה האחרונה אי אפשר כי אם על-ידי שהיה מקדם גאלה הראשונה ואלמלא הכח של גאלה האחרונה לא היתה גאלה הראשונה, בבחינת קץ בא הקץ (כמו שמבאר במקום אחר). ועל-כן ביום טוב צריכין לעלות לבית המקדש לקבל הקדשה שם, אבל בשבת אין צריך, כי שבת הוא בבחינת הצדיקים הגדולים ביותר שנאמר עליהם, יקרה היא מפנינים-מלפני ולפנים. כי כל קדשת הבית המקדש לפני ולפנים הכל מהם, כי הם בבחינת הסתלקות משה שנסתלק ברעוא דרעוין, ששם עקר המשכת הכח המושך דכל רעותין תקועין תמן, שזה עקר קדשת שבת, שזה בחינת קדשת משיח שהוא משה בעצמו שיגמר אז בגאלה האחרונה מה שהתחיל אז בגאלה הראשונה. כי שניהם צריכים זה לזה בבחינת עד יעבר עד יעבר וכו'. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, על גאלה הראשונה ועל גאלה האחרונה. שאז בשירת הים בשעת קריעת ים סוף, שהוא גמר יצירת מצרים, התנבא על סוף הגאלה האחרונה שאין אחריה גלות, כי שניהם תלויים זה בזה כנ"ל:

אות יא

[עריכה]

וזה בחינת ג' שבועות של בין המצרים שמתאבלין בהם על חרבן בית המקדש שאז היה בעוונותינו הרבים עקר התגברות כח המכריחים שהם העובדי כוכבים שעמדו עלינו והחריבו הבית המקדש ששם עקר כח המושך והכריחו את ישראל בגלות בגשמיות ורוחניות וכל זה נמשך מחטא העגל ומחטאינו שבכל הדורות, ועל-כן יושבין אז על העפר בפרט בט' באב שאז עקר החרבן שיושבין על העפר. כי אנו מכירין שפלותנו שירדנו עד עפר בבחינת כי שחה לעפר נפשינו וכו'. וזה בעצמו הוא תקותנו, כי עפר הוא בחינת כח המושך כנ"ל, וזה בחינת התנערי מעפר קומי וכו', 'מעפר' דיקא, שעל-ידי בחינת עפר, שהוא בחינת כח המושך, על-ידי זה תקום ויתבטל כח המכריח שהם קושרים אותנו בגלות. וזהו בחינת התפתחי מוסרי צוארך וכו', 'מוסרי' דיקא, בחינת כח המכריח שרוצה לקשר במוסרות וקשרים וכו', רחמנא לצלן, כי באמת בעת התקון אין צריכין לישב על העפר ממש כדי להגביר כח המושך, כי הצדיקים הם ענוים באמת ומשימים עצמם כעפר, אף-על-פי שאינם יושבים על העפר ממש, כי הצדיקים הם למעלה מהעפר, למעלה מכח המושך שבעפר, כי כל כח המושך שבעפר הכל נמשך מלמעלה מנשמת ישראל שהם עקר כח המושך שהכל נברא בשבילם. וזה הכח המושך שבעפר מאחר שנמשך למטה לזה העולם נתערב בו טוב ורע, כי כל התאוות והמדות נמשך מהעפר שהוא הד' יסודות שמהם כל התאוות, כי עפר מאנא דכלא, כי בזה העולם הכל נתערב ונתבלבל, כי אפלו בגשמיות באמנות הכלים מי שאינו בקי היטב בהאמנות אינו יודע איזהו כח המושך ואיזהו כח המכריח, כי גם כח המכריח נעשה כח המושך, כי עושין אותו באמנות שיהיה לו כח למשך להפך עד שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן וזה לכאן עד שאין יודעין איזהו כח המכריח ואיזהו כח המושך. ועל-ידי זה דיקא נגמר אמנות הכלים הגדולים הנפלאים כידוע לבקיאים בהם, מכל שכן וכל שכן בענין כלל האדם שהוא איש הישראלי שבשבילו נברא הכל כדי שיגביה וימשיך הכל לשרשו העליון ביתר שאת וכו' שכל העולמות תלויים בזה. וכלם תלויים וקשורים זה בזה וזה בכח המושך דקדשה ומי להפך וכו' ומשם כל הבחירה:

על-כן העקר שצריך האדם לבטל את עצמו בכל פעם ולזכר שהוא עפר, כי יסודו מעפר וסופו לעפר. ויבטל עצמו בתכלית לבחינת כח המושך האמתי דקדשה שהוא להמשיך עצמו למקור החיים להבורא היחיד יתברך ויתעלה. וידע שכל התאוות והבלבולים כלם הם בחינת כח המכריחים, אף -על-פי שמדמין עצמן לכח המושך, כי האדם בטבעו נמשך תמיד אחר כל התאוות, אבל האמת יודע כל איש ישראל שאין זה כח המושך האמתי ולא בשביל זה נברא האדם רק מעצם גשמיות האדם ומרבוי העוונות נתהפך אצלו עד שנדמה לו שזהו כח המושך. וצריך להכריח עצמו לשבר זה הכח ולמשך עצמו על האמת, אשר באמת שם עקר כח המושך. וכשירגיל עצמו בזה, שזהו בחינת רצון שהזהיר רבנו זכרונו לברכה מאד, דהינו שאיך שהוא יתגבר תמיד ברצונות וכסופין חזקים למשך עצמו לשרשו, בודאי יתגלה לו האמת וידע היכן כח המושך האמתי שיוכל למשכו לשרשו ומקומו שנחצבה נשמתו משם. והעקר הוא שפלות, ושלא יהיה רודף אחר הכבוד, כי מאחר שרואה שהתאוות מתגברים עליו כל כך ראוי לו שעל כל פנים לא ירצה בכבוד וידע שפלותו באמת, כי שרש הכל הוא כבוד השם יתברך שהוא שרש כל הבריאה. ושם עקר כח המושך (כמובן בהתורה הנ"ל). ועל-כן העקר שיבטל כבודו נגד כבוד השם יתברך וידע שפלותו באמת וישים עצמו כעפר, ואז יתגבר כח המושך האמתי, שהוא בחינת עפר דקדשה, למשך תמיד אל האמת. אבל תמיד אין צריכין לישב על העפר ממש בשביל זה, כי, אדרבא, צריכין דיקא להרים עצמו לשרשו העליון. ואף-על-פי-כן ידע שפלותו עד עפר בבחינת במקום גדלתו שם וכו'. וזה בחינת הקיצו ורננו שכני עפר, מי שנעשה שכן לעפר בחייו דיקא, שאפלו בגדל החיות הוא חי חיים אמתיים בהשגות נפלאות שזה עקר החיים, היה שכן לעפר, כי במקום גדלתו היה ענו ביותר. וזה עקר הענוה האמתית, אבל עתה בעת החרבן צריכין להשליך עצמו על העפר ממש להכיר שפלותנו על-ידי זה לידע שאנו מנחים עד עפר ממש, כי כל התאוות שבאין מגשמיות העפר מושלים עדין. על כל פנים אנו מחיבים לידע שאין מגיע לנו כבוד ואנו מחיבים להשפיל עצמנו כעפר ממש בבחינת יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה:

ואז אנו מגבירים על-ידי זה כח המושך שהוא בחינת עפר, ועל-ידי זה יקים, התנערי מעפר קומי וכו' כנ"ל. וזה שמפטירין בשבת נחמו, קול קורא במדבר וכו' כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור וכו'. כי אנו מודיעים שעקר הכח המושך שבעפר הכל מהצדיקים שהם עקר כח המושך. ועל-כן הם יכולין לשנות העפר בעצמה מטבעה כמו שראינו ברבוי המופתים שעשה משה שהפך יבשה למים ומים ליבשה בקריעת ים סוף ובהכאת הצור, וכן לעתיד יראו נפלאות ה', כמו שכתוב, ונבקע חצי העיר מחציו וכו'. שיראו שיש כח להצדיקים לשנות העפר בעצמה מטבעה ולהגביה הגיא ולהשפיל ההר ולעשות העקב למישור. שכל זה מורה שכל העפר וכל כח המושך שבתוכה הכל מהצדיקים שהם עקר כח מושך האמתי להמשיך הכל לשרשו העליון וגם כל גיא ינשא, מרמז על מעלת הענוה והשפלות, שהוא בחינת מאן דהוא זעיר הוא רב וכו', בחינת משפיל גאים ומגביה שפלים, שהנמוכים והשפלים באמת כמו הגיא, 'ינשאו', והגבוהים בעיניהם כמו הר וגבעה ישפלו, שעל-ידי זה עקר התגברות כח המושך על-ידי בטול הגאות והכבוד רק לידע שפלותו באמת וכנ"ל. וזה שנסמך אחר כך, ונגלה כבוד ה' וכו'. שזה עקר בחינת כח המושך האמתי שהוא כבוד השם יתברך, שהוא שרש הכל שבשבילו נברא הכל כנ"ל. וכן דרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, כל גיא ינשא. לענין ענוה ושפלות. ועל-כן הם שלשה שבועות שיש בהם שלש שבתים שהם כנגד שלשה רגלים שפגמו בהם, שעקר התקון על-ידי בחינת שבת, שהיא בחינת גאלה האחרונה וכנ"ל. ועל-כן קורין אז פרשת פנחס שכתוב בו שבת וכל הימים טובים, כי עכשיו אנו ממשיכין על-ידי השלש שבתים התגלות קדשת הג' רגלים שבהם התגברות כח המושך על כח המכריח, כי הגאלה האחרונה שאנו מצפים הוא בבחינת שבת וכו'. וכמו שכתוב, "ולא יאמר עוד" וכו':

אות יב

[עריכה]

וכן כל ההפטרה של שבת נחמו מדברת מגנות העבודה זרה ומגדלת הבורא יתברך שברא הכל. והכל ברשותו ורצונו לעשות כחפצו וכלם יתבטלו נגדו, כי כח המכריח מהרה יכרע ויפל. וזהו, היושב על חוג הארץ וכו' הנותן רוזנים לאין וכו' אף בל נטעו אף בל זרעו אף בל שרש בארץ גזעם וכו'. כי עקר כח הגדל והצומח הוא על-ידי כח המושך שנמשך מהעפר לכל הזרעים שימשכו חיותם ויגדלו. אבל הפסוק מודיע שכל כח המושך להמשיך חיות הוא רק מהשם יתברך על-ידי שמגדלין כבוד ה' שהוא שרש הכל, אבל מי שחפץ בכבוד עצמו ובשררה והתנשאות, הכל בטל ומבטל בבחינת הנותן רוזנים לאין וכו' אף בל נטעו וכו' אף בל שרש בארץ גזעם דיקא, כי אין להם שרש בבחינת כח המושך שהוא הארץ, מאחר שכבודם ושררותם הוא נגד כבוד השם יתברך ששם עקר כח המושך כנ"ל:

אות יג

[עריכה]

כי עקר הוא כח המושך והוא שרש הכל הוא כבוד השם יתברך כנ"ל. וזה עקר בחינת עפר וארץ דקדשה, עפר של נקדת הבית המקדש ששם עקר כח המושך. וזה בחינת מלא כל הארץ כבודו והארץ דיקא וכו' כנ"ל. ועקר כבוד הוא הוא בבית המקדש, כמו שכתוב, וכבוד ה' מלא את הבית. על-כן שם עקר כח המושך. וזה עקר הגלות שהתגבר כח המכריח בחטאינו וגלו אותנו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו אדמת הקדש ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש, ובפרט נקדת האבן שתיה שם עקר כח המושך כנ"ל. והם התגברו להרחיק אותנו משם. וזה עקר כח המכריח שממנו כל חרבן בית המקדש שהעקר להרחיק אותנו מעפר הקדש הנ"ל שהוא עקר כח המושך. על-כן אנו צריכין לבטל עצמנו לידע שפלותנו על כל פנים. וזהו על-ידי שיושבים על העפר כנ"ל ומתאבלין, ובוכין על חרבן בית המקדש על התגברות כח המכריח נגד כח המושך, כי הבכיה בבחינת עפר, כמו שכתוב, עפר קר ויבש אוף טחול וכו'. ומשם הבכיה והדמעות, (כמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה במאמר בקרוב וכו' בסימן ל) וזה הבכיה יש לה כח גדול למשך, כי על-ידי הבכיה יכולין לעורר רצון האדם למשכו לרצונו. וכן למעלה על-ידי הבכיה יכולין לעורר ולהמשיך רצון השם יתברך שיהיה כרצוננו. ועל-כן עשו אף שלא היה יכל לפעל אצל אביו שיברך אותו. וכל הטענות שטען לא הועילו מאחר שכבר ברך ליעקב, אבל כשנשא קולו ויבך, הכריח את יצחק עד שמשכו לרצונו עד שברכו, ומשם כל צרות ישראל וכל החרבן כמובא . אבל באמת כל זה הוא בחינת כח המכריח, כי כל כחות המושכים שאינם לעצם השרש העליון, להשם יתברך אינם כח המושך כלל כי אם בחינת כח המכריח שמהרה יתבטל כנ"ל. כי עקר כח המושך הוא דמעות ובכיה של שמחה, בחינת ב'שמך י'גילון כ'ל ה'יום, שמחמת גדל הדבקות וההמשכה לשרשו העליון זולגין עיניו דמעות, כמו שאמרו ברבי עקיבא כשהיה עוסק בשיר השירים, אבל מחמת שכבר התגבר כח המכריח על-ידי דמעות של עשו, על-כן אנו צריכין לישב על העפר ולבכות על חרבן בית המקדש להמתיק הדין בשרשו, כי הדמעות הם בחינת עפר שבשרשו הוא בחינת כח המושך העליון, אך למטה נאחז בו כח המושך לכל התאוות וכו', שהוא באמת בחינת כח המכריח. אבל מאחר שאנו יושבין על עפר מחמת שפלות ואבלות על חרבן ובוכין על החרבן. נמצא, שאנו מושכין עצמנו לשרשנו העליון על-ידי הדמעות ועל-ידי הישיבה על העפר, דהינו שאנו מתגעגעין ובוכין ומושכין עצמנו לעפר בית המקדש, שעל כל זה אנו צועקין ובוכין ואנו נותנין בעפר פינו מתי מתי יבנה בית המקדש ונשוב לאדמת עפר קדש שלנו. ובזה אנו ממתיקין ומבטלין כח המכריח ומגבירין כח המושך האמתי וכנ"ל, שזהו בחינת התנערי מעפר קומי, 'מעפר' דיקא:

מהדורא בתרא:

אות יד

[עריכה]

וזה בחינת החלוק שבין שבת ויום טוב, שהוא רק במלאכת אכל נפש. כי ששת ימי המעשה שבהם ברא השם יתברך כל הבריאה הם בבחינת כח המכריח נגד שבת קדש שבו שבת מכל מלאכתו, שאז הוא רק אהבה ורצון והשתוקקות אל השרש להכלל באור האין סוף, שזהו בחינת כח המושך האמתי העליון, כי כל הבריאה של ששת ימי החל הוא בבחינת כח המכריח שהכריח, כביכול, את חיות אלקותו שירד למטה לתוך כל דבר ודבר של הבריאה שיהיה קשור למטה בעל כרחו כדי להחיות ולקים אותו הדבר שברא. כי זה ידוע שחיות אלקות שבכל דבר שבעולם נכסף ומשתוקק ומושך עצמו תמיד לשרשו העליון, רק שבהכרח ובגזרת הבורא יתברך הוא מכרח להיות קשור בהבריאה בשביל קיום העולם. נמצא, שכל הבריאה של כל ששת ימי המעשה, הכל הוא בחינת כח המכריח, אבל עקר כונת הבריאה היה בשביל התכלית, שהוא בחינת שבת, שהוא בחינת עולם הבא, שהוא בחינת כח המושך, שאז חוזר ועולה ונמשך ושב הכל לשרשו כידוע, הינו בחינה הנ"ל שכל האמנות הנפלא של יוצר בראשית שברא כל הבריאה בחכמה ובמלאכה ובאמנות נפלא כזה, הכל היה בבחינת כח המכריח וכח המושך הנ"ל שצמצם עצמו, כביכול, והכריח חיות העליון לירד למטה להחיות ולקים כל הדברים של הבריאה, שזהו בחינת כח המכריח כנ"ל. אבל הם בטבעם מושכים עצמם לשרשם, כי כל דבר מושך עצמו לשרשו כידוע. ואז על-ידי שני הכחות האלו יהיה נגמר האמנות הנפלא של יוצר בראשית בעת התכלית שהוא בחינת שבת שאז יהיה נגמר על-ידי זה דיקא, על-ידי שהיו שני הכחות האלו, על-ידי זה דיקא יהיה נגמר תקונים נפלאים ושעשועים גדולים וכל העולמות הזכים והרוחניים של הצדיקים שהוא קבול שכרן לעתיד. כי זה ידוע שעקר הכל נברא בשביל האדם שהוא הבעל בחירה. ועקר הבחירה הוא בבחינת כח המכריח וכח המושך, שכל תאוות הגוף הם בחינת כחות המכריחים, כי החיות הוא הנשמה אינה חפצה בזה, כי רצון הנשמה הוא רק להמשיך לשרשה שזהו בחינת כח המושך כנ"ל. אבל מכריחים אותה לאכל ולשתות וכו' בשביל קיום הגוף:

אות טו

[עריכה]

ועקר הבחירה הוא בזה שצריך האדם תמיד להגביר כח המושך על כח המכריח ויזכר תמיד תכליתו וימשיך עצמו לשרשו העליון, שזהו בחינת כח המושך. ואפלו מה שמכרח לעסק בעסקי זה העולם, כגון לאכל ולשתות וכו'. יהיה רק מחמת הכרח שמכריחין אותו לזה נגד רצונו, כי בודאי מכרח האדם לאכל וכו', כי רצונו יתברך בקיום העולם. ואז כשיתנהג כך ואזי יעשה בודאי הכל על-פי התורה, ואזי יהיה על-ידי זה דיקא תקונים נפלאים, על-ידי שיש לו כח המכריח וכח המושך כנ"ל. וכן כל המלאכות שהאדם עושה בכל ימי החל, כלם הם בבחינת כח המכריח, כי השם יתברך ברא הכל שיהיה נגמר על-ידי האדם דיקא (וכמבאר מזה במקום אחר), כמו שכתוב, אשר ברא אלקים לעשות. כי החטים צריכין לטחן והתרמסין צריכין תקון וכו', כמו שאמרו במדרש . כי הכל נברא בשביל האדם ולא נברא שום דבר בשלמותו הגמור שיהיה ראוי אל האדם. רק הכל צריך תקון וגמר על-ידי האדם וכנ"ל. וזה בחינת כלל כל המלאכות שהאדם צריך לעשות. והכל כדי לגמר הדבר שיהיה ראוי אל האדם שבשבילו נברא הכל. וכשהאדם עושה הפעלה והמלאכה לגמר ולתקן איזה דבר של הבריאה, בזה הוא ממשיך חיות חדש לאותו הדבר, כגון התרמסין קדם תקונם היה טעמם מר ולא היו ראויים לאדם, והאדם, על-ידי שמתקנם ומבשלם ממשיך בהם טעמם הראוי. וזה הטעם נמשך מלמעלה מהשם יתברך שהוא שרש הכל, רק שברא השם יתברך התרמסין באפן זה שלא ימשיך בהם טעמם הטוב עד שיעסק בהם האדם בתקונים ובשולם, שהוא דיקא ימשיך בהם עקר חיותם שהוא טעמם הטוב. וכן בכל הדברים שבעולם שכשנגמר על-ידי האדם נמשך בו חיות נוסף שגומר ומתקן הדבר בשלמותו. וזה החיות שמושך האדם מלמעלה לתוך הדבר שגורמו ומתקנו על-ידי אמנותו ומלאכתו, זה החיות כשנמשך למטה נמשך על-ידי בחינת כח המכריח. כמו שעקר החיות של הדבר כשנברא הוא בבחינת כח המכריח, כי בטעמו ורצונו להמשיך למעלה לשרשו כנ"ל, כן זה החיות הנוסף שממשיך האדם שהוא עקר גמר שלמותו נמשך רק בבחינת כח המכריח שמכריחין את החיות שימשך למטה נגד רצונו וטבעו שהוא רק להמשיך למעלה כנ"ל. אבל כונת השם יתברך לטובה כדי שעל-ידי זה דיקא יהיה נגמר האמנות הנפלא כנ"ל. וכן צריך האדם לכון בכל מעשיו ומלאכתו ועסקיו שיהיה כל כונתו לשם שמים, כמו שכתוב, בכל דרכך דעהו. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, וכל מעשיך יהיו לשם שמים. שיכון בכל עסקיו ומלאכתו שמכון לגמר הדבר שעל-ידי זה יחזר וימשך לשרשו ביתר שאת וכנ"ל. ועקר כל המלאכות הם בשביל אכילת האדם שהוא עקר קיום האדם וחיותו, כמו שכתוב, כל עמל אדם לפיהו. כי עקר החבור הגוף והנפש שהם בבחינת כח המכריח וכח המושך, עקר חבורם על-ידי האכילה. שעל-ידי אכילת האדם מכריח הגוף את החיות שהוא הנפש שתתקים באדם, אבל צריך שתהיה כונתו לשמים שמכריח הנפש לאכל ולהתקים בגופו על-ידי זה. והכל בשביל שיזכה על-ידי כח האכילה להודות ולהלל לשמו יתברך ולעבד אותו יתברך כראוי, שעל-ידי זה יחזר וימשך לשרשו ביתר שאת ויהיה נגמר כונות הבריאה על-ידי זה דיקא, כי יהיו נגמרים עולמות ותקונים נפלאים ונוראים על-ידי זה דיקא כנ"ל. נמצא, שכל עובדין דחל הם בבחינת כח המכריח. ושבת הוא בבחינת כח המושך, כי אף-על-פי שכל המלאכות וכל עובדין דחל צריכים לקדשם שיהיה כונתו בשביל כח המושך כדי שיוכל למשך לשרשו ביתר שאת כנ"ל, אף-על-פי-כן מאחר שהם בבחינת כח המכריח, נאחז בהם הסטרא אחרא ביותר על-ידי חטא אדם הראשון. ועל-כן צריכים ברורים גדולים:

אות טז

[עריכה]

על-כן בשבת אסורים כל המלאכות, כי בשבת אסור לעורר בחינת כח המכריח, כי אז עקר התגברות כח המושך, כי אז נמשכים ושבים הכל לשרשם ומנוחתם וכנ"ל. ועל-כן אז כל המלאכות בטלים, כי אז עולין עד השרש העליון של כל הדברים של כל הבריאה כלה שהוא בחינת קדש, בחינת ושמרתם את השבת כי קדש היא, אבל ביום טוב אף-על-פי שגם אז הוא בחינת התגברות כח המושך על כח המכריח, כי כל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים שאז הכניע את פרעה ומצרים שתפסו ישראל בגלות, שזהו בחינת כח המכריח והשם יתברך הוציאנו משם להביא אותנו לארץ ישראל ולקבל את התורה כדי שנבוא אל תכליתנו ושרשנו שכל זה הוא בחינת כח המושך. ועל-כן גם אז בטלים כל המלאכות שהם בבחינת כח המכריח וכנ"ל, אבל ביום טוב עדין יש איזה בחינת מלחמה בין כח המכריח לכח המושך, כי שבת קביעא וקימא מתחלת הבריאה שאז יחזר כל דבר לשרשו כנ"ל, אבל יום טוב מקדש רק על-ידי ישראל על-ידי מעשיהם הטובים שגורמים להגביר כח המושך על כל המכריח שעל-ידי זה זוכים לצאת מגלות העובדי כוכבים שהם בחינת כח המכריח, שעל-ידי זה נתקדשו הימים טובים, כי בכל מעשים הטובים של אבות העולם שהגבירו במעשיהם הטובים כח המושך על כח המכריח על-ידי זה זכינו לצאת מגלות מצרים ולבטל כח המכריח שלהם ולחזר להמשיך עצמנו לשרשנו לקבל את התורה ולשוב לארץ ישראל. שכל זה הוא בחינת התגברות כח המושך. וכן בכל דור צריכין ישראל לקדש את הימים טובים שבשביל זה מברכין ביום טוב 'מקדש ישראל והזמנים', כי יום טוב ישראל הוא דמקדשא להו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי אז ביום טוב צריכין עדין אתערותא דלתתא להגביר כח המושך על כל המכריח. ומחמת שאז יש עדין איזה בחינת מלחמה בין כח המושך וכח המכריח, רק שבכח קדשת יום טוב מגבירים כח המושך ביותר על כח המכריח כנ"ל. על-כן יש ביום טוב איזה מלאכות עדין שהם מלאכת אכל נפש, כמו שכתוב, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. כי אז ביום טוב צריכין עדין לעסק במלאכות אכל נפש שהם המלאכות שסמוכים לגמר המאכל לתקנו ולהמשיך הטעם לתוכו, כגון לאפות ולבשל, שזה עקר מלאכת אכל נפש שמתר ביום טוב. כי כל מלאכות הרחוקים מן האכילה אסורים ביום טוב כגון חרישה וזריעה ואפיה קצירה וטחינה לצרך אותו היום אסור יום טוב, רק אפיה ובשול וכיוצא שהם סמוכין ביותר אל גמר תקון המאכל הם מתרים ביום טוב, כי כל מה שהמלאכה סמוכה לגמר המאכל היא סמוכה ביותר לכח המושך. כי עקר האכילה אף-על-פי שהיא בבחינת כח המכריח כנ"ל, אבל עקר התכלית הוא בשביל כח המושך כדי שעל-ידי זה יודה ויהלל להשם יתברך ויחזר וימשך לשרשו כנ"ל. וכל המלאכות שבעולם שעושין בשביל האכילה שהיא קיום הדם, אף-על-פי שכלם בבחינת כח המכריח כנ"ל. אבל עקר תכליתם בשביל כח המושך כנ"ל כדי שיהיה נגמר הדבר כדי שיאכל האדם ויתקים עולם ויעבד השם יתברך וימשיך עצמו וכל התלוי בו לשרשו שזה בחינת כח המושך:

אות יז

[עריכה]

וזה צריך שיכון האדם בכל מעשיו ומלאכתו שהכל בשביל התכלית שהוא לחזר ולמשך ולהכלל בשרשו, אבל כבר מבאר שבכל המלאכות נאחזת הסטרא אחרא מחטא אדם הראשון וצריכין יגיעות וברורים גדולים. וכל מה שהמלאכה רחוקה ביותר מן התכלית שם צריכין ברור יותר, כי שם נאחזת הסטרא אחרא ביותר מחמת שרחוקה ביותר מהתכלית, על-כן מתגבר שם כח המכריח ביותר מחמת שרחוק הרבה עדין מבחינת כח המושך, כי עקר כח המושך מתגבר ביותר כשבא הדבר אל תכליתו, כגון כשאוכל האדם המאכל שאז מתגבר בחינת כח המושך, שהוא בחינת הטוב שבמאכל שעל-ידי זה חושק ונכסף האדם לשרשו וזהו מה שכתב אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה (בלקוטי תנינא סימן ז) שבשעת האכילה יכולין לזכות להארת הרצון וכו', שזהו בחינת כח המושך הינו כנ"ל. ועל-כן המלאכות שהם סמוכים לגמר המאכל, כגון אפיה ובשול, הם סמוכין ביותר לכח המושך. ועל-כן הם מתרים ביום טוב, כי תקון וברור זה צריכין עדין גם ביום טוב, דהינו לתקן המאכל להמשיך בו הטעם על-ידי אפיה ובשול, כי הטעם נמשך מטוב ה' כמו שכתוב, טעמו וראו כי טוב ה', וכמובא. וזה צריכין עדין להמשיך ביום טוב על ידינו, כי איתא שביום טוב אין עולין עד תכלית השרש שהוא בחינת קדש רק הוא בבחינת מקרא קדש שקורין את הקדש וכו' (כמבאר בכונות). נמצא, שאז יש עדין איזה אחיזה לכח המכריח מאחר שצריכין עדין אז להכריח את חיות העליון בחינת קדש שירד למטה ממדרגתו. אף-על-פי שאינו צריך לירד כמו בחל מחמת שגם ביום טוב עולין העולמות למעלה גבה, אבל מאחר שאינם עולין עד השרש העליון כמו בשבת שהוא בחינת קדש רק שבחינת קדש צריך לירד קצת למטה. על-כן יש עדין אחיזה קצת לבחינת כח המכריח רק שמגדל קדשת יום טוב מתגבר כח המושך על כח המכריח, אך מחמת שיש לו עדין אחיזה וצריכין קצת מלחמה להתגבר עליו על-כן יש בו עדין איזה מלאכות שהוא מלאכת אכל נפש, שהם ממלאכות הסמוכים אל המאכל שהם בשביל להמשיך טעם המאכל על-ידי אפיה ובשול וכיוצא. כי הטעם צריכים עדין להמשיך מלמעלה על-ידי המלאכות של אכל נפש, כי עדין צריכין ברור קצת על ידינו מחמת שגם החיות העליון של כל העולמות צריכין להמשיכו למטה עדין וכנ"ל, אבל אלו המלאכות של אכל נפש הם סמוכים מאד אל כח המושך כנ"ל. ועל-כן שם מתגבר הכח המושך כנגד כח המכריח ביותר, כמבאר שם בהתורה הנ"ל שכל מה שסמוך הרבה ביותר להכח המושך הוא נמשך במהירות יותר לשם, עין שם. ועל-כן אין עושין ביום טוב כי אם ממלאכות אכל נפש שהם סמוכין ביותר אל כח המושך ששם מתגבר כח המושך ביותר, כי כן הוא ביום טוב שאז מתגבר כח המושך על כח המכריח וכנ"ל. רק מחמת שעדין צריכין קצת התגברות כנ"ל, על-כן צריכין עדין איזה מלאכות שהם מלאכות אכל נפש כנ"ל, אבל בשבת הוא שביתה וניחא לגמרי, כי אז הוא מעין עולם הבא שכל הדברים שבים וחוזרים לשרשם העליון וכח המכריח מתבטל לגבי כח המושך כראוי. ואז נגמרים ונשלמים כל האמנות והתקונים שנעשים דיקא על-ידי שהיה כח המכריח שעל-ידי זה נגמר על-ידי כח המושך תקונים אלו כנ"ל. על-כן אז בשבת בטלים כל המלאכות, כי אז עולה הכל לשרשו העליון שלא על ידינו. ואין לכח המכריח שום שליטה כלל, על-כן אין בו שום מלאכה שהוא בבחינת כח המכריח, כי אז שבין כל הדברים לשרשן במנוחת שלום ושלוה בלי מלחמה כלל וכנ"ל: