לאור הצוהר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כִּלַּי הוּא הָאוֹר שֶׁמִּבַּעַד לַצֹּהַר.
אַךְ רֶגַע הִלְבִּין – וְנָמוֹג.
אֶל שֶׁפַע הַשֶּׁמֶשׁ בְּלֶב־הָרָקִיעַ
בְּאֶפֶס תִּקְוָה אֶעֱרֹג.
 
הַשֶּׁמֶשׁ! הַשֶּׁמֶשׁ! הָיִית לִי, נִגְלֵית לִי
שׁוֹטֶפֶת, צוֹהֶלֶת, חַמָּה,
מַבְרֶקֶת בַּטַּל, מְרַקֶּדֶת בַּדֶּשֶׁא,
מַזְהֶבֶת בִּזְהַב הַקָּמָה.
 
יָדַעְתִּי: יָמַי יִתְרוֹקְנוּ וְיַחְוִירוּ
בָּאוֹר הַחִוֵּר וְהָרֵיק.
עַל זֵכֶר הַשֶּׁמֶשׁ מִבַּעַד לַצֹּהַר
בְּאֶפֶס אוֹנִים אֶתְרַפֵּק.

מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).