חפץ חיים/תשובות

<< · חפץ חיים · תשובות

תשובת חות יאיר

הנה אנכי מעתיק תשובת חות יאיר בסימן קנ"ב כמו שכתבתי בסוף הפתיחה:

שאלה:

נשאלתי, אחר דדברי חכמים בנחת נשמעין, ונאמר במשנה יהי כבוד חבירו חביב עליךָּ כשלך, איך מצינו לפעמים קנטורים וזלזולים בש"ס: כענין כד ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא, הנאמר בכמה דוכתי, וכהנה רבים.

תשובה:

יפה שאלת, כי ודאי אע"פ שנקראו תלמידי חכמים שבבבל חובלים במס' ב"ב, לא מצד הריקודים והצעקות גדולות ומרות, והכאות כךְ אל כף, כאילו נלחמּים זה מול זה, או מצד הקנטורים וזלזולים, חלילה, כי לא על סגנון זה נאמר כי ידברו את אויבים בשער, שאב ובנו רב ותלמידו נעשו אויבים, רק מצד שהם מתנגדים בסברותיהן ובראיותיהן וכו'.

ומה שאמר רב ששת על רב כד ניים ושכיב וכו' האמת יורה דרכו כי מאמר זה אינו לגנאי רק שבח גדול ומופלג, שלפי מעלתו ומדרגתו של רב אי אפשר לומר עליו שטעה בטעות כזו אם לא שאמרו כד ניים ושביב, ולא אמר כד שכיב וניים כמ"ש התוס' בפ' אע"פ שיש תרי גווני תנומה אחד בתחילת השינה ואחד בסופה, והנה זה שבסופה אע"פ שיטעה במאמרו מאחר שמתעורר והולו מרגיש אח"כ בטעותו וחוזר בו, משא"כ בדניים ואח"כ שכיב.

ומ"ש אמר ליה רבי ללוי ביבמות {ט.} כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו, היינו שמותר לרב להוכיח לתלמידיו בדברים קשים כדי לזרזרם שיעיינו וישגיחו וישמרו מן הטעות והשגיאה, ולוי היה תלמיד לרבי בדאיתא ספ"ק דסנהדרין למידין לפני חכמים לוי מרבי.

ולענ"ד נראה שמדברי רבי אלו יצא להרמב"ם מה שכתב שחייב הרב לכעוס על תלמידיו אם רואה שמתרשלים, הובא ביו"ד בסי' רמ"ו סי"א. לכן מפני שרבי ידע בלוי שאדם גדול ומופלג הוא, ולא היה ראוי שיטעה אם לא ממיעוט עיון והשגחה, לכן דיבר עליו קשות, לא מכעס חלילה או מגובה רוחו, והרי תניא סוף סוטה משמת רבי בטלה ענוה.

ולפעמים אמרו לשונות כאלו בדרך מליצה ובדיחותא כמ"ש ר' יוחנן לר' חייא בר אבא בב"ב (ק"ז) ובבבורות (י"ח) עד דאכלית כפניתא בבבל וכו', ושם פי' התוס' שר"ל כפניתא תמרים גרועים. ונ"ל על דרו מה שפירש הרע"ב ספ"ק דערלה על כפניות שעודם סמדר, והכי קאמר ליה כי בבל העמוקה מכל הארצות ודאי שם התמרים טובים מאוד כבמשנה פ"ק דביכורים, רק שראוי להמתין עד גמר בישולם, והממהר לאוכלו לפני זה ודאי גרועים, הכי נמי לא ירדת לסוף המשנה, ולכן בשני המקומות אמר לו תרגימניה מסיפא.

ובכי האי גוונא בגיטין (דף מ"א) משום דאמי שפיר נאה הוא וכו' ובכי האי גוונא מה שקראו אמוראים לחביריהם תרדא, במו רבה לרב עמרם בב"מ ספ"ק, ור' חייא בר אבא לר' זירא בזבחים (דף פ"ה:) וכו'. ובכה"ג תדורא פי' רש"י אין לב שאמר רבא לרב עמרם בב"ק (ק"ה:) כולם יש לומר שחיו חביריהם וגדולים מהם ולא קפדי כלל. ולשון משום דאתית ממולאי וכו' ג"כ בבה"ג, ובמסכת יבמות דף ע"ו ע"א, פי' התוס' שם מקום ממלא, וכ"כ הערוך וכו'. ובספר החסיד הגאון של"ה אחר סדר הא"ב שעל הש"ס הרגיש בזה עי"ש. והרב מהרמ"ע כתב שהוא על פי מ"ש רז"ל בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה, לכן ראוי לו לדקדק יותר כדי לתקן הקּלקּול עי"ש.

וצ"ע מה דקרי ליה רבי אבהו לר' זירא בסנהדרין (דף נ"ט:) על הא דאיבעי ליה ירדה לו דמות חמור מן השמים, והשיב לו יארוד נאלי וכו' ופי' רש"י תנין שוטה ומספיד תמיד, והוא לכאורה דבר גנאי ובזיון גדול לקרות לו שם עוף אכזרי ארסי שוטה.

ואחר העיון נלפענ"ד שגם זו לטובה ולשבח, ורבי אבהו ור' זירא היו מחולקין כמו דפליגי אמוראי השורה בתענית אם נקרא קדוש או חוטא, כמו שמצינו ג"כ שהרמב"ם הפליג בגנאי המצּערים נפשם ומרבים בתעניתים, ופשטיה דקרא הכי משמע הלא אביו אכל ושתה וגו' ולבן נקרא הנזיר חוטא, ובירושלמי שעתיד אדם ליתן דין על שהיה אפשר לו ליהנות מאשר ברא אלחים לבהואיו להנות בהם ולא נהנה, וזה היה דעת רבי אבהו. ובכתובות (ס"ב.) דאיפחת בי באני מתותיה ואיתרעי ליה עמודא וסליק ואסקינהו לתרי עבדי דסמכו ליה עי"ש פי' רש"י והיה מתענג ויפה תואר ובו'. ור' זירא היה לחיפו מסגף נפשו למאוד ולרוב פרישותו עלה לארץ ישראל כדאיתא בפ' הפועלים, וצם ש' תעניתים, ובדק נפשיה בתנורא יע"ש וכו', וברוב ענותנותו לא רצה לקבל הסמיכה בבפ"ק דסנהדרין, ומצד גודל חביבותיה לארץ ישראל קרי להו לבני בבל בבלאי טפשאי בנדרים (מ"ט:), וכתבנו לזה שלא יהיה ח"ו נגד חסידותו ופרישותו. ואפשר כי מפני סיגופיו נעשה כעור והושחר פניו, ע"כ כי סמכוהו שרו ליה הכי לא כחל ולא שרק וכו' ויעלת חן, ר"ל מצד אילת אהבים היא התורה, ולכן היה תמיד שרוי בצער ביגון ואנהה כבגמרא דנדה עד כאן הביאו ר' יוחנן לר' זירא לידי גיחוו ולא גחו, כענין יומא דבדח רבי במס' נדרים, ואפשר בי ר' אבהו חשבו לחסידות של שטות, ומ"מ לא קראו לגנאי רק להורות על התבודדותו ופרישותו ויגונו תמיד, ומדוקדק מה שפירש רש"י וז"ל יארוד נאלי תנין שוטה ומספיד תמיד, דקשה מה ענין הספד לכאן, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר כי היה מתאכזר על גופו לענות נפשו, ותמיד שרוי בהספד ודאגה על עונותיו, ומיעוט צדקתו ותורתו בעיניו, כראוי לשלימים. ור' אבהו חשב כי ע"י סיגופיו ועינוי נפשו נתמעטו בוחות נפשו ועמהם עומקּ העיון והחריפות ושיקול הדעת הישר, ולבן על שאבעיא לו ירדו לו דמות חמור שכבר נכלל בדברי ר' אבהו, קראו יארוד נאלי וכו' ואין זה רק פרוש מופלג כמ"ש תנין בהיכלי וגו' ומעון תנים גם תנין חלצו שד שמורה על התבודדות ומיעוט רחמנות וחמלה.

ובכה"ג מה שחשיב ר' ינאי לר' יוחנן תלמידו מה בין לי ולך במס' שבת (ק"מ.), אינו כדברי גאוה ורום לבב ומבזה זולתו, כי מותר לרב לדבר אל תלמידו לקנטרו על מיעוט הבנתו לסיבת התרשלותו, ומ"מ אפשר דר"י שקיל למטרפסיה, שבן השיב הוא לאיסי במס' תולין (קל"ז:), ובשניהם פי' רש"י דידענא לפרושי מתני' טפי מינך, וזה צל"ע דבשניהם לא תלי הדבר בפירוש המשנה רקּ שכו קיבל. ולולי פה קדוש דרש"י הייתי אומר שהם דברי ענוה, והגדיל מעלת תלמידו או חבירו, וכו א"ל בתשובתו שכו קיבל, ולולי ששימש רבותיו מאוד וע"כ רבתה קבלתו, מה בין לי ולך, כי מצד השגה ועיון וחכמה אין חילוק.

א"נ י"ל פי' בין לי ולך, כמובן לכל שודאי טובא יש, רק שמלת לי ולך ענינו הבאת דבר ממקום אחר אל האדם כנודע, ור"ל שהרבה יותר קבלתי ושמשתי ממךְ, דאם כפשטיה להגדיל מּעלתו על מעלתו הוי ליה למימר מה ביני לבינו, וק"ל. ויש עוד לשונות קשות ביארנום וכו', כן דברי הטרוד חיים יאיר בכרך עכ"ל הטהור.

תשובות מהרי"ק

א.

העתקתי דברי מהרי"ק בשורש קפ"ז, שהבאתיו כמה פעמים ללקט ממנו עיקרי הלכות בדיני לשון הרע.

ראיתי דברי הרבנים, הראשונים והאחרונים, והנה דבריהם שוים ומכוונים, כי זה ר' אהרן רסקיא יצ"ו נרדף על לא חמס בכפו, והדברים פשוטים אפילו לתנוקות של בית רבן, דאין בדברי האשה הארורה הזאת ממש. דאע"ג דהלכתא כר"א דאמר אין אדם משים עצּמו רשע גבי פלוני רבעני לרצּוני, ופלגינן לדיבוריה, היינו דוקא להצטרף עם עד אחד, כדקאמר התם הוא ואחר מצּטרפין להורגו כו', אבל בלא צירוף עד אחד פשיטא כביעתא בכותהא דאפילו עד כשר לא מהימן, וכל שכן האשה הארורה הזאת, כדגרסינן בקדושין פ' האומר (דף ס"ה) דפריו ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן, וגרסינן נמי בפ' ערבי פסחים (דף קי"ג) טוביא חטא אתא זיגוד הוה קמסהיד עליה קמיה דרב פפא נגדיה וכו' עד טוביה חטא זיגוד מנגיד א"ל את לחודך קמסהדת ביה שם ביש בעלמא הוא דקא מפקת עלויה ופ' שם רבינו שמואל וז"ל מאחר שאין אתה נאמן עליו ולא תתקבל עדותך אין עליו מצוה להעיד הרי אתה עובר על לא תלךְ רכיל, משמע משם שאין להאמין עד אחד לשום דבר, דאם יש להאמינו לשום ענין לבייש או להרחיק אותו שיהא מעיד עליו שחטא, אמאי נגדיה ואמר ליה שם ביש בעלמא כו' והא שפיר עבד דאסהיד ביה כיון דמהימנינן ליה לבייש או להרחיק ואין כאן משום לא תלך רכיל, אלא פשיטא דלא מהימן מידי אפילו לבייש או להרחיק.

ולא מבעיא דאין לבייש ולהרחיק על פי עד אחד, אלא אפילו לשנאתו בלב מתוו עדות עד אחד אסור, כדמוכח שם בהדיא דגרסינן שם א"ר יצחק ב"ר שמואל מותר לשנאתו דכתיב כי תראה חמוד שונאו כו' עד אי דאיבא תרי סהדי כולי עלמא נמי מסנא סנו ליה, מאי שנא איהו, אלא כה"ג דחזא ביה איהו דבר ערוה. הרי לו ראיה ברורה דאע"ג דחזא ביה דבר ערוה דלא מהימנינן ליה למסנייה, דאי מהימנינן ליה למסנייה, מאי משני דחזא ביה איהו כו' סוף סוךְ יקשה כולי עלמא מסנא סנו ליה כרהקשה מעיקּרא, אלא ודאי פשיטא דאפילו חזא ביה דבר ערוה, דדוקא איהו שרי למסנייה שהרי ידע בו בודאי שהוא רשע, כדפירש שם רבינו שמואל: מותר לשנאתו, הרואה יחידי דבר ערוה בחבירו אע"פ שאין רשאי להעיד, שמותר הוא לשנאתו, שאע"פ שאין נאמן בעינינו, לעצמו הוא נאמן שהרי יודע בו בודאי שהוא רשע, עד כאן לשונו. משמע בהדיא דדוקא הוא שיודע בו בודאי שהוא רשע מותר, אבל לכולי עלמא דלא ידעי בודאי אסור למסנייה דעד אחד אינו קם לכל עון ולכל חטאת.

ואפילו היה העד ההוא אדם כשר ונאמן, אין להאמינו כלל אפילו למסנייה, כדמוכח שם דאמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מהו למימר ליה לרביה כי היכי דליסנייה, אמר ליה אי מּהימן ליה לרביה כבי תרי לימא ליה, ואי לא לא לימא ליה.

כל שכן וכל שכן על פי אשה כזאת אשר פרשה מדרכי בנות ישראל הצנועות, דלא מהימנא אפילו כחדא ולא כפלגא דחדא, ואפילו לשנאתו על פיה היה אסור בדפירשתי, ק"ו בן ק"ו שאסור לביישו ולהרחיקו מפני דברי אשה הזאת, והמביישו יבקש רחמים על עצמו בהיות כבוד בני אברהם ויצּחק ויעקב קל בעיניו, ובודאי כי תועבת ה' יתברו כל עשה אלה ורב עונשו מאוד. וכל שכן לביישו ברבים כאשר נעשה להעני הזקן ר' אהרן יצ"ו אשר ביישוהו והכלימוהו ועכבוהו שלא לקרא בתורה בציבור ואין לו מלבין פני חבירו גדול מזה, ולו חבמו ישכילו המביישים יבירו וידעו כי גדול מה שנאמר במלביז פני חברו ממה שנאמר בבא על אשת איש, כמו שהשיב דוד לדואג ואתיתופל, שהבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב והמלבין חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. וראו כמה יש לו לאדם להזהר שלא להלבין פני חברו ברבים על חנם, וראוי לחקור ולדרוש בכמה דרישות וחקירות קודם שיעשו מעשה בזה, והמקיל בזה דמו בראשו בלי ספק.

ואע"ג דאמרו האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מיבעי למיחש מיהו בעי, דבר פשוט הוא לפני בל יודעי דת ודין דלא אמרו למיחש ליה כדי לעשות שום מעשה נגד מי שמספרים עליו לישנא בישא, כדמוכח בהדיא בנדה (דף ס"א) דגרסינן שם הני גלילאי דנפק עלייהו קלא דקטל נפשא, אתו קמיה דר' טרפון אמרו ליה לטמרינן מר, א"ל היכי אעביד, אי לא אטמרינכו הא קחזו לכו, לטמרינכו הא אמור רבנן וכו', זילו אתון אטמרו נפשייכו. ולא מיבעי לפירוש השאלתות שפירש הא אמור רבנן וכו' ושמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלו, דודאי פשיטא שיש לדקדק הא אי לא היה עליה אימתא היה מצילם, וכל שכן שלא היה מענישם מפני חששא דלישנא בישא. אלא אפילו לפירש"י שפירש שמא הרגתם ואסור להצילכם, מכל מקום דבר פשוט הוא דלא חשש אלא שלא לעשות מעשה ההצּלה דשמא הרגו. אבל לעשות להם שום עונש זה לא עלה על לבו, שהרי השיאם עצה בזה כדמשמע התם דאמר להו זילו אטמורו נפשייכו. ופשיטא שאם היו ראויין לעונש, עונש רבה או עונש זוטא, שלא היה משיאם עצה, אלא היה מסתלק מהם לגמרי, אלא ודאי פשיטא ופשיטא דלקבולי לא מיבעי לענין עשיית שום מעשה ולא שום ביוש לא קטן ולא גדול וזה פשוט וישר.

ואם יאמר אדם להחמיר עליו מדגרסינן בקדושין (דף פ"א) מלקין על לא טובה השמועה, הלא דבר פשוט הוא דהיינו דוקא בקול שהרבים מסכימים עליו, ואינו פוסק, דמסתמא יש לומר שלא על חנם יצא קול זה, אבל היבי דידוע לנו שהקּול יצּא ממי שאינו ראוי להאמינו, כיוצּא בנידון זה שהדבר ידוע שהיא הארורה הוציאה הקול ואין ראוי להאמינה כלל וכלל מכמה טעמים שפירשנו למעלה, פשיטא ופשיטא שאין בקול זה ממש, אלא הוי קול ושוברו עמו, ואין להאריו בזה כי פשוט הוא אפילו לתינוקות של בית רבן, דהאיךְ יטעה אדם לומר שמחמת קול הברה היוצא מחמת האשה כזאת שילקה אדם שהוא בחזקת כשרות, חלילה וחס לא תהא כזאת בישראל, דא"כ לא הנחת בן לאברהם אבינו שלא ילקה ויחזור וישנה, וא"כ לקתה מדת הדין ח"ו, כי הרשעים יתנשאו להוציא דיבה על כל אדם אשר ישנאוהו ובאיבה יהדפוהו ומתוו כו יצא הקול, וא"כ ילקה כל העולם כולו ח"ו.

ועוד שהרי כתב רבינו משה בפכ"ד מהלכות סנהדרין וז"ל ובן יש לב"ד וכו' להלקות אדם ששמועתו רעה כו' והוא שיהיה קול שאינו פוסק כמו שבארנו ולא יהיו אויבים ידועים שמוצּיאים עליו שמועה רעה עכ"ל. והנה ראיתי כתב ידידי החכם ר' אליה יצ"ו במהור"ר שמואל ז"ל אשר העיר מפי הנכבדת אלי מר"ת שהיא השיאתה עצה לומר לר' אהרן שממנו נתעברה כדי להשתיק לר' אהרן זה שהיה מחזיק הקול שיצא עליה ומביישה לפי דבריה, וא"כ הוא אין לו אויבים מפקי לקלא יותר מזה. דהתם טעמא מאי כיון שהדבר ידוע שאויביו הם, אין להאמינם, מאחר שאין כאן עדות ברורה, ויש לו לתלות שמחמת שנאה עשו כן, כל שכן הכא שאין כאן עדות ג"כ כדפירשתי לעיל, וגם ידוע שהיא הוציאה הקול להשתיקו, וגם לקחת נקמתה ממנו על שהיה מחזיק הקול כמו שלמדתי מתוך דברי החבר אלי' יצ"ו.

וגם אם יאמר האומר דבית דין מכין ועונשין שלא מן התודה כדי לעשות סייג לתורה, הלא כתב דב אלפס דוקא גדול הדור כמּו ר"ג דהוה חתנא דבי נשיאה או טובי העיר שהמחוהו רבים עליהם, ואפילו לדעת החולקים עליו ואומרים דהוא הדין של ג' הדיוטות, מ"מ בנידון הזה לא ראיתי שום רב שהבדילו לזה אהרן כלל, אפילו מהר"ר ר' יהדא לנדא יצ"ו לא כתב שהיה הוא מבדילו, ולפי הנשמע כי אותן שהבדילוהו לא נתמנו דיינים לא מבעיא מומחה לרבים כמ"ש רב אלפס אלא אפילו להיות בבית דין דג' הדיוטות כמו שכתבו החולקים עליו, דפשיטא דלכל הפחות בעינן מומחים לדיינים כב"ד של ג' הדיוטות וזה פשוט.

ועוד דפשיטא ופשיטא דאפילו לב"ד הגדול שבירושלים אין בח להבות ולענוש שלא מן התורה אלא היכא שבודאי יש שם קצת דרדא דאיסורא, כההוא שרכב על סוס בשבת, וכן ההוא שהטיח באשתו תחת התאנה וכו', שהיו עדים בדבר, אלא שלא היו ראויים לאותו עונש אם לא מכח הוראת שעה, אבל בלא עדות ברורה לא.

והנה זה העני הזקן ר' אהרן עומּד וצּווח שמעולם לא הלו עמה ביחוד כי הם היו ג' באותו הדרך שהלךָּ עמה, ואף כי מלשון הפוסקים משמע דבעינן ג' תלמידי חכמים, מלשון הפוסקים האחרונים כגון הסמ"ג וכן בטור אבן העזר משמע דסגי בכשרים ולא בעינן שיהיו ת"ח, וכן נראה דעת רבינו אלפס שהשמיט הא דרב ורב יהודא הוו קא אזלו באורחא וכו' ולא כתב כי אם לא שנו אלא בכשרים וכו' משמע דסגי בכשרים ולא בעינן ת"ח, ואפילו אם ימצא שלא היו עמו ג' כשרים כל כך, מכל מקום אהר שפשט הדבר עכשיו ללכת עם ג' אנשים כל דהו וכהתירא דמי להו, אע"ג דלאו מן אולפנא הוא, מ"מ דבר פשוט הוא שאין לנדות ולא להבדיל או לבייש על כךְ כי אם אחר ההתראה והאזהרה.

ואף אם יבואו ב"ד לענוש על כך בלא התדאה כהוראת שעה לעשות סייג וגדר לתורה, פשיטא שיש להו להשוות מידותיהן, ולא להטיל עונש על אדם אחד, ומשאר עמי הארץ אשר נוהגין תמיד לעשות המנהג הרע הזה העלם יעלימו את עיניהם, חלילה מעשות כדבר הזה, שאין זה סייג לתורה אלא חלול התורה, כי יאמרו העולם שמחמת שנאה ואיבה החמירו על זה יותר מעל שאר אנשים ונמצא שם שמים מתחלל ח"ו.

סוף דבר נראה לע"ד שהמרחיקין והמבדילין זה ר' אהרן הזקן לא טוב עשו, אלא חטאו חטאה גדולה, ואפשר כי בשוגג היה, ואם ח"ו יוסיפו סרה מכאן ולהבא אחרי ראותם כתב הרבנים יצ"ו אשר עמם בגליל ועוד יתנו כתף סוררת למען ספות הרוה את הצמאה ח"ו, יבקשו רהמים על עצמן, בי גדול מאוד עונש המבייש והמלבין פני חבירו ברבים חנם כמו שכתבתי למעלה. וגרסינן בגיטין פ' הניזקּין (דף נ"ז) תניא אמר ר"א בא וראה כמה גדול כחה של בושה, שהרי סייע הקדוש ברוו הוא את בר קמצּא וכו' ועל דבר זה ידוו כל הדוויים שלא לבייש בני אברהם יצהק ויעקב מחזיקּין בדת האמת על חנם ועל לא חמס.

ואל ק"ק פאדואה בקשתי, לצרף זה ר' אהרן לכל רבר שבקדושה, ולא תהיה עור זאת לבם לפוקה, ובמה שעשו כבר דיים והותר, ואלמלא פניהם אני נושא כי קהל חשוב הוא, הייתי מרחיב הדבר בזה בדרו לא היתה תפארתם כאשר לא שמעו לקול רבותינו אשר בגלילותיהם כולם שוים לטובה לזכות זה הזקן אהרן יצ"ו ולהקּפיד על עלבונו שהרי גם מהר"ר יודא לנדא יצ"ו הקפיד על הנעשה לו מתחלה ובסוף. על הסגן של ק"ק פאדואה יצ"ו אומר שהוא ראוי להתנדות אם לא יקרא זה ר' אהרן רסקיא יצ"ו לקרוא בתורה בהגיע תור שלו כשאד בני ברית הכשרים, ובפרט כי כבר צווח ככרוכיא היותו מוכן לקבל את הדין של רבותינו אשר שם אם ח"ו ימצא לו שום פשע ואשם, ועוד הוא עומד וצווח על כך. ועל פי הדברים האלה אני גוזר עליו בכח נח"ש, שבשבת הראשונה שיגיע זה הזקן ר' אהרן בבית הכנסת מהאשכנזים מק"ק פדואה יצ"ו בשעת קריאת התורה שיקראו לעלות לקרוא לס"ת כשאר בני ברית, ולא יסרב עוד על דברי רבותינו אשר שם אשר כתבו לקּרבו ולא להרחיקּו, וגם לא תהא עוד המכשלה הזאת תחת ידו להלבין פני חבירו ברבים אשר אמרו רבותינו ז"ל על זה שאין לו חלק לעולם הבא. ואם שמע ישמע שלום יהיח לו ועליו תבא ברבת הטוב. עד כאן לשון התשובה.

ב.

תשובה זו נזכרת בבאר מים חיים ואינה מצויה על כן העתקתיה.

תשובת מהרי"ק סי' קכ"ט

עיין שם שהמעשה היה שאשה היתה טוענת על איש אחד שבא עליה בשעה וכו' ותובעת ממנו בושת ופגם, והוא מכחישה לגמרי, כתב על זה המהרי"ק לאחד וזה לשונו: ואם כי כתבת שיש אמתלאות רבות מראות על הענין. הלא ידוע הוא שפסקו רב אלפס ורבינו משה בן מיימון והסמ"ג דאין הלכה כרבי אחא אלא כרבנן (וכן נפסק אצלינו בח"מ בסימן ת"ח עיין שם) דאומרים דאפילו זה מנוגח וזה מועד ליגח וכו' והוא הדין בכל אמתלא שבעולם. ואפילו כגון בכיוצא דההוא דשמעון בן שטח דאמר וכו' אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצּתי אחריו ומצאתי חרב בידו ודם מּטפטף והרוג מפרפר, דבכי האי גוונא ג"כ לא מחייבינן ליה וכו'. והביא על זה כמה ראיות מהגמרא דאפילו בדיני ממונות ג"כ דינא דאפילו כאומדנא גדולה כי האי לא מחייבינן ליה. וכתב על זה לבסוף וזה לשונו: ואין להקשות דהא קּיימא לן בכולי תלמודא דאזלינן בתר אומדנא, כי ההיא דר' אלעזר בן עזריה דריש פרק אע"פ דלא כתב אלא על מּנת לכונסה וקיי"ל כוותיה. וכן בההוא דר' שמעון בן מנסיא דשמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים וקיי"ל כוותיה בפ' מי שמת, וכן בפ' אלמנה ניזונת גבי זבין ולא אצטריכי אזוזי, ובן גבי שכיב מרע שכתב כל נבסיו בלא שיור דאם עמד חוזר, וכן בכמּה מקומות וכו' וכן גבי מסוכן סמכינן אאומדנא אפילו לענין איסור ערוה ולא אמרינן העמידנה על חזקת אשת איש. אפילו הכי לא קשיא מידי, דוודאי דכל היכי שהמעשה מבורר שאנו מסופקין באומדן דעת הנותן או המוכר או המגרש, אזלינן בתר אומדנא. אבל היכי דלא נתברר גוף המעשה אצל הדיינים וכו' דאין ידוע לנו אם נגהו ואם לאו, אלא מתוו אומד, בהא וודאי פליגי רבנן וכו' וקיימא לן כוותייהו וכו'. עד כאן לשונו.

עליות רבינו יונה משיטה מקובצת

והנני מעתיק דברי עליות הרבינו יונה בשיטה מקובצת בבא בתרא (לט.) כמו שכתבתי כמה פעמים בבאר מים חיים:

כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא וכו' פירשוה רז"ל כגון בדבר שיש לשמוע בו שני פנים, וכיון דמיתאמרא באפי תלתא כו' אין כוונת זה שאמרה לגנות, מאחר שאמרה בפרהסיא. אבל וודאי בדבר של גנות כל שכן שיש בו משום לישנא בישא כשאמרו בפרהסיא.

ויש לפרש דמיירי בדברים שמותר לאומרם אם הם אמת. כגון מי שקובל על חבירו בעבירה שעושה חבירו, כדתניא לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מרבר. הא כיצד היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיו הראשונים, ותניא כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחו של עולם. אבל ודאי בדברים שבינו לחבירו, שאין לו תקנה עד שיעשה תשובה או ירצּה את חביהו, והוא אינו מרציהו, או בשאר עבירות שאוחז בהם ועושה אותם במזיד, ועודנו מחזיקּ בהם ולא במקּרה, אכל הם מדרכיו ולימודו, מצּוה לגנותו בפני כל אדם שנאמר עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, וכדי שיתרהקו בני אדם מדרךְ רשע וכמ"ש ושומרי תורה יתגרו בם, וכדי שישוב גם הוא מדרכיו ויתקן מעשיו, על זה אמרו כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא ומותר לו לאומרה אם הוא יודע שהדבר אמת.

דאילו בפני אחד או שנים אמר הדבר, מיחזי דמשום לישנא בישא קאמר, לפי שהוא רוצּה ליתן פגם בחבירו ונהנה לספר לשון הרע. אבל בשאומר בפני שלשה דבפרהסיא הוא, יש לתלות שהוא מתכוין שיגיעו הדברים לאזניו ויתקן מעשיו, כגון שיודע בו שאינו מקבל תוכחתו ולא יוסר כדבריו. וכדי שישמע שבני אדם מרננים עליו יתכן שישוב מדרכיו. ועוד שיזהרו הבריות מללכת בדרכיו כשהן שומעין שהבריות מגנות פועלי און.

ועוד מטעם אחר איכא משום לישנא בישא כשאומר בפני אחד או שנים, דמיחזי שהוא מתכוין שלא יגיעו הדברים לאזניו, ורוצה להחניפו ולגנוב דעתו, ובסתר הוא מגנהו, ונראה כנהנה בספור לשון הרע.

וכל זה כשאין עליו אימה מן האיש ההוא שמדבר עליו, אבל אם יש עליו אימה שיש לאל ידו להרע עמו, מותר, שבבה אמרו מותר להחניף את הרשעים.

ועוד מטעם אחר איכא משום לישנא בישא כשאומר בפני אחד או בפני שנים. דאתו למיחשדיה שמא אין הדברים אמת, אבל כשאומרו בפרהסיא והמספר הוא אדם כשר, הכל יודעים שאין אדם כשר מספר בדברי שקר ברבים, ואין לשומעים לחשדו, אבל יש להם לחקור הדברים, ולהוכיח את האיש ההוא שמספרים עליו אותם דבהים רעים. ועיקרא דהא מילתא דרבה בר רב הונא מתאמרא בערכין.

וגרסינן נמי התם כל מילתא דמתאמרה באפי מרה לית בה משום לישנא בישא, אמר ליה כל שכן דאיכא חוצפא ולישנא בישא, א"ל בי האי סבירא לי דאמר ר' יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. פירוש, קס"ד דבדברי גידופין מיירי, כגון שמזכיר מעשי חבירו הראשונים, כיון דמתאמרה באפי מרה לית בה משום לישנא בישא, והיינו דמּתמה עליה ואמר כל שבן דאיבא חוצּפא ולישנא בישא שהרי אסור מן התורה, אמר ליה בי האי ס"ל כו' כלומר כענין דברי ר' יוסי הדברים אמורים. דאמר ר' יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, פירוש לא האשמתי אדם שלא בפניו אלא אם בן ידעתי בעצמי שאפילו היה כאן הייתי אומר בפניו ולא הייתי בוש בפניו ולא מחניף לו, וגם הייתי נזהר שיהא דבר ברור אצלי ולא הייתי מאשים אדם מספק, והמדה הזאת מוכחת על האדם שאינו מתכוין להנות בנתינת פגם בחבירו, אלא מתכוין הוא שישמע עצּה שהבריות מגנות אותו וישוב מדרכיו. וגם כדי לגנות המעשים הרעים, ועל ענין זה אני אומר כל מילתא דמיתאמרה באפי מרה לית בה משום לישנא בישא, כלומר באפי מרה, או ברבים שיגידו לו. כן נראה בעיני פירוש דברים אלו.

וי"ל עוד הא דאמר רבה בר רב הונא כל מילתא דמיתאמרה באפי תלתא וכו' על ענין רכילות דכיון שאמר בפרהסיא בפני ג' מותר לספר לפני מי שנאמר עליו. או על ענין גילוי הסוד היא אמורה. אבל האי מימרא דאמרינן כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה וכו' צריו אתה לפרש על דרך שכתבנו. מעליות הר"י ז"ל.

עד כאן לשון השיטה מקובצת אות באות.