חסד לאברהם/מעין ד/נהר טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

נהר טז - לבאר מיני העבודה לשמה ושלא לשמה:[עריכה]

הענין שהעבודה והיראה להקדוש ברוך הוא שלא לשמה הוא העובד להקדוש ברוך הוא ומתרחק ממה שירחקהו התורה מפני שלא יחסר לו חייו וחיי אוהביו ונכסיו וכיוצא זה ודאי שלא לשמה. אמנם יש שלא לשמה אחר קרוב להיות לשמה והוא שנשמר מכל מה שישנאהו בוראו, מפני יראת עונש עולם הבא והכרת נפשו ואבודו חלילה, אבל לא מחמת עניני העולם הזה. ויש לשמה יותר פנימי מזה והוא מפני היות עונשו של חוטא לפני הקדוש ברוך הוא, ששכר עבירה עבירה בא לטמא מעט מטמאים אותו הרבה, לכך נזהר מלפרוץ אפילו פרצה מועטת כדי שלא יפתח לפניו שער גדול מהחיצונים, והנה טוב מאד, דהיינו כמעט טעם סייג לתורה. אמנם יש שלמות יותר פנימי מזה והוא כשיבא לאדם דבר איסור יתרחק ממנו בהיותו מכוון כי במעשיו תלויים העולמות הדקים והם הספירות, וכמו שהוא מכניע יצרו כן גורם למעלה להכניע סטרא דשמאלא לפני הקדושה בהכנע יצרו שהוא ענף מהטומאה לפני יצר הטוב שהוא ענף מהקדושה:

והענין כי כלל מצות עשה הם בחסד, ומצות לא תעשה הם בגבורה, והטעם כי בהיות האדם נשמר מזה שלא יפגום ומזה שלא ירבה הטומאה וכיוצא, הם שערים בגבורה ננעלים שלא ינקו החיצונים, והם שס"ה שערים, שבהיות האדם פורץ שער מהשערים אלו עושה פרצה לחיצונים להתאחז בדין ח"ו, ובהיות אדם עושה הטוב והחסד הוא פותח רמ"ח שערים, שהם שערי החסד להאיר בספירות, והיינו עבודה לשמה. אמנם (בשאר) [כאשר] הכוונות לטובתו אינו יכול להמשיך רק מנער מטטרו"ן שהוא עבד המקבל פרס מרבו. וכשהוא מייחד למעלה הוא פועל בספירות ממש כי כל מעשה הולך אחר הכוונה. וזמש"ל: