התיזות על פויארבך
1[עריכה]
עיקר החיסרון של כל מטריאליזם עד כה - לרבות זה של פוירבך - הוא שהעצם, המציאות, החושיות, נתפסים רק בצורת האובייקט או ההסתכלות; אך לא כפעילות אנושית חושית, כפרקסיס, לא באורח סובייקטיבי. כך יצא שהצד הפעיל, בניגוד למטריאליזם, פותח באמצעות האידיאליזם - אבל באורח מופשט בלבד, שכן האידיאליזם כמובן אינו יודע את הפעילות המציאותית, החושית, כמות שהיא. פוירבך רוצה באובייקטים חושיים, הנבדלים בממש מן האובייקטים המחשבתיים; אך אין הוא תופס את הפעילות האנושית עצמה כפעילות אובייקטיבית. ב"מהות הנצרות" הוא רואה אפוא רק את הגישה העיונית כאנושית באמת, בעוד הפרקסיס נתפס ונקבע אצלו רק בהופעתו המלוכלכת-יהודית. הוא אינו מבין אפוא את משמעות הפעילות "המהפכנית", "המעשית-ביקורתית".
2[עריכה]
השאלה, האם החשיבה האנושית נזקפת כאמת אובייקטיבית, אינה שאלה של תיאוריה, אלא שאלה מעשית. בפרקסיס חייב האדם להוכיח את האמת, דהיינו את הממשות והעצמה, את הנופך הזה של חשיבתו. המחלוקת בדבר ממשותה או אי- ממשותה של חשיבה המתבדלת מן הפרקסיס, אינה אלא שאלה סכולסטית גרידא.
3[עריכה]
התורה המטריאליסטית לפיה אנשים הם תוצרי נסיבות ואופן גידול, שוכחת שבני האדם הם אלו המשנים את הנסיבות, ושהמחנך עצמו בהכרח גודל. היא מחייבת אפוא את הפרדת החברה לשני חלקים, מתוכם אחד מורם מעל לחברה (לדוגמא, רוברט אואן). המתאם של שינוי הנסיבות ושל הפעילות האנושית או ההשתנות העצמית ניתן לתפיסה ולהבנה רציונלית רק בתור פרקסיס מהפכני.
4[עריכה]
פוירבך מתבסס על עובדת ההתנכרות העצמית הדתית, הכפלת העולם לעולם דתי ולעולם חילוני. עבודתו היא פיזור את העולם הדתי על יסודו החילוני. ברם העובדה שהיסוד החילוני נסוג מפני עצמו ומתקבע כממלכה עצמאית בשחקים יכולה להתבאר רק מתוך קרעו הפנימי וסתירתו העצמית של היסוד החילוני. יש להבין את הלה בסתירתו ולאחר מכן להפכו דרך ביטולה. כך למשל המשפחה הארצית נתגלתה כסודה של המשפחה הקדושה, ומעת זו יש להרוס את הראשונה מבחינה עיונית ומעשית.
5[עריכה]
פוירבך, שאינו מרוצה מן החשיבה המופשטת, חפץ בהסתכלות החושית; ואולם הוא תופס את החושיות לא כפעילות מעשית, אנושית-חושית.
6[עריכה]
פוירבך מפזר את המהות הדתית בתוך המהות האנושית. אך המהות האנושית אינה הפשטה הגלומה בפרט היחיד. במציאותה היא הרכב של היחסים החברתיים. פוירבך, שהביקורת על מהות מציאותית זו אינה מעיסוקו, נאלץ אם כן:
- לראות את ההליך ההיסטורי כמופשט ולקבע את הלך הרוח הדתי כשלעצמו, ולהניח מראש את קיומו המופשט – המבודד – של פרט אנושי.
- המהות האנושית יכולה אפוא להיתפס רק כ"סוג", כפנימיות אילמת, הכללתית הקושרת בטבעיות אנשים רבים.
7[עריכה]
אם כך פוירבך אינו רואה ש"הלך הנפש הדתי" עצמו הינו תוצר חברתי, ושהיחיד המופשט, שהוא מנתח, משתייך במציאות לצורת חברה מסוימת.
8[עריכה]
חיי החברה הם מעשיים במהותם. כל מיני המסתורין אשר מוליכים את התיאוריה שולל אל המיסטיקה, מוצאים את פתרונם הרציונלי בפרקסיס האנושי ובהבנת פרקסיס זה.
9[עריכה]
נקודת השיא אליה מגיע המטריאליזם ההסתכלותי, הווה אומר המטריאליזם המבין את החושיות לא בתור פעילות מעשית, היא ההסתכלות בפרטים המבודדים ובחברה הבורגנית.
10[עריכה]
נקודת המבט של המטריאליזם הישן היא החברה הבורגנית; נקודת המבט של זה החדש היא החברה האנושית, או האנושות החברתית.
11[עריכה]
הפילוסופים רק פירשו בדרכים שונות את העולם; העניין הוא לשנותו.