השגות הראב"ד על הרי"ף/ברכות/א ב

ועדיין וכו' - אמר אברהם: דע, כי בתענית ציבור ובתענית של מעמדות, מעולם לא התפללו אלא בסמיכות גאולה לתפילה, ובקריאת שמע. אבל היו מאחרים את הכל, מפני שהיו ממתינים את העם, כדי לדבר בפניהם דברי כיבושין וענייני תשובה. וכן אנשי המעמד אומרים פסוקי דרחמי וסליחות והתרעות מן השחר. והיו מאריכים בהם עד שעברה שעה מן היום או יותר. מכל מקום, היו כוללים בתוך פסוקיהם פסוק של "שמע", כמו שאנו רגילין לומר "שמע ישראל" ו"ברוך שם כבוד" ו"ה' הוא האלהים", שמא יימשכו אחר שלוש שעות. והוא היה הנקרא עיקר קריאת שמע. ועל כן אמר לו רבי יוסי, קורא אותה בעונתה, כי היה לו דבר זה פשוט. ומה שאמר במסכת יומא: "הקורא עם אנשי משמר לא יצא", מפני שהיו מאחרים קריאת שמע לגמרי, כי זו מצווה הרשות שדוחה לדבר מצווה. אבל מה שאמרו הקורא עמהם, אפילו קראו קודם שלוש שעות - לא יצא ידי חובתו מן המובחר, שהמצווה המובחרת שבה הרי הוא כוותיקין או סמוך לזה, והמאחר מזה - כעין "נוגי ממועד" הוא. ואנשי המעמד, כבר היו נזהרין בזה לקרות את שמע בזמנה, כמו שאמרו. וכן אנשי משמר, שהיו מקדימין שעה קודם הנץ החמה, מכל מקום לאחר השחר היו קוראין, כדאיתא בסדר תמיד. ומפני אונס העבודה לא היו ממתינים לא להנץ החמה ולא להכיר בין תכלת ללבן, ויוצאין ידי חובתן. וכך אנו אומרים לכל מי שמתיירא מן האונס, כגון משכים לצאת לדרך וירא שמא לא יוכל לעמוד במקום שצריכים עמידה. ואף על פי כן אמרו: "הקורא עמהם לא יצא ידי חובתו"; "לא יצא" - שחיסר מצווה, הואיל ושלא מאונס עשה. ולפי שהן עושים כן בכל יום לכתחילה, החמירו על הקורא עמהם שלא באונס ואמרו שלא יצא, כדי שלא יהא רגיל עמהם. ולעולם הקורא לאחר עמוד השחר יצא, כרבי שמעון, אפילו במזיד, שהרי עמוד השחר יום הוא לדברי הכל. ולא אמר אביי: "לקריאת שמע כוותיקין", וגם ותיקין עצמן לא קבעוה להנץ החמה מפני שלא תהא זמן קריאת שמע קודם לכן, אלא מפני שיסמוך גאולה לתפילה ויתפלל ביום, והכל מפני התפילה.

פוק חזי שלושה שיעורין שכתב בהנץ החמה (ראו במאור הקטן בעמוד הבא) לא נראו לי, על כן הארכנו בקריאת שמע של שחרית, לשמור דברי זה החכם.

וכן בקריאת שמע של ערבית, אין ספק שלא יצא קודם יציאת הכוכבים, בין מאונס בין שלא מאונס.