משתמש:Mimi4040/ביוגרפיות של רבנים/אריה צבי פרומר

]]

הרב אריה צבי פרומר - הרב מקוז'יגלוב (ה'תרמ"ד - כ"ז בניסן תש"ג; 1884 - 1943) היה מרבני יהדות פולין קודם השואה. עמד בראש ישיבת סוכאטשוב וישיבת חכמי לובלין. יוזם לימוד המשנה יומית. נרצח בשואה.

ביוגרפיה

נולד בעיירה צ'לדז בדרום מערב פולין, לחנוך הענדיל שהיה חייט. בגיל 3 התייתם מאמו וגדל אצל קרובי משפחתו בוולברום. בגיל 12 התחיל ללמוד בישיבה באמסטוב ובהמשך עבר ללמוד אצל האדמו"ר מסוכאטשוב, רבי אברהם בורנשטיין מחבר ספר אבני נזר, שם שהה חמש שנים. בהיותו בן 18 נישא לאסתר, בת דודו יהודה שרגר שוויצר, שהיה מעשירי מילוביץ ועבר לגור בבית חותנו. לבני הזוג נולדו ארבעה בנים ושתי בנות. נהג לנסוע לרבי אברהם בורנשטיין, בעיקר בחגים ובמועדים.

לאחר פטירת רבי אברהם בורנשטיין, קרא לו בנו, רבי שמואל בורנשטיין, לעמוד בראש הישיבה בסוכוטשוב. בתחילת מלחמת העולם הראשונה חרבו העיר והישיבה, ורבי אריה צבי עבר להתגורר בוורשה. עם סיום המלחמה החל לכהן כרב העיירה קוז'יגלוב והקים בביתו ישיבה. בהמשך שימש כרב בזביירצ'ה ובסוסנוביץ. בשנת תרצ"ד (1934), בעקבות מותו הפתאומי של הרב יהודה מאיר שפירא מייסד ישיבת חכמי לובלין, נתמנה הרב פרומר לראש הישיבה, וכיהן בתפקיד זה עד לפיזורה בידי הנאצים בתרצ"ט (1939). ב-1938 יזם את לימוד המשנה יומית כהמשך ללימוד הדף יומי, שאותו יזם קודמו בתפקיד הרב שפירא. בחורף תרצ"ה (1935) ביקר למשך ארבעה חודשים בארץ ישראל עם האדמו"ר רבי דוד בורנשטיין מסוכאטשוב.

בתקופת השואה עבר הרב פרומר לגטו ורשה. יחד עם הרב אברהם וינברג הקים ישיבה שהתקיימה בבונקר ברחוב מילא 14 והשתתף בארגון שיעורים לבני הישיבות ולרבנים שהגיעו אל הגטו מן העיירות הסמוכות. בגטו עבד כפועל ב"שוסטער שאפ" של החברה הגרמנית "שולץ", לצידם של אדמו"רים ורבנים נוספים. בתרצ"ג (1943), לאחר דיכוי מרד גטו ורשה, הובל עם שרידי היהודים למחנה ההשמדה מאידנק, ושם הוצא להורג בכ"ז בניסן תש"ג בתאי הגזים. גם ששת ילדיו נספו בשואה.

ספרו "ארץ הצבי" הודפס אחר השואה על ידי אחיינו דוב פרומר, שהיה ממייסדי קריית שמואל. על שמו של הרב פרומר קרוי רחוב "ארץ צבי" בשכונה זו.

בניו דב, אברהם, בנימין ומשה ובנותיו מילכה ומרים קיילה נהרגו בשואה.

ספריו

שיח השדה - דיונים בדיני ברכה ותפילה ובכללי עניינים שונים. פיעטרקוב, תרע"ג. נדפס עם הסכמות הרב יוסף ענגל, הרב מאיר אריק ועוד
שו"ת ארץ צבי - שאלות ותשובות ופסקי הלכה, לובלין תרצ"ט
ארץ צבי - דברי מוסר וחסידות על התורה, תל אביב תש"מ
"ארץ צבי" על הגדה של פסח, בני ברק תשס"ט
[[מכתב ששלח הגאון מקוז'יגלוב הרב אריה צבי פרומר הי"ד לתלמידו ובן משפחתו הרב יונה שטנצל אודות סיום על משניות]]

מכתב ששלח ראש ישיבת חכמי לובלין הרב אריה צבי פרומר בעל מחבר "הארץ צבי" ואב"ד קוז'יגלוב, לתלמידו ושאר בשרו מייסד לימוד המשנה היומית הגאון רבי יונה שטנצל זצ"ל

הרב אריה צבי פרעמער

אבד"ק קאזיגלאוו וראש ישיבת חכמי לובלין

ב"ה עש"ק וארא

עש"ק וארא

לכבוד תלמידי ואהובי אברך חו"ב מ' יונה נ"י שטענצל

אשר הק' איך עושין סיום בערב פסח לבכורים, ובט' ימים שקודם ט"ב, לאכול בשר, והא בכ"מ חסר ממה שהוציא הצענזור כידוע, וא"כ אינו סיום שלם, יפה העיר.

ונלע"ד ליישב המנהג, דבאמת ראוי שגם מס' משניות יחשב סיום, דהרי שורש הדבר בגמ' (שבת קיח:) תיתי לי דכי שלים צורבא מרבנן מסכת עבידנא יומא טבא לרבנן, והרי בימי הגמ' עדיין לא היה נסדר הגמ' רק המשניות לבד, הנה מבואר להדיא דמס' של משניות לבד ג"כ הוי סיום מס'. אמנם באשר דעיקר היו"ט הוא מחמת שהוא שמחה של מצו', נראה דבעינן תרתי, שיהי' סיום וגם יהי' לו שמחה מזה, ובימי הגמ' שעדיין לא הי' נסדר הגמ', הי' לו שמחה מסיום משניות שהי' אז דבר שלם לעצמו. משא"כ אחר שסידרו ר' אשי ורבינא הגמ', אינו מוצא קורת רוח והפקת רצון בסיום מס' משניות, ואף שהוא סיום מס' לא חשיב שמחה של מצוה, דאנן סהדי שאינו שבע רצון מזה עדיין כיון שיודע בעצמו שחסר לו עדיין הגמ' על המסכת. וכעי"ז בר"ה (כח.) מלל"נ [מצוות לאו ליהנות ניתנו] פירש"י לעול על צואריהן ניתנו, שמעתי קושיא, ומטו בה משמי' דגברא רבא וקדוש ה' מכובד, דהרי זה עצמו הנאה מה שנפטר מן העול, ותירץ כיון דמצוה גוררת מצו' א"כ תיכף חל עליו עול מצוה אחרת, ע"כ שמעתי, וכש"כ בנ"ד דעדיין לא נפטר לגמרי מהעול של מצו' זו, שעדיין צריך ללמוד הגמ' אשר עלי' ע"כ אין שמחתו שלימה ול"ח שמחה של מצו'. וכ"ז בהגמ' שמצוי בידינו, ודרך הכל ללומדה, אינו מוצא מרגוע לנפשו כל זמן שלא גמר את כולה, משא"כ במה שחסר ע"י הצענזור ואינו מצוי אצל שום בן תורה כמעט, רק למיעוטא דמיעוטא, ואין מרגיש בעצמו שחסר לו מאומה להשלמת המס' כיון שאין דרך שום בן תורה ללמוד זה, וגם הוא אינו עתיד ללומדה, אין זה מונע שמחתו והפקת רצונו. וכיון שיש לו שמחה של מצוה שלימה, שוב יוצא יד"ח בסיום מס' של המשניות לבד כמו שהיה בימי הגמ' בטרם שסידרו ר"א ורבינא ש"ס בבלי.

וי"ל בלשון אחרת, דלעולם ראוי שגם סיום מס' משניות יחשב סיום כמבואר בגמ', וצ"ל דשאני בימי הגמ' שאז לא הי' יותר, היה זה חשיב דבר שלם, כעין דאמרי' גיטין מג. התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו, וכן בנ"ד כיון דהיום יש לנו במס' זו יותר והוא משייר ל"ח סיום, ודון מינה ומינה דכ"ז כשהי' אפשר לנו ללמוד השאר, משא"כ שאין בידינו מחמת הצענזור ולא שייר בקנינו, חשיב גם זה סיום. ואף דיש לחלק דשא"ה שאי"ר [שאינה ראויה] בעצם לקידושין, משא"כ בנ"ד שיכול ללמוד רק מחמת שאין לו, יש לה"ר [יש להביא ראיה] דגם מצד אונס חשיב פטור בעצם, מגמ' ברכות (ט"ו.) ומגילה (י"ט.) דחרש המדבר ואינו שומע אינו יכול להוציא אחרים בקריאת מגילה משום דצריך להשמיע לאזניו, ואינו יכול חשיב אינו מב"ד [מחויב בדבר] ואינו מוציא אחרים יד"ח, הנה דמחמת שאין לו האבר שצריך להמצו' חשיב כאמחב"ד [כאינו מחויב בדבר]. וכעי"ז בריטב"א גיטין (מט:) דמ"ד אי אית לי' נכסי ללוה משתעבד, ואי לא לא משתעבד, משום דהערב נגרר אחר הלו', וכל שהלוה אינו מחוייב גם הערב א"א לו להתחייב. וכעי"ז כ' תוס' בב"ת [בבא בתרא] דף מז. [ד"ה קבלן] דאם אין ללו' רק זיבורית, גם הערב אי"צ לפרוע רק זיבורית ע"ש, הנה דמחמת שאין לו חשיב כאילו לא הי' חיוב עליו רק זיבורית, וה"נ כיון שאין בידו מה שחיסר הצענזור חשיב כאלו אינו מחויב יותר.

מלבד זה חלקי אמרה נפשי, דאם הי' שייכות למאמרים אלו בעצם להמס', לא הי' שליטה לצענזור להוציאם משם, כאשר הבטיחנו בתורה 'כי לא תשכח מפי זרעו', אך שהוא כעין שכ' בפייט לפ' זכור: רושם בזה ספר, בתורה ובנביאים ובכתובים להחפר, להמחות מספר, ולא יכתב עם כל הכתוב לחיים בספר, כן בזה הי' נסיבה מן השמים שיהי' נמחה זכרונו מספר ולא יכתב עם כל הכתוב לחיים בספר. ומצינו בזוה"ק שמחמת שהקב"ה הזכיר שם צלפחד, ש"מ שנמחל חטאו. ה"נ זה, ענין גדול מי שנמצא שמו בגמ' שסידרו בעלי הש"ס הקדושים והיתה שכינה מדברת מתוך גרונם, חשיב קצת כאילו הקב"ה הזכיר שמו. וכל בכל פעם שאנו לומדים בגמ' שצריך לצייר כאילו בעל שמועה עומד כנגדו, וגם אמרו חז"ל שכל מי ששונה, הקב"ה יושב ושונה כנגדו. נמצא שאם הי' נזכר בש"ס הי' נחשב קצת בכל פעם כאילו הקב"ה מזכירו, והי' זה עונשו להמחות מספר. ואני קורא על הצענזור 'עת אשר שלט האדם באדם לרע לו', לעצמו, וד"ל.

ובהאי ענינא אמרתי במגלה (דף ג.) חייב אדם לקרוא המגלה בלילה ולשנותה ביום, סובר מינה למימר למקריי' בליליא ולמתני מתני' דילה ביממא וכו', וק' הא ידוע דזמן לימוד מקרא הוא ביום וזמן משנה וגמ' בלילה, ואיך ס"ד להיפך מן הקצה אל הקצה למקריי' בליליא ולמתני מתניתין דילה ביממא. ונלע"ד דהא דזמן משנה בלילה וזמן מקרא ביום משום דא"א לבא לתושב"כ [לתורה שבכתב] רק באמצעות תושבע"פ [תורה שבע"פ], וכמ"ש בשערי אורה דתושבע"פ היכל לתושב"כ, כמו דשם אדנ' היכל לשם הוי', וכמו שא"א להזכיר שם הוי' רק באמצעות שם אדנ' כך א"א לבא לתושב"כ רק ע"י תושבע"פ, ע"כ כיון דברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, ע"כ ברישא בלילה תושבע"פ ועי"ז יוכל לבא אח"כ ביום לתושב"כ. וכ"ז למי שרוצה להתחבר עם התורה, צרך לילך דרגא דרגא, תחילה תושבע"פ ואח"כ תושב"כ.

והנה ענין קריאת המגלה במקרא ובמשנה הוא כדי למחותו מתושב"כ ומתושבע"פ, עדש"כ בפייט הנ"ל בתורה ובנביאים ובכתובים להחפר להמחות מספר, וכיון שרוצין למוחקו מספר א"כ הסדר להיפך, תחילה למוחקו מתושב"כ ואח"כ למוחקו מתושבע"פ, ע"כ בזה שפיר ס"ד למקריי' בלילא ולמתני מתני' דילה ביממא. וזה דומה למי שרוצה ליכנס לבית, צריך ליכנס תחלה לפרוזדור ומשם לטרקלין, אמנם מי שרוצה לצאת, צריך לצאת תחלה מן הטרקלין ואח"כ אפי' מן הפרוזדור.

ולפ"ז י"ל גם בעניננו, דמה שחז"ל העתיקו מאמרים כאלו בגמ' היה ג"כ כדי למחותו מתורה שבע"פ, ולפ"ז י"ל כמ"ש ירושלמי סוטה דבמגילת סוטה ל"ש כתותי מיכתת שיעורי' משום דלמחיקה ניתנה, ה"נ מה שלמחיקה ניתנה אינו מחסר השיעור של הסיום.

ש"ב אה"נ דושה"ט וש"ת

                                                                                      ארי' צבי פראמער

     ר"מ דפה יח"ל