בשדה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הֵן לֹא כִכְנַף רְנָנִים נִתְפֶּשֶׂת, מִתְמַלְּטָה לַחֹפֶש בִּרְנָנָה,
אַף לֹא כִכְפִיר נִכְבָּשׁ, בֹּטֵחַ, הַמְשַׁבֵּר אֶת-בְּרִיחָיו לִבְרֹחַ –
כּכֶלֶב, יְדִידַי, כְּכֶלֶב מִמְּעַנָּיו, בְּזֹה נֶפֶשׁ וּמְעֻנֶּה,
בָּרַחְתִּי הַיּוֹם אֶל-הַשָּׂדֶה מִפְּנֵי עִצְּבוֹן יָדַי בְּלִי כֹחַ.
 
לַגַּיְא, הַכַּרְמֶלָה! שָׁם שָׁלוֹם מִסָּבִיב אֹהָלִים יִשְׁלָיוּ,
שָׁם בְּרוּכֵי אֱלֹהַּ שַׁאֲנַנִּים מִפַּחַד בִּנְוֵיהֶם יִתְעָרוּ,
יַבִּיטוּ אֶת-חֵילָם כִּי-יָנוּב, שִׁלּוּמַת עֲמָלָם יֶחֱזָיוּ,
וּלְשָׁם – כָּל-רִגְשׁוֹתַי יִנָּהוּ וּשְׂעִפַּי יִנְהָרוּ.
 
אֵצֵא לִי הַשָּׂדֶה וְאֶשְׁמַע מַה-דִּבֶּר אֲדֹנָי מִן-הַקָּמָה,
מַה-לָּאַט הָרוּח מִמַּשַּׁק הַקָּנִים הַזְּקוּפִים, הַגֵּאִים,
מַה-יִּרְקֹם בַּסֵּתֶר זִיז שָׂדַי, מַה-יִּפְעַל בּוּל הָרִים בִּדְמָמָה,
וּמָה הַשִּׁבֳּלִים תָּנַעְנָה רָאשֵׁיהֶן הַשְּׂעִירִים הַמְלֵאִים?
 
אָבֹאָה בַבָּר וְאֵחָבֵא, וּבְקוֹמַת שִׁבֳּלָיו אֶטְבָּעָה,
אֶתְבּוֹלֵל בֵּין שִׁפְעַת גִּבְעוֹלָיו, אֶסָּחֵף בְּשֶׁטֶף גַּלֵּיהֶם,
אַקְשִׁיבָה דֻמִיַּת הַיַּעַר, אֶת-רָזֵי הַחֹרֶשׁ אֶשְׁמָעָה,
אַט אָזְנִי אֶל-לַחַשׁ הָעֵצִים וְאֶשְׁמַע סוֹד שִׂיחַ עֲלֵיהֶם.
 
אֶת-פָּנַי בַּקַּרְקַע אֶכְבֹּשָׁה, לָאָרֶץ הָרְטֻבָּה אֶפֹּלָה,
אֶשְׁאֲלָה אֶת-פִּי הָאֲדָמָה וְאֵבְךְּ הַרְבֵּה בֶכֶה אֶל-חֵיקָהּ:
הַגִּידִי לִי, אִמִּי-אֲדָמָה, רְחָבָה, מְלֵאָה וּגְדוֹלָה –
מַדּוּעַ לֹא-תַחְלְצִי שָׁדֵךְ גַּם-לִי נֶפֶשׁ דַּלָּה שׁוֹקֵקָה?
 
דֻּמִיָה מִסָּבִיב. הַשֶׁמֶשׁ אֶל-קִצְבֵי הֶהָרִים יָרָדָה.
מְסֻגָּר בְּחוֹמַת שִׁבֳּלִים גְּבֹהוֹת, הָעֹטְרוֹת מִשְׁעוֹלִי,
וּמְעֻטָּף וְנֶחְבָּא בְּצִלָּן הַדַּק – נוּגֶה חֶרֶשׁ אֶצְעָדָה,
עַל-רֹאשִׁי שָׁמַיִם טְהוֹרִים, וְקָמָה מִימִינִי, מִשְּׂמֹאלִי.
 
וְעַרְפִלֵּי הַטֹּהַר יִמּוֹגוּ, יִמַּסּוּ בִּמְרוֹם הָרָקִיעַ,
צִלְלֵיהֶם הַדַּקִּים יִזְחֲלוּ וִירַחֲפוּ עַל-פְּנֵי הַשִּׁבֳּלִים,
יָעֵמּוּ אֶת-זְהַב תַּלְתַּלֵּיהֶן, וְרוּחַ חֲרִישִׁית תָּנִיעַ
בַּלָּט אֶת-הַקָּמָה הַנָּמָה, הַחֹלְמָה בֵּין אוֹרוֹת וּצְלָלִים.
 
פִּתְאֹם נֵעוֹר רוּחַ וַיַּךְ בַּשִּׁבֳּלִים,
וַתִּתְחַלְחַל הַקָּמָה, נִנְעֲרַה, נִרְעָשָׁה;
שִׁבֳּלֶיהָ הַמְּלֵאוֹת כִּבְנֵי צֹאן מְבֹהָלִים
הָפְנוּ נָסוּ אֶל-אֶרֶץ חֲדָשָׁה.
 
וּכְגַלֵּי יָם מִן-הָהָר אֶל-הַבִּקְעָה נִצְנָפוּ,
מִן-הַבִּקְעָה לַכַּרְמֶל נִבְהָלוֹת בָּרָחוּ,
וּמִשָּׁם הָלְאָה-הָלְאָה בִּמְרוּצָתָן שָׁטָפוּ,
וּבַהֲמֻלָּה נְעִימָה הִשְׁתַּפָּכוּ.
 
מַה-תִּדֹּדוּן, קְנֵי זָהָב, שִׁבֳּלֵי-פָז תָּשֹׁקּוּ?
מִי יַרְעִישְׁכֶם כָּאַרְבֶּה וִירוֹמֵם גַּלֵּיכֶם?
לָמָּה תַזּוּ נִיצוֹצוֹת, זִיקוֹת אוֹר תִּזְרֹקוּ
עַל-הַצִּפֳּרִים הַמְרַחֲפוֹת עֲלֵיכֶם?
 
הֲתִנְהֲרוּ לִמְקוֹם שֶׁהֶעָבִים יִסָּעוּ?
שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, שֶׁיָּנוּסוּ הַצְּלָלִים?
הֲלִמְקוֹם שֶׁהַחֲלוֹמוֹת נַפְשֵׁנוּ יִשָּׂאוּ
אַתֶּן נָסוֹת נֶחְפָּזוֹת, שִׁבֳּלִים?
 
כֶּעָנִי אֶעֱמֹד לִפְנֵי הוֹד הַקָּמָה הַמְּאִירָה וּשְׂמֵחָה,
וָאֵדַע אַךְ-עַתָּה אֶת-עָנְיִי מָה רַב, הָהּ, אַךְ-עַתָּה אֶרְאֶנּוּ!
לֹא יָדַי עִצְּבוּכֶן, שִׁבֳּלִים, לֹא יָדִי קוֹמַתְכֶן טִפֵּחָה,
לֹא-כֹחִי פִזַּרְתִּי בָּזֶה, לֹא אֲנִי אֶצְבְּרֶנּוּ;
 
לֹא רְסִיסֵי זֵעָתִי אֶת-מֶגְרְפוֹת אַדְמַתְכֶן הַשְּׁחֹרָה הִרְטִיבוּ,
אַף לֹא תְפִלָּתִי הוֹרִידָה אֶת-מְטַר הַשָּׁמַיִם עַל-נִירְכֶן,
לֹא עֵינַי הִרְהִיבוּ מִלֻּאוֹת רָאשֵׁיכֶן, לֹא לִבִּי הִרְחִיבוּ,
אַף לֹא הֵידַד שִׁירִי יְזַעֲזַע מְנוּחַתְכֶן וְיִפֹּל עַל-קְצִירְכֶן –
 
וּבְכָל-זֹאת יְקַרְתֶּם לִי, שָׂדוֹת, יְקַרְתֶּם לִי שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה,
מֵאָז תַּזְכִּירוּנִי אֶת-אַחַי הָרְחוֹקִים, הָעוֹבְדִים בֵּית אִמִּי,
שֶׁאוּלַי בָּרֶגַע הַזֶּה יִשְׂאוּ קוֹלָם מֵרֹאשׁ הַר וְגִבְעָה,
וְעָנוּ גַם-הֵם אֶת-בִּרְכָתִי, הַשְּׁלוּחָה אֲלֵיהֶם מֵעִמִּי.
 
תרנ"ד.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.