ברטנורא על ידים ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

בו ביום - אפירקין דלעיל קאי, אמלתיה דר' שמעון בן עזאי, דמיירי ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה. וכל מקום שנאמר במשנה בו ביום, על אותו יום נאמר:

נמנו - עמדו למנין, לדעת מנין המטמאים ומנין המטהרים, וגמרו הדין על פי הרוב:

עריבת הרגלים - ער [שבה עשויה לרחיצת הרגלים:

שנסדקה - סמוך לשוליה, ואינה מחזקת מים כדי רחיצת רגלו אחת:

טמאה מדרס - דעריבה קודם שנסדקה נמי היו רגילים לישב בה, והיתה משמשת ישיבה עם מלאכתה :

שר' עקיבא - היה חולק ואומר עריבת הרגלים כשמה, כלומר כשמה כן היא, שאין שם מדרס עליה. ואין הלכה כר' עקיבא:

(ב)

כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים - משנה זו בתחילת מסכת זבחים היא שנויה, ושם פירשנוה:

(ג)

עמון ומואב מה הן בשביעית - אין זה עמון ומואב שטהרו בסיחון שהיא נחלת ראובן וגד, דההיא ארץ ישראל היא, אפילו אם תמצא לומר שלא כבשוה עולי בבל, על כרחך שביעית נוהגת בה, דהא תנן במסכת שביעית פרק הפיגם, שלש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן והגליל. ועבר הירדן היא ארץ סיחון. אלא בשאר ארץ עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ולא כבשו מעולם איירי. תדע, מדמייתי עלה מבבל וממצרים:

לא שיניתי מסדר השנים - של עולם. אחר השנה של מעשר עני מביאין מעשר שני, והרי בששית מעשר עני, לפיכך ראוי בשביעית מעשר שני:

המעשר והתרומה - ועל כרחך המעשר האמור כאן, מעשר שני הוא, דומיא דתרומה שהיא קודש, ולא מעשר עני שהוא חול גמור, ואין לדחות מעשר שני מפני עניים:

כמשיב על דברי טרפון - לסייע לו:

אבל לא לענין דבריו - כלומר ולא מטעמיה:

מצרים מעשה חדש - שהזקנים שהיו אחר עזרא תיקנו להפריש מעשר במצרים:

ובבל מעשה ישן - תקנת נביאים שהיו קודם חרבן הבית, ונשכח הדבר, דשמא לא היה צורך עניים באותה שעה:

מעשה נביאים - ועל פי נבואה עשו הוראת שעה, ואין למדים ממנה:

הלכה למשה מסיני - לאו דוקא. דאין זה מן התורה, אלא כאילו היא הלכה למשה מסיני. מיהו בתוספתא משמע דהלכה למשה מסיני ממש קאמר :

(ד)

שנאמר ואסיר גבולות עמים - שהיה מגלה בני עיר זו ומושיבן בעיר אחרת, ומגלה בני עיר אחרת ומושיבן בעיר זו:

ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו - וכשם שאלו לא שבו, כך אלו לא שבו:

והתירוהו לבוא בקהל - דכיון דמשבעים האומות אין אסור לבוא בקהל אלא עמוני ומואבי עד עולם, ומצרי ואדומי דור ראשון ושני, השתא שאין אלו האומות ידועים, שכבר נתבלבלו ונתערבו בין שאר האומות, אמרינן כל דפריש מרובא פריש, וכל המתגייר מותר לבוא בקהל מיד:

(ה)

תרגום שכתבו עברית - תרגום שבדניאל ועזרא וכגון כדנה תאמרון להום שבירמיה (פרק י), אם כתבו בלשון הקודש, וכן דברי הנביא הנאמרים בלשון הקודש שכתבן תרגום, אין מטמאים את הידים:

כתב עברי - הכתב שבא מעבר הנהר . והכותיים כותבים בו עד היום, וישראל היו משתמשין באותו כתב בדברי חול. ובמטבעות של כתב הנמצאים בידינו היום שהיו מזמן מלכי ישראל, מפותחות באותו כתב. אבל הכתב שאנו כותבים בו ספרים היום, כתב אשורי הוא נקרא, והוא הכתב שהיה בלוחות. ונקרא אשורי, המאושר שהוא שבכתיבות , לשון באשרי כי אשרוני בנות (בראשית ל):

(ו)

אומרים צדוקין - המכחישין תורה שבעל פה נקראים צדוקים, על שם צדוק וביתוס תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו שהתחילו בקלקלה זו תחילה. לפי ששמעו מאנטיגנוס רבן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אמרו, אפשר פועל טורח ועושה מלאכה כל היום כולו ולערב אינו מקבל שכר, ופירשו מדברי חכמים, ונתחברו עמהם כתות מישראל, ועד היום הזה נשארו מהם פליטים במצרים בדמשק ובקוסטאנטינ"א, והם לשכים בעינינו ולצנינים בצדנו, ואנו קורים להם קראים, לפי שאין להם אלא המקרא בלבד:

קובלין אנו עליכם - מתרעמים אנו על מדותיכם:

פרושים - לחכמי ישראל היו קורין פרושים, לפי שאוכלין חוליהן בטהרה ופרושים ממגע עם הארץ, דתנן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים:

(וספרי המירם. ספרי המינים. ונקראים המירם, שהמירו דת האמת בדברי שקר): תרוודות - כפות שאוכלים בהן. לשון מלוא תרווד רקב:

אף ספרי הקודש לפי חבתן היא טומאתן - שלא יעשם אדם שטיחין על גבי בהמה. ולפי דבריהם היה משיב להם, ולא לפי האמת . דטעמא דספרי הקודש מטמאין את הידים, כדי שלא יבואו הספרים לידי פסידא, שהעכברים המצויין אצל האוכלים היו מפסידים את הספרים, כדפרשינן בסוף זבים:

(ז)

מטהרים את הניצוק - דתנן במסכת מכשירין, כל הניצוק, טהור. אם מערה מכלי טהור לכלי טמא, מה שנשאר בכלי העליון, טהור, דניצוק אינו חיבור:

אמת המים הבאה מן הקברות - מודו בה צדוקים דטהורה, דכתיב (ויקרא יא) מקוה מים יהיה טהור:

שהרי אין בהן דעת - שיכוונו להפסיד ממון לבעליהן:

ילך וידליק גדישו של אחר - ונמצא מפסיד את רבו מאה מנה בכל יום:

(ח)

צדוקי גלילי - צדוקי שהיה מארץ הגליל:

המושל עם משה בגט - שהיו מונים לשנות המלכים וכותבים בכך וכך למלך פלוני, ובסוף הגט כותבין כדת משה וישראל, וגנאי הדבר למשה:

את המושל מלמעלן ואת השם מלמטן - שמקדימין שם פרעה לשם השם, דכתיב ויאמר פרעה מי ה':

וכלשקה פרעה מה הוא אומר ה' הצדיק - כדי שלא להשלים המסכתא במי ה' אשר אשמע בקולו, משום אל תעמוד בדבר רע , השלים בה' הצדיק: