ביאור:יונה כמשל לנפש
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
סיכמה :סיגל הלברשטם
חלק מהשיעור לקוח מדברי הרב סמט
- מדוע ברח יונה משליחותו ולא רצה להחזיר את ננוה בתשובה?
- יונה דגל בשיטת הצדק – הוא היה נגד כל העניין של חזרה בתשובה ולא האמין בדרך זו. הוא האמין ש"הנפש החוטאת היא תמות", לכן לא רצה לתת לננוה את ההזדמנות לחזור בתשובה"
לפיכך ד' גלגל את זה שיונה בעצמו יזדקק לתשובה (במעי הדגה)
- מודע ברח יונה מביתו? אם יונה לא רוצה לקיים את השליחות הוא יכול לא לקיים אותה גם בארץ.
- חז"ל אמנו שאין נבואה שורה בחוצה לארץ, ומכיוון שנביא אינו מסוגל להתעלם מנבואתו כמו שאומר ירמיה "והיה בלבי כאש בערת עצר בעצמתי..." (ירמיה כ/ט)
- לצאת מן הארץ מובן – אבל למה עד לתרשיש?
- (ע"פ הרב סמט) יונה לא רצה שיזכירו לו את ד' עוד – ובתרשיש לא יזכירו לו עוד את שם ד', כמו שכתוב בישעיה ס"ו/יט "ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים אל הגוים " תרשיש " פול ולוד משכי קשת תובל ויון האיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמי ולא ראו את כבודי ..."
- אם יונה היה כל כך נחוש בדעתו שהחוטא יענה ושלא לנבא בננוה את נבואתו (או כל הסבר אחר לנבואתו) – מדוע חזר בו כאשר היה במעי הדגה?
- (רותי ה10-: כאשר הוא ראה שהמלחים חזרו בתשובה, זה גרם לו להרהורי תשובה.
אריאל ונגרובר: בגלל הנס. לא כל אחד זוכה להבלע ע"י דג בדיוק כאשר הוא כמעט טובע, ועוד לצאת מזה בחיים?
עמוס: אפילו למות לא נותנים לו, מה הוא כבר יכול לעשות?)
כשמישהו רואה את מה שממש עומד לקרות, הוא חושב אחרת. כאשר הדברים הם באויר אומרים דבר אחד, אבל כאשר הדבר מתקיים לפעמים משתנה הדעה. כשיונה עמד לטבוע בים הוא חשב על מעשיו פעם שניה ושם לב על מה הוא מוסר את נפשו – על מרד בצוויו של רבונו של עולם, ובאותו הרגע פלט מילות תפילה לד', והדג נשלח כדי להציל אותו. פירוש זה (של הרב סמט) גם מסביר מדוע רוב התפילה היא תפילת תודה ולא תפילת בקשה. "קראתי מצרה לי אל ד' ויענני..."
- "ויתכסו שקים האדם והבהמה " למה הבהמות לבשו שקים? השקים בדר"כ באים בניגוד לבגדים אבל הבהמה אף פעם לא לובשת בגדים, וחוץ מזה שהיא לא חטאה?
- (רותי ה10-: אנשים שהתנהגו כמו בהמות; סגליה: אנשי ננוה סתם טפשים;
עמוס: הם ידעו שהם בספר יונה אז גם הם התנהגו מוזר.)
הגמ' אומרת שהם דיברו קשות כנגד המקום ואסרא הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד, אמרו לפניו: רבונו של עולם! אם אין אתה מרחם עלינו - אין אנו מרחמים על אלו.
- יונה חס על הקקיון מפני טובת ההנאה שלו ממנו (הוא בעצם חס על עצמו), אולם לקב"ה אין שום טובת הנאה מננוה. יש כאן השוה לא מקבילה.
- (רותי ה10-:לקב"ה יש טובת הנאה (אם אפשר לקרוא לזה כך) מכך שננוה מקדשים את שמו במקום לחלל אותו)
אולי אפשר להגיד שיונה כן חס על הקקיון שלעצמו והפריע לו שהקקיון נהרס, למרות שהוא לא זה שגידל אותו.
- הספר כולו הוא ספר ניסי והכל קורה בו בפתאומיות. בדיוק כשיונה רצה לברוח – הגיעה האניה מתרשיש (שע"פ מלכים מופיעה רק פעם ב3- שנים!). המלחים חוזרים בתשובה במהירות מדהימה וכן גם אנשי ננוה. ובדיוק כשיונה נזרק לים, הדג בולע אותו.
- לא מוזכר השמן שבו נאמרה נבואה זו (אך ישנם עוד 5 ספרים כאלה וחוץ מזה שהזמן כבר מוכר לנו ממלכים)
לאור כל המוזריות שבספר (ולמרות שענינו על כולן)
נעבור לפרושו של הגר"א (עם כמה הוספות ושינויים)
(יש להדגיש שהגר"א התיחס לפירוש זה כפשט )
כדי להבין את פירושו של הגר"א לספר יונה צריך להתנתק מכל הבנה אחרת של הספר.
הגר"א מבין כל מילה בספר יונה בתור סמל.
יונה זוהי הנשמה ש"היא כיונה פותה אין לב" שצריכה לעשות את מטרתה בחייו.
"ים" "ננוה" "עיר גדולה" – כינויים לעוה"ז. "יבשה" כינוי לעוה"ב. הנשמה נשלחת אל העוה"ז כדי לתקן את עצמה ואת הסביבה. "תרשיש" – זה הנאות העוה"ז. "אניה" – הוא הגוף. ד' הטיל רוח, צרות, לים, העוה"ז, והאניה, הגוף עמד להשבר, למות. המלחים והנוסעים – איברי האדם, צועקים איש אל אלהיו (הראש הולך אחר הרפואה הרגילה והלב אחר הרפואה המשלימה). הוא הטיל מעליו את כליו (בגדיו), והנשמה ירדה לרגלים, והגוף נרדם ועמד למות.
האשמה נפלה על הנשמה – בגלל שהנשמה חטאה הגוף עמד למות.
בתשובה לשאלה "מאין תבוא" עונה הנשמה – "עברי אנכי" – מעבר לעולם הזה, ומלאכתו הייתה לירוא את ד'.
המלחים רוצים לחתור ליבשה – לחזור בתושה, אך זה מאוחר מדי. נמנעה מהם החזרה בתשובה.
הגוף מתפלל תפילת שווא – רוצא להוציא את הגורם הרע, הנשמה, מהגוף מבלי שהגוף ימות.
כאשר האנשים רואים שהנשמה עוזבת אותם הם יראים יראה גדולה (כמו נר שלפני שנכבה הוא דולק בלהבה גדולה במיוחד).
לאחר שהגוף מת מעלה עליו הכתוב כאילו זבח את עצמו (כפרה) ולפיכך נאמר "ויזבחו זבח לד'"
הדג – זה הגהינום, התפילה נאמר ממעי הדג.
"קראתי מצרה לי אל ד' ויענני כשהייתי קורא לד' בעוה"ז – הוא ענה לי, לכן "מבטן שאול שועתי שמעת קולי" – אני מבקש ממך שתענה לי גם כאשר אני נמצא בגהינם.
הנשמה מתארת עכשיו את היסורים הרבים שיש לה בגהינם. "כל משבריך וגליך עלי עברו... אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני...", ומבקשת שד' יעזור לו "ותעל משחת חיי ד' אלקי".
עכשיו מזכירה הנשמה מקצת ממעשיה הטובים אשר הייתה עושה בזמן חייה. "בהתעטף עלי נפשי את ד' זכרתי", כאשר עמדתי למות, חזור בתשובה ולא קיבלת אותה כי כבר נגזרה גזרה, אבל לפחות שהתשובה תועיל לי עכשיו לאחר המות.
"משמרים הבלי שוא חסדם יעזבו, ואני בקול תודה אזבחה לך..." בניגוד לאותם האנשים ששמרו את כל כספם לעצמם, אני נתתי צדקה.
ד' מעלה את יונה ליבשה, לגן-עדן, ואז נותן לו שוב את אותה המשימה - לתקן אותו ואת סביבתו בעוה"ז.
הנשמה בשלב זה כבר רוצה לקיים את שליחותה, ויורדת לעולם.
"וננוה הייתה עיר גדולה לאלקים מהלך שלושת ימים" - האנשים בעוה"ז (בסביבתו של יונה), הלכו בדרכי ד' שלשה ימים בלבד והם: ר"ח אלול, ר"ה ויוה"כ.
"ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד" זה היום הראשון שהוא ר"ח אלול, וקרא "עוד ארבעים יום וננוה נהפכת" עד יוה"כ יש להם זמן לחזור בתשובה.
מלך ננוה הוא החשוב שבעם וגם הוא חזר בתשובה כמו שכתוב בר"ה מלך נכנס לדין תחילה.
"ויזעק (יונה) ויאמר בנינוה מטעם המלך (מלך סתם זה הקב"ה) וגדוליו לאמר האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו", ישנם ארבעה סוגי בני אדם. "האדם" - אלו הצדיקים. "הבהמה" - אלו עמי הארץ. "הבקר" - פושעי ישראל החוטאים להכעיס. "והצאן" - אלו האנשים שאינם מבדילים בין טוב לרע. יונה קורא לכולם לחזור בתשובה, ולא לאכל ולא לשתות (ביום הכיפורים). אכן אנשי העולם חוזרים בתשובה (אבל רק האדם והבהמה), וד' מקבל את חזרתם בתשובה.
לאחר שיונה שומע שד' קיבל את חזרתם בתשובה, הוא מצטער מאד, כי ד' לא קיבל את חזרתו בתשובה בגילגול הקודם. "אנה ד' הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה", בגילגול הקודם אני ברחתי אחר הנאות העולם הזה כי ידעתי שאתה סלחן וחשבתי להספיק לחזור בתשובה עד סוף ימי.
ד' עונה לו "ההיטב חרה לך" כלומר שיונה מתיחס לדבר הטוב כאל רע.
ואז יונה יוצא מהעיר (הבלי העולם הזה) ועוסק בתורה שקדמה לעולם (מקדם לעיר), ועשה לו סוכה, הגנה, מפני השמש, הרעות של העולם.
"הקיקיון" - הוא עושר גדול שד' נתן ליונה, ולאחר שכואב ליונה על העושר הגדול שנלקח ממנו שזה הבלי העולם הזה, ד' עונה לו "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו" - שיונה לא עסק במסחר ובמשא ומתן או עבודה קשה, וקיבל עושר גדול, וכל העושר הוא הבל הבלים שבן לילה הווה ובן לילה אבד.
"ואני לא אחוס על ננוה העיר הגדולה", על אנשי העולם הזה
"אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם (אלו הצדיקים) אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו(אלו האנשים שאינם מבדילים בין טוב לרע) ובהמה רבה(אלו עמי הארץ)"
אבל על פושעי ישראל אכן לא חס ד'.
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של ע"פ עמוס שפורסם לראשונה בשיעור נח"ת נ"ט וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 1999-01-01.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/nvia/tryasr/yn-amos