ביאור:לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

השפה העברית השתנתה במשך הדורות - כך לימד רבי יוחנן בכמה מקומות בתלמוד:

תלמוד בבלי, עבודה זרה נח:

בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן: "יין שמסכו עובד כוכבים - מהו?"

אמר ליה [ר' יוחנן]: "ואימא - מזגו!"

אמר ליה [ר' אסי]: "אנא כדכתיב קאמינא (משלי ט ב) טבחה טבחה מסכה יינה".

אמר ליה [ר' יוחנן]: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו". 

(מסך בלשון המקרא = מזג בלשון חכמים = ערבב משקאות)

תלמוד בבלי, חולין קלז:

כי סליק איסי בר היני, אשכחיה לר' יוחנן דקא מתני ליה לבריה: "רחלים".

אמר ליה [ר' יוחנן]: "אתנייה - רחלות!"

אמר ליה [איסי בר היני]: "כדכתיב (בראשית לב טו) רחלים מאתים".

אמר ליה [ר' יוחנן]: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן".

מכאן אפשר להסיק, שלמילים בלשון התלמוד ישנה, לפעמים, משמעות שונה ממשמעותן בלשון המקרא; ראו למשל:

  • צדקה - בלשון המקרא משמעה עשיית צדק, ובלשון חכמים משמעה נתינת כסף לנזקקים (הנקראת בלשון המקרא "נתינה" או "חסד");
  • רחמים - בלשון המקרא משמעה השתתפות בכאבו של הזולת, ובלשון חכמים משמעה לפעמים גם הימנעות מפגיעה בזולת מתוך אינטרס כלשהו (הנקראת בלשון המקרא "חמלה"); ראו המרחם על אכזרים סופו שהוא מתאכזר על רחמנים .
  • עולם - בלשון המקרא משמעו זמן ארוך מאד, ובלשון חכמים משמעו היקום שאנו חיים בו (הנקרא בלשון המקרא "תבל").

השפה העברית המשיכה להשתנות גם אחרי תקופת התלמוד, למשל:

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-02-13.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/klli/mdrjim/ltllxl