בדרך לא סלולה/תוספות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות[עריכה]

במהלך הרצאת הדברים, נמצאו בידי קטעים חשובים, וחשובים פחות, שלא היה בי האומץ לזרוק לפח. על אף שלא כללתי אותם בתוך הסיפור, משום מצוות העורך, הנה מוצא אני אותם עדיין חלק בלתי נפרד ממהלך הדברים. חלקם אף קרובים מאוד ללבי. אני מרשה, איפוא, לעצמי להביאם בסיום הספר, בפרק נפרד. אישי.
ועוד פרט, לסיכום : על מנת לעשות סדר בדברים, שארעו לי אחרי פרישתי מחיל-האוויר, אני מוצא עצמי חייב לציין כי מאז ועד יציאתי לגמלאות ב- 1967, המשכתי עוד 20 שנה לשמש בתפקידי ביטחון. שלוש שנים הייתי ראש אגף החימוש ואח"כ, במשך 17 שנה, עמדתי בראש אגף כח-אדם של משרד- הביטחון, שעסק בין השאר גם בגיוס כח-אדם לצה"ל. עם פרישתי לפנסיה, עבר תחום זה לאגף כח-אדם במטכ"ל.
גם בפרישתי לא יצאתי לנוח על שפת הים. מילאתי ועודני ממלא שורה של תפקידים ציבוריים בהתנדבות וכך אעשה כל עוד אחוש כי יש ביכולתי לתרום.

וילנא[עריכה]

נולדתי בוילנא, ירושלים דליטא, בשנת 1903, אך למעשה, עברו עלי ימי ילדותי בטרוקי - עיר מחוז קטנה, סמוכה לווילנא, עליה כבר סיפרתי.
אביה של אמי, הסבא אהרון קדיש קלוזנר, נמנה על נכבדי העדה. בית- סבא היה בית מסורתי. יחד עם זאת - בית מתקדם ובעיקר בית ציוני מאוד. לילדיו, שבעה במספר, דאג סבא למורים מיוחדים לעברית. כולם למדו ספרות עברית ותולדות עם-ישראל. בן-אחיו, יוסף קלוזנר (לימים - פרופסור דגול להסטוריה), שהתגורר בעיירה קרובה, קיבל את השכלתו הראשונית בבית-סבא. יחד עם אמי, אחיה ואחיותיה למד אצל אותם מורים.
כאשר גדלו הבנים וקם דור של נכדים, רק טבעי היה שסבא שב והזמין את המורים הטובים, שנמצאו אז בווילנא, ללמד את נכדיו עברית, ספרות ותולדות העם. וכך, כבר מגיל 5 קיבלנו על עצמנו את עול הלימודים. ויש לציין - באהבה רבה.
ב-1900 נוסדה בטרוקי אגודה ציונית. 8 איש נימנו על מייסדיה. בין השמונה : סבא - אהרון קדיש קלוזנר, בנו - שבתאי, וחתנו, בעלה של בתו חנה, הוא אבי, יהושע זבלודובסקי. ראוי לציין, שגם רב העיר, הרב גרינהוז, נמנה על מייסדי האגודה.
בין שאר פעולות האגודה - הקמת ספריה עברית. לנו, הילדים לומדי העברית, היה זה אוצר ממש. לא פלא שבכל שעה פנויה אפשר היה למצוא אותי נחבא עם ספר ספריה. לכיתת הלימוד המשפחתית שלנו הצטרפו עם הזמן כמה תלמידים, בני המשפחות המתקדמות בעיר, וכולנו יחד מצאנו עניין רב בלימודינו.
מינהגים טובים שררו בבית-סבא. בשבת לאחר התפילה בבית-הכנסת, מתאספים היו בבית כל בני המשפחה לקידוש ולכיבוד קל. סדר ליל פסח התקיים, כמובן, בבית-סבא וכולו התנהל כחוק על כל פרטיו ודקדוקיו, שיריו וזמירותיו. הדגש הושם קודם כל על מוטיב היציאה מעבדות לחירות.
יום הולדתו של סבא קלוזנר חל בליל נר-חמישי של חנוכה. באותו ערב נהגנו להתאסף בבית-סבא להדלקת הנרות, לקבלת דמי-חנוכה ולבילוי משותף. לערב זה נהג להגיע גם פרופ' יוסף קלוזנר, והיה מרתק אותנו מדי שנה בספוריו על החשמונאים, על מלחמותיהם, ועל תקומת ישראל בתקופת בית שני. לא פלא הוא שלא רק למחרת היום, כי אם גם במשך ימים רבים לאחר מכן היינו אנו, הילדים, נלחמים את מלחמות החשמונאים, בחרבות ורמחים מעץ, עם חיצים וקשתות וכלי נשק דומים אחרים.
במלחמות אלו לא הייתי בין המפגרים. מעט קור רוח - אותה תכונה שציינו בי שוב ושוב בימי ה"הגנה" - יצא לי להפגין כבר מגיל צעיר.
הנה סיפור :
היה זה באחת משבתות החורף. הורי יצאו לבית-הכנסת ואילו אני ואחותי הגדולה, נחמה, יצאנו להחליק על הקרח באגם. נחמה היתה אז בת עשר ואני - בן שש. תוך כדי ההחלקה נפלה נחמה לפני ולפתע פתאום נשבר הקרח שתחת רגליה והיא החלה לטבוע.
כל נסיונותיה להיחלץ היו לשווא. בכל פעם שאחזה בקצה הקרח היה זה מתפורר תחת ידיה. מאוחר יותר התברר שהיה זה המקום בו נהגו הכובסות לכבס את כביסתן. בליל שבת שרר קור עז בחוץ והשטח התכסה, מסתבר, בקרום דק של קרח.
הנה כי כן, כשראיתיה מפרפרת נחלצתי לעזרתה. נעמדתי בקירבתה, במקום שהקרח נראה לי יציב, הושטתי יד ומשיתי אותה מהמים. שבחים רבים קיבלתי אז על הדרך בה ביצעתי זאת.
הכמעט-אסון שארע לא הרתיע אותי בשנים שבאו והלכו. התקדמתי יפה בהחלקה על הקרח וגם בשיט סירות-משוטים, בקיץ, היתה לי "הצלחה" במלחמות שניהלנו, כמכבים, נגד שונאינו הרומאים, אבל יותר מכל בלימודים. וכך, בתחילת שנת 1914, ואני אז כבן 11, כאשר פרופסור יוסף קלוזנר עמד לבקר בארץ-ישראל, סוכם בין הורי לבינו שאצטרף אליו ואשאר בארץ ללמוד בגימנסיה "הרצליה". למרבה הצער נשארה התכנית בגדר חלום. שכן עודנו עושים הכנות פרצה מלחמת העולם הראשונה ועמה נגוזה גם נסיעתי לארץ-ישראל.
החלה המלחמה. הגרמנים פרצו במהירות אל מעבר לגבולם המזרחי וכבר עמדו לא רחוק מעירנו. משפחתי החליטה לעזוב את המקום ואכן תוך זמן קצר, מצאנו את עצמנו - אמא וחמשת הילדים - ברכבת העושה דרכה לאוקראינה. אבא נשאר בעיר כדי לחסל את עסקיו.
הגרמנים הפתיעו והגיעו מהר יותר ממה שחישב אבא בחישוביו. הוא נשאר איפוא, בווילנא, ללא יכולת לצאת ואנחנו המשכנו את דרכנו מזרחה - בלעדיו.
בעקבות הגימנסיה העברית, "הגימנסיה של כהן", שעקרה מווילנא ליקטרינוסלב (מהערים הגדולות באוקראינה), הגענו גם אנו לאותה עיר. שבתי והתקבלתי בה כתלמיד. מתוך תחושת האחריות כלפי אמא, עליה הוטל מעתה העול הכבד של הדאגה למשפחה, השתדלנו להקל על החיים עד כמה שניתן היה. למעשה היתה יכולתנו לתרום לעניין זה מצומצמת למדי. אחי הגדול היה רק בן 14 ואחי הקטן - בן 5. למזלנו הפקיד אבא בידי אמא סכום נכבד של כסף, והוא זה שאיפשר לה לא רק לקיים את המשפחה, כי אם גם לדאוג לחינוכם של הילדים בגימנסיה.
הגימנסיה העברית בה למדתי, נמנתה על בתי-הספר הטובים ביותר ברוסיה. אכן, שפת הלימודים היתה רוסית, אבל שעות רבות של לימודים הוקדשו גם לשפה העברית, לספרותה ולקורות עם-ישראל. השתדלתי שלא לאכזב את אמא ונמניתי על התלמידים המצטיינים. בימי הקיץ החמים כשהשמש לוהטת והחום כבד, נהגתי לרדת לעתים קרובות לבור עמוק, מעין פיר, שהיה כרוי בחצר. בבור זה היו מאחסנים בימי החורף הקרים, קרח מן נהר הדניפר, שחצה את העיר. בקרח זה היו הדיירים משתמשים לאחר מכן בימי הקיץ החמים, לקירור מצרכי האוכל. כשהבור התרוקן מהקרח הפכתי אני לאחד הדיירים הקבועים שלו. שם, גם הכנתי השעורים.
הגיעה שנת 1917. ברוסיה פרצה מהפכה : תיגרות בין המהפכנים לבין כוחות ה"לבנים" הפכו שיגרה. תוך כדי כך נפגעו גם תושבים יהודים. בתקופה זו קמה הגנה מקומית עצמית. הייתי אז כבן 14. הסתבר לי כי ל"הגנה" אין מקבלים צעירים שכמותי. עם זאת הייתי שקוע כל כולי בהזדהות נפשית עם המגינים. כאשר נשמעו יריות בקרבת הבית - מייד הייתי מוצא עצמי בחוץ - עוקב בנשימה עצורה אחרי מהלך הקרב, משתדל שלא להתגלות לכוחות הלוחמים.
המלחמה הסתיימה. סוף סוף אנו ברכבת העושה דרכה לווילנא. הרכבת - רכבת משא והיא ומשרכת דרכה באיטיות רבה. הנסיעה נמשכה ימים ולילות עד אשר הגענו, השבח לאל, לווילנא. כאן המתין לנו, לאחר פרידה של שלוש שנים - אבא.
ושוב אני בגימנסיה. הפעם - גימנסיה רוסית שבה לומדים גם פולנית, גרמנית, צרפתית ולטינית. ב-1919/20 אני מסיים את הגימנסיה (בהצטיינות) ומתחיל ללמוד בטכניקום. במקביל אני נרשם כחבר ב"החלוץ" ותוך זמן קצר מוצא עצמי חבר הוועד ומתחיל להתכונן לעליה.
העליה בימים ההם התנהלה, כידוע, רק באמצעות סרטיפיקטים (רשיונות עליה). מספרם - דל ביותר. הרשיונות ניתנו בדרך כלל לבעלי הון, שהיה באפשרותם להוכיח כי בידם די אמצעים בכדי להתקיים, מבלי להוות מעמסה על הישוב. אף על פי כן, באחד הימים הראשונים של שנת 1923 מקבלים, אני וחבר מ"החלוץ", הודעה להתייצב במשרד העליה בוורשה, בעניין עלייתנו ארצה.
מיהרנו, איפוא, להתייצב ושמענו בעניין רב את הסידור המתוכנן. הסתבר, שמשפחת שמידט מגרודנה קיבלה סרטיפיקט לעלות ארצה, ומכיוון שבני הזוג ערירים, הסכימו שיצרפו אליהם שני חלוצים צעירים, כאילו הללו ילדיהם. הגורל נפל על חברי ועלי. ואכן, כבר בוורשה, צויידנו, כל אחד, בדרכון חדש, מזוייף, על שם שמידט.
בדרכנו מוורשה הביתה, סרנו לגרודנה, להכיר את ה"הורים" החדשים. הוסכם, שכאשר יקבע תאריך נסיעתם, יודיעו לנו ואז נצטרף אליהם. חזרנו הביתה ומאז חיינו בציפיה יומיומית להודעה טלפונית.
עובר שבוע, עוברים חודשיים, והודעה איננה מגיעה. התברר, בדיעבד, שה"הורים" התחרטו ואינם עולים ארצה. ובכל זאת, על מנת לנצל את הסרטיפיקט הוחלט, לבסוף, שאנו, ה"ילדים", נעלה לבר, ללא ההורים. ואכן, מייד לאחר פסח 1923 יצאנו שנינו, שני האחים "שמידט", לדרך. בוורשה ציידו אותנו בניירות הדרושים, וכך נסענו לווינה. בווינה רכשתי אקדח - והיה זה הנשק הראשרן שהיה כולו שלי. הטמנתי אותו, אם כן, יפה יפה בין החפצים במזוודה, והתפללתי שלא יתגלה בכניסתנו ארצה.
האניה, עליה עלינו היתה אוניית משא. היא שרכה את דרכה בעצלתים, עמוסה לעייפה במשא וב"חלוצים".
פיראוס, נמלה של אתונה. האניה - כך אומרים לנו, תעגון כאן כמה שעות, אנחנו, שישה צעירים וצעירות, מחליטים שזוהי הזדמנות פז לבקר ב"אקרופוליס". ביררנו, איפוא, את שעת ההפלגה, התיישבנו במונית ותוך זמן קצר מצאנו עצמנו מטיילים בהר השגיא, נלהבים למראה הוד הקדומים. כמחצית השעה לפני מועד ההפלגה, כבר היינו בנמל. להפתעתנו התברר לנו שקיים הפרש זמנים בן שעה, בין השעונים שלנו לבין שעון יוון, וכי אנייתנו כבר הפליגה לדרכה. הסתבר, שעלינו להמתין שבוע ימים, עד בואה של אניה אחרת מאותה חברה.
מאחר והמזוודות נותרו באוניה, מצאנו את עצמנו במצב קשה למדי. אף על פי כן, החלטנו לקחת את העניין ברוח ספורטיבית ולנצל את שהותנו בפיראום לטיולים בין שכיות החמדה של אתונה וסביבותיה. ואכן, השבוע חלף מהר. האוניה הגיעה ואנו שוב בדרכנו לארץ-ישראל. בדיעבד, יתכן שהסיפור על השתהותנו ביוון אף סייע לעלייתנו. בחוף יפו לא שמו לב לכך שלמעשה עולים, לפי הסרטיפיקט, שני ה"ילדים" ללא אבא ואמא.
לאחר שהות קצרה בתל-אביב, עליתי ירושלמה. היו אלה ימים של חוויות עצומות : בימים עבדתי, כפי שכבר סיפרתי, על הר-הצופים, בלילות סבבנו על חומות ירושלים. עוד באותה שנה התקבלתי כחבר ב"הגנה".
על אף שהייתי מאושר בירושלים, שאפתי עוד מנוער לקבל הכשרה חקלאית, ואכן, לאחר שנת שהות בירושלים, התקבלתי כפועל מתמחה בבית- הספר החקלאי מקווה-ישראל. היה זה בית-ספר מצויין. במקביל להכשרה החקלאית המשכתי לקבל הכשרה גם ב"הגנה".
עברו שנתיים וחצי מאז עלייתי ואני כבר פועל ראשי במטעים, באותה תקופה קיבלתי מכתב מהבית, ובו ידיעה על כך שאחותי הצעירה, אסתר, עומדת לעלות גם היא.
על מנת להקל על קליטתה, קיבלתי חופשה מעבודתי במקווה-ישראל ועברתי לעבוד זמנית בתל-אביב. עבדתי כמגיש-טיט לקבוצת טייחים. היתה זו עבודה מפרכת למדי. היה עלי להכין ארגזי טיט גדולים ואח"כ לסחוב ללא הרף דליי טיט לחדרים ולפיגומים. טוב שעדיין לא בנו אז רבי-קומות בתל- אביב. מרבית הבתים כהם עבדנו היו כני קומה או שתיים.
לא הרפיתי גם מפעילותי כ"הגנה". בתל-אביב צורפתי ליחידה שהיתה בפיקודו של מפקד ותיק ושמו יחזקאל פוגל (בן-דוד), ערב אחד בשבוע התאמנו בנשק קל, בבית-הספר בנווה-צדק, ובשבתות - בתרגילי סדר, בשדות שמאחורי שכונת בורוכוב. כחבר ותיק יחסית זכיתי להיות מביא האקדוחים לשיעור וממנו.
לא עברו ימים רבים לשהותי בתל-אביב והומלצתי לקורס מפקדים.

לתולדות חטיבת "ירושלים"[עריכה]

(חטיבת חי"ש "עציוני")

עם תום מלחמת-העולם השניה ב-1945, נפתח שלב חדש בפעילות ה"הגנה". "תנועת המרי העברי" החלה במאבק עם הבריטים על עתיד ארץ-ישראל. בקיץ 1947 הסתבר למי שעמדו בראשו של מאבק זה, ובמיוחד לבן-גוריון, כי שעת ההכרעה הולכת וקרבה. היה ברור שהמלחמה הצפויה תהיה לא רק עם ערביי א"י, כי אם גם עם צבאותיהן של ארצות ערב השכנות. תחושת סכנה חדשה זו חייבה שינויים רציניים בהיערכות ה"הגנה" ופעילותה.
ואכן, בנובמבר 1947 פורסמה מטעם הפיקוד העליון "פקודת המבנה הארצי, נובמבר 1947". בפקודה פורטו השינויים שיחולו במבנה ה"הגנה". על מנת להבין זאת, צריך לזכור שהמבנה הקודם היה מבוסס על ההנחה, שליישוב היהודי צפויה סכנה רק מצד ערביי ארץ-ישראל. מול צבאות סדירים מן ההכרח היה להיערך בצורה שונה, באמצעות כוח צבאי, מאומן, חמוש ובנוי במתכונת צבאית. לפיכך חולקו כוחות ה"הגנה" לשני גופים ארציים :
ה"חיל", ובו אנשי הפלמ"ח והחי"ש - נועד לעמוד בפני סכנות חוץ.
ה"משמר", ובו החי"מ - נועד להגנה בפני סכנות מקומיות.
נקבע שה"חיל" יהיה מורכב מארבע חטיבות: חטיבת הצפון (5 גדודים) ; חטיבת התיכון (3 גדודים) ; חטיבת הדרום (5 גדודים) ; חטיבת ירושלים (2 גדודים). בהיותי אז מפקד מחוז ירושלים, מוניתי גם כמפקדה (הראשון) של החטיבה. עד אז היה בירושלים רק גדוד חי"ש אחד. היה עלי להרחיב את המסגרת, להקים גדוד נוסף, להכשירו ולבנות את החי"ש כחטיבה - "חטיבת ירושלים" או כשמה באותם הימים - "חטיבת עציוני".
ואכן, כעבור שבועות אחדים הוקמה החטיבה החדשה, תוך פעילות הכשרה מזורזת.
חלקה של החטיבה בהגנת ירושלים ובלחימה על ירושלים היה רב ביותר. מובן מאליו שסקירתי זו על קורות החטיבה לא באה לגרוע ולוא במשהו מחלקם של החילות האחרים, שעמדו אז לפקודתי בירושלים ובמחוז. גם להם היה חלק רב במלחמה על ירושלים בתקופת פיקודי על ירושלים עד ה- 14.2.48 .
הנה רשימת המפקדים של "עציוני" עם התארגנותה (אני מבקש מראש סליחה מהחברים, שצריכים היו להיכלל ברשימה זו ושמם נשמט, לא מתוך כוונה נעשה הדבר, אלא משום שמאז עברו כבר למעלה מ-40 שנה ודוק של זמן כיסה על ארועים רבים שארעו) :
ישראל עמיר – מח"ט
אמנון זעירא - סגן מפקד החטיבה
גדוד "מוריה" (גדוד 1)
זלמן מרט - מפקד הגדוד
צבי סיני - קצין תכנון
אפרים לוי - קצין הדרכה
יוסף שנורמן - קצין מינהלה
מרדכי גזית - קצין מודיעין ומפקד פלוגה
נפתלי שטרסברג - שליש
שמואל ורשאי - אפסנאי
מפקדי פלוגות - שמריהו דיאמנט
יוסף נבו
משה סלומון
יואל קרסני
מפקדת פלוגת חברות - רבקה עמיר
גדוד מכמ"ש (גדוד 2)
שלום דרור - מפקד הגדוד
מיקי הפט - קצין תכנון
משה (מוש) זילברשמידט - קצין מודיעין
שמואל מטות - קצין הדרכה
ישורון שיף - קצין מינהלה
אברהם עוזיאל - שליש
מפקדי פלוגות - ישראל פונט
אברהם טמיר
יהויכין קנולר
אמנון אלון (יותר מאוחר)
מנחם ריצמן
מאיר פעיל - מפקד היחידה לפעולות מיוחדות

תולדות משמר העם - ירושלים[עריכה]

פתח היום עתון וקרא על החיכוכים והסכסוכים שבין הקבוצות השונות של יהודי ירושלים. ברור לך, גם בלא להתעמק, כי זו איבה אמיתית, מפחידה למדי ומתעוררת השאלה : כיצד קרה שבאותן שנים היו כל יהודי ירושלים, או רובם הגדול, שותפים מלאים בהגנה ובלחימה על ירושלים, כיצד עמדו כגוף מוצק ומלוכד בהפגזות ובמצור?
דומני, שלא תהיה כאן יהירות יתירה מדי מצידי, אם אומר, שחלקי רב בגיבוש אותה תופעה.
אכן, במהלך כל שנת 1947 עשינו בירושלים כל מאמץ אפשרי לגייס לשורות ה"הגנה" את כל מי שניתן. גם נערים וקשישים גוייסו לגדודי הנוער ולחיל המשמר. על אף שעשינו מאמצים רבים לחדור לשכונות ולעדות השונות, חשנו בשלב ראשון שאין אנחנו מגיעים ליסוד, וכי קיימות עוד שכבות שטרם גוייסו למאמץ לקראת המלחמה ההולכת וקרבה.
החלטתי, על כן, על צעד מיוחד: הקמת חיל חדש, חיל "משמר-העם". דוגמתו, דומני, טרם היתה עד אז במערכות ה"הגנה".
הנה כי כן, תוך שיתוף אמיץ עם ועד הקהילה, הוכרז ב-15 בספטמבר 1947 - על הקמת "משמר העם" בירושלים. על ההודעה והקריאה לגיוס, חתמו נציגי ועד הקהילה. המודעות החתומות פורסמו באופן גלוי בחוצות העיר, ששרצה עדיין חיילים בריטיים. לכאורה, מטרתו ומבנהו של החיל היו דומים לאלו של הג"א (הגנה אזרחית) דהיום, למעשה, היה זה חיל נוסף, מסווה היטב כלפי השלטונות, שעמד לרשות מפקדת ה"הגנה" בירושלים.
בראשות החיל החדש העמדתי מפקדה מיוחדת ובה מטובי ונכבדי ירושלים : רחל ינאית בן-צבי, עו"ד צבי שוורץ ואליהו פייטלזון, שלושתם כמובן, פעילי ה"הגנה" במשך שנים רבות. כמפקדו של משמר העם קבעתי את זאב אפשטיין (אבנת), ולעזרתו: בן-ציון אבני, יצחק אברהמי, נפתלי וולך ואחרים. כולם מטובי המפקדים של ה"הגנה" בעיר, עוד בשנות העשרים והשלושים.
אצטט עתה מן הקובץ "חיל משמר-העם בירושלים", שיצא לאור באפריל 1984, ובו הסיפור על הקמתו של משמר-העם :
"במחצית ספטמבר 1947 נוסד והוקם חיל משמר העם לפי הוראת מפקדת ה'הגנה' בירושלים. על חיל זה הוטל לשמש זרוע גלויה, לעומת ה'הגנה' שהתקיימה במחתרת, ולפעול גלויות בתוך הישוב היהודי, שמנה 100 אלף נפש בקירוב, לשם ארגונו וליכודו לקראת הקמת המדינה. הביצוע הוטל על קבוצת מפקדים בת עשרה חברים משורות ה'הגנה', שעליהם היה לארגן את החיל החדש במתכונת צבאית, לעמוד בראשו ולמצוא את מפקדי יחידרת המשנה בין המתגייסים.
מסיבות חוקיות הופיעו הודעות הגיוס מטעם ועד הקהילה של יהודי ירושלים.
בכרוזים הראשונים אל הישוב היהודי הירושלמי אנו קוראים :

ועד הקהילה העברית ירושלים
משמר העם
זו השעה לכל יהודי ויהודיה להתגייס למשמר-העם, כדי לחזק את הבטחון והסדר בעיר. תחנות הרישום פתוחות כבר כל יום (מלבד ימי שישי ושבת) בשעות 6 עד 9 בערב.

קום ותן כתף לצרכינו !
אף אחד בל ייעדר !
תחנות הרישום הן במקומות כדלקמן :
(רשימה של 16 תחנות)

תחנות גיוס נפתחו במקומות ציבוריים בכל חלקי העיר, כגון : בתי ספר, בתי כנסת, וכדומה. ההיענות היתה רבה מאוד. תוך שניים-שלושה חודשים נרשמו אלפי גברים ונשים, נוער ומבוגרים. התנהלה הסברה נרחבת באסיפות בכל שכונות העיר, בהן הוסברו מטרות משמר-העם ותפקידיו, לקראת הסכנות המאיימות על הישוב בגלל פיזורו ותלותו במים ומזון המובאים מן החוץ בדרכי קשר ארוכות, העוברות בתוך שטחי אוכלוסיה עויינת. בהתחשב בשוני והגיוון בין חלקי הישוב העברי בירושלים, שהיה מפולג לעדות ולכיתות, לישוב ישן וחדש ואף פורשים למיניהם, היתה ההתגייסות הנלהבת הישג רב רושם".
החיל חולק לחמישה חבלים, תואמים לחמשת החבלים של החי"מ. חודשי ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 1947 היו חודשי ההתארגנות של משמר-העם. בתקופת התארגנות זו העביר משמר-העם באופן שיטתי את הצעירים שבשורותיו לשורות ה"הגנה" : את הצעירים ממש לחי"ש ואת המבוגרים יותר לחי"מ. במשמר-העם המשיכו לשרת אלה, שבגלל בריאותם או גילם (מגיל 50 ומעלה) לא התאימו לתפקידים קרביים וכן בעלי התפקידים הבכירים והמיוחדים.
שילובם של אנשי משמר-העם בחבלים ובאזורים ושיתופם בפעולות יחידות ה"הגנה" בשטח, הפכה אותם למעשה לחיל אורגני נוסף של ה"הגנה", ותרומתם היתה ניכרת לכושר העמידה של הישוב הירושלמי על כל רבדיו, שכבותיו ועדותיו בהפגזה ובמצור."
עד כאן מן הספר, הייתי רוצה להוסיף לכך כמה היבטים אישיים :

חיל המשמר (חי"מ)[עריכה]

במלחמת-השחרור נמנו על מגיני ירושלים גם חברים (אם כי בודדים), שחלקם היה רב בארגונה והפעלתה של ה"הגנה" בירושלים כבר בשנת 1920 (מאורעות תר"פ). ניתן לציין כאן את השתתפותה הפעילה של רחל ינאית בן- צבי, שהיתה ממייסדי "השומר" ואח"כ מבוני ה"הגנה" בירושלים. על מפקדי חי"מ ירושלים נמנו גם פעילים מתקופת המאורעות ב-1929, ובעיקר אלה שלקחו חלק בהגנה על ירושלים במאורעות 1936 - 1939.
באותה תקופה ולאחריה עברו מאות רבות של אנשי חי"מ את אימוניהם הן כטירונים, הן כמפקדי עמדות וקטעים והן כבעלי תפקידי פיקוד אחרים. במהלך מלחמת-העולם השניה, גוייסו רבים מחברי ומפקדי ה"הגנה" כמתנדבים לצבא הבריטי ולפלמ"ח. עובדה זו צימצמה מאוד את הפעילות בשורות ה"הגנה" בעיר. וכך, עם תחילתה של תנועת המרי העברי, כאשר השלטון הבריטי הפך לאוייב מספר אחד, מצאתי בעיר ארגון מדולדל. פעילותו הצטמצמה עוד יותר בגלל הרדיפות של המשטרה והצבא, ימי- העוצר והחיפושים המתמידים.
כבר בתחילת 1947 הוחל בהפעלתם המחודשת והמזורזת של אנשי החי"מ. בחודש מאי אותה שנה רוכזו כל מפקדי ירושלים להשתלמות ב"בית- הערבה". במסגרת ההשתלמות קויימו גם תרגילי-אש בסביבות ים-המלח. מאז ועד תחילת המערכה, נמשך במרץ רב חידוש הקשר עם ותיקי החי"מ, והוחל בפעולה מקיפה של גיוס חברים והכשרת מפקדים נוספים. במיוחד חודש הקשר עם חברי "הגנה" שחזרו מהצבא הבריטי. היו בתוכם גם כאלה אשר הגיעו לדרגות קצונה ולהתמחות מיוחדת ביחידות השונות של הצבא הבריטי. עם שובם ירושלימה אחרי מספר שנות היעדרות, היו טרודים בדאגות פרנסה. עד אשר יתערו מחדש בציבוריות הירושלמית וב"הגנה", הוצבו במילואים. לקראת המלחמה הצפויה ועם תחילתה, החל צירופם מחדש לשורות המגינים הפעילים. הם שובצו בתפקידים מתאימים, במגמה לנצל את הידע שרכשו תוך שירותם בצבא הבריטי.
נטל המלחמה ביישובי המחוז נפל, קודם כל, על תושבי היישובים עצמם, כולם אנשי חי"מ מאורגנים ומאומנים. היה זה נטל לא קל. המלחמה נמשכה חודשים ארוכים. לצידה חייבים היו להמשיך ולהילחם את מלחמת הקיום. גם בירושלים העיר, על שכונותיה נפל נטל ההגנה בעמדות, בקטעים, באיזורים ובחבלים - על חיל המשמר. רוב האנשים בו טרם גוייסו גיוס מלא. על אף הלילות הארוכים בעמדות, המשיכו גם בעבודתם היומיומית. בין אלה בלט חלקם של אלה אשר הועסקו במוסדות ממשלתיים, צבאיים ומשטרתיים. היה לנו עניין רב שיתמידו בעבודתם. כמו כן, רצינו ששיגרת החיים והעבודה הסדירה ימשכו עד כמה שאפשר יותר: שהמורים ימשיכו ללמד, שבבתי-החולים ימשיכו לתפקד, שהעבודה במפעלים ובבתי-החרושת (הספורים) לא תשותק, ושמוסדות חיוניים שונים ימשיכו לתת שירות. ירושלים חייבת הרבה לכל האנשים האלמונים הללו, על לחימתם ועמידתם האיתנה.

בן-גוריון על ירושלים כפברואר 1948[עריכה]

עם תחילת המערכה, בדצמבר 1947, עקב בן-גוריון מקרוב אחר פעולות ה"הגנה" בירושלים. הוא ראה כיצד באופן שיטתי, ללא פרסומת יתר, הרחיבה ה"הגנה" בהתמדה את השטחים התפוסים על ידה; כיצד תוך לחץ מתמיר מצידה נעזבו השכונות המעורבות מתושביהן הערבים ; כיצד פונו בהמשך גם מספר שכונות ערביות, והוקם קו הגנה רצוף בחלק ניכר של העיר.
לתוצאות המעקב הזה נתן בן-גוריון ביטוי בדברים שנשא במועצת מפלגת-פועלי-ארץ-ישראל ב-6.2.48 :
"כשאני בא עכשיו לירושלים אני מרגיש שאני בעיר עברית. הרגשה זו היתה לי תמיד רק במשק חקלאי או בתל-אביב. אמנם לא כל ירושלים היא עברית, אבל יש כבר גוש גדול עברי: מבואך לירושלים דרך ליפתא-רוממה, דרך מחנה יהודה, רחוב המלך ג'ורג' ומאה שערים - אין ערבים. מאה אחוז יהודים. מאז נחרבה ירושלים בימי הרומאים - לא היתה כל-כך יהודית כמו שהיא עכשיו. בהרבה שכונות ערביות במערב - אין רואים אף ערבי אחד".

הדברים שנשאתי בכנס המפקדים, ביום שהעברתי את הפיקוד על חזית ירושלים 14.2.48[עריכה]

"מפקדים !
היה לי הכבוד לשתף איתכם פעולה במשך שנה ו-10 חודשים כמפקד מחוז ירושלים וחטיבת עציוני, פרק זמן זה הוא אולי קצר, אבל לעומת זאת - רב תמורות ורב ארועים. היתה זו אחת התקופות היפות ורבות עניין בשנות שירותי הרבות. לא קלה היתה הדרך. נרדפת עד צוואר על ידי השלטון, מצאתי את ירושלים במחתרת עמוקה. רוב היחידות לא פעלו. בירושלים כולה, על כל חילותיה - היו רק שני מקומות אימון. הדאגה היתה איך להסתתר, איך להחביא טוב יותר את מעט הנשק, איך לשמור על הקיים.
"כיום, כאשר קיימים מחנות אימונים כמעט לגאליים בשרונה, בת"א, בשרון ואפילו בארזה, מוזר להיזכר וקשה לתאר מה היו הקשיים בארגון וקידום העבודה בתקופה ההיא.
"היה ברור שיש להכין בהקדם את הכח הלוחם, את החי"ש, אבל כמה העזה היתה אז בהחלטה להתחיל מייד באימונים מרוכזים של החי"ש. כמה קשה היה להחיותו, להפעילו ולהרחיבו. מתוך תנאי זהירות קשים, בחוליות של 4 -6 חברים, לא יותר, מפוזרים בישובים הכפריים במחוז, התחלנו באימון המרוכז. ואכן, אחד ההישגים הגדולים בתקופה ההיא, היה אימון מרוכז, בלתי פוסק כמעט, של 30 -40 איש, בו זמנית. גם בעיר עצמה הסתערנו על האימונים והגדלנו אותם פי 6 - 7.
"הפעלנו את החי"ש, הפעלנו את הנוער, ובמידת מה - גם את החי"מ. פתחנו במטווחים שלא התקיימו בירושלים זה כמה שנים. תחילה טווחנו באקדחים וסטנים בנווה-יעקב - על יד מחנה המשטרה הבריטית, אחר כך בגוש עציון, ברימונים ובתת-מקלעים. סיימנו במטווחים לכל סוגי הנשק, כולל רובים ומקלעים בסביבות ים-המלח.
"היתה זו תקופה סוערת של פגיעה בלתי פוסקת בנו מצד השלטון. אם בתקופה של פעילות שלנו בפיצוץ הגשרים ואם בתקופת התגובות הקשות שבאו מייד לאחר מכן, כשהותקפה בית-הערבה ונעצרו הגברים בה. כאשר עמדנו בהסתערות על הסוכנות במהלכה נעצרו מנהיגי הישוב והעם ובמצור על רמת-רחל. היתה זו תקופה של פורענות שכמעט ירדה על ירושלים, במהלכה עמדנו בחיפושים, זיהויים, עוצר, מכלאות, והשתוללות של חיילים. "תוך מילוי התפקידים הרבים הקשורים לענייני השעה, מתוך תנאי מחתרת קשים, תוך דאגה מתמדת לקיים, התחלנו להרחיב את המסגרת, הנחנו יסודות מוצקים והתכוננו לקראת הבאות. החי"ש, שמנה תחילה כ-300 איש התחיל להתפתח ולגדול. היתה זאת משימה לא קלה, חלק ממעגל קסמים : אי אפשר היה להגדיל את מספר הטוראים, כי חסרו מפקדים. אי אפשר היה לקיים קורסים למפקדים, כי מספר הטוראים מהם יכולנו לבחור את המועמדים, היה קטן.
"למרות מחסור במדריכים ותוך אימוץ כל הכוחות יצאנו בכל זאת למרחב, ועם התחלתה של המערכה יכולנו כבר לגייס כ-840 אנשי חי"ש בגיוס מלא. אפילו כאשר הוטל מצב צבאי בירושלים, לא פסקה העבודה. היא הלכה וגברה על אף כל המעצורים. הוצאנו חברים מתוך השטח הנצור וקיימנו אימונים מרוכזים עם לינה בשעות העוצר במקומות האימונים.
"היה ברור שאם לא נשתלט על הנוער בירושלים - לא השתלטנו על העיר. הנוער הוא היסוד לכל עבודתנו הסדירה בעתיד. גדודי-הנוער הלכו והתפתחו, הלכו והקיפו את רוב הלומדים. הקפנו את רוב ארגוני הנוער הקיימים. העמקנו לחדור לשכבות הדתיות. חדרנו לשכונות העוני, לשכבות העמלות, לעדותיהן השונות.
"באמצעות מועדוני הנוער, בארגון נוער-למען-נוער, בטיפול בנוער העזוב, ניצלנו כל אפשרות של חדירה והשפעה. כיום מונים גדודי הנוער 1540 חברים וחברות. נוסף ל-1520 נוער בחג"מ - יחד 3060 בני נוער המהווים כ-44 אחוזים של הנוער הירושלמי כולו.
"תוך מלחמה בלתי פוסקת בכוחות העויינים מבחוץ, תוך מאבק זהיר וזריז, שקול ונמרץ, עם כוחות הפרישה מבפנים, תוך תביעה מתמדת כלפי הפיקוד להרחיב העבודה, תוך חריגה מתמדת מן התקציב, הכנו את עצמנו לקראת המאבק הגורלי והצלחנו להקים את 'משמר העם', הממלא כיום תפקיד כה רציני במערכה הכללית.
"העברנו את החי"מ לבסיס איזורי, לפי מקום מגוריהם של החברים, מה שאיפשר לנו זריזות יתר, גמישות יתר ויעילות יתר בהגנת העיר.
"תוך עבודה מסורה של המפקדות, הצלחנו לארגן חלק ניכר של בנות ירושלים, וכיום שותפות להגנת ירושלים כ-1000 חברות. תוך הכרת גורליות השעה, מוקפים אוייב המצר את צעדינו, השתדלנו כולנו לעשות לפי מיטב יכולתנו, להיות מאורגנים יותר, מצויידים יותר ומוכנים יותר.
"לא תמיד היתה לנו השהות לעצור, לשבת ולהינפש תוך המירוץ הזה. ידענו שהעבודה מרובה והזמן קצר. לא פיזרנו שבחים איש לרעהו, כי ידענו שהזמן דוחק ועוד רבה העבודה לפנינו.
"המערכה שהתחילה לפני כחודשיים וחצי באה על ירושלים כסופה. מהיום הראשון ועד היום, דומני שאין למצוא יום אחד של הפוגה. תוך מאבק בלתי פוסק עם האוייב, צריכים היינו לפתח את כל אותם כוחות, שאת היסודות להם הנחנו קודם.
"ירושלים עמדה במערכה. הגנתה אורגנה חיש מהר. תוך תנאי ציוד קשים, כשברשותנו רק כשליש הנשק שיש לנו כיום, תוך מעשי להטים של הנשקים וסיכונם המתמיד. לא ארך הזמן ועברנו מהתגוננות פסיבית להגנה אקטיבית. יחידות החי"ש מטרידות היום ומכות באוייב בלי הרף. הצמדנו כוחות גדולים של האוייב להגנה עצמית.
"פרט למרכז-המסחרי, לא ויתרנו על אף נקודה בעיר ובמחוז. גירשנו את האוייב לא רק משכונות מעורבות כי אם גם משכונות שאין ליהודים אף בית בהן. בשכונות מסויימות גם ירשנו אותם. במאבק על ירושלים התחולל אחד הדברים הנפלאים, שלא כל דור זוכה לו : ירושלים, עיר הנצח, ראתה לא קרב אחד על חומותיה, ולא פעם הוכרעה הכף לרעתה, בגלל פירוד וחוסר אחדות בעיר הלוחמת. כשעמדנו לפני כשנה בפני צו של אי-הזדהות והתנגדות פאסיבית ולמרות כל המאמצים שהשקענו אז, רחוקים היינו מליכוד מלא של הישוב הירושלמי כולו. אז באה וקיננה דאגה בלב: הנוכל ללכד ישוב מגוון זה, על כל עדותיו ושכבותיו?
"ואמנם, עמל נמלים הושקע אז בעבודת ההסברה, בעבודת החינוך, בחדירה לכל שכונה, לכל פינה, לכל חוג, וכשזכינו כיום לעמידת הגבורה של העיר העתיקה, הרי זכינו לכך לא רק הודות לחברינו המאומנים לקרב, כי אם גם הודות לאימהות הנשארות שם עם ילדיהן, הודות לאותה רוח עמידה שהקיפה את העיר כולה.
"ואם הצלחנו לעבור את החודשיים וחצי של המערכה, כשכל אחד ואחד בירושלים רואה את עצמו שותף למערכה, כשכל אחד ואחד, ללא הבדל עדה, ללא הבדל מעמד, משתדל לתרום לפי מיטב יכולתו למאבק זה, כשאין מתייוונים בירושלים - הרי זו אחת התופעות המופלאות ביותר במערכה זו על ירושלים, שכולנו צריכים להתברך בה ולשמור עליה מכל משמר.
"לא קלה היתה הדרך שעברנו בה. מטובי חברינו נפלו במערכה. יהיה זכרם ברוך. עוד קשה הדרך. עוד המערכה לפנינו. אבל סמוך ובטוח אני, מתוך הכרתי את חבריי המפקדים, איתם שיתפתי פעולה במשך זמן שהותי בירושלים, מתוך הכרתי את חיילי ירושלים, מתוך הכרתי את הרוח המפעמת בקרב תושבי ירושלים, ומתוך הכרתי את דוד (שאלתיאל, המחליף), בטוחני שירושלים תעמוד במערכה, ותעמוד בה בכבוד".

תוכן   הפרק הקודם