לדלג לתוכן

אוטו-אמאנציפציה

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף אוטואמנציפציה)

אוטו-אמאנציפציה (1882) / י.ל. פינסקר

[עריכה]
טקסט זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה


א

"אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו - אימתי"
אבות פרק א משנה יד


לאחר זוועת מעשי-החמס העקובים מדם בא רגע של ארגעה, ורודפים
ונרדפים יכולים לשאוף רוח לעת-מה. בינתיים, באותו הכסף עצמו, שנאסף
למטרת ההגירה, מוחזרים הפליטים היהודים ל"ארץ מולדתם"! ואילו
היהודים במערב הסכינו לשמוע שוב את קריאת "הפּ-הפּ" של מחרפיהם,
ממש כאבותים בימים עברו. פרץ הזעם הלהוט על הקלון שהונחלו נהפך לגשם
של אפר, המכסה להנאתו את פני האדמה היוקדת. עצמו-נא, עצמו עיניכם
והסתירו ראשכם כבת-היענה - שלום בר-קיימא הוא מכם והלאה, אם לא
תנצלו את הרגע החולף של הארגעה ולא תמציאו תרופה יעילה יותר מאותן חצאי-
תרופות, שבהן מרפאים לשוא את עמנו האומלל, מזה אלפי שנים!‏


הבעיה הישנה-נושנה, זו שאלת-היהודים, עדיין מסעירה את הרוחות, כאז כן
גם עתה, משוללת-פיתרון היא כריבועו של העיגול, אך בהבדל מנו עוד היא
מוסיפה להיות שאלת-היום הבוערת. סיבת הדבר היא, שבעייה זו אינה מעוררת
עניין להלכה בלבד, אלא מתחדשת יום יום גם בחיי-המעשה ותובעת
את פתרונה בתוקף גובר והולך.
לפי תפיסתנו עיקר הבעייה הוא זה: היהודים מהווים בחיק העמים, שבתוכם הם
יושבים, יסוד נבדל למעשה, שאינו מסוגל להיטמע בשום אומה, ומשום-כך אין
שום אומה יכולה לסבלו בקרבה כראוי.
המשימה היא איפוא למצוא תרופה, שעל ידיה יותאם היסוד הנבדל הזה לחבר
העמים במידה כזאת, שיישמט הקרקע משאלת היהודים אחת ולתמיד.
אין אנו סבורים, כמובן, שעל ידי כך תושג ההרמוניה המוחלטת. ברם, הרמוניה
כזאת לא הייתה קיימת, כנראה, מעולם גם בין יתר העמים. אותם ימות-המשיח,
שבהם ייעלמו "ההבדלים הלאומיים", והאומות כולן תתמזגנה באנושות אחת,
עדיין שרויים במרחקי-הזמן הבלתי-נראה. עד אז חייבים המאוויים והשאיפות
של העמים להצטמצם ביצירת תנאי-חיים נסבלים של דו-קיום.
לימי השלום הנצחי עוד יהיה עלינו לחכות זמן רב, אבל עד אז ניתנים יחסי-
הגומלין שבין האומות להסתדר יפה למדי ע"י הסכם מותנה-הסכם, שיהיה מבוסס
על משפט העמים, על חוזים, אבל בייחוד על שוויון של מעמד ושל תביעות גומלין
וכמו-כן על יחס של כבוד הדדי.
ביחסיהם של העמים אל היהודים אין להבחין בשוויון כזה של מעמד. כאן חסר
היסוד לאותו יחס של כבוד הדדי, שכרגיל הוא מסודר ומובטח על ידי משפט-
העמים או ע"י הסכמים. רק לאחר שייכון יסוד זה, כאשר שוויון-הערך של היהודים
עם שאר האומות יהיה לעובדה קייימת, רק אז אפשר יהיה לומר, ששאלת-היהודים
מצאה את פתרונה.
לצערנו, שוויון-ערך כזה, שיהיה קיים במציאות בעבר הנשכח מזה-כבר, אפשר
לצפות לו שוב בעתיד רחוק כל-כך, עד כי בתנאים של ימינו נראית העמדת העם
היהודי בשורה אחת עם שאר העמים כדמיון-שוא. לכך חסרים לו אותם חיים של עצמיות קדומה,
שבלי שפה ומנהגים משותפים ובלי השתייכות למקום אחד - לא ייתכנו. אין לו לעם
היהודי ארץ-אבות משלו, אף כי יש לו הרבה ארצות-אם; אין לו לא מרכז, לא
נקודת-כובד, לא ממשלה משלו, לא נציגות. מצוי הוא בכל מקום, אך בשום מקום
אינו בביתו שלו.
האומות-לעולם אין להן עניין עם אומה יהודית, אלא תמיד רק עם יהודים.
כדי שיהוו אומה חסרה להם ליהודים אותה עממיות מיוחדת, האופיינית לכל אומה
אחרת, ואשר מותנית בשבת-יחד בתחום-מדינה אחד. עממיות זו לא יכלה,
כמובן, להתפתח בתנאי התפוצה. יותר מזה, דומה שנעקר מלב היהודים כל זכר
על אודות מולדתם המשותפת בעבר. תודות לכשרון הסתגלותם המהירה
סיגלו לעצמם על נקלה תכונות טבעיות של עמים אחרים, שלתוכם הוטלו ע"י
הגורל. לעתים, כדי לשאת חן בעיני עם-חסדם, אף התפרקו כליל ממקוריותם
המסורתית. הם סיגלו או השלו לעצמם נטיות על-לאומיות (קוסמופוליטיות)
מסויימות, שלא הניחו דעתם של אחרים, כשם שלא השביעו את רצונם הם.
מתוך שהם ביקשו להתבולל בעמים אחרים, ויתרו כמעט בזדון-לב על
לאומיותם העצמית. אולם בשום מקום לא השיגו את מבוקשם, שיוכרו על ידי
תושבי-המדינה האחרים כאזרחים שווי זכויות.
ברם, מה שמעכב את היהודים, יותר מכל, מלשאוף לקיום לאומי עצמי הוא,
שאין הם מרגישים כלל צורך בקיום כזה. יתר-על-כן, לא רק שאינם מרגישים
צורך בכך, אלא אף כופרים בצדקתו של צוך זה.
אצל חולה - היעדר הצורך במזון ובמשקה הוא אות מבשר רעות. לא תמיד
ניתן לשחררו מהבחילה המסוכנת (האנורקסיה). ואף אם עולה בידינו לשחררו
ממנה, עדיין השאלה בעינה עומדת, אם החולה יהיה מסוגל לבלוע את המזון, שהוא
כבר מתאווה לו.
במצבו הקודר של חולה מסוג זה נתונים היהודים. ועל פרט זה, החשוב מכל
האחרים, עלינו לעמוד בכל התוקף. אמו חייבים להוכיח, שרוע-מזלם של היהודים
נעוץ בראש וראשונה בהיעדר הרגשת הצורך לעצמאות לאומית, ושצורך זה -
מן ההכרח לעוררו ולחזקו בלבם, אם הם אינם רוצים להמשיך להיות קרבן לחיי-
השמצה עד עולם; בקיצור, עלינו להוכיח, שעליהם להיות לאומה.
במצב העלוב, שהיהודים אינם נחשבים בעיני העמים כאומה עצמאית, נעוץ
בחלקו הסוד של מצבם המיוחד ושל מצוקתם לבלי-גבול. עצם ההשתייכות לעם
זה היא אות-קלון בלתי-נמחה, הדוחה אז שאינם-יהודים ומעיק על היהודים
עצמם, ועם זאת שורשים עמוקים לתופעה זו בטבע האדם.