קטגוריה:משלי ו לב

דקויות

פסוקים 30-35 מתארים שתי סיבות שבגללן הגניבה פחות חמורה מהניאוף:

"לא יבוזו לגנב" משתי סיבות: ""

• א. פסוק 30: "כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב" - כי הוא גונב כדי למלא צורך אובייקטיבי - הגוף הרעב לא יכול להתקיים בלי אוכל; אם כולאים אדם בלי אוכל, הוא ימות תוך מספר ימים.

• ב. פסוק 31: "ונמצא - ישלם שבעתיים, את כל הון ביתו יתן" - כאשר הוא יימצא (ייתפס), הוא יוכל להחזיר את הגניבה ואף יותר מזה - פי 7 ממה שגנב - וכך יוכל לפצות את הנגנב גם על אבדן רכושו וגם על עגמת הנפש שנגרמה לו, כלומר, הנזק שגורמת הגניבה הוא נזק הפיך.

שתי הסיבות הללו לא קיימות בחטא הניאוף:

• כנגד סיבה א, פסוקים 32-33: "נואף אישה - חסר לב, משחית נפשו הוא יעשנה": חסר לב הוא אדם שאינו מסוגל לחשוב בהגיון; הנואף אינו פועל מסיבה הגיונית-טבעית, כי הגוף יכול להתקיים בלי מין, הרי אם כולאים אדם ומונעים ממנו לקיים יחסים, הוא לא ימות מזה, הוא יוכל לחיות שנים רבות, ובמשך הזמן הצורך שלו יקטן, כדברי חז"ל "משביעו - רעב, מרעיבו - שבע". מעבר לכך, לפעמים הניאוף גם פוגע בבריאותו של האדם ומביא עליו נגעים (מחלות מין). הנואף פועל רק מתוך תאוה דמיונית ולא מתוך צורך אובייקטיבי, ולכן "נגע וקלון ימצא, וחרפתו לא תמחה", בניגוד לגנב ש"לא יבוזו לו".
• כנגד סיבה ב, פסוקים 34-35: "כי קנאה חמת גבר, ולא יחמול ביום נקם. לא ישא פני כל כופר, ולא יאבה כי תרבה שוחד": הניאוף פוגע לא רק ברכושו של הזולת אלא גם במשפחתו, כבודו וחייו; הנזק הוא בלתי הפיך, ושום תשלום לא יוכל לפצות את המשפחה שנהרסה.

בתנ"ך ניאוף חמור יותר מגניבה, וזאת בניגוד לתרבויות אחרות, כפי שמסביר הרב יצחק עראמה, שחי בספרד לפני כ-600 שנה: "[העמים] מחרפים ומגנים יותר הגנבים מן הנואפים, ולא עוד אלא שהם מתפארים בעוון ההוא [=הניאוף]. ואמת שעל דרך האמת הוא בהפך, כי הגנב יקרה שיעשה רע מעט לצורך גדול הכרחי, והוא כאשר לא ימצא אופן אחר למלאת רעבונו כי אם בגנבה, כי אם נמצא הדבר ההוא ישלם בעבורו שבעתים ממחירו, ואף שיתן בו את כל הון ביתו... אמנם נואף אשה חסר לב, כי הוא עושה רע בהפך, כי הוא מזיק נזק גדול לזולתו לנאף את אשתו אשר לא ניתן לימחל [=למחילה] בעבור השחתת גופו ונפשו, כי נגע וקלון ימצא" (ראו על איסור ניאוף והשלכותיו המשפטיות / אביעד הכהן, מכללת שערי משפט).

הקבלות

פרק ו מדגיש את חומרת הניאוף, המשחית את הנפש.

פרק א מדגיש את חומרת הגניבה, העלולה גם היא לפגוע בנפש, (משלי א יט): "כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע, אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח"*.