רמב"ם על נגעים ז

<< · רמב"ם · על נגעים · ז · >>

ראו גם נוסח המשנה נגעים ז רמבם

נגעים פרק ז

משנה א

אמר יתברך "אדם כי יהיה בעור בשרו"(ויקרא יג, ב), מן הדבור ואילך, לאומרו יהיה בלשון עתיד.

בקמט ונגלה - שהאדם כאשר היה שמן הגוף, עוד נכחש בשרו, ונתגלו ממנו הנגעים אשר היו נסתרים.

וכבר ביארנו במה שקדמנו שראש והזקן כאשר היו בלתי שיער, אולם אם לא יצמח שיער כלל הנה היא תטמא בנגעי קרחת וגבחת. ושהשחין והמכוה והקדח כאשר היתה לחה, והיא אשר תקרא מורסה כמו שביארנו, שהיא אז לא תטמא במין ממיני הנגעים. וכאשר נעשו צרבה שהתחיל בקושי, הנה אז תטמא בסימני שחין ומכווה כמו שקדם. וכאשר נתרפא רפואה שלימה רוצה לומר השחין והמכוה, הנה הם יחזרו כעור הבשר ויטמאו בסימני עור בשר, והוא עניין אמרו וחיו, ואני אבאר זה כולו במה שאחר זה.

ואמר עד שלא נעשו צרבה - עניינו שהתחדש הנגע בו בהיותו כדין עור הבשר קודם שיתפשט בעור, ותהיה בהרת טמאה בלי ספק, ואחר זה נולד צרבת אשר טהר זאת הנגע אשר היה בעור הבשר בחידוש השחין או המכווה בה כמו שהתבאר בסוף הפרק הראשון מזאת המסכת, עוד חיו השחין והמכוה רוצה לומר שחזרו לדין עור הבשר וחזר זה הנגע טמא.

וחכמים מטהרין - לפי שהם אומרים מאשר נדחה, ואמנם יטמא הנגע כאשר לא יחדש לו מה שיחייב דחייתו ויציאתו ממה שיהיה נגע מאשר טהר בגוף עד עתה.

והלכה כחכמים:

משנה ב

זה המאמר דבק באשר לפניו, וזה שזאת הבהרת אשר מנה ואמר שהן טהורין מפני זמן מה או עניין מה, כאשר משתנה מראיה והתחזק לבנותה או החסיר אחר זה הזמן או אחר הסרת העניין, כמו שישתנה מראה הבהרת אשר היתה בה והוא גוי, או קודם מתן תורה אחר הכנסו באמונה או אחר נתינת התורה, או שנשתנה מראה הבהרת אשר היה בקמט אחר שנגלה. רבי אלעזר בן עזריה אומר, שהוא טהור כאשר הגיע לנגע טהור. ורבי אלעזר חסמא אומר, שהיא כאשר התחזקה לבנותה אז יהיה טמא, ונאמר שהנגע אשר התחיל חידושה. ורבי עקיבא אומר, תראה כתחילה.

ואמרו הנה כסיד ההיכל וכצמר לבן - אין הכוונה בזה שהיא תהיה כסיד ההיכל ותחסר לבנותה ותחזור כצמר לבן, לפי שכבר ביארנו בראש המסכתא שצמר לבן אצל חכמים יותר חזק הלובן מסיד ההיכל, וביארנו עניין זה. ואמנם ירצה בזה שהבהרת עזה אשר היה מראה כשלג חזרה למראה סיד ההיכל, או מראה השאת אשר היא צמר לבן או כקרום ביצה. וכאילו הוא יאמר שאין הפרש בין חזרת מראה חבירתה אשר היא שאת או מראה תולדתה או מראה תולדת חבירתה, והוא אמרו ונעשית מספחת שאת, או מספחת עזה. וזה שהמראה אשר חלש לבנותה קרא השם "מספחת", והוא אמרו "והנה כהה הנגע מספחת היא"(ויקרא יג, ו). ובא אלינו הפירוש שאמרו בכאן "כהה" אינו רוצה בו שחסר לבנותה עד שחזרה יותר חלושה מקרום ביצה שהוא סוף מראות הנגעים, לפי שכל מה שהוא פחות לובן מקרום ביצה הנה הוא בוהק כמו שכבר התבאר, ואמנם ירצה בזה שהוא חסר ממה שהיה ולא יצא מארבע מראות נגעים. והוא אמרם בספרא "והנה כהה"(ויקרא יג, ב), יכול למטה מארבע מראות, תלמוד לומר הנגע, אי הנגע יכול במראיו, תלמוד לומר כהה, הא כיצד, כהה מן הכהה, לא למטה מארבע מראות". וכאילו הוא בזה הכלל, ואמר בכאן נעשית המספחת שאת, רוצה לומר ירד מלובן השאת, והוא מראה אשר בין ראש מראה השלג עד ראש מראה השאת. והבן זה.

והלכה כרבי עקיבא:

משנה ג

כבר התבאר בשלישי מזאת המסכתא, שסימני טומאה בנגעי עור בשר שיער לבן או מחיה או פסיון, ובנגעי שחין ומכווה שיער לבן או פסיון, ובנגעי קרחת וגבחת אשר בו שני שבועות כמו שקדם, והוא ההיקש בשאר נגעים.

וכוונת זאת ההלכה שהוא יחשוב לטמא או לטהר, וקודם שידבר בזה ולא התעכב התחדש בנגע חידוש מה שהיה חושב, שיאמר שהוא ישפוט כפי העניין האחרון, ולא יאמר כמו שהיה חושב, לפי שאם דינו שיחליט לא יוכל להסגיר לפי שאין מסגירין את המוחלט, כמו שקדם זה בשאר העניינים:

משנה ד

התולש סימני טומאה - הוא שיסיר שיער לבן או יחתוך המחיה, והדומה לזה.

וכבר השרשנו בשלישי ממכות, שכל מקום שנאמר "השמר" "פן" ו"אל" אינו אלא לא תעשה, ואמר יתברך "השמר בנגע הצרעת"(דברים כד, ח), הנה כל מי שיסיר נגעי צרעת מגופו או מגוף חבירו או מן הבגד ילקה מלקות. זה העניין עמידת הגדרים כמו שיתלה באיסור והיתר, ויצטרכו בזה תנאי עמידת הגדרים כולן רוצה לומר עדים והתראה והדיינין, כמו שהתבאר במקומו.

אולם עניין הטומאה והטהרה הוא כמו שנזכר, שאם הוסר הנגע קודם שיראהו הכהן הנה הוא טהור, ואם היה הסרתו אחר החלט הנה הוא טמא.

ואם הסיר אותו בתוך ימי הסגר, הנה זה שאל רבי עקיבא לרבי גמליאל ורבי יהושע, שהולכים למקום (למקדש) [ששמו נדוד], ולא היה אצלם בזה תשובה. וענה עליו בתשובה, מורה שהוא טהור. וכבר ביארה התוספתא עניין ראיות רבי עקיבא, והוא אמרם בכאן עניין "מה עד שלא בא אצל כהן טהור, לא מפני שלא ראה כהן סימני טומאה, אף תוך הסגר טהור עד שיראה כהן סימני טומאה, אמרו לו יפה אמרת". ולא יטעך אמרו "אף תוך הסגר טהור", שתחשוב שזה יסתור השורשים אשר התבארו בתחילת הסדר שהמצורע מוסגר טמא, לפי ששיעור המאמר כן, "אף תולש סימני טומאה תוך הסגר טהור יהיה אחר שלימות ימי ההסגר או לא ימצא בו הכהן סימן טומאה ולא תקדים לו גם כן ראית סימן".

עוד חזר והסכים עמו תנא קמא כאשר הוסרו סימני טומאה אחרי החלט, ואמר מאימתי הוא טהרתו.

והלכה כחכמים, וכרבי עקיבא:

משנה ה

בעבור שדיבר בתולש סימני טומאה מהנגע, דיבר במי שיחתוך הנגע בכללו. וכבר ביארה התוספתא כי כאשר חתך הבהרת בכללה עם קצת בשר חי המקיף בה משטח הגוף, הנה אין לו טהרה עולמית לדברי הכל, ושהוא כאשר חתך קצת הבהרת ונשאר ממנה כל שהוא, הנה הוא יטהר כשתפרח בכולו לדברי הכל, אמנם חלקו במשנה כאשר חתך בצמצום.

והלכה כחכמים.

עוד אמר כי כאשר היה נגע בעור הערלה ימול, ואף על פי שהוא יחתוך הנגע. ואין המאמר על יום שמיני לפי שזה מבואר, כי כאשר היתה מילה בזמנה שהיא דוחה שבת אשר הוא איסור סקילה ואיך לא תדחה הצרעת שהוא איסור לאו כמו שזכרנו. ואמנם המאמר בכאן במילה שלא בזמנה שהיא תדחה צרעת, לפי שהמילה מצות עשה וחתוך הצרעת מצות לא תעשה, ומן השורשים אצלנו "כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה":

משנה נגעים, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב