משנה נגעים ז ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק ז · משנה ד | >>
התולש סימני טומאה, והכווה את המחיה, עובר בלא תעשה.
ולטהרה -- עד שלא בא אצל הכהן, טהור. לאחר החלטו, טמא.
אמר רבי עקיבא, שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע הולכין לגדווד, בתוך הסגרו מה הוא? אמרו לי, לא שמענו. אבל שמענו, עד שלא בא אצל הכהן, טהור. לאחר החלטו, טמא. התחלתי מביא להם ראיות, אחד עומד בפני הכהן ואחד בתוך הסגרו, טהורז, עד שיטמאנו הכהן.
מאימתי היא טהרתו? רבי אליעזר אומר, לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנוח.
וחכמים אומרים, עד שתפרח בכולו, או עד שתתמעט בהרתו מכגריס.
נוסח הרמב"ם
התולש סימני טומאה,
- והכווה את המחיה - עובר בלא תעשה.
- ולטהרה -
- עד שלא בא אצל הכוהן - טהור,
- לאחר החלטו - טמא.
- אמר רבי עקיבה:
- שאלתי את רבן גמליאל, ואת רבי יהושע,
- כשהולכין לנדוד בתוך הסגרו - מה הוא?
- אמרו לי: לא שמענו, אבל שמענו -
- עד שלא בא אצל הכוהן - טהור,
- לאחר החלטו - טמא.
- התחלתי מביא להם ראיות -
- אחד עומד לפני הכוהן, ואחד בתוך הסגרו -
- טהור - עד שיטמאנו הכוהן.
- מאמתי היא טהרתו?
- רבי אליעזר אומר: כשייוולד לו נגע אחר, ויטהר ממנו.
- וחכמים אומרין: עד שתפרח בכולו, או עד שתתמעט בהרתו מכגריס.
פירוש הרמב"ם
התולש סימני טומאה - הוא שיסיר שיער לבן או יחתוך המחיה, והדומה לזה.
וכבר השרשנו בשלישי ממכות, שכל מקום שנאמר "השמר" "פן" ו"אל" אינו אלא לא תעשה, ואמר יתברך "השמר בנגע הצרעת"(דברים כד, ח), הנה כל מי שיסיר נגעי צרעת מגופו או מגוף חבירו או מן הבגד ילקה מלקות. זה העניין עמידת הגדרים כמו שיתלה באיסור והיתר, ויצטרכו בזה תנאי עמידת הגדרים כולן רוצה לומר עדים והתראה והדיינין, כמו שהתבאר במקומו.
אולם עניין הטומאה והטהרה הוא כמו שנזכר, שאם הוסר הנגע קודם שיראהו הכהן הנה הוא טהור, ואם היה הסרתו אחר החלט הנה הוא טמא.
ואם הסיר אותו בתוך ימי הסגר, הנה זה שאל רבי עקיבא לרבי גמליאל ורבי יהושע, שהולכים למקום (למקדש) [ששמו נדוד], ולא היה אצלם בזה תשובה. וענה עליו בתשובה, מורה שהוא טהור. וכבר ביארה התוספתא עניין ראיות רבי עקיבא, והוא אמרם בכאן עניין "מה עד שלא בא אצל כהן טהור, לא מפני שלא ראה כהן סימני טומאה, אף תוך הסגר טהור עד שיראה כהן סימני טומאה, אמרו לו יפה אמרת". ולא יטעך אמרו "אף תוך הסגר טהור", שתחשוב שזה יסתור השורשים אשר התבארו בתחילת הסדר שהמצורע מוסגר טמא, לפי ששיעור המאמר כן, "אף תולש סימני טומאה תוך הסגר טהור יהיה אחר שלימות ימי ההסגר או לא ימצא בו הכהן סימן טומאה ולא תקדים לו גם כן ראית סימן".
עוד חזר והסכים עמו תנא קמא כאשר הוסרו סימני טומאה אחרי החלט, ואמר מאימתי הוא טהרתו.
והלכה כחכמים, וכרבי עקיבא:
פירוש רבינו שמשון
התולש סימני טומאה. כגון שער לבן בעור הבשר ושער צהוב בנתקים:
והכוה את המחיה. דמשמע דמשנכוית אינה סימן טומאה:
עובר בלא תעשה. דקוצץ בהרתו דדרשינן בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קלב:) דהוי בלאו מדכתיב השמר בנגע הצרעת דכ"מ שנא' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:
ולטהרה. כלומר מה שאמרנו לענין טומאה אבל לענין טהרה מה דינו:
עד שלא בא אצל כהן. אם תלשן טהור:
לאחר חלוטו. אם תלשן טמא:
הולכין לגדווד. שם מקום:
בתוך הסגירו. מהו אם תלש סימני טומאה בתוך שבוע של הסגר ראשון או של הסגר שני:
התחלתי מביא להם ראיות. שדקדק כדקתני בתוספתא [פ"ג] מפני מה עד שלא בא אצל הכהן טהור לא מפני שלא ראה הכהן סימני טומאה שבו (כלומר) אף תוך הסגרו נמי יהא טהור עד שיראה הכהן סימני טהרה שבו ומסיים בה בתוספתא [שם] אמרו לו יפה אמרת:
אחד עומד בפני כהן. כלומר אחד לאותו העומד לפני הכהן ומיהר לתלוש סימני טומאה קודם שתצא טומאה מפי כהן. ואחד תוך ימי הסגירו תלשן אחד זה ואחד זה טהור:
מאימתי היא טהרתו. של אותו שתלש סימני טומאה לאחר חלוטו:
כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו. דכיון דנתרפא מן השניה איגלאי מילתא דחס רחמנא עליה ואי הוה קיימא קמייתא הוה מיתסי מינה כי האי ואע"ג דתנן לעיל בפרק שלישי דאין מחליטין את המוחלט שאני הכא דנקצצה ומן הדין טהור וקנסא בעלמא הוא כדמוכח בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לד:) והתם בעי רב פפא יטהר תנן או ויטהר תנן למאי נפקא מינה לחתן שנראה בו נגע אי אמרת יטהר תנן מקמייתא טהר ליה לבתרייתא הא נטרינן ליה ז' ימי המשתה אבל אי אמרת ויטהר תנן סוף סוף כי לא מטמיא לה לבתרייתא הא מיטמא וקאי מקמייתא:
עד שתפרח בכולו. נגע האחרון דליכא למיחש למידי דהא אי הוה ביה נמי קמא הוה השתא טהור:
או עד שתתמעט בהרתו מכגריס. דאפילו לא נתלש השער ולא נכוית המחיה היה נטהר מכיון שנתמעטה הבהרת מכגריס ומיהו עד שתפרח בכולו לא קאי אלא אתולש סימני טומאה אבל כוה את המחיה אינו נטהר בפריחה כדמוכח בתוספתא:
תניא בתוספתא [רפ"ג] התולש סימני טומאה מתוך נגעו בין שתלש כולן בין שתלש מקצתן בין עד שלא בא אצל הכהן בין משבא אצל הכהן בין מתוך הסגר בין מתוך החלט בין מתוך הפטור הרי זה לוקה את הארבעים הקורע נגע מן הבגד והקולף נגע מן הבית הרי זה לוקה את הארבעים שנאמר (דברים כד) השמר בנגע הצרעת אבל נושא הוא במוט על כתיפו ובסיב ברגלו ואם הלכה לה הלכה היו בו שתי שערות תלש אחת ונשרה אחת טהור היו בו שלש תלש אחת ונשרו שתים טהור שתים ונשרה אחת טמא נתמעטה בהרתו מכגריס בין כך ובין כך טהור היתה בו מחיה כעדשה באה חציה והלך חציה טהור היתה יתירה מכעדשה כוה מותר והלך כעדשה טהור כעדשה והלך מותר טמא נתמעטה בהרתו מכגריס בין כך ובין כך טהור פרחה בכולו בין כך ובין כך טמא א"ר יוסי בד"א בזמן שנעשה במותר זה בהרת אבל נעשה במותר זה שחין טהורה שאפי' בהרת כסלע ונסמך לה שחין טהורה. פירוש היו בה שתי שערות והוחלט בהן. תלש אחת ונשרה אחת טהור דאפילו לא תלש היה נטהר בנשירת האחת וכן תלש אחת ונשרו שתים אפילו לא תלש היה נטהר בנשירת השתים אבל תלש שתים ונשרה אחת טמא דאי לא תלש היה טמא באלו השתים. כוה חציה והלך חציה טהור דאפילו לא כוה היה נטהר מכיון דנתמעטה מחיה מכעדשה. פרחה בכולו בין כך ובין כך טמא בין כוה כעדשה בין כוה המותר טמא דדילמא לא היתה פורחת על מקום שהכוה ובשר חי כל שהוא מעכב את הפריחה ועד שתפרח בכולו דמתניתין לאו אכולה קאי. אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בזמן שנעשה במותר זה בהרת אכעדשה והלך מותר טמא קאי דלא מפליג תנא קמא בהלך בין שנעשה שחין בין שנעשה בהרת וקאמר רבי יוסי דאם נעשה אותו מותר שחין טהור דאפילו לא כוה אותו מותר כלל כיון דסמוך שחין למחיה אפילו כל שהוא והוא מורד טהור. תניא בספרי בפרשת כי תצא השמר זה לא תעשה בנגע זה שער לבן הצרעת או המחיה אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ואחר פטור מניין תלמוד לומר לשמור מאי ולעשות אין לי אלא נגעי אדם נגעי בתים ונגעי בגדים מניין תלמוד לומר ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים אין לי אלא מתוך החלט מתוך הסגר מניין ת"ל כאשר צויתים אין לי אלא כולו מקצתו מניין ת"ל לשמור ולעשות עושה אתה בה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה לה צרעת. פי' עושה אתה בה היינו נושא במוט על כתפו דברייתא:
תניא בתורת כהנים מניין לתולש סימני טומאה במקום נתקו שהוא עובר בלא תעשה ת"ל (ויקרא יג) ואת הנתק לא יגלח:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
התולש סימני טומאה - כגון שער לבן בעור בשר, ושער צהוב בנתקים:
והכווה את המחיה - דמשנכוית אינה סימן טומאה:
עובר בלא תעשה - דהשמר בנגע הצרעת. וכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה:
ולטהרה - כלומר ולענין טהרה מה דינו:
עד שלא בא אצל כהן - אם תלשן, טהור. ואם תלשן לאחר חלוטו, טמא:
הולכים לגדווד גרסינן - והוא שם מקום:
בתוך הסגרו מהו - אם תלש סימני טומאה בתוך שבוע של הסגר ראשון או של הסגר שני, מהו:
התחלתי מביא להם ראיות - בתוספתא מייתי דכך היתה ראיתו, מפני מה עד שלא בא אצל כהן, טהור, לא מפני שלא ראה הכהן סימני הטומאה שבו, התולש סימני הטומאה תוך הסגר נמי דין הוא שיהא טהור, שלא ראה הכהן סימני טומאה שבו. הלכך, אחד עומד בפני הכהן, כלומר אחד אותו העומד בפני הכהן ומיהר לתלוש סימני טומאה קודם שיאמר ו לו הכהן טמא אתה, ואחד אותו שתלשן תוך ימי הסגרו, בין זה ובין זה טהורין. וכן הלכה:
מאימתי היא טהרתו - של אותו שתלש סימני טומאה לאחר חלוטו:
כשיוולד לו נגע אחר ויטהר ממנו - דכיון דנתרפא מן השניה, אגלאי מלתא דחס רחמנא עליה, ואי נמי הוות קיימא קמייתא הוה מיתסי מינה כמו מזו:
עד שתפרח בכולו - נגע האחרון, דליכא למיחש למידי. דהא אי הוה ביה נמי קמא, השתא מיהא הוי טהור:
או עד שתתמעט בהרתו מכגריס - דאפילו לא נתלש השער ולא נכוית המחיה, היה נטהר, מכיון דנתמעטה הבהרת מכגריס. ומיהו עד שתפרח בכולו לא קאי אלא אתולש סימני טומאה, אבל כווה את המחיה אינו נטהר בפריחה, שאילו היתה המחיה קיימת לא היה טהור בפריחה. והלכה כחכמים:
פירוש תוספות יום טוב
התולש סימני טומאה כו'. תניא בספרי פרשת תצא. השמר זה ל"ת. בנגע זה שער לבן. הצרעת זו המחיה אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ואחר הפטור. מנין. ת"ל לשמור מאד לעשות. אין לי אלא נגעי אדם. נגעי בתים ונגעי בגדים מנין ת"ל ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים. אין לי אלא מתוך החלט מתוך הסגר מנין. ת"ל כאשר צוויתים. אין לי אלא כולו. מקצתו מנין ת"ל [לשמור לעשות] ובת"כ מנין לתולש סימני טומאה במקום נתקו. שהוא עובר בל"ת. ת"ל ואת הנתק לא יגלח. הר"ש: m [התחלתי מביא להם ראיות. כתב הר"ב בתוספתא [מייתי] דכך היתה ראייתו כו' מפני שלא ראה כו' תוך הסגר כו' שלא ראה כו' הלכך כו' קודם שיאמר לו כו'. ודבר תמוה הוא זה שאין ראייתו אלא על שלא ראה כו'. וילמד ממנו עד שיאמר לו כו'. אע"פ שראה. אבל בתוספתא והביאה הר"ש איתא. שר"ע לא אמר אלא הראיה משלא ראה על שלא ראה. וא"ל יפה אמרת. ואחר כך איתא אחד עומד. ולפי זה אחר שהסכימו לר"ע בלא ראה. הוסיפו עוד לפסוק הדין שאף כל שלא אמר כו'. ולא שר"ע מדנפשיה הוציא לפסוק על שלא אמר כו'. ואין לו ראיה. אלא על שלא ראה וכו']:
[טהור עד שיטמאנו הכהן. לשון הרמב"ם. ולא יטעך אמרו. אף תוך הסגר טהור. שתחשוב שזה יסתור השרשים אשר התבארו בתחלת הסדר [ר"ל בהקדמתו. אבל משנה שלמה היא. בפרק דלקמן משנה ח'. ובפ"ק דמגילה משנה ז] שהמצורע מוסגר טמא לפי ששיעור המאמר כן אף תולש סימני טומאה תוך הסגר טהור [ר"ל] אחר שלימות ימי הסגר. [יהיה טהור. אחר שלא] ימצא בו הכהן סימן טומאה. ולא [תקדם] לו ג"כ ראיית סימן. עכ"ל]:
לכשיולד לו נגע אחר כו'. ואע"ג דתנן לעיל בפ"ג. דאין מחליטין את המוחלט שאני הכא דנקצצה ומן הדין טהור וקנסא בעלמא הוא. כדלקמן הר"ש:
ויטהר. פי' הר"ב דכיון דנתרפא מן השנייה אגלאי מלתא כו'. כ"כ הר"ש. ומייתי גמ' פ"ה דבכורות דף לד. דהתם מייתינן למתני' דלקמן. ובעי עלה יטהר תנן. דמשמע מיד כשיולד לו נגע אחר טהר מן הראשונה. או ויטהר תנן. דמשמע כשיטהר מן השני. אז יטהר מן הראשון. נ"מ דנגע אחרון נולד לו בימי חתנות דתנן לעיל בפ"ג משנה ב' דנותנים לו שבעה ימים כו' אי אמרת יטהר תנן. מקמייתא טהור ולבתרייתא נטרין ליה ז' ימי משתה. אלא אי אמרת ויטהר תנן. סוף סוף כי לא מטמית לבתרייתא הא מיטמא וקאי מקמייתא מאי תיקו. ואולי משום דויטהר הוי לחומרא נקט ליה הר"ב הכי והשמיט לכתוב דתלמודא נסתפק בגירסא:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ו) (על הברטנורא) וקשה, שאין ראיתו אלא על שלא ראה, וילמוד ממנו עד שיאמר לו אע"פ שראה. ובתוספתא איתא שר"ע לא אמר אלא הראיה משלא ראה על שלא ראה. ואמרו לו יפה אמרת. ואח"כ איתא אחד עומד כו'. שאחר שהסכימו לר"ע בלא ראה, הוסיפו עוד לפסוק הדין שאף כל שלא אמר כו':
(ז) (על המשנה) ואחד כו' טהור. רוצה לומר אחר ימי ההסגר אם לא ימצא בו הכהן סימן טומאה [אחר]:
(ח) (על המשנה) לכשיוולד כו'. ואע"ג דתנן אין מחליטין את המוחלט, שאני הכא דנקצצה ומן הדין טהור, וקנסא בעלמא הוא:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
את ר"ג ואת ר' יהושע. בת"כ פ' שני דפ' נגעים גרסי' את ר' ישמעאל ואת ר' יהושע:
לנרווד. ברי"ש קודם הווי"ן וכן הוא בערוך וגם הרי"א ז"ל כן הגי'. ובכל הספרים לגדווד בגימ"ל ושני דלתי"ן. ובפי' הרא"ש ז"ל מצאתי נדבה שם מקום וכן הוא שם בת"כ פ' שני דפ' נגעים ושם כתב ספר קרבן אהרן דבמשנה גרסי' לגדווה:
אבל שמענו עד שלא בא אצל הכהן טהור לאחר החלטו טמא. הגי' ה"ר יהוסף ז"ל לאחר חלוטו. ופי' שם בספר קרבן אהרן והיא גופה קשיא דמרישא משמע עד שלא בא טהור אבל משבא וראהו אע"ג שלא החליטו טמא ומסיפא משמע שאינו טמא אלא לאחר החלטו אע"ג שבא אצל הכהן טהור ולזה אף ששמענו זה אין אנו חותכין הדין שהדבר שקול ע"כ ועיין עוד שם ותוסיף לקח טוב:
אחד עומד וכו'. הוא סיום דברי ר"ע ושם בת"כ בלישנא אחרינא מסיים בה יפה אתה אומר:
ר' אליעזר אומר וכו'. כל הסוגיא אשר בפ' פסולי המוקדשין שרמזתיה במתני' דבסמוך הביאה ספר קרבן אהרן אהאי בבא כאשר עשה ה"ר שמשון ז"ל. והוא עצמו נר"ו חזר וכתב דברי רש"י ז"ל וגירסתו וגירסת רש"י ז"ל אבבא דבסמוך שם בפי"ב ע"ש:
עד שתפרח בכולו. נגע האחרון כן פי' הר"ש ז"ל אבל הרא"ש ז"ל כתב ולי נראה עד שתפרח אותה בהרת שתלש ממנה ואי משום דתנן בפירקין דלקמן הפורח מן הטהור טמא וזה טהור מן התורה ולא נטהר בפריחה מ"מ כלום הוא טמא אלא משום קנסא וכיון דאם לא תלש הי' נטהר עתה תו לא קנסינן וכן משמע לישנא דעד שתפרח בכולו הבהרת שנטהר בתלישת סימני טומאה דומיא דתתמעט בהרתו מכגריס ע"כ וקשה לע"ד לפירושו ז"ל דלא ה"ל למיתני בסיפא מלת בהרתו ויותר הוה שייך למתנייה ברישא והוה קאי נמי אסיפא או לישתוק מינה לגמרי וממילא הוה משתמע כפירושו ז"ל [*) וכ' ע"ז בס' ח"נ וז"ל ולע"ד הר"מ בפי' אית לי' כפי' הרא"ש ואמנם תיקן קושית המ"כ במתק לשונו שכ' ואין לו נוהרה עד שתפרח הצרעת בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס דגבי פרחה נקט מלת צרעת כלשון הכתוב אם פרוח תפרח הצרעת וגבי מיעוט נקט לשון בהרת כלשון חכמים אמנם לא ידעתי אני הדל איך יישב הרא"ש ז"ל קושיתו במ"ש שאינו אלא קנסא בעלמא דנהי דהא דתולש בהרתו אינו אלא קנסא בעלמא ומן הדין טהור אבל הא דפורח מן הטהור טמא הוא דין תורה ואיך יהיה טהור וצריך ישוב. עכ"ל:] ונלע"ד דהא דקתני מתני' עובר בל"ת ולא קתני לוקה לאשמועינן דאינו לוקה עד שיועילו מעשיו כגון שלא היו שם אלא שתי שערות לבנות ותלש אחד מהן לוקה שהרי בתלישתו נטהר אבל אם היו בו ג' שערות לבנות ותלש אחד מהן או כווה מקצת המחיה ונשאר בו כעדשה אינו לוקה שהרי עדיין הוא כשהיה ופלוגתא דרב נחמן ורב ששת היא בפ' המצניע (שבת דף צ"ד) ופסק הרמב"ם ז"ל כרב ששת ומשם נלע"ד שהוא שורש דין זה אמנם ההיא דברפ"ג דתוספתא דנגעים בדפוס שלפנינו שהורה מהרי"ק ז"ל מורה מקום לדין זה משם דוק ותשכח דלא מיירי כלל בהכי:
תפארת ישראל
יכין
התולש סימני טומאה: שתלש ש"ל שבנגע שבעור הבשר או השער צהוב שבנתק:
והכווה את המחיה: דאע"ג דמכוה נמי דין נגע יש בה. עכ"פ ביטל שם מחיה ממנה. וכ"ש בחצץ כל הבהרת לגמרי:
עובר בלא תעשה: בין בנגעי אדם. בגדים. או בתים. בין בתחלה קודם שראהו הכהן. ובין בתוך ימי הסגרו. או בתוך ימי חלוטו. או גם לאחר הפטור. אפילו לא הי' בו אז סיט"ו. ואפילו קצץ נגע טהור כגון בהק או פרח בכולו [ערש"י שבת קל"ב ב' וערמל"מ פ"י מטו"צ ה"א] ואפילו לא תלש רק מקצת סיט"ו. כגון שהקציר גובה הש"ל לפחות מכשיעור. או שתלש רק שער א' מב'. או ב' מג'. בכולהו גווני חייב. אבל בלא הועילו מעשיו. כגון שתלש א' מג'. או ב' מד'. וכ"ש בקצץ נגע טהורה לגמרי וכלעיל. אע"ג שבכולן עובר בל"ת. אפ"ה אינו לוקה. כיון שבין כך ובין כך נשאר בטהרתו [עי' רמב"ם פ"י מטו"צ] ודמיא הך לאונס שגירש ראה ישראל הוא דלא הועילו מעשיו מחזיר ואינו לוקה [כתמורה ד"ה א']:
ולטהרה: ר"ל ולענין טהרה מה דינו:
עד שלא בא אצל הכהן: אם אז תלשן:
טמא: נ"ל דר"ל נשאר בטומ' מוחלט לענין פריעה ופרימה ולכל שאר מילי:
אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל: הוא רבן גמליאל השני בן רשב"ג שנהרג בזמן החורבן. וזה ר"ג היה נשיא אחר ריב"ז. ור' יהושע היה תלמיד ריב"ז [עי' מ"ש אבות פ"ב מ"ח]. ומנוהו לר' יהושע זה לאב"ד בזמן ר"ג זה [כב"ק דע"ד ב'] ושניהן היו אחר החורבן [ועי' מ"ש בס"ד אבות פ"ב סי' ס"ז]:
הולכין לגדווד: אי גדווד גרסי' וודאי שם מקום הוא וקמ"ל בזה דגם בנסעם בדרך תמיד היה כל תורת ד' בפיהם אבל אי גרסינן לגדוד. וכיש ספרים [וכן נראה שהי' גירסא זו לפני הר"ב רק שדחה אותה בב' ידים]. נ"ל דהיינו בהלכם למלחמה במלחמת בן כוזיב' שהיה בימיהם נ"ב שנה אחר החורבן. והי' ר"ע נושא כליו של בן כוזיבא הנ"ל [כרמב"ם פי"א ממלכי']. וכשראה ר"ע את בן כוזיבא אמר דין הוא מלכא משיחא [כירושלמי תענית פ"ד ה"ג]. ואם כך הוא. וודאי קמ"ל טובא דאפילו בעת צאתם לקראת נשק. ונפשם בכפם תמיד. אפ"ה הי' לבם קשור בהקב"ה ותורתו כשלהבת בגחלת:
בתוך הסגירו: וראה הכהן שראוי להחליטו. אבל עדיין לא החליטו בפירוש:
התחלתי מביא להם ראיות: ובמשנתינו אין מפורשים הראיות. אבל מפורשים בתוספתא [פ"ג] וז"ל התחלתי מביא להם ראיות. מפני מה עד שלא בא לפני הכהן טהור. לא מפני שלא ראה הכהן סיט"ו שבו אף תוך הסגרו עד שלא ראה הכהן סיט"ו שבו. אמרו לו יפה אמרת. קצצה מתכוין וכו' [עכ"ל התוספא]:
עד שיטמאנו הכהן: ר"ל אינו טמא רק כשתלש הסיט"ו אחר שטימאו הכהן בפירוש. בכה"ג לבד נשאר בטומאתו. אבל באינך גווני טהור. ואעפ"כ יש חילוק בינייהו. דבתולש הסיט"ו קודם שבא לפני הכהן או תוך ימי הסגר א' או ב'. קודם שחרץ הכהן משפטו. הרי לא עדיף זה מאילו עמד בעינו בלי סיט"ו ולפיכך צריך עכ"פ להשאר בהסגרו כפי הזמן שחייב להסגר עוד. וצריך ג"כ לטבול אחר כלות ימי הסגרו ככל הנפטר מתוך ההסגר. אבל אם אחר הפטור נולד לו סיט"ו ותלשו. נשאר בטהרתו וא"צ טבילה:
מאימתי היא טהרתו: של התולש סיט"ו שבו אחר שהוחלט:
ר' אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר: נ"ל דמדנקט עד שיולד לו נגע אחר ולא קאמר עד שיוחלט בנגע אחר. ש"מ דס"ל דגם כשנטהר רק מתוך הסגר מהני. וכן משמע נמי מש"ס [בכורות ל"ד ב]. והיינו משום דמדחסו עליו מן השמים שהתרפא מנגע השניי' אמרינן דאם היתה עדיין בו הראשונה גם היא היתה נתרפאת. וה"ה בפרח בכולו או שנתמעט בהרתו מכגריס. אף שלא נתרפא לגמרי אפ"ה מהני לר"א. דבהנך מודה לרבנן רק איהו רבותא נקט. דאפילו הוכחה שמנגע אחרת ס"ל דמהני. מיהו דוקא בשהיתה האחרת צריכה עכ"פ הסגר. אבל בהי' בו בוהק או ח"ג בהרת. ונתרפא ממנה. גם לר"א לא ס"ד שיתטהר עי"ז מהנגע שתלש סיט"ו שבו. מתוך דחזינן דחסו עלי' משמים. כמו דלא ס"ד שנטהרנו מנגעו אם הוחלה ונסתכן וחזר והבריא. או כשנעשה לו שאר נס. דנימא דמדחסו עלי' משמים גם אנחנו נחוס עלי' לומר שאם היתה נגעו עדיין קיימת ג"כ היה מתרפא. דבעינן שנראה שחסו עלי' משמים בענין טומאת נגע:
או עד שתתמעט בהרתו מכגריס: ונל"פ דה"ה בנקצצה מעצמה. לא גרע מנתמעטה מעצמה בטבע. וכבר אמרנו דבהנך גם ר"א מודה רק רבנן פליגי עלי' בהוכחה שמנגע אחרת על נגע הטמאה. וכן משמע נמי מדקאמר רבנן מלת עד. ש"מ דרבנן מחמרי טפי מר"א. מיהו דוקא בשנטמאה הראשונה בש"ל או בפשיון. ותלש הסיט"ו. ואח"כ פרח בכולו. נטהר. דהרי אפילו הי' נשאר בו הסיט"ו הי' נטהר השתא כשפרח בכולו [כפ"ח מ"ג]. אבל בכווה המחיה שבנגע הראשונה. או קעקע המחיה. ואח"כ פרח בכולו. ואפילו פרח גם על מקום המחי' לא נטהר. דמאן יימר שאם היתה המחיה קיימת שהי' פורח גם עלי':
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת