רמב"ם על כריתות א
ראו גם נוסח המשנה כריתות א רמבם
כריתות פרק א[עריכה]
משנה א[עריכה]
דע שאין מונין בהלכה הזאת אלא כללי העניינים ומניחים הפרטים.
וזה שאמר הבא על האשה ובתה - רוצה לומר לחבר האם עם הבנים, ונכלל בו אשה ובת בנה, אשה ובת בתה, ואמה, ואם אמה, ואם אביה, ובתו, ובת בנו, ובת בתו.
וכן העובד עבודה זרה - באיזה צד שיהיה מן העבודות, ובכלל הזה מנסך ומקטר משתחוה ומזבח ורבים אחרים, כמו שבארנו בשביעי מסנהדרין.
וכן מה שאמר והמחלל את השבת - נכלל בו תשעה ושלשים כריתות, לפי שעל כל אב מלאכה חייב כרת, ומן התולדות מה שקיצר, תמצא מניינם כמו שבארנו בשביעי משבת.
ומפני הטעם הזה הספיק לו מה שאמר בעל אוב, ולא אמר ידעוני, והוא עניין מה שאמרו "הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו, "אל האובות ואל הידעונים"(ויקרא יט, לא), ורישיה דקרא נקט", רוצה לומר האוב הנזכר בתחילת הפסוק, והוא מורה על מה שאחריו.
וכבר נתבאר דין שוחט ומעלה בחוץ, ודין טמא שאכל את הקדש בשלישי מזבחים, ודין הנותר והפגול בשני מזבחים, ודין הבא אל המקדש טמא בשני משבועות. ואתה דרוש כל אחד מאלו במקומו ותמצא איך יתחייב זה כרת במעשה זה, ואיך לא יתחייב.
והתועלת שיש במה שאמר שלשים ושש אף על פי שמניינם ידוע, להודיענו שהעושה מאלו העבירות הרבה בהעלם אחד חייב על כל אחד חטאת על כל שגגה, כמו שבארנו במה שאמר באבות מלאכות "ארבעים חסר אחת", שאם עשאם כולם בהעלם אחד חייב חטאת על כל אחת ואחת.
והמפטם את השמן - הוא שיעשה שמן המשחה כמו שעשאו משה רבינו במדבר באותן המשקלים ממש, שנאמר "כמוהו"(שמות ל, לב). ואם עשה אותו כדי שילמוד מעשהו או לתת אותו לזולתו אינו חייב כרת, עד שתהא כוונתו במעשהו למשחה בו.
וכן המפטם את הקטרת אינו חייב אלא אם נתכוין במעשהו להריח בה, לא שילמד סדר מלאכתו והוא מה שנאמר "להריח בה"(שמות ל, לח). ודע שאם עשה הקטרת כפי אותם המשקלים שהם קבלה בידינו, שהוא חייב עליה כרת, בין שעשה ממנו שיעור הרבה או שיעור מועט. ואין אנו צריכים שתהא כפי אותם המשקלים בעצמם כמו שמן המשחה, אלא מאחר שעשה כמוה להריח בה חייב כרת שנאמר "במתכונתה לא תעשו"(שמות ל, לז), רוצה לומר כסדר משקלה.
ומה שאמר והסך בשמן המשחה - רוצה לומר שעשה משה בלבד, והוא שאמרו "אין חייבים אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד", לפי שנאמר "ואשר יתן ממנו על זר"(שמות ל, לג), רומז אל מה שעשה משה. ודע שלא נעשה ממנו לעולם ולא יעשה אלא מה שעשה משה, שנאמר "יהיה זה לי לדורותיכם"(שמות ל, לא), כך קבלנו.
ואין מושחין בו אלא כהנים גדולים בלבד, ואפילו היה כהן בן כהן מושחין אותו, שיוצקין ממנו על ראשו יציקה, ומושחין גבות עיניו כמו כ"ף יונית שהיא כזה C, והוא שנאמר "ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן, וימשח אותו לקדשו"(ויקרא ח, יב).
ומלכי בית דוד בלבד מותר למשחם בשמן המשחה. ויש בזה חילוק והוא, שדוד עליו השלום לפי שנמשח בשמן המשחה היה ראוי למלוכה כמו שהעידו לו הפסוקים, וכל בניו אחריו אף על פי שלא נמשחו בשמן המשחה, ואמרו "מנלן שאין מושחין מלך בן מלך, דאמר קרא "למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו"(דברים יד, כ), מלמד שהמלוכה ירושה היא לבנים". אבל אם נזדמן שתהא קטטה ומריבה בין בני דוד על איזה מהם ימלוך הזה או זה, ואחר כך הסכימו על אחד מהם, או שנגררו אחריו הרוב, או מינוהו סנהדרין או נביא או כהן גדול, באיזה צד שיזדמן לעלות המלוכה ביד אחד מהם, הרי זה נמשח בשמן המשחה כדי לסלק המריבה ולהסיר המחלוקת מן ההמון, [וידעו] שזה הוא משיח ה' וייראו מפניו. והראייה על זה מה שנאמר "בקרב ישראל"(דברים יד, כ), אמרו "בזמן שהשלום בישראל", רוצה לומר אז אין צריך מלך בן מלך משיחה, אבל בזמן מלחמה מושחין אותו. ואמרו "מפני מה משחו את שלמה, מפני מחלקותו של אדוניהו, ואת יואש מפני מחלקותה של עתליה, ואת יהואחז מפני יהויקים אחיו".
וכשנצטרך למשוח למלך מבני דוד כמו שאמרנו, מושחים אותו כמין נזר על שתי גבות, ויהיה עומד על מעין מים, אמרו "אין מושחים את המלכים אלא על גבי מעין, ומושחין המלכים כמין נזר", לפיכך אם הוסיפו במשיחה על השיעורים האלו, ושלא בזמנים האלו, הרי זה קרוב לעבור על מה שנאמר "ואשר יתן ממנו על זר"(שמות ל, לג). אבל הקטרת אילו לקח אותה אדם והריח בה אינו חייב כרת, אבל מעילה חייב, שנהנה מן הקדש בלבד.
ולא נשאר לפנינו מכל מה שצריך מדיני המשנה הזאת, אלא ידיעת מלאכות שמן המשחה וקטורת.
לפיכך אני אומר, שאם לוקח אדם "מור דרור" משקל חמש מאות שקלים, ו"קנמון בשם" משקל חמש מאות שקלים, ו"קנה בשם" מאתיים וחמישים שקלים, ודקדק במשקלם כולם תכלית מה שאפשר לו. ושקל כל סם מהם בפני עצמם בבת אחת, זולתי קנמון בשם ששוקל אותו בושם פעמיים, מאתיים וחמישים ומאתיים וחמישים, והוא עניין מה שנאמר "וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים"(שמות ל, כג), (אחר כך מאתיים וחמישים), וקבלנו שרוצה לומר בזה ששוקלין מאתיים וחמישים ואחר כך חמישים ומאתים. ואחר כך חבר אלו הארבעה סמנים אחר שחיקתן, והשרה אותם במים מתוקים עד שיצאו כוחותם באותן המים. ואחר כך נתן עליו שמן זית טוב שיעור ההין, אחר כך נתנו על האש ונתבשל עד שנשאר השמן לבדו וקיבל כוח הסמנים, המלאכה הזאת היא שחייב עליה כרת.
אבל מלאכת הקטרת, סמניה שאמרה תורה הם ארבעה מבוארות בשם, והם נטף ושחלת וחלבנה ולבונה, והשאר הם קבלה בידינו, והם נכללים במה שנאמר "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה"(שמות ל, לד), אחר כך אמר "סמים ולבונה זכה"(שמות ל, לד), ואמרו רבותינו ז"ל "אחד עשר סמנים נאמרו למשה מסיני", רוצה לומר שאלו האחד עשר סמנים שיש להם משקל נאמרו מסיני. וכן מוסיפין על אלו האחד עשר סמנים הנשקלים, מלח סדומית וכיפת הירדן ומעלה עשן, מכל אחד כל שהוא, ואין חוששין למשקל. וכן היו עושים אותו, לוקחין נטף ושחלת וחלבנה ולבונה מכל אחד משקל שבעים מנה. וכבר בארנו פעמים שהמנה מאה דינרים, ומשקל הדינר ששה דרכמונים, ומשקל הדרכמון ששה עשר גרגירי שעורה. מור וקציעה שבולת נרד וכרכום מכל אחד ששה עשר מנה, קנמון תשע מנים, קלופה שלשה מנים, הרי כל המשקל שלש מאות וששים ושמונה מנה. וכשיעור הזה היו עושים ממנו בכל שנה, אמרו "שלש מאות וששים וחמשה כנגד ימות שנת החמה, ושלשה שמהם היה מקטיר הכהן גדול מלא חפניו ביום הכפורים" כמו שנבאר בכפורים, והשאר זו היא ששנינו "מותר הקטרת", מה היו עושים בו רוצה לומר הנותר מן השלש מנים אחר שנטל מלא חפניו, עושה מה שאמרנו ברביעי משקלים. וכל אלו מערבין אותם דרך שחיקה, ונותנין גם כן בהם כיפת הירדן ומלח סדומית ומעלה עשן מכל אחד ואחד חלק בלא צמצום ומשקל.
ופירוש השמות האלו יש מהם שהוא מפורסם ויש מהם שנחלקו בו:
- וכבר נתבאר בתלמוד, שהעשב הזה שקרוי "מעלה עשן" לא היו יודעין אותו אלא בית אבטינס בלבד.
- "נטף" הוא עץ נקרא בלשון ערבי "עוד בלאסן", ובלעז "פושט דבלסאמו", ונקרא כן לפי שהשמן מזיע ממנו.
- ו"שחלת" קורין אותו בלשון ערבי "אלטולפאר אלבדור.
- ו"חלבנה" אומרים עליו שהוא הנקרא בלשון ערבי "מחלאב", ויש אומרים "לדאן" ובלעז "לדאנו" והוא שקד, ויש אומרים "מיעה" ובלעז "איסטוראק" והוא הקרוב לאפשר, לפי שהתלמוד ביאר שחלבנה ריחה רע, רוצה לומר שריחה מאוס.
- ו"מור" ידוע.
- ו"קציעה" אין יודעין אותו.
- "שבולת נרד" קרוי בלשון ערבי "סנבאל אלנדרין", ובלעז "אושפיק נרדי".
- ו"כרכום" ידוע.
- ו"קושט" קרוי בלשון ערבי "קוסט".
- ו"קנמון" קרוי בלשון ערבי "עוד הינדי", ובלעז "לינגנא אלואיש".
- ו"קלופה" גם כן "קשר סליכה", ובלעז "קאשיא ליגנא".
- "כפת הירדן" "עמברא", ובלעז "לאמרי".
הרי זה מה שרצינו לומר כאן:
משנה ב[עריכה]
השגגה - היא שיהא ודאי שעשה אותה מעשה אלא שעשה אותו בשוגג.
ולא הודע - הוא שיהא מסופק אם עשה או לא עשה.
והשגגה דרך משל היא שיאכל חלב שעל הכליות, ומדומה שהוא חלב שעל הלב, ואחר שאכל אותו ידע בו ודאי שהוא חלב שעל הכליות אכל, הרי זה חייב חטאת על השגגה זו, והיא כשבה או שעירה כמו שנתבאר ופירשנו אותו בתחילת סדר זה. לפיכך אם היו לפניו שתי חתיכות של חלב, אחת משתיהן חלב מותר והשני אסור, ואכל אחת משתיהן ונסתפק לו אם אכל המותר או האסור, הרי זה חייב אשם תלוי והוא איל מן הצאן.
וכבר בארנו בשני מהוריות שפסח ומילה אין חייבין על שגגתן חטאת, ואף על פי שהן בכרת, לפי שהן מצות עשה, ורחמנא אמר על השוגג שחייבין עליה חטאת שנאמר "ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה"(ויקרא ד, לז), ולפיכך באר שאינו חייב בקרבן אלא על מצות לא תעשה.
וכן מגדף אין חייב על שגגתו חטאת שנאמר "לעושה בשגגה"(במדבר טו, כט) כמו שזכרנו.
וכבר בארנו שם גם כן, שאינו חייב אשם תלוי אלא על חטא שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה, רוצה לומר בקבועה שאינו משתנה בשינוי ענייני האדם, אלא מקריב כשבה או שעירה בין שיהיה עשיר או עני וזו היא הנקראת חטאת קבועה. אבל מטמא מקדש וקדשיו רוצה לומר אשר יבא במקדש או יאכל קדשים בטומאה, אף על פי שהוא בכרת חייב על שגגתו חטאת ואינה חטאת קבועה, לפי שבאר הכתוב ואמר "אם דל הוא, ואין ידו משגת"(ויקרא יד, כא), לפיכך אין חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי. וכבר בארנו ראיה על זה בשני ממסכת הוריות. והרי נתבאר לך, שכל מה שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה, חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי. וכן נתבאר לך מה שזכרנו כבר, שכל שחייבין על זדונו כרת [חייבים] על שגגתו חטאת קבועה, זולתי השלש כריתות בלבד רוצה לומר פסח ומילה ומגדף מן הטעם שזכרנו.
ופשוט הוא שעניין מה שאמר פסח, רוצה לומר שלא הקריב קרבן פסח במועדו שנאמר "כי קרבן ה'"(במדבר ט, יג) וגו'.
ואין הלכה כרבי מאיר:
משנה ג[עריכה]
הודיענו שקרבן יולדת גם כן חייבים בו עבדים.
וכבר פירשנו בבכורות מה הוא שליא.
ושפיר - הקרום שעל השליא.
ועניין מרוקם - שיהיו בו גידים וחתיכות דם כמו שדרכה להיות.
וסנדל - הוא דמות סנדל, רוצה לומר שהעובר תוך הקרומים שלו קודם שיתפרדו הקרומים ממנו, רק שיהא הכל מחובר בחתיכה אחת של עור.
ואין הלכה כרבי מאיר:
משנה ד[עריכה]
כבר ידעת שקרבן יולדת עולה וחטאת, ושחטאת יולדת לעולם היא חטאת העוף כמו שנתבאר בתחילת סדר זה. וכבר נתבאר בסוף תמורה שחטאת העוף שבא מן הספק תשרף, וזו היא מכלל הספקות.
ועניין מין פטור ומין חובה - שהאחת הפילה דבר שחייבין עליו קרבן לידה, והשניה דבר שאין חייבין עליו קרבן לידה כגון השפיר מלא מים והדומה לו.
ורבי יוסי אומר, יביא חטאת אחת ויתנו ביניהן, אם אני החייבת היא שלי ואם את החייבת היא שלך, ונאכל אותו חטאת. וזה לפי דעתו מותר במחוסרי כפרה בלבד רוצה לומר שיהיו שתים יביאו חטאת אחת. ואינה הלכה:
משנה ה[עריכה]
כל ולד שהאשה מפלת תוך הארבעים יום משנבעלה אינו ולד לפי שלא נגמרה בו צורת האדם. ובשלישי מנדה אמרו "המפלת יום ארבעים אינה [חוששת לולד",ולפיכך אמר המפלת יום ארבעים פטורה, ואף על פי שהוא אחרון מן הארבעים דינו כדין שלפניו.
וחכמים אומרים, "וילדה"(ויקרא יב, ב), עד שתלד ממקום הולד.
ורבי שמעון מביא ראיה ממה שנאמר "ואם נקבה תלד"(ויקרא יב, ה), אמר "ואם" לרבות לידה אחרת, ומאי היא יוצא דופן.
והלכה כחכמים.
וגנינים - הם עלוקות והתולעים וכיוצא בהם:
משנה ו[עריכה]
הכל מודים שאם הפילה ביום שמונים שהיא פטורה מן הקרבן על הנפל הזה, לפי שהוא נחשב כאילו בא עם הולד הראשון לפי שהוא בתוך ימי מלאת.
וימי מלאת נקראין ארבעים של זכר, ושמונים של נקבה, לפי שנאמר "ובמלאת ימי טהרה"(ויקרא יב, ו).
ואם הפילה באחד ושמונים משילדה נקבה, הרי היא חייבת קרבן על הנפל הזה לדברי הכל, לפי שהוא לידה שניה הואיל והפילה אחר מלאת שכבר נסתלקה לידה ראשונה.
ואין מחלוקותם אלא במפלת ליל אחד ושמונים, אם היא חייבת על הנפל הזה קרבן בפני עצמו או הוא נחשב עם הלידה הראשונה. בית הלל מחייבין אותה קרבן על הנפל, הואיל והפילה אחר מלאת. ומביאין ראיה על זה ואומרים, כדרך שאם ראתה דם ליל שמונים ואחד שהוא דם טומאה לדברי הכל כאילו ראתה יום שמונים ואחד, לפי שלא קרא אותו דם טהור אלא עד סוף הארבעים לזכר ושמונים לנקבה כמו שבאר הכתוב, וכל מה שהיא רואה אחר זמן זה הרי הוא דם טומאה בין ראתה בלילה בין ראתה ביום, ואין הפרש בין שתלד ליל אחד ושמונים או יום אחד ושמונים, הואיל ופסק דם טהור נסתלקה לידה ראשונה, וזהו עניין מה שאמרו אם השוה לו לטומאה, לא ישוה לו לקרבן.
ואמרו להם בית שמאי, [אין] דם טומאה מחייב אותה קרבן על הנפל הזה, לפי שהמפלת בתוך ימי טוהר היא פטורה מן הקרבן לדברי הכל כמו שבארנו, אף על פי שדמיה טמאים בשעה שהיא מפלת הנפל ההוא לפי שהוא דם לידה לא דם טהור, ואין חולק על זה. אבל בית שמאי אומרים שאינה פוסקת מלידה ראשונה, ולפיכך חייבת על הנפל הזה בפני עצמו עד שתצא לשעה שהיא ראויה להביא קרבן לידתה הראשונה, ואי אפשר זה אלא ביום אחד ושמונים, לפי שליל אחד ושמונים אי אפשר להביא קרבנה כמו שבארנו בתחילת סדר זה, שהלילה אינה ראויה לקרבן כל עיקר לא ליחיד ולא לרבים.
והטעם שמחמתו נחלקו במפלת ליל שמונים ואחד לנקבה, ולא נחלקו בליל ארבעים ואחד לזכר ואף על פי שדין שניהם אחד כמו שאמרנו, הוא לפי שאי אפשר זה בשום פנים, מפני שיולדת זכר אסורה לבעלה שבעת ימים, ואם בא עליה אחר כן והפילה יום אחד וארבעים דרך משל, יהיה הנפל בן שלשים ושלשה יום, ובתוך זמן זה לא יתבונן בו מצורת האדם ומה שתהא חייבת עליו קרבן מחמתו כמו שהקדמנו. אבל יולדת נקבה ישאר לה מימי מלאת אחר שהיא מותרת לבעלה ששים וששה ימים, ואפשר בכגון זמן זה שתתעבר ותפיל נפל שיהיה לו יותר על ארבעים, ולפי שהדבר באפשר ביולדת נקבה דבר עליה בהלכה זו ובאחרות:
משנה ז[עריכה]
כבר בארנו פעמים שמחוסר כפורים אסור לו לאכול בקדשים, אמרו "העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים".
ובפרק שאחר זה יתבאר שזבה ויולדת מכלל מחוסרי כפורים, ולפיכך אמר מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, רוצה לומר שמותר לה לאכול בקדשים והואיל ותביא קרבן אחד.
ובפשטי התורה יתבאר לך שקרבן הזבה אינו אלא שתי תורים או שני בני יונה, וכן היולדת לא תהיה חטאתה אלא עוף.
וקנים - שם כולל תורים ובני יונה.
וכבר בארנו בעשירי מכתובות שדינר של זהב עשרים וחמשה דינרים של כסף.
ומה שאמר ברבעתים - נתבאר שהוא רביע דינר כסף, שהוא ששה דרכמונים כמו שבארנו פעמים, ולפיכך היו שני בני יונה בדרכמון וחצי, שהעוף האחד יהיה שלשה רביעי הדרכמון. וכבר ידעת שהדרכמון ששה עשר גרגירי שעורה אחר שהיה בעשרים וחמשה דינר אחד.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
משנה כריתות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב