רמב"ם על כלים כ
ראו גם נוסח המשנה כלים כ רמבם
כלים פרק כ[עריכה]
משנה א[עריכה]
כבר קדם ביאורנו שהכרים מעור.
והשקין - מהשיער יעשו ממנו [חותלות לסחורות].
ומרצופין - הן הכלים אשר ישימו בו הסחורות במדינות, וצורתן מפורסמות.
ואמר שאלו הכלים אשר ישבו עליהן והן שלימים בלתי שנקבו, הנה הוא כאילו נעשו מתחילת עניינם לשני דברים יחד להיותן מכלי קבול ולישב עליהן, ולזה כאשר נפחתו ויצאו מדין כלי קבול ונטהרו מטומאת שרץ הנה נשארו בדין המשכב ויטמאו במדרס.
עוד זכר מין אחר מהכלים של עור שהן נעשים לקבול, ונתן בהן שיעור ואמר כי כאשר היה הכלי ממנו מחזיק כך הנה הוא ראוי למשכב ואפשר לישב עליו ולזה יהיה טמא מדרס, אבל כל מה שהוא שלם ומקבל, אולם אם נפחת הנה לא יטמא במדרס הזב, והטעם בזה ששורש עשייתו אמנם הוא לקבול, וקרא אותו לגדלו שהוא נאות למושב ולזה יהיה טמא מדרס, וכאשר ניקב בטל העיקר וחזר שלא יקרא כלי קבול, וגם כן הוסר מה שהשיגהו מטומאת מדרס לפי מה שהתבאר בפרק קודם זה.
הנה כבר התבאר כוונת ההלכה ולא נשאר זולת ביאור השמות.
קלוסטור - סל יתלה בראש הבהמה, בו השעורים הניזון ממנו.
ותורמיל - תרגום "ילקוט"(שמואל א יז, מ), והוא אשר ישים בו הרועה מזונותיו, ויתלה אותו בצווארו.
כריסית - שק קטן.
והחמת - הנוד.
ומיזדה - הוא כלי של עור ישימו בו הולכי דרכים מזונותיהן, ותרגום "צידה"(בראשית מב, כה) "זוודין".
והרבצל - מזה המין גם כן.
ואין הלכה כרבי יהודה:
משנה ב[עריכה]
חמת חלילין - הוא נוד המזמרים. ואין ראוי לישב עליו ולזה לא יטמא במדרס הזב, כמו שהשרשנו פעמים.
עריבת הפיסונות - היא עריבת הבנאים ילושו בו הגיניסין.
בית שמאי אומרים, שכבר נעשה לקבל, ויכוננוהו לישיבה אם כן הוא ראוי למשכב ולזה יטמא במדרס הזב. ובית הלל אומרים, שאינו ראוי לישיבה אם כן לא יטמא במדרס הזב, ואמנם יטמא בטומאת מת להיותו כלי מעשה, ויחזור אב הטומאה במת לפי מה שהשרשנו בפתיחה.
עוד חזר אל הבדל אחר ואמר, שהעריבה רוצה לומר עריבת העץ, כאשר היתה מחזקת משני לוגין עד תשעה קבין, והן שלושים וששה לוגים, ואחר ניקבה, הנה היא אז אינה ראויה ללוש בה, וראויה לכפותה ולישב עליה ולזה טמאה במדרס שהיא ראויה למשכב לבד, ולא תטמא במת מפני שהיא כבר נפסדה מדין הכלים.
ואם עזבוה במים עד שנסתם הנקב כמו שיקרה לקצת מיני העצים שיתפחו במים, הנה כבר שבה כלי ותטמא אז טומאת מת, ולא תטמא אז במשכב הזב לפי שהיא אז עריבת הלישה ולא תעשה עריבת הלישה לישב עליה ולא תהיה משכב. והוא אמרם בתלמוד "אומרים במדרס, עמוד ונעשה מלאכתנו", כלומר כי כאשר ישב הזב על כלי לא יעשה לישיבה אלא לשימוש אחר, עד שנאמר לו קום מזאת העריבה ונלוש בה, הנה היא לא תחזור משכב, אבל אם נגע בה גופו יהיה דינה דין כלים שנגע בהן הזב אשר הן ראשון לא אב.
ושמור אלו העניינים, ואני אבאר זה השורש בהלכה של אחר זה.
עוד אמר שאם שם זאת העריבה במקום שנושב רוח מזרחית, ואבד אותה ופתח הסדיקה חזרה כמו שהיתה, שתטמא במדרס הזב ולא תטמא במת לפנים אשר זכרנו.
והשמיענו זאת ההלכה, כי כאשר נסתם הסדק במים כאשר נתפח העץ נחשבהו סתום וישוב כלי קבול. וכאשר הסכימו בזה השורש אשר זכרנו, והוא שכלי עץ המקבלין כאשר היו שלימים ויוכשרו למה שנעשו לו לא יטמאו משום משכב, והנה כאשר נשברו וחזרו שלא הוכשרו למה שנעשו לו ויטהרו מטומאת מת, וחזרו אז ראוין למשכב יטמאו במדרס הזב, אמר על זה השורש זה חומר בשירי כלי עץ מבתחילתן. והביא במשל אלו העניינים כלי נסרים, לפי שבתחילת עשייתן לא יקבלו טומאה עד שתשלם שפת הכלי, ובסופן כאשר נשרו שפתותיהן אף על פי שלא נשאר מהן אלא שיעור מועט הנה הן יקבלו טומאה, והוא אומרו כל שהן, הנה גם זה חמור בסופו מבתחילתו.
וכלי נסרים - הן הכלים אשר יעשו מהקנים הדקים, כמו הסלים וכיוצא בהן.
וכבר קדם לך בפרק ששה עשר שסלים של עץ משיחסם ואז יקבלו טומאה, וביארנו שם שעניין יחסם עשיית שפת הכלים העגולה בפי הכלי.
ופירוש נשרו - נבלו ונפלו:
משנה ג[עריכה]
חבור לטומאה בשעת מלאכה - רוצה לומר כאשר יבקע בזה הקורדום יהיה זה המקל חיבור, ואם נגע אז שרץ במקל כבר נטמא הקורדום כולו, אולם שלא בשעת המלאכה הנה אינו חיבור ואם נגע שרץ במקל לא נטמא הקורדום, כי איננו ידו כי אם על דרך השימוש.
ודיוסטר - היא מילה מורכבת, פירוש "דיו סטר", וכבר ביארנו פעמים ש"דיו" שנים, ו"סטר" צד, מאמרו "ולסטר משכנא"(שמות לו, כה), וביאור חיבור המילה "בעל שני צדדים". והן שני כלים אשר יעשו מעץ, יתחבר אחד מהן בשני בעת המלאכה לבד, ואשר יחברם הוא מסמר ארוך וירכב בנקב שלהן בעת חיבורן, וזה הכלי היה אצלם מן כלי האורגין, ועל זה המסמר הארוך היו משימים השתי או הערב. ובתוספתא אמרו "מסמר שנתנו בדיוסטר להיות מיסך עליו".
עוד אמר שאם קבע זה הדיוסטר בחתיכת עץ, והוא אמרו קבעו בכלונס, הוא נס גדול כמו שקדם במידות באמרם "כלונסות של ארז", הנה כאשר נתחבר נטמא הדיוסטר בכללו כאשר נגעה טומאה באחד מחלקיו, אחר שקבעו בעץ שב בדמיון כלי אחר. אבל אין זה הדיוסטר בכללו חיבור לזה העץ אשר תקע אותו בו, עד אשר נאמר כי כאשר נגע שרץ בקצה זה העץ נטמא הדיוסטר אשר בחלק השני, כי זה העץ לא יטמא לפי שאינו כלי כלל, וזהו עניין אמרו אינו חבור לו, רוצה לומר שהדיוסטר הקבוע חיבור לזולתו אשר נקבע בו. ואם נמצא בקצה זה הכלונס דיוסטר אשר הוא כלי בקצה העץ, ומעצם העץ הנה לא יטמא מן העץ זולת מה שקרב מן הכלי ממה שיצטרך אליו הכלי ויעמיד צורתו אם נחתך מן העץ.
עוד חזר אל כסא אשר יטמא במשכב הזב בלא ספק לפי שהוא נעשה לישיבה, ואמר:
- כסא שקבעו בכלונס טמא רוצה לומר שהוא יטמא במדרס כמו שהיה קודם, ואינו חיבור רוצה לומר כי כאשר ישב הזב על העץ לא יטמא הכסא לפי שהכלונס לא יטמא כמו שזכרנו, איך שתגיע אליו הטומאה.
- ואם שם בקצה העץ כסא מעצם (הכסא) [הקורה], הנה לא יטמא גם כן רק הכסא לבד כאשר דרס עליו הזב.
- ואם תקע כסא בקצה המעצר אשר יעצרו בו הזיתים, והוא אשר תקרא קורת בית הבד, הנה הכסא טמא גם כן ואינו חיבור.
- אולם אם נעשה מקצה זה העץ כסא, והיה הכסא מעצם קורת בית הבד, הנה זה הכסא כאשר דרס עליו הזב לא ישוב משכב.
- וזה שהשורש אצלנו כמו שקדם, שהזב כאשר ישב על דבר שהוא ראוי למושב, אבל זה הדבר הוא כלי לשימוש אחר, כגון שיקח מידה מן המידות או עריבת עץ והדומה לזה ויהפכה וישב עליה, הנה אין ספק שזה הכלי אשר ישב עליו הוא ראוי לישיבה אבל לא נעשה לזה כלל, כי לא נעשה המידה כי אם למוד בה והעריבה כי אם ללוש בה.
- ולזה אפשר שנאמר לזב כאשר ישב על כלי מאלו הכלים קום מזאת המידה ונמוד בה, או קום מזאת העריבה ונלוש בה, וכן גם כן נאמר לו בכאן קום מזה העץ ונעצור בו הזיתים.
- ואם היה הכסא אשר בקצהו אמנם נעשה לישיבה, אבל להיותו מעצם העץ והעץ עצמו אפשר שנאמר לו בו עמוד ונעשה מלאכתנו, הנה זה הכסא לא יטמא משום מושב.
ואל זה העניין כיון ביאור זאת ההלכה.
ואשוב אל שלימות ביאור זה השורש, והוא שכל מה שלא נעשה מתחילת עניינו לישיבה, אם ישב עליו הזב נוכל לומר לו קום מזה הכלי ונעשה בו זה השימוש הפלוני בלתי הישיבה עליו, הנה הוא לא יטמא משום משכב ומושב. והשורש אצלנו "אומרים בזב, עמוד ונעשה מלאכתנו".
ואמר בזב "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא, וכל הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא"(ויקרא טו, ד), ואמר בתורת כהנים "אשר ישב עליו, יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה, תלמוד לומר כלי לא אבן ולא קורה, אוציא את אלו ולא אוציא כלי גללים ושל אבנים ושל אדמה, תלמוד לומר הכלי כלי המיוחד", רוצה לומר המיוחד לקבל טומאה, והכלים אשר יעשו מאלו השלושה מינים לא יטמאו כלל כמו שקדם ביאורו. עוד אמר שם "אין לי אלא כסא וספסל וקתדרא המיוחדים, מנין תיבת הבלנים, תיבה שפתחה מצדה, עריבה משני לוגין ועד תשעה קבין שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת, תלמוד לומר וכל הכלי ריבה, יכול אפילו כפה סאה וישב עליה תרקב וישב עליו, תלמוד לומר אשר ישב המיוחד לישיבה, לא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו".
ושמור זה השורש ולא נצטרך לכפלו במה שעתיד, שכבר הפלגנו בביאורו ובפירושו:
משנה ד[עריכה]
עד שיקצע - עד שיחתוך קצוותיה וישוה אותם לישיבה ויהיה שם מעשה, אולם מחשבה לבד הנה לא תועיל בה, ואחר זה השווי תהיה ראוי למושב.
אף על פי שקבעה בכותל טמאה - רוצה לומר בטומאת שרץ, לפי שהכלי אשר יקבל טומאה כפי צורתו כאשר נקבע בכותל או בארץ הנה הוא יקבל טומאה כמו שהוא לפי דעת חכמים, כמו שהתבאר מדעתם בחמישה עשר מזאת המסכתא גבי דף של נחתומים, וכן בסוף חגיגה.
והלכה כחכמים, ואמנם יהיה המחובר לקרקע כקרקע ולא יקבל טומאה אצל חכמים, כאשר נעשה זה הדבר מתחילתו בקרקע או נעשה לשמש את הקרקע, כמו שקדם:
משנה ה[עריכה]
נבאר אמיתת שם הנדבך כי כבר נפל בו רעיון רב לרבים. וזה:
- כי לבנאים שני לוחות באורך כל לוח כמו שש אמות, ובגבהם קרוב משתי אמות, ויעמידו לוח בכאן ולוח בכאן וביניהם מן המרחק שיעור אשר ירצו שישימו עובי הכותל.
- עוד ימשכו ביניהן שני עצים, ויקשרו אותן בקישורים.
- עוד ישפכו העפר בין שתי הלוחות, ויכו בכשילין עד שיגבה הכותל, ויקראו זה הבנאין "אל-טפיאה".
- וכל אחד מאלו הלוחות יקרא "נדבך".
- ובזבים אמרו "אצבעו של זב תחת הנדבך", רוצה לומר תחת זה הלוח.
- ואמרם "האומנים קורין בראש הנדבך", רוצה לומר על הכותל שבין שני הנדבכין כאשר ידביקוהו, כמו שבארנו.
וכופת' - הוא חתיכת עץ בלתי חלקה יקבעו בכותל, וידביקו עליה ה"טאפיא" לקשור שני הכותלים קצתם בקצתם, ויקראו זה העץ אשר יקבעו בכותלים הבנאים "הקשר" להיותו קושר הכתלים ויתקיימו קצתם בקצתם, ולו שני קשתות והוא דומה לכסא.
ואמר:
- כי כאשר קבעו בראש הכותל ולא בנה עליו, וישב עליו הזב טימא אותם, על השורש אשר בארנו בכאן בזה הפרק, באמרו "אף על פי שקבעה בכותל".
- וכן אם בנה למעלה ולא קבעו, וישב הזב על הבניין נטמא הכסא, לפי מה שבארתי לך בראש זאת המסכתא שהזב מטמא המשכב, ואף על פי שהיה המשכב תחת אבן מסמא.
- ואם קבעו ובנה עליו והגיע בין שני הכותלים, הנה כבר חזר מכלל הכותל וחלק מחלקיו ולא יטמא.
וזה הדין בעצמו במפץ, והוא מן גמי או קנה והדומה לו מן המחצלאות אשר יעשו מהן עליה או תקרה, כאשר נתנו אותו על הקורות וקבעוהו ולא השליכו עליו הטיט והאבנים והוא אשר יקרא "מעזיבה", או נתנו עליו הטיט והאבנים והשלימו השטח ולא קבעוהו עם הקורות, הנה הוא גם כן יטמא מן תחת השטח כאשר ישב על השטח כמו שהשרשנו.
ודע שהאריגות אשר יארגו מהקנים והאמרינש והדומה להן, ויעשה מהן מחצלת ושטחים, הן אשר יקראו מפץ. ולזה המפץ דין ייחד בו ביאורו התלמוד. והנני עתיד לבאר זה במקומו בפרק עשרים וארבעה מזאת המסכתא.
משנה ו [נוסח הרמבם][עריכה]
אם כדרך קבלתה - שקבעה בקרקעית התיבה או המגדל.
ושלא כדרך קבלתה - שקבעה באחד מן הצדדים, או קבע צד הכלי בקרקע התיבה, אשר אין ראוי שיושם בו דבר ויקבלהו כאשר ימלא המגדל או התיבה:
משנה ו[עריכה]
סדין - הוא הרדיד הקטן אשר יקנחו בו האנשים, ושמו המפורסם במערב "אחראם", ובמצרים "ערצ'י".
וילון - המסך.
ומבואר שהמסך תטמא במת, לפי שהוא מכלל הבגדים ולא יטמא במדרס הזב ויהיה משכב, לפי שהוא לא נעשה לשכיבה כמו שהתבאר בזה הפרק.
עוד שאל ואמר מאימתי היא טהרתו, רוצה לומר מתי תסור ממנה טומאת מדרס ולא ישאר אב הטומאה, ויהיה מוכן לטומאת מת והדומה לה כדין כל מסך.
- ואמרו בית שמאי משישבר, רוצה לומר כאשר ישברוהו בחוט באורך ורוחב כמו שיעשו במסך.
- ובית הלל אומרים, כאשר יקשרו בו לולאות אשר יתלה בהן.
- ורבי עקיבא אומר, מעת שיתלו אותו על השער או על המיטה.
והלכה כבית הלל.
וכבר יראה מן התוספתא, שאמרו בכאן טהור מן המדרס, אבל טמא טמא מת, עניינו שזה הוילון לא ישאר אב הטומאה כמו שהיה, רוצה לומר משכב, אבל ישוב כמו כלי שנטמא בטמא מת שהוא ראשון. ויהיה זה המאמר כמו המאמר אשר נבאר בעשרים ושבעה מזאת המסכתא, והוא אמרם "וסדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס", רוצה לומר שהוא ירד מדרגה וישוב ראשון כמו כלי שנגע במדרס. וכן בכאן אמר שהוא ישוב כמו כלים אשר נטמאו במת, כאשר נגעו במדרס ישובו ראשון לפי מה שהשרשנו. וזהו לשון התוספתא בזה "סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון הרי הוא כטמא מת המקבל טומאת מדרס". ושני המאמרים יחד אמיתיים לפי שזה הוילון הוא יקבל טומאת מת בעתיד והוא גם כן בדמיון כלים שנגעו במדרס כמו שהתבאר במקומו. ואשר יתוקן על זה השורש הוא, שיהיה אמרו סדין שהוא טמא מדרס, שיעורו שהוא ראוי להיות מדרס, עשאו וילון טהור מלעשות מדרס, ועדיין הוא ראוי ליטמא במת. וזה השיעור הוא האמת:
משנה ז[עריכה]
כבר ידעת שהמחצלת היא המחצלת העשויה בקנים וחבלים והדומה להן, ויטמאו במשכב הזב לפי מה שבארנו בסוף שבעה עשר מזו המסכתה.
ואמר בכאן כי כאשר משך הקנים על אורך המחצלת, שהיא אינה ראויה אז למשכב, והוא אמרו טהורה.
וחכמים אומרים, עד שימשוך הקנים עליו משלשה צדדים על דמיון הכ"ף, והוא אמרו כמין כי, ואז תהיה טהורה ולא תטמא במשכב הזב. ורוצה בכאן באמרו כמין כי כמין כ"ף יונית כמו שבארנו במנחות.
וכאשר משך הקנה על רוחבה, והיו הקנים קרובים אין בין האחד והשני ארבעה טפחים אשר הוא שיעור מקום, ואין ראוי לישב בין כל שני קנים מהן, הנה היא טהורה, שאלו הקנים ימנעו הישיבה עליהן ויוציאוה מגדר המשכב.
וכאשר נחלקה לרוחבה, אמר רבי יהודה שהיא אז לא תטמא במשכב הזב כאשר נשברו הקנים שלה בחצי.
ראשי מעדנים - הן קצות הקשרים הגדולים אשר יקשרו בקצות החבל אשר יארגו בם המחצלאות, ויחבר הקנים או האמרינש שלה קצתם עם קצתם. וכן הוא פירוש פסוק "וילך אליו אגג מעדנות"(שמואל א טו, לב), פירוש מקושר הידים, וזה נגזר מאמרו "התקשר מעדנות כימה"(איוב לח, לא). וכאשר התירו קצות החבל הנה כבר נשרו כולן ושבו בדמיון קנים מפורדים, ולזה לא תטמא במדרס הזב.
ואם נחלקה על ארכה - ושבה חלקים.
אם נשאר ממנה ברוחבה ששה טפחים ויהיה עליה שלושת החבלים מקושרים הקצוות כזה:
הנה הן יטמאו במדרס הזב. ואם נשאר ממנו פחות הנה הן לא יטמאו. ובתוספתא אמרו "ואם מתחילה עשאה לכך, אפילו פחות מכן טמאה", ואמנם זה השיעור הנזכר בכאן הוא בשירי מחצלת.
וכבר בארנו שהקנוב הוא חיתוך הקצוות היוצאין מהאריגה, והנה היא תטמא במשכב הזב.
ואין הלכה כרבי יהודה, והלכה כחכמים:
משנה כלים, פרק כ':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב