רבינו שמשון על פרה ג

<< · רבינו שמשון · על פרה · ג · >>

משנה א

מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו:    בריש מסכת יומא (דף ב.) יליף ממלואים בגזירה שוה צוה צוה דכתיב הכא (במדבר יט, ב) זאת חקת התורה אשר צוה ה' וכתיב במלואים (ויקרא ח, לד) כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות:

שעל פני הבירה:    בריש יומא (דף ב.) פליגי ר' יוחנן אמר מקום היה בהר הבית ובירה שמו וריש לקיש אמר כל המקדש כולו קרוי בירה שנאמר אל הבירה אשר הכינותי:

צפונה מזרחה:    מפרש התם (יומא ב, א) כיון דחטאת היא וחטאת טעונה צפון וכתיב בה (במדבר יט, ד) אל נכח פני אהל מועד תקינו לה רבנן בצפונה מזרחה כי היכי דניהוו לה היכרא:

ובית אבן היתה נקראת:    מפרש התם (יומא ב, א) לפי שכל מעשיה היו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דמשום דטבול יום כשר בפרה והיו מטמאין כהן השורף את הפרה ומטבילין אותו מיד להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית תקינו רבנן כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה כי היכי דלא ליזלזלו בה:

כל שבעת הימים:    של ימי הפרישה:

מכל חטאות שהיו שם:    מכל פרה ופרה היו נותנים קצת למשמרת מן האפר וכן משמע בפירקין [מי"א]:

בשלישי ובשביעי:    לפרישתו ובפרק קמא דיומא (דף ח.) מפרש דכולהו סבירא להו טבילה בזמנה מצוה ופליגי במקשינן הזאה לטבילה דתנא קמא מקיש הזאה לטבילה והזאה בזמנה מצוה וכל יומא איכא לספוקי שמא היום יום ג' לטומאתו בשלשה ראשונים והג' אחרונים כל יומא מספקינן שמא שביעי ורביעי לא בעי הזאה דלאו בשלישי איכא לספוקי ולא בשביעי איכא לספוקי וכל שבעה לאו דוקא דעל כרחין הא קיימא לן (פסחים סט, א) הזאה שבות היא ואינה דוחה את השבת, ור' יוסי לא מקיש הזאה לטבילה והזאה בזמנה לאו מצוה הילכך לא בעי הזאה אלא שלישי ושביעי בלבד. ורבי חנינא סגן הכהנים נמי כר' יוסי דלא מקשינן הזאה לטבילה וכהן השורף את הפרה מעלה בעלמא היא:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ג) "מה בין כהן השורף את הפרה לכהן של יוה"כ (זה) [כהן של יוה"כ] הפרשתו לקדושה ואחיו הכהנים נוגעים בו כהן השורף את הפרה הפרשתו לטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעים בו חוץ מן המסייעים אותו בשעה שהוא מזה."

פירוש לקדושה להכנס למחנה שכינה ולא יהא לבו זח עליו ויהא נבדל מכל קלות ראש שתחול עליו אימה. והבדלתו מן הבריות

לטהרה להחמיר בטהרתו מפני שהקלו בו לטמאו ביום ולהטבילו להוציא מלבן של צדוקים לכך החמירו בטהרתו שלא יהא אדם נוגע בו.

בשעה שהוא מזה אותו המסייע היה מקבל הזאה כמותו לפיכך היה נוגע בו ובפרק קמא דיומא (יומא ב, א) אמרינן כמאן אי כרבי מאיר אי כרבי יוסי דאי כר' חנינא סגן הכהנים הא איכא נמי הא:

משנה ב

על גבי הסלע:    הוא צור שמששת ימי בראשית ואפי' הכי החמירו לעשות תחתיהן חלל:

מפני קבר התהום:    כל שם קבר התהום וטומאת התהום שבש"ס לשון ספק הוא כתהום זה שאינו גלוי שכל העיר מסופקים שמא יש שם קבר מתחתיו ואין למת חלל טפח וטומאה שהיא רצוצה בוקעת ועולה לפיכך היו בונין אותו ע"ג כיפין שאפילו יש קבר מתחת הרי חלל מפסיק:

ומביאין נשים עוברות ויולדות שם:    עשו בה מעלות הרבה לטהרה כי היכי דלא ליזלזלו בה כדפרישי':

ומגדלות שם את בניהן:    בתוספתא (תוספתא פרה, ג) שנינו עד שיהיו בני שבע שנים או שמנה ולא יותר שלא יראו קרי:

וכוסות של אבן בידיהם:    שכל מעשי' בכלי אבנים:

ירדו לתוך המים ומלאום:    תיקנו שיהו תינוקות הללו ממלאין לו מים לקרבו לקדש מי חטאת שמזין עליו כל ז' ומשום מעלה תקנו שיהו טהורים מכל טומאה וקסבר האי תנא מילוי ידים בעינן ולא ישלשל בחבל וכשהיו רוצים לילך למלאת המים חיים מן מי השילוח לקדש בהן את האפר היו מביאין השוורים:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ג) "רבי יהודה אומר שוורים שכריסן רחבה כדי שלא יהו רגלי התינוקות יוצאין ומיטמאין בקבר התהום והכל שוין שהתינוקות צריכין טבילה אמרו לפני רבי יעקב משום ר' ישמעאל כוסות של אבן היו תלויין בקרני שוורים כיון ששחו שוורים לשתות נתמלאו הכוסות אמר להם אל תתנו מקום לצדוקים לרדות אחריכם:"

פי' שוורים שכריסן רחבה. בפרק הישן (דף כא.) מסקינן דקסבר רבי יהודה שלא היו מביאים דלתות כל עיקר מפני שדעתו של תינוק גסה עליו שמא יוציא ראשו או אחד מאיבריו ויטמא בקבר התהום אלא מביא שוורים המצריים שכריסותיהם רחבות:

והכל שוין. רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא דפליגי בפירקין אם היו התינוקות צריכות הזאה בטבילה מודו:

משנה ג

באו:    התינוקות על השוורים והכוסות מלאים מים בידיהן להר הבית:

ובפתח העזרה:    של עזרת נשים כדמוכח בתוספתא (תוספתא פרה, ג):

מתוקן קלל של חטאת:    כלי חרס שמניחין בו אפר חטאת וכדה על שכמה (בראשית כד, טו) תרגום וקלתה על כתפה ספות וכלי יוצר (ש"ב יז) תרגום קולין ומאן דחסף אבל בתוספתא קתני וקילולות של אבן:

וזורקו לתוך הקלל:    ומתוך כך כשהיה הזכר נרתע לאחוריו והיה המקל יוצא מן הקלל ומן האפר עמו ונשפך על גבי שוורים והתינוק נוטלו שלא יוציא ידו לחוץ:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ג) "באו לשער היוצא מעזרת נשים לחיל וקילולות של אבן היו קבועין בכותל מעלות של עזרת נשים וכיסוייהן של אבן נראין בחיל ובתוכן אפר מכל פרה ופרה שהיו שורפים שנאמר (במדבר יט, ב) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת מכה את הזכר ונרתע לאחוריו ואפרו נשלך נוטל ומקדש מזה שנשפך מעשים אלו עשו כשעלו מן הגולה דברי ר' יהודה רבי שמעון אומר אפרה ירד עמהן ועלה אמרו לו והלא נטמא בארץ העמים אמר להן לא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה."

פי' כשעלו מן הגולה, ולא היה להם אפר להטהר ומזה שנשאר לא היו יכולין ליקח שהיו טמאין הילכך לא אפשר אלא בהכי וכשהחריב נבוכדנצר לא החריב אלא התקרה אבל הכותלים הניח:

משנה ד

לא חטאת ע"ג חטאת:    דאם טיהרו עצמן על חטאת זו ואירע בה פסול לא יעשו אחרת על גב זו אלא צריכין שימור בתחלה ודמי למטבילין מגב לגב דתנן בפרק ב' דביצה (דף יז:) ולא תינוק על גבי תינוק שאם היו שני תינוקות אחד נשמר לחטאת ואחד נשמר סתם אגב זה לא מיתכשר האי אגב האי:

צריכין היו התינוקו' להזות:    חיישינן דילמא אייתי עורבים כזית מן המת ושדו מעלה בעלמא:

לא היו צריכין להזות:    דלא חיישי' למת אבל מודה דבעו טבילה כדקתני בתוספתא (תוספתא פרה, ג) דחיישינן אשרץ אבל הערב שמש לא בעי דכל מעשיה בטבול יום:

משנה ה

לא מצאו משבע:    משום דאמרן מכל חטאות שהיו שם מזין עליו להכי קאמר דאם לא מצאו עושין מאחת:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ג) "ישמעאל בן פיאבי שרף שתים אחת בטבולי יום ואחת שנעשית במעורבי שמש היו דנין עליה אמר להם מעשר נאכל לטבולי יום ותרומה נאכלת למעורבי שמש מעשר שנאכל לטבולי יום כ"ש שהוסיפו לו קדושה קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים חוץ מן הקלעים קדשים קלים הנאכלים חוץ לקלעים כ"ש שהוסיפו להן קדושה קדשי קדשים נאכלים ליום אחד וקדשים קלים לשני ימים קדשים קלים הנאכלין לשני ימים כ"ש שהוסיפו להן קדושה אמרו לו אם מקיימין אנו אותה אנו מוציאין שם רע על הראשונות שיהו אומרים טמאות היו הא גזרו עליו ושפכוה ועשה אחרת לטבול יום:"

פי' מעשר שנאכל לטבולי יום כל שכן שהוסיפו לו קדושה, אם החמירו לאכלו במעורבי שמש וכן כולהו קדשים קלים הנאכלין חוץ [לקלעים] כל שכן שהוסיפו לו קדושה, אם החמירו לאוכלן לפנים מן הקלעים וקדשים קלים הנאכלין לשני ימים כל שכן שהוסיפו קדושה, אם החמירו לאכלן ליום אחד. גם אני, פרה שנעשית בטבולי יום כל שכן שהוספתי קדושה אם עשיתיה במעורבי שמש:

משנה ו

כיפה כנגד האוטם:    רגלי הכיפה שהכיפה נשענת עליהן נקראים אוטם ואין רגלי הכיפה העליונה כנגד רגלי התחתונה אלא כנגד הכיפה עצמה כנגד אוטם העליונה עומד חלל התחתונה:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ג) "רבי יהודה אומר לא היה שם כבש אלא עמודים של שייש היו קבועין בארץ וכלונסות של ארז על גביהן והפרה לא היתה צריכה לצאת בכבש."

פי' הפרה לא היתה צריכה לצאת בכבש, לפי שאינה מקבלת טומאה כאדם ואפילו הכי היו מביאין אותה:

משנה ז

שלא יאמרו שתים שחטו:    ובפרק שני דחולין (דף לב.) אמרינן ושחט אותה (במדבר יט, ג) ולא אותה וחברתה:

ובית הטבילה היה שם:    בתוספתא (תוספתא פרה, ג) קתני שמקום גיתה ומערכתה ובית הטבילה חלולין מפני קבר התהום גיתה הוא מקום הבדוק לה כדמפרש בריש פרק חטאת (דף קיג.) וטעון היה קידוש ידים ורגלים אף על גב דלא חשיב ליה הכא ופליגי בפרק שני דזבחים (דף כ:) רבי חייא בר' יוסף אומר מקדש בכלי שרת בפנים ויוצא ור' יוחנן אמר אפילו בחוץ ואפי' בכלי חול ואפילו במקדה של חרס וקודם שיטמאוהו היה מקדש כדמוכח התם (דף כא.):

ומטמאין היו הכהן השורף את הפרה:    שהיו נוגעין בו כדקתני סיפא סמכו ידיהם עליו זו היא הטומאה דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת:

במעורבי שמש היתה נעשית:    שהיו דורשין ואסף איש טהור (במדבר יט, ט) טהור מכל טומאות:

משנה ח

סמכו ידיהם עליו:    בכך היה מיטמא כדפרישית (לעיל מ"ז):

וחזיתה מערבה:    מלשון (מלכים א ז, ה) מחזה מול מחזה פני המערכה ומראיתה מקום שמאחיזין בה האור למערב דהיינו לצד שהמקדש למערב של הר הזיתים:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ב) "מעשה בצדוקי אחד שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה וידע בו רבן יוחנן בן זכאי ובא וסמך שתי ידיו עליו אמר לו אישי כהן גדול מה אתה נאה להיות כהן גדול רד וטבול אחת ירד וטבל ועלה לאחר טבילה צרם לו באזנו אמר לו בן זכאי לכשאפנה לך אמר לו לכשתפנה לא שהה שלשה ימים עד שנתנוהו בקבר בא אביו אצל רבן יוחנן בן זכאי אמר לו בן זכאי לא נפנה בני שהעריב שמשו:" (הגה"ה פי' נתכוון אותו צדוקי ושחטה קרוב לערב והזה דמה ביום ומיד שקעה החמה ובבקר היה שורפה דשריפת פרה פסולה בלילה אי נמי נתכוון לשוחטה בזה היום וטבל ואמר איני יכול עתה בבקר נעשית והעריב ובבקר השכי' לעשות'. וידע בו רבן יוחנן בן זכאי מכאן נתבונן דיוחנן כ"ג נעשה צדוקי דהא לא אשכחן דרבן יוחנן בן זכאי רואה פרה מצדוקי לפי המשנה והא דאמרי' צרם לו באזנו לא קשיא מידי דכהן גדול אחרינא הוה דצרם לו לרבן יוחנן כי אז תלמיד היה רבן יוחנן בן זכאי שאחר חורבן הבית נהג שררותו והוא היה קטן מתלמידי הלל דיקא נמי שקראו בן זכאי שעדיין לא היה שמו רבן ומן הכעס שכעס אותו הרגישו כי טעות נכנסה בו שהרי לא שהה שלשה ימים ומת ואם מקודם היו מרגישין בו כיצד היו מניחין צדוקי כ"ג ובמשנה סוטה יוחנן כהן גדול ומיד משבטלה סנהדרין ש"מ דקרוב היה לחורבן הבית ועיין ביוסיפון עד כאן):

משנה ט

מגג:    מין גומא ועושין ממנו חבל דומה לגמי ואמרי' בפ' כיצד מעברין (דף נח.) ג' חבלים הם של מגג לפרה לפי שהוא מין שאין מקבל טומאה שיהו כל מעשה פרה בטהרה:

למערב:    לצד מקדש כנגד בית קדשי הקדשים כדכתיב (במדבר יט, ד) והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה ז' פעמם:

על כל הזיה טבילה:    על כל הזיה שהיה מזה היה טובל אצבעו בדם:

גמר מלהזות:    בלא גמר נמי היה צריך לקנח אצבעו על כל הזיה והזיה דשיריים שבאצבעו פסולין כדאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ז:) ובפרק דם חטאת (דף צג:) אלא דכי גמר מקנח ידו בגופה של פרה כדי שישרף הדם עמה כדכתיב (במדבר יט, ה) ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה אבל לא גמר לא היה יכול לקנח אצבעו בגופה של הפרה משום נימין שהיו מדובקין באצבעו ומיגניא לעשות הזאה והיה מקנח בשפת המזרק כדקאמר התם ויש מפרשים דמקנח במזרק לפי שבין כל הזאה והזאה לא היה יכול לירד מהר המשחה לקנח בגוף הפרה שהזאות בהר המשחה אל נוכח פני אהל מועד והפרה נשרפת למטה ולא יתכן כלל דהא משמע הכא מערכתה בהר המשחה ושם היתה שחיטה והזאה ועוד אמרי' בזבחים (דף קיג.) שחטה שלא כנגד הפתח פסולה שנא' ושחט והזה מה הזאה כנגד הפתח אף שחיטה כנגד הפתח:

באליתות:    כמו הצתת האליתה דתמיד (דף כט.) ובשילהי טרף בקלפי (דף מה.) והם עצים קטנים להבעיר עצי המערכה ואלתות מלשון אליה כדכתיב שני זנבות האודים (ישעיה ז, ד):

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ג) "כפתוה בחבל של מגג ונתנוה על גבי המערכה ויש אומרים במוכני היתה עולה רבי אליעזר בן יעקב אומר כבש עושין לה שהיתה עולה בו ראשה לדרום ופניה למערב כיצד הוא עושה שוחט בימינו ומקבל בשמאלו ומזה באצבעו הימנית ואם שינה פסול רבי יהודה אומר בימינו היה שוחט ונותן הסכין לפניו או לזה שעמו בצדו ומקבל בימינו ונותן בשמאלו ומזה באצבעו הימנית ואם שינה פסול ניתז מידו כשהוא מזה בין חוץ לגתה בין חוץ למערכתה פסול ר' אליעזר בן יעקב אומר חוץ לגיתה פסול חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשר ואם הוציא הדם שבידו והחזירו כשר פקע מעורה ומבשרה ומשערה חוץ לגיתה יחזיר ואם לא החזיר פסול חוץ למערכתה הרי זה מרבה עליו עצים ושורפו במקומו ר' אלעזר בר"ש אומר כזית מעכבת פחות מכזית אינה מעכבת פקע מקרניה ומטלפיה ומפרשה אין צריך להחזיר שכל דבר שאין מעכב בחייה אין מעכב בשריפתה:"

תניא בספרי (ספרי פסקא, קכד) "ושרף את הפרה לעיניו (במדבר יט, ה) שיהא אחד שורף וכהן רואה. את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה (במדבר יט, ה) מה פרשה במקומו אף כולן במקומן מכאן אמרו הדם כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר פסול רבי נתן אומר מקנח ידיו בגופה של פרה ישרוף להביא את הפקעין מכאן אמרו הבשר כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר פסל עצם כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר לא פסל בכזית יחזיר ואם לא החזיר פסל:"

משנה י

נבקעה:    מאליה או מחמת האור או שקרעה בסכין:

עץ:    אגודה של עץ ארז ואזוב ושני תולעת תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ג) "ר"א בר' צדוק מוסיף השלך השלך השלך והם אומרי' לו הן הן הן ג' פעמים על כל דבר ודבר בין שקרעה ביד בין שקרעה בסכין בין שנקרעה מאליה בין שהשליך לתוך גופה בין שהשליך לתוך שריפתה בין שהשליך שלשתן כאחד בין שהשליך שלשתן זה אחר זה כשירה נתנה עד שלא הוצת האור ברובו או משנעשית אפר פסולה:"

תניא בספרי (ספרי פסקא, קכד) "והשליך אל תוך שרפת הפרה (במדבר יט, ו) שומע אני משתעשה אפר ת"ל הפרה אי הפרה שומע אני אף על פי שלא נשרפה ת"ל והשליך אל תוך שרפת הפרה הא כיצד משיוצת האור ברובה דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר והשליך אל תוך שרפת הפרה שומע אני משתעשה אפר ת"ל הפרה אי הפרה יכול יקרענה ויתננו בתוכה ת"ל והשליך אל תוך שרפת הפרה הא כיצד משתבקע:"

משנה יא

כרכן:    לעץ אזוב בשירי הלשון ובפרק טרף בקלפי (דף מא:) דייק מהכא שהיה חולקו ומסיק אימא בזנב הלשון שהיתה סרוקה במסרק ונעשית קצרה לראשה אחד כמין זנב ופליגי התם תנאי למה כורכן כדי שיהו כולן באגודה אחת דברי רבי ר' אלעזר בר"ש אומר כדי שיהא להן כובד ויפלו לתוך שרפת הפרה וטעמא דרבי משום דכתיב (במדבר יט, ו) ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת שיהו נלקחין כאחת וטעמא דרבי אלעזר בר' שמעון שלא תקלוט שלהבת את הלשון:

בכברות של אבן:    אבנים מנוקבים בנקבים דקים ככברה:

שחור:    שיש בו אפר שעשוי כעין גחלת:

חולקין אותה:    לאחר שנעשית כל הפרה אפר חולקין כל האפר לשלשה חלקים:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ג) "נטל עצם או שחור וקדש בו הרי זה לא עשה ולא כלום אם יש עליו אבק כל שהוא מגופו כותשו ומקדש בו וכשר וחולקין אותו לשלשה חלקים אחד ניתן בחיל וא' ניתן בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרות זה שמתחלק לכל המשמרות היו ישראל מזין הימנו זה שניתן בהר המשחה היו הכהנים מקדשין בו זה שניתן בחיל היו משמרים אותו שנאמר (במדבר יט, ט) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת."

פירוש נטל עצם וקידש בו לא עשה ולא כלום ומתני' דקתני ועצם בין כך ובין כך היה נכתש על ידי תערובת היה ראוי: