משנה פרה ג יא
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק ג · משנה יא | >>
כרכן בשירי הלשון והשליך לתוך שרפתה.
נשרפה, חובטין אותה במקלות, וכוברין אותה בכברות.
רבי ישמעאל אומר, במקבות של אבן לה ובכברות של אבן היתה נעשית.
שחור שיש בו אפר, כותשין אותו.
ושאין בו, מניחין אותולו.
העצם, בין כך ובין כך היה נכתש.
וחולקים אותו לשלשה חלקים, אחד נתן בחיל ואחד נתן בהר המשחה, ואחד היה מתחלק לכל המשמרותלח.
משנה מנוקדת
כְּרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן וְהִשְׁלִיךְ לְתוֹךְ שְׂרֵפָתָהּ. נִשְׂרְפָה, חוֹבְטִין אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹת, וְכוֹבְרִין אוֹתָהּ בִּכְבָרוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בְּמַקָּבוֹת שֶׁל אֶבֶן וּבִכְבָרוֹת שֶׁל אֶבֶן הָיְתָה נַעֲשֵׂית. שָׁחוֹר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אֵפֶר, כּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ. וְשֶׁאֵין בּוֹ, מַנִּיחִין אוֹתוֹ. הָעֶצֶם, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָיָה נִכְתָּשׁ. וְחוֹלְקִים אוֹתוֹ לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים, אֶחָד נִתָּן בַּחֵיל, וְאֶחָד נִתָּן בְּהַר הַמִּשְׁחָה, וְאֶחָד הָיָה מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת.
נוסח הרמב"ם
כרכן בשירי הלשון - והשליך לתוך שריפתה.
- נשרפה -
- חובטין אותה במקלות,
- וכוברין אותה בכברות.
- רבי ישמעאל אומר:
- במקבות של אבן, ובכברות של אבן - היתה נעשית.
- שחור -
- שיש בו אפר - כותשין אותו,
- ושאין בו - מניחין אותו.
- עצם - בין כך ובין כך, היה נכתש.
- וחולקין אותו שלשה חלקים -
- אחד - ניתן בחיל,
- ואחד - ניתן בהר המשחה,
- ואחד - היה מתחלק לכל המשמרות.
פירוש הרמב"ם
ורצה באמרו בשירי הלשון - בקצה גיזי הצמר, ושייריה הם הקצוות גם כן. ואמנם יקשרם לנושאה ולשומה בפרה לבל יאבדה הלהב. ואם השליכם אחד אחד יהיה טוב.
וכוברים אותה בכברה - ינופה בכברה הנקראת "קורביל".
ורבי ישמעאל אומר, שבכלי אבנים לבד ישתמש בה אשר לא יקבלו טומאה לתוספת השמירה. ואינה הלכה.
שחור שיש בו אפר - חתיכה שחורה שנשרפה, אם מן העצים או מבשרה, אם יהיה נשחק וישוב אפר יודק, ואם לא יגיע בה השריפה לזה הגדר אלא שנשארה אחוזת החלקים הנה תיעזב.
ומן הראוי שתדע שאפר הפרה עם אפר העצים אשר נשרפה בהם הכל יקובץ והכל יקרא אפר הפרה, ולשון סיפרי "שרוף ישרף"(במדבר יט, ה), שלא ימעיט לה עצים, מרבה הוא לה חבילי עצים וחבילי אזוב יוון, כדי להרבות את האפר".
וכבר קדם לך בתחילת מידות גבול העשרים וארבע מקומות אשר היו בהן המשמרות, הנה באותן העשרים וארבע מקומות יחלק שלישתה. ולא יבא מאפר הפרה דבר בעזרה אלא חוץ לעזרה כמו שתראה זכרונו, וזה לאמרו באפר הפרה "והניח מחוץ למחנה במקום טהור"(במדבר יט, ט). ובתוספתא אמרו "שזה של משמרת ליטול ממנו בני עיירות, וזה שבהר המשחה לפרות אחרות, וזה שנתון בחיל למשמרת, מגזרת הכתוב "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת"(במדבר יט, ט)", ירצה לומר שיוצנע ממנה מעט בחוק ההשארות:
פירוש רבינו שמשון
כרכן: לעץ אזוב בשירי הלשון ובפרק טרף בקלפי (דף מא:) דייק מהכא שהיה חולקו ומסיק אימא בזנב הלשון שהיתה סרוקה במסרק ונעשית קצרה לראשה אחד כמין זנב ופליגי התם תנאי למה כורכן כדי שיהו כולן באגודה אחת דברי רבי ר' אלעזר בר"ש אומר כדי שיהא להן כובד ויפלו לתוך שרפת הפרה וטעמא דרבי משום דכתיב (במדבר יט, ו) ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת שיהו נלקחין כאחת וטעמא דרבי אלעזר בר' שמעון שלא תקלוט שלהבת את הלשון:
בכברות של אבן: אבנים מנוקבים בנקבים דקים ככברה:
שחור: שיש בו אפר שעשוי כעין גחלת:
חולקין אותה: לאחר שנעשית כל הפרה אפר חולקין כל האפר לשלשה חלקים:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ג) "נטל עצם או שחור וקדש בו הרי זה לא עשה ולא כלום אם יש עליו אבק כל שהוא מגופו כותשו ומקדש בו וכשר וחולקין אותו לשלשה חלקים אחד ניתן בחיל וא' ניתן בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרות זה שמתחלק לכל המשמרות היו ישראל מזין הימנו זה שניתן בהר המשחה היו הכהנים מקדשין בו זה שניתן בחיל היו משמרים אותו שנאמר (במדבר יט, ט) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת."
פירוש נטל עצם וקידש בו לא עשה ולא כלום ומתני' דקתני ועצם בין כך ובין כך היה נכתש על ידי תערובת היה ראוי:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כרכן - לעץ ארז ואזוב בשיירי לשון של צמר שהוא צבוע בשני תולעת שהיתה ארוכה, ובמה שהיה עודף ממנה על עץ הארז ואזוב היה כורך שלשתן יחד, כדי שיהא להן כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה ולא תקלוט השלהבת את הלשון. ואם לא כרכן והשליך כל אחד בפני עצמו, כשרה:
ובכברות של אבן - אבנים המנוקבים נקבים דקים ככברה. ואין הלכה כר' ישמעאל:
שחור שיש בו אפר - פחם שאם יכתשו אותו יעשה אפר:
כותשין אותו - ואם לא יחזור כמו אפר, מניחין אותו: בין כך ובין כך: בין שיחזור אפר בין שלא יחזור אפר:
חולקין אותו לשלשה חלקים - לאחר שכברו את כל האפר, בין אפר הפרה בין אפר עצים שנשרפו עמה, חולקין את האפר לשלשה חלקים:
אחד ניתן, בחיל - למשמרת, כדכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת:
ואחד ניתן בהר המשחה - ובה היו הכהנים מקדשין לז:
ואחד היה מתחלק לכל המשמרות - וממנו היו מזין כל ישראל:
פירוש תוספות יום טוב
רי"א במקבות של אבן כו' - אשר לא יקבלו טומאה לתוספת השמירה. הרמב"ם. [ועיין בריש פרק דלקמן בסד"ה ושלא רחוץ כו' ובפרק ה' מ"ד וה']:
ושאין בו אפר מניחין אותו - עד שיעשה מקצתו אפר כדי לקיים מצות שרפה. דכתיב את עורה ואת בשרה ואת דמה ישרף אבל עצם לא כתיב. הלכך כותשים אותו עם השאר. אף על פי שלא נעשה אפר. נ"ל. מהר"ם:
העצם בין שהיה בו שחור בין שלא היה בו שחור - נכתש עם השאר וכשר. אבל עצם שנכתש בפ"ע ואין נתערב עמו מאפר גמור. אם קדש בו פסול. כדתניא בתוספתא. מהר"ם [וכ"כ הר"ש]:
חולקין אותו - פי' הר"ב בין אפר הפרה בין אפר העצים. לשון סיפרא ישרף שלא ימעיט לה עצים מרבה הוא לה חבילי (אזוב) וחבילי אזוב יון בשביל לרבות את האפר. הרמב"ם שכן כתוב ושרף את הפרה לעיניו ואת עורה וגו' ישרף. למאי נ"מ הדר למכתב ישרף. אלא למדרש הכי. והא דדייקו למתני אזוב. דתניא בתוספתא הביאה הר"ש בפ' דלקמן מ"ג. אר"י כשהיו מרבין לא היו מרבין אלא חבילי אזוב. מפני שאפרו יפה ומרובה. פי' הר"ש. יפה שאין נעשה פחמין כשאר עצים:
לשלשה חלקים - רבינו בגור אריה אסמכינהו אקרא והניח וגו' למשמרת וכן למי נדה. והר"ר אליה מזרחי כתב דקראי לגופייהו:
אחד ניתן בחיל כו' - ולא יבא דבר מאפר הפרה בעזרה. אלא חוץ לעזרה כמו שתראה זכרונו. וזה לאמרו באפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור. הרמב"ם. ולא ידעתי למה הוצרך רש"י בפי' החומש לדקדק ולכתוב דשל משמרות היה חוץ לעזרה. והרי כ"ש דשל חיל. וכ"ש דהר המשחה ועיין מ"ש לקמן:
ואחד ניתן בהר המשחה - פי' הר"ב ובה היו הכהנים מקדשים. וכן הלכה בתוספתא. והביאה הר"ש. ולכאורה מדשני בלשניה ולא קא תני מזין כדקתני בישראל. דלאו בהזאת טמאי מתים איירי אלא בקדוש דפרה. ואם אין ראיה לדבר זכר לדבר דתניא בפ"ד דיומא דף מ"א. נתהבהב הלשון מביא לשון אחר ומקדש. ופירש"י כלומר ונותן שם כל מעשה פרה קרי ליה לשון קדוש ע"כ. ולפי זה החלק השלישי שממנה מזין כל ישראל לא למעוטי כהנים אלא הזיית כל טמאי מתים קאמר. והכהנים בכלל כל ישראל הן. ורש"י בפי' החומש העתיק כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשים ממנה. אלא דקשיא דבמ"ג משמע דמשל חיל היו מקדשים לפרה [וכן הוא בהדיא בפירש"י פ"ק דיומא דף ד'. אבל נ"ל שמזו המשנה שהזכרתי יצא לו כן ומיהו י"ל דלפי שעה היו לוקחין משל המשמרות ונותנים שם בחיל. וכשעלו מהגולה. משום צורך שעה. היו מוכרחים ליקח משל החיל]. ומ"מ לפירוש הר"ש והר"ב וכן הרמב"ם שפירשו בר"פ. דמשל החלק הנתון למשמרת היו לוקחים למעשה הפרה. נ"ל דהא דקאמר מקדשים. היינו הזיית טמאי מתים שבכהנים. ומשום דכהנים קדושים הם לאלהים. ומפני קדושתם נזהרו בטומאת מת. מה שאין כן ישראל. הלכך נקט גבייהו מקדשין. ודע שהרמב"ם בחבורו בפ"ג [הלכה ד']. וגם בפירושו בנוסחת א"י מתחלף גירסתו. דבמתחלק למשמרות. כתב שהכהנים מקדשים ממנו ודבהר המשחה היו ישראל מזין ממנו. ועיין לקמן:
ואחד היה מתחלק לכל המשמרות - לשון הרמב"ם כבר קדם לך בתחלת מדות גבול הכ"ד מקומות אשר היו בהן המשמרות. הנה באותן הכ"ד מקומות יחלק שלישיתה. ע"כ. ונמצאו כל החלקים היו במקדש. אלא שחוץ לעזרה היו כולם. כדלעיל. אבל בעיני נראה דלכל המשמרות דתנן היינו הכ"ד משמרות כהונה הידועים בכתוב בד"ה ונזכרו במשנה בסוף סוכה. והיה אצלם בעיירותיהם וכדי שיוכלו כל ישראל לקחת מהם ולא יצטרכו ליסע לירושלים. והרי אף בח"ל היו מזין. כמ"ש במשנה ג'. ואף לגי' הרמב"ם דבשל משמרות. כהנים מקדשים ממנו. יותר נכון לפרש משמרות כהונה. דאלו ואלו הכ"ד שאמר הוא. היו כ"א מהם לוים. ולפ"ז יש לתרץ דברי רש"י דלעיל דנקט גבי של משמרת חוץ לעזרה. לא לאפוקי אינך. אלא דלא תימא כיון דלמשמרות כהונה נתחלקו. שהיו שומרים אותו בעזרת כהנים. אלא שגם חלקם עכ"פ חוץ לעזרה ובמקום שרצו [והראו לי שיונתן תרגם. וחדא מפלג לכל מטרות ליואי. אז אמרתי שאולי זהו דקדוקו של רש"י שפי' במשמרות שהם חוץ לעזרה. דלא תימא משמרות כהנים שהם שמרו בתוך העזרה והי' א"כ חלקם אצלם. אבל שהיו במשמרות שחוץ לעזרה שהם הלוים ששמרו חוץ לעזרה כמ"ש הר"ב בריש מדות. ואף על פי שכתבתי לעיל דבכ"א מקומות היו הלוים שומרים. היינו שהכהנים לא שמרו רק בג' מקומות אבל הלוים היו ג"כ שומרים באלו הג' מקומות אלא שהכהנים מבפנים והלוים מבחוץ. כמ"ש כל זה הר"ב בספ"ק דמדות. ונמצא שהיו כ"ד משמרות לוים. ולהם היו מתחלקים כדברי יונתן בן עוזיאל]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(לה) (על המשנה) אבן. אשר לא יקבלו טומאה, לתוספת השמירה. הר"מ:
(לו) (על המשנה) מניחין אותו. עד שיעשה מקצתו אפר, כדי לקיים מצות שריפה דכתיב את עורה וגו', אבל עצם לא כתיב, הלכך כותשים אותו עם השאר אע"פ שלא נעשה אפר. אבל בפני עצמו בלא אפר, פסול לקידוש. מהר"מ:
(לז) (על הברטנורא) נראה לי משום דמפני קדושתם נזהרו מטומאת מת משא"כ ישראל, נקט אצלן לשון מקדשין ולא מזין. ועתוי"ט:
(לח) (על המשנה) המשמרות. הכ"ד מקומות אשר היו בהן המשמרות. הר"מ. וחוץ לעזרה היו. וכן תרגם יונתן, וחדא מפלג לכל מטרת ליואי. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
בשירי הלשון: יומא ה' טרף בקלפי דף מ"ב פליגי בה ר"ש בן חלפתא ורבנן במשקל לשון פרה חד אמר משקל עשרה זוז וחד אמר משקל שקל: ובירוש' פ"ד דשקלים פליגי בה אמוראי ואיכא נמי מ"ד התם של פרה שני סלעים דהיינו שמנה זוזים: ושם ביד פ"ו פסק משקל חמש סלעים וכתב שם מהרי"ק ז"ל בפ' טרף בקלפי ואני הדיוט בעניות דעתי לא ראיתיו עד הנה בקשתיו שם ולא מצאתיו:
סליק פירקא
תפארת ישראל
יכין
כרכן בשירי הלשון: משום שלשון הצמר היה ארוך יותר מהעץ ארז והאזוב. להכי כרך סרח העודף סביב שלשתן כדי שיהיה בהן כובד ליפול לתוך המדורה. ולא יתלהבו באויר או יפלו למן הצד:
ר' ישמעאל אומר במקבו' של אבן: פטישים:
ובכברות של אבן: דס"ל דשניהן צריכין שיעשה ע"י כלי שאמקט"ו. דוגמת הכלי ששואבין בהן המים. ורבנן ס"ל דדוקא בהמים נזהרין בזה. משום דמים עלולים לקט"ו. החמירו בהו. משא"כ בהאפר. אף שמקט"ו מד"ס [כפ"ט מ"ט]. עכ"פ אינו מקבל טומאה מדאורייתא. והא דכ"ע ס"ל דקושרין אותה בחבל של מגג שהוא מין שאמקט"ו כלל. כמ"ש סי' כ"ב. היינו משום דאע"ג דפרה בחיי' אמקט"ו [כחולין עה"א]. עכ"פ הרי יגע בה החבל גם אחר שנשחטה. ואז הרי מקט"ו. ותו שאני חבל שנשרף עמה. להכי הקפידו שלא יהי' בה חשש טומאה:
שחור: פחם:
שיש בו אפר: ר"ל שמשערין שכשיכתשוה יעשה אפר. מדמכירין בו שנשרף היטב:
כותשין אותו ושאין בו: כגון שרואין שלא נשרף יפה. וכשיכתשוהו יהי' נכתש אבל לא לאפר:
מניחין אותו: במקום השרפה. מדפסול להזאה. דאע"ג דנעשה דק כקמח ע"י כתישה עכ"פ אינו אפר:
העצם בין בך ובין כך היה נכתש: עם השאר וכשר לקידוש. אבל בנכתש לבדו בלי פחמין של שרפת הפרה פסול לקידוש:
וחולקים אותו: האפר הנכבר:
א' ניתן בחיל: בכד אבן למשמרת. ומעמידין הכד אצל פתח עזרת נשים וכלעיל. וממנו מזין על הכהן השוחט [כלעיל פ"ג]:
וא' ניתן בהר המשחה: ג"כ נשאר בכלי במקום סגור המיוחד לכך. וממנו לוקחין הכהנים שבירושלים לכשיצטרכו להתטהר:
וא' היה מתחלק לכל המשמרות: ר"ל לכל הראש של משמור ומשמור של כ"ד משמורות שיש בישראל כהנים ולויים. ובעיר שדר שם ראש המשמור לשם נותנין תחת רשותו חלק משליש האפר. והיינו משום דהראשים ההם יודעין להזהר בהאפר בטהרה. וכל יחיד שבישראל שירצה להטהר. הולך אצל הראש. והוא נותן לו מהאפר. ונ"ל דגם הכהנים היו רשאין ליקח להתטהר מהאפר שיש ביד ראשי המשמורות בעיירות ישראל. ורק לאותן כהנים שבירושלים. דמסתמא כשירצו להתטהר. הוא כדי לעבוד בביהמ"ק. להכי עשו בהן סלסול ליקח מהאפר. שלא זז ממקום שרפת הפרה. דהיינו בהר המשחה. שאין בו שום חשש שנטמא בטלטול הדרך:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת