טור ברקת/תרלח
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תרל"ח - סוכה ונוייה אסורין כל שבעה - ובו ב' סעיפים
- (א) עצי סוכה אסורים כל שמנה ימי החג, בין עצי דפנות בין עצי סכך, אין נאותין מהם לדבר אחר כל שמונת הימים מפני שיום השביעי כולו הסוכה מוקצה עד בין השמשות, והואיל והוקצה לבין השמשות של שביעי - הוקצה לכל היום.
- ואם אחר שעשה השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הכשר סוכה, הוסיף דופן, לא מתסרא. אבל אם עשה ארבעתן סתם - כולם אסורות ומוקצות.
- (ב) וכן אוכלים ומשקים שתולים בסוכה כדי לנאותה אסור להתספק מהם כל שמונה אפילו נפלו. ואם התנה עליהם בשעה שתלאם ואמר "איני בודל מהם כל בין השמשות" - הרי זה מסתפק מהם בכל עת שירצה שהרי לא הקצה אותם ולא חלה עליהם קדושת הסוכה, ולא נחשבו כמותה[1]. ודוקא שמתנה בזה הלשון. אבל אם אמר "אני מתנה עליהם לאוכלם [2] אימתי שארצה" -- מהני, שגם בין השמשות בכלל.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
אשר חכמים יגידו במדרש חזית: "אפריון - זה העולם, עשה לו המלך שלמה - מלך שהשלום שלו, מעצי הלבנון - בעצת התורה המלובנת בדבריה ובעצת התשובה המלובנת במעשיה". והנה לפי שהאדם הוא עושה סוכתו על ידי מעשה הטוב (כנזכר לעיל) - ולכן יאמר:
"עצי סוכה", הם שנים, מיעוט רבים שנים, יועצים לאדם לעשות סוכה זו להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו. עצת התורה - כי כן שנינו "לא עם הארץ חסיד", ולכן לא יתכן האדם להיות מעשיו טובים וישרים אם לא עם ידיעת התורה. וזה יהיה על ידי התשובה שיהיה האדם תמיד מתקן מעשיו כי גם שיחטא בשגגה ישוב אל ה' ולא יהיה מתרשל ח"ו. כך שנינו "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם". ולכן אם באולי יחטא לא תלין נבלתו עמו אלא יעשה תשובה.
והנה עצים הללו אסור ליהנות מהם, כי שכר תורה ומצות בהאי עלמא ליכא. ולכן "אסורים כל שמנת ימי החג" - והם רמז לחיי האדם שנאמר "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמנים שנה". "בין עצי דפנות" - הם מצות קלות כאמור למעלה, כי מלת דופן הוא בגימטריא מצוה. "בין עצי סכך" - הם מצות חמורות כנ"ל. "אין נאותין מהם" בעולם הזה, שכן אמרו חז"ל "שכר מצות בהאי עלמא ליכא". ולכן אין נאותין מהם "כל שמונת הימים מפני שיום השביעי", שהוא לזמן שבעים שנה חיי האדם, "הסוכה מוקצה ליהנות ממנה עד בין השמשות" - הוא זמן שיעריב שמשו של האדם והולך האדם אל בית עולמו. "והואיל והוקצה לבין השמשות של שביעי הוקצה כל היום נמי", ואם בגבורות שמנים שנה היה חי לא יהנה מן המצות בעולם הזה לטוב לו שלא יהיה שולחנו חסר לעתיד כמעשה ר' שמעון בן חלפתא ע"ה.
"ואם אחר שעשה השיעור הצריך לסוכה מן הדפנות", היינו המצות מעשיות כדבר האמור, "ונשלם הכשר סוכה" מן המצות החמורות כאמור. "אחר כך הוסיף דופן", הוא מצוה אחת בכונה שיהיה מן המצות שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. "לא מתסרא" ויכול להיות נהנה ממנה על צד האמור שאוכל מפירותיהן בעולם הזה. "אבל אם עשה ארבעתן סתם" ולא פירש על מצוה ידועה, ובפרט מענין הצדקה דשארי ליה מאריה לבחון בה שנאמר "ובחנוני נא בזאת אמר ה' אם לא אפתח לכם את ארובות השמים ואשלח לכם ברכה עד בלי די". ולכן אם עשה סתם - "כולם אסורות" ליהנות מהם ומוקצות כאמור.
"וכן אוכלים ומשקין שתולים בסוכה" - והנה זהו רמז לענין של ההנאה הנזכר. ובא ללמד דאע"ג כי אכילה ושתיה במועד היא מצוה מן התורה שנאמר "ושמחת בחגך". אף על פי כן אמר "וכן אוכלין ומשקין שתולין בסוכה כדי לנאותה", כלומר כי עיקר הסוכה וקיום מצוה זו הוא סמוך לענין האכילה ושתיה כי מה הנאה ושמחה ימצא בה אם לא על ידי אכילה ושתיה? כי מה שאמר הכתוב "ושמחת בחגך" הוא מה שאמרו חז"ל "אין שמחה אלא בבשר ויין". ועם כל זה "אסור להתספק מהם כל שמונה" - על דרך האמור הם ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. כך אמרו חז"ל "שכר מצות בהאי עלמא ליכא".
"ואם התנה עליהם בשעה שתלאם", היינו בשעת מעשה המצוה הוא היה אומר "גם אני ידעתי כי המצוה מגינה "אבל אני איני בודל מהם כל בין השמשות", דאף על גב כי המצוה נמשלה לנר לומר דבשעתא מגינה ותו לא - אמנם אני עושה המצוה זו להועיל לי בכל זמן. "הרי זה מסתפק מהם" - בכל עת שירצה מגינים עליו שנאמר "בצל שדי יתלונן" ולא בצל של הדיוט כנ"ל. שהרי לא הקצה אותם מדעתו ולא חלה עליהם קדושת הסוכה לגמרי לומר שכר מצות בהאי עלמא ליכא. "ולא נחשבו כמותה[3] לגמרי" כי מצוה הם.
"ודוקא שמתנה בזה הלשון" הוא שמסתפק ראשון ראשון. "אבל אם אמר אני מתנה עליהם לאוכלם" - לא די לי שאני אוכל פירותיהם בעולם הזה אלא רצוני לאכללם המצוה עצמה "אימתי שארצה מהני" שגם בין השמשות בכלל בזמן שהעריב שמשו ובא עת פקודתו מהני ליה שנאמר "אם יש עליו מלאך מליץ וכו'" ממעשה המצוה כמו שאמרו חז"ל "העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד". וזה המלאך הנברא מן המצוה הוא מליץ טוב על האדם לפני הקב"ה וניצול מן הרעה שנאמר "ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר" (איוב לג, כד). הרי שמועיל לו מעשה המצוה גם בהיותו בעולם הזה.
פירוש שני לצד עילאה[עריכה]
ועוד יהיה דברו זה למנוחה לאדם העושה מצוה כתקנה להעיר מדות העליונות וקרב אותם אחד אל אחד. ולכן יאמר נא:
"עצי סוכה אסורין של שמנת ימי החג", לפי כי מדת המלכות היא היתה סיבה אל המיעוט שלה, כי לולי שקטרגה בזמן של הבריאה ואמרה לפני הקב"ה "אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד", לא היה נגזר עליה "לכי ומעטי את עצמך". ולולי שחזרה אחר כך וערבה לישראל כדאיתא בזוהר פרשת תשא (ח"ב קפט, ב) - שם נאמר כי בגלות בבל לא היה רצון לפניו יתברך לגאול את ישראל מפני שנשאו נשים נכריות, והיא ערבה אותם. ולכן אחר כך נאמר "שלחתיה ואתן כריתותיה אליה" (ירמיהו ג, ח), והשליך משמים ארץ תפארת ישראל שלכן אמר פרשת ויגש[4] "ברח משלש והדבק בשלש. ברח מן הערבות ומן הפקדון ומן המיאונים. והדבק בחליצה, ובהפרת נדרים, ובהבאת שלום"[5] (מאמר) (ירושלמי יבמות יג, א)[6].
וכולם הם מתקיימים בכנסת ישראל. כי לפי שערבה לישראל הלכה בגלות כאמור. ולפי שאנחנו מפקידים נפשותינו אצלה בכל לילה שנאמר "בידך אפקיד רוחי" - לכן נמצא לה שמעשה התחתונים עושה רושם בה. ומן המיאון שמיאנה בבעל נעוריה ואמרה "אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד" ואז היתה בסוד קטנה ואין לה אב והשיאה אחיה תפארת ישראל ושש קצוות. דאילו בזמן שיש לה אב נאמר "וגם אמנה אחותי בת אבי היא וכו' ותהי לי לאשה". ולפי כי עדת ישראל הם הבונים אותה בסוד "וכל בניך למודי ה'" ואמרו חכמים ז"ל "אל תקרי בניך אלא בוניך" - לכן אנו מצווים לברוח מלעשות שלשה דברים הללו כדי שלא לעורר ההעדר שהגיע לה בענין המיאון בתחילה. ונוסף עוד ההעדר מן הערבנות. והיינו מה שאמרו חז"ל בערבי ציון[7] דעבדי צלוף דוש היא אימא ציון שנפרע ממנה הקב"ה ולא נתרצה במה שנפרע מישראל אלא ובפשעכם שלחה. ונוסף ההעדר בה בכל זמן מן הפקדון שאנו מפקידין אצלה. ולכן לא הוזהר האדם אלא מן הפקדון של בן עיר.
ולכן לקרב התועלת לכנסת ישראל "הדבק בשלש": בחליצה - מן הנער מט"ט כדי שתעלה להתייחד עם דודה למעלה. והדבק בהבאת שלום בין איש לאשתו - על ידי יוסף הצדיק. ובהפרת נדרים - מה שנשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה וכו' שנאמר "ולא בא בעיר". כי כאשר נעשה השלום הרי נכנס ישראל עליון בירושלים של מטה. ולכן יהיה מותר הנדר להכנס בירושלים של מעלה כי כן היה היתנאי[8].
וכאשר האיש הישראלי מקיים את הדברים האלה וכיוצא בהם ממעשה המצוה הוא בונה את המדה זו שהוא בכלל "בנים - בוניך". אך לא כל הימים אלא זמן מה. וכן הוא כל מעשינו וכל תפילותינו להיות בונה חרבות ירושלים זמן מה. אך אחר כך חוזרת לנפול שלכן נקראת 'סוכת דוד הנופלת', רוצה לומר בכל יום מדקאמר "הנופלת". גם כן נלמוד כי חוזרת לעלות דאי לא תימא הכי אינו צודק מלת "הנופלת".
ולכן הוא אומר "עצי סוכה", שהם המדות שלה של סוכת דוד הנופלת שהיא נבנית בהם שנאמר "אפריון עשה לו המלך שלמה" - אפריון זה העולם סוכת דוד הנ"ל, עשה לו המלך שהשלום שלו מעצי הלבנון. ולפי שחוזרת ומתמעטת כנזכר לכן אנחנו בניה בונים אותה. ואף על גב כי היא חוזרת ומתמעטת. אמנם לא כך הוא בימי החג. כי עצי סוכת דוד אלו הם "אסורים להשתמש בהם" דרך חול "כל שמנת ימי החג". "בין עצי דפנות", שהם נקראים "עצי יהו"ה" שנאמר "ישבעו עצי יהוה". "בין עצי סכך" שהם "עצי הלבנון" שנאמר "ארזי לבנון אשר נטע". "אין נאותין מהם" לדבר אחר בעולמות שלמטה אשר שם הוא הנקרא 'אל אחר', היינו "אלהים אחרים". "כל שמנת הימים הללו של החג" - שהנה אמרו חז"ל לא היו ארזים בבבל ונבוכדנצר שחיק מחיק עקרן מארץ ישראל (מלכות שמים) ושתלן שם. וכאשר נשתחק שמחו שנאמר "גם ברושים שמחו לך ארזי לבנון" (ישעיהו יד, ח).
אמנם שמנה ימים הללו אסורים "מפני שיום השביעי כולו" הוא סוד הצדיק, "הסוכה מוקצה ועומדת לו עד בין השמשות" בסוד "כי שמש ומגן ה'". "והואיל והוקצה לבין השמשו של שביעי הוקצה לכל היום של שמיני" - הוא סוד מה שאמר פרשת חקת "דא דרגא תמינאה", והבן.
"אם אחר שעשה השיעור של סוכת (דוד) הצריך מן הדפנות", מאותם "עצי יהו"ה" הנזכר, "ונשלם הכשר סוכה" זו הנזכר, "אחר כך הוסיפו דופן לא מתסרא" זה התוספת כי הלא לך לדעת כי פעמים מה שיורד מן המדה זו למטה הוא נקרא 'מיעוט' אצלה בסוד "לכי ומעטי את עצמך". ופעם אין זה ענין מיעוט אלא סוד התפשטות המדות שלה למטה. ואין זה מקום להאריך. ולכן זה הדופן שנעשה בסוד 'תוספת' לא מתסרא, ויכול להשתמש בו והוא דרך חול מאחר שהוא יוצא בעולמות ומט"ט משתמש בו בסוד "כי שמי בקרבו".
"אבל אם עשה ארבעתן יחד סתם כולם אסורות" להשתמש בהם מפני כי לא פורש הדבר.
"וכן אוכלים ומשקין שתולים בסוכה כדי לנאותה" - כי הנה הנוי נמשך ממאכל ומשתה. היינו סוד מה שאמרו חז"ל בנות ישראל אל שאול בכינה "המלבישכם שני עם עדנים", ואמרו חז"ל "נאים תכשיטים לגוף המעודן". והסוד כי זהו מה שאמר הכתוב "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" כנזכר לעיל. ומאמר זה אין להאריך. ועל ידי אכילה זו ("הלחם אשר הוא אוכל") והשתיה כדת - נאים תכשיטים אחר כך. והיינו מהמעשה שהיה לאותה נערה שלא נמצא לה בתולים והכניסו אותה לבית רבי ישמעאל עליו השלום והאכילו אותה ובעל אחר כך ונמצא לה בתולים. לפי כי המאכל זה ממציא סוד הבתולים. וענין השתיה ממציא הנוי והצהלת הפנים. כל ענין מאלו נותן הארה במקומו שלכן בא השיעור של האכילה בכזית - הוא סוד הטיפה שהיא יוד. ושיעור של השתיה 'מלא לוגמיו' להועיל לנוי לאשה. ועיין בהלכות יום הכפורים כי שם מבואר.
ולכן נויי סוכה זו סוכת דוד נאסרו על הזולת. "אסור להסתפק מהם כל שמנה ימים". "ואפילו נפלו" - כלומר דמאחר כי בימי הסוכות מדה זו היא בסוד 'בוגרת', ועל הסתם בתולותיה נושרות שלכן נצטוה כהן גדול על הבתולה -- לכן יאמר אפילו נפרש מאליהם אסור להסתפק מהם.
"ואם התנה עליהם" על אוכלים ומשקין הללו "בשעה שתלאם ואמר איני בודל מהם כל בין השמשות הרי זה מסתפק מהם בכל עת שירצה" - מפני כי כך הוא הסוד שלהם למעלה. הוא סוד מה שאמרו חז"ל כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקב"ה נברא מלאך שנאמר "וברוח פיו כל צבאם". ואיתא בזוהר פרשת תרומה דף קמ"ו (ח"ב קמו, א) וזה לשונו: "דבר אחר: ישקני מנשיקות פיהו - מאי קא חמא שלמה מלכא וכו' ושירותא דרחימו דאעיל בינייהו ישקני איהו. אלא הא אוקמוה דלית רחימו דדבקותא דרוחא ברוחא בר נשיקה וכו'. וכד נשקין דא בדא מתדבקין רוחין אלין באלין והוו חד. בספרא דרב המנונא קדמאה סבא הוה אמר על האי קרא נשיקה דרחימו אתפשט לארבע רוחין וכו'. וכד מתחברן בדביקו חד אינון ארבע בשלימו וכו'. וכד מתפרשן אתעביד מאינון ארבע רוחין חד איבא ואיהו רוחא חדא דכליל ארבע רוחין וכו'".
הנה ממאמר זה ממנו נקח ללמוד מהו ענין השתיה בפה - הוא סוד הנשיקה המועיל להוציא כמה רוחין קדישין. וממנה מסתפקים כל צבא מרום.
ומה גם לענין האכילה התבונן מ"ש בזוהר פרשת ויקרא דף ר' (ח"ג ר, א) וזה לשונו: "ר' יהודה אמר אכלו רעים וכו' אלין כל מאריהון דיבבא ויללא דאתבסמו כולהו ואתברכו כחדא דהא מסעודתא דמלכא מתהניין כולא", עכ"ל. הנה מבואר מדברי המאמר כי מאכילה ושתיה העליונה נמשך לכל העולמות התחתונים ומתבסמין מאריהון דדינים. אמנם אם זה האדם הגשמי התנה על אוכלים ומשקין אלו שהם שלו, שמעיקרא תלה אותם בסוכה כדי לנאותה. ובלי ספק כי על ידי מעשה זה שנתכוון לעשות לשם מצוה כך נעשה למעלה. שהרי נאמר "ומעשה ידינו כוננה עלינו" כדאיתא בזוהר פרשת יתרו דף צ"ג (ח"ב צג, א) וזה לשונו: "זכאה איהו דעביד פקודא דמאריה אבל לא אתחשב מאן דעביד רעותא לשמה ויכוון ביה ברעותא דאסתכלותא ביקרא דמריה כמאן דלא ידע למסבר סברא. דהא ברעותא תלייא מלתא. לשמה ובעובדא דלתתא לשמה אסתלק עובדא לעילא ואתתקן כדקא יאות וכו' דא קוב"ה בעי לבא ורעותא דבר נש. ואפילו הכי אי לאו תמן רעותא דלבא דאיהו עיקרא דכולא - על דא צלי דוד ואמר "ומעשה ידינו כוננה עלינו וכו'" - דהא לית כל בר נש חכים לשואה רעותיה ולבא לאתקנא כולא. ויעביד עובדא דמצוה. על דא צלי צלותא דא ואמר "ומעשה ידינו כוננה עלינו וכו'" - כוננה ואתקן תיקונך לעילא כדקא יאות, "עלינו" - אף על גב דלית אנן ידעין לשואה רעותא אלא עובדא בלחודוי. "מעשה ידינו כוננהו" לההוא דרגא דאצטריך לאתתקנא וכו'".
הנה מבואר מדברי זה המאמר כי כל המעשה אשר יעשה האיש הישראלי הוא עושה ומתקן תיקון גדול על ידי מעשיו למעלה, ואף על גב כי לא ידע לכוין ולמסבר סברא. ולכן יאמר "ואם התנה עליהם בשעה שתלאם". כי מאחר שהמעשה בלבד פועל ועושה מעשה למעלה - אף על גב כי אין שם כונה - נמצא כי משעה שתלאם תלו עליו כל נויי סוכת דוד למעלה מצד הנשמה שלו. והנה הוא היה אומר "איני בודל מהם כל בין השמשות", ולכן כך נעשה למעלה בחלק שלו לפחות שאינו בודל מנויי סוכה אלו כל בין השמשות. ולכן כמו שמועיל תינאי זה למטה לאדם הגשמי - כך הוא גורם למעלה כי כך האדם העליון קדוש הוא אינו בודל דעתו ורצונו מלתת אותם נויי הסוכה (אוכלים ומשקין) לסוכת דוד; כל שבעת הימים יהיו לה. והוא "מסתפק מהם בכל עת שירצה" - שהוא 'עת רצון' כדאיתא בזוהר פרשת תרומה.
"שהרי לא הקצה אותם" האדם הגשמי "ולא חלה עליהם קדושת סוכה" הגשמית, "ולא נחשבו כמותר". ולכן כך יהיה למעלה כדומה לזה שהרי לא הוקצה אותם למעלה ולכן הם מסתפקין מהם כל אותם מאריהון דיבבא ויללא כנ"ל. כי לא חלה עליהם קדושת סוכת דוד ולא נחשבו כמותר.
"ודוקא שמתנה בזה הלשון אבל אם אמר אני מתנה עליהם לאוכלם אימתי שארצה מהני שגם בין השמשות בכלל" - לכן כך יהיה נעשה גם כן למעלה כי אמור יאמר האדם הקדוש אני מתנה עליהם של אוכלין ומשקין הללו לאוכלם אימתי שארצה. ובכן הם מועילים לו לעצמו ולזולתו כי כן נמי נהנים מהם למטה שנאמר "אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי". ולכן מעתה "אכלו רעים" - כל אינון מאריהון דיבבא ויללא. "שתו ושכרו דודים".
וכן הענין בכל העולמות למטה - כולם הם נהנים מאוכלים ומשקין הללו. כי לא על חנם נאמר "לחם אבירים אכל איש". ואמר רבי עקיבא ע"ה "לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו". ואף על גב כי שם נאמר "אמר ר' אלעזר בן עזריה צאו ואמרו לרבי עקיבא טעות" - כבר נתבאר אצלי במקומו מכל מקום צדק רבי עקיבא ע"ה במאמרו. דמאחר שנאמר כינוי אכילה למעלה אצל הקב"ה "אכלתי יערי וכו'" ונאמר "קרבני לחמי וכו'" - גם שיאמר שמים(?) אוכלים אל תתמה על החפץ כאמור.
- ^ כאן הגהתי עפ"י סברא. ובדפוס כתוב "כמותר" - ויקיעורך
- ^ ראו בדפוס שו"ע שלנו כאן בויקיטסט אשר גורס כאן עוד פסקה - ויקיעורך
- ^ כאן הגעתי עפ"י סברא. ובדפוס מופיע 'כמותר' - ויקיעורך
- ^ לא מובן כי לא נמצא בזוהר ויגש את המאמר שצוין אלא נמצא בירושלמי יבמות. ואולי חסר כאן טקסט וצע"ע - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי עפ"י הנמצא בידנו בירושלמי יבמות ועפ"י המשך דברי המחבר. ובדפוס כתוב הדבק בחליצה בהפרת נדרים ובחליצה - ויקיעורך
- ^ המראה מקום כאן הוא משלי ולא מופיע בדפוס - ויקיעורך
- ^ לא הבנתי כלל המשך מילים הבאים, אבל כתבתי אותם כפי שמופיעים בדפוס - ויקיעורך
- ^ פעמיים מופיע מילת 'תנאי' עם תוספת י' בדפוס וכנראה שהדבר מכוון ולכן לא תיקנתי - ויקיעורך