טור ברקת/תרלט
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תרל"ט - דיני ישיבת הסוכה - ובו ח' סעיפים
- (א) כיצד מצות ישיבה בסוכה? שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום ובין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה. וכל שבעת הימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע. כיצד? כלים הנאים והמצעות הנאות בסוכה. וכלי שתיה כגון אשישות וכוסות בסוכה. אבל כלי אכילה כגון קדירות וקערות חוץ לסוכה. והמנורה בסוכה. ואם היתה סוכה קטנה - מניחם[1] חוץ לסוכה.
- (ב) אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה, בין ביום ובין בלילה. ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שינת עראי. אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי? כביצה מפת. ומותר לשתות מים [2] ולאכול פירות חוץ לסוכה. ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים - הרי זה משובח. ותבשיל העשוי מחמשת מינים, אם קובע עליו - חשוב קבע וצריך סוכה.
- (ג) אכילה בסוכה בליל יום טוב הראשון חובה. אפילו אכל כזית פת יצא ידי חובתו. מכאן ואילך רשות. רצה לאכול סעודה, סועד בסוכה. רצה אינו אוכל כל שבעה אלא פירות או קליות חוץ לסוכה – אוכל, כדין אכילת מצה בפסח.
- (ד) כל שבעת הימים קורא בתוך הסוכה. וכשמבין ומדקדק במה שיקרא יבין חוץ לסוכה כדי שתהא דעתו מיושבת עליו. המתפלל - רצה מתפלל בסוכה או חוץ לסוכה.
- (ה) ירדו גשמים - הרי זה נכנס לתוך הבית. מאימתי מותר לפנות? משירדו לתוך הסוכה טיפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל; אפילו תבשיל של פול.
- (ו) היה אוכל בסוכה וירדו גשמים ונכנס לביתו ופסקו הגשמים - אין מחייבים לחזור לסוכה עד שיגמור סעודתו.
- (ז) היה ישן וירדו גשמים בלילה ונכנס לתוך הבית ופסקו הגשמים - אין מטריחין אותו לחזור לסוכה כל אותה הלילה אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר.
- (ח) נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
אחר כלות האדם לעשות הסוכה לשמה כאשר צוני ה' אלהי; כי על ידי כך יזכה לסוכה הרוחנית הנעשה על ידי מעשה המצות כי זה נעשה על ידי מעשה המצות כאשר נתבאר לעלה. ולכן אחר מעשה הסוכה יבא לאדם להיות יושב בסוכה ולהסתופף בצלה בצל שדי יתלונן. ולכן בא הביאור "כיצד מצות ישיבה בסוכה?", כי על ידי כך תהיה נפשו יושבת במנוחה רבה שם בגן עדן, ומה גם למעלה בכל המקומות אשר שם לו חלק מנפש או רוח או נשמה כאמור - כל אתר כפי ערך מה שמקיים המצוה בכונה טוב כך יעשה לו שם סוכה.
ולכן כך הוא אומר: "כיצד מצות סוכה?" בענין ישיבה שלה. צריך שיהיה "אוכל ושותה ודר בתוכה" כי כן יעשה עם נשמתו כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רנ"ה (ח"ג רנה, א) וזה לשונו: "וסוכה תהיה לצל יומם - דאתמר ביה בצל שדי יתלונן. ולא בצל סוכת הדיוט דאגין על גופא משמשא, אלא צל לאגנא על נשמתא - בצלו חמדתי וישבתי. אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים - צל עם ה'(?) איהו צלם דאתמר ביה אך בצלם יתהלך איש וכו'".
ובזה יזכה לאותה סעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים בגן עדן והם אוכלים בשר - אותה בהמה אשר חכמים יגידו "בהמות בהררי אלף", היא רבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלים לה מיני בהמות והיא אוכלת אותם שנאמר "והיה השרון לנוה צאן וכו'". והיא מזומנת לצדיקים לעתיד לבא.
וכן נמי יש בשר עוף - הוא "זיז שדי" שיש בו שס"ה מיני טעמים כמנין ימות השנה. וכן נמי יש בשר דגים כמו שאמרו חז"ל "לוייתן דג טהור הוא", והוא מזומן למאכל הצדיקים לעתיד לבא. ושותים יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ומעורו של לוייתן עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים כדאיתא פרק "המוכר את הספינה" וזה לשונו: "אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשר של לויתן שנאמר יכרו עליו חברים, ואין כירה אלא סעודה שנאמר ויכרה להם כירה גדולה. ואין חברים אלא תלמידי חכמים שנאמר היושבת בגנים חברים. והשאר חולקין ועושין אותו סחורה בשוקי ירושלים שנאמר יחצוהו בין כנענים, ואין 'כנען' אלא תגר שנאמר כנען בידו מאזני מרמה. ואי תימא מהכא: אשר סוחריה שרים כנענים נכבדי ארץ".
הרי לענין האכילה.
ואיתא נמי בפסיקתא וזה לשונו: "כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקב"ה מושיבו בסוכו של לויתן לעתיד לבא שנאמר התמלא בסוכות עורו וכו'". ואיתא בזוהר פרשת ויקהל דף ר"י (ח"ב רי, א) וזה לשונו: "וההוא נהר דנפיק מעדן כל אינון נשמתין בלבושי יקר יתבין על ההוא נהר וכדין מתיישבן ורוון באינון צחות ויכלין למסבל. וההוא נהר איהו תיקונא דנשמתין לאתיישבא ולאתזנא ולאתהנאה מאינון צחות ונשמתין אתהנן על ההוא נהר ומתיישבן ביה וכו'".
ולפי כי כל ענייני השלימות זה נמצא אל האדם על ידי מעשיו כנזכר -- ולכן "כל שבעת הימים עושה אדם את ביתו" הגשמי זה "עראי, ואת סוכתו קבע" כי על ידי כך יזכה לאותה הסוכה ולאותו התענוג הרוחני העיקרי שבגן עדן. ואחר כך יעלה במעלות רמות אל עולם העליון דרך אותו העמוד הנקרא "מכון הר ציון ומקראיה", להיות בצרור החיים עם ה' אלהיו.
ולכן "מציע כל הכלים הנאים שיש לו והמצעות הנאות בסוכה". לפיכך אמרו חז"ל בפסוק "בעדן גן אלהים היית" (יחזקאל כח, יג): י"ג חופות קשר הקב"ה לאדם הראשון בגן עדן שנאמר "כל אבן יקרה מסוכותיך אודם פטדה וברקת וכו'". ואיתא בזוהר פרשת בראשית דף ל"ח (ח"א לח, א) וזה לשונו: "תא חזי בשעתא דאעיל ליה קוב"ה לגנתא דעדן הוה חמי ואסתכל מתמן כל רזין וכל חכמתא בגין למנדע ולאסתכלא ביקרא דמריה שבעה היכלין מדורין אינון לעילא דאינון רזא דמהימנותא עילאה. ושבעה היכלין אינון לתתא כגוונא דילהון חד לקבל חד. שבעה היכלין אינון לתתא וכו' ולבתר דאתתרך אדם מגנתא דעדן אתקין לון קוב"ה לנשמתהון דצדיקייא לאשתעשעא בהו כדקא חזי מזיוא דיקרא עילאה. וכל חד וחד אתתקן כגוונא דלעילא וכגוונא דלתתא כמה דאוקימנא". ולכן "מציע מצעות נאות" כאמור.
"אוכלים ושותים וישנים בתוך הסוכה כל שבעה" - כי מאחר שהנחנו כי טעם הסוכה שאמר הקב"ה "בסוכות תשבו שבעת ימים", כי בא הרמז בזה לחיי האדם שנאמר בהם "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" - ולכן מתחייב מזה שיהיו שני האדם "אוכלים ושותים וישנים בתוך הסוכה" מפני כי על ידי כן ימצא השלימות בכל חיי האדם ויקרא בהם לשון 'קריבה' כדאיתא בזוהר פרשת ויחי דף רכ"א (ח"א רכא, א) וזה לשונו: "תאנא כד בעא קוב"ה לאתבא רוחיה ליה ההוא הבל דאפיק ונפח ביה אותביה לגביה. זכאה חולקיה דההוא בר נש דיומוי אתקריבו גבי מלכא בלא כסופא. ווי לרשיעיא דלא כתיב בהו 'קריבה'. והיך יקרבון יומוי קמיה מלכא בלא כיסופא דהא כל יומוי בחובי עלמא אשתכחו. ובגיני כך לא יקרבון קמי מלכא וכו'".
ולכן אמר הכתוב "בסוכות תשבו שבעת ימים" בעולם הזה ובזה תהיו נמי בטוחים כי "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" לעתיד בביאתם לארץ בזמן הגאולה כמו שאמרו חז"ל כל מה שעשה אברהם ע"ה למלאכים עשה הקב"ה לבניו ג' פעמים במדבר ובישוב ולעתיד. הוא אמר "והשענו תחת העץ" - לכן פרע להם הקב"ה לבניו במדבר "ואשא אתכם על כנפי נשרים". בארץ מנין? שנאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים". לעתיד מנין? שנאמר "וסוכה תהיה לצל יומם ולמחסה ולמסתור". ונוסף עוד כה יעשה להם בגן עדן כאמור. וכן נמי יעשה להם בעלותם למעלה שנאמר "מה יקר חסדך ה' ובני אדם בצל כנפך יחסיון" (תהלים לו, ח). ולאחר התחיה הרי נאמר "התמלא בסוכות עורו" (איוב מ, לא). ולכן מה טוב לאדם להיות אוכל ושותה בתוך הסוכה כי על ידי כך הוא זוכה לאותה אכילה ושתיה העתידה בגן עדן, ומה גם יאכל מאותו לחם אבירים כנ"ל, ויהיו כל ימיו מסתופף בצל כנפיו של הקב"ה.
ולכן לענין השינה היא משונה. דאילו אכילה ושתיה הוא "יוכל לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה אבל לענין השינה אסור ליישן עראי חוץ לסוכה" מפני כי האכילה ושתיה שאוכלים ושותים הנשמות בגן עדן - אינו דווקא בתוך ההיכל שלהם (היא הסוכה). כי גם בחוץ נמצא להם ענין אכילה וכדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קנ"ו (ח"ב קנו, א) וזה לשונו: "וכי פתורא אית ונשמתין בההוא עלמא. אין - דהא מזונא וספוקא דעדונא אכלי בההוא עלמא וכו'". אמנם ענין השינה הוא בדרך קבע אי תימא מה שאמר הכתוב "בשכבך תשמור עליך" בקבר, גם בגן עדן כדאיתא פרשת שלח לך דף קס"ו (ח"ג קסו, א) וזה לשונו: "אדהוו יתבי ואמרי דא רמש ליליא. אמרו לר' שמעון הא(?) חסידא קדישא נהירו דעלמא טול פנקסא דאחמתא דא וטול שרגא וכתוב מלין אלין. דהא מטא זמנא דילן לפקדא כל חד וחד לגו קבריה על פלגו ליליא דקוב"ה עאל לאשתעשא עם צדיקייא בגנתא דעדן וכו'".
ולכן על כל אלה "אסור לישן אפילו שינת עראי חוץ לסוכה".
"וכמה אכילת עראי? כביצה. וכן מותר לשתות מים חוץ לסוכה" לפי כי כן הנשמות נהנים מאותם המים של הנהר שבגן עדן כדאיתא פרשת ויקהל (הובא למעלה) שנאמר "והשביע בצחצחות נפשך" כדלעיל.
"ומותר לאכול פירות חוץ לסוכה" - לפי כי כך אמרו חז"ל אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון לא גילה אותו לשום בריה, אבל עתיד להראותו. וכן אמרו חז"ל ששים ריבוא כיתות של צדיקים יושבים תחת עץ החיים ואוכלים מפירותיו ונהנים מהם. "ומי שיחמיר על עצמו שלא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים הרי זה משובח" - ומכל שכן אכילת פירות כי בזה יזכה לכל הדברים האמורים.
"אכילה בסוכה בליל יום טוב הראשון חובה[3]" - דמאחר שהנחנו כי הרמז של הסוכה הוא כנגד ימי שנותינו. וענין האכילה לטוב לנו בהווה ולגן עדן ולעתיד. לכן חייב הכתוב אכילה בסוכה. אמנם "אפילו אכל כזית פת יצא ידי חובתו". ואמנם היות חיוב אכילת הפת לילה הראשון הוא מטעם אחר לפי כי שבעה צדיקים הם הקרואים והולכים לתומם מסוכה לסוכה, ואיתא בזוהר פרשת אמור דף ק"ג (ח"ג קג, א) וזה לשונו: "תא חזי בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרשא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשה צדיקייא אחרנין שויון עמיה. רבי אבא אמר אברהם וחמשה צדיקייא ודוד מלכא שויין מדוריהון עימיה. הדא הוא דכתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים וכו'". קדמאה לאושפיזי, תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזי מסדר פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר "בסוכות תשבו" - תיבו אושפיזין עילאין תיבו וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי שבעה צדיקים הם הקרואים בסוכה שלכן נאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים". ולפי כי אברהם הוא הראש לכולם - הלא זה דברי חז"ל "אלך לי אל הר המור - זה אברהם. מה המור הזה ראש לבשמים כך אברהם ראש לכל הצדיקים" -- גם לענין ההזמנה הוא הראש כנזכר בזוהר. ושם נאמר וזה לשונו: "ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי וכו'". ולכן מסיבות אלו בא החיוב יותר ליל ראשון לאכול פת. ולפי שנאמר באברהם כשזימן למלאכים "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם", וכבר קים להו לרבנן כי כזית פת הוא סועד לבו של אדם שלכן נתחייב בברכת מזון ובזימון. אמנם בשאר הלילות לא נמצא כן בשאר הצדיקים המזומנים לסוכה. ולכן "אם רצה לאכול פירות או קליות חוץ לסוכה אוכל והוא כדין אכילת מצה בפסח" כדבר האמור.
"ירדו גשמים הרי זה נכנס לתוך הבית וכו'" - אף על גב שכבר נתבאר כי הזהיר שלא לשתות מים אפילו פירות חוץ לסוכה הרי זה משובח, וכל כך למה מפני כי כך אמרו חז"ל לעתיד נוטל הקב"ה ספר תורה בזרועו ואומר מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו וכו'. לסוף טוענים עכו"ם ואומרים "ישראל שקבלוה היכן שקיימוה? וכו'". לסוף אומר להם הקב"ה עם כל זה מצוה אחת קלה יש לי וסוכה שמה. לכו ועשו אותה וכו'. והקב"ה מקדיר עליהם חמה ומבעטים בה ומשליכים אותה ויוצאים שנאמר "ננתקה את מוסרותימו וכו'".
ואע"פ כן דמשמע ליזהר האדם ביותר בסוכה כנזכר אמנם "אם ירדו גשמים מותר ליכנס לתוך הבית", דהכי פריך בגמרא והרי תנן מצטער פטור מן הסוכה. ומסיק נהי דפטור אבל אינו מבעט. ולכן אם ירדו גשמים פטור מלישב בסוכה ונכנס לתוך הבית.
ולענין הלימוד נמי כיוצא בזה. דאף על גב כי יש לאדם להיות קורא בתוך הסוכה - כי במה יזכה נער את אורחו לכל הגדולות האלה האמורות שנמצא לאדם כמה פעמים אם לא באמצעות לימוד התורה בתוך הסוכה. ומה גם מאחר כי השבעה צדיקים שם נמצאו ושם היו - מה טוב לאדם לעסוק בתורה לעיניהם, כי הזמנה זו יותר מקובלת אצלם מן הסעודה הגשמית. ועוד כי מן הראוי הוא להיות עוסק בתורה בתוך הסוכה מפני כי עיקר מה שאנו זוכים לעתיד הוא לכבוד התורה כאמור, כי הקב"ה נוטל ספר תורה בזרועו ומכריז ואומר "מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו". ומטענה זו מתגלגלים הדברים אחת לאחת עד שהקב"ה נותן לעכו"ם מצות סוכה והם מבעטים בה ומשליכים אותה ויוצאים.
ולכן מזה ומזה ראוי לאדם ללמוד בתורה בתוך הסוכה. אמנם אין מטריחין עליו להיות מבין ומעיין בתוכה אלא "יבין ויעיין חוץ לסוכה". וכן לענין התפילה - "רצה להתפלל בתוך הסוכה רצה מתפלל חוץ לסוכה" - שהרי לעתיד אין להם טענת עכו"ם בענין של התפילה ומטעם האמור שעכו"ם מבעטים בסוכה ויוצאים ממנה - לכן התירו כי המצטער מן הגשמים יוצא ובא לו לתוך הבית שהרי לא מפני כן הוא מבטע בה חלילה.
ולכן נמי הקילו "מאימתי יוצא משם ומפנה את כליו משם? משירדו טיפות לתוך הסוכה שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל ואפילו של פול". גם "אם היה אוכל בסוכה וירדו גשמים" כנזכר, "ונכנס לבית ופסקו הגשמים אין מטריחין עליו לחזור לסוכה עד שיגמור סעודתו" - הכל מן הטעם הנזכר מצטער פטור מן הסוכה אבל בעוטי בה לא מבעטי.
וגם שלענין השינה נמצא חומרא יתירה דאפילו שינת עראי אסור כדלעיל מפני כי השינה היא עיקר לענין הרמז שלה -- אמנם "אם היה ישן וירדו גשמים בלילה ונכנס לתוך הבית ואחר כך פסקו הגשמים אין מחייבים אותו לחזור לסוכה כל אותו הלילה אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר" לפי כי כן האדם ישן הוא בקבר שנאמר "קרבם בתימו לעולם" עד זמן שנאמר "גשם נדבות תניף אלהים". ועל ידי כך מחיה כל המתים שנאמר "יחיו מתיך נבלתי יקומון כי טל אורות טליך".
"נהגו לברך על הסוכה בשעת אכילה" - כי הוא עיקר כנ"ל.
פירוש שני לצד עילאה[עריכה]
ועוד אני מדבר בסוד דינים אלו לצד עילאה על דרך הנ"ל. וכך היה אומר:
"כיצד מצות ישיבה בסוכה" - היא סוכת דוד הנופלת כנזכר שנאמר בה "והרכבתיך על במתי ארץ", במה יזכה נער את אורחו לישב בסוכה זאת בשלום ותהיה ישיבה של מצוה לקיים מה שאמר הכתוב "בסוכות תשבו". "על ידי שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה". ולפי דקים[4] כי כמו אשר יעשה האדם למטה בעולם המעשה בגשמי כך נעשה למעלה, לפי כי זה בזה תלוי, לכן ימצא כי האדם עליון מקיים מה שאמר הכתוב "אכלו רעים - לעילא, שתו ושכרו דודים - לתתא".
"ודר נמי בתוך הסוכה דירת קבע כעין תדורו" - בסוד מה שאמר הכתוב "צדיקים ירשו ארץ" שהם יוסף ובנימן, "וישכנו לעד עליה", רצה לומר הם גורמים למדה הנקראת "עד" שישכון "עליה" של סוכת דוד כדאיתא בזוהר פרשת יתרו בפסוק "בטחו בה' עדי עד" - "האי עד תיאובתא דעילאין ותתאין, תיאובתא דעלמא עילאה לארקא עליה ברכאן עילאין. כמה דאת אמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו וכו'. ותיאובתא דעלמא תתאה לאתדבקא ביה ולאתברכא מניה". ולכן יהיה "דר בתוכה" (הצדיק) "כל שבעת הימים בין ביום בין בלילה" כדרך שהוא דר בביתו האדם הגשמי כך ימצא למעלה כאמור.
"וכל שבעת הימים" האדם הגשמי "עושה את ביתו עראי ואת סוכתו קבע" כדי שעל ידי כן גם למעלה יעשה "ביתו עראי" - הוא בסוד אות ב, סוד הבינה היא אמו, כי שם ביתו. ועתה יעשה אותו עראי "ויעשה סוכתו קבע" - היינו סוכת דוד כאמור.
"כיצד? כלים הנאים והמצעות הנאות בסוכה" ועל ידי כן נעשה כך למעלה בסוכת דוד. וכדאיתא בזוהר פרשת אמור וזה לשונו: "מאי פועל צדק? צדיקייא דאתקינו למטרוניתא ואלבישו יתה לבושהא ועטרהא ותכשיטהא - כל אחד 'פועל צדק' קרי". וכן נמי זה המכניס כלים נאים לסוכה כך מתקן כלים נאים העליונים בסוד החדר והפרוזדור, שלכך נאמר "אוהב ה' שערי ציון", הם שערים המצויינים בהלכה, והם שני שערים הללו שלכן חז"ל אמרו "לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל". שלכן נכנס אדם עליון באותם שערי ציון. וכן נמי מתקן כלים העליונים. ולכן מתקיים "אכלו רעים - לעילא, שתו ושכרו דודים - לתתא". ולפי שמכניס מצעות נאות בסוכה כך סוכת דוד נעשית בסוד "מצע" כדאיתא בזוהר פרשת תרומה בפסוק "עתה ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד". ולכן נעשה ונתקן עליית קיר זו שהיא קטנה ונשים לו שם מטה ושולחן וכסא ומנורה - הם הצורך לכנסת ישראל בהם. ולכן נמי "נותן המנורה בסוכה".
"אוכלים ושותים וישנים בסוכה" - כבר נאמר כי על ידי האכילה למטה מתעורר נמי אכילה למעלה. וכדאיתא בזוהר פסוק "את קרבני לחמי לאשי וכו' קוב"ה פקיד למהוי מזונא לעילא בגין דלהוי מזונא לתתא". ומאן דיהיב מזונא למסכני לתתא כל שכן דגרים לאתערא מזונא לעילא ומתקיים מה שאמר הכתוב "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" בין למעלה ובין למטה. ולכן "אוכלים ושותים בתוך הסוכה" כדי להמשיך אותו אור עליון של אכילה ושתיה עליונים אצל סוכת דוד.
"וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום ובין בלילה ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שינת עראי וכו'" - והענין מ"ש בזוהר פרשת ויצא דף קנ"ח (ח"א קנח, א) וזה לשונו: "ותצא לאה לקראתו - אימא עילאה לגבי ברא יחידא. ותאמר אלי תבא - תחות גדפאי לברכא לך ולרוואה לך בתפנוקין עילאין. כיון דנקטא ליעקב תחות גדפהא - כדין וישכב עמה בלילה הוא וכו'".
הנה זה מבואר מדברי המאמר כי תפארת ישראל בכל לילה הוא עולה אצל אימא עילאה וישן הוא שם כל הלילה. ולכן בעבוד כי תפארת ישראל הוא ישן למעלה ואינו יורד משם - ולכן גם באדם הגשמי אין לו רשות ליישן מחוץ לסוכה אפילו שינת עראי כאמור.
"אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה" - שהרי נאמר "אכלו רעים" וזה הוא לעילא חוץ לסוכת דוד כדאיתא בזוהר פרשת ויקרא שם נאמר "אכלו רעים - לעילא. מאן אינון לעילא? אתר דלא מתפרשאן וכו'". "וכמה אכילת עראי כביצה מפת" - לפי שהפת הוא בסוד הכלה כנודע מן הזוהר והתיקונים - ולכן 'כזית' הוא הנקרא "אכילת עראי" שהוא בסוד אות יו"ד כנ"ל. ובהלכות יום הכפורים מתבאר ענין אכילת כזית כי שם ביתו.
"ומותר לשתות מים" לפי כי שתיה בכלל אכילה, ואינו נחשב בפני עצמו כמו שאמרו חז"ל ביום הכפורים "חמשה ענויים הם ושתיה היא בכלל אכילה". גם זה הטעם מפורש בהלכות יום הכפורים - כי תדרשנו ימצא לך. ולפי כי הוא בכלל האכילה, דלא סגי להיות אכילה בלתי שתיה, לכן לא נתנו חז"ל שיעור לענין השתיה ולא עשו בה הפרש לומר שתיית עראי כמו ענין האכילה שנתנו שיעור לאכילת עראי כזית. ולענין השתיה לא אמרו 'מלא לוגמיו' ותו לא. והטעם הוא לפי שהרי נאמר פרשת ויקרא במאמר הנ"ל "אכלו רעים - לעילא, שתו ושכרו דודים - לתתא". משם נאמר כי עיקר של השתיה היא לעילא. ולכן הוצרך הכתוב לומר "אכלו רעים". וזה לשונו דף ד(?) (ח"ג ד, א) "ר' שמעון אומר כולא שפיר אבל רזא דמלה: אכלו רעים - לעילא, שתו ושכרו דודים - לתתא וכו'. תא חזי באינון עילאי כתיב בהו אכילה בלא שתיה. מאי טעמא? מאן דאית ליה גרבי דחמרא - אכילה בעיא. ובגין דתמן שרייא חמרא דמנטרא כתיב בהו אכילה", עכ"ל.
הנה הדבר הוא מבואר מדברי המאמר כי עיקר השתיה היא למעלה במקום הנקרא 'רעים'. ולכן הותר השתיה לגמרי מטעם כי השתיה היא למעלה. ועוד מפני כי אינה פוסקת לעולם שהרי נאמר "מאן אינון רעים? אתר דלא מתפרשן דקיימין באחדותא בחדוותא". ולכן לא נתנו שיעור לענין 'השתיה' - הוא סוד הפסוק "והשתיה כדת אין אונס" (אסתר, א) לפי כי השתיה היא נוהגת לעולם ואינה פוסקת. אלא שההפרש הוא אית מאן דבעי מיגס ואחר כך לשתות, ואית מאן דבעי לשתות קודם (אסתר רבה ב, יג). וזה הוא נוהג תמיד. רק ההפרש הוא כי לעילא השתיה קודם מטעם הנזכר "מאן דאית ליה גרבי דחמרא - אכילה בעיא". נמצא כי השתיה עיקר. ולכן יהיה זה מאן דבעי למשתי ואחר כך למיגס.
אמנם למטה בסוד 'דודים' שהאכילה עיקר יהיה מאן דבעי מיגס בתחילה ואחר כך בעי למשתי. אמנם בין לעילא בין לתתא יש שתיה קודם אכילה ויש באמצע אכילה. ולכן בא הספק אם חייב אדם לברך על המים באמצע הסעודה. והבן.
"לאכול פירות חוץ לסוכה נמי מותר" שהרי גם אכילת פירות נעשית חוץ לסוכה למעלה. "ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים הרי זה משובח" - לפי כי על ידי מעשה האדם כך גורם לעשות למעלה כאמור. ולכן יהיה סיבה כי גם למעלה יהיה שתיית המים בתוך סוכת דוד וימצא לה מים בשני פנים. האחד הוא בסוד מה שאמר הכתוב "מים קרים על נפש עיפה". וזאת שנית בסוד "שתו ושכרו דודים". ויהיה יותר משובח. דאילו שתיה זו הוא בסוד 'יין' שנאמר "שתו ושכרו דודים". אמנם על ידי שישתה מים - הכי נמי יהיה למעלה שתיית מים שנאמר "הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר לֹא יַחְפּוֹז" (איוב מ, כג).
"ותבשיל העשוי מחמשת המינים" שהרי מכוונים לארץ הקדושה, "אם קובע עליו חשוב קבע" בכלל אכילה וצריך סוכה.
"אכילה בסוכה בליל יום טוב ראשון חובה" לקיים המצוה "הלחם אשר הוא אוכל". אמנם כאשר נתבונן יהיה הטעם זה דוגמא של אכילת מצה בליל יום טוב הראשון של פסח. ושם נתבאר כי הטעם הוא מ"ש רבי אלעזר בן עזריה "לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו'". ושם נאמר כי לפי שבעולם העשיה אין שם ייחוד מפני כי שם מתערבים טוב ורע, ואם יהיה ייחוד ימצא גם כן לסטרא אחרא, ולכן נמנע. אמנם בליל פסח שהיה מכת בכורות עד "בכור השבי" עד "בכור השפחה אשר אחר הריחיים" -- לכן נמצא שם ייחוד בסטרא דקדושה. וכן נמי יהיה הטעם בזה להודיע כי בליל זה נמצא נמי ייחוד בעולם העשיה הנקראת 'לילה'. לכן הצריך הכתוב לאכול בסוכה ליל יום טוב ראשון.
אמנם כאשר נתבונן בדבר עוד ימצא טוב טעם לדבר, ויובן נמי סברת חכמים מה ששנינו "וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח". והענין כי חז"ל מבינים כי לעולם לא ימצא ייחוד בעולם העשיה מפני התערובת הנמצא שם. ואם יהיה יחוד נמצא כי סטרא אחרא יהיה לה ייחוד והרי קים לן כי "אל אחר - אסתרס ולא עביד פירין". ולכן פירוש הפסוק "ימי חייך וכו'" הוא לימות המשיח כי אז "בלע המות לנצח". ולכן גם בעולם העשיה יהיה הייחוד נוהג שם.
ואמנם לענין מה שחייבה התורה אכילת מצה בליל יום טוב של פסח - היינו מטעם אחר; לפי כי בלילה נאמר "ויהי בערב ויקח את לאה בתו וכו' ויבא אליה", וכך היא המדה תמיד. ולכן הצריך הכתוב אכילת מצה ליל פסח לפי כי סוד המצה הוא ברחל, "הלחם אשר הוא אוכל". וכן נמי הוא החיוב של אכילה זו ליל יום טוב ראשון שיהיה בתוך הסוכה - היא רחל סוכת דוד. והיינו מה ששנינו "רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וכו'". כי הנה סברת ר' אליעזר הוא כדי לתת ענין ייחוד לרחל בכל ימי החג בכל לילה על ידי אכילה שהאדם אוכל. אמנם חז"ל לא הצריכו רק אכילה אחת שהיא מן התורה ליל יום טוב הראשון בלבד שנאמר כאן 'חמשה עשר' ונאמר בחג המצות 'חמשה עשר' - מה להלן לילה הראשונה חובה אף כאן. לפי כי אז הוא הייחוד לרחל כאמור. אבל לא יאמרו כי המקיים מה שאמר ר' אליעזר לא טוב עשה, שהרי רבי אליעזר נמי מקרא הוא דורש. ומאחר כי כל מעשה התחתונים פועל למעלה - כך ראוי לאדם לעשות כי ירא שמים יוצא ידי כולם. אלא שהלכה כחז"ל לפי כי כן הייחוד ליל יום טוב ראשון הוא לרחל. אמנם משם ואילך ספק, ומתקיים על ידי שיאכל אדם י"ד סעודות של קבע בתוך הסוכה.
"ואפילו אכל כזית פת יצא ידי חובתו" שהרי נתבאר כי כזית הוא בסוד י' לרמוז על שהמשיך הטיפה (שהוא אות י') אליה כנודע מן הזוהר והתיקונים. "מכאן ואילך רשות" שהרי נתבאר כי הייחוד משם ואילך אינו לרחל בלילה, ולכן גם ביום הוא רשות לפי דקים לן היום הולך אחר הלילה. והסוד כי דרך האיש לבקש אחר אבידתו כמו שאמרו חז"ל. ולכן "רצה לאכול סעודה סועד בסוכה, רצה אינו אוכל כל שבעה אלא פירות או קליות כדין אכילת מצה בפסח" מן הטעם האמור.
"כל שבעת הימים קורא בתוך הסוכה" - דמאחר כי לימוד התורה גורם ייחוד למעלה כמו שאמרו חז"ל "אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו". וכבר נתבאר על ידי הלימוד שעמלו בתורה הוא עושה רושם גדול בתורה. דאילו שם נאמר "פְּעֻלְּתַ֖י הַשְּׁמִינִ֑י" (דה"א כו, ה), ואמרו חז"ל מאי פעולתי? שעשה פועל גדול לפני הארון שהיה מדליק לפניו נר אחד בבקר ונר אחד בערב (שיר השירים רבה, ב). והנה אמרו חז"ל שלכן נקרא "פעולתי" מפני שעשה מעשה בפועל על ידי שמדליק נר לפני הארון, כלומר כי מפני כן ימצא שנעשה בסוד 'נר' - הוא סוד מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קס"ו (ח"ב קסו, א) וזה לשונו: "כי נר מצוה וכו' - אמאי אקרי נר? אלא כד מקבלא מבין תרין דרועין רמ"ח שייפין עילאין, ואיהי פתחא לגבייהו תרין דרועין דילה - כדין אתכלילו תרין דרועין בהו ואקרי נר", עכ"ל.
ולפי כי כן היתה עשה במעשה שהדליק נר לפני הארון נקרא "פעולתי". וכאשר תבין מה שאמרו חז"ל "לפני הארון" בכינוי, ולא אמרו "הדליק לפני התורה" כי כן היתה בתוך הארון - דקדקו בדבריהם לומר "לפני הארון" דווקא עשה שהוא כנגד הכלה שהוא ארון לתורה. ולגבי דידה עשה נר זה. ולכן נתקיים מה שאמר הכתוב "כי נר מצוה" כאמור חכמה על ידי לימוד התורה בתוך הסוכה הוא גורם ייחוד עליון בסוד "ותורה אור". ונמצא בזה ב' דברים של שבח כאחד טובים.
אחת הוא במדה האחרונה עצמה; דאילו בענין 'נר' היינו הרמז על שמקבלת רמ"ח שייפין ואתכלילת בתרין דרועין נקראת 'נר' כנזכר. אבל על ידי הלימוד נקראת 'תורה', והוא שלימות יותר שנשלמת ברמ"ח איברים ושס"ה גידים כמנין תורה. ועל ידי שלימות זה נעשה "ותורה אור" - אין זה נר אלא אור על שם אור עליון הנמשך לה.
ועוד יהיה שלימות בסוד הזכר. דאילו בזמן שהכלה בסוד 'נר' אינה כמדתו לפי שמקבלת מבין תרין דרועין דיליה כאמור. אבל כאשר היא בסוד 'תורה' - אז היא כמדתו ויצדק מה שאמר הכתוב "ותורה" בתוספת וא"ו לרמוז כי אות ו', הוא הצדיק', מתחבר עם התורה שבעל פה הנזכר. וכדאיתא בזוהר במלת "אל תירא אותו", "עד דרוש אחיך אותו" - הכל בסוד הצדיק, הוא אות וא"ו. ושבח זה ימצא לאדם על ידי לימוד התורה בתוך הסוכה שנקרא באמת "פועל צדק" - צא ולמד ממה שאמרו חז"ל שנקרא "פעולתי" על שהדליק נר לפני הארון, מכל שכן האיש העושה זאת ולמד תורה בתוך הסוכה שהוא מחבר תורה שבכתב עם הסוכה, סוכת דוד. מכל שכן שנקרא 'פועל צדק'.
הוא מ"ש בזוהר פרשת אמור דף צ"ח (ח"ג צח, א) וזה לשונו: "הולך תמים ופועל צדק - מאן הוא? אלא אינון דמתקני למטרוניתא בתכשיטהא בלבושהא בעטרהא, כל חד פועל צדק אקרי", עכ"ל. והנה מבואר מזה המאמר כי מכל שכן הלומד בתורה בסוכה שנקרא 'פועל צדק', מכל שכן אם הוא לומד בדרך האמת בזוהר וכיוצא - בלי ספק אשרהו. כי שם ימצאו ז' צדיקים הנ"ל - אברהם וחמשה צדיקיא ודוד מלכא. כי שם יאכלו לחם, לחמה של תורה עם השכינה.
"והמתפלל" - יותר טוב לו לילך לבית הכנסת שנאמר "ברוב עם הדרת מלך". מה שאין כן נמצא בסוכה.
"ירדו גשמים הרי זה נכנס לתוך הבית וכו'" - כי הנה הגשם הוא שפע עליון שיורד מלמעלה מאותו שביל עליון שנאמר בו "ושבילך במים רבים". ולכן כאשר "ירדו גשמים" אז "נכנס" האדם "לתוך הבית" הגשמי, כי כן נמי אדם דאצילות הוא נכנס אז תוך הבית העליון שנאמר בו "בחכמה יבנה בית".
"מאימתי מותר לפנות? משירדו לתוך הסוכה טיפות וכו'" - לפי כי כן נמי למעלה לא יעדר מלירד מאותו גשם העליון קצת טיפות אור לתוך הסוכה העליונה, סוכת דוד. והשיעור "שאם יפלו לתוך התשביל יפסל אפילו תבשיל של פול". סוד הדבר מ"ש הסבא דמשפטים "כד זרענא פולין לחמשין ותרין עיבר" (ח"ב צז, ב) (ח"ב קד, א) (ח"ב קט, א).
"היה אוכל בסוכה וירדו גשמים או היה ישן בסוכה וירדו גשמים ויצא משם ונכנס לתוך ביתו ואחר כך פסקו גשמים אין מחייבים אותו לחזור לסוכה עד שיגמור סעודתו, וכן לענין השינה". אף על פי כי נאסר שינת עראי חוץ לסוכה מן הטעם הנזכר לעיל, כי ישראל עליון עולה לישן בתוך סוכה העליונה, ולכן מטעם זה עצמו הנכנס לבית לענין האכילה אין מחייבין אותו לחזור מאחר שגם בהיותו בבית נמצא שם ייחוד - וכן נמי לענין השינה. מאחר שנכנס לתוך הבית הוא רמז למדת החכמה שנכנס לבית העליון, בית לחכמה. ולכן ישן הוא שם כל הלילה.
"נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה". אמנם אין להפסיק בין נטילה לברכת המוציא. רק כשישב לאכול יברך ויהיה סמוך הסוכה לאכילה לקיים "אכלו רעים שתו ושכרו דודים".