טור ברקת/תרלו
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תרל"ו - דין סוכה ישנה - ובו ב' סעיפים
- (א) סוכה ישנה, דהיינו שעשאה קודם שיכנסו שלשים יום שלפני החג, כשרה. ובלבד שיחדש בה דבר עתה בגופה לשם החג. ואפילו בטפח על טפח סגי אם הוא במקום אחד. ואם החידוש על פני כולה - סגי אפילו כל דהו. ואם עשאה לשם חג אפילו מתחילת השנה כשרה בלא חידוש.
- (ב) יוצר כלי חרש שיש לו שתי סוכות זו לפנים מזו, ועושה קדירותיו בפנימית ומוכרם בחיצונה; הפנימית אינו יוצא בה ידי סוכה, כיון שהיא דירתו כל השנה, אינו ניכר שדר בה לשם מצוה. והחיצונה יוצא בה שהרי אינו דר בה כל השנה.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
הנה נתבאר למעלה כי ענין הסוכה אשר יעשה האדם לטוב לו ולהגין עליו הוא על ידי מעשה המצות. ולכן בא הצווי "חג הסוכות תעשה לך" מצוה. ואמרו חז"ל "תעשה ולא מן העשוי" כי ישראל נמשלו ליונה, מה יונה בכל חדש מחדשת לה גורן כך ישראל מחדשים מצות ומעשים טובים. אמנם מכל מקום "סוכה ישנה" שכבר תיקן אותה האדם על ידי מעשיו כי זה הוא מורה על אותו החלק אשר לו בגן עדן כמו שאמרו חז"ל "כל אחד יש לו חלק אחד בגן עדן וחלק בגיהנם. זכה - נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן". ולכן כדי לזכות לחלק של חבירו חייבה התורה "תעשה לך" מחדש, "ולא מן העשוי" שהוא מורה על החלק שיש לו מתחילה.
אמנם לענין אותו החלק שהוא שלו דהיינו הדמיון אל סוכה ישנה - לפי שכבר הוא שלו מיום היותו בעולם. "דהיינו" שנתן דעתו עליה "ועשאה" ותיקנה "קודם שיכנסו ל' יום שלפני החג כשרה" להציל לו מרעתו כי המצוה מגינה עליו. "ובלבד שיחדש בה דבר" עתה בגופה מצוה אחת מחדש שיהיה לשם החג. "ואפילו בטפח על טפח" - היינו מצוה הנעשית ביד וכאשר שנה עליה נקראת 'טפח על טפח'. וזה מספיק אם הוסיף זה "במקום אחד[1] מן הסוכה" שהרי נתבאר למעלה כי הסוכה היינו הסכך נעשה על ידי מצות החמורות, ולכן מספיק במצוה קלה.
"ואם החידוש הוא על פני כולה" - כי זה יהיה על ידי מצוה חמורה כאמור - זה מספיק "אפילו כל דהוא", ואינו צריך שיהיה טפח על טפח להיות שונה במצוה רק פעם אחת מספיק. "ואם עשאה לשם חג", תיקן סוכה זו, הוא החלק שלו כאמור. "אפילו מתחילת השנה כשרה" להגן עליו בלא חידוש כאמור.
"יוצר כלי חרש" - הנה נתבאר בהלכות פסח כי האנשים בני האדם הם נחלקים בכמה מינים; כלי כסף, כלי כל מתכות, כלי אבנים. והירוד והפחות שבכל מין האדם הוא נמשל אל כלי חרש לפי שהוא עם הארץ. כי אין לו תקנה אלא שבירתו טהרתו. ולפי כי הוא נרדף בלי חשך אחר רסן בטנו, כי כל המאכל הוא נהפך לטיט היון, חרש את חרשי אדמה -- ולכן יאמר נא:
"יוצר כלי חרש וכו'" - הוא אדם זה שעליו נאמר "וייצר ה' - שתי יצירות". אחת לגבי החומר ואחת לגבי הצורה. וזה הוא מן היצירה של כלי חרש ההולך אחר החומר. אמנם "יש לו שתי סוכות זו לפנים מזו" - כאשר סוף סוף כל מה שהוא אוכל ונהנה בשבתות וימים טובים למצוה יחשב לו. וכענין ההוא שהוציא טבלא של כסף וכמה שלשלאות של כסף וכל מיני מגדים על השולחן. אמרו לו במה זכית לכך? אמר להם קצב הייתי וכל בהמה נאה הייתי אומר 'זו לשבת'. הנה נמצא כי עשה לו "שתי סוכות".
אמנם הם "זו לפנים מזו", כי האחת חול והשנית קדש כאמור. ולכן בא הדין בגשמי בסגנון זה "שעשה קדרותיו בפנימית ומוכרם בחיצונית". לכן הפנימית שהוא מה שעשה תמיד למלאת רסן בטנו בדרך קבע - "אינו יוצא בה ידי סוכה כיון שהיא דירתו של כל השנה", ורגיל בכך, "אינו ניכר שדר בה עתה לשם מצוה". אמנם "החיצונה יוצא בה" שהרי אינו דרכו כל השנה. ובענין הנמשך ירצה כי אינו רגיל לאכול כל השנה לשם מצוה זולת בשבתות ויום טובים שריבוי האכילה בהם הוא מצוה. ולכן בסוכה זו יוצא ידי חובתו ונדחה העון ממנו, חובה הוא, הנה זאת תורת האדם בענין מעשיו כאמור.
פירוש שני לצד מעלה[עריכה]
ולענין הנוגע למעלה ירצה כי על ידי מעשה האדם מתעורר השורש למעלה כאמור. ולכן יאמר: "סוכה ישנה", דהיינו "שעשאה קודם החג וכו'", כי הנה סוכת דוד הנופלת צריכה תיקון בכל יום ובכל שעה מחדש. שלכן נאמר "חג הסוכות תעשה לך" - לומר תעשה מן החדש ולא מן העשוי.
וכאשר נתבונן בענין זה מהו הרצון וכיצד יתכן זה הענין לעשות ולא מן העשוי, דאע"ג כי יש להבין כי הרצון לומר כי אינו מספיק תיקון סוכה זו במצות שעשה כבר ולא בלימוד של אתמול כי לא די שהוא מחוייב לחדש בכל יום ויום תורה שנאמר "והגית בו יומם ולילה" כמו שאמרו חז"ל "ישראל נמשלו ליונה" כמו שהיונה מחדשת לה גורן בכל חדש כך ישראל הם מחדשים תורה ומצות, ועל ידי כן מתחדשת גם כן סוכה זו הנופלת - אמת הדבר הזה. אמנם עוד צריך להעמיק בדבר לדעת מה יעשה ישראל לצורך תיקון סוכה זו.
ויש ב' דרכים בענין שבהם נאמר "כל ארחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו". האחד הוא ענין הבירור, כי צריך האדם בעשותו אחת מכל מצות ה' לכוין לברר נצוצות הקדושה אשר נשארו באותם מאנין תבירין. ולדעתי זה יהיה הרצון במה שאמרו חז"ל בפסוק "זה אלי ואנוהו - התנאה לפניו במצות. ספר תורה נאה, לולב נאה וכו' טלית נאה" (מאמר). שהתכלית הוא כדי לברר ולהוציא המחובר[2] שבאותם מאנין תבירין, מן הניצוצות של הקדושה. ובזה אבין מה טעם היו ישראל מקריבין בעלי מומין על גבי המזבח כי אין זה רחוק לומר כל כך היה בדעתן לומר דמאחר כי תכלית המעשה הוא יהיה כדי לברור הניצוצות הקדושות אשר נפלו באותם הכלים מאנין תבירין -- אם כן יותר טוב להקריב בעלי מומין כי בזה ימצא שאנחנו מתקנים כל הבעל חי לגמרי, אז טוב לו יותר ממה שנתקן ניצוץ אחד. ולכן אמר להם הקב"ה "וכי תגישון פסח וחולה אין רע" - אתם אומרים "אין רע", כלומר לא נשאר רע כלל שהנה נתקן הכל בבת אחד. ולכן יאמר "הקריבהו נא לפחתיך וכו'" (מלאכי, ג) כי כאשר אנו מתקנים הוא בבחינה הפנימית, אמנם החיצונית אין שם תיקון כלל. והוא דוגמא אל האדם. דאע"ג כי נפשו לא מטהורה היא מפני העון ימצא לה תיקון. אמנם הנמצא בו פגם באחד מאבריו שהוא ענין חיצון - אין לו תקנה. ולכן יאמר נא "הקריבהו נא לפחתיך וכו'". כי יש הפרש בין מומין שבסתר - יש להם תקנה. אמנם מומין שבגלוי אין להם תקנה עד לעתיד אחר התחיה כי אז בלע המות לנצח, וחרפת עמו יסיר. היא הערלה הנקראת 'חרפה' כמו שאמרו חז"ל.
והנה זה הוא ענין אחר שצריך לעשות על ידי מעשה המצות לתקן ולברר הטוב מאותם מאנין תבירין ואחר כך מעלה אותם למעלה לבנין סוכת דוד הנופלת, ועל ידי כן מתחדש מלמעלה אורות. כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רל"ט (ח"ג רלט, א) וזה לשונו: "ר' יהודה פתח ואמר ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם וכו' - מהו "כל אשר יעשה"? אלא מקרא אחרא אשתמע. כתיב "עין לא ראתה וכו' יעשה למחכה לו". "עשית" מבעי ליה? אבל אתר עילאה הוא דנגיד ונפיק ואדליק בוצינין כלהו לכל עיבר ואקרי 'עולם הבא' ומיניה נפיק חד אילנא לאשתקיא וכו'. וההוא עולם הבא דנגיד ונפיק אתקין ליה להאי אילנא תדיר וכו' מעטר ליה בעטרין לא פסיק מבועי מיניה לעלם ולעלמי עלמין וכו'".
הנה מבואר ממאמרים הללו כי בכל יום ויום ימצא אורות מחודשים על ידי מעשה המצות לצורך סוכה זו. אמנם יאמר נא: "סוכה ישנה", דהיינו שעשאה "קודם שיכנסו ל' יום שלפני החג" - היינו סוכת דוד הנופלת - אותה הנקודה עם המדות שלה הם היורדים בעולמות התחתונים ועתה הוא מעלה אותם למעלה לבנות הסוכה זו, והם מדות שלה שלכן נק' "סוכה ישנה" שעשאה ותקן אותה קודם ל' יום, דהיינו כי מזמן הבריאה שאמרה הירח לפני הקב"ה "אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד" וגזר עליה "לכי ומעטי את עצמך" - הנה נמצא ענין המיעוט ט"ו ימים וזמן המלוי ט"ו ימים. ואדם זה התחיל לתקן אותה "שלשים יום", דהיינו אפילו בזמן המיעוט.
"כשרה ובלבד שיחדש בה דבר עתה בגופה" - היינו מאותם האורות הבאים מלמעלה כדאיתא פרשת אמור "מאן פועל צדק? אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתכשיטהא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי". והנה מבואר מזה המאמר כי כל אלו הם עניינים מחודשים שעושים הצדיקים בגופם.
אמנם עוד הם עושים בגופה ממש כי הם מגדלים אותה בי"ג מדות של רחמים כדאיתא פרשת תצא דף רט"ו (ח"ג רטו, א) וזה לשונו: "דדא כלה דילך יהיבת לה ליה לגדלא לה במדות טבין ואיהו גדיל לה בתליסר מכילן דרחמי דרמיזין בתלת תיבין וה"ו אנ"י וה"ו דאינון וא"ו וכו' ".
ואמנם אם גדל לה לשם החג "בטפח על טפח" סגי. והוא סוד הכתר שלה כי נתכוון לעשות לה כתר שלם כמו ששאלה מזמן הבריאה כנ"ל. והיינו "אם החידוש הוא במקום אחד" שמורה על חידוש הכתר שלה. "אבל אם החידוש שלה על פני כולה" שמגדיל אותה כנזכר, "סגי אפילו כל דהו". "ואם עשאה לשם חג אפילו מתחילה השנה" - הוא מה שאמר הכתוב "תמיד עיני ה' בה מראשית השנה". "כשרה" בלא חידוש.
"יוצר כלי חרש וכו'" - זהו שאמר הכתוב "יוצר רוח אדם בקרבו". איתא בזוהר פרשת מקץ דף קצ"ה (ח"א קצה, א) וזה לשונו: "ר' שמעון אמר האי קרא קשיא. אי כתיב "ויוצר רוח אדם" ולא יתיר - יאות. אבל "בקרבו" מהו? אלא רזא איהו, כתרין סטרין, דהא מההוא נהר דנגיד ונפיק מתמן נפקי ופרחי נשמתין כולהו ואתכניסו באתר חד. וההוא אתרא איהו "יוצר רוח אדם בקרבו". והאי כאתתא דאתעברא מן דכורא וההוא וולדא צרת ליה במעהא עד דאתצר כולא בצור' שלים במעהא - כך ויוצר רוח אדם בקרבו עד דנפיק לאוירא דעלמא וכו'".
ולכן בא הדוגמא בגשמי ליוצר כלי חרש "שיש לו שתי סוכות זו לפנים מזו", כי כן היוצר (הוא הבורא) יש לו שני מקומות למעלה בסוד סוכת דוד זו לפנים מזו, והם בסוד ששנינו "החדר והפרוזדור". והנה היוצר הגשמי עשה כלי חרש הקדרות "עושה אותם בפנימית ומוכר אותם בחיצונית". וכן הוא ביוצר העליון - כי עשה קדרותיו הרוחניות (הם הנשמות) בפנימית באותה הנקרא 'חדר'. ומוכר אותם, ר"ל ואחר כך נותנם לבני אדם מן החיצונה, הוא הנקרא 'פרוזדור'.
ולכן "הפנימית אינו יוצא בה ידי סוכה מפני שהיא דירתו כל ימות השנה". והענין כי הנה נודע כי כאשר האדם מפקיד רוחו ביד קונו בלילה אז חוזר הרוח למקום שיצא ממנו בסוד 'אור חוזר' שנאמר "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". וזה נעשה תמיד. ולכן יאמר כי "אינו יוצא בה ידי סוכה מפני שהיא דירתו כל ימות השנה" - בכל לילה שם הוא. "והחיצונה יוצא בה" על ידי מצוה זו שעולה שם בסוד אור חוזר להעיר את האהבה - לכן יוצא מרשות סטרא אחרא שהרי "אינו דר בה[3] כל השנה" - כלומר כי בזמן שנכנס הרוח לנקודה הפנימית הוא נחבא שם וניצול מהקליפה. אבל על ידי מצות הסוכה גם כאשר נכנס בחיצונה יוצא משעבוד הקליפה. דאע"ג שחטא יוצא ידי חובתו כנ"ל.
וכאשר נעמיק כי יוצר זה הוא יוצר הכל שנאמר "וייצר ה' וכו'". הוא "מתקן קדרותיו" - הם מאנין תבירין דיליה, "בסוכה הפנימית" לפי שהם סוד ב' ההין. "והתיקון הוא בפנימית ומוכרין בחיצונה" שנאמר באשת חיל "ורחוק מפנינים מכרה", היינו מה שאמרו חז"ל "מכרה עיבורה" כמה דאת אמר "מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ" (יחזקאל טז, ג). ולכן "הפנימית אינו יוצא בה ידי סוכה שהרי כל ימות השנה דר בה" שנאמר "אכלו רעים" ולא מתפרשן. "אבל החיצונה יוצא בה שהרי אינו דר בה" והוא בסוד התבונה.
ועוד יובן כי 'יוצר' זה היינו היוצר יעקב, כי יוצר הכל הוא כי ודאי שעולה לעיר מ"ן כנזכר פרשת ויצא "ותצא לאה לקראתו וכו'". ולכן "וישכב עמה" הנקרא "הוא". ולמטה שמתחב' על הכלה נמצא כי יוצר כל הנשמות והרוחות והנפשות הוא. "ויוצר הקדרות בפנימית". ולפי "שכל השנה דר שם" בכל לילה כנזכר, "לא יצא ידי סוכה" וחיוב השינה עיקר שאפילו עראי אינו רשאי לישן חוץ לסוכה כדלקמן. "לכן בחיצונה", היא כלתו, "יוצא בה" שהוא ישן בתוכה.