ביאור:משנה בבא מציעא פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת בבא מציעא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
מבוא למסכת בבא מציעא ומבנה המסכת
כל פרקי המסכת עוסקים בנגזרות של נושא השמירה וההלוואה: המסכת כמעט כולה עוסקת בדיניהם של מה או מי ששייכים לאדם אחד - ונמצאים ברשותו של אחר.
היחסים בין פרק א לפרק ב ובין פרק ו לפרק ז מייצגים הבחנה בין הדין הרגיל, המכונה "דין מדינה" לבין המצווה המיוחדת ליהודים. בפרק א נדון דין המציאה מנקודת מבט של דיני המדינה, ובפרק ב מנקודת המבט של מצוות השבת אבידה. כך גם בפרק ו נדונים דיני הפועל מנקודת מבט של דין מדינה ובפרק ז ממצות "ואכלת כנפשך שבעך" או מדיני השומרים, אך במשנה ח בפרק ז מופיעים שוב דיני מדינה.
נראה שמגמת המשנה היא לצמצם את דיני המצוות מהתורה, ולהדגיש את העליונות של דרך ארץ על פני התורה. מגמה כזאת ניכרה כבר במסכת בבא קמא, בעניין תשלומי ארבעה וחמישה, והיא ניכרת גם בדיני הריבית (פרק ה) שבהם הקילו לסוחרים כמנהג המדינה. בסוף פרק ז מופיעה גם לגבי השומרים האפשרות להתנות ולשנות בכך את דיניהם. בכך נוספת גם מצוות השומרים לרשימת המצוות שחז"ל אפשרו לעקוף.
האם הניטרול של המצוות בדיני ממונות הוא בלית ברירה, או שזו דרכם של חז"ל להביע ביקורת על פרשנות מילולית של דיני התורה?
לאחר הדיון בפרקים ו-ז, השם דגש על חובותיהם וזכויותיהם של העובדים - עוסקת המסכת בפרקים ח-ט בזכויותיו ובעיקר בחובותיו של בעל הבית כלפי הנכסים השייכים לו. בפרק ח עוסקים במפקיד, המוכר או המשכיר, ובפרק ט - בבעל השדה. בסוף פרק ט חוזרת המשנה לסכם את חובות בעל הממון כלפי החלשים בחברה (תשלום שכר שכיר ודיני משכון), כסיכום של ארבעת הפרקים האחרונים ובהשראת דברים כד. המשנה אינה מסתפקת בנושא ההלכתי של זכויות וחובות, אלא מזכירה לנו שמדובר בבני אדם, הנמצאים במסגרת חברתית ואינם שוים זה לזה. בעניין זה נראה שהמשנה מאמצת את השקפת העולם של התורה שבכתב, המדגישה את אי הסימטריה בחברה - בניגוד למגמתה בתחילת המסכת.
לסיכום, מבנה המסכת:
פרקים א-ב עוסקים בדיני חפץ שנמצא, שאין אנו יודעים מי בעליו. בחלוקה בין הפרקים הללו עסקתי לעיל.
מפרק ג ואילך מדובר על זהות ברורה של הבעלים, שאינם מחזיקים בחפץ. פרק ג פותח בדיני השומרים, כלומר בדיני מי שמחזיקים בחפצים שאינם שלהם.
פרק ד עוסק בתהליך העברת הבעלות, ומשהה אותו במקרים של אונאה. יש בפרק רמזים לדיני מציאה, בגלל חוסר הבהירות שחל אפילו כאן סביב שאלת הבעלות.
פרק ה עוסק בדיני הלוואות, ובאיסורי נשך וריבית - הן בכסף, הן בסחורות. הפרק מבחין בין הלוואה אזרחית לבין הלוואה עסקית.
פרקים ו-ז עוסקים ביחסי בעל הבית והאומנים העובדים אצלו, ובחובותיהם ההדדיות - שוב, לעיל הזכרתי את היחסים בין הפרקים.
פרק ח עוסק באחריות ובזכויות של בעל הבית כלפי החפץ המושאל, הנמכר או המושכר.
פרק ט עוסק באחריות ובזכויות של בעל השדה כלפי שדהו שנמסר לחוכר, לאריס או לשכיר, וכן באחריותו כלפי האנשים הללו עצמם. בסוף הפרק מופיעים, כאמור, דיני המשכון, המבטאים גם הם את היחסים בין בעל הממון לבין הלווים העניים.
פרק י עוסק בשאלה של היחסים בין בעל הבית לבין בעל העליה. בכך מעבירה המסכת את הדיון לזו שאחריה - בבא בתרא - העוסקת ברכוש האדם הפרטי - אך עדיין הדגש כאן הוא על מקרים שבהם הגיע רכושו של אחד למקומו של חברו או לרשות הרבים. נראה שבפרק זה יש רמזים ליחסים בין בני אדם לבין שוכן המרומים - נושא המרומז כאמור בפרקי המסכת עצמם.
|
בהמשך לנאמר בב"ק י, ב, על הדרכים שבהם יכול אדם לזכות בממון חברו שהופקר, עוסקים שני הפרקים הראשונים במסכת בדיני המציאה. בפרק זה מתעלמת המשנה מהחובה להכריז על המציאה ולהחזירה, ונראה שההנחה היא שהמציאה היא רכוש המוצא, בדומה לדין הרומי. המצווה הנ"ל תופיע רק בפרק ב. |
חפצים מופקרים ורכישתם[עריכה]
חטיבה I: ויכוחים על בעלות[עריכה]
(א) שנים אוחזין בטלית, זה אומר "אני מצאתיה" וזה אומר "אני מצאתיה",
|
הלשון "זה אומר... וזה אומר" דומה ללשון הזונות במשפט שלמה, ראו מלכים א ג כג. הדרך הפשוטה להסביר את טענותיהם היא לאחד אותן: זה אומר: אני מצאתיה ולפיכך היא שלי, וזה אומר: אני מצאתיה ולפיכך היא שלי. הבבלי (ב ע"א) מוסיף גם טענות נוספות הדומות לטענת המציאה - בקניה: שכל אחד טוען שהמוכר נתרצה לו. נוסח השבועה נועד שלא להשביע אותם שבועה שהיא בודאי שקר, למרות שהתוצאה אינה סבירה. וראו הרחבה והכללה בתוספתא א, א. |
- זה אומר "כולה שלי" וזה אומר "כולה שלי" -
- זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו.
- זה אומר "כולה שלי" וזה אומר "חציה שלי",
- האומר "כולה שלי" ישבע, שאין לו בה פחות משלושה חלקים רבעים,
- והאומר "חציה שלי" ישבע שאין לו בה פחות מרביע.
- זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע:
|
ראו תוספתא א, ב, שר' יהודה מעניק עדיפות למנהיג הבהמה ולא לרוכב. השבועה מיועדת לסילוק הספק, ואם אין ספק אין בה צורך. לגבי דרכי החלוקה ראו ב"ב א, ו. |
(ב) היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג,
- זה אומר "כולה הבהמה שלי", וזה אומר "כולה שלי",
- זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה - ויחלוקו.
- בזמן שהם מודים או שיש להן עדים - חולקים בלא שבועה:
חטיבה II: כיצד זוכים במציאה?[עריכה]
|
תיאור דומה ביחס לקידושי אשה ראו בקידושין ג, א. אמנם אשה אינה תמיד מציאה, אבל לעיתים כן. |
(ג) היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה, ואמר לחברו "תנה לי",
- נטלה, ואמר "אני זכיתי בה" - זכה בה.
- אם משנתנה לו אחרי שנתנה לו אמר "אני זכיתי בה תחילה" - לא אמר כלום שכבר זכה בה הרוכב, ואין כוונה בדיעבד.
|
השוו פאה ד ג: הרצון לזכות אינו מזכה. הזכות היא שילוב של רצון, זכות על הבית או השדה, וההשתמרות של המציאה בתוכם. והשוו גם תוספתא א, ג. |
(ד) ראה את המציאה ונפל עליה, ובא אחר והחזיק בה - זה שהחזיק בה זכה בה.
ראה אותן את הציידים רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר "זכתה לי שדי" - זכתה לו.
היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחין, ואמר "זכתה לי שדי", לא אמר כלום כי הצבי והגוזלות אינם נשארים בשדה שלו, ורק בזכות הציידים נתפסו.
|
יחסי הממון בין איש לאשתו דומים ליחסיו עם עבד כנעני ועם שדהו (משנה ד), שכולם כידו הארוכה. ואילו עבד עברי הוא בעל רכוש משלו. |
(ה) מציאת בנו ובתו הקטנים, מציאת עבדו ושפחתו הכנענים, מציאת אשתו - הרי אלו שלו.
- מציאת בנו ובתו הגדולים, מציאת עבדו ושפחתו העברים
- מציאת אשתו שגרשה - אף על פי שלא נתן כתובתה
- הרי אלו שלהן:
חטיבה III: מציאה העלולה להזיק לאחר[עריכה]
|
אין למוצא רשות להשפיע על הסטטוס של שדה של אחר. לכן לא יחזיר כי עלול לגרום למימוש האחריות ולטריפת השדה מידי בעליו. המחלוקת היא על דיני שטרות, ולפנינו אחת מנגזרותיה. |
(ו) מצא שטרי חוב, אם יש בהן אחריות נכסים כתוב בשטר שנכסים מסויימים של הלווה משועבדים להלואה - לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן, אפילו אם מכרו את השדות, ועלולים להוציא מיד הלקוחות
- אין בהן אחריות נכסים - יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן, אלא רק מנכסים שבידי הלווה דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים: בין כך ובין כך לא יחזיר, מפני שבית דין נפרעין מהן:
|
בתוספתא א, ה, מוסיפים שאם הבעל או הנותן מודה בכך יכול לתת את הגיטים ואת שטר המתנה לנמעניהם. עצם קיומו של מסמך כתוב אינו תמיד מלמד על המציאות. |
(ז) מצא גיטי נשים, ושחרורי עבדים, דיתיקי, צוואה מתנה ושוברים קבלה - הרי זה לא יחזיר,
- שאני אומר: כתובים היו, ונמלך עליהם שלא ליתנם:
|
שטרות ואגרות אלו נכתבו על ידי בית הדין כאישורים לעניין שבורר שם. אם נכתבו - ניתנו בודאי, בניגוד למסמכים שבמשנה ז. החפיסה והדלוסקמא מהווים סימן של המאבד, ואם נתן את הסימן מחזיר לו גם שטרי חוב וכדומה. להגדרת החפיסה, האגודה והתכריך ראו תוספתא א, ח. לעניין המספר שלושה ראו להלן ב, ב. המוצא צריך לחפש את המשותף לשטרות, כדי לדעת מי איבד אותם. |
(ח) מצא אגרות שום ואגרות מזון, שטרי חליצה ומאונין, ושטרי ברורין, וכל מעשה בית דין
- הרי זה יחזיר.
מצא בחפיסה או בדלוסקמא בשקית או בתיק, תכריך של שטרות, או אגודה של שטרות - הרי זה יחזיר.
וכמה "אגודה של שטרות"? - שלושה, קשורין זה בזה.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד הלווה משלושה - יחזיר ללווה,
- שלושה הלווין מאחד - יחזיר למלווה.
מצא שטר בין שטרותיו שלו ואינו יודע מה טיבו - יהא מונח עד שיבוא אליהו.
- אם יש עמהן סמפונות אישור על פרעון חלקי של שטר אחד מבין כמה - יעשה מה שבסמפונות: