משנה בבא מציעא ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


בבא מציעא פרק ג', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק שלישי ("המפקיד אצל") · >>

פרקי מסכת בבא מציעא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·משנה יב ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים, ונגנבו או שאבדו, שילם ולא רצה לישבע, שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא --

נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל. טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

למי משלם? למי שהפיקדון אצלו.

נשבע ולא רצה לשלם -- נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל. טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

למי משלם? לבעל הפקדון.

משנה ב

השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה, ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר.

אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, אלא תחזור פרה לבעלים.

משנה ג

אמר לשנים, גזלתי לאחד מכם מנה, ואיני יודע איזה מכם, או אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה, ואיני יודע איזה הוא, נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו.

משנה ד

שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים, נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו.

אמר רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי, אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו.

משנה ה

וכן שני כלים, אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז, זה אומר יפה שלי וזה אומר יפה שלי, נותן את הקטן לאחד מהן, ומתוך הגדול נותן דמי הקטן לשני, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו.

אמר רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי.

אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו.

משנה ו

המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין לא יגע בהן.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, מוכרן בפני בית דין, מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים.

משנה ז

המפקיד פירות אצל חברו, הרי זה יוציא לו חסרונות.

לחטין ולאורז, תשעה חצאי קבין לכור. לשעורין ולדוחן, תשעה קבין לכור. לכוסמין ולזרע פשתן, שלש סאין לכור.

הכל לפי המידה, הכל לפי הזמן.

אמר רבי יוחנן בן נורי, וכי מה איכפת להן לעכברין, והלוא אוכלין בין מהרבה ובין מקמעא, אלא אינו מוציא לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד.

רבי יהודה אומר, אם היתה מידה מרובה, אינו מוציא לו חסרונות, מפני שמותירות.

משנה ח

יוציא לו שתות ליין.

רבי יהודה אומר, חומש.

יוציא לו שלשת לוגין שמן למאה, לוג ומחצה שמרים, לוג ומחצה בלע.

אם היה שמן מזוקק, אינו מוציא לו שמרים.

אם היו קנקנים ישנים, אינו מוציא לו בלע.

רבי יהודה אומר, אף המוכר שמן מזוקק לחברו כל ימות השנה, הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה.

משנה ט

המפקיד חבית אצל חבירו, ולא ייחדו לה הבעלים מקום, וטלטלה ונשברה, אם מתוך ידו נשברה, לצרכו, חייב, לצרכה, פטור.

אם משהניחה נשברה, בין לצרכו בין לצרכה פטור.

ייחדו לה הבעלים מקום, וטלטלה ונשברה, בין מתוך ידו ובין משהניחה, לצרכו, חייב, לצרכה, פטור.

משנה י

המפקיד מעות אצל חבירו, צררן והפשילן לאחוריו, או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים, ונעל בפניהם שלא כראוי, חייב, שלא שמר כדרך השומרים.

ואם שמר כדרך השומרים, פטור.

משנה יא

המפקיד מעות אצל שולחני - אם צרורין - לא ישתמש בהם, לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן. מותרין - ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן.

אצל בעל הבית, בין צרורין ובין מותרים - לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן.

חנוני כבעל הבית, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר, חנוני כשולחני.

משנה יב

השולח יד בפיקדון - בית שמאי אומרים, ילקה בחסר וביתר.

ובית הלל אומרים, כשעת הוצאה.

רבי עקיבא אומר, כשעת התביעה.

החושב לשלוח יד בפקדון - בית שמאי אומרים, חייב.

ובית הלל אומרים, אינו חייב עד שישלח בו יד, [ שנאמר (שמות כב, ז) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ]. כיצד?

הטה את החבית ונטל הימנה רביעית, ונשברה, אינו משלם אלא רביעית. הגביהה ונטל הימנה רביעית, ונשברה, משלם דמי כולה.

(א)

הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּהֵמָה אוֹ כֵּלִים,

וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ,
שִׁלֵּם וְלֹא רָצָה לִשָּׁבַע,
שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ: שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע וְיוֹצֵא,
נִמְצָא הַגַּנָּב,
מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל.
טָבַח וּמָכַר,
מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
לְמִי מְשַׁלֵּם?
לְמִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ.
נִשְׁבַּע וְלֹא רָצָה לְשַׁלֵּם,
נִמְצָא הַגַּנָּב,
מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל.
טָבַח וּמָכַר,
מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
לְמִי מְשַׁלֵּם?
לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן:
(ב)

הַשּׂוֹכֵר פָּרָה מֵחֲבֵרוֹ וְהִשְׁאִילָהּ לְאַחֵר,

וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ,
יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ,
וְהַשּׁוֹאֵל יְשַׁלֵּם לַשּׂוֹכֵר.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
כֵּיצַד הַלָּה עוֹשֶׂה סְחוֹרָה בְּפָרָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ?
אֶלָּא תַּחֲזֹר פָּרָה לַבְּעָלִים:
(ג)

אָמַר לִשְׁנַיִם:

גָּזַלְתִּי לְאֶחָד מִכֶּם מָנֶה,
וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם,
אוֹ: אָבִיו שֶׁל אֶחָד מִכֶּם הִפְקִיד לִי מָנֶה,
וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא,
נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה,
שֶׁהוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ:
(ד)

שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד,

זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם,
זֶה אוֹמֵר: שֶׁלִּי מָאתַיִם,
וְזֶה אוֹמֵר: שֶׁלִּי מָאתַיִם,
נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה,
וְהַשְּׁאָר יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
אִם כֵּן, מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי?
אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ:
(ה)

וְכֵן שְׁנֵי כֵּלִים,

אֶחָד יָפֶה מָנֶה, וְאֶחָד יָפֶה אֶלֶף זוּז;
זֶה אוֹמֵר: יָפֶה שֶׁלִּי,
וְזֶה אוֹמֵר: יָפֶה שֶׁלִּי,
נוֹתֵן אֶת הַקָּטָן לְאֶחָד מֵהֶן,
וּמִתּוֹךְ הַגָּדוֹל נוֹתֵן דְּמֵי הַקָּטָן לַשֵּׁנִי,
וְהַשְּׁאָר יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
אִם כֵּן, מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי?
אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ:
(ו)

הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ,

אֲפִלּוּ הֵן אֲבוּדִין,
לֹא יִגַּע בָּהֶן.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
מוֹכְרָן בִּפְנֵי בֵּית דִּין,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים:
(ז)

הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ,

הֲרֵי זֶה יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת.
לַחִטִּין וְלָאֹרֶז,
תִּשְׁעָה חֲצָאֵי קַבִּין לַכּוֹר;
לַשְּׂעוֹרִין וְלַדֹּחַן,
תִּשְׁעָה קַבִּין לַכּוֹר;
לַכֻּסְּמִין וּלְזֶרַע פִּשְׁתָּן,
שָׁלֹשׁ סְאִין לַכּוֹר.
הַכֹּל לְפִי הַמִּדָּה,
הַכֹּל לְפִי הַזְּמַן.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי:
וְכִי מָה אִכְפַּת לָהֶן לָעַכְבָּרִין?
וַהֲלוֹא אוֹכְלִין בֵּין מֵהַרְבֵּה וּבֵין מִקִּמְעָא!
אֶלָּא אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת,
אֶלָּא לְכוֹר אֶחָד בִּלְבָד.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אִם הָיְתָה מִדָּה מְרֻבָּה,
אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת,
מִפְּנֵי שֶׁמּוֹתִירוֹת:
(ח)

יוֹצִיא לוֹ שְׁתוּת לְיַיִן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֹמֶשׁ.
יוֹצִיא לוֹ שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין שֶׁמֶן לְמֵאָה:
לֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים,
לֹג וּמֶחֱצָה בֶּלַע.
אִם הָיָה שֶׁמֶן מְזֻקָּק,
אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ שְׁמָרִים.
אִם הָיוּ קַנְקַנִּים יְשָׁנִים,
אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ בֶּלַע.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אַף הַמּוֹכֵר שֶׁמֶן מְזֻקָּק לַחֲבֵרוֹ כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה,
הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו לֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים לְמֵאָה:
(ט)

הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֶל חֲבֵרוֹ,

וְלֹא יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם,
וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה;
אִם מִתּוֹךְ יָדוֹ נִשְׁבְּרָה,
לְצָרְכּוֹ, חַיָּב;
לְצָרְכָּהּ, פָּטוּר.
אִם מִשֶּׁהִנִּיחָהּ נִשְׁבְּרָה,
בֵּין לְצָרְכּוֹ בֵּין לְצָרְכָּהּ, פָּטוּר.
יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם,
וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה,
בֵּין מִתּוֹךְ יָדוֹ וּבֵין מִשֶּׁהִנִּיחָהּ,
לְצָרְכּוֹ, חַיָּב;
לְצָרְכָּהּ, פָּטוּר:
(י)

הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ,

צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו,
אוֹ שֶׁמְּסָרָן לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים,
וְנָעַל בִּפְנֵיהֶם שֶׁלֹּא כָּרָאוּי,
חַיָּב,
שֶׁלֹּא שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים.
וְאִם שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים,
פָּטוּר:
(יא)

הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל שֻׁלְחָנִי,

אִם צְרוּרִין, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם;
לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ,
אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן.
מֻתָּרִין, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן;
לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן.
אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת,
בֵּין צְרוּרִין וּבֵין מֻתָּרִים,
לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן;
לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ,
אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן.
חֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת,
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
חֶנְוָנִי כַּשֻּׁלְחָנִי:
(יב)

הַשּׁוֹלֵחַ יָד בַּפִּקָּדוֹן,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
יִלְקֶה בְּחָסֵר וּבְיָתֵר;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
כִּשְׁעַת הוֹצָאָה.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
כִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה.
הַחוֹשֵׁב לִשְׁלֹחַ יָד בַּפִּקָּדוֹן,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
חַיָּב;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁלַח בּוֹ יָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב):
"אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ".
כֵּיצַד?
הִטָּה אֶת הֶחָבִית,
וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית,
וְנִשְׁבְּרָה,
אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא רְבִיעִית.
הִגְבִּיהָהּ וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית,
וְנִשְׁבְּרָה,
מְשַׁלֵּם דְּמֵי כֻּלָּהּ:


נוסח הרמב"ם

(א) המפקיד אצל חברו בהמה, או כלים - ונגנבו, או שאבדו,

שילם - ולא רצה להישבע,
שהרי אמרו: שומר חינם - נשבע ויוצא,
נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל,
טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמישה,
למי הוא משלם? - למי שהוא פיקדון אצלו.
נשבע - ולא רצה לשלם,
נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל,
טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמישה,
למי הוא משלם - לבעל הפיקדון.


(ב) השוכר פרה מחברו,

והשאילה לאחר - ומתה כדרכה,
ישבע השוכר - שמתה כדרכה,
והשואל - משלם לשוכר.
אמר רבי יוסי:
כיצד הלה עושה סחורה - בפרתו של זה?
אלא תחזור פרה - לבעלים.


(ג) אמר לשנים:

גזלתי את אחד מכם מנה - ואיני יודע איזה מכם,
או אביו של אחד מכם, הפקיד אצלי מנה - ואיני יודע איזה הוא,
נותן לזה מנה - ולזה מנה,
שהודה מפי עצמו.


(ד) שנים - שהפקידו אצל אחד,

זה מנה - וזה מאתים,
זה אומר: מאתים שלי - וזה אומר: מאתים שלי,
נותן לזה מנה - ולזה מנה,
והשאר יהא מונח - עד שיבוא אליהו.
אמר רבי יוסי:
אם כן מה הפסיד הרמאי?
אלא - הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו.


(ה) וכן שני כלים -

אחד יפה מנה - ואחד יפה אלף זוז,
זה אומר: יפה שלי - וזה אומר: יפה שלי,
נותן את הקטן - לאחד מהם,
ומתוך הגדול - נותן דמי הקטן לשני,
והשאר יהא מונח - עד שיבוא אליהו,
אמר רבי יוסי:
אם כן מה הפסיד הרמאי?
אלא - יהא הכל מונח עד שיבוא אליהו.


(ו) המפקיד פירות אצל חברו -

אפילו הן אובדין - הרי זה לא יגע בהן.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
מוכרן בבית דין - מפני השב אבידה לבעלים.


(ז) המפקיד אצל חברו פירות -

הרי זה יוציא לו חסרונות -
לחיטים, ולאורז - תשעת חציי קבין לכור.
לשעורים, ולדוחן - תשעת קבין לכור.
לכוסמין, ולזרע פשתן - שלשת סאין לכור.
הכל לפי המידה - והכל לפי הזמן.
אמר רבי יוחנן בן נורי:
וכי מה אכפת להם,
והעכברים אוכלין - בין מהרבה, בין מקמעה,
אינו מוציא לו חסרונות - אלא לכור אחד בלבד.
רבי יהודה אומר:
אם היתה מידה מרובה - אינו מוציא לו חסרונות,
מפני שהן מותירות.


(ח) יוציא לו שתות - ליין.

רבי יהודה אומר: חומש.
יוציא לו -
שלשת לוגין שמן - למאה,
לוג ומחצה שמרים - ולוג ומחצה בלע.
אם היה שמן מזוקק - אינו מוציא לו שמרים,
קנקנים ישנים - אינו מוציא לו בלע.
רבי יהודה אומר:
אף המוכר שמן מזוקק לחברו - כל ימות השנה,
הרי זה מקבל עליו, לוג ומחצה שמרים - למאה.


(ט) המפקיד חבית אצל חברו -

ולא יחדו לה הבעלים מקום - וטילטלה ונשברה,
אם מתוך ידו נשברה -
לצורכו - חייב,
לצורכה - פטור.
ואם משהניחה -
בין לצורכו, בין לצורכה - פטור.
יחדו לה הבעלים מקום - וטילטלה ונשברה,
בין מתוך ידו, ובין משהניחה -
לצורכו - חייב,
לצורכה - פטור.


(י) המפקיד מעות אצל חברו -

צררן והפשילן לאחריו,
מסרן לבנו ולבתו הקטנים,
ונעל בפניהם שלא כראוי - חייב,
שלא שמר כדרך השומרים.
ואם שמר כדרך השומרים - פטור.


(יא) המפקיד מעות אצל השולחני -

אם צרורין - לא ישתמש בהן,
לפיכך אם אבדו - אינו חייב באחריותן.
ואם מותרין - ישתמש בהן,
לפיכך אם אבדו - חייב באחריותן.
אצל בעל הבית -
בין כך, ובין כך - לא ישתמש בהן,
לפיכך אם אבדו - אינו חייב באחריותן.
החנווני -
כבעל הבית - דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: כשולחני.


(יב) השולח יד בפיקדון -

בית שמאי אומרין: ילקה בחסר, וביתר.
בית הלל אומרין: כשעת הוצאה.
רבי עקיבה אומר: כשעת התביעה.
החושב לשלוח יד בפיקדון -
בית שמאי - מחייבין.
ובית הלל אומרין:
אינו חייב - עד שעה שישלח יד.
כיצד?
הטה את החבית, ונטל ממנה רביעית, ונשברה - אינו משלם אלא רביעית,
הגביהה, ונטל ממנה רביעית, ונשברה - משלם את הכל.


פירושים